| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 57
תל אביב, יום חמישי, י"ד בתמוז תשס"ה, 21 ביולי 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אהוד בן עזר
פולניה בלי יהודים
יומן מסע
מאי 2005, אייר תשס"ה
עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר
ומשולבים בחלקו הראשון קטעים מיומנה של הדסה
היום השלישי:
חצי יום בביאליסטוק מזעזע. עיר קברות בלי יהודים. לוצי.
12.5.05. יום חמישי. יום ולילה 2 בביאליסטוק. [יום העצמאות]. מלון בסט וֶסטרן.
ארוחת-בוקר מצויינת במלון "בסט וסטרן" הוותיק שריהוטו, קירותיו, חלונותיו ורצפותיו נראים עתיקים ומכובדים והוא שימש כנראה את האורחים הנכבדים של השלטון הקומוניסטי. יותר ויותר מתברר שאחת ההצלחות של המסע לפולניה תהיה דווקא בתחום הקולינארי או הגסטרונומי. לא רק שהפולנים אוהבים לאכול ויודעים לבשל, אלא הם מבשלים היטב את האוכל המזרח-אירופי של האימהות והסבתות שלנו, שאנחנו ראינו בו "אוכל יהודי" אופייני, מה שבחלקו הוא אכן נכון, כמו החומוס.
אני קצת מתבלבל ומחפש את השמאלץ מהארוחה במלון של אתמול בפוזן, וגם מתפלא ששינו את המיקום ואת צורת המזנון, ויש אפילו סופגניות, חביתות, בייקון – swinina, שלא היו אתמול בבוקר, ורק שמאלץ אין. יגאל מזכיר לי שאנחנו כבר במלון אחר בעיר אחרת ובתפריט אחר.
אחרי הארוחה סיור עם יהודית עד לאנדרטת הניצחון הגבוהה ומלאת העוצמה, ניצחון על הגרמנים, כמובן, בכיכר האוניברסיטה. כשבעה עמודי בטון מסוקס כגזעי עצים לאורך, וגבוה מאוד מעליהם, ככותרת, הנשר הפולני עשוי ברזל או בזלת שחורה, וגושים שחורים בצורות מעוותות לרגליו, כמייצגים תוהו ובוהו. מאוד מרשים ומלא עוצמה. לרגלי האנדרטה זרי פרחים רבים בצבעי הדגל הפולני, אדום ולבן, שהונחו לפני ימים אחדים כאשר חגגו שישים שנה לכניעת גרמניה.
בתשע וחצי באה לוצי, שעימה יצרה יהודית קשר עוד מישראל בעקבות פנייה לארגון יוצאי פולניה, שהיפנו אותה למישהי מיוצאי ביאליסטוק בארץ, שמסרה לה את הכתובת. לוצי אמורה להדריך אותנו באתריה היהודיים של העיר. יורד גשם, לעיתים ממש חזק, ואנחנו יוצאים במכונית, חמשתנו.lucygold@vp.pl Lucy Gold, Ul. Tovarova 2A M14, Bialy. 15007. 00488-57328321
הדסה: "את לוצי גולד, המדריכה שיהודית הזמינה עוד בארץ, פגשנו בבוקר בלובי של המלון. היא בת למשפחה חצי יהודית. סבא וסבתא שלה היו יהודים, משפחת גולדשטיין. הם ניצלו, כי היו ברוסיה. לוצי גולד-ליסובסקי תדריך אותנו בעיר במשך הבוקר. היא פעילה מאוד בשמירה על זכויות היהודים, רכושם, וניסיונות להחזירו לידי הקהילה היהודית, בתי כנסת וכדומה. הם קשורים לארגון יהודי דומה שמרכזו בווארשה. בביאליסטוק יש בעייה לקיים ארגון יהודי כי נשארו בה חמישה יהודים. 'ארבעה לשם דיוק. החמישי הוא בני,' היא אומרת, 'בן העשרים-וארבע, ואותו היהודים או היהדות לא ממש מעניינים.'
"ארוחת-הבוקר העשירה טעימה מאוד. כאן עומד לרשות האורחים טבח שמכין לכל מבקש חביתה אישית מכמה ביצים –jajka – שתרצה ובכמה תוספות שתרצה – נקניק, עגבניות, פטריות ובצל ירוק. על דלפקי ההגשה סוגים רבים של נקניקים, גבינות, סלט פירות ופירות שלמים, נקניקיות ובייקון מטוגן. ירקות חתוכים וסלט ירקות. מלפפונים חמוצים ופאטיסון כבוש, שהוא לבבות ארטישוק כבושים וטעימים. ואל לנו לשכוח את שפע הלחמים והלחמניות, והלחם המלא, והעוגות המתוקות. ותה (חִרְבָּטַה) וקפה (קַאוַה) וחזרת (חְשָׁן) לבנה ואדומה, שיהיה במה להרטיב את הדג הממולא, הגפילטע-פיש, שחיכה לך בסבלנות על צלחת ההגשה כבר מהבוקר.
"יוצאים להבין איך מתוך קהילה יהודית עשירה וענקית – כל שנשאר בעיר הם חמישה יהודים בלבד. מביאליסטוק יצאו תעשיינים רבים – נוביק, ויסוצקי, פולק; יצאה משפחת סוקניק, פרופ' אליעזר ליפא סוקניק, אביהם של יגאל ויוסי ידין. יצא השחקן ישראל בקר. ועוד רבים וטובים, אנשי תרבות ומדע. אודי אומר שאסור להחזיר יהודים לביאליסטוק. שיישארו הם, הפולנים, בבורותם, ללא המוחות המבריקים של היהודים שתרמו להם לפרנסה, להכנסה ולאיכות חיים. ולוצי אומרת שהפולנים שנאו את היהודים מתוך קנאה, מפני שליהודים היה שכל ואילו הפולנים היו בורים, נבערים ושתויים. השעה תשע וחצי בבוקר. השמיים מעוננים, וקר."
המקום הראשון שאנחנו מבקרים בו הוא הבניין שעומד על מקומו של בית-הכנסת הגדול, ברחוב סוראסקה 1. הוא נבנה בשנים 1909-1913, וביום שישי בערב, 27.6.41 – כונסו בו בפקודת הגרמנים יותר מאלפיים יהודים והועלו על ידם באש עד שנשרפו בו כולם. לוח זיכרון קטן מאוד, בפולנית ובאידיש, שקוע בפינת הבניין החדש שנבנה על חורבותיו, בקיר הדרומי, לא כלפי הרחוב, וכמעט לא נראה לעין. הוא הוצב שם ב-16 באוגוסט 1958, במלאת 15 שנים למרד גטו ביאליסטוק. ואני מעתיק את האידיש כי אין עברית:
"דעם ליכטיקן אנדענק / פון דריי טויזנט קדושים / פארברענטע אין דער / גרויסער שול דורך די / היטלעריסטישע מערדער / דעם 24 יוני 1941".
תרגום של הדסה: "לזכרם הקדוש / של שלושת אלפים קדושים / שנשרפו / בבית הכנסת הגדול בידי / הרוצחים ההיטלריסטים / ב-24 ביוני 1941."|
בגינה מאחורי הבניין האחורי הסמוך, הרחק מהרחוב ומבית-הכנסת, אולי כדי שאיש לא יבחין בו – נמצא מונומנט עשוי אבן מלבנית שחורה, מנורה של שבעה קנים למעלה, ובחזיתו כמין עכביש ברזל גבוה בעל שמונה זרועות עשויות חצאי-קשתות שנפגשות גבוה למעלה, שמסמל את כיפת בית הכנסת שנשרף. בגלל הגשם הכבד אני חוזר אליו רק אחר-הצהריים ומעתיק את הכתוב בו:
"בית קודשנו ותפארתנו / היה לשריפת אש / 2000 יהודים נשרפו בו חיים / על ידי הצוררים הנאצים / 27.6.1941."
הדסה: "השעה עשר וחצי בבוקר. גשם יורד. חלק גדול מהעיר נהרס במלחמה, מספרת לוצי. פותחים את המטריות. השמיים בוכים על אותם יהודים בביאליסטוק, שבשנת 1941 'הזמינו' אותם הנאצים לבוא לבית-הכנסת המפואר, ושרפו את בית-הכנסת עליהם. אלפיים יהודים נשרפו אותו יום בבית-הכנסת. ולוצי מספרת על ילדה, החיה כיום בישראל, שראתה אז את אביה נשרף בתוך בית-הכנסת. אווה גרצובסקי שמה. יש מונומנט לזכר בית-הכנסת, תורם אמריקאי ומוטיבאציה ישראלית הביאו להקמת המונומנט ובכל שנה באים ביאליסטוקים לאזכרה. על משטח דשא מונחות אבנים בצורת מגן דוד, במרכזו 'פמוט' להדלקת אש, ומעליו – דמוי הכיפה של בית-הכנסת שנפלה כאילו על האדמה. המבקרים היהודים מניחים פרחים ברחוב ז'אבִּיָה, שם היה הגטו, ואחר-כך באים לכבד את הנרצחים כאן. העירייה הסכימה להקים את המונומנט כי הוא נמצא בסימטה צדדית, בגינה."
בשובנו ארצה אני מוצא בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק בשנים 1939-1919, ששולחת לי הדסה, את דבריה של חייקה גרוסמן:
לפני שנים אחדות ביקרתי פעם נוספת בביאליסטוק, וכמו בביקוריי הקודמים הוליך אותי החוש הכפייתי לאורך רחוב סנקביץ', בואכה חצר הגימנסיה. איני מבינה מדוע נושאות אותי רגליי לשם? מה אני מחפשת במקום הזה ומה חיפשתי ברחוב ז'ביה, שבו היה בית-הקברות של הגטו? ולמה הלכתי לרחובות סמולנה ונובודרודזקה, שם התחולל המרד? מה שהיה אינו אלא זיכרון, כאב עמום המלווה אותך בלכתך ובשוכבך ובקומך, בחג ובחול. אף שריד לא נשאר בביאליסטוק לזיכרון הזה. נמחקו האתרים שניצולי הקהילה היהודית ציינו והנציחו אותם. היתה אנדרטה על הקבר של אחרוני הלוחמים במרד. האנדרטה איננה. בית-הכנסת הגדול והיפה, שאליו היו מביאים אותנו, תלמידי הגימנסיה, בימי חג לאומי פולני כדי להאזין לנאום "מטעם" של הרב רוזמן, בשבחה של הדמוקרטיה הפולנית – גם הוא איננו. לבית-הכנסת הזה השליכו הגרמנים, מיד עם כניסתם לעיר, ביוני 1941, אלפיים יהודים ושרפו אותו חיים. שלד הכיפה המפוארת היה מונח שם שנים רבות כסמל ומצבה. עתה חיפשתי אותו ולא מצאתיו. על קיר של בית [חדש] תלוי עתה שלט עם כתובת, לזכר אלפיים היהודים השרופים. (הגימנסיה העברית בביאליסטוק, 1919-1939. היוזם והעורך: יעקב סָמִיד. עריכה לשונית: דקלה גולומב. גרפיקה והדפסה: אלתן תקשורת בע"מ, ת.ד. 539 חיפה. כתובת המערכת: ת.ד. 5338, חיפה 31052. תשנ"א, 1991. עמ' 151).
מהמקום שעליו עמד בית-הכנסת הגדול נוסעים לבניין משופץ המשמש חברה לביטוח ואף הוא היה בית-כנסת, ובצידו האחורי רואים בקיר שרידים של בנייה ופירזול יהודי, וכן אבן גדולה לא מסותתת מונחת על הקרקע לצידו ובה כתובת זיכרון שניתנת לקריאה בקושי, בפולנית, ומוזכר בה שמו של זמנהוף, ד"ר לודוויג אליעזר זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו.
הדסה: "מונומנט לזיכרו של ד"ר זמנהוף. רופא עיניים, וממציא שפת האספרנטו. לדברי לוצי, בעלי המשרד, שהיה פעם בית-כנסת, הם חברים באגודת האספרנטו הבינלאומית, והקימו מצבה לזכרו אבל שכחו לציין שהיה יהודי."
שבים למכונית ועוברים את שרידי השכונה חְנַייקֶה (חנייקעס) הסמוך, מעין סימטה יחידה שנותרה משכונה יהודית גדולה של פשוטי-עם, ובה שרדו עדיין כמה בתי-עץ נמוכים ובניין, שאם אינני טועה היה בית חולים יהודי בן שלוש קומות. בתי העץ הנמוכים הם כמו בעיירות היהודיות ובציורים של יששכר ריבק, וכאילו לא השתנה דבר, רק שאין יהודים. עיירה יהודית בלי יהודים. גגות העץ האפורים-חומים שחים מטה מרוב יושן וכמו מתאבלים. אבל באזור מתרוצצים ילדים פולניים עליזים ולבושים טוב ונראה שהוא משמש כיום למגורים של אנשים לא עניים.
על אודות השכונה אני מוצא בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק את הסיפור הבא, שהתרחש בשנת 1924:
שלושה מעורכי "אנחנו" [עיתון הגימנסיה], בני המחלקה השביעית [י"א, בני המחזור הראשון], גורשו מהגימנסיה בגלל "שערוריה". השלושה ביקרו, או לאוזניים שכך שומעות, בבית-הזונות שבשכונה חנייקעס. אמנם, היתה זו עבירה לשם מצווה. כוונתם של השלושה היתה לפרסם כתבת-תחקיר על המתרחש בין כתלי המוסד הנ"ל. היצר הרע שלהם היה, אם כן, עיתונאי בלבד. כך או כך, העזתם עלתה להם ביוקר. העתיד הוכיח שאף אחד מהם לא הידרדר לפשע ולא שקע בעולם התחתון. יוסף סרלין היה לשר בישראל [מטעם "הציונים הכלליים"], אליעזר רֶמֶן היה לרופא ישראלי מפורסם [ביתו ניצב ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה, כמעט מול בית-הספר פיק"א, יותר נכון מול ביתו של הביאליסטוקי יונה (יינע) דינוביץ המכונה גם "יינע טאך", שהיה לי השראה לאחד מגיבורי "המושבה שלי". דוקטור רמן היה אחד היחידים שהיתה לו כבר בשלהי שנות השלושים מכונית פרטית סיטרואן שחורה. יסד את "בית החולים רמן" ליולדות ברחוב קרן קיימת בפתח-תקווה, שלימים נמכר וגדל להיות בית חולים "השרון" וכיום הוא חלק מהמכלול בילינסון-גולדה-רבין]. ובן-ציון לוריא הנודע כהיסטוריון, חוקר המקרא ואיש משרד החינוך. אבל ב-1924 סברו חברי הנהלת הגימנסיה שאסור להם לעבור בשתיקה על המעשה הנורא, ודין העבריינים נחרץ, לגירוש. הסקנדל ותוצאותיו זיעזעו את כל השביעיסטים, וכמעט כולם עזבו את הגימנסיה. אחדים עלו לארץ-ישראל. (עמ 43).
יהודית מספרת שכאשר הוריה היו מקניטים זה לזה, היתה אימה אומרת לאביה: "אתה נולדת בכלל בחנייקה!" (ביאליסטוק), והוא – "ומה את? בְּנַאלֶבְקֶה!" (שכונה בעלת איפיון דומה בווארשה היהודית).
עוברים במכונית על פני הבניין המרשים ששימש כבית-הספר לאמנויות מיסודו של ויסוצקי, והיה בו גם חדר תפילה – ברחוב הראשי ליפובה 41, בניין לבנים אדומות גדול בסגנון ניאו-גותי שנבנה בתחילת המאה העשרים ומשמש עתה בית-ספר פולני למסחר. אם אינני טועה אנחנו עוברים גם על פני בניין נוסף ששמו של ויסוצקי קשור בו, והוא שימש בית מדרש למורים. לוצי כמובן אינה יכולה לדעת את הקשר של הגביר קלמן זאב ויסוצקי לתנועת "חובבי ציון" ולחידוש היישוב העברי בפתח-תקווה בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, כאשר ביקר בה באחוזת לחמן שניהל הרב אריה לייב פרומקין, שחידש את יישוב פתח-תקווה.
ברחוב ליפּוֹבָה המרכזי והאריסטוקראטי, המרוצף אבן, ניצב ארמון נוסף שקירותיו בהירים והיה שייך ליהודי נוביק ונמצאו בו בשעתו גן גדול ובנייני אחוזה נמוכים יותר, וחזיתו כלפי הרחוב מרשימה גם כיום. לימים שימש את הנאצים וכיום הוא משמש את הצבא הפולני. בפירסום עירוני מסופר על שני אלי תעשיית טקסטיל יהודים בשם ציטרון ונוביק, שפעלו בעיר במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ארמונו של התעשיין-הגביר ציטרון נמצא ברחוב וארשאבסקה וכיום שוכן בו המוזיאון ההיסטורי של העיר, ואילו ארמונו של נוביק נמצא על רחוב ליפובה ואותו צילמנו כי הוא בולט ביופיו גם כיום.
תעשיין הטקסטיל חיים נוביק בנה אותו בשנים 1910-1900 על פני שטח של 7,000 מ"ר במרכז העיר, כאשר מחוץ לארמון עצמו היו שלושה בניינים לאנשי השירות וגן מפואר ורחב-ידיים. היום נותר רק אחד משלושה אלה והוא משמש מלון צבאי. העצים סביב הם כל מה שנותר מהגן הגדול. חיים נוביק מת בשנת 1925, וארמונו נשאר בידי משפחת נוביק עד מלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1939 שכנה בו מפקדת ההגנה הצבאית הפולנית של ביאליסטוק. מאוחר יותר הוסב לבית-חולים צבאי, ומאז, כבר שנים רבות, הוא בסיס ההתפקדות-לשירות, הבקו"ם, של הצבא הפולני באיזור, ואכן השטח סגור לקהל ושמור בידי חיילים. חוברת ההדרכה העירונית, באנגלית, אינה אומרת דבר על שימושו הצבאי של הבניין בתקופת הכיבוש הנאצי. תקופה זו – יוק.
משפחת נוביק היתה משפחה ידועה ומכובדת בפתח-תקווה, בשובי ארצה בדקתי בספר היובל הראשון של המושבה אם אכן המשפחה היא מקבוצת הביאליסטוקים שהיו במייסדי פתח-תקווה, ולצערי לא נכתב בו מהיכן בא אבי המשפחה, דוד נוביק. הוא היה נגר שבנה בית עץ גדול דו-קומתי ויחיד במינו במרכז המושבה, ובהיותו בן שישים לערך יצא לבד בכרכרתו כדי להזעיק יחידה של הצבא הבריטי, שחייליה היו הודים, ואשר חנו בראס-אל-עין, היום ראש העין – כדי לעזור בהגנת המושבה, שהותקפה ב-5 במאי 1921 על ידי שבט אבו-קישק מצפון. הוא הצליח במשימתו, אך נפטר זמן קצר לאחר-מכן כי בריאותו התערערה מהמאמץ ההירואי, מה עוד שלא ידע לדבר אנגלית. בן-דודי אורי חדש, נכדו של דוד נוביק, לא שמע מימיו על הקרוב-הגביר מביאליסטוק או על מוצא המשפחה, אבל הוא משער שמסביבות פינסק.
לוצי לוקחת אותנו לסיור גם בארמון של ההטמן בראניצקי, שליטה של העיר, שנבנה באמצע המאה ה-18 לפי דוגמת ארמון המלכים הצרפתי בוורסאי, והוא עד היום גאוות ביאליסטוק. ההטמן בראניצקי מת בשנת 1771. הגן המצועצע שנשקף מחלונות ארמונו בקומה השנייה הוא העתק מוקטן של גני ורסאי, ומטופח מאוד, וגם מכונה בשם "ורסאי הפולנית", ויפה גם הכניסה המפוארת. לוצי מספרת כי זה שנים רבות, עוד מלפני התקופה הקומוניסטית, הארמון משמש כיום בית-ספר לרפואה, ואכן הוא מלא בצעירים וצעירות, חלקן יפהפיות, שמחיים את קירותיו הגבוהים ואת אולמותיו הענקיים. אנחנו עורכים סיור של הצצה, כי לחלק מהאולמות אין כניסה בגלל הלימודים. לפי פירסום עירוני נערכות בשנים האחרונות עבודות שיחזור וארכיאולוגיה במטרה לשמר ולשחזר את תפארתו של הארמון.
רחוב זאבּיה, כאן היה בית-קברות יהודי של הגטו, שהוא כעת חלק מגן ציבורי ובו קבורים שרידיהם של כשלושת אלפים וחמש מאות יהודים שנהרגו בידי הנאצים במרד שהתרחש באוגוסט 1943. בגן ניצב אובליסק זיכרון, מלבן אבן או בטון שחור-אפור ההולך וצר, מגן-דוד מוזהב ממתכת ניצב בראשו, ובגבול הגן קיר חומה נמוך, השריד האחרון לחומה שהקיפה את גטו ביאליסטוק.
על האובליסק, או האנדרטה, נכתב גם בעברית:
"קבר אחים / של הגיבורים הקדושים / שנפלו במרד הגיטו / בביליסטוק / בהגינם על כבוד ישראל / בקרב עם הרוצחים הגרמנים / זכרם לנצח / 25-16 באוגוסט 1943 / תנצבה."
ובצד אחר של האובליסק, רק בעברית, לדברי הדסה, אולי כדי שהפולנים לא יבינו:
"פ"נ / 125 איש / 70 לוחמים בגיטו ביליסטוק / 55 קדושים שנרצחו על-ידי הגרמנים / ביניהם / 108 גברים 12 נשים 4 ילדים / 1 תינוק. / 25-16 VIII 1943"
בשטח שרובו דשא קבורים חלק משלושת אלפי היהודים שנרצחו כאן בין ה-16 ל-25 באוגוסט 1943.
חייקה גרוסמן מספרת בספר הגימנסיה:
באקציה הראשונה, בתחילת פברואר 1943, נלקחו מהגטו 21,000 יהודים. רובם ככולם הובלו לטרבלינקה. האקציה נמשכה שבוע ימים. בסיומה נודע שאלפיים איש נהרגו בתוך הגטו. מהם יהודים שהתחבאו, מהם שהתנגדו למעצר, מהם שהתאבדו כדי לא ליפול חיים בידי המרצחים. הגטו חי ונשם עוד חצי שנה אחרי האקציה הזאת. הוא חוסל כליל באוגוסט 1943. כשלוש מאות צעירים היו בזירת הקרב, בין הרחובות נובוגרודזקה, כמלנה וסמולנה שבפאתי הגטו. מעטים מהלוחמים שרדו אחרי הקרב הזה. (עמ' 153).
ובמקום אחר בספר מסופר:
בפברואר 1943 ניסו חברי המחתרת להתנגד בכוח ל"אקציה" (השילוח למחנות-המוות) והרגו כמה גרמנים. אלפיים יהודים נהרגו אז בגטו, ושנים-עשר אלף נשלחו לטרבלינקה. האקציה נמשכה שבעה ימים, מ-5 עד 12 בחודש. ב-15 באוגוסט נודע שהגרמנים עומדים לשלוח למחנות-המוות את ארבעים וחמישה אלף היהודים שעדיין שרדו בגטו. חברי המחתרת הפיצו כרוזים וקראו ליהודים להתנגד לגירוש. מעטים נענו לקריאתם. המאבק האחרון של המחתרת בגטו ביאליסטוק החל ב-16 באוגוסט ונמשך ימים אחדים. כמעט כל חברי המחתרת נהרגו בידי הגרמנים. היהודים נשלחו למחנות טרבלינקה, פויניאטק ומיידאנק. ביאליסטוק היתה ל"יודן ריין". אחרי שיצאו מהגטו הטרנספורטים האחרונים, נכנסו אליו אוקראינים, חיפשו ומצאו את היהודים המעטים ששרדו במחבואים ומסרו אותם לגרמנים. (שם. עמ' 148).
מבקרים בבניין ששכן בו בית-הכנסת או בית-המדרש על שם ציטרון. כיום הוא משמש גלריה-מוזיאון לאמנות. בקיר הכניסה יש רק שלט קטן שמציין זאת, ושאותו צילם יגאל כי קשה היה למצוא זווית שבה השלט אינו נוצץ. תחילה חשבתי כי מדובר ברב ציטרון, שזה היה גם שם משפחתו של הרב הראשי של פתח-תקווה לפני שנים רבות, אבל מתברר שנוסד על שם הגביר הביאליסטוקי ציטרון, איל הטקסטיל.
הדסה: "במוזיאון מוצגות תמונות של ציירים פולניים, בעיקר ממשפחת סְלז'גינסקי. אף אחד מהאמנים המציגים כבר אינו בחיים. מדובר בארבעה דורות של ציירים מאותה משפחה, סבא-רבא, סבא, אבא ונכדה. אוסף הציורים נדד עם המשפחה מווילנא לווארשה, לקראקוב, ומשם באו לכאן. הוא מכיל שש מאות ציורים. הסב, כנראה המפורסם ביניהם, צייר עד גיל 91 ."
אישה פולנייה נעימה, קָטַז'ינָה חְרישקו, מסיירת איתנו בחדרי בית-הכנסת לשעבר, כאשר גם הקומה השנייה, שהיתה בשעתו עזרת הנשים, משמשת כיום כחדרי תצוגה לתמונות. אני מצטלם ליד תמונה של גברת פולניה מאוסף משפחת סלז'גינסקי, לא-יהודים, שנתרם לגלריה, והאישה בתמונת השמן דומה מאוד לאלונה פרנקל. מציידים אותנו בחומר על המוזיאון. שמו כיום: גלריה סלז'גינסקי, רחוב וארינסקייגו 24.
השימוש האחר, הסגור, בחללה של עזרת הנשים מזכיר לי את בית-הכנסת בוֵר-פלוטה, בהונגריה, לשם הגענו ב-1994 בעקבות קורות חייו של סבי יהודה ראב (בן עזר). חלל בית-הכנסת הגדול למטה היה אולם ריקודים והתעמלות ואילו עזרת הנשים היתה כעין יציע של מושבי-ספורט, ובמסדרון היה ציון לרב הקהילה שהלך למחנה השמדה עם צאן מרעיתו, ושם משפחתו היה זינגר, אולי היה בנו של הרב זינגר שאצלו למד סבי בפלוטה בשנת 1872 לערך.
עוברים במכונית על פני מה שהיה בית-הכנסת על שם הרב שמואל מוהליבר, מראשי "חובבי ציון" ומי שהשפיע רבות על הביאליסטוקים שעלו ארצה והיו חלק ניכר מן המשפחות של מייסדי פתח-תקווה, וקיים במושבה מימים-ימימה רחוב מרכזי על שמו. לוצי כמובן אינה יודעת על הקשרים הללו ואני לא חושב שיעניין אותה לשמוע. אחרי הכול היא מסבירה לנו ולא אנחנו לה. הבניין היה שייך למשפחת פולק, יצרני הטקסטיל, והיום הוא משמש כבנק.
סיפור עלייתן של משפחות העולים מביאליסטוק ומפינסק למושב הקטן יהוד, ואחר-כך לנחלותיהם בפתח-תקווה הוא אחד הסיפורים החשובים ביותר של העלייה הראשונה ושל המושבה. לאחר שניטשה בשלהי שנת 1881, ראשית תרמ"ב, מפני שהיתה זו שנת שמיטה (1882-1881) ולא היה עדיין היתר רבני לעבד במהלכה את האדמות, וגם בגלל המאלאריה והקשיים הכלכליים – חודש יישובה על הגבעה שבה מצוי כיום בניין הספרייה של סביון, ושמה היה יהוד, והאמינו שהמקום מרוחק דיו מהאוויר הרע של הירקון והביצה, ולכן לא תשלוט בו הקדחת.
סבי יהודה רַאבּ (בן עזר), יליד הונגריה, היה המדריך החקלאי של ה"ביאליסטוקים", שהיו נוסעים בעגלות מיהוד לעבד את אדמותיהם בפתח-תקווה. לאחר זמן לא רב, ולאחר ביקורו של הגביר קלמן זאב ויסוצקי בשליחותם של "חובבי ציון", שהיו אז תומכיה של המושבה (הברון רוטשילד טרם החל אז את פעולתו בארץ-ישראל) – עברה גם קבוצת מייסדי פתח-תקווה מביאליסטוק ומפינסק מיהוד לגור במושבה, זאת בעקבות הרב אריה לייב פרומקין שהיה הראשון לשוב למקום, כיום כיכר המייסדים, וכנאמן של הגביר לחמן בנה בה אחוזה חקלאית. שני ניניו של הרב אריה לייב פרומקין, בניהם של נחמיה ושושנה ישראלית, נהרגו במלחמת השחרור.
סיפורה של פתח-תקווה כך היה: חבורת המייסדים הראשונה לא חדלה ממאמציה לשקם את המושבה. זרח ברנט נסע שוב ללונדון, להרוויח כסף במסחר ולחזור ולהשקיעו בארץ. יהושע שטמפפר הרחיק עד אמריקה, ומטרתו לגייס אמצעים לחידוש המושבה. עוד בראשית תרמ"ב, 1882, השנה בה ניטשה פתח-תקווה, קנו השלושה, דוד מאיר גוטמן, סלומון ונתן גרינגארט, חלקת אדמה גדולה מערביי הכפר יהודיה, וקראו לה בשם – יהוד. בבית הדפוס של סלומון הדפיסו הוא ויחיאל מיכל פינס כרוז בשם "חברת פתח-תקווה", המציע למכירה את אדמות הכפר יהוד, המפורסם באווירו הזך והבריא ובמימיו הטובים. כוונתם היתה שהמתיישבים יגורו ביהוד, המרוחקת ממקורות הקדחת – הירקון והביצה, ויסעו מדי יום לעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, כפי שנוהגים ערביי פג'ה, שהיגרו ליהודיה מאימת הקדחת.
כדי לפתות קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, שלח יחיאל מיכל פינס בשנת 1883 שליח אל יהודי העיר ביאליסטוק שברוסיה (אז). עיר זו היתה מרכז לתנועת חובבי-ציון ובה פעילים רבים שמחפשים דרך להתיישב בארץ. פינס בחר באברהם קופלמן, אדם שמטבעו הוא בעל נטייה להפריז בדבריו ולגדוש אותם בצבעים ובתיאורים, שכל עיקרם ראיית הרצוי ולא תיאור המצוי. באיש הזה בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה עתידות היו לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה.
קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שאטיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת ליקח טעימה, החליק זקנו העבות, פיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא משה מפיו והיא לו כאחד מאיברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:
"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."
שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם העלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצילינדר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"
"צילינדר?!" הרעים עליו קופלמן בצחוקו הסוחף. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביבי, אין צורך בו."
"ומה טיב אדמות המושבה?" הִקשה יהודי אחר, "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השיטפונות, הבצורת, הארבה..."
"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בעיתונים." ענה להם קופלמן. "רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשובע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."
בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקים ליהוד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, הם באו אליו בטענות קשות.
ענה להם קופלמן: "אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."
בראשית החורף תרמ"ה, שלהי 1884, התאחדו הביאליסטוקים לחברה שיתופית, כפי שנהגו מתיישבי פתח-תקווה הראשונים בשנתם הראשונה, 1878-1879. הביאליסטוקים עיבדו את נחלותיהם כחלקה אחת. רובם היו בעלי-בתים אמידים, ועתה למדו הם ובניהם את עבודת האדמה מסבי יהודה ראב, שהיה מדריכם. בשיא העונה החקלאית, בחריש, בקציר ובעונת הדיש בגורן – שהו הגברים כל השבוע בפתח-תקווה, בצריפים או בבניינים ההרוסים-למחצה, חיו על לחם יבש ומים, ורק לשבתות היו חוזרים אל משפחותיהם הגרות ביהוד.
רק אחד מן האנשים הנכבדים שגרו ביהוד, הרב אריה לייב פרומקין, עבר לגור בפתח-תקווה, בה ניהל ועיבד את נחלתו הגדולה של הגביר לחמן מגרמניה. הוא בנה בגבעה, ממזרח לבאר ("גן המייסדים") בית-מידות ולו חצר גדולה ומוקפת חומה, שימשה גם כמיבצר למתיישבים בעת-צרה.
אותם ימים בא לארץ-ישראל הגביר קלמן זאב ויסוצקי מרוסיה, ובידו סכום כסף מאת תנועת "חובבי-ציון", לתמוך ביישובה-מחדש של פתח-תקווה. פרץ ויכוח בין היהודאים לבין הפתח-תקוואים – לביסוסו של מי יינתן הכסף. ויסוצקי החליט בסופו-של-דבר להקדיש את כל הסכום שבידו לצורכי פתח-תקווה – ובכך נתן דחיפה גדולה לחידושה ולביסוסה. ואילו המושב יהוד התקיים רק עוד שנים מעטות, ולאט-לאט התרוקן מיושביו. רובם עברו לפתח-תקווה, והשאר חזרו לירושלים או למקומות אחרים, ולבסוף הוא ניטש וחרב לגמרי.
וכך, לאחר מתיישבי הגבעה (אזור "גן המייסדים"), והירקונים, ויהוד שהיתה גלגול שלישי, בא בראשית חורף תרמ"ו, שלהי 1885, תור גלגולה האחרון של מלאבס – היא פתח-תקווה, שהתלבשה שוב במתיישביה המקוריים, שחזרו אליה ועימם חבורת הביאליסטוקים מיהוד. משלהי 1878 ועד לראשית 1885, תקופה של כשש שנים בלבד – הוקמו אפוא ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים ויהוד, לא היה המשך, ואילו פתח-תקווה המחודשת לא ניטשה עוד, ולימים נעשתה לעיר וצאצאי מתיישביה, דור חמישי, שישי ושביעי, כן ירבו – יושבים בה עד עצם היום הזה.
על שנותיה הראשונות של פתח-תקווה כתבתי בספריי "פרשים על הירקון", 1989; "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא", 1993; ו"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, 1998.
עכשיו אני מטייל לראשונה ברחובות העיר שממנה בא לפני 123 שנים החלק החשוב של מייסדי המושבה שלי, שאת חלקם, כמו יונה (יינע) דינוביץ – עוד ראיתי בזיקנתם, והם עלו מכאן לארץ-ישראל, "מארץ נושבת לארץ נידחת" – וזאת כאשר העיר ביאליסטוק היתה בשיא פריחתה ובעלת רוב יהודי.
ואלה שמות ראשי המשפחות הביאליסטוקים כפי שהם מופיעים בספר היובל הראשון של פתח-תקווה (דוד נוביק אינו כלול ברשימה):
זאב ברוידא, דניאל ליפשיץ, מרדכי דינוביץ, אלחנן בולקין, בן-ציון שאטיל, דב ימיני (ליפשיץ), פנחס המאירי (מעהר) ומשה ליפקיס.
המקום המרשים ביותר בביאליסטוק כיום הוא ללא ספק בית-הקברות היהודי הגדול על הגבעה בְּבַּגָנוֹבְקֶה, שבו קבורים יהודים משנת 1890 עד 1969. (יש צילום של השער הפתוח). ובפנים – דשא טבעי של עונת האביב. פרחים. הכול מהטבע, ויער של מצבות עתיקות, שבורות, מנופצות, שדודות, מפוזרות במאותיהן כעדים אילמים שכל הקבורים כאן לא נספו כלל בשואה אלא מתו ונקברו לפי הנוהג היהודי.
ויש בהמשכו למעלה מצד שמאל אנדרטה מרשימה עשוייה בטון צבוע שחור לזכר קורבנות הפוגרום שערכו בשנת 1906 הביאליסטוקים הפולנים בשכניהם היהודים, ושם אני מוצא, בין עשרות הרוגים גם את השם ליפקעס, שזו גם כן משפחה מפתח-תקווה, כנראה מהביאליסטוקים שעלו ארצה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19, והיו הגל שחידש את יישובה של פתח-תקווה. כנראה שיום הירצחו לא נקבע בבירור אלא גופתו נמצאה ונאספה לקבורה רק בתום ימי הפוגרום, כי ליד שמו כתוב:
"יוסף אליעזר ב"ר ליב ליפקעס / כ"ג-כ"ה סיון תרס"ו / ביוני 1-5 1906."
בפרסום באינטרנט, שהוציאה יהודית עוד בארץ, ושמו "זכור את ביאליסטוק", באנגלית, אני מוצא כי אחרי מלחמת העולם השנייה שברו ביריונים פולניים את האנדרטה הזו, לזכר קורבנות הפוגרום – לשלושה חלקים וזרקו אותם מחוץ לבית-הקברות. ואולם לפי שעינינו רואות, בשנים האחרונות האנדרטה שוקמה וגם נצבעה בשחור טרי למדי.
עוד אנחנו מוצאים באותו פרסום כי בשנת 1921 מנו יהודי ביאליסטוק 61,500 מתוך אוכלוסיה כללית של 89,700 תושבים, ובשנת 1932 היו היהודים 46,000 מתוך 91,207. הגרמנים כבשו לראשונה את העיר ב-15 בספטמבר 1939 ואולם עזבו אותה ב-22 בספטמבר, כאשר העבירו אותה לידי הרוסים על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. התקופה השנייה שבה שלטו הגרמנים בעיר היתה מ-27 ביוני 1941 ועד 27 ביולי 1944. בתחילתה היו בביאליסטוק כ-50,000 יהודים וקרוב ל-350,000 באזור כולו. סיפור הגטו שבו רוכזו רובם, עבודות הכפייה בתעשייה הגרמנית, שעונש מוות הוטל על ההשתמטות מהן, האקציות, המרד והחיסול הסופי – הם מעבר ליומרת התיאור של יומן המסע שלנו.
ממערב לבית-הקברות היהודי – בית-קברות נוצרי, ענק גם הוא. מסודר בפרחים ובצלבי אבן ושיש, וההבדל בין שני בתי הקברות זועק לשמיים. לוצי מספרת שחלק גדול מהמצבות של הנוצרים נגזל ונשדד ממצבות השיש של היהודים. רק מעט מצבות, מתוך עשרות ומאות, ניתנות לקריאה ולזיהוי. (אני מוצא גם את השם ליכטנשטיין). אבל הזעקה האילמת של בית-הקברות הענק וההרוס חזקה יותר מכל עדות אחרת.
אני מוצא גם את השם ליכטנשטיין על מצבה שראשה מעוגל כאחד מלוחות הברית, ובה כתוב:
"פ.נ. / שתי אחיות העלמו' האומללו' / הנקטפות בימי עלומיהן בשנה / אחת אחר מות אביהן הזקן / יצחק חיים בן ישראל / ליכטענשטיין / קילה הינדא | בעשא / נפ' עש'ק נ' א אול | נ' ו כסלו / תרס"ט | תרפ"ט / תנצבה." כלומר שהיו בנות עשרים במותן בשנת 1929.
ממזרח לבית-הקברות נוגסים שיכונים חדשים בגבולו, ולוצי אומרת שבמקורו היה גדול יותר ובתי-הקומות האלה ניבנו על מצבותיו.
סבתא-רבא של יהודית מצד אביה קבורה כאן ויש צילום של סבא וסבתא של יהודית על רקע המצבות, מאמצע שנות השלושים לערך, כנראה לפני עלותם ארצה, והם עומדים ליד קברה של אם-הסבתא, כנראה זמן לא רב לאחר מותה, ואפשר לקרוא בבירור את הכתובת על המצבה:
"פ"נ / אשה צנועה מ' / פראדל גיטל / רובין / בת ר' אליהו נחום / נפ' ב' ניסן תרצ"ג / ת.נ.צ.ב.ה"
כלומר, שנת 1933 – אבל כמובן שלא היה אפשר למצוא את המצבה בבית-הקברות החרב והיה קשה גם לאתר את מקומה בהסתמך על רקע צילום המצבות שמאחוריה.
על שער בית-העלמין החרב כמעט לגמרי מתנוססת כתובת: "בית עלמין / באַגנאָווקע / ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם / אשר יצר אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין / והמית אתכם בדין, ויודע מִספר כולכם בדין / ועתיד להחזיר ולהחיותכם בדין / ברוך אתה יי מחיה המתים".
זה אשר נותר מכל מתי ביאליסטוק לדורותיהם, ואלה שאינם קבורים כאן, ולא נמלטו בעוד מועד לארצות אחרות, הושמדו בידי הגרמנים ולא נותר מהם זכר.
הדסה: "בית-הקברות בביאליסטוק ענק. 12 הֶקטָר. הוא נבנה בשנת 1890. בית-הקברות הישן היה ליד חְנַייקי, אלה בתי-העץ העתיקים שראינו קודם, ובנו במקום רובם בתים חדשים. בבית-הקברות ניצבת מצבה שחורה לזכר פוגרום שערכו ביהודים בשנת 1906. ירו ביהודים וקברו אותם כאן. הגדר בנוייה מאבן, והשער הוא תרומה של יהודי ביאליסטוקי אמריקאי. על חלק משטח בית-הקברות כבר בנויים בתים. הנרצחים בפוגרום 1906 הונצחו במונומנט [שחודש] על-ידי הממשלה הפולנית רק אחרי מלחמת העולם השנייה. בין שמות הנרצחים אני מוצאת שמות משפחה: זאקהיים, פיינשטיין, בכרך, הורוביץ, אש, גרינברג, עפשטין, ראווצקי, צבי הירש בורלא."
במכונית אנחנו ממשיכים עם לוצי ובהדרכתה ליער פייטרָשָה או פֶּטְרָשָׁה, היכן שהגרמנים הרגו אלפי יהודים במשך שלושה ימים, לאחר ששרפו יותר מאלפיים בבית-הכנסת. סביר להניח שחלק מפעולות אלה נעשה בעזרת מקומיים. טעינו קצת בדרך, בדרכי יער, מתברר שהרשות העירונית בביאליסטוק לא ממש מנדבת מידע ושילוט על מקומם של אתרי הזיכרון. במרכז ניצבת אנדרטה שחורה, לראשה כרכוב מרובע עשוי אבן אף הוא, לוח זיכרון, ומסגרות-בטון פזורות סביבה ומסמנות קברי-אחים המוניים. הכול עומד בניגוד לשלוות היער סביב, עלוות ירוקות וגזעים ארוכים, לבנבנים וגם אדמדמים, כולם מיתמרים אל על, צרים מאוד, כמתחרים על האור שבצמרות.
על לוח האנדרטה כתוב, גם בעברית, כי היא לזכר 5,000 יהודים ו-100 פולנים מבילורוס שהוצאו כאן להורג ונקברו בקברות אחים בימי 3 עד ה-12 ביולי 1941. זה קרה ימים לא רבים לאחר שריפתם של כשלושת אלפי יהודים בבית-הכנסת הגדול.
חוזרים עם לוצי ללב העיר ביאליסטוק. מגיעים לגן ברחוב מלמדה ובו פסל לזכרו של ד"ר לודוויג אליעזר זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו, שנולד בביאליסטוק. פרוטומה שלו עם שפם מרשים ניצבת על עמוד בטון מלבני. יש במקום גם מזרקה מעניינת – בריכת אבן שטוחה שבה יש קילוח חזק ומתמיד של מים – מחזיק-מסובב כמעט כמו באוויר כדור שיש גדול, מלוטש ובהיר ובעל עורקים, שאולי יש בו רמז לכדור-הארץ ולרעיון האוניברסליות של האספרנטו, שכיום ממלאה אותו די בהצלחה האנגלית של האינטרנרט.
ובאשר לרחוב מלמדה עצמו, מספרת לנו לוצי, ואני משלים בשובנו ארצה מדבריה של הדסה שפרונג-לבקוביץ בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק:
באקציה הזאת [כנראה הראשונה] זרק יהודי ששמו מלמד בקבוק תבערה על גרמנים והרג אחד מהם. מלמד ברח והסתתר, והגרמנים הודיעו שאם לא יוסגר תוך 24 שעות יוציאו להורג מאה יהודים. מלמד הסגיר עצמו והם תלוי אותו. שלוש יממות היתה תלוייה גווייתו מול משרד היודנראט. (עמ' 150).
מכאן למסעדה כמוסה ברחוב הראשי ליפובה, לא רחוק מהמלון שלנו. רק דלת פינתית רומזת ליודעי-דבר שכאן היא מצוייה. תיירים לא יכולים לגלות אותה.
הדסה: "גם בשבתנו במסעדה, מסעדת פועלים שפעם היתה מפוארת, לא פסקו סיפוריה של לוצי. ביאליסטוק היתה עיר יפהפייה. היה בה אפילו מלון ריץ'. עיר עשירה. היהודים פולק, ציטרון ונוביק הביאו פרנסה להרבה פולנים שהתעשרו גם הם. אך העיר נהרסה במלחמה.
"ב-1941, כאשר הנאצים נכנסו, קבוצה של ילדים שהתה במחנות-קיץ בסקורניקי, ולא היה להם לאן לחזור. מצילם היה אדם ליטאי. הם נשארו ברוסיה והממשלה הרוסית עזרה להם למרות שלא דיברו רוסית. לבסוף עליית הנוער העלתה אותם, וללוצי שמות אנשים מאותה קבוצה שחיים עד היום בישראל ואנחנו יכולים לקבל את כתובותיהם. בני משפחתם הושמדו.
"האם הפולנים מדברים על שואת היהודים בביאליסטוק? לוצי אומרת שהיום המורים חייבים ללמד את נושא השואה, ולכן הם עוברים שנתיים השתלמות. מחייבים אותם לבקר באושוויץ, ושלושה חודשים להשתלם ב'יד ושם' בירושלים, כדי שיוכלו להעביר את הנושא בפולניה.
"דיברנו על הטקס שהיה באושוויץ, בו מרים יהב רצה לכיוון הנשיא, ואמרה מה שאמרה. 'הייתי שם בטקס,' אמרה לוצי, ' הייתי קרובה אליה. היא ידידה של חברתי אֶלְשָׁבְּיֵטָה שְׁוֵטְלוֹנָה שְׁוַטְיוֹנְסָה קוזלובסקי.'"
אני מזמין מרק גולש ואחר-כך חמיצה טעימה עם קרפאלאך (או פירושקי, קצת קשה להבדיל כאן ביניהם) אבל לאוכל יש טעם מרגיע לאחר סיפורי הזוועות, שגם לוו בשעתן ברעב גדול. האחרים לוקחים מנות ממש. אבל אני לא רעב במיוחד בטיול הזה, ומעדיף מרקים וחמיצות טעימים על פני מנות עיקריות שקשה לי לסיים אותן. למרקים יש הרבה יותר ייחוד וטעם מאשר למנות הבשר.
אני נזכר במה שכתב מאיר ינאי בספרון "כה אמר שטיינמן", שאת תוכנו ליקט מדברי שטיינמן בעל-פה, ואני מצטט מהזיכרון: "יהודי ארצות הברית העשירים, כל פעם שמצפונם מכה בהם על שלא עשו די בתקופת השואה כדי להציל את יהודי אירופה, מזמינים בשכר רב את אלי ויזל להרצות בפניהם בארוחת-צהריים, וכשהוא מדבר, הם נוגסים בכרעי העוף הצלוי שלהם ובוכים."
אני מניח שמשהו מזה קורה גם לי בזלילה הפולנית ועל רקע העדויות והסיפורים בפולניה הריקה כמעט מיהודים. יש כיום בביאליסטוק רק ארבעה יהודים. בשנת 1900 הם היו כ-80% מתושבי העיר, וערב מלחמת העולם השנייה, כמחצית, ואליהם נוספו עשרות אלפי פליטים שברחו מפולין שתחת הכיבוש הגרמני בתקופת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ.
אבל אולי הבולמוס שלנו לאוכל פולני מזרח-אירופי הוא גם כמין ניסיון למצוא קשר כלשהו לעבר שכאילו קיים עדיין למרות שפולניה אחרי השואה ו"עליית גומולקה" היא ארץ כמעט ריקה מיהודים, כמעט "יודן ריין"; והאוכל הוא גם קשר לעבר הארצישראלי של ילדותנו שהיה מיוסד על המאכלים הללו, כאשר איש לא שמע על סטייק, ששליק, קבאב, פיצה, סושי, קריספי דאק, ביף סטרוגונוף, קבאנוס, יינות אדומים יבשים (היה רק אדום עתיק או הוק שנקראו "חמוצים" להבדיל מ"מתוקים" לקידוש ולהבדלה), בשר "לבן", קוקה קולה ספר-ריבס ואגרולס, אפילו חומוס לא היכרנו במושבה לפני קום המדינה, רק נאהיד (גרגירי חומוס מבושלים), פלאפל וטחינה. וכמעט הכול היה על טהרת המאכלים המסורתיים של מזרח-אירופה. דגים ממולאים. חזרת אדומה. פלחי סלק מבושל. מרק בשר ובשר ממרק. מרק עוף ועוף ממרק. כבד קצוץ, חמיצה, פראקעס (עלי כרוב ממולאים אורז ובשר), קציצות בשר, פירה תפוחי אדמה ולביבות תפוחי אדמה. קרפלאך. קניידלאך, שמאלץ עם בצל מטוגן וגריבננז (שוויסקים), דג מלוח, קומפוט עשוי מפירות יבשים, ועוד.
לוצי נפרדת מאיתנו לאחר שיהודית מכריחה אותה לקבל בשמנו ארבעים דולר, וצעיף יפה, והדסה – דגל ישראל יצוק בתור סיכה מהבהבת, שנראה לי לא כל כך מתאים לאווירה כאן. למרות שיש רק ארבעה יהודים בביאליסטוק, רואים על הקירות מגיני דוד, לעיתים עם עמוד תלייה, וצלבי קרס. לא נראה לי שאפשר ללכת ברחוב עם סיכה מהבהבת של דגל ישראל. פולניה אמנם ריקה מיהודים אבל כנראה לא ריקה משנאת יהודים.
יש ללוצי בן שלומד בווארשה, ובעל-לשעבר שגר בקנדה ובא לבקר בביאליסטוק יחד עם הבן מווארשה, והיא מפנה להם היום את הדירה שלה כדי שהבן יוכל לגור בה עם האב. היא עצמה יהודייה-למחצה ויש לה קשר עם ישראל. יהודית הגיעה לכתובתה דרך ארגון יוצאי פולניה בארץ, ואפשר לומר שבמחצית היום שסיירנו איתה בעיר גילתה לנו דברים שלעולם לא היינו מגיעים אליהם בכוחות עצמנו, והותירה בנו רושם חזק ובלתי-נשכח.
אנחנו יוצאים מהמסעדה, נפרדים מיגאל ומהדסה, שההליכה לפני-הצהריים עייפה אותה, והולכים לראות במורד הרחוב את הכנסייה הניאו-גותית של עלייתה לשמיים של מריה הקדושה, הבנוייה כולה לבני בריק אדמדמות, למעט שני הצריחים העליונים, ואדמדמים הם גם הרעפים של גגותיה. היא פחות יפה מזו שראינו בפוזן, אבל מעניינת בגלל הקהל. מתנהלת בה תפילה מתמשכת בשני אולמות: ליד המזבח, ומשמאל, באות נשים, בעיקר שנראות "מן היישוב", היית חושב ברחוב – חילוניות גמורות, והן נכנסות, כורעות באופנים אחדים, מצטלבות ומתחילות להתפלל בדבקות, ממש עבודת אלילים. הסגידה לישו ולצלב. אפשר להניח שכנסייה זו או אחרת היו קיימת גם לפני 100 שנה, כאשר היהודים היו יותר משמונים אחוז מתושבי העיר, ומכאן יצאו לערוך בהם את הפוגרום, שהמצבה לזכר קורבנותיו ניצבת בגבעת בית הקברות החרב, והקתוליות הזו ממשיכה לפעפע גם כאשר בכל ביאליסטוק יש כיום רק ארבעה יהודים, ושום זכר לחיים יהודיים לבד מבית-הקברות החרב!
לכאן כדאי לקחת הוגי דעות עבריים מעמיקים שהכול נסלח להם כמו א.ב. יהושע, ולתחוב את אפם לכל כנסייה קתולית שבה חוזר מדי יום סיפור צליבתו של ישו בידי היהודים, ובגידתו של יהודה איש קריות, כדי שיבינו שלא רק שהאנטישמיות הנוצרית, ובייחוד הפולנית הקתולית, אינה נוצרת כלל בעקבות התנהגותם המרגיזה-כביכול של היהודים (ש"מגיע" להם להיות מושמדים בשל כך, גם אם הפולנים-עצמם לא עסקו בהשמדה וסבלו גם הם נוראות מהגרמנים – ו"רק" נהנו מהרכוש האדיר שהותירו היהודים) – אלא שהאנטישמיות קיימת אפילו בלי יהודים בכלל!
מצד שני, אתה אומר לעצמך – גם ללא השואה – מה היה ליהודים לעשות בביאליסטוק אז ובייחוד היום? מה אתה מצטער על חורבן החיים היהודיים ועל כך שהיהודים כבר לא לוקחים חלק בחיי פולין ואין זמנהוף חדש בביאליסטוק והעיר עלובה ופרובינציאלית מאז שאין בה יהודים? מה יש כאן ליהודים לעשות? אין להם מקום בפולין, ומוטב לכל אלה שלא נשמדו, שהם וצאצאיהם, לפני ואחרי השואה, כבר לא גרים כאן, ולעזאזל הרכוש היהודי ובתי-הכנסת והעשירים היהודים המופלגים וכל מה שהשאירו כאן – שהרי לא השאירו כאן שום דבר שברוח. ביאליסטוק היהודית אינה קיימת בביאליסטוק ובשרידי יהודיה אלא בישראל מימי הביאליסטוקים של פתח-תקווה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד אחרוני היהודים הביאליסטוקים שעזבו את העיר בשנת 1958, בתקופה של "עליית גומולקה".
משפחות רבות ומפוארות עלו מביאליסטוק לארץ-ישראל בתקופת העליות הראשונות. בהן משפחת יחזקאל דנין (סוחובולסקי), אביהם של עזרא וחירם ושל דן, המופיע בסיפורי נעוריו של נחום גוטמן בשם גן גנין. ואיך אפשר לשכוח את מקס ביאליסטוק, גיבור הסרט והמחזמר המופלאים, "המפיקים" – של מל ברוקס, שאולי גם הוריו באו מאותה עיר?
יהודית ואני ממשיכים לסייר בעיר. עולים לראות שוב את האנדרטה לבית-הכנסת הגדול שנשרף, ואשר לפני-הצהריים לא הצלחנו להגיע אליה בגלל הגשם השוטף.
עוברים בכלבו גדול שאין בו שום דבר מעניין. אפילו כלי החרסינה, הנראים בעלי סגנון עתיק-יחסית מבחוץ, הם מקרוב מגושמים ועבים ומתוצרת איטלקית גרועה ובלתי-ידועה.
חוזרים דרך חנות דליקטסים ממדרגה ראשונה, לא רחוק מהמקום שבו נשרף בשעתו בית-הכנסת ונבנה על חורבותיו בניין חדש, וקונים שם שתי צנצנות קטנות של קוויאר שחור ב-12 זלוטי האחת. לא יקר אבל מתברר בארץ שגם קטן מאוד. קאוויאר כמו גרגירי פרג.
בערב אנחנו סועדים שוב במסעדת המלון. ארוחה לפי תפריט מיוחד לאורחים של המלון במחיר 30 זלוטי (כ-40 שקל) לאיש, וחוץ מזה בירה אחת חופשית לפי תלוש של המלון. הארוחה כוללת מרק עוף עם אטריות, טעים מאוד. צלי בשר חזיר עם תוספות של ירקות מאודים וצ'יפס, ובקבוק משקה לבחירה, אני לוקח מיץ הדרים שבפולניה טעמו קצת מוזר. לקינוח אנחנו מוסיפים על התפריט שרלוטקה אחת מצויינת, עם ארבע כפיות, והיא עשוייה היטב עם תפוחי-עץ חומים והרבה קינמון אפויים על מצע של בצק טעים ופריך, וגלידה וקצפת. את השרלוטקה גילתה חברתנו אווה הגרה בווארשה – ליגאל והדסה בביקורם הקודם, ואנחנו בודקים את טיב השרלוטקות שבדרך לווארשה.
הפרק הבא ביומן המסע "פולניה בלי יהודים":
היום הרביעי: מסלעי טרבלינקה בלב חורשות ירוקות – לפגוש בווארשה את חברתנו אווה המדברת כשמעון פרס
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר סופר בינוני א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל