חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מוגדל מס' 282

תל אביב, יום רביעי, י"ד בתשרי תשס"ח, 26 בספטמבר 2007

ערב חג סוכות תשס"ח

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: יואב אהרוני: נקמת ילדה קטנה.

ס. נידח: פתח תקווה יוק!

 על קטנוע אחד נוסעים שני שמנים מלבד הכלב.

 אהוד ב': התארגנות כלל-ערבית לקניית אדמות ק.ק.ל כדי לקצר את ימיה של ישראל כמדינה יהודית.

נעמן כהן: הקוראן ו"מיין קאמפ" [מכתב ל"תרבות וספרות"].

סופרים ואנשי רוח מובילים לאולמרט: יש לנהל מו"מ עם אוסאמה בן-לאדן ואל-קעאידה

אליהו הכהן: שיר נשכח לחג הסוכות

אורי הייטנר: א. רוח ברק או רוח ברק. ב. סתם משמיצים את גדעון לוי.

יוסי גמזו: בְּאֵיזֶה בֵּית-כְּנֶסֶת אַתָּה מִתְפַּלֵל?

שו"ת אליהו הכהן: "על אם הדרך", שפרה.

אמנון בי-רב: המיליונר, מזיכרונותיו של עורך עיתון (מתוך ספרו החדש).

ד"ר גיא בכור: א. סוד הספר הנעלם ופצצת האטום האיראנית. ב. אחמדינג'אד והעיר הגדולה: עשרה פרדוקסים על הנשיא הצבעוני של איראן.

יהודה גור-אריה: השיגור (סיפור).

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל"ה. גלדיס היפה שפתחה רגליה ביום נישואיה רק באיומי אקדח.

אהוד בן עזר: חנות הבשר של, רומאן בהמשכים, פרק שבעה-עשר, מעשה הצלתן הניסי של רגלי האנס ר' שמול-יוסל.

יואב אהרוני: נקמת ילדה קטנה

"כי נקמה שכזו, נקמת ילדה קטנה, לא ברא השטן

כפר תבור ערש 'השומר' איננו קישינייב

ואם יש אינתיפאדה של ערבים ישראליים נגד יהודים,

אסור לטאטא אותה מתחת לשטיח..."

(ציטוט מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 281)

הצעיר הערבי שדרס ילדה בכפר תבור נהג ללא רשיון, בחוסר אחריות ובפזיזות שהביאו לתוצאה נוראה. ההאשמה כי זהו הרג מכוון של ילדה יהודייה בידי צעיר ערבי מנימוקים לאומניים היא חסרת אחריות לא פחות. מן ההשוואה של כפר תבור לקישינייב (שעל הפוגרום בה כתב ביאליק את "בעיר ההרגה") נודף ריח רע במקרה הטוב.

אני מקווה שהבחור הצעיר הזה יבוא על עונשו החמור, עונש שישקף את חומרת חוסר אחריותו ופזיזותו, אך לא את עובדת היותו ערבי, שאינה רלוונטית. אך מה לגבי חוסר האחריות שלך אהוד, חוסר אחריות המשול להשלכת גפרור דולק בשדה קוצים? ואתה כבר אינך בחור צעיר וקל דעת!

בציבור הערבי בישראל מנשבות אכן רוחות רעות, הסוחפות עימן מספר קטן של חמומי מוח. מה לגבי הציבור היהודי, האם מחננו טהור? העובדה שאדם כמוך מגיב כך על התאונה הזאת היא תמרור אזהרה המעיד כי הרוחות הרעות בקרבנו אינן עוד נחלתם הבלעדית של קומץ מטורפים. אני קורא לך לחזור בך מהדברים האיומים שכתבת.

אהוד: אינני חוזר בי מאף מילה שכתבתי ונמאס לי לשמוע בכל הזדמנות שגם אנחנו אשמים. הרצח הלאומני המתגרה שקרה בכפר תבור בערב יום כיפור האחרון (הבחור לא השתולל בכפרו-שלו) מסמל את מה שברנר קרא "הר הגעש" שעליו אנחנו יושבים. נמאס לי להיות מואשם בגזענות כל אימת שמדובר בסכנה לעצם חיינו כאן. נמאס לי להתנצל על כך שעיניי לא טחו מראות, ועל שידיי הכותבות אינן מטייחות את המציאות. האם שכחת כבר מה התרחש בפרוץ האינתיפאדה הערבית-פלסטינית גם בתוך גבולות הקו הירוק בספטמבר-אוקטובר 2000? מה שהבחור הצעיר הזה רצח מוכיח על זרמי מעמקים של שינאה תהומית ליהודים בישראל, והשתוללות שלו אינה יוצאת דופן, אלא מתברר שכאלה מתקיימות על הכביש הראשי מחוץ לכפר תבור. שמעתי ברדיו את דברי האם השכולה ואינני חוזר בי מאף מילה שכתבתי.

ס' נידח

פתח תקווה יוק!

המוסד הציבורי המכובד יד יצחק בן צבי פירסם תוכנית מפורטת להרצאות בנושא לימודי ארץ ישראל בשנת תשס"ח. המשורר מירון איזקסון, למשל, מרצה שם על סבא רבא שלו, ד"ר מזי"א, ותחיית הלשון העברית.

בכל שלל הנושאים, המושבות, העליות והדמויות – אין זכר ליובל המאה ושלושים של המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה. אין זכר לעולים שיסדו את פתח תקווה באותה שנה, יהושע שטמפפר שהשנה מלאו מאה למותו, דוד מאיר גוטמן שבכספו נקנו אדמות פתח תקווה, זרח ברנט, ויואל משה סלומון, היחיד מהם שנולד בארץ, ידע ערבית וגם תיווך בקניית הקרקע. ואין גם זכר לסופר אהוד בן עזר שיכול היה לומר מילים אחדות על ייסוד פתח תקווה, על סבו ואבי-סבו אליעזר ויהודה ראב ועל דודתו המשוררת אסתר ראב. לעומת זאת מרצה שם פרופ' אחד, ישראל ברטל, הטוען בדרך כלל שפתח תקווה כלל לא נוסדה כמושבה ועוד דברי בורות ושטות על אודותיה, שנובעים אצלו כנראה מסטייה פסיכו-היסטורית.

אגב, לפני כשנתיים הוזמן מר בן עזר, בפעם היחידה בתולדות כנסי יד יצחק בן צבי בעשורים האחרונים, לספר בבית דניאל שעל הכנרת על אסתר ראב, אבל שמו נשמט משום מה מן ההזמנה, ובקושי נותרו לו כשלושים דקות במקום שעה בתום אותו מושב, אחרי הרצאה ארוכה ומרתקת של מוקי צור – כדי לתת בקצרה את הרצאתו על שירתה וחייה בליוויית שקפים. כמובן שאנשים לא ידעו כלל שהוא אמור להופיע שם.

ככה זה, כשאתה חשוב מחזרים אחריך ומנשקים לך את התחת, וכשאתה לא חשוב, גם כל הנושאים שבהם עסקת ושבהם אתה יודע יותר מכל אחד אחר, אינם חשובים.

התארגנות כלל-ערבית לקניית אדמות ק.ק.ל

כדי לקצר את ימיה של ישראל כמדינה יהודית

ברחבי העולם הערבי, ובייחוד במדינות עשירות כסעודיה, ובאמצעות בנקים ערביים שבהם מופקדים כספי הנפט הערבי, מתנהלת התארגנות מזורזת לרכוש עשרות אלפי דונמים של אדמת ק.ק.ל אשר תוצא למכירה גם ללא-יהודים בזכות בית המשפט העליון של מדינת ישראל המתאבדת. אמנם בשום יישוב ערבי בישראל אין יהודים יכולים לגור, אבל מעכשיו תיווצרנה מאות ואלפי מובלעות של אדמה ערבית והתיישבות ערבית בשיטת עוד דונם עוד פרה בלב היישובים היהודיים, ובעיקר החקלאיים, היושבים על אדמות ק.ק.ל.

לדברי דוברים של האירגונים לזכויות הערבים בישראל, הנתמכים גם בידי הקרן לישראל החדשה הנתמכת גם בידי גופים בחו"ל העוינים לממשלת ישראל ותומכים גם ביוזמת ג'נבה וביסוי ביילין – קניית קרקעות היהודים המטומטמים, המוותרים במו-ידיהם על ארצם היהודית – תזרז את תהליך הפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה ואת מחיקת זהותה היהודית והציונית.

"לא נצטרך לחכות שנים רבות לדמוגראפיה," הם אומרים, "אלא נעשה זאת מהר יותר בעזרת הגיאוגראפיה. הכסף הערבי יהפוך את החיים במרבית היישובים והאזורים בישראל, בייחוד החקלאיים – לבלתי נסבלים עבור היהודים, שיחזרו להיות מיעוט בתוך הרוב הערבי. מה יעזור לכם חיל האוויר הכל-יכול שלכם אם מרבית האדמות הגובלות עם בסיסיו תיקנינה למען ההתיישבות הפלסטינית?"

אהוד ב'.

נעמן כהן: הקוראן ו"מיין קאמפ"

אהוד בן עזר שלום רב.

הדברים הללו נשלחו לפרסום ל"תרבות וספרות" של "הארץ". כמובן שלא נדפסו. אודה לך על פרסומם. תודה.

נעמן 

"צריך להיות מלא משטמה כלפי האיסלאם כדי לערוך משוואה נואלת כזאת, בין הקוראן ל"מיין קאמפ," כותב אמנון קפליוק בביקורתו על אב"א אחימאיר שכתב "כי "מיין קאמפף" של היטלר היה, למעשה, ה"קוראן" של התנועה הנאצית." ("איפה ח"י פולוצקי?" "הארץ", "תרבות וספרות" 21.8.07).

ובכן, דומה שקפליוק אינו בקי דיו בשני הטקסטים. השוואה מדוקדקת מראה, כי הביטויים הגזעניים נגד היהודים בקוראן אינם נופלים (בלשון המעטה) מאלו של "מיין קאמפ" (בפרק 11 המפורסם). דוגמאות מספר:

"היהודים הם קופים וחזירים שקיללם אללה, ויש לענותם ולהשפילם." (סורה 5 פסוק 60. סורה 7 פסוק 163. סורה 9 פסוק 29).

"היהודים יאבדו צורת אנוש. נימחק להם את צורת הפרצוף ונסובבם לאחור." (סורה 4 פסוק 47).

מעבר לכך, בניגוד להיטלר, שמעולם לא הכריז בפומבי כי יש להשמיד יהודים (הוא רק רמז על כך), ומעולם לא הכניס סעיף המדבר על השמדת היהודים במצע המפלגה הנאצית, הנה בסעיף 7 של "אמנת החמאס", מדובר במפורש על חיסול ישראל והשמדת היהודים:

"ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה"... שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו". ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם).

כפי שבזמנו התעלמו היהודים מסימני האזהרה המעורפלים שב"מיין קאמפ" כך מתעלם קפליוק ואיתו רוב הציבור היהודי מסימן האזהרה המפורש של אמנת החמאס.

ודוק, יש לשים לב לעובדה ששום אישיות ערבית כלשהי טרם הביעה הסתייגות מדברי מוחמד אלו המופיעים במצע מדיני של מפלגה פוליטית.

כדאי רק לחשוב מה היתה התגובה בארץ אם דברים אלו היו מתפרסמים במצע של מפלגה אירופאית (לא ערבית) כלשהי.

אליהו הכהן

שיר נשכח לחג הסוכות

היכן מסתתרים השירים הנשכחים ההם שזקנינו שרו שוב ושוב ואנחנו נותרנו רק עם בדל זיכרון מהם, רסיסי מילים ופירורי לחן, ואיננו יכולים לשחזרם.

זה כמעט היה לי לשגרה. שיחת הטלפון או הפנייה האישית במכתב מתחילה בערך כך:

"אתה  התקווה האחרונה שלי. שברי השיר הזה מזדמזמים באוזניי כל הזמן. אני זוכרת רק שורה אחת מהשיר שאבי עליו השלום היה נוהג לשיר אותו. לא שמעתי מעולם הקלטה של השיר, אך המשפט הזה  מנקר בי כל הזמן ואינני יודעת היכן להתחיל לחפש. אני משמיעה את  השורה הזו לידידים ומכרים, בניסיון נואש להציל אולי עוד שורה או עוד צליל אך ללא הועיל."

באחד המפגשים הספרותיים לפני שנים אחדות, קמה המשוררת המלחינה תלמה אליגון והתוודתה בפני הקהל הוותיק שנכח באולם, כי אחד השירים האהובים מאד עליה הוא שיר ששמעה מפי אביה בילדותה, אלא שמאז היא לא מצאה מישהו היכול להצטרף אליה בשיר או לספר לה עליו. אמרה ומיד פתחה ושרה: "סוכת אמתיים עשויה לוחותיים...". הצטרפתי אליה ולמחרת היום שלחתי אליה את השירון של גדוד מגיני השפה העברית בארץ ישראל משנת תרפ"ז שבו התפרסם השיר ללא ציון שם מחברו.

מי שאהבה במיוחד להתרפק על השיר הזה היתה מיכל גור אריה ז"ל, אימה של המשוררת דליה רביקוביץ. זהו שיר ישן ונשכח, שהושר רבות בין כותלי הגימנסיה העברית הרצליה בשנות העשרים למאה שעברה, ומאז, למגינת לב, לא נדפס ולא הוקלט ולא נכלל ברפרטואר שירי חג הסוכות אצלנו. בפרוס החג אני שמח להביאו:

הַסֻּכָּה

סֻכַּת אַמָּתַיִם

עֲשֹוּיָה לוּחוֹתַיִם

בְּעֶצֶב בָּנִיתִי לִי פֹה

סִכַּכְתִי בִּסְכָךְ

הָאֹהֶל הַשַּׁח

וְיָשַׁבְתִי בַּלַּיְלָה לִי בוֹֹ.

הַסַּעַר הָרוּחַ

בְּכָל סֶדֶק יָפוּחַ

נֵרִי יְכַבֶּה הָאֶחָד.

יֵהוֹם לוֹ הַסַּעַר

כְּחַיַּת הַיַּעַר,

אֵשְׁבָה בַּסֻּכָּה לִי בָּדָד.

אִשְׁתִּי הַחִוֶּרֶת

בְּרוּחַ נִסְעֶרֶת

תַּבְשִׁיל לִי מַגֶּשֶׁת בַּיָּד,

בַּפֶּתַח נִצֶּבֶת

וּבְרַעַד דוֹבֶבֶת:

סֻכָּה זוֹ תִּפּוֹל עוֹד מְעָט.

הַרְפִּי מֵאִוֶּלֶת, רוּחֵךְ מַה נוֹפֶלֶת?

סֻכָּה זוֹ עָמֹד תַּעֲמֹד!

רוּחוֹת כְּבָר סָעָרוּ

בְּיָמִים עָבָרוּ

וְהִיא כְצוּר עַז בַּל תִּמּוֹט.

שיר זה, היכול להיחשב די אקטואלי גם היום, אינו אלא תרגום של שיר רווי אופטימיות שכתב המשורר אברהם רייזן ביידיש לפני כמאה שנים על סוכת דוד שלא תיפול ותצליח לעמוד בפני רוחות וסער ומשברי התקופה. לפנינו הבית הראשון של השיר במקורו:

א סוכה, א קליינע

א סוכה, א קליינע

פון ברעטער געמיינע

האב איך קוים מיט צרות געמאכט

געדעקט דעם דאך

מיט א ביסעלע סכך

און איך זיץ אין איר סוכות ביי נאכט.

שיריו של רייזן, יליד עיירה בפלך מינסק ברוסיה הלבנה (1953-1876), היו בעלי גוון עממי והתחבבו על מיליוני יהודים דוברי שפת יידיש. רייזן זכה לכך שעוד בימי חייו היו שיריו לשירי עם. אחדים מהם זלגו אל הזמר העברי וזכו לתרגומים לא מעטים. ותיקים ודאי יזכרו את שיריו "הכה פטישי הך והך", ו"מאי קא משמע לן הגשם" שהיו בין שירי המקהלה המושרים ביותר בארץ בתקופת היישוב וגם בזימריות הראשונות.

חג שמח.

אורי הייטנר

א. רוח ברק או רוח ברק

הסיבה העיקרית לכישלון במלחמת לבנון השניה לא היתה תהליך קבלת ההחלטות השגוי, לא כשלי הלוגיסטיקה ולא החוסר בציוד. הכישלון נעוץ, בראש ובראשונה, בשחיקה ברוחו של צה"ל.

צה"ל אינו פועל בחלל ריק. הוא מושפע מהלכי הרוח בחברה הישראלית. הכרסום באמונה בצדקת הציונות, ברצון להלחם על קיום המדינה ובנכונות למסירות נפש והקרבה, ההסתנוורות ממקסמי שווא של שלום פיקטיבי, התפוררות הסולידריות החברתית והלאומית כתוצאה משבירת מדינת הרווחה, אווירת הנהנתנות, כל אלה לא יכלו שלא להשפיע על צה"ל, לערער את רוחו. כתוצאה מכך, צה"ל הגיע למלחמה לא מוכן, עד שלא הצליח לנצח ארגון טרור קטן.

ברוח לקינו, ברוח נירפא. האם הופקו הלקחים? האם המנהיגות הביטחונית הפנימה את הכשל? האם היא מנסה להפיח רוח אחרת בקרב צה"ל?

לפחות ברמת המלל, התשובה היא חיובית. אין לזלזל במלל – שינוי תודעתי אי אפשר לחולל שלא באמצעות המילה, שלא באמירה מנהיגותית ברורה ועקבית. הדברים שנאמרים היום בצה"ל, הם דברים אחרים לגמרי מאלה ששמעו החיילים בשנים האחרונות.

בראיון ל"מעריב" ערב יום הכיפורים, סיפר שר הביטחון אהוד ברק על הדברים שהוא אומר לחיילים, למפקדים הזוטרים ולפיקוד העליון. אלה בדיוק הדברים שראוי שיאמרו. "הכי חשוב זה החתירה למגע. דבקות במשימה. אלה הערכים שעומדים, מבחינתי, מעל הכל... אסור לא לנצח במלחמה. ניצחון, ניצחון, ניצחון. צריך יוזמה, אחריות, ראש גדול... רק על דבר אחד אין סליחה, וזה על התנהגות תחת אש. ואת הדברים האלה אי אפשר להנחיל בפרסום 'קול קורא' או משהו. כאן, צריך שזה יחלחל. באווירה. בתפיסה. כשאתה יושב איתם, ומדברים, ומקשיבים ומסתכלים בעיניים, זה נתפס... התנהגות הססנית מידבקת. החתירה צריכה להיות קדימה, תמיד קדימה, נחרצת וממוקדת. זה צריך להיות המטען הגנטי שלנו. כך זה היה, כך זה גם יהיה. המודעות צריכה להיות רק לניצחון. אין אפשרות אחרת."

מילים כדורבנות. אולם אין בהן כדי לחולל את השינוי, כל עוד תרבות הכסת"ח שלטת בצה"ל. גם בעניין זה אמר ברק דברים ברורים: "אני חושב שצריך לתת לחיילים גיבוי. הכי חשוב זה להחדיר להם לראש שייקחו אחריות. שלא יפחדו. גם אם טועים, לא קרה אסון... מותר לעשות שגיאות, אין תעודת ביטוח. לא תמיד נצליח. אבל יש גיבוי לפעול, לעשות, להיות ראש גדול... טועים? אז טעינו. אני אתן גיבוי גורף... בשעת קרב, אני אומר להם, קחו אחריות. תיזמו. תפעלו. אין סיכוי שיגיע אישור מלמעלה. אין זמן. אי אפשר לחכות. אם תחכו שזה יצמח מלמעלה, תחכו לנֶצח. היזמות צריכה לבוא מלמטה. מהשטח. תהיו חופשיים. החשש מטעויות מכווץ, סוגר, מגביל. כל זמן שההתנהגות תחת אש היתה נכונה, תמיד תקבלו טפיחה על השכם."

זו בדיוק הרוח שחייבת לנשוב בצה"ל. אם זו הרוח שאהוד ברק משיב בצה"ל, אם זו רוח ברק, רוח זו ברוכה ובה הסיכוי לשינוי הנחוץ.

האם יצליח ברק להנחיל בצה"ל את הרוח הזאת? לשם כך עליו להתמודד עם רוח הראש הקטן והכסת"ח. רוח זאת, היא תוצר של המשפטיזציה שהשתלטה על חיינו, רוחו של אהרון ברק.

כש"הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", כאשר קצין בצה"ל עומד לדין פלילי על שיקול דעת שגוי בעת פעילות מבצעית, שהובילה לנפילה של חייל, כאשר נשיא בית המשפט העליון לשעבר מסביר שגם שיקול אם לאגף מימין או משמאל עומד לביקורת שיפוטית, התוצאה היא תרבות של כסת"ח. כאשר כל מ"מ זקוק לעו"ד צמוד, כאשר את מקום התחקיר הצה"לי – תחקיר אמת שבו כל המפקדים והחיילים שותפים לניסיון להפיק את הלקחים תוך לקיחת אחריות על טעויות, מחליפה ועדת החקירה המשפטית, כל קצין בכיר מסתתר מאחורי סוללת פרקליטים כאילו עמד למשפט.

בתרבות כזו, את מקום לקיחת האחריות להפקת הלקחים, מחליפה הבריחה מאחריות בניסיון להציל את עצמי מן המשפט. המשפטיזציה הזו הורסת כל חלקה טובה בצה"ל.

המאבק על רוחו של צה"ל, הוא המאבק בין רוח אהוד ברק לרוח אהרון ברק. מאחר ובמלחמה הבאה, יש להניח, לא נעמוד מול חיזבאללה אלא מול צבא או צבאות של ממש, זהו מאבק קיומי, לא פחות.

איזו רוח תנצח?

החלטת הפרקליטות להקים בית דין שדה שיפסוק האם פעולת חיסולו של הארכיטרוריסט הארכי רוצח שחאדה היתה "פשע מלחמה", היא ביטוי לרוח אהרון ברק. יש לקוות שהצעד הזה יסוכל, ובכל מקרה, שהוא פרפור גסיסה של הרוח הזו.

ב. סתם משמיצים את גדעון לוי

הטענה שגדעון לוי תמיד מצדד בפלשתינאים; שכאשר מדובר בפלשתינאים כל הביקורתיות פורחת כאבק, היא סתם השמצה.

מי שאינו מאמין, מוזמן לקרוא בגיליון "הארץ" מ-23.9.08 את מאמרו "מנהיג בובה". מאמר שלם שבו משתלח לוי ביו"ר הרש"פ אבו מאזן, ומבקר אותו בחריפות, כאילו היה מנהיג ישראלי.

אשמתו של אבו מאזן, היא היותו משת"פ עלוב של ישראל וארה"ב, שאינו עומד על האינטרס של עמו, יחסו העויין לחמאס וכדומה. בכך הפריך לוי עוד השמצה – שאין הוא מכבד פטריוטיזם וזקיפות קומה לאומית.

נעים להיווכח, שבניגוד לרושם המקובל, גדעון לוי אינו חד מימדי. הנה, יש מורכבות מסויימת בעמדותיו.

סופרים ואנשי רוח מובילים לאולמרט: יש לנהל מו"מ עם אוסאמה בן-לאדן ואל-קעאידה

[זהירות – פארודיה!]

במכתב לראש הממשלה קוראים סופרים ואנשי רוח להגיע להסכמה עם אוסאמה בן-לאדן ואל-קעאידה לקראת ועידת השלום, ולנהל מו"מ עם אוסאמה בן-לאדן ואל-קעאידה על הפסקת אש הטרור.

סופרים ואנשי רוח מובילים פנו לראש הממשלה, אהוד אולמרט, בקריאה לפתיחת מו"מ עם אוסאמה בן-לאדן ואל-קעאידה. מכתב בחתימתם פורסם שלשום כמודעה גדולה בעיתון "הארץ", ולא נכתב במודעה שהיא ממומנת בידי חותמיה. על המכתב, אותו יזם מטה "יוזמת ז'נבה" [הנתמך כנראה על ידי הקרן לישראל החדשה הנתמכת כנראה על ידי גורמים עוינים לישראל בחו"ל, וכנראה המטה גם שילם על המודעה. – מערכת חב"ע] – חתומים א.ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן, איל מגד, אלי עמיר, מאיר שלו, יהודית קציר, סביון ליברכט, יהושע סובול, אסתי ג. חיים, פרופ' אליס שלוי, דורית רביניאן וצרויה שלו.

במכתב, שעיקרו קריאה לאולמרט להגיע להסכמה עם אוסאמה בן-לאדן ואל-קעאידה לקראת ועידת השלום הבינלאומית בנובמבר, נאמר: "ישראל נשאה ונתנה בעבר עם הקשים שבאויביה, וגם עכשיו היא מנהלת, בצדק, מו"מ עם אוסאמה בן-לאדן ואל-קעאידה כדי להחזיר הביתה את גלעד שליט. מו"מ זה חייב לכלול גם ניסיון להגיע להפסקת אש כוללת ללא תנאים מוקדמים. הפסקת ההתקפות ההדדיות תעניק ביטחון לתושבי מערב הנגב, תמנע סבל נוסף לתושבי רצועת עזה ותגביר את הסיכוי להצלחת המהלך המדיני."

א.ב. יהושע אמר כי "לאורך כל ההיסטוריה של מדינת ישראל חתמנו על הפסקות אש עם מדינות שלא הכירו בנו, שרצו להשמיד אותנו ופעלו להשמיד אותנו. חתמנו על הפסקות אש עם האויבים הגרועים ביותר שלנו."

ממטה יוזמת ז'נבה, (שכאמור מימן כנראה את המודעה ב"הארץ", כנראה בתמיכת הקרן לישראל החדשה, הנתמכת כנראה בידי גורמים עוינים לממשלת ישראל) – נמסר כי המכתב הוא חלק מהפעילות השוטפת של המרכז, ומטרתו "לחזק את אולמרט ולתת לו רוח גבית לקראת הועידה הבינלאומית בנובמבר."

הערת ס. נידח (סופר לא מוביל): "רוח גבית כזו תהיה לו הסכין!"

הערת מערכת חב"ע: "אילו אחדים מהחתומים במודעה, שהפופולאריות התקשורתית של ספריהם בארץ ובעולם נובעת גם מעמדותיהם הפוליטיות, היו מנהיגים את המדינה בפועל, הם כבר מזמן היו יושבים בתור סופרים-אורחים באוניברסיטאות ארה"ב, או מלמדים שם עברית בבתי ספר של יום א', ועורכים מפגשי נוסטאלגיה עבריים לזיכרה של מדינת ישראל, שלמרות שכעצתם התרפסה וריצתה ככל יכולתה את אויביה – הם התחזקו והשמידו אותה."

יוסי גמזו

בְּאֵיזֶה בֵּית-כְּנֶסֶת אַתָּה מִתְפַּלֵל?

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "הֵיכָן אוֹתוֹ מִקְדָּש-מְעַט שֶל חֶסֶד

שֶבּוֹ אַתָּה נוֹהֵג לְהִתְפַּלֵּל בְּחֹדֶש זֶה?"

אָמַרְתִּי לָךְ: "אֲנִי אוֹמֵר תְּפִלָּה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת

הַצַּר וְהַקָּטָן שֶבִּשְֹמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.

שָם אֵין לִי רַב וְאֵין גַּבַּאי וְיֶתֶר כְּלֵי-הַקֹּדֶש

שֶאֶת כְּבוֹדָם תָּמִיד אֲנִי מֵנִיחַ בִּמְקוֹמָם

אַךְ אֵין הוּא מְקוֹמוֹ שֶל מִי שֶלֹּא זָקוּק לְגֹדֶש

עֵדֵי-שְמִיעָה לְמַה שֶּהוּא אוֹמֵר,

אֲבָל דּוּמָם."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "לֹא צַר לְךָ בִּקְלוֹיְז כָּל-כָּךְ דַּל-נֶפַח

מוּל אוּלַמֵּי בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלִים יוֹתֵר?"

הֶרְאֵיתִי לָךְ תַּשְקִיף-חָזֶה וְסַחְתִּי לָךְ: "לְהֵפֶךְ,

מִי עַל אַרְבַּעַת חַדְרֵי לֵב כָּאֵלֶּה יְוַתֵּר?

שָם מְפַמְפֶּמֶת מַשְאֵבַת חַיַּי אֶת הַסִּימְפוֹנְיָה

הָאֲדֻמָּה שֶבָּהּ אֶת כָּל עֶרְגוֹנוֹתַי אֶשְזֹר

וְכָל אַרְבַּעַת חֲדָרַי, בְּלִי קוֹל אַךְ בְּהַרְמוֹנְיָה

אוֹמְרִים תְּפִלָּה אִישִית שֶלִּי וְלֹא שֶל הַמַּחְזוֹר."

שָאַלְתְּ: "אָז אַתָּה רָץ בָּהוּל לִפְקֹד שָם חֶדֶר-חֶדֶר

שֶלֹּא תֶחְסַר אַף בְּאֶחָד מֵהֶם וְלֹא תִפְחַת

תְּפִלָּה?" – "לֹא, לֹא," אָמַרְתִּי לָךְ, "בְּלִי שוּם רִיצָה נִפְחֶדֶת

אֲנִי נִמְצָא בְּכָל אֶחָד מֵהֶם בְּבַת אַחַת.

וְאַף עַל פִּי," אָמַרְתִּי לָךְ, "שֶתְּפִלָּתִי אִלֶּמָת

וְרַעַש תְּפִלּוֹתָיו שֶל הַצִּבּוּר אֵינוֹ חוֹלֵף

אֲנִי דוֹבֵר אֵלָיו בְּלִי פַּרְטִיטוּרָה מְסֻיֶּמֶת,

יָשָר מִתּוֹךְ תֵּבַת הַתְּהוּדָה שֶלִּי,

הַלֵּב."

" – וֵאלֹהִים," שָאַלְתְּ כְּשֶהִסְתַּבֵּר לָךְ כִּי הִמְרֵיתִּי

אֶת כָּל הַמֻּסְכָּמוֹת כֻּלָּן, "שוֹמֵעַ גַם אוֹתְךָ?"

אָמַרְתִּי: "לֹא בָרַעַש אֲדוֹנַי וְלֹא בָּרֵיְטִינְג

כִּי אִם בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה

שֶלּוֹ

וְגַם שֶלְּךָ."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "הֵיכָן אוֹתוֹ מִקְדָּש-מְעַט שֶל חֶסֶד

שֶבּוֹ אַתָּה נוֹהֵג לְהִתְפַּלֵּל בְּחֹדֶש זֶה?"

אָמַרְתִּי לָךְ: "אֲנִי אוֹמֵר תְּפִלָּה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת

הַצַּר וְהַקָּטָן שֶבִּשְֹמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה..."

מחקר חתרני נאראטיבי חדש של ד"ר יפתח הגלעדי מאוניברסיטת בת שלמה רבתי מגלה:

כל בריטי שתמך בספטמבר 1939 במלחמה נגד היטלר – הוא ימני, פאשיסט, מתנגד לשלום ולתוכנית ג'נבה של יוסי ביילין והקרן לישראל החדשה וגם תומך במתנחלים!

שו"ת אליהו הכהן

"על אם הדרך"

לאודי שלום רב,

קראתי בעונג רב את רשימותיו והארותיו (כן, בא') של אליהו הכהן. אשמח אם ישיב גם לי על שאלותיי.

הבית שלנו היה בית "שר" – כולם שרו, בקול יחיד, בשני קולות, בשלושה. שרנו כשהדחנו כלים, כשכבסנו, סביב שולחן השבת, ובעיקר על מעקה המרפסת הגדולה, שוכבים אפרקדן, בלילות קיץ ושרים.

אימי נהגה לשיר באוזנינו את "על אם הדרך" ועד היום כאשר מתנגן השיר בראשי אני מתמלאה געגועים. אני בטוחה שאליהו יוכל לספר לי את קורותיו של השיר הזה.

מכולנו היטיב לשיר אחי יוסף.

ערב אחד לפני הרבה שנים הסתבר לי כי אחי היה מפקדו של אליהו בגדנ"ע, והשירון שנדפס אז בסטנסיל ראה אור בימי פיקודו של אחי ואולי ביוזמתו. האם יוכל אליהו לספר לי על השירון ההוא. (נדמה לי שעדיין אפשר למצוא עותק אחד שלו בבית אלמנתו של אחי, אבל גם ייתכן שהשליכו אותו לפח).

שלך,

שפרה

"ביי איר הייליקער ערד"

דובר וכותב עברית אינו חייב להיות מומחה ביידיש. אבל אם הוא רוצה לכתוב דווקא ביידיש, יתכבד ויברר [או ילמד] איך כותבים בשפה זו נכון מבחינה אורתוגרפית ודקדוקית. למשל: בגיליון 281 מצויין הביטוי [מהשיר "די שבועה"] – "הייליקער ערד", במנותק מהקשרו במשפט. בצורה זו יש כאן שיבוש מבחינה דקדוקית:

"הייליקער" משמעו: הקדוש [בזכר]. "ערד" – אדמה [בנקבה, כמו בעברית]. כאילו נאמר כאן [בעברית]: האדמה הקדוש...

אז מה מתברר? שבהתייחס להקשר במשפט, "ביי איר הייליקער ערד" [(נשבעים) באדמתה הקדושה (של ציון)], המילה "הייליקע" מצויה בהטעייה דקדוקית ולכן: הייליקער...

אבל אני אינני מורה לדקדוק יידיש. רק רציתי להדגים איך נופל שיבוש, במיוחד שפה שהכותב אינו מכירה היטב, ודאי לא את הדקדוק שלה.

יהודה גור-אריה

* * *

יוסי אחימאיר: שאלה למערכת

מדוע "פסוקו של יום" [גיליון 281] על מר נתניהו ("ביבי" בלשון הפאמיליארית של המערכת) איננו חתום? כלום זוהי דעת "חדשות בן עזר" על כל כותביו ומשתתפיו? האם כל הפטפטת, הגם שלא ישירה, על חיקוי "מבצע בגדאד" בסוריה עושה את ה"לא-מפטפטים" לכשרים להיות ראשי ממשלה?

על החתום:

יוסי אחימאיר 

עיקר שכחתי: חג סוכות שמח!

מערכת חב"ע: כותביו ומשתתפיו של המכתב העיתי אחראים רק על הטקסטים שעליהם הם חתומים בשמם, ולעיתים בשם בדוי. כל שאר החומר הנדפס במכתב העיתי הוא מאת חברי המערכת ועל דעתם אלא שאין טעם לחתום שמית על כל פסוק. שום משתתף אחר אינו אחראי לפסוקים הללו, שנשמעים לעיתים טיפשיים מאוד באוזני מי שאינו מסכים לתוכנם.

אמנון בי-רב

המיליונר

מזיכרונותיו של עורך עיתון

מתוך "סיפור עיתונאי," ספרו החדש של אמנון בי-רב

הכול החל לאחר שבעמוד הראשון של העיתון המתחרה פורסמה ידיעה פיקנטית, על זונת צמרת שניסתה לסחוט את המיליונר ארקדי אולניצקי.

הידיעה סיפרה על אישה, שמה נותר חסוי, שדפקה על דלת חדרו של המיליונר במלון בו התגורר. כאשר פתח את הדלת, דרשה ממנו חמישים אלף דולר במזומן, אחרת תפתח בצעקות ותאשים אותו כי ניסה לאנוס אותה. אלא שאולניצקי היה חכם ממנה. הוא הזמין אותה להיכנס לחדרו, כיבד אותה בכוסית וודקה, ותוך כדי שיחה ידידותית-כביכול הזעיק את אחד משומרי ראשו, שהשתלט על הסחטנית והזמין את המשטרה.

אפרת רון-טל התפרצה לחדרי כשבידה העיתון ופניה היו אדומים מרוב כעס.

"החרא הזה," היא התיזה מפיה בטון ארסי, "הנבלה הזה, תאמין לי שזה לא יעבור לו אצלי בשקט. היה בינינו הסכם חד משמעי, שהוא לא מוסר לעיתונים אחרים ידיעות בלעדיות. ותראה מה שהוא עשה לי עכשיו. אני לא מבינה איך הוא העז למסור להם את הסקופ הזה בלי לעדכן אותי שיש לו ביד סיפור שיתפרסם אצלם בעמוד הראשון."

לא הייתי צריך לשאול אותה למי היא מתכוונת. היה ברור שהקללות שזרמו מפיה ללא מעצור היו מיועדות לדובר המשטרה, שמשום מה בחר למסור את סיפור הסחיטה הסנסציוני דווקא לעיתון המתחרה.

אפרת רון-טל, בחורה גבוהה ונמרצת, שרעמת שיער בלונדינית נחה על גבה בתסרוקת פרובוקטיבית, היתה הכתבת לענייני משטרה ופלילים. היא היתה עיתונאית חרוצה, שידעה ליצור קשרים קרובים עם כל מי שיכול היה לספק לה ידיעות חמות על הנעשה בעולם התחתון. היא הכירה אישית את העבריינים המפורסמים ביותר. היא ידעה את מספרי הטלפון של ראשי הפשע המאורגן. וגם לא היתה לה בעייה להתקשר לעורכי הדין שלהם, כדי לברר פרט נוסף שישלים את הידיעה שעמדה לפרסם.

לזכותה נזקפה רשימה מכובדת של ידיעות בלעדיות, שהגבירו את ביטחונה העצמי וביססו את מעמדה ככתבת הפלילים הבולטת ביותר בעיתונות הישראלית.

אלא שהפעם היה מי שהקדים אותה. והיא ראתה בכך לא רק כישלון אישי, אלא גם ניסיון למנוע ממנה הישג עיתונאי, שלדעתה היה מגיע לה בזכות מעמדה וקשריה עם בכירים משני צידי המתרס של עולם הפשע המקומי.

איש לא היה יכול להעלות בדעתו – ואני מניח שגם אפרת רון-טל לא תיארה לעצמה – שהסיפור החד-פעמי הזה עשוי להתפתח לפרשייה מסובכת, שעתידה היתה לעורר הדים ולהכות גלים כה סוערים, עד כי כל עתידה המקצועי של הכתבת המוכשרת יעמוד בסימן שאלה אחד גדול.

פחות משבוע לאחר פירסום אותה ידיעה בלעדית בעיתון המתחרה, הופיעה אפרת רון-טל בחדרי כשהיא מנופפת בהתלהבות בטייפ המנהלים שלה.

"יש!" היא הודיעה לי בחגיגיות.

"מה יש?" שאלתי בתמיהה.

"יש לי ראיון בלעדי עם הגברת שניסתה לסחוט את ארקדי אולניצקי."

"כל הכבוד," אמרתי לה, "ויש לגברת הזאת גם סיפור מעניין?"

היא הניחה בעיניים בורקות את טייפ המנהלים על השולחן והתיישבה מולי.

"לא רק סיפור מעניין," היא אמרה בנימה מסתורית כלשהו, "אלא גם פרשייה עסיסית שתחשוף את המיליונר הזה להרבה יותר מידיעה אחת קטנה בעיתון."

"למה בדיוק את מתכוונת?" שאלתי אותה.

"אתה יודע מה," היא גחנה אל השולחן וקירבה אליה את הטייפ הקטן, "במקום שאני אספר לך מה בדיוק קרה במלון של ארקדי אולניצקי, בוא תקשיב למה שיש לסחטנית-כביכול לספר על מה שקרה שם באמת."

"או קיי," הסכמתי, "בואי נקשיב."

היא לחצה על כפתור ההפעלה של רשם הקול וכעבור שניות אחדות החל להישמע בחדר דו-שיח בין אפרת רון-טל לבין אישה בעלת מבטא רוסי כבד, שמדי פעם הפסיקה את דבריה, כנראה כדי לנגב את דמעותיה, או אולי כדי לנשום מעט, לאחר שקולה נשנק שוב ושוב במהלך השיחה.

"גברת אולניצקי," פתחה אפרת את השיחה המוקלטת – תוך שהיא נועצת בי מעל השולחן מבט מנצח – "אולי תספרי לי קודם איפה היכרת את ארקדי אולניצקי."

"אנחנו היכרנו באוקראינה. הוא היה בחור צעיר. שכן שלנו. היה בחור יפה. פעם הזמין אותי ללכת אתו לסינמה. ככה התחלנו לצאת יחד. אחרי שלושה חודשים בערך הוא ביקש שנתחתן. ואני הסכמתי."

"ואיפה גרתם?"

"אנחנו גרנו אצל ההורים שלו. היה להם חדר אחד ריק. אצל ההורים שלי לא היה מקום."

"כמה זמן גרתם אצל ההורים של ארקדי?"

"אולי שנה. אולי קצת יותר. אני הייתי בהריון. כשנולד הילד שלנו, בוריס, כבר לא היה מקום בבית. ואז ארקדי שכר דירה קטנה לא רחוק מהבית של ההורים שלו."

"גברת אולניצקי, במה ארקדי עבד כשהייתם באוקראינה?"

"כל מיני עסקים. הוא מכר כל מיני דברים וקנה כל מיני דברים. את יודעת, בתים, מיגרשים, חנויות. ואחר כך הוא מכר אותם עוד הפעם."

"והעסקים שלו היו מוצלחים?"

"מה?"

"הוא הרוויח הרבה כסף?"

"אה, כן. אחרי שהילד שלנו היה בן שנה, ארקדי קנה דירה גדולה בבית גבוה. קומה חמש עשרה. חמישה חדרים. הרבה רהיטים חדשים. היו לנו חיים יפים מאוד."

"וכמה זמן גרתם בדירה הזאת?"

"בערך שלוש שנים. שם נולדה גם הילדה שלנו, טטיאנה."

"ולאן עברתם אחרי שלוש שנים?"

"אוה, אז ארקדי כבר היה בן אדם עם הרבה מאוד כסף. הוא קנה בית גדול. הרבה מאוד חדרים. רהיטים יפים. הכול חדש."

"אם כך, באמת היו לכם חיים טובים."

כאן היתה הפסקה בדו-שיח. גברת אולניצקי משכה באפה והשמיעה אנחה כבדה.

"לא. לא טובים. ארקדי נסע לכל מיני מקומות. לחוץ לארץ. לא היה בבית הרבה שבועות. בכל פעם נסע עוד פעם ועוד פעם. ואני לבד עם שני הילדים."

"אבל ודאי היתה לך עזרה בבית. אחרי הכול, הרי ארקדי כבר היה איש עשיר והוא נתן לך מספיק כסף."

"היה כסף, אבל לא היו חיים טובים. אני תמיד לבד."

"ומתי החלטתם לעזוב את אוקראינה ולעלות לישראל?"

"פעם אחת ארקדי אמר שמספיק עם אוקראינה. יש לו הרבה עסקים בישראל ובעוד הרבה מאוד מקומות בעולם. לא צריך יותר אוקראינה. ואז הוא מכר את הבית שלנו ובאנו לישראל."

"וגם כאן הוא קנה לכם בית יפה?"

"לא. כשבאנו לכאן הוא אמר לי שיש לו אישה חדשה והוא רוצה גט."

"ואת הסכמת?"

"כן. למה לא. אם יש לו אישה חדשה – שיהיה גט. אבל אמרתי שאני רוצה לקבל כסף, כדי לחיות כמו שהיה באוקראינה. לתת לילדים כל מה שצריך."

"ומה הוא אמר?"

"אמר שייתן כסף כמה שאני צריכה. שהכול יהיה בסדר. רק הוא רוצה גט כמה שיותר מהר."

"ואז התגרשתם?"

"מה?"

"הסכמת לתת לו גט?"

"כן."

"ומה קרה אז?"

"בהתחלה היה בסדר. הוא נתן לי דירה ארבעה חדרים באשדוד. בשכר דירה, אבל דירה בסדר. וגם הבטיח לתת לי חמישה עשר אלף שקל בכל חודש."

"זה די הרבה כסף."

"נכון. אבל אחרי שלוש שנים וארבעה חודשים הוא לא שילם שכר דירה וגם הכסף לא הגיע לבנק."

"מדוע?"

"לא יודעת. דיברתי איתו בטלפון ואמרתי שהכסף לא הגיע. הוא אמר שיבדוק. שיהיה בסדר. אבל לא היה בסדר. כבר חמישה חודשים לא שולח לי כסף."

כאן שוב נקטע קולה של הגברת אולניצקי והיא נשמה נשימה עמוקה.

"ומה עשית?"

"אני מדברת איתו בטלפון והוא מבטיח שיהיה כסף. עוד פעם ועוד פעם. יהיה כסף, יהיה כסף. אבל אין כסף."

"ואז?"

"ואז יותר אי אפשר לדבר איתו בטלפון. אולי החליף את המספר טלפון שלו. לא יודעת."

"ומה עשית?"

"אז פעם אחת, לפני כמה ימים, נסעתי לתל אביב והלכתי למלון שלו, לדבר איתו למה אין כסף."

"מה קרה כשהגעת למלון שלו?"

"יש לו שמה סוויטה. הרבה חדרים. מקום יפה. דפקתי בדלת. הוא אמר לי להיכנס. קיבל אותי יפה. שאלתי למה לא מגיע כסף. הוא אמר שיהיה בסדר. אמרתי כבר חמישה חודשים לא בסדר. הוא אמר שיהיה בסדר. אמרתי שכבר אין לי כסף ואני רוצה עכשיו כסף לשכר דירה ולאוכל ולילדים. הוא שוב פעם אמר שיהיה בסדר. ואני אמרתי שאני לא הולכת הביתה עד שלא נותן לי כסף."

שמעתי את הגברת אולניצקי בוכה בשקט.

"ומה קרה אז?"

"ואז פתאום בא שוטר ואמר לי לבוא איתו למשטרה."

"למה?"

 "לא יודעת למה. עד עכשיו לא יודעת למה."

"אבל הם שיחררו אותך אחרי יום אחד בחדר מעצר."

"נכון."

"ולא אמרו לך למה עצרו אותך?"

"לא אמרו. רק אחרי שחזרתי הביתה, לאשדוד, סיפרו לי מה היה כתוב בעיתון."

"ומה שהיה כתוב בעיתון לא נכון?"

"בטח שלא נכון! כל אחד יודע שאני לא כמו שכתוב שם, זונת צמרת. ולמה אני צריכה להגיד לארקדי שהוא רוצה לאנוס אותי? הוא אבא של הילדים שלי. הוא היה בעל שלי. אני רק רציתי שייתן לי את הכסף שהבטיח לי. והוא רק אמר שיהיה בסדר, אבל לא שלח את הכסף."

אפרת רון-טל לחצה על המפסק ורשם הקול השתתק.

"זה לא כל הראיון, אבל זה העיקר," היא אמרה והכניסה את טייפ המנהלים לתיק שלה, "מתברר שהידיעה שהתפרסמה בעיתון המתחרה היא לא רק שיקרית, אלא גם נבזית. והנבזה העיקרי בכל הפרשה הזאת הוא לא עורך החדשות שלהם, שרק לא בדק אם מה שהוא מפרסם זו אמת, אלא מישהו במשטרה, שכנראה קיבל הוראה ממישהו עוד יותר גבוה ממנו, שכנראה שומר על קשר מסוים עם המיליונר הזה, ארקדי אולניצקי."

"בסדר," אמרתי לה, "אבל לפני שאת מפרסמת את הראיון הזה או חלק ממנו, את צריכה לקבל תגובה עניינית הן מהמשטרה והן מהאדון אולניצקי."

"כבר קיבלתי." היא ירתה את מילותיה בכעס, "מהמשטרה מסרו לי שהתקבלה תלונה על ניסיון סחיטה ושוטר שהגיע למקום רק מילא את תפקידו. לאחר שהתברר כי היתה אי הבנה, החשודה שוחררה מהמעצר."

"ומה עם אולניצקי?"

אפרת רון-טל גירדה בראשה ומשכה בכתפיה.

"האמת – לא הצלחתי להגיע אליו. הוא מוקף בשרשרת די צפופה של עוזרים ושומרים. לכל אחד יש סיפור אחר. ברגע ששמעו שאני מהעיתון – היתה להם שורה מגוונת של תירוצים. אולניצקי בחו"ל. אולניצקי עסוק. אולניצקי בישיבה חשובה. אולניצקי יתקשר אליי כשיתפנה מעיסוקיו. הכול – חוץ מאולניצקי בעצמו."

"אם הבטיחו לך שהוא יתקשר אתך – אני מציע שתמתיני עד שיעשה זאת. ממילא עבר כבר שבוע מאז הפירסום הראשון. לא יקרה כלום אם נחכה עוד כמה ימים."

מהבעת פניה של אפרת רון-טל ראיתי שהיא מאוד לא מרוצה מהצעתי.

"אני מבטיחה לך שהוא ינסה למשוך את העניין הזה עד שכבר לא יהיה טעם לפרסם אותו," היא אמרה בחדות, "הקמצן הזה פשוט לא מוכן לשלם לאשתו-לשעבר את הכסף שהתחייב לשלם לה. בשבילו זה פרוטות. בשבילה ובשביל ילדיה זה חיים שלמים."

"גם אם את צודקת," אמרתי לה, "מאחר שמדובר פה בהאשמה די חמורה, לא נוכל לפרסם את הידיעה ללא תגובתו."

היא ציקצקה בשפתיה.

"אני מכירה את הטיפוסים האלה," אמרה בזעף, "מהר מאוד יתברר לך שהוא מנסה לטרפד את הפירסום שלנו בכל מיני דרכים שאתה מכיר לא פחות טוב ממני."

נבואתה של אפרת רון-טל התגשמה הרבה יותר מהר מאשר שיערתי לעצמי.

למחרת בבוקר צילצל הטלפון שעל שולחני. על הקו היתה מזכירתו של יושב ראש מועצת המנהלים של העיתון שלנו.

"הבוס הגדול רוצה לדבר אתך," היא אמרה.

"או קיי," אמרתי, "תעבירי אותו."

נשמעה נקישה ולאחריה קולו העמוק של היו"ר.

"בוקר טוב, ידידי," הוא אמר בנימה עניינית, "מה אני שומע על ידידנו ארקדי אולניצקי?"

"ידידנו?" התפלאתי.

"ודאי," אמר היו"ר, "ארקדי הוא ידיד ותיק של העיתון שלנו. חברות רבות שלו מפרסמות בקביעות את המודעות שלהן רק אצלנו. יש לנו איתו הסכם רב-שנתי, המבטיח לנו בלעדיות במבצעי פירסום מיוחדים."

סיפרתי לו במילים קצרות את סיפור המעשה. החל מהידיעה שפורסמה שבוע קודם לכן בעיתון המתחרה ועד הראיון המיוחד שערכה אפרת רון-טל עם גרושתו של המיליונר.

"ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" התעניין היו"ר ואני כבר זיהיתי בקולו את הצליל הציני המוכר.

"אני מקווה שמר אולניצקי ימסור את תגובתו בהקדם, כדי שנוכל לפרסם ידיעה אובייקטיבית ומאוזנת ככל האפשר."

לא הייתי צריך לראות את ארשת פניו, כדי להבין שהיו"ר לא מתרשם במיוחד מהגישה העיתונאית שלי.

"ובכן, ידידי," הוא אמר כמעט בחוסר סבלנות, "אני מקווה שתצליח לסגור את העניין הזה בצורה שתענה על האינטרסים של כל הצדדים. אנחנו נשמור בכול מחיר על היחסים המיוחדים שיש לנו עם האדון ארקדי אולניצקי, ואתה תסתדר עם העיתונאית שלך, שמגלה חריצות מיותרת דווקא בנושא שכל כך חשוב לעיתון שלנו. מפני שאם היא לא תפסיק להטריד את מר אולניצקי בבקשת תגובה על הידיעה שלה, אני חושש שניאלץ להסיק לגביה מסקנות שלא ימצאו חן בעיני הוועד שלכם."

ניסיתי לשמור על שרידי האתיקה העיתונאית שעוד נותרה בי לאחר המילים הקשות הללו.

"מה דעתך," הצעתי, "שמר אולניצקי ידבר עם אפרת רון-טל ויסביר לה את עמדתו. אני בטוח שלאחר שיחה ביניהם, אפשר יהיה לסיים את הפרשה הזאת בדרך הטובה ביותר."

היו"ר שתק דקה ארוכה. אחר כך אמר: "אני אדבר עם ארקדי. אם יסכים – סגרנו. אם לא – הכדור יישאר בידיים שלך."

באין ברירה, הסכמתי להצעתו. אחר כך סיפרתי לאפרת רון-טל על ההתפתחות האחרונה.

חשבתי שתגיד "אמרתי לך," אבל היא רק הניעה את ראשה בפקפוק.

"איפה!" אמרה בביטול, "נדמה לך שהוא יתקשר איתי."

יומיים לאחר מכן היא הגיעה אליי, כשעל פניה שפוך חיוך רחב.

"לא תאמין," היא אמרה, "המיליונר בעצמו התקשר אליי."

"ומה הוא אמר?" התעניינתי.

"הוא ניסה לתרץ את העיכוב בהעברת הכספים לגרושתו בכל מיני תירוצים. הסביר שאשתו החלה להשתולל בסוויטה שלו ולא היתה לו ברירה אלא להזעיק את השומרים, שהזמינו את המשטרה. אחר כך הבטיח לי שמעכשיו הכסף יועבר בכל חודש 'כמו שעון'."

"יפה," אמרתי בהקלה, "סוף טוב – הכול טוב."

"אבל זה לא היה הסוף," עיניה של אפרת התנוצצו במשובה, "אחרי שסיים להסביר ולהבטיח, שאלתי אותו אם חמישה עשר אלף שקל לחודש לא נראה בעיניו סכום עלוב, בעיקר כאשר מדובר ברווחתם של הילדים שלו."

נעצתי בה עיניים מופתעות.

"ותתפלא," היא המשיכה, "הוא לא חשב אפילו רגע אחד. 'כמה את חושבת שצריך לתת להם?' הוא שאל. 'לפחות סכום כפול,' אמרתי לו. והוא אמר: 'או קיי, ניתן להם שלושים אלף שקל בחודש.'"

"כל הכבוד," אמרתי לה.

"זו לא אני," היא הצטנעה בהבעה של סיפוק, "זה עדיין הכוח של העיתון שלנו."

ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים

א. סוד הספר הנעלם ופצצת האטום האיראנית

האיראנים הבינו את מגבלות כוחם, וזה קרה להם קודם כל בגלל טיפשותו ושחצנותו של נשיאם אחמדינג'אד, שרק הגביר את הלחץ הבינלאומי האדיר עליהם. הם הבינו שהם לא חיים בוואקום, וגם אם ישיגו נשק גרעיני, העולם פשוט לא יסבול זאת, ויחנוק אותם כלכלית, מסחרית ודיפלומטית. או אז, במצב כזה, המהפכה כולה עלולה לקרוס, וממילא היא מקרטעת.

אגלה היום סוד מקצועי, מהו המעיין הנסתר, ממנו אני שואב במשך שנים רבות את חוכמת המזרח התיכון, האסלאם והעולם הערבי סביבנו? עסקתי במקור הזה גם במסגרת עבודת הדוקטוראט שלי (אם כי כעניין צדדי), והוא אהוב עליי במיוחד. הוא כתוב בצורה סיפורית, ובערבים, אני מוצא את עצמי מעיין בו שוב ושוב, מוקסם מבהירותו ומחוכמת השנים והחיים שבו. בספרייתי ישנם עותקים בארבע שפות שלו, בעברית, ערבית, אנגלית ותורכית, עם פרשנותו הנפלאה של סלים רוסתום באז. המעיין הנסתר הזה יכוון את צעדינו הפעם, בשאלה שרבים מוטרדים ממנה אצלנו: לאן צועדת איראן המתגרענת?

המקור הזה הוא המג'לה (מג'לת אלאחכאם אלעדליה, ספר דיני הצדק), זהו הקודקס האזרחי העות'מאני, המבוסס על עקרונות המשפט האסלאמי, על פי האסכולה שהיתה נהוגה באימפריה העות'מאנית,והיא האסכולה החנפית. זהו ספר חוקים, שנוסח בשנת 1876, והכולל את חכמת מלומדי האסלאם לדורותיהם, באסכולה החנפית. המג'לה היתה ספר החוקים האזרחיים באימפריה העות'מאנית כולה, כולל אצלנו, והיא היתה, בחלקה, בתוקף, במדינת ישראל עד שנת 1984, אז בוטלה אצלנו לגמרי. כיום אין היא עוד נהוגה בשום מקום בעולם, אלא אצלי בבית.

 לעברית תרגם אותה (תרגום ארכאי במיוחד) השופט היהודי היחיד ששירת בבית המשפט העליון המנדטורי, השופט גד פרומקין. (על המג'לה: ראו ספר המבוא שחיברתי על המשפט הערבי: "בין הרצוי למצוי, המשפט בעולם הערבי", הוצאת מיפעלות המרכז הבינתחומי הרצליה, 2002.(

המג'לה היא אוצר מעניין. למשל סעיף 1 לספר חוקים זה, בן 1851 הסעיפים. הוא קובע שהאדם חלש מטבעו, לא ניתן לסמוך עליו, ולכן חייב להיות חוק אלוהי ברור, שיכוון אותו, אחרת תלך האנושות לאיבוד. זהו הצדק האלוהי. ועל כך הוסיף המלומד האסלאמי אבן ח'לדון, מחבר המוקדמה: "רוב בני האדם, ובמיוחד בני האספסוף והסוחרים, להוטים אחרי הרכוש שבידי זולתם, ועטים עליו, ואלמלא המושל השולט לפי חוקים, היה רכושם של בני האדם הפקר."

אוצר גדול הם 99 האקסיומות של המשפט המוסלמי (הפיקה), שבהם נפתחת המג'לה. אלו 99 כללים ידועים של הפיקה, שכן לאלוהים יש תשעים ותשעה תארי כבוד, והם נוסחו בקצרה, כדי שאזרחים רגילים ישננו וילמדו אותם. הם החברה, והחברה בנויה עליהם. מקור האוצר הזה הוא בחיבור של משפטן אסלאמי מצרי ידוע מן המאה ה-16, אבן נג'ים, אך שורשיו קדומים הרבה יותר. הכללים האלה מלמדים אותנו הרבה על המזרח התיכון ועל עצמנו, ואיני מתעלם מן החילוניות שעבר האיזור, מן המוביליות ומהשתנות החברתית שבו. ובכל זאת. אילו המנהגים של האיזור, הרוח הנסתרת שלו, כלליו.

לדוגמה:

סעיף 17: מצב קשה גורר אחריו הקלה, דהיינו בסיטואציה קשה יש מקום להקל.

סעיף 6: דברים שקיימים מימי קדם יישארו כפי שהם.

סעיף 26: בוחרים בנזק ליחיד, לסילוק נזק לרבים. לעולם יגבר הנזק לרבים על פני הנזק ליחיד.

סעיף 27: מסלקים נזק חמור בעזרת נזק קל יותר.

סעיף 29: בוחרים בקל שבין הנזקים.

סעיף 36: המנהג הוא המכריע, דינו כחוק עצמו.

סעיף 21: ההכרח מתיר את הדברים האסורים.

סעיף 39: עם השתנות הזמנים, משתנים גם הדינים.

סעיף 19: אין פותרים נזק בנזק.

סעיף 50: כשהדבר העיקרי נופל, ייפול איתו גם הטפל לו.

סעיף 56: המשכיות רצויה מן ההתחלה.

סעיף 46: אם מניעה וצורך מתנגשים – המניעה קודמת.

יפה במג'לה הוא ההקשר הקזואיסטי שלה, דהיינו הסעיפים עצמם מכילים אלמנטים סיפוריים:

למשל. בסעיף 49: "בעלים של דבר בבעלות מלאה, הוא בעלים גם של הדברים הקשורים להנאה מן הדבר הזה. אדם שקנה בית הוא הבעלים גם של הדרך המובילה אל הבית." וכך הלאה.

לזה יש להוסיף את פרשנותו הנפלאה של סלים באז, שכיהן כחבר במועצת השורא של המדינה העות'מאנית, על שלל הדוגמאות וההיקשים שבה.

מה אני לומד מן המג'לה?

שמעשים מוחלטים הם מסוכנים ולכן יש ללכת על דברים חלקיים. שהתרסה גם היא מסוכנת. שהיוזמה בכלל בכל הקשר מעוררת התנגדות, ועוד.

ההנחה הכמעט מוסכמת אצלנו היא שאיראן מתגרענת, ובחשאי היא בונה פצצות, שישמשו להשמדת ישראל. זו האקסיומה הישראלית, אך אני לא בטוח כלל שהיא נכונה.

האיראנים הם עם של סוחרים, ויגיע הרגע שבו ישקלו את מחיר הכדאיות והקיצוץ בהפסדים. אך איראן היא גם מדינה שנשלטת בידי כוהני הדת, ואלה מכירים היטב את הכללים של המשפט המוסלמי, על ההקלה שבהם. על כך שהם שומרים על העיקר, על חשבון השולי.

נכון שהם שיעים, והכללים שציטטתי הם סוניים-חנפיים, אך עדיין זהו האסלאם. כוהני הדת יודעים היטב, שאם יש איום על העיקר, וזו המהפכה החומיניסטית, כל השאר טפל. ואכן יש כיום איום קיומי על המשטר, למשל וקודם כל, בנושא התגרענות איראן.

ההבנה הבינלאומית היא שלאיראן אסור לייצר נשק גרעיני, וכמו על צפון קוריאה, גם על איראן, מוכן העולם להטיל סנקציות חונקות, עד שתתפרק מן הכוונות הללו. אין לה ברירה, היא מבינה זאת.

האיראנים הבינו את מגבלות כוחם, וזה קרה להם קודם כל בגלל טיפשותו ושחצנותו של נשיאם אחמדינג'אד, שרק הגביר את הלחץ הבינלאומי האדיר עליהם. הם הבינו שהם לא חיים בוואקום, וגם אם ישיגו נשק גרעיני, העולם פשוט לא יסבול זאת, ויחנוק את איראן כלכלית, מסחרית ודיפלומטית. או אז, במצב כזה, המהפכה כולה עלולה לקרוס, וממילא היא מקרטעת.

כאן נכנסים כללי הפיקה, הנשק הסודי שלי בקריאת המזרח התיכון, ומעכשיו גם שלכם.

הערכתי היא שאיראן מחפשת מוצא מכובד לרדת מן העץ הגבוה, אליו נקלעה בעניין הגרעיני, והסיכוי שהיא תסכים לפתרון מוסכם אינו נמוך. השבוע הסכימה איראן באופן רשמי ל"תוכנית עבודה" עם הסוכנות לאנרגיה גרעינית לזמן קצוב, כאשר לוח הזמנים הוא עד חודש נובמבר, לא רחוק. ההסכמה הזו יצרה כמה שינויים חשובים:

סכנת המלחמה האמריקנית עם איראן אינה קיימת כרגע, כפי שכבר הבנו זאת באתר שלנו.

המתח המילולי עם איראן בזירה הבינלאומית פחת, גם בהסכמה אמריקנית. גם ארצות הברית מבינה שיש כאן סיכוי להסדר מניח את הדעת (גם בנושא עיראק).

משטר הסנקציות המתגברות יכול לשוב, אך מבלי שאיש יודה בכך, הוא נעצר כרגע. איראן זהירה עכשיו כפליים בנושאי הטרור העולמי והמזרח התיכון.

מה המשמעות של "תוכנית העבודה"? רבה מאוד.

איראן הסכימה לענות באופן רשמי על כל השאלות שיופנו אליה בעניין הגרעיני. זה חשוב, שכן איראן תעומת בעתיד עם הצהרותיה מעכשיו. היא תתקשה מאוד להתחמק ולהתפתל הפעם.

איראן התחייבה לספק לפקחי הסוכנות גישה לכל אתר שיבקשו, ולתת הסברים לזיהום גרעיני שנתגלה, למשל, בכמה מתקנים. ויחד עם זאת איראן ממשיכה להעשיר אורניום במפעל הגרעיני בנתאנז, והיא משתמשת במים כבדים במתקן שבאראכ. האיראנים יצטרכו לתת הסברים ותשובות לשאלות רבות מאוד, אל מול חשדנות העולם.

למרות הצהרותיהם המתלהמות של אחמדינג'אד ושל מפקדי "משמרות המהפכה" המקורבים אליו, הממסדים הדתי והפוליטי בטהראן ובקום אינם מתלהבים ממלחמה עם ארצות הברית, כאשר הם מבינים שהנזק מבחינתם עלול להיות קיומי. זו נקודת המפתח להבנת ממסדים אלה, וזו תובנה, שהתגבשה להערכתי בשבועות האחרונים ממש.

זוכרים את המג'לה? חיזרו אל הכללים שבראשית המאמר, הם עוזרים לנו להבין את האיזור בו אנו חיים. "בוחרים בקל שבין הנזקים." מי כמו כוהני הדת בעיר הקדושה קום מבינים זאת.

כיצד ייראה הפתרון הזה? עוד מוקדם לדעת, הוא עדיין לא התגבש, אך הוא אפשרי תוך דגש על סוגיית הכבוד. למשל השארת חלק מן הפיתוח הגרעיני, אך תוך פיקוח בינלאומי מלא, ואפילו שיתוף פעולה עולמי, כמובן רק בהקשר האזרחי. זהו תהליך איטי, לא קל, אך מנקודת הזמן הזו, כאשר האיראנים מאותתים שהם מעוניינים בהסדר, הוא אפשרי. אכן, "ההכרח מתיר את הדברים האסורים.

12.9.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ב. אחמדינג'אד והעיר הגדולה: עשרה פרדוקסים על הנשיא הצבעוני של איראן

אחמדינג'אד מצהיר שהוא שונא את התרבות המערבית המנוונת והמושחתת, ובראשה ארצות הברית. טוב, אפשר להבין זאת. אז מה יש לו לחפש כבר פעם שנייה בניו יורק, בהתלהבות שכזו? האין זה "השטן הגדול"?

נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, לא מפסיק לדבר על גדולת איראן והציביליזציה הפרסית בת אלפי השנים. אלא שהציביליזציה הזו היתה אלילית ברוב שנותיה, אוייבת מושבעת של האסלאם, של הערבים ושל ציביליזציות אזוריות אחרות. אחמדינג'אד בא מתוך המהפכה האסלאמית, שהתנכרה לעבר הפרסי, האלילי, עליו נסמך השאה המודח, ואף מחקה אותו. ולכן עליו להחליט: או שהוא מדבר על גדולת האסלאם, או על גדולת הפרסים. מה לעשות, זה לא הולך ביחד.

הוא טוען לגדולה שלו ושל ארצו, אך כל צעדיו מעידים על רגשי נחיתות עמוקים, חוסר ביטחון עצמי מול המערב ועוצמתו, שוליות ולא מרכזיות, חוסר רלבנטיות למגמות בעולם הרחב, ועל הצטדקות תמידית. במסע ההצטדקות האישי שלו הוא גורר מדינה שלימה, שלא בהכרח מסכימה לגישתו הקיצונית.

אחמדינג'אד טוען לטכנולוגיה האיראנית העילית ולהישגים מדעיים שאיש לא שמע עליהם. אלא שרק בשבוע שעבר אסרו השלטונות שלו את השימוש במנוע החיפוש גוגל, אולי הסמל המובהק של הגלובליזציה, המדע, הסקרנות והפתיחות. אם אתה אוסר את גוגל, לא תוכל לטעון למקום מרכזי בעולם. המשמעות היא סגירות, דיכוי, בריחת מוחות, וניוון מתגבר.

אחמדינג'אד מצהיר שהוא שונא את התרבות המערבית המנוונת והמושחתת, ובראשה את מי שפעם נהג לכנות "השטן הגדול". טוב, אפשר להבין זאת. אז מה יש לו לחפש כבר פעם שנייה בניו יורק, בהתלהבות שכזו? האין זה השטן הגדול? לשם מה ביקש לצאת ולטייל ברחובות העיר בביקור הקודם שלו שם? האימאם חומייני היה מתהפך בקבר אם היה רואה זאת. הרי בפעם היחידה בחייו שביקר במערב, בצרפת, השפיל חומייני את עיניו משדה התעופה עד למעון שהוקצה לו ליד פאריס, שלא יחטא , חלילה, ויראה איזה שלט פרסומת לצד הדרכים! אז מה יש לאחמדינג'אד לחפש שם? ה-ipod החדש? אופס, הוא נגד מוזיקה בכלל, אך טוען שהוא מומחה לנפשו של האדם.

אחמדינג'אד מתנגד מושבע לקיומה של ישראל, אלא שהוא זקוק לה באופן קיומי. הוא חי מן הסכסוך איתה ועם מה שהיא מייצגת: לאומיות יהודית, קוממיות, גאווה לאומית, ביטחון, גלובליזציה, פתיחות ועתיד. אם אין סכסוך עם ישראל, אין צורך באחמדינג'אד, גיבור ההמונים, הניצב יחידי מולה, או לפחות כך הוא היה רוצה לצייר את עצמו. ישראל היא הבסיס עליו מושתת הפופולאריות שלו, מוקד התמיכה הציבורית שלו. ישראל היא המתנה של אחמדינג'אד.

האסלאם השיעי הוא כ-15% מן האסלאם בעולם כולו, זה הכול, והפרסים קצת יותר מחצי מכך. כלומר עולמו הפרסי של אחמדינג'אד מייצג פחות מעשרה אחוזים מן המוסלמים בעולם, ובכל זאת האיש מתיימר לדבר בשם המוסלמים בעולם כולו! עד כדי כך גדולה המגלומניה שלו. רבים מתביישים בו באיראן ובעולם הערבי, ובכל זאת הוא מתעקש לדבר גם בשמם, בלי שאיש מינה אותו לכך.

האיש לא עזב את איראן עד לנשיאות שלו. אחמדינג'אד בא מכפר קטן, אראדאן ליד העיר גארמסרי, מדרום לטהראן, בנו הרביעי מתוך שבעה של נפח. משפחתו עברה לבירה בהיותו בן שנה. טהראן בשבילו היתה מרכז העולם, מוקד המאווים. ניו יורק – מעבר לירח.

אחמדינג'אד מתגאה בהכנסות הנפט, ההכנסות הרציניות היחידות שיש לאיראן. אך ההכנסות הללו הן כולן תולדה של הגאות הכלכלית בעולם, בסין ובארצות הברית. ההכנסות מן הנפט לאיראן הן בגלל התעצמות המערב שנוא נפשו, והכלכלה עולמית הגלובלית. איראן לא עשתה דבר כדי להזניק את מחירי האנרגיה. עשתה זאת ארצות הברית, עליה טוען אחמדינג'אד לעליונות! אם כן, הוא כל כולו המצאה מערבית. ללא הגאות בעולם לא היה בכלל אחמדינג'אד, יכול לטעון להישגים. כך גם ממומנת כל הכנופייה המלווה אותו: מחמאס ועד לג'יהאד מחיזבאללה ועד סוריה – בשל הגיאות במערב, נגדו היא נלחמת.

פרדוקס הכוח – ככל שחזיון המגלומניה של אחמדינג'אד מתעצם, כך הולכת ארצו ונחלשת, תחת סנקציות מכבידות הולכות וגוברות. ככל שדברי הרהב יגברו, גדל ביחס הפוך הבידוד וגדלה המבוכה במדינה כולה. עוצמתו הלכאורית היא מקור חולשה הולכת וגדלה. שיא הרהב יהיה גם ראשית חורבנו. הנשיא רפסנג'אני דיבר מעט אך קידם מאוד את פרוייקט הגרעין האיראני. אחמדינג'אד לא מפסיק לדבר. האם יהא זה הוא שייאלץ לחתום את הפרוייקט הזה ולסגור אותו?

חולשה --- עוצמה --- חולשה.

חולשתו מביאה אותו לטעון לעוצמה, עוצמתו היא פתח לחולשה, וחוזר חלילה. מכונת הנצח הזו, הפרפטום מובילה הזה, מתיש את איראן כולה.

אחמדינג'אד מרבה לדבר באחרונה על סכנת המלחמה נגד ארצו והוא לא בוחל באיומים. בשפת הסוחרים, אותה מכיר אחמדינג'אד היטב, משמעות הדבר: הכנה למשא ומתן, קשוח, אך משא ומתן הולך ומתקרב, בעיקר על הגרעין, ציפור נפשו. בלי ששמנו לב, הבזאר של המשא ומתן המזרח תיכוני כבר מתנהל.

23.9.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

יהודה גור-אריה

השיגור

סיפור

דגלי הלאום וסרטים צבעוניים התנופפו מעדנות ברוח הקלילה, המביאה עמה צינת-בוקר מרעננת מן ההרים הנישאים שבאופק, שהפעם נראו בבירור, ללא כל ענן או ערפל, מבהיקים בלובן שלגיהם הנצחיים, אל מול השמש האביבית.

הכיכר הגדולה, המרוצפת אבנים אדמדמות, שהיוותה כמעין חצר פנימית עצומה בין בנייני הממשלה האפורים, עם חלונות מסורגים ודלתות מסיביות, שדומה תמיד הן נעולות ואיש לא נכנס בהן. ברגיל, לא ניתנת רשות לאיש מבני העם, שאיננו נמנה עם פקידי הממשלה הבכירים, אנשי צבא במדים ואנשי בטחון בחליפות האפורות, האחידות, לא רק להיכנס לכיכר זו – כיכר העם – אלא אף להציץ בה מרחוק נאסר על-ידי הזקיפים החמושים שעומדים בדרך-כלל בכל פינה.

עכשיו לא נראו שומרים אלה, לא במדים ולא בלבוש אזרחי. חיילים חמושים, מגדוד משמר הנשיא ניצבים עכשיו סביב הכיכר: חיילים במדים מצוחצחים, קסדות לבנות על ראשם, כל אחד אוחז את נשקו הדרוך במצב "היכון" אך הוא עומד קפוא על מקומו, כמו תוֹרְנֵי הדגלים שביניהם הם עומדים; בין כל שני תרנים, במרחק של חמישה מטר זה מזה, ניצב חייל, ורק עיניו העירניות, החודרות, נעות ימינה ושמאלה, סוקרות בקפדנות ובחשד את האנשים המתגודדים בכיכר, נושאים זרי פרחים ודגלונים קטנים, דגלי המדינה.

מעגל שני של חיילים וגבם אל הכיכר, תפקידם להבטיח את האירוע מפני הפרעה או מתנכל כלשהו מעבר ומחוץ לכיכר.

מאחורי מעגל בנייני השלטון, במרחק-מה מאחור, בולטות קומותיו העליונות, הגבוהות, בצורת פגודות, של ארמון הנשיא, המנהיג הנערץ, אבי האומה, שדיוקנאותיו הגדולים, במדי צבא מפוארים ובדרגה של גנרל בכיר מתנוססים על קירות גבוהים ועל עמודים מיוחדים.

שירי-לכת, שירי מולדת, והימנוני קילוס למנהיג הדגול בוקעים בעוצמה אדירה מרמקולים שחורים, אימתניים, דומים לארונות-מתים. על הבמה הגדולה, המקושטת בבדים בצבעי הדגל הלאומי – אדום-שחור-זהב נשלמות ההכנות האחרונות, כאשר טכנאי (אולי הוא איש ביטחון) בודק את דוכן הנאומים, את המיקרופונים המבהיקים וסוקר שוב ושוב את לוח הפיקוד הרבוע, שאורות ירוקים ואדומים מרצדים בו.

הכול ערוך ומוכן לקראת הרגע הגדול.

פתאום נפסקת המוזיקה באחת ופקודה צבאית מקפיאה את תנועת ההמון בכיכר ומעמידה את החיילים במצב של "דגל 'שק".

אל הבמה מתחילים לעלות, בזה אחר זה, ראשי המדינה, רובם במדי שרד של גנרלים; אחריהם – כוהני הדת בגלימותיהם הלבנות, מצנפות משי שחורות עם פסי זהב על ראשיהם, זקניהם מסולסלים. ולאחריהם עולים אל הבמה ומתיישבים במקומותיהם המדענים בחלוקים לבנים, משקפיים על עיניהם וקרחותיהם מבהיקות בשמש. רובם נראים שונים, זרים, לא מבני עמנו ואומתנו.

מבטיהם של אלה רציניים-חגיגיים. אם יש בהם שמחה וגאווה על הֶשֵׂגָם, אין זה ניכר בפניהם הרציניים, חמורי-הסבר.

הנה ניצב מול עיניהם פרי עמלם – משך שבע שנים תמימות – טיל ענק, כמו עמוד אבן אדיר וראשו מחודד, אובליסק מימים קדומים, מתנשא לגובה עשרות קומות מגורים, על הגבעה שמחוץ לעיר, במרחק שבו אפשר להבחין בפרטי כַּן השיגור ובטיל שבין זרועותיו, בעין בלתי מזויינת. גופו המתכתי של הטיל צבוע בשלושת צבעי הלאום: אדום-שחור-זהוב, ובראשו – כך נלחש מפה לאוזן – הפצצה האימתנית...

הטקס הזה, ביום העצמאות ה-70 של המדינה, יום הולדתו ה-60 של השליט ו-25 שנות מנהיגותו, מאז שתפס את השלטון במדינה במהפכה עקובה מדם, שבה סילק, יחד עם הגנרלים הפטריוטים, את הנשיא הנבחר הרופס ואת ממשלתו הכושלת, ומאז הוא שולט ביד רמה במדינתנו בת 30 המיליונים, רובם איכרים מגדלי אורז ופועלים קשי יום, כורים במכרות ואנשי בטחון-פנים. תחת מנהיגותו של השליט הנערץ פרחה גאוותו הלאומית של עמנו ודברו של המנהיג מפיח בנו מסירות, מאמץ עילאי בעבודה ותקווה לעתיד מזהיר.

אך המדינה האהובה שלנו מוקפת אויבים, קרובים ורחוקים (אף שמעולם הם לא הוגדרו בדיוק), ועיקר דאגתו של השליט ומועצת עוזריו הגנרלים נתונה לפיתוח אמצעי הגנה, הרתעה והכרעה טוטלית של האויבים.

לכן בא הטקס הזה לציין גם, ואולי בעיקר, את השלמת הפרוייקט "חץ הזהב" – הפצצה האטומית והטיל הנושא אותה. השיגור החגיגי אמור לשַלֵחַ את הטיל עם הפצצה שבראשו אל מרחבי החלל, ומשם על מעמקי האוקיינוס, ובכך לאותת לאויבי המדינה, הקרובים, ובעיקר הרחוקים – על יכולתה המדהימה של המדינה, הנתונה בין הנהר הגדול לבין ההרים הנישאים, ועמה הנחוש והעקשן, בהנהגתו של המנהיג והשליט הכל-יכול, שמוביל אותנו מניצחון אל ניצחון.

עמנו העתיק והאציל, שידע פרקים מפוארים בתולדותיו בעבר הרחוק, מנסה, זה שנות דור ויותר להחלץ ממצבו הירוד ולשוב לימי הפריחה והגדוּלה, כפי שידע לפני 1,000 שנה, בימי שושלת מלכי "חבצלת הזהב", חצאי-אלים וחצאי בני-תמותה, שהנהיגו את עמם בתבונה, בחסד וביד רמה.

במאה האחרונה, עם התפתחות השגי הטכנולוגיה המודרנית, התדרדר מצבה של המדינה והעם, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית, חברתית ומדינית. ממשלות קמו ונפלו, פרלמנטים נבחרו ופוזרו, מרידות והפיכות תכפו בזו אחר זו, עד שלפני 25 שנה תפס את השלטון המנהיג הנוכחי, שאת שמו אסור להזכיר בפומבי, והוא מנסה להחזיר את המדינה והאומה למעמד שהיה להן לפני 1,000 שנה.

והעם שמאחוריו יודע להצניע את דרישותיו, להסתפק במועט שבמועט, לסבול רעב ומצוקה, עוני ומחלות, משטר צבאי אכזרי ומשמעת-ברזל, כפי שהנהיג השליט. מסתפקים אנו במנת אורז אחת ביום ובכותונת קרועה לעורנו, בוססים יחפים במדמנות שדות האורז, מכופפים גבנו בחפירת תעלות הגנה מפני אויב פוטנציאלי ועמלים עד כלות הכוחות לכרות מן האדמה הקשה ברזל ונחושת, פחם וזהב, ויש אומרים – גם אורניום. וכל זאת כדי לאפשר למנהיג, לאנשי הצבא ולמדענים המקומיים והזרים לבצע את תוכניתם הגרנדיוזית להגנת העם והארץ ביום פקודה.

היום, זהו גם חגנו. פיצוי על שבע שנות מחסור, יגע וסבל. הטיל שינסוק לשמים ירומם גם את גאוותנו, את תקוותנו ואת רגש הפטריוטיות לארצנו, לעמנו, ואת ההערצה, המסירות וההכנעה למנהיגנו הכל-יכול, הכל-יודע, הכל-מבין, שידע להנהיג אותנו בתבונה, בנחישות וביד ברזל, זה 25 שנה, עד הלום.

לקול תיפוף מהיר, כְּדִרְדוּר אבנים קטנות, עולה המנהיג בצעד מדוד לבמה, במדי השרד המפוארים, חזהו עטור אותות גבורה ומדליות אינספור, דרגות גנרל בכיר על כותפותיו המוזהבות, שפמו גזוז בקפידה צבאית וארשת פניו, החמורה תמיד – חגיגית הפעם.

הוא עובר לפני שורת המכובדים על הבמה, לוחץ את ידיהם, נושק את ידו וזקנו של הכוהן הגדול, מחליף מלים עם ראשי הפרוייקט ואחר מתיישב בכס הרם, במרכז הבמה.

התזמורת הצבאית מנגנת את ההימנון. הכוהן הגדול נושא תפילה קצרה לאל הכל-יכול, תוך ברכות מיוחדות למנהיג.

נאומו של הנשיא-המנהיג קצר, כרגיל, מדוד, לקוני, משרה יראת-כבוד. אך הפעם הוא מפנה דברי ברכה ותודה למדענים, לעוזריו, חברי ההנהגה, ובמיוחד לעם כולו, על מסירותו, על עמלו והשגיו, ובפיו תקווה והבטחה לעתיד מזהיר, הצפוי לעמנו, בשנים הבאות.

ושוב משתררת דממה.

מתוך פתח שמתחת לבמה יוצאת ילדה קטנה, כבת שבע, בחולצה לבנה, חצאית שחורה ארוכה, מטפחת אדומה-זהובה מכסה את ראשה ומצחה ועל צווארה עניבה של תנועת הנוער, בצבעי הלאום.

היא מתקדמת בצעדים בטוחים, מאומנים היטב, עולה במדרגות אל הבמה, קדה קידה מנומסת לעבר שורת המכובדים ומול המנהיג היא מרכינה את ראשה ומשלבת כפות ידיה בברכה – כפי שלימדוה בחזרות אינספור בחודש האחרון.

אחר-כך היא פונה אל פינת הבמה, שם ניצב לוח הפיקוד, המהבהב באורות אדומים-ירוקים. כיוון שהיא קטנה, הוצב שם גרם-מדרגות עשוי עץ במבוק.

בדממה המוחלטת עולה הילדה מדרגה ועוד מדרגה – שלוש – סופר כל נוכח במקום, בליבו.

הילדה מניפה את ידה, מוכנה ומזומנה ללחוץ על הכפתור.

עיני כל נשואות אל בסיס הטיל, החבוק בזרועות כן השיגור. עוד רגע תפרוץ הלהבה, תרים את הטיל הכבד אל שמי התכלת, ועימו – את גאוותנו והתלהבותנו.

הילדה לוחצת בהחלטיות על הכפתור האדום – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – אך כדור האש פורץ לא מבסיסו של הטיל, אלא מראשו המחודד. כדור של אש מסנוורת כמו שבע שמשות פורץ, מתפשט ומכסה כנחשול אדיר את הגבעה, את הבניינים שמסביב ואת הכיכר וההמון המרוכז בה.

רעם הפיצוץ המתמשך בולע את זעקת התדהמה והזוועה של הנוכחים, הנמוגים כולם כהרף-עין.

עמוד עשן עבה, שחור-אדום עולה אל מרומי השמים ובראשו נפרש ענן עגול, בצורת פטריה שחורה.

ודממה.

מתוך ספרו החדש של יהודה גור-אריה, "צבעי פרפר", בהוצאת כרמל, 2007.

כמה ילדים קטנים זיינת, מחמוד אחמדינג'ד?

כמה ילדים קטנים זיינת, מחמוד אחמדינג'ד, בנעוריך, בטרם שימשת כחוקר סאדיסט של אנשי השגרירות האמריקאית שהיו כלואים חודשים ארוכים בטהרן בניגוד לכל חוק ומשפט בינלאומי, ובטרם דגלת בתאווה רבה בהוצאה להורג של הומוסקסואלים בארצך? אגיד לך מה אתה – אתה משוגע מסוכן בעל פני עכבר, ערמומי, שקרן חסר-מעצורים, מניפולטור – אך בתוך-תוכך אתה מטומטם שאינו מבין את העולם שבו הוא חי, ומפני כך אתה מסוכן כפליים ומסוגל לשלוח את הפצצה כשזו תהיה בידיך. לכן תבורכנה הידיים שתורדנה אותך ביגון שאולה, והראשונים שישתחררו ממך בצהלות שמחה יהיו מרבית בני עמך שלך, בייחוד הנשים!

עיריית תל אביב יפו מודיעה על הסדרים חדשים להולכי רגל על מדרכות העיר

על כל הולך-רגל לסור למשרדי קבלת הקהל בעירייה (הממוקמים כיום זמנית בגן העיר, ליד דוכן המאכלים הדרוזיים ושמן הזית הזול והטעים, 25 שקלים ל-650 מ"ל) לשם הדרכה וקבלת רישיון הליכה במדרכות העיר.

כל הולך-רגל יקבל דף לבן ארוך במקצת ובאמצעו קו שחור. ההדרכה אומרת: "החזק את הדף בידך או למד אותו בעל-פה ולך במדרכה רק על פיו מבלי לסטות ימינה ושמאלה. גם בפניות יש לאמוד את התעלקות [ר"ל התעקלות] קו האמצע ולפסוע רק על פיו. כל מי שיסטה מן המסלול ימינה או שמאלה ויגרום להתנגשות או להפלתו של רוכב אופניים, של גולש ממונע או רגיל, או של קטנוע – יואשם בהליכה רשלנית בניגוד להוראות וישלם קנס כבד על כך, ובאם תהיינה פציעות כתוצאה מהליכתו הבלתי-זהירה, ימצא עצמו נתבע בבית המשפט!

אם הולך-הרגל רוצה לפנות ימינה או שמאלה עליו לשלוח יד ולאותת כפי שהיו נוהגים בנסיעה במכונית עם חלון פתוח לפני שישים שנה. אם סלים בידיו, יסתפק בזיע ראש לצד שאליו בדעתו לפנות.

אל תצביעו לראש העיר רון חולדאי

בטרם יישבע לכם שהיכל התרבות לא ייהרס ולא ישופץ-ייהרס כמו אולם הבימה, שכיכר רבין לא תהפוך לחניון ושבריכת תל אביב (גורדון) הנטושה והריקה אכן תתחדש – וזאת, בין היתר מהיותה אחד מפלאי הטבע של העיר כי מימיה, 24 מעלות קיץ וחורף, שאובים מבאר מלוחה בקרבת חוף הים והיו מתחדשים מדי לילה! אין עוד בריכה כזו בארץ, והיא חלק מן הביוגראפיה של אלפי אנשים והיא מופיעה בסיפורים ובספרים אולי יותר מכל מקום אחר בעיר השקועה בחפירות חייה, עיר שבה משפצים את מה שלא נחוץ ומזניחים את מה שאכן זקוק לשיפוץ!

יעקב זמיר

מסיפורי בגדאד שלי

פרק ל"ה. גלדיס היפה שפתחה רגליה ביום נישואיה רק באיומי אקדח

אותם ה"סידורים" בהם קראנו בבית הכנסת, בחלקם נמצאים בידי היום כאן בארץ. הם סודרו והודפסו בדפוס דנגור שנוסד על ידי דודה של אימי, אחי אביה, לתפארת המשפחה והקהילה. אחיו של מי שהיה ראש הקהילה, ה"חכאם באשי", רב ראשי ומאושר גם על ידי השולטן בקושטא. והדברים הלא הם כתובים בספרים של תולדות יהודי בבל.

הדוד הוציא בדפוס את כל ספרי הקודש מקטן ועד גדול, וכן ספרים אחרים בשפות. וגם הדפיס למשרדי הממשלה השונים ולאנשים פרטיים – ספרי לימוד, ספרי קריאה, וספרים אחרים. תחילה נסע בעצמו לגרמניה ובחר את מכונות הדפוס וכל יתר הציוד, ולמד להפעילם. אחר כך המשיכו במפעל חלק מבניו, בעיקר אחד שהוא בן דוד ראשון של אימי. וזה האחרון היה איש ממולח מאד וסוחר מצליח ביותר.

מלחמת העולם השנייה, כמוה ככל המלחמות, גרמה לאנשים מסוימים להתעשר בצורה אדירה. אדם שהחזיק סחורה בכמות מסוימת, וסחורה זו הפכה להיות נדירה בימי המלחמה, מחירה האמיר אפילו פי כמה מאות והא הפך לאדם עשיר בין לילה. ובן הדוד הזה התעשר מאוד מאוד בימי אותה מלחמה. והכלל שכסף מביא כסף, תפס גם כאן. הוא ידע לכלכל את מעשיו וכספו ועושרו תפחו וגדלו. משפחתו גרה בארמון על שפת נהר החידקל בבגדאד, עם משרתים, טבחים גננים, מכוניות פאר ונהג צמוד וכל כיוצא בזה.

ולפי מה ששמעתי מפי אימי עליה השלום, הוא לא היה נדיב, ולא עמד במבחנים של עזרה למי מבני המשפחה שנזקק. שנאמר אם העשירים לא יקמצו בכספם, הם יפסיקו להיות עשירים.

הוא ובניו עשו עסקים גם עם הצבא הבריטי ומוסדותיו, וגם עם הממשלה העיראקית, והפכו למולטי מיליונרים בקנה מידה גדול ממש.

לאחר המלחמה הוא הריח בזמן את ריח הצרות הממשמשות ועומדות לבוא על ראשם של היהודים, והשכיל להבריח את כספו לאנגליה, כלומר לבריטניה הגדולה, שאז היתה האימפריה בה"א הידיעה ושלטה על חלקים גדולים של כדור הארץ. ואחר כך היגר לשם יחד עם כל בני משפחתו, שעם כספיהם הקימו ממלכה מסחרית חדשה בארצו של המלך ג'ורג' ירום הודו.

שאלתי לא מזמן את בן דודי הבכיר שזוכר את הדברים הללו מעת התרחשותם, כיצד יכלו אלה לקבל דרכון לאנגליה בימים ההם? התשובה כמובן היתה, שבבגדאד אפשר היה לקנות בכסף גם את הנביא מוחמד.

בעיקר אמורים הדברים בבן אחד של העשיר שמדובר בו, שהמשיך במסורת המשפחה בעסקי הדפוס והנייר וחלקיהם, ושגשג עד מאד. נתגלה כיותר נדיב מאביו. כעת הוא פנסיונר ומוציא לאור ירחון שנקרא "Scribe" על שם עזרא הסופר שהיה נביא מנהיג ועסקן בימי הגלות לבבל.

העיתון דן בענייני העדה ומשמש בין היתר במה לאקטואליה ולנוסטלגיה של גלות בבל בתפוצות. מעניין מאוד. מופץ חינם אין כסף לכל דורש. הוא משופע בתמונות ובסיפורים עסיסיים על בגדאד בימים ההם, ותדיר מוצאים בו גם מדור לחיפושי קרובים: אחד שהיגר לאוסטרליה לפני שישים שנה מחפש את בן דודו זה וזה שעסק בבגדאד בכך וכך וכל כיוצא בזה. הנשים כותבות במדור המיוחד גם מרשמים של מאכלים עיראקיים מסורתיים, ואני מקריא אותם לפעמים באזני זוגתי שתחי' להעשרת האוצר המפואר שלה בענייני תפריטים ומזון משובח מעשה ידי אמן.

אחיו של האדון הזה נתקע שנים אחדות בטהראן בנתיב בריחתו מעיראק לחו"ל עם קום מדינת ישראל.

איראן זכורה לטוב בעניין קליטתם של הבורחים מפני החרב העיראקית בימים ההם. ובחורנו, אף הוא אדם מוצלח פיקח חכם ומשכיל ונעים הליכות וגם חתיך, התאהב בלא אחרת מאשר... בתו של השגריר השוודי באיראן.

לְסָבָה של הנאהבת היתה מטבעה של מטילי זהב בשוודיה. שם הכינו את המטילים הגדולים שאנו רואים בסרטים, ואשר לימים יאוחסנו במחסנים המיוחדים, תת-קרקעיים ושמורים היטב היטב, ושייכים למדינות שונות. וכן הוטבעו שם גם סתם מטבעות זהב לכל מיני גורמים, מדליות ודברים אחרים.

כלומר עושר של קורח כפול מאה.

סוף שנצר המשפחה הזה של אימי נישא לשוודית הבלונדית בתו של השגריר, נכדתו של בעל מטבעת הזהב. לאחר מכן עבר עושרו של הסב בירושה לבת היחידה הזו של המשפחה, והעסקים שגשגו והלכו, וכסף נדבק לזהב והיו למקשה אחת.

אח אחר שהיגר לאנגליה מעיראק, והתעשר ושיגשג, והיה חבר במועדוני היוקרה החברתיים בלונדון שומרת המעמדות והמסורת, מרוצי סוסים מסיבות קוקטייל עם לורדים ובעלי השפעה אחרים, נישא לבת ממשפחת הרוטשילדים. בנקאות נכסי דלא ניידי, אוניות וחברות ביטוח ועוד, והפרוטה לא תחסר.

גם אחיו האחר לא פיגר אחריו בעניין ההתחברות עם משפחה עשירה ועתירת נכסים, והוא נישא לבת משפחה עיראקית אחת, מן העשירות שהיו במזרח הרחוק בזמנו, כלומר מאלה שהעידו על עצמן שיכלו "לשים את הרוטשילדים בכיסם הקטן." (פרטים מאלפים מאוד בעניינים האלה מצאתי בספרו של עזרא שקד, "היהודים, האופיום והקימונו"). ובזאת נוסד הענף הצרפתי של המשפחה הזו, שעקר מאנגליה לצרפת, ושם היכה שורשים והתפתח בעסקי הטקסטיל, והשם החדש שֶהִצְטַרְפֵת הפך ל D'ANGOOR, כיאה וכנאה למשפחה מפוארת עם מסורת וטירות שעל השער שלהן מתנוסס סמל צבעוני עם שני אריות חורצי לשון משני הצדדים ובאמצע ענפי זית וחצים ופרחים ועוד, כאשר כל פריט ופריט מסמל משהוא.

בין הדנגורים שלא הספיקו להישאר בבגדאד (בחיים!), היו סבי אבי-אימי, ואחִיה, שעסקו בזמנו בחלפנות כספים. אך מאוחר יותר, בזמן מלחמת העולם הראשונה, כאשר האימפריה העות'מנית החלה מתפוררת והרגישה בקיצה המתקרב, הם נטשו את עיסוקם זה והחליפוהו בעסק של טקסטיל. והנה נטפלו השלטונות התורכיים לחלפני הכספים בתואנה שהם אינם מוכנים להחליף את זהבם בשטרות הנייר שהנפיקה קושטא, ועל ידי כך לא מסייעים דיים לשולטָן ירום הודו, ולמאמץ המלחמתי שלו. הם עלו על חלפן אחד, ומצאו כביכול סיבה לכלוא אותו, והנ"ל (שכחתי את שמו), הלך וסיפר ומסר שמות של שלושים ושניים חלפנים וחלפנים-לשעבר, מעין תמות נפשי עם פלשתים. ואמנם הושמו כל השלושים וארבעה בתוך שקים עם אבנים גדולות והושלכו לנהר. כמובן לא לפני שעוּנוּ והוכוּ עד אובדן החושים, כידם הטובה של התורכים בעניינים הללו מאז ועד ימינו אנו ממש. כך מצאו את מותם אבי-אמי ואחיה בעוד היא ילדה קטנה. ויחד עם כל משפחתה ידעה את היתמוּת מגיל צעיר מאוד. ועל כך כתבתי גם במקום אחר ב"סיפורי בגדאד שלי". והקורות האלה מופיעים אף הם בספרי ההיסטוריה של יהודי בבל. אציין שרק שתיים מגופותיהם של הנהרגים הללו נמצאו במורד הנהר הרחק כמה קילומטרים מעיר הבירה. עקבותיהם של כל היתר לא נודעו. השם יקום דמם.

ובאותה צעדת בוקר שלי נזכרתי בימים רחוקים. בהיותי נער בבגדאד, גרה בסמוך לנו משפחה של אישה מבוגרת ובנה יחידה הנשוי. הוא היה חייט לפי מקצועו, רברבן ומפונק מאוד ובעצמו הופיע לבוש הדר ומטורזָן. הוא גדל יתום מאב, שנהרג באחת החזיתות של התורכים, לשם נלקח כחודש אחרי נישואיו , והשאיר אחריו אלמנה הרה, כך שמיודענו אף לא הכיר את אביו מולידו. האם גידלה אותו לבדה ומטבע הדברים פינקה אותו ושמרה עליו כבבת עינה. היא לא נישאה שוב לאיש וכל מעייניה ניתנו לבן הזה. וכאשר התחתן היא פינקה גם את אשתו והוליכה אותה על כפיים ממש. הקרבתה העצמית היתה ראויה לציון ולהערצה. אישה טובת לב וצנועה, שקטה ונעימת הליכות. ותמיד היטיבה עימנו, הילדים, בנשיקות רטובות ובממתקים ובמטעמים אחרים.

יום אחד חלה האיש המטורזן הזה והוא צעיר לימים. הוא לקה בדלקת הכבד עם חום וצהבת ומיני כאבים. בימים ההם החולים שכבו בביתם ואף מתו בביתם וכל הסיפור של בית החולים לא היה כל כך נפוץ כמו בימינו אנו. (שעל כל עיטוש מתייצבים קוממיות בחדרי המיון, הם בנותיהם כלותיהם והאחים של הכלות עם הפלאפונים וקופסאות הקולה והגרעינים הסיגריות והבמבה והרעש וההמולה).

רופא הולך ורופא בא ואין מושיע. החום לא יורד, החולה מאבד משקל, הצהבת מחמירה, וההחלמה לא נראית באופק. בית המלאכה כמובן שנסגר, ההוצאות רבו, הדוחק גדל, והצער נתעצם. האם היתה נועצת באבי מדי יום וגם יושבת בוכה ומיתיפחת אצלנו.

ולא רק רופאים הלכו ובאו, גם המלחשים והמלחשות, המעלים באוב, כותבי הקמיעות, ו"הקושרים קשר", (כלומר היו קושרים שרוך שחור על זרועו של החולה, או המאוהב או התועה דרך. והקושרת היתה מלחשת מיני לחשים לסילוק השדים והרוחות והמזיקים למיניהם).

וכן "שופכות המים", שהיו מביאות מים מיוחדים ושופכות אותם לרגלי החולה או הנפגע כאמור, בלווי מיני מילמולים ואמירות, לאותה המטרה הנזכרת לעיל.

גם "חכמים" ומקובלים הביאה האם, לברכו ולהתפלל לשלומו ליד מיטתו. ואף נעזרה "בחולמי החלומות", אלה היו בדרך כלל אנשים מבוגרים ובעלי ניסיון חיים ומקובלים על הבריות, שטענו שיש ביכולתם לבקש משר השינה והחלומות הממונה, אשר בידיו מפקיד היהודי את נשמתו בטרם ילך לישון, שיאיר להם את הדרך בעניין מסוים או ינבא להם למה לצפות. הם היו מבקשים חפץ כלשהוא של הנדון, כמו מטפחת, כובע, גופייה או דבר דומה אחר, וכן את פרטיו האישיים, שם אימו ותאריך הולדתו, ומבקשים בלחש לפני השינה מהשר האמור שיצליחו לחלום חלום. ולמחרת בבוקר היו קמים ומספרים את החלום אשר חלמו ומפרשים כאוות נפשם והבנתם, וכמובן מקבלים את המעות שהגיעו להם. קרה שלפעמים לא בא החלום, ואז היו חוזרים על זה פעם נוספת.

ומנין לכותב השורות הללו כל הפרטים? כמעט ממקור ראשון! – סבו של החבר הטוב שלי, מאז הימים ההם – היה איש זקן בא בימים, עם עיניים כהות ומקל הליכה. והוא היה חולם חלומות כזה. (קשה שלא להיזכר כאן בסיפורו היפה של גבריאל גרסייה מארקס על חולמת החלומות בספר "שנים עשר סיפורים נודדים").

היא גם פקדה ידעונים למיניהם. אלה שֵייחִ'ים בעלי שם שעשו רושם גדול על הפונים אליהם. הם ישבו ושמעו את העניין, ואחרי תרגילים שונים וכביכול דיבור ויצירת קשר עם ה"גִּ'ינִּי" המתאים (הרוח או השד הממונה על אותו העניין), פקדו על השואל להביא למחרת היום תרנגולת אדומה וכך וכך לירות זהב או שטרות. הכול תלוי איך נראה השואל ומה מעשיו בעולמנו. לפעמים גם שלוש תרנגולות לבנות או תרנגול הודו שחור, או עשרה מטרים בד פופלין או משי, וכל כיוצא בזה, כיד הדמיון והתיאבון הטובים עליהם. ואחרי ימים אחדים היו מוסרים מה אמר אותו "ג'יני" בעניין.

כל זה לא הושיע!

הוא שאמר המשל באותם הימים, מה שהשאיר הגנב, לקח הידעוני. ר"ל שכאשר לאדם היתה גניבה של דבר מה חשוב ומאד רצה לדעת היכן החפץ נמצא, הלך לידעוני כזה שביקש תרנגולת אדומה או כבשה לבנה כאמור לעיל וכן כמה דינרי זהב בתוספת על מנת שיוכל לומר ולהנחות איה מקום הימצאה של הגניבה. כמובן בלי שום הצלחה. וכך יצא שהאיש נגזל פעמיים: פעם על ידי הגנב ופעם שניה על ידי הידעוני.

כולנו השתדלנו לעזור לחולה ולאימו האומללה במידת האפשר. והאישה עשתה לילות שלמים ללא שינה ועמדה וטיפלה בו, בזה הבן שהוא כל עולמה. מאידך גם לא יכלה להזיל דמעה בנוכחותו, שלא ירגיש שמבכים אותו כאילו הוא נפרד מן החיים.

יום אחד באה האם האומללה אל אבי לשאול אם היא יכולה, ואם זה לא יפריע לנו, שתעלה לגג הבית (קרוב יותר לשמיים) ותתפלל ותצעק לאלוהים ותתחנן שישלח לה ישועה, וירפא את בנה יחידה מחוליו.

אבי כמובן שעודדה במילים ואמר לה שהרשות נתונה לה לעשות כחפצה. ואת צעקותיה ובכייה המר והתייפחותה הממושכת ודיבורה לאלוהים, אני זוכר היטב. זה מילא אותי צער אז, וכן גם עתה כאשר אני כותב את הדברים. ברדתה מעליית הגג היא נראתה כל כך שבורה ומעוררת רחמים, פניה נפוחות ואדומות מבכי, והלב נשבר למראה אומללותה הממושכת.

וכך נזכרתי בה כאשר נתקלתי באישה, שעליה סיפרתי, בצעדת הבוקר שלי.

אחרי זמן עצרה מחלתו של החייט הצעיר.

אט-אט החל מחלים ואוגר כוח, ולאחר שבועות אחדים בהם היה מדדה בעליית הגג בשמש ליישר את אבריו שעצלו מרוב שכיבה, חזר פחות או יותר לאיתנו ולעבודתו, ושב להיות הצעיר המשופם הלבוש הדר והמטורזן עם חיוך ממזרי ומפתה ומבט מלא תשוקה וחודרני, ופוֹעלו כמימים ימימה.

חלפה שנה, ונולד לו בן זכר בסימן טוב ובמזל טוב. והשמחה גדולה, ואימו נעשתה סבתא מאושרת שלא חדלה לשיר שירי הלל לנכדה הצעיר, תהא נשמתה כפרתו וכל כיוצא בזה. וכמובן שהפכה את עצמה אוטומטית לאומנת-משרתת גם שלו.

סמוך לאותו הזמן, דובר בגְּלָדִיס. היא הנערה בת החמש-עשרה, בתה של אחות אשת החייט. גדלה וגבהה, ונמלאה נשיות ושובבות. אם כן יש למצוא לה חתן חיש מהר שמא חס וחלילה תצא לתרבות רעה. והיא כמובן שסירבה לשמוע על עניין זה מכל וכל. עדיין תלמידת בית ספר ובקושי פתחה את עיניה לראות מה אלוהים זימן לה בחיים. והיא לא ידעה שהוא זימן לה צרות ואומללות לאורך כל הדרך.

ובעוד הוריה מחפשים לה חתן להשיאה, היא לא חדלה מלהצהיר בקולי קולות שהיא תסרב להינשא לאיש, והיא תברח והיא תיעלם וכל כיוצא בזה דיבורים של בני הנעורים. נערה יפה ומלאת מרץ כמו סייחת פרא. היתה באה לבית דודתה להינפש מלחץ משפחתה ולשחק עם בני גילה, אנחנו הנערים של השכנים. כן גם קיוותה שדודתה ובעלה ידברו על לב הוריה ויניאום מתכניתם לקבור אותה חיים בגיל זה לחופה וקידושין.

ולמה יעשו כן דודתה ודודה? והרי גם הם מאמינים באמונה שלמה לגמרי שזו הדרך הנכונה לנהוג בה. והנעורים של הבנות היוו איום ממשי על אושרם ושלוותם של ההורים, כפי שכבר הזכרתי את העניין במקום אחר ב"סיפורי בגדאד שלי".

והחתן המיועד נמצא חיש מהר.

בחור צעיר שבקושי מקצוע בידו, שוליית חייט, ממשפחה ללא אמצעים, שמדבר גבוהה גבוהה ומספר סיפורי אין קץ על כישוריו ויכולתו. לימים נתברר כמובן שהכול הבל וריק. והוא שולח שליחים שאינו ישן בלילות מרוב אהבה ואין לו בעולמו זולתי גלדיס יפהפיית הדור.

לא רוצָה כן רוצָה, נערך טקס אירוסין. והיא ממשיכה להצהיר שהיא לא תתחתן ובודאי לא עם שוליית החייט שאותו אינה אוהבת. זו אם כן נערה מרדנית ממש! כלומר, שימו לב! מכזו יש להיזהר שבעתיים, ויש להשיאה מהר ככל האפשר שמא תגדל ותעשה "צרות" יותר גדולות.

הוא שולח מתנות ופרחים וממתקים ודורונות שונים כמקובל. והיא, מסרבת אפילו ללכת איתו לקולנוע. הוריה מרגיעים אותו לומר, שעקשנותה תשכך עם הזמן ואל לו לדאוג, סוף שדעתו של אביה תגבר על הכול, והעניין יבוא על מקומו בשלום.

חלפו חודש וחודשיים ושוליית החייט שלנו נפוח לו בביצים, ורוצה חופה וקידושין. והימים קשים ושחורים. בעיראק שרר משטר צבאי וליהודים חושך וחרדה בלב, חיפושי הבולשת בלילות, פרנסה אין, היהודים סולקו ממשרותיהם, וכולם אכולי דאגה.

אבל שוליית החייט "בריא וחרמן ומת להתחתן". (כדברי השיר שהובא הישר מהרי האטלס ושמענו אותו בנתניה המפוארת בחתונה שחזינו במו עינינו בפנסיון הכוכב בשנת 1962. וראה פרטים פיקנטיים על אותה חתונה במקום אחר בסיפורים הללו).

בכל זאת הם מאורסים, וכאופנת הימים ההם, הצטרפו לתנועה הציונית ונרשמו לעלייה לארץ ישראל, יחד עם כל חברי אותו תא מחתרתי. ושוליית החייט דוחק. ובכיסו אין אפילו כסף לשכור דירה בה יוכל לגור עם זוגתו העתידית. משפחת שכנינו, אלה קרוביה של גלדיס, פנתה אל אבי בבקשת עזרה ועצה.

ואבי שאהב לעזור לזולת ולעשות מצוות כרימון שלא על מנת לקבל פרס, באמת ובתמים, מייד נידב להם "מתנה צנועה". אהלן וסהלן, הוא מעמיד לרשותם חדר בביתנו הגדול בו יוכלו לגור אחרי נישואיהם עד שירווח להם, וזאת אף מבלי שיצטרכו לשלם שכר כלשהוא. ובכלל הלא הם מיועדים להיות מוברחים לפלשתינה כל יום.

והנערה כל העת עם אותו הפזמון: היא לא רוצה להתחתן, והיא לא אוהבת את שוליית החייט!

רוצה לא רוצָה, מארגנים חתונה. ובבגדאד החתונה נמשכת שני לילות תמימים, לילה ראשון "חִינָה", ואחרי יום של הפסקה, בלילה השלישי, חופה וקידושין. ומה אחרי החופה והקידושין? התייחדות!

הזוג הצעיר נכנס לחדר, החתן שבער מתשוקה ניגש לבצע את זממו עליו חלם בהזיותיו, אחריו הוא אמור לצאת ולבשר לכולם שהכול בסדר ואף ימסור את הסדין המגואל בדם בתוליה של הכלה לאִימָּהּ, וזו יחד עם כל הנוכחות יפרצו ביללות גיל ושמחה. את כל זה אני זוכר כאילו זה התרחש אתמול:

הזוג נכנס לחדר, אך אין יוצא. חולפת חצי שעה, שלושת רבעי שעה, ואין שינוי.

כולם החלו דואגים ומתלחשים. סוף שאחרי שעה יוצא החתן, הוא שוליית החייט החרמן והדלפון, כשהוא לבוש פיגמת פסים, נרגש ומזיע, ואומר ש"היא מסרבת," היא לא רוצה לתת לו.

ואני ישוב בחדר העילי שלי בקרבת מקום, מלא הזיות ודמיונות וכולי קשב למתרחש, אירוע שהפך להיות מרתק ממש. מה הולך לקרות באותו הערב לילדה החמודה, חברתנו למשחקים בחצר הבית יום-יום, עד אז.

ברגע זה נכנסת לתמונה אימו של השכן שלנו, עליה דובר בתחילת הסיפור (וכאן היא שימשה כזקנת העדה):

"מה זה היא לא רוצה? אִל עֵיינָה אַבִּיטָּה!!" – את העיניים שלה נבטבט! כלומר אם היא תסרב ותעשה לנו בושות כאלה שלא נשמע כמותן במקומותינו, נעניש אותה ונלמד אותה לקח.

כאן החלה מהומה בבית. נכנסו לחדרה של הנערה המסכנה, שלא ידעה מה בעצם הוא רוצה ממנה ולמה עליה להתפשט על ידו ולמה שיכנס בתוכה כאשר היא מצהירה שוב ושוב שהיא אינה אוהבת אותו, לא רוצה אותו, ואינה רוצה בכלל להינשא לאיש, ושיניחו לה וכל כיוצא בזה דברי תחנונים. בכי והתייפחות ושיכנועים והתלחשויות, ציחקוקים והתרגזויות, עמוק בתוך הלילה, וגלדיס בסירובה.

אז נזעק לעזרה בלהט רב הבחור המטורזן, בנה של הזקנה, שולף את אקדחו ומכוונו לצעירונת הסרבנית: "אם תמשיכי לעשות לנו בושות, וַואלְּלָאהִי, בשם אלוהים, ארוקן בך את מחסנית האקדח הזה!" – כאן ועכשיו. חד וחלק. ושוב בכי ושוב תחנונים עד שהשתכנעה להסיר את התנגדותה העיקשת, ואת תחתוניה.

היא אמנם נוצחה במערכה אחת, אך לא חשבה לוותר. היא תיאבק בכל דרך אפשרית כדי להיפטר מזו הצרה שפקדה אותה.

כשבוע יותר מאוחר החלה עושה הצגות כאילו היא בהריון ויש לה בחילה ו"מתחשק" לה כל מיני דברים. ובאמצע הלילה היתה מעירה את שוליית החייט שלה לאמור, שמתחשק לה שִישְ-קְבָאב, והוא נאלץ לקום ממיטתו להתלבש וללכת לאיזו מסעדה להביא לאשתו ה"הרה" את מבוקשה.

למחרת חוזר הפזמון שמתחשק לה מלון ריחני צהוב, ואחרי יומיים סוכריות, ואחר כך תבשיל זה או אחר, ואם אתה אוהב אותי למה אתה לא רץ ומתאמץ להביא לי את הדברים? והלא אני בהריון ו"מתחשק לי."

ובבגדאד, עיר ואם באוריינט, באה בימים ובשנים, ישנם רובָעִים בהם החיים אינם נפסקים אף לרגע אחד עשרים וארבע שעות ביממה, כל ימות השנה. כך שכל תירוץ לא יעזור לחתן הצעיר לומר – "תלכי לישון, עכשיו הכל סגור, ומחר אביא לך." עם קצת כיתות רגליים משיגים הכול בכל עת. וכך היא "טירטרה" אותו כהוגן.

כאמור, בני הזוג הטרי היו רשומים לעלייה לפלשתינה, בלתי-ליגלית כמובן. והם קיבלו הודעה מאנשי "התנועה" להיות ארוזים ומוכנים לקריאה בכל רגע.

יום אחד בשעת אחר צהריים מאוחרת, דופקים על דלת ביתנו. נכנס איש אחד לא מוכר ושואל לגלדיס ולבעלה. הבעל עוד היה בעבודה או בבית הקפה, אך גלדיס היתה בבית, והיא מזנקת אל האיש עם חבילתה שנארזה מבעוד מועד, ואומרת שהיא תצא לדרך לבדה וכי אין לבזבז את ההזדמנות, ושבעלה יסע אחריה לפלשתינה בסיבוב הבא!

האיש מהתנועה (הציונית המחתרתית) כמובן שלא היה יכול לחכות, וקיבל את העניין כמות שהוא ויצא את ביתנו עם הגברת הצעירה שעטה על ההזדמנות למלט את נפשה משוליית החייט הנבעכ.

אחרי כשעה וחצי חזר החתן הצעיר, ושמע מאיתנו את קורות אותו אחרי הצהריים. הוא החל בוכה ומתייפח ומשתולל, היאך זה נסעה זוגתו בלעדיו ומה יהא איתו בלעדי גלדיס האהובה והיכן נשמע כדבר הזה שאישה תלך לבדה במדבריות. כולם ניחמו אותו לאמור שאוטוטו ייסע גם הוא, והלא אי אפשר לעשות מזה רעש גדול מדי כדי שהשלטונות לא ירגישו ואז כולם בצרות. הוא התהלך אבל וחפוי ראש כל הימים הבאים.

בחלוף עשרה ימים באה הידיעה, שהגברת הצעירה יחד עם כל הקבוצה שניסתה לגנוב את הגבול, נתפסה והושמה במעצר ותועמד לדין.

התאושש קמעא שוליית החייט החשקן והמאוהב שלנו. והתמלא תקווה שזוגתו הטרייה שוב תשוב לחיקו.

היא נדונה למאסר של כמה חדשים, וסוף שחזרה הביתה, כשהיא ממשיכה לשנן שהיא אינה רוצה את הבעל ולא את הנישואין.

רוצה לא רוצה, הוכנסה להריון. וממש באותה העת הותר ליהודי עיראק לצאת את המדינה תמורת ויתור על רכושם כספם ואזרחותם, ויחד עם כל הקהילה נרשמו גם שוליית החייט ואשתו לעלות לארץ ישראל, ועד שהגיע תורם, היתה לה כבר תינוקת חמודה בחיקה.

היא הגיעה לישראל הענייה והדחוקה, לגור במעברה, באוהלים ובבדונים, עם תלושי הקיצוב למזון ולבגדים ועמידה בתור על כל דבר.

נכון שלא היה בישראל מספיק אוכל ומספיק לבוש. נכון ששרר מחסור, אך היא תפסה יותר מכול את החופש!

זמן קצר מאוד אחרי בואם לכאן הצהירה כמו רבות אחרות: "כאן זה לא בגדאד, כאן אף אחד לא יכריח אותי לעשות את מה שאני לא רוצה, ואני לא רוצה להיות אשתו של זה!"

בכי תחינות ואיומים של שוליית החייט, משפחתו וגם משפחתה שלה, לא הועילו כהוא זה. היא דרשה גט, עשתה את המוות לכולם וקיבלה אותו.

כאן, בארץ ישראל, סמכותו של האב, שהיתה כל-יכולה בבגדאד, איבדה מכוחה פלאים, ו"מוסד" האבות פשט רגל. וגם בגלל סיבה זו נכנסו האבות בעצמם למשבר נפשי בארץ החדשה. כך ששלטונו ללא מצרים של אביה, אשר בהיותם בבגדאד חִייב אותה לציית לו באופן מוחלט, לא היה בר תוקף יותר בארץ הקודש. ואיומים ב"בִּטְבוּט עיניים" לא היה להם יותר שום ערך.

וסוף שנכנע שוליית החייט הצעיר והחרמן, התגרש ממנה ועזב אותה לנפשה.

במשך שנים רבות אחר כך, ועד היום הזה, הוא לא חדל מלהתגעגע אליה ולספר עד כמה הוא מצטער שכך עלתה לו. סופר לי מפי קרובים שפגשו בו מדי פעם שהוא תמיד בכה בדמעות כאשר שאלו אותו מה שלומו. והוא ענה בכאב רב וביכה את מר גורלו שאשתו חביבתו הלכה לה מעימו.

והלא גם הוא היה קרבן לַסִּיסְטֵמָה הארורה ההיא שגרסה שארבע עשרה הוא גיל טוב לנישואי בחורה, ועוד עם מישהו לא רצוי.

מדי פעם שמעתי אודות המשפחה של החייט המטורזן ההוא שהיה שכן שלנו. על אשתו וילדיו, ועל חייו כאן בארץ הקודש, ואודות אימו הזקנה, ששוכנה בחדר עלוב בשכונת התקווה. זו האישה אשר הקדישה את כל חייה לבנה ולמשפחתו, והעניקה להם בלי חשבון את זמנה, מרצה ואונה, ושירתה אותם כשפחה ממש. ובבואה בימים, כאשר כוחותיה כָּלּוּ ומרצה דעך, היא לא נמצאה ראויה לקבל מהם דבר טוב יותר.

את גלדיס לא פגשתי מאז אף לא פעם אחת. עד ש...

יום אחד, שלושים ושש שנים אחרי התקופה בה שנינו היינו נערים משחקים בקְלאַס במחבואים ובתופסת. (ואימי נמלאה דאגה אז שמא המשחקים לא יישארו להיות כל כך תמימים וילדותיים), כלומר שנות דור וחצי אחרי אירועי אותו ליל הכלולות המפורסם ההוא, בו איימו לבטבט את עיניה אם תסרב לאותו בועֵל, בהיותי בשדה התעופה בן גוריון יחד עם בני הצעיר בדרכנו לטיול בר מצווה לפאריס ולונדון, עלינו לאוטובוס השמן שמוביל אותנו מחדר ההמתנה למטוס, וכולם דחוסים ודחוקים. ופתאום! – אני מזהה בנדחקת והדחוסה שלידי את פניה של גלדיס.

שלושים ושש שנים!

עצמתי את עיני לרגע ואימצתי את זיכרוני בנסותי להעלות את דמותה מאותם הימים. שמא אני טועה? לא, אני לא טועה. וזו חייבת להיות היא! שתקתי.

התמקמנו במטוס. ואחרי ההמראה כאשר השלט "נא להדק את החגורה" כבה, והחלה נדידתו המפורסמת של עם ישראל בתוך האווירון, התייצבה הגברת קוממיות לידי, שואלת אם זה לא אני. "כמובן שזה אני!" – חיבוקים ונישוקים, שאלות ותשובות. לא היה לי נעים שתמשיך לעמוד במעבר לידי, וביקשתי מבני המנומס שיְפַנֵּה לה את מקומו וינסה לתפוס מקום אחר. והיא התיישבה.

היא גילתה בקיאות בכל הקורות אותי. נראה שהתעניינה ועקבה במשך השנים, ידעה שלמדתי רפואה והתמחיתי, הכירה אפילו את כתובתי, סיפורים על השכונה והשכנים האלה ואחרים ועוד.

כמובן שהחלה מספרת את קורותיה שלה, שהקימה משפחה חדשה והביאה ילדים, וצרות חדשות שצצו, ומחלות וניתוחים. וגילגלה את כל שלושים ושש השנים שחלפו מאז שהתראינו לאחרונה. והיה נדמה כאילו נפרדנו רק אתמול.

ולי, כל כך בא לשאול אותה מיני שאלות על אותם הימים, על הבריחה מהבית ומעיראק, על המעצר המשפט והמאסר, עלייתה לארץ, וחייה כאן, והמאבק לקבל גט והשיקום מחדש. ובכלל, על איך זה היה לה כל הסיפור הזה להיות אשת איש בהיותה ילדה רכה. אלא שלא העזתי לעשות זאת, ולא רציתי לשאול שאלות כאלה במפגש מפתיע כזה אחרי שלושים ושש שנים בהן לא התראינו. הגם שאני משוכנע שהיתה ששה לשפוך עוד ועוד את ליבה באוזניי. אחרי הכול, סיפור חייה היה מרתק וקיפל בתוכו הרבה מן הטרגדיות שהיו מנת חלקן של בנות מינה בארץ שני הנהרות, ובהמשך גם כאן, במידה לא מבוטלת באותן השנים.

הזמן עבר והנער הבר-מצווה התעייף מן העמידה במעבר המטוס עם הדחיפוֹת של ההולכים ושבים.

היא הרגישה בצרתו הגלויה של בני השתקן והעדין, ובאי רצון היא קמה ללכת חזרה למקומה, ושוב נשיקות וחיבוקים וכדומה.

החלפנו כתובות והבטחנו להיות בקשר.

המשך יבוא

עקבות ימים

אירוע הוקרה לכבודו של טוביה ריבנר, משורר וצלם

טוביה ריבנר , יליד 1924, משורר ותיק, מוכר ואהוב על קוראי השירה. בשנת 1957 פרסם את ספרו הראשון "האש באבן", ומאז פירסם ספרי שירה וצילום – שתי אהבותיו הגדולות, וכן ספר אוטוביוגרפי. עשרה משיריו של טוביה ריבנר הלחין לאחרונה מוני אמריליו, והם יושמעו בבכורה באירוע הזה. כמו כן תוצג מצגת מאלבום הצילומים החדש של ריבנר, "גם זאת ראו עיניי", בהוצאת קשב לשירה.

משתתפים: טוביה ריבנר, גלילה ריבנר, רפי ויכרט, מיכל בת אדם, רוני סומק, אורי הולנדר, גדעון טיקוצקי, יוסי שריד, אסא כשר, מוני אמריליו, גדעון שמר, חנה מרון, חיים גורי. שירה: אביטל פסטרנק, מיטל טרבלסי, יגאל שדה, נתן סלור. מנהל מוסיקלי – רמי הראל. חליל ואקורדיוון – סלעית להב. כלי הקשה – גדי סרי.

יום שישי 23.11 בשעה 11.00 בצוותא

מחיר מוזל לקורא "חדשותי בן עזר" – 50 ש"ח לכרטיס. יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" בהזמנת הכרטיס בקופת צוותא טל. 03-6950156

חנות הבשר שלי

רומאן בהמשכים

פרק שבעה-עשר

מעשה הצלתן הניסי של רגלי האנס ר' שמול-יוסל

 [הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שאירע לו בפרק העשירי גרם לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]

בוקר אחד צלע קשה לחנות הבשר שלי, הוא נסמך על קביים – ("פאפם! פאפם!" – והתוכי: "קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!" – ) צעיר דתי משוחרר-בערבות שאנשי משמרת הצניעות טיפלו בו ושברו את רגליו. הציג עצמו כשמול-יוסל גולדשטיק ממושבת ילדותי המתחרדת ואמר שהוא נמצא בצרה-צרורה. "אמרו עליי שבמעשיי אני 'גקאקט די גאנצע פאמילייה!' – חירבנתי את כל המשפחה," פרץ בבכי, "פגעתי בשידוך של אחיותיי הצעירות והברחתי את הקונות מהאיטליז של אבי!"

מאז יצתה השמועה שבשר ה'מנוחה' שלי מחולל ניסים – בזכות מקרה אבינועם יוסף, ובזכות רמתה השכלית של כמחצית הציבור בישראל, ובזכות היותי מהלכת בכיסוי-ראש (קאסקט ים-כחול של ספן יווני כי קרה לי הקרחת) – נעשתה חנותי מקום עלייה-לרגל גם לדתיים למרות שאינה כשרה בעליל. אני חששתי מה יהיה כאשר השיירים האחרונים מתבשילי כוכבא ייעלמו. האם אוכל להמשיך לחולל ניסים בבשר אחר? איפה אמצא עוד גוף כשלה? והפטמות! – רצח? של כוכבא? חס ושלום! זאת היתה השתלת אבריה. השתלת אברים רבתי שהביאה מרפא וישועה לעשרות בני-אדם, נשים, גברים, זקנים, ילדים, יהודים, ערבים, תאילנדים, פיליפינים, רוסים, רומנים, שחורים, דתיים, חילוניים – ואפילו לשוטרים. אפילו אני התחלתי להאמין בה.

והשוטרים איכה הגיעו? – שהרב המקובל הישיש פראנץ בן המוהר"ר רוזנצווייג המזרחי הורה למפקד משטרת גבעתיים להתקין גדר-הפרדה בין נשים לגברים בכניסה לחנות הבשר שלי מחשש שהנשים תיזננה, כפי שכבר קרה בעלייה המסורתית לקבר רשב"י ובהילולת ל"ג בעומר במירון, וגם תואר בספר "אפרת" של בן עזר, עד שהפרידו בין המינים גם שם.

נתתי לשמול-יוסל מה שנתתי, מרק סגולה מבשר ה'מנוחה' ולימונדה ערבית שהיתה מכינה אימי מנוחתה עדן. עשה ברכה, קם על רגליו, זרק את קביו ונעלם. מה איכפת לי לעזור לבני-אדם שעוזרים לי לאכול את כוכבא.

אחרי ימים אחדים אני מרים מקומון ישן לעטוף בו שיירי תרנגולות שפרסתי לשניצלים והנה תמונתו של הבחור שמול-יוסל מתנוססת באמצע כתבה שכותרתה: "'מדריך החתנים' אנס כלות"!

ומה נכתב שם? – נכתב ששמול-יוסל, שאת רגליו השבורות ריפאתי, הוא אנס! – אנס שבחר את קורבנותיו לפי המודעות המכריזות על נישואין. התקשר אליהן בטלפון והציג את עצמו כמדריך-חתנים שהדריך את בעליהן לפני החתונה מטעם המרכז לטהרת המשפחה. הוא נהג להסביר לכלה הנבוכה שהמרכז מקיים מעקב אחרי תקינות יחסי המין של זוגות שנישאו, ושאל אותה כיצד היא ובעלה מסתדרים. לאחר שהשיבה, קבע כי עליו לבוא לביתה כדי לתת לה הדרכה.

שמול-יוסל הינחה את הנשים הצעירות להשאיר את דלת הבית פתוחה עבורו ולהמתין לו בחלוק או בעירום כשפניהן מכוסות במגבת לצניעות. על אחת מהן כפה מין אוראלי בטענה כי הוא מחסן אותה נגד מחלת האיידס. את פטמותיה צבט באטבי כביסה כדי לבדוק את השפעת התרופה שבלעה נגד המחלה הנוראה, ושלא יהיה חס-ושלום גורלה כאותה זמרת חזה. על גופה של אחרת טיפטף שעווה חמה מנר, וכשאנס אותה הסביר שרק הכאב יוכיח כי פעולתו הצליחה.

לאחר נישואיהן שוהות הכלות החרדיות בדרך-כלל לבדן בבית. הן עדיין אינן עובדות, אינן יולדות, אינן בטוחות בעצמן ובמעמדן החדש. שמול-יוסל השתמש כלפיהן בשמות רבנים ידועים, דיבר בשפתן, במיבטא המוכר להן, במושגים המוכרים להן. לפי עדויותיהן ציין כי שישים אחוז מאוכלוסיית הנשואות הטריות עוברות טיפול דומה, והזהיר שאין לספר דבר לבעל או לאדם אחר.

כאשר אחת הנאנסות טענה לפניו כי מעשיו מנוגדים להלכה וניסתה להתנגד, צעק עליה שהוא פועל על פי עצת מועצת רבני הכשרות, השמיטה והמיטה, ואיים עליה בגרוע מכל: "אם לא אמשיך בבדיקה ובריפוי לא תוכלי ללדת ילדים!"

מדוע הלכו הנשים שולל? זמן קצר לפני כן כבר חשפו את גופן לפני גבר זר אחר – הבעל החדש. הן נדרשו לעשות דברים שלא עלו בדעתן מעולם, דברים הניראים מנוגדים לכל דרך חינוכן. גופן הופקע מרשותן. משהו זר ניסה לחדור אליהן. לא תמיד בהצלחה. רבות מהן היו בתולות עדיין. מבחינה זו הן כומו ילדות. מדוע תבחנה ששמול-יוסל משקר? אולי זו עוד תקנת קודש חדשה שלא ידעו עליה? מדוע ייראו להן מעשיו מוזרים יותר ממה שכבר עבר עליהן בלילות והטריד את מנוחתן? עד כה מעודן לא נגע בהן גבר, ולאחר ליל נישואיהן הרגישו את עצמן פרוצות.

אבל כלה אחת ששמול-יוסל התקשר אליה חשדה בו. היא היתה בת למשפחה מיוחסת במיוחד, ולא פתייה, ומיד סיפרה לבעלה. העניין הובא לידיעתם של גדולי התורה. הרבנים החליטו שיש ללמד לקח את שמול-יוסל ופסקו לטמון לו מלכודת: הכלה קבעה עימו פגישה, הבחורים ממשמרת הצניעות ארבו לו, שברו את רגליו והסגירו אותו למשטרה.

ועוד מוסיף הכתב ואומר ברשעות שספינת היהדות החרדית והדתית, ברבים ממדוריה, כבר כל-כך מלאה בפאראזיטים, בטלנים, שבאבניקים, סקס-מאניאקים, משתמטים, רופאי-אליל, עושי נפלאות, בורים ועמי-ארצות – שעוד מעט תתהפך על צידה ותשקע כמו ששקעו ונשכחו רבני ירושלים שהתנגדו ליישובה של ארץ-ישראל וניסו לכפות עליה את שנת השמיטה כדי שלא תיבנה וכדי שתישאר תלוייה בתרומות מן הגולה ובנדבות כנבואת המשורר: "כאשר שנוררתם תשנוררו!"

בתקופת הניסים, כאשר אנשים עממיים רבים צבאו על דלתות "ברבקצוץ" למרות שלא-כשר וביקשו ממני פירור מן ה'מנוחה', חזרתי יום אחד מהבנק לחנות הבשר שלי והנה אהרונה יוצאת מאחורי הדלפק ותוקעת בקולה העבה באוזני הלקוחות והעולים והעולות לרגל שגדשו את "ברבקצוץ": "תודה רבה לך אבאל'ה, זיין גדול היית, לא ידעתי שיש לי גם אחות!" – ושולפת לעומתי מהחדר האחורי בחורה רזה-כהה, מקורזלת שיער ובעלת עיניים תכולות ורושפות בשם דסי, ומה מתברר? היא טוענת שהיא הבת של אתי התימניה ממפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן, ורק עכשיו, לאחר שהתפרסמתי כעושה נפלאות, איתרה אותי אתי ושלחה אליי את הבת שלנו, שלא ידעתי כלל על קיומה.

וככה, עד שהצלחתי להיפטר מכוכבא שהעיקה על חיי, וחשבתי שסוף-סוף אני חופשייה, והנה אני מטופלת בשתי בנות מגודלות, שעם אחת מהן כמעט שכבתי כומו לוט, ושתיהן עוזרות לי בחנות, ועליי לפרנס אותן. וכשאני מביט בהן כאילו אני מסתכל בראי ורואה בו את העיניים של עצמי. תכלת שמיים. אפילו שם יצא להן, בנות הקצב העושה נפלאות, או – בנות הבעל-'מנוחה' מגבעתיים. אהרונה הבכורה טופחת לי מדי פעם על הכרס, מנשקת אותה ומכריזה שהיא כבר מתה להתחתן וללדת לי נכד. ואילו דסי, במסווה החיוך המקסים שירשה ממני מתנהגת כומו חטופת-תימן, רוחשת רגשות נקם וקיפוח כלפי המזריע האשכנזי אביה. מזיקה לעצמה. מעשנת כפייתית. מפטפטת בסלולרי-הרוטט גם בבית-שימוש, שמה אותו בקוס וצועקת: "צלצלו לי!" – פסיכית. הניטריט והסולפאט מהנקניקים של וולפה אולי פגמו קצת בכרומוזומים שבהם היפריתי את אתי.

התחלתי לחשוב על מכירת החנות, ולהיעלם – כדי להיפטר מתביעות הבנות שלי, שכלל לא חפצתי בהן, ועתה ניראה לי שהן לוטשות עין לירושתי וכבר מתחילות לריב ביניהן עליה בעידוד אימותיהן, זכרון קוס כל אחת מהן לברכה. בינתיים ליטפתי יום-יום את האקדח שקיבלתי ברשיון בזכות האישור שהמצאתי מאבינועם על עיסוקיי בשטחים, והוא טעון וצמוד כל הזמן למותניי בין קפלי השומן או מושתר במגירת הדלפק, אילו קיבלתי אותו לפני שבישלתי את כוכבא, היתה הכנת הבשר קלה יותר לכל המשתתפים בתהליך ואולי גם הייתי משחיל אחד, שניים או את כל שלושה המתאבדים עוד בטרם התפוצץ!

לא חלפו ימים רבים והופיעה עמיה, הילדה-הבחורה העגלגלה של דורית הקיבוצניקית מהערבה, נפלה על צווארי בקריאה "אבאל'ה!" – ולא הפסיקה להתחכך בי כחשוכת-אב. אך לאחר שלושה ימים שהסתובבה במכנסונים קצרים בחנות באפס-מעשה ורק רבה עם שתי אחיותיה אהרונה ודסי – – שאותן לא הכירה מעולם, ומשהכירה בזה להן על היותן חצי-מזרחיות – וכבר באה בטענות שאני נוגעת בה ומתעסקת איתה כומו שאנסתי את אימה!

והמוזר הוא שבקושי היתה דומה לי או לשתי אחיותיה. עיניה היו שחורות והעברית בפיה גבוהה ומדוייקת, עם חוש הומור יבש, עד שעלתה בי המחשבה – מדוע שלחה אותה דורית אליי ולא אל אורי בן-עמי?

חוץ מזה, אם אני לא מתבלבלת בכל מה שקרה לי עם דורית אז נידמה לי שאי אפשר להזריע מהתחת.

ואולם, ברגע של אמת, מבחינה אחרת היתה עמיה ממש בתי – מצד האופי הנרגן והמחורבן שלה ומצד התיסכולים שאכלו אותה, ושאותם היסוותה בחיוכיה. אולי תכונות אלה הן תורשת סופרים כללית? – ולך תוכיח שאינה בתך! – שהרי לבדיקת רקמות לא אלך.

כמובן שמהיותה אשכנזייה גמורה התביישה בי ובמקצוע שלי, קצב! – היתה מתנשאת עליי בלעג קל, וכל מה שרצתה היה שארשום אותה על חשבוני לאוניברסיטה. מה היא רוצה ללמוד? עוד לא יודעת. אולי ספרות עברית. והזהירה אותנו כי לקראת הווסת היא מתחילה לשבור כלים ולהשתולל ושבועיים אחרי כן כשהיא בשיא הביוץ היא גם כן שוברת כלים ומשתוללת כי היא מוכרחה לקבל גבר ולהתעזרע, לפחות וירטואלית, כי היא מודעת לקצב הפנימי של ביציותיה!

איזה עונש קיבלתי עם שלוש הבנות האלה?

שתיים חצי-מזרחיות ואחת קונצפטואלית שאולי כלל אינה שלי מסתובבות יום-יום בחלוקים רפויים בחנות הבשר שלי ולועסות נקניקים, ממש מעלות גירה!

צובטות לי בפטמות שדיי הגדולים, שהתמלאו ככל ששמנתי. מושכות לי ברצועות השלעקעס ומרפות, כומו רוגאטקה. משחק מצאו להן! – אני, מחגורה למותניי שכחתי כבר לפני שנים רבות. רק שלעקעס. אחרת המכנסיים יפלו לי.

ודווקא שרליז הרומנייה, ששמה רגל שהפילה את כוכבא ורצחה את הממזרון שלי, היא נעלמה כליל מאופק חיי ולא השריצה לי שום בת לא-חוקית!

נמאס לי. הן זרות לי. ובתור זרות שלא גידלתי אותן, אני מתה עליהן, ממשמשה אותן בכל פינה, חושקת בבשר שלהן, לכן לא איכפת לי שתתפטמנה, אולי בבוא היום אחנוק אותן אחת-אחת, אבל בינתיים הן ממררות את חיי – – בכל הזדמנות שמחות לסגור לי את החנות, לא של הבשר אלא תופסות לי ברוכסן וצובטות אותו כלפי מעלה, כאילו אני כבר עוברת-בטל ששוכחת, וגם הכריחו אותי לקנות מכנסיים, אם כי קודם הסתפקתי בפרימת התפר מאחור ובאיחויו עם משולש-בד כלשהו, להרחבה – – ובינתיים הן רוצות רק כסף, כסף. אני חושד שלפחות אחת מהן כבר מוציאה מדי פעם כסף מהקופה.

כשנכנס לחנות ("פאפם! פאפם!" – "קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!" – ) אבינועם ספק הבשר שלי לבשר לי על זיכויו גם במחוזי הופיעה מולו מהחדר האחורי החצי-אחות המתחזה-לבתי (ואולי בתי הביולוגית) דסי.

כשראתה אותו נעשתה היסטרית ואילו הוא החוויר כולו. התברר כי ד' הנערה במצוקה שגרה בשעתה בביתו ביישוב בצפון הארץ היא דסי בתה של אתי התימניה מנקניקי וולפה, ועכשיו היא צעקה:

 "אתה עשית לי הפלה! את זה אפילו בבית-המשפט לא סיפרתי! בגללך לא אוכל ללדת יותר לעולם! מאז שהכרתי אותך כל פעם שאני מריחה בשר טרי בא לי להזדיין!"

ידי נשלחה לאקדח הטעון. נזכרתי בכתמי הדם שראיתי בקבינה הממוזגת שלו, ושאני עוד התלוצצתי, "אפשר לחשוב שאתה פותח בתולות בקבינה שלך!" – האיש הזה אנס את בתי והרג את נכדי האחד והיחיד! – אוך, הייתי עושה ממנו קציצות! – אך לא היה צורך בכך. אבינועם יוסף ברח מיד – "פאפם! פאפם!" – "אל תהרוג אותי באקדח שבזכותי קיבלת!" היו מילותיו האחרונות ששמעתי – – ברח לקבינה של משאית-הקרור שלו, התניע ונעלם בענן של גז, כמפליץ אל פתח חנותי. בנותיי עצרו בעדי מלרוץ אחריו ולירות בו.

אחרי יומיים נכתב בעיתון שכאשר הגיע לביתו ביישוב שבצפון הארץ, סידר את כל הניירות, כתב צוואה, יצא למוסך, חיבר לקבינה של משאית-הקרור את צינור הפליטה וחנק את עצמו בתוכה.

דווקא חיבבתי אותו, אפילו קצת קינאתי בו. אבל מה, אני, עכשיו, בגילי, שמנה כחזיר, בודדה כקינג ליר, אתחיל לעשות פדיקור לבנות שלי?

למחרת הופיע שוב ר' שמול-יוסל, כבר ללא קביים, והתחנן שאתן לו סגולה נגד ההעמדה לדין כפי שהצלתי את הצדיק ר' אבינועם יוסף.

נתתי לשמול-יוסל מה שנתתי...

אני מפסיקה כאן את הכתיבה. אם ההוצאה חושבים שיש טעם בזיכרונות שלי, אוכל גם להשתתף מבחינה כספית בהדפסת הספר ולהשלים אותו. התעשרתי מתעשיית הנפלאות ובנותיי לוטשות עיניהן לכסף. מוטב להשקיע אותו בספרות העברית.

המשך יבוא?

הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.

אני תומך במאה אחוז באהוד אולמרט

להווי ידוע לכל מאן דבעי שאני תומך במאה אחוז בראש הממשלה אהוד אולמרט ודוחה את הניסיונות החוזרים ונישנים לטפול עליו תביעות משפטיות אשר הדיון בכל אחת מהן עשוי להימשך שש עד שמונה שנים, שבסופן הוא גם ייצא זכאי. מערכת המשפט והצדק-כביכול פועלת בחריצות-יתר כארגון עויין לממשלת ישראל ולעומד בראשה, והיא מונעת על ידי יצרים פוליטיים, אישיים ומגלומאניים; את השריפות שהיא מנסה להצית מעודדת הרוח הגבית החזקה והאינטרסנטית של תקשורת ישראלית שלוחת הרסן וחסרת אחריות, המנסה שוב ושוב להרוס את האנשים שהנהגת המדינה וביטחונה היא באחריותם, כפי שעשו לאריאל שרון. אלמלא היה אולמרט ראש ממשלה אף אחת מהחקירות הללו לא היתה מתרחשת, מחוסר עניין לתקשורת.

אהוד בן עזר

שלום סופר נידח, 

תגובתך למאמרו של רון וייס (גיליון 281) אינה מובנת לי. מה רע בהצעה לנסות להשיג הפסקת אש כוללת גם בגדה המערבית וגם ברצועת עזה. האין זה עדיף על שפיכות דמים מתמשכת שאין לה קץ? מדיניות הכוח הנוכחית לא הצליחה למנוע את ירי הקאסמים והפצמ"רים. כדאי לנסות מדיניות חלופית של הגעה להפסקת אש בהסכם, מדיניות שהצליחה בתקופת ההינתקות מרצועת עזה. אם אין ברירה – נילחם. אך עכשיו, לאחר שמדיניות הכוח נכשלה, הגיעה העת לנסות מדיניות של הפסקת אש ורגיעה.

אמנון הולצמן, ת"א

* * *

לרון וייס היקר,

אם לא הקדים אותי אהוד בן עזר בתגובתו להערתך על אשר היה לי לומר על זהבה גלאון ומר"צ – הייתי מגיב ממש באותן מילים שלו. ובאשר לתפילת האשכבה שלי כביכול, היא אינה טרם זמנה, אבל אולי כבר באיחור. מר"צ של היום משולה לחוקר בקוטב שמזונו כבר אזל, ומצפנו כבר מורה דרומה, והוא כבר משול לבר מינן, אלא שעדיין אינו יודע על כך.

חג סוכות שמח לכולם,

ישראל פנחסי

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,589 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 282 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל