| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 38
תל אביב, שבת, כ"ח בניסן תשס"ה, 7 במאי 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
עוד בגיליון: הצייר א. אלוואיל חתך את ידי אשתו המשוררת אסתר ראב
רשמים ראשונים ממוזיאון יד ושם החדש בירושלים
מדוע נעמי שמר הסתירה?
גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה
מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל
עם הופעת הרומאן החדש של סמי מיכאל
"יונים בטרפלגר"
ספרייה לעם, עם עובד, 2005
ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, יצא נגד סיפורי אהבה בין פרטים משני העמים, היהודי והערבי. הוא אמר שיכול להתרחש מקרה כזה פה ושם, אך הוא אינו מלמד על הכלל. ברנר ליגלג על משה סמילנסקי, חוואג'ה מוסה, שכתב סיפור כ"לטיפה", על אהבה בין יהודי לערביה.
אבל, כפי שאנו רואים גם מן הספרות העברית שנכתבה בתקופות מאוחרות יותר – האפשרות זו הציתה את הדימיון הרבה יותר מאשר שכיחותה, שספק אם נבדקה, על פי מחקר סוציולוגי או סטטיסטי. היו כמובן מקרים בודדים של נישואי תערובת. הנושא מגרה, ואם היתה נוצרת חברה, קבוצה, שרובה בני-תערובת, והיתה להם תרבות אופיינית לבני-תערובת, אם היתה זו תופעה סוציולוגית – של אנשים שהם לא יהודים ולא ערבים, ויש להם תרבות עברית משלהם, כפי שיונתן רטוש בעצם רצה לראות כאן, אז היינו אומרים שהספרות מייצגת תופעה חברתית. ואולם קבוצה כזו לא נוצרה.
גם בעיצוב הספרותי – מדובר במקרים בודדים, וכפי שנראה – הסיומים הם לרוב טראגיים. אין מציאות שלישית. האדם חייב להגדיר את עצמו לכאן או לכאן. וכאשר הסופר בוחר בגיבור בעל מוצא משותף, ערבי-יהודי או מוסלמי-יהודי – דומה שהוא בוחר זאת כדי להראות את חוסר התוחלת. אלה הם לרוב סיפורים פסימיים.
אם לדייק, גם בסיפורים הרומאנטיים, כ"לטיפה" לסמילנסקי, אין "פרי בטן", לא נולד מישהו מן האהבה בין פרטים משני העמים, אפילו בהם היא אינה אפשרית. ואילו הסיפורים שבהם יש גיבור ממוצא משותף – תמיד סופם טראגי, חסר-תקווה.
ב"משא ערב" (1907) של ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן, רעו של ברנר ומתנגדו בשאלה הערבית) הונח יסוד אידאי לחזון אשר לפיו משני העמים יקום עם משותף אחד, אבל לא תואר שם גיבור פרטי, דובר רק על עצם האפשרות.
פרופ' יפה ברלוביץ הוציאה קובץ סיפורים בשם "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה", וגאלה בו כמה וכמה סיפורים של חמדה בן יהודה, אשתו השנייה של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. חמדה היתה סטודנטית לחימיה, ולפי בקשתו המפורשת של בעלה, שעודדה להתחיל לכתוב סיפורים – כי צריך שתהיה ספרות עברית, ובייחוד נשים הן שצריכות לכתוב ספרות לדור הגדל בארץ (הוא לא תיאר לעצמו עד כמה תתמלא משאלתו ותצליח) – פנתה חמדה לכתיבת סיפורים. למרבה הצער אין עד היום קובץ סיפורים נפרד משל חמדה בן יהודה, כדי שנוכל לעמוד על מלוא יצירתה, שאמנם לא היתה חשובה ועמוקה מבחינה ספרותית, אבל מעניינת מאוד כמאפיינת את תקופת הראשית של הספרות העברית בארץ-ישראל.
יפה ברלוביץ מדגישה במבואה לקובץ שהיתה סקרנות רבה בגולה, (שבה ישבו רוב קוראי העברית באותה תקופה) – לקרוא על ארץ-ישראל, על המזרח ונופיו, על הערבים – והיתה גם סקרנות לקרוא על דמויות יהודים מעדות המזרח, שישבו בארץ, בייחוד בירושלים, שהיתה בנוייה שכונות-שכונות. כל תיאור של יהודים, בין אם באו מתורכיה, מתימן, מבבל או מארצות המאגרב – היה בו משהו פיקאנטי, אכזוטי, בעיני קוראי העברית (והאידיש) במזרח אירופה.
אחד הסיפורים המעניינים, שמופיעים בקובץ "סיפורי נשים", הוא "קדיש". מסופר בו על אישה מזרחית בירושלים, בוליסה מזל, שמזלה הרע גרם לה ללדת רק בנות. חמדה בן יהודה מתארת את האישה כנאה מאוד, וגם עשירה. בצר לה הולכת בוליסה אל מכשף ערבי בשם עבד אל-רחמן, והוא מעניק לגברת הזו טיפול מסויים, שבעקבותיו היא נכנסת להריון ויולדת בן.
הסיפור כתוב בצורה מאוד מאופקת, בנוסח המותר באותה תקופה, בעברית. בפגישה בין בוליסה לעבד אל-רחמן הוא מקלף מעל חזה, שיש בו מחשוף קצת נדיב, בסגנון לבוש שחושף מקצת החזה – מקלף משם את הפנינים, את התכשיטים שלה, כשכר פעולתו. אבל מסתבר שפעל באותה הזדמנות עוד משהו, אם כי על כך לא נאמר דבר מפורש בסיפור – וכתוצאה נולד לבוליסה בן.
בוליסה מעריצה את בנה, אבל בהתבגרו הוא חושף תכונות מאוד מפוקפקות. הוא אינו נראה כיהודי. עד מהרה, כשהוא עומד על דעתו, הוא עוזב את הארץ, מהגר לפאריס, נוטש את אימו – לאחר שניצל אותה ולקח מכספה.
הנה קטע בסיפור, שמתאר שמועות על מצב-העניינים אצל הבן, כבחור הולל בפאריס, ובתוך כך מתברר שישנן גם שמועות על מקורו, על מוצא לידתו, שמתברר כמפוקפק במקצת:
"ואז החלו בני-המשפחה הקרובים, והמחותנים, להבאיש את ריחו בעיניה, ויספרו עליו כל מיני דברים רעים: כי איבד את אמונתו, ועזב את אלוהיו, ונשא לו אישה נוצרייה בלי חופה וקידושין, אף אמר להמיר את דתו ולהיות מוסלמי. והביאו שני עדים כשרים, שהיו בפאריס, וששמעו מפיו שאמר: 'מוסלמי אנוכי, בן מוסלמי.'"
הימים חולפים, בוליסה נחלית, וכל מבוקשה לראות עוד פעם אחת את בנה. היא הולכת אל המכשף הערבי, עבד אל-רחמן, לאחר שלא התראו יותר מעשרים שנה, ומתחננת בפניו שיפעל להחזיר אליה את בנה. הוא לוקח ממנה את כתובת הבן, וכנראה כותב ומעביר לו מסר מסויים, שגורם לבן לבוא ולראות פעם אחרונה את אימו, לפני מותה.
הסיפור מאוד מעניין וחשוב. דומה שהוא הסיפור הראשון שמרומז בו, באופן די ברור, שמזיווג של יהודיה וערבי נולד בן, והוא חצי-יהודי וחצי-ערבי. וכמעט כמו ב"כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (רומאן גארי) – בן-התערובת מוצא מקלט בפאריס. כאילו כבר אז נאמר שרק בפאריס, יהודים וערבים, יהודים ומוסלמים – עוד מסתדרים איכשהו יחד (לפחות בתקופה שבה נכתב "כל החיים לפניו"), אך לא כן בשיגעון ובטירוף של המזרח התיכון. כי אין לו מקום בירושלים, לבנם של בוליסה ואל-רחמן. וכך, למרות שגדל כיהודי, הוא בורח לפאריס, ולאחר ששב לראות את אימו טרם מותה – חוזר ונעלם.
הסיפור לא רק פיקאנטי ומעניין, אלא בא גם להראות שכאשר האדם הוא כשדה-מערכה – אזי כל שדה-המערכה נמלט משדה-המערכה – ואין לו לאדם מקום בארץ-ישראל.
בשנת 1951, בעוד מתפרסמות והולכות יצירותיהם של סופרי דור הפלמ"ח, שעיקרן חוויות מלחמת השחרור, יוצא הסופר מידד שיף ברומאן מוזר, בעל שם מוזר – "שמעון צהמרא".
מיהו שמעון צהמרא?
לפי המסופר ברומאן נולד ב-1920, בדמשק. אביו היה סוחר יהודי, בעל תרבות לבנטינית, ואימו אישה מארונית, ילידת ביירות. האם מתה כאשר ילדה את שמעון, והוא גודל בתל-אביב, בבית משפחת אחותו מצד אביו. ילדותו של שמעון צהמרא עברה עליו בתקופת המנדאט הבריטי. הוא למד בגימנסיה עברית, רצה להיות צייר. משפחתו היתה אמידה, וכך בילה גם בפאריס ובלונדון, וחזר לתל-אביב, וגם שמר על קשרים עם משפחת אימו, בעיקר עם דודו ג'ורג', ערבי-נוצרי, שהיה פקיד גבוה בממשלת המנדט, בירושלים.
בשנים ההן גבולות הארץ היו פתוחים – ושמעון נהג לבקר בביירות, בדמשק ובעבר-הירדן. היתה לו פרשת-אהבה עם בחורה יהודיה בשם פרפר. היה לו חבר-בנפש, יהודי, בן המושבה ראשון-לציון, היא מושבת הולדתו של מידד שיף, ושם החבר – ג'ומג'ום.
כאשר פרצה מלחמת השחרור, שמעון צהמרא נעצר ועבר עינויי חקירה בידי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, הגוף שהיה ממונה על ביטחון הפנים. חשדו בו, ולא קשה לנחש מדוע. בשלב מאוחר יותר הוא התגייס לצבא הישראלי, בשם בדוי. לאחר המלחמה שוחרר משירותו, אגב – הוא שירת כאפסנאי, ולא השתתף בקרבות. בתוך שנה-שנתיים הגיע שמעון להכרה שאין לו מקום בישראל, עזב את המדינה הצעירה, החדשה, באחד מלילות פברואר הקרים והגשומים של שנת 1950, ועקר לביירות.
מה היתה ההווייה הרעיונית, החברתית, שבה התרחש הסיפור? – מידד שיף מתארה באמצעות ג'ומג'ום, חברו העברי של שמעון. ג'ומג'ום הוא בעל דיעות "כנעניות". הוא מבקש ליצור איזו חברה, איזו מהות לאומית – שגם שמעון, שהוא דו-לאומי, חצי-יהודי וחצי-ערבי – יוכל לחיות בה.
המוצא השמי המשותף, היישות המשותפת הזו, העברית-ערבית, היא גלגול של רעיון שכבר פגשנו ב"משא ערב" של ר' בנימין. וכדי שהגלגול יתקיים, לפי ההשקפה ה"כנענית", הברורה-למדי בספר – צריך לדחות הן את הפולחן היהודי והן את הפולחן הציוני – וליצור בארץ עם עברי אחד, חדש, לא יהודי ולא ציוני. שמעון, בן-התערובת, מעלה רעיון זה כשאשר הוא לומד בגימנסיה עברית. הוא מעריץ את הפולחן הישראלי של בני אפריים, בתקופת המקרא; אך מוריו מאשימים אותו שהוא מחזיק בדיעות נאציות.
לא רק שמעון, גם חברו ג'ומג'ום, בן-המושבה, חש עצמו באותן שנים ראשונות של המדינה, בבחינת – "נוכרי אני במולדת כי באו זרים וזרוהָ לי."
הרגשת הניכר של ג'ומג'ום באה משום שגלי העלייה החדשה, ההמונית, של שנות החמישים, (כפי שנראה גם בנובלה "הפרדס" של בנימין תמוז) – שינו בבת-אחת את פני הארץ. הערבים אינם; ואנשים אחרים, יהודים, חדשים, באו ורובם אינם דוברים עברית. כל המהפך נראה מיותר בעיני ג'ומג'ום, בן המושבה הוותיקה, שהיה רוצה לראות בארץ עם עברי אחד, חצי יהודי-לשעבר וחצי ערבי או בן-מיעוטים אחר, לשעבר.
מתאר מידד שיף שיחה עסיסית בין שני איכרים במושבה, כנראה ראשון-לציון, מושבתו של ג'ומג'ום, על המהפך שחל בארץ בעקבות מלחמת השחרור:
"אח, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד? הנשארו בחיים? ואייה בניהם? ואתה מביא לי כיני-אדם אלה בשביל לשמח את ליבי!"
אומר השני: "מה אתה מילל? הלכו – וחסל. ואת הביזה – לא תחזיר. אי אפשר למצוא כלום. ואלה – אינם כיני-אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד, ולא לגנוב, ולדבר עברית – ויהיו כמו בני-אדם אחרים."
אומר הראשון: "את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה!"
זוהי כמובן פרודיה חריפה מאוד. היא נסמכת על מעין חלום איכרי – שהפלאחים לא יעזבו את הארץ, ידברו עברית – ויהיו בני העם העברי החדש; ושהעולים החדשים לא יגיעו לכאן, כי לשם מה בכלל לשנות אותם ולעברת את שפתם? – וכל זה הוא בעצם פרודיה על החלום הכנעני, המראה שהוא בלתי-אפשרי. לכן הרומאן מסתיים בבלתי-אפשרי. כי שמעון אינו איזו בעייה מוסרית, כמו הערבי שביצירות דור הפלמ"ח, דוגמת "השבוי" של יזהר – שמעון הוא אדם-לעצמו, הוא הקיום-יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי-אפשרי לאחר הקמת המדינה, והוא אומר: "יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים."
ואילו מידד שיף, המספר, שואל בסיום ספרו: "אותו קיבוץ אנשים, שאין בו מקום לשמעונים, מה תקוותו?"
קשה לדעת אם הרומאן הוא זעקה לעם עברי חדש – או אולי פרודיה על עמדה אוטופית, שרואה באנשים בעלי מוצא משותף, ובהיווצרות עם משותף מבין שני העמים, כחלומם של הכנענים – אפשרות ריאלית. אבל הוא בהחלט מדגיש, וזאת חמדה בן יהודה טרם יכלה לראות, וגם לא ר' בנימין – מדגיש שיצירות העוסקות באדם כשדה-מערכה, וגיבורם חציו ממוצא יהודי וחציו ממוצא ערבי – הן לרוב, עד כמה שיש בידינו דוגמאות, מפרי עטם של יוצרים, שיש להם נטייה כנענית מובהקת; כי זה חלק מן הרעיון, מן האידיאולוגיה הכנענית – שעתיד להיווצר כאן עם אחד חדש, משותף.
וזה מביא אותנו ליצירה הבאה. הרומאן הקצר "הפרדס", של בנימין תמוז, הופיע בשנת 1972, כעשרים שנה לאחר שהתפרסם "שמעון צהמרא" של מידד שיף.
"הפרדס" הוא מעין משל, ומספר על שני אחים, הבכור שמו דניאל, והצעיר – עובדיה-עבדאללה. שניהם נולדו לאיש יהודי מרוסיה. עובדיה נולד לאותו יהודי בקונסטנטינופול, בשעה שהלה שהה בה, מזיווג שלא-בנישואין עם אישה מוסלמית. ואילו דניאל נולד ברוסיה.
שני האחים, ראשון עובדיה-עבדאללה, וזמן-מה אחריו דניאל – מגיעים בראשית המאה לארץ-ישראל. עובדיה שם מִשְׁכּנוֹ בפרדס, ששייך לביי תורכי בשם מחמט, או מוחמד אפנדי. הוא מתקבל שם כפועל. דניאל עולה לארץ עלייה ציונית, חולם על הפרדס, חולם על הארץ, חולם גם על דמות נערה יפה, שלימים שמה יהיה – לונה, ואשר אותה מגדל מחמט אפנדי בפרדסו – דניאל חולם את דמותה עוד בהימצאו באונייה, בדרכו ליפו.
כל זה מרמז מיד שהסיפור מאוד-מאוד אליגורי, או סמלי – וכך כל דמות וכל מעשה שמופיעים בו; אהבת דניאל ללונה עוד בטרם ראה אותה לראשונה – זו בעצם האהבה לארץ, החלום הציוני בטרם התממש, בטרם עמד במבחן המציאות.
דניאל מגיע ארצה, צרור הכסף בידו, והוא רוכש את הפרדס מן התורכי. מחמט ביי נפטר, שעתו עוברת, עד מהרה האנגלים בארץ, והיא ניתנת תחת שלטון המנדט.
ובפרדס, הנמצא בבעלותו של דניאל, מתפתחת עלילה מאוד מוזרה. דניאל קונה את הפרדס לא רק בשל הדריו ופירותיו, אלא הוא מתאהב בלונה, בבואו לראשונה לראות את הפרדס המוצע למכירה. מיהי לונה? אין אנו יודעים אם לונה היא נערה יהודיה או ערבייה. על מוצאה נאמר בספר: "בתם של אנשים נכבדים היא. מראשוני הראשונים שחיו בארץ-ישראל לפני כמה וכמה דורות, ושחטו אותם שודדים, ורק לונה לבדה נותרה. ומחמט-אפנדי הביא אותה אל ביתו בעודה ילדה."
איננו יודעים אם היא יהודייה שהסתערבה, או ערבייה. לונה מייצגת את הארץ, את נצחיותה, את כוח פוריותה המתחדש מדי עונה. היא אינה מזדקנת במהלך הסיפור, ונענית בגופה רק למי שיודע את הדרך לפתוח את ליבה, ולהפרותה.
דניאל, המאוהב בה, נושא אותה לאישה, זאת כחלק מעסקת הקנייה של הפרדס, אבל הוא אינו מצליח ליצור קשר משמעותי עימה – לא קשר ארוטי, ולא קשר נפשי. חשוב לציין שלונה היא חירשת-אילמת. היא אינה ניתנת לתקשורת, כביכול, היא אדישה-כאילו, מרוחקת ומסתורית, ורק האח הערבי, שגר בפרדס, מצליח ליצור עימה קשר ארוטי חזק, ואולי רק איתו היא מדברת, או מתדובבת.
לימים נולד ללונה בן, שאינו מוזכר בשמו, אין לו שם פרטי, וגם איננו יודעים אם הוא בנם של דניאל ולונה, או של עובדיה-עבדאללה ולונה. בבן הזה ניכרים אותות מאפיינים של המוצא משותף, של אדם כשדה-מערכה, אך עד מהרה הוא מכריע לכיוון אחד בלבד.
אמנם, לפי תיאור המספר, בילדותו ניכרים בילד סימני ערביות, כביכול – ביחסיו למשחקי ילדות, לטבע, ולנושאים אחרים; אבל עד מהרה הוא גדל כשהוא מכוון כולו לצד היהודי, ולפי סדר הזמנים – הוא אפילו מצליח להיות חייל צעיר במלחמת 1948, בעוד שהדוד, עובדיה-עבדאללה, נעשה "איש כנופיות", כינוי עברי לחייל בצבא הלא-סדיר של ערביי הארץ באותה תקופה. הוא נשאר בפרדס, הנמצא סמוך ליפו, והמשמש עתה בסיס ללוחמים ערבים נוספים, שנאבקים עם אנשי ההגנה, חיילי הצבא העברי החדש, על אותה כברת-ארץ.
סיפור "הפרדס" הוא בעקיפין גם מעין המשך לסיפור מאוד ידוע של תמוז, "תחרות שחייה" (1951), שבו המספר עצמו ביטא עמדה מוסרית-יהודית. תחילה תוארה תחרות בין נער יהודי לנער ערבי, תחרות של בקיאות וידע, ושל כוח גופני, בשחייה – ולימים, במלחמת 1948, לאחר שהחיילים הישראלים הורגים את הבחור הערבי, את השבוי, חש המספר היהודי שכולנו הפסדנו כאן את המערכה, מבחינה מוסרית.
ואילו ב"הפרדס" נקט תמוז עמדה שונה. את הלבטים המוסריים הוא משייך רק לדניאל, האח היהודי. ובסיום הסיפור נפגוש את דניאל יוצא מדעתו ומאבד את טעם חייו משום שבאותה מלחמה, במפגש שבין הבן המשותף, בנה של לונה – לבין הדוד או האב הערבי, בפרדס – הורג הבן את דודו או אביו – כאוייב מול אוייב. לאחר זמן לא רב מוצאים את דניאל מת ב"צלחת" העפר, (ערוגה לשם השקאה), בצל אחד העצים בפרדסו. ועוד לפני כן הוא מתמלא רעיונות משונים – שצריך, למשל, לכרות את עצי הפרדס, כדי לראות את המציאות, את הבעיות – בצורה ברורה יותר.
ואילו הבן – זה גדל והולך בצורה מאוד לא-יהודית – (כפי שדמות היהודי ה"מוסרי", בניגוד לעברי החדש, לישראלי, נראתה לתמוז בתקופה שבה כתב את הסיפור). הוא משתתף בפעולות-תגמול של שנות החמישים, עובר את הגבול, קוטף אוזני מחבלים ערבים ומביא אותן כמתנה לאימו. הבחור גדל כאיזה מין של לא-יהודי חדש, (אם להיות יהודי מובנו אדם מוסרי ולא אכזר), וגם של לא-ערבי – במובן תרבותי (אין בו מן התדמית האכזרית, הפרימיטיבית, של הערבי). הוא גדל כצאצא לגזע עברי חדש, משוחרר מכל מעצורים מוסריים. דומה כי אימץ לעצמו את כל התכונות הרעות, את כל הסטריאוטיפים השליליים של שני העמים, ואלה מאפיינים אותו.
וכדי שהאלגוריה המשעשעת תהיה מושלמת – אזיי עם לונה הנצחית, הנשארת צעירה – ממשיך הבן את השושלת. הוא חי עם אימו, הנפתחת אליו כאל עובדיה-עבדאללה, הוא מפרה אותה. לונה נכנסת להריון מבנה – ועתה יש סיכוי שקיום הגזע החדש, המשותף, הבריא – יימשך גם להבא.
בסופו של "הפרדס" אנו פוגשים תחושת מקום לגבי הארץ הדומה לזו שנפרשה ב"שמעון צהמרא". בתוך שנתיים-שלוש הפרדס אכן נעקר, ועל מקומו ניבנה שיכון חדש. אנשים חדשים, שלא ידעו את קורותיו מימים עתיקים, ואת פרשת שני האחים, והמאבק שנערך ביניהם – עולים חדשים, יהודים – הם הגרים עתה על מקום הפרדס, והם זרים לכל ההתרחשות המפליאה, שאותה תיאר תמוז ביצירתו.
מה הלקח שניתן להסיק מהסיפור בנושא, או בחתך, שבו האדם הוא שדה-מערכה, כאשר מוצאו משותף לשני העמים?
לונה נשארת באילמותה, ואין אנו יודעים על איזה צד היא נוטה. על פי חוקיות הווייתה, המתוארת בספר, היא ניתנת למי שיודע ליצור עימה קשר עמוק.
בנה של לונה, שייתכן שהוא ערבי-למחצה, ואולי גם יותר – מגדיר עצמו כיהודי, וחי כיהודי, עברי, ישראלי.
אמנם, במרוצת השנים, יותר ויותר יהודים חיים ומתנהגים בישראל בדומה לאותו בן מופרע-במקצת וחסר מעצורים מוסריים, בנה של לונה. הם רואים בדרך חיים "לא יהודית" זו את הגשמת יהדותם, יהדות כוחנית ולאומנית, לרוב גם דתית – ולא הולדת עם חדש, "כנעני", לא צמיחת גזע עברי צעיר ורענן, כחלומם של רטוש ושותפיו-לדיעה, שבנימין תמוז נמנה עליהם בשעתו.
כמו כדי להדגיש שאין סיפור מן הסוג שבו האדם הוא שדה-מערכה בין יהודים לערבים משום שמוצאו משותף או שזהות מוצאו לוטה בערפל – אין סיפור כזה שמסתיים בחיוב אלא בקרע ובחוסר תוחלת – בא סיפור מאותה "משפחה", אך מן הצד השני, והוא "חוזר לחיפה" (ובתרגום חדש: "השיבה לחיפה") של הסופר הפלסטינאי ע'סאן כנפאני, שמילא תפקיד באש"ף, ונהרג בביירות לאחר שאנשי ביטחון ישראלים הצליחו להתנקש בחייו.
הסיפור, או הנובלה, הופיע במקורו בשנת 1970, וחלק ממנו נדפס בשעתו בכתב-עת עברי. כנפאני מתאר התרחשות דומה, הפעם מן הצד הערבי. גיבורו הוא ערבי מהגדה, שאחרי מלחמת יוני 1967, אחרי ששת הימים, בא לביקור בחיפה. לפני כעשרים שנה ברח הגיבור, סעיד שמו, מעירו, והשאיר בה את תינוקו. הוא אינו יודע מה עלה בגורל התינוק מאז מלחמת 1948.
סעיד מגיע אל ביתו-לשעבר, ומוצא שמתגוררת בו אישה אלמנה, פליטת-שואה. מתברר שהיא גידלה את בנו, חאלדון. כעת שמו – דוב, והיא חינכה אותו כיהודי גמור. סעיד דורש להחזיר לו את בנו. השניים מתווכחים, ואז אומרת האישה: "נראה מה יגיד הבן?"
הבן חוזר אותה שעה לביתו מן הצבא. הוא חייל ישראלי, כבן עשרים, הרואה עצמו יהודי גמור. הוא מדבר, לדעת המספר הערבי – "בקולה של התעמולה הציונית" – ואינו רוצה לחזור אל אביו הערבי, האמיתי.
סעיד חוזר מחיפה אל ביתו שבנה בגדה ואומר – "אין דבר, כאשר יגדל חאלד, אחיו הצעיר של חלדון, יצטרף הוא אל כוחות הפידאיון, והמאבק יימשך."
נראה אפוא שגם כאשר מספר ערבי לוקח כנושא לסיפורו גיבור שהוא כשדה-מערכה, שצריך להחליט בין ישראליותו, או יהודיותו – לבין ערביותו – מסקנתו פסימית באותה מידה, הגיבור מכריע רק לצד אחד, ומבלי שבעיית שני העמים תיפתר באמצעותו אפילו בגִזרה זעירה אחת.
ברומאן "יונים בטרפלגר" ממשיך סמי מיכאל במכוון וביודעין את הסיטואציה שעומדת במרכז הנובלה של ע'סאן כנפאני "החוזר לחיפה" ("השיבה לחיפה"), והסיפור מקבל כבר מעין מימד מיתי, תנכ"י: למי שייך הילד? – כמו במשפט שלמה שנועד להבחין בין האם האמיתית לאם המזוייפת.
גיבור הרומאן של מיכאל הוא זאב אפשטיין, הנער הערבי-יהודי או היהודי-ערבי, הנשכח באותו מקום ובאותם תנאים, בעת בריחת הערבים מחיפה בשנת 1948, ומגדלת אותו אם יהודייה ניצולת-שואה, ריבה, והוא משרת בצה"ל ורואה עצמו יהודי גמור גם לאחר שנודע לו סוד מוצאו, וגם לאחר העימות עם האב הפלשתינאי, שרואה בו בוגד ואשר מקווה כי אחיו הצעיר יתגייס למלחמה בישראל ויכפר על בגידת האח הבכור שהפך לחייל יהודי, בדיוק כמו אצל כנפאני.
המשימה שלקח על עצמו סמי מיכאל אינה קלה וזאת משום שהוא סופר ריאליסטי שרוקם עלילה סבירה והגיונית, ואינו יכול לברוח למחוזות של עירפול וסמליות כדי לטשטש התרחשויות אשר ברומאן ריאליסטי-כפשוטו יש לעיתים קושי לעצב אותן בצורה משכנעת. קושי – לא מבחינת יכולת הסיפור המצויינת-תמיד של סמי מיכאל אלא מבחינת ההסתברות שכך ולא אחרת יתגלגלו היחסים המסובכים בין זאב אפשטיין לבין אימו הפלשתינאית, אחיו ואחותו.
מבחינה מסויימת מזכיר "יונים בטרפלגר" את "חצוצרה בוואדי". כל זמן הקריאה ברור שלא ייתכן כי לסיפור של יחסים בין שני העמים יהיה "הפי אנד". זה פשוט לא מסתדר עם המציאות שבתוכה הוא מתרחש, כפי שלא הסתדר גם ב"חצוצרה בוואדי", ששם היתה כבר כמעט אידיליה בין הוּדָא ההרה לבין אלכס בעלה היהודי, העולה החדש מרוסיה – עד שהוא נהרג בשירות המילואים במלחמת לבנון בשנת 1982, והיא אינה שומרת את הוולד כי לדעתה אין לו עתיד בישראל.
ואכן, גם לקראת סיום "יונים בטרפלגר" נוצרת הרגשה, עולה איזה קצב – כמו במהלכים אחרונים של משחק שחמט: כלי לבן מסלק כלי שחור, כלי שחור מסלק כלי לבן, הלוח מתרוקן, גם המלכים – שני האחים, זאב-בדיר וכרים – נהרגים בניסיונו של כרים להציל את זאב אחיו מסקילה בידי המון פלשתינאי, ונותרות רק שתי מלכות שחורות, נבילה אימו של זאב, וסנא אחותו, והן כמשחקות על לוח שחמט אחר, זר, בקפריסין, ושתיהן הפסידו בזאב לא רק בן ואח אלא גם מעין מאהב, משהו שגובל ברמז, לא במעשה, עם תשוקות מודחקות של גילוי-עריות.
זאב הוא שדה המערכה בין ישראל ופלשתין גם בלב האינתיפאדה האחרונה (אף כי מבחינת הגילים הוא היה צריך להיות כבר בעשרים שנה מבוגר יותר) – זו שמביאה לסופו המר. הוא, כסופר שברא אותו, משתדל כל הזמן להתעלם מהשפעות המציאות הטראגית וליצור מציאות אחרת שיש בה בכל זאת שיתוף, טריטוריה נורמאלית יותר, כמיזם המשותף בקפריסין, ששם יוכלו בני המשפחה, יהודים כערבים כאחד, לחיות ולעבוד יחדיו. אבל המחיר יהיה עקירה, עקירה מרמאללה וגם מחיפה לארץ אחרת, קרובה אמנם, אבל אחרת. כמעט טרנספר משותף.
האם "הפתרון הקפריסאי" שברומאן אפשרי במציאות? ב"כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (רומאן גארי) יכלה להיווצר סימביוזה מופלאה בין רוזה היהודייה הקשישה ניצולת-השואה לבין הנער מומו המוסלמי מצפון-אפריקה, אך בשנים האחרונות נושאים עימם יהודים ומוסלמים את השינאה ההדדית גם מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, גם ללא קשר לישראל. ומצד שני, ההישארות של כל בני-משפחתו של זאב בארץ מתבררת כפאטאלית. כמעט אין דמות בספר שלא נפגעה או נפגעת מהטרור הפלשתיני או מכוחות הביטחון הישראליים, ואפילו שיתוף הפעולה הסמוי, שמתבטא בעזרה רפואית ישראלית עקיפה לכוח פוריותו של אחד מרבי-המחבלים, טאבע פרעון, מסתיים בחיסולו הממוקד ממסוק צה"לי. נותרות רק אלמנות משני העמים, שהרי גם אביו של זאב-בדיר חוסל בידי ישראלים, בדומה לחיסולו של כנפאני.
אפילו המפגש המשפחתי הראשון בלונדון, מקום נייטראלי, והבילוי המשותף בכיכר טרפלגר, שלכאורה הוא אירוע אידילי ועומד בסימן היונים, שהן כידוע סמל השלום – אפילו בו, אותן יונים עצמן הן כסיוט לסוהייל, נכדה של נבילה, שנפשו פגועה כבר.
מצד אחד יש ב"יונים בטרפלגר" עלילה בעלת מתח, מעוררת סקרנות ונקראת בשטף, אך מצד שני אי אפשר לקרוא בו כפשוטו משום שהקורא העברי מעביר אותו כל הזמן במסננת הביקורת של – הייתכן או לא ייתכן? – והוא כמשתתף פעיל עם הסופר ברקימת המשך העלילה, שהרי כולנו חיים באותה מציאות יומיומית שמתוארת בספר.
מה עוד שדמותו של זאב היא סמל הפשטות במובן הטוב. הוא חי את היותו כשדה-מערכה אך ללא דרמות גדולות, הוא מבקש, כמעט בנאיביות, לאחד את הקצוות, ואין בו תהומות, מעמקים, דעות קדומות וטירוף, הוא מעין "כל אדם" שמקווה שאם יפתור את בעייתו הפרטית עם קרוביו משני העמים, ייפתר גם הסכסוך הגדול בין ישראל לפלשתינאים, או לפחות יהיה אפשר להתעלם ממנו. למרות שמבחינת המוצא הוא מאה אחוז ערבי, הנה מבחינת הזהות הוא מאה אחוז יהודי-ישראלי שוחר טוב גם לבני משפחתו הפלשתינאים. והעתיד – אולי תלוי בנכדיה של נבילה, ברמאללה הפלשתינית כמו גם בחיפה היהודית, אף כי ייתכן מאוד, וזה לא נאמר בספר אלא זו דעתי הפרטית – שגם הם ימשיכו להילחם אלה באלה ולא יתרחש ביניהם פיוס מדהים, רוחש אהבה ונאמנות משפחתית על סף המוות הנורא, כמו בין כרים לזאב.
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.
האם זה לא שווה ניסוי?
לסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא שלום,
אם יהיה שלום והם ירצו להשמיד אותנו בעתיד, כדבריך, אין מה לעשות, בטווח זמן ארוך הם יצליחו.
אבל אם ננסה דרך אחרת, אולי הם יפתיעו אותך, וירצו גם הם להמשיך לשבת בשקט?
הניסיון אומר שככל שיש לאנשים יותר מה להפסיד, הם יותר זהירים, ולא כל כך ימהרו לוותר על זה. ולהיפך: ככל שיש להם פחות – ידם יותר קלה על ההדק של הרובה. ועוד: האם לא ייתכן שעם העלייה ברמת החיים – תעלה גם רמת הנאורות, וביחס הפוך: הפנאטיות תרד? – ואז הם יתמתנו בהשקפותיהם ובדרישותיהם?
האם זה לא שווה ניסוי?
הרי לפי דבריך [גיליון מס' 35] הם ישמידו אותנו ממילא. אז אני לא מבינה מה זה מפריע לך לנסות קודם את הדרך הזאת שאולי יש בה סיכוי לפני שנושמד?
בתקווה,
בֶּנְדָלֶה
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא עונה: אם היתה לנו מדינה עברית נוספת, וים סביבה כמו אי, והכול ריק – היה אולי שווה לנסות לעשות שלום עם אלה שגם בשלום-לכאורה לא יחמיצו הזדמנות לפתוח נגדנו במלחמה או באינתיפאדה נוספת אם רק תזדמן להם שעת כושר ותמיכה של ארגון המרצים האקדמאים בבריטניה או של צרפת שלא היססה להסגיר את יהודי פריס לאושוויץ.
איפה גוטליב, איפה אוּרי?
אהוד שלום,
הציור של מאורציו גוטליב עיטר במשך שנים את המבואה של מוזיאון תל-אביב עד שאיזה מנהל אמנותי החליט אחרת. דבר שני, כבר לפני שנים רבות התפעלתי מציוריו הבודדים של לסר אורי שהיו תלויים בתצוגה הקבועה במוזיאון תל-אביב, ואני שמחה שטעמינו תואמים.
לבנה מושון
הצייר א. אלוואיל חתך את ידי אשתו המשוררת אסתר ראב
בתמונת דיוקנה שאותו צייר חיים גליקסברג
בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 2.5.05 נדפסה כתבתה של סמדר שיר, "מנהרת הזמן", המבוססת על ראיון עם בלה כלב, בתו של הצייר חיים גליקסברג. תערוכת הדיוקנאות שצייר גליקסברג, "שמורים בלב", מוצגת בימים אלה במוזיאון תל-אביב, ובה גם הדיוקן של אסתר ראב, (השמור דרך-קבע במוזיאון פתח-תקווה לאמנות בבית "יד לבנים"):
"גליקסברג צייר את המשוררת אסתר ראב, יושבת על כיסא צהוב-מסעד, כפות ידיה שלובות, ארשת פניה רצינית. ראב נישאה בשנית לצייר אריה אלוואיל, אבל בני-הזוג נפרדו אחרי שלוש שנים. בלה כלב שמעה מפי רות, אחותה הגדולה, שהדיוקן של ראב היה תלוי בביתה [של אסתר], וכי אלוואיל, באחת מהתפרצויות הזעם שלו, ניגש לדיוקן בסכין שלופה ודקר אותו."
העדות משלימה את מה שמר א. בן עזר מביא בביוגראפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998). אלוואיל חתך בסכין לרוחב את כפות ידיה בתחתית התמונה, והיה אפשר לראות את החתך בבד מאחור, בטרם עברה התמונה שיחזור ומתיחה על בד חדש במוזיאון פתח-תקווה. גם התיקון הראשוני תוקן וכיום כבר אי אפשר לראות בתמונה, המוצגת במוזיאון תל-אביב – עקבות לקרע המאוזן שגרם לה אלוואיל.
"אריה אלוואיל נישא בשנית והקים משפחה," אומר מר א. בן עזר, "אסתר ראב דודתי חיתה את חייה שלה, זיווגם לא היה מן השמיים, שניהם נהפכו קשים זה לזה, ואין לשפוט אותו על רגע אחד בשעת כעסו."
רשמים ראשונים מביקור במוזיאון החדש של יד ושם בירושלים
מאת סופר נידח
ראוי היה לסגור את המוזיאון לארבעה חודשים לפחות, ובינתיים לארגן את זרם המבקרים כך שהצפיפות לא תעלה על זו שהיתה בקרונות הרכבת שבהם נשלחו יהודים למחנות ההשמדה (סליחה על השוואה הצורמת), ואנשים לא יתעלפו במוזיאון בגלל הדוחק.
אפשר לקחת דוגמה ממוזיאון השואה בוושינגטון, שם צריך להזמין חודשים מראש כרטיס-כניסה תמורת סכום סמלי של כשניים וחצי דולר – אבל לתאריך מסויים ולשעה מסויימת, ולא קודם ולא אחר-כך. ויסות מבקרים בקבוצות, כפי שנעשה גם במוזיאון הפלמ"ח המצויין בתל-אביב – הוא חיוני. מה שמתרחש במוזיאון השואה החדש כיום זוהי שערורייה של הצפת המקום באלפי מבקרים, בודדים וקבוצות, מתוכננים ולא מתוכננים, מבלי כל לקיחה בחשבון של נפח המקום ושל הזמן הממוצע שאדם צריך לעבור בו בלי דוחק.
בארבעה החודשים שהמוזיאון החדש יהיה סגור, יהיה אפשר לשלוח את אוצריו, אדריכליו ומתכנניו למוזיאון השואה בוושינגטון כדי שילמדו איך עושים תצוגה מוזיאלית בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. חבל שישעיהו ויינברג ז"ל כבר אינו בחיים כדי לייעץ להם.
אם הציון למוזיאון השואה בוושינגטון הוא תשע בסולם עשר, זה של ירושלים יקבל לדעתי בקושי חמש מינוס.
כדאי להזכיר בתצוגה בירושלים, ביתר הרחבה, שהיתה באירופה לא רק שואה אלא מלחמת עולם אכזרית שעל רקעה התרחשה השואה. רוב המבקרים שגילם למטה משישים, אם לא למדו במיוחד היסטוריה כללית – לא בקיאים בקורותיה של אותה מלחמה – בדיוק כפי שהתלמידים הישראליים המבקרים באושוויץ סבורים שהפולנים האנטישמים אשמים בהשמדה ולא הגרמנים.
מוזיאון השואה אינו תערוכת ציורים. מקומם במוזיאון רגיל שמציג תערוכה של אמנים שניספו בשואה. גם עשרות ומאות תמונות פרטיות ופלקטים לא ממחישים אלא מנכרים את השואה כי הם לא ממחישים את תהליך ההשמדה ולא את ההיסטוריה של המלחמה. כך גם האולם היומרני, הריק לכל אורך גובהו המיותר, כולו קירות בטון חלקים, חסרי משמעות. לכו תלמדו בוושינגטון מה פירושה של מנהרת-זמן, שבה עובר-יורד באינטנסיביות המבקר מקומה לקומה כבתוך שבלול חשוך-למחצה, ומבלי שאיכפתית לו, למבקר, הארכיטקטורה של המוזיאון, כי בוושינגטון היא פונקציונאלית ולא מגלומאנית ובזבזנית. כי בוושינגטון הוא נמצא כולו בטראנס של גילוי זוועות השואה באופן ויזואלי חי. ובין קומה לקומה, הוא יושב באולם קולנוע קטן וצופה ללא הפרעה בעדויות של ניצולים, והם לא מדברים אליו מהקירות.
מוזיאון השואה החדש בירושלים גדוש פרטים שבלתי-אפשרי להתמקד בהם ללא הפרעה וחלקם לא מעניינים ורובם גם לא מרגשים. כמעט הכול בו קר ומנוכר. הדרך היחידה להתבונן במוצגיו היא לרוץ קדימה, לאולמות שעדיין ריקים יחסית, באחרון שבהם התחלתי לראות סרטון דוקומנטארי מרתק על כניסת נאשמי משפט נירנברג לאולם, כל חיוכי המנוולים זה לזה – אך מיד רדף אחריי גל הצונאמי הדחוס של מאות המבקרים, ודפק בגבי – החוצה. בפחות משעה אפשר לעשות את המסלול הלא-חשוב הזה אם משתמשים במרפקים.
זאת ועוד, זהו מוזיאון יד ושם להנצחת השואה ולא מוזיאון יד ושם להנצחת יד ושם שמנציח את השואה, לכן אולי אפשר למחוק מהתצוגה את האיזכורים הרבים כל כך של יד ושם, כאילו מדובר לעיתים בפרסומת עצמית של המוסד, שתופסת כותרות על חשבון השואה.
בכל מקרה, מומלץ לכלול את וושינגטון בביקור הבא בארה"ב, ללמוד ולהשוות.
מדוע הסתירה נעמי שמר כי נעימת השיר "ירושלים של זהב"
נוצרה בעקבות הנעימה העממית-הבאסקית של השיר "פיו חוספה"
ששר לה פאקו איבנז בישראל בשנת 1962?
מאת סופר נידח
אולי מהסיבה הבאה: מיוני 1967 ואילך היה כנראה "ירושלים של זהב" השיר הישראלי המושמע ביותר בארץ ובעולם. אילו הודתה שמר שהלחן אינו שלה, לא היתה זכאית לקבל מאקו"ם תמלוגים עבור השמעתו בארץ ובעולם, ומדובר אולי בעשרות אלפי שקלים, שייתכן כי העיזבון שלה חייב עתה להחזירם לאקו"ם או להתקזז עליהם. אם הלחן אינו שלה, היא זכאית לקבל תמלוגים רק עבור מילות השיר, כלומר – כמחצית הסכומים.
אילו הודתה בשעתה שעשתה עיבוד לשיר העממי – היתה מקבלת רק כמחצית התמלוגים עבור העיבוד של הלחן. ולא שמישהו אחר היה או יהיה נהנה מהתמלוגים, וזאת מן הסיבה הפשוטה שהלחן הוא כנראה עממי, ולא חובר בידי מלחין מסויים שהזכויות המקוריות בידיו.
אילו, למשל, פאקו איבנז היה לא רק המבצע אלא גם המלחין המקורי של השיר הבאסקי "פיו חוספה" – היתה מחצית תמלוגי "ירושלים של זהב", במשך עשרות השנים – שייכת לו. ומדובר, כאמור, אולי בעשרות אלפי שקלים.
בכל מקרה, ועדת מומחים מטעם אקו"ם היתה או תהיה צריכה להחליט מה מידת המקוריות בלחן של "ירושלים של זהב", ואיזה אחוז מתמלוגיו שייך לשמר וליורשיה.
ואין בכל אלה להפחית מכך שנעמי שמר היא אחת ממשוררי-הזמר והמלחינים הגדולים והמוכשרים ביותר שקמו לתרבותנו העברית המתחדשת. היא נמנית על הקלאסיקה שלנו. שיריה ולחניה מזדמרים בנו שוב ושוב כחלק מביוגראפיה פרטית וכללית כאחד.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
או לעזור ל"חדשות בן עזר" ולשלוח אותו הלאה לכל רשימת התפוצה שלו
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו רק לאחר קבלת הכרך בדואר
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען, הכול לפי האי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל