| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 59
תל אביב, יום שישי, כ"ב בתמוז תשס"ה, 29 ביולי 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אהוד בן עזר
פולניה בלי יהודים
יומן מסע
מאי 2005, אייר תשס"ה
עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר
ומשולבים בחלקו הראשון קטעים מיומנה של הדסה
היום הרביעי: מסלעי טרבלינקה בלב חורשות ירוקות – לפגוש בווארשה את חברתנו אווה המדברת כשמעון פרס.
13.5.05. יום שישי. ביאליסטוק-טרבלינקה, 118 ק"מ. טרבלינקה-וארשה 100 ק"מ. לילה 1 בווארשה. Holiday Inn. Zlota Street 48/54, Warsaw, 00-120, Poland. 48-22-6973999
נפרדים בארוחת-בוקר מצויינת שנייה מהמלון האריסטוקראטי הישן בביאליסטוק. אני מתרכז בפטה בשר ובגבינות צהובות עם מרק פירות ושמנת מלוחה עם ריבה – marmelada. באגט טעים ולחמים כהים טעימים.
מורידים את המזוודות ויוצאים לדרך. יורד גשם כל הבוקר אך ככל שאנחנו מתרחקים מערבה-דרומה כן נעשה יפה יותר אם כי עדיין הרוח קרה מאוד.
הדסה: "העיר אינה מעוררת געגוע לחזור אליה. על הקירות מרוססות סיסמאות נגד יהודים. מגן דוד משתלשל מעץ תלייה, [עמוד בצורת רי"ש הפוכה, משמאל לימין]."
מגיעים בדי עמל לטרבלינקה. נראה שהפולנים עשו הכול כדי שלא יהיה קל למצוא את הדרך למקום המחנה. יש אפילו שלט מטעה בפרשת דרכים המוֹרֶה לפנות שמאלה למוזיאון טרבלינקה בעוד אשר הדרך הנכונה היא פנייה ימינה מיד אחר פסי הרכבת כאשר באים מכיוון צפון-מערב, מכביש ביאליסטוק-וארשה. אלה הפסים שהביאו גם את יהודי ביאליסטוק לטרבלינקה.
עוברים גשר על נהג הבוג, גשר שמשותף לפסי הרכבת שאינה פועלת עוד, ולמכוניות, זה הקו או השלוחה שמתחו לעבר טרבלינקה. נוסעים במקביל לפסי הרכבת עד שמגיעים לפנייה ימינה ונכנסים ליער, לחנייה ולדוכן כרטיסים. אני קונה 4 גלויות ומקבל גם חוברת הדרכה באנגלית. בעברית אין.
הגענו במכונית עד לכניסה לאתר עצמו. היינו לבד בכל השטח. המראה מאוד מרשים, והזכיר את המצבות החרבות בביאליסטוק אתמול. עשרות ומאות אבני סלע, גושי סלע מסוגים ומגדלים שונים, לא מסותתים, כשדה טרשים בצבעי חום, אפור ולבן, והם פזורים על פני מרחב גדול המכסה חלק ניכר משטח מחנה ההשמדה, שממנו-עצמו לא נותר דבר כי הגרמנים מחקו אותו כליל כדי להסתיר את פשעיהם. קשה לתאר שבשטח כה מצומצם של כארבע מאות על שש מאות מטר התנהלה תעשיית מוות שהצליחה בזמן כה קצר להרוג ולשרוף כל-כך הרבה יהודים.
כל המוצגים הם סמלים ולא שיירים ממשיים. כולל הבור המלבני המוארך ובו שרידים מפוחמים, אך סמליים, של הנשרפים. צריך הרבה דימיון כדי לחשוב שבמקום פסטוראלי כזה, המוקף כיום חורש עצום מכל צד, התנהלה תעשיית מוות אינטנסיבית כזו.
רק בין השנים 1959 ו-1963 הוקמה אנדרטת הזיכרון, שהיא שיחזור סמלי של המחנה עם אנדרטת ענק אחת במרכזו, והכול עשוי בצורה ההולמת ביותר, עם שמות הערים בפולניה שמהן הובאו יהודים להריגה כאן, כתובים בפשטות על הסלעים הנמוכים, השבורים, ויוצרים פינות חדות וכמו דוקרות כלפי מעלה. שוב עולה התחושה של חזון העצמות היבשות של יחזקאל, כאילו יקרה פתאום נס ומכל האבנים הללו יתעוררו ויבואו שמונה מאות אלף היהודים שהומתו במחנה הזה, המוקף חורשות פסטוראליות מכל עבריו. האנדרטה עשוייה דווקא אבני ענק מסותתות המונחות זו על גבי זו ולמעלה אבן כותרת ענקית עם תבליט שאם אינני טועה הוא של שברי סלעים ואברי אנשים מעונים ומומתים. יש לאנדרטה אופי קמאי, כאילו עבדים קדמונים העלו אבן מסותתת ענקית זו על גבי זו ולמעלה סלע הכותרת הענק, והיא שולטת על כל השטח. למרגלותיה לוח זיכרון שעליו כתוב באידיש, רוסית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית ועברית: לא עוד! – Never Again – Jamais Plus.
מצטלמים ליד הסלעים של וארשה ושל לודז' וליד הציון הסמלי ליאנוש קורצ'אק (כתוב גם: הנריק גולדשמידט) וחניכיו.
את מחנה טרבלינקה הגרמנים עצמם הרסו כדי שלא להשאיר עדות לפשעיהם. הם חרשו אותו כדי להופכו לאדמה חקלאית. ואולם בשובי לארץ שמעתי בתוכנית הרדיו של יצחק נוי, בשבת בבוקר, כי אחת הסיבות לחילול קברים המוני בבתי-הקברות היהודיים באירופה היא האמונה של המקומיים כי אם יחפרו את שלדי גופות היהודים ימצאו את שיני הזהב שלהם בפי גולגלותיהם, ולשם שיני הזהב הללו חרשו איכרים פולניים את אדמת טרבלינקה, גם את האפר שנותר.
הדסה: "קשה למצוא את המקום. השילוט לא ממש מוביל. אבל העקשנות תמיד משתלמת, ואנו מוצאים את עצמנו, אחרי נסיעה בכביש ליד היער, כשבמקביל לנו פסי-הרכבת, אותם פסי-רכבת של המשלוחים, שנפרקו על הרמפה, והועברו אחרי כן למשרפות – מוצאים עצמנו בטרבלינקה, בשער המחנה.
"המקום שומם ממבקרים. אין דגלים, אין אלפי בני-נוער, כמו שפגשנו בפעם הקודמת, לפני שלוש שנים. אין טקס ואף אחד לא שר בהתרגשות את 'התקווה'. דממה. השמיים בהירים. הנוף ירוק ורגוע. ורק אלפי האבנים, הניצבות כשפניהן לשמיים, ושמות הערים חרוטים בבשרן – מזכירות את הזוועה. מדליקים נרות לזכר הנשמות המיוסרות, מלטפים בעיניים את המצבה הענקית וקוראים שוב בכל השפות – 'לא עוד...'
האבן לזיכרו של יאנוש קורצ'אק בולטת מעל האחרות. הלא הוא אינו עיר, אינו כפר, אך הוא סמל לעקשות, לדבקות בילדים שגידל – ולהתחשבות בהם. כמה קל היה לו לעזוב אותם. לא ויתר, וכדי שלא לשבור את רוחם של הילדים הקטנים שהיו תלויים בו – הלבישו אותם במוסד ברחוב קרוכמלנה שבווארשה, ויחד צעדו – עד מותם. סופר, רופא ובעיקר אדם."
את שאר רשמיי מהביקור בטרבלינקה אכתוב כבר בשובי לארץ. בינתיים אני קורא לשלושה במכונית את רשימתו של שמאי גולן "טרבלינקה 'יוק'" שהבאתי מודפסת מתוך ספרו החדש "מסעותיי עם ספרים", שעזרתי בהבאתו לדפוס ויצא השנה לאור בהוצאת "אסטרולוג":
דרך של יערות מוליכה מווארשה אל מחנה הרצח טרבלינקה. וככל שאנו קרבים אל מקום המחנה נעשה היער צפוף יותר, וצל נעים של אמצע יום קיץ נפרש על כביש האספלט הבוהק. מרבד של מחטי אורן משקיט שם את צעדינו. תחילה נתקלות העיניים בשלט ירוק ועליו שם המקום – טרבלינקה, וצמרמורת כבר חולפת בכל נימי עורי, ואחרי השם – תחנת-הרכבת. על מסילה צדדית חלודה, שלפני חמישים שנה הוליכה את הקורבנות אל מקום הרצח, עומדת רכבת קרונות משא חומים ללא קטר. באלה הוליכו את בני משפחותינו מווארשה להירצח בטרבלינקה.
ואולם, המגיע למקום זה, ומצפה לראות במו עיניו את מחנה ההשמדה, את תאי הגאז, את הבורות בהם הוטמנו הגוויות, את שרידי האפר – לא ימצא את כל אלה. אתר הנצחה בלבד משתרע לפנינו, אתר של סמלים בלבד: אדני בטון המסמלים את אדני הרכבת, מלבן של חומר שחור – המסמל את הגוויות שנשרפו כאן, יער של אבנים שעל אחדות מהן חרותים שמות של מקומות מהם הובאו הקורבנות, ומעל כולם מתנשא גלעד גבוה עשוי אבני גזית. וסביב-סביב דממה. ושדות, ועצי יער, ומבקרים בודדים חמורי סבר. ואתה מעלה על דעתך את שורותיו של ביאליק: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".
אף-על-פי-כן לא תמצא זכר ל-870,000 היהודים שנרצחו פה, ממש במקום זה, בשיטת הרצח השטנית של חנק ושרפה. כאילו רבע מאוכלוסייתה של מדינת ישראל היהודית נרצחו שם במשך פחות משנה אחת. כמעט כל יהודי רביעי במדינת ישראל, ביניהם מאות אלפי ילדים ונוער. אך מחנה טרבלינקה "יוק", איננו. בדיוק כפי שקיוו הגרמנים. לא נותר איזור "הקבלה" ובו השלוחה המיוחדת של מסילת הברזל, ולא רציף הרכבת, ונעלמו שני הצריפים בהם נצטוו היהודים להתפשט לפני לכתם ל"מקלחת": צריף לנשים ולילדים וצריף לגברים, ונמחק גם איזור ההשמדה. אותו שטח מצומצם של 200 על 250 מטר, בו עמדו תאי הגז האטומים, מנועי הדיזל להזרמת הגז הרעיל, והבורות הענקיים שקלטו את הנרצחים, ו"הצינור" – אותה דרך קצרה מגודרת ומוסווית בירק-שיחים בה הריצו את הקורבנות העירומים מצריפי ההתפשטות אל שטחי הרצח. 354,000 יהודי וארשה והסביבה, 337,000 יהודי ראדום והסביבה, 35,000 יהודי לובלין וסביבותיה, למעלה מ-100,000 יהודים ממחוז ביאליסטוק, ויהודי טרזיינשטאט, ויהודי תרקיה ומקדוניה, וחלק מיהודי סלוניקי [86,000 אשר מהם נותרו בחיים רק מאות בודדות]. כולם בשנה אחת. ואין להם זכר שם.
אכן, סמלים הציבו. האומנם סמלים נרצחו? והלא ניתן היה לשחזר את המחנה, לבנותו מחדש. מידותיו היו 400x600 מטר בלבד. אכן, לא ניתן להחזיר לחיים את בני משפחותינו, גם אי-אפשר לנקום את דמם, כפי שביקשו לפני מותם. אבל אפשר היה לשחזר את המחנה. ודוגמא יכולה לשמש העיר וארשה, ש-85% מבתיה נחרבו במלחמה. ממשלת פולין שבה ושיחזרה את הרובע העתיק של העיר, וכן רבים ממוסדותיה שנחרבו. כל אבן נבחרה בקפדנות, סותתה במדוייק כדי להציבה באותה צורה כפי שהייתה בימים שלפני המלחמה. ולעומתם הגטו היהודי באותה עיר נמחק כאילו יהודים לא התגוררו שם, לא שיחזרו אפילו רחוב אחד שיזכיר לנו את חייהם ומותם של למעלה מרבע מיליון היהודים.
ודומה הדבר במחנה בירקנאו שליד אושוויץ, בו פעלו שישה תאי גזים, בהם נחנקו ונשרפו, בשנת 1944, תוך מספר חודשים מועט 400,000 יהודי הונגריה, ולפניהם עוד כ-1,500,000 יהודים, והנה באותו מחנה לא שוחזר אפילו תא גזים אחד ולא קרמטוריום אחד. הגרמנים, בבורחם מפני הצבא האדום, החריבו אותם תוך מחיקת עקבות הרצח. וכן בטרבלינקה, בה ביקרנו אותו יום. להקות העורבים – רק הן ממשיכות לחוג מעל המחנה הספוג דם יהודי, רק הן מזכירות לנו, שאכן בני-אדם טמונים שם באדמה, ולא סמלים. בחושיהן החייתיים מרגישים העופות אף חמישים שנה אחרי.
אגב, איש מן האחראים על מעשי הרצח בטרבלינקה לא שילם בחייו: פרנץ שטנגל מפקד המחנה הובא למשפט רק עשרים וחמש שנה אחרי תום המלחמה – בשנת 1970, ונדון למאסר עולם, וכן סגן מפקד המחנה קורט פרנץ נדון למאסר עולם, עשרים שנה אחרי תום המלחמה.
*
למסע בפולין צייד אותנו ידידי שמאי גולן בצילום דפי הערך "טרבלינקה" מתוך "האנציקלופדיה של השואה" בהוצאת יד ושם וספריית פועלים, כרך ג', עמ' 528-523, ערך שאותו כתב יצחק ארד. השנים האחרונות לשירותי במילואים היו אצל ארד, בהיותו קצין חינוך ראשי, ולתפקיד זה הוא הגיע מהשיריון. כינויו היה – טולקה, "הפרטיזן". לאחר שפרש מצבא הקבע התמסר למחקר של תקופת השואה שאותה עבר באופן אישי, עשה דוקטוראט ועמד בראש "יד ושם" במשך שנים רבות. לא היכרתי אותו אישית אבל הייתי שומע את דבריו בכנסים ותמיד הצטערתי על העברית המחוספסת שלו, בעל-פה.
דבריו מובאים בקיצורים רבים:
ביוני 1942 החלו בהקמת מחנה ההשמדה טרבלינקה, ועד 22 ביולי 1942 הושלמה בנייתו. עבודות הבנייה נעשו בידי חברות גרמניות והועסקו בהם אסירים ועובדי-כפייה יהודים. בד בבד עם הקמת המיבנים ותאי הגזים החלו בהנחת שלוחה של מסילת-ברזל לתוך המחנה, שבשטחו נחפרו בורות ענקים שנועדו להטמנת הגוויות. המחנה היה בנוי בצורה מלבנית. אורכו 600 מטר ורוחבו 400 מטרים. גדר-תיל כפולה הקיפה את המחנה. הגדר הפנימית היתה שזורה בענפי עצים שהסתירו מבחוץ את שטח המחנה ואת הנעשה בתוכו. מגדלי שמירה בגובה של כשמונה מטרים הוצבו בפינות המחנה ולאורך הגדרות.
"איזור ההשמדה", או המחנה העליון, כפי שכינוהו הגרמנים – היה בחלק הדרומי-מזרחי של המחנה. שטחו של איזור ההשמדה היה 250X200 מטר בלבד, והוא היה מגודר ומופרד לחלוטין משאר חלקי המחנה, איזור המגורים ואיזור הקבלה.
שלושה תאי הגזים, כל אחד בגודל של 4X4 מטרים, הותקנו במיבנה לבנים. מנוע דיזל, שהוצב בסככה בסמוך למיבנה, החדיר גז חד-תחמוצת הפחמן לתוך התאים באמצעות מערכת צינורות שחוברו לתקרת התאים ובקצותיהם ראשי-מקלחת רגילים, שיצרו, לשם הטעייה, רושם של בית-רחצה.
הכניסה לתאי הגזים היתה מתוך פרוזדור שבחזית הבניין, ובפנים – מול דלת הכניסה – היתה עוד דלת, ודרכה הוצאו גוויות הקורבנות. במרחק של 200-150 מטרים ממזרח לתאי הגזים נחפרו בורות ענקיים לקבורת הנרצחים. בין איזור הקבלה לאיזור ההשמדה הוליכה דרך צרה, שגדרותיה משני צידיה שזורות בענפים, וכינוייה – צינור. בדרך הזאת הובלו הקורבנות הערומים מהאיזור שבו התפשטו – לתוך תאי הגזים.
הצוות הגרמני במחנה היה 30-20 אנשי ס"ס שמילאו תפקידי פיקוד ומינהלה. במחנה שירתה גם פלוגת אוקראינים ובה 120-90 חיילים, ואנשיה הועסקו בתפקידי שמירה ואבטחה, היינו, מניעת בריחתם של הקורבנות היהודים המובאים למחנה ומניעת התנגדות מצידם. אחדים מהאוקראינים הועסקו בהפעלת תאי הגזים ובתפקידי שירות אחרים. רוב האוקראינים היו שבויי-מלחמה סובייטייים שהתנדבו לשרת את הגרמנים. ביחידת האוקראינים שירתו גם שבויי-מלחמה סובייטיים ממוצא גרמני – הפולקסדויטשה, והם היו בדרך-כלל מפקדי מחלקות או מפקדי כיתות.
טכניקת ההשמדה היתה כך: רכבת בת 60 קרונות-משא ובהם 7,000-6,000 נפש היתה מגיעה לתחנת הרכבת שבכפר טרבלינקה. 20 קרונות היו מנותקים מהרכבת, והקטר היה מכניסם לתוך המחנה. שאר הקרונות המתינו בתחנה, שבה היו משמרות מוגברים של אוקראינים.
אחד ממפקדי המחנה היה פונה ליורדים מהרכבת ואומר להם שהם הגיעו למחנה-מעבר וממנו יישלחו למחנות-עבודה, ולשם כך, לפני יציאתם לדרך, עליהם לעבור רחצה במקלחת, ובגדיהם יעברו חיטוי. כסף ודברי-ערך עליהם להפקיד, ואלה יוחזרו להם אחרי הרחצה.
בתום הודעתו הוכנסו היהודים למיגרש המישלוחים. בשער הכניסה למיגרש הופנו הגברים לצד ימין והנשים לצד שמאל. פעולה זו נעשתה במהירות אגב ריצה, ואגב מכות וצעקות השומרים.
הנשים והילדים הוכנסו לצריף בצד שמאל של המיגרש. שם היה עליהם להתפשט, ובהיותם עירומים הורצו דרך ה"צינור" לתאי הגזים. בסתיו 1942 החלו לגזוז את שיער הנשים, והדבר נעשה מאחורי מחיצה מיוחדת שהוצבה בצריף שבו הוסרו הבגדים.
לאחר שנדחסו הקורבנות לתאי הגזים, המוסווים כמקלחות, הופעל המנוע שהזרים חד-תחמוצת הפחמן, ובתוך פחות מחצי שעה נחנקו כולם.
גוויות הנרצחים הוצאו מתוך התאים, הוטלו לבורות וכוסו. בגמר השמדת הנשים והילדים נלקחו הגברים, שעד אז הוחזקו עירומים במיגרש המשלוחים, דרך ה"צינור" אל תאי הגזים. תחילה ארך החיסול הקורבנות שבתוך 20 הקרונות שלוש-ארבע שעות, אחר-כך קוצר התהליך לשעה-שעתיים.
במקביל לפעולת ההשמדה עסקו בניקוי הקרונות שברציף מגוויות המתים בדרך, מהחפצים ומהלכלוך שנערמו בפנים. עסקה בכך קבוצה של כ-50 אסירים יהודים. לאחר הניקוי הוצאה הרכבת שבשטח המחנה, כדי לאפשר ל-20 קרונות אחרים עמוסי אדם, שחיכו בתחנה, להיכנס למחנה.
באיזור ההשמדה הוחזקו 300-200 אסירים יהודים בנפרד משאר האסירים היהודים במחנה. הם הועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות. בתחילת אביב 1943 הוחל בשריפת הגוויות ובטישטוש עקבות מלאכת הרצח, ודבר זה אולצו לעשות אסירים יהודים שבאיזור ההשמדה.
התברר שקיבולת תאי הגזים, ששטחם הכולל היה 48 מטרים רבועים, היא צוואר-הבקבוק בתהליך ההשמדה. לפיכך נוספו תאי גז חדשים, ובין תחילת ספטמבר לתחילת אוקטובר 1942 ניבנו במחנה עוד עשרה תאי גז ששטחם הכולל היה 320 מטרים רבועים. התאים החדשים איפשרו להכניס לתוכם בו-זמנית את כל הקורבנות, גברים, נשים וטף, שהובאו ב-30 קרונות ואף יותר מכן.
בטרבלינקה נרצחו גם כ-2,000 צוענים. בסך הכול נרצחו בטרבלינקה 870,000 נפש.
בסוף פברואר, תחילת מרס 1943 ביקר היינריך הימלר בטרבלינקה, ובהתאם להוראותיו החלו במיבצע שריפת הגוויות של הנרצחים. קברי ההמונים נפתחו, גוויות הנרצחים הוצאו ונשרפו במדורות ענקיות. העצמות רוסקו לחתיכות ונקברו שוב עם האפר בבורות הקבורה הקודמים. מיבצע השריפה וטשטוש העקבות נמשך עד סוף יולי, תחילת אוגוסט 1943, וכאמור, הועסקו בו האסירים היהודים שבאיזור ההשמדה. עם השלמת שריפת הגוויות עמד מחנה טרבלינקה להיסגר בסתיו 1943.
בתוך טרבלינקה היו מקרים אחדים של התנגדות מצד יחידים ומצד משלוחים שלמים. ובמאבק נפגעו אנשי ס"ס ואוקראינים. בתחילת 1943 התארגנה קבוצת מחתרת בקרב אסירי המחנה. סמוך לסיום שריפת הגוויות וחיסול המחנה, שמשמעותו גם חיסול האסירים הנותרים, החליטו מפקדי המחתרת לא לדחות עוד את מועד המרד, והוא נקבע ל-2 באוגוסט 1943. חברי המחתרת קיבלו לידיהם נשק, שהוצא בסתר מתוך המחסן של השומרים, פתחו באש לעבר אנשי הס"ס והציתו חלק ממיבני המחנה. החלה הסתערות המונים לעבר הגדרות ובריחה החוצה. לעבר הבורחים נורתה אש מכל מגדלי השמירה, ורוב הבורחים נפלו באיזור הגדרות ובקרבת המחנה. חלק מהבורחים, שהצליחו לפרוץ מהמחנה, נתפסו ונורו בידי התגבורות של כוחות ביטחון גרמניים שהוזעקו לאיזור ופתחו במירדף ובסריקות. רק כ-70 מהבורחים הצליחו להישרד עד השיחרור.
במרידה נשרף רוב המחנה, שהיה ברובו בנוי עץ, פרט לתאי הגזים. האסירים שנותרו במקום, חלקם הוצא להורג וחלקם הועסקו בפירוק המיבנים והגדרות של המחנה ובטישטוש עקבות הפשעים שנעשו במקום. לאחר סיום עבודתם נורו כולם. שטח המחנה נחרש, נזרע וניטעו בו עצים. הוקמה במקום חווה חקלאית ויושבו בה אוקראינים.
במשפטים שנערכו בדיסלדורף לאחר כעשרים שנה ויותר הובאו לדין עשרה אנשי ס"ס ובראשם סגן מפקד המחנה קורט פרנץ, ולימים גם מפקד המחנה פרנץ שטנגל, שהוסגר מברזיל לגרמניה. חמישה נאשמים, בהם שני המפקדים, נידונו למאסר עולם. השאר לתקופת שבין 3 ל-12 שנים, ואחד זוכה. איש מהם לא נידון למוות ולא הוצא להורג.
עד כאן בקיצור ממה שחקר וכתב יצחק ארד, שמבסס את דבריו על ספריו שלו ועל ספרים ועדויות של אלכסנדר דונאט, גיטה סרני ויענקל ויירניק, שלושה האחרונים באנגלית.
כשאני מעתיק את הדברים האלה, כבר בתל-אביב, ומסתכל לאחור על המסע כולו, נראה לי שמחנה טרבלינקה, שלא נותר ממנו דבר מחוץ לשדה הגדול ובו האנדרטה הסביבתית הסמלית – השפיע עליי יותר ממחנות אושוויץ ובירקנאו הבנויים גם יחד, שכאילו הראו הרבה יותר מה"הדבר עצמו". אי אפשר להראות את הדבר עצמו. הוא מתגמד לעומת הזוועות. ולכן כל צורת תיעוד או זיכרון שמפעילה את דימיוני – משפיעה עליי יותר ובאופן פרדכוסלי מחייה את המוות, שבמציאות אני מתקשה לתפוס את מימדיו ולקשר אותו עם עקבותיו במוצגים שאני רואה.
ואולי התרשמתי כך מפני שבטרבלינקה ביקרנו בדממה מוחלטת והיינו רק ארבעתנו בכל שדה סלעי-הזיכרון הגדול, ואילו באושוויץ הסתובבו מאות אם לא אלפי מבקרים, והאווירה, אף כי היתה רצינית מאוד ומכובדת, הותירה קצת רושם של יריד הומה.
*
יוצאים מטרבלינקה שוב באותה דרך עקלקלה וחוזרים לכביש הראשי ביאליסטוק-וארשה. בדרך עוצרים במסעדה, שיגאל זכר מנסיעתם הקודמת לווארשה לפני שלוש שנים. מרק גולש טעים וחמיצה עם פירושקי ממולא בשר. יהודית לוקחת דג – ryba , יגאל קוטלט, שזה אצלם שניצל.
אני נרדם בדרך ומתעורר רק לקראת המסעדה ואחר-כך לקראת וארשה. מין טיול שואה דה-לוקס שכזה.
מגיעים למלון הולידי-אין השוכן בלב וארשה, ויהודית עושה בקסמיה שנקבל את החדרים (המוזלים) דווקא בקומה החמישית, ששם יקר יותר. חדרים מאוד נעימים עם אמבטיה.
לא עובר זמן רב ומופיעה בפואייה של המלון ידידתנו המיוחדת-במינה אווה הפולנייה, שכבר מכירה את הדסה ויגאל מביקורם הקודם בווארשה. אני היכרתי את אווה כאשר הוזמנתי לפורטוגל, כנציג של התנועה הליברלית "שינוי", לאחוזה בשם קווינטה דה ריבה פרייה, שעליה כתבתי בשעתו רבות ביומני. זה היה מפגש-סמינר של נציגי תנועות ליבראליות וממלאי תפקידים להגנת האזרח מארצות שונות. אווה באה מהאומבוסדמן של וארשה, ששם היא עובדת עד היום. היא נשארה רווקה כל השנים וגרה עם אימה הזקנה בדירה קטנה מאוד וגם אין לה מכונית, אבל התפקיד מאפשר לה רמת חיים סבירה וגם נסיעות לחו"ל מדי פעם. כאשר שהינו חודש בפאריס לפני שנים אחדות, היא היתה שם עם חברתה אלקה, ונפגשנו פעמים אחדות ואז גם הכירה את יהודית. אני שלחתי אליה לווארשה חברים, את יגאל והדסה ואת פרופ' יפה ברלוביץ וד"ר אמנון בלוך.
בשעתו בפורטוגל, לפני כתריסר שנים, היא עדיין עשתה רושם של יפהפייה בלונדית. אחדים מהמשתתפים חיזרו שם אחריה, בייחוד הנציג המרוקאי, בּוֹ, אבל היא נשארה בידידות בעיקר איתי ועם מרסל מהולנד. היום היא נראית כגברת פולנייה קשישה, מעין מורה-בדימוס, כי יש לה גם אופי של מורה, וכמו יוצא פולין אחר, שמעון פרס – כל תשובה שלה נפתחת בחלוקה לשלושה הסברים, רק שהיא בדרך-כלל נתקעת באפשרות הראשונה, והאנגלית שלה ממש בלתי-אפשרית, באי-מייל כמו גם בעל-פה, כך שממילא קשה להבין אותה. יגאל מסוגל לשבת מולה דקות ארוכות ולחייך בהסכמה גמורה מבלי לנסות לרדת לסוף דעתה כי זה לעיתים בלתי-אפשרי. והוא רק מבקש מדי פעם שגם אני אצטרף לשיחה כדי שלא להשאיר אותו לבד בחזית האנגלית של הפולנית.
יגאל והדסה גם הביאו לאווה, לבקשתה, שתי מתנות מאוד מיוחדות. למזלי היא מתכתבת כיום עם יגאל יותר מאשר איתי וכנראה גם סומכת עליו יותר. ובכן, הבקשה הראשונה: קילו של אדמת ישראל, שממנה הם מילאו שקית-בד מודפסת וצבעונית ששימשה לאריזת קילו אורז. אווה אומרת שהאדמה הזו מצויינת כתוספת לעציצים שלה! תחילה חששנו שתהיינה בעיות במכס או בביטחון בנתב"ג, יחשבו שאנחנו מבריחים סמים. חשבנו אולי גם להוסיף קצת אבקה של דשן חימי שמוכרים בעציציות, להוסיף פֶרטילייזרים, או אולי קצת ספרמה. לבסוף קיבלה קילו עפר עברי טרי מקריית-אונו והיתה מאושרת. (אגב, במבחן טעימות עיוור, שערך "חדשות בן עזר", לא נפלו המים של קריית-אונו בטיבם ממי בקבוקים קנויים. אשרי הקריית-אונואים!)
והמתנה השנייה – רבע קילו, שזה המון, של תרמילוני זרעים של הל לא טחונים. מתברר שבפולניה ההל הוא להיט לא רק כתוספת לקפה טורקי אלא לועסים אותו וכנראה סבורים אפילו שיש לו איזו השפעה נרקוטית מעוררת. גם מההל היא היתה מאושרת.
לאחר החלפת המתנות יצאנו איתה יחד במכונית לסיור בעיר. היא מנסה להסביר לנו על הגטו, אבל דבריה לא רציניים ונדמה לי שאנחנו יודעים יותר ממנה.
בסוף הסיור היא לוקחת אותנו לבית קפה ועוגות בעיר העתיקה. לידינו יושב פרופ' דן זקס. ישראלי. אשתו מפולניה והוא ייקה. העוגות מחורבנות. המקום צפוף ומאוד יומרני. דרך הכנת הקפה מאוד מיוחדת. מָקִינֵטות רגילות אך עם זרבובית ארוכה יותר ששופכת בלחץ את הקפה המוכן לפיות של "תיונים" לבנים שמונחים מעליהם, וכל זה על פלטות חשמליות, מול קהל היושבים על השרפרפים הלא-נוחים. ממש פלא פולני. אני כבר לא זוכר אם בדקתי גם כאן את השרלוטקה, רק זוכר שקיבלתי משהו לא טעים ולא טרי בתור עוגה.
מטיילים אחרי שתיית הקפה לשער התלוי. מולנו מופיעה-מתקרבת בשירה בהמית תהלוכה של ביריונים פולניים. אנטישמיות חדשה? לא. בני לובלין (או קראקוב) הם אלה, שחוזרים ממשחק כדורגל בווארשה, אבל ההתלהבות שלהם, גברים צעירים ונערים בלבד, רובם גלוחי ראש ונראים גם שתויים – נראית כמו הפגנה של לאומניות פולניות יחד עם שנאת זרים, והם גם שרים וחוזרים על סיסמאות שנשמעות לי לאומניות. אני היחיד שנותר בפינה מולם כי שאר בני-החבורה מתרחקים. בדרך-כלל אין בי פחד, וההזדמנות לראות מקרוב דוגמה אותנטית של פוגרומצ'יקים אירופאיים הדומים כשתי טיפות סרוחות לקודמיהם מלפני מאה שנה ששחטו את יהודי ביאליסטוק – מסקרנת אותי מאוד. צירוף של רמיסה ברגל גסה, טמטום ואושר עילאי של הזדהות עם ההמון נסוך על פניהם הסכליות. כך ודאי צעדו מהכנסיות לגטו לפרוע פרעות ביהודים.
חוזרים מותשים למלון, יגאל ואני מחכים בפואייה עד שמגיעה המונית לקחת את אווה, והולכים לישון. בביקור הקודם היא סחבה אותם עד שתיים לפנות בוקר.
היום החמישי: הבית שאיננו ברדז'מינסקה 79, בפראגה, שבו נולדה יהודית
14.5.05. שבת. וארשה, לילה 2, מלון הולידי אין. כתובת הדירה של הורי יהודית בפראגה, רחוב רדז'ימינסקה 79.
ארוחת-בוקר שעולה 16 יורו לסועד ב"הולידי אין", ושאינה כלולה במחיר החדר במלון. יקרה מדי, ויותר מדי אוכל. ביומיים הבאים אנחנו עתידים לאכול ארבעתנו בחדר המלון שלנו כריכים טעימים שיהודית יורדת וקונה בתחנה המרכזית הסמוכה, עם יוגורטים וקפה.
יוצאים ארבעתנו במכונית למסע תגליות והמטרה העיקרית היא הבית ברחוב רדז'מינסקה 79 בפראגה, מעבר לוויסלה, צפונה, שבו נולדה יהודית ושהיתה שם בת חצי שנה בספטמבר 1939, בפרוץ המלחמה. במזל עברה עם אימה לדודה בווארשה בעת שהבית הופצץ, וכאשר חזרו היה אפשר לראות שחציו גולח והדירה חשופה, ללא חלק מהקירות החיצוניים, ואילו אצל השכנים הפולניים כבר היו חפצים אחדים שלקחו מהדירה.
אימה של יהודית, שרה, שהיה לה חוש הומור מפותח, בעיקר באידיש, אמרה שהיטלר פתר לה את בעיית הפשפשים בדירה בכך ששרף את הבית. לפי שהבנו מהקלטה שעשינו עם שרה בשנים האחרונות לחייה – ברוך, אביה של יהודית, עבד בתור שרברב בהתקנת צנרת בדירות, אצל קבלן שבנה את הבית, והלה השכיר או נתן לו דירה של חדר וחצי. יהודית, שהיא ואימה היו בלונדיות, עוד הספיקה לקבל סוכרייה מחייל נאצי. ואז בא ברוך, שכבר התחיל להילקח מדי יום לעבודות-כפייה, ואשר לפני כן שירת בצבא הפולני – והודיע שהם הולכים מזרחה. שרה תחילה לא הסכימה אבל לבסוף שיכנע אותה, והם יצאו לביאליסטוק ולעיירה בשם דויד-הורודוק, ליד פינסק, אזור שהיה בשליטת הרוסים לאחר הסכם מולטוב-ריבנטרופ לחלוקת פולניה בין רוסיה לגרמניה. משם המשיכו בדרך תלאות עד לאסטראחאן, וכך ניצלו חייהם. אחרי המלחמה עברו בחטף את פולניה, ישבו במחנה עקורים בגרמניה, ובסתיו 1948 הגיעו לישראל, וברוך עוד הספיק להיות מגוייס מיד לצה"ל.
יגאל איתר במפה בדיוק היכן רחוב רדז'ימינסקה, עליי מוטל לנווט, וכאשר אנחנו נכנסים לתחילתו, מתחילה הספירה לצד שמאל במתח עולה – כי אכן רואים בתים ישנים, הנה כבר 51, ו-59, אבל הבניין האחרון בצד שמאל הוא רדז'ימינסקה 63 – ואחריו, כלום. אין 79. רק מעין גדר של גן ציבורי. כביש עורקי, ממשיכים וחוצים אותו, מתחת לגשר של פסי-רכבת, ומוצאים את המשך רחוב רדז'ימינסקה, הפעם דו-מסלולי ורחב מאוד, מוציא את התנועה לערים שצפונה לווארשה, והבניין הראשון בו משמאל מיספרו 101.
חוזרים במכונית. מצלמים את הבניין האחרון שמיספרו 63 ויש עוד בשורה כמותו, כמעט ברור שכך נראה גם הבית "של יהודית" – כניסה גדולה מקושתת באמצע, מובילה לחצר מוזנחת מאחור, שני גרמי מדרגות איומים ומוזנחים מכל צד של המבואה, ארבע או חמש קומות, לבנים אדומות-אפורות, עתיקות, ללא טיח, והכול מוזנח מאוד. אבל אנשים עוצרים מכוניות פרטיות ובאים עם סלי קניות מלאים כל טוב ולבושים היטב. כלל לא אזור של עוני. זה כנראה מקובל לגור כמו חורנים, או כמו שגרים בבתים המוזנחים ביותר שבדמי-מפתח בדרום תל-אביב. יהודית מצלמת מוסך מכוניות "אאודי" חדש ממול, במיספר 78. ואנחנו ניגשים ומצלמים מולו, ליד גדר הגן שהיא בעצם גדר-מגן לשולי הכביש העורקי שחוצה את רחוב רדז'ימינסקה, וברור שנבנה אחרי המלחמה – ומוצאים שרידים אחדים, שני צינורות ומדרגת אבן, למה שהיה אולי הכניסה לרדז'ימינסקה 79.
יהודית אינה מתרגשת. למעשה אין לה שום זיכרונות מווארשה. היתה תינוקת. הדסה וישליצקי, ה"צברית", שגדלה בבית דובר פולנית ויודעת פולנית, מרגישה בפולניה יותר "בבית" מאשר יהודית, ששנות ילדותה הראשונות עברו עליה ברוסיה האסיאתית ובמחנה העקורים בגרמניה.
הפלגתי בתיאור מהזיכרון, והנה אני מגלה שכבר במחברת היומן שנכתבה באותו ערב נמצא התיאור הבא:
רחוב רדז'ימינסקה הוא רחוב רגיל, רחב למדי, בצידו השמאלי יש עדיין בתים ישנים כבני שבעים ושמונים שנה לערך. בצידו הימני, הרוב בניינים חדשים, ויכול להיות שכל הצד הזה נהרס כדי שהרחוב יהיה רחב יותר. אנחנו עולים במיספרים אבל מגיעים רק עד 67 לערך, והלאה – מגרש חנייה, עצים, והרחוב נחתך ב"היי-ווי" רחבה ובמסילת-ברזל על גשר, ולאחר שעושים עיקוף, הוא, הרחוב, ממשיך צפונה בתור רחוב רחב מאוד שמוביל ליציאה מהעיר לכיוון ביאליסטוק, והמיספרים מתחילים מ-101 ומעלה.
מתברר שהבית שבו גרו יהודית בת החצי-שנה עם הוריה הצעירים, בתחילת המלחמה, חודשים אחדים עד שברחו לביאליסטוק הרוסית, נהרס כליל, נמחק ופינה מקומו לשולי ה"היי-ווי" החותך אותו ממזרח למערב. כאשר עמדנו במקום המשוער למיספר 79 – ממול היה מוסך מודרני שנשא מיספר 78 – ראינו כמה ברזלים שקועים באדמה ומנוסרים, כפסי-רכבת, וכן אבן בניין גדולה, ופתחי צינורות, שזה כנראה כל מה שנשאר מחזית הבית, שנמחק כליל וכפי ששרה סיפרה, חציו נהרס בהפצצה ובו דירת החדר וחצי שלהם שהושכרה לברוך בידי הקבלן שבנה את הבית, וברוך עבד אצלו כאינסטלטור. הבית גולח בספטמבר 39' כדי חציו, וראו את החדר פתוח כלפי חוץ. מזלה של יהודית ואימה שהם עזבו קודם להפצצה לדודה שגרה בווארשה עצמה, מעבר לנהר דרומה, וברוך היה כבר או עדיין מגוייס.
ליתר ביטחון יהודית מצטלמת על רקע הבניין האחרון בקטע זה של הרחוב, שלפי בנייתו, והקודמים לו, נראה שהיה זהה לזה שנהרס. מבואה גדולה המובילה לחצר, ומשני צידיה גרמי מדרגות שנראים כמו מימי הביניים. שחוקים. קירות קלופים עבים. חושך. אבל האנשים שנכנסים ויוצאים לבושים היטב, באים במכוניות ונושאים סלי-מזון מהחנויות. ואולם חזית הבית נראית נורא, כבתים המוזנחים ביותר והשחורים ביותר בדרום תל-אביב.
יהודית לא מתרגשת ביותר. פשוט קשה לקשור את העבר להווה. נראה שהפולנים לא השאירו אפילו קטע אחד הרוס, למען יראו הדורות הבאים, כפי שעשו הגרמנים בכנסיית הקייזר וילהלם בקצה הקו-דאם בברלין. וארשה כולה בניינים, רובם חדשים, ואם הורסים בתים ישנים זה כדי לבנות גורדי-שחקים, והעיר נמצאת בתנופת בנייה של בנייני-ענק, אבל לא רואים בנייה או חידוש בנייה של בנייני המגורים הישנים בני החמש קומות.
מכאן אנחנו חוזרים במכונית אל היריד הענק של פראגה, בגן לשפת הנהר. מאות דוכנים. צפוף מאוד. מלא יפהפיות פולניות בבגדי קיץ קלים ובסנדלים. תאווה-לעיניים צורות של יופי שכאלה, שלא מן העולם הזה, כמלאכיות שאינן זקוקות לכנפיים. גם חלק ניכר מהבגדים וההנעלה הם לצעירות בלבד. יגאל והדסה קונים מזוודה משוכללת במקום מזוודה ישנה שלהם, שכבר עשתה את שלה ושאותה ישאירו במלון. חם מאוד וקשה להמשיך ביריד, מה עוד שהדסה מתקשה לצעוד בגלל הברך. אבל לא נראה לנו שיש בו הרבה חפצים עתיקים כמו אלה שאנחנו מחפשים בדרך כלל ב"שוק הפשפשים" שבכל עיר ועיירה בעולם.
ממשיכים במכונית לאתרים שראינו בחטף עם אווה אתמול. האנדרטה ללוחמי גטו ורשה בכיכר גיבורי הגטו, עם אנדרטת מרדכי אנילביץ' וחבריו במרכזה, מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. אני ניגש למוכר גלויות וספרונים, מרקו שמו, והוא מספר לי שיש עוד אנדרטה ליד העצים, מימין. ואכן אנחנו מגלים שם, כמעט מוסתרת, אבן עגולה שוכבת, ורודה במקצת, משנת 1946, ועליה כתוב בפולנית, באידיש ובעברית:
"לגיבורים / שנפלו חללים / במלחמם הענקית בעד / כבודו וחרותו של העם / העברי בעד שחרור פולין / וגאולת האדם // שרידי יהודי פולין".
תופס אותי בייחוד הביטוי "העם העברי", לא העם היהודי כמו כמעט בכל שאר המקומות. שהרי באותן שנים היתה גם סיסמת המאבק בארץ-ישראל "מדינה עברית, עלייה חופשית!" וכדי להיבדל מהגורל היהודי ומהשואה הדגישו את העבריות, היישוב העברי, המדינה העברית, אבל לימים הפך הכול ליהודי והשימוש במושג "העם העברי" נשמע כיום ארכאי.
על אבני המרצפת פרושה יריעת-בד לא גדולה ועליה מניח מרקו את החוברות והמפות שהוא מוכר, והכול בנושא יהודי וארשה והגטו.
תופסת את עיני חוברת עברית מיוחדת במינה ואני רוכש אותה תמורת 5 זלוטי. הכותרת על העטיפה וגם בעמוד הראשון היא: "המכון ההיסטורי היהודי בורשה / ב. מארק / חורבן ומרד יהודי פולין / בתקופת הכיבוש ההיטלרי / ורשה 1955" כלומר לפני יובל שנים. הדפוס העברי עתיק-למדי ומזכיר ספרי-דת, ויש גם תמונות כמו: "ההיטלריסטים שורפים את הגיטו הורשאי", מהצילומים של הגנירל סטרופ; אבל הדבר המדהים ביותר הוא שכל החוברת ההיסטורית הזו, בת 22 עמודים בסך הכול, כורכת את מוראות גטו וארשה, שהכותב היה כנראה עד להם ממקור ראשון, יחד עם תעמולה קומוניסטית בוטה הרואה בגרמניה המערבית ובמערב האימפריאליסטי את ההמשך של הנאצים, והכול בעברית – "מתורגם מפולנית / העורך: א. רוטקובסקי":
אך דא עקא שסיוט-הבלהות ההיטלרי לא נעלם עדיין מהאופק. עדיין ישנם כוחות-שחור המעלים את הסיוט הזה על הבמה הפוליטית. העולם כולו מזועזע כעת עקב קימומם מחדש של כוחות-האגרסיה במערב-גרמניה, בראשם עומדים אותם המרשלים, הגנרלים ומפקדי הס.ס., אשר הוציאו להורג אלפי אנשים חפים מפשע בורשה וביאליסטוק, בקיוב ובוילנא, בלידיציה ובאוראדור, באמסטרדם ובארדינטינה, אשר הפציצו באופן ברברי את לונדון, קובנטרי ורוטרדם, אשר הטילו מוראם על תל-אביב וחיפה.
דבר זה מעלה בזכרוננו את הימים עברו, ולפני עינינו עובר שוב מחזה-הבלהות משנת הכיבוש. מראה שארית הפליטה מתבערת הגיטו וממחנות-ההשמדה. הננו רואים את חומת-הגיטו הגבוהה, המקיפה רובע ענקי – בית-כלא, סוגר עצום בו נכלאו חצי מיליון אנשים. הננו שומעים את נהי ילדי הגיטו המיותמים ומזי-הרעב המחטטים אחר קליפות-בולבוסים; והנה רחובות הגיטו המדוללים, בהם מתגוללות גופותיהם של מתי-רעב, כשפניהם מעוטפים בקטעי ניר; לפני עינינו מופיעים עמודי-התליה בככר בית-הסוהר של הגיטו, עליהם מתנדדות גופותיהן של אמהות-צעירות, שהעיזו לעבור את חומת-הגיטו, כדי להשיג פת-קיבר או מלפפון כמוש בשביל ילדיהן הרעבים. שוב נפנות מחשבותנו לעבר האנשים הניצבים ברחובות, המעונים במרתפי הגיסטאפו והנהרגים בבית-הסוהר "פאוויאק"; בזכרון עולים תמונות-הבלהות של ה"סלקציה": בצד השמאלי – המועדים למות, בצד הימיני – אלה, אשר עוד לא הגיע שעתם. האם אפשר לשכוח את פניהם המבוהלים של הילדים, הנסחבים ע"י הזדים ההיטלריסטיים לתוך קרונות רכבת-המשא, שפניהן למחנה-המות בטריבלינקה?! באזנינו רועדות עדיין אנחותיה קורעות-הלב של הנערה אשר ידיה ורגליה נשרפו והיא מבקשת היטלריסט שימיתה ביריה, כדי לשים קץ לחייה וליסוריה העל-אנושיים גם יחד. פלצות תאחז את לבנו, עת נזכרים אנו, באם הצעירה החובקת תינוקת וקופצת מהקומה הרביעית של בית אחוז-להבות למצהלותיהם של פראי-האדם מבני לוויתו של סטרופ או באותה ישישה, אשר בעת קפיצתה מטה מגגו של בית בוער נסתבכו בגדיה במעקה וכך נשארה תלויה ומפרפרת באויר וההיטלריסטים שמו אותה מטרה חיה לכדוריהם.
בין מחזות-זוועה אלה של העבר הלא-רחוק, רואים אנו את שורותיהם האינסופיות של גברים ונשים ערומים, אשר אפילו בדרכם האחרונה אל תאי-הגאז עדיין מתעללים בהם, משסים בהם כלבים, מזרזים אותם בקתות הרובים.
ושוב מתענית נפשנו מהסיוט של לשונות האש העצומות המשתרבבות מעל הגיטו, מחזון הבלהות של תמרות-העשן המתאבכות מעל לבירקינאו ובאפנו עולה ריח השריפה של הקדושים השרופים חיים בטריבלינקה ואושווינצים, בפונארי לידי וילנה ובפיטראשי שעל יד ביאליסטוק, שומעים אנו את קולותיהם של מיליוני קדושים ולוחמים השולחים את קללתם האחרונה לעבר ההיטלריסטים, המלחמה וזוועותיה. (עמ' 21-19).
לא רחוק מהגן והרחבה של אנדרטת אנילביץ וחבריו למרד – מבעד לגדר מדרכה – רואים את השגרירות הסינית, בניין חדש וגן סיני מופלא, שבנויים על מקום הבונקר האחרון של מרד גטו וארשה, והם מצויים מול הגן שבו האנדרטה לזכר אנילביץ וחבריו.
אנחנו מבקרים באנדרטה דמויית פירמידה לבונקר של מרדכי אנילביץ' וחבריו הלוחמים ברחוב מילא 18, כיום מילא 2.
משם לאומשלגפלאץ, כיכר המשלוחים, ברחוב סטאבקי 10. הכול טובל בירק, מוקף גנים או בניינים חדשים, ילדים, עוברי-אורח, תנועת מכוניות וחשמליות. פשוט קשה להאמין שכאן היה הגטו, כאן רחשו חיים יהודיים צפופים כפי שמתואר בכל הספרות והקולנוע והתיאטרון, וארשה התוססת של בשביס-זינגר, כאן נלחמו וכאן נהרס הכול כפי שרואים בצילומים היסטוריים ובתפאורה המרשימה של הסרט "הפסנתרן".
אין כיתוב עברי. הצילום שלנו מראה רק את הכיתוב האנגלי, ובתרגום: "לאורך רציף זה של סבל ומוות, יותר משלוש מאות אלף יהודים נשלחו בשנים 1943-1942 מגטו וארשה לתאי הגאז של מחנות ההשמדה הנאציים".
מכאן נוסעים לבית-הכנסת על שם זלמן ורבקה נוז'יק (שלידו גם התיאטרון היהודי) ברחוב טווארדה 6, והוא היחיד ששרד מבין 400 בתי-הכנסת של וארשה היהודית. הוא נוסד לפני כמאה ושלוש שנים. הכניסה הראשית סגורה אבל נכנסים דרך המשרד שבעורפו, "ועד הקהילות הקדושות בפולין" ככתוב בשלט החיצוני. מבקרים בתוך בית-הכנסת, שקירותיו מלאים שמות אנשים שהתפללו בו ותרמו. הכניסה למקום מוגנת מאוד, כמו בנק. בכניסה הַפְּרוּזָה יחסית לתיאטרון נדבקת בנו אישה יהודייה קשישה שיודעת פולנית, אידיש, אנגלית ואולי עוד כמה שפות ואשר לפי דבריה היתה פעם שחקנית. גם היום היא שחקנית לא רעה אבל ענייה מאוד. שושנה. טיפוס. מה זה טיפוס. כל וארשה של באשביס-זינגר מתחייה כשהיא פותחת פה ומדברת. מה זה מדברת. לא מפסיקה לדבר. ממול יש מסעדה "יהודית", "נרגילה", והיא מזהירה אותנו שלא ללכת לשם כי הבעלים היהודי-הישראלי פשט את הרגל והיום היא מופעלת בידי זוג גברים פולנים. מעבירה ביקורת על דא ועל הא ועל מה לא. מספרת על תיאטרון האידיש היהודי שכל שחקניו כיום פולנים. הדסה קונה קלטות אחדות של שירי אידיש וגם על כך יש לשושנה מה לומר. לקחו ממנה יותר מדי כסף. לקראת הפרידה ממנה אנחנו רומזים ליגאל שיש להשאיר לה משהו, והוא מתעלם ואומר שהכול בסדר. במכונית הוא חושף קופסת קרטון קטנה של קונדיטוריה ורשאית ידועה, ובתוכה פרוסת עוגה אחת. לדבריו קנה אותה משושנה, כדי שלא לביישה במתן נדבה. הדסה ויהודית נגעלות כמובן מהעוגה, אבל יגאל ואני מחסלים אותה בתיאבון אף כי לא בטוח שהיא שייכת לאריזה האיכותית.
לפי ההכנות באולם המבוא של התיאטרון היהודי, ומה שמספרים לנו, עומדת להיערך כאן מחר חגיגה ליום העצמאות של ישראל בנוכחות המשלחת של צה"ל ותופיע גם "המקהלה היהודית צליל" ומוסרים לנו עלון פולני-אנגלי המספר על "כור ז'ידובסקי צליל".
חוזרים עייפים למלון.
בערב הולכים בעקבותיי לסניף של המסעדה הידועה "טי ג'י פריידי" או "תֶ'נקס גוד איטס פריידי", שבכל ביקור בלונדון אנחנו לא מחמיצים את שלוחת הרשת שלה ליד לסטר סקוור, מה שגורם לי בדרך-כלל להירדם בהצגת התיאטרון שבאה אחריה. המסעדה נמצאת אף היא ברחוב הגדול, הרב-מסלולי, שעל פינתו עם רחוב זלוטה עומד מלון הולידי אין, הוא רחוב יאנה פאבלובה השני, הקרוי על שם האפיפיור שלהם יוחנן פאולוס השני.
וארשה בערב, לפחות באזור בו הלכנו מהמלון ל"טי.ג'י.פי" – עיר די ריקה. בעיקר רואים ושומעים את החשמליות, הטראמוואי, שמצלצלות, ויש תנועה של מכוניות פרטיות, אבל המדרכות ריקות, כמעט שאין מסעדות ובתי-קפה פתוחים. פה ושם פתוח סופרמרקט בינוני שעובד גם בלילה. פה ושם מסתובבים שיכורים.
מסעדת "ת'נקס גוד איטס פריידי" בווארשה דומה כשתי טיפות קוקה קולה למסעדה בלסטר סקוור בלונדון וכנראה לכל מסעדה אחרת של הרשת בעולם. אותם בלונים אדומים ולבנים. אותו תפריט. אותם מלצרים ומלצריות לבושים במדים צבעוניים וענודים בכל מיני אותות הצטיינות מצחיקים, ולעיתים מחוברת למותניהם גם בובה של חיית-מחמד. והם כורעים ברך לידך כאשר אתה מזמין. יגאל והדסה לא הכירו מקודם את המסעדות האלה. כולנו מזמינים את המנה הטובה ביותר שלהם – בייבי סְפֵּר-ריבס של חזיר מעושנים ברוטב חום-אדום, עם טבעות בצל מטוגן בעטיפת בצק פריך וסלט כרוב קול-סלאו. אילו היינו פחות רעבים היה אפשר להסתפק במנה אחת לכל זוג. ואולם הרעב עושה את שלו, והנשים מפליאות לחסל את מנת הצלעות המשתרעת על פני צלחת אובלית ענקית, ורק יגאל ואני לא מצליחים לסיים את שארית המנה.
בדרך חזרה מתחיל גשם דק. יגאל הולך במהירות לעבר המלון וחוזר לקחתנו עם המכונית. ככל שהדסה מתקשה לצעוד מעבר למרחק מסויים, כן המכונית שבה נוהג יגאל משלימה את החסר ומביאה אותה לכל מקום וגם מחזירה ממנו.
הפרק הבא ביומן המסע "פולניה בלי יהודים":
היום השישי: על מצבתו של מתתיה שוהם בבית-הקברות בווארשה
מתקבלות תגובות בעקבות פרקי יומן המסע. חלקן מיתווסף ליומן עצמו, וכולן תתפרסמנה בגיליון מיוחד לאחר שיסתיים פירסום היומן בהמשכים. או-אז יהיה אפשר גם לקבל את כולו בקובץ אחד, ובנוסף לכך יישלח בחוברת בהדפסת-מחשב, ובקובץ וורד, ל"יד ושם".
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל