חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 400

תל אביב, אור ליום חמישי, י"ד בכסלו תשס"ט, 11 בדצמבר 2008

עם מתנה לגיליון ה-400: צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

לקראת שנת ה-100 לתל אביב, העיר העברית ה-1 והמטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (47).

מיכל בֶּר: זיכרונות מטרזין.

אלישע פורת: חקל אשישות (שיר). // יוסי גמזו: הָרֹב הַדּוֹמֵם.

אורי הייטנר: א. קץ לאנרכיה. ב. מגיעה לנו חופשה ממנו.

יִשְׂרָאֵל הַר: הַמַרְגִיעָה (שיר).

בלפור חקק: ספרות בעבותות של קסם, דברים בערב ההשקה הכפול לספריהם של ארנה גולן ("בעבותות הביקורת") ושמאי גולן (ואם אתה מוכרח לאהוב").

אסור להיכנע, מאת: חירט וילדרס – Geert Wilders

גדעון אור: שנדע בפני מה אנו עומדים. // אלישבע רוזנבוים: ולתועים (שיר).

יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק ד, בקרנטינה לבהמות בחוף "שמן" בחיפה ומה היה עולה בגורלי לולא זנב פרה מרח פניי בצואה.

דודו פלמה: שלושה שירים על מות אב, לאבי אשר.

אסתר ראב / כל הפרוזה: א. מאלאריה. ב. על החמור למרפאה.

שכחתם אותי בפאריס עם מוצץ ופומפייה, ברכת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, לגיליון ה-400.

אהוד בן עזר: האשמת ישראל ב"פשעים נגד האנושות" היא ריהביליטאציה לנאצים ולכל החארות שבעולם.

ברגע האחרון בְּצ'לו: הפילהרמונית תזמורת שֶׁבָּה סולנים מצויינים.

דבר משה פייגלין אוהבכם: לתקן עולם במלכות ש-די.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

בְּבוֹאֲךָ בֵּין אֲנָשִׁים

לַשָּׁוְא תְּנַסֶּה לְהַעֲלִים אֶת בְּדִידוּתְךָ –

הִיא תִּתְפֹּס אֶת הַכִּסֵּא שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ.

מתוך המחזור "נגיעות" (47)

* * *

מיכל בֶּר

זיכרונות מטרזין

הבובה אולינקה

כאשר גורשנו מעיר מולדתנו ומביתנו, היתה אחותי ילדה בת שמונה. קנו עבורה תרמיל-גב זעיר וסיר לילה מאלומיניום. באותה עת השתמשו עדיין בסירי לילה מחרסינה כבדה ושבירה. בתוך התרמיל ארזו כמה מחפציה הנחוצים ביותר, עליו קשרו את הסיר החדש הקל ואת הבובה אולינקה.

ביום קיצי בהיר וחם היינו אמורים להגיע לתחנת הרכבת הרחוקה. היינו כבר מוכנים עם המיטלטלים לצאת את הבית ולהשאיר הכול מאחורינו. ברגע זה כָּרמִי פנתה בתדהמה לאימא:

"הידיים של אולינקה שוב יצאו!"

אימא, בסבלנות שקשה לתאר אותה, התכופפה, ובמיומנות השחילה את סרט הגומי הדק – והנה אולינקה שוב שלימה.

אבא נעל את הדלת אחרינו ויצאנו ברגל לתחנת הרכבת, בדרכנו לגטו טרזין.

אחרי שלוש שנים ארוכות כנצח חזרנו, אימא, אחותי ואני. אבא, סבא, סבתא, דודים ובני דודים – לא חזרו. את אולינקה הבובה הבאנו בחזרה, הגיעה איתנו ארצה, והקץ שלה בא בידיים הקטנות של נעמי, בת-אחותי הצברית.

יום חופשי בגטו

תחילת סתיו 1942. אנחנו כבר שבועות אחדים בגטו טרזין. יום יפה, שמיים כחולים. שמש זורחת. חברי ואני לא עובדים היום. בבוקר משתהים בקסרקטין "דרזדן". בתור ארוך של זקנים אשר לא מזמן הגיעו מגרמניה עומדת ישישה עם סימן של עיוורים על השרוול. בידיה כלי עם מעט חתיכות לחם קטנות מלאות עובש. היא מצפה שיצקו עליהן קפה – נוזל שחור, מימי, מר אך חם, ותהיה לה ארוחת-בוקר.

אנו יוצאים מהשער הגדול של הקסרקטין לרחוב הראשי של הגטו. אני מרגישה צעירה, בריאה, מאושרת. הולכים יד ביד, מחייכים, זקן מבאי גרמניה מביט בנו, שואל אם אנחנו אח ואחות. הולכים הלאה, צוחקים. האושר והצחוק באים לנו, כי אנחנו אוהבים.

הולכים ל"בָּשׁטָה הקטנה". עלי שלכת על האדמה. אך העשב עדיין ירוק. זוגות רבים חשבו לבלות שם שעות אחדות ביום נפלא זה, אשר נפל בחלקנו למרות הכול. פתאום מופיע אס.אס. במדים שחורים, מגפיים מבריקים, וצועק:

"הסתלקו מפה! מהר, מיד!"

ואנחנו חוזרים במהירות לרחובות הצפופים של הגטו.

עברו שנים רבות ולא רק שלא שכחתי – אלא אני ממש מוצפת באותם הרגשות שחוויתי אז בהיותי נערה.

לילי

בטרזין, בסתיו 1942, החליטו הוריי להעבירני לבית הילדות. לא רציתי בכך, חששתי שאאבד את מעט הפרטיות שעליה הצלחתי לשמור בחדר הנשים בו התגוררתי עם אימי. הוריי חשבו כי העברה זו היא לטובתי, אהיה בין בנות גילי, אלמד, אולי אזכה במזון מעט טוב יותר. אבי הביא אותי לבית הילדות ביום אפור וגשום, ומצב רוחי היה דומה. הייתי עצובה מאוד. חדר מס' 25 גודלו היה כשישה מטר על ארבעה, ובו חיות עשרים וארבע ילדות בנות שלוש-עשרה על דרגשי-עץ בני שלוש קומות.

את תשומת-ליבי עוררה לילי. יפה כבובת חרסינה– עור צחור, לחיים ורודות, עיניים ירוקות גדולות, תלתלי זהב. רק קולה היה קצת שבור. לא ידעה היטב צ'כית, כי באה מחבל הסודטים. ללילי אבא עיוור, ואימא אין. לילי דואגת לאביה, טורחת, כל יום רצה אליו פעמים אחדות לקסקרטין, דואגת למזונו, לבריאותו, לכול. לא מתפנה ללמוד איתנו, ולא לעיסוקים האחרים שלנו. על דאגותיה היא מספרת בצ'כית העילגת שלה ובקולה השבור.

היכרתי את לילי זמן קצר. בחורף 1942 נשלחה עם אביה מזרחה. לפחות שורות אלה תהיינה לזיכרה של לילי הָאוּסשִׁילד.

מגבעת לבד

סבתא שלי היתה אישה טובה. זמן קצר אחרי בואה לטרזין התאלמנה, הפכה מאישה שמנמונת לשלד עצמות כמעט. ראתה בכאב את אימי, בתה היחידה, ואותנו, הנכדות, בתנאי הגטו הקשים. התרגלה לישון עם כולנו בחדר דחוס על הריצפה. רעב. מחלות. פחד תמידי מפני טרנספורטים מזרחה. את אחיותיה ואחיה שהגיעו לטרזין לפנינו, לא מצאה – חלקם נשלחו מזרחה, חלק נפטרו בגטו.

למרות כל זה היה עוד מקום בליבה לדאוג לאחרים, שהיו אומללים יותר מאיתנו. היא לקחה תחת חסותה אדון זקן שהגיע מגרמניה לבדו וחסר ישע. כאשר תקפה אותו המחלה הנפוצה – דיזנטריה – טֶרֶזִינְקָה בפינו – בישלה לו דיסה ממלאי המזון שהבאנו מהבית. פעם, לפנות ערב, בא האדון אל סבתי באמתלה כלשהי וביקש שתשמור אצלה את הדבר היחיד שנשאר ברשותו – מגבעת לבד בצבע אפור בהיר.

למחרת בבוקר מצאו אותו, את האדון, תלוי בעליית הגג של ביתנו, בה התגורר עם מאות יהודים גרמניים ישישים, אשר הגיעו בקיץ 1942 לטרזין באמונה שהם באים לבלות את שארית ימיהם במקום מרפא.

גוסטא

גוסטא היה בן-דודה של אימי – בשלוש שנים מבוגר ממני – הרגשתי כאילו הוא בן-דודי. היינו ידידים, בילינו שעות וימים רבים יחד במשחקים, בשיחות ובטיולים. גוּסטִיק, ילד יפה, תלתלים שחורים, עיניים גדולות חומות, אף סולד מעט, שמנמן כמו רוב הילדים היהודיים אשר נהנו – סבלו? מתזונה יתירה.

אימו של גוסטא, הדודה מֶלָה, נפטרה כאשר בנה היחיד היה כבן שבע, גוסטא נשאר עם אביו, הדוד יוסף. אביו של סבי ושל הדוד יוסף הצליח לצאת מהרחובות היהודיים. קנה בית גדול ויפה בקירבת הטירה, בית שהיה שייך פעם לאצולה. כל זה שנים לפני שנולדתי. בקומת הקרקע נמצאה החנות לעור, שממנה התפרנסה המשפחה. איזה ריח! עד היום, כאשר אני עוברת על יד חנות כזו או על יד סנדלרייה, אני שואפת את הריח הנפלא, המזכיר לי את הזמנים היפים ביותר של ילדותי.

בקומה הראשונה, בדירה מרווחת ויפה, התגוררו סבא וסבתא. בקומה השנייה גוסטא עם אביו. תמיד אהבתי ללכת לשם, תמיד היה לי טוב בבית הזה, אצל סבתא שלי. היא לא דרשה ממני דבר, לא ביקרה את התנהגותי, בקיצור – כל-כך נהניתי!

בקיץ, בימי ראשון, אני מצטרפת אל דרי הבית הנפלא והשכם בבוקר אנחנו יוצאים ברכבת לטיול בסביבה. מטיילים ביערות, מוצאים תותים, פטריות ופרחי בר. דודי יוסף מדליק מדורה.

בחורף, כל יום ראשון, אני אוכלת צהריים אצל סבתא, איזה אוכל טוב, איזה פינוקים. אחר-כך גוסטא יורד ואנחנו משחקים – מנגנים על הפסנתר הגדול של סבא, יוצאים לטייל בשלג בחוץ, לפעמים עם מגלשה.

טרזין, קיץ 1942, עדיין יש עוצר חלקי. מותר לצאת רק לעבודה ולשעתיים בערב. ובערב, ברחוב, אני פוגשת במקרה את גוסטא ואת הדוד יוסף. גוסטא כתמיד נער בעל לב טוב ונדיב, נותן לי סוכרייה. הביא אותה מהבית – הלא בגטו אין ממתקים כאלה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. לא הספקנו להיפרד. אפילו לא ידענו שהם בטרנספורט מזרחה. הכול הלך כל-כך מהר.

אחרי שנים רבות חיפשתי בארכיונים ובספרים וגיליתי שגוסטא והדוד עזבו את טרזין באותו טרנספורט שבו היתה חברתי הטובה רותי, שגם ממנה לא הספקתי להיפרד. זה היה טרנספורט שלא ידוע לאן נשלח – ידוע רק שאף אחד ממנו לא נישאר בחיים.

וולָסטָה

בקיץ 1940 אירחנו בעירי פרוֹסטֵייוֹב ילדים מבית היתומים אשר בבּרנוֹ. בביתי התארחה אוֹלִי, אצל חברתי רותי – וולָסטָה. וולָסטִיצ'קָה היתה קטנטונת, זריזת תנועה ומחשבה, בעלת לשון חדה.

זה היה הקיץ המאושר האחרון – אך ענני השואה הקרבה כבר העיבו. היינו בנות אחת-עשרה, בילינו רוב זמננו במסגרת "מכבי" עם יתר הילדים היהודיים. באותה עת זה היה המקום בו הרגשנו חופשיים. בחוץ, בעולם הנוכרי, חלו כבר איסורים רבים לגבינו.

שנתיים אחרי זה, בקיץ 1942, באנו לטרזין. פגשתי את אוֹלִי חיוורת, רזה, מורעבת אחרי החורף הראשון הקשה בגטו. וולָסטָה היתה חיונית כמקודם. בסוף קרה כך שהתגוררנו באותו חדר בבית הילדות. לוולָסטִיצ'קָה היתומה היה אח נערץ ואהוב. כאשר התקרב יום הולדתו, היא החליטה לתת לרוּדִי במתנה משהו חלומי, משהו שלא מן העולם הזה. לא פחות מתפוח-זהב! מצאה מישהו שקיבל בחבילה אוצר שכזה והיה מוכן לתת לוולסטה את תפוח-הזהב תמורת שלושה ככרות לחם. כל שלושה ימים קיבלנו רבע כיכר – וולסטיצ'קה הקטנה התקיימה כחמישה שבועות ללא לחם! איך היא עשתה זאת אינני יודעת – אך ביום הולדתו רודי קיבל תפוח-זהב!

במאי 1944 הכינו הגרמנים את הגטו לקראת ביקורם של אנשי הצלב האדום הבינלאומי. כדי לשפר את המצב שלחו אוכלוסייה בלתי רצוייה לאושוויץ – זקנים, חולים ויתומים. בקבוצת היתומים נשלחו גם וולסטיצ'קה ורודי. בעוכרה ודאי עמדה העובדה שהיתה קטנטונת, נמוכה – ילדת בית יתומים, אשר כנראה לא נהנתה מתזונה שופעת בילדותה. כאשר ניצבה בפני מֶנגֶלֶה לא יכלה לומר, כמו ילדות אחרות בגילה, שהיא בת שש-עשרה וכך להישלח לעבודה ולא לתאי הגזים.

דם – לחם

בגטו טרזין חיינו בצפיפות רבה. למרות כל המאמצים היה קשה לשמור על תברואה תקינה. את מגורינו חלקו איתנו פשפשים, כינים למיניהן, פרעושים ועוד. סבלנו מתת-תזונה וכך פקדו אותנו מחלות ומגיפות. שָׁנית ושחפת, טיפוס מכל המינים, אֶנצֶפָלִיטִיס וגם שיתוק ילדים. ועדת הבריאות של הגטו הגיעה למסקנה כי הדרך לחסן את הילדים בפני השיתוק היא – לקחת דם מאחד ההורים ולהזריקו לילד, בתקווה שחסינותו של ההורה תעבור אל הילד.

באותה עת, שכנתי לדרגש בבית הילדות היתה אליס, ילדה חיוורת, רזה ועדינה. לשתינו היתה כבר רק אימא. חסכנו מעט מרגרינה, אינני יודעת מאין השגנו משהו דומה לאבקת מרק, ומשני מצרכים אלה הכנו מימרח, כל אחת תרמה פרוסת לחם, ואחרי שקיבלנו מאימהותינו את מנת הדם המושיעה, הגשנו להן את שתי פרוסות הלחם עם המימרח, מסודרות יפה על החלק השטוח של מסטינג, אות הוקרה ואסירות תודה. לא היה קל לשכנע אותן לקבל מחווה זו. לא ויתרנו, ובהרגשה טובה הבטנו באימהות שלנו האוכלות בתיאבון רב.

הנערה מגרמניה

יום אחד הגיעו לגטו טרזין נערה כבת חמש-עשרה מגרמניה בטרנספורט יחיד. ימים אחדים לפני כן היא היתה נערה גרמנייה גאה ורצתה להצטרף ל"היטלר יוגנד" כמו כל חברותיה. ההורים אמנם התנגדו, אך היא נרשמה. החלו לשאול, לבדוק ולחקור, ותוך זמן קצר התברר שהיא ממוצא יהודי. זוג גרמנים חשוכי ילדים אימצו אותה. ההורים עשו הכול כדי להסתיר את הדבר מפני הילדה ומפני השלטונות. אך כאשר דבר מוצאה היהודי נודע – נשלחה לטרזין.

תפוחי אדמה

התפשטה שמועה שהגיע משלוח של תפוחי-אדמה לגטו. מבוגרים, אך בעיקר ילדים, הסתובבו סביב הקרון והשתדלו לסחוב משהו. הצלחתי במשימה והבאתי לחדר בו התגוררה אימי עם עוד נשים וילדים – את השלל הצנוע – תפודים אחדים. אימא בישלה אותם בתוספת מלח ואיזה תבלין שהבאנו עימנו מהבית. התחלתי לאכול ישר מהסיר המלא תבשיל ריחני, חם וטעים. זללתי כמעט את הכול. פשוט לא יכולתי להפסיק. אחר-כך התביישתי נורא והצטערתי כל כך על שלא ידעתי להתאפק. והלא רציתי שכל בני המשפחה ייהנו מהשלל הלא צפוי. זו היתה אולי הפעם היחידה בגטו שאכלתי ממש לשובע.

שנים אחדות אחרי המלחמה נשלחתי לפראג על-ידי תנועה חלוצית לארגן בני-נוער לעלייה לארץ-ישראל. הלכתי עם ידיד ברחובותיה הצרים של העיר העתיקה, משלוח תפוחי-אדמה פורק ליד מסעדה. תפודים אחדים נפלו והתגלגלו במורד הרחוב. באופן אינסטינקטיבי התכופפתי כדי לאספם – ברגע האחרון נזכרתי שאני בפראג, אדם חופשי, ולא אסירה רעבה בגטו טרזין.

חווייה של ילדה בטרזין

לקראת סוף המלחמה, אחרי הטרנספורטים של אוקטובר 1944, נשארו בגטו מעט אנשים, ומעטים מאוד הכשירים לעבודה.

בזמן הזה רצו הגרמנים לטשטש ולהסתיר את פשעיהם. זקנים וילדים נקראו להתייצב לעבודה. העמידו אותם בשורה ארוכה מהקרמטוֹריוּם עד לנהר האוֹהרֶ'ה. זה לזה הגישו קופסאות קרטון. אלה שעמדו על גדת הנהר רוקנו את תוכנן לתוך המים הזורמים. היה זה האפר של המתים שלנו. אחותי היתה אז כבת עשר וחצי, והיא חזרה משם חיוורת ושקטה מאוד.

אחרי שנים רבות סיפרה לי שעל הקרטונים היו מיספרי הטרנספורטים של הנפטרים, והיא כל הזמן חיפשה את מיספרו של אבא שלנו.

רגע מאושר בגטו

כאשר ילדיי התלוננו וסבלנותי פקעה הייתי מספרת להם על הרגע המאושר ביותר שהיה לי בגטו.

פעם, ביום יפה בתחילת הסתיו, אמר מדריך גן-הירק שבו עבדתי בטרזין, פָבֶל לֵב: "הגן זקוק לזבל, מי מוכן ללכת לאסוף זבל סוסים מהכביש ה'אָרִי'?"

חברתי אִירֶנקָה ואני הצבענו.

לקחנו פח, מגרפה ועוד כלים אחדים ויצאנו לכביש ה"אָרַי". שמיים כחולים. שמש זורחת. על הכביש היינו רק אנחנו שתינו! עברנו ליד בית קטן בודד, מוזיקה בוקעת ממכשיר רדיו! מה צריך יותר כדי להיות מאושר?

אפילו שכחנו את הרעב התמידי שלנו.

מלחמה ושלום

הייתי באילת באחד מביקוריי התכופים, להתבונן בשונית האלמוגים הנפלאה ובתושביה. התארחתי במלון. בערב ישבתי בחדר האוכל. תיירת דוברת גרמנית פנתה אליי בבקשה לסעוד על שולחני. אכלנו ארוחת-ערב ושוחחנו.

התברר כי בזמן מלחמת העולם השנייה היינו עדות לאותו מאורע, כל אחת מצד אחר של המתרס.

ב-13 בפברואר 1945 הפציצו בנות הברית את העיר דרזדן הפצצה כה מאסיווית עד שהעיר נהרסה כמעט כליל. התיירת מגרמניה סיפרה שהיא היתה אז בדרזדן, עיר הולדתה, ורק בנס נישארה בחיים, בעוד רבים מבני-משפחתה ומחבריה נהרגו או נפצעו.

אני הייתי אז בגטו טרזין, מרחק של כ-70 קילומטר מדרזדן. גרנו בבית הילדות, עשרים וארבע בנות בחדר. כולנו התעוררנו באמצע הלילה לרעש פתאומי וחזק. ישבנו בדרגשינו בני שלוש הקומות בחושך ושמענו בום... בום... בום... הרגשנו שזה רחוק וחזק מאוד – שמחנו – משהו קורה לאוייב, לצורר – אולי זה יקרב את קיצה של המלחמה הנוראה.

זיכרונות אלה סופרו באווירה נינוחה במלון אילתי נחמד, שקט, ואוכל טוב ובשפע על שולחננו.

קשה להאמין, שררה הבנה ביני לבין האישה הגרמנייה. נפרדנו במישאלה שיהיה שלום. שלא תהיינה עוד מלחמות.

הסיפור זכה בפרס השופטים בקובץ הסיפורים החדש "אנשים בתל-אביב זוכרים", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור מטעם עמותת "כֹּח לגימלאים". הספר הוא פרי יוזמתו של יושב ראש סיעת הגימלאים במועצת עיריית תל-אביב וממלא מקום ראש העיר, מר נתן וולוך, שפנה לציבור הגימלאים לשלוח סיפורי חיים לפרסום בספר. עריכת הספר נעשתה בידי הסופר שמאי גולן, שהיה גם יו"ר ועדת השיפוט לפרסים ולציונים לשבח, ועימו הסופר אהוד בן עזר. יועץ ההפקה היה גדעון פוקרד. עותקים של הספר ניתן לרכוש בעמותת "כח לגימלאים", דיזינגוף 9, תל אביב, טל. 03-6201464, פקס 03-6201304.

 בגיליונות הבאים נביא (זאת כמובן לאחר קבלת רשות מהמשתתפים) סיפורים נוספים מבין 44 הכלולים בספר, שאיננו רק ספר נוסטלגיה ארצישראלית על תל אביב בראשיתה אלא מיבחר סיפורי חיים של גימלאים החיים בה, אשר חלק ניכר מהם עבר את נוראות מלחמת העולם השנייה באירופה, שרד, עלה לארץ והתערה בה באורח מעורר התפעלות. מה שמראה לאיזו מדרגה גבוהה עוד יותר של מדינה ושל עם יכולנו להגיע אלמלא הושמדו שישה המיליונים.

* * *

אלישע פורת

חקל אשישות

שְׂדֵה הַתַּפּוּחִים הַנִּשְׁכָּחִים שֶׁלָךְ

הִפְתִּיעַנִי שׁוּב הַקַּיִץ: הַדָּלִיּוֹת

הַנִסְרָחוֹת שֶׁקָמוּ, נִזְדַּקְּפוּ פִּתְאֹם;

רַעֲנַנּוּת הַמִּדְלָעוֹת, כִּתְמֵי צָהֹב

קוֹרְצִים וּמִתְעַגְּלִים; וּבַמִּקְשָׁה כְּבָר

מִתְכַּדְרִים אֲבַטִיחִים מֵעֹצֶר תַּאֲוָה.

וְשׁוּב רָאִיתִי: סְבַךְ הָחֹרֶשׁ

הַיָרֹק, סִדְקֵי הַצֵּל וַחֲרִיגֵי

הָאוֹר זָבִים אֶת זְהָבָם.

מַמָּשׁ כְּמוֹ אָז, כְּשֶׁשָּׁכַרְנוּ

בְּחֶלְקַת הַאֲשִׁישׁוֹת הַתַּפּוּחִית הָהִיא.

בֵּין עֲרוּגוֹת מַחֲבוֹא שִׂיחַקְנוּ

כָּך: מֵעֵבֶר לַגָּדֵר, שָׁם,

בְּמֶרְחַקֵי הַזְּמָן הַטָּס לְהֵעָלֵם.

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת ינואר 2009 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש ינואר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו במהלך חודש ינואר 2009! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

יוסי גמזו

הָרֹב הַדּוֹמֵם

הָאָרֶץ הַזֹּאת מְפֻצֶּצֶת מֵרֹב אֲנָשִים שֶשּוֹתְקִים גַּעֲגוּעַ

לְמַה שֶבִּשְבִילוֹ שָוֶה לִחְיוֹת וְלֹא לָמוּת.

וְהֵם, הַשּוֹתְקִים, הֵם הָרֹב הַדּוֹמֵם שֶשָּכַח בֵּין שְחִיתוּת לְפִגּוּעַ

שֶיֵּש וְאֶפְשָר גַּם אַחֶרֶת – רַק מָה,

הֵם כֻּלָּם נְגוּעִים

בְּאִלְּמוּת.

וְרַק אוֹתָם הַפְרַאיֶרִים שֶלֹּא דוֹפְקִים חֶשְבּוֹן

לְאַף אֶחָד אַחֵר מִלְּבַד לְמַשֶּהוּ בִּפְנוֹכוֹ,

לְמַשֶּהוּ כְּמוֹ אֶרֶץ-יִשְרָאֵל יָפָה שֶל פַּעַם,

הָאָרֶץ שֶנִּדְמֶה שֶכְּבָר אָבְדָה אוֹ נִבְגְדָה,

יוֹדְעִים שֶאַף-עַל-פִּי שֶהַמֶּרְחָק בֵּין הַחֲלוֹם

וּבֵין שִבְרוֹ הַמָּר מֶרְחָק כָּאוּב הוּא וְאָרֹךְ הוּא

עֲדַיִן זֶה אֶפְשָר:

זֶה בַּלְּבָבוֹת, לֹא בַּשָּמַיִם –

וְאִם תִּרְצוּ חָזָק מְאֹד אָז אֵין זוֹ אַגָּדָה.         

הָאָרֶץ הַזֹּאת מְפֻצֶּצֶת מֵרֹב אֲנָשִים שֶכָּמוֹךָ כָּמוֹנִי

עֵדִים לִמְכִירַת-הַחִסּוּל שֶל אִידֵאוֹת שֶכָּל שֶיִּרְאוּן וְיִצְפּוּן

יוֹדוּ שֶהַצֶּדֶק נִרְמָס בֵּין שְֹרָרָה לִסְרָרָה וּבֵין עֹשֶר לְעֹנִי

וְלֹא רַק אָבַד לָנוּ חוּש-הַבּוּשָה

אֶלָּא גַם נְקִיפוֹת-הַמַּצְפּוּן.

וְרַק לְכָל הַפְרַאיֶרִים שֶאוֹהֲבִים קָשוֹת

בְּלִי שוּם סִכּוּי לְהִגָּמֵל מִזֶּה, כְּמוֹ מוּם גֶּנֶטִי,

אֶת חֲלוֹמָהּ שֶל אֶרֶץ זֹאת – קָשֶה לְהַחֲשוֹת

מוּל הַבַּנְקְרוֹט הָאֶתִי שֶמִּזְּמַן הָפַךְ פָּתֶטִי.

וְדַוְקָא מִשּוּם כָּךְ שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם אוֹהֵב

אֶת כָּל מָה שֶיָּפֶה בָּהּ וְהַלֵּב כָּל-כָּךְ עוֹרֵג אֶל

יְמֵי עִדַּן הַתֹּם שֶלָּהּ – כָּל-כָּךְ, כָּל-כָּךְ כּוֹאֵב

לִרְאוֹת אֵיךְ עֲרָכִים פּוֹשְטִים בָּהּ יָד

וְלֹא רַק רֶגֶל.

הָאָרֶץ הַזֹּאת מְפֻצֶּצֶת מֵרֹב אֲנָשִים שֶרוֹאִים אֵיךְ הַבֶּצַע

חוֹמֵס לָנוּ חוֹפִים, נוֹפִים, אֲוִיר וּמֵי-תְהוֹם

וְאֵיךְ אֶת הַיַּחַד שוֹבְרִים לִרְסִיסִים שֶל נִכּוּר וְכָל יוֹם מוֹלִיד רֶצַח

אַךְ אֵין לָהֶם אֹמֶץ לִפְתֹּחַ כָּאן פֶּה וְלִצְעוֹק שֶהַמֶּלֶךְ עֵירוֹם.

וְאֵיךְ כָּל יוֹם מוֹכְרִים לָנוּ "פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת"

כָּל הַהוֹפְכִים יוֹם-יוֹם בִּזְכוּת אֶתְנַן-כִּסְּאוֹת בּוֹאֵש

"פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת" לְפּוֹלִיטִיקָה עוֹכֶרֶת

שֶכָּל חוֹבֵב-הִיגְיֶנָה נָס מִמֶּנָּה כְּמוֹ מֵאֵש.

הָאָרֶץ הַזֹּאת מְפֻצֶּצֶת מֵרֹב אֲנָשִים שֶרוֹאִים, פְּקוּחֵי-עַיִן,

שֶאֵין לָנוּ, מֵרֹב קוֹמְבִּינוֹת, מַנְהִיגוּת-אֱמֶת

בְּלִי דִילִים, בְּלִי כִּזְבֵי-בְּחִירוֹת וְעִם נִקְיוֹן-כַּפַּיִם

שֶלֹּא מְנַפְנְפִים בּוֹ כְּשֶאֵמוּן-הָעָם כְּבָר מֵת

אֶלָּא כָּזֶה שֶיֵּש לוֹ קַבָּלוֹת בְּלֵב מִילְיוֹנִים

וְשֶנִּלְחָם לְמַעֲנָם בְּיֹשֶר, בְּכֵנוּת

אִם מֻבְטָלִים הֵם, גִּמְלָאִים, אוֹ בְּנֵי שְכוּנוֹת-הָעֹנִי

וְאִם פְּלִיטֵי-שוֹאָה וְכָל קָרְבָּן שֶל גִּזְעָנוּת,

אִם תּוֹשָבֵי שְֹדֵרוֹת שֶאֵש קָאסָאמִים בָּם מוּטַחַת

בְּעוֹד נוֹכְלָיו שֶל הַמִּמְסָד זוֹכְרִים לִפְקֹד אוֹתָם

(עִם צַלָּמִים צְמוּדִים) רַק אָז, כְּשֶהַקַּלְפֵּי נִפְתַּחַת

וְאִם יַלְדֵי מַחְסוֹר שֶאֵין דֵּי לֶחֶם בְּבֵיתָם.

וְרַק אוֹתָם הַפְרָאיֶרִים שֶסְּבִילוּתָם פָטָאלִית

וְשֶאֶלְמָם הָאִימְפּוֹטֶנְטִי רִפְיוֹנוֹ הוֹמֵם

כְּמוֹ בְּנוֹקְאָאוּט טֶכְנִי כָּל תִּקְוַת תְּמוּרָה מֶנְטָאלִית

בְּכָל שֶמְּבָאֵס וּמְדַפְּרֵס וּמְקוֹמֵם

דּוֹמֶה כִּי בָּאָה עֵת שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם יֵדַע פֹּה

כִּי אִם עוֹדָם יוֹשְבִים עַל עַכּוּזָם הַמִּתְחַמֵּם

בִּסְגוֹר מִנְזַר-הַשַּתְקָנִים שֶל לֹא-נוֹקְטִים-עֶמְדָּה-פֹּה

שוּם כְּלוּם לֹא יִשְתַּנֶּה,

לֹא יְטֹהַר,

לֹא יִתְרוֹמֵם

וְכָל יָפְיוּת-הַנֶּפֶש תִּשָּאֵר כְּאַגָּדָה פֹּה

כָּל עוֹד שֶרֹב דּוֹמֵם זֶה לֹא יֶחְדַּל לִהְיוֹת דּוֹמֵם.      

יוסי יקירי,

פעם היה כאן לא פחות גרוע, ובאופן יחסי לאוכלוסייה אולי היו הרבה יותר חארות, שנאת אחים, שחיתות, פשע, עוני, רצח, אונס, מתאבדים, מחסור וגם הרבה משתמטים. האמן לי, אין לְמה להתגעגע. ושרק לא יהיה יותר גרוע, כי בהחלט יכול להיות הרבה יותר גרוע, ולא באשמת אולמרט או כל ראש ממשלה אחר אלא בגלל אויבינו השואפים להתיש אותנו. ואילו אצלנו, בינתיים, תודה לאל – שנה-שנה מְצַ'פְּרִים ובוכים.

שלך,

אהוד

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

א. קץ לאנרכיה

"מיליון שאהידים בדרך לירושלים", צעק שוב ושוב ערפאת, אוחז בידו את ידי ח"כ טיבי, ונענה בתרועות רמות מן ההמון המוסת. לא היו אלו קריאות של ייאוש. היו אלו קריאות קרב של תקווה. פיגועי ההתאבדות לא היו צעד של ייאוש, אלא אסטרטגיה של הכרעה. מטרתם היתה לשבור את רוח החברה הישראלית ולהכניעה. דומה היה שאין מענה לפיגועי ההתאבדות, והפלשתינאים חשו ניצחון.

מבצע "חומת מגן", פעילות צה"ל ושב"כ בשטחים, הסיכולים הממוקדים והמחסומים הצליחו לעצור את גל פיגועי ההתאבדות. הצעד המשלים לכל אלה הוא הקמת גדר ההפרדה. הפלשתינאים, שאיבדו את הקלף האסטרטגי החשוב ביותר שלהם, טרור המתאבדים, נלחמים נגד הגדר כדי לסכל את הקמתה. הטענה, כאילו המאבק הוא נגד תוואי הגדר – מגוחכת. מאז 1967 לא ערכו הפלשתינאים מאבק דומה נגד הקמת ההתנחלויות, סלילת הכבישים העוקפים, הבנייה ואף הפקעת אדמות. התוואי הוא תירוץ לניסיון לסכל את הגדר כדי להמשיך באסטרטגיית טרור המתאבדים.

את המלחמה בגדר ההפרדה ממקדים הפלשתינאים לאורך שנים בכפר בלעין ולאחרונה גם בנעלין. הם הצליחו לגייס גורמים אנטי ישראלים ואנטישמיים באירופה (פעילי "שלום") והתופעה הפרוורסית ביותר – גורמי שמאל רדיקלי ישראליים.

עם כל החומרה שבמסר הזה, אילו היה מדובר בהפגנות דמוקרטיות – עמידה עם שלטים וקריאת קריאות, ניתן היה להכיל זאת. אולם מדובר במאבק אלים, בניסיון לפגוע בגדר, בתקיפה חוזרת ונשנית של עובדי הגדר וביידוי אבנים על חיילי צה"ל מדי שבוע, לאורך שנים.

אף מדינה אינה יכולה להשלים עם מצב שבו חייליה ושוטריה נרגמים מידי שבוע באבנים. חוסר היכולת להתגבר על כך במשך שנים, מעידה על רפיסות נוראית של המדינה ומוסדותיה. מדינה אינה יכולה להשלים עם אנרכיה. מדינה חייבת להשליט את מרותה. אם לשם כך יש צורך להפעיל כוח – יש להפעיל כוח. אם יש צורך להפעיל יותר כוח – יש להפעיל יותר כוח. אבל הגיעה השעה לשבור את האנרכיה הזאת.

בשבוע שעבר הוכיחה המדינה שביכולתה להשליט את מרותה, וכשיש בכך צורך – גם להפעיל כוח, מול אתגר אנרכיסטי דומה בחברון. הדרג המדיני שהחליט והדרג המשטרתי והצבאי שביצע, ראויים לשבח על הפעולה המהירה, החזקה והאלגנטית, לצד ביקורת על שנכשלו במניעת פרעות תשס"ט, הפוגרום שנערך לאחר דיכוי המרד. הגיעה השעה שזרועות הביטחון והחוק יגבו תג מחיר ראוי וכואב מפורעי החוק הללו – הנוער ומסיתיו.

כך בדיוק יש לנהוג כלפי תמונת הראי שלהם בבלעין ובנעלין. ההבדל בין האנרכיסטים בחברון לאנרכיסטים בנעלין הוא התנהגות התקשורת. בעוד בחברון מילאה התקשורת את תפקידה, הציגה את התמונות, הביאה אותן לכל בית בישראל ובכך הכשירה את דעת הקהל מימין ומשמאל להפעלת כוח לדיכוי המרד, בנעלין היא משתמטת ממילוי תפקידה ולעתים אף מציגה את ההפקרות המשתוללת שם באהדה, ובכך נותנת לה רוח גבית.

על ישראל לנהוג כמדינה ריבונית ולשים קץ לאנרכיה.

ב. מגיעה לנו חופשה ממנו

איני מתרשם יותר מדי מה"פוליטיקה האחרת" של ציפי לבני. מי שדבקה בשרון, דבקה בכיסאה תחת אולמרט והקיפה עצמה ברמון, בר-און והנגבי, רחוקה מלייצג בעיניי פוליטיקה אחרת. אולם בקריאתה לאולמרט ללכת הביתה לאלתר, היא צודקת לחלוטין.

על אולמרט לצאת לחופשה מהסיבה המוסרית – מי שנאשם במירמה בנסיבות כל כך חמורות ובמקביל חשוד בשורה של עבירות, אינו ראוי לאייש את תפקיד ראש ממשלת ישראל אפילו יום אחד.

על אולמרט לצאת לחופשה, מאחר וראש ממשלה זקוק למינימום אמון ציבורי, ואולמרט איבד מזמן את האמון הציבורי, ועם ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום (בכפוף לשימוע) הוא איבד את שיירי השאריות של אמון הציבור, אם עוד היו כאלו.

על אולמרט לצאת לחופשה, כי זה הנוהג הקיים בישראל. יצחק רבין נהג כך, כאשר היועץ המשפטי התכוון להגיש כתב אישום נגד אשתו, בעבירה טכנית קטנה, שכשלג תלבין לעומת העבירות עליהן נאשם ובהן חשוד אולמרט. היה זה בממשלת מעבר ערב בחירות. רבין לא הסתפק בהתפטרות מראשות הרשימה, כלומר מהאפשרות להיות ראש הממשלה אחרי הבחירות, אלא יצא מיד לחופשה, ואיפשר ליריבו ושנוא נפשו שמעון פרס, בימים הקשים ביותר של השנאה בין השניים, כאשר רבין חשד (לא בצדק) בפרס שהוא עומד מאחורי הדלפת פרשת חשבון הדולרים, למלא את מקומו. אבל להשוות את אולמרט לרבין זה באמת מוגזם.

על אולמרט לצאת לחופשה, כי מגיעה לנו חופשה ממנו.

אין לי ויכוח עם הפרשנות המקובלת על צעדה של לבני – שזה צעד אישי ופוליטי, שנועד לאפשר לה להתמודד בבחירות מכס ראש הממשלה ולמצער, לבדל עצמה ציבורית מאולמרט. למרבה הצער, אלה השיקולים של פוליטיקאים, בוודאי בזמן בחירות. אבל איני בוחן אותה על פי כוונותיה, אלא על פי מעשיה – במקרה זה היא עשתה מעשה נכון, אמרה את האמירה שחייבת היתה להיאמר, וטוב שנהגה כך, גם אם מניעיה זרים.

לעומת זאת, אין ספק שגם המניע של נתניהו וברק, שלא תבעו את הליכתו המיידית של אולמרט הביתה, הוא פוליטי ואישי – מניעת התמודדותה של ציפי לבני מכס ראש הממשלה. אבל במקרה שלהם, המניעים הזרים הביאו אותם להחלטה שלילית, הנושאת מסר שלילי לציבור.

אהוד: אני משוכנע שכך היית מטיף גם אילו ציפי לבני היתה בעד החזרת הגולן בכל מחיר ואילו אהוד אולמרט היה מתנגד נחרץ לירידה מהגולן וגם היה עושה כל שביכולתו לטרפד כל משא ומתן עם סוריה.

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

הַמַרְגִיעָה

יִכָּנֵס הָרוֹפֵא בָּךְ

יְחַזֵק בְּרִיחֵי שְׁעָרַיִךְ

הַפְּתַלְתֹּלִים הַפְּגוּמִים מִלֵּדָה

שָׁמַע קוֹל פָּטִישֵׁים דוֹבֶר

מִעֵבֶר לַקִּיר

מִחֶדְרֵי נָשִׁים הַחוֹלוֹת הַחֲרֵדּוֹת

תודה למערכת חדשות בן עזר/מכתב עיתי ולכל העוסקים בעבודת פרך המהנה ומענה.

כל טוב לכם, בוקר טוב לכם אהודים יקרים

* * *

בלפור חקק

ספרות בעבותות של קסם

דברים בערב ההשקה הכפול לספריהם של שמאי וארנה גולן

בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים, מציג את ספריהם החדשים של שמאי גולן וארנה גולן בערב רב משתתפים ב"בית הסופר": ערב בכורה לספרו של שמאי גולן, "ואם אתה מוכרח לאהוב" ולספרה של ארנה גולן, "בעבותות הביקורת".

שמאי וארנה גולן הם יוצרים עבריים, וספריהם מוסיפים נדבך חשוב לספרות העברית ולביקורת העברית. ערב ההשקה הכפול לשני הספרים החדשים הוא חגיגה לכולנו, חגיגה שבאה לתת כבוד לספרים החושפים שאלות של זהות והמשכיות בספרות העברית, הקושרים חוטים בין גולה לגאולה. אנסה להציג בכמה שורות את הספרים, ואני מקווה שקהל הקוראים יטעם מן הדפים הקסומים והעמוקים. לכולם מובטחת הנאה צרופה.

ארנה גולן וספרה "בעבותות הביקורת"

אפתח בספרה של ארנה גולן, וארנה היא קודם כל המורה שלי לספרות. בעיניי, ספרה של ארנה גולן הוא ספר מופת לכתיבה ביקורתית מעמיקה ופורצת דרך. ארנה גולן היתה המורה שלנו לספרות עברית באוניברסיטה העברית בשנים היפות שהאוניברסיטה שכנה בגבעת רם. הרבה ינקנו ממנה הן לגבי הכתיבה הספרותית והן בנושא כתיבת ביקורת על ספרות.

בתקופה שלמדנו בחוג לספרות רחש החוג לספרות ככוורת וחשנו את הקשר בין הספרות לבין הביקורת, היטב ידענו כי בצד הכתיבה הספרותית התפתחה כאן גם כתיבה מחקרית וביקורתית ענפה על הסופרים העבריים לדורותיהם ולמשמרותיהם.

כסטודנטים לספרות גדלנו על ברכי דורות קודמים ולמדנו פרקים על המסה ועל הביקורת העברית, התעמקנו במשנותיהם ובמחקריהם של פרופ' קלויזנר, פרופ' הלקין, שלמה צמח, פרופ' קורצוייל, פ' לחובר וש"י פנואלי, וקראנו מסות נוקבות של ראובן בריינין, אברהם קריב ורבים אחרים. תקצר היריעה מלפרט את כולם.

 החוג לספרות עברית בירושלים היה עשיר ומחכים, ובלב חפץ יצקנו מים על ידיהם של גדולים ומחכימים. כיום, כשאני קורא בהנאה בספרה של ארנה גולן, אני מתגעגע לסוג כזה של ביקורת מרחיבת דעת, שכן הביקורות הספרותיות המלומדות והמעמיקות, שכה החכימו אותנו בעבר, הלכו ונתמעטו. מוספי הספרות, שבעבר פתחו לנו צוהר לכתיבתם של מסאים ספרותיים, פסקו לפרסמם לאחרונה.

ארנה הוכיחה את כושר יצירתה המיוחד בספריה הקודמים. את עיקר פרסומה עשתה ארנה גולן בספרה "בין בדיון לממשות" – שהציג פרקים מרתקים בחקר הסיפור הישראלי. ספר אחר שלה "גבר, אשה, תעודת זהות" הקסים רבים בניתוחי השירה הנפלאים שבו. בקובץ המחקר המעמיק הזה, נחשפנו לדיונים מורכבים על זהות נשית וגברית, על זהות ישראלית ויהודית ועל עיצובה של זהות בילדות ובהתבגרות ביצירות מן הספרות העברית.

ספרה החדש של ארנה, "בעבותות הביקורת", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008 – פותח צוהר לנתיבים של ביקורת, הן בפרישה מלומדת ומרתקת של תיאוריות של ביקורת והן בניסיון להתחקות אחר פולמוסים לוהטים שהעשירו את עולם הביקורת. מי שקורא את מחקרה של ארנה גולן מיטיב להבין שהפולמוסים לא היו ויכוחים שכל תכליתם לחבוט ולהכות, אלא התנצחויות של אמת בין תפיסות עולם שונות.

אקח לדוגמה את הניסיון של ארנה לרדת לעומקה של המחלוקת בין אברהם קריב לגדול המבקרים בתקופתו, שלמה צמח. הוויכוחים הם רעיוניים, וצמח שואל לגבי הביקורת האידיאית ושואל ואפילו תובע בלהט: "אברהם קריב מהו?"

קריב סולל לו דרך משלו ותוקף במאמר חריף את פרישמן, שנחשב לאחד מעמודי התווך, וצמח מתנגד לקריב בלהט ויוצא להגן על פרישמן. ארנה חושפת בתבונה וברגישות את שורשי הפולמוס ומביאה את דבריו של צמח בנוגע לביקורת התוקפנית של קריב ויפה להביא את הציטוט הנוקב שלה מדברי צמח:

"קנאות מביאה לידי צדקות וצדקות מביאה לידי אכזריות – ואכזריות מביאה לידי סימוי עיניים."

הנה כי כן, ארנה חושפת גם את הלשון המתנגחת והמייסרת של צמח, למול מתקפתו של קריב. ארנה מיטיבה לתת את שורש הוויכוח האמיתי בין השניים. לדבריה צמח ראה, בביקורתו של קריב, מהלך לא הוגן, שכן בבואו לתקוף את פרישמן, כל מסקנותיו על אישיותו של פרישמן ושיטתו היו מתוך תפיסה מוטעית. צמח טען כי קריב הטיל על זמן העבר, שבו נכתבו דברי פרישמן את הפרובלמטיקה שהעסיקה את קריב בהווה.

אולי שכחנו, אבל ביקורת היא מסע מופלא. מי שקורא את ספרה של ארנה גולן צולל לגלים סוערים של ספרות עברית נרקמת ונבנית – ובצידה משמרת של מבקרים חריפים וחדי מבט. ארנה, מפרספקטיבה של מבקרת מרחיקה ראות, משרטטת קווים של מגמות בביקורת, מבקרים המתמקדים בפן האמנותי-ספרותי, מבקרים המטפחים מגמה ריאליסטית לאומית, התפתחותה של ביקורת החושפת יסודות סימבוליים או פסיכולוגיסטיים ביצירות.

ארנה קראה לספרה "עבותות הביקורת", ומי שנסחף אחר הכתיבה שלה, נלכד בעבותות של קסם. הכתיבה הקולחת והניתוחים המרגשים מובילים אותנו לניסיון לחשוף את שורשי הוויכוחים: כשאנו מגיעים לגלי הפולמוסים אנו מיטיבים להבין כי ספרות אמיתית – יש לה סגולה להסעיר ולהרטיט לבבות – ועם זאת יש בה גם להציג משנות ודעות ולסמן דרך לספרות שתבוא בעקבותיה.

מבין הפולמוסים המרתקים שארנה חושפת – מאבקים בין סופרים צעירים לסופרי בית המדרש הישן, פולמוס בין ספרות שנשענת על אירופה ועל ערכים אסתטיים וארוטיקה לבין סופרים שמאמינים בכתיבה הנשענת על המציאות ועל הערכים היהודיים. וכשאתה חושב על הספרות הנכתבת היום, על הפולמוסים הבנאליים, על הבריחה מעומק של כתיבה ועל הישענות על שפה רזה – אתה מבין מאין צמחה הספרות העברית האמיתית.

ביקורת של ארנה גולן גם מנתחת באזמל חד מגמות וכיוונים ושבילים של פולמוסים – ומאידך גיסא מיטיבה להאיר בצורה מקורית ומעניינת צדדים בכתיבתם של סופרים – ויש בספר ניתוחים לסיפורי עגנון, שיתנו לכם הרגשה שהנה באה ארנה ופיצחה את הקוד האמיתי של הסיפורים הסבוכים האלה.

לסיום אביא לדוגמה את הניתוח היפהפה שלה לסיפור "אגדת הסופר", שבו היא חושפת למשל את נושא ה"מזרח" כסמל מרכזי ביצירה. ארנה צוללת למעיינות המדרשים ומגלה לנו כי הגן הרקום על המזרח מסמל בעת ובעונה אחת את גן העדן, שאדם זוכה לבוא אליו לאחר שיחרורו מבית החומר, ובד בבד מובא הפירוש החבוי מעבר לדברים. הגן כמסמל את הצד הארוטי השאול משיר השירים.

מי שיקרא בספר של ארנה יחוש לא פעם שהוא משוטט בשבילים קסומים של ספרות מרתקת, וכאשר יסיים את הספר המיוחד הזה, ישאל את עצמו אם לא צפה במהדורה חדשה ומסעירה רוחנית – של סרט הרפתקאות. לרגעים חשתי שאני צופה במהדורה איכותית יותר ומעמיקה יותר של הסרט "הסיפור שלא נגמר".

שמאי גולן וספרו – "ואם אתה מוכרח לאהוב"

כדי להבין את ספרו של שמאי גולן חייבים להבין את הקוד הספרותי של כתיבתו לאור הסיפורים והרומנים שכתב.

מי שמכיר את כלל יצירתו של שמאי גולן, חש כי צלילה לעומק יצירותיו מציבה אותו במקום בולט בתיאור חווייה של דור, בשרטוט דיוקן של עם שעבר את צלקות השואה ואת פעמי הגאולה והתקומה. ספרו החדש "ואם אתה מוכרח לאהוב" מציג דרמה אנושית שיש בה לא רק תיאור של חוויות קיומיות אנושיות אלא גם עלילה מורכבת, רובד על רובד. ברומן החדש והמרגש של שמאי גולן, אנו חשים וקשובים לקולות מן העבר, הדים לזיכרון השואה. הלב נצבט והאמירות הנוקבות רוחשות בין השיטין, שמאי גולן נותן לעלילה ולגיבורים לדבר, אבל הכתובת ברורה: יש כאן חשבון עם החברה הישראלית של היום.

הספר החדש "ואם אתה מוכרח לאהוב", יצא לאור בהוצאת כינרת זב"מ, 224 עמודים. הספר המרתק מוביל אותנו לשאלות היסוד של ספרי גולן – והדמויות רוקמות עור וגידים – אך בד בבד הן מלוות את שמאי גולן בבואו לענות לנו על השאלה –

"מאין נחלתי את שירי?"

בימים שבהם רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של שמאי גולן, מעין ניסיון להבין איפה היינו ולאן אנו הולכים. אין ספרות אמת ללא שרטוט של לבטי נפש, לבטי זהות, משברים של התבגרות והשתנות – ושמאי גולן מיטיב לתאר את מאבק הקיום של העם ואת החוטים המקשרים בין עבר להווה. סיפוריו כמו משרטטים במכחול של עצב והזדהות דיוקנאות של יחידים, אבל החיבור שלהם להיסטוריה היהודית-ציונית מספר את הכול.

אביא לדוגמה קטע מספרו החדש, שבו אנו חשים כי הכתיבה הציורית באה להמחיש את השבר של הדור, את הקושי לחבר בין מה שהיה לבין מה שקורה היום:

"כעצים כרותי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו. גם אנו שנֵינו מדי שנה אנו מתכווצים יותר וכבר הבגדים רחבים מאוד, כפות הידיים רועדות, רגלינו נגררות על הרצפה. בדממה אנו נאספים אל האולם, לבושים במעילינו הארוכים כמתגוננים מפני החמסינים, שולפים לאט את ארנקינו השחוקים..." – ובסוף הקטע הזה יורה שמאי גולן את השורה המבטאת את הפער בין הדורות, הפער בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה – וכך מסתיים הקטע:

"ליד שולחן השבת, נַרְאה אותו לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתם?"

מעבר לאור ולאהבה הקורנים מיצירתו, שמאי גולן מיטיב לתאר באמצעות העלילה הסבוכה את החושך הנורא: גולן מצייר בעדינות וברוך את הערפל ואת הצללים עד כאב – ומתלווה לגיבוריו במסלול המאבק שלהם לבנות מציאות חדשה.

אנו חשים דרך הדי האירועים ושובלי העלילות בספריו – כי שמאי גולן בא לבטא את המאבק של עם ישראל, את התקוות, את הייסורים, את החרדות. גיבוריו חווים תהפוכות, חלומות נשברים. הסערות בחוץ והסערות בפנים סוחפות אותנו לזירה רוטטת, עננים קודרים מרעידים את הלב. יש תחושה שצל כבד פרוש מעל המציאות הנפרשת, והקול הדובר צלול מאד: שוב אותה תחושה של "גוף ראשון רבים". הלב רוטט: הדמות המתוארת היא דמות שחשה את דופק הזמן, את הולם פעמיה של התקופה, והיא דמות שחיה באופק היחיד ונאבקת על נפשה ועל קיומה.

אנו חשים, תוך כדי היסחפות בקורי העלילה – בעוצמה של אהבה מייסרת, בקדרות של מלחמה אכזרית – ואנו מצטרפים לדמויות, קושרים בין החוטים, בין נתיבי המציאות של אז והיום: אתה קורא את סיפורו ומנסה להבין את הווייתנו בארץ הזאת, את החלום להקים כאן מדינה ככל הגויים, האם יש לכך סיכוי?

יש בסיפור הדים לשאלות יסוד, ניסיון לחשוף לבטים של זהות יהודית, ויש גם ניסיון להבין משהו מן הסיפור הציוני: תחושת חוסר האונים, הזעם כנגד השבר וחוסר היכולת לממש את החלום, הציפייה המתסכלת לישועה – ואנו קשובים לעדויות של שבירה.

מי שקושר בין ספרו החדש של שמאי גולן יכול למצוא נתיבים לסיפוריו הקודמים ולשזור לעצמו מארג עשיר של ציונות ויהדות, של רצון לנורמאליות המתנגש בזיכרונות העבר. הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים חושפים את הפצעים הנסתרים. התחושה כבדה: נורא לשאת את העבר על צלליו ואורותיו. הכתיבה על העבר היא לשמאי גולן סוג של שליחות, צו לחרוש את הארץ ולפרוש את העדויות כדי שהסיפור הציוני שלנו יהיה שלם, לא יחסר את הכאב ואת השכול של הדור הקודם.

שמאי גולן כותב עדות של דור שחש שהוא יתום – וכך הוא כותב בדמעות ובנשימה עצורה:

"עתה פתאום – בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום. אולי מירה ומאירקה מבקשים שגם אני אעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספר לכולם איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו."

שמאי גולן משכיל לבנות הכול – נדבך נדבך, לבנה לבנה, והחוטים העדינים רוקמים לנו עלילה שבאה חשבון עם התגשמות החלום בחברה הישראלית.

 * * *

ברכת הסופר העל-זמני אלימלך שפירא

מחבר "הירקון שבלב" ו"הבלנית נכוותה"

החי בצריף דל על גדת הירקון הדרומית

לידידו הצעיר אהוד בן עזר

לגיליון ה-400 של המכתב העיתי

בפרוס עונת השמוטי

ולקראת צאת הרומאן הארצישראלי

 "ספר הגעגועים"

 * * *

אסור להיכנע

מאת: חירְט וילדֵרס – Geert Wilders

[אפשר לקבל בצרופת אי-מייל את נוסח המאמר גם באנגלית]

 

זוהי הרצאה שנתן חירט וילדרס, חבר הפרלמנט ההולנדי ויו"ר מפלגת החירות בהולנד, במלון ארבע העונות בניו יורק. הוא הכריז על הקמתה של "ברית הפטריוטים" והודיע על קיומו של כנס "נוכח הג'יהאד" בירושלים. האירוע שבו ניתנה ההרצאה נערך בחסות מכון הדסון ב-25 בספטמבר.

חברים יקרים!

אני מודה לכם מקרב לב על הזמנתכם.

באתי לאמריקה מתוך מטרה ברורה. לא הכול טוב ויפה בעולם הישן. סכנה גדולה מרחפת מעלינו וקשה מאוד לשמור על אופטימיות. ייתכן מאוד שאנחנו נמצאים כבר בשלבים האחרונים של תהליך האיסלאמיזציה של אירופה. והאיום הזה אינו מסכן רק את עתידה של אירופה, אלא גם את עתידה של אמריקה ואת עצם קיומו של המערב. הסכנה שאני רואה לנגד עיני היא תרחיש שבו אמריקה היא המעוז האחרון, המוצב האחרון של הציוויליזציה המערבית אל מול אירופה איסלאמית.

בתוך דור או שניים תשאל ארצות הברית את עצמה: מי איבד את אירופה? בכל רחבי אירופה מסכנים פטריוטים את חייהם מדי יום ביומו כדי למנוע את התממשותו של התרחיש הזה.

ההרצאה הקצרה שלי כוללת ארבעה חלקים:

תחילה אתאר את המצב באירופה.

אחר כך אומר כמה דברים על האיסלאם.

שלישית, אם עדיין תהיו כאן, אדבר מעט על הסרט פיטנה שראיתם זה עתה.

ולסיום אספר לכם על הכנס בירושלים.

א.

אירופה המוכרת לכם הולכת ומשנה את פניה. אני מניח שאתם מכירים את ציוני הדרך המרכזיים בנוף היבשת – מגדל אייפל וכיכר טרפאלגר והבניינים העתיקים של רומא ואולי התעלות של אמסטרדם. הם עדיין שם. והם עדיין דומים מאוד למה שהיו לפני מאה שנה.

אך בכל הערים הללו, לפעמים במרחק רחובות אחדים בלבד מאתרי התיירות, מתקיים עולם אחר, עולם שמעט מאוד מבקרים רואים – ועולם שאינו מופיע במדריכי הטיולים שלכם. זהו עולמה של החברה המקבילה שיצרה הגירת ההמונים המוסלמית. בכל רחבי אירופה נולדת מציאות חדשה: שכונות מוסלמיות שלמות שילידי אותה ארץ כמעט לא גרים או אפילו מסתובבים בהן. ואם כן, הם עלולים להצטער על כך. הוא הדין במשטרה. זהו עולם של כיסויי ראש, שבו נשים, לבושות באוהלים חסרי צורה, דוחפות עגלות תינוקות ולידן קבוצה של ילדים. בעליהן, או אם תרצו אדוניהן, הולכים שלושה צעדים לפניהן. בפינות רחוב רבות ניצבים מסגדים. החנויות נושאות שלטים שאתם ואני לא יכולים לקרוא. יהיה לכם קשה מאוד לאתר שם פעילות כלכלית מכל סוג שהוא. אלה הם גטאות מוסלמיים שנשלטים בידי קנאי דת. אלה הן שכונות מוסלמיות, והן צצות כפטריות אחר הגשם בכל ערי אירופה. אלה הם גושי בניינים שמשתלטים על חלקים הולכים וגדלים מנופה של אירופה, רחוב אחרי רחוב, שכונה אחרי שכונה, עיר אחרי עיר.

אלפי מסגדים קיימים כיום באירופה ומספר המתפללים בהם גדול בהרבה ממספר המתפללים בכנסיות. בכל עיר אירופית קיימות תוכניות לבניית מסגדי-על שמולם יתגמדו כל הכנסיות באזור. המסר הוא ברור: לנו השלטון.

ערים רבות באירופה הן כבר עתה רבע מוסלמיות: קחו למשל את אמסטרדם, מרסיי או מאלמו שבשוודיה. בערים רבות יש רוב מוסלמי באוכלוסייה שמתחת לגיל שמונה עשרה. פריז מוקפת כיום בטבעת של שכונות מוסלמיות. השם הנפוץ ביותר לבנים בערים רבות באירופה הוא מוחמד. באמסטרדם יש הרבה בתי ספר יסודיים שבהם אסור להזכיר את חיות המשק, מפני שפירוש הדבר יהיה להזכיר את החזיר – וזה יהיה עלבון למוסלמים. בתי ספר ממלכתיים רבים בבלגיה ובדנמרק מגישים לכל התלמידים רק מזון חלאל. באמסטרדם, שהייתה פעם עיר סובלנית, סופגים ההומוסקסואלים מכות כמעט אך ורק מידי מוסלמים. נשים לא מוסלמיות שומעות כמעט מדי יום את הקריאות "זונה, זונה." צלחות הלוויין אינן מכוונות לתחנות הטלוויזיה המקומיות אלא לתחנות של ארץ המוצא. בצרפת מייעצים למורים בבתי הספר להימנע מללמד יצירות של סופרים שעלולות לפגוע במוסלמים, בהם וולטייר ודידרו, ויותר ויותר גם דארווין. במקרים רבים אסור ללמד את ההיסטוריה של השואה בגלל הרגישות המוסלמית. באנגליה הפכו בתי הדין של השריעה לחלק רשמי מהמערכת המשפטית. בשכונות רבות בצרפת לא מומלץ לנשים להיכנס ללא כיסוי ראש. בשבוע שעבר בבריסל הוכה אדם כמעט עד מוות בידי מוסלמים מפני ששתה בחודש הרמדאן. היהודים נמלטים מצרפת במספרים חסרי תקדים לנוכח גל האנטישמיות החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. השפה הצרפתית נשמעת כיום ברחובות תל אביב ונתניה. ואני יכול להביא עוד ועוד סיפורים כאלה. סיפורים על איסלאמיזציה.

באירופה חיים כיום חמישים וארבעה מיליוני מוסלמים. אוניברסיטת סן דייגו חישבה ומצאה לאחרונה שבתוך שתים עשרה שנים מהיום יהוו המוסלמים 25 אחוזים מאוכלוסיית אירופה. ברנרד לואיס צופה שבאירופה יהיה רוב מוסלמי עד סוף המאה הנוכחית.

אלה הם מספרים בלבד. והמספרים לא היו מפחידים כלל אילו הייתה למהגרים המוסלמים שאיפה עזה להשתלב באוכלוסייה. אך אין סימנים רבים לכך. מרכז המחקר פיו (Pew) דיווח שמחצית מהמוסלמים בצרפת אומרים שנאמנותם לאיסלאם גדולה מנאמנותם לצרפת. שליש מהמוסלמים בצרפת אינם מתנגדים למחבלים מתאבדים. המרכז הבריטי ללכידות חברתית דיווח כי שליש מהסטודנטים המוסלמים בבריטניה הם בעד כינונה של ח'ליפות עולמית. מחקר הולנדי דיווח כי מחצית מהמוסלמים בהולנד מודים כי הם "מגלים הבנה" למתקפות אחד עשר בספטמבר.

המוסלמים תובעים שיכבדו אותם. וכך אנחנו עושים זאת: האליטות שלנו מוכנות להיכנע. לוותר. אצלנו בהולנד נשמעה תחילה קריאה של חבר קבינט אחד להפוך את חגי המוסלמים לימי חג רשמיים של המדינה, אחר כך הצהיר חבר קבינט אחר שהאיסלאם הוא חלק מהתרבות ההולנדית, ולבסוף הסכים התובע הכללי, איש הנוצרים הדמוקרטים, לקבל את השריעה בהולנד כאשר הרוב בה יהיה מוסלמי. יש לנו חברי קבינט שמחזיקים דרכונים של מרוקו וטורקיה.

תביעותיהם של המוסלמים מלוות בהתנהגות בלתי חוקית, החל בפשעים קטנים ובאלימות אקראית – למשל נגד עובדי אמבולנסים ונהגי אוטובוסים – ועד מהומות בקנה מידה קטן. פריז חוותה התקוממות בפרברים של מעוטי ההכנסה. יש המעדיפים לראות בכך אירועים בלתי קשורים, אבל אני קורא לזה אינתיפאדה מוסלמית. לפושעים אני קורא "קולוניאליסטים", מפני שזה מה שהם. הם לא באים להשתלב בחברה שלנו, אלא לשלב את החברה שלנו במסגרת הדאר אל איסלאם שלהם. לכן אפשר לראות בהם קולוניאליסטים.

חלק גדול מאותה אלימות רחוב שהזכרתי מכוון באופן בלעדי נגד לא מוסלמים ומאלץ רבים מילידי אירופה לעזוב את בתיהם, את עריהם, את ארצותיהם.

הפוליטיקאים נרתעים ואינם נוקטים עמדה נחרצת נגד השריעה הזוחלת הזאת. הם מאמינים בשיוויון כל התרבויות. יתר על כן, ברובד המעשי המוסלמים מהווים עתה כוח אלקטוראלי שאין להתעלם ממנו.

אי אפשר להסביר את כל בעיותינו הרבות מול האיסלאם בעוני, בדיכוי או בעבר הקולוניאלי של אירופה, כפי שטוען השמאל. אין להן גם שום קשר עם הפלסטינים או עם החיילים האמריקאיים בעיראק. הבעיה נעוצה באיסלאם עצמו.

ב.

הרשו לי להציג בפניכם קורס מבוא קצר לאיסלאם. הדבר הראשון שצריך לדעת על האיסלאם הוא חשיבותו של הקוראן. הקוראן הוא דברו האישי של אללה, שהועבר על ידי מלאך לנביא מוחמד. כאן מתחילה הבעייה. כל מילה בקוראן היא דבר האל ולפיכך אינה פתוחה לדיון או לפרשנות. היא תקפה לכל מוסלמי לנצח נצחים. לכן אי אפשר לדבר על איסלאם מתון. אין ספק שיש הרבה מוסלמים מתונים. אבל איסלאם מתון אינו קיים.

הקוראן קורא לשנאה, לאלימות, לשעבוד, לרצח ולטרור. הקוראן קורא למוסלמים לטבוח לא מוסלמים, הוא קורא לטרור נגד לא מוסלמים ולמלחמת מצווה נגדם: ג'יהאד אלים. הג'יהאד הוא חובתו של כל מוסלמי; האיסלאם עתיד לשלוט בעולם כולו על פי חרב. הקוראן מבטא אנטישמיות גלויה ומתאר את היהודים כקופים וכחזירים.

הדבר השני שיש לזכור הוא חשיבותו של הנביא מוחמד. התנהגותו מהווה דוגמה ומופת לכל מוסלמי באשר הוא ואינה פתוחה לביקורת. אילו היה מוחמד איש שלום – אילו היה, נאמר, מין שילוב של גאנדהי והאם תרזה – לא הייתה שום בעיה. אבל מוחמד היה איש מלחמה, רוצח המונים, פדופיל, ונשוי לכמה נשים בעת ובעונה אחת. המסורת המוסלמית מספרת לנו על הקרבות שבהם השתתף, על האויבים שנרצחו בפקודתו ואפילו על שבויי מלחמה שהוצאו להורג. מוחמד עצמו טבח את בני השבט היהודי קורייש'ה. היה לו מה לומר על עבדות, אך הוא לא הורה לשחרר עבדים. לאיסלאם אין מוסר פרט לקידום האיסלאם. אם משהו טוב לאיסלאם, הוא טוב. אם הוא רע לאיסלאם, הוא רע. אין בו שטח אפור ואין בו צד נוסף של המטבע.

תפיסת הקוראן כדבר האל ותפיסת מוחמד כדמות האדם המושלם הן שני ההיבטים החשובים ביותר של האיסלאם. אל תתנו לאיש לומר לכם שהאיסלאם הוא דת. ברור שיש בו אל, ויש בו חיים אחרי המוות, ושבעים ושתיים בתולות. אבל האיסלאם במהותו הוא אידיאולוגיה פוליטית. זוהי שיטה שקובעת כללי יסוד מפורטים לחברה ולחיים האישיים של כל אדם. האיסלאם מבקש להכתיב כל היבט בחיים. פירוש המלה "איסלאם" הוא כניעות. האיסלאם אינו עולה בקנה אחד עם החירות והדמוקרטיה מפני שהוא מבקש להשליט את הדין הדתי, השריעה. אם אתם רוצים להשוות את האיסלאם למשהו, השוו אותו לקומוניזם או לנציונל סוציאליזם – כולן אידיאולוגיות טוטליטאריות.

זה כל מה שצריך לדעת על האיסלאם כדי להבין מה מתרחש בימים אלה באירופה. בעיני מיליוני מוסלמים הקוראן וחייו של מוחמד אינם דברים שקרו לפני 1,400 שנה אלא מציאות יומיומית, אידיאל שמכתיב את כל חייהם. עכשיו ברור לכם למה קרא וינסטון צ'רצ'יל לאיסלאם "הגורם הריאקציונרי ביותר בעולם" ומדוע השווה את מיין קאמפף לקוראן.

ג.

וזה מביא אותי אל סרטי פיטנה.

אני חבר פרלמנט ולא קולנוען. אבל הרגשתי שחובתי המוסרית היא ללמד מהו האיסלאם. החובה להבהיר כי הקוראן ניצב בלב לבה של התופעה המכונה טרור אך למעשה היא ג'יהאד. רציתי להראות שבעיות האיסלאם אינן תופעה שולית אלא בשר מבשרו של האיסלאם.

הסרט שעשיתי, מהיום שהתחלתי לתכנן אותו ועד שיצא לאור, חולל תסיסה לא רק בהולנד עצמה אלא בכל רחבי אירופה. קודם כול התחוללה סערה פוליטית שפשוט הכניסה את מנהיגי הממשלות השונות לפאניקה גמורה. הולנד הכריזה על מצב חירום מוגבר בגלל סכנה להתקפות טרור או להתקוממות של האוכלוסייה המוסלמית. הסניף ההולנדי של הארגון האיסלאמי חיזב א-תחריר הודיע כי הולנד צפויה להתקפה. בעולם כולו התחוללה שורה של תקריות. הטליבאן איים בהתקפות נוספות נגד חיילים הולנדים באפגניסטאן, אתר אינטרנט הקשור לאל קעידה הודיע שאני בן מוות, וכמה מוּפְתים הכריזו שאני אחראי למרחץ הדמים שיתחולל אחרי שהסרט יוקרן. באפגניסטאן ובפקיסטאן הועלה באש הדגל ההולנדי כמה וכמה פעמים. הועלו באש גם בובות בדמותי. הנשיא האינדונזי הודיע שלעולם לא תותר כניסתי לארצו, והמזכיר הכללי של האו"ם והאיחוד האירופי פרסמו הצהרות פחדניות ברוח דומה לזו שהשמיעה ממשלת הולנד. אני יכול להמשיך עוד ועוד. זאת הייתה חרפה גמורה, מכירת חיסול.

נתקלתי גם בשלל בעיות משפטיות שטרם הסתיימו. בימים אלה אני נתבע לדין בידי מדינת ירדן. רק בשבוע שעבר התקבלו דיווחים על סכנה מחודשת למתקפת טרור בהולנד בגלל פיטנה.

ד.

הייתי רוצה לומר עכשיו כמה מילים על ישראל, כי בקרוב אנחנו עורכים כנס בירושלים. הדרך הטובה ביותר לפוליטיקאי אירופי לאבד את מצביעיו היא לומר משהו חיובי על ישראל. הציבור האירופי קיבל לחלוטין את הנרטיב הפלסטיני ודווקא ישראל נתפסת בעיניו כתוקפנית. אבל אני אמשיך לדבר בעד ישראל. ההגנה על ישראל נראית לי עניין עקרוני. חייתי בארץ זו וביקרתי בה עשרות פעמים. אני תומך בישראל – ראשית, מפני שהיא המולדת היהודית אחרי אלפיים שנות גלות, עד אושוויץ ועד בכלל, ושנית מפני שהיא דמוקרטיה, ושלישית מפני שישראל היא קו ההגנה הראשון שלנו.

סמואל הנטינגטון ניסח זאת יפה מאוד: "גבולותיו של האיסלאם הם גבולות של דם." וישראל שוכנת על גבול כזה. מדינה זעירה זו שוכנת בדיוק על קו ההעתק של הג'יהאד ומסכלת את ההתפשטות הטריטוריאלית של האיסלאם. היא ניצבת בקו החזית מול הג'יהאד, כמו קשמיר, כמו קוסובו, כמו הפיליפינים. כמו דרום תאילנד, כמו דארפור, לבנון ואצ'ה שבאינדונזיה. ישראל פשוט תקועה באמצע הדרך. כמו שהייתה מערב ברלין בזמן המלחמה הקרה.

המלחמה נגד ישראל היא לא מלחמה נגד ישראל בלבד אלא מלחמה נגד המערב. זהו ג'יהאד. ישראל פשוט סופגת את המכות שנועדו לכולנו. אלמלא ישראל היה האימפריאליזם האיסלאמי מוצא דרכים אחרות לתיעול האנרגיה ושאיפות הכיבוש שלו. בזכות הורים ישראלים ששולחים את בניהם לצבא ואינם יכולים לעצום עין בלילה, יכולים הורים באירופה ובאמריקה לישון שנת ישרים ולחלום בלי להיות מודעים לסכנות האורבות להם.

רבים באירופה סבורים שמן הראוי לנטוש את ישראל לגורלה כדי להרגיע את המיעוטים המוסלמיים באירופה. אך אילו התמוטטה ישראל, חס וחלילה, המערב לא היה נרפא. המיעוטים המוסלמיים שלנו לא היו משנים פתאום את התנהגותם ומאמצים את ערכינו. אדרבא, סופה של ישראל היה נותן דחיפה עצומה לכוחות האיסלאם. הם היו רואים בכך, ובצדק, הוכחה לחולשת המערב, לקיצו הבלתי נמנע. סופה של ישראל לא יהיה הקץ לצרותינו עם האיסלאם, אלא רק ההתחלה. הוא יהיה תחילתו של המאבק האחרון לשליטה בעולם כולו. אם הם יוכלו לישראל, דבר לא יעמוד בפניהם.

קשה מאוד לשמור על אופטימיות מול האיסלאמיזציה הגוברת של אירופה. הכול פועל נגדנו. אנחנו מובסים בכל החזיתות. האיסלאם מנצח מבחינה דמוגרפית. ההגירה המוסלמית היא אפילו מקור לגאווה בקרב המפלגות הליברליות השליטות. האקדמיה, האמנות, התקשורת, האיגודים המקצועיים, הכנסיות, עולם העסקים, המימסד הפוליטי – כולם קיבלו על עצמם את התיאוריה האובדנית של הרב-תרבותיות. עיתונאים-לכאורה מתנדבים להדביק לכל מי שמותח ביקורת על האיסלאם את התווית "ימני קיצוני" או "גזען". המימסד כולו מצדד באויבינו. שמאלנים, ליברלים ונוצרים דמוקרטים – כולם חולקים עתה את יצועם עם האיסלאם.

וזה הדבר שמכאיב במיוחד לראות: בגידת האליטות שלנו. ברגע זה בהיסטוריה האירופית האליטות אמורות להנהיג אותנו. להגן על מאות שנות ציוויליזציה. לשמור על מורשתנו. לכבד את ערכי הנצח של היהדות והנצרות שהפכו את אירופה למה שהיא היום. אך יש מעט מאוד סיבות לתקווה ברמת הממשלות. סרקוזי, מרקל, בראון, ברלוסקוני – בינם לבין עצמם הם כנראה יודעים היטב כמה חמור המצב. אך כשנדלקת אותה נורה אדומה קטנה, הם מישירים מבט אל המצלמה ומספרים לנו שהאיסלאם הוא דת של שלום ושעלינו להשתדל להסתדר יפה עם שכנינו ולשיר קוּמבאיה. הם משתפים פעולה מרצונם החופשי במה שהנשיא רייגן כינה בצדק רב "בגידה בעברנו, בזבוז חירותנו." אם יש תקווה לאירופה, היא תצמח מקרב העם ולא מהאליטות. השינוי יוכל לבוא רק מלמטה. הוא חייב לבוא מהאזרחים עצמם. אך הפטריוטים האלה יצטרכו לכבוש את כל המימסד הפוליטי, המשפטי והתקשורתי.

בשנים האחרונות היו סימנים קטנים אך מעודדים ללידתה מחדש של הרוח האירופית המקורית. האליטות אולי מפנות עורף לחירות, אך לא הציבור. בארצי, הולנד, שישים אחוזים מהאוכלוסייה רואים כיום בהגירה ההמונית של המוסלמים את הטעות מספר אחת שעשתה המדינה מאז מלחמת העולם השנייה. ושישים אחוזים רואים באיסלאם את הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לזהותנו הלאומית. ואינני חושב שדעת הקהל בהולנד שונה מאוד מארצות אחרות באירופה.

המפלגות הפטריוטיות שמתנגדות לאיסלאם הולכות וגדלות כנגד כל הסיכויים. מפלגתי, למשל, החלה לפעול לפני שנתיים וקיבלה אז חמישה אחוזים מקולות הבוחרים. היום צופים לה בסקרים עשרה אחוזים. הוא הדין בכל המפלגות הדומות לה באירופה. הן נאבקות בממסד הליברלי ועקב בצד אגודל הן מתחילות להשיג דריסת רגל בזירה הפוליטית.

עכשיו, לראשונה, המפלגות הפטריוטיות האלה יתייצבו זו לצד זו ויחליפו חוויות. זו תהיה אולי תחילתו של משהו גדול. משהו שעשוי לשנות את מפת אירופה לעשרות השנים הבאות. וזהו אולי הסיכוי האחרון של אירופה.

בחודש דצמבר השנה ייערך כנס בירושלים. נוכל שם לצפות בפיטנה במשכן הכנסת ולדון בנושא הג'יהאד. אנחנו מארגנים את האירוע הזה דווקא בישראל כדי להדגיש את העובדה שכולנו נמצאים יחד באותה סירה ושישראל היא חלק מהמורשת המשותפת שלנו. ציבור המשתתפים יהיה ציבור נבחר. לא תותר כניסתם של ארגונים גזעניים, ותותר רק השתתפותן של מפלגות דמוקרטיות אמיתיות.

הכנס הזה יהיה תחילתה של ברית פטריוטים אירופיים. ברית זו תהיה אבן פינה לכל הארגונים והמפלגות המתנגדים לאיסלאם ולאיסלאמיזציה. למען הברית הזאת אני מבקש את תמיכתכם.

מאמץ זה הוא אולי צעד חיוני לאמריקה ולמערב. אמריקה יכולה להמשיך לחלום שמיקומה מבטיח לה הגנה מפני הג'יהאד והשריעה. אך היום לפני שבע שנים בדיוק עדיין היתמר עשן מגראונד זירו בעקבות המתקפות שניפצו את החלום הזה אחת ולתמיד. אך הסכנה אינה מסתכמת בהתקפות טרור. הסכנה היא התרחיש לפיו אמריקה נותרת המעוז האחרון. האורות באירופה יכבו אולי מהר מכפי שנדמה לכם. אירופה איסלאמית פירושה אירופה נטולת חופש ודמוקרטיה, שממה כלכלית, חלום בלהות אינטלקטואלי, ואובדן בעלת ברית צבאית לאמריקה – מפני שבעלות בריתה יהפכו לאויבות, אויבות בעלות פצצות אטום. מול אירופה איסלאמית תיוותר אמריקה לבדה כשומרת הגחלת של רומא, אתונה וירושלים.

חברים יקרים, החירות היא המתת היקרה ביותר. הדור שלי לא נדרש אף פעם להילחם עליה, אנשים ששילמו עליה בחייהם הגישו אותה לנו על מגש של כסף. בתי עלמין בכל רחבי אירופה מזכירים לנו את הבחורים הצעירים שלא הצליחו להגיע הביתה ושאנו מוקירים את זכרם. החירות הזאת איננה רכושו של הדור שלי – היא רק פיקדון שנמסר לו. אנחנו יכולים רק להוריש לילדי אירופה את החירות הזאת, שנקנתה במחיר יקר, במצב שבו קיבלנו אותה. איננו יכולים לעשות עיסקה עם המוּלוֹת והאימאמים. הדורות העתידיים לא יסלחו לנו על כך לעולם. איננו יכולים לבזבז את החירויות שלנו. פשוט אין לנו זכות לעשות זאת. זו לא הפעם הראשונה שהציוויליזציה שלנו נתונה בסכנה. ראינו זאת גם בעבר. האליטות בגדו בנו גם בעבר. הן צידדו באויבינו גם בעבר. ובכל זאת, ידה של החירות היתה על העליונה.

לא זו השעה ללמוד מרוח הפייסנות, ההתבזות, ההפקרה, הוויתור והכניעה. לא זו השעה לעשות כמעשהו של מר צ'מברליין. צו השעה הוא ללמוד ממר צ'רצ'יל ומהדברים שאמר בשנת 1942:

"אל לנו להיכנע לעולם, לעולם, לעולם, לעולם,

 בכל עניין גדול או קטן, רב או פעוט,

אל לנו להיכנע לעולם אלא רק לקול הכבוד והשכל הישר.

אל לנו להיכנע לעולם לכוח;

אל לנו להיכנע לעולם גם מול מה שנראה כיתרונו העצום של האוייב."

* * *

גדעון אור: שנדע בפני מה אנחנו עומדים

בשנת 2005 ראה אור, בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב ומפה הוצאה לאור – תרגום הקוראן עם פירושים של פרופסור אורי רובין. השפה שפתנו העכשווית והפירושים מאירי עיניים.

זהו ספר חובה לכל מי שרוצה להבין, אפילו במקצת, את האסלאם.לא אצטט קטעים ודוגמאות [גיא בכור יעשה זאת טוב ממני] אבל כאיש פשוט יודע ספר אומר: אין סיכוי לשלום עם האסלאם, אין דבר כזה אסלאם מתון, ואם יש, זה זמני בלבד. לאור או נכון יותר לחושך אירועי הטרור בעולם כולו, חייבים העולם המערבי, גם סין והודו, להתעשת – וכמו קטו הרומי הזקן, שסיים כל נאום באמירה "ואת קרתגו צריך להחריב" – לחזור ולומר השכם והערב כי צריך להילחם באסלאם, ויפה שעה אחת קודם, ואוי לה לאירופה אם תמשיך לגדל נחש בחיקה.       

* * *

ל"חדשות בן עזר"

ברכות לבביות להופעת גיליון ה-400

ככל שאתם ממשיכים להופיע

כך אנחנו חוסכים יותר זמן –

מאחלים הנמענים שביקשו להפסיק

את קבלת המכתב העיתי

* * *

אלישבע רוזנבוים

ולתועים

"אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה"

(רחל)

וְלַתּוֹעִים

כְּבָר אַרְבָּעִים שָׁנִים

בַּמִּדְבָּר

גַּם סֻכַּת-נְבוֹ הִיא בַּיִת,

בַּדִים קִירוֹתָיו

וּמֵצִיץ הַחוּץ מִן הַכְּתָלִים

אֶל תּוֹךְ הַפְּנִים עַל קִשּׁוּטָיו

אֲשֶׁר נִרְאֶה דַּרְכָּם לְמֵרָחוֹק

וְלַתּוֹהִים

כְּבָר אַרְבָּעִים שָׁנִים

גַּם סְכָךְ הוּא גַּג

כִּי מְאִירִים דַּרְכּוֹ הַכּוֹכָבִים.

עין גדי

* * *

יעקב זמיר

מבגדאד לישראל ללא חזרה

פרק ד

בקרנטינה לבהמות בחוף "שמן" בחיפה

ומה היה עולה בגורלי לולא זנב פרה מרח פניי בצואה

ביולי אותה שנה עזבתי את הקיבוץ לצמיתות ונעשיתי עירוני. בין לבין, דרך מכר של אחי, נתקבלתי לעבוד כפועל בקרנטינה, היא תחנת ההסגר לבהמות אשר לחוף "שמן" בחיפה. אז יובאו לארץ הרבה בעלי חיים, כגון פרות, פרים, פרדות ועוד, מהולנד ומארצות אחרות. ולפי החוק היה צורך להחזיק אותם תקופה מסוימת בהסגר, לחיסונים וכל כיוצא בזה. אחר-כך היו משלחים אותם למקומות שונים ברחבי הארץ. זה היה מקום גדול עם חצרות מגודרות ומאורגנות, ובכל אחת נקשרו כשלושים פרות, פרדות או פרים. היינו צריכים לתת להם אוכל, מים, תערובת וחציר, ולנקות את הפסולת. וכך כל היום. אני עבדתי עם הפרות. כנראה שזה היה יותר קל כי הלא הייתי בן שש-עשרה בלבד. היו גם פרדות, בהן היה יותר קשה לטפל.

אחד העובדים המבוגרים, אדון מוֹרֶנוֹ שבא מעיירה ליד איסטנבול, היה אחראי על חצר אחת שאיכלסה פרדות. אלה היו מגזע משובח, חסונות וחזקות, ואוי למי שחטף מפרדה כזו בעיטה. מורנו היה מלא טענות על האחראים שלא סיפקו תנאים מתאימים להחזקת הבהמות. מקטעי השיחה איתו הבנתי שעסק בכך גם בטורקיה. כנראה שהיה בעל אורוות של סוסים והיה לו כמובן הרבה ניסיון בתחום. אני לתומי שאלתי אותו על מה טענותיו אם יש לו ניסיון כה עשיר, וכי כאן זה שונה ממה שהיה בטורקיה?

והוא ענה את תשובתו המפורסמת: "...כן ...אָמָּה שָ‎מָּה אין סכנה!!!!"

נראה שאמצעי הבטיחות לא נראו לו והוא חש ממש מאויים על ידי הפרדות בישראל.

בין יתר סוגי הטיפול, היו צריכים לסמן את בעלי החיים. מובילים את הפרד וקושרים אותו לארגז-מלכודת סגור מקדימה, גבוה מן הצדדים וניתן לנעילה גם מאחור. וכמו בסרטים של המערב הפרוע מטביעים מספרי מתכת לוהטים על ירכיו ועושים בו צריבה. כוויה. הבהמה משתוללת ובועטת ואחרי דקות אחדות של כביכול רגיעה, מובילים אותה חזרה למקומה הקבוע בחצר. כאן היתה נקודת תורפה, כנראה, ולא פעם השתולל הפרד דווקא אז. מיסכן היה מי שנבעט, ועל זה מורנו התמרמר.

מנהל העבודה במקום, בחור בשם דוד, עם חזות וקול של סריס, היה מסדר כל בוקר את העבודה ומחלק את האנשים למקומותיהם. בבוקרו של היום הראשון שאל אותי אם אני יודע יידיש, ומשעניתי שלא, אמר לי לעמוד בצד ימין. אלה שעמדו בצד שמאל היו חבריו שדיברו רובם ברומנית.

בנוסף על העבודה בחצרות והטיפול בבעלי החיים, היינו צריכים גם לפרוק משאיות חציר ושקי תערובת ומזון אחר. זו היתה עבודה מפרכת אך לא היתה ברירה. ומנין לי הידע והכוח לסבל סבלות ולסחוב משאות כל כך כבדים? ההכרח.

היו פרות שהמליטו תוך כדי ההסגר והיה להן חלב, דבר יקר מציאות בימים ההם של צנע ותלושי מזון ושוק שחור. הן נחלבו, ורשמית היו צריכים למסור את החלב ל"תנובה" תמורת רישומים מדוקדקים ופנקסנות מלאה. אך בכל זאת חלק ממנו הופרש לעובדים, נאמר שבע מאות גרם לעובד מדי יום. בתנאי שהיה ברשותו בקבוק! – זכותי עמדה מן ההתחלה לקבל כל יום מנת חלב אלא שלא היה לי במה לקחתו הביתה, כי לא היו לנו בקבוקים. אחרי מאמצים נמצא בקבוק ריק שאותו הייתי לוקח כל יום לעבודה ומחזירו מלא בחלב.

מה כבר יכולתי לקחת איתי לארוחת הצהריים? צנצנת לבנייה, תפוז ולחם. כל היתר היה מתוקצב וניתן במשורה. דג מלוח היה די חופשי אלא שלא יכולתי לגעת בו (עד היום!) וגם לא בדג מעושן, עם זה עשיתי פה ושם ניסיונות חצי מוצלחים לטעום ממנו ולשבור את הרעב היחסי בו היינו שרויים.

מדי פעם קיבלנו משלוח חדש של פרים. אלה היו ענקיים יפהפיים ומלאי כוח. הם הורדו מן האוניות בנמל חיפה קרוב לחוף שמן, ומשם הובלו רגלי לקרנטינה. כמובן עם אמצעי זהירות כגון קשירת הרגליים שלהם בחבל כך שלא יכלו לרוץ ולברוח. האקלים בארץ כנראה שלא תמיד מצא חן בעיניהם. מי מהם היה פתאום תופס השתוללות, קופץ על חברו או מנגחו בלי רחמים, עד פציעה אפילו, או רץ ומתפרץ ומנגח את הקיר בקרניו, שובר את הקרניים עד פרוץ זרנוק של דם מהמקום. כולנו היינו רצים הצידה ותופסים מחסה מפני הרעה, והמנוסים, בעיקר אחינו מרומניה, ידעו איך להשתלט לבסוף על החיה הזועמת.

בתום תקופת ההסגר, קבלת החיסונים והסימונים, הובלו הבהמות במשאיות למשקים שונים ברחבי הארץ לתפארת הגזע המשובח לעתיד לבוא.

 בשכנות לתחנת ההסגר האמורה ישב בית המטבחיים העירוני. ועל ידו היה מפעל שעיבד עורות וטחן עצמות ששימשו לדישון חקלאי. [דומני גם לשם תעשיית הדבק. – אב"ע]. הסביבה הדיפה ריחות סרחון נוראי בגלל התכולה, רחוק מלהיות תענוג. זו היתה מנת חלקי בכל בוקר כאשר באתי לעבודה מכיוון גשר "של" לשעבר, הוא גשר פז לאחר מכן.

החגיגה הממשית בקרנטינה היתה כאשר החליט הרופא הווטרינר המקומי שאיזו פרה חייבת להישחט מסיבה כלשהי. אז היו מלווים אותה בדרכה האחרונה הווטרינר ועוזרו כשהם לבושים בחלוקים לבנים ועוטים ארשת רצינית ביותר. הם היו לוקחים איתם קערות גדולות מנחושת ואמאייל, כדי לשים בהן "דגימות" מחלקים שונים של הבהמה לבדיקה היסטופתולוגית. וכאן רבים היו המתנדבים שרצו לעזור לשני הג'נטלמנים הללו. זה בתקווה שתיפול בחלקם איזו חתיכת בשר, שאותו לא זכינו לראות על שולחננו אלא פעם בחודש. אחרי גמר המלאכה של השוחט היו חוזרים כאמור עם ארשת קודרת ומובילים ברצינות גמורה את הקערות עם החלקים "לבדיקה". נאמר שהיו צריכים לשלוח חמישה גרם כבד לבדיקה, היו מביאים איזה שני קילוגרמים. את היתרה היו מחלקים ביניהם ונתנו גם קצת לעובדים כדי שכולם ייהנו וישתקו. וכך לגבי כל יתר החלקים.

בואם של משלוחי הבהמות הללו לא היה סדיר ומדי פעם היינו נשלחים הביתה עד המשלוח הבא. עבודה לא היתה בנמצא ועל הג'וב הזה בקרנטינה לא היה אפשר היה להתלונן. זה היה לא רע. מיותר לציין שתמיד הייתי אני בין המפוטרים הראשונים יען כי הייתי רווק ולא מטופל במשפחה ובילדים, ואוכל להתקיים על פרוסת לחם עבשה מיום אתמול, ויש להניח גם בגלל היותי "פרענק" ולא מדוברי היידיש. השכר שולם אחת לשבועיים על ידי אדם שהיה בא במיוחד ממשרדי הסוכנות היהודית בחיפה ומוסר את המגיע בשטרות מרשרשים.

באחת "החופשות" מן העבודה בקרנטינה עבדתי בגב-ים, שכולה היתה משטחי חול רחבים ושוממים שרק החלו לפתחם אז, בהיותי בסביבה. שם גם הועסקתי בתור פועל-עוזר לעגלון ייקה, שהיה לו סוס שאותו רתם ל"סקרייפר", כלומר מיישר שטח. לרתמת הסוס היה מחובר מיתקן כמו כף ענקית, ובשינוי זווית של הכף, והצלפה בסוס להאיץ בו, היתה נגרפת כמות חול מלוא הכף, ואחרי מטרים אחדים משנים שוב הזווית והכל נשפך בהתאם לתוכנית. כך יישרנו את תלוליות החול לפני עיבוד השטח לבנייה. ומה שלא עלה בידינו לעשות עם הסקרייפר הייתי משלים עם הטורייה. זה היה בקיץ, בשמש הלוהטת, וחיש מהר היו כל בגדיי נוטפים זיעה, כך שרצתי אין סוף פעמים לברז לשתות מים, שגם הם להטו. העגלון הייקה התעקש שלא אשתה הרבה מים כדי שלא להזיע, והפתרון לדעתו היה בשתיית קפה שמונע את הצמא. הוא מיעט לדבר בדרך כלל, ורק פעם אחת שאל אותי למוצאי ומניין באתי לאא-רץ. עניתי שבאתי מעיראק. הוא ענה: "אין דבר, אין דבר, גם כן בן אדם." כלומר אין לך במה להתבייש, שכן גם אלה שבאו מעיראק ייחשבו רשמית לבני אדם.

את השפה העברית כבר הבנתי פחות או יותר ושקדתי על שיפורה. היה עיתון "אֹמֶר", מנוקד למתחילים, שהייתי לומד בו בהפסקות ובהפוגות של העבודה כשאני מתחבא באיזו פינה של החצר, עם כלי העבודה שלי, הקלשון המגרפה והאת. וזאת כדי שהמנהל לא יבחין בכך שאני מיישר את עצמותיי היגעות, כי אז היה מזמן לי מיד תפקיד נוסף של סבלות ודברים דומים.

בזמן הפסקת הצהרים בקרנטינה דיברו הפועלים ביניהם רומנית ויידיש. אף אני חידדתי את אוזניי והחלתי לקלוט אט-אט את השפות הללו, בגלל ההכרח. כולם היו עולים חדשים חוץ מהמנהל. איש מכוער עם פה רחב, קומה שחוחה, שיני זהב וקול של סריס. כאמור, מיד שבאתי לראשונה לעבודה שאל אם אני יודע יידיש, ומשעניתי בשלילה, אמר לי לעמוד בצד שמאל. בצד ימין עמדו הרומנים והאחרים. הוא גם דאג לבחור עבורי תמיד את העבודות היותר קשות, אך לא היה איכפת לי.

העולים מרומניה היו חמודים וסיפרו לי ברומנית ובשפת הידיים על חייהם בחו"ל וכמה היה "טוב להם שמה" וכו'. (וראה השיר היפה והמרגש של חוה אלברשטיין "שער עלייה"). כולם באו לעבודה עם בקבוקים מלאים נוזל מימי בעל צבע צהבהב וזה היה המשקה שלהם בעת הארוחה. אני תהיתי בליבי מה יכול להיות הנוזל הזה, שמגירים אותו לגרונותיהם אחרי האוכל. בירור העלה שזה היה תה. בסוף היום, כאמור, קיבלו לפעמים בקבוק חלב הביתה.

לאחד הפועלים שם, איש גבה קומה חייכן ונחמד קראו שניידר. הוא ידע מעט יותר עברית מן האחרים ואני זוכר שהיה מספר שיש לו אישה יפה ויעילה ובין יתר תכונותיה הטובות מנה את זה "שהיא אף פעם לא דורשת ממנו כסף," אף על פי שלא עבדה מחוץ לבית. היו שחייכו לסיפוריו. לא כן אני, שלא הבנתי עדיין את הנשמע. העיקר שהוא היה מאושר ולא משנה מה אשתו עשתה בבית בהעדרו.

עשרים שנה לאחר מכן, בהיותי רופא צבאי בבקעת הירדן בעת מלחמת ההתשה, ביקרתי באחד המוצבים בגזרה שעליה הייתי אחראי, ושם ראיתי כתוב באותיות גדולות מעל הכניסה לאחד הצריפים:

"חייל מילואים, הזין שאתה מקבל כאן הוא כלום לעומת מה שאשתך מקבלת בבית..!!"

בבית המשכתי ללמוד עברית באופן עצמאי עם ספרי לימוד מצויים אך זה לא הספיק. יום אחד ראיתי בקריית ביאליק מודעה על קורס עברית בערב שהתקיים במיבנה של בית הספר במקום. נרשמתי לקורס ולמדתי ברצינות. כל יתר הנוכחים היו אנשים מבוגרים, ייקים, שזו להם מן הסתם הפעם המי יודע כמה שהם לומדים בקורסים כאלה. קראנו בספר לימוד, ואחרי שני שיעורים נתקלנו במלה "בדיקה". שאלו מה זה בדיקה והמורה ענה: "אונטרזוכען."

אני, שלא הבנתי גרמנית, שאלתי מה זה אונטרזוכן. והמורה אמר שזו בדיקה. נו, בדיקה זו אונטרזוכען ואונטרזוכען זו בדיקה. אז הבנתי שזה לא המקום שבו אלמד עברית, ונרשמתי לקורס אחר בחיפה, שאליו הייתי צריך לנסוע שלוש פעמים בשבוע.

בקרנטינה קרה שיום אחד, בעת שניקיתי את זבל הפרות בעזרת המגרפה, החליטה פרה אחת לברכני על שאני כל כך עמל וטורח למענה, והיא נתנה נפנוף חזק מאוד עם הזנב העצום שלה ומלא הצואה לכיוון הפנים שלי. הסטירה כאבה לי מאוד והזבל מרח את כל פניי וחדר לעיניי ולפי וכיסה למעשה את כולי. זעמתי, אך כל שיכולתי לעשות זה לקלל אותה, את הקרנטינה, את יומי ואת הכול. רצתי לברז לרחוץ ודמעות עמדו בעיניי. התחלתי לחשוב אז לְמה בעצם אני מייחל ומה יהיה עתידי. נזכרתי שקראתי פעם בעיתון אמריקאי שאדם חייב להתוות לו דרך לעתידו, ולקבוע לו מטרה בחייו שאותה ישאף להשיג, ואז לא ירגיש בכל הקשיים שייתקל בהם בדרך להגשמת מטרתו.

ברגע ההוא החלטתי שאלך ללמוד לימודים גבוהים באוניברסיטה.

המשך יבוא

* * *

קבלת שבת

יום שישי 26/12 בשעה 1200 בצוותא

שבת חנוכה היא שבת פרשת "מקץ" המספרת את סיפורו של היהודי הראשון – יוסף – שהוצא מארץ ישראל בכוח, והוגלה לארץ זרה. בתוכן הפרשה משתקף תהליך התאקלמותו של היהודי בארץ גלותו, מהיותו נתון בשפל המדרגה של הסולם החברתי, ועד עלייתו המטאורית אל ראשו.

שלושה אורחים בקבלת שבת: אלוף (מיל') מתן וילנאי, סגן שר הביטחון, בשיחה על המקבים כמודל ללוחמי צה"ל

פרופ' שלום צבר, מומחה לאמנות יהודית, על חנוכה וחנוכיות, אמנות ואומנות

 המשוררת חוה פנחס-כהן בעקבות ספר שיריה הגדול – השביעית

עורך ומנחה: ד"ר יואל רפל

שירה וליווי בפסנתר: גילה חסיד. קטעי קריאה: צבי סלטון

כרטיס מוזל 40 ש"ח כולל קפה ועוגה בכניסה

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156

יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה

* * *

דודו פלמה

שלושה שירים על מות אב

לאבי אשר

1.                 

אָבִי אָבִי

מְחַל עַל אַבְנֵי הַדֹּפִי

שֶׁדָּבְקוּ בָּעֲקֵבֶיךָ

עֵת פָּסַעְתָּ רָזֶה וְנִכְאָב

אֶל הֶהָרִים הָרְחוֹקִים.

מֵטִיל רַק כַּצֵּל

אֶת אִמִּי מֵאָחוֹר.

אָבִי אָבִי

לַהֲטוּטָן זָרִיז בְּמוּמֶיךָ

כּוֹאֵב כְּבוֹד גּוּפְךָ

שֶׁחֻלַּל בְּיַד זָרִים.

חֶרֶשׁ סוֹעֵר קָדִימָה

כְּבוּל מַכְאוֹבִים צִבְעוֹנִיִּים

וְהֵם לוֹקְקִים אֶת בְּשָׂרְךָ הַדַּל

כִּנְמָלִים בְּיַעֲרַת הַדְּבָשׁ.

אָבִי אָבִי

מֶה חָשַׁבְתָּ עֵת הוּטַלְתָּ לָאָרֶץ

בָּז לַבּוֹרְחִים וּבָז לָאוֹהֲבִים.

מֶה חָשַׁבְתָּ

כְּשֶׁנָשְׁכוּ הַכְּלָבִים בִּבְשָׂרְךָ

וַאֲנִי מַבִּיט מֵרָחוֹק.

2.

לְבַסּוֹף, קָשׁוּבוֹת הָיוּ אֹזְנָיו

רַק לְתֹאַם הַצְּלִיל הַפְּנִימִי

הַזַּךְ וְהַטָּהוֹר שֶׁהוּפַק

מֵהַסֵּבֶל וְהַבֶּהָלָה לַחַיִּים,

שֶׁכְּבָר נֶאֱסַף לִהְיוֹת

מַשְּׂאַת נֶפֶשׁ אֶל מְנוּחָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּאֵב,

לִהְיוֹת לִבְרִית עֲיֵפָה

בֵּין אָדָם לִבְשָׂרוֹ הַמִּתְנַכֵּר.

לְבַסּוֹף, שְׂרֵפַת חַיָּיו הָיְתָה לְאֵפֶר

וְלָנוּ נוֹתְרוּ רַק

חִיּוּכוּ הֶחָם כְּעָלֵי הַפֶּרַח

וַאֲבִיב הָעַד

שֶׁל עֵינָיו הַחֲכָמוֹת.

וּבְאֹזְנֵינוּ יְהַדְהֵד צָלוּל

צְחוֹקָה שֶׁל צִפּוֹר דְּרוֹר

שֶׁנִּמְלְטָה מִשֶּׁבִי

לְשׁוֹטֵט בְּהֵיכְלֵי הַזֹּהַר

שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַכּוֹאֲבִים.

3. "קַדִּישׁ"

בְּבֵית הַחוֹלִים הָאִיטַלְקִי

פִּרְפְּרוּ נְזִירוֹת בְּלָבָן

כְּפַרְפָּרִים נִשְׂרָפִים אֶל הָאוֹר.

אַבָּא שָׁכַב בְּמִטָּה לְבָנָה

קוֹרֵן אוֹר סָמוּי

שֶׁל סֵבֶל וְשֶׁל חָכְמָה

מְלַמֵּד אוֹתָנוּ לָדַעַת

אֶת סוֹד הַשְּׁלִיטָה בַּחַיִּים

עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַכְּאֵב.

עַד שֶׁפָּסְקָה נְשִׁימָה מֵאַפּוֹ

לֹא הִפְסַקְתִּי לִלְמוֹד

מִמֶּנּוֹ כָּבוֹד.

אַבָּא הָיָה אָדָם

מִגֶּזַע הַלּוֹחֲמִים.

שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע שָׁנִים

לָחַם כְּדֵי לִחְיוֹת.

שְׁלוֹשָה חֳדָשִׁים לָחַם

כְּדֵי לָמוּת

וְנִצֵּחַ.

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

מאלאריה

לכאורה היה זה לא כל כך רע – הנזק עתיד היה לבוא שנים רבות אחרי כן.

הייתי מרגישה קור בלתי-נעים נכנס לגופי, ושיניי היו נוקשות וכל הגוף רעד, ואמא כיסתה אותי בשמיכות-צמר בעצם הקיץ.

הקור נתן לי הרגשה של עלבון, כאילו היכה אותי מישהו. הייתי דומה בעיני עצמי לכלבלב העלוב, זה הרזה והמצורע, התועה, שהיה בא בעיניים מזות-רעב לבקש ממני פירור. אסוסיאציות שונות היו עולות בדימיוני: זיקית קצוצת-זנב מתפתלת, שועלים רעבים מייללים בליל-גשם – איזה עצב בל-ישוער היה תוקף אותי. ולאט-לאט היה החום עולה והגוף היה מרגיש ביטחון כלשהו. ההרגשה הטובה הלכה והתחזקה יחד עם החום אשר עלה. כשהגיע לארבעים הייתי במצב-רוח נפלא, צחקתי כאילו התגברתי על איזה מכשול גדול.

אם היה זה בלילה, הייתי חולמת שאני יחפה, מתרוממת מעל צמרות האוקליפטוסים, גבוה גבוה, ורואה מתחתיי את רחובות המושבה, את הבתים ואנשים יוצאים מן הבתים ומסתכלים בי מלמטה, מנפנפים בידיהם וצועקים: ואז אני משעינה רגל על האוויר, שאני מרגישה אותו כמשהו מוצק, ומתרוממת גבוה יותר, מתניעה זוג כנפיים, שאני מרגישה בהן כמו במשוטים ועולה ומגדילה את מהירות התנועה, ומרגישה את המאמץ ועימו גם אושר גדול – מין בריחה לעולם שהוא כולו שלי, ושהאנשים מלמטה רוצים לחדור לתוכו, והם חסרי-אונים כלפיו.

זאת היתה מאלאריה טרציאנה. מאוחר יותר, במשך שנים רבות, היתה לי קדחת פשוטה. הרגשה לא נעימה, והחום עולה לשלושים-ושמונה. הייתי מקבלת חינין ומתהלכת עם זמזום חזק באוזניים – אבל אין זה מפריע לי ביותר – ואמא לא מרשה ללכת לבית-הספר, ואז אני רצה אל האוקליפטוסים. שם קרירות ריחנית מתנפנפת לעומתי ומחייה אותי, ושם העולם שלי. טוב שם יותר מאשר בבית-הספר. האוקליפטוסים רוחשים אנקורים. המולה, צווחה, קולות מבוגרים וציוצי-האפרוחים, קינים-קינים, מושבה שלימה מצייצת, מתקוטטת, אוהבת, מביאה טרף לצאצאים, נלחמת זו בזו; המייה עליזה ומרדימה במקצת. העצים דוממים באונס, משירים קליפות יבשות, צרעות ניצות זו בזו, נופלות כפקעת-רעל מבחילה. על האדמה ביצה נושרת מן הקן, ולפעמים אפרוח, שכבר צמחו לו כנפיים ומקורו צהוב עדיין – מסכן הוא כל-כך, מצייץ בבכי, מנתר, קופץ, מתעופף ונופל, ואני מגרשת את החתולים העטים עליו. ו"פַק!" – עוד אחד נפל מתוך הקן, והוא עדיין עיוור ומעיו נשקפים מתחת לעורו הדק. מקורו הצהוב פעור-לרווחה וצפצוף-בכי ניגר מתוכו, ואני מחממת אותו בכפי ובוכה עימו.

הרבה דברים קורים כאן, ואני שוכבת לי על החול הקריר, נושמת עמוקות וטוב לי. החום יורד לאט-לאט ואני חשה רעב. אמא קוראת מן המיטבח ואני רצה לקראתה – הקדחת עברה.

אמא תמיד רוצה להשכיב אותי במיטה כשיש לי חום, אבל אני רצה לאוקליפטוסים, וכשאמא מספרת זאת לגרדצקי, החובש, זה שאני צוחקת לו בליבי, הוא אומר: "תני לה לרוץ לאוקליפטוסים."

הי, גרדצקי זה, אפשר להתפקע מצחוק כשמביטים עליו; אבל אני גם שונאת אותו: הוא מין בובה משונה, גוץ רזה, ואני כמעט גבוהה כמותו. רזה עם בטן עגלגלה, זקן אדום, מחולק באמצע ומגיע עד לביטנו, עיניים ירקרקות, מתחת למשקפי-הפנסנא הקשורים אל צווארו בפתיל שחור. ידיו קטנות ורשעיות, צהובות מעישון, ובידיים אלה הוא צובט את לחיי בחיבה, ומדיף עליי ריח-טבק; ובידיים אלה הוא מורח את עיניי בלאפיס בוערת כאש, כשראשי נתון בין ברכיו, כמו בצבת, ואחי הבכור מחזיק את ידיי לבל אפריע לו, לגרדצקי זה.

לבסוף הוא מוציא קופסת-גפרורים זעירה שנתרוקנה, ועליה תמונה נפלאה. והוא מושיט לי אותה, כפיצוי על הכאב שגרם לי – תמונות! איזו תאווה יש לי לתמונות; אני משתגעת אחרי תמונות. אבל בצבעים, רק בצבעים. אני גוזרת אותן מתוך עיתונים של אבא. מן ה"גרנטלאובה" הוצאתי את כל הדפים הצבעוניים, וקישטתי את הקיר מעל מיטתי. גנבתי צרור שלם של תמונות מארגז-הספסל של לורת פסקל, בבית-הספר...

לא יכולתי לעמוד בפני הרצון הזה, להחזיק את התמונות האלה בידי, להזין בהן את עיניי, בכל עת אשר ארצה.

תמונות של חיות, של פרחים, של עצים בשלל צבעים, והם גזורים לא מעיתונים, אבל גזורים מלכתחילה; וכלב הוא כלב לכל גווניו וצורתו, ושושנה היא שושנה. והכל מנייר קשה, נוצץ – שאפשר להעביר עליו את האצבע, כשהעין שותה את שלל-הצבעים כמו לימונדה קרה ביום קיץ; כן, גנבתי ושיקרתי. – אמא שאלה: "איפה לקחת את התמונות?" – ואני אמרתי, שלורת נתנה לי אותן, והרגשתי פחד. אבל כשהייתי מביטה בתמונות – לא הרגשתי כל פחד, כאילו בצדק הן שייכות לי.

*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910-1900 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 1.1.1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 95.

לורת פסקל היתה חברת-נעורים של אסתר ראב, ולה הקדישה אסתר את שיריה "לאחיותיי העניות, הנסערות" ו"ללורת".

על החמור למרפאה

החמור היה קטן אבל חזק, צבעו היה אפור-כהה עם פס שחור לאורך הגב, אחד לרוחב הכתפיים, ודאי משהו מן הזברה נשתייר בו, או מאבות-אבותיו שלוחי המידבר, על-כל-פנים, קטן היה ועשוי היה כאילו לפי מידת בת-אדם שגובהה מטר אחד בלבד, ורוב גופה רגליים; וכן היו נצמדות הרגליים הארוכות לעורו של החמור ומהוות מעין צנטאור קטן.

החמור היה משמש גם מעין מרכבת-משפחה; רכיבה ליפו הרחוקה, למושבת הגרמנים וילהלמה, שיחסי שכנות טובה היו לנו איתם, וכן הוביל את פחי-המים מן הבאר, את שקי-החיטה לטחנת וייס, וסלי ענבים שחורים מן הכרם.

הקיץ היה מכריז על בואו בכאב-עיניים: העין כאילו מרוח-רעה בלבד היתה מתנפחת, מאדימה ופולטת זרמי מוגלה בלתי-משוערים; איזו תסיסה רעה היתה באוויר, מעין שמרי-רעל שהיו מצמיחים, מנפחים ומדליקים כל שרטת קלה, כל עקיצת זבוב.

רגלינו היו בקיץ מכוסות פצעים, ובמקרה הטוב קשורות וחבושות תחבושות לבנות. ואילו חברינו, הפצעים שברגליהם היו גלויים, וזרי זבובים שחורים עומדים סביבם.

הצלקות שבאו לי מפצעי-קיץ אלה טבועות ברגליי עד היום עיגולים-עיגולים, מעין אות שהטביעה בנו הארץ, מעין נשיקה לדור ראשון שלה.

מה יקר לאדם מעיניים? ואולם שיבעה מדורות גיהינום עברו על העיניים. קשורי-עין, מוכי פצעים וקודחים, היה החמור הקטן מוביל אותנו ב"דרך היסורים" חודשים-על-חודשים, ובנאמנות רבה, אל לב המושבה, שם עמדה המרפאה ובית-הרפואות.

ה"וייה דולורוזה" היתה שדרת רימוני-בר מעורבת בשיטת-גדר פשוטה, ובמרחקים קצובים, בתוך הגדר, היו נטועים עצי אזדרכת; העוני, העזובה הנוגה של המושבה, נתנו ידם בשדרה זו, והיא הלכה ונתפראה, הלכה ונסתבכה עשבי-בר, ושיחי גרגיר פשו בה ועשוה לשני קירות ירוקים עבותים מטילי-צל ומלאי ציוץ זמר וקינון, מן החוחית עד לנחשים השחורים, שהערבים קראו להם "כושים". שם היה כל זה מאווש ביום ובלילה, וריחות סירפדים מרקיבים ופגרי-ציפורים היו עולים מן הסבך.

*

את החמור הקטן איני רואה היום – עיניי קשורות ונפוחות – ואפי נוזל ריר; בידי מטפחת גדולה לבנה, קשה מעמילן, וריח כביסה רענן לה. אני מוחטת ומוחטת בלי-הרף את האף, והוא בוער ובוערות גם העיניים; שם מיוחד היה לדלקת זו: בשדה. איני יודעת אם המלה היא ערבית או אידית.

את אור היום אני רואה על אף הקשר על העיניים. ורוד הוא. מסתנן. וגם דברים אחרים אני רואה, למרות הקשר על העיניים. ידיי מחליקות על צווארי החמור, ועורו חמום מן השמש וריח יזע קל עולה ממנו. האנקורים מתפלשים לרגליו בתוך החול, ולפי ציוצם נמצאים הם עתה בצניפה אחת של התעסקות גדולה, בלוויית מכות כנף ומקור עד דם!

"דבח" הכלב מרחרח את רגליי באפו הקר. אני יודעת בדיוק את מצב גופי כעת, ומצב זנבו המכשכש. ברגע זה מרים אותי אחי בקלות ומושיב אותי על החמור. רגליי נוגעות בצלעותיו. היום הוא חבוש, שלא כרגיל, אוכף אדום שציציותיו הארוכות מפזזות ויורדות על ביטנו כדי לגרש את הזבובים. אחי יושב מאחוריי, מחזיק בי ביד אחת, ובשנייה מכבד את החמור בצליפה קלה בחזרן שבידו.

אנו רוכבים ואני רואה בעיניים עצומות, לפי הקולות והריחות, את התקדמותנו בשדרה: החוחיות משתוללות מחום, ורשרוש כנפיהן דומה לקול שמשמיע בד חדש, שהתופרת קורעת אותו לשניים; ריח מריר עולה מן הרימונים, סימן שאחרוני הכותרות נשרו מעליהם, והצרעות עטו על הרימונים הקטנים והירוקים, כי אני שומעת את זמזומן הכבד, הנכשל בענפים ובעלים. ואולי יש איזה קן צרעות בקרבת מקום? האזדרכת ודאי הבשילה כבר את הגולים הירוקים שלה, וכעת החלו להצהיב, כי הבולבולים מתריעים כלאחר סעודה טובה.

עלים צהובים נושרים תדיר מן הרימונים ומן השיטה ונחים ערימות-ערימות לשני צידי השדרה. ביניהם מרשרשות לטאות גדולות וצהובות, ואף נחש שחור, "כושי", אורב לצפרדע או לאפרוח-אנקורים, ייתכן שכבר בלע את האנקור הרך, וכעת הוא עומד בגרונו ומהווה בליטה בגופו – הרגע הנכון להורגו.

רגלי החמור מפזזות ומעפרות בחול החם, והאבק עולה לאפינו – החמור הוא פזזן-רקדן במקצת, חצי "רחוון". אלא שהרוכב אינו מרגיש בריקוד זה, להיפך. אנו יושבים איתנות, ואני מרגישה את דריכות שריריה של הבהמה הקטנה והמסורה. אולם כל צעד מקרבנו לבית הרפואה, ומה שמחכה לי שם מכווץ את מעיי. אני מהססת ורוצה להאריך את הדרך ככל האפשר – אני מבקשת מאת אחי שיכרות לי שבט אזדרכת. מעין שוט-רכיבה. אחי יורד מעל החמור, מאווש בין העצים, ואני שומעת אותו מקשקש באולרו. יודעת אני שאולר כבד זה נפתח בקושי, ו"רואה" אני כיצד הוא מתאמץ לפותחו כשלשונו מתגנבת מעל לשפתיו מתוך התאמצות. אני צוחקת לעצמי, אך איני מתגרה בו – כפי שאני עושה תמיד כשהוא מוציא לשונו מרוב התאמצות – והוא חושב שאיני רואה ולכן אין להיזהר מפניי, ועושה את התנועה שלו ברחבות רבה; השבט קריר ועגול וכפיף, ואני מתחילה לקלפו בשיניי ומעלה מרירות חמוצה ופסים פסים של קליפה רכה ולחה כסרטי-בד. וכל שעה זו החמור עומד, והשעה הרעה נדחקת ממני והלאה...

עתה עולה על דעתי שרימון קטן, כגודל כף-ידי, היה יכול לשמש לי כדור-משחק עם האחים הקטנים, כשאפתח את עיניי. אני מבארת את העניין לאיטו ובפרטים. ואולם מיד, כאילו עברו ברק מעל, עומד אחי על כוונתי, קופץ על החמור, ומצליפת חזרן אחת מתחיל החמור דוהר, מקפיץ ומטלטלנו מעלה, מטה, ולצדדים. אני מסכימה בליבי אפילו לנפילה: נפילה מחמור קטן כמוה כאפס ואני רגילה בה, אם כי לא ידוע לי מה טיבה בשניים.

החמור דוהר ואני שומעת שפרסותיו הולמות כבר את אדמת החמרה הקשה. הדרך הגיעה לקיצה. ליבי נצבט – אנו בחצר בית-הרפואות; האוקליפטוסים הזקנים שולחים לקראתנו משב קריר וריחני. אך יחד איתו עולים ה"קולות" מן המרפאה, מחדרו של החובש. אני רואה אותו כעת מתחת לסגור-עיניי, וביטני נצבטת מפחד.

סינור מצוייץ כתמי לאפיס שחורים עוטף את גופו השמן, זקנו האדום פרוש על סינורו; ידיו קטנות וצהובות מעישון, וקולו חד ועז כאזמל. בתנועת-יד אחת הוא מפשיל את ראשי, מטיל אותו בין ברכיו הקשות כבתוך צבת. אחי מחזיק את ידיי וכל גופי המפרפר. מגע של אש בתוך העיניים, הלאפיס מטפטף לתוכן – אך כפי הניראה היתה זאת התרופה היחידה והיעילה ביותר.

החדר מלא בכיות וצווחות ילדים ואימהות. פצעים נפתחו והמוגלה היתה מתפרצת כזרם, ולעיתים ישר לתוך פני החובש. ואותן עיניים טרוטות מטראכומה, שהחובש היה משפשפן באבן כחולה ושורף את גרגירי הפגע. קערה גדולה מלאה צמר-גפן מגואל בדם ומוגלה עמדה ליד החובש, וריחה היה אטום ומעלה בחילה. זבובים רחשו עליה.

על הקיר היה תלוי כיור של פח ומביטנו השתרבב ברז קטן. הברז זלף סילון דק של מים, והחובש היה טובל בו קצה אצבעותיו ומנגבן במגבת לבנה שזבובים צבאו עליה. בפינת החדר, על הריצפה האדומה, ישבה חבורת ערבים חולים. מזמן לזמן היה אחד הגברים מכעכע ויורק על הריצפה, אוסף לאיטו את הכאפייה, מכסה בה את מחצית פניו ומתכרבל בגניחה.

הנשים השחומות היו חיוורות מחולי, אך צמידיהן צילצלו וידיהן היו אדומות מצבע חינה. זרי זבובים ענדו עיני ילדיהן החולים, ואיש לא הרים יד לגרשם. הזבובים שהו בלי-זיע.

ריח זבדה ישנה ועשן אוהלים ועצב רב – עלה מהם.

*

נכתב: 1948 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1906-1905 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 14.1.1949. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 98.

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.

הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

* * *

שכחתם אותי בפאריס עם מוצץ ופומפייה

ברכת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

שכחתם אותי בפאריס

עם מוצץ ופומפייה

ואיך אברככם לגיליון ה-400

כאשר קר לי קר לי

וגם הביצים קופאות לי

איך שכחתם אותי בפאריס

ויאבדו כלי מלחמה

כמה תערוכות אפשר לראות

ולאכול על ספסל בשדרה

עוד מנה של קרפ חמה

עם קרם ערמונים

בשאנז אליזה

שנוזל לי על הבגדים

קר לי קר לי בשלפוחית

שילחו לי כרטיס טיסה

מה אברך כשקר לי קר לי

כי שכחתם אותי בפאריס

אולי אפנה לנציב או"ם

לזכויות אדם בג'נבה

אגיד נולדתי בפלשתינה-א"י

עם מוצץ ופומפייה

* * *

ברכת שמאי גולן לגיליון ה-400

אהוד היקר,

עם הופעת הגיליון ה-400 של "חדשות בן עזר" הרשה לי לברך אותך, המייסד והעורך הראשי, ולברך את "עוזריך" הפיקטיביים שלא היו ולא נבראו, כי הכול עמלך האישי של ימים ולילות.

ואני מאחל לך מקרב לב, שיעמוד הכוח בליבך להמשיך ולעורר בנו הקוראים את הסקרנות לגבי ראשית ימיה של פתח-תקווה, ועימה ראשית היישוב היהודי המתחדש בארץ-ישראל. שתמשיך לעורר בנו ספקנות לאופן ראיית הדברים, ואומץ לב לבדיקתם ב"שבע עיניים", אפילו אם יוצאים הם "מפי הגבורה", כביכול.

טוב שקיים עיתון כשלך "ללא מורא וללא משוא פנים", אלא "משוא פנים" כלפי הציונות וכלפי בנייתו וטיפוחו של ביתנו בארץ-ישראל. כי בלעדי בית זה אין לנו מולדת ואנו שוב הופכים לעם נוודים המחפשים הגנה כל פעם אצל פריץ אחר, עד שמגיע רגע שבו אין לאן לפנות, וידו של הרוצח משיגה אותנו.

יישר כוח, וכמו שאומרים: לך בכוחך זה, ואנו קוראיך הנאמנים, נעמוד לימינך.

שמאי גולן

אהוד: שמאי היקר, ה"עוזרים" שלי אינם פיקטיביים, וראה ברכתו בגיליון הזה של חבר מועצת המערכת, עמיתך הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, שאותו ודאי היכרת בתקופת היותך יו"ר אגודת הסופרים העברים.

* * *

הנשפכה חומצה בבית המריבה בחברון או חלמתי חלום?

אל תפרסם זאת בשמי. אבל טוב שכתבת כך [גיליון 399], כי לפי כל הנתונים זו לא היתה חומצה, והשוטר לא נפצע קשות. אני בדקתי זאת מול דובר משטרת ש"י, שדי נסוג מהדיווח הראשוני שהוציא. חשבתי שהתפיסה לגבי חומצה התפוגגה, אבל מדבריך הבנתי שלא.

קורא

* * *

לאבא סופר נידח

עורך "חדשות בן עזר"

ברכות להופעת גיליון ה-400 של המכתב העיתי

ממני הבת המשותפת לך וּלְאֲגָנָה וַגְנֵר

בשמי ובשם אגודת הצאצאים הבלתי חוקיים

שלך ושל עוד שני סופרים עבריים

האחד מהם כבר מת

* * *

מה שבטוח שהממשלה הבאה תהיה הרבה פחות טובה מהממשלה הנוכחית ולא יהיה בה על מי לסמוך והיחיד שייהנה יהיה המיליארדר האמריקאי שהונו הצטמק שלדוֹן אדלסון אם יתגשם חלומו להמליך עלינו את ביבי

* * *

האשמת ישראל ב"פשעים נגד האנושות" היא ריהביליטאציה לנאצים ולכל החארות שבעולם

"מועצת זכויות האדם של האו"ם אישרה ברוב קולות רשימה של צעדים שעל ישראל לנקוט כדי להקל על מצבם של הפלסטינים. ישראל מחויבת להגיש למועצה דו"ח בנושא עד מרס.

"מועצת זכויות האדם של האו"ם פירסמה הערב (יום ג', 9.12) רשימת המלצות לישראל, הכוללות 99 צעדים לשיפור המצב ההומניטארי באזור. בין הדרישות שהציגה המועצה – הסרת הסֶגר המוטל על רצועת עזה ושחרור אסירים פלסטינים.

"בשבוע שעבר התנהל דיון סוער בכינוס מועצת זכויות האדם, במהלכו הוטחה ביקורת על התנהלות ישראל. חלק מחברותיה אף האשימו אותה ב'הפרה שיטתית של זכויות אדם' כלפי פלסטינים ביהודה, שומרון ורצועת עזה. במפגש ה-UPR הביעו נציגים מסוריה, מצרים ואיראן את דאגתם לנוכח בניית גדר ההפרדה, מעצר קטינים פלסטינים והבנייה הלא-חוקית של ישראל בהתנחלויות.

"שגריר איראן, עלי-רזה מועאירי, אמר כי הדיון במועצה כשלעצמו אינו יכול לספק מענה ל'הפרה השיטתית והבוטה של זכויות האדם כלפי הפלסטינים,' הכוללים חיסולים ממוקדים, עינויים והריסת בתים. לדבריו, ישראל נוהגת בפלסטינים באופן 'גזעני ומפלה'.

"פרופ' ריצ'ארד פאלק, מומחה למשפט בינלאומי שמונה לחקור את הנעשה בשטחים הפלסטיניים, אמר אתמול כי 'המצור על עזה מהווה 'פשע נגד האנושות.' פאלק, יהודי-אמריקני, קרא להעמיד את ישראל למשפט בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה."

דבריו אלה צוטטו ב-y-net וב"קול ישראל" [10.12] ובכלי תקשורת נוספים גם כמסקנות המועצה כולה, ועם תוספת – שלא היו פשעים כאלה מאז האפרטהייד בדרום-אפריקה!

ואף מילה מהמועצה המושחתת הזו על המטחים היומיומיים של רקטות ופצמ"רים על יישובי עוטף עזה, על הקורבנות ועל הטרור – זריעת הפחד כדי לגרש ישראלים מאדמתם; ועל הסיבות ההומאניסטיות שהביאו את ישראל לנקוט סנקציות קולקטיביות של סֶגֶר ולא להשמיד את השכונות שמהן מתנהלת מלחמת הֶרג נגד אזרחיה. שהרי הפלסטינים רק מחכים לכך שנפגע באזרחיהם ומיד ינצלו לשם כך את התקשורת ואת הטמטום ואת הרשעות של העולם.

אבל להרוג יהודים? זה לא פשע נגד האנושות! (ועל כך גם אין למועצת זכויות האדם של האו"ם מה לומר) – שהרי בעיני מרבית העולם המוסלמי, שהם כידוע מאבירי זכויות האדם ונותנים כיום את הטון באירופה וגם ב"מועצה" המנוולת הזו – להרוג יהודים זו אפילו מצווה!

ומעניין, ב"הארץ" מאתמול, 10.12, אין זכר לידיעה של רויטרס, שהיתה ודאי מחייבת את העיתון לתגובה כלשהי, אולי בזכות ישראל. לעומת זאת מופיעה ידיעה בולטת מאת תומר זרחין: "בעקבות תחקיר 'הארץ' – דרישה מהיועץ המשפטי לממשלה לחקור חוקיותן של פעולות התנקשות בשטחים."

זהו. "גם מהמזוהמים האלה עלינו לסבול," כתב פעם ברנר בהקשר אחר, שהיום היה זוכה לחטוף עליו את הכינוי המבזה, אך מוצדק מנקודת המבט הרלטיביסטית של ההיסטוריונים החדשים: "נרטיב גזעני".

אהוד בן עזר

* * *

ברגע האחרון, בצ'לו:

הפילהרמונית תזמורת שֶׁבָּה סולנים מצויינים

אתמול, 10.12, התקיים בהיכל התרבות מפגש צ'לנים ארצי בתמיכת קרן צ'רלס ולין שוסטרמן. שעות הבוקר הוקדשו לעשרות ואולי מאות הצ'לנים והצ'לניות הצעירים מבאו מכל רחבי הארץ והשתתפו בסדנאות וניגנו וגם שמעו קונצרט קאמרי. אנחנו, הזקנים, מחוג ידידי קרן התזמורת הפילהרמונית, הוזמנו לקונצרט הצהריים בניצוחו של הצ'לן מיכה הרן ועם המנחה הצ'לנית איריס רגב, שניהם נגני התזמורת. היכל התרבות היה גדוש נגנים ונגניות צעירים, ולפחות גם הורה אחד על כל צ'לן קטן; והצ'לים הגדולים התנשאו לעיתים מהכיסא לגובה רב יותר מהנגן או הנגנית שישבו לידם. האווירה היתה חגיגית ועליזה, והמוסיקאים הצעירים הוכיחו שהם יודעים להקשיב ללא הפרעה, אפילו יותר טוב מקונצרט של מבוגרים.

בהרכב נגנים גדול ניגנה התזמורת את הפתיחה לאופרה "וילהלם טל" של רוסיני עם הסולן הצ'לן המצויין פליקס נמירובסקי. כל הסולנים, למעט שניים צעירים, היו נגני התזמורת, ולטעמי הוכיחו שאפשר גם בלי שמות מפוצצים של סולנים מחו"ל, אלא יש בתזמורת עצמה פוטנציאל סולני אדיר ואולי גם מתסכל – את נגניה.

פליקס נמירובסקי עם הנער הרן מלצר, שזו היתה לו נגינתו הראשונה בהיכל התרבות, ביצעו סונטה לשני צ'לים של הנדל, וקצרו תשואות רבות, אם כי מלצר עדיין בראשית דרכו ונראה שעליו עוד להעמיק את נפח נגינתו, אם מותר להתבטא כך.

הצ'לנית הוותיקה שולמית לוריין, שאנחנו זוכרים את נגינתה עוד מהימים שהופיעה תחת שרביטו של גארי ברתיני בתזמורת הקאמרית הישראלית, ניגנה כסולנית, באופן נפלא, מרגש ומלוטש היטב – את הפרק השני מתוך הקונצ'רטו לצ'לו של בוקריני – ולעיתים הזכירה לנו את דמותה ואת נגינתה של ז'קלין דה פרה האגדית והטראגית.

קיריל מיכנובסקי, נגן וסולן, הפליא לבצע על הצ'לו את ריקוד הפיות של פופר, ממש מעשה לוליינות מוסיקלי קצר ומדהים שגרף תשואות של התפעלות מצד הקהל, שרובו היה כאמור נגני צ'לו צעירים, ועתה חזו בפה פעור בשיאי הווירטואוזיות שאליהם אפשר להגיע בכלי שבידיהם.

מיכה הרן, המנצח והעורך המוסיקלי של הקונצרט כולו, ניגן כסולן את הפרק השני מתוך הקונצ'רטו בלה מינור של שומן, והוכיח עד כמה הוא ראוי להחזיק גם בקריירה של צ'לן המופיע כסולן עם תזמורות רבות בעולם.

את שמונה הוואריאציות רוקוקו של צ'ייקובסקי ניגנו שמונה סולנים כל אחד ואריאציה אחת, שבעה מהם נגני התזמורת: אנריקה מלץ, פליקס נמירובסקי, דמיטרי גולדמן, ברוך גרוס, מיכה הרן, יורם אלפרין ואיריס רגב, ואולם ההפתעה היתה קטע נגינתו של הצעיר הבלונדי ויפה-התואר יוני דרייבלט, שעדיין אינו חבר התזמורת, ומיכה הרן, שהציג אותו, איחל לו שיהיה אבל אולי גם שלא יהיה אלא יצליח לפתח קריירה של סולן עצמאי. ואכן, לבחור יש כישרון של צ'לן גדול, של מי שהָחֵל מהצליל הראשון כובש אותך ואתה מיד יודע – נגינה כזו שייכת לקבוצה נבחרת, מצומצמת, של אלה הנמצאים בפסגה, ובצדק. זיכרו את השם, יוני דרייבלט. יום אחד אולי נשמח לשמוע אותו בתור סולן בעל שם עולמי שבא ארצה להופיע עם הפילהרמונית!

הקונצרט המרתק הסתיים בפרק הראשון והמפעים של הקונצ'רטו לצ'לו של דבוז'ק, כאשר הצ'לן הראשון של התזמורת, מרצל ברגמן, הוא הסוליסט בביצוע מצויין, שעומדות מאחוריו שנים רבות של נגינה, אך לנו היתה חסרה קצת גם נשמה יתירה, אבל אולי כבר היינו עייפים.

ואי אפשר שלא להזכיר את האנסמבל הקבוע של הנגנים המצויינים, שחלקם מבצעים קטעי סולו שאפשר להבחין באיכותם המיוחדת בתוך המכלול, כמו קטעי החליל של יוסי ארנהיים, שהגיע הזמן שהתזמורת תשבץ אותו כסוליסט באחד הקונצרטים הקלאסיים שלה, ולא בקונצרט לחליל המעצבן של ברנדנשווילי, בהופעת סולו יחידה בשעתה, בקונצרט בהיכל.

אהוד בן עזר

* * *

לכל קוראי "חדשות בן עזר"

בּיום חמישי, הערב, 11.12.08, תבוּצע בּביצוּע-בּכורה עולמי

בּמוּזיאון תל-אביב, אוּלם רקנאטי, בּשעה 8.30 בּערב

קנטטת ישראל

יצירה פיוטית-מוסיקאלית לקריין, סולני-זימרה, מקהלה ותזמורת

לכבוד שנת העצמאות ה-60 למדינת ישראל

ליברית: יוסי גמזו

מוסיקה: אירית ישראלי

ניצוח וניהול מוסיקלי: לאונטי וולף

ביצוע: המקהלה הפילהרמונית תל-אביב

* * *

הערה: השחקן המצויין שהופיע בקטע מהצגת-יחיד באולם "ענבל" בנוה-צדק בערב שנערך לספר "המסע" של גדי בן עזר ב-7.12 – הוא שי פַּרְדוֹ.

* * *

אחים ואחיות יקרים ואהובים,

אני כותב בכדי להודות לכם, בעצם בכדי לחבק אתכם חיבוק אמיץ – חיבוק נרגש. עדיין אנו קרובים מדי למאורעות בכדי להבין אותם לעומקם. אבל התחושה היא שמשהו מאוד מאוד מיוחד קרה בליל הבחירות. הם כל כך מנסים למנוע מהיהודים לטול את גורלם בידם. הם כל כך מפחדים שנצא מן ה"שטעטל" הסרוג או המתנחלי. זה פורץ להם מכאן ומשם וגם משם... "נעצור אותם בטריק כזה, או בשטיק אחר". והנה, הפייגלין הזה, משמיצים אותו בערוץ הזה, ויורדים עליו בערוץ ההוא, ואף על פי כן הוא פותח את השער לכל הרוב היהודי הטוב, להיכנס לליכוד ולקחת את גורלו בידו, וכאשר "יענו אותו כן ירבה, וכן יפרוץ".

קורה כאן משהו גדול, משהו ענק. הפחד של האליטה השמלנית חילונית אשכנזית השבעה הזו מעיד על כך כאלף עדים. העומדים בראש הליכוד אינם מצוידים בתודעה שמאפשרת להתמודד עם השמצות הללו אז הם נבהלים. אפשר בהחלט להבין אותם – אסור לכעוס עליהם. ומה שקורה זה שהם מתמרחים בבוץ שהשמאל זורק עליהם – אומרים להם אתם כולכם פייגלין אז הם נבהלים ואומרים לא לא מה פתאום אנחנו נגד פייגלין הוא לא ליכוד וכו' וכו'. וראה זה פלא – הארץ יוצא בכותרת – "למרות אפקט פייגלין" הליכוד עולה בסקרים... תארו לעצמכם כמה מנדטים היה הליכוד מקבל אם ראשיו לא היו יוצאים נגדי!

בקיצור חברים, אני אוהב אתכם ומחבק אתכם ויודע באיזו מסירות נפש התעקשתם לעזור ולהביא את ההישג הנפלא הזה. אבל תדעו, שזו רק ההתחלה. מה שחייבים לעשות עכשיו זה לפקוד!!! (לטופס הצטרפות, לחץ כאן...). לתשלום בכרטיס אשראי נא לפקסס את הטופס ל... לתשלום בהוראת קבע נא לשלוח את הטופס ל....

להצטרף לליכוד ולהצביע ליכוד !!!!!

שברנו את קיר הברזל הזה שבין המדינה לבין היהודים, פתחנו את הפתח לרוב היהודי לחזור בהמוניו אל מפלגת השלטון ולהביא לכך שהנהגת המדינה תהיה נאמנה לערכי העם ששלח אותה לשלוט. זה נורא פשוט – מי שמתפקד, מציל את ארץ ישראל ואת עם ישראל – וכן – גם את תורת ישראל. את מסירות הנפש שהפגנתם ביום הבחירות, אסור לכם לאפסן עכשיו ב"בוידעם". אתם חייבים עכשיו לקחת טפסי התפקדות ולפקוד עוד ועוד יהודים נאמנים לליכוד. השעה היא שעת רצון – אחר כך כבר יהיה מאוחר מדי. קחו טפסים, תפקדו לליכוד והושעתם את ישראל.

משה פייגלין – אוהבכם.

לתקן עולם במלכות ש-די

* * *

"ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים... ויקח את גוֹמר בת דִבְלָיִם" (הושע א ב). – מהו גומר? אמר רב: שהכול גומרים בה. בת דבליִם – אמר שמואל שהכול דשים בה כדְבֵלָה. ורבי יוחנן אמר שמתוקה בפי הכול כדְבֵלָה.

ילקוט שמעוני הושע א פסחים פז

מתוך "אהבה דוחקת את הבשר" מאת שלמה שבא, ספריית פועלים, 2000, עמ' 80.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

ב-1.12.08 נכנס לתוקפו תיקון מס' 40 לחוק התקשורת למניעת דואר זבל. באם אינכם מעוניינים לקבל מאיתנו דואר אלקטרוני, אנא שילחו במייל-חוזר הודעה: "הסר מרשימת התפוצה" ונסיר אתכם באופן מיידי. באם לא ביקשתם להימחק מרשימת התפוצה שלנו נראה זאת כהסכמה להמשך קבלת דואר אלקטרוני.

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1989 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 400 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 9, ובקרוב המחצית הראשונה של שנת 2009, בינתיים עד גיליון 406] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת: חינם!

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל