| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 479
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה באלול תשס"ט, 14 בספטמבר 2009
עם מצגת שירי ש. שפרה: "אישה שמתאמנת בלחיות" בעריכת שרית שץ
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: אבשלום פינברג: גם בעברית אפשר.....
ד"ר יובל ברדנשטטר: עצלים, רָאוּס.
יהודה דרורי: קזימיר... זבאגין... קורקין...
מאיר ריבקין: נוסטלגיה ל"קמרדין" (לֶדֵר) של פעם.
נורית יובל: גרביים של הצבא הבריטי מהודו.
דודו פלמה: בְּעַד מִי אֲנִי עַכְשָׁו.
יאיר גרבוז: על ספרה של בת-שבע שפירא: מסעות אורידיקה.
רון סואן: כנופיית ביריוני מרזל הגזענים מבהילה אותי יותר.
יוסף חרמוני: טיעון לא רציני.
יוסי שלף: על הישראלי המוכן למכור נשמתו לשטן בתמורה להכרה אקדמית בינלאומית. // אלי יזרעאלי: כשאני מביט בך (שיר).
עודד אסף: בעניין וולפה בארץ ישראל.
אורי הייטנר: 1. די להתבכיינות. 2. פה לאילמים האלה, דברים בערב ספרותי לרגל צאת ספרו של חיים גורי "עיבל", בהשתתפות המשורר, במוזיאון ההתיישבות בקיבוץ יפעת. 3. מבחן ביילין. // רזי בן-עזר: אני פלשׂתינאי, אפילו המלך אמר.
בית משפחת יהודה ראב בשנים 1901-1910 בפתח-תקווה. צילם: שרון רז.
יוסף אורן: הגם זו סאטירה? (חלק א').
אורי הייטנר: שמאל לאומי גאה [תגובה לצביעות של הספרִי].
יוסי גמזו: שִיר קָטָן בֶּאֱלוּל.
רון וייס: תנו תודה לתושבי חברון האמיצים שלא רצחו יהודים!
עקב החגים הבאים עלינו לטובה ייתכנו שינויים במועדים ובתכיפות של הופעת המכתב העיתי החשוב "חדשות בן עזר" ועם הנמענים הסליחה
אבשלום פינברג
גם בעברית אפשר.....
ללוי שניאורסון.
לוא שבע שמשות במרום תליתי
נפשי סובאת האור לא יכולת רוית
ח.נ. ביליק
לוא עשר בחורות לי נתת
נשמתי זוללת חיים עוד לא השבעת
לוא מאה לבבות בחזי שמת
תאותי ברגשות עוד לא ספקת.
לוא באלפי עיני כוכבים ילדות חמד חמדת
תאות אוד ואהבה, עוד לא השתקת
ולבי ירחש חלום-מרד חלום פלאים
להעלות ולהבקיע עד לב השמים
שמימה נעלה! והדלקנו בשמש אבוקות עזוזינו
והיו רחב שבע רקיעי ספיר מלכותיו
ופתחו שם כל מעינות זוהר ואור
ומתו בארץ לנצח שנאה חרף וקר
ולא גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב
השחור המקונן בהר חורב
ולעגנו לכעסך אל זקן, סכל חביב
כי מלא תמלא הארץ זהר אביב
לוא גם יאכלו ויכרסמו לב ומעים
אבל לנו הן יהיו, שמים! שמים!
ומתנו בשחוק לעג בנשיקה מלאת זיו
ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב
אבשלום פינברג.
נמצא בין ניירותיו של ברוך ראב בן עזר, מודפס במכונת-כתיבה עתיקה שהיתה כנראה בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, וזאת באותה צורה בדיוק, ובכתיב חסר, בה מסודר דף השיר המוצג בארכיון בית אהרונסון בזיכרון-יעקב. לברוך ראב ניתן כנראה מידי אבשלום פיינברג העתק אחד, שהודפס במכונת הכתיבה עם כמה ניירות קופי בין שאר העותקים, ורק הראשון היה נחשב לאוריגינל. בניגוד לסברה המקובלת, אין זה שיר אהבה אלא שיר גאווה לאומי על התחדשות השפה העברית ועל התחדשות הארץ במפעל הציוני, והשיר הוקדש לגבר, ידידו של אבשלום, ולא לאישה כלשהי. – אב"ע.
ד"ר יובל ברדנשטטר
עצלים, רָאוּס
תופעה מעניינת במיוחד בין מנהיגינו הוא הניתוק מן המציאות, והחיבור למאוויי לב. השמאל רואה הזדמנות לשלום בכל דבר, אפילו ברצח סיטוני של יהודים, על כן "קורבנות השלום". המרכז אוהב את הרעיון שאם רק ימסור את הפריפריה לאוייב האיסלמי, יעצרו הגייסות באופן עצמוני על גדת נחל אלכסנדר מזה, גשר עד הלום מזה, וכביש שש מזה. שרי הליכוד יודעים ממקור ראשון, מפי הסוס, במו-אוזניהם, שאין הקפאה של הבנייה ביהודה. נראה שהקריטריון לאיש ציבור הוא ריחוקו מן המציאות. רצח יהודים הוא ההיפך משלום אלא אם השלום הוא של גבלס וצ'מברליין. גייסות האיסלאם לא עצרו בשום מקום אלא אם נעצרו בכוח, אם בשערי וינה ואם בגשר עד הלום שעליו נלחם אבי. הקפאת הבנייה ביהודה יותר עמוקה מן הקיפאון באנטארקטיקה. שם לפחות בונים תחנות מחקר, לבדוק את התחממות הכדור בעוד ביהודה אין בנייה כלל ועיקר.
אלא בעובדה האחרונה אין להאשים את שרי הימין. בביקוריי הרבים בהר חברון ובשומרון לא ראיתי איש עומד עם חרב שלופה למנוע מבחוריה המצוינים של עתניאל או בית חגי או קריית ארבע מלבנות כאוות נפשם. אין צורך בכך. העצלות, הקובעת שבנייה היא עבודה ערבית, היא שעוצרת את הבנייה טוב יותר מכל הפגנה של שלום-עכשיו-למען-חמאס.
פעם, באותה פרהיסטוריה שלפני קיץ תשס"ה, אפשר היה לחשב שהמנדט הישראלי לא יהרוס בנייה קשיחה, בטון ומלט, בלוקים וציפוי אבן, ולכן בנייה ערבית היא ביטוח נגד הריסה. פעם, באותה פרהיסטוריה שלפני הרס עמונה, אפשר היה לחשוב שהמנדט ימנע מלהרוס בתי יהודים בשומרון רק על סמך מסמכים מזויפים ואנטישמיות עצמית. פעם, באותה פרהיסטוריה שלפני גירוש היהודים מן הבית האדום בחברון וגירוש היהודים מבתיהם שנשדדו על ידי מרצחי תרפ"ט, אפשר היה לומר שהמנדט הישראלי הוא חלק מן המדינה היהודית של אם-תרצו-אין-זה אגדה.
אבל כיום, לאחר שגוש קטיף הוחרב כליל, בתי עמונה היפים היו לעיי חרבות, וחיילים עומדים על המשמר כדי שיהודים לא ישבו בבתיהם שקנו בכסף מלא בחברון, אין יותר הגנות, אין מוסר ואין משפט. יש רק כוח, והמוכנות להגן איש איש על ביתו, וקהילה-קהילה על מקום מגוריה, ובנייה קלה שווה בדיוק לבנייה הערבית הכבדה מבחינת פוטנציאל ההרס.
כיצד זה שישובי חומה ומגדל שרדו, ואילו גוש קטיף ועמונה חרבו? אולי יש קשר לעובדה ששני האחרונים לא בנו את ביתם, אלא שילמו לערבי על מנת שיבנה אותו? שאלתי את יהודי ההר פעם ועוד פעם, למי אתם ממתינים? למה שלא תבנו בנייה יהודית, בנייה קלה ומהירה, בעבודה יהודית.
"יקר מדי," הם ענו לי, "הערבי בונה יותר בזול. הצעירים שלנו מוכנים לשמור על הערבי שבונה, אבל לא לבנות בעצמם, גם תמורת כפל משכורת."
מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם. מי שבא כקולוניאל ייעלם כקולוניאל. העובדה שהערבי קיבל את שכרו איננה רלבנטית. מבחינתו העולם וכל אשר בו שייך למוסלמי, ועל אחת כמה וכמה הבית שקנה היהודי בכספו הגנוב. יתכן שגם בית המשפט של המנדט הישראלי רואה את הדברים בדיוק כך.
לו רצו היהודים לבנות בעצמם, שום דבר לא היה עומד בדרכם. אבל היהודים רוצים שהערבי יבנה במימון משרד השיכון, דהיינו, הקופה הציבורית, ולכן כה קל להקפיא את הבנייה. לו רצו היהודים לבנות בעצמם, שום ממשלה שבעולם לא היתה עומדת בפני חבורה של יהודים המוכנה להגן על מעשי ידיה.
הגיעה העת להחליף את הדיסקט, ללמוד מן הערבים. עצלנים ראוס! – בנייה עצמית היא המגמה שיכולה להביס את [ממשלת] המנדט, להפשיר את הקיפאון. אם יבואו החברה של שלום-עכשיו-למען-החמאס לביקור באתר, תנו להם ביד מברגה וחבילת ברגים, ושיתחילו לעבוד. ובאשר למג"ב, נראה כמה חטיבות צריך כדי להתמודד עם כמה אלפי בני ישיבות חמושים בטוריות ומכושים ומקדחות, שמישהו בא להרוס להם את מעשי ידיהם.
ד"ר יובל ברנדשטטר
בונה עצמאי, הנגב הכבוש
יהודה דרורי
קזימיר... זבאגין... קורקין...
תמיד כאשר אני נוסע בדרך רמתיים (דרך הוד השרון לכפר סבא), אני קולט בזוית עיני מימיני שמות של נחלות של אנשי כפר מל"ל, ובהן למשל השמות: קזימיר, זבאגין, קורקין. ברור שאלו שמות ללא שורש יהודי, הם שמות של כמה מהמתיישבים הראשונים בכפר מל"ל, משפחות של סובוטניקים.
הסובוטניקים היו איכרים רוסיים ואוקראינים , נוצרים אדוקים, שהגיעו למסקנה שהתנ"ך הוא הספר האמיתי, החלו לשמור את השבת וחוקים יהודיים אחרים ולאט לאט זזו לכוון היהדות כאשר כל הזמן הם נרדפים, מוכים ונרצחים על-ידי שליחי הכנסייה הרוסית והשלטונות הרוסיים.
בראשית המאה ה-20, חלק מהם יצא במסע בעגלות מרוסיה לארץ ישראל, פה הם פוזרו במושבות השונות, בעיקר בגליל התחתון ועד יסוד המעלה וראש פינה הגיעו. גם במושבי עמק יזרעאל ובכפרי השרון פוזרו. רובם הגדול התגייר כהלכה, ועל-פי חוקרי ההתיישבות בארץ, התנועה הציונית חייבת להם לא מעט על תרומתם להתיישבות ולפיתוח החקלאות.
הסובוטניקים הללו הפכו להיות אידיאליסטים יהודים-ציונים, חקלאים בכל נפשם ומאודם ועקשנים נגד כל הקשיים ואיתני הטבע, אנשים שלא דרשו דבר, ונתנו יד לבניין המדינה שבדרך. מעט נכתב עליהם אבל יותר מוזר הוא שמשרד החינוך מתעלם מתרומתם ומתופעה מופלאה זו , והתלמידים אינם יודעים על כך.
לאחרונה מסתבר שעדיין קיימות ברוסיה מיספר קהילות קטנות של סובוטניקים, הרואות עצמן כיהודים ואנשיהן רוצים לעלות לארץ. משרד הפנים מקשה עליהם. מדוע? כי הם לא גויירו כהלכה... כמה מגוחכת טענה זו. מביאים לארץ מאתיופיה מאות נוצרים עם צלבים חרוטים על מצחם הקוראים לעצמם פלאשמורה (בני מרים מגדלנה...) כדי לחזק את... הגוש הדתי-ספרדי... אז מי מפחד מכך שכמה מאות "אשכנזים"-סובוטניקים יבואו אלינו ואולי ישנו את ה"מאזן העדין" בין ליטאים ומרוקנים? מתי נתחיל להתנהג כבית-הלל ולא כבית (א)שמאי?
זבאגין... קזימיר... וקורקין... – מזכירים לי תמיד מי עזר לציונות ולמי יש לעזור.
מאיר ריבקין
נוסטלגיה ל"קמרדין" (לֶדֵר) של פעם
לפני ימים אחדים הזדמנתי כהרגלי מדי פעם לשכונת ואדי ניסנס שבעירי חיפה. באחת מן החנויות שבפינת רחוב אלנבי. (מכולתו של ידידי מסעוד) הבחנתי באריזות צהבהבות של חבילות 'קמרדין' מקוריות ועליהן תמונת הגמל הזכורות לי עוד מימי ילדותי בתקופת המנדט. זכרתי כי ציור הגמל על האריזה הינו הסמל המסחרי של היצרן המקורי שבדמשק.
כמובן שמשך שישים השנים שחלפו, ראיתי גם טעמתי לא אחת מן החיקויים שנמכרו בארץ, בעיקר בחנויות הפיצוחים של הבולגרים והתורכים ואפילו מתוצרת שכם, אבל הם לא החזירו לחיכי את טעמו של 'הַלֶדֵר' הסורי המתוק/חמצמץ של ילדותי. אגב, חידוש מלאי הקמרדין מבשר את תחילת ימי צום הרמדאן של המוסלמים, שמרבים לצרוך אותו כמסורת כממתק לשבירת הצום.
ומעשה שהיה, כך היה: היו אלו ימים ספורים אחרי החלטת האומות המאוחדות, בעשרים ותשעה נובמבר ארבעים ושבע, על ביטול השלטון הבריטי בארץ ישראל, ובדבר חלוקת הארץ, והקמת שתי מדינות, ליהודים ולערבים. רוחות מלחמה החלו לנשב, מיום ליום גברו הניכור והעוינות. מרחבי הארץ החלולהגיע ידיעות על תחילת מעשי איבה.
ביישוב שלנו, "נשר", שגבל בעיירה הערבית "בלד-א-שיח'", ניראו עדיין הולכי רגל ספורים שהעזו להיכנס אלינו וכך גם אנשינו לעיירתם. באותם ימים ראשונים שלאחרי החלטת האו"ם, בטרם נפתחה האש ובטרם נחסמו הכבישים, המשיכו מיספר קטן מתושבי שכונתנו לבקר את ידידיהם ב"בלד-א-שיח'". אחד מהם היה הסנדלר של נשר.
הצריף שלנו ניצב בקו הגבול שחצץ בין שתי האוכלוסיות, סמוך ביותר לעיירה. בצעירותי הייתי לקקן גדול של דברי מתיקה, (ולדאבוני נשארתי כך גם בזקנתי כיום). ומדי פעם, בזמנים כתקנם, הייתי קונה שם בחנות הסמוכה רצועה מיריעה ארוכה של קמרדין חום שהייה תלוי גלוי לזבובים על כתלי החנות. למהדרין היו גם חפיסות ארוזות בנייר הצלופן עם סמל הגמל – אבל הן היו יקרות יותר.
הוצאתי מקופת החימר שלי "תערִיפִי" (מטבע של חצי גרוש מנדטורי), וכשראיתי את הסנדלר שלנו צועד כהרגלו אל הכפר פסעתי מאחוריו. כבר על גבול המפריד בין שני הישובים ראיתי את אשר מצפה לי. התקהלה שם חבורה גדולה של ילדים ונערים חמושים באלות ובאבנים. הם לא העזו להתחיל איתי כל עוד הלכתי מאחורי המבוגר. הסנדלר נכנס לסימטה, ואני המשכתי לחנות הראשונה ורכשתי ב"תעריפי" שני שליש של גיליון "קמרדין" מתוק וחמצמץ.
עכשיו ניצבה בפניי הדילמה – כיצד אצליח לצאת מן החנות אל הטריטוריה שלנו מבלי לחטוף.
אזרתי עוז, הכנסתי לפי נתח גדול מיריעת ממתק המישמש הזה, לפחות, אמרתי לעצמי, איהנה ממנו עד לרגע האחרון. היה עלי לעבור מרחק של כמאתיים מטרים. בתחילה פסעתי לאיטי, החבורה המתינה לי כשכל חימושה מוכן, ואז פתחתי בריצת אמוק כשמאחורי עפים אבנים וחפצים אין ספור, אבל תאוותי נותרה בידי.
נ.ב.
כחמש עשרה שנים אחר כך היו מביאים לי חבריי ערביי ישראל הנוצרים, שניתן להם לפני 1967 לבקר לרגל חג המולד במקומות הקדושים לנצרות בירושלים ובממלכת עבר הירדן, את אותו המוצר ובאותה האריזה.
חיפה
נורית יובל
גרביים של הצבא הבריטי מהודו
בתגובה לזיכרונותיה של שושנה צוריאל (גיליון 477) על תיק הבד שבייש אותה, הנה קטע הבושה הבלתי נשכחת שלי, מתוך כתב היד חסר המו"ל "חיים של נייר". להבנת הקטע אקדים שבימי מלחמת העולם שירת אבי בהודו עם הצבא הבריטי .
...אחרי המלחמה הגיעו שאריות המדים בארגז מתכת שחור והמשיכו לשרת את המשפחה. חגורת העור שהתלכסנה על חזהו של אביה קצין הרפואה עדיין תופסת מקום בארונה, ובכל פעם שהיא ממיינת בגדים שלא יצלחו עוד למידתה המתרחבת, היא מוציאה את רצועת העור העבה עם האבזם המוזהב, שואלת את עצמה כמה אפשר לסחוב את העבר בארונות ובמחשבה, ומחזירה אותה למיתלה החגורות.
הגיע גם השינֶל הגדול, סגין של צמר גס ועבה וכבד שהציל את הכול בעונת החורף. מי שהתפנה למנוחת צהריים התכדר מתחתיו, שלא יבצבצו הרגליים לאוויר הקר, ובלילה זכתה בו רחל. קטנה היתה, והמעיל עטף את כולה והיה לה גם חם וגם אבא.
והיו גרביים עבים של חאקי. בוודאי שלא תאמו את ההאריס-טוויד שקנה בן-הדוד הנדיב קורט לאביה עם שיחרורו מהשירות, אבל מי רואה איזה מותג גורב אדם מתחת למכנסיים. בוודאי לא באותם ימים שבהם הביט אדם רק אל סיכויי פרנסתו ולא היה סיפק בידו להציץ לשולי מכנסיו של הזולת.
איש צנוע היה אביה ולא ביקש לו בגדים מטורזנים ומערכות תואמות. הגרביים שיצר הוד מלכותו לחיילי האימפריה שלו היו חמים וטובים, וכל המשפחה תחבה בהם רגליים. רק כשהלכה אימא אל הבנק גרבה את גרבי המשי והקפידה ליישר את פס התפר מאחור.
הגרביים הצבאיים שרדו את המלחמה הארוכה והמשיכו לשרת הרבה אחריה ואין פלא שנשתפשפו ונבעו בהם פרצות. אימא הטליאה אותן בעקב ובציפורן בִּשְתי וָעֵרֶב של חוטי חאקי שנשתיירו בארגזה של אשת קצין, ועדיין היתה אסירת תודה על המלאי המבורך.
יום אחד קמה רחל לבית הספר וגילתה שאפסו גרביה. או שנתמַהו או שהיו שרויים בגיגית האֵמייל של הכביסה.
"אין לי גרביים!" אמרה לאימה וקיוותה שיתחולל נס וישאירו אותה בבית.
"תגרבי גרביים של אבא," אמרה האם. "מי רואה בתוך הנעליים?"
"אני רואה," אמרה הילדה.
"זו לא בושה, לא הכול בניו של רוטשילד," אמרה האם והושיטה לה זוג עצום בגודלו ובטלאיו.
"הם ענקיים!" מחתה הילדה.
"אז תקפלי את העודף מן האצבעות אל מתחת לכף הרגל!" פסקה האם.
"איזה צורה יש לזה," התקוממה הילדה על עליבותה.
"מה יש? מי רואה?" חזרה אימא בתוקף. "לובשים מה שיש. מאין אקח לך זוג גרביים? המן הגורן או מן היקב?"
רחל לא העזה להתנגד, עשתה כמצוּוֶה ושירכה את רגליה בדרך השדות הארוכה. צעדיה טילטלו את שולי הגרביים המקופלים, שהתכדרו לגבעונות והכאיבו בכל מדרך רגל, אבל איזה פתרון יכלה להעלות בדעתה. כשהגיעה לבית הספר לא העזה לחלוץ את הנעליים וליישר את הקיפול, שמא יציץ מישהו ויגלה את הבושה. בנות כיתתה קבלו חבילות "קֶר" מחוץ לארץ [ארה"ב] ומעולם לא נזקקו לפתרונות כאלה, או שאימהותיהן הביאו תופרת-בית בכל עונה כדי שתתאים להן לבוש הוגן. פעם נזדמנה אצל תלמידה אחת ביום של תופרת וראתה בעיניה את התכונה ואת המהומה ואת האריגים. כשדפקה בדלת, פתחה לה האם של הילדה ההיא ואמרה: "היום אי אפשר לבקר. יש לנו תופרת."
היא ישבה במקומה וחיכתה לשעה השנייה, שבה חל שיעור התעמלות שהיתה פטורה ממנו משום רזונה וחולשתה. בשעה הזאת תוכל לתקן את הקיפולים באין רואה, ובאין לה חובות תהא חופשייה לשבת מן הצד ולחלום על ארץ לא נודעת שבה היא מתהלכת בבגדי פאר מאמריקה, כאלה שאין לשום ילדה אחרת. בדימיונה כבר המציאה לה דגמים וציירה אותם בשולי המחברות. היא צפתה ממקומה בַּתְכוּנָה של החלפת הבגדים ושתקה.
באותם ימים אסרו הרופאים על הילדים להסתובב בנעלי התעמלות מפני שהרגל מזיעה בתוכן ואינה נושמת. נהוג היה לשאת אותן בשקית של בד ולנעול רק לצורך השיעור. לפני השיעור סולקו הבנים מן הכיתה והתלמידות התעסקו בתלבושת ההתעמלות, העלו את המכנסיים הקצרים אל מתחת לחצאית ופשטו אותה מעליהם ורכנו לשרוך את הנעליים. אלה שהיה להן כבר שעון-יד פנו אליה:
"את לא מתעמלת, תשמרי לי על השעון."
רחל העלתה על זרועה הכחושה כחמישה שעונים. היא לא העזה להביט בלוחות השעות מכאב הקנאה. מי יקנה לה שעון, באין לה אפילו זוג גרביים? הרצועות היו רחבות מכפי אמת ידה והיא ענדה אותם מעל המרפק.
"כמה שאת רזה," צחקו הילדות, "הכי רזה בגימנסיה." מאחורי גבה הוסיפו: "בחורה עם אומץ, הולכת על גפרורים."
ותלמידה אחת שבאה בסנדלים ללא גרביים ביקשה גם היא: "שכחתי להביא גרביים. את לא מתעמלת. תשאילי לי את שלך."
"לא," אמרה רחל בחרדה שמא יתגלה קלונה.
"מה איכפת לך? תיקחי את הסנדלים שלי, ממילא את יושבת בצד."
"לא, אני לא יכולה," לחשה רחל.
"למה?"
הילדה התפלצה בקירבה. איך תוכל להסביר שהגרביים הם טלאי על טלאי, ומידתם לרגל מיספר 46, וצריך לקפל אותם מתחת לרגל, ואי אפשר להכניס את הגודל המטולא הזה לתוך נעל התעמלות. אם יֵדעו – יצחקו לה, ואם לא יֵדעו – יוקיעו אותה. אוי לה אם תסביר את הסיבה ואוי לה אם לא תסביר.
"ככה," ענתה בשפל קול.
"איזה קמצנית!" הכריזה התלמידה בשאט נפש, "תראו אותה!"
והכול ראו וידעו שהיא גם קמצנית.
אהוד: את רוצה לראות את ספרך מודפס? אין בעייה! תשלמי כסף למו"ל, את העריכה אני אעשה לך חינם, ואחר-כך יהיה אפשר לתרום את העותקים, שיוחזרו מהחנויות אם בכלל יופצו – לספריות הציבוריות, וזאת אם הן תסכמנה לקבל. כן, ככה זה כשכותבים ספרות טובה. אני, למשל, מפיק הנאה רבה מעצם הקריאה וההתקנה לפרסום של השירים והסיפורים הטובים שמגיעים אליי, כסיפור שלך, ואלה הם כיום במידה מסויימת חיי כקורא, וכמעט שכבר אינני חש צורך לקרוא ספרים חדשים, שלמים, בייחוד לא אלה שמכרותיי מדברות עליהם. וככה אני כל הימים והלילות קורא, עורך וכותב, כדברי הפתגם הערבי: "אם הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום מחרבן ומתפלל, מחרבן ומתפלל!"
דודו פלמה
בְּעַד מִי אֲנִי עַכְשָׁו
לג'ון לנון
לְאַט נָמוֹג לְתוֹךְ
שָׁמַיִם לֵאֵי כּוֹכָבִים
מוֹתִיר אַחֲרָיו נִצְנוּץ רַךְ
שֶׁל מִשְׁקָפָיו הָעֲגוּלִים
כְּמוֹ פֶּתֶק שֶׁנִּשְׁכַּח צָמוּד
בְּמַגְנֵט לְדֶלֶת הַמְקָרֵר.
בַּגַּן בֵּין עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן
יוֹקוֹ נוֹתְרָה לַצִּפֳּרִים
כֹּהֶנֶת חֲשׁוּקַת שְׂפָתַיִם
שְׁרִיר יַפָּנִי נֶאֱמָן
עַל סַפְסָל בַּסֶּנְטְרַל- פָּארְק
מְהַדְהֶדֶת עַכְשָׁו לְחַסְרֵי הַבַּיִת
כְּמוֹ יְרִיִּה בְּחֶדֶר רֵיק
וְרַק הָאוֹקְיָנוֹס אָחִי
יִשְׁאַג בְּעֹז אֶת הַשִּׁירִים
שֶׁפַּעַם הָיוּ רַק שֶׁלּו
וַאֲנִי בְּעַד מִי אֲנִי
עַכְשָׁו.
יאיר גרבוז
על ספרה של בת-שבע שפירא
מסעות אורידיקה
ליתר ביטחון אתחיל מדיבור על ציור.
סיפרתי את זה כבר הרבה פעמים ואני אמשיך, כי בכל פעם זה נשמע אחרת. במשך שנים רבות, לפעמים מאות פעמים ביום, מתרחש ומתחדש פלא של הבנת אמנות ללא תנאים מוקדמים. הדבר הזה קורה במרתפי האורנג'רי שבפריז אל מול חבצלות המים הפנורמיות של קלוד מונה. נכנסים לשם גם אנשים שלא יודעים מה ניסו האימפרסיוניסטים לעשות ומה הם ניסו לומר וגם לא מה הם הצליחו, בסופו של דבר, לעשות בפועל. הם מסתכלים על הציורים חסרי ההתחלה ונעדרי הסוף ומיד הם מרגישים שעליהם להתקרב לציורים קרוב ככול המותר, כי החומר קורא להם – הם נשאבים. עוד הם מתקרבים ומיד מסתלק מהם המראה הכללי, התמונה נעלמת והפרט נעשה עולם. ההתקרבות מעוורת. ממילא מתעורר בהם וברגליהם געגוע לעמדה הקודמת היכן שלכאורה רואים את התמונה כולה. אך כאשר הם חוזרים לעמידה המרוחקת והמאחדת חסרה להם הקירבה המפוררת את התמונה לגבישים קטנים ואמיתיים להחריד. וכך הם מבצעים בדייקנות של נס את הוראות הציור כאילו הפעילו איזו קרן לייזר על ברקוד המודבק לציורים. הם חשים ובצדק שאין מקום שנכון לעמוד בו ואין רגע שנכון לעצור בו ואין אפשרות לראות מראה אחד ובאותו הזמן לזכור, זיכרון ממשי, את המראה הקודם. יוצא מזה שיש לנוע ממקום למקום, אפשר אפילו להגיד; להתרוצץ אימפרסיוניסטית... וממילא לעבור מתחושה לתחושה ומהבנה להבנה ומהבנה לאי הבנה ובעיקר להתמסר לצער ההפסד של האפשרות האחרת. אולי להצטער על חולשות ומגיבלות הזיכרון ואולי להתרכז בכאב העיוורון. האימפרסיוניסטים ניסו, כך אומרים, לעצור את הרגע ולספר אותו על חמקנותו אך כל מה שהם הצליחו זה ליצור מנגנון המייצר כל הזמן רגעים חדשים מתפצלים ומשתנים, הניזונים מצער השכחה. לו היו מצליחים לעצור את הרגע היה הציור מת עם הרגע. מה שהם הצליחו זה לייצר עוד מנגנון של צערים. הם הצליחו לגרום לכך שהצופה יעשה ברגליו מה שהם חיפשו נואשות במכחוליהם.
אם יש לה לאמנות לב הרי קוראים לו כישלון ואם יש לה לאמנות מזל גם לו קוראים כישלון.
אדם מנסה דבר אחד ויוצא לו, למזלו, דבר לגמרי אחר. צאו וראו: הדבר שאנחנו מנסים לספר כבר היה וכבר התרחש ואילו הכישלון לספר אותו טרם היה ולא יתרחש אם לא ננסה. כשנספר את ניסיוננו, זה יהיה סיפור אחר, בנו הממזר ורצוי גם הסוטה, של הסיפור הטריוויאלי שרצינו, שחשבנו, לספר. הסיפור האמיתי הוא רק רקע לווריאציות על צער, בדיוק כמו ההתנהגות התזזיתית שנכפית עלינו לטובה מול חבצלות המים.
גם הספר "מסעות ארודיקה" מאת בת-שבע שפירא מנסה לברר מקרים שקרו. יותר מזה המחברת, בתמימות המשותפת לכל המחברים, מרהיבה עוז לשאול: למה חלק מהאירועים ומהמעשים ומהיחסים היו כפי שהיו... ולמה לא כפי שרצתה וקיוותה שיהיו, אך הכתיבה בוגדנית ומאכזבת אותנו לא פחות מהאנשים הקרובים לנו. היא מייצרת מהחומרים היקרים ביותר לליבנו רגעים חדשים וחומרים חדשים – היקרים לכתיבה. המרחק הבלתי ניתן לתיקון שבין האינפוט לבין האאוטפוט הוא המנגנון רב החסד שמחסל את האישי והיומני והאפיזודי והופך אותם לשקר עובדתי המקרין אמת אמנותית. נכנסות טענות ויוצאות מחשבות.
הכתיבה גורסת את הזיכרון, מפוררת את המסכנות, משחררת אשמים, פוגעת באינוסנטים וחיה מפספוסים.
זה ספר שאין בו כרונולוגיה ואין לו זמן ברור ולא תחומי זמן. אין דוברת אחת וספק אם האחת הזו היא דוברות רבות המבקשות להתאחד. היחס שבין יחיד לרבים מסובך כאן לא פחות משמסובכת הזוגיות. מיותר להגיד, אך לא בלתי מוזיקלי, שאין עלילה ולא סגנון אחד ואין אפשרות לשאול; היה או לא היה ובוודאי שלא להכריע: צודק או לא צודק. זה טקסט שמתהווה עם הכתיבה ולכן הוא מתהווה גם עם הקריאה ולכן שופטים אותו על אופן התהוותו ולא על פי חומרי היסוד שהפעילו את המנגנון. חומרי החיים האמיתיים אינם אלא חומרי בעירה המכלים את עצמם בשביל הספר ואי אפשר שוב לעשות ביצים מהחביתה הזו. זה ספר שנוקם בחן רב בכל הסיבות לכתיבתו ומזניח אותן לטובתו.
יש הרבה 'אני' בספר וישנה כמאמר הכתוב "דמות האישה הטווה-את-הסיפור" אך האני עובר כל הזמן דהפרסונליזציה. אדם המביט על עצמו מבחוץ מאבד בהדרגה את השליטה בדימוי העצמי שלו. הוא מנסה להיות לעצמו קטגור ואולי גם סנגור אבל הפיצול הזה בין הפנים והמבט מבחוץ כופה עליו פיצולי אישיות נוספים. הפיצול מרבה את תכונות המתפצל, אך מקשה להתייחס אליהן התייחסות מחייבת. זהו טקסט בעל תכונות וגטטאטיביות שבו כל הרהור מקיים תכונות של ייחור.
אני מצטט: "בעודה רכה לימדו את הילדה להצניע-לכת ככל האפשר כלומר – לא להרים ראש / להטמין-ראש-בעפר-ככל-האפשר / להסתתר-בעצם / לברוח מאור כמו-מחושך בטח-ובטח מאור-הזרקורים שרק יכול לסמא."
ולשם מה צריך כל כך הרבה ביטויים נרדפים? ולמה להגיד את זה כך וגם אחרת? בשביל הניסיון לשיפור עמדות מחשבתיות. בשביל לא להיתקע במסקנה. בשביל שההחלטה והבחירה לא יהפכו למעצור. השינויים בספר הזה בין גירסה לגירסה בין סגנון לסגנון אינם ראשומוניים הם אבולוציוניים, הם מתווספים אחרי שהם נולדים. הם תוצאה של ריבוי טבעי ולאו דווקא של פקפוק. והרי כל שורה שנכתבת דורשת שורה שתגיב עליה. במובן הזה טבעו של הספר אינו ביצירת גירסת כיסוי אלא ביצירת – כתיבת סיכוי, לאמור, השורה הבאה היא שתבהיר את התמונה ואם לא – תבוא אחרת אחריה. וגם היא לא תכריע אלא תאפשר.
זה ספר שבכל פעם שהוא נתקל בדעה – בטוב – ברע – הוא מעלה אלטרנטיבות.
אפילו הבדידות היא מצב אמביוולנטי שבתוכו מסתתרת העצמאות ונולדת הנאת חוסר התלות.
מהרבה בחינות זה ספר המספר על פאסיביות מסוימת בחיי המעשה ואקטיביות גדולה במחשבה. המחשבה מורכבת מרגשות שמותירים בה חיי המעשה אך גם מרגשות עצמאיים. אפשר להגיד את זה באופן אחר; זה ספר שמראה שאפשר להמעיט מאוד במעשה והמעט הזה די בו כדי להפיק הרבה מאוד במחשבה.
אין ספק שזה ספר על נשיות וכל התיאורים כאן על הכתיבה הווגטאטיבית הם תיאורים על הולדה ועל גידול ועל תלות. והמחברת כאשר היא נעצרת, בשל חוסר יכולת להמשיך ולברר משהו, היא עושה מה שעושים הפסיכולוגים, אבל היא עושה את זה מסיבות אחרות, היא מיילדת שוב את ילדותה. היא אומרת "כל זה כל כך נחמד וגם כל כך ילדותי" ההיזכרות בילדות איננה כלי לריפוי עצמי, אלא כלי להבנת מנגנון ההולדה. ואולי בכל זאת יש כאן גם גוון פסיכולוגיסטי – האפשרות להוליד את עצמך מחדש. העיסוק בילדות הוא לדעתי מנגנון לבניית אוטונומיות בתוך הנפש, או בתוך הסיפור. אני כלום לא יכולה – ואני כל יכולה – אני האישה – אין לי שום שליטה במצב – אבל המצב איננו בלעדי. אני המיכל ואני המכילה ואני המולידה גם את הצער.
ההיזכרות בילדות מובילה לפעמים להתיילדות מה שמקל על בניית משחקי תפקידים שבהם יכולה האישה אם תחליט להיות אופטימית כמו ילדה: "עזוב לא – יקרה – כלום שום – דבר זה – שום – דבר שוםדברלאקרה / רק כשהיא תגדל"
ההתיילדות מאפשרת לאישה לשחק מול עצמה בתפקיד האכזר של הגבר, או סתם להתאמן בהלקאה עצמית טרום-פמיניסטית – "כל – מיני – דברים – של – מה – בכך – יש – לה – לאישה הזאת בראש – שלה – ובמילים אחרות – טריוויאליזם."
זה נכון שיש בספר אהדה מובנת לרגישות נשית ולא מעט חוסר אהדה להיעדר התחשבות גברית, אך על פי אותו הספר הנשים, כמו כולנו, יודעות להציק לעצמן היטב גם בלעדינו. במידה רבה מדובר בשאלת שאלות נצחיות מבלי נכונות להאמין בתשובות. אין חשיבות אם זר הוא המשיב על השאלות או השואל עצמו. לא פעם נזכרתי בבדיחה המצחיקה והמעוררת חוסר נוחות מבורכת, על שני פסיכולוגים בהיוויוריסטיים שהלכו למיטה לשם קיום יחסי מין. לאחר מעשה אומר הפסיכולוג לפסיכולוגית: "לך היה טוב איך היה לי?" הזולת הוא המראה אך התמונה עדיין תלויית פרשנות.
דינו של האדם לחפש את האושר כשם שכנראה דינה של בהמה למצוא אותו, אך בשל החיפוש הנואש אין לך דבר שלא יכול להתחפש לפיתרון, עד כדי כך שאפילו הבורות למשל יכולה להיראות אופציה; "נראה ש-מ' היא לא מספיק בורה (או – אולי היא לא מספיק יודעת איך להיות – מה – ולאורך זמן."
לעיתים נמצאת התקווה בהנמכת ציפיות, בהתכנסות, בהתכרבלות, במניפולציות של הזיכרון, בשינויי גירסה.
זה הכול ניסיון עיקש לשנן מנטרות ולהשביע את הייאוש: "לא לבכות ולא להתעקש את – לא – צריכה – לבכות – כל – כך את – לא – צריכה – להתעקש – כל – כך ממש – לא ( ובקיצור – תפסיקי עם – זה) – כך אמר עובר – אורח שראה את א' או את מ' במקרה על אם הדרך בוכייה מה שאת צריכה זה לחיות את החיים שלך בשקט בלי – לשים – לבבאמת זה לא חשוב כל – זהוממילא זה הכול עובר."
ייתכן שהפנטזיה הכי פנטזיונרית שלנו היא שאצל האחרים הכול אחרת ושכל מה שאנחנו צריכים זה לחיות כמו האחרים. תוך כדי הגעגוע הכי חזק שאפשר לקשר הדדי ומוצלח, כמו אצל האחרים, מתגלה, מתוך הכתיבה ומתוך הבחינה, שגם אם הדבר הבלתי אפשרי הזה יושג ואולי מיד ברגע שלכאורה יתאפשר, תיסוג המבקשת או ייסוג המבקש אל תוך עצמם ויתאהבו בבדידותם.
מעגלים מעגלים סובבים סביב השאלות בדבר האהבה. מה זאת אהבה מאין כמוה היא שואלת – זה בעצם נכונות לאהבה גדולה – מאין כמוה. נכונות למסירות. נכונות לכאב. אם כך מי שמוכן שתהיה לו אהבה מאין כמוה הרי כבר יש לו. יוצא מזה שאפילו האהבה היא סוג של מונולוג פואטי. היא לא דיאלוג. יש הבדלים באיכות המונולוגים, אבל אין כמעט דיאלוגים. האהבה האמיתית לפיכך היא זו שבראת ולא השגת... זה מה שאין לך – כי המצאת אותו. כי יותר משאתה יוצר אתה יציר.
כאשר יוצרים תנאים לאהבה נדמה שהם מכילים גם את האהבה עצמה.
לא רק הפחדן מת אלף מיתות גם האמיצים. כל גירסה בספר מסתיימת במוות. מה שבא אחריה איננו לידה מחדש אלא לידת יצור אחר ההולך אל מותו.
"הרי הנורא מכל כבר קרה –
– אבל הנורא ביותר עוד לא – "
ועוד ציטוט: "וכך הגיע א' למסקנה (במאוחר) שכדי לכתוב את עצמה היא חייבת לפרק את עצמה לגורמים וכשהיא מפורקת לגורמים היא לא קיימת (בכל אופן לא כדבר אחד) – "
ואני מזכיר לכם לרגל הפירוק לגורמים שהתחלתי את הדיבור מציור אימפרסיוניסטי שביקש, כידוע, למצוא איחוד באמצעות הפירוק.
אסיים בציטוט מאוד יפה לסיום מדפיו האחרונים של הספר:
"פרק מתוך יומן אהבתה הבלתי-אפשרית של ס"פ
כל-כך יפה היתה הכיכר הקטנה לעת ליל בעיירה שעל שפת-הים סביבה היו עצים עתיקי-יומין שולחנות וכסאות ארעיים הוטלו בערבוביה (כבר סגר) קולות של ציקדות ניסרו באפלה והיינו שם לבד – ולא קמה בי הרוח שתינו יין וצחקנו – ועדיין לא קמה בי הרוח (ורק אחרי הרבה זמן קמה – בי–אבל זו היתה רוח-אחרת)
וזה העניין כולו אין רוח אחרת מלבד זו שהיא כל הזמן אחרת.
תודה רבה.
דברים שנאמרו בערב הדיון על הספר באולם ע"ש פליציה בלומנטל בתל-אביב. הספר יצא בהוצאת 'אוריָן' בשיתוף עם 'ספרא', בית ההוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל
רון סואן
כנופיית ביריוני מרזל הגזענים מבהילה אותי יותר
שלום אורי הייטנר,
אני מרגיש צורך לפנות אליך אישית בעקבות תגובתך [גיליון 478] לדעותיי שפורסמו בעלון של בן עזר באינטרנט [ליתר דיוק מכתב עיתי הנשלח באי-מייל למכותבים בלבד. – אב"ע].
אני מכבד את זכותך למחאה ואת רגישותך לביטוי "מתנחבלים" שהשתמשתי בו. ייתכן שזה ביטוי חריף – לא אני יצרתי אותו – אבל אני חש כאיש שמאל וציוני לפחות כמוך (מה זו ציונות, אגב?) – שההתנחלויות והמתנחלים הם "חבלני" ואוייבי תהליך השלום ברמה האידיאולוגית.
אני גם משוכנע (בצער) שאני ועמיתיי לשמאל, בעבור ציבור המתנחלים, מהווים "דמות אוייב שתוקע סכין בגב האומה", "אוהבי ערבים", "סמולנים", "ותרנים", "כופרים" (ביטוי שמושמע כלפי השמאל כל יום מחדש) עם חזון הפשרה המדיני בו אנו תומכים ואותו אנו מובילים משנת 1967.
לאף מחנה אין מונופול על טוהר הוויכוח, לצערי.
לא למדנו מאומה מתרבות הוויכוח של הבריטים ששלטו בארצנו (וברחו מכאן כל עוד רוחם באפם). בוא לא ניעשה תחרות מי "נועז" ובוטה יותר... ויכוח קשה, מר, נוקב ותוסס, מתנהל בין שני המחנות. בשנת 1995 נעשתה תפנית בה נורה מאקדחו של "מתנחל" (אידיאולוגי) כדור בליבו של ראש הממשלה.
אני מוכן להודות שהשימוש בביטוי "מתנחבלים" עשוי לעורר עליי זעם ואי נחת; אם פגעתי בך אישית, או במי מקוראי העלון: אני מצר על כך. יחד עם זה תגובתך כלפיי היתה מזוהמת ופוגענית לא פחות.הפוסל – במומו פוסל?
כנ"ל התגובה הפחדנית והגזענית של אותו ע"צ (מדוע הוא מסתיר את שמו?) שהזכיר את ערביי ג'לג'וליה. האמן לי שכנופיית ביריוני מרזל הגזענים מבהילה אותי יותר, לדאבוני.
אני חושב שחטאת למטרה: אם ניסית להציגני כגס רוח – נכשלת. הרי סגנון הכתיבה הבוטה והאלים שלך עולה מאות מונים על הביטוי בו השתמשתי. אם ניסית להעליב אותי ולפגוע בי אישית – הצלחת-לחמש דקות...שטפתי פנים והמשכתי הלאה.
אני רוצה להאמין שלמרות הפער התפיסתי העמוק ביננו – נוכל לנהל ויכוח תרבותי ולא פוגעני, תוך כיבוד זכותו של השני להביע דעותיו ללא מורא וללא משוא פנים, גם אם דעה זו רחוקה שנות אור מדעת עמיתו.
אחרת – באמת אין תקומה ואין תקווה לחברה הישראלית.
שנה טובה, גמר חתימה טובה
רון סואן
אתיאיסט-שמאלן- ציוני-מתנגד לכיבוש
* * *
לרון סואן,
"מתנחבלים" אינו ויכוח ענייני. זה כמו "ערבושים" למשל. אתה מתנגד להם? כבד אותם כיריבים. המתנחל מהרצליה שרצח את רבין, הוא אוייבם של 99.9% מהמתנחלים, בדיוק כמו שהוא אוייב שלך ושלי.
אורי הייטנר
יוסף חרמוני
טיעון לא רציני
אורי הייטנר ("רשלנות או שרלטנות", חב"ע 478) קובע כי הטענה שלא ההתיישבות היהודית באזור מטולה-כפר גלעדי יצרה את "אצבע הגליל" אין בה אמת. הייטנר שולל את הגישה מנפצת המיתוס, ושואל, רטורית: "איך ניתן להסביר אחרת את הסטייה המוזרה בקו הישר של הגבול, בדיוק במקום בו הוקמה אותה?"
אפשר להסביר בקלות, כשקוראים את ספרו של פרופ' גדעון ביגר, "ארץ רבת גבולות". הספר (הוצ' אוניברסיטת בן גוריון, 2001) עוסק, כמובן, גם במו"מ הצרפתי-בריטי עלגבול הצפון. עולה ממנו כי: 1. קרב תל חי היה אירוע זניח, ולא שינה דבר. 2. הימצאותה של מטולה הסיטה את הגבול תזוזה קטנה, בקצה אצבע הגליל. 3. האינטרס הבריטי היה להכליל את כל מקורות הירדן בשטח ארץ-ישראל. זאת, משיקולי הידרשות חקלאית למימי הירדן, והן כהד לתכניותיו של רוטנברג להקים פרוייקט הידרו-אלקטרי במורדות הגולן, שהצריך שליטה במקורות הירדן. 4. גורם מפתיע היה ההישענות הבריטית על הפסוק התנ"כי "מדן ועד באר שבע", שהוביל להתייחסות אל דן כאל חלק מובנה של ארץ-ישראל.
להלן מובאות אחדות מתוך הספר:
* "אפשר לקבוע כיום בבירור, כי לא היה כל קשר בין אירועי תל חי לבין קביעת גבולה הצפוני של ארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי. המתדיינים הראשיים לא התייחסו כלל לפרשה בעת האירוע ואפילו אחריו. גם כאשר ניהלה המנהיגות הציונית מגעים עם הבריטים ועם הצרפתים באשר לקביעת קו הגבול, היא ביכרה להתעלם מהפרשה. הפרשה הזאת נתנה אתאותותיה, כנראה, רק בקרב היישוב היהודי בארץ. בתקופה האמורה, בין ינואר 1919 לבין יולי 1920, נהרגו ונפצעו בהתנגשויות עם ערבים באיזור 150 קצינים ו-3.432 חיילים צרפתיים. ועשרות אלפים מוסלמים ונוצרים נהרגו זה בידי זה. נפילתם של שמונה יהודים, ככל שהיתה לה משמעות בעבור היישוב היהודי בארץ, לא היתה לה כל משמעות בתהליך עיצובו ומיקומו של גבול הצפון" (עמ' 126).
* "רק למטולה – היישוב היחיד שהן הצרפתים והן הבריטים הכירו כיישוב יהודי באזור –היתהמשמעות בתיחום המדוייק של קו הגבול. (...) לאירועי תל-חי לא היתה כל השפעה על מיקומו של קו הגבול, וגם קיומה הרעוע של המושבה בני יהודה ממזרח לכנרת, ובעלות הברון רוטשילד על שטחים נרחבים בגולן לא הביאו להכללת שטחים אלה בתחומיה של ארץ ישראל." (עמ' 152).
* "בהצעותיו אלה [1920] העלה [הרברט] סמואל לראשונה את הקשר בין התוכניות להקמת מפעל הידרו-אלקטרי בצפון לבין מיקום קו הגבול. לקשר הזה היתה השפעה רבה על הקביעה הסופית של הגבול." (עמ' 133).
* "המקור שממנו נלקח סימון הקו [בקצה הצפוני של "אצבע הגליל"] – אטלס גיאוגרפי היסטורי כלשהו, כדי להתאים את הקו הזה לנוסה של 'מדן ועד באר שבע'. ... לטענתו [של וונסיטרט, ראש המשלחת הבריטית במו"מ הבריטי-צרפתי] עבדו המשלחות – הן הבריטית והן הצרפתית – על פי האטלס ההיסטורי של ג'ורג' אדם סמית, והכוונה ב'דן' היתה לשטח השבט ולא לעיר." (עמ' 128).
עד כאן המובאות. אוסיף ואביא מתוך הספר, כי ניסיון ציוני-בריטי להכליל גם את הליטאני בגבולות ארץ-ישראל – נכשל. כמו כן, כדאי להעיר כי תזכיר של משרד החוץ הבריטי (!) הציע להרחיב את ארץ-ישראל עד גבולות הפרת (שם, ע"ע 114-115). גם משרד המלחמה הציע להחיל את תחום השליטה הבריטי של ארץ-ישראל, עד הפרת. התנגדותם של אלנבי ושל הגורמים הפוליטיים במשלחת הבריטית, הורידה הצעות אלה מן הפרק. (ע"ע 116-115).
נראה אם כן שספרו של ביגר עונה לשאלתו של הייטנר – "איך אפשר להסביר את הסטייה המוזרה בקו הישר של הגבול, בדיוק במקום בו הוקמה אותה ההתיישבות, עד מטולה בצפון?" – וזאת מבלי לקשור את היווצרות "האצבע" להתיישבות היהודית הזעירה שבקצה הצפוני.
ניסיונו של הייטנר להיאחז בגירסת ההתיישבות שקבעה את גבול הצפון, היא פתרון המנומק על דרך השלילה, בהיעדרה-לכאורה של תשובה הגיונית אחרת. זהו פיתרון שטחי במקרה הטוב, או ניסיון לצייר מטרה סביב מקום נפילתו של החץ, במקרה המגוחך.
אין חולק על חשיבותו של קו תלם המחרשה העברית כגורם בקביעת הגבולות. עם זאת, לא זה המקרה של "אצבע הגליל". כאן קבעו אינטרסים בריטיים, הבנה בריטית כי מקורות הירדן חיוניים לא"י, שתוגברה בלחץ ושתדלנות ציוניים, ותפיסה מילניארית-תנ"כית בריטית.
יוסי שלף
על הישראלי המוכן למכור נשמתו לשטן
בתמורה להכרה אקדמית בינלאומית
תוך הצטרפות לדברי הכותב מתי דוד במאמרו "בחסות 'החופש האקדמי' מנהלים חלק מאנשי האקדמיה מסע עולמי אנטי ישראלי ואנטי ציוני" (גליון 478), אבקש להוסיף נימוק משלי לדברים:
מן המפורסמות היא, שבקמפוסים אקדמיים רבים בעולם (ע"ע בריטניה למשל) מחרימים או מסתייגים נמרצות מקיום קשרים עם אנשי אקדמיה ישראליים, וכל זאת על רקע צידוד האקדמיה הזרה בתעמולה הפלשתינאית (בין מתוך תמימות, בין מתוך התממות לנוכח "תרומות" המוזרמות אליהם, ובין מתוך כניעות ורפיסות).
כך או אחרת, מצאו עצמם אקדמאים ישראליים רבים במצור אקדמי: בלא יכולת להרצות שם, בלא נתיב פתוח לפרסום מאמריהם בחו"ל ובהיעדר יכולת ליטול חלק בפעילות אקדמית במדינות הים, מצטמצמים סיכוייהם עד כדי אפסות לפרוץ מתוך ד' אמותיה של מדינת ישראל ולזכות בהכרה ובהוקרה בינלאומית.
אסופת האקדמאים שאימצה לעצמה אותן דעות הנוגדות את דרכה של מדינת ישראל ויוצאות חוצץ נגדה, נתפסת מעצם טבעה וטיבה בעיני האקדמיה הזרה כחריג מבורך וטעון טיפוח בנוף העגום הישראלי.
מכאן ועד לרווח ולתועלת לשני הצדדים הללו קצרה הדרך: זה (הישראלי המוכן למכור נשמתו לשטן בתמורה להכרה אקדמית בינלאומית) נהנה, וזו (האקדמיה הזרה שאותו ישראלי נמצא כתנא דמסייע להפצת דעותיה) לא חסרה.
ועל כך נאמר כבר: יותר משרוצה העגל לינוק – רוצה הפרה להניק.
אהוד: ועל כך נאמר כבר (בארמית): על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון (על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף. דהיינו, משום שרצחת אדם וגרמת לגולגלתו לצוף בנהר – קרה לך אותו הדבר, וסופם של רוצחיך גם כן יהיה כזה), מובאת במסכת אבות בשמו של הלל. אימרה זו היא משל, שמשמעותו היא שאין דבר הקורה במקרה, ואדם העושה רע מקבל את גמולו, "מידה כנגד מידה". באימרה מתקיים פעמיים הכלל של מידה כנגד מידה: ראשית, רואים כעת בנהר גולגולת של אדם שנרצח, וזה משום שהוא רצח אדם אחר; ובפעם השנייה, גם מי שרצח את בעל הגולגולת יירצח. (ויקיפדיה). או – על שרצחת רצחוך וכל רוצחיך יירצחו.
אלי יזרעאלי
כשאני מביט בך
מעין שיר ילדים נאה לראש השנה
כשאני מביט בך / אני רואה שפתיים
אין לי ספק / זו אחלה מציצה
ולבי יוצא אלייך / פירסינג בלשון
כמה טוב לגמור לך בפה / ופשוט לישון
כשאני מביט בך / אני רואה אצבעות
משחקות לי באבר / מעלות את המיצים
אך אין מה לדבר / שהכי הכי זה
כשראשך באצבעותייך / ואת מלקקת לי ת'ביצים
כשאני מביט בך / אני רואה רגליים
עם פלומה בלונדינית / שמזקירה לי כפליים
אני מתחיל ללטף / ואת מתחרמנת
מעביר למצב מאוזן / אינך מתלוננת
כשאני מביט בך / אני רואה ישבן
עגלגל, בולט / חף מכל פחד
בידי חופן כל צד / ואת נאנחת
לא בכדי / אני מת לך על התחת
כשאני מביט בך / אני רואה זוג ציצים
קטנים, גדולים, / שטוחים וסתם דדיים
ואני משחק, מגרד / מרים, מפיל
כי שעשוע נאה / הם השדיים
כשאני מביט בך / לפעמים אני מפסיק לראות
לאט בידייך / את גופי הופכת לגשר
אני נאנח / מצפה לבאות
האמת יקירתי / הפעם את עשר
כשאני מביט בך / שוב איני שומע
מרוב הנאה / לעיתים אני דומע
אבל עשי טובה / סיכרי את פיך
במקום הבלייך / פשוט תני לי להשפיך
עודד אסף
בעניין וולפה בארץ ישראל
מעניין לקרוא את דבריו של נתן שחר [גיליון 478]. אך כדאי להבהיר, ש'הקונסרבטוריון'שעליו כותב שחר אינו אלא המוסד הקטן שהוקם בירושלים בשנות השלושים, ובשנים מאוחרות יותר נהפך לאקדמיה למוזיקה. בשנים שבהן וולפה לימד במוסד ההוא – היו לו כמה תלמידי קומפוזיציהמסורים, שכמעט כולם (למשל: הרברט ברון) עזבו את (ארץ) ישראל כך-וכך שנים אחרי שהוא עצמו עזב – כמעט כולם לארה"ב, וכנראה אין זה מקרה. התלמיד הבולט שלו שנשאר כאן הוא חיים אלכסנדר.
הבעייה היתה לא חידוש חוזה עבודה, אלא תחושתו של וולפה שהסביבה האנושית-מקצועית כאן אינה לרוחו, ואינה מסוגלת לקבל את רעיונותיו המוזיקליים – לאו דווקא הפוליטיים. יצירה גדולה שוולפה הגיש, לדוגמה, לתזמורת הפילהרמונית (שאז נקראה:הארצישראלית) לא בוצעה, וברור שהמנגנים, המנצח והקהל שלה לא יכלו להתמודד איתה. יצירות קאמריות מסוימות של וולפה בוצעו אמנם בחוג מורים ותלמידים של המוסד הירושלמי הקטן ההוא, אך פרט להבנה מצד כמה אוהדים – ביניהם יוסף טל – הן זכו לביקורות קוטלות או מזלזלות.
אחת מאלה נשמעה מפיה של המורה הידועה לצ'לו, תלמה ילין.יש מכתב פרטי שבו וולפה מספר על כך בתחושה של עלבון צורב.
בכל מקרה, נראה לי שנתן שחר טועה כשהוא סבור שוולפה היה יכול להמשיך וליצור כאן שירי מקהלה ושירי-פועלים: הוא שאף יותר ויותר להתמקד במוזיקה אמנותית מורכבת וחדשנית, והעובדה היא שבארה"ב – חוץ מכמה מקרים בודדים של יצירותקוליות – לא חזר לכתיבת שירים בנוסח שהיה אהוב בארץ-ישראל. הוא נעשה מקור השראה למלחינים אוונגרדיים צעירים, שהיו רחוקים מאוד מסגנון עממי/פופולרי. קשה לנו, כמובן, להיות מנחשים-בדיעבד, אבל לי יש הרגשה שגם אילו חודש חוזה העבודה של וולפה בשנות השלושים, הוא לא היה נשאר כאן לאורך זמן. הנה, דוגמה מובהקת לטיפוס של אינטלקטואל-אמן-יהודי-נודד, שארץ-ישראל לא יכלה לספק לו תחושת יציבות.
[עודד אסף הוא מלחין ומרצה למוסיקה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת לוינסקי לחינוך]
אורי הייטנר / שניים וחצי מאמרים
1. די להתבכיינות
ביום הראשון לשירות מילואים ברצועת עזה, לפני כעשר שנים, נפגש עימנו קצין בכיר לתדרוך על הגיזרה והמשימות. בסיום דבריו הוא אמר: "והדבר החשוב ביותר – כל זה לא שווה, אם תיפול שערה מראשו של אחד מכם."
"אם כך," שאלתי, "למה קראתם לנו? בבית בטוח שאף אחד מאיתנו לא יפצע."
דבריו של הקצין לא היו חריגים. המסר שקיבלנו שוב ושוב היה שהדבר החשוב ביותר הוא שאיש לא ייפגע. באווירה זו צה"ל נכנס למלחמת לבנון השנייה. וככה זה גם נראה.
רוח צה"ל בנוייה מערכים של חתירה למגע, דבקות במשימה, ניצחון. כן, גם במחיר חיי אדם. אי אפשר לנצח בלי להילחם ואיןמלחמות דה-לוקס.
חייל המתגייס לצה"ל נשבע אמונים "להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל." כל חייל יודע מה משמעות שבועתו. כל חייל קרבי יודע שהוא עלול לשלם בחייו. זה המחיר הכבד ביותר, ויש גם מחירים, כואבים ונוראים כשלעצמם,אך פחות ממוות, כמו פציעה ונפילה בשבי. כל חייל יודע שהוא עלול ליפול בשבי.
אף מדינה בעולם אינה רגישה לנושא השבי כמו ישראל. הטענות אודות הפקרת שבויים, הפקרת גלעד שליט וכדומה, הן הבל ורעות רוח. הלחץ הציבורי מחזק את ידי האוייב, מחליש את יכולת הממשלה במו"מ ופוגע בשחרורו של גלעד שליט.
אמירות כמו "אני רוצה לדעת אם במקרה שאפול בשבי, האם המדינה תעמוד מאחוריי ותעשה הכל לשחרורי?" – הן התגלמות התופעה היוצרת את אותו לחץ ציבורי המחליש אותנו ומחזק את האוייב. מדינה הנאבקת על עצם קיומה, מול אוייב החותר להשמדתה, אינה יכולה להרשות לעצמה את הנהי הזה.
בדבריו לפני תלמידים אמר אהוד ברק את האמירה המנהיגותית הראויה, את האמירה שאני כאזרח מצפה לשמוע משר הביטחון. הוא היטיב להגדיר את אותה רוח – את התבכיינות. אכן, הגיעה השעה לשים קץ לבכיינות הזאת.
הדרישה לשחרר את שליט "בכל מחיר" היא אבסורדית. אני סבור שיש לעשות מאמץ עילאי לשחרר את שליט בפעולה צבאית. אך אם פעולה כזו עלולה לעלות לנו בעשרות הרוגים, זה מחיר שאסור לנו לשלם. הוא הדין במו"מ על שחרור מחבלים – יש מחיר שאסור לשלם.
ההזדהות עם גלעד שליט ומשפחתו עצומה. כולנו שותפים לה. גלעד שליט הפך כמעט לבנה של האומה כולה. כולנו מייחלים לרגע שיחזור לחיק משפחתו וחבריו, שיחזור הביתה.
אולם מי שהאחריות מוטלת על כתפיו, צריך לקחת בחשבון שיקולים נוספים, כמו חיילים ואזרחים שעלולים להירצח בידי המחבלים המשוחררים, כפי שהיה בעסקאות קודמות. עליו לקחת בחשבון שכניעה לסחטנות עלולה לעודד חטיפות בעתיד. גם לאנשים שעלולים ליהרג ולהיחטף בעקבות העסקה יש שמות. גם להם יש הורים ואחים וחברים. ההבדל הוא שעדיין איננו יודעים מי הם. אחריותה של ההנהגה, היא לפעול לא רק על פי הרגש, אלא להפעיל גם את התבונה – לשקול שיקול אמיתי מה המשמעות של מחיר עיסקה זו או אחרת.
כשגאולה כהן יצאה נגד עסקת ג'יבריל, שאלו אותה מה היתה עושה אילו בנה היה חטוף. היא השיבה, שהיתה מרעישה עולמות בקריאה לשלם כל מחיר כדי להחזירו. אבל היא רוצה להאמין ששר הביטחון אחראי דיו כדי לא לשעות להפצרותיה.
כי שר הביטחון אחראי גם לחייל הבא שעלול להיחטף, ללוחם הבא שעלול להיהרג, לילד הבא שעלול להירצח בפיגוע טרור.
אני מאמין, שאילולא האווירה הציבורית של "בכל מחיר", גלעד שליט היה איתנו כבר מזמן.
2. פה לאילמים האלה
דברים בערב ספרותי לרגל צאת ספרו של חיים גורי "עיבל", בהשתתפות המשורר
במוזיאון ההתיישבות בקיבוץ יפעת 3.9.09
התכנסנו כאן בעיצומו של חודש אלול, וכנראה לא במקרה. ספרו של חיים גורי "עיבל" ובפרט מחזור השירים "עיבל" הוא ספר של חשבון נפש – אישי וקולקטיבי. זהו ספר של מי שניצב בשער הדין, סמוך לשעת הנעילה, כי פנה יום.
"אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה," אנו מתפללים, והמשורר, פסקני, אחרי שהזכיר את נביאי הזעם, והבהיר ש"לא רצוי לשכוח שהצדק עמהם" ו"שלא נוכל לומר שלא הוזהרנו מפני העונש הצפוי לנו מידיהם" גוזר: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה / ולא הבהב באופק סימן כלשהו להקלה, שכה יחלנו לה." ואף על פי כן, אף שלכאורה הכול צפוי, ומה ניתן עוד להועיל, הוא מזכיר, בפסק זמן למעשנים, למשתינים, לפני אור אחרון, שכוכב הערב סקרן לדעת כמונו, בלשון "ונתנה תוקף": "כמה יעברון? כמה ישארון ויהיו בעניינים?"
בבית הדין תיאמר רק האמת, והאמת קשה וכואבת: לתשובות ההן אמרו "לומר את האמת, את כולה ורק אותה... והנחסיות ההן, שלא ידעו חוכמות, עשו זאת כדרכן," והרי הן "כנראה שנאו אותנו."
וכשהמשורר עושה את חשבון נפשו, באות החרטות ש"מבקרות אותך, אחר כך הן חתומות עליך. הן שוכבות איתך לישון, חולמות איתך, הולכות איתך בדרך." מדי פעם הן יוצאות לחופשה, כפי שבית הדין יוצא להפסקה, אך "הנה שבים הדיינים, קץ ההמתנה / הכרת פניהם עונה בהם, כפי ששיערנו / שלא זכינו בחנינה."
"כי פנה היום, השמש יפנה ויבוא" מתאר המשורר בלשון תפילת נעילה ומתריס וזועק כלפי שמיא, לא כעומד לדין כי אם כקטיגור: "מדוע לא ענית לי ביום הצועקים? / מדוע נאלמת לי באמצע? / מדוע כה חסרת לי כאשר קראתי לך?" וכקטגור הוא מרשה לעצמו להורות לחרב אדוני: "שובי נא אל מותן... די, את רשאית לנוח / סבואה ורוויה ועייפה מבוהק."
ויחד עם חבריו הוא משנן את "נאומי הסנגוריה / שנישא באזני הדורות הבאים."
מה תפקיד המשורר בדין? הוא הנאשם? הוא עד? הוא סנגור? הוא קטגור? אולי כל התפקידים יחד? ומי מינה אותו?
בתפילת "הנני העני", תפילתו של שליח הציבור בימים הנוראים, הוא מבקש להיות ראוי לשליחותו, ומבקש בין השאר "קבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל ופרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות." שליחותו של המשורר היא "להיות לפה לאילמים האלה" – החללים שלא ידברו עוד? אלה שאינם יכולים או אינם רוצים לדבר? או אינם יודעים מה לומר ואיך לומר? המשורר, כמו כמה מהנביאים, מנסה להתחמק משליחותו: "פרקי אינו נאה, קולי אינו נעים. קולי צרוד ממרחקים... נשאר כמאסף, ללא ייפוי כוח / בין הקוצים והסלעים." אך כמו הנביאים, אין לו הפריבילגיה להתחמק מהשליחות.
חיים גורי הוא מלחמת אזרחים. זו אינה אבחנה שלי – הוא איבחן כך את עצמו לא רק בשירו הנושא שם זה, שהוא שיר הנושא לספר שיריו הנושא שם זה, אלא גם בכתיבתו הפובליציסטית ובספרו "עם השירה והזמן".
וגם בספר זה באה לידי ביטוי מלחמת האזרחים בין האמונות והרעיונות המתגוששים בקירבו – אהבת ארץ ישראל היוקדת, שאינה אהבה ילידית, כנענית, אלא אהבת היהודי את מולדתו, לצד ההשלמה בצורך להתפשר ובהכרח לחלוק אותה עם אחרים. האמונה בצדקת הדרך הציונית, לצד הכאב וייסורי המצפון והתחושה שעשינו עוול לערבים, וגעגוע לפארידה הנמצאת היום במינוס אפס בהר הלבנון, אך בלעדיה "חסרה חיפה עוד ניע מותן שאבד." האמונה בצדקת המלחמות, לצד התחושה שאולי ניתן היה למנוע אותן ואת מות החללים שזיכרם, הכאב על הליכתם ותחושת ההחמצה אינם מרפים ממנו. ההבנה שמלחמות ישראל הן מלחמות מגן צודקות, לצד האסוציאציה שלו, עת הוא שומע את קול החזנים בהלוויות הקוראים מתוך מזמור פ"ג בתהילים "עורב וזאב וזבח וצלמונע, כל נסיכימו", ל"ספרטה", ש"כחולשה רגעית, מתייפחת על כתפינו". אולי הביטוי השלם למלחמת האזרחים הזאת, הוא דווקא בשיר "מול הים" במחזור השני בספר – "ליד הים". "טוב שר' בנימין, כבר בתרס"ז ב'המעורר', / מושיט להם יד, כורת ברית אחים. / טוב שאבא של זונק מגניב בתחתית הכפולה / עשרות אקדחים". והבית המשמעותי בעבורי, כקורא, בשיר זה הוא: "'רוסלאן', תרע"ט, אודסה. / אמי ואבי. / תודה לים, שהביא אותם הנה. / תודה לחוף יפו. / לחולות תל אביב". כי בסופו של דבר העיקר, החשוב מכל, הוא הזכות הגדולה של שיבת ציון. ואם לצד הושטת היד יש צורך בעשרות אקדחים - עשרות האקדחים ראויים, כדי להבטיח את שיבת ציון ולמנוע ממי שרוצה למנוע אותה, לממש את זממו.
במחזור זה – מלחמת אזרחים נוספת. מלחמת האזרחים בין הקללה והברכה. לכאורה, בחירת השם "עיבל" כמוה כהכרעה במלחמת האזרחים הזאת, הרי עיבל הוא הר הקללה. אולם הוא גם ההר שעליו הקים יהושע את המזבח, על פי מצוות משה. בני ישראל מצווים, מיד עם כניסתם לארץ, להתכנס לטקס שבו נקראים דברי הקללה והברכה. מחצית השבטים יעמדו אל מול הר גריזים ויברכו את העם. על המחצית שנשלחה אל הר עיבל, לא נאמר שתקלל את העם, אלא ש"תעמוד על הקללה". ואולי הכוונה היא לכך שאותם שבטים יאחזו את השור בקרניו ויעצרו את הקללה?
הר עיבל מסמל את הקללה, אך היהדות אינה דטרמיניסטית, אלא הרעיון המרכזי שבה הוא הבחירה – בין הטוב והרע, בין החיים והמוות, בין הברכה והקללה. וגם אם הכל צפוי: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה", עדין הרשות נתונה בידינו. ושליח הציבור, הפה לאילמים, גם אם קולו צרוד ופרקו לא נאה, אינו יכול להתחמק מתפקידו כסנגור באזני הדורות הבאים, גם אם לא אחת הוא משרת כנביא זעם.
כנביא זעם, אין הוא חוסך שבטו: "כי ניגש שולף בסופד והוזה נקמות בעייף מדרך, לגמוע מקובעת כוס התרעלה". זוהי פרפראזה לדברי עמוס הנביא: "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע".
אותה נבואה של עמוס נפתחת במילים, "הנה ימים באים". ובמילים האלה עוסק השיר שבחרתי מתוך המחזור "עיבל", שיר מס' 83:
מתוך הרגל, לתפארת הסיום, בלב המוראים,
אני מוסיף, על אחריותי – הנה ימים באים!
נפלא לומר הנה ימים באים, הנה ימים באים,
לאחר כל הקינים, ההגה וההי.
כי מתוך הרגל, גם אני קורא שם כאחד הבדאים –
הנה ימים באים! הנה ימים באים!
כאחד הבדאים הוא קורא, שהרי אנו כבר יודעים "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה". אך שליח הציבור לוקח אחריות – "על אחריותי". וגם אם הוא חש כאחד הבדאים, הוא הרי חייב סנגוריה לדורות הבאים, ואחריותו אינה רק להצליף, אלא גם להראות דרך, לתת תקווה, "הנה ימים באים".
כמו עמוס הנביא, שאחרי כל נבואות הזעם, סיים בדברי הנחמה (עמוס ט', י"ג-ט"ו): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם.וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".
3. מבחן ביילין
נשלח למדור מכתבים למערכת "הארץ"
אילו ניחנו יוסי ביילין, רון פונדק ויאיר הירשפלד ביושר אינטלקטואלי, הם היו מודים שהסכם אוסלו היה מקח טעות ושגיאה היסטורית קולוסאלית, ולא מסנגרים עליו כפי שעשו בכתבה "ימי אוסלו העליזים" ("הארץ", 11.9.09).
בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93, חודשיים לאחר חתימת ההסכם, הציב ביילין, אדריכל ההסכם, את נייר הלקמוס לבחינתו – מבחן התוצאה של ההסכם. מן הראוי לבחון את תוצאות ההסכם על פי מבחן ביילין:
ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.
תירוש: כלומר?
ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה.
תירוש: ואז מה?
ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.
את תוצאות ההסכם חווינו היטב ב-16 השנים שחלפו מאז חתימתו. כל מי שחי בארץ ב-16 השנים האחרונות, יודע היטב לשפוט את תוצאות ההסכם – על פי מבחן ביילין. אדריכלי ההסכם יכולים אפוא להתהדר בו כפי שממציאי תקרת הפל-קל יכולים להתהדר ביצירתם.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
רזי בן-עזר
אני פלשׂתינאי, אפילו המלך אמר
אז קודם, קצת רקע משפחתי-היסטורי. אבי-סבו של סבי (חמישה דורות לפניי), שלמה ראב, עלה לירושלים מהונגריה בשנות החמישים המוקדמות של המאה התשע-עשרה. [התאריך המדוייק הוא 1863. – אב"ע].
סב-סבי, אלעזר ראב, עלה לארץ ישראל מהונגריה ב-1876 [וייתכן שכבר ב-1875. – אב"ע], ועימו משפחתו, ביניהם אבי-סבי יהודה ראב בן השמונה-עשרה.
יהודה ראב בן עזר, אבי סבי, היה ממייסדי המושבה הראשונה, פתח-תקווה ב-1878 (תרל"ח), היה חורש התלם הראשון באדמת המושבה, שהוא התלם הראשון שחרש איכר עברי בארץ ישראל מאז הגלות, חפר את הבאר הראשונה, והיה השומר הראשון של המושבה.
יהודה ראב, אבי סבי
יהודה שמר על נתינותו האוסטרו-הונגרית, ואף היה לתקופה מסוימת נציג רשמי של הקיסרות בארץ ישראל. [ ר' הערתי כל כך בסוף הרשימה. – אב"ע]. הדבר היה בהחלט מועיל, במיוחד בתקופת התורכים, ובזמן מלחמת העולם הראשונה, משום שאוסטרו-הונגריה היתה בעלת ברית של תורכיה [וגרמניה] במלחמת העולם הראשונה.
כשכבשו האנגלים, בראשות הגנרל אלנבי, את ארץ ישראל, בשנים 1917-1918, עבר כמובן כל היישוב העברי לחיות בחסות האימפריה הבריטית.
שבע שנים מאוחר יותר, ב-1925, הוציא מלך אנגליה את "דבר המלך במועצתו על אזרחות ארצישראלית משנת 1925." זה היה חוק, שהסדיר את הנתינות של יושבי ארץ-ישראל כנתינים של המנדט הבריטי, ושל פלשתינה.
בתמונה: יהודה ראב, אשתו לאה, בנו הגדול ברוך, בתו המשוררת אסתר ראב, והילד הקטן הוא אלעזר, סבא שלי. 1902
בשנת 1930, הנפיקה ממשלת המנדט לסבא שלי, בנו של יהודה ראב, הנקרא אלעזר על שם סבו (ושאני עצמי נקראתי על שמו), תעודה המעניקה לו רשמית נתינות פלשתינאית. אלעזר בן-עזר (השם העברי שאימצה המשפחה במקום ראב, שהוא שם נהר ועיר בהונגריה [שם העיר והנהר בגרמנית היה ראאב. כיום העיר שמה גייר ואילו הנהר, הנשפך אל הדנובה, קרוי עד היום ראבה. – אב"ע]) – היה אז בן 31, נשוי לסבתי, בלה לבית שרייבמן, ואב לשני ילדים קטנים: חנה, ועמנואל, הוא אבי.
התעודה שאני מביא כאן, היא התעודה הרשמית, המעניקה לאלעזר בן-עזר ומשפחתו נתינות פלשתינאית על ידי המלך. נאמר שם, בשלוש השפות הרשמיות של המנדט, שאלעזר בן-עזר, שעד אותו יום היה נתין של אוסטרו-הונגריה (ממלכה שחדלה להתקיים 12 שנים לפני הוצאת התעודה...) הוא מעתה נתין של פלשתינה.
והנה צילומים מתוך התעודה עצמה:
ופה ניתן לראות את התעודה, משני צדדיה, ברזולוציה יותר גבוהה, ועם אפשרות להגדלה:
http://www.benezzer.com/palestinian
אהוד בן עזר
שתי הערות לדבריו של רזי
הערה ראשונה: על מעמדו המדוייק של סבי יהודה ראב כלוקח חלק בעזרה לנתינים האוסטרו-הונגרים בפתח-תקווה בתקופת המלחמה, אפשר ללמוד במדוייק מתוך ספר זיכרונותיו "התלם הראשון":
בערב פסח 1917 חל הגירוש הידוע של יהודי יפו ותל-אביב. זרם המהגרים הופנה כמעט כולו לפתה-תקווה. המחסור והצפיפות גברו מאוד. [- - -]
מן הראוי לציין כאן לשבח אדם הגון ועדין-נפש. היה זה הקונסול הכללי של אוסטריה-הונגריה בירושלים, קראוזה. קונסול זה, שהיה לא מבני-ברית, הצליח לקבל הקצבה כספית מאת הממשלה האוסטרית, ואפילו מאת ג'מאל פחה העריץ, לשם תמיכה במהגרים בעלי נתינות אוסטרו-הונגרית.
שמעון רוקח, שהיה נושא תואר סגן-קונסול אוסטריה ביפו, התיישב בפתח-תקווה בזמן הגירוש, ומיד בא בקשרים עם קראוזה, וברשותו יסד ועד של הנתינים האוסטרים, בראשותו. אני נתמניתי כמזכיר הוועד הזה, שהיתה לו סמכות קונסולרית. משכורתי היתה 6 לירות תורכיות לחודש, כולל שכר-דירה עבור המשרד שנקבע בביתי. תפקידי היה לערוך את רשימת הנתינים, לחלק את ההקצבות, לנהל את החשבונות בהתאם להחלטות הוועד ולמסור דו"ח רשמי לקונסוליה בירושלים.
קשיים ידועים נגרמו לנו בעטיים של הנתינים האוסטרים המזוייפים, שקיבלו פספורטים מזוייפים ב"בתי-החרושת" שהיו קיימים אז בארץ למטרה זו, כדי להשתמט מעול השירות בצבא והשלטון התורכי בכללו. בעלי ה"פספורטים" האלה באו גם הם לדרוש תמיכה, וכשלא נענו מטעמים המובנים מאליהם, היו מקימים שערוריות.
[להלן בספר פירוטים נוספים בנושא, כולל תרומה לוועד של אלף לירות תורכיות מאת ג'מאל פשה].
["התלם הראשון", עמ' 157]
הערה שנייה: בכל מקום שרזי, בנו של בן-דודי עמנואל בן עזר ואחיה של שרון בן עזר, כתב במקור פלסטינאי, אני תיקנתי – לפּלשׂתינאי ופּלשׂתינה. והסיבה היא: עד תום תקופה המנדט היינו כולנו, יהודים כערבים – נתינים פּלשׂתינאים [ולא פלסטינים או פלסטינאים] של ממשלת פּלשתינה-א"י, ככתוב בתעודה המובאת לעיל.
המונח פלסטיני כהגדרה לערביי ארץ-ישראל לא היה קיים, גם לא כשם של מדינה – פלסטין. כל אלה הן המצאות פוליטיות מאוחרות יותר מצד הערבים, ולצערנו גם מצידם של ישראלים שמסרבים לדעת את ההיסטוריה. עובדה, לאחר כיבוש חלקים מארץ-ישראל על ידי אחדות ממדינות-ערב ב-1948 – לא קמה בארץ-ישראל מדינה ערבית עצמאית בשם פלסטין, אלא השטחים הכבושים סופחו, בצורה זו או אחרת, למדינות הערביות שפלשו וכבשו את השטחים שנועדו, לפי החלטות האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 – להקמת מדינה ערבית עצמאית.
בית משפחת יהודה ראב בשנים 1901-1910 בפתח-תקווה
ביתו של יהודה ראב ומשפחתו בשנים 1901-1910 ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה
הבית החד-קומתי, שנראה בעיני הילדה אסתר ראב כארמון (היא היתה בת שבע כשחנכו אותו), נבנה ברחוב רוטשילד על עשרה הדונמים שקיבל יהודה ראב מפקידות הברון כשסיים את עבודתו עבורה. השטח היה קודם גן ניסיונות לעצי פרי נשירים. הוא משתרע מרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום) עד ביתו של בן-ציון שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שהושלמה בניית הבית החדש. זיהוי נוסף: בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניבנה לימים על רחוב ז'בוטינסקי בניין נוסף, פינתי, בן שתי קומות, כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי אפשר עדיין לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי.
הצורך הכלכלי למכור את הבית ולעבור לבית על שטח קטן יותר ברחוב ביל"ו, (בית שבו גרה המשפחה גם בתקופת מלחמת העולם הראשונה) – היה משבר גדול בחייה של אסתר בת ה-16 והיא כותבת על כך ביומניה מאותה תקופה שמצויים בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג. הבית ברחוב רוטשילד מתואר גם בפרוזה שלה, ובייחוד בסיפור "המרתף", מרתף שקיים עד היום בבית המוזנח.
כיום קרוי הבית "בית אלישיב" [אֶלִישָׁיוב היה שם המשפחה המקורי] ובחזיתו הציבה העירייה שלט כחול, הנראה גם בצילום, והמספר את תולדותיו:
בית אלישיב
יהודה ראב בן עזר (1858-1948), חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה בחנוכה תרל"ט (דצמבר 1878), בנה את הבית בשנת 1901 ובו התגוררה המשפחה עד שנת 1911.
כאן עברה על בתו, המשוררת אסתר ראב (1894-1981), תקופת ילדותה ונעוריה מגיל שבע עד שבע-עשרה.
סיפורה "המרתף" מתאר את מרתף הבית, הקיים עד היום, ופותח במילים: "המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על ידי אשנבים מקבילים, מסורגים."
*
שרון רז, הצלם של תמונות הבית, שלח אותן באינטרנט לרזי בן-עזר:
הנה צילומים שצילמתי מביתו של אבי סבך, יהודה ראב, ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה. הבית הזה מוזנח מאוד כיום ובשנים האחרונות, אך הוא בעיקרון מוגן וברשימת השימור של העיר פתח תקווה.
שרון רז
האדריכל-הצלם שרון רז מתמחה בצילום מעולה של אתרים חרבים וחרבים-למחצה מתולדות ראשית התיישבות העברית בארץ. במאי 2007 התקיימה בגלריה של מרכז באוהאוס ברחוב דיזנגוף בתל-אביב תערוכת תצלומיו "מבנים בסכנת הכחדה". הוא רואה בעבודתו שימור מיבנים לכל דבר, אם כי במובן הדיגיטלי. "בכל תצלום אני מרגיש שאני עושה למען האדריכלות הלא-קאנונית בארץ." (אסתר זנדברג, "הארץ", 6.5.07).
שרון רז הוא בנם של ורדה ואריה רז, נכדם של יואל ויהודית סימקין (לבית וולפברג) מפתח-תקווה, אלה שתיים מהמשפחות הוותיקות שהיו ממייסדות המושבה וממעצבות פניה. בילדותו ביקר האדריכל שרון רז בגנון של אימי, דורה בן עזר.
האתר המעניין שלו באינטרנט הוא:
http://www.disappearing-archit....id=2&area_id=8&sub_area_id=422
המלביה"ד: אהוד בן עזר
* * *
במלאת שלושים לפטירתו של אהוב-לבנו
שלמה גוברין ז"ל
נעלה לקברו לטקס גילוי המצבה
ביום שלישי כ"ו באלול תשס"ט (15.9.2009)
בשעה: 16:30
נפגשים: בבית העלמין ירקון באולם הגאולה
חבריו ומוקירי זכרו מוזמנים
אנו מודים לכל מנחמינו הרבים בכתב ובעל-פה
משפחות גוברין לדורותיהן
יוסף אורן
הגם זו סאטירה? (חלק א')
ספרו החדש של בני ברבש ("המפץ הקטן", הוצאת הספריה החדשה 2009, 125 עמ') מתרכז באירוע מוזר שהתרחש לרועי קובלבסקי. אחרי שנים שלא ריסן את תיאבונו, החליט להשיל את עודפי השומן שהצטברו בגופו עקב כך. בזו אחר זו ניסה דיאטות אחדות וכולן לא סייעו לו לרזות. ואז שמע על דיאטה מבטיחה, המבוססת על אכילה בלתי-מוגבלת של זיתים בלבד. יתכן שהיה יוצא בלא-כלום אך בשלום גם ממנה, אלמלא נתקע גלעין של זית בקנה גרונו באחת ארוחות הזיתים, כה סמוך לאוזנו השמאלית, שאי-אפשר היה להוציאו משם. אחרי ימים אחדים גילה רועי, שהגלעין הנביט עץ-זית זעיר שהחל לבצבץ מאוזנו.
אירוע אבסורדי כזה מעיד על סיפור שאין הוא סיפור ריאליסטי, אלא אלגוריה, המבקשת להפנות תשומת-לב לתופעה כלשהי בממשות. ואכן, במקרה הזה לא צריך להתאמץ הרבה כדי להבין, שעל המראה הגרוטסקי של אדם שעץ-זית מגיח מראשו ביסס המחבר סאטירה, לחלוטין לא מעודנת, שחיציה מופנות לתופעה שהוא מסתייג ממנה. ואשר לרועי – ההתהלכות עם עץ-זית המבליט את חריגותו-מוזרותו היא לדעת המחבר עונש שבהחלט מגיע לו.
מהי סאטירה?
אך לפני שיפוענחו רמזים אלה לפירושה של הנובלה "המפץ הקטן" כסאטירה, נקדים לבאר בקצרה מהי סאטירה. לסאטירה מסורת ארוכה בספרות על כל סוגותיה: השיר, הסיפור, המחזה והמסה. סופרים מסתייעים בסאטירה כדי ללעוג לאלה בחברה שאיבדו את הענווה האנושית, אחרי שההצלחה האירה להם פנים: מנהיגים פוליטיים שהכוח סיחרר את ראשם, ידוענים שסיגלו לעצמם התנהגות של מורמים מעם ובעלי-ממון המנקרים עיני אחרים בעושרם. בנעיצת סיכה באלה הנפוחים מעצמם, מגשימים כותבי הסאטירה עבור הציבור נקמה שאין מתוקה ממנה: ההזדמנות ללעוג לחולשותיהם, למגרעותיהם, להתנהגותם המגוחכת, לסתירות בדעותיהם ולרדידות של רעיונותיהם של אלה המעניקים להמוני האלמונים – הוא-הוא הציבור – את ההרגשה שלקיומם ולמעשיהם אין ערך כלשהו.
אמנם תמיד היו כותבים שניצלו את הסאטירה למטרה מוגבלת וזמנית, לחיסול חשבונות אישיים, אך גדולי הסופרים השתמשו בה למטרה ראויה-באמת: לשחיטת "פרות קדושות". ולכן זכתה הסאטירה להערכה רבה, אף שביסודה היא סוגה אידיאית-דידקטית המקצינה את ההומור מעבר לרמה הקומית החביבה והמשעשעת. לשחיטת "פרה קדושה" נעזר כותב הסאטירה בהקצנות המותאמות לגודל "הבהמה" שהחליט "לשחוט", כגון: ההגזמה (בדומה לקריקטורה), הפארודיה (החיקוי המנמיך), המטפוריקה (הדימוי מתחום נחות) והתימלול המופרז (נמוך מהמקובל או גבוה מרמת הדיבור השכיח). שום "פרה קדושה" לא תשרוד את אלה.
בנשק הסאטירה משתמשים, כמובן, גם נגד יריבים אידיאולוגיים, אך במקרה כזה מוסיפים לארסנל הסאטירי תחמושת המותאמת למלחמה רעיונית והיא הגרוטסקה – המחשה חזותית המבליטה את האידיאולוגיה של היריב, ובעיקר את פרק החזון בה, בעזרת צורה מעוותת ודוחה. סטיריקון המבקש לשחוט "פרה קדושה" בגודל של אידיאולוגיה צריך להתייצב למשימה הזו כשהוא במיטבו, כלומר: מצויד בדמיון מושחז, בשיניים נשכניות ובביטחון מוחלט בצדקת הטבח שהוא עומד לבצע בהשקפה של יריבו. דמיון דל, וולגאריות מופרזת, תימלול פטפטני, והיסוס של השוחט לנעוץ ב"בהמה" ביעילות את המאכלת הממיתה – לא רק מכשילים את הסאטירה, אלא הופכים את כותבה בעצמו לקורבנה הנלעג.
משפחת ימנית
הסיבה שבגללה נבחר רועי להיענש בצמיחת עץ-זית מראשו נחשפת כשמלקטים את הפרטים עליו ועל משפחתו. במשפחת קובלבסקי שלושה דורות, ואף שרועי הוא כבר אבא לשני ילדים, לא הוא ולא סמדר אשתו, אלא מרים אימו היא הפוסקת בעניינים אידיאולוגיים במשפחה. בניגוד לסבא בועז, חותנה, שהוא קוסמולוג בגימלאות ולכן סולד מרעיונות מופשטים, שאי-אפשר להוכיחם באופן אמפירי, המגלה עניין מועט ב"סכסוך", מתבלטת הסבתא מרים במעורבותה הגדולה ב"מצב הישראלי". לה ברור לחלוטין, איך צריכים יהודים להתמודד עם הערבים אחרי השואה, ודבריה הבאים משקפים היטב את האידיאולוגיה שהיא מחזיקה בה.
לדעתה מגלה הממשלה אוזלת-יד בביצוע פעולות שלהנחתה הן פשוטות למדי "כמו למחוק את החיזבאללה בלבנון, או לספח אחת-ולתמיד את יהודה ושומרון" (100). לנוגה, נכדתה בת החמש, היא מסבירה, שחשוב לבצע נטיעות ב"שטחים" כדי להבהיר לפלסטינים "שהשטח הזה שלנו ולא שלהם" וגם "כדי לעצור את הנסיגה המטורפת שמובילה חבורת התבוסתנים מ'קדימה' ומ'העבודה'" (113). ובהגיע החיילים לפנות את אוהבי ארץ-ישראל משטח נטיעות חדש בגדה, שיועד להקמת התנחלות חדשה, התייצבה מולם לשכנעם "שהמקום הזה הוא ערש עמנו – – – ושמולדת לא מחליפים ולא מחלקים." (118). והיא גם זו שהתייצבה בראש דוחי ההצעה, להכריז על שטח הנטיעות הזה כעל אתר בינלאומי, בנימוק "שכל מקום שנטוע בו יהודי – לנו הוא לנצח-נצחים." (121).
בניגוד לאגדה שכלות וחמות צהובות זו לזו, זוכה אימו של רועי לתמיכה מלאה בדעותיה אלה מצד סמדר, המוסיפה לנימוק "הזכויות ההיסטוריות" של חמותה, נימוקים עכשוויים יותר. סמדר תומכת בחמותה משום שהיא מכירה את "המנטאליות הערבית". ואחרי שהיא מפרטת את רשימת המאפיינים של המנטאליות הזו – וקובעת על-פיהם, שהערבים הם חמומי-מוח, מסוכנים, ערמומיים ומפירי הבטחות – נשמעת הגיונית לחלוטין מסקנתה, ש"בגלל זה אי-אפשר להגיע איתם לחוזה – – – ואז נשאר לך רק להכות בחזרה, כי הדבר היחידי שהם מבינים הוא כוח." (99-97).
מאחר שהדעתנות האידיאולוגית היא נחלת הנשים במשפחת קובלבסקי, גם רועי, ממש כמו אביה של סמדר, איננו פולש לתחום התמחותן ואיננו מצהיר על עמדותיו הפוליטיות, אך בנו בן השלוש-עשרה, אספי – שעליו הטיל בני ברבש את תפקיד מספר העלילה – מגלה לנו, שבעמקי לבו מחזיק אביו בדעות של אימו (102). אספי גם בוגר מספיק כדי להבין את האירוניה במצב שנכפה על אביו, שעץ-זית תקוע בראשו ומטה בכובדו את ראשו שמאלה "למרות הנטייה (הפוליטית) שלו לימין" (103). ואכן, רועי מתאמץ להתגבר על השפעת העץ, המטה במשקלו את ראשו שמאלה, ובעת הזאת מתרכז בתהליך הפוטוסינתזה, שעץ-הזית מבצע בראשו, המסחרר אותו ומשבש את כל מאזן הגלוקוז בדמו. ובייאושו הוא מוכן אפילו להסתכן בנסיעה לשטחים, כדי להיפגש שם עם פלסטיני, שהוא מגדל הזיתים הכי ידוע במזרח-התיכון, ולקבל ממנו עצה, איך להפריד את העץ מראשו (100).
בניגוד לבוגרים במשפחת קובלבסקי, שקל להציבם לצד הסבתא לפי קירבתם התיאורטית והמעשית להשקפה הלאומית-ימנית של המשפחה, קשה יותר, לפי שעה, לקבוע היכן להציב את הנכדים. אשר לאספי, סבא בועז מזהה אצלו "פוטנציאל להיות מדען" (עמ' 19), ולכן הוא מניח, שהנער יהיה נבון מספיק וממש כמוהו יתרחק מרעיונות מופשטים, שמהם עשויות האידיאולוגיות, ויתרכז בבדיקת העובדות בכלים האובייקטיביים של התבונה. סבא בועז גם מעודד את אספי לנקוט עמדה עצמאית מול הלחץ המופעל עליו במשפחה, לאמץ את השקפת המבוגרים האחרים ובראשם הסבתא, ולכן הוא מספר לאספי, שההתכתשות בין יהודים לפלסטינים על השטחים היא בעיניו עדות למוגבלות הידיעה של שני הצדדים, אשר אינם מודעים לעובדה, שמפץ נוסף, המאיים על היקום, יציף אותו במים ויהפוך למיותר סכסוכים על שטחים בכל מקום בעולם ובכלל זאת גם במזרח-התיכון (116-111). למניעת טעות בהבנת שם הספר, נקדים ונאמר שלא למפץ מחריב-עולם זה כיוון ברבש את השם שבחר לספרו.
ההסבר הזה של סבא בועז אכן פוקח את עיניו של אספי, המפגין את עצמאותו המחשבתית בהרהורים אפיקורסיים על השקפת הסבתא והוריו: "למה אנחנו רבים עם הפלסטינים על כל חתיכת אדמה, כאילו זה או הם או אנחנו, בזמן שברור למדענים שלא הם ולא אנחנו." (117). שאלתו זו רומזת, שבו, כנראה, תיעצר הצלחתה של סבתו להשפיע על בני המשפחה להחזיק באידיאולוגיה הלאומית-ימנית.
פחות אירונית, אך לא פחות נבונה, היא השאלה ששאלה נוגה, אחותו בת החמש של אספי, אחרי שהאזינה לחיזוי זה של הסבא בועז: "אם כל העולם עומד להיחרב, בשביל מה לנו לעשות את כל הנטיעות האלה?" (113). דומה, שגם היא לא תסב נחת לסבתא בהגיע המועד שלה לקבוע את השקפתה בנושא "הסכסוך".
ההתבטאויות האלה – העוסקות ב"חתיכת אדמה" וב"נטיעות" המזדרזות לקבוע זכויות בעלות עליה – מלמדות שהאלגוריה בספרון "המפץ הקטן" היא סאטירה פוליטית-אקטואלית על משפחה המשתייכת ל"מחנה הלאומי". ולעוד מסקנה מוליכות ההתבטאויות האלה: שברבש אסף אותן כדי "לשחוט" בעזרתן את האידיאולוגיה של יריביו הפוליטיים. ולכן תישפט הסאטירה שלו על-פי המטרה שהציב לה ובעזרת הדרישות שהוגדרו קודם לסאטיריקון "המבקש לשחוט 'פרה קדושה' בגודל של אידיאולוגיה".
תרועת "השאננים לציון"
לפני "המפץ הקטן", שהיא כאמור סאטירה פוליטית, פירסם בני ברבש שלושה רומאנים ריאליסטיים – "היקיצה הגדולה" (1982), "מַי פֵירְסט סוני" (1994) ו"הילוך חוזר" (2003) – שלא העניקו לו את המעמד שייחל לו בספרות, והוא אכן נודע יותר ככותב תסריטים לסרטים ולסדרות טלוויזיה שביים אחיו, אורי ברבש. אך דווקא הסיפור האבסורדי-פנטסטי והבלתי-מתוחכם הזה, שכל חידושו הוא בעץ-הזית שהצמיח מראשו של רועי קובלבסקי, זכה בהד גדול וכצפוי גם לאהדת העמיתים מקרב "השאננים לציון" בספרות הישראלית. מאחר ואין הצדקה ספרותית לתהודה ולאהדה הזו, יש לחפש את ההסבר להן בסיבות חוץ-ספרותיות.
סיבה אפשרית אחת היא הבוטות שבה מנהל ברבש את המאבק האידיאולוגי ביריביו הפוליטיים מהימין בסאטירה הזו. שלא כסופרים אחרים מקרב השאננים לציון, שהעדיפו שיטות מוצפנות ומתוחכמות יותר (האירוניה, הסימבוליקה, האלגוריה, האנלוגיה בין סצינות, המילים המוליכות, ההפניות המרומזות לפרשיות מהמקרא והלשון הפיגוראטיבית), כתב ברבש את "המפץ הקטן" כאחד הקצבים: הצטייד במאכלת הסאטירה ויצא לשחוט את פרת הבשן, שלדעתו רובצת על כל גבעה ועל כל הר קירח ביהודה ובשומרון מאז מלחמת ששת-הימים ומעכבת מזה שנים את הממשלות המתחלפות לבצע את ה"אימא" של ההתקפלויות : את הנסיגה המלאה לגבולות "הקו הירוק".
וסיבה אפשרית שנייה היא "הבשורה" שהעניק בסאטירה הזו למחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך ושהוא גם קהל היעד שלו. והבשורה היא, ששבירתם של המתנחלים קרובה, כי הנה מתקרב הרגע, שלו מייחל השמאל הישראלי, שבו יתפכחו המתנחלים מההזיה המשיחית, שבאמצעות התנחלויות יוגשם החזון על מימוש שלמות הארץ בריבונות יהודית. הבשורה הזו מגולמת בשם "המפץ הקטן" שהעניק ברבש לספרון הזה. ואליה מכוון "המספר", אספי, באומרו: "כי הרי מהמפץ הגדול צמח היקום, ואילו מהאוזן של אבא צמח רק עץ זית" (19). כלומר: לא נחוץ מפץ גדול כדי להביא את המתנחלים לשבירה. מפץ קטן כמו זה שחווה רועי קובלבסקי יספיק להשגת המטרה הזו. אם תפקירו אותם על הגבעות שעליהן התנחלו, הם עצמם יתחננו שיעקרו מהראש שלהם את עץ-הזית וימהרו להפריד אותם מהשטחים ולהחזירם לתחומי "הקו הירוק".
בשורה זו של בני ברבש, שרגע השבירה של המתנחלים מתקרב ושהם עומדים להפנות עורף לחזון שלמות הארץ – אף שהיא מוכרזת ומוחשת בתיאור תלאותיו של רועי, היא, כמובן מוקדמת מדי. כל בר-דעת יודע, שכדי לשכנע את הציבור בישראל להסתכן בהתקפלות נוספת, הפעם מיהודה ומהשומרון, צריך הרבה יותר מסאטירה שטוחה, המתארת את מתיישבי יהודה ושומרון ואת תומכיהם כחבר שוטים מתלהם. אידיאולוגיה לא שוחטים בשיטת הקצבים, בעזרת אוסף של ציטוטים כמו אלה שברבש אסף מפי הבוגרים במשפחת קובלבסקי, ציטוטים שאינם מבטאים את החזון הלאומי-יהודי-ציוני וגם לא משקפים את שורשיו העמוקים בתרבות ובהיסטוריה של העם היהודי. אך באין למחנה "השאננים לציון" יצירה ראויה יותר כדי לשלחה לזירת המאבק האידיאולוגי בימין, בחרו להתעלם ממגרעותיה הספרותיות ומחולשותיה הרעיוניות של הסאטירה "המפץ הקטן" והרעיפו עליה שבחים שאין היא ראויה להם.
יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות.
יוסי גמזו
שִיר קָטָן בֶּאֱלוּל
עַל רֶכֶס נַפְתָּלִי אוֹרְחַת צְלָלִים זוֹחֶלֶת.
לוּטָה בְּהִינוּמָת עַרְפֶל-אָפֹר-פְּנִינִים
חוֹגֶגֶת הַזְּרִיחָה כְּלוּלוֹת עִם שְמֵי הַתְּכֵלֶת
שֶבְּרַק אוֹרָם מֻקְצָף שַמְפּוּ שֶל עֲנָנִים.
וְרוּחַ, כְּמַטְלִית שֶל מֶשִי מְמָרֶקֶת
אֱלוּל צָלוּל, טָלוּל, כָּלוּל בַּהֲדָרוֹ
וְעַל פִּסְגַּת הַגֶּ'רְמָק – אֶת קְרִיסְטַל הַשֶּקֶט
סוֹדֵק גִּרְגּוּר שֶל תּוֹר שֶעֶצֶב חֲדָרוֹ.
יֵש אֵיזוֹ צִפִּיָּה, אֵיזוֹ דְרִיכוּת נִרְגֶּשֶת
בְּמֶתֶק הָעוֹנָה הַזֹּאת הָאֲפִילָה
לְמַשֶּהוּ מַרְוֶה, כְּמוֹ אַהֲבָה אוֹ גֶשֶם,
בַּלֵּב הַחִלּוֹנִי הַמְּמַלְמֵל תְּפִלָּה.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מטרופולין תל אביב וגוש דן אינם זקוקים לרכבת תחתית ולמערכת הסעת המונים וזאת מסיבה פשוטה – הדתיים. מאותה סיבה אין גם צורך בהארכת קו הרכבת לאילת. אכן, אילו הובטח לרכבת, לחברות התחבורה הציבוריות, ולרכבת התחתית בתל אביב – כי תוכלנה לפעול גם בשבתות ובחגים, למעט יום כיפור – לא היה צורך למרבית בתי-האב בישראל להחזיק מכונית אחת או שתיים, ולנסוע בהן לעבודה, שלא לדבר על הרווקים, שרובם ממונעים. בכל עיר גדולה בעולם, קחו לדוגמה למשל את רחובות לונדון וניו יורק – יש "רַש האואר", השעה שבה לפתע זורמים המוני עובדים ממשרדים ובתי עסק אל המטרו, והרחובות נעשים צפופים להחריד. לא אצלנו. אצלנו אותו מיספר הולכי רגל, לא גדול ביותר, מאפיין את רחובות העיר תל אביב כמעט בכל שעות היום. ועולה השאלה: האומנם הישראלים לא עובדים? או שמא לא צפוף ברחובות כי רוב העובדים יורדים אל החניונים ויוצאים את העיר במכוניות שלהם, וכך בכבישים, ולא במדרכות – נוצרת הצפיפות הגדולה הפוקקת את גוש דן – כן, דווקא בכבישים הרחבים והמתרחבים שניבנים בו ואליו כל הזמן.
תמונה זו לא תשתנה גם אם תופעל הרכבת התחתית הגירעונית וזאת בגלל השבתות והחגים שבהן תדמום המערכת הענקית והיקרה של הסעת ההמונים – ואז כל ישראלי ייוותר לנפשו ולמכוניתו. ומי שרגיל לנסוע במכונית בשבת ובחג – לא יוותר על הנוחיות המפנקת הזו גם בימי חול. לכל היותר יחנה את מכוניתו בבנימינה ושם יעלה על הרכבת לתל אביב.
מי שנוסע הרבה באוטובוסים ובמוניות שירות בתל אביב רבתי יודע את הסוד – חלק ניכר מכלי הרכב הציבוריים נוסעים חצי ריקים. לרוב אין בהם צפיפות. אין צורך בעמידה בתור. כל הנוסעים נכנסים פנימה בכל תחנה. אמנם הנהגים קצת משוגעים ונוהגים בפראות כאילו מדובר בהסעת בהמות, אבל זו כבר בעייה אחרת, של אילוף וביקורת-פנים בחברות התחבורה הציבוריות בקווים העירוניים.
* כאשר התזמורת הפילהרמונית הישראלית מביאה זמרים וזמרות סוג בי"ת שאינם מצליחים למלא בקולם הקטן את ההיכל, מאשימים מיד את האקוסטיקה. אבל כאשר מביאים זמרים וזמרות בעלי רמה גבוהה – מתחולל הפלא שבו אדם אחד, ללא שום אמצעי הגברה, ממלא בקולו הצלול והברור עד להדהים את כל ההיכל המצטיין באקוסטיקה מופלאה!
מסקנה: להביא זמרים וזמרות מהמדרגה הראשונה עולה הרבה כסף. אבל מלהרוס את היכל התרבות בשם השיפוץ הלא-נחוץ של האקוסטיקה – מרוויחים רבים הרבה כסף. והבאת הזמרים הבינוניים רק מחזקת את ה"צורך" ב"שיפוץ".
ומה יהיה אם התוצאה הסופית תהיה הרבה יותר גרועה? – אל דאגה, תמיד יימצאו "מומחי" אקוסטיקה שתמורת תשלום מתאים יתנו חוות-דעת מקצועית שאכן חל בהיכל שיפור מדהים!
* לפני שבועות אחדים פירסם באתר שלו ברט פרלוצקי, סאטיריקן רפובליקני יהודי אמריקאי, משפט על הנשיא אובמה: "בחזית היותר רצינית, אני מקווה בכנות שכאשר הנשיא הולך לבדיקה הרפואית השנתית שלו, הרופאים יבצעו בו סריקת מוח. בטח יש משהו מאוד לא בסדר באדם שנראה שהוא הרבה יותר מוטרד מיהודי שבונה בית בישראל מאשר ממוסלמי שבונה פצצה אטומית באיראן."
* הצעותיו של נשיא איראן, הטרוריסט זייפן הבחירות ורוצח בני עמו מחמוד אחמדינג'אד, בהופעתו בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, עולות בקנה אחד עם קריאת נשיא ארה"ב, ברק אובמה, באפריל האחרון, לפרק את העולם מנשק גרעיני.
אכן, אחמדינג'אד קורא לכל מדינות העולם להתפרק מהנשק הגרעיני, וכוונתו הברורה – ליצור חזית בינלאומית רחבה בתביעה לפירוק הכור הגרעיני בדימונה ברוח קריאתו המקורית של ברק אובמה. רק כך יוסר האיום הגרעיני מאזורנו – אומר המחמוד הפסיכופאט הפרסי וצוחק גם על השואה שלא היתה אלא שקר ציוני, ויש אומרים שגם האופציה הגרעינית הישראלית אינה אלא בדייה שמקורה בפרוטוקולים של זקני ציון.
* פחות משבועיים לפני כינוס עצרת האו"ם בניו-יורק, שבמהלכה מעוניין המימשל האמריקאי של מובארכ חוסיין אובמה לכנס פסגה משולשת – מתנה ג'וחא מהמוקטעה ברמאללה את פגישתו עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מירושלים – בהקפאה מלאה של הבנייה בהתנחלויות, כולל ירושלים, וגם בביטול הקטע של לטרון בכביש מיספר 1 ההתנחלותי מתל-אביב לירושלים, אזור שהיה לפני יוני 67' מחוץ לתחומי הקו הירוק, ולכן אסור היה לבנות בו. אם תשלחו על כך מאמר ברוח זו למערכת "הארץ", רבים סיכוייו להתפרסם מיד.
* איש הכספים הלבנוני זוהייר א-דין הצליח במרמת פונזי לאייד מאות מיליוני דולרים שהשקיעו אצלו שיעים מבני עדתו, ושהשקיעו אצלו אירגון החיזבאללה ומנהיגיו ושהשקיעו אישים מצמרת השלטון בסוריה. חלק ניכר מהכספים האבודים נשלח לחיזבאללה מאיראן כסיוע לחיזוק מאבקו בישראל ומעמדו בלבנון, אבל המנוולים של חיזבאללה סיפסרו בכסף לתועלתם האישית. אך בכך לא מסתיים הסיפור. מסתבר שזוהייר א-דין – הוא סוכן המוסד הישראלי, שהצליח להסתוות ולהוליך שולל את רודפי הבצע השיעים, הלבנונים והסורים! מעתה ברור אפוא שכמו בימי שיילוק – רק היהודים החזירים אשמים בכל רדיפת בצע ומירמה בכספים!
* 54% מהילדים הנולדים בלונדון הם מוסלמים למרות שהמוסלמים הם רק 2 מיליון מתוך 64 מיליון תושבי בריטניה.
בינתיים.
* באבל על מותו של החייל אורי חן מדקירות סכין בידי אסיר משוחרר, בהיות החייל בחופשה בעירו ראשון לציון. אנחנו מניחים שהמשטרה בראשון עסוקה מאוד בחקירות "ראשונטורס" ושחיתויות מתוקשרות נוספות של פוליטיקאים, שהוציאו לנו שם של מדינה מושחתת – ולכן אין להם זמן ואפשרות לפטרל ולטפל בכל רוצח פשוט ואסיר משוחרר הנראה כגורילה ומסתובב חופשי באין מפריע ברחובותינו ובלב ערינו ועלול לדקור מחר כל אחד מאיתנו. וזאת דווקא בראשון, שבה הקים ראש העיר הקודם, ההיסטוריון המובהק לתולדות העלייה הראשונה מאיר ניצן, כוח שיטור עירוני עצמאי – וגם התפאר בו!
* אסון חקלאי גדול מתרגש ובא עלינו בשנת תש"ע הבעל"ט – לא יהיה יבול זיתים. גם שנה סירוגית. גם בצורת. ובעיקר – חורף חם. כל אלה הן הסיבות לאסון. לא יהיו זיתים טריים להכנת ה"דפוקים" בבית, ובמקביל מחירי שמן הזית יאמירו פלאים. לכן מומלץ כבר עכשיו לאגור קצת שמן זית מהשנה שעברה, ומבתי-בד מעולים כמו "בית ניר", שגם באופן רגיל תוצרתו היא די נדירה בחנויות. כיום מחיר ריאלי של ליטר שמן זית מעולה הוא בסביבות ארבעים עד חמישים שקל, צפו להכפלתו. חלק ניכר משמן הזית שנצרוך בשנת תש"ע יהיה מיבוא, ממיהול ומזיוף.
* עוד סרט סרט ישראלי, "לבנון", שבו חיילים ישראליים יורים מטנק באזרחים לבנוניים מבוהלים, שנהרגים, נפצעים ובוכים, נשים ילדים וטף – זכה בפרס בינלאומי חשוב, פרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה. פלא. ממש פלא. הייתכן שכולם אוהבים לשנוא אותנו ולכן מעניקים פרסי קולנוע רק לסוגה האנטי-ישראלית של הסרטים הישראליים?
* מידע סודי ומסווג לתמימים שבקרב אזרחי ישראל ולמיתממים המנהיגים אותה, לאלה שעדיין סבורים שיש עם פלסטיני נפרד ויש לו פתרון בשם מדינת פלסטין: "אנו – בני המיעוט הערבי פלסטיני, שאינני עוברי אורח או אורחים במולדתנו [כלומר, לא כמו היהודים בשטח הקרוי ישראל. – אב"ע] – חייבים לנהל את המאבק שלנו אך ורק במסגרת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית. זאת, למרות היותנו חלק בלתי נפרד מהעם הערבי הפלסטיני ואף שאנו שייכים בכל רמ"ח איברינו לאומה הערבית [כולל סוריה, עיראק וסעודיה. – אב"ע]. – במעשיה ישראל מוכיחה בפעם המי יודע כמה כי היא שב"כ שיש לו מדינה, ולא מדינה שיש לה שב"כ." זוהיר אנראוס, עורך "מע-אלחדת'" היוצא לאור בטמרה: "לא תשברו את בל"ד", "הארץ", 13.9.09.
* עם מותו אתמול בתאונת מטוס-קרב אף-16 של הטייס אסף רמון, בנו של האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון, אנחנו נוכחים שוב לדעת כי מיטב הישראלים, דוד אחר דור, משפחה ועוד משפחה של טייסי-קרב – הם אלה שבזכותם-בשמיים מדינת ישראל אינה נמחקת מעל פני האדמה – והם המשלמים את המחיר הכבד ביותר, והם ההולכים למות ראשונה – כי הם לא נהרגים באוהלה של תורה אלא הם-הם הקרובים ביותר לשמיים והבקיאים בשבילי הרקיע יותר מכל אברך רוגם-באבן וירא-שמיים – וקרוב לוודאי כי טייסי הקרב יהיו אלה שגם יסירו מעלינו את איום הגרעין האיראני. אנחנו כנראה חיים בעולם נטול אלוהים. אין תנחומים למשפחה. רק פנתיאון הגבורה הישראלי.
אורי הייטנר
שמאל לאומי גאה
אני איש שמאל לאומי גאה. כחבר בקיבוץ שיתופי בגולן, אני מגשים את השקפת עולמי הציונית-לאומית-פטריוטית, עם השקפת עולמי החברתית-שמאלית-סוציאליסטית. דרכי, היא דרכה האמיתית של תנועת העבודה הציונית. דרך זו רחוקה ת"ק פרסה מדרכו של השמאל הישראלי, שנטש את דרכו הציונית והחברתית.
בתור שכזה, הזדהיתי עם מרבית עמדותיהם של שמואל הספרי ואלדד יניב ("אינטרפטציה על פרובוקציה", מוסף "הארץ" 11.9.09), גם אם איני מתפעל מסגנונם, הנוטה לפשטנות ולהתלהמות.
עם זאת, לצד הצבת המראה הקולקטיבית בפני השמאל הישראלי, הייתי מצפה מהכותבים גם לחשבון נפש אישי והכאה על חטא. האם ביצירתו, לא עודד הספרי את המגמות נגדן הוא יוצא היום חוצץ?
כך, למשל, בשירו "הילדים של חורף שנת 73'". זהו שיר מתבכיין, המתריס כלפי דור מלחמת יום הכיפורים, על כך שלא עמדו בהבטחתם ולא הביאו את השלום. זוהי התרסה א-היסטורית, שכן היא מאשימה בהיעדר שלום את הצד הישראלי, על שלא נכנע לתביעות הצד השני וקיבל אותן, ולכן הוא אשם בכך שאין שלום.
בעיניי, הדור של מלחמת יום הכיפורים אינו הדור ש"הבטיח יונה, עלה של זית" אבל שכח ש"הבטחות צריך לקיים," אלא הדור שבגופו עצר את האויב המצרי והסורי באחת הקשות במלחמות ישראל, והביא לניצחון צבאי מזהיר במלחמה שנפתחה בהפתעה גמורה, בתנאי פתיחה נוראים ובצל מחדל מודיעיני ומנהיגותי קשה של הממשלה וצמרת צה"ל. זהו דור שיש להצדיע לו, ולא להתבכיין בפניו.
18 שנים חלפו מאז נכתב השיר. בשנים אלה ישראל כבר ניסתה הכול, כל מה שהטיף השמאל הישראלי, באוסלו, בקמפ-דיוויד, בהתנתקות, במו"מ עם סוריה ועם הפלשתינאים. והנה, לא זו בלבד שהדבר לא קירב את השלום, אלא הוא הביא למלחמה קשה וארורה, שבה כל אוטובוס בישראל היה לעמדה, כל מסעדה למוצב וכל ילד ללוחם; שבה יישובים אזרחיים היו מטרה נייחת לשמונה שנות מטווח של טילים.
הספרי, בגרסתו המפוכחת, יודע זאת היטב, ואף ניסח זאת נכוחה בראיון. לכן, הוא היה מיטיב לעשות, אילו לחשבון הנפש הקולקטיבי, היה מצרף חשבון נפש אינדיבידואלי.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
אהוד: אתה תמים. לא ידעת ש"שמאל" לא עושה חשבון נפש!? האם המטיף העיתונאי, המייגע אותנו ברשימותיו הצדקניות, יוסי שריד – היכה פעם על חטא הדרך האומללה שבה הביאה הנהגתו-שלו למפלתה של ממשלת ברק ושל מר"צ? האם ד"ר ביילין עשה פעם חשבון נפש אמיתי על הנזק והבזבוז שהסב "הסכם ג'נבה" המופרך שלו, שמומן בידי גורמים זרים ועוינים? לא. ה"שמאל" המזוייף שלנו, הפרו-פלסטיני, האנטי כל הנהגה ישראלית – תמיד מוצא לו אשמים אחרים, מה עוד שהימין הקיצוני מטומטם ושוגה בגדול לא פחות ממנו.
תנו תודה לתושבי חברון האמיצים
שלא רצחו יהודים!
סופר נידח שלום,
בגיליון מס' 478 מספר יצחק שויגר על רשמיו והגיגיו מביקורו בחברון באזכרה לטבח 1929 בחברון.
חשוב להזכיר שהיו בחברון תושבים פלסטינים שהצילו את שכניהם היהודים. כך ניצלו רוב תושבי חברון! אין זה דבר של מה בכך. תושבי חברון הפלסטינים שהצילו את שכניהם היהודים מפני אספסוף רצחני פעלו באומץ לב רב והצילו מאות יהודים. לכן, בצד תיאור מעשי הזוועה שביצע אספסוף רצחני חשוב להזכיר את מעשי האנושיות האמיצים.
רון וייס
רמת-גן
אהוד: מאיפה מצצת את האינפורמציה? יש לך סימוכין? וממתי ערביי חברון הרוצחים של 1929 נקראים בשם פלסטינים?
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,234 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-115 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-19מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,214 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל