גיליון מס' 61

תל אביב, יום שישי, כ"ט בתמוז תשס"ה, 5 באוגוסט 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אהוד בן עזר

פולניה בלי יהודים

יומן מסע

מאי 2005, אייר תשס"ה

עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר

ומשולבים בחלקו הראשון קטעים מיומנה של הדסה

היום השישי: על מצבתו של מתתיה שוהם בבית-הקברות בווארשה

15.5.05. יום ראשון. וארשה. לילה 3, מלון הולידי אין.

כדי שלא נצטרך לאכול במלון ארוחת בוקר במחיר של כ-20 דולר לאיש, יוצאת יהודית ומביאה ארבעה כריכים גדולים שקנתה במזנון של התחנה המרכזית ואנחנו מכירים ארוחת-בוקר משביעה לארבעתנו עם קפה, וחוסכים שמונים דולר. בחדר יש ערכה להכנת קפה, קומקום חשמלי וספלים.

יוצאים ברגל להיכל התרבות והספורט של וארשה, שאותו תרמו לה הרוסים כדי שהפולנים יזכרו אותם לנצח, כמו שתרמו לגרמנים את מתחם הזיכרון למלחמת העולם השנייה ליד שער ברנדנבורג. שלא ישכחו אותם לעולם. מביקורנו במוסקבה אנחנו זוכרים ארבעה או חמישה בנייני-מגדל ענקיים כזה שבווארשה, שנוספו לקו הרקיע של מוסקבה בתקופת סטאלין. באחד מהם נמצאת האוניברסיטה. הארמון-המגדל הווארשאי מוקף בפסלים של ריאליזם סוציאליסטי, דמויות נשים וגברים, פועלים, באותו סגנון בומבאסטי של תחנות הרכבת-התחתית במוסקבה, ורק בביצוע יותר גרוע, בבטון, אולי בגלל פגעי מזג-האוויר בחוץ.

ארבעה אגפים עצומי-מידות יש לארמון, והכול במיבנה סימטרי כמו מגדל קוביות שבנה ילד בעל חוש כפייתי לסימטריה. אנחנו נכנסים לאחד מהם ומגלים בריכת שחייה גדולה שבה מתקיימות תחרויות שחייה לנוער. שוחים לאורך וחוזרים עם בובה דמויית אדם טובע. אין אף נערה בביקיני. כולן בבגד-ים מלא.

במקום אחר פסל עם דמויותיהם של מארקס, אנגלס ולנין.

ממשיכים להקיף ועולים לכניסה הראשית, הצפונית-דומני. יגאל נשאר למטה ושלושתנו עולים במעלית, תמורת תשלום לא-גדול, לקומה השלושים. סיור של שלוש מאות ושישים מעלות אך קשה לומר שהוא מעניין או נותן מושג מדוייק על העיר, מחוץ לקו של נהר הוויסלה מצפון. הסיבה היא, בין השאר, שבשנים האחרונות התגבהו מסביב רבי-קומות שכבר מסתירים קצת חלק מהנוף, חלקם הוקמו ביוזמתו של המיליארדר היהודי רון לאודר, חביב השלטון הפולני, ואילו בנוף עצמו לא בולטים מיבנים היסטוריים רק רבי-הקומות, כבישים אחדים רחבים מאוד לאורך קילומטרים רבים, ובתי-קומות רגילים לאין ספור, גם על פני כל האיזור שפעם היה הגטו. לב וארשה היה למעשה עיר יהודית, ודומה כי ימי חיים שלמים לא יספיקו לקרוא ולכתוב כל מה שנכתב בה ועליה ובייחוד על ימי הגטו האחרונים. ובוודאי שהדבר הוא מעבר להיקפו של יומן המסע הקצר שלנו. יהודית מצליחה לצלם מלמעלה תמונת ענק של פרסומת לחזיות "טריומף", בלונדינית יפהפייה עם חזייה אדומה, שמשתרעת כל פני בניין ענק בן שש-שבע קומות לצד התחנה המרכזית, והכיכר שבינו לבין המגדל מאפשרת לראות את כולו. התוצאה בצילום ממש מדהימה. כמו גוליבר ממין נקבה במדינת ליליפוט.

מכאן אנחנו נוסעים במכונית לבית-הקברות היהודי של וארשה ברחוב אוקופובה 49/51, הפתוח מדי יום משעה עשר עד ארבע אחר-הצהריים, למעט שבת שאז הוא סגור. כרטיס כניסה, הנחשב לתרומה, עולה 5 זלוטי, ויש עליו ציור השער הישן של בית-הקברות עם מגן דוד ופיתוחי ברזל, והוא מוצב בנפרד כי כבר אינו חלק מן הכניסה הראשית, ומודפסות אותיות עבריות בקשת מעליו: "קהלה קדושה ווארשא".

מיד בהיכנסנו, במובלעת לזכר הילדים שנספו בשואה, פינת הילדים עם תמונות של ילדים שניספו, אנחנו פוגשים שתי קבוצות של קצינים ישראליים שמקבלות במקביל הדרכה מפי מדריכה ומדריך ישראליים שמדברים, בייחוד המדריך, כאילו קהל השומעים אינו יודע כלום, והמדריך שר את משפטי הדיבור הרגילים במין מנגינה מעצבנת, כאילו הוא נהנה מן השואה. "מדריך מסביר לקצינים בקול מתנגן, מעצבן, דרמטי, כאילו רוצה לגרום להם לבכות," כתבתי. בין הקצינים כהה-עור אחד, ספק בידואי ספק אתיופי. ענק.

יש גם ביקור של צעירים וצעירות יהודים וערבים, זאת לפי תיקי הגב שהם נושאים עם כתובת מודפסת בלבן של הסיור או של הגוף המארגן אותו. מה לערבים בבית-הקברות היהודי? שפת-הגוף שלהם מביעה מבוכה וחוסר נוחות. כאילו אינם יודעים מה לעשות עם עצמם ועם הזמן החולף בכבדות.

בהמשך, קצת הלאה, כמו פינת הילדים, בסמוך לחומת הגדר שמעברה הכביש ההומה – פסל קבוצתי יפה ונוגע-ללב של יאנוש קורצ'אק ההולך למחנה ההשמדה בראש קבוצה של ילדי בית היתומים שלו. הוא מחזיק ילד קטן בזרועו הימנית, ומושך אחריו קבוצה של ארבעה ילדים וילדות, ושמו מופיע גם בעברית.

מתחילים בסיור. בשׁוּרת האנשים החשובים של הקהילה, המתנוססת משמאל כך שאי אפשר שלא לעבור על פניה, בולטת מצבתו של וצלב וישליצקי, שהיה ציר בסֵים הפולני, נפטר לפני מלחמת העולם השנייה, והיה בן-דוד של אביו של חברנו יגאל וישליצקי.

בהמשך אני מגלה את מצבתו הגבוהה אך צנועה של "מתתיה שהם" ובשמו המלא "מתתיהו משה פוליאקיביץ / משורר ודרמתורגן עברי / נפטר ביום כ"ג תמוז תרצ"ד (1934] / בשנת הארבעים וארבע / תנצבה" – שמתנשאת קצת מעל לדרך, בשורה שנייה משמאל, ומצטלם לידה, אבל אינני שם לב כי המצבה השטוחה והכמעט-מחוקה לרגליה היא כנראה של אורי-ניסן גנסין.

ואני חושב – האם לספר לך, מתתיהו שהם (שאת "צור וירושלים" שלך למדתי לפני יותר מיובל שנים אצל מעריצך ד"ר יעקב בהט-בכשטיץ במגמה הספרותית ב"תיכון חדש" בתל-אביב) – מה הם עשו מהמחזה שלך, שנכתב ודאי בווארשה – בהפקת תיאטרון "בית ליסין" בדצמבר 2003 באולם הקאמרי הישן ברחוב דיזנגוף?

כפי שקורה לא פעם אצל הבמאי יוסי יזרעאלי, מרוב אפקטים איבדה ההצגה את המימד האנושי, ואילו המוסיקאי הפורה שלנו (כמעט יותר ממוצארט) גיל שוחט, שכתב את המוסיקה למחזה – ניצח בצד הבמה על התזמורת הקאמרית הישראלית בְּמה שנשמע כביצוע קונצרטנטי לאופרה עם שחקנים שאיש מהם אינו שר ורק מדברים כל הזמן בעוד המוסיקה הצורמנית והרעשנית של שוחט מלווה אותם.

אחאב הסתובב על הבמה האלכסונית בלבוש חצי-נפוליאון עם מדליות, גלימת אלישע היתה עם מגן דוד כחול. יונה אליאן-קשת, בתפקיד איזבל, יחפה, כמרבית המשתתפים בהצגה – היתה מעצבנת, צעקנית ומוחצנת, וולגארית ולא סקסית, לא חושנית, היה משהו מביך בהופעתה, לא טבעי, כרוצה לשכנע שהיא משחקת, אך יש לה נוכחות רק כשהיא מדברת. מה עוד שלמרבה הזוועה היו כל השחקנים מצויידים במיקרופונים מודבקים, כאילו היה זה מחזמר, מה שגרם להם לצעוק בקולי-קולות תוך ניכור כמעט גמור מהקהל, שראה אותם מקרוב ושמע אותם ברעש מרחוק, ובאיכות קול גרועה. מזל שמעליהם רץ תרגום לעברית של העברית שנשמעה על הבמה (והיא כבר עיבוד עברי מודרני לשפה המקורית שלך) – לכאורה אותו טקסט, אבל היה צריך לקרוא אותו כדי להבין מה נאמר על הבמה – מבעד לרעשים הצרודים של המיקרופונים, שהחוטים שלהם משתרכים גם על גבות עירומים של שחקנים.

בקיצור, סגנון נפוח, מוגזם ולא-אנושי של משחק, בימוי, תלבושות וליווי מוסיקלי. וגם הוקוס-פוקוס אקטואלי המציג את אחאב וחייליו כקריקטורה של אריק שרון וצה"ל, ולעומתם את אליהו נביא הזעם כנביא שלום בסגנון יוסי (שריד או  ביילין). עודד תאומי, בתפקיד אליהו הנביא – ענק, לבוש שמלה ערבית-בידואית, ודווקא הוא, הנביא, סנדל סנדלים ולא הלך יחף. קולו נשמע חזק ופאתטי, וכשהוא צעק, בהגברה, האולם ממש הזדעזע – ואם היו בו כוסות הן היו נסדקות כמו ב"תוף הפח" של גינתר גראס.

איזבל המלכה האלילית ואליהו הנביא המונותיאיסט, שניהם ציר המחזה, אינם נפגשים במהלך ההצגה אפילו פעם אחת. מה לעשות, כך כתבת אותו, מתתיהו! – ואצלנו, אליהו של יזרעאלי היה מטיף וסובל, נביא זעם ושלום כאחד, ומזהיר מפני חורבן ישראל כעונש על חטאותיהם, ואילו אחאב רק ביקש להגן על בני-עמו, אפילו הם עובדי-אלילים. ומה אומר לך, אהדה רבה איש מהם לא עורר אבל הגברות שאני מכיר שיבחו את ההצגה ובעיקר את המוסיקה ואילו הגברים, בחוש קמאי של הגנה עצמית, השתדלו מלכתחילה להימנע מן הביקור בהצגה.

כמה חבל שההפקה היקרה, המגלומנית והמעצבנת שהושקעה בעיבוד המחזה שלך – לא הופנתה לביצוע מחודש של מחזמר עברי קלאסי כמו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". אפילו אתה היית נהנה מהדיאלוגים ומהחרוזים של נתן אלתרמן לעלילה שרקם סמי גרונימן ומהמוסיקה של סשה ארגוב. הלא אם השחקנים היו שרים את תפקידיהם, והמוסיקה של שוחט לא הייתה יללת חתולים והלמות תופים, היתה זו לפחות אופרטה נסבלת.

ההצגה הסתיימה בקונפטי צבעוני משמיים עם עשן נמוך, ובאלישע (גיל פרנק) העומד בפיתוי לזיין את איזבל, השוכבת בפישוק רגליים במרכז הבמה וראשה מופנה לאחור אל הקהל, אבל אלישע קם מעליה וצועק: "הָיה אליי דבר אדונַי!"

קאט. סוף. כך במקור אצלך. הקהל לא יצא מגדרו. התחת כאב לי מרוב ישיבה. אנשים הסתכלו בשעוניהם מדי פעם. אילו היתה הפסקה באמצע, חצי מהקהל לא היה חוזר לצפות בסוף ההצגה. וחשבתי שאולי תשמח לדעת, מתתיהו, שעדיין עדיף לקרוא את מחזותיך במקור, גם את "אלוהי ברזל לא תעשה לך" – מאשר לראותם מעוּבּדים ומוצגים ככה על במת התיאטרון העברי (אולי כדי לגרום הפסדים מכובדים שיצדיקו המשך התמיכות הציבוריות גם כאשר הקופות מלאות בזכות הצגות טובות ופחות טובות אך לא בהפקות יקרות כל כך).

בהמשך הדרך – המצבה המפורסמת של י.ל. פרץ, ש. אנסקי וה.ד. נומברג. על האחרון אינני יודע הרבה כי לא למדתי מעודי ספרות באוניברסיטה, רק אצל בהט ב"תיכון חדש". פוגשים את את המצבה על קברו של דוקטור לאזארו לודוויקו זמנהוף. וכן המצבה המפוארת של שחקנית תיאטרון היידיש הגדולה אסתר רחל קמינסקא, 1925-1870, עם תבליט מרכזי, אולי של פניה, והיא אימה של השחקנית אידה קמינסקה, שהיתה אשתו של זיגמונט טורקוב. לאותה משפחה השתייכו בדרגות שונות של קירבה גם יוסף קמינסקי שהיה שנים רבות הכנר הראשי של הפילהרמונית הישראלית וגם מלחין, דני קיי, במקור קמינסקי, ועוד אמנים ידועים. אידה קמינסקה שיחקה בסרט הצ'כי הבלתי-נשכח "החנות ברחוב הראשי" לפי סיפורו של לדיסלב גרוסמן. על מצבתה של אסתר רחל נכתב: "מאמא אסתר רחל קאמינסקא".

את זיגמונט טורקוב זכיתי להכיר כאשר הדריך אותי בכתיבה, עיבד והעלה את המחזה שכתבתי לפי ספרי הראשון "המחצבה" ("עם עובד", 1963) בתיאטרונו "זוטא" בשנת 1964. הוא ביים את ההצגה ושיחק בה את תפקיד חדידו המשוגע. הביקורות, שרובן לא החמיאו להצגה, השתמשו אז בביטוי המזלזל שהיא כמו "תיאטרון אידיש"! (ובשנת 1990, כאשר "המחצבה" התגלגל גם בסרט קולנוע, הגדיר אותו אחד המבקרים כ"סרט בורקס טורקי"! – ממש קיבוץ גלויות).

ממשיכים לטייל בבית-הקברות. בחזית ובשורות הראשונות קבורים יהודים גם משנות החמישים ואולי אפילו השישים למאה הקודמת. הלאה – יער או חורש עבות שעלה על המצבות ואי אפשר לקרוא אותן, אבל על אלה שאפשר לקרוא יש כתובות בעברית מצויינת. טקסטים באקרוסטיכון, כמו שירים, לזכר הנפטר. ישנה גם חלקה שלמה, גדולה ושקועה, שמסמנת את קבר האחים ההמוני מתקופת המלחמה והגטו.

גם את סיפוריו של אורי-ניסן גנסין "אצל", "הצידה" ו"בינתיים" קראנו ולמדנו בעיניים נוצצות לפני יותר מיובל שנים אצל מעריצו יעקב (בהט, ב"תיכון חדש" קראו למורים בשמותיהם הפרטיים) ובהם שיר האהבה המדהים המתחיל במילים "והיה כי יבוא אל ביתי..."

את הדף על סופרים עבריים בבית-הקברות בווארשה, שהוצאתי מספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים", השארתי במכונית, וכך החמצתי את קברו של גנסין. עכשיו, במכונית, אני קורא אותו ליהודית, הדסה ויגאל:

וארשה כמעט כולה נחרבה במלחמת העולם השנייה: בימי המצור הגרמני בשנת 1939, בימי המרד היהודי ב-1943, בימי המרד הפולני ב-1944, ובעת השיחרור בידי הרוסים ב-1945. אף-על-פי-כן, מעשה פלאים, ניצל בית-הקברות היהודי המרכזי שליד רחוב אוקופובה. כל המגיע לשם (בחשמלית יורדים בתחנה הנקראת "בית-הקברות היהודי"), ונכנס בשער השחור העתיק, דומה עליו שהוא נושם היסטוריה של העם היהודי. עצי האורן גבוהי הצמרת, המצבות העתיקות המכוסות צמחייה ושקועות באדמה, השורות הארוכות שאין להן קץ של הקברים העתיקים.

בית-הקברות ניצל, למעשה, הודות לעובדה שהוא נכלל על ידי הנאצים בתחומי הגטו. הגרמנים הרי זקוקים היו למקום בו יוכלו לקבור את הנרצחים, אולי בשל כך צירפו את השטח לגטו. ואמנם, שימש מקום זה להוצאות-להורג המוניות, וגוויות הנרצחים נקברו בקברי אחים גדולים. אך גם את מתי הגטו קברו שם, אותם שמתו ברעב, גוועו ממחלות ומכפור. הגרמנים הביאו את תנאי החיים בגטו למצב כזה שהתמותה הגיעה ללמעלה מחמשת אלפים יהודים בחודש. ניתן לשער כי בקצב זה של מתים (למעלה מ-10%), היו היהודים גוועים תוך מיספר שנים אף ללא מישלוחי המוות. ואולם, בית-הקברות שימש לגרמנים, אף מקור תעמולה. הם היו מכריחים את היהודים מדי פעם, לעיני מצלמות הקולנוע שלהם, לקיים לוויות "מפוארות" ולקבור את המת על פי כללי הטקס, ומציגים בפני העולם שאכן אין היהודים נרדפים בווארשה.

אדמת בית-הקברות נרכשה על-ידי הקהילה היהודית לפני כמאתיים שנה, ומאמצע המאה הי"ט התחילו היהודים לקבור בו את מתיהם. באותם ימים מנתה האוכלוסייה היהודית כרבע מכלל תושבי העיר. כיום נשתמרו בבית-הקברות כ-150,000 קברים על פני שטח של כ-270 דונם, ואין מצבה אחת דומה לשנייה(!).

וכך, בלכתנו בין המצבות הרבות (כמעט כולן מוזנחות מאוד), גילינו אף שלוש מצבות של סופרים עבריים. הן עומדות סמוכות אחת אצל השנייה, דחויות, והכתובות עליהן חלקן מטושטשות, כמעט מחוקות: ה.ד. נומברג, מתתיהו שוהם ואורי ניסן גנסין. יבולו הספרותי בעברית של נומברג (שכתב יותר ביידיש) לא היה רב: אסופת סיפורים אחת וכרך "כתבים". דמות גיבורו פליגלמן – מוכרת היטב לתלמידיו של פרופ' ש. הלקין. מתתיהו שוהם הצטיין בכתיבת דרמות פיוטיות בסיגנון תנ"כי, וזכו לפרסום בארץ: "צור וירושלים" ו"אלוהי ברזל לא תעשה לך". בן ארבעים וארבע היה במותו. ואולם אורי ניסן גנסין, שנפטר ב-1913 והוא כבן שלושים וארבע, זכה לתחייה ספרותית בקרב אוהבי וחוקרי הספרות העברית. סיפוריו
"הצידה", "בינתיים", "בטרם" ו"אצל" הפכו לקלאסיקה, והשפעתם רבה אף על סופרי דור המדינה. אגב, רבים מחוקרי הספרות העברית חבים את קידומם המקצועי לאורי ניסן גנסין, על כן מן הראוי שיעשו כולם יד אחת להעלאת עצמותיו של גנסין לישראל, ויציבו את מצבתו לצידם של גדולי ספרותנו שהלכו לעולמם.

עד כאן מדברי שמאי, ואנחנו נוסעים לראות את האנדרטה לזכר המרד הפולני בשלהי 1944. יהודית ואני מתעכבים ליד מדריכה מקומית דוברת אנגלית מצויינת, שמסבירה בדיוק את אשר קרה. וארשה, לדבריה, נחרבה במרוצת שלוש פעמים או שלוש תקופות. לראשונה עם כיבושה בידי הגרמנים והפצצותיהם בספטמבר 1939. פעם שנייה נחרב כליל אזור גטו וארשה, שבמרכז העיר, ב-1943, ובשלישית נחרבה בידי הגרמנים לאחר כישלון המרד הפולני בשלהי שנת 1944, והשאר נחרב כאשר כבשו אותה הרוסים מידיהם. הממשלה הפולנית הגולה בלונדון לא רצתה שהרוסים, ההולכים וכובשים את פולניה בדרכם לברלין, יקימו בה מדינה קומוניסטית, ועל כן החליטה על פריצת המרד של כוחות המחתרת של פולין החופשית בווארשה, כדי שהם ישחררו אותה. הרוסים כבר עמדו אותה שעה מעברו השני של נהר הוויסלה, וכבר הקימו גם הם ממשלה פולנית קומוניסטית (שאם אינני טועה חלק מחבריה היו קומוניסטים יהודים). הם ראו כיצד הגרמנים כותשים במשך כשישים יום את המרד הפולני, שבו נהרגו כחמישים אלף איש, ורק לאחר שדוכא, התקדמו וכבשו את וארשה. (הסרט "פנינים ואפר" של אנדרי ויידא מספר על אותה תקופה, על המחתרת של הימין הפולני).

האנדרטה עצמה מרשימה מאוד. עשוייה דמויות לוחמים, חיילים ואזרחים פולניים, מברזל, והם חובשים כובעי-פלדה גרמניים או קסקט אזרחי, ורוכנים קדימה בהסתערות עם נשקם, וגושי אבן לוחצים מאחוריהם וכאילו מאיימים למחוץ אותם. בפינה אחרת קבוצת דמויות, כומר במדיו, חייל עם כובע-סירה צבאי פולני, כמו של הבריטים, עשוי בד, ועוד אישה וחייל עם קסדה. ולרגליהם הרבה פרחים טריים ונרות נשמה. האנדרטה הקבוצתית המדהימה הוקמה כמובן לאחר ימי השלטון הקומוניסטי, שלא היו מעוניינים לתת פומבי לציניות הקטלנית שלהם, ואכן סגנונה, אמנם ריאלסטי, אינו מתאים לקיטש הסוציאליזם הריאליסטי של הסגנון הקומוניסטי, אלא מאוד אמנותי ומותיר רושם כבד בלב הצופה.

הדסה, שהיה לה קשה ללכת מהמכונית לכיכר לאחר הצעדה הארוכה בבית-הקברות, נשארת במכונית ומסתפקת בראיית האנדרטה תוך כדי נסיעה.

בדרך למכונית, וגם במקומות אחרים ובערים אחרות, פזורות לעיתים על המדרכות תמונות צבעוניות קטנות ובהן יפהפיות פולניות חשופות שת העונות לשמות יוליה, אווה, אולה, סילביה, פטרישיה ומוניקה, והן מזמינות אותך להתקשר אליהן, והכתובת כאילו נרשמה בכתב-יד של העלמה, ואני יכול לתת לכם כמה מיספרים 0-692-992-038, 0-510-594-475, ויש גם אתר באינטרנט: www.kociaki.waw.pl.

 אנחנו ממשיכים בנסיעה ומוצאים את עצמנו בפראגה ומחליטים למצוא בה מסעדה פשוטה. מאחר ויום ראשון היום, הרבה מסעדות סגורות. באחת מהן, שנראית מתאימה לנו, מתקיימת חגיגה משפחתית והגברת מודיעה לנו, ולא במאור פנים, שאין אפשרות להיכנס לסעוד, אבל לא טרחה לשים שלט בחוץ כדי שלא נעצור ונעשה את הדרך מהרחוב למסעדה.

אנחנו נופלים על מסעדה אחרת, במלון ששמו "הוטל הטמן וארשאווה" ברחוב קלופוטוֹוְסקייגו 36, שאמנם גם בו יש חגיגה משפחתית ואומרים לנו שנצטרך לחכות קצת לקבלת המנות, אבל אנחנו נכנסים פנימה ומקבלים שירות הוגן משתי מלצריות פולניות בלונדיות גבוהות ויפות, שממש מתחשק לתחוב את היד מתחת לחצאיות שלהן ולמשש את המקום שממנו מתחילות הרגליים היפות. אכן, אחת התופעות היפות ביותר בפולניה היא הרגליים של הבחורות הצעירות, תמירות ודקות כרגלי איילות אך לא רזות מדי, זקופות, אולי משום שהן עובדות קשה ועדיין לא הסתרבלו.

מנה ראשונה דג מלוח עם בצל ברוטב שמנת ומיונז. מעולה. גם בארוחות-הבוקר בבתי-המלון – אחד המעדנים הוא הדג המלוח הפולני, אמנם לא מתוק כדג הטעים המוגש במנות הראשונות של מסעדת שצ'ופק בתל-אביב, אבל באותה רמה. פחות התפעלתי מהדגים המעושנים שלהם בארוחות-הבוקר.

מנה עיקרית חמיצה עם כיסונים. שותים קולה. המחירים סבירים. תשומת-הלב שלנו מופנית גם לשני ילדים מופרעים, אחד שמן מפגר ואחד פרופסור-לעתיד ממושקף, ששייכים למשפחה החוגגת, ולבסוף מתברר שבמרוצת ההשתוללות הם יצאו לרחוב והלכו לאיבוד, וכשאנחנו יוצאים למכונית – בני המשפחה מתפזרים לשני צידי הרחוב בניסיון למצוא אותם, שלבסוף עולה יפה. משפחה מוזרה, יש שם רק בחורה יפהפייה אחת שלא ברור אם היא נשואה לאחד מהם או בתו של מישהו אחר, שמחבק אותה כל הזמן, וקשה שלא להסתכל עליה. זה נחמד שבתוך כמעט כל משפחה חסרת חן ויופי צומחת כפרח עלמה מקסימה שכל היתר הם לה רק כמו עלים מגושמים מסביב.

כאשר אנחנו מבקשים כרטיס ביקור, העובדות מתעקשות שהכתובת היא וארשה ולא פראגה, למרות שהמלון נמצא מעבר לנהר, בפראגה. אולי לא כל האיזור שמעבר לוויסלה הוא פראגה, ואולי הם מעדיפים להיקרא וארשה.

חוזרים למלון, עייפים. אמבטיה ואני הולך לישון.

בערב (עדיין אור בחוץ) באות אווה וחברתה אלה (אלקה), שגם אותה יהודית ואני פגשנו בשעתו בפריס. שתיהן לא יהודיות. אלה עובדת באחד הבנקים הגדולים בעיר. עושים סיבוב בעיר בעקבות צילומי הגלויות העתיקות של וארשה שהבאתי איתי. העמוד. עוברים על פני הפוליטכניקום, שחזיתו נותרה כשהיתה בגלוייה העתיקה שלו.

מבקרים בפאביאק, מקום הכלא הגרמני בתקופת המלחמה, הנמצא על גבול הגטו. הבניין עצמו, ששימש כבית-סוהר גם לפני הכיבוש הנאצי, נהרס בידי הגרמנים לאחר דיכוי המרד הפולני של שלהי 1944. נותר ממנו רק חצי שער וקורת גדר עם תיל דוקרני מפחיד. האתר מאוד מרשים. כאשר אתר הזיכרון שמסמל אותו הוא רק חלק קטן מהבניין הגדול בן כשלוש קומות או יותר שניצב כאן. בייחוד מרשים עץ הברזל, יציקת ברזל מדוייקת של עץ מת מקורי שניצב באותו מקום, ללא עלים, רק גזע וענפים שבורים בקצותיהם, וקליפה מצולקת שעליה היו בשעתו נעוצות פתקאות רבות לזכר הנרצחים במקום, לא כתוב אפילו שמו של הפסל-היוצר אבל זהו אחד הפסלים היפים והמרשימים שראיתי בחיי, והוא נחרת בזיכרון.

לוחות זיכרון לרצח עשרות ומאות אנשים דבוקים לאורך קירות הבטון החשוף, אשר כלפי הרחוב קרועים בה, בגדר הבטון, פתחים לא סימטריים ובהם קרעי ברזל שחורים חסרי צורה ברורה, צירוף של סורגים ושל ברזל מעוקם שנותר מבתים שנהרסו בהפצצות. יש מדרגות למטה, למוזיאון שכבר סגור בשעה זו. מצד שמאל, מעבר לחומה ולכביש, יש גן עצים ירוק שניטע על מקומו של כלא מקביל לנשים.

מגיעים לאזור הארמון-המצודה, שמשוחזרים בלבנים אדומות, והולכים ברגל עד לכיכר העיר העתיקה, שגם היא נהרסה כולה במלחמה. בפינת הכיכר רואים בצילומים כיצד היתה במקורה, אחר-כך עיי חורבות בשנת 1945, ולאחר נבנתה מחדש. סביב הכיכר בתי-קפה הומים. במרכזה קילון מים פעיל שילדון פולני נחמד זהוב-שיער מפעיל אותו (זהוב-שיער הייתי גם אני בילדותי) ואחריו אני. פסל של בתולת-הים של וארשה עם חרב בידה מתנוסס במרכז. חבורה של צעירים וצעירות, בייחוד אחת בלונדית יפה, בריאת שרירים ויחפה, עושים להטים מרתקים באש חיה, גם מהפה, לאחר שלוגמים כנראה ספירט, או תרגילים עם שני כבלים שבקצותיהם כדורי אש בוערת. נחמד. איך הם לא מקיאים מבליעת הדלק ושאיפת העשן והחום החזק. אני מצטלם עם מלאך-המוות הפולני, או תליין גבה-קומה או אינקוויזטור לבוש שחורים כולו, שפניו מכוסות בברדס שחור – ואשר הפחיד בהקשת המטה הגדול שלו את הדסה ההולכת לצידי.

ארוחת-ערב במסעדה אוּ דֶקֶרְטָה בכיכר. לא על שם הפילוסוף הצרפתי דקרט אלא על שם האציל הפולני ז'אן דֶקֶרט (1790-1738) שהיה בתקופתו ראש העיר של וארשה. המסעדה נמצאת בכיכר השוק הישן, ברחוב ריינק סטארגו מייסטה 42/38, בצד הצפוני של הכיכר הקרוי גם בשם סטרונה דקרטה, באחד הבתים שהיו שייכים לאותו דקרט. אנחנו שישה. אני לוקח מנה ראשונה מרק עוף-בשר ביתי עם אטריות. אווה מזמינה צלחת פטריות-יער מיוחדות אחת לכולנו לטעום. גם מחלקים לנו משקה וודקה חם בטעם פירות, מין פונץ', בספלי חרס כרסתניים בגודל בינוני. מנה עיקרית שלי קוטלט חזיר, שזה שניצל כתות בתוספת כרוב חמוץ ותפוחי-אדמה. יגאל לוקח עיגולי חזיר ממולאים שזיפים. יהודית ברווז עם תוספות. מנה אחרונה גלידה סורבט וכן שני קנקני סודה. הכול יחד (עם מנות עיקריות של האורחות) עולה 230 דולר (130 לי"ש) שהם כאלף שקל וזה סכום גדול מדי לארוחה בינונית בתכלית. כארבעים דולר או כמאה ושבעים שקל לאיש. בתל-אביב בסכום כזה אפשר לקבל ארוחה הרבה יותר טובה. ראה הוזהרת כל קורא יומן מסע זה – אל תלך לאכול ב"דקרטה" שבכיכר העיר העתיקה בווארשה, למרות התפאורה והריהוט המסוגננים, ומערכות הסכו"ם והצלחות המפוארות.

אווה הערב פחות מופרעת אבל עדיין בלתי אפשרית. אין אצלה תשובה פשוטה. שְׁמַאוּאֶץ (שְׁמַאלץ) – יש שלוש דרכים להכין אותו, והראשונה עם בצל מטוגן וקליפות תפוחי-עץ מטוגנות שיש להוציאן בזמן. המשך? אין. אבל היא מתקנת שוב ושוב, לא אומרים שמאלץ, אומרים – שְׁמַאוּאֶץ!

כמו אצל שמעון פרס, כל תשובה מתחלקת אצלה לשלושה סעיפים.

חברתה אלה שקטה יותר, וקצת עצובה. יש לה בן מבוגר ללא נישואים, ומשרה טובה בבנק, גם בקנה-מידה ישראלי. היא ואווה נוסעות יחד לטיולים בחוץ-לארץ ולוקחות עימן אפילו כלי-בישול. מה הסיבה? אווה אוהבת לבשל לעצמה את האוכל שלה, ולא פחות מכך היא אוהבת לישון עד מאוחר בבוקר ולכן אינה רוצה להיות תלוייה במועדי ארוחות-הבוקר במקומות שבהם היא מתארחת.

היום השביעי: לודז', הבית של וישצליצקי בפיוטרקובסקה 135, לא רחוק מפסל הברזל של ארתור רובינשטיין המנגן בפסנתר ליד ביתו-שלו על המדרכה

16.5.05. יום שני. וארשה-לודז', 140 ק"מ. לילה 1 בלודז'. מלון "הוטל גראנד" אורביס.

Orbis Sa Oddzial, Hotel Grand W Lodzi, 90-102 L:D, Ul.Piotrkowska 72

Tel 042-6339920, fax 042-6337876. rez.loggrand@orbis.pl

בבוקר אוכלים שוב לחמניות שיהודית ירדה וקנתה בדוכן בתחנה המרכזית הסמוכה, ושותים קפה בחדר שלנו. מחליטים אחר-כך להתפצל. יורדים בעשר לערך עם כל המזוודות למכונית. מורידים את יהודית והדסה ליד מרכז קניות גדול סמוך, שיש בו חנות של רשת CA, ויוצאים במכונית לחפש את הראטהאוס, בית-העירייה, שמופיע בגלוייה עתיקה מראשית המאה הקודמת, בסידרה שקניתי פעם בחנות עתיקות בשינקין שכבר אינה קיימת, ואותו בניין גם מופיע שלוש פעמים בשלוש תקופות בגלוייה שקניתי אצל מארק בכיכר האנדרטה של אנילביץ. ליגאל סבלנות אין-קץ להגיע לכל מקום שמישהו מאיתנו מבקש לראות. זה אצלו אפילו אתגר. אין מקום שאי-אפשר להגיע אליו במכונית!

מתבלבלים קצת מפני ש"ראטהאוס" הוא גם שם של תחנת התחתית מהעבר השני של רחוב מרשלקובסקה (או ירוזלימסקה) הארוך והרחב. שואלים שוטרים אחדים, שרובם אינו יודע אנגלית למרות שזו שפה שנלמדת בבתי-הספר בפולניה, וחלקם גם לא מכירים את שמות הבניינים המפורסמים באיזור שבו הם עומדים. לשאלתנו אתמול כיצד ייתכן הדבר, אווה הסבירה לנו כי האנגלית אכן נלמדת בבתי-הספר גם בכיתות הנמוכות, אבל – אתה יכול להביא את הסוס אל השוקת אך לא להכריח אותו לשתות ממנה. מלמדים את הפולנים אנגלית אבל זאת לא אומרת שהם יודעים אנגלית. ללא שום השוואה לנוער שלנו. ולנו יש גם מזל שעל כל הסרטים והתוכניות באנגלית ובאמריקאית מופיעות כתוביות, וגם בטלנובלות הספרדיות שהנערות משתגעות אחריהן ויודעות כבר גם קצת ספרדית, ואילו בפולניה יש דיבוב לסרטי טלוויזיה או משהו יותר זול ופרימיטיבי, כמו ברוסיה – קריין מלווה-מתרגם את מה שאנחנו שומעים בשפת המקור של הסרט.

לבסוף מחנים את המכונית ומגיעים אל בניין הראטהאוס מאחור, כי בגלל ביקור אנשים חשובים בעיר סוגרים היום רחובות וכיכרות בעיר, ויש פקקי-תנועה. גם אתמול בערב היו חלקים בעיר סגורים. ובכן באים מאחור ויוצאים לכיכר הגדולה, כאשר ממול בניין האופרה. האזור גדוש לוחות זיכרון למרד הפולני בשלהי 44' וכנראה שכאן התנהלו הקרבות המכריעים וכאן גם היו מחסני הנשק. הבניין מרשים לא רק בזכות בנייתו מחדש אלא בגלל ההיסטוריה שלו הכתובה על קירותיו. רואים כאן רק פולנים לבושים בהידור ורק לצורכי עבודה, משרדית בעיקר. אנחנו מצלמים כדי להשוות עם הגלוייה העתיקה. את הגלויות המקוריות לא רציתי לקחת למסע פן תאבדנה, ובידי העתקים צבעוניים שלהם מסריקת המחשב.

חוזרים ואוספים את יהודית והדסה ושומעים סיפור טרי. כדי להגיע לשדרת החנויות הגדולות הן חצו את הרחוב הרחב, דומני מארשלקובסקה או לפחות דומה לו ברוחבו, לא רחוק מתחנת האוטובוסים המרכזית ומן המלון שלנו. חצו לא במעבר חצייה. פתאום מצלצל הנייד אצל יהודית, ונשמע קולה של אווה, באנגלית-הפולנית שלה: "אתן השתגעתם? עוברות את הרחוב ללא מעבר חצייה? הרי המשטרה יכולה לעצור אתכן!" – מתברר שמשרדה של אווה נמצא גבוה באחד מרבי-הקומות המשקיפים אל הכיכר, ומהחלון הבחינה בשתיים, ומתוך חוש אחריות מיהרה להזהיר אותן. וזה שוב מוכיח, כמו בפאריס, שאם אתה ואווה נמצאים באותה עיר, גם אם היא עיר גדולה מאוד, אתם תיפגשו לא רק בתיאום מראש אלא גם במקרה, לפחות פעם אחת ולעיתים פעמיים.

יוצאים מווארשה מערבה-דרומה לכיוון לודז'. כמעט שאין צורך להשתמש במפה כי השילוט סביר, לבד מן העובדה שבשְׁני שלישֵׁי הדרך השם לודז' כמעט שלא נזכר אלא רק פוזנן, שהיא בכיוון המנוגד, צפונה. ההתפצלות היא לאחר כשני שלישי כביש 30A.

בדרך עוצרים בדוכן תפוחי-עץ של איכר פולני קשיש. הם מן העונה שעברה כי עדיין אין יבול תפוחי-עץ חדש. אנחנו רק בתחילת הקיץ הפולני. הוא מסביר ארוכות את סוגם ושמותיהם אבל לדעתי הם חסרי טעם. אין להשוותם לתפוחי חרמון, וגם האיחסון הממושך שלהם היה כנראה עלוב ביותר.

יגאל מוצא פונדק יווני שמגיש גירו, שזה שווארמה יוונית-ופולנית. מרק תפוחי-אדמה מרוסקים עם נקניק, חמצמץ, הרבה ומעולה – ז'וּרֵק. אני חולק עם יהודית מנת גירו עם צ'יפס, כרוב ברוטב חזרת לבנה ומלפפונים מסוקסים בחומץ. קולה, וכך כולנו יחד, אותו דבר, מנה גירו אחת לשניים, יחד 60 זלוטי שהם כ-80 שקל בלבד.

אגב, איך מוצאים בפולניה פונדק-דרכים לצהריים? צריך לקרוא את השלט – "אוֹבּיַאט", צהריים, ובדרך כלל מובטחת לכם הפתעה קולינארית-עממית זולה. ואם כתוב "פיקרניה"? זוהי מאפייה, קונדיטוריה, אך לא בצידי דרכים אלא בתוך העיר.

ממשיכים לכיוון לודז'. עכשיו כבר כל השלטים מראים שהיא קיימת. נכנסים דרך ארמון פוזננסקי ברחוב פייטרוקובסקבה ל"הוטל גראנד" שהוא הוותיק, המפואר והישן, בן 120 שנה – בלודז'. מקבלים חדר גדול מאוד. הרבה שיש. אין אמבטיה. שתי מיטות. נוף לצפון. טלוויזיה. שפע של מקום בחדר. בחדר של יגאל והדסה יש אפילו אמבטיה, וזאת לאחר שהחליפו חדר קודם, שהיה מוזנח אם כי גם בו נמצאה אמבטיה.

מעל לכניסה המלכותית למלון שברחוב פייטרוקובסקה 102-90 יש סמל מפואר עם האותיות H ו-G ומתחתן שנת ייסודו – 1888.

יורדים עם יגאל והדסה לסיבוב רגלי ברחוב פייטרוקובסקה, שהוא הרחוב המפואר היחיד בעיר ויש בו בתים עתיקים ומרשימים שחלקם גם משופץ ומוחזק היטב. חלון הראווה של העיר המסכנה הזו. יגאל מראה לנו את הבית המרשים שבו גדל אביו בפיוטרוקובסקה 135 ושאותו עזב ועלה לבדו בגיל 17 לארץ-ישראל. בית מרשים, מפואר ומתוחזק היטב, המשמש עכשיו בניין ממשלתי או עירוני ויש מי שדואג לתחזק אותו כהלכה. יגאל רק לא יודע בדיוק באיזו קומה של הבניין גרה המשפחה, אבל הבניין כולו היה שייך לה.

עוברים ליד פסל מתכת מקסים של ארתור רובינשטיין יושב על המדרכה ליד פסנתר כנף-נוצה ממש – ומנגן. אם שמים מטבע בצד הפסנתר, אפשר לשמוע נעימת מנגינה. על קיר הבית לוח שיש ובו כתוב שכאן נולד וגדל רובינשטיין הצעיר. יהודית מצטלמת בישיבה לידו, ואני ליד פסל המתכת של הסופר יוליאן טובים שיושב על ספסל ברחוב. פסלי ברונזה מעולים, אני חייב לומר. לזכר ליפסקי ובייחוד לזכר מאיר-זנוויל ליכטנשטיין, שעסק העצים הגדול שלו עמד בכיכר העיר, בראשית המאה ה-20 – לא הקימו שום פסל. (נכדתו בת-שבע אריאלי, ליכטנשטיין מהבית, שהיא בת-דוד של אימי, חיה עד היום בבית אבות ויצ"ו בתל אביב, והיא כבת תשעים וחמש). אבל יש מוּדעות רבה לשימור הרחוב ולחקיקת דמויות בעלות ערך היסטורי לעיר – בפסלים וגם בציורי-קיר יפים ורשמיים בנוסח רמי מאירי. האפים של רובינשטיין וטובים שחוקים-מוזהבים מרוב מישוש. מי שנוגע בהם יחזור לבקר שוב בלודז'. אני לא נוגע.

זו תופעה שחוזרת על עצמה – כמחצית הדמויות ההיסטוריות, בייחוד מעולם התרבות, שפולניה מנציחה, הם יהודים או ממוצא יהודי (מיצקביץ). קחו היום מפולניה את כל מה שקשור לעבר היהודי וטרם נמחק (כולל מחנות ההשמדה) ולא יהיה בשביל מה לבוא לבקר שם, ובייחוד לא עבור יהודים מישראל, מאירופה ומארה"ב. בקשו מפולניה לשלם עבור הרכוש היהודי העצום שקיבלה מהגרמנים בזכות השמדת אזרחיה היהודים, והיא תשקע בפשיטת רגל למשך יובל שנים. הלא חלק ניכר ומפואר ממרבית הנדל"ן, אם לא הושמד – של מרכזי עריה, היה שייך ליהודים.

הרחוב כולו מרוצף אבן, ומשמש מעין מדרחוב-למחצה. רק מכוניות בודדות עוברות בו, כזו שלנו בדרכנו למלון, אבל החנייה היא מרוחקת, במגרש שברחוב צדדי סמוך. תחבורה מקובלת ברחוב פייטרוקובסקה, ובו בלבד, הן רקשות אופניים אשר למרבה הפלא מדוושים עליהן "אשכנזים". לא. אין רואים פועלים זרים בפולניה. התקופה של חברת השפע המערב-אירופית טרם הגיעה אליהם. הם עדיין עובדים קשה, גם בבניין, במסעדות (בעיקר נשים), במסחר, בכל אשר תלך. אבל אנגלית, כאמור, רובם אינם יודעים או יודעים רק ברמה בסיסית מאוד. כמעט כמו בבנגקוק.

חוזרים למלון. יהודית ואני עוד מסתובבים קצת בהמשך הרחוב, ויהודית מספיקה לסכן ולהפסיד 10 זלוטי במכונת מזל אחת מיני רבות בקזינו לעניים שיש בו רק מכונות כאלה ולא שום משחק מזל אחר. כאשר היינו לפני שנים בלאס-וגאס אמרתי לה שהיא מתעקשת על כך שמכונות-המזל יחזירו לה פיצוי על הילדות האבודה שלה במלחמת העולם השנייה. והנה עכשיו אנחנו בפולניה, שיש בעריה לא מעט בתי קזינו ממש, גם ברחוב כאן, אבל למיטב הרגשתי הם מכוונים כך שיש בהם עוד פחות סיכוי לזכות מאשר בלאס-וגאס. שם יכולת לשמוע מדי פעם צליל של אשד מטבעות לזוכה, ויהודית זכתה שם בכמה עשרות דולרים, שאת רובם השקיעה מחדש במשחק. אנחנו תמיד מקציבים סכום מסויים, מגוחך לחלוטין, למשחק, זוכים מפסידים, זוכים מפסידים, וכאשר הוא נגמר סופית, מפסיקים. יגאל אומר שבלאס-וגאס משמיעים מדי פעם צליל מוקלט של אשד מטבעות נשפך במכונת מזל, ואנשים חושבים שמישהו באמת זכה באחת הפינות האחרות של האולם.

לפני שלושים ושתיים שנה, חברי שמוליק לס הבלונדי, ששנות ילדותו בשואה עברו עליו בתור ילד נוצרי מנותק מהוריו בפולין, אמר לי דברים שנחרטו בזיכרוני, בקשר לחסך במשחקים בתקופת ילדותו האבודה. אצלו ואצל אנשים אחרים שהיו, כמוהו, ילדי השואה – שם לב לתופעה שעד היום הם אוהבים לשחק, והוא עצמו כאילו מתבייש בכך לעיתים. באמצע העבודה (ברשות שדות התעופה) הוא פורש הצידה ומשחק, בונה לו דבר-מה, כאילו עדיין הוא והדומים לו לא השביעו את הצורך לשחק, אשר נמנע מהם בילדותם.

בערב יוצאים למצוא מסעדה. לא פאב אירי. לא מסעדה מקסיקאית. כי ללודז'אים, כמו לתל-אביביים, קורצות כנראה בעיקר מסעדות של עמים רחוקים. מגיעים ל"ספינקס", רשת של מסעדות בסגנון ערבי-מצרי, גם היא בפייטרוקובסקה. אני לוקח מרק בצל וסלט "א לה פטה", שהוא בעצם מנה ראשונה – עגבניות, פלפלים אדומים (לפי טעמם בפולניה יש לי הרגשה שהם תוצרת ישראל, מהערבה, כי הם הירק הטעים היחיד), מלפפונים, גבינת פטה, זיתים. ממש תענוג לאכול שוב מנה גדולה של ירקות וגבינה.

הפרק הבא ביומן המסע "פולניה בלי יהודים":

היום השמיני: קדיש על מצבתו של אחד משני מאיר ליכטנשטיין, אולי סבא-רבא שלי מצד אימי, ותחנת הרכבת עם קטר הפחם וקרונות המשלוח להשמדה

מתקבלות תגובות בעקבות פרקי יומן המסע. חלקן מיתווסף ליומן עצמו, וכולן תתפרסמנה בגיליון מיוחד לאחר שיסתיים פירסום היומן בהמשכים. או-אז יהיה אפשר גם לקבל את כולו בקובץ אחד, ובנוסף לכך יישלח בחוברת בהדפסת-מחשב, ובקובץ וורד, ל"יד ושם".

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וכן  את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"

וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)

 שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

 או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל