| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 45
תל אביב, יום חמישי, ט' בסיון תשס"ה, 16 ביוני 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
עוד בגיליון: וידוי קודר של עורך-דין ישראלי בכיר בפני לקוחתו, התוהָה על דרכי המשפט בארץ
תגובות בעקבות "רקוויאם לאבטיח המל"לי" (גיליון 43)
עם מותו של דן צלקה
בשובי ממסענו לפולין מצאתי מכתב ששלח אליי דן צלקה ביום רביעי, 18.5.05, בעקבות "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" ששלחתי לו ולאביבה אשתו בטרם נסיעתנו עם הקדשה שרמזה לכך שהם זוכרים את התקופה הלא-קלה שבה כתבתי חלק משיריי, יודעים למי נכתבו, וגם עזרו לי אז בידידותם הטובה:
אהוד יקירי, ידידנו היקר,
כמובן שאנחנו זוכרים את התקופה הקשה.
הספר מרגש, ויש בו גם הרבה חן ומרץ.
בטח שמעת שאני חולה. לצאת אפשר מכל זה, אבל יש לסבול.
נשיקות ליהודית.
שלך
דן ואביבה.
יומיים לאחר שובנו, ב-26.5, טילפנתי אליו ואביבה אמרה לי: "דבֵּר איתו." מתברר שגילו אצלו סרטן בריאות והוא קיבל כימותראפיה, וגם כעת כדורים אחרים, והוא חלש מאוד וכבר לא צועד ברחובות תל-אביב ואינו יוצא מהבית. זאת היה אפשר להבחין גם בקולו. הרגשתי כמו כלפי חבר שנפצע אנושות בקרב, בקרב על החיים ועל הבריאות. הלא היינו באותה חטיבה של אורי בן-ארי במלחמת ששת הימים, והוא בן-גילי. והוא מדבר כבר כאילו הוא מהעבר השני. עדיין אני זוכר כיצד נלוויתי ביום שמש קיצי, ביער בן-שמן, לחולייה מטעם הפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית, שפקדה מסיבה רפואית כלשהי את הכוחות הפזורים בשטח, ומצאתי את דן במדי עבודה ליד הטנק או הזחל"ם, כבר אינני זוכר בדיוק, רק שהיה קרבי יותר ממני, ושמח מאוד על בואי כי מצב-רוחו לא היה הכי טוב ונראה די שפוף.
ואולם הפעם הראשונה שראיתי את דן הולכת הרחק לאחור אל ראשית שנות השישים, בעודי סטודנט לפילוסופיה כללית, יהודית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, והנה בכנס של החברה הפילוסופית מופיע בחור בעל קסם בלתי-רגיל, מלא שמחת חיים, גוף אתלטי, פנים נאים ומלאי הבעה, והוא בן-גילי שעלה ארצה בשנת 1957 בהיותו בן 21 וכבר כותב ב"משא" של "למרחב" והעברית שלו מצויינת ובעלת מבטא מיוחד שלא היה אפשר לטעות בו כל ימיו, גם בטלפון, והוא כבר סופר מבטיח ואדם משכיל ולומד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואם איני טועה היה המורה שלו ד"ר משולם גרול, שגם הרצה באותו כנס.
התיידדנו, אינני זוכר כיצד ומתי בדיוק החלה הידידות, אולי גם כאשר נעשה בסוף שנות השישים עורך "משא" בתקופה שאהרון מגד דומני היה בשליחות בלונדון, ואצל דן התחלתי לכתוב את מדורי "קריאה אפשרית", ואחרי עוזבו את עריכת "משא", נדדתי עם המדור ל"הארץ" בשם "ספרי דורות קודמים".
ב"אחרית דבר" למהדורה החדשה של "אנשי סדום" (2001), שהופיע לראשונה בשנת 1968, כתבתי:
"ידידי דן צלקה, ששימש עורך המוסף הספרותי 'משא' של עיתון 'למרחב בתקופת צאתו של 'אנשי סדום' לאור, אמר לי בשעתו, לאחר ששוחחתי עימו ארוכות על הקטבים הרעיוניים שמהם מורכב הרומאן, כי לדעתו הטוב ביותר היה שאני אכתוב את רשימת הביקורת על הספר..."
והוא צדק. חוש הומור ושמחת חיים תמיד היו לו, אם כי, אודה על האמת, רוחב ידיעותיו שבא לביטוי גם בחלק גדול מיצירותיו – המם אותי לא פעם וחשתי שאני הולך לאיבוד כי אין לי ידע בספרות ובתרבות קלאסית, עתיקה כחדשה, כדי להבין את כל היקף כתיבתו העשירה. הרגשתי לעומתו תמיד כבן-מושבה יליד-הארץ שאין לו אלא מה שקלט על קרקע בית-גידולו וקצת סיגל לעמו מתרבות העולם כדי שלא להיות פרובינציאל גמור.
כשערך דן את "ציור ופיסול", ביטאון אגודת הציירים והפסלים, שלח אותי לעשות כתבה על נחום גוטמן, וזו היתה אחת משתי ההתחלות לספרי, שנכתב מפי גוטמן: "בין חולות וכחול-שמיים" (1980).
ספרו הטוב ביותר בעיניי, שגם היה לסרט ישראלי לא-רע, הוא "כפפות". דן שיחזר בו בנאמנות מפליאה את החיים בתל אביב בשלהי שנות השלושים ואם איני טועה גם הארבעים, תקופה שבה לא חי עדיין בארץ וגם מבחינת גילו לא היה יכול לזכור אותה. זהו רומאן ריאליסטי על חייו של מתאגרף יהודי בתל-אביב, שניתנים בו את כל ניחוחות התקופה, השלטון הבריטי והצבא הבריטי, פשוט פנינה ספרותית. הספר יצא ב"הספרייה לעם" של "עם עובד". גם כתבתי עליו בשעתו ביקורת אוהדת. יפה מאוד הוא גם ספרו לנוער "פרחיה בין שודדי-הים".
מצד שני, יום אחד שלח אליי בנימין תמוז, שהיה במשך שנים ארוכות עורך "תרבות וספרות" של "הארץ" (כן, פעם עשו את המלאכה הזו אנשים שיש להם קשר עמוק לספרות העברית) – לביקורת את ספרו של דן "פיליפ ארבס" ואמר לי, "אתה חייב לכתוב עליו בין אם ימצא חן בעיניך ובין אם לא. לא מעניין אותי אם אתם חברים."
קיבלתי את הספר, התחלתי לקרוא, ולא הבנתי אף מילה. קורה. אך מאחר ותמוז לא הותיר לי דרך נסיגה, שלחתי לו מאמר ביקורת (אז עוד היינו כותבים במכונת כתיבה ושולחים בדואר) רשימה שכותרתה: שמי ככותבה ושם הספר, ציטוט מדוייק של שם כותבו וההוצאה והשנה, ולמטה כתבתי רק משפט אחד:
"לא הבנתי את הספר."
ושלחתי לתמוז בנפרד חזרה גם את העותק של הספר.
תמוז הרים אליי טלפון נזעם: "ככה זה אתם, חברים. אתה לא רוצה לכתוב עליו רעות. זאת לא רשימת ביקורת. אני לא אדפיס את זה!"
אמרתי: "אני מצטער. אני לא יכול לכתוב רשימת ביקורת על ספר שלא הבנתי ולא הצלחתי לקרוא אותו."
לא היתה לו ברירה. נתן למישהו אחר. אינני יודע אם דן ידע על כך. כדי לא לצערו לא סיפרתי לו מימיי על כך. מצד שני, יחסיו שלו עם תמוז לא היו פשוטים. אם אינני טועה היה תמוז תחילה אחד מתומכיו החשובים, עם התגלותו כסופר צעיר, וגם פירסם מסיפוריו ב"תרבות וספרות" (כן, היה זמן ש"תרבות וספרות" של "הארץ", בעקבות עורכו השני, במשך עשרות שנים, ד"ר יעקב הורביץ, פירסם כל שבוע שיר חדש וסיפור חדש, רובם של משוררים וסופרים שזו היתה להם הופעתם הראשונה על בימת הספרות העברית. אחר-כך קם דור של עורכים שטובת מה שנראה להם הספרות בה"א הידיעה היה חשוב להם יותר מטובת הסופרים, וכיום אין מקום מכובד ושבועי לפרסם בו סיפורים קצרים, בייחוד לסופרים צעירים, ויש רק תחרות שנתית אחת שמוטב היה לוותר עליה ולהקצות את המקום מדי שבוע לסופר חדש).
ובכן, לאחר זמן, דומני שנשתבשו היחסים בין דן לתמוז, ועדיין אני זוכר את אחת הבדיחות של דן, אם כי ברוח טובה, על תמוז: "כל הבעייה של תמוז," אמר, "שהוא נמצא בחדר-האמבטיה ולא היה יכול לענות כאשר צילצלו בדלת."
"מי?"
"השליח מטעם פרס נובל!"
גם יחסיי שלי עם דן לא תמיד היו על מי מנוחות. אני זוכר כמה נעלב פעם, לפני כשלושים שנה, כאשר קיבל את פרס ברנר, וזה היה באמת בראשית דרכו, ופרס ברנר היה עדיין בעל ערך, ואני הבעתי בפניו השתוממות על כך שפסחו על סופרים רבים וחשובים וכבר נתנו לו. "מה," הוא אמר, "אתה לא יכול להשתתף בשמחת החבר שלך?"
שאלתי פעם אם פנה לקבל פיצוי על שנות הסבל שעברו עליו במלחמת העולם השנייה. לא. הוא סירב לפנות. לא רצה שום קשר עם הגרמנים וכספם. כמוהו אני מכיר עוד שלושה חברים סופרים, בעלי ביוגראפיה דומה ברוסיה האסיאטית, ובאותה עמדה כלפי הפיצויים מגרמניה.
עם דן לא היה צריך לקבוע פגישה. כל פעם עשירית לערך, כאשר ירדת לרחוב בתל-אביב, פגשת בו צועד לקראתך, תרמיל-הבד הנצחי תלוי לצידו, החיוך הגדול בעיניו הבורקות מְקדֵם אותך כאילו רק לראותך חיכה, ומיד מתקשרת שיחה ארוכה עד שנפרדים והוא ממשיך לצעוד. מי מדד בשעלו את תל-אביב, ואת ספריו במחשבותיו תוך כדי הליכה תיכֵּן – דן.
לפני כשנה בדיוק ראינו בטלוויזיה את דן זוכה בפרס ספיר של מפעל הפיס על "ספר האל"ף-בי"ת" שלו (בהוצאת חרגול) והוא יורד-צועד אל הבמה לבוש כמו בטיוליו ברחוב, חולצת מלחים טי-שירט עם פסים לרוחב, מכנסי ג'ינס או בד פשוט אחר, אין גרם מיותר עליו, שובב, צועד באופן ספורטיבי כאילו עבר וקטף את הפרס על ספרו האחרון כלאחר-יד.
שמחנו בשמחתי והרמתי טלפון לברך אותו וגם הוא שמח מאוד כי לא הרבה סופרים שמחו בשמחתו, וגם הפרס בא בזמן, כדי להחזיר חובות. זאת גם אמר בראיון עימו ברדיו.
לא עוברים חודשים רבים ועולה הבעייה של מס הכנסה. אני מפציר בדן להתייעץ במומחה מיסים, ואילו הוא מבשר לי שכבר ניכו לו מס הכנסה מהפרס. התרתחתי. ביום רביעי, 17.11.04, התפרסם במדור "מכתבים" למערכת "הארץ", בהבלטה ובהרחבה, בתחתית העמוד, מכתבי שנקרא במקור "מי הפרס פטור ממס?" עם צילום צבעוני נהדר של דן במיטבו, והכיתוב: "דן צלקה בטקס קבלת פרס ספיר לספרות, יוני 2004. הזוכים בנובל דווקא קיבלו פטור."
לבטל את המס על הפרס
שר האוצר בנימין נתניהו ומנהל רשות המיסים איתן רוב החליטו לפטור את זוכי פרס נובל הישראליים, הפרופסורים אברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר, מתשלום מס הכנסה על זכייתם, בסכום של כשני מיליון שקל לכל אחד מהם. אלמלא הפטור היה על כל אחד מהם לשלם כ-525 אלף שקל למס הכנסה. חוק שחוקק באחרונה מחייב להטיל מס בשיעור 25% על זוכים בפרס הגבוה מ-70 אלף שקל.
הנימוק לפטור המיוחד הוא ש"שני המדענים לא פיתחו את המצאתם לצורך קבלת הפרס". זאת בניגוד למי שמשתתף, למשל, בתוכנית טלוויזיה, שבה המטרה היא זכייה בפרס. קברניטי האוצר חוששים אולי לקלקל את חגיגת זוכי פרס הנובל, אז הם נוהגים כדרך המלכים בעבר. מתברר שהחוק אינו אחד לכולם – אשרי מי שהמלך חפץ ביקרו.
בחסדי מלכים שכאלה לא זוכים סופרים ואמנים ישראליים שחייבים במס. הסופר דן צלקה, לדוגמה, זכה –ולא בהגרלת פיס – בפרס הספרות ע"ש ספיר של מפעל הפיס, בסכום של 150 אלף שקל. זהו פרס שכמוהו זוכה סופר עברי אולי פעם אחת בחייו. צלקה קיבל לידיו, לאחר ניכוי המס, רק 112 אלף שקל, כי 38 אלף שקל העביר מפעל הפיס ישירות למס הכנסה. אך זה לא הפריע למעניק הפרס לנופף ב-150 אלף השקלים בכלי התקשורת, ואולי בכך גם להגביר את הקנאה בסופר ש"התעשר" ואת בקשות ידידיו להלוואות ולגמילות חסדים. שאר הסופרים, שהגיעו לשלב הגמר בתחרות, זכו ב-25 אלף שקל כפרס ניחומים. מהם לא ניכה מפעל הפיס מס במקור, כי הם פטורים לפי החוק.
פרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול מחושב על פי משכורת שנה ברוטו של מורה תיכון עם תואר שני ובשיא הוותק, וכמוהו פרסים נוספים. יש סיכוי רב שפרס צנוע זה, שאינו מאפשר לסופר או לאמן קיום של שנה ללא עבודה נוספת, יעבור בקרוב גם הוא את מחסום ה-70 אלף שקל לשנה, ויהיה חייב במס. זה יעמיד באור מגוחך פרסים אלה לעומת היומרה החגיגית שבהענקתם במעמד ראש הממשלה ושרת החינוך והתרבות.
צריך אפוא לבטל מהר ככל האפשר את החוק הלא-צודק של גג ה-70 אלף שקל, להחזיר לצלקה ולאחרים את אשר ניכו מהם מאז הוחל החוק, ולא לגעת יותר בשום פרס ספרותי או אמנותי.
רבותי המלכים הממונים על המסים – סופרים ואמנים, ממש כחתני פרס נובל המצויינים, לא "מפתחים את המצאתם" לצורך קבלת הפרס. הם רק מקדישים את מרבית חייהם לתרבות העברית, לרוב כמעט ללא תמורה ממשית.
עד כאן המכתב. אינני יודע אם כבר היה חולה אז, ואולם שמחה רבה לא היתה בקולו של דן כאשר הודה לי על המכתב, שעליו נודע לו כאשר התקשרתי אליו לחדר-עבודתו. הבנתי שלדעתו כבר אין סיכוי שיחזירו לו את הסכום שגבו ממנו. מאז השיחה עימו, לאחר שובנו מפולין, אמרתי לעצמי: "צריך לטלפן שוב ולבוא לבקר אותו." אלא שנסענו שוב לימים אחדים לגליל, ולא ידעתי שמצבו כה חמור וסופני, ובעודי מהרהר אם לטלפן אליו מחר או בשבוע הבא ולקפוץ אליו כדי לעודדו – שמעתי ברדיו אתמול לפנות-ערב על מותו.
"חדשות בן עזר" מתאבל על מותו של מייק (מיכאל) הולר
סופר פתח-תקוואי (שאמנם לא נולד במושבה)
מחבר הרומאן הלוקאלי המופלא מחיי המושבה "מות הסוסים"
ושולח ניחומים למשפחתו, ולאחיו הבכור הסופר חיים הולר
מחבר הרומאן רב-הערך "קבר באלטונה"
וידוי קודר של עורך-דין ישראלי בכיר בפני לקוחתו, התוהָה על דרכי המשפט בארץ
אני מתכבד לאשר קבלת מכתבֵך.
לילדיי יעצתי לרדת מן הארץ אבל זקן כמוני אין לו מה לעשות בחו"ל.
בליל הסדר הראשון לאחר מלחמת יום הכיפורים ישבתי במובלעת הסורית וזכינו לביקור של גולדה מאיר. במסגרת שיחה חופשית העליתי בפניה את האפשרות שלפיה הדרך היחידה להצלת המדינה הינה לפרקה, להחזיר את התושבים לארץ-מוצאם כאשר מקום בו ההורים נפטרו, יחזרו הילדים לארץ מוצא הוריהם. לאחר הפינוי, להקים ועדת קבלה אשר תבחן מי מבין המבקשים לחזור – ראוי להישאר בארץ, כאשר התחייבתי בפניה לדאוג לקומה בבית-המלון שרתון על מנת לאכלס את כל אלה אשר יעברו בהצלחה את ועדת הקבלה.
השיחה, כאמור, היתה שיחה חופשית תוך שגולדה מאיר מכבדת בסיגריות פרלמנט והביטה עליי כעל משוגע.
היום אני משוכנע כי לו הצעתי דאז התקבלה, פנינו היו שונים. אני מבקש עוד להוסיף כי אימי עליה השלום, אשר נפטרה בגיל 95 שנה, בהיותה כבת 90 – הביעה בפניי הרהורי חרטה על כך כי עלתה לישראל במקום להצטרף לחבריה לארה"ב, כאשר אימי היתה עוד לוחמת במאורעות תרפ"ט [1929] לצידו של אפרים צ'יז'יק.
עמדת אימי היתה כי לא לארץ כזו פיללו הציונים של אז, ועתה ברור לה כי הם נכשלו.
בכל המתייחס לשוני בין הזמנים של אז לבין הזמנים של היום, הבהיר מי שהבהיר כי בעוד שבתחילת המאה הקודמת עלו הציונים "לייבש את הביצות", בסוף המאה עלו ה"ציוניות" "לייבש את הביצים."
נראה לי כי בדברים אלה יש להבהיר היכן התחלנו והיכן אנו נמצאים כיום. הטרוניה המוצאת ביטוייה במכתבֵך הינה טרוניה מוצדקת, אולם במערכת המשפטית כיום, כפי שבכל המערכות האחרות – הכישלון הוא כישלון טוטאלי, ולצערי – ייתכן שחסר תקנה. הנחמה היחידה הינה כי בעתיד יהיה גרוע יותר, אולם מכך יסבלו הצעירים, אשר בחרו את השלטון הנוכחי ובוודאי ימשיכו לבחור בשלטון זה גם בעתיד.
בכבוד רב
עו"ד
[השם והכתובת שמורים במערכת. הפרסום נעשה על דעת כותבו]
מאריזונה (נוסדה כפ"ת ב-1878) עד ראשל"צ (נוסדה בשלהי 1882)
מישהו שלח לי עותק של "חדשות בן עזר" ובאמת מצאתי את עצמי שקוע בקריאה ומלא התפעלות שעדיין קיימת כזאת עברית. אשמח לקבל עוד מנות עידוד לשפה שהיא כל כך יפה, אך דובריה עושים הכול כדי לקלקלה ולדמותה לשפות עכו"ם ר"ל.
בתודה מראש,
אורי הראל, פניקס, אריזונה
*
שלום,
קיבלתי את ספרך "חנות הבשר שלי" (ותודה) לא יכולתי לעזוב אותו עד שסיימתי. הכתיבה הזכירה לי את הילדות, כמו המילה "מפשתֵן" שלא נתקלתי בה מאז. העלילה מהדימיון?
הארוטיקה אינה מתאימה לכל אחד.
בהזדמנות זו אני רוצה להתלונן על הגיליון שאתה שולח לי – הוא משבש לי את כל תוכניותיי, אני חייב – מוכרח – לא יכול שלא לקרוא אותו כשמגיע, וליהנות.
תודה והמשך בכך.
בברכה,
יוסי הלר, ראשון לציון
תשובת סופר נידח: בעלילת "חנות הבשר שלי" אין שמץ דימיון. כל המסופר אירע לכותב והוא עדיין משמין משבוע לשבוע וזולל נקניקים. אבל אילו היה כותב את הרומאן כיום היה יכול להוסיף בו עוד שני עמודים של שמות סוגי נקניק חדשים-בארץ שניתן להשיגם כיום בחנויות הלא-כשרות.
בעקבות "רקוויאם לאבטיח המל"לי" (גיליון 43)
אלוהים כיוֵן את הפיסיולוגיה של האבטיח כצמח קיצי
לאהוד בן-עזר שלום רב,
תודה רבה על החדשות באי-מייל, הכתבה מרגשת בגלל אמינותה ותוכנה האמיתי הנובע מעומק מחשבותיך וצדקת דבריך.
עכשיו עוד פעם עונת האבטיחים, אשר מומלץ לאכול אותם בכל עת ובכל הזדמנות. האבטיחים, כמו עגבניות, מכילים ריכוזים גבוהים של ליקופן, הידוע כנוגד חימצון ומפחית הסיכון להיפגע בסרטן בלוטת הערמונית אצל הגברים, ועוד תועלות רבות הידועות לגבי אכילת אבטיחים – כגון מניעת עלייה בלחץ הדם, השפעה חיובית על בעיות בכליות, מניעת עצירות, וכמובן – הידועה מכולן, היכולת למנוע התייבשות בתנאי יובש. אולי זו הסיבה שאלוהים כיוֵן את הפיסיולוגיה של האבטיח כצמח קיצי המניב את יבוליו העיקריים בקיץ החם לטובת האדם.
אשמח להיפגש ולדבר כאשר תהיה הזדמנות.
בברכה,
עומר זידאן
רצח אבטיחהּ של לבנה
אהוד שלום,
הנה משהו שקרה לי עם אבטיח. בילדותי היינו שוטפים את הבית בהרבה מים וגורפים אותם לחצר הקדמית. יום אחד הבחנו בזרע שנבט באדמה, קרוב לקטע המרוצף שלפני הבית. זה היה אבטיחון זעיר שצמח ממפגש מקרי עם האדמה. טיפלנו בו, עקבנו אחריו, אהבנו אותו, וכל יום מדדנו את גודלו.
הוא היה כבר היה בגודל של ראש תינוק כבן שנה, כשאבי החליט להרחיב את הבית. יום אחד הופיעה משאית עם חול חמרה, והנהג ניתב את עצמו מהרחוב אל תוך החצר. כולנו עמדנו לצפות במחזה. לאחר מאמצי הלוך ושוב, חריקות, עצירות וגניחות, העמיד הנהג פתאום את המשאית וקפץ מתאו למעלה בהתלהבות. לא הבנו את מעשיו, ראינו שהוא גוהר על האדמה, בודק את היצור הירוק והעגול שנח בשקט במקומו, ועוד לפני שהספקנו לומר מילה, תלש אותו מהאדמה, כיסח אותו על הברך שלו, בחן את תוכנו הבוסרי, ובהבעת מיאוס השליך את השברים הלאה ממנו, עלה למשאית והחל לרוקן את החמרה במקום הנוח שמצא.
מה להגיד לך, עד היום הזה אני לא שוכחת את הבכי המר שנשפך אודות אבטיח זה. ואימא שלי, חסרת האונים, עמדה ואמרה: "מה אתם רוצים שאגיד לו? איך אני אעשה עניין מאיזה אבטיח קטן!"
המנוול נסע משם באדישות ואנחנו הסתובבנו עם הצער הזה בלב הרבה זמן. אני לא יודעת לומר בביטחון שהוא היה מל"לי, אבל השנה היתה 62' לערך, וכנראה שאבטיחים כאלה נמכרו אז בשוק.
בתודה,
לבנה מושון
בעניין האבטיחים
יש לי פטנט מעולה לבחירת אבטיח, והוא עובד כבר שנים רבות. קצת שונה מן ההמלצה שלך בדבר האבטיח עם הגבעול הירוק. בתחילת העונה יש לבחור אבטיח עם גבעול יבש, משום שאלה האבטיחים הבשלים והמתוקים. החל מאמצע העונה, רצוי לבחור אבטיחים עם גבעול ירוק, כי הם לא סופר-בשלים ולא קימחיים.
ושאלה: למה אתה כותב שלוש פעמים כמעט אותו הדבר בעיתון? כדי לבדוק את האינטליגנציה של הקוראים?
ביי,
בנדלה
תשובה מכותב לקוי-אינטליגנציה: הבאתי שני נוסחים כי הרשימה בעיתון על האבטיח המל"לי שונה ממה שנשלח לעיתון או נכתב בהמשך ביומן, וציינתי בפירוש שאפשר לדלג. היו פרטים חשובים מאוד להיסטוריה האבטיחית – שהופיעו רק בנוסח זה או רק בנוסח זה.
* * *
הזמנה
לערב ספרותי מיוחד
לרגל שבוע הספר העברי תשס"ה
שיחה בשניים
עו"ד דן מרידור והסופר אלי עמיר
ידונו ביניהם על הרומן החדש
יסמין
והשאלות הספרותיות והפוליטיות העולות ממנו
פותח: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
יום ה', ט' סיוון תשס"ה, 16.6.05, בשעה 8 בערב בדיוק
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב
יוגשו יין לבן צונן ושתייה קלה
במקום ניתן יהיה לרכוש בהנחה את הספר
* * *
ביום חמישי, 23.6.05, בשעה 22.55, יקרא מוטי ברכאן ב"בימת שיר"
ב"קול המוסיקה"
צרור שירים מתוך ספר שיריו החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".
* * *
ניצוצות מכוכבים אבודים
סיור ספרותי בתל אביב בהדרכת מימי חסקין
משוררות שנות ה-20 בת"א: רחל, אסתר ראב, יוכבד בת-מרים, אלישבע.
ב-1925 כתבה המשוררת רחל מכתב לאחותה שושנה ובו דרגה את ארבע המשוררות הבולטות בתל אביב. נלך בעקבות הדירוג ובעקבות ארבע נשים סוערות, פורצות גדר, חד-פעמיות.
הסיור יתקיים בשבת, 18 ביוני 2005, בשעה 9.15 בבוקר
נפגשים בגן לונדון, פינת הרחובות בוגרשוב והירקון
הרשמה בטלפון 050-5376815
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל