| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 110
תל אביב, יום חמישי, כ"ו בטבת תשס"ו, 26 בינואר 2006
[צרופה: כרוניקה ביבליוגרפית של אסתר ראב]
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: העניים הסמויים מן העין
הסופר אנדריי ביטוב, נשיא פא"ן הרוסי, מבקר בישראל
אורנה בן-עזר דרורי / יומן אפריקה, היום השלישי
מדוע רגז ראש העיר פעמיים בערב לנחום גוטמן ב"צוותא"
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 38
שלושה שירים מאת אירווינג לייטון
בתרגום משה דור
אי הבנה
הִנַּחְתִּי
אֶת יָדִי
עַל
יְרֵכָהּ.
אִם אֶשְׁפֹּט עַל פִּי הָאֹפֶן
שֶׁבּוֹ נִרְתְּעָה
מִמֶנִי וַהַלְאָה
לֹא אוּכַל אֶלָּא לְהַקִּישׁ
שֶׁדְבֵקוּתָה
בַּסִּפְרוּת
אֵינֵנָּה
מוּשְׁלֶמֶת.
מירשָׁם לחיים ארוכים ומאושרים
הַקְדֵשׁ אֶת כָּל לֵילוֹתֶיךָ
לְלִימּוּד הַתַּלְמוּד
בַּיָמִּים הִתְאַמֵּן
בִּירִיָּה מִן הַמֹּתֶן
לעלמה משתזפת
הַּעַלְמָה חֲשׂוּפַת הֶחָזֶה
אֲפִלּוּ אֵינָהּ מְנַסָּה לְהַסְתִּיר
אֶת אַכְזָבָתָה
כְּשֶׁאֲנִי מִשְׁתַּטֵחַ לְיָדָה
כְּדֵי לְקַבֶּל אֶת חֶלְקִי בְּשֶׁמֶש יָוָן
כְּלוּם אַשְׁמתי הִיא זוֹ
שֶׁאֵינָה מְסוּגֶלֶת לְהַבְחִין בַּגְּאוֹנוּת הַפְּרוּעָה
שֶׁמֵּתַּחַת לִקְווּצוֹת שַׂעֲרִי הַמַּאֲפִיר
אוֹ שֶׁחַלָצַי, שֶׁגוֹנָם אָרָד
גְּמִישִׁים יוֹתֵר מֵחֲלָצֶיהָ?
העניים הסמויים מן העין
מאת אהוד בן עזר
אירע כך שהשנה שולחת אותי המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך לפגישות עם תלמידי בתי הספר ברחבי הארץ – ממלכתיים, ממלכתיים-דתיים בנות/בנים, וזאת מכיתות א' ועד י"ב, כי כתבתי ספרים לכל הגילאים (שגם אזלו כמעט כולם).
בחודשים האחרונים נפגשתי עם כמה מאות תלמידים, שוחחתי עם עשרות מורות ומורים, הסתכלתי בתלמידות ובתלמידים, ולמדתי כמה וכמה דברים. למשל, ילדים לוחשים שאלות בפגישה כאילו היו מזי-רעב שחוחי-קומה שעיניהם מסתכלות כלפי מטה ואין בהם כוח לדבר, בייחוד הבנות. הייתי ממש מודאג, מה עוד שלא רק כבד-שמיעה זקן כמוני מתקשה להבינם, אלא גם המורות עצמן, שעושת אוזניהן כאפרכסות ומתכופפות לעבר תלמידיהן.
אבל, אחרי שעה קלה, בהתרוצצם מלאי כוח וכריכים בחצר בית-הספר, והנה צעקותיהם הנלהבות מחרישות אוזניים. קקפוניה היפראקטיבית במיטבה. איזה מרץ! איזו שמחת חיים! שלא לדבר על כך שבזמן שאלה דיברו בלי קול אליי, במפגשים, צחקו חבריהם בקולי-קולות בפינה אחרת. נרגעתי. ילדים עניים, רעבים ומדוכאים לא צוחקים ככה וכל כך הרבה.
והידעתם כי יש אופנה מיוחדת באולפניות של הממ"ד (ממלכתי-דתי) – הבנות לובשות חצאיות (אצל יוצאות אתיופיה, לעיתים חצאיות לבנות) על מכנסי ג'ינס? שיא האופנה הזרוקה התל-אביבית בלב החינוך הדתי?
אך מתברר כי הלבוש ה"שעטנזי" מקורו בהוראה שאסור לתלמידות ללבוש מכנסיים. בחורף מתחשבים בהן ומרשים מכנסיים בתנאי שתכסה עליהן חצאית ארוכה-יחסית. ואילו בקיץ חל איסור מוחלט על מכנסיים, רק חצאיות ארוכות, שכנראה מתאימות יותר לצניעות וגם לאיוורור.
בהיותי נאמן לעמי, לארצי, למולדתי ולסטטיסטיקה הרשמית, חיפשתי בכל בית-ספר שבו ביקרתי את הילדים העניים והרעבים, שהרי לפי נתוני הביטוח הלאומי – כל תלמיד רביעי בשורה לפניי הוא עני, וכל חמישי – רעב. והאמינו לי, לא היו אלה בתי-ספר "צפוניים", אלא כולם מהפריפרייה, רובם רחוקים מתל-אביב.
אך מה לעשות? כל הילדים נראים טוב, אפילו מצויין, לא רעבים מעבר לתיאבון הבריא הנורמאלי של צעירים אוכלי כריכים בהפסקה. רובם אינם לבושים בעושר, אבל לבושים היטב, מונעלים היטב, לא קר להם, הילקוטים שלהם מלאים עד להתפקע, וגם הקשר הסלולרי עם הבית פועל היטב בהפסקות, ולפני כל מפגש איתי צריך להודיע להם לכבות את הסלולריים, שמעסיקים אותם מאוד מפני שאפשר גם לראות בהם משחקים ותמונות.
וכך, מפגישה לפגישה אני הולך ונחרד מן העתיד, שהרי אם פגשתי עד כה מאות תלמידים לא-עניים, משמע, מחכים לי בבתי-הספר הבאים מאות ואלפי העניים האמיתיים של הסטטיסטיקה של הביטוח הלאומי, וככל שאני פוגש יותר תלמידים לא-עניים, כך הולם בי הרעיון המפחיד שזו ההוכחה הניצחת לקיומם של בתי-הספר האחרים שבהם נמצאים המאה אחוז תלמידים ותלמידות עניים, העניים!
שאלתי כמעט בכל מקום את המורות על העוני. "יש מצוקות," אמרו, "אך לא עוני, והמצוקות לאו-דווקא מעוני כלכלי נולדו אלא מסטיגמות חברתיות, ממשפחת הרוסות, מהשפעה של אחים בוגרים וחבריהם שקשורים לפשע, מהשמנה מופרזת של תלמיד או תלמידה, מריח רע הקשור לעיתים בפולחנים עדתיים שעדיין נהוגים; והבעייה הקשה, בייחוד אצל האתיופים, היא העוני התרבותי. חבריהם לכיתה מקושרים לאינטרנט ויש מחשב בבית כי גם דור ההורים בני השלושים והארבעים משתמשים בו. ואילו הורי התלמידים האתיופים, רובם אינם יודעים מהו מחשב, אינם יכולים לעזור לילדיהם מבחינה תרבותית-מודרנית גם כאשר מובטח להם קיום צנוע שמעל לעוני. מתברר שהחסר התרבותי הוא העוני האמיתי והוא אינו תלוי רק בכסף, בקצבאות, אלא גם בזמן הנדרש לצורך הסתגלות. מה שהבית אינו מסוגל לתת, לא תמיד בית הספר והמדינה יכולים להשלים. העוני הכספי הוא הבעייה הפחות קשה ובולטת בבתי-הספר וזאת משום שיש עזרה הדדית לחסרי-אמצעים ומשום שקיימת מערכת די מסועפת שמטפלת במגוון הבעיות של התלמידים ועוזרת בכסף, בהדרכה, ביום לימודים ארוך עם ארוחת-צהריים וסיוע בהכנת השיעורים, ובאמצעים אחרים.
כמעט אף אחת מהמורות לא ידעה כי כל תלמיד רביעי או חמישי אצלה אמור להיות עני. ודומה שעל כך כותב נחמיה שטרסלר במדורו "ושלא יעבדו עליכם" במוסף "דה מארקר" משלשום:
"הכותרות דרמטיות: כל ילד שלישי עני, המיספר הכולל של העניים – 1.58 מיליון (24% מכלל האוכלוסייה), מיספר המשפחות העניות – 403 אלף (20.5% מכלל האוכלוסייה). אך האם באמת יש בישראל 1.58 מיליון עניים? האם כל אדם רביעי או חמישי הוא באמת עני? ההיגיון מחייב שאם העוני היה כה רחב ועמוק, היינו רואים זאת בעיניים, אז אולי שיטת המדידה אינה מדוייקת?"
הוא מציין שהסקר של המוסד לביטוח לאומי מבוסס על סקר הכנסות שמבצעת הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה בכ-15 אלף בתי אב, וממשיך:
"הסוקרים מקבלים את דברי הנסקרים כתורה מסיני בלי בדיקה ואימות, למרות שכולנו מכירים את תרבות 'הבערך' הקיימת אצלנו. האם אתם מכירים מישהו שיצהיר על עבודה שחורה שהוא עושה? האם אתם מכירים שיפוצניק שנותן קבלות? בנוסף מתעלם הסקר מהכנסות חד-פעמיות שמקבלת משפחה כמו ירושה, פיצויי פיטורין, מתנות וגמילות חסדים. מדוע? זה לא כסף? הסקר מתעלם גם מהטבות בעין. אין זקיפת הכנסה על דירה בבעלות עצמית, אין התחשבות בהנחות ובהטבות כמו דיור ציבורי, הנחה בארנונה, הנחה בתחבורה ציבורית, הנחה בגני-ילדים, הנחה בתשלומי בריאות – שכל אלה הם שווי כסף.
"אף אחד גם לא עוסק הנושאים היותר רגישים: בהחלטה של משפחה ענייה להביא עוד ילד, שייכנס מיידית לסטטיסטיקת העוני. ומה על אלה שהחליטו על 'עוני מרצון' כלומר על חיים בלי עבודת בבחינת 'תורתו אומנותו'?
"לכן נראה שיש אמנם בעיית מדידה ולכן המיספרים מופרזים. כי אם מדובר בחמישית עד רבע מהאוכלוסייה, היינו כולנו רואים זאת בבתים, ברחובות ובערים. הנתונים של המוסד לביטוח לאומי לא מסתדרים עם המציאות שכל אחד מאיתנו מכיר." ("הארץ", 24.1.06).
"חדשות בן עזר" אבל על מותה של אביבה שילֹה-גור, שחקנית, מתרגמת ומשוררת, אשת השחקן יצחק מיכאל שילה, בתם של השחקן מיכאל גור והשחקנית-הסופרת מרים ברנשטיין-כהן ונכדתו של ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן.
התקווה היתה יכולה להיות בערוצים הציבוריים
שלום אהוד,
לכותרת: "האם דרכוּ על זנבה של רשת "טיב טעם" מפני שאינה משקיעה מספיק בפרסומות, ומה אפשר ללמוד מכך?" [גיליון 109] – כמובן שהתשובה חיובית, כשם שגם פירטת בגוף המאמר. ברשותך הערה נוספת, אין סיכוי בארצנו לתחקיר רציני ולביקורת אמיתית של גופים עסקיים על-ידי המדיה. העיתונות הכתובה והמשודרת נשלטת גם היא על-ידי גופים עסקיים עם אינטרסים צולבים. התקווה היתה יכולה להיות בערוצים הציבוריים – אך לדאבוננו ברוממה הר---ון הגיע לידי נ-ק, וגל"צ כבר מזמן הפכה ל"גלי-א-ף".
ישר כוח,
מ. דן
להעלות את המשטרה על מזבח הסובלנות-כביכול
מזמן לא הזדהיתי כך עם מאמר כמו שהזדהיתי עם "אתם חושבים שוואדי ערה הוא בגבולות ישראל" (גיליון 109). אני בהחלט חושב שיש לקחת ברצינות את דבריו של אביגדור ליברמן בדבר ויתור על ואדי ערה לטובת המדינה הפלסטינית. המדינה שלנו איננה שולטת שם, והם מראים לנו כל פעם מחדש שהם אינם מעוניינים בשלטון ישראל שם. אדרבה, יהיו עם אחיהם וידעו סוף-סוף איך נראה שלטון נאור. אני מסכים בהחלט עם המאמר המצביע על אוזלת ידה של המשטרה כתוצאה מהנכונות של הציבור בישראל להעלות אותה על מזבח הסובלנות, כביכול. הבעייה היא שמאמר כל כך כן – לא ימצא לעולם במה בעיתונות הקנונית.
בברכה,
משה גרנות
העובדות בדרך-כלל מורכבות יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב
אהוד שלום,
אתה צודק, לא ברור באמת אם ואדי ערה נמצא בגבולות מדינת ישראל. היכן בגבולות מדינת ישראל מותר בקלות כזו לפגוע באזרחים, להפקיע אדמות, להפלות מגזר שלם במשך עשרות שנים מכל אספקט של ספר התקציב (או במילים אחרות "מי סופר אותם"). האם כך גם נוהגים בעברייני חברון, מאה שערים, בני ברק?
עצתי לך, במקום לדבוק בתבניות חוזרות ועבשות (מה שכל יוצר חפץ חיים ראוי שיתרחק ממנו) בכל הנוגע לערביי ישראל:
1) קרא את הסקירה הקצרה הבאה של אלי רכס לגבי החלטות הממשלה בשנים האחרונות בנושא:
http://www.abrahamfund.org/main/siteNew/index.php?page=102&stId=902&langId=3
2) עיין בדוחות "סיכוי": http://www.sikkuy.org.il/reports_heb.html
3) בוא לבקר בוואדי ערה ולעמוד על האורות והצללים (יש לא מעט, כמו בפתח-תקווה) בעצמך. יש גלריית אמנות מצוינת באום אל-פחם בעלת תרומה חברתית עצומה, יש בית-ספר יהודי-ערבי מעניין בכפר קרע, יש מסעדה מצוינת בצומת עין אברהים, יש ספריה/מרכז תרבות חדש בערערה שמופעלת על-ידי יהודים וערבים, יש גני שעשועים וכו' וכו'. ובעיקר יש קיום לא חף מקונפליקטים בין יהודים וערבים ביומיום, כאלו שבוחרים להסתכל אחד בשני מקרוב ולא דרך משקפת של קלישאות. אשמח לקשר אותך עם מקומות ואנשים אלו.
איננו תמימים ואינני בטוח שההרוג מערה היה תמים, אך משום מה בגבעת-עדה והסביבה לא נהגו כך כלפי אף אחד על רקע דומה (ויש), אפילו לא כלפי אותו נהג מאור-עקיבא שדרס למוות שוטר על כביש החוף לפני שנתיים.
העובדות בדרך-כלל מורכבות יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב – חכה קצת.
בברכה,
דודו אמיתי
גבעת עדה וגבעת חביבה
אהוד בן עזר: בשום אופן אינני מקבל את הרעיון לנתק את ואדי ערה מישראל. מה שאני דורש הוא שאזרחי ואדי ערה יתנהגו לפי אמות-מידה ישראליות – אם ברצונם להמשיך להיות אזרחי ישראל. על הכביש העורקי של ואדי ערה מתרוצצים גם כיום ילדים וילדות מקומיים בין הגדרות. אין להם מה לעשות שם. ראיתי שם ילדה קטנה מלוכלכת פנים כמו בכוונה, מקבצת נדבות בין מכוניות לפני הרמזור, כנראה בהשגחת או בהסכמת ההורים, שרואים בכך סיכון נפשות מחושב.
אבל תאר לעצמך מה יהיה גורלו של נהג אשר שלא באשמתו ידרוס למוות או רק יפצע קשה ילדה קבצנית? זה יהפוך מיד לנושא פוליטי. מדוע אני צריך להיות סלחני תמיד כלפי המגזר הערבי כאשר מרבית הדָּבָּרִים הפוליטיים שלהם הם נגד מדינת ישראל ורואים עצמם פלסטינים אזרחי ישראל? מדוע הרוב הערבי המתון אינו מרים את קולות אחרים?
אגב, בפרשה של ה"רב" האלים עוזי משולם ביהוד, המשטרה הרגה אחד מחסידיו, יהודי. ויש רגליים לסברה שכמה מ"חסידיו" דאז אף עוללו דברים נוראים ופליליים. האם מישהו אמר אז שמתנכלים לתימנים או ליהודים בכלל? לא. המשטרה, בשם החוק, הצליחה להתגבר על המסית התימהוני, שנטפל גם לעלילת הדם של ילדי תימן, הביאה להרשעתו, ישב בכלא, ונמוג.
הסופר אנדריי ביטוב, נשיא פא"ן הרוסי, מבקר בישראל
במסגרת הפרויקט "סופרי רוסיה וישראל בעד החברה האזרחית ונגד הטרור" מגיע לישראל הסופר הרוסי, נשיא מרכז פא"ן הרוסי, אנדריי ביטוב. מפגש איתו יתקיים ב-29 לינואר בשעה 19.00 באודיטוריום של מוזיאון בית התפוצות באוניברסיטת תל-אביב, שער 2, רחוב קלאוזנר. מנחה הערב יהיה נשיא מרכז פא"ן הישראלי, הסופר אפרים באוך.
אנדריי ביטוב, המשורר והפרוזאיקן, נולד ב-1937 בפטרבורג. למד בפקולטה לגיאולוגיה באוניברסיטת פטרבורג וסיים לימודיו ב-1962. ספרו הראשון, "כדור גדול" יוצא לאור ב-1963 ועורר מיד תגובות סוערות. הרומן המפורסם שלו "בית פושקין" פורסם בארה"ב, ובמשך עשר שנים מאז, לא נתנו לו לפרסם עוד דבר. כל פרסומיו התחילו בעידן גורבצ'וב. ספריו של ביטוב: "ספר נסיעות", "מסות מרומן", "בן אדם בתוך הנוף" (1988), "רומן סהרורים" (1996), ויצירתו האחרונה "אימפריה בארבע מידות". ביטוב מרבה להרצות בגרמניה ובארה"ב. הוא חתן פרס ממלכתי רוסי עבור הרומן "מונכוב המעופף".
סופרים נוספים שיגיעו ממוסקבה עד נובמבר 2006 – בוריס ואסילייב, רימה קזקובה, משוררת, אנטוליי פריסטבקין, יוריי פוליאקוב, שהוא גם עורך ראשי של העיתון הספרותי המרכזי "ליטרטורנייה גאזטה", אולג פופצוב, ואולז'ס סוליימנוב. אלכסנדר טקצ'נקו, המשמש גם כמנכ"ל מרכז פא"ן הרוסי, כבר ביקר לפני כחודש בישראל.
אורנה בן-עזר דרורי / יומן אפריקה, היום השלישי
פעמיים כי טוב
יצאנו לסאפארי האמיתי: אמתכם הנאמנה, הלל – אישי ואלופי מזה ארבעים שנה (אחרי שסיים סוף-סוף את ספירת המלאי השנתית בחווה אותה הוא מנהל בנאיוושה), אדם, בננו הצעיר (23), שני חברי ילדות מפתח-תקווה – יואש ושוקי, ודוויד – הנהג/מורה-הדרך/הכול-יכול המקומי.
פנינו לשמורת הטבע אברדר, (אל תחפשו משמעות, כך כינה אותה החוקר תומפסון שגילה אותה בזמנו בכדי ללקק לראש החברה הגיאוגרפית הבריטית המלכותית בזמנו). הדרך כרגיל כאן: נוף מופלא, אבל הכביש כולו חורים וקפיצות גועל נפש. רק שישים קילומטר חולפים עד לרכס ומגביהים (עד 4,000 מטר), ולפתע אין מכוניות כלל, פארק פרטי במיוחד בשבילנו, הכביש מדרגה ראשונה, מכוסה אספלט עבה, ואז שוב מתחלף בשביל עפר בוגדני ולך תבין מה קורה.
כשמתחילים להעפיל, הצמחייה משתנה מסבך וחורשות של מחטנים – ליערות עבותים, ואז לחגורת במבוקים המיתמרים לעשרות מטרים, אחר כך לצמחייה אלפינית וליערות גשם וגם קרחות וצוקים. יש כאן עצי אגוז פורחים, יש עצים עם זקנים של שרכים, מטפסים, ואזובים כמו באגדות. יש סביוני ענק, יש אברשים שנראים כאילו בלעו הורמונים, יש לובליות עם פעמונים כה גדולים עד שכמעט משכנעות אותך שהן יכולות באמת לצלצל.
פה ושם מבחינים בחיות-בר, בעיקר בקרחות היער, כי השאר נחבאות בסבך וקשה לזהותן. מהפילים, שהפארק מפורסם בהם, ראינו רק את גלליהם מעלי האדים, שהעידו שהם ממש מעבר לפינה. קופים מסוגים שונים, מִגוון אנטילופות, משפחות של חזירי יבלות, זברות, ג'ירפות, בופאלו ומה לא.
הנוף הצומח והחי דומים לאלה של הר קניה הסמוך (5,199 מטר) הנגלה אלינו לפרקים מבעד לשמיכת העננים העוטפת אותו. אנחנו לא טיפסנו אלא הסתפקנו בהליכות קצרות לתצפיות במפלים היפהפיים קרורו גורה וצניה, הצונחים במדרגות שלוש מאות מטר.
כשמונים קילומטר חלפו משער הכניסה האחורי מטאביו, שם בדקו ששילמנו 30 דולר מראש לכל ראש ועוד 500 שילינג לרכב (לא מקבלים כרטיסי אשראי ולא תשלומים ביום א' במטאביו) – ועד שיצאנו בכניסה הראשית ליד מלון טריטופס (שלוש הפסגות) שם אומרים נכנסה בשעתה נסיכת אנגליה אליזבט, קיבלה את ההודעה שאביה נפטר – ויצאה מלכה. החדרים מיושנים, רצפות העץ חורקות, ריח העובש חוגג – אבל המחירים, כמו המלון – בשמיים.
הדרך מתפתלת ליד ניירי, העיר מפורסמת בגינו של הלורד ביידן פאואל, מייסד תנועת הצופים. על המוזיאון הקטן לכבודו, שמלא במזכרות צופים מכל העולם, החלטנו לדלג בשל קוצר הזמן – עלינו להגיע לסמבורו, והדרך עוד ארוכה, מעל מאתיים קילומטר.
עצרנו לארוחת צהריים טעימה בקאונטרי קלאב בעברנו את נאניוקי. המשכנו וחצינו מישורים פוריים עם חוות ענק של גידולי שדה בהן מצליחים לגלגל שלושה מחזורים בשנה: חיטה, חרציות פירתרום (מהן מפיקים קוטלי חרקים), ועוד. ראינו אזורי גבעות מיושבים בצפיפות ואזורים סמי-מידבריים בעלי אוכלוסייה דלילה, וכשעצרנו לתדלק התנפלו עלינו המון מוכרי מזכרות ומבקשי נדבות סתם. היה קשה לעמוד בפני עיניהם המתחננות ופניהם הרזים, שהעידו על מחסור אמיתי. נאמר לנו כי רבים מהרוכלים הם אמנם פליטים חסרי כל מסומליה. תרמנו מעט על ידי שקנינו מיספר תפוזים מכונמים, כמה עדיי מתכת וצמידים, חרבות זעירות, גילופי חיות מעץ לנכדים (כמקובל – במחצית עד שליש המחיר המבוקש).
לסאמבורו הגענו עם השקיעה. שוב נדרשנו לשלם בכניסה 30 דולר לנפש ו-500 שילינג (כ-9 דולר) למכונית וכך גם עבור המדריך. בדרך מהשער ללודג' ראינו עדר פילים נאבקים להוריד כמה עלים יבשים מהעצים המעטים והחשופים. יש יתרונות לדלילות וליובש – אנחנו יכולים לראות טוב יותר. מיד אחר כך הבחנו באנטילופה בעלת צוואר ארוך דמויית ג'ירפה שנראתה תלוייה ממש על שיח – היא נוהגת לעמוד זקופה לגמרי על רגליה האחוריות וללחך את הענפים הגבוהים. באווירת המידבר עקבנו אחרי החריצים בקרקע הסחופה והנה לנגד עינינו – קיל! שלוש לביאות ושני גורים סועדים את ליבם בבשר שרק לפני דקות היה הזברה המיוחדת צפופת הפסים, גאוות הסאמבורו. אריה אחד ניגש לראות במה העניין, מלך הג'ונגל (בלי ג'ונגל) לא הפריע לחגיגה וחיכה בנימוס לתורו, מוזר.
לילה. לאורך ערוץ הנחל היבש אנו מתקדמים. דיוויד אומר שאף פעם לא ראה את הנחל בלי מים, בדרך כלל משתעשעים כאן תנינים, לא לחינם אומרים שיש בצורת. בכניסה ללודג' שלנו מקדמת אותנו מיזרקה ובחדר, אמבטיה טובה, אנחנו מרגישים כשודדים.
יש הפתעות בחיים: ארוחת הערב למשל. איך הם מצליחים להגיש כאן סלטים מעולים מירקות כל כך טריים? איך החסה והמלפפון פריכים? איך הגיעו חסה ומלפפון הנה בכלל? איך יש כה הרבה מנות טעימות וקוקטילים נחמדים שלא התעלפו להם באמצע הלא כלום? – לאלוהים ולקנייתים הפתרונים או לאנגלים שהתחילו עם כל הפינוק הזה בימי הקולוניאליזם.
השינה תחת הכילה הייתה נעימה ולא הזדקקנו למיזוג אוויר (ממילא אין דבר כזה). איזה יום! מאיגרא רמה באברדר לבירא עמיקתא בסמבורו, וגם שילמנו פעמיים כי טוב. יום שלישי.
מדוע רגז ראש העיר פעמיים בערב לנחום גוטמן ב"צוותא"
מיבחר קטעים שגנב מר סופר נידח מיומנו של מר א. בן עזר מיום 23.1.06
האולם הגדול של "צוותא" מלא עד אפס מקום. אורה זיטנר ליד הפסנתר מלווה את קטעי הראיונות בנגינה וזמר של שירים ארצישראליים; חבל שלא ציינו כי גוטמן מעודו לא כתב שירים ופזמונים, רק איירם. דני קרמן בצד הימני של הבמה. מראיין. מזמין תחילה את ראש העיר רון חולדאי, שמסיים את נאומו הכתוב במספד של נחום על תל-אביב שלא שמרה על עברה, כנכתב בספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט":
"זה אופייה של תל-אביב. זה אופייך הבהול לחדש. בתים ראשונים של אזרחייך – נמחו ללא שיור. עצי השקמים גודעו. הפרדסים נעקרו. בית-ועד-העיר הראשון נהרס ללא רחמים. וי, וי, כמה נעים היה לו יכולנו לשמוע את צעדי הילדים במדרגות הלולייניות שהוליכו אל חדר-הישיבות של ועד-העיר – והילדים היו פוקחים עיניים ומתפלאים כיצד התקפלו בבניין זערורי זה הדברים הגדולים המצויים כיום. גם זוכרי ראשיתך עתידים להימחות כעקבות בחול. לכן אני אומר: תל-אביב! חקקי זיכרונותייך על לבבות צעירים!"
מחיאות כפיים. אני רושם זאת בזיכרוני.
דני מזמין את חֶמי גוטמן, שמדבר בהתרגשות עצורה על יחסיו עם אביו ועל כך שאינו חושב לכתוב זיכרונות על אודותיו. אחריו, אני מוזמן לעלות. מראים גם קטעי סרטים שבהם גוטמן מדבר בקולו-הוא, וקטע מדהים שבו מראיין דן בן-אמוץ את שייקה אופיר, המסביר בפנטומימה איך קולפים תפוח-זהב.
כאשר דני מסיים את שאלתו הראשונה על כיצד כתבתי את "בין חולות וכחול שמיים" מפי נחום, אני מבקש את סליחתו לומר קודם משהו אחר, ופונה אל האולם שבמרכזו, בשורה הראשונה, יושב ראש העיר חולדאי. ואני אומר בקול רם, צלול וברור: "התרגשתי מאוד לשמוע את ראש העיר קורא ברגש רב את נאום המספד של גוטמן על תל-אביב ופרנסיה, שלא ידעו לשמור את עברה, גם לא את הבניין של גימנסיה הרצליה, ואני מאוד מקווה שבעוד עשר שנים לא יעמוד כאן ראש העיר ויספיד ברגש רב את היכל התרבות!"
לאחר רגע של תדהמה, ועיכול הנאמר – רעם של מחיאות כפיים מכל קצות האולם, ואני עוד מוסיף ואומר: "מחאו כפיים, מחאו!"
סוּפּר לי אחר-כך שחולדאי התרגז: "מה הוא קורא להם למחוא כפיים! הם לא מבינים כלום! לא יודעים שום דבר!"
בהמשך אני מספר על גוטמן ועל העבודה על הספר, ומסיים כמובן בקריאת הפרק על "ברל וחבריו ברובע הזונות בקהיר", שמשכיב מצחוק את האולם כולו.
שיחה מעניינת של דני עם דורון לוריא על זיופי גוטמן וגם על תמונות שביטל גוטמן. כאשר מראים שקופית של "המדונה מהגליל" – תמונת הערבייה עם התינוק העגול הבהיר, שגוטמן סייד ומחק, ולאחרונה החזירו אותה, וגדעון עופרת לימד את צוות ההדרכה של מוזיאון גוטמן לומר שזוהי "המדונה הגלילית (הנוצרית) של גוטמן" – פינטוז אחד גדול (כמו הזונה הערבייה הערומה שחיכתה לגוטמן בפרדס) – כי אין שמץ של נצרות בתמונות השמן של גוטמן, ולא היה עולה על דעתו של גוטמן נושא כזה –
אני מתפרץ בקריאת-ביניים ואומר שמוטב לתמונה הזו שהיתה נשארת גנוזה תחת הסיד שגוטמן כיסה בו אותה בכוונה, וכי זה לא סיגנונו של גוטמן וגם לא מדונה נוצרית.
אליהו הכהן משעשע את הקהל בבקיאותו. הוא מראה את העבודה האיורית הרבה שנעשתה בספרים ובחוברות עבריות שיצאו לאור אז ביפו ובנווה-צדק או גם הובאו מאודיסה. והוא גם מספר על ציורי הקיר בבית הכנסת שבמרכז השכונה, שחורבותיו ניצבות שם עד היום.
ראש העיר מסתכל בשעון, ודני קרמן מעיר לו כבדרך-אגב מהבמה: "אני רואה שראש העיר כבר מסתכל בשעון. לא נורא. באמת לא נורא. מרק טווין, שהיה גם כן מרצה לא הכי מעניין, נהג לומר שלא מדאיג אותו אם מישהו בקהל מסתכל בשעון אך מה שכן מדאיג אותו אם אותו מישהו בקהל מקרב את השעון לאוזן לראות אם לא נעצר!"
אחרון משעשע אותנו חיים באר בשיחה עם דני, שיכלה להימשך עוד שעה ארוכה ואיש בקהל לא היה משתעמם. הערב נמשך כשעתיים ורבע רצופות וחלף ביעף. היה מלא עד אפס מקום. ביציאה מראיינים אותי מהטלוויזיה, ואני מביע דעתי על יחס המוזיאונים לתור הזהב של הציור הארצישראלי, שמאוחסן דרך-קבע במחסניהם, כאילו היו מורידים את מיטב הציור הצרפתי של מאתיים השנים האחרונות למרתפי הד'אורסיי.
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק שלושים ושמונה
יַעֲסֵר מראה את גברותו, ונוֹוַאר, שומר-השער, מקפיד על הטבילה במי-ליזול
עד מהרה חדל רפיק לעבוד אצלנו. אביו אמר לאבא כי הילד מתעייף בזמן האחרון וכי בקרוב גם צריכים לערוך לו ברית-מילה ויהיה חולה שבועות אחדים ועל כן מוטב שינוח עתה ויעלה מעט בשר על עצמותיו.
ואז הופיע לעבוד במקומו יַעֲסֵר, אף הוא מן הכפר השכן, אך טיפוס אחר לגמרי. נמוך מעט מרפיק ובעל מִבנה-גוף איתן ומרובע. גלוי ראש ולו שערות שחורות, עזות ומתולתלות, לא כשערות המשי הדקות-חומות של רפיק. ועיניו, עיניו של יעסר היו שחורות ומבריקות בהתרוצצות אישונים שכולה אמרה שמחת-חיים ותיאבון כביר ומזג טוב. שפתיו היו עבות וחושניות ולא דקות כשפתי רפיק, הנשיות-כמעט. כל זמן שהיתה עינה של אימא פקוחה עליו – היתה חריצותו מדהימה. תופס כל צלחת בכיור כאילו היא חמור סרבן, והיה צורך לצנן את התלהבותו הפראית ולבקש ממנו לנהוג בצלחות ביתר עדינות, "שׁווֹיֶה, שׁווֹיֶה," פן תישברנה.
אך רק יצאה אימא מן המִטבח או הלכה לנמנם, כמנהגה בשעות אחר-הצהריים, מיד היתה עבודתו של יעסר נעשית מרושלת ואיטית מאוד כמו סרט בהילוך-איטי. לעיתים היה יוצא בשעות אלה לחצר הצפונית, ושם, בצל קיר-המִטבח וסוכת-העצים הקרובה, ליד הברז, היה שוטף דלי, קערת-פח וכד לחלב. עבודתו מעולפת, כחולם, והוא שר בלחש, כמזמזם אל עצמו, בעצימת עפעפיים, שירים של ערגה בניגון חדגוני, מזרחי, כמשוחח עם איזו אהובה נעלמת ומפציר בה ומבקש שתופיע מתוך חלומו כאן, עכשיו.
לא פעם, כאשר הייתי עומד ומסתכל במלאכתו, חומק מהכנת השיעורים שתמיד שנאתי לעשותה ובייחוד בשעה חמה זו של היום, לא פעם, כאשר ידע לבטח כי שנינו מצויים לבד לגמרי ושום עין זרה אינה מסתכלת בנו – היה שולף את אברו המגודל ומנערו בפניי. מתגאה עליי בגודלו. תחתונים לא לבש מעודו, וגם בהיותו לבוש חולצה ומכנסיים לא-חדשים, היה ניראה תמיד כאילו הוא הולך ערום. עד מה קינאתי בימים ההם בגברותו הגואה. שעות ארוכות הייתי בוחן אחר-כך את עצמי בסתר, וגם מול הראי – ונוכח, למרבה הצער, כמה דל ולבנבן אני לעומתו, חלשלוש כזה.
לפעמים היה מרשה לי לגעת.
"שלך כְּבִּיר מאוד," הייתי אומר לו בערבית בלולה עברית, ככה דיברנו בינינו, "כמו של בַּחֲרִי, כמו של קוּנְדַרְרְגִ'י," כמו של מלח, של סנדלר, "שלי עוד זְרֵיר, קטן. פעם יהיה גם לי אַכְּבַּר כמו שלך."
בשרו היה חום כצבע האדמה. נרגש למגע ידי. לא הבנתי עדיין מה פשר השינוי שחל בו למגעי. חשבתי לתומי כי כך הם תמיד ממדי הענק המסתתר בחביון מכנסיו, אולי גם משום שאף-פעם לא התיז ולא צָמק בנוכחותי. עיניו יקדו כלפיי במבט אהבה מלטף. אחרי שנים הרהרתי שאולי לא בי חשק אלא ראה בי, ובעורי החלק הבהיר (אולי פִנטז גם על פי-הטבעת שלי) – את בן-דמותה של אימי צחת-העור. אני חושב שגם הוא, כרפיק, היה מאוהב בה וּוַדאי עוררה את דִמיונו. וכך שאף בזהירות לקִרבתי, חושש פן יתגלה דבר משחקיו עימי.
היה לי שׁכל לא לספר על כך דבר לאבא ולאימא.
לאחר שסיים להתגלות בפניי לקח את הנֶצֶ'ה, זה שיח יבש של סירה קוצנית שמלופף היטב בחוטי-ברזל סביב מקל של מטאטא, והחל לגרד בה במרץ את אדמת החצר כמשפשף עליה את שארית תאוותו ומותיר אחריו חלקה נקייה ומקוּוקוֶת כמו במגרפה.
בימים ההם גם דימיתי בנפשי שאני יודע ערבית על בורייה. מעט המילים שהייתי צריך להן לשם השיחות בינינו – הספיקו כדי להביע בשלֵמות כל מה שרציתי לומר. ודיברנו הרבה.
כמה קינאתי ביעסר. חשבתי כי לעולם לא אתבגר ולא אגיע למעלת גברותו.
כאשר היתה נערכת חתונה בכפרו היה בא וכפות-ידיו צבועות בחִינָה אדמדמת-חומה. שיניו הבריקו בצחוקו. עומד שעות ארוכות ליד הכיור, שוטף כלים ומבריק ומצחצח את הקירות והשיש, ומזמר בלחש, כמו אל תוך שיניו, את השירים החדגוניים שלו, שזורי הכמיהה והגעגועים. אסרו עליו לשיר בקול רם כי זמרתו לא ערבה לאוזני אימי.
יעסר, יעסר, לאחר חודשים לא רבים, בהעיב צל המלחמה על יחסי המושבה עם כפרך, סיפרת לתומך כי אצלכם נערכה אסיפה חשובה בכפר, ובא איש כְּבִּיר, חשוב, מיפו, והבטיח כי אתם סופכם לרשת את כל בתי היהודים במושבה, לחלק את רכושנו ביניכם ולשבת בנחלותינו, וגם את הנשים כבר חילקתם אלא שלא תמיד הגעתם לעמק השווה. אני מתאר לעצמי שאתה דרשת את אימי. כּוּס-אֶמָכּ. אתה יודע מה היה עולה בגורלי אילו נפלתי בידיכם? הייתי משתלב במזרח-התיכון בתור גווייה.
יותר מכל מאכלי ביתנו אהבתי פיתת בצק לחה, אפויה-למחצה וממולאה באורז ומלוחה, שהיית מביא עמך מביתך ובוֹצע למעני פת ממנה. גם זה היה נעשה בינינו בהסתר, לבל תגלינה עיניה שוחרות-הניקיון של אימא את המזון הערבי.
מהיותי הבכור בבית הייתי מסתכל אליך כאל אחי הבוגר. מעולם לא העזת להרים יד עליי ואף אני לא הכיתי אותך, למרות שאולי יכולתי, ולך היה אסור להחזיר לי. היית מסתכל במחברות שלי בהערצה. מבקש ממני עיפרון כדי לשרטט את תווי האותיות של שמך, בערבית. יותר מכך לא ידעת. (ובי הבאת אז הרגשה, שחוזרת ומלווה אותי מאז במצבים דומים בחיי – שתמיד בהימצאי בחברת אנשים שהשכלתם פחותה משלי, פשוטי-עם, אני מעורר כלפיי איזו יראת-כבוד מהולה באהדה מסויגת ועימה מנוד-ראש כלשהו על "בטלנותי" – אך לא רגשי איבה, כאילו מוּנה לי איזה מעמד אכסטריטוריאלי ביניהם. אבל יש גם הסבר פשוט יותר והוא שהייתי ילד קולוניאלי).
במִסתרים היית מביא לי גושי חמאה צהובה שחוּבּצה ביד, חמאה מלוחה ושמנה מאוד, שערות-צאן שחורות בה, היא מדיפה ריח עשן וצמר-כבשים ועטופה במטלית כהה ולא נקייה ביותר. כל ימי המלחמה העולמית וגם לאחריה לא ידענו טעמה של חמאה, ובפי היא נמסה כמעדן מלכים, מגולגלת בפיתה טרייה ממאפה-ביתך.
יעסֵר, יעסֵר, כמעט בן-גילי היית, ומי יודע מה עלה בגורלך ובגורל חבריך – רפיק טרוט העיניים, ועלי מן הכרם, ונוֹוַאר שומר השער של האחוזה, וכל היתר, אשר השפיעו כה רבות על הילדוּת השקטה, החולמנית והמפונקת שלי –
מה שבטוח שאתה לא יעסר ערפאת, היית הרבה יותר יפה וגברי ממנו.
לאחר שנים רבות קראתי סיפור נהדר – "תחרות שחייה" מאת בנימין תמוז, והרגשתי כאילו הוא מספר גם עליך ועל התחרות הסמויה שהיתה שוררת בינינו אז, אתה בגברותך ואני בשרטוטי האותיות שלי –
חבריי-מילדות הערבים נִראו על כן בעיניי כמי שגבריותם היא עיקר גאוותם והם נוטים להתפאר בה בכל הזדמנות. עורו של נוֹוַאר היה שחור כמעט ככושי. (בימים הרחוקים ההם המילה כושי לא היה בה שמץ של גנאי אלא מילה תנ"כית שגם סופרים ומשוררים השתמשו בה). אף הוא בן גילם וכפרם של רפיק ויעסר. עבודתו היתה לשמור על הכניסה לאחוזה של משפחת פלז, ואת שני שערי הברזל הגבוהים האטומים, שצבעם חום מרוב חלודה, לפתוח לרווחה בפני כל מכונית, עגלה או צמד סוסים החוזר מן החריש.
באחד משערי הברזל היתה דלת לא-גדולה, כמין פשפש, מבוא להולכי-רגל. ומקומו הקבוע של נוואר היה מחוץ לחומת-החצר, בצד המבוא, בצל שיחה בוגונוִיליָה שפרחיו סגולים-אדמדמים ועלוותו הענפה יוצרת מעין מַעֲרֶה נסתר עד לקיר החומה. כשהיתה פורצת בארץ מגיפת הפה והטלפיים בבָּקר, היה נוסף לו תפקיד תברואי שעל מילויו היה משגיח במין אדיקות גאה שמעוררת סמכות שלטון הניתנת לנמושות: להקפיד שאיש מן הנכנסים לחצר האחוזה לא יתחמק מטבילת סוליות נעליו בתמיסת מי-ליזול, פן יעביר את המחלה לפרות אשר ברפת האחוזה. הוא נהג להכריח אותנו לטבול לא רק את סוליות סנדלינו אלא אפילו את כפות רגלינו היחפות, משתדל תמיד להחזיק ברגלך גבוה ככל האפשר, בשעת ההטבלה, בליטוף רפרפני כאילו הוא שותל אותה בפחית-הליזול, ובשיניים צחורות, צוחקות, במלוא כל פרצופו השחור ועיניו המבריקות בפראות עליזה וחייתית.
בימי הקיץ הלוהטים היה מערֵם בטורייה סוללות של חול זהוב לרוחב הדרך העולה מהכביש אל חצר האחוזה המוקפת חומה, בין דקלי הוואשינגטונייה המזדקרים אל-על ופורשים כפותיהם כמין זנבות של עופות-ענק, ודקלי-תמרים נמוכים שהניבו אשכולות פרי צהוב וחסר-טעם, בוסר מריר וקמחי ומקהה-שיניים גם בהבשילו. אל הערוגות המדורגות שנוצרו בחול היה נוואר מטה את זרם המים מן התעלה וכך מציף אותן זו אחר זו למען תוכל מכונית הסְקוֹדָה של אדון פלז הזקן, ומכוניות אחרות, לפעמים – להיכנס אל חצר האחוזה מבלי לשקוע בחול הרך והטובעני.
כשהייתי עובר את השער כדי להיכנס לחצר האחוזה, לבקר את אבא בעבודתו או להתבונן כך סתם באורווה ובמחלבה – היו עיניו של נוואר מתגלגלות-ממש בחוריהן, וכמין חלמונים שחורים נוצצים בתוך הלובן – מסתכל לצדדים, ואם אינו מבחין בדמות אדם כלשהו בסביבה – היה מעכב אותי ודחוק בי להיכנס עימו על סוכת הבוגונוִילייה הפראית, בַּמַעֲרֶה, בצל החומה. שם, במסתור העלים היבשים-בחלקם, סמוך לעורקי הקוצים האדומים, היו גלגלי עיניו הלבנבנים מתרוצצים בחיוכו הלבבי ורב-המזימות, ושפתיו העבות נפשקות כלפיי בהבעת ידידות לחה. שיניו הצחורות טחנו אוויר בפטפוט בלתי-מובן, טרדני ומפציר. אף פעם לא שמעתי ערבית כזו, ואולי חשב שהוא מדבר איתי עברית? מי יודע.
ובטרם הבנתי מה רצונו ממני – וכבר מישמש בזרועי וקירב אותי אליו בבולמוס של חיבה, ודבר-מה כהה מאוד היה חומק בדרך פלא מבעד למכנסיו הרחבים החוצה ומציג עצמו לראווה, והוא מפציר בי ברמיזת-ידיים לגעת בו. לשפשפו. את מעשיו אלה היה מכלכל במהירות ובזהירות, שהרי כל רגע עלול לבוא מישהו לשער ולהזדקק לשירותו. ואם תתגלה התייחדותו החשודה עימנו, ילדי המושבה, בסוכה הפראית, ייכנס ודאי בצרה גדולה.
המנהג המטריד הזה נעשה כמין דיבוק אצלו, ואנחנו התרגלנו אליו מתוך סקרנות תמימה, כאילו הוא חלק מן ההצגה הקבועה, כשעוברים בשער, ולא ראינו בכך כל דבר יוצא-דופן. כמוהו כפר מיוחם ששועט אל הרפת וחוצה באלכסון את החצר. כתיש אשר אליו הייתי מושך מדי סתיו את העז המיוחמת. כיונים הצונחות ממקצוע גג-הרעפים של בית-האחוזה לאחר שאבא-של-גיורא יורה בהן ברובה-הציד שלו. כאבטיח במִקשה המנופץ אל דופן עגלה לפנות-ערב, בתום האסיף, ואל ליבו האדום נשלחות בצוותא אצבעות שחומות של פועלים ערביים ואצבעות דקות של נערי המושבה. ככלבים המתלקקים ומזדווגים להנאתם בפומבי. כחתולים בעונתם. כל שהוא בוגר ובשל ומזדווג ואוכל וחי ומת והוא חלק מן הטבע והכפר ומחזור העונות בשנה.
אבל יום אחד הרגיש אבא שאני מיודד יתר על המידה עם נוואר, ושאל אותי מה מעניין כל-כך עבורי להתחבר עם נער פשוט שכמותו. לתומי סיפרתי את פרשת ראווֹתיו וכי כולנו יודעים על-כך ונהנים לראות את הצגת האקרובט המתנודד שלו וגם לשפשף לו מדי פעם.
אבא שתק ולא אמר דבר. אך מאז חדל נוואר לפנות אליי בדברים כאשר הייתי עובר על פניו בשער, ומעמיד פנים שהוא מעמיד פנים שאינו מכיר אותי (חוש הומור שורשי היה לו, לשייגֵץ). ורק מעיניו המבריקות נשקפה לעיתים איזו תוכחה עצובה כלפיי, כמתלונן, כאילו בגללי נענש על לא עוול בכפו.
זהו. ניסינו לדבר במלונה על "השאלה המינית", ואתם כבר מתארים לעצמכם על מה דיברנו.
ועל מה לא דיברנו.
לא דיברנו על האהבות שלנו.
ואין צורך להסביר.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק שלושים ותשעה: עומד על ערימה של קליפות-אבטיחים ונושא
נאום על אודות האם היהודייה. פגז תורכי
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
חינם, 2006
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב)
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה, "פנחס מן האדמה", מתוך ספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25", חינם לכל המקדים לפנות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום, 2006
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
10 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
כתובת לכל הפניות וההזמנות, בתשלום מראש הכולל גם דמי משלוח בדואר: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
מודעה
ספרי אהוד בן עזר לרכישה בהוצאת אסטרולוג, טל. 09-7412044
או באמצעות הזמנה מיוחדת בחנויות הספרים
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם"). * "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי"). * "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). * "שלוש אהבות" (רומאן אהבה). * "המושבה שלי" (רומאן מושבה). * "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). * "ברנר והערבים" (עיון. עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). * "חנות הבשר שלי" (רומאן בשרים). * "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עיון ועדות). * "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים).