| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 467
תל אביב, יום שני, י"ג באב תשס"ט, 3 באוגוסט 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: מיכה עמית: כבאי מתנדב בפתח תקווה, 1931, אבי יעקב ראובן גסטהלטר, שני מימין. // יוסי גמזו: לַעֲצֹר אֶת הַחֶרְפָּה!!!
אהוד בן עזר: דיעה אחרת על קליטת פליטי דרפור.
אריה סימנה: סיפור מצפת – מאורעות תרפ"ט (1929).
ידידיה יצחקי: העם היהודי גדל בזכות השיחרור מהאורתודוקסיה.
ס. נידח: גזוז, תענוגות זקנים.
משה כהן: 1. הפלסטינים בני אדם והטאמילים לא?... 2. ההבדל בינינו לבינם.
יוסי מלמן: ותודה לסעודיה, ציטוט ממדורו "חשאי" ב"הארץ" מיום 30.7.09.
יונתן ברזילי: ארגנטינה אינה מחפה על זהות הטרוריסטים.
ד"ר ארנה גולן: "כשאמא ואבא היו ילדים", על סיפוריה של עפרה אליגון.
יוסף חרמוני: "תחילתה של הקריסה"? // איליה בר זאב: סוף יולי בטיילת..
רות ירדני כץ: מכתב ורשימה מקמברידג' / פואד פותר תשבצים.
יוסף אורן: השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק ב').
נגה מרון: מכתבו האנגלי של החייל הישראלי סמי.
אלישע פורת: מי היה האיש שככה ספדו לו?
ד"ר חנן טאובר: נופי קלמניה והסביבה הם גם נופי ילדותי.
שיר הלל לזוקף כפופים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
יצחק שויגר: מעשיה לאוהבי עיתון "הארץ".
אביעזר שלוש: מי מופקד על מערך ההסברה הבינלאומי של ישראל.
ישראל הר: ברכות לכל העוסקים במלאכת עריכת המכתב העיתי.
יעקב פדהצור: על איזה סלט אתה מדבר?
רצינו להביא בפניכם גם את שני מאמריו המרתקים של ד"ר גיא בכור: "מי מסית אותנו לתקוף את איראן?" ו"סוריה, האסון והחורבן: ומי אמור לשלם את המחיר? הכנרת המסכנה שלנו? אנחנו? סיפור על גניבת מים" – אבל קיבלנו ממנו הודעה שהחל מהיום אין אנו רשאים יותר לפרסם ב"חדשות בן עזר" את מאמריו.
כבאי מתנדב בפתח תקווה, 1931.
יעקב ראובן גסטהלטר, שני מימין
לאהוד שלום רב,
בהמשך למאמריהם של דוד מלמד ואביחי פאוזנר בנושא תחנת כיבוי האש בפתח תקווה, אני מבקש להוסיף כי התחנה הוקמה בשלהי שנת 1928, לאחר גל הצתות של פרדסים ובתי אריזה בסביבות פתח תקווה. בשנותיה הראשונות הייתה התחנה מבוססת על כבאים מתנדבים, בעיקר אנשים שעלו ארצה זה לא מכבר.
אבי, יעקב ראובן גסטהלטר ז"ל, שעלה ארצה בשנת 1929, היה אחד מן המתנדבים האלה. אני מצרף שתי תמונות השמורות עימי וכן צילומי תעודת הכבאי המתנדב של אבי ז"ל.
בשנת 1973, במלאת 45 שנות כבאות בפתח תקוה, הוּצאה חוברת יפה ובה סיפורה של התחנה וכן שובצו בה מסמכים היסטוריים ותמונות רבות.
כל טוב,
מיכה עמית
[המערכת: שאר הצילומים יישלחו לכל דורש באי-מייל]
* * *
יוסי גמזו
לַעֲצֹר אֶת הַחֶרְפָּה!!!
"פליטי דרפוּר הבורחים מרצח-עם בארץ אוייב הם, לכל הדעות, אויבי המִשטר הסוּדאני האנטי-ישׂראלי, והסירוב לאפשר להם להיכנס לישֹראל, או האיוּם לגרשם מתחוּמיה – מזכיר את סירובה של שווייץ במלחמת העולם השנייה להתיר כניסתם של פליטי רצח-עם יהודיים לתחוּמיה. אין דבר יותר אידיוטי ממדיניוּת כזאת."
(פרופ' יהודה בּאוּאר, "יד ושם", ירושלים)
"הַבִּיטוּ בְּעֵינֵי כְּלָבִים מְצֹרָעִים"
כָּתַב אֵי-פַּעַם מְשוֹרֵר גָּדוֹל.
אָז בּוֹאוּ וְנַבִּיט הַיּוֹם בִּתְהוֹם הַמּוֹרָאִים
שֶל מִי שֶגּוֹרָלָם דָּנָּם לִגְדֹּל
כְּיַלְדֵּיהֶם שֶל שְלַל עוֹבְדִים זָרִים שֶבְּפֵרוּש
בָּרְחוּ לְכָאן מִפַּחַד רוֹצְחֵיהֶם
שֶל בְּנֵי עַמָּם וְעַל רֹאשָם תְּלוּיָה אֵימַת גֵּרוּש
וּמָוֶת, אִם יוּשְבוּ לְ"בָתֵּיהֶם".
בְּשִירַת הַאֲזִינוּ (דְבָרִים ל"ב,
בְּפָסוּק חֲמִישָה-עָשָׂר) יֵש
אַבְחָנָה סִימְפְּטוֹמָטִית לְכָךְ – רַק הַבֵּט
בַּכָּתוּב וְנַסֵּה לְאַיֵּש
אֶת נֻסְחַת "וַיִּשְמַן יְשֻרוּן וַיִּבְעָט"
בְּקוֹבְעֵי-הַחְלָטוֹת עַמָּרָצִים
שֶנִּשְכַּח מִלִּבָּם גֵּרוּשָם הַמֻּבְעָת
שֶל פְּלִיטֵי רֶצַח-עַם בִּידֵי נָאצִים,
שֶל פְּלִיטִים שֶאַרְצוֹת הַ"תַּרְבּוּת" נָעֲלוּ
אֶת דַּלְתָּן בִּפְנֵיהֶם, וּבְכָךְ
הֵן גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם אוֹתוֹ סְטָטוּס כָּלוּא
שֶל דִּין-מָוֶת נֶחְרָץ וּמוּכָח.
וּמִמְסַד מְדִינָה שֶנּוֹסְדָה לְיִשְעָם
שֶל שְׂרִידֵי אוֹתוֹ תֹפֶת, כָּעֵת
מְגָרֵש מִגְּבוּלֶיהָ פְּלִיטֵי רֶצַח עַם
כִּי גַם הוּא כְּבָר שָמֵן וּבוֹעֵט.
וְזֶה עַם הַמִּתְימֵּר יוֹם-יוֹם לִהְיוֹת אוֹר לַגּוֹיִים
אַךְ שוֹבֵר כָּאן אֶת שִׂיא הַצְּבִיעוּת
כְּשֶכֻּלָּנוּ יוֹדְעִים וְכֻלָּנוּ רוֹאִים
אֵיךְ מֻגְדֶּלֶת אֶצְלוֹ בִּקְבִיעוּת
מִכְסָתָהּ שֶל כְּנִיסַת הָעוֹבְדִים הַזָּרִים,
אוֹתוֹ שוּק-עֲבָדִים שֶל נִצּוּל
חֲזִירִי בְּחָסוּת קַבְּלָנִים אַכְזָרִים
בּוֹ נִרְתָּם אִיש כְּסוּס לַיָּצוּל
וּשְׂכָרוֹ הוּא חֶרְפָּה וְהַחֹק מַכְשִילוֹ
שֶהֲרֵי בְּסוֹפָהּ שֶל הַמְּלֶאכֶת
יְגֹרַש כִּי הַפְרַאיֶר עָשָׂה אֶת שֶלּוֹ
וְהַפְרַאֶיר יָכוֹל כְּבָר לָלֶכֶת.
וְשוֹאֵל פְּרוֹפֶסוֹר בַּאוּאֶר: "כְּלוּם אֵין פְּלִיטֵי סוּדָאן
נִצּוֹלָיו שֶל רֶצַח-עַם מַמָּש כְּמוֹ נִצּוֹלֵי עַמֵּנוּ?"
הַתְּשוּבָה: פִּתַּחְנוּ טַעַם סֶלֶקְטִיבִי מְעֻדָּן
לְהַבְדִּיל בֵּין פְּגָמֵיהֶם שֶל אֲחֵרִים וּבֵין פְּגָמֵינוּ,
בָּם עֵדִים סוֹפְסוֹף כֻּלָּנוּ לְתֵאוּם מֻשְלָם, סִימְבְּיוֹטִי
בֵּין שֻמָּן עַל לֵב עָרֵל וְנֶמֶק מוּסָרִי מַבְאִיש.
הוּא צוֹדֵק: אֵין שוּם דָּבָר יוֹתֵר מַרְתִּיעַ וְאִידְיוֹטִי
מִגֵּרוּש מַחְפִּיר כָּזֶה
וְאֵין גַּם אַקְט יוֹתֵר מֵבִיש.
* * *
דיעה אחרת על קליטת פליטי דרפור
פליטי דרפור עוברים בדרכם לישראל את מצרים שיכלה לקלוט אותם כמו כלום בקרב יותר משבעים מיליון אזרחיה אבל איש לא בא אל מצרים בטענות שאינה קולטת אותם אלא מעדיפה לשלֵח אותם באורח בלתי חוקי אלינו – כדי לקעקע עוד יותר את מעמדם של היהודים בישראל – המצטמק דמוגראפית בין הירדן לים – לטובת פלסטינים משני צידי הקו הירוק, לטובת חרדים שונאי ישראל, לטובת מאות אלפי פועלים זרים, ואם היו יכולים היו גם מיליוני אפריקאים ושב"חים אחרים מציפים את המדינה הקטנה שלנו, הנלחמת על זהותה ועל היותה מיעוט יהודי בתוך ים של שנאה ושל התנכרות מוסלמית וערבית.
כל הדיבורים על ה"ילדים" ועל מתן מקלט להם ולהוריהם כמו ליהודים במלחמת העולם השנייה, הם צביעות והם גם על גבול החנופה המוסרית. ככל שנטפל בפליטים הללו יותר טוב, ברוח הצדקנות האווילית הזו, כן תעבור באפריקה השמועה על טיפשותנו וינהרו עוד מאות אלפים מהם (לא רק פליטי דרפור) – ויסתננו לישראל דרך מצרים המעודדת אותם, וגם בדרכים אחרות – ויתרמו גם הם את חלקם להצטמקות הרוב היהודי הלא חרדי והלא-טפיל בישראל. עם זאת, את אלה שכבר קיבלנו ארצה, יש לפזר בינתיים גם בין גדרה לחדרה ובייחוד בצפון תל-אביב, בסביון, ברמת השרון, בהרצליה פיתוח, בירושלים ובכפר שמריהו, שם וביישובים דומים יושבים כמה מגדולי ההומניסטים היהודיים בדורנו המטיפים מוסר, תמיד על חשבון אחרים, ושרק יהיה רחוק מהבית שלהם.
לא. זו אינה גזענות אלא המחשה לבעייה. אין דמוקרטיה בעולם שמרשה שמהגרים בלתי חוקיים יציפו אותה – כמו באנארכיה אצלנו. והיכן שזה בכל זאת קורה, כמו באירופה, זו בכייה לדורות ושינוי איטי של אופי המדינה הקולטת, לרוב לטובת האיסלאם הקיצוני והגזענות השחורה המשתלטים עליה, ומורידים אותה לרמת מדינות העולם השלישי שמהן באו המהגרים.
ובכלל, מה פתאום הדמגוגיה הזו שמתמקדת ב"ילדים"? האם שוב עומדים מאחוריה מממני היחצ"נות הפוליטית, כמו בקמפיין המנופח של "פליטי השואה"? הלא את ראשו של אולמרט כבר ערפתם! – הלא מדובר כאן בגירוש המשפחות, ובשאלה אם יש בכלל להורי הילדים האלה זכות מגורים בארץ או לא. הרי לא ייתכן שכל ילד שנולד למשפחת מהגרים זמניים ו/או לא-חוקיים ייעשה לאזרח ישראלי ובזכותו יישארו כאן גם הוריו!?
אגב, מצרים אינה צריכה לנקוט מדיניות של עידוד שליחת את הפליטים אלינו. די בשחיתות, בשוחד ובהפקרות השוררים על גבולה עם ישראל בסיני כדי שהתנועה הזו רק תלך ותגבר.
אהוד בן עזר
* * *
אריה סימנה
סיפור מצפת – מאורעות תרפ"ט (1929)
צום תשעה באב, שזה אך נגמר, הינו הזדמנות להיזכר במאורעות תרפ"ט, לפני שמונים שנה, כמו גם לספר את הסיפור הפרטי של משפחתנו ושכנינו במהלכן.
תחילת המאורעות בחודש אב בשנת תרפ"ט, עת קבוצת יהודים ביקשו לשים כסאות בכותל המערבי בירושלים לקראת תפילת תשעה באב. הערבים, בראשותו של חאג' אמין חוסייני, הקימו קול צעקה: "מסגד אל אקצה בסכנה!" – פוגרומים החלו בכל הארץ. בעיר חברון התנפלו הערבים על תושביה היהודים, רצחו, שרפו, ומאז נעזבה העיר מיהודיה. תקריות נוספות אירעו גם בערים מעורבות נוספות, בכללן יפו וירושלים.
וכך גם בצפת, בה חיתה אוכלוסייה ערבית לצד קהילה יהודית בת מאות בשנים. העיר התחלקה לרובע יהודי קטן ולרובע ערבי גדול. היחסים בין היהודים והערבים היו, פחות או יותר, טובים, ואפילו עשו עסקים ביניהם. אבי היה בעליו של החאן הגדול, הצמוד לשוק הערבי. בלילה היו לנים בו החמרים הערביים עם סחורותיהם ובבוקר מכניסים את הסחורה לשוק הערבי.
ליד השוק הערבי שכן מסגד השוק. מתוך המסגד התחילו המואזינים להתסיס את היישוב הערבי תוך הקראת פסקי קוראן נגד היהודים וציון העובדה שהיהודים הרגו ערבים בירושלים.
לפי הוראות המשטרה הבריטית, היהודים נשארו בבתיהם ולא פתחו את עסקיהם. ביום חמישי אחר הצהריים, החלו יריות וצעקות מהאזור הערבי. משפחתי גרה בגבול בין הרובע הערבי ליהודי, בשכונה שהיתה עתיקה מאוד, סמוך לבית הכנסת האר"י הספרדי הקיים עוד מהמאה ה-15 במיבנה גדול מאוד ובנוי כעין מבצר.
אבי, ניסים, עלה על גג בית הכנסת לראות את המתרחש, והנה מולו ידידו משכבר הימים, סברי, שכנו מהרובע הערבי הסמוך, עומד על גג ביתו, מכוון אליו רובה ציד (ג'יפט) ולאחר מכן יורה לכיוונו. כתוצאה מהירי אבי נשרט בלחיו, וברוב כעסו על סברי ידידו, ירד מהגג ורץ להתלונן במשטרה.
בדרך, פגש קבוצת שוטרים ערבים, עם סמל אנגלי, שהורו לו למהר לביתו כי התחילו הפרעות. אבי סבב על מקומו, חזר הביתה, אסף את בני משפחתנו ושכנינו הקרובים ויחדיו רצו להסתתר בבית הכנסת שקירותיו עבים ודלתו כבדה.
הפורעים הערבים, נכנסו לביתנו ובזזו אותו, אבל לא העזו להיכנס לבית הכנסת למרות ששיערו שהיהודים של השכונה מתחבאים שם. המתחבאים שמעו את הפורעים קוראים לאבי בשמו "צא החוצה, אנחנו שודדים לך את הבית!" – בבית הכנסת היתה דממה, אף אחד לא העז לפתוח פה. למתחבאים, גברים, ילדים ונשים, לא היה נשק או כל דרך אחרת להתגונן והם קיוו שהפורעים יוטעו לחשוב שבית הכנסת ריק.
פתאום הופר השקט. אחותי, שהיתה בת חודשיים, החלה לבכות. אימי, שרצתה להציל את השאר, אמרה לאחד האנשים "קחו אותה וזרקו אותה לבור המים שבבית הכנסת!" – למזלה, ברגע שלקח אותה אחד האנשים, לזורקה לבור, השתתקה התינוקת, וכך ניצלו חייה והיא איתנו עד היום.
אחרי כשעתיים הגיעה מחלקת השוטרים הערבים בראשותו של הסמל האנגלי, שנקרא מיסטר פרדייז, ושיחררו את המסתתרים. אבי הלך לבדוק מצב הבית, ומצא שכולו נבזז ונשדד. בבית נשארו רק מקלות מחודדים שהובאו על ידי הפורעים על מנת להרוג את יושבי הבית.
תושבי השכונה נלקחו, כמו שאר יהודי העיר, בצורה נלעגת, דרך הרובע הערבי למשמר בתוך המפקדה (המשטרה – הסארייה) ושוחררו לאחר מכן. הפורעים הערבים נידונו על-ידי הבריטים למאסר עולם, אך רובם קיבלו חנינה ושוחררו לאחר זמן קצר.
במהלך מאורעות תרפ"ט בצפת נרצחו 18 יהודים ועשרות נפצעו. בתים רבים נשרפו ונשדדו. לאחר המאורעות החליטו יהודי צפת להשיג נשק על מנת להגן על עצמם. בתקופת המרד הערבי (36-39) ובמלחמת השחרור הדבר הוכיח את עצמו ובעזרת מגיני צפת והפלמ"ח נשארה עירנו יהודית ולתמיד.
צפת
אהוד: אריה היקר, היום יהודי טוב ו"תקין פוליטית" בישראל בימינו הוא מי שמלקק לערבים ולאובמה ורואה בנו את הסיבה העיקרית לסכסוך. האם אתה בטוח שלא בדית את הדברים האלה? אלמלא היית חברי לגרעין "שדמות" ולטירונות וממייסדי עין גדי – הייתי חושב שאתה פאשיסט ימני וממציא עלילות דם על הערבים רודפי השלום, אלה שאפילו טרם ידעו אז שהם "פלסטינים" אבל מתברר שלרצוח יהודים ידעו גם ידעו כי האכזריות הזו, אם רק מאפשרים לה להתפרץ, טבועה לצערנו בדמם ובשנאתם אלינו, ויכולנו להיווכח בכך בפרוץ אינתיפאדה האחרונה, שאם שוטרי ישראל לא היו עוצרים את מתפרעיה, היו אלה עורכים בנו וברכושנו אותן פרעות ממש. וייזכר לרע השר לביטחון פנים באותם ימים, הפוליטיקאי הכושל פרופ' שלמה בן-עמי, שבוועדת החקירה התכחש לפקודיו וזרק אותם לכלבים, מה שלא הפריע לו לעופף ולהרצות עלינו בעולם ומן הסתם לא בחינם, שהרי לא מדובר במשפחה של שוטרים ישראליים שבקושי מתקיימת.
אגב, על פרעות הדמים שערכו הדרוזים והערבים ביהודי צפת בשנת 1834 תוכל לקרוא בספרון שלי "אפרת" (1978) שיצא לאור בספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר.
* * *
ידידיה יצחקי
העם היהודי גדל בזכות השיחרור מהאורתודוקסיה
ראובן ארגוב כותב [גיליון 466]: "אם לא היתה אמונה, לא היינו קיימים כעם, וזה לדעתי הדבר העיקרי. רק האמונה בקיומו של האלוהים נתנה לאבותיו את היכולת לעבור את מסלול המכשולים, מסלול הרצח והחורבן אשר האכילו אותנו האנטישמים בני כל העמים (כמעט, אך בעיקר באירופה) בכל הדורות."
זו אכן דעה מקובלת מאוד, לפיה הדת והמצוות הם שקיימו את העם היהודי בגלות, אבל עובדות היסטוריות יסודיות מראות אחרת. במאה השנייה לספירה המקובלת היו ברחבי האימפריה הרומית כ-6-8 מיליון יהודים (בתוך אוכלוסיה של כ-60 מיליון), וזאת מלבד יהודי האימפריה הפרתית, תימן, הודו, וארצות אחרות שמחוץ לאימפריה הרומית. לאחר כאלף ושש מאות שנים של אמונה ומצוות ושלטון בלעדי של הדת בקהילות היהודיות – נותרו בעולם כולו פחות ממיליון יהודים. לדעתי היתה סכנה אמיתית שהיהדות הדתית לא תוכל להתמודד עם המודרנה, אבל באמצע המאה השמונה עשרה חל מפנה גדול בהוויה היהודית, ההשכלה והלאומיות היהודיות דחקו את הדת ואת האמונה למעמד של מיעוט, וההשקפה החילונית התפשטה במהירות. מאז גדל העם היהודי תוך כמאתיים שנה משלושה-ארבעה מיליון באמצע המאה השמונה-עשרה לשבעה-עשר מיליון באמצע המאה העשרים, ערב מלחמת העולם השנייה. דווקא האפשרות של קיום יהודי ללא תורה ומצוות וללא אמונה באלוהים אלא כמהות אתנית תרבותית – איפשרה למיליוני יהודים להישאר ביהדותם.
אמנם, אומרים לנו שיהדות זו אינה יכולה להחזיק מעמד יותר משניים או שלושה דורות. אומרים כך כבר כמאתיים וחמישים שנה, ועדיין העם היהודי איננו נעלם, אדרבא, המיעוט האורתודוקסי מתמעט והולך, שכן לכל חילוני יש אב או סב או סבא-רבא דתי.
* * *
ס. נידח: גזוז, תענוגות זקנים
לגשת למקרר, להוציא בקבוק סודה גדול, לצקת רכז פטל (ללא סוכר) לכוס, לערבב ולשתות כוס גזוז, ועוד כוס גזוז, ועוד כוס לרווייה, ולהיזכר כיצד לפני יותר משישים שנה היה אפשר לקבל בקושי בבית חצי גרוש או גרוש, כבר שכחנו את המחיר המדוייק, ולגשת לקיוסק של בֶּכוֹר הבוכרי הארוך ועצוב-העיניים, שנמצא בין "הציפור הכחולה" לבין סנדלר היושב בחזית בית העץ הגדול של משפחת ינובסקי – ולקנות כוס גזוז פטל או "חמוץ-מתוק" שחציו סירופ לימון, ולשתות אותה לאט-לאט כדי למצות את התענוג החד-פעמי והיקר שהיה ביום קיץ חם אחד מתענוגות הילדות הנדירים שלנו עד כדי כך שלעיתים היינו חולקים שניים כוס אחת!
אבל היה גם גזוז של עניים. האמת, אפילו סיפונים, בקבוקי הזכוכית הגדולים עם הגישתה – שהיום נחשבים לענתיקות, לא היו נהוגים אז במושבה. מה עושים? סוחטים חצי לימון, מוסיפים סוכר ומים קרים ממקרר הקרח, לוקחים חצי כפית אבקת סודה לשתייה לבנה, שופכים לכוס ומערבבים – מיד המים מתחילים לבעבע וצריך מהר לשתות, לפני שהסודה מחסלת את הלימון, ובינתיים עולות גם שלפוחיות קצף ואפילו רסיסים זעירים ניתזים על הפנים והעיניים.
* * *
משה כהן / שתי איגרות
1. הפלסטינים בני אדם והטאמילים לא?...
מכובדי,
לפני שבועות אחדים דווח בתקשורת על מלחמת אזרחים עקובה מדם בסרי לנקה בין הצבא לבין מחתרת המיעוט הטאמילי. לפי הדיווחים הפגיז צבא סרי לנקה ישובים טאמילים וגרם להרג המוני של כ- 300,000 אזרחים (לרבות ילדים) טאמיליים. נוכח הניסיון שלנו במלחמת "עופרת יצוקה", שבה נהרגו כמה מאות אזרחים פלסטינים והעולם היה כמרקחה – ציפיתי לתגובה אדירה ברחבי העולם על הרג הטאמילים, שהרי לא יעלה על הדעת שאמצעי התקשורת לא יציפו את מסכי הטלוויזיה בתמונות מזוויעות, שבעלי המצפון לא יצאו בהמוניהם להפגנות רחוב, שהמרצים לא יחרימו את האקדמאים הסרי-לנקים, ומעל הכול, שהוועדה לזכויות האדם של האו"ם לא תשלח ועדת חקירה. חיכיתי וחיכיתי שבועות אחדים אך דבר מאלה לא קרה. הכיצד? הפרת זכויות אדם רק בישראל?
הפלסטינים בני-אדם והטאמילים לא?...
ואם כך, אזיי גזענות מהי?
2. ההבדל הגדול בינינו לבינם
מכובדי,
שמעתי היום (1.8.2009) במהדורת החדשות, שמנהיג לבנוני הכריז שלא בא בחשבון להעניק אזרחות לבנונית לפליטים הפלסטינים, כי בשום מקרה אין לוותר על זכות השיבה הקדושה לפלסטין. נפל לי האסימון. זה ההבדל הגדול בינינו לבינם. 60 שנה וחמש מלחמות לא הזיזו כהוא זה את עמדותיהם הלאומיות של הפלסטינים. למילה "עכשיו" אין משמעות מבחינתם, הזמן עמד מלכת וזכויותיהם עומדות לעד. ועל זכויות אלו ראוי לסבול מצוקה כלכלית, להרוג וליהרג.
לעומת זה אצלנו נוהים אחרי מקסם השווא "עכשיו", "שלום עכשיו". הנה כל יום יש מציאות חדשה, פרטנרים חדשים, הזדמנויות חדשות, ולוּ רק ניסוג ונתקפל – הכול יבוא על מקומו בשלום. זכות השיבה של הפלסטינים? כבר נמצא איזו נוסחה מתרפסת לפתור את הבעייה. הכסף יענה את הכול.
לא, רבותי, שמעתי סטודנטים ישראלים-ערבים מסבירים בטלוויזיה שמבחינתם מדינת ישראל אינה קיימת. וזכות השיבה היא נצחית ואינה ניתנת להמרה. בקיצור, עומד נגדנו אוייב נחוש וחסר פשרות, בעל עמוד שדרה וכושר עמידה בלתי נדלים, בעוד אנחנו מפגינים חולשה, נהנתנות של רגע, הפכפכות ותבוסתנות. אמונתנו בצדקת הדרך לא החזיקה מעמד יותר משש שנים, 1967-73, כאשר נתקלנו באויב נחוש וקשה. כוח העמידה שלנו התפוגג ואנחנו נכונים לסגת ולהתקפל.
אז אני שואל אתכם, יש לנו סיכוי לשרוד?...
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
אהוד: בעיית הפליטים הערבים שברחו זמנית מישראל עד שיחזרו כתקוותם עם צבאות ערב להשמידה – לא תיפתר לעולם כי היא העסק הרווחי ביותר של הפלסטינים זה יותר משישים שנה. סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם ומדינות המערב המטומטמות שופכות עליהם מאות מיליוני דולרים ורוב הכסף הולך לאירגוני טרור, לשיכבה עשירה של פלסטינים, ולמשפחות ולשבטים של שודדים שזו להם הפרנסה הקלה, הפארזיטית והבטוחה ביותר לעולמי עולמים.
סופרים ואנשי רוח ישראליים חשובים, אם אינכם אידיוטים מוסריים – קראו היטב את הדברים הבאים כי מחר אתם תחתמו על מודעות שפורסמו בסיוע "האירגון לזכויות האדם" נגד ישראל – ובמימון סעודי!
יוסי מלמן
ותודה לסעודיה
ציטוט ממדורו "חשאי" ב"הארץ" מיום 30.7.09. לא מופיע ב"הארץ און-ליין"
במאי השנה ביקרה בסעודיה משלחת רמת דרג של האירגון לזכויות אדם Human Rights Watch. זה נשמע כפתיח לסיפור מעניין, ככלות הכול סעודיה מפרה בשיטתיות זכויות אדם. היא תיאוקרטיה ואין בה חופש ביטוי. מוטלת בה צנזורה חמורה על כלי התקשורת, יש בה אפלייה על רקע דתי (הגבלות על כניסת יהודים), וגם גזר דין מוות ועונשים אכזריים מהקוראן, כמו קטיעת איברים לנואפים ולגנבים. נשים בממלכה מופלות לרעה.
הסיפור אכן מעניין, אך מכיוון אחר: המשלחת של האירגון הבינלאומי – ששם לו למטרה להיות שומר הסף של זכויות האדם בעולם ולא חדל מלבקר את ישראל על התנהלותה בשטחים – לא באה כדי לחקור את הפרות זכויות האדם [בסעודיה], אלא כדי לחגוג עם בכירי השלטון ולבקשם לתרום לאירגון. באירוע לכבוד האירגון הוקרן סרט תיעודי על פגיעות של צה"ל בתושבי רצועת עזה במלחמה האחרונה, ושרה לאה וינסטון, מנהלת מחלקת המזרח התיכון וצפון אפריקה באירגון, אמרה שאירגונה "סיפק לקהילה הבינלאומית הוכחה שישראל השתמשה בזרחן לבן והנחיתה בשיטתיות מכות הרסניות על מטרות אזרחיות."
המטרה הושגה. עשירי סעודיה תרמו בעין יפה. מדיניות האירגון היא אמנם לא לקבל תרומות מממשלות, אך במדינה ריכוזית כמו סעודיה, שבה עשירי הממלכה יונקים מפטמות הנפט, ההבדל בין כסף ממשלתי לכסף פרטי הוא טכני בלבד.
* * *
יונתן ברזילי
ארגנטינה אינה מחפה על זהות הטרוריסטים
שלום אהוד,
אני מתייחס לכותרת שהענקת לציטוט מידיעה המדווחת על הפגנה שערכו פעילי שמאל ארגנטינאי לרגל ביקורו של שר החוץ ליברמן במדינתם, ידיעה שפורסמה בעיתון "הארץ". להזכירך, הכותרת שלך היתה [גיליון 466]:
הבה נלמד מן ה"שמאל" הארגנטינאי, במדינה שמחפה עד היום על פרסום זהות הטרוריסטים האיראניים שפוצצו את בניין הקהילה היהודית ואת שגרירות ישראל בבואנוס איירס, שהיו כידוע שני מוסדות "נאציים" למהדרין!
ומפנה אותך לסקירת מרכז המידע למודיעין ולטרור: "ארגנטינה שבה ומצביעה על איראן כאחראית לביצוע פיגועי טרור בשטחה באמצעות חזבאללה" שפורסמה ב12 בנובמבר 2006.
נספח א סוקר את עיקרי תמצית הדו"ח, סעיף ט: ביצוע הפיגוע ע"י מחבל מתאבד: ב-18 ביולי 1994 בשעה 09:53, אבראהים מחסן ברו, ביצע פיגוע התאבדות באמצעות טנדר "רנו טרפיק" עמוס בכ-300-400 ק"ג חומר נפץ. בפיגוע נרצחו 85 בני אדם ונפצעו 151. המטען הופעל מול בניין הקהילה היהודית והוא גרם לקריסת החזית הקדמית שלה ולנזקים רבים ברכוש ובבניינים שכנים. בדו"ח נאמר כי המודוס אופרנדי של הפיגוע תואם את הפיגוע שבוצע שנתיים קודם לכן נגד שגרירות ישראל בבואונוס איירס (שבית המשפט העליון בארגנטינה קבע כי הוא בוצע ע"י "הג'האד האסלאמי", זרוע ביצועית של חזבאללה).
וכפי שתראה בראש הקישור, לא זו אף זו אלא שארגנטינה הוציאה צווי מעצר בינלאומיים נגד יוזמי ומעורבי הפיגוע, וחודשים מספר מאוחר יותר הוציא האינטרפול צווי הסגרה בינלאומיים נגד רובם.
שבת שלום,
יונתן ברזילי
http://www.terrorism-info.org.il/malam_multimedia/Hebrew/heb_n/html/argentina_amia.htm
http://www.terrorism-info.org.il/malam_multimedia/Hebrew/heb_n/html/argentina_0307.htm
* * *
ד"ר ארנה גולן
"כשאמא ואבא היו ילדים"
על סיפוריה של עפרה אליגון
סיפרה החדש לילדים של עפרה אליגון, סופרת ועיתונאית בכירה, נושא כותרת מסקרנת, שובבה ונוסטאלגית כאחת: "כשאמא ואבא היו ילדים" (הוצאת כנרת, 2009). ואכן, הספר – שהופיע במתכונת מהודרת ובלוויית איוריו רבי התבונה וההומור של דני קרמן – ממלא את הבטחותיה של הכותרת. ברצינות או בהומור, בהתבוננות אוהדת או נוסטאלגית, עונים הסיפורים על שתי השאלות שהכותרת מעוררת. באחדים מהם הם משיבים על שאלתם של ילדים: "וכי היו אבא ואמא ילדים כמוני? וכיצד הם היו?" ובאחרים – מציגים פרקים בחייהם של ילדים בתקופה שבה היו אבא ואמא ילדים. וכך, כשייקח הילד בן ה-10 או ה-12 את הספר לידיו, הוא ייצא למסע מרתק אל העבר, מסע פקוח עיניים וחושים, ויבוא על שכרו.
ומהי אותה תקופת עבר המוצגת בספר? מעיקרו של דבר הריהי משתרעת בין סוף שנות ה-30 ועד לראשית שנות ה-50 של המאה שעברה, כשהאירועים מתרחשים בעיר תל-אביב, מן הסתם. מלבד יוצאים מן הכלל, המתייחסים ברקע לאירועים ההיסטוריים הקשים והסוערים של אותה תקופה, מוצגים הילדים בעיקר במסגרת משפחתית או בחברת הילדים ולעיתים, במיפגש עם מבוגרים החיים ופועלים בשכונתם. בעולם זה עדיין לא שלטת הטכנולוגיה, המכוניות נדירות, צעצועי הילדים ומשחקיהם פשוטים, המשפחות גרות בדירות קטנות, הריבוד החברתי מצומצם וקיים בו גם קשר אנושי בין בני-האדם, וגם מתגלה בו אחריות לזולת ולכלל. הלירה היא עדיין מטבע העובר לסוחר, ולהסתדרות העובדים השפעה מכריעה בהוויה הארץ-ישראלית. הילדים מתגייסים לאיסוף כסף עבור חבריהם שאין בידם לשלם עבור הטיול ("סיפור מתדפק על הדלת"), הם אוספים תות מהעצים ומוכרים אותו בזיל-הזול לבעל המכולת המנצל אותם ("תות") ובגדי האח הגדול מועברים בדרך קבע לאח הקטן, החש עצמו מקופח, אך זהו נוהג התקופה ("קינאה"). סיפור אחד מתרחש דווקא בפולניה על רקע האנטישמיות המתגברת לפני "עלייתנו ארצה" בשנות ה-30 ("האוצר"). ואילו בסיפור המשוכלל והמפותח מכולם, "טעם גנוב", מייצגת "הפרויליין" – העלמה, הנאספת לבית ההורים עם הגיעה לבדה לארץ, את העלייה מגרמניה שעל סף מלחמת העולם השנייה.
בסיפורים אחרים משתקפת תקופה מאוחרת מעט יותר. למשל, הסיפור על הילדים היוצאים לטיול עם אביהם בטנדר החדש, המעורר התרגשות ללא גבול, שכן "באותם ימים היה הטנדר חלומה של כל ארץ-ישראל," ומנהג אותם ימים: עוצרים את טיולם – ברוח הסולידאריות החברתית – כשהם מבחינים בילד מכה ילד קטן ממנו ("אנחנו אחים"). בסיפור אחר, רחל ושרוליק מתגוררים עם אימותיהם ביפו, בחדרים שבדירה משותפת, והמשחקים באותם ימים הם גולות, בולים, כדורים, כלי עבודה וחיילי עופרת ("אהבה ראשונה") , ואילו הפרסומת עדיין פשטנית ולא מהימנה, בנוסח שנות ה-50 המוקדמות ("מרק סידרתי").
אבל – וזאת יש להדגיש – סממניה של התקופה מהווים רקע בלבד למה שחשוב יותר בעיני המספרת: חישוף נפשו של הילד בעומדו לנוכח מצב מיוחד: אירוע יוצא דופן, משבר או שמחה בחברת הוריו, חבריו או שכניו. לכן לכל סיפור יש סיום מפתיע, עיתים משעשע ועיתים מחכים, מעודד ומלמד. המספרת מוסרת את הדברים בנחת, ולעתים בהומור, אך אינה סוטה להסברים ולתיאורים מעכבים, ומשתפת את הקורא הצעיר בשמחת החישוף של נפש הילד כאדם קטן. וכיוון שהסופרת רואה את הילד כאדם, היא פונה אליו ביחס של כבוד בלשון מבוגרים, שאכן אינה גבוהה ולכן מותאמת לגילו, אבל גם אינה מתיילדת, ואינה פונה, כנהוג היום לעיתים, ללשון דיבור משובשת או ללשון סלנג.
החישוף נעשה, כמובן, בכוחה של העלילה. זו מסקרנת ומחכימה תמיד, ולעתים מעוררת מתח, רצון לדעת כיצד יסתיימו הדברים. המתח נוצר כיוון שכל סיפור ראשיתו בהצבת בעייה, קושי או שינוי בשגרת החיים, והם מחייבים הכרעה או פעולה.
ניתן להבחין בשני סוגים עיקריים של עלילות: הסוג האחד מציב את הילד במבחן מוסרי על רקע קשיים או אתגרים שהוצבו בפניו. ומכיוון שהקשיים הללו כרוכים בהורים, בחברים או בשכנים, יש שדווקא המבוגרים מתגלים בקלונם, ואינם עומדים במבחן ההתנהגות הראויה.
הסוג האחר חותר לחשוף את נפש הילד כצופנת הפתעות שאין אנו מצפים להן, ומאיר היבטים נוספים בה. וכך, בפואנטה שבסיום הסיפור, שעיתים היא משעשעת ועיתים רוויית צער, נחשפת תגובה פרדוקסאלית ובלתי צפויה של הילד, אך בה טמונה אמת גדולה, כי לא תמיד עומדת הנפש במבחן ההיגיון.
סיפור מן הסוג הראשון הוא למשל הסיפור היפה "קרקס". מסופר בו על האב אליק שחלם בהיותו ילד לצפות בהופעת הקרקס ואסף לשם כך פרוטה לפרוטה בעבודות שונות. אבל כשחסר כסף לקניית כרטיס לאחד מאחיו, ויתר הוא בעצמו וישב בחוץ בלא שירגישו, ופיצה עצמו במראות דמיוניים ונפלאים על ההופעה.
גם "סיפור מתדפק על הדלת" מציג את חבורת הילדים הנאבקים בסמכויות של בית-הספר, עד שהם משיגים את מבוקשם: זכותם לאסוף כסף עבור חבריהם שאין ידם משגת לשלם עבור הטיול והם מתגלים באופיים המוסרי.
סיפור מעניין נוסף הוא "אהבה ראשונה", שבו נענית רחל לשמואליק, שניהם מתגוררים עם אימותיהם בדירה אחת ביפו – לסייע לו בגניבה מחנות הצעצועים, למרות שהיא סולדת מן המעשה. אולם, כשהיא נוכחת בזלזולו בהקרבתה, גובר בה הכוח המוסרי על אהבתה לנער הצעיר, והיא מתנתקת ממנו. בדומה לכך, גם הילד שגנב מושב אופניים בעקבות גניבת המושב של אופניו, מצפונו מתעורר בו והוא מחזיר את המושב הגנוב ("גנבי האופניים"). לעומת זאת, לפעמים דווקא המבוגרים נגלים בחולשתם המוסרית. כך בעל המכולת המנצל את הילדים התמימים ("תות").
עלילה, שבה אתגר מוסרי וגם פואנטה מפתיעה, היא זו שבסיפור "המוסטנג השחור". בראשיתו מסופר על הסופר המתנכר למשחקי הילדים המפריעים לו בעבודתו. אך כשם שיחסו אליהם משתנה לטובה, גם הילדים משנים את יחסם לצחי, הילד הדחוי, ומשתפים אותו במשחקיהם. אך כמסתבר, כך נראים הדברים רק כלפי חוץ, כי הם משתפים אותו תוך התעללות והשפלה. הם מוסיפים ללעוג לו ו"לסדר" אותו וסבורים שאינו מבין דבר. אבל כשהם חדלים להציק לו ומתנצלים על התנהגותם כלפיו, מצטער במפתיע צחי הילד הדחוי. מתברר שהוא ילד נבון, והבין את מעשיהם, אך העדיף להמשיך בהם ובלבד להיות שותף למשחקיהם.
צירוף שני סוגי העלילה, אם גם באופן שונה, מתקיים בסיפור "אחים אנחנו" שבו, כפי שכבר נזכר לעיל, יוצאים הילדים בטנדר לטייל עם אביהם ועוצרים ליד הילד המכה את הקטן ממנו. אך כשהם מפרידים ביניהם, הם נדהמים לשמוע את האח הקטן המגן על אחיו המכה, כי "אנחנו אחים," – ואפילו לומדים מכך לקח.
פואנטה אחרת היא זו המסיימת את הסיפור "תרביץ כבר", כשנכדו האהוב של הפרופסור, היתום מאביו הטייס, מודיע לילד הגדול, שמותר לו להכות גם אותו – את נכדו של הפרופסור – כי הוא "כבר לא יתום," כי הרי אימו עומדת להינשא. כל סיפורי-הפואנטה הללו אכן מגלים אמת עמוקה. הם חושפים את נפש הילד הכמהה לאהבה, לחברות, להשתייכות, ומעל הכל – להיחלץ מן הבדידות.
מבין כל הסיפורים מתנשא, כאמור, הסיפור החותם את הספר – "טעם גנוב". הסיפור משרטט במהימנות וברגישות לא רק את התקופה, אלא גם את הדמויות הפועלות, אך בייחוד חושף את נפש הילדה שבמרכזו. היא עומדת במבחן מוסרי הקשה לה במיוחד ודווקא כביכול בעניין פעוט, באכילה גנובה של העוגיות שהביאה עמה "הפרויליין" – העלמה הפליטה מגרמניה. עוצמתו של הסיפור והאמת שבו טמונות דווקא בהצגת כישלונה של הילדה, לאחר מאבקים פנימיים קשים ומעודנים, ובגדולת נפשה של בעלת העוגיות החושפת את "הגניבה", אך מפגינה סליחה והתעלמות מן "החטא".
וכך עולה מן הספר אהבה, ובייחוד חמלה, הבנה ורגישות עמוקה לנפש הילד הצעיר, כמו גם אמונה בתבונתו ובתמימותו הכנה, ובכושרו לפעול נכונה, ויכולת לחוש נכוחה את מעמקי נפשו. כיוון שכך, עשוי הספר לחזק את הילד-הקורא, בה בעת שהוא נהנה מהקריאה ונסחף בעלילה. יותר מזה, למרות הריחוק בזמן מן התקופה המתוארת, ואולי דווקא בגלל הריחוק הזה, עשויה הקריאה בספר להעניק לו כוחות להתמודדות עצמאית, כמו גם להבין טוב יותר את נפש חבריו ובני משפחתו, ובדרך אגב גם ללמוד על ההיסטוריה של הארץ הזאת בפן האנושי שלה.
ד"ר ארנה גולן מרצה לספרות וחוקרת ספרות. מספריה: "בין בדיון לממשות", "גבר, אשה ותעודת זהות"
* * *
יוסף חרמוני
"תחילתה של הקריסה"?
בחב"ע 465 (27.7.2009) יוצא אורי הייטנר נגד הכוונה לרדת מן הגולן ותוקף כמה מתומכיה. בין שאר טיעוניו בעד הישארות בגולן הוא מונה את היותו נחלת עם ישראל עוד מתקופת המקרא. אין בכוונתי להפריך את הטענה הזו, אף שמבט חפוז באטלס תולדות ארץ ישראל ישלח מבט של תימהון אל פני הסוקר אותו. בַּשורות הספורות שלהלן אני מתכוון להקריס את טענתו של הייטנר כי נפילתה של גמלא, בזמן המרד הגדול ברומאים, היתה "תחילתה של הקריסה", שבסופה חרבו ירושלים והמקדש. על טענתו זו של הייטנר נאמר בברייתא של"ג דאשתקד ג' פיסקא ט"ז: אורי, בחייך! – והוסיף רבי גוזמאי בן הבדאי הגלילי: קצת פרופורציה! והיה מוסיף וכותב סימני קריאה מהכא להתם.
ואני, ברוח דבריו של מורי ורבי, בן הבדאי, מוסיף: כיבוש גמלא לא היה אלא המשכו של דיכוי המרד בגליל. יודפת נפלה לפניה, ואחרי יודפת נכבשה טריכיאה שלחוף הכנרת בקרבת טבריה (כנראה מגדלא-מגדל), אם להזכיר רק קרבות גדולים. אחרי כיבוש טריכיאה-מגדלא הקיפו הרומאים, בשקט ובסדר, את הכנרת, כדי לחסל את המרד בקצה אגפו המזרחי. אחר כך עלו, בשקט ובסדר, לכבוש את ירושלים ולהביא בכך את הסיפור הטראגי והמיותר הזה אל קיצו.
כיבוש גמלא – שיכול היה להידחות ולהתבצע גם לאחר כיבוש ירושלים – לא היה מעלה ולא מוריד באשר לכישלונו הידוע מראש של המרד. אין שום קשר של סיבה ומסובב בין נפילתה הבלתי נמנעת של גמלא, קצהו המזרחי של הצפון המורד – לכיבוש ירושלים, חורבנה וחורבן המקדש. כדאי לציין, אגב, כי לא כל הצפון מרד. ציפורי, למשל, פתחה שעריה ושרדה, וכך גם טבריה, שבעשותה זאת הבטיחה לעצמה את איכסון הסנהדרין ואת פיתוח שיטת הניקוד הטברני. וכך גם מרבית ערי הארץ וכפריה, שלא נטלו חלק במרד. דווקא ערים גאות כיודפת, גמלא וירושלים, קרסו תחת כובדה של אימפריה אדירה, נחושה בהחלטתה להקריס את המרד.
אני סבור כי ניסיונו של הייטנר לטעון שנפילת גמלא היא "תחילתה של הקריסה" זורה אבקת חוסר רצינות על מסכת טיעוניו שבמאמר. וחבל. אני כותב "וחבל" כיון שהדיון על עתיד הגולן אמור להתנהל ברמה עניינית ונקייה מפומפוזיות שאין בה משמעות ורלוואנטיוּת.
ומעבר לכך, רבותי המושבעים, קוראי חב"ע לדורותיהם, אני שואל את אורי: נו, ואם תפסוק ההיסטוריה כי הצדק לצידך, ונפילת גמלא אכן היתה "ראשיתה של הקריסה", האם יש לכך משמעות כלשהי באשר לערכה האסטרטגי של ההישארות בגולן כיום?
כשכן לגולן, וכידיד לרבים ממתיישביו, כואב ליבי על המבחנים הקשים הצפויים להם בעתיד שאינני יודע את מרחקו מאיתנו. דווקא משום כך אני רוצה, אישית, שהדיון בעתיד הגולן יישאר בתחום השקלא-וטריא המדיני, הביטחוני והאנושי בלבד. את תפארת העבר – אמיתית יותר או פחות – כדאי להשאיר בצד.
איילת השחר
* * *
איליה בר זאב
סוף יולי בטיילת
כֹּח מְשִׁיכָה מוּזָר מוֹבִיל אוֹתִי מַעֲרָבָה,אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל.
יָם רָגוּעַ אוֹסֵף אֶת יְפִי הַיּוֹם בִּשְׁעַת בֵּין עַרְבָּיִם טְרוּפָה,
מְלִיחוּת מְתַקְתַּקָּה בַּחוֹף –
חוֹל רַךְ, שׁוֹבְרֵי גַּלִּים,קְרִיאַת סֻכּוֹת הָמַּצִּילִים,
כִּתְמֵי שֶׁמֶשׁ עַל הַמַּיִם, קוֹל הָמוֹן הַנְּעוּרִים בָּאֲוִיר.
יָפָה הַטַּיֶּלֶת בִּנְתַנְיָה.
אֲנִי מַמְתִּין עַל סַפְסָל מוּל רוּחַ חֲרִישִׁית לִמְהוּמַת רָצֵי חֲצִי הַמָּרָתוֹן.
סִירוֹת מִפְרָשׂ מִתְרַחְקוֹת מִמֶּנִי לַכָּחֹל הֶעָמֹק.
נַעֲרֵי שַׁעֲשׁוּעִים בִּדְמֻיּוֹת מֵעוֹלָמוֹת מֻפְלָאִים סוֹבְבִים לְשִׂמְחַת הַפָּעוֹטוֹת,לְצָהֳלוֹת הַהוֹרִים.קוֹל כָּרוֹז עָרֵב אוֹמֵר שׁוּם דָּבָר.
רֵיחַ פֶסְטִיבָל מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם הֶחָמִים.
חֹדֶש יוּלִי –
נֶהֱדָר וְאַכְזָר.
יָפָה הַטַּיֶּלֶת בִּנְתַנְיָה –
אוֹרוֹת בָּתֵּי הַקָּפֶה,רַעַשׁ הַסּוֹעָדִים.צְלָלִים דַּקִּים בֵּין עֲצֵי נוֹי.
יוֹם לוֹהֵט –
זֶה הַזְּמָן לִלְגֹּם מֵי קֶרַח, לְהָפִיג חֲלוֹמוֹת מוּל שְׁקִיעָה בּוֹעֶרֶת,
הֲרֵי לֹא מֵעֵבֶר הִיא.
לְהַמְתִּין בַּמָּצוּק לְקוֹלֵךְ הַחַד אוֹ הַצּוֹחֵק. לַחְשֹׁב מֶה הָיָה
אִם רַצְנוּ בּוֹרְחִים יַחְדָּיו לַחוֹף הַחַם,
יְחֵפִים –
מָשְׁאִירִים טְבִיעוֹת בַּחֲשֵׁכָה.
כְּבִישִׁים אֲפֵלִים חוֹרְזִים אוֹתָנוּ בַּדֶּרֶךְ חֲזָרַה
בְּצָהֹב-כָּתֹם-לָבָן.
חוֹמוֹת שֶׁל מַעֲקוֹת בְּטִיחוּת וּשְׁתִיקוֹת.
אַסְפַלְט שָׁחֹר כַּזֶּפֶת מֵאִיץ אוֹתִי מֵעֵבֶר לַמֻּתָּר –
וְשׁוּב תְּשׁוּקוֹת.
עוֹד מְעַט אֶתְחַכֵּךְ לְאִבּוּד.
אֵינֶנִּי אָשֵׁם
אַתְּ שָׁם
* * *
רות ירדני כץ: מכתב ורשימה מקמברידג'
אהוד הרבה שלום,
אנחנו כאן בקמברידג', אנגליה, בין השאר שותפים לחגיגות ה-800 שנה לקיומה. העיר מלאה באירועים. הצגות של שייקספיר מועלות על ידי סטודנטים חובבים אבל יוצאים מהכלל. קונצרטים, תערוכות בכל קולג', ובנוסף חוגגים 200 שנה להולדתו של דרווין, ובמוזיאון "פיצ-ווילאם" מוצגת תערוכה אודות הישגיו המרשימים, והשפעתו האדירה.
העיר הקטנה מפוצצת בתיירים מכל רחבי העולם והצפיפות רבה. הרבה בתי-קפה ומסעדות נפתחו כאן בזמן האחרון ואין שום סימן למשבר כלכלי. אכלנו בכמה מסעדות יותר שוות ופחות שוות, ומה שחשוב שהבירה של האנגלים משובחת.
* * *
רות ירדני כץ
פואד פותר תשבצים
מר בן אליעזר, שר בכיר בממשלת ישראל, ישב ביום רביעי 29.7.09 במליאת הכנסת ובמה היה עסוק? בפתירת תשבץ. השר, כנראה חובב מושבע של פתירת תשבצים, ישב מרוכז מאוד וניסה לפענח את ההגדרה שלפניו, עד כדי כך היה מרוכז בתשבץ שהוא לא שמע וראה מי נואם ומה נאמר.
רוני בר-און, שעמד על דוכן הנואמים ונאם, ראה במה עוסק השר הבכיר ושאל אותו: "הלו, איפה אתה?"
אצל מר בן אליעזר הכול בסדר. הוא כבר פתר את הבעיות של המדינה מבפנים ומבחוץ במשרד שעליו הוא ממונה, ועכשיו יש לו זמן לפתור תשבץ במליאת הכנסת, לעיני כולם, והמצלמות של הכנסת צילמו, ואת התמונה ראינו בגדול בעיתון ידיעות. בלי בושה, במקום עבודתו שממנו הוא חי ונושם, מקבל משכורת נאה, וולוו, נהג ו.... (לא נחזור על העינוגים והתענוגות), והיכן שנחקקים חוקים שאחרי חקיקתם יחייבו ויקבעו את חיינו. מר בן אליעזר יושב במקומו המכובד בקרב חברי הממשלה ופותר תשבץ. הזלזול והחוצפה של הנבחרים בבוחרים אין לה גבולות.
קראתי את התגובות לידיעה זו והנה מה שאמר אחד המגיבים: "אילו היו תופסים אותי במקום עבודתי פותר תשבץ, על המקום היו מפטרים אותי."
אבל עוד מחשבה התרוצצה במוחי והיא שלפואד בן אליעזר השר הבכיר פשוט נמאס, נשבר לו, משעמם לו. כמה אפשר? לא מענייןאותו יותר איזה חבר כנסת נואם ועל מה. הוא כל-כך הרבה שנים שם, יותר מדי.
אם אני צודקת, אז שילך הביתה ויפתור תשבצים מבוקר עד ערב. אין לו שום סיבה לדאוג לגבי עתידו הכלכלי, מפני שהפנסיה שיקבל היא מצויינת, והוא לא יצטרך לשמוע ולראות את מה שהוא לא רוצה לשמוע ולראות, ואשמח אם הוא יזמין אותי להשתעשע איתו בפתירת תשבץ היגיון, איטלקי ולבן, כי גם אני חובבת תשבצים.
אהוד: רות יקרה, הגיע הזמן שנדע שמחיר הדמוקרטיה הוא גם שיעמום נורא בדיוני הכנסת והוועדות וכי צריך אדם להיות עשוי מברזל כדי שלא להירדם בדיונים האינסופיים הללו, ולכן לחינם את מתנפלת על פואד. הלוואי שזהבה גל-און בשעתה, או אחמד טיבי כיום, היו פותרים תשבצים בכנסת במקום לפתוח את הפה הגדול שלהם ולגרום נזק למדינה. לכן מי יודע כמה עשרות מיליוני שקלים נחסכו לנו כאשר פואד היה עסוק בפתרון תשבציו במקום בקבלת החלטות מיותרות. בתי האבות הסיעודיים (וגם חלק ממרכזי המפלגות) מלאים לצערנו אנשים שכבר לא יכולים אפילו לפתור תשבצים. ואילו אנשים כפואד יכולים בצדק לומר: "אני פותר תשבצים, משמע אני קיים והמוח שלי עדיין פועל!"
* * *
יוסף אורן
השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק ב')
במקביל לס. יזהר וגם ביכולת אפית דומה ובלהט מוסרי זהה, הניח משה שמיר אדנים רעיוניים אחרים להתפתחות הספרות העברית בשנות המדינה. בעוד שיזהר צמצם את תמונת השקף ההיסטורית שעל רקעה התחוללה מלחמת 1948, וגם הצניע והעלים עובדות, שהיו מסבירות את האירועים שקדמו לגירוש הערבים מחִרבת-חִזעה ומנמקות את נחיצות הפעולות שביצעו שם החיילים, בחר שמיר לתאר את מלחמת תש"ח בדרך הרחבת השקף ההיסטורי במסורת הטולסטויאנית. ולכן השתמר בסיפוריו תיאור ספרותי מהימן יותר למלחמת תש"ח. לא נהפוך את המסה להרצאה על ההיסטוריה, ולכן נסתפק רק בשתי אמיתות שנחקקו בהכרת הלוחמים של תש"ח, שבכוחן להסביר מדוע לא כירסם בהם הפקפוק המוסרי בצדקת המלחמה שההיסטוריה הטילה על דורם.
את האמת הראשונה ספגו מתורת ארץ-ישראל בחזונה של הציונות, שהאירה את עיניהם בעובדה הבאה : מעולם לא היתה ארץ-ישראל מולדתו של עם מהעמים שפלשו לארץ-ישראל וכבשו אותה זה מזה ממניעים דתיים ומחמדנות קולוניאליסטית. ולכן גם באלפיים השנים שבהם שהה העם היהודי בגלות נותרה ארץ-ישראל מולדתו רק של עם אחד והוא העם היהודי, ומניעיו לשוב אליה בעת החדשה היו לא רק דתיים-חזוניים ("הגאולה"), אלא גם מדיניים: להשיב לעצמו את נחלתו הלאומית ("ארץ האבות"), לכונן בה מחדש את ריבונותו ("מדינת היהודים") ולכנס אליה בהדרגה את יהדות העולם עד לביטול המוחלט של פרק הגלות בתולדותיו ("שלילת הגלות").
את האמת השנייה הסיקו מהביוגרפיה הדורית שלהם. כאשר חברו הצבאות של מדינות-ערב השכנות לערביי ארץ-ישראל ויזמו את מלחמת 1948, כוונתם לא היתה רק לנצח ולבטל בכך את החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות מיום כ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, וגם לא לנצח ולבטל את הכרזת העצמאות מ-ה' באייר תש"ח. במסורת הפרעות והרציחות, שהפעילו הערבים נגד "היישוב" מרגע שהתחדשה השיבה של יהודים אל המולדת ב-1882, הועידו הערבים למלחמת 1948 מטרה זהה לזו שהציבו שנים אחדות קודם לכן, בשנות השואה, הגרמנים ועוזריהם מקרב העמים האחרים באירופה: להשמיד את יהודי "היישוב" ולהרוס עד היסוד את התשתית היישובית שהקימו מבעוד מועד ואליה קלטו את הפליטים משואת מאירופה.
ולכן, לא בסיפוריו של ס. יזהר, אלא בסיפוריו של משה שמיר ניתן ביטוי להכרה של לוחמי תש"ח, שמלחמתם צודקת ושאין מוסרית ממנה. ואכן תיאר שמיר את ההשתוללות של ערביי הארץ, שאז עדיין לא היו בשום מובן "עם", ואת הטירור הרצחני שהפעילו נגד התשתית היישובית שהקימו חלוצי העליות בארץ-ישראל בין השנים 1948-1881, ברומאן "תחת השמש" (1950) ובפרקים שונים של הטרילוגיה "רחוק מפנינים" (שכרכיה הושלמו בין השנים 1991-1973), שהיא יצירה מונומנטלית של אפיקן מזהיר, ואף-על-פי-כן לא בושו יריביו מתנועת השאננים לציון והמיתו אותה בשתיקה עוד בחייו. וכמו כן השאיר עדות מהימנה על התנהלות הלוחמים שלנו במלחמת השיחרור ברומאנים המוקדמים שלו: "הוא הלך בשדות" (1947) ו"במו ידיו" (1951).
ולפיכך עד היום לא מצוי בספרות הישראלית, ספרות "דור המדינה" על חמש המשמרות שלו, סופר שניסח כמוהו את ההשקפה המנוגדת להשקפת של השאננים לציון. שמיר ביטא אותה באופן הנוקב ביותר וגם האמיץ ביותר בספרו "חיי עם ישמעאל" (1968): "לא הבינונו אז, מה שאנו מתחילים להבין היום – שהפער בין היהודים והערבים בארץ יצטמצם, שייצוב היחסים יושג, שההשלמה הערבית עם קיומנו וקידמתנו תגיע – רק כאשר הרצון היהודי המאורגן והעצמאי יקבע את גורל הארץ (ההדגשה במקור – י. א.), לשון אחרת: רק במסגרת מדינה יהודית-עצמאית על מלוא שטחה של ארץ-ישראל." (עמ' 59). בהמשך המסה יוכח, שדווקא בעקבות הניצחון המזהיר במלחמת ששת-הימים נטתה הספרות באופן תמוה אחרי השקפת השאננות לציון מבית מדרשו של ס.יזהר, ולא אחרי ההשקפה של משה שמיר שייצגה את המורשת הלאומית-יהודית-ציונות לדורותיה.
עד מלחמת ששת-הימים היו מונחים בפני הקורא שני התיאורים המנוגדים, של יזהר ושל שמיר, על "הסכסוך" בכללו ועל מלחמת השיחרור כנקודת תפנית בו, ושניהם איתגרו במידה שווה לא רק את טעמו הספרותי אלא גם את מצפונו האנושי. לכן, טענת הנישול, שייחס לנו יזהר, רק הטרידה, אך לא נקלטה לא בקרבנו וגם לא בעולם, כי תבוסת מדינות-ערב במלחמת 1948 הובנה אז כתוצאה שהן הביאו אותה על עצמן, כאשר פיתו את ערביי ארץ-ישראל לפתוח במלחמה זו, ושעל כן עליהן לספוג את מחירה ולשקם את אחיהם מארץ-ישראל שהפכו לפליטים באמצעים הבלתי-מוגבלים בשטח ובממון שעומדים לרשותן.
וגם אין להתכחש לעובדות הבאות: טענת הנישול שהשמיע יזהר לא הניבה באותן שנים בקרבנו דרישה להעניק "זכות שיבה" למובסי מלחמת השיחרור לתחומה הריבוני של מדינת-ישראל. והיא גם לא הבשילה אצל ערביי ישראל תביעה לשנות מהנאמר במגילת העצמאות ולהגדיר את מדינת העם היהודי כ"מדינת כל-אזרחיה". אלה גם אלה לא ערערו על הריבונות ולכן גם לא היתה יכולה לצמוח עד מלחמת ששת-הימים תנועת סופרים שכתיבתם תבטא שאננות לציון בלי התלבטות רעיונית וללא היסוס מצפוני.
מחלוקת רעיונית ומשמרתית
יחסי הכוחות בין שתי ההשקפות נותרו פחות או יותר קבועים גם אחרי מלחמת ששת-הימים, אך הם השתנו במובן אחר. מתחילת שנות השישים ועד מלחמת 1967 התבססה משמרת חדשה בספרות הישראלית, שלימים זיהה אותה גרשון שקד, חוקר ומבקר ספרות שצמח מתוך המשמרת, כמשמרת "הגל החדש". סופריה המוכשרים של המשמרת החדשה (הנודעים מביניהם הם גם כן צמד: עמוס עוז וא. ב. יהושע) התבדלו מסופרי "דור בארץ" לא רק בחידושים תימאטיים ובמעבר מהסגנון הריאליסטי, ששלט בכתיבה של קודמיהם, לסגנונות פחות ריאליסטיים, אלא גם באימוץ ההשקפה הרעיונית של ס. יזהר – השקפת השאננות לציון.
ולפתע התברר, שלתנועת "ארץ-ישראל השלמה" השתייכו בפועל או אהדו את עמדתה בשאלת הבעלות על הארץ רק הסופרים הוותיקים: רוב סופרי העליות המבוגרים (עגנון, הזז, דב סדן, אורי-צבי גרינברג ואלתרמן ואחרים) ורוב סופרי "דור בארץ" בגיל הביניים (משה שמיר, אהרון מגד, חיים גורי, בנימין גלאי ואחרים). ועוד התברר, שמבין הסופרים הצעירים של המשמרת החדשה אין תומכים רבים – לפחות בפומבי – בהשקפה שמשה שמיר ייצג אותה. ולכן בוויכוח שהתלהט בין שתי ההשקפות בין השנים 1973-1967, התבלטה לא רק היריבות הרעיונית, אלא גם היריבות המשמרתית בין הסופרים המבוגרים יותר לסופרים הצעירים שזה מקרוב עלו וגם התבססו על הסיפון של ספינת הספרות הישראלית.
ואילו משנת 1973 ואילך, ובמיוחד בשני העשורים של שתי האינתיפאדות, הופר האיזון המספרי בין התומכים בשתי ההשקפות. בהשפעת "רעידת האדמה" שטילטלה את החברה הישראלית במלחמת יום-כיפור, גדל בהתמדה מספר הסופרים התומכים בהשקפת השאננות לציון וכיום מחזיקים בה רוב הסופרים מהמשמרות שהצטרפו לספרות הישראלית אחרי מלחמת 1973: משמרת "הגל המפוכח" – סופרי שנות השבעים והשמונים, משמרת "הקולות החדשים" – סופרי שנות התשעים והעשור הראשון של המאה העשרים ואחת ומשמרת "הגל הדיסטופי", המתגבשת בימים אלה, שבספרי סופריה הצעירים כבר ניכרת הנטייה לדבוק בהשקפת השאננות לציון.
נכונות רוב הסופרים מארבע המשמרות, שהצטרפו לספינת הספרות העברית אחרי המשמרת של ס. יזהר ומשה שמיר, להזדהות עם "מחנה השלום" ולהצהיר בכך על נאמנותם להשקפת השאננות לציון, היא יותר מדי סוחפת מכדי שתהיה חפה מחישובי תועלת. ואכן השתייכות לסופרי "מחנה השלום", ואפילו הזדהות בלבד איתה, מעלה את יוקרתו של הסופר בעיני חבריו, מבססת את מעמדו בספרות וברוב המקרים גם גומלת לו בהרבה טובות הנאה, שהרי בכל מוקדי הכוח של הספרות מחזיקים בימים אלה נציגים מקרב השאננים לציון. מביניהם נבחרים המרצים בחוגים לספרות באקדמיה, העורכים בעיתונות הספרותית, החברים בוועדות הקובעות את מימון הפרויקטים, שופטי הפרסים הספרותיים ומיַצגיה של הספרות הישראלית בכינוסי הסופרים בעולם.
ולכן, לאיש מבין קומץ הסופרים, שנותר נאמן להשקפתו היהודית-לאומית-ציונית והדיר את עצמו מהשקפת השאננות לציון, אין סיכוי כיום לזכות בעידודם של אלה, או בפירור מהסיוע שהם מחלקים לסופרים מההקצאה הממלכתית, או באחד מהפרסים שבאמצעותם מבטאת החברה הכרה בהישגיו הספרותיים של הסופר. קומץ סופרים זה מתאמץ לשרוד בדרכים שונות: מקצתם מוציאים את ספריהם בהוצאה עצמית ובמימון מלא מכספם, אחרים מייסדים לעצמם אתרי אינטרנט שבהם הם מדפיסים את יצירותיהם ומיידעים קוראים על הופעת ספריהם, וישנו גם סופר נמרץ אחד מביניהם, אהוד בן עזר, שייסד עיתון אינטרנטי שבאמצעותו הוא מקיים קשר הדוק עם קוראי ספריו ועם נידחים בזדון ובאטימות-לב כמוהו, שמתעקשים להתבדל מבין השאננים לציון.
פשעי הכיבוש
במהלך השנים שחלפו מאז "רעידת האדמה" במלחמת יום-כיפור שיכללו סופרי השאננות לציון לא רק את הרציונאל האידיאולוגי של השקפתם, אלא גם את הטקטיקה להוכחת אמיתותו. וכיום כל סופר המבקש לרכוש לכתיבתו מעמד בספרות יודע בדיוק מה עליו לעשות. ולכן, אם יתפנה קורא מכל עיסוקיו ויקדיש אותן רק לקריאת אלף רומאנים ישראליים, שהופיעו מסיום מלחמת 1967 ועד היום, שבהם תוארו – בין לצורך ובין כסרח-לוואי לנושא האמיתי, לעלילה ולדמויות – מעשיהם והתנהגותם של חיילי צה"ל ב"שטחים", יתברר לו שאם קרא אחד מהם יכול היה לוותר על קריאת כל האחרים.
מהתיאורים בכל אלף הכרכים מצטיירת אותה תמונה. לפיה מעבר לקו הירוק היתה משימתם העיקרית של חיילי צה"ל – כולם בנינו ובנותינו בשרות הסדיר ובמילואים – לפגוע בפלסטינים בכל דרך אפשרית: השפלה, התעללות, עינוי, גרימת נזק, גזל רכוש וירי מכוון באש חיה כדי לפצוע, לגרום לנכות ולהמית (ראה מיבחר מתיאורים אלה, כולם מהעשור האחרון ומספרי הנודעים יותר מבין סופרי השאננות לציון, במסה "הספרות הדפיטיסטית ונזקיה האסטרטגיים" בספרי "צו-קריאה לספרות הישראלית", 2009).
כאשר אלף ספרים כותבים על אותו נושא ומסתייעים באותן תחבולות ספרותיות, אין גבול להגזמה שהסופרים מתירים לעצמם. כל אחד בודה מלבו מקרים מעוררי חלחלה. ואם דמיונו לא מספיק לכך, הוא מסתייע ברטוריקה. כך כובסו מיטב המילים של ההגות הציונית, ובהבל-פה השתרשו בשיחה הציבורי התחליפים הבאים: "שטחים" במקום "אדמת מולדת"; "התנחלות" במקום "התיישבות"; "מתנחלים" במקום "מתיישבים" (הממשיכים במעשי החלוצים הראשונים); "עם פלסטיני" במקום "ערביי ארץ-ישראל" ו"ערביי מדינת-ישראל"; ו"לוחמי חופש" במקום "טרוריסטים". ואסור לשכוח, כמובן, שינוי נוסף: טענת הנישול, שהשמיע יזהר אחרי מלחמת 1948, הצטיירה פתאום כחסרת מעוף וצמחונית מול נתח הבשר העסיסי שהניחה מלחמת 1967 על צלחתם של סופרי השאננות לציון, שהחליפו את "נישול" ב"כיבוש" או ב"פשע הכיבוש".
תיאורי העוולות באלף הכרכים המרושעים האלה לא הסתפקו רק בביטויי אהדה לפלסטינים ובאמפתיה לסבלם, אלא הסתכמו בדרישה לנסיגה מיידית וחד-צדדית של ישראל חזרה לגבולות 1967, דרישה שביסודה ערעור החלטי על הזכות של ישראל להחזיק במרחבי המולדת ששוחררו ב-1967 וליישב בהם את אזרחיה. איש מבין הסופרים השאננים לציון לא הזכיר שישראל מחזיקה ב"שטחים" (לפי הגדרתם) ומיישבת אותם, כחגורה ביטחונית תומכת לשהותו ההכרחית של צה"ל שם, משום שהפלסטינים בתמיכת מדינות הליגה הערבית דחו את ההצעה "שטחים תמורת שלום" כאשר זו עדיין עמדה על הפרק, והם דחו מאז כל יוזמה של ישראל שהיא פחות ממימוש מלא של שאיפתם לשים קץ לנוכחות של מדינת הלאום של העם היהודי במרחב שהם רואים אותו שלהם – מנהר פרת ועד האוקינוס האטלנטי.
יתר על כן: באלף הכרכים של סופרי השאננות לציון נעשתה חזרה מייגעת על השיטה, שיזהר לפחות חיפה על חולשותיה בכישרון הנראטיבי הנדיר שלו, שיטה הכוללת: התעלמות מהעובדות האובייקטיביות של תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי (ובעיקר מאלה שאינן תואמות לנרטיב הפלסטיני), התמקדות באירועים המקוממים מבחינה מוסרית (ובעיקר את אלה שבהם ניתן לתאר את הפלסטינים כאזרחים פשוטים ותמימים שקלגסי הצבא הציוני מאמללים אותם ללא-סיבה) והעתקת אירועים חריגים וגם נדירים כאלה מהשוליים למרכז עלילת הסיפור, כדי שיצטיירו כמקרים שכיחים ואופייניים ליחסו של הלוחם היהודי לקורבן הפלסטיני חסר-האונים.
ובכל אלף הרומאנים הזהים האלה לא נאמר, ואפילו לא ברמז, על כך שמאז מלחמת 1948 ועד עצם היום הזה יזמו הפלסטינים ברציפות מלחמות, אינתיפאדות ואירועי טרור כדי למוטט את מדינת-ישראל.
שהרי רמז כזה עשוי היה להעלות על דעת הקורא את המסקנה, כי כל עוד מתמידים הפלסטינים להיצמד למטרתם הנושנה, לפגוע במדינת-ישראל ובתושביה, תהיה זכאית ישראל לגבות מהם מחיר על כך.
המשך יבוא
יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת "יחד" ספרו "צו-קריאה לספרות הישראלית", שהוא הכרך התשעה-עשר בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".
אהוד: הרשה לי לערער על קביעתך כי השיבה של היהודים אל המולדת החלה ב-1882. יש מי שהשתלטו על התאריך השגוי וקבעו אותו כשנת התחלה, למרות שבכלל היתה זו עדיין שנת שמיטה. אני מקווה שהמגורים שלך בראשון לציון לא העבירו אותך על דעתך.
* * *
נגה מרון: מכתבו האנגלי של החייל הישראלי סמי
לידידיי,
הנה מכתב תגובה לעיתון קנדי שכתב סמי, נכד של בן דודי, שעלה מטורונטו לפני שלוש שנים, ועתה הוא משרת כחייל קרבי בצנחנים.
מחמם את הלב בימים טרופים אלה. כדאי להפיץ את המכתב בעיקר למכותביכם בחו"ל.
שלכם
נגה מרון
To the Toronto Star
My name is Sammy and I am an
Israeli Paratrooper. I am originally
from Canada and I moved to Israel at the age of 19 to join the army.
Your article in the Star on July 15th stating that during Operation Cast Lead,
which Israel carried out against the terrorist infrastructure of Gaza, IDF
ground forces were given orders to kill anybody during the operation. I would
like to say, upon reading this, how disgusted and betrayed I felt by the leading
newspaper in my home city. I would like to inform you that the IDF’s rules of
engagement are the strictest in the world… by a long shot. Unlike Canada and the
US where a soldier is only allowed to fire once fired upon, Israeli soldiers do
not have this
option. An Israeli combat soldier is allowed to fire upon a target only if said
target is making an obvious attempt to kill that soldier. Failure to comply by
this rule (and it’s a much more in depth and complicated rule than you might
imagine) can and will result in a court marshal and eventual incarceration of
that soldier. In many situations it is even illegal to fire shots into the air
in a dangerous situation because of the fear the bullet might land and injure a
Palestinian civilian. I therefore would like to take this opportunity to inform
you, the editor of the Toronto Star, that the Israeli Army is truly the most
moral army in the world, and any steps to prevent the injury of those not
involved in targeting and murdering Israelis is taken. I would therefore advise
you to stop listening to the propaganda you hear or read in biased reports. I
would like to personally invite you to come here, and see what the real
situation on the ground
is, instead of inventing one.
Sammy
* * *
אלבום נחום גוטמן ברוסית
בשנת 1984 הופיע בהוצאת "מסדה" אלבום נחום גוטמן, שאותו כתב וערך הסופר הנידח אהוד בן עזר. לימים נמכרה הוצאת "מסדה" להוצאת "מודן", אשר חידשה את האלבום והיא ממשיכה להפיץ אותו בחנויות הספרים משנת 1997 ואילך.
בשנת 2009, ביוזמתה של המפיקה ברוסית רינה ז'ק, יצאה לאור מהדורה רוסית מפוארת של האלבום, אף היא בהוצאת "מודן", בתירגומו של הסופר אפריים באוך. האלבום מבוצע כשכיית חמדה, ממש תאווה לעיניים, והוא זוהר בעשרות תמונותיו של גוטמן המצויות בו. אף שנוצר לראשונה לפני יותר מעשרים וחמש שנה, הוא נראה בלבושו הרוסי כאילו נולד היום. אם יש לכם קרובים ומכרים דוברי רוסית, תוכלו לספר להם על אודותיו ולשלוח להם במתנה. האלבום נמצא בחנויות הספרים הגדולות ובאלה המתמחות בספרים רוסיים. מחירו 139 שקלים.
האלבום נשלח גם ליריד הספרים של קייב שנפתח אתמול, יום ראשון, 2 באוגוסט, ולכתבנו נמסר שאם תהיה סביב אלבום גוטמן הרוסי התקהלות רבה מדי – תוזעק המשטרה האוקראינית להשליט סדר.
* * *
באבל על מותו של ברוך ארזי
איש מרכזי בהוצאת "יבנה" במשך עשרות שנים
עשרות סופרים ומאות ספרים עבריים
חייבים לו תודה גדולה
תנחומים לבני משפחתו
יהי זכרו ברוך
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים", "אלבום נחום גוטמן" בעברית וברוסית ושני סרטים קצרים. ההרצאה בעברית ואפשר גם באנגלית.
2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון.
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
אלישע פורת
מי היה האיש שככה ספדו לו?
ראה מאמר קודם בנושא: לאה גולדברג: על משה ליפשיץ, עשרים שנה למותו, נדפס בעיתון על המשמר, 29.4.1960. המלביה"ד: אלישע פורת. המכתב העיתי "חדשות בן עזר" 460, מיום 9.7.09.
לאחרונה נתקלתי בשמו של משה ליפשיץ ז"ל, משורר יידיש, דראמטורג ומחזאי, 1894 עד 1940. נדהמתי מהמספדים ושירי הזיכרון שנישאו לזכרו. אני מרשה לעצמי לפנות לקהילה המשכילה והידענית של קוראי המכתב העיתי של אהוד בן עזר, ולשאול: מי היה האיש המיוחד והלא מוכר הזה, משה ליפשיץ, שככה ספדו לו?
אודה למשיבים על כל פיסת מידע שיוכלו לתרום בעניינו. לשם פתיחה, אני מביא את הידיעה הקצרה על מותו:
לוית משה ליפשיץ
תוך שקט ודממה נסתלק מאיתנו משה ליפשיץ, בלי אנחות. בניגוד לנפשו הסוערת, אמר א. שלונסקי, חברו של המנוח, בדברי ההספד הקצרים, תוך בכי, ליד חדר-העבודה של אנשי "הבימה" בתיאטרון מוגרבי.
ביום ו', ב-1 אחה"צ הוצא הארון מחדר-המתים של בית החולים העירוני, כשהוא נישא בידי סופרים דרך רח' אלנבי עד רח' פינסקר. לאחר דברי ההספד הקצרים עבר מסע הלויה דרך רח' פינסקר ואידלסון. בקרן רח' אליעזר בן-יהודה הועלה הארון למכונית – אל בית הקברות החדש [נחלת יצחק].
לאחר סתימת הגולל נאמר "קדיש" ע"י בנו בכורו של המנוח. זמן רב נשארו המלוים דוממים ליד הקבר.
(ידיעה קצרה שנדפסה בעיתון "דבר", 14 באפריל 1940)
והנה המספד שנשא עליו נתן אלתרמן:
נתן אלתרמן
משה ליפשיץ ז"ל
בלא נטילת רשות, בלי שאול אם מותר לו ואם אסור, נוטל אדם לעצמו את הזכות הכבדה הזאת, לומר מלים אחרונות אחרי מיטתו של חבר. מלים אחרונות וראשונות, כי דברים הרבה אמרתָ לו, למשה ליפשיץ, רק תודה לא אמרתָ לו עוד. כי דברים הרבה ביקשתָ ממנו, רק סליחה לא ביקשתָ ממנו עוד. פניו העייפים והרחוקים אינם מחכים לזה. מעולם לא חיכו לזה.
פגשנו אותו, ואחרי גוו כבר דרך רבה ובעֵירה רבה. ואלה שזכו לעמוד מקרוב לו, ראו איך שב ונתלקח כאן מחדש וכבראשית, באהבה וצמאון. ממנו היה ללמוד איך לחיות את אלה, איך לשאת ולרוות את אלה, בכול, בכול, למן המעשה ועד הכתב. כחפשו את עקבות השיר בחיינו, כן חיפש את עקבות חיינו בשיר.
לענין זה שקוראים אמנות יחֵד מקום בין הפשוטים והראשוניים שבין כלֵי היומיום. והרי אין מכובד ומפואר כמקום זה, שבו מניחים את הדברים אשר אין חיים בלעדיהם. מקום שאינו מזכה אלא מחייב. והוא, שידע זאת ואמר זאת, כה תבע והקפיד. כמו ששלל את ההבעה-לשמה, כן שלל את התוכן-;לשמו. ואם רגז ונתייסר לא פעם, הרי זה מפני שלא רצה לוותר, לא פה, ולא שם.
אך כמה רחוק היה מן הדקדקנות המלומדת והקו הנטוי מראש. כשרונו וידיעותיו וטעמו, היו לבלוב ושפע, שאינם נקרשים בדפוסים. נסיונו הרב לא הקהה בו אף במשהו, את חיות התגובה וכוחה. כמוהו כפניו הטובים שחריש יסוריו לא מחה מעליהם את ארשת הילדות, כמוהו כשמחותיו הפשוטות והמלאות. את גופי הדברים ואת נפשם אהב אהבה אחת, אהב את חייהם ומבעם, אהבה שאינה מבחנת בין אלה לזה, כי אהבה אמיתית לעולם אינה מבחנת.
הוא בא מתנופה רבה וממרחב גדול, של תקופה יוצרת ומחדשת. את רוח המרחב נשא באשר הלך, ואת התנופה חידש באשר עשה, ובאשר רצה ויכול לעשות גם כאן.
כמה עני ובודד הייתָ, משה ליפשיץ,אך כמה עשיר ורב-פנים היית בקהל השירים הגדולים, והחזיונות אשר היו סביבך תמיד, אשר קמו לתחיה באשר היית בא, אשר המו ודיברו מתוכך תמיד, לא כזכרונות אלא כחיים בלתי-פוסקים, כאהבה בלתי-נכזבת.
אתה, שהיית כה מטופל בדאגה ויסורים, מצאת זמן וכוח לשאתם ולטפחם ולשמוח בהם כנער, אתה היית להם שומר-חינם ואוהב-חינם. אתה היית מופת כואב ומיוסר לאמונתך, שאת הנקרא מופשט ורוחני אפשר וצריך לאהוב באותו לב שאוהב את הלחם והידיד, כי אין לאדם לב אחר, והאחד נשא ישא את הכל.
כמה עצוב ובודד היית, משה ליפשיץ, אבל אני, אחד מחבריך, מן האחרונים במנין ובחשיבות, אזכור אותך כשפע ועושר שזכיתי לפגוש בדרך. באהבת-תמיד אעלה את דמותך היקרה לנגדי.
אתה הומה על אזני כרוח רחבה ודשנה, בבינתך הרבה, בצחוקך הפיקח, באנחתך שלא שמעתיה מעולם. בעצב הרב שלך, בהמיית לבך השבור. חבריך לא ישכחוך, משה ליפשיץ. שלום לעפרך.
גם לאה גולדברג כתבה עליו מספד מרגש, אך מאוחר, שנדפס ב"על המשמר", באפריל 1960, במלאת עשרים שנה למותו. אביא את דבריה המופלאים בהזדמנות. [כאמור לעיל, ראה "על המשמר", 29.4.1960. המלביה"ד: אלישע פורת.במכתב העיתי "חדשות בן עזר" 460, מיום 9.7.09].
ואסיים בהבאת שיר הזיכרון שכתב אברהם שלונסקי לזיכרו:
אברהם שלונסקי
ידיד שמת
למשה ליפשיץ ז"ל
חָלְפָה עַל פָּנַי וְהִבְטִיחָה
דְמוּתְךָ כֶּעָלֶה הַנִּדָּף.
עַל-פֶּה כְּמִכְתָּם שִׁנַּנְתִּיךָ,
קְרָאתִיךָ מִדַּף אֱלֵי דַּף.
יָדַעְתִי צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ
כְּדַעַת בָּנֶיהָ אִמִּי.
סְגֻלַּת הַבִּינוֹת לִדְבָרֶיךָ,
מֵיטַב שְׁתִיקוֹתֶיךָ עִמִּי.
וַיְּהִי כִּי הִגִּיעוּ דָרוֹמָה
יָמֶיךָ וְאֵשׁ מִגַּבָּם,
פָּנֶיךָ בְּאֶפֶס תַּרְעֹמֶת
קִדְּמוּ דוּמִיָּה אֶת עַרְבָּם.
כָּרַעתָ (כַּך עֵץ יִגָּדַע),
אוּדֶיךָ עָשְׁנוּ וְהָבְרַר:
מְאוּמָה אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ,
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר.
אברהם שלונסקי, שירים, כרך ב', 1954, עמ' 328.
ואחזור על פנייתי לקהל הקוראים המובחר של המכתב העיתי: מי היה משה ליפשיץ? האיש שככה ספדו לו גדולינו?
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
[הספר לא נשלח ולא יישלח לשום תחרות פרסים!]
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
ד"ר חנן טאובר
נופי קלמניה והסביבה הם גם נופי ילדותי
לאהוד בן עזר שלום רב,
לפני מיספר חודשים קראתי בהנאה רבה את "ספר הגעגועים". מאחר שילדותי עברה ב"שדה ורבורג", ואת בית הספר העממי עברתי בצופית, הרי נופי קלמניה והסביבה הם גם נופי ילדותי. אמנם שנים אחדות אחרי המתואר.
תהיתי האם ה"מרגל" משדה ורבורג היה האדון רובינשטיין, ומי היה חברך משדה ורבורג? האם היה זה אחד הבנים ממשפחת שטרר? זאב נפל בג'נין במלחמת השחרור וצבי נפטר לפני שנים אחדות. האם למנהל בית הספר בצופית קראו עמינצח?
לגבי עתידי לא היה לי ספק שמדובר בעתידי מכטינגר, אותו לא הכרתי אך אחיו הצעיר למד שנה מתחתיי בצופית. אמנם לא מדובר ברומן מפתח אך אשמח אם תאשר את הניחושים שלי.
גם אם מסיבה השמורה עימך לא תוכל לענות רציתי לכתוב לך עד כמה נהניתי לקרוא את הספר בו אתה משחזר את אותה אווירה של ארץ-ישראל של פעם עם יללות התנים ותקתוק הבארות בפרדסים, את ההשקייה בגומות וכו' וכו'.
בברכה
ד"ר חנן טאובר
לד"ר חנן טאובר שלום רב,
אכן ה"מרגל" משדה ורבורג היה אדון רובינשטיין, אבל את משפחת שטרר לא היכרתי. חברי משדה ורבורג בשנים 1944-1945 לערך היה שמוליק (שמואל) גולדשמיד, שגר עם משפחתו באותה חצר מול ביתו של אדון רובינשטיין. וכפי שוודאי קראת במכתב העיתי, שמוליק נפטר לפי שבועות אחדים מבלי שזכיתי לפגוש אותו וזאת אחרי יותר משישים שנה שלא התראינו.
את שם משפחתו של מנהל בית הספר בצופית באותן שנים אינני זוכר, אבל שמו הפרטי היה חיים וכולנו קראנו לו חיים צימוקי.
עתידי הוא כמובן עתידי מכטינגר מצופית, שתפס אותי ליד הכפר מיסקי בדרך מרמת הכובש לצופית, לאחר שעזבתי על דעת עצמי את הטיול ועשיתי דרכי לביתי בקלמניה.
שמחתי שנהנית מהספר אבל לצערי בקרב עשרות הספרים החשובים והמתוקשרים שהופיעו לאחרונה, וגם עקב היותי סופר נידח – הספר הלך כמעט לגמרי לאיבוד ויש רק לקוות שבספריות של כמה בתי אבות בארץ עדיין קוראים אותו.
בברכה,
אהוד בן עזר
* * *
שיר הלל לזוקף כפופים
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
לנערה שלי חזה כה צנוח
ממש על הבטן לה צמֶד מרוח
אין לי מקום בין שדיה לנוח
אני שׁם מרגיש-לי כל-כך זנוח
היכן אתקע את שְׁפִּיצִי המתוח
אולי בִּשפתיי בציציהָ אפוח
אנפנף כמו ספן בם חזק מול הרוח
היטב אפמפם צורתם במפוח
אבל –
שם נמצא לי פטיש להכות בו בכוח
בסדן של ברזל עד שבא לה לצרוח
ולא תאמינו איך ציצי-נימוח
נבהל מה"קְנַאק!" והצליח לצמוח
כזרג תפוח של כומר צנוע
בווידוי עלמת-חן שחזהָ כה צמוּח
שחולם בלילות עכוזה לקינוח
לבל יצטרכו בתוליה ניתוח
ולא יצטלב בקרומיה איחוי
* * *
רשתנו פרושה גם אל גויי הים
בין הסיבות לפופולאריות הגואה של מכתבנו העיתי "חדשות בן עזר" אפשר למנות גם את אפשרויות ההעברה והתגובה המיידיות. אם אתה רוצה לשלוח את הגיליון כולו או חלק ממנו לחבר או לבן-משפחה בארץ ובחו"ל, אין צורך להקליד מחדש את הכול וגם לא לחפש את החומר באתר האינטרנט של עיתון-הנייר (ששם העורכים הם בדרך-כלל יותר תבוסתנים מכותבי דפוס הנייר, ואינם מביאים קטעים שאינם תואמים את דיעותיהם האנטי-ישראליות). ואילו נמענים שלנו מתרגמים קטעים ו/או שולחים ככתבם הלאה, מגיבים ישירות לכותבים או באופן פרטני דרך המערכת או פומבי בגיליון המכתב העיתי – וכך "חדשות בן עזר" ממלא את ייעודו העיקרי והוא לשמש במת חינם לחילופי דיעות, הערכות ועובדות, כמו גם לדברי ספרות והיסטוריה, בעיקר ה"יישובית" – וזאת במהירות ובתדירות כמעט מיידית, תוך שהגיליונות המצטברים בו ונשלחים לנמענים גם בתקליטורים – משמשים חומר חשוב להיסטוריונים של העתיד. את ספרינו הנידחים אולי ישכחו, אבל לא, לא את גיליונות מכתבנו העיתי "חדשות בן עזר" ובייחוד לא את המשורר חיימקה שפינוזה לוטש המילים.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מי היה המצביא האסטרטג הגדול ביותר בהיסטוריה? זה היה נשיא ארה"ב הארי טרומן, סגנו של הנשיא רוזוולט, שהושבע לנשיא רק לאחר מות רוזוולט, ושהיו לו האומץ והתבונה, לפני 64 שנים – לאשר את הפקודה להפצצת הירושימה ונגסקי בפצצות אטומיות, ובכך להכניע בבת-אחת את יפן, לסיים סופית את מלחמת העולם השנייה בחזית האוקיינוס השקט, ולחסוך את חייהם של מאות אלפי חיילים אמריקאים, וגם יפנים, שהיו נהרגים בקרבות קונוונציונאליים עקובים מדם במשך חודשים ואולי גם שנים עד להכנעתה הסופית של יפן.
* "סעודיה דוחה את דרישות ארה"ב לנורמליזציה עם ישראל." "הארץ אונליין", 1.8.09. מה שמחזק את מהלכי המדיניות החשאית של ישראל (בהתייעצות עם האגף הביטחוני במערכת "חדשות בן עזר") – מדיניות הגורסת שאין מה להיבהל, כי התנגדות הערבים תציל אותנו מהשטויות שעליהן מכריז חדשות לבקרים השוויצר המקסים והשזוף מובראכ חוסיין אובמה.
* ליד המושב "לדיראון עולם" בעמק בית קבר יוקם בית קברות שייוחד בעיקר לצעירים, ללא הבדל דת גזע ומין – שנהרגו בתאונות דרכים כאשר נהגו ללא רישיון או בשלילת-רישיון ולעיתים קרובות גם גרמו למותם של אחרים.
* אגי משעול היא השרית חדד של השירה העברית.
* 54,000 ישראלים רעבים, מותשים מחום, חסרי קורת-גג, עניים ומלאי ביקורת על ממשלת ישראל, על אולמרט, על השחיתות ועל ההידרדרות המוסרית הנוראה במדינה, ישראלים שאיש מהם לא הערים מעולם על שלטונות מס הכנסה ומע"מ – עזבו אתמול עם משפחותיהם את נתב"ג בדרכם האירוֹיִת והדולרית לארצות הגויים שמעבר לים, ועוד הכנף נטוייה לימים הבאים.
* האם המרעיבה" שותקת בחקירתה, והיא צודקת. כך אילפו אותה רבניה. בפני השוטרים הנאציים בירושלים לא צריך לדבר. היא צדקת גדולה. אנחנו חולי-הרוח.
* צה"ל הסיר את המחסום בכניסה ליריחו אבל המחסום של כוחות הביטחון הפלסטיניים נשאר, ושם בודקים, למשל, כל זוג צעיר ערבי אם יש להם תעודה שהם נשואים, ונהגי מוניות חסרי רישיון וביטוח משמשים כמלשינים כי השחיתות גואה יחד עם הקיצוניות האיסלאמית, ולדברי בסאם עיד, מהאגודה לזכויות האזרח ברשות, הפלסטינים מתגעגעים למחסום צה"ל – לעומת שיטות ה"שטאזי" של שוטריהם.
* בוקר טוב אהוד, ההבדל בין שני הסעיפים (פ"א רפה, רבים של סעיף) ובין שתי הסעיפִּים – הוא שבביטוי השני מנקדים את ה-פ בדגש – סעיפִּים – והעניין שייך רק למתלבטים (ב בדגש - בְּ). בברכה, יחיעם.
* * *
יצחק שויגר
מעשיה לאוהבי עיתון "הארץ"
כל בוקר היה מרדכי, מעובדיה הוותיקים של מחלקת החשבונות של הסוכנות היהודית, מאחר במחצית השעה את תחילת עבודתו.
לא פעם נדרש על ידי מנהלו לדייק.
"תראה," אמר המנהל. "כולם מתחילים לעבוד בשעה שמונה בבוקר בדיוק. כולם נמצאים במשרד בזמן, מלבדך."
"אינני יכול לדייק. זה לא תלוי בי. "
" במי זה תלוי?"
"איני יכול לפרט." כך העובד.
"תשמע. זה בלתי נסבל. אני אדבר עם מנהל האגף ואם תמשיך לעשות דין לעצמך הוא יוציא לך מכתב פיטורין."
" אי אפשר לפטר אותי ואני לא יכול לבא בדיוק בשמונה." כך מרדכי.
המנהל הנסער הלך להתלונן אצל מנהל האגף. גם הוא נסער מהפרת המשמעת הבולטת של מרדכי העובד הוותיק ולאחר שיקול דעת והתייעצות הוציא לו מכתב איום שבו נאמר.
"עובד נכבד,
הנך נדרש להקפיד על שעות העבודה במשרד שהן 8-16.
נאמר לי שהנך מזלזל בשעות העבודה ולעולם אינך מגיע בזמן הנדרש. להווי ידוע לך שאם לא תבוא מחר בבוקר בשמונה כנדרש תפוטר לאלתר.
התראה נוספת לא תשלח.
בברכה
מנהל האגף"
המכתב נמסר ידנית לעובד על ידי המנהל הישיר ביחד עם הערה סרקסטית: "נראה שמחר תעז לאחר!"
ואכן למחרת היום הופיע מרדכי בשמונה כנדרש.
המנהל בחיוך מזלזל מקבל את פניו. "מה קרה? מפחד מפיטורים? אצלי היית גיבור. אבל אם מנהל האגף פונה אליך תיכף אתה עושה במכנסיים ובא בזמן."
"זה לא ככה אבל זה קשור." ענה העובד. "הבט. כל בוקר אני מחרבן לפני שאני יוצא לעבודה. לוקח לי להגיע בערך חצי שעה. עיתון 'הארץ' מגיע אליי רק בשעה שמונה ואז אני מחרבן ומנגב בעיתון. ולכן אני מגיע בשמונה וחצי. אבל הבוקר היה לי ביד את המכתב של מנהל האגף וניגבתי את התחת עם המכתב כבר בשבע וחצי. מחר, אני אנגב שוב עם 'הארץ' ואם הוא יתאחר להגיע, אז אני שוב לא אבוא בזמן."
* * *
אביעזר שלוש
מי מופקד על מערך ההסברה הבינלאומי של ישראל
לאהוד שלום,
קריאת מאמרו של אורי הייטנר "אדם נשך כלב" [466] עוררה בי שאלה: בימים אלה של השמצת ישראל הצוברת דגש ותאוצה בין אומות וממשלות העולם – מדוע אין גורם שתפקידו הבלעדי יהיה להפיץ מידע היסטורי מבוסס ונטול תעמולה בכל הנוגע לקשר של עם ישראל לארצו (במובן הרחב של המילה).
יש בינינו מחנה הדוגל בהחזרת הגולן תמורת שלום ומתנגדים הרואים בגולן ירושה שאין לוותר עליה. אין כוונתי לעסוק בויכוח הנטוש בין המחנות. אך אני שואל כיצד זה שבממשלה הכוללת 30 שרים וסגני שרים אין אף אחד המופקד על מערך ההסברה הבינלאומי של מדינת ישראל? בימים אלה, כאשר כלי תקשורת הערביים חוזרים ומבליטים את הקשר הקדמוני של הפלסטינים לארץ ישראל בעוד היהודים הם בבחינת פולשים זרים שבאו להתנחל על האדמה הקדושה של העם הפלסטיני – ראוי שיימצא גורם אשר יעביר לשכנינו בשפתם עובדות היסטוריות מוכחות, כגון סיפור המגילות הגנוזות שנכתבו לפני יותר מ-2500 שנה בשפה שאנו דוברים וקוראים אותה עד היום. היכן היו הפלסטינים באותה תקופה?
כיום, כאשר האנטישמיות גואה לא רק בכלי התקשורת אלא גם בקרב ממשלות המערב, חשוב לא פחות שמידע מעין זה יופץ גם באנגלית ואף בשפות אחרות. אם ממשלת ישראל עסוקה מדי מלטפל בצורה יעילה בסוגייה זו, ראוי שהציבור יקום ויאמר את דברו ולא יניח לעניין עד להגשמתו.
בברכת שבת שלום,
אביעזר שלוש
אהוד: אני סבור שעד שיוגש נגדו כתב אישום, יישפט ואולי גם ילך לבית סוהר – שר החוץ שלנו עושה בזירה הבינלאומית עבודה טובה מאוד שמשקפת את רצון הציבור הישראלי שבחר גם בטיפוס כמוהו לייצג אותנו; ואם מצטיירת ישראל בעיני הגויים כביריון ולא כצדיקה דוגמת סעודיה, למשל – אין זה בגלל החשוד ליברמן או מחוסר ידע היסטורי על אודותינו ועל התנ"ך ועל מגילות מידבר יהודה ועל איש-העסקים ד"ר יוסי ביילין – אלא משנאת ישראל ומקינאה ביהודים – שנאה וקינאה ששום מערכת הסברה בינלאומית לא תשנינה אותן.
* * *
יעקב פדהצור: על איזה סלט אתה מדבר?
אהוד שלום,
אני לא מצליח להבין על איזה סלט אתה מדבר? [גיליון 466] אין כאן שום ערבוביה בין היישוב הישן לעליה הראשונה ואני לא מצליח להבין מהיכן אתה מסיק שאני שם את שניהם מול העלייה השנייה והשלישית.
אין ויכוח שעליה ראשונה התחילה ב-1882 ושכל מה שהיה קודם לכן מוגדר (פחות או יותר) כישוב הישן. עד כאן זה די ברור. מה שניסיתי לומר זה שדברי בן גוריון, וגם מעשיו בפועל, מלמדים הרבה על יחסו ליישוב הישן ולחוסר הבנתו לעובדה שהישוב הישן (לא עובדי אדמה לטעמו...) נתן לגיטימציה לעליות השונות להגיע לארץ ישראל ולא לאוגנדה. כציוני נלהב הייתי מצפה שהוא ירצה לראות את ירושלים לפני שיסע לעבוד כחקלאי בסג'רה. אולי זה נראה לך כדבר של מה בכך, אולי אפילו קטנוני, אבל לגבי זה מסמל את היחס שלו ושל רוב העולים החדשים לישוב הישן ולשורשים העמוקים בארץ ישראל שלא התחילו בפתח תקווה אלא במאות מקומות, שלצערי בסוף המאה ה-19 הצטמצמו לירושלים, צפת, חברון וטבריה. מעולם לא אמרתי שהציונות הסוציאליסטית התנכרה לירושלים וצפת. פשוט לא היה אכפת לה מאותם מקומות. זה לא המצאה שלי וגם לא הרהורי ליבי. ההשלכות של החשיבה הזו באות לידי ביטוי ביחסם היום של חלקים נרחבים בציבור ליהודה ושומרון. אני גם מעז לומר שאפילו ירושלים לא נמצאת בקונסנזוס, וברגע האמת תיווכח לראות שאני צודק. הלוואי ולא. באשר לבילויים, אני מציע שתקרא דברים שהם כתבו ובמיוחד דברים שכתב אבשלום פיינברג שהלאומיות השורשית והעמוקה שלו היתה זרה לחלוטין לבן גוריון וחבריו בימים ההם.
בברכה
יעקב פדהצור
אהוד: אני מתנגד לכל דבריך ורואה בהם בלבול ועיוות היסטורי אבל אין לי כוח לחזור ולהתווכח איתך כי את דבריי כבר כתבתי ואמרתי פעמים רבות מאוד ובמשך שנים ארוכות בספריי, במאמריי, ובגיליונות המכתב העיתי.
* * *
ראו איזה עושר של מוצרי ייצוא יש לנו בצרפת!
לא יאומן. עוד צעד בדרך להפיכת צרפת לרפובליקה המוסלמית הראשונה באירופה. 50 מוסלמים מתפרצים לחנות CARREFOUR בפריס, אוספים מהמדפים את כל המוצרים שיובאו מישראל, משמידים אותם וקוראים לחרם. המשטרה הצרפתית אינה מתערבת, ההנהלה של הסופרמרקט אינה מתקרבת, שאר הקונים אינם מתערבים. האם זה עתיד צרפת ואירופה? רק להביט בסרטון ולהזדעזע:
www.youtube.com/watch?v=kfK7Yal64S0&
* * *
תזכורת אקטואלית לְרֶצח
המוטו לספרו הנידח של אהוד בן עזר "ברנר והערבים"
שיצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" בשנת 2001
לזכרן של ארבע זונות
מפאת כבודן לא ננקוב בשמותיהן
שנשרפו חיות בדירה
ברחוב אליהו גולומב בתל-אביב
אור ליום שלישי, החמישה-עשר באוגוסט 2000
בידי יהודי חוזר-בתשובה
כדי לא לטמא את הספר לא ננקוב בשמו
תהא נפשן צרורה בצרור החיים
ויהיו רוצחן והמסיתים אותו ארורים לעד –
* * *
סרן אביחי אדרי, קצין ישראלי דובר ערבית
צה"ל העביר סרטון ביוטיוב, שהציג את סרן אביחי אדרי, קצין ישראלי דובר ערבית, שמסביר במלוא הבהירות מה באמת קורה בעזה וכיצד מחבלים של החמאס פועלים מתוך סביבה אזרחית של השכונה, בתי ספר או מסגדים וכיצד הם השתמשו במיבני האו"ם כמקלט בעת ירי פצצות מרגמה לעבר החיילים הישראלים, ובכך סיכנו אזרחים פלסטינים.
יוטיוב רוצה להסיר את הווידאו באמצעות תירוץ כי לא מספיק אנשים מתחברים, אז אנא צפו בסרטון פעם אחת, פעמיים וגם שלוש פעמים, ושילחו קישור זה לכל רשימת הנמענים שלכם, לחברים, קרובי משפחה ומכרים:
http://www.youtube.com/watch?v=8sznMP3dnCg
* * *
חיים סלומון והדולר האמריקאי
אהוד שלום,
לגבי העניין שכתבתי עליו בגיליון 465 בדבר חיים סלומון והדולר האמריקאי: מסתבר שהניסוח וההסבר בסיפור לא היו מדוייקים: לכוכבים שבשטר של אחד דולר אין מבנה של שישה קצוות כמו של מגן דוד, אלא שהכוכבים עצמם (שהם בעלי חמישה קצוות) מסודרים במבנה שמזכיר מגן דוד.
זה הסיפור.
יאיר יצחק
[אם לא קשה לך שלח לי פעם נוספת את הצרופה עם תמונת שטר הדולר, או אולי היה זה מישהו אחר ששלח לי – ואינני מוצא אותה]
* * *
ישראל הר
ברכות לכל העוסקים במלאכת עריכת המכתב העיתי
מוצאי ט' באב
לאהוד בן עזר,
ישר כוח לך ולכל העוסקים במלאכת עריכת גיליונות מכתב עיתי/חדשות בן עזר, שבמיוחד הרשימו וריתקו אותי – ולא רק אותי אישית – סיפורו של "הקשיש" המדהים מר ליטמן מור [מורבצ'יק]. כמו כן מסתו של הפרופסור מנשה הראל, שגם בירכתיו אישית משום שבסוף מאמרו-מסתו בגיליון האחרון מצאתי את הדוא"ל שלו.
כל טוב לכם והצלחה לכל העוסקים במלאכת עריכת גיליונות חדשות בן עזר/מכתב עיתי,
ממני,
ישראל הַר
לישראל היקר,
תודה לך על דבריך הטובים השלוחים גם לכל חברי צוות המערכת – ותאר לעצמך שמזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ כל כך התרגשה ממחמאותיך, שמבלי משים הירשתה לי ללטף את מכמן שדיה בעלי הנפח ולצבוט בפטמותיה העבות שהן תוצרת משפחה של יוצאי גרמניה בתל אביב עד שגם הרטיבה בחשאי.
שלך,
אהוד
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,190 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,010 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט!
נא לא לשלוח מילים בפיזור אותיות אלא אם צריך בהדגשה בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל