גיליון מורחב מס' 480 לראש השנה תש"ע

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באלול תשס"ט, 17 בספטמבר 2009

עם מצגת שירים של מיכל סנונית מתוך ספרה החדש "שאהבה נפשי"

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (87).

אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר, שלוש שנים למות גבריאלה.

ויליאם סארויאן: אני, עיבוד ותירגום מאנגלית: באֵרי צימרמן.

אהוד סורייאנו: עוד עובדות על המחסור הצפוי בזיתים ובשמן זית בתש"ע.

נתי מלאכי: לאסף רמון ז"ל. // שושנה ויג: סולם יעקב. // אביתר (תרי) שלוש:

קינה על סרן אסף רמון ז"ל. // אורי הייטנר: אובמה: איש השנה תשס"ט.

לא כל יהודי חברון נרצחו בתרפ"ט, חלק הוסתר בידי שכניהם הערבים, האם זו סיבה לחגוג ולעשות רהביליטציה לעיר של רוצחים אכזריים? – עמי יובל, רון וייס.

מיכל סנונית: שני שירים מתוך ספר שיריה החדש "שאהבה נפשי":

 1. אישה פותחת דלת. 2. פיוס. // יוסי גמזו: סיכום ביניים.

יוסף אורן: הגם זו סאטירה? (חלק ב'). // איליה בר זאב: מַה אַתְּ? [שיר].

לימור שריר: ראיון עם פרופ' יוסף אגסי.

רות ירדני כץ: המדענים שלנו הם השגרירים הטובים ביותר שיש לישראל.

דודי בן עמי: לחילופין – בקשה על הגשם. // נעמן כהן: ציונות שמאלנית.

עמוס כרמל: אבל לאומי, כולם היו בנינו. [ציטוט מ"ידיעות אחרונות"].

אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר. הרגשת הנוף –

נוסח ראשון, נוסח שני. על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל.

דוד מלמד: שלושה במושבה אחת [על "ספר הגעגועים" ב"אפיריון"].

ישראל הר: שלום לידידי.

עקב החגים הבאים עלינו לטובה ייתכנו שינויים במועדים ובתכיפות של הופעת המכתב העיתי החשוב "חדשות בן עזר" ועם הנמענים הסליחה

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

'אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר'

וְאָדָם אֵינוֹ עוֹמֵד בָּזֶה, וְהוּא עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ עָקֹם

וְקוֹרֵא לַחֶמְלָה שֶׁתָּבוֹא.

וּבָאָה הַחֶמְלָה. וּבָאָה הָאַהֲבָה.

מתוך המחזור "נגיעות" (87)

* * *

ברכת שנה טובה שנת שלום, בריאות, יבול מבורך בפרדס, במטע, בכרם, בשדה, בתעשייה ובתעשיית הילדים, שנת שגשוג כלכלי ואהבה לכל בני-משפחתנו, נמענינו, חברינו, ידידינו, מברכינו וגם למסתייגים מכתיבתנו

בקריאת ספרות עברית חשובה תנוחמו

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

שלוש שנים למות גבריאלה

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

* * *

ויליאם סארויאן

אני

עיבוד ותירגום מאנגלית: באֵרי צימרמן.

פורסם לראשונה ב"שדמות" ס"ז, אביב תשל"ח, 1978

לפני ימים רבים רבים, היתה רק מילה אחת – אני. אם רצית לומר הנה אני, היית אומר – אני. וכך גם היה כשרצית לומר תן לי את התפוז, או הסתכל בעץ או הקשב לציפור או מה זה ירח. היתה זו המלה היחידה ששמעת.

היו אנשים שאמרו אותה בקול גבוה; היו אנשים שאמרו אותה בקול רך. היו שצחקו, היו שבכו. היו שחייכו, היו שנאנחו.

רק אנשים אמרו אותה. החיות אמרו דברים אחרים.

הכלב אמר

הב הב, בוא

לגרד לי בגב גב.

החתולה אמרה

פוררר פוררר

יש לי זנב

ואין לי חלב.

הפרה אמרה, מו מו, אני פרה. ואתה מה?

הסוס אמר הה הה, פה אימא

ושם אבא.

החזיר אמר אכלתי פרוסה של עוגה משוגעת

ועכשיו בטני מגעגעת.

התולעת אמרה אף פעם לא הייתי תאו ולא ראיתי דלעת.

אני יודעת שאני משעשעת ויש לי ראש כמו מגבעת.

הפרפר אמר מה שאני אני לא יודע. הנה אני עומד, הנה אני מתנועע,

עובר באור ובאור לא נוגע.

הדג אמר ששש במים.

אני מחכה למכתב שיבוא מחרתיים.

כך או כך, בדיבור ושירה, כל חיה אמרה את דברה.

דברים אחרים אמרו דברים אחרים. הוורד אמר אני חושב בוורוד.

עמוד החשמל אמר אני הכי

בכל השטחים.

אבל האנשים המשיכו כדרכם לומר את המילה היחידה שהכירו – אני.

כל פעם כשכולם אמרו את המילה באותו הזמן זה נשמע כמו אני אני אני אני אני אני ואחר כך אני אני אני אני אני אני אני מן ההתחלה.

לכמה אנשים התחיל לכאוב הראש מכל כך הרבה אני אני אני אני אני.

האנשים שהתחיל לכאוב להם הראש רצו להמציא מילה חדשה, אבל לא ידעו איזו מילה זו צריכה להיות.

לבסוף, אדם אחד עם כאב ראש רציני גילה מילה חדשה.

המלה היתה – לא.

באחד הלילות

בכדי לא לשכוח

הוא אמר את המילה

בכל הכוח.

ולמחרת עם בוקר

היתה בעולם מלה חדשה – לא.

ואז האנשים שכאב להם הראש היו הולכים בין האנשים שהיו אומרים אני אני אני אני אני אני אני והם היו אומרים לא לא לא לא לא לא לא לא.

בהתחלה הצליל של המלה החדשה היה קשה, ורוב האנשים לא רצו לשמוע אותה.

כל פעם ששמעו אותה, הפסיקו לומר אני אני אני אני אני אני אני, וניסו לחשוב.

אחרי כמה ימים כל אחד הכיר את המלה, והרבה גם נהנו לומר אותה.

היתה זו מלה טובה.

כשאמרת אותה הרגשת שהראש עגול, כמו שראש צריך להיות.

וגם הרגשת שהוא רחב, מה שכמובן עדיף על צר.

עכשיו היו שתי מלים לומר ולשמוע.

ואם יש שתי מלים, למה שלא תהיינה שלוש? ואם יכולות להיות שלוש, למה שלא תהיינה ארבע? אין סיבה שלא תהיינה ארבע – או יותר מארבע.

אם יכול להיות אני, יכול להיות אתה. אם יכול להיות לא, יכול להיות כן. אם יכול להיות חם, יכול להיות קר. קשה ורך, רחוק וקרוב, רטוב ויבש, גבוה ונמוך, נכון ומוטעה, טוב ורע, פתוח וסגור, מהיר ואיטי.

 ואחרי כמה זמן האנשים התחילו לדבר זה עם זה. הם שאלו שאלות והשיבו על שאלות. הם התחילו לגלות מה בעצם הולך פה.

הם עדיין מגלים.

* * *

אהוד סורייאנו

עוד עובדות על המחסור הצפוי בזיתים

ובשמן זית בתש"ע

אהוד שלום רב,

אני קורא את המכתב העיתי מזה זמן ונהנה מאוד מהדעות, השירים והסיפורים.

ולעניין שאליו אני רוצה להתייחס: במקורות הש"י בגיליון האחרון (479) כתבת שהשנה הולכת להיות שנה סירוגית עם מיעוט זיתים ולכן מחירי השמן צפויים לעלות.

אני רוצה לתקן ולהסביר: אכן מדובר בשנה מעוטת פרי, כנראה שבגלל סתיו 2008, שהיה חם מהרגיל ופגע בהתמיינות לפרי של הזיתים. אגב השנה תהיה קשה (אך פחות) גם בעולם. חוסר בפרי מורגש מאוד במגזר הערבי ובכרמי הבעל בארץ (70% מכרמי הזית בארץ). חוסר (שברובו נסבל) צפוי גם בכרמים האינטנסיביים (שרובם המוחלט במגזר היהודי).

למרות החוסר בשמן זית ישראלי לא תהיינה עליות מחירים משמעותיות וככל הנראה יהיו רק "תיקוני" מחיר –מדובר יהיה בשקלים בודדים – בטח שלא הכפלות מחיר, זאת מכיוון שמכסי היבוא על שמן כנראה ירדו. המגזר הסיטונאי (הכוונה לחנויות למימכר מזון על גווניהן וגודלן) ברובו אינו מוכר שמן מזוייף או מהול, אבל אליה וקוץ בה – רשתות המזון, הגדולות בעיקר, מתהדרות במותגים עצמאיים (פרייבט לייבל) שהם ברובם שמנים מיובאים באיכות מאוד נמוכה וממש לא מומלצים על אף מחירם האטרקטיבי. המיגזר שחשוף, גם בשנות שפע, לזיופים ולשמנים ברמה נמוכה הוא המיגזר המוסדי הכולל בתי מלון ומסעדות.

אחד הדברים החשובים בשמן זית הוא לקנות שמנים ממקור ידוע. זה מאוד "בלאדי" לקנות שמן בבקבוק קוקה-קולה או מהקבלן שעשה חשמל בבית, אבל אז אנו חושפים את עצמנו לשמן שאין אנו יודעים מאיפה הגיע, באיזה מצב היו הזיתים כאשר הגיעו לבית הבד, כמה שמן זית באמת יש לנו בפנים ומה איכותו. עשו טובה, קנו אך ורק שמן זית ממקור ידוע.

אהוד סורייאנו

שמן זית ארץ גשור

קיבוץ גשור

אהוד: התגובה הטבעית של חברותינו המשכילות למשמע המחסור הצפוי בזיתים בשנת תש"ע היתה: "האם זה בגלל המתנחלים שכרתו את עצי הזית?!"

* * *

נתי מלאכי

לאסף רמון ז"ל

גם במעוף הנשר

הדאייה לא תמיד מושלמת

פציעה, חולי, איבוד

חוש כיוון.

השמיים הם עולמך

צלולים ונקיים

פרושים בכנפי אהבה

בעיני הבז שלך

כחץ יעוף.

* * *

שושנה ויג

סולם יעקב

מַלְאָכִים אֵינָם יוֹרְדִים מִן הַשָּׁמַיִם

אֶלָּא

 צִפּוֹרֵי עֲנָק נוֹחֲתוֹת

כְּמַתֶּכֶת קָרָה

מְרֻסֶּקֶת

וְהָאֲדָמָה שׁוֹתֶקֶת.

יַעֲקֹב,

הַסֻּלָּם שֶׁלְּךָ רַק חֲלוֹם

מַלְאָכִים פְּרוּשֵׁי כְּנָפַיִם

מַזְעִיקִים עֶזְרָה

מְחַפְּשִׂים חַיִּים.

לִבְּךָ נִקְרַע לִשְׁנַיִם

אֱלֹהִים לֹא נוֹטֵשׁ בְּכִסֵּא מַפְלֵט

רַק מַלְאָכִים עוֹלִים אֶל עָל.

* * *

אביתר (תרי) שלוש

קינה על סרן אסף רמון ז"ל

ילד של כולנו,

בן רשף מגביה עוף,

איך נוספת צעיר יקר – על במותינו חלל.

העיניים שנישאו לשמי-מרום,

תרו אחר אב אציל – גאוות עם,

סנוורו בכדור אש,

מושפלות עתה מטה, בשנית,

לחות הן וצורבות,

עליך בן יקר – כי נאספת אל אביך.

חלומות אישיים נגדעו פעמיים,

משפחה ואומה סופגות מכותיים,

הנותר בנו כוח לשאת בכאב?

הנותרה בנו יכולת לחלום?

צפינו בצעידתך במסדר,

התגאינו בהישגך המפואר,

מתחנו חזה והצדענו,

למפגן הדבקות בדרכי אב בן חיל.

יאמרו – "מלח הארץ",

אב ובן – בחורים אל"ף-אל"ף,

וכל שנותר הוא לשוב ולחפש,

בין שלהבות מאכלת-אש,

את הבן הנוסק מצילו של אילן.

כ"ה באלול תשס"ט

* * *

אורי הייטנר

אובמה: איש השנה תשס"ט

ה-4 בנובמבר 2008 ייכנס להיסטוריה האנושית ובפרט להיסטוריה האמריקאית כאחד הימים הגדולים והמהפכניים בתולדותיה; היום שבו אדם שחור נבחר לתפקיד הבכיר בעולם – נשיא ארה"ב. 133 שנים לאחר התיקון לחוקה האמריקאית שביטל את העבדות, ארבעה עשורים וחצי בלבד אחרי ביטול חוקי האפרטהייד שהיו נהוגים בארה"ב, קרה הלא יאומן – אדם שחור נכנס לבית הלבן.

ברק חוסיין אובמה, סנטור צעיר ואלמוני בן 47, עלה כמטאור בשמי הפוליטיקה האמריקאית, כבש את המפלגה הדמוקרטית בנצחו את הפייבוריטית האולטימטיבית הילרי קלינטון, ובבחירות הכלליות לנשיאות הוא הביס את המועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין. עיני העולם כולו התמקדו באיש הזה, שהיה לאדם הנערץ ביותר בעולם. איש מבריק, ברוך כישרונות, יפה תואר, בעל כריזמה נדירה וכושר רטורי יוצא דופן זה, הפיח תקווה בעולם כולו, בחזונו ובאישיותו.

העולם כולו צפה, מרותק, בנאום הניצחון של אובמה. עצם בחירתו של שחור לתפקיד החשוב ביותר בעולם, לנוכח ההיסטוריה הגזענית בארה"ב, יצרה תחושה של צדק היסטורי, של ניצחון ערכי החירות והשוויון. אך אובמה לא רץ בשם צבע עורו ולא ביקש תמיכה מסיבה זו. אין ספק שמדובר במנהיג טבעי, אדם מוכשר ביותר, בעל אישיות סוחפת, בעל קסם אישי רב, המקרין אמינות ואנושיות ולכן מעורר אמון והזדהות. אובמה מדבר בשם חזון, לא גבוה מדי אך מרומם נפש, של חברה צודקת יותר, המבוססת על ערכים של הוגנות, סולידאריות ואנושיות; אנטיתזה למסר המפורר והמנכר של הדרוויניזם החברתי השליט בעשורים האחרונים בעולם כולו, ובארה"ב בפרט.

אובמה, השולט היטב ברזי הטכנולוגיה, נאם – כשנאומו כתוב על שני טלפרומטרים משוכללים שהוצבו מולו, ויצרו אשליה כאילו הוא נושא את נאומו בעל-פה. נאומו מעורר ההשראה של האוראטור הדגול הזה, לאחר בחירתו, יצר תחושה של משק כנפי ההיסטוריה. מאות מיליונים שצפו בנאום, בכל רחבי העולם, חשו שהם נוטלים חלק באירוע שעשוי לשנות את פני ההיסטוריה ולהצעיד אותה לעתיד טוב יותר.

בחירתו של אובמה היתה על רקע המשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב והעולם כולו. המשבר הזה ניפץ את מיתוס "היד הנעלמה" של המשק, עליו מבוסס האידיאל הקפיטליסטי. על פי המיתוס הזה, הכלכלה החופשית הינה אוטונומית לחלוטין, שאסור ש"תתלכלך" באמצעות מעורבות ממשלתית או ציבורית כלשהי, או שתופרע בידי "רעשים" חברתיים ואידיאולוגיים כלשהם. רצונם של האנשים להתעשר הוא המניע הטבעי ביותר, הגורם להם לפעול ברציונאליות בניסיון להשיג את העושר. ואם אנשים מסויימים נוהגים בחוסר רציונליות, טעויותיהם מתוקנות ונבלעות במערך הכללי של השוק. אין צורך בשום התערבות, כי כאשר השוק מתנהל באופן עצמאי, יד נעלמה מסדרת את העניינים בצורה הטובה והצודקת ביותר לטובת הכלל. צודקת – פירושו, מאפשרת לבעלי היוזמה והכישרון החרוצים להצליח. בהצלחתם הם מקדמים את הכלכלה כולה, לטובת כלל השחקנים.

המימשל הרפובליקאי של בוש מזוהה מאוד עם האידיאולוגיה הזו. המשבר הכלכלי הוכיח, שהיד הנעלמה נעלמת ברגעים הקריטיים ביותר; שרדיפת הבצע נטולת הרסן עלולה להמיט אסון כלכלי, ושהשוק החופשי חייב ריסון בידי הציבור, המדינה, ואפילו המילה הגסה הנקראת ממשלה.

כבר ממשל בוש, בימיו האחרונים, הבין זאת, ונקט בצעדים דרסטיים של מעורבות ממשלתית במשק כדי לעצור את ההתדרדרות לאסון. אולם אובמה ידע לנסח את המעורבות הזו במונחי חזון של צדק חברתי וסולידאריות. אובמה הוביל מדיניות של מעורבות רבתי במשק האמריקאי, והצליח לבלום את ההתדרדרות ולהעלות את המשק האמריקאי על פסים של צמיחה.

היעד המרכזי של אובמה הוא ביטוח בריאות ממלכתי – מהפיכה חברתית של ממש במדינה שבה 50 מיליון בלתי מבוטחים. מטרת הרפורמה היא להבטיח ביטוח בריאות לכל אמריקאי. האמצעי לכך הוא מס בריאות גבוה, המבטא סולידאריות חברתית – העשירים ישלמו יותר כדי לאפשר ביטוח בריאותם של העניים. יעד זה שנוי במחלוקת, במדינה שבה המילה הגסה ביותר היא סוציאליזם. הרפורמה הזאת מעוררת התנגדות רבתי ומסע הסתה נגד אובמה. אובמה נחוש להעביר את הרפורמה, ולעת עתה הוא מסרב להתפשר עם המתנגדים. ההתנגדות למדיניותו עזה, וספק אם יצליח להעביר את הרפורמה. מכל מקום, המחלוקת העמוקה הזו פגעה במעמדו, וסדקה את הילת המשיח שאפפה אותו.

סיבה נוספת לירידה במעמדו הציבורי של אובמה ובתמיכה בו, היא כישלון מדיניות החוץ שלו. בניגוד למדיניות הפנים שלו, המבוססת על ערכים של צדק וחירות, מדיניות החוץ שלו מבוססת על התרפסות בפני אוייבי הצדק והחירות. דומה שאובמה שבוי בסיסמאות הקמפיין שלו, בהם תקף את ממשל בוש, והוא מונע בעיקר מן הרצון להיות היפוכו של בוש.

ג'ורג' וו. בוש, לא נבחר לתפקידו בגין מדיניות החוץ שלו. הוא נתפס כבדלן, והיה למשל ושנינה כאשר בראיון טלוויזיוני טרם בחירתו הפגין בורות מביכה בענייני חוץ וכשלא ידע לנקוב בשמותיהם של מנהיגי העולם.

המהפך בדרכו של בוש נוצר ב-11 בספטמבר 2001. מתקפת הטרור על ארה"ב הבהירה לבוש בצורה החדה והאכזרית ביותר, שהעולם החופשי נמצא תחת מתקפה של ציר רשע, שבסיסו האחד הוא הפונדמנטליזם המוסלמי ובסיסו האחר הוא הפונדמנטליזם הקומוניסטי של צפון קוריאה. בוש היטיב להבין שציר זה מאיים על שלום העולם, ושעל העולם החופשי לנהל מלחמת חורמה נגדו. אבן הראשה של הציר הזה הוא איראן, וסכנת התגרענותה היא האיום הגדול ביותר על שלום העולם. בוש עשה שגיאות רבות, אך הוא נהג כמנהיג העולם החופשי – הצביע על המציאות העולמית, של מאבק בין בני אור ובני חושך, בין טוב ורע, בין חירות ודיכוי, בין העולם החופשי לעולם הרשע.

נשיא ארה"ב הוא מנהיג העולם החופשי. מול האיום של ציר הרשע, שלא היה כרשעתו מאז היטלר, ראוי העולם החופשי שיעמוד בראשו צ'רצ'יל. אין כמו הכריזמה של אובמה, כדי לאחד את העולם החופשי ולהוביל אותו למאבק על ערכי החירות, הצדק והשלום מול אויבי החירות, הצדק והשלום. אובמה יכול לסחוף את האנושות הנאורה בנאומים מעוררי השראה, ולקבל את ההחלטות הנכונות בכושר קבלת ההחלטות שלו. ברגע הקריטי הזה בתולדות האנושות, יכול היה אובמה להיות האיש הנכון במקום הנכון, ולהוביל את הנאורות לניצחון במאבק על דמותה של האנושות ועל שלום העולם.

למרבה הצער, במקום להיות צ'רצ'יל, בחר אובמה להיות צ'מברליין. עוד טרם בחירתו ובעיקר לאחריה, הוא נקט מדיניות רופסת, כנועה ופייסנית מול ציר הרשע. הוא מתחנן בפני האיראנים שיסכימו לנהל עימו מו"מ, הוא מתחבק עם הרודן האנטישמי הפסיכופאט הוגו צ'אווס, הוא מפלרטט עם חמאס. בנאום היסטורי לעולם המוסלמי שנשא בקאהיר – במקום מסר ברור נגד הרשע וקריאה להמוני המוסלמים להתקומם נגד הקנאות האסלאמית, הוא אמר כמה אמירות בלתי מחייבות נגד הקנאות, ומיקד את נאומו בחנופה מביכה כלפי העולם המוסלמי.

התוצאה – צפצוף של ציר הרשע, החש התחזקות רבתי מאז עליית אובמה לשלטון. אחמדניג'אד הרשה לעצמו לזייף את הבחירות, לדכא באלימות התקוממות עממית, ואובמה הגיב בחולשה רופסת. אחמדיניג'אד מינה את האחראי לפיגוע הרצחני במוסדות הקהילה היהודית בבואנוס איירס לתפקיד שר הביטחון האיראני. הוא ממשיך במרץ לקדם את המהלך ההיסטורי המרכזי שלו – הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, תוך שהוא מהתל בארה"ב ובעולם החופשי. צפון קוריאה, שהתקפלה מול מדיניותו התקיפה של בוש והסכימה לנטרל את ארסנל הגרעין שלה, קראה תגר על ארה"ב בניסויים גרעיניים פומביים, בשיגור טילים ארוכי טווח ובאיומים להפעיל נשק גרעיני נגד אויביה. הטאליבן באפגניסטן ובפקיסטן מתקדם ורושם הצלחות חסרות תקדים.

לעומת רפיסותו מול ציר הרשע, גילה אובמה תקיפות נגד בעלת בריתה הדמוקרטית של ארה"ב – ישראל, במסע אובססיבי חסר פשר נגד הבנייה בהתנחלויות. הוא נקט במיספר צעדים שנועדו להפגין שישראל אינה עוד "הבן המועדף" של ארה"ב, כמו הקדמת פגישה עם מנהיגי ערב לפגישה עם ראש ממשלת ישראל, בניגוד למסורת האמריקאית, ביקור במזה"ת תוך פסיחה על ישראל ועוד.

מה דוחף את אובמה למדיניות זו כלפי ישראל? יש המצביעים על הרקע המשפחתי האסלאמי-בחלקו, כגורם להיותו אנטי ישראלי. הללו נוהגים להבליט את שמו האמצעי, חוסיין, כביטוי לכך. איני מקבל זאת, כפי שאיני סבור שאובמה הוא אנטי ישראלי מיסודו. אני אף מאמין לו, כאשר הוא מציג עצמו כידיד ישראל. אולם כיוון שאובמה בחר להנהיג מדיניות צ'מברליינית, הצד השני של פיוס הצורר, הוא הפניית עורף לבן הברית הדמוקרטי.

מורו ורבו של אובמה, המנהיג ולוחם החירות השחור מרטין לותר קינג, היטיב ליצור זהות בין המאבק על ערכי הצדק והחירות, לתמיכה במדינת ישראל ובציונות. קינג היה הראשון שהשכיל לאבחן את האנטי ציונות, כשם קוד לאנטישמיות בעידן שבו האנטישמיות המסורתית הינה מותג שאינו תקין פוליטית. עד כה, אובמה אינו הולך, בנושא זה, בדרך שהציב מורו הדגול.

האם ידבק אובמה במדיניותו הצ'מברליינית? אובמה הוא אדם חכם, אמביציוזי ובעל רצון ברזל להצליח ולהירשם בהיסטוריה כאחד מגדולי הנשיאים של ארה"ב. כישלונותיו בתחום מדיניות החוץ, שאם ידבק בה ילכו ויגברו, ואובדן הפופולאריות שלו בארצו, יחייבו אותו, אני מאמין, להתפכח. כבר עתה נשמעות זמירות חדשות בנושא האיראני מפי בכירים בממשלו. יש לקוות שאובמה ישנה כיוון וימלא את התפקיד הראוי של מנהיג העולם החופשי הנמצא תחת מתקפה קשה. יש לקוות שהוא לא יזדקק לעוד 11 בספטמבר, כדי שייפול לו האסימון.

התפכחות כזו תביא לשינוי גם במדיניותו כלפי ישראל. גם כאן, ניתן לראות ניצנים של שינוי. "אנא, בכוח", כך הכתיר העיתונאי גדעון לוי את מאמרו ב"הארץ" ערב פגישת נתניהו-אובמה. במאמר זה הוא ממש התחנן בפני אובמה להפעיל כוח נגד ישראל ונגד ראש ממשלתה, כדי לגרום לישראל להתקפל. ברוח זו התנבאו גם עקיבא אלדר ומאמרי המערכת של העיתון. הם כתבו זאת באופוריה משיחית – הנה, יש סוף סוף מי שיכפה על ישראל את הדרך, שבאמצעים דמוקרטיים לעולם לא נצליח להשליט עליה.

היום מבטאים לוי, אלדר ומאמרי המערכת אכזבה מאובמה, שאינו מספק את הסחורה. ואם הם מאוכזבים מאובמה, כנראה שאין הוא כל כך אנטי ישראלי. אובמה נסוג מכמה מדרישותיו האולטימטיביות, כמו הפסקת הבנייה במזרח ירושלים, ויש לקוות שנתניהו לא ימצמץ ויעמוד על האינטרסים החיוניים של ישראל, משוחרר מאימת אובמה.

אובמה מאבד מזחיחותו ויש לקוות שיהיה פתוח לשנות את דרכו במדיניות החוץ. יש לקוות שכפי שהוא קובע בארצות הברית סדר יום של צדק, חופש וסולידאריות, כך ישכיל לקבוע סדר יום כזה גם בעולם – סדר יום המבחין בין טוב ורע, בין טובים ורעים ומוביל את הטוב למלחמה ברע, את הטובים למאבק ברעים. אובמה יוכל לעשות זאת באופן פחות מגושם משל קודמו, ביתר יצירתיות, חכמה ועורמה, אך בלא פחות נחישות.

עצם בחירתו של אובמה היתה אירוע היסטורי שקשה להגזים בחשיבותו הסמלית והמעשית. היום, אחרי קרוב לשנה, עדיין לא ברור האם ההבטחה הגדולה תהיה לפארסה. יש לקוות שאובמה לא יהיה החמצת המאה.

* * *

לא כל יהודי חברון נרצחו בתרפ"ט

חלק הוסתר בידי שכניהם הערבים

אבל האם זו סיבה לחגוג ולעשות

רהביליטציה לעיר של רוצחים אכזריים?

לאהוד שלום,

 לשאלתך לרון וייס "מאיפה מצצת את האינפורמציה" על ערבים שהצילו יהודים בחברון בתרפ"ט – אינני יודע מאיפה וייס שאב את הידע, אבל מקור מהימן שכדאי לעיין בו הוא: "ספר חברון" שיצא לאור על ידי "המועצה למען קהילת חברון" בהוצאת כתר, מהדורה ראשונה בשנת 1970 ושנייה ב-1978. סייעו להוצאת הספר זלמן שז"ר, מנחם בגין, קרן רוטשילד, משרד הדתות, משרד החינוך ועוד.

 על הזוועות של הטבח המזעזע מסופר בעמודים 66 עד 100. שמות ערבים שהגנו על יהודים ו/או הצילו יהודים מופיעים בעמודים 80 עד 83, עם פירוט שמות היהודים שניצלו בזכותם, בחתימתמאיר פרנקו, רב ראשי, ויעקב יוסף סלונים.מיספר היהודים שניצלו על ידי ערבים היה 668. מספר היהודים שנרצחו באכזריות ובעינויים הוא 59, ועוד 8 נפטרו מפצעיהם לאחר שהועברו לירושלים. אינני יודע אם הרוצחים היו "פלשתינאים" או "א"י'ים". האם הקובע הוא כיצד הם מכנים את עצמם, או כיצד אחרים מכנים אותם? – אין ספק שהם היו ערבים.

 באיחולי שנה טובה,

 עמי יובל

סופר נידח שלום,

בתשובה לשאלתך:"מאיפה מצצת את האינפורמציה?" (על תושבי חברון הערבים שהצילו את רוב יהודי חברון בפרעות תרפ"ט), (גיליון 479). – שלחתי לך את מאמרו של תום שגב, הכותב במאמרו ב"הארץ": "שיעור בהסטוריה", מ-21.8.09, כי רוב יהודי חברון ניצלו הודות לשכניהם הערבים.

בארכיון הציוני שמורות רשימות של יהודים שניצלו בבתי ערבים. אחת מהן מונה 435 שמות. קיים מידע שסופר ע"י הניצולים עצמם. למשל, סיפור ההצלה של משפחת אלקנה ע"י משפחת אבו-זיינה, שפורסם בספר "עמוד האש" וב"ספר חברון". לפי עדות נוספת של גב' זמירה מני, שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-12.9.1929, הציל אבו עיד זייתון, ערבי מחברון, כמה משפחות של יהודים בכך שיצא חמוש להגן עליהם ונתן להם מקלט במרתף ביתו.

רון וייס

רמת-גן

* * *

מיכל סנונית

שני שירים מתוך ספר שיריה החדש

"שאהבה נפשי"

אשה פותחת דלת

בְּשִׁלְהֵי הַקַּיִץ, בִּפְרֹחַ הֶחָצָב

אִשָּׁה פּוֹתַחַת דֶּלֶת, חוֹשֶׁבֶת מָה עַכְשָׁו.

אוּלַי פֹּה וְשָׂם יֵשׁ לָהּ הִרְהוּרִים נוּגִים,

אִשָּׁה פּוֹתַחַת אֶת הַדֶּלֶת וּדְבָרִים בָּהּ נוֹגְעִים.

בְּלִבָּהּ הִיא יוֹדַעַת שֶׁכָּל רֶגַע יָקָר

אֲבָל הִיא לֹא מְמַהֶרֶת, מָה שֶׁעָבַר עָבַר.

וְהִיא יוֹדַעַת, יֵשׁ לְמָה לְצַפּוֹת

הָעוֹלָם גָּדוֹל וּמָלֵא הַפְתָּעוֹת

וּמַרְאוֹת מִכָּל עֵבֶר, יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם לִרְאוֹת –

וְאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים, הֲרֵי זוֹ

הָאִשָּׁה מֵהַחֲלוֹמוֹת.

פיוס

וְנֶצַח לְנֶצַח נוֹשֵׁק

וּשְׂפָתַיִם בִּשְׂפָתַיִם נָחוֹת,

שִׂמְחַת אֱלֹהִים יָרְדָה לָעוֹלָם

וְאֵין לֵב שֶׁיַּשְׁבִּית

שִׂמְחַת בְּרֵאשִׁית

וְשִׂמְחַת כֹּל חַי.

* * *

יוסי גמזו

סִכּוּם-בֵּינַיִם

עַל סַף שָנָה שֶטֶּרֶם רְאִינוּהָ בָּעֵינַיִם

וְעִם צֵאתָהּ שֶל זֹאת הַמִּסְתַּלֶּקֶת כַּיָּאֶה

רָאוּי אוּלַי לְרֶגַע לַעֲרֹךְ סִכּוּם-בֵּינַיִם

שֶל מָה שֶכְּבָר רָאִינוּ בָּהּ וּלְוַאי שֶלֹּא נִרְאֶה:

וַדַּאי שֶלֹּא חָסְרוּ בָּהּ גִּלּוּיִים שֶטּוֹב לִשְמֹעַ

אוֹדוֹתֵיהֶם – כְּמוֹ עֲלִיַּת בְּנֵי נֹעַר מֵאַרְהָ"ב

וְהֶשֵּׂגֵי יִשְׂרְאֵלִים בַּסְּפּוֹרְט וּבַקּוֹלְנוֹעַ

וְרוּחַ-הִתְנַדְּבוּת שֶל אֶזְרָחִים טוֹבֵי-לֵבָב.

אַךְ שוּם שִקְלוּל הוֹגֵן שֶל יַחֲסֵי כַּפּוֹת מֹאזְנַיִם

בֵּין הַמַּלְהִיב וְהַמַּדְאִיב פָּשוּט אֵינוֹ יָכוֹל

לִנְקֹט קַו סֶלֶקְטִיבִי קַל שֶל עֲצִימַת עֵינַיִם

מוּל פַאשְלוֹת שֶאָסוּר מוּלָן לִטְמֹן פֹּה רֹאש בַּחוֹל.

רָאִינוּ אֵיךְ עוֹלָם הַמִּתְיַמֵּר לִהְיוֹת נָאוֹר כָּאן

נוֹהֵג כְּאִימְפּוֹטֶנְט גָּמוּר בַּתְּחוּם הַמְּדִינִי

וּמְאַפְשֵר לְסַרְקָזוֹת אִירָאנִיוֹת לִדְהֹר כָּאן

אֶל נְקוּדַת הָאַל-חֲזֹר שֶל כֹּחַ גַּרְעִינִי.

רָאִינוּ אֵיךְ אוֹתוֹ עוֹלָם אָץ לְגַלְגֵּל עֵינַיִם

גְּדוּשוֹת דִּמְעוֹת-תַּנִּין שֶל הִתְחַסְּדוּת וְצַעַר רָב

עַל בְּרִיחָתָם הַטְּרָאגִית שֶל פְּלִיטִים פָּלֶסְטִינָאִים

בְּלִי לְהַזְכִּיר מִילְיוֹן פְּלִיטִים שֶל יְהוּדֵי עֲרָב.

רָאִינוּ אֵיךְ הַפַארְסָה שֶשְּמָהּ אוּ"ם שָנִים הִנְפִּיקָה

שְלַל הַחְלָטוֹת עַל עִנְיָנָם הַמַּר וְהָאָהוּד

שֶל עֲקוּרִים עַרְבִים, אַךְ עַד הַיּוֹם עוֹד לֹא הִסְפִּיקָה

לָדוּן גַּם עַל לְמַעְלָה מִמִּילְיוֹן פְּלִיטֵי יָאהוּד.

וְאֵיךְ טִפְּלוּ אַרְצוֹת עֲרָב בַּעֲקוּרֵי הַ"נַּאכְּבָּה"

שֶלֹּא זָכוּ בָּן עַד הַיּוֹם לְאֶזְרָחוּת פְּשוּטָה

כִּי הַנְצָחַת אֻמְלָלוּתָם – הוֹן תִּקְשָרְתִּי עֲנָק בָּהּ

וְהִיא כְּנֵפְטְ עַרְבִי עַל גַּחֲלֵי הַהֲסָתָה.

ואֵיךְ אִם הֻפְגְּזוּ יוֹשְבָיו שֶל מַעֲרַב הַנֶּגֶב

בִּגְרָאדִים וְקָאסָאמִים – לֹא נָקַף אוֹתוֹ עוֹלָם

גַּם אֶצְבַּע, אַךְ בָּרֶגַע בּוֹ הֵגַבְנוּ תְגוּבַת-נֶגֶד

סָפַגְנוּ פֶסְטִיבַל-צְבִיעוּת שָלֵם מִיַּד כֻּלָּם.

וְאֵיךְ גִּלְעָד שַלִּיט שֶלָּנוּ בְּעֵינֵי אוֹיְבֵינוּ

שָקוּל בִּמְחִיר מְאוֹת שְבוּיִים שֶנְּשַלֵּם כְּמַס,

מָה שֶמַּמְחִיש אֶת עֵרֶךְ הָאָדָם פֹּה בְּעֵינֵינוּ

מוּל עֵרֶךְ הָאָדָם בְּעֵינֵיהֶם שֶל בְּנֵי חָמָ"ס.

רָאִינוּ גַם אֵיךְ שְבֶדְיָה שֶפָּתְחָה אֶת שְעָרֶיהָ

בִּפְנֵי פְּלִיטֵי עַמֵּנוּ בַּשּוֹאָה הָאֲיֻמָּה

עוֹשָׂה פְּלַסְתֵּר אֶת חֹפֶש-הַדִּבּוּר וְאֶת שְקָרֶיהָ

שֶל עֲלִילַת-סְחַר-אֵיבָרִים בּוֹלַעַת בְּלִי כְּלִמָּה.

רָאִינוּ אֵיךְ נִבְחֶרֶת פְּרַקְלִיטֵי-יֻקְרָה שוֹבֶרֶת

שִׂיאִים בְּאַקְרוֹבָּטִיקַת-תִּחְמוּן שֶאֵין כְּמוֹתָהּ

וּמְרִיקָה אֵינְסְפוֹר דְּלָיֵי-כִּבּוּי עַל אֵש בּוֹעֶרֶת

שֶל מְדוּרַת הַלָּ"ג בָּאוֹלְמֶרְט (בְּלִי לְכַבּוֹתָהּ).

וְאֵיךְ מִפְלֶגֶת עֲבוֹדָה חוֹרֶטֶת כָּאן עַל דֶּגֶל

אֶת כָּל הַסִּסְמָאוֹת בָּהֶן בּוֹגֶדֶת הִיא מִיָּד

תְּמוּרַת כִּסְאוֹת שֶבִּמְחִירָם מַרְבָּה הִיא לִפְשֹט רֶגֶל

וְעוֹד מְעַט לֹא רֶגֶל הִיא תִפְשֹט, כִּי אִם גַּם יָד.

וְעוֹד רָאִינוּ אֵיךְ לֹא שַׂר אֶחָד בִּלְבַד מֻכְשָר כָּאן

לִמְעֹל בִּשְלַל כַּסְפֵּי צִבּוּר בְּעוֹד הוּא לֹא רַק שַׂר

בְּשִׂין – כִּי אִםבְּסָמֶךְ: סָר מִדֶּרֶךְ-הַיָּשָר כָּאן

עַד שֶהוּסַר מִכֵּס הַשַּׂר לְתָא הַמַּאֲסָר.

וְאֵיךְ שָנִים קֻפְּחוּ פֹּה נִצּוֹלֵי שוֹאָה בְּלִי בֹּשֶת

בִּידֵי מִמְסָד אָטוּם שֶעַל תִּקּוּן עַוְלוֹת וִתֵּר

וְאֵיךְ פּוֹעֵל מֻבְטָל נִזְרָק לָרְחוֹב מִבֵּית-חֲרֹשֶת

מִשּוּם שֶבְּהוֹנְג-קוֹנְג יֵש עֲבוֹדָה זוֹלָה יוֹתֵר.

רָאִינוּ אֵיךְ חֶסְרוֹן הַסּוֹבְלָנוּת אֶל הָאַחֵר שוּב

זוֹקֵף פֹּה אֶת רֹאשוֹ הַמְּכֹעָר וְהָאָיֹם

וְאֵיך נַחְשוֹל הָאַלִּימוּת לַטֶּרֶף מְשַחֵר שוּב

וּבִטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי פּוֹחֵת מִיּוֹם לְיוֹם.

וְאַף כִּי מִקַּדְמַת דְּנָה אַף פַּעַם לֹא הֻרְשֵינוּ

לִזְבֹּחַ קָרְבְּנוֹת-אָדָם לֶאֱלִילִים קְדוּמִים

אֲנַחְנוּ מַקְרִיבִים לְמֹלֶךְ-תְּאוּנוֹת-כְּבִישֵינוּ

מִדֵּי שָבוּעַ עוֹד מִכְסָה שֶל הֶפְקֵרוּת-דָּמִים.

וְאִם בְּכָךְ לֹא דַי עֵדִים הָיִינוּ עַד צְמַרְמֹרֶת

לְרֶצַח יְלָדִים חַפִּים בִּידֵי מוֹלִידֵיהֶם

שֶהֵם הָרִאשוֹנִים הָאֲמוּרִים סוֹפְסוֹף לִשְמֹר אֶת

יוֹצְאֵי-חֲלָצֵיהֶם שֶבִּטְחוֹנָם תָּלוּי בָּהֶם.

וְכָךְ לִסְדֹם הָיִינוּ וְלַעֲמֹרָה דָמִינוּ

וְיַד שוֹמְרֵי הַחֹק קְצָרָה כְּגֹדֶל תַּקְצִיבָם

וְלוּא רָאוּ זֹאת אֲבוֹתֵינוּ כְּלָל לֹא הֶאֱמִינוּ

כִּי כָּאן, עַל מְדִינָה כָּזֹאת, הִשְלִיכוּ יְהָבָם.

וְזֶה קוֹרֵא לְבֶדֶק-בַּיִת מוּל נִווּן וָטֶפֶש

לֹא שֶל שַפַּעַת-חֲזִירִים פּוֹשֶטֶת בִּמְהִירוּת

שָעָה שֶבָּאוּ מַיִם כְּבָר עַד נֶפֶש וְעַד רֶפֶש

כִּי אִם לְאֶפִּידֶמְיָה שֶל שַפַּעַת-חֲזִירוּת.

וְזֶה מַצְרִיךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשְּלַל זְרִיקוֹת-חִסּוּן פֹּה

שֶל עַם שָלֵם הֶחָש כִּי הִתְקַרְנַפְנוּ עַד אֵימָה

וְזֶה מַזְעִיק לַאֲכִיפָה, לְסֵדֶר וְרִסּוּן פֹּה

וְלֹא עַל גּ'וּנְגֶל-פֶּרֶא זֶה הַצִּיּוֹנוּת חָלְמָה.

וְכָל מִי שֶזּוֹכֵר אֶת חֲזוֹנָם שֶל אֲבוֹתֵינוּ

וְכָל מִי שֶנָּקְעָה נַפְשוֹ מִן הַהִסְתַּאֲבוּת

הַמּוּסָרִית וְהָעֶרְכִּית הַזֹּאת, לְהַוָּתֵנוּ,

מֵבִין כִּי עֵת לִפְעֹל לִפְנֵי שֶכְּבָר יְהֵא אָבוּד.

כִּי יֵש כָּאן רֹב דּוֹמֵם שֶמְּדִינָה זוֹ יְקָרָה לוֹ,

רֹב הַיּוֹדֵעַ לְהַבְחִין בֵּין מַר וּבֵין מָתֹק

וְאִם אָמְנָם הָרֹב הַזֶּה מֵבִין מָה שֶאֵרַע לוֹ

לַחֲלוֹמוֹ – זֶה זְמַן לַחְדֹּל לִדֹם פֹּה וְלִשְתֹּק.

זֶה זְמַן לִתְפֹּס כִּי אִם אָכֵן לֹא מְאֻחָר עֲדַיִן

וְאִם עוֹד יֵש נִיצוֹץ שֶל אוֹפְּטִימִיזְם בֶּחָזֶה

עָלֵינוּ כָּאן לָקַחַת אֶת עַצְמֵנוּ בַּיָּדַיִם

וּבְאוֹתָן יָדַיִם – אֶת גּוֹרַל הָעָם הַזֶּה.

לָכֵן סוֹפְסוֹף תִּכְלֶה שָנָה עִם כָּל קִלְלוֹתֶיהָ,

לָכֵן תָּחֵל שָנָה עִם בִּרְכוֹתֶיהָ בְּשִׂמְחָה.

הָאָרֶץ מְחַכָּה לָהּ כְּמו לְגֶשֶם בִּשְׂדוֹתֶיהָ

וְאִם לֹא אָנוּ אִיש לֹא יַעֲשֶׂה אֶת הַמְּלָאכָה.

אָז מָה כְּבָר נְאַחֵל לָנוּ עִם הֲרָמַת כּוֹס יַיִן

כֻּלָּנוּ כְּאֻמָּה שְלֵמָה וְכָל אֶחָד לְחוּד?

שֶהַשָּנָה הַחֲדָשָה,כְּלוֹמַר: שְנַת תָּי"ו שִי"ן עַיִ"ן

(שֶצֵּרוּפָן הוּא תֵשַ"ע)

תְהֵא 10 בְּאֵיכוּת...

* * *

יוסף אורן

הגם זו סאטירה? (חלק ב')

חלקו הראשון של המאמר פורסם בגיליון 479

ספק אם מהלליה מהשמאל של הסאטירה "המפץ הקטן" נתנו את דעתם על ההתעסקות המורחבת בחלקה הראשון בהשמנה של רועי קובלבסקי, הגיבור שעץ-זית התפתח בראשו והגיח מאוזנו השמאלית. אך באופן תמוה הקדיש מחברה, בני ברבש, כשליש מהיקפו של הסיפור להשמנה של רועי ולמאמציו לרזות באמצעות דיאטות שונות. פרקים אלה הם פארודיה קומית על אי-יעילותן של הדיאטות, על הרמייה שבשיווקן וגם על "המומחים" השונים שמרוויחים מהן (35-29). לאלה צירף ברבש גם פרק דוקומנטרי ולגמרי לא-מצחיק על עבודת הרופאים בקופות-החולים (94-85), שגם היא מעכבת את פיתוח העלילה כסאטירה פוליטית. פרט לכך שהקצאת טקסט בלתי-הגיונית זו להשמנה של רועי, האריכה באופן מלאכותי סיפור קצר-ארוך לממדי נובלה, היא גם הסיחה את דעתו של הקורא ממטרת הסיפור, להיות סאטירה המשתלחת באידיאולוגיה המזינה – במונחיו של השמאל – את ה"התנחלות" ב"שטחים", וטיפחה אצלו, עד שלב מאוחר למדי בקריאה, את ההנחה שזו סאטירה נגד דיאטות.

ההיגיון של פיתוח הסיפור כאלגוריה פוליטית הצדיק, כמובן, להתחילו בדיאטת הזיתים, כדי לשדרג את סיפור-המעשה מהרובד הקונקרטי-באנאלי – מאמציו של הגיבור לרזות בעזרת דיאטה, לרובד הסאטירי – צמיחת עץ-זית זעיר מראשו. קשה לקבוע בוודאות אם ברבש לא ידע או שרק שכח, שבמסורת האלגוריות הפוליטיות שמתפרסמות בספרותנו ממלחמת ששת-הימים ואילך, משמשות המילים "השמנה ו"הרזייה" כמילות-קוד. המילה "השמנה" לציון הרצון להחזיק ב"שטחים" ולהתנחל בהם, והמילה "הרזייה" כמילת-קוד לציון הנסיגה מ"השטחים" חזרה לגבולות "הקו הירוק". אך בלי להכריע בשאלה זו, ברור שברבש כשל בעיסוק המופרז והפטפטני בדיאטות של רועי, במקום להבליט את המשמעות האלגורית של ה"השמנה" של רועי ואת רצונו הנחרץ אחרי שנים "לרזות" – משמעות שהיתה מסייעת למטרה הסאטירית שאליה כיוון את "המפץ הקטן".

באלגוריות הפוליטיות שכתבו סופרי השמאל, הלא הם "השאננים לציון", נעשה שימוש בעוד צמד של מילות-קוד : "ילדות" ו"בגרות". בעזרת שתי המילים חילקו את שנות המדינה לשתי תקופות, לתקופה המוקדמת של המדינה, תקופת "הילדות" בין השנים 1967-1948, ולתקופה המאוחרת שלה, תקופת "הבגרות" ממלחמת ששת-הימים ואילך. להבלטת ההבדל בין שתי התקופות כיערו את "הבגרות" כתקופה שבה אבדה למדינה צעירותה צרת-המותניים וחטובת-הגוף, אחרי שהכפילה את ממדיה (הגיאוגרפיים) בעזרת כיבוש "השטחים" וההתנחלות בהם – פעולות שהשחיתו את מידותיה (המוסריות). בעזרת תיאורי ההשמנה הוקיעו סופרים אלה את הניצחון במלחמת ששת-הימים כ"ניצחון פירוס" (המלך שהביס את הרומאים במאה השלישית לפני הספירה ואמר על ניצחונו : "עוד ניצחון כזה – ואבדנו"), ותבעו מהמדינה לבצע "דיאטה" : לסגת מ"השטחים" חזרה לגבולות "הקו הירוק".

המשמעות האלגורית הזו להשמנה הוכנסה לראשונה לספרות הפוליטית שלנו על-ידי א.ב. יהושע ברומאן "גירושים מאוחרים" (1982. הרומאן הורחב בפרק נוסף והופיע ב-1991 תחת שם חדש : "קנטטת הגירושים"). יהודה קמינקא, הגיבור האירופי והאידיאולוגי של הרומאן, החליט להתגרש מאשתו נעמי, בת למשפחה מזרחית מירושלים, המאושפזת בבית-החולים למשוגעים בעכו. באמריקה מחכה לו קוני, אהובתו ואם-ילדו מחוץ לנישואים. לענייננו חשוב ההסבר שניתן בעלילת הרומאן לטירוף שתקף את נעמי אחרי מלחמת ששת-הימים. מנקודת הראות של הכלב הוראציוס, הכלב של משפחת קמינקא, מדומות התוצאות של מלחמת ששת-הימים לריח המטריף את דעתו, ריח "הנודדת-פורצת-הגבולות-התוספת-הפראית החותרת מזרחה" (262).

בשרידי השפיות שנותרו לה, הסבירה נעמי לבעלה את סיבת הטירוף שלה באופן מפורש יותר : "יש כאן עכשיו תוספת – – – נפרץ הגבול. תוספת יש אצלי אולי אישה שלמה, שתי נשים לך" (עמ' 279). שתי המובאות רומזות שתוספת השטח ממזרח לגבול 1967 דומה לביגמיה. המדינה פרצה את גבולה, השטח שלה הוכפל ומאז חיים הישראלים בחטא, עם שתי נשים: האחת – חוקית, והשנייה – כבושה. ואכן, נעמי איננה מסוגלת להסתגל לחטא "הכיבוש" ודעתה נטרפת עליה בתהליך המתואר כאובדן שליטה על מעשיה. היא נתקפה בבולמוס של קניות, אגרה כמויות אדירות של מזון וביצעה גניבות קטנות בחנויות. עד שיהודה נאלץ לאשפז אותה בעכו (ראה הפירוש לרומאן זה בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית", 1983).

עונשו של מתנחל

עקב אי-הבלטת המשמעות האלגורית הזו של ההשמנה של רועי, החסיר בני ברבש מסיפור-המעשה של "המפץ הקטן" שתי הנחות-יסוד שעליהן היתה הסאטירה הזו אמורה להישען במאבקה באידיאולוגיה של הימין: הראשונה – שמלחמת ששת-הימים לא היתה מלחמת אין-ברירה, אלא מלחמת כיבוש, והשנייה – שלא האידיאולוגיה מקיימת את ההתיישבות ביהודה ושומרון, אלא החמדנות של "השטחים". בהיעדר הבלטה מספקת של שתי ההנחות האלה, איבד מכוחו האירוע, שעליו סובב הכול ב"המפץ הקטן": המראה הגרוטסקי של הגיבור-התומך-בהתנחלויות, המתהלך עם עץ-זית המבצבץ מאוזנו, בלי שהוא מצליח להיפרד ממנו. משמעותו האלגורית של המראה הזה היתה ברורה יותר, אילו הטיפול במוטיב "ההשמנה" היה שוחק עד דק את התהילה הצבאית המיוחסת למלחמת ששת-הימים ואילו שקד יותר ברבש לשכנע שמניעיה של ה"התנחלות" ב"שטחים" לא היו אידיאולוגיים, אלא רק גשמיים ובלתי-מוסריים.

ואחרי הוספת הרציונאל שעל-פיו היה אמור ברבש לפתח בשירות השקפתו הפוליטית את הסאטירה הזו, מתבקשת גם הבהרה למוטיב עץ-הזית, שגם מובנו נותר מעורפל למדי בסיפור-המעשה. כזכור, במקרא מוזכר עץ-הזית בין שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ-ישראל (דברים ח'-8), וכעץ המאריך שנים, הוא מסמל עתיקות, שורשיות ושפע לדורות. כמו-כן זכה עץ-הזית לייצג את השלום, בזכות חלקו בסיפור המבול המיתי. שם מסופר שנוח שלח את היונה מהתיבה להביא הוכחה שהמבול הגיע לסיומו והיא חזרה אליו ובמקורה עלה של עץ-זית (בראשית ח'-11).

אך לא כסמל לברכת השפע ולשורשיות וגם לא כסמל לשלום משולב עץ-הזית ב"המפץ הקטן". באלגוריה הפוליטית הזו הוא מייצג את "השטחים" ואת ההתנחלות בהם. כלומר : מכל האפשרויות שמושיט המקרא, בחר ברבש לשלב את עץ-הזית בסאטירה הזו דווקא במשמעות הפוליטית-אקטואלית, כעץ המוזכר לעיתים קרובות בדיווחי החדשות על ההתכתשויות הפורצות בעונות מסיק הזיתים בין הפלסטינים לבין המתנחלים. ברבש לועג, כמובן, לסתירה במעשיהם של המתנחלים, שמצד אחד כורתים ושורפים את עצי-הזית של הפלסטינים ומצד שני מדברים על אהבתם לארץ-ישראל ושותלים עצי-זית בהתנחלויות שלהם, כפעולה המצהירה על כוונתם לחיות בהן לנצח.

אחרי שהובהרה משמעותם של שני המוטיבים הראשיים באלגוריה, ההשמנה ועץ-הזית, קל להבין את הסיבה מדוע הצמיד ברבש לראשו של רועי (המייצג את הימין שהתאהב בשטחים) עץ-זית (המייצג את ההתנחלויות בשטחים). אלמלא השמין (אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים) ואלמלא ניסה רועי לרזות בעזרת דיאטה של זיתים, לא היה נתקע גלעין של זית סמוך לאוזנו השמאלית. אך מאחר "שנכנס לו (לרועי) עץ לראש" (104), כלומר: תמך ופעל למען ההיצמדות לשטחים על-ידי הקמת ההתנחלויות בהם, החליט ברבש להענישו על-ידי הגשמת המטרה הזו עבורו בשני שלבים: בשלב ראשון השתיל עץ-זית בראשו ובשלב שני הצמיד אותו באמצעותו לאדמה שחמד להקים עליה התנחלויות. בעשותו כך העניק ברבש לשמאל, בשליש האחרון של הסאטירה, את חווית השמחה לאידו של היריב האידיאולוגי מהימין, שאחרי ששר בהתלהבות, בהרבה אירועים של נטיעות ושל התנחלויות ביהודה ובשומרון, את "אל נא תעקור נטוע", מתחנן בקול בוכים כעת, אחרי ש"נשבר" והתפכח מחזונו המשיחי, שיעקרו את עץ-הזית ממוחו ויפרידו אותו מ"המוטציה" שצמחה בראשו.

אספי מזהה את הסכנה המומחשת במצבו הגרוטסקי של אביו: "הסימביוזה בין אבא לעץ היתה גדולה עד כדי כך, ששניהם הפכו למערכת אחת, כמו מין מדינה דו-לאומית, שאי-אפשר אפילו לחלום בה על הינתקות מבלי שאיבריה ייקרעו לגזרים." (95). הסימביוזה הזו מומחזת בסצינת השיא של הסאטירה, כאשר מתברר "שעץ הזית היכה שורשים באדמה דרך האוזן הפנויה", אוזנו הימנית של רועי, בחלקת נטיעות חדשה (119), שעל-פי הנוסחה בהסכם אוסלו היתה "אמורה להימסר בקרוב לרשות הפלסטינית" (120). ריתוקו של רועי לאדמה באמצעות אוזנו, רומזת לעונש שחקק המקרא למי שבחר מאהבה לאדונו בעבדות עולם : אדונו רצע אותו באוזנו למזוזת דלת ביתו. לא כך הובן מצבו של רועי לעמיתיו המתנחלים. בעוד הוא נאנק בייסוריו, גאתה התלהבותם מההסבר של פורום הרבנים לגבולות מלכות-דוד : "הנס המתחולל לנגד עינינו, יהודי מחובר לאדמה כעץ שתול על פלגי מים, הוא מסר ישיר מאת הקדוש-ברוך-הוא, שנחרד מהכוונה למסור אדמת-אבות לריבונות זרה." (121-120).

בשלב הזה כבר איבד בני ברבש את העניין ברועי ובמאבק האידיאולוגי שהתכוון לנהל עם הימין, ומשום שלא מצא סיום לסיפור-המעשה, זנח את רועי בשטח הנטיעות מוצמד בראשו לאדמה, כנושא למחלוקת בין גופים שונים שתובעים בעלות עליו כ"אתר לאומי" (124) וכאטרקציה מוקפת בגדר לתיירים שיגיעו למקום לחזות בנס שהתגשם. ולהצדקת הסיום הזה הורה ברבש לאספי – שגם בסיפור הנכתב כסאטירה היה אמור להגיב על מצב אביו לא רק כמספר, אלא גם כבן – להסביר את הפרישה החפוזה שלו מהסיפור: "אי-אפשר להמשיך ולספר סיפור שהגיע להתייצבות, גם אם המצב של הגיבור שלו ממשיך להיות חמור. לכן אסיים כאן. ואם בכל-זאת ייקרה משהו יוצא-דופן, כבר תוכלו לצפות בו בטלוויזיה."

הכישלון האידיאי

רגע – יזדעק הקורא העירני אל מחברו של הסיפור – הצגת את רועי, יריבך הפוליטי, כאידיוט גמור, הענשת אותו בנשיאת עץ-זית על ראשו ושמחת לאידו כאשר העץ רצע את אוזנו והצמית אותו לאדמה, אבל איפה התמודדת עם האידיאולוגיה, שאותה, ולא את הגיבור, היה בכוונתך להצמית לקרקע? על מה מבוססת הנחתך, שכל המפעל החלוצי של ההתיישבות ביהודה ושומרון, המפעל שנאבק על הישארות הנחלה הלאומית בידי העם היהודי, צפוי לקרוס בקרוב, בהתרחש "המפץ הקטן"? ועל מה אתה מבסס את "הבשורה" המשתמעת מ"השבירה" שבָּדיתָ לרועי, לפיה עומדים המתנחלים אף הם "להישבר", כלומר: להתפכח ממה שאתה מתאר כ"הזייה משיחית"? היכן הוכחת שהאידיאולוגיה של יריביך היא רק "הזייה משיחית" מטורפת, שאין לה שום היגיון מדיני-פוליטי-צבאי ושום עומק תרבותי-ערכי?

מוצדק להציג לברבש שאלות אלה, אחרי שבחר משום-מה להתמודד עם נושאים רציניים מהרמה הלאומית-תרבותית-אידיאולוגית בעזרת קטעי בדחנות של סטנדאפיסט, כפי שמדגימים שני הקטעים הבאים. מהקטע הבדחני הבא, הכתוב באירוניה ז'ורנליסטית, אמור הקורא ללמוד על המתרחש בשטחים: "השמש זרחה והבורסה צנחה, וזוג פלסטינים חשודים, נערה בת שנתיים ובחור בן ארבע, נהרגו מפגיעה של ילד ישראלי שמשרת כצלף בצנחנים ולא יכול היה לדעת שהשיטוט שלהם במגרש-המשחקים המוזנח אינו למטרות הצבת משגר טילים, ולכן לא יאשימו אותו אלא את ההורים של הפרחחים, שלא יודעים לשמור עליהם כמו שצריך, או שולחים ילדים למשימות חבלה. – – – החדשות האלה מרגיעות את אימא מאוד, כי הן רגילות לגמרי." (63).

בקטע הבדחני השני – שבו מתאר אספי את הוויכוח בין סבתו לחיילים, אשר באו לפנות את הנוטעים מהחלקה, שעל-פי החלוקה של הגדה לשטחי A, B, ו-C בהסכמי אוסלו אמורה להימסר חזרה לידי הפלסטינים – שם ברבש ללעג את המושגים "מולדת", "לאום" ו"זהות":

"וניסינו להסביר להם שהמקום הזה הוא ערש עמנו, ושאנחנו כאן גם בשבילם, בשביל החיילים, ושמולדת לא מחליפים ולא מחלקים, והזכרנו להם שיהודי לא מגרש יהודי, אף-על-פי שאני יודע שכמעט בכל יום יהודי שודד יהודי, ויהודי מרמה יהודי, ויהודי רוצח יהודי, שלא לדבר על מה שיהודים עושים לפעמים ליהודיות, שזה בכלל איום ונורא. – – – ומיד עלתה אצלי השאלה אם מותר ליהודייה לשקר ליהודי שבא לגרש אותה, גם אם בסוף מתברר שהוא בכלל דרוזי, אבל את הדבר הזה היה קשה לדעת, כי קראו לו תמיר, והוא נראה ממש כמו החיילים היהודים שלו." (118).

מילא, אומר הקורא העירני, ייסלח לברבש הכישלון הספרותי: סיפור לא מעניין, הכתוב בשפה עיתונאית שטוחה, מתיחתו המאולצת מממדי פיליטון לממדי נובלה, ההחמצה בפיתוח המשמעות הפוליטית של המוטיבים הראשיים: ההשמנה ועץ-הזית והנטישה החפוזה של סיפור-המעשה בסיום סתמי וחסר משמעות. אך איך ניתן לסלוח לכותב, שהחליט לכתוב סאטירה פוליטית נגד האידיאולוגיה של יריביו, ובעוד המטרה המוצהרת שלו כה ברורה, התחמק ממנה והסתפק בניבוי התרחשותו של "המפץ הקטן" אצל המתנחלים ואצל תומכיהם מהימין – התרחשות שתגשים לשמאל הישראלי את האשליות שהוא דבק בהן. ואלה היומרניות מביניהן: שאם ניסוג לגבולות "הקו הירוק" יוותרו הערבים על "זכות השיבה" ועל "מדינת כל-אזרחיה", וגם לא יתפתו מהגבולות הנוחים הללו ליזום את המלחמה העשירית נגד קיומה של מדינת היהודים, אלא יכירו במדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ישתפו פעולה עם ישראל לכינון מזרח-תיכון חדש ויאפשרו לה להתפתח ולשגשג בתנאי שלום דורות רבים.

ולבסוף, אפשר לתמוה, כיצד עברה סאטירה פוליטית עלובה כזו את אישור המערכת של "הספריה החדשה" ושולבה באחת מסדרות הפרוזה היותר איכותיות מבין אלה הנדפסות אצלנו. ואיך יכול היה עורכו של הספרון הזה והמו"ל שלו, מנחם פרי, לכתוב על הדש האחורי את הדברים הבאים (לקרוא – ולא להאמין!) : "ברבש לא כתב אלגוריה קמוטת-מצח, אלא סיפור כֵּיפי, משעשע ומבריק, שבו עץ-זית הוא קודם-כל עץ-זית."

החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסדרה הביקורתית-מחקרית "תולדות הסיפורת הישראלית". השנה הופיע הכרך התשעה-עשר של הסדרה : "צו-קריאה לספרות הישראלית".

אהוד: איך אפשר לקרוא ולהתייחס, אפילו בביקורתיות, לדברי ההבל של ברבש שיוצאים לאור בברכת מו"ל מסחרי שמשתמש ב"סמכותו" האקדמית לקדם מכירת קשקוש שמתאים כנראה לאידיאולוגיה של מחנהו והוא מניח שהקהילייה הספרותית שלנו, הנחשבת, החשובה וגם המטומטמת-בחלקה – תלקק מקשקושו דבש על שפתיים! – והרי לספרות העברית נוספים כל שנה ספרים חדשים בעלי ערך שאיש אינו מתייחס אליהם וחלקם גם טרם מצאו לעצמם מו"ל! אז מה הטעם, יוסף, לשחק בַּפֶּרֶשׁ של הממליצן פרי?

* * *

איליה בר זאב

מַה אַתְּ?

מִלָּה בְּדַּף הַמַּחְשֵׁב יוֹרָה רָאשֵׁי חֵץ

עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם.

מִלִּים בְּנוֹת אַלְפֵי שָׁנִים מְפִיצוֹת נִיחוֹחַ קְדֻשָּׁה.

אַתְּ רְאוּיָה לְעֲנָוָה מְסֻיֶּמֶת לִפְנֵי שֶׁתֵעָלְמִי

בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ מַעְלָה מָּעְלָה.    

אַתְּ בִּפְנִים אוֹ מִחוּץ לְמַחְשׂף הַלָּבָן?

כָּל כֻּלֵּךְ מִלָּה,

לָחַן.

צָרִיךְ לִבְחוֹר גּוֹפָן –

סוּס דּוֹהֵר חוֹשֵׂף שִׁנַּיִם צְהֻבּוֹת,

מְרַפֵּד דַרְכּוֹ בִּגְּלָלָיו,

הֲרֵי "הַתַּפּוּחַ לֹא נוֹפֵל רָחוֹק."

רַעַשׁ אוֹפָן קָרֵב,

פְּרָסוֹת קָשׁוֹת עוֹלוֹת מִן הַיָּם.

אִי נַחַת בָּאֲוִיר,

רַעַל מְתִיקוּת חוֹדֵר אֶל אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה.

חַם הַיּוֹם בִּי כְּמו בָּךְ אֶמֶשׁ.

רַק אַתְּ? –כֵּן אוֹ לֹא?

מִי אַתְּ,

מַה?

מֻכְרָחִים לַחְתֹּךְ בַּבָּשָׂר,

לְדַמֵּם.

שְׂרוֹף מִלִּים מְרַחֲשוֹת, מַמְלִיץ יוֹעֵץ לִכְתִיבָה יוֹצֶרֶת-

עַל הָאֵשׁ, אֲנִי עוֹנֶה בְּשֶׁקֶט,

נִזְהַר בִּלְשׁוֹנִי,

נוֹשֵׁף בְּגֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת סוֹד.

* * *

לימור שריר

ראיון עם פרופ' יוסף אגסי

פרופ' יוסף אגסי ורעייתו פרופ' יהודית בובר, זוג האינטלקטואלים החיים כאן בצניעות. זה שישים שנה שהם יחד וכשמביטים בהם ניתן להבחין בקורים הדקים והעדינים המחברים בין אנשים שעשו כברת דרך כל כך משמעותית ולא נטולת קשיים. מידי ערב הם מסבים לארוחה ליד השולחן הישן ושותים כל אחד כוס יין לבן. לפעמים הוא מבשל ומגיש והיא מפנה את הכלים. אחר כך כבמין ריטואל קבוע הם דנים בספרים שהם עסוקים בכתיבתם או בקריאתם. העולם בחוץ נראה לרגע כעומד מלכת ומתמקד בזוג החשוב הזה – השייך לדור ההולך ונעלם.

פרופ' יוסף אגסי, פילוסוף נודע, פרסם עד כה מאות מאמרים בעיתונות המדעית ועשרות וספרים בהוצאות בינלאומיות יוקרתיות. רעייתו יהודית, נכדתו של מרטין בובר, היא פרופ' לסוציולוגיה, מומחית למעמד האישה, מהפמיניסטיות הראשונות בארץ, ואישיות בפני עצמה. אתמול התכבדתי להתארח בביתם ולשוחח עימו. 

פרופ' אגסי, מהו הרקע ממנו צמחת?

אימי נולדה בירושלים ב-1888 וגדלה בעיר העתיקה. היא דיברה יידיש וערבית ולמדה עברית על-מנת שילדיה ירכשו אותה כשפת-אם. סבי, אביה, היה פעיל חברתי והיה אחראי לבנייתו של בית החולים ביקור חולים, לייסוד ישיבת "עץ החיים" ואף היה ממייסדי "אגודת ישראל" בארץ. נולדתי ב-1927 וגדלתי בירושלים. 

היכן התחנכת?

למדתי ב"חדר" בירושלים ואחר כך בבית-ספר עממי ובישיבת "מרכז הרב". ראש הישיבה, נתן רענן, חתנו של הרב קוק, נתן שיעורים לשני תלמידים, לשאר-ישוב הכהן ששימש אחר כך הרב הראשי של חיפה ולי. 

מה תרם לך החינוך בישיבה?

החינוך בישיבה לימד אותי דרך מחשבה שהובילה אותי לחשיבה עצמאית, להטלת ספק ולחיפוש אחר משמעות. מוריי השפיעו עליי רבות, כולל הרב נתן רענןשהזכרתי. 

אבל אינך אדם דתי ?

בגיל חמש עשרה איבדתי את אלוהים. הפסקתי לחלוטין להתפלל.

 מאבדים לאחר שמחפשים. אני מבינה שלא קיבלת את אלוהים כמובן מאליו?

אכן. בגיל חמש עשרה התחלתי במסע לחיפוש האלוהים והתחלתי לקרא את ניטשה, ברטרנד ראסל והרמב"ם. 

לאן הביא אותך החיפוש הזה?

בגיל שמונה עשרה הגעתי לאוניברסיטה העברית ללימודי פיזיקה, מתמטיקה ופילוסופיה. לפני-כן קראתי את ספרו של אדינגטון "טבע העולם הגשמי" והחלטתי ללמוד פיסיקה, אם-גם לא להיות פיסיקאי. חשתי שאני נכשל בלימודים, חלקית בשל הפער בין חומר הלימודים התיכוניים וחומר הנלמד בישיבה.

הגעתי לכלל ייאוש ובגיל תשע עשרה אף חלפו בי מחשבות אובדניות. סבלתי ממין אוטיזם חברתי. הייתי ביישן מאוד, חריג ומבודד. שמתי לב שכאשר סיפרתי בדיחות איש לא צחק וכשדיברתי ברצינות העליתי גיחוך. הצלחתי להבין את דרך המחשבה של חבריי אך הם לא הבינו אותי. 

 הסבל הזה לא הביא אותך להתאבדות ממש. למה זה הוביל?

באותה התקופה כפיתי על עצמי "חינוך מחדש" – התנהגות הנוגדת את הנטיות שהיו לי. הפסקתי לסבול מהבדידות, ומאוחר יותר אף השלמתי איתה. מנעתי מעצמי תחושות של שנאה והתמלאתי בתחושה של השלמה.

כדי להתגבר על פחדיי ביקשתי מדן סֶגרה, שאירגן באותה תקופה את יחידת הצנחנים, להצטרף למתנדבים לקורס צניחה שהתקיים בצ'כיה. נעשיתי מדריך צניחה בצבא.

באוניברסיטה העברית הכרת את רעייתך, יהודית בובר?

כן, היא היתה סטודנטית יפה ומחוננת ומבוגרת ממני בכמעט שלוש שנים. תכונה המאפיינת אותה היא נדיבותה. באותה התקופה הצטרפתי לקבוצה פוליטית-מרקסיסטית שעל חבריה נימנו יהודית בובר, שמואל אטינגר ויוסף פרמינגר. שאפנו להקים בארץ חברה חדשה ושוויונית. 

אבל הקבוצה הזאת התפרקה. מה שינה את דעתכם?

אחרי שהותי בצ'כיה נשלחתי משם לפריז לייצג את הסטודנטים הישראלים (האוניברסיטה היתה סגורה בתקופת מלחמת השחרור) בכנס סטודנטים עולמי. נפגשתי עם נציגים סובייטיים שהסכימו לפגוש אותי רק בחשאי וסיפרו לי על הריקבון שפשט בחברה הסובייטית. סטודנט יהודי-אנגלי שפגשתי שם, סיפר לי כי שידורי הרדיו המזרח-גרמני הם עותק של השידורים הנאציים בשינוי קל של ביטויים הנהוגים בברית-המועצות. ההתלהבות שלי מהרעיון המרקסיסטי הלכה והצטננה. כשחזרתי לארץ החלטתנו לפרק את ההתארגנות ולוותר על החלום המרקסיסטי. 

בגיל עשרים ואחת נישאת ליהודית. כיצד קיבל אותך מרטין בובר? האם הנישואים לנכדתו השפיעו על הקריירות שלכם?

מרטין בובר, שהיה אדם תרבותי מהמעלה הראשונה, לא ראה בי אלא פרחח. הוא לא הביע התנגדות לנישואינו אך גם לא עודד אותם. רק אחרי החתונה שנערכה בביתו, הוא אמר לי: "אני חושב שמגיע לך מזל טוב."

מרטין בובר עורר בארץ מחלוקת בשל הערצתו לתרבות הגרמנית. הוא היה נשוי לפאולה וינקלר, גיורת ילידת מינכן. באותה עת שנאו את גרמניה. היו שכעסו עליו אפילו על עצם העובדה שנסע להמבורג בשנת 1951 לקבל את פרס גתה. זה בא לידי ביטוי ביחסם של הפרופסורים באוניברסיטה ליהודית. אחד מהם אף זייף את ציוניה וגרם לכך שתפסיד את המלגה שהובטחה לה.

כיצד חייתם?

"חיינו בדירת חדר עלובה בירושלים והיו לנו קשיי פרנסה. לאחר שנה נולדה בתנו תרצה. יהודית עבדה בהוראה בשני בתי ספר בירושלים ובבאר שבע ואני עבדתי בסוכנות כדי לממן את לימודינו ולהחזיר חובות. ב-1951 קבלתי תואר מוסמך בפיזיקה, ויהודית קיבלה תואר מוסמך בהיסטוריה, סוציולוגיה וחינוך. לוויתי אלף דולר מבן דודי מאמריקה והחלטנו לנסוע ללונדון כדי לעשות שם את עבודות הדוקטורט. סכום הכסף הזה הספיק לנו להתקיים שם במשך שנה. 

שם הכרת את קרל פופר?

כן. הייתי תלמידו של קרל פופר, שהיה פילוסוף אוסטרי-בריטי מהמשפיעים ביותר במאה העשרים בכלל, ובפילוסופיה של המדע בפרט. שהינו שם שבע שנים ושם גם נולד בננו אהרון. בלונדון סיימתי את עבודת ה-Ph.D במדע בנושא:Logic and Scientific Method ויהודית סיימה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא Government. 

מה היו היחסים בינך לבין קרל פופר?

קרל פופר עזר לי מאוד. מאחר שלא היה לו כישרון ארגוני מינימלי הוא נתן לי לנהל בשמו באורח לא-רשמי את החוג לפילוסופיה החדש שהחל ב-London School of Economics . אז פרסמתי את המאמר הראשון שלי בעיתונות הפילוסופית, "Duhem versus Galileo" שמוזכר באנציקלופדיה של הפילוסופיה. אני בהחלט חייב לפופר את הצלחתי. באותה התקופה הייתי בשיא הקריירה והוזמנתי להרצות בסמינרים שונים באוניברסיטת לונדון. 

מדוע עזבת אותו ונסעת?

קרל פופר היה אדם בודד, מריר ושתלטן. רעייתי ואני נאלצנו להתגורר בפרבר עלוב של לונדון, המרוחק מאוניברסיטת לונדון, מכיוון שדרש שאתגורר בקירבתו. הוא ניסה לנהל את חיי עד לפרט הקטן ביותר, והפעיל עליי מניפולציות כדי שאחשוב כמוהו. הוא הטיף לביקורתיות אך לא סבל פרסום ביקורת אודות כתביו. הכעסתי אותו כשפרסמתי מאמריםהנוגדים את דעותיו והוא ניסה להניא אותי מכך. כשקרא את אחד ממאמריי בעיתונות הפילוסופית הוא כעס מאוד. מאחר שלא רציתי לריב עימו החלטתי להתנתק ממנו ולחפש קריירה עצמאית. 

מלונדון הגעת לאוניברסיטת הונג קונג. איזה עולם גילית שם?

בהונג קונג של אז (1960), נאסרו מפלגות פוליטיות ומועדון האו"ם שימש כבמה הפוליטית היחידה שם. בשל המצב החברתי היה קשה להסתגל לחיים וללמד שם. רוב הפרופסורים באוניברסיטה היו אנגלים ורוב הסטודנטים היו סינים. המסורת הסינית דורשת בפירוש להימנע מלפגוע בכבוד הזולת. כמעט שלא היתה קומוניקציה איתם ואף בינם לבין עצמם היא לא אפשרית כי יש כללי נימוס ולא מנומס לשאול מהם הכללים. באחת מהרצאותיי רציתי להסביר להם מה היא סתירה. בקשתי מתלמיד לומר: "היום יום שלישי" והוא חזר אחריי. אח"כ ביקשתי מתלמיד אחר לומר שהיום יום רביעי והוא שתק. שתקתי במשך עשרים דקות ואחר כך ניסה מישהו מהסטודנטים לשנות נושא. סירבתי עד שהסטודנט התרצה לומר מה שביקשתי. כאשר השתמשתי בכך כדוגמה לסתירה רווח לכולם כי הם חששו שניסיתי להתל בתלמיד.

הסינים דוגלים בנאמנות ובסודיות מוחלטת. יהודית דיברה בכינוס על הבעיות הכלכליות והחברתיות של הונג קונג והיתה כתבה על-כך שזכתה למחרת לכותרת בעיתון היומי. מיד התקשר אליי ידיד מממשלת הונג קונג והזהיר אותי שאם לא אשתיק אותה יעקבו אחרינו ארבעה נציגי הבולשת: האנגלית, הסינית, הטייוואנית והאמריקאית.

בשנה הראשונה לָמדתי להכיר את הסטודנטים. בשנה השנייה – את האוניברסיטה (שכן נעשיתי ראש החוג) ובשנה השלישית למדתי שצריך לעזוב ונסעתי לארה"ב. 

מה היו תפקידיך בשלבים השונים של התפתחותך המקצועית?

שימשתי עמית מחקר במרכז ללימודים מתקדמים במדעי ההתנהגות באוניברסיטה של סטנפורד, מרצה בפילוסופיה ושיטות מדעיות ב- London School of Economics , ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה של הונג קונג, פרופסור חבר באוניברסיטה של אילינוי, פרופסור לפילוסופיה מן המניין באוניברסיטת בוסטון שם פרסמתי ספרים ב-Boston Studies in the Philosophy of Science – הסדרה הכי חשובה בפילוסופיה של המדע. אחר כך פרופסור מן המניין לפילוסופיה באוניברסיטת יורק בטורנטו ובמקביל שימשתי גם פרופסור מן המניין לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. 

האם תוכל לציין דוגמאות לרעיונות ולחידושים פילוסופיים שפיתחת?

* הפילוסופים של המדע עסקו בשאלה על מה נשען המדע. האפשרות שהוא מתבסס על תצפיות ורעיונות גם יחדכמעט ונשללה מראש היות ואפשר שיהיה ניגוד ביניהם ואז השאלה למי מהם הבכורה. אני סובר שהמדע נשען על שניהם ושלכל תצפית חשובה יש רקע הגותי ממושך. לדוגמא: התופעה האלקטרומגנטית שנצפתה בניסיון של אוסטד מקורה ברעיון שגיבש במשך עשרים שנה.

* הרעיון שבמדע יש אי הסכמה ושיש אף אסכולות מדעיות. התיאוריה המסורתית אודות המדע הציגה את המדע כנבנה נדבך על נדבך כשכל נדבך נקבע סופית באופן שלא משנים אלא מוסיפים עליו. ולכן לא עלה על הדעת שאיינשטיין יערער על ניוטון. איינשטיין אמר כי תיאוריה ישנה טובה היא קירוב לתיאוריה חדשה טובה יותר – לא חלק אלא קירוב.

איינשטיין דיבר על תוכניות מחקר ואני טענתי שמאחורי תוכניות מחקר יש השקפות עולם ואם ניסיון ליישם את השקפת העולם במדע מצליח, אזיי זה משתקף כתוכנית מחקר מדעי. כרציונליסט אני סובר שגם בפילוסופיה ייתכנו תוכניות מחקר מדעיות.

ישעיהו ליבוביץ טען שבמדע אין מחלוקות ובפוליטיקה יש ועל כן פוליטיקה אינה מדע. כיום אני סובר כי במדע יש מחלוקות ובפוליטיקה בישראל אין ולכן הפוליטיקה הישראלית אינה מדע ואינה רציונאלית.

* ביקורתיות לעומת פוזיטיביסטיות: הפוזיטיביסטים טוענים שהמדע חיובי מאחר והוא נותן תשובות ואילו הפילוסופיה שלילית כי היא מעלה שאלות ומערערת על המדע.

הפוזיטיביסט טוען שהמדע אומר מה נכון ואני ביקורתי וסובר שהמדע אומר מה לא נכון. הפוזיטיביסט אומר שרעיון שנכשל בבחינה הוא רעיון רע. הביקורתי אומר שרעיון שקשה להכשיל אותו במבחן הוא רעיון טוב. לדוגמא, 200 שנה ניסו להכשיל את תורת ניוטון עד שהצליחו. אני סובר שאפשר להעריך דעה שלא מסכימים איתה.

* הפילוסופיה המסורתית היא דיכוטומית. אני מתנגד לחשיבה הדיכוטומית. אני סובר שרוב הדברים מתחלקים לא לשחור ולבן אלא למגוון.

* כרציונליסט ביקורתי אני חושב שיש קשר עמוק בין פוסט מודרניזם לרומנטיציזם. בעייה אמיתית ועמוקה היא בעיית הרציונאליות. כיצד אדם מחליט בחייו? הפילוסופיה היוונית טענה – כרגיל אדם חושב כמו המשפחה שבאקראי הוא נולד בה, וכי יש להיגמל מהתלות באקראיות זו. דקארט טען שהוא רוצה לחשוב כאדם ולא כצרפתי. הרומנטיקנים טוענים שאדם צריך להתבסס על המסורת שלו אלא אם כן הוא גאון. הרציונליסטים הקלאסיים טוענים שאדם צריך להשתחרר לגמרי מהרקע שלו. אני סובר שאדם מסוגל להשתחרר באופן חלקי מהרקע שלו, וכי בכך יש אתגר מספיק. 

מאוחר במהלך חייך הגעת לאוניברסיטת תל- אביב. מה גילית שם?

פרופ' בן עמי שרפשטיין הזמין אותי להרצות שם. כשנשאלתי האם אהיה מוכן להישאר אמרתי כי לשם-כך אני זקוק לספרייה ואז הוטל עליי להשיג את הכסף לשם כך. השגתי חצי מיליון דולר מקרן פורד אבל פרופ' וייסגלס גרם לכך שהכסף יעבור למכון וייצמן ומאז לא התערבתי יותר בגיוס כספים. הגעתי לאוניברסיטה מסוכסכת כשהריב בין הרקטור לנשיא היה הדבר המרכזי בסדר היום. 

לא מזמן שמענו כיצד נשיא אוניברסיטת, פרופ' צבי גליל, מתמטיקאי בעל שם, סולק באופן מביש מתפקידו. מה דעתך?

בעבר הבירוקרטים שירתו את הפרופסורים באוניברסיטה כיום הפרופסורים משרתים את הבירוקרטים. 

 מהלימדת באוניברסיטת תל- אביב ?

לימדתי כל מה שהוטל עליי ללמד, בעיקר פילוסופיה של המדע ותולדות הפילוסופיה, אך גם קורסים שונים, כולל אקסיסטנציאליזם. היתה לי תחושה שרק 10 אחוזים מהסטודנטים שיתפו עימי פעולה. הסטודנטים רגילים ש"ילעסו" להם את החומר ואילו אני דרשתי שיתכוננו לשיעורים על ידי קריאה ולמידה עצמית ורק אחר כך נדון ביחד. בחו"ל חשתי שהגעתי לקצת יותר הצלחה. 

 למרות הצלחתך המוכחת הרגשת כנטע זר באקדמיה הישראלית?

כן. לא השתייכתי לברנז'ה. בשנת 2005 חגגו באוניברסיטאות של תל-אביב וירושלים מאה שנה לפריצת הדרך של איינשטיין. הספר היחיד בעברית העוסק באיינשטיין נכתב על ידי. שאר הספרים הם תרגומים משפות זרות. איש לא פנה אליי, לא כדי להזמין אותי להשתתף ולא כדי להתייעץ איתי. 

הרבה מספרייך החשובים יצאו בחו"ל בהוצאות יוקרתיות וחלקם תורגמו לעברית. האם היו ספרים שלא התקבלו בקרב קהל הקוראים?

 ודאי. כתבתי עם יהודה פריד את הספר "פארנוייה – עיונים בדיאגנוזה" שיצא בהוצאתBoston Studies היוקרתית ואחר כך תורגם לעברית. בספר מוזכרות שתי הדיאגנוזות הקלאסיות לפארנויה,שלדעתנו הן מופרכות. הצענו דיאגנוזה שלישית, אך יש התעלמות מעבודתנו. הוצאתי יחד עם נתנאל לאור את הספר "דיאגנוזה", שבו אנו מדברים על שימוש במחשב לשם דיאגנוזה ברפואה. היה קשה מאוד לפרסם אותו עד שבמקרה גילו הרעלת דיגוקסין באמצעות המחשב ובזכות המקרה הזה הצלחנו לפרסם את הספר.

 רעייתך יהודית בובר אגסי, הרצתה במקביל באוניברסיטאות השונות בהן עבדת ופירסמה עשרות מאמרים וספרים. במה היא מתמחה?

היא עוסקת במעמד האישה, בסוציולוגיה של עבודת נשים. היא מנתחת את אפליית הנשים בשוק העבודה ובפוליטיקה ומציעה דרכים לשינוי. בנוסף היא כתבה ספר חשוב על נשים בתקופת השואה שייצא בקרוב גם בעברית.

 יהודית בובר היא חוקרת פמיניסטית ובכל זאת נראה כי במשך השנים בנוסף לעבודה האקדמית שלה היא נשאה בעול המשפחה ואיפשרה לך להתקדם, אולי אפילו על חשבון הקריירה שלה. האם אין סתירה בכך?

אל תשכחי שמדובר בתקופה שלפני שישים שנה ובכל מקום בעולם שאליו הגענו, יהודית המשיכה לטפח במקביל לי את הקריירה שלה. ברור שתמיד יש מקום לשיפור. 

 בתכם תרצה נפטרה ממחלת הסרטן. בנכם אהרון חי רחוק מכאן בארה"ב. אין לכם נכדים. כיצד אתם מתמודדים עם זה? האם אתה חושב על המוות?

אנחנו משלימים עם הקשיים והרגעים העצובים וממשיכים לחיות את חיינו. אינני חושב על המוות ואינני סבור כי אדם פוחד למות אלא פוחד מהסבל הנלווה לו או לגיל המבוגר. ההתאבדות נראית בעיני כחוסר דימיון ולאדם המהרהר בכך אציע "לטפס על האוורסט" – לחפש אתגר כדי למלא בו את חייו. 

הבה ונשוחח מעט על המציאות הישראלית. מה דעתך על החוק בישראל?

אין חוקבישראל כי ישנן שתי מערכות חוק הנלחמות אחת בשנייה. החוק הדתי והחוק האזרחי. אנשי בת הדין הגבוה לצדק מתלוננים שהכבוד כלפיהם נשחק. הם מתלוננים במקום לדון בשאלה למה הכבוד אליהם נשחק.

בארץ, כאשר אזרחים פוגעים בהחלטת בג"ץ, הם נחשבים לגיבורים לאומיים.

לצערי ישנה תופעה של רמיסת זכויות האזרח. לפני כשני עשורים שירות הביטחון הכללי חטף מוסלמי ישראלי ממזרח ירושלים בשם מוסטפה עכּווי. הוא הובא לפני שופט צבאי בחברון אך סירב להכיר בסמכותו וביקש להישפט בית משפט אזרחי בירושלים. השופט נטה לקבל את דעתו. שירות הביטחון הכללי התנגד בטענה שהוא חשוד בשיתוף פעולה עם אירגון טרור (פתאח). השופט דרש לאשפז אותו בשל העינויים שסבל. הוא מת בבית-החולים. הובא פתולוג מאמריקה שקבע לאחר ניתוח הגופה שהנ"למת מהתקף לב כתוצאה מעינויים. זיעזעה אותי העובדה ששירות הביטחון הכללי קבע תקדים חוקתי מבלי שאיש שם-לב לכך: שהרי כל עוד אשמתו של העצור לא הוכחה הוא היה זכאי להישפט בבית משפט אזרחי וחשד אינו עילה מספקת להתעלמות מזכויות האזרח.

לדעתי המחשבה צריכה להיות אכזרית ככל האפשר והמעשה צריך להיות פשרן ככל האפשר בישראל עושים ההיפך: בוכים ויורים. 

מה דעתך על מערכת החינוך?

אחד האנשים שהשפיעו עמוקות על המחשבה החינוכית הוא יאנוש קורצ'אק שאמר שצריך לשלוח את המבוגרים לבית הספר כדי שיראו כמה הילדים סובלים. קנט אומר שהשכלה אינה שכל ושעקרון ההשכלה הוא להעיז לחשוב. אתה צריך להיות הפוסק האחרון וליישם את החלטותיך. צריך ליישם את הרעיון זה במערכת החינוך.

אסור לחנך אדם בניגוד לרצונו מפני שהוא אדון לעצמו. קנט קובע: או שילד הוא אדם עצמאי ולכן אסור לחנכו או שחובה ומותר לחנכו, אבל שוב לא יהיה עצמאי, ומי שאינו עצמאי אינו אדם. לכן צריך לחנך את הילד להיות מחליט. לפי קנט, כל החינוך לעצמאותהוא העיקר. ברגע שהילד נעשה עצמאי מסתיים חינוכו ומתחיל חינוכו העצמי. וקורצ'אק טען כי כל ילד עצמאי ולרוב זכותו לכבוד אינה מוכרת.

על החינוך להיות דו סטרי מהמורה לתלמיד ולהיפך. כאשר התלמיד מעז ללמד את מורו אין ספק שייענש. גם באוניברסיטה דוקטורנט הכותב בעבודתו רעיון שאינו מקובל עלמדריכו, מסכן את הדוקטורט שלו.

לדעתי כל המבחנים מיותרים לגמרי, למעט מבחני מיומנות מקצועיים המיועדים להגן על הציבור. רוב המבחנים באוניברסיטה מטרתם למידה בכפייה. צריך לדון מחדש גם בתכנים הנלמדים. הייתי רוצה שיהיו פחות מורים אך בעלי רמה ושישתכרו היטב. לוועדות שמחליטות בחינוך אין מושג והן עובדות מהיד אל הפה תוך שיקולים של כוחניותהגוברים על האינטרס הלאומי. אני מציע דיון ציבורי פתוח לכול.

 מה דעתך על החינוך האקדמי?

האוניברסיטאות הן מוסד עתיק ואין בהן דיון לרפורמה. השינויים לא מתוכננים ונעשים כמעט ללא דיון וללא כל בקרה. הםבתי חרושת לתעודות וכפי שאמר קורצ'אק זה מביא לאינפלציה של תעודות. צריכים להביא לדיון מהי מטרת החינוך הגבוה.

אין העזה, ניסויים חינוכיים או חידושים. ניתן למשל לחלק תקליטורים של חומר ההרצאות כדי שהתלמידים יקשיבו להם בבית ואז למרצה יוותר יותר זמן להקדיש לתלמידים בפגישות אישיות. צריך לאפשר לפרופסורים באוניברסיטאות לקבל משכורת מבלי שיחויבו בשעות עבודה. חלק קטן אולי לא ילמד אבל מרביתם ירצו ללמד. הפרופסורים כיום מגיעים להרצאות בשל סנקציות. רובם לא מלמדים אלא גורמים נזק. הם מנסים לשכנע את התלמידים שהם צודקים, לא מלמדים אותם לראות את התמונה הכללית ואף לא ביקורת. הם מלמדים בעיקר שיטות עבודה, שפעמים רבות הן נעשות מיושנות תוך כדי הוראה ולפעמים הן מיושנות עוד לפני שהחלו ללמד אותן. הנגע הזה פושט בכל העולם, לא רק בארץ.

צריך להפנות אמצעים למחקר אקדמי כי הוא ההשקעה הטובה ביותר. ברטרנד ראסל עסק בלוגיקה כבר לפני מאה שנה ובשל העיסוק הזה הוא איפשר את המחשב ואת תורת הקומוניקציה המודרנית. קלוד אלווד שאנון פיתח במחקר האינטלקטואלי את עקרונות תורת האינפורמציה. ללא המחקר של איינשטיין לא היו מתפתחים הכורים הגרעיניים.

למשרד החינוך אין שליטה על מערכת החינוך הדתי ועל המיעוטים ובכך הוא מהווה למעשה חותם-גומי של אפלייה. נשאר לו תפקיד חינוכי מצומצם מאוד.

צריך לדאוג לרמה החינוכית ולא לציונים. צריך לעשות הערכה מחודשת של הבחינות והציונים. צריך לבטל את הבחינות הפסיכומטריות, לאפשר לכל מי שרוצה ללמוד באוניברסיטה ושהמיון יעשה בשנת הלימודים הראשונה.

הבחינות הפסיכומטריות מושתתות על מבחן בינהAlfred Binetששונה בסטנפורד ואומץ כאן למרות שהוכח שאינו מתאים לארץ. מרבית הפרופסורים היום לא היו עוברים את הבחינות הללו. הבחינות הפסיכומטריות הןפילטר המיועד להקטין מספר התלמידים ויוצרות אפליה כלפי מיעוטים. 

מה החזון שלך לגבי מדינת ישראל?מה היית רוצה לראות כאן?

הייתי רוצה לראות כאן מדינת לאום דמוקרטית וליברלית. אני בעד הקמת מועצה מכוננת שתדון באפשרות של כינון חוקה לישראל כפי שהובטח עוד במגילת העצמאות ההיסטורית ולא קויים עד היום. חשוב שבמסגרת החוקה תינתן איזושהי ערבות למניעת אפלייה כנגד נשים וכנגד לא-יהודים. שתיקבע מדיניות הגירה. כיום מדיניות ההגירה בישראל היא בלתי נסבלת ואיננה ניתנת לבקרה דמוקרטית. אין ארץ בעולם הדמוקרטי שיש בה מדיניות הגירה כזאת, שכן בארץ בקשה של לא-יהודי להתאזרח תלויה ברצונו הטוב של שר הפנים.

 יש לדעתי להפריד בין הרשות הדתית לרשות המדינית. שהרבנות תהיה עצמאית ושהרבנים לא יהיו פקידים מטעם. תפקידם של הרבנים הוא לשלוט בקהילה ולא לשלוט באומה באמצעות השלטון הכופה זאת עליהם מסיבות אלקטוראליות.

ישראל היתה ותהיה מדינה יהודית אבל לא כמו היום. לדעתי היום המדינה היא אנטי יהודית. הרבנים מטעם וכן הדיינים בבתי-דין הקרויים רבניים משניאים את הדת על הציבור. 

כיצד?

לדוגמא: אירע מקרה שבאישון לילה חברה קדישא הוציאו גופה מהקבר באמתלה שהנקברת איננה יהודייה. נכדהּ החייל הופיעה במדי צה"ל בטלביזיה ואמר שהוא מרגיש יהודי והמדים שהוא לבש מוכיחים זאת. הוא בטא רחשי לב ציבוריים המסוכנים לעם היהודי.

אילו היתה הפרדה בין הרשות הדתית לרשות המדינית הבעייה מה לעשות עם הגופה היתה קהילתית ולא בעייה לאומית. הרבנים הופכים בעייה קהילתית לבעייה לאומית באמצעות השלטון ובניגוד לדת היהודית. 

אתה מוכן לפרט?

הרבנים קובעים חוקים משלהם ומפרשים את הדת לפי ראות עיניהם כדי להציל את אלוהים: לנישואים לא צריך רב אלא הם נקבעים על ידי שני עדים, ובכלל לפי הדת רצוי כי יהודים שאינם שומרי-מצוות יינשאו בנישואין אזרחיים.

הרבנים החזירו מצוות שבוטלו – מצוות התלויות בארץ ישראל כגון שמיטה. הם החליטו שאסור לעזוב יישוב יהודי הגם שאין איסור כזה. הם קובעים שאסור לחלל בית קברות ובמסכת סנהדרין ישנן הוראות כיצד להרוס בית קברות. חוקי הממזרות בוטלו בתנ"ך על ידי עזרא (בהיעדר ספרי-יוחסין). אין לדעתי צורך בגיור. בתלמוד כתוב: "כיוון שנטמע, נטמע" – אם הוא נחשב על ידו ועל ידי שכניו ליהודי – הוא יהודי .

מעניין שארה"ב היא החברה הכי דתית בעולם ואחת המדינות החילוניות בעולם. ישראל היא החברה הכי חילונית בעולם ואין מדינה דתית כישראל. המדינה שוכחת את האינטרס הלא דתי של האזרח היהודי, הדתי והלא-דתי כאחת.

* * *

רות ירדני כץ

המדענים שלנו הם השגרירים הטובים ביותר

שיש לישראל

אהוד שלום,

אני מבקשת להגיב על דבריו של מר מתי דוד [גיליון 478]. אני נשואה לאיש אקדמיה ובזכותו ראיתי עולם, פגשתי והתחברתי עם מדענים מתחומים שונים בארץ ובעולם. כל המדענים שאני מכירה מהארץ שמשתתפים בכנסים בינלאומיים, מרצים ומשתפים פעולה במחקר עם עמיתים מחוץ לארץ, הם השגרירים הטובים ביותר שיש למדינת ישראל!!!

מישהו יעז להשמיץ אותנו. הם מיד שולפים ציפורניים ארוכות וחדות. הם יודעים היסטוריה, מכירים את העובדות ויודעים לדבר. הם לא מגמגמים. אתה ודאי זוכר שאיגוד המרצים בקולג'ים ובאוניברסיטה באנגליה, ביקש להחרים מדענים ישראליים. המדענים הישראליים בשקט בשקט השיבו מלחמה ונעשה שקט. הם האנגלים, הבינו שטעו.

המדענים שלנו מתקבלים בכבוד גדול בקמברידג', אוכספורד, פרינסטון ובעוד הרבה אוניברסיטאות נחשבות, והעמיתים באים לכאן, ובין הרצאה לעבודת מחקר הם רואים איזו מדינה יש לנו, ואחר-כך מספרים לחברים. היה לי הכבוד הגדול לשבת ליד סר טרנס אינגליש, משתיל הלב השני. הראשון היה ברנרד כירסטיאן. אני סיפרתי לסר אינגליש בדיחות, והוא סיפר על ביקוריו בבית החולים האוניברסיטאי ב"הדסה" ירושלים, על רמת הרופאים והרפואה, והטיולים שערכו לו ברחבי הארץ, וההתרשמות שלו. כל אלה שישבו סביב השולחן הארוך הקשיבו.

החופש הגדול של הבעת דעות היא נחלת כולם ולא רק של אנשי אקדמיה. ואם יש ביניהם כמה שדעותיהם אינן מוצאות חן, מעצבנות, כמו שיש לעיתונאים, פוליטיקאים, סופרים, רבנים, אנשי ימין ושמאל קיצוניים, זו מחירה של דמוקרטיה, ואתה יודע מה? המחיר הוגן.תתנחם בכך שקיבלנו מתנה אדירה, חופש הבעת הדעה. עובדה, "האני מאשים" שלך התפרסם כאן אצל אהוד. בפעם הבאה נדבר על אהבה, שנה נהדרת!

* * *

דודי בן עמי

לחילופין – בקשה על הגשם

לְחִלּוּפִין: אֶזְרֶה קִרְעֵי תְּמוּנוֹת

מִקַּו מֶתַח גָּבוֹהַּ,

דִּמְיוֹן הַמְּשַׁיֵּט כַּנֶּשֶׁר עַל רָמָה –

פִּגְרֵי-בְּהֵמָה מֵאֶמֶשׁ

עַל גַּל תְּפִלּוֹת עַרְבִית בִּלְתִּי נֶאֱמָרוֹת

בְּמִשְׁאֲלוֹת גְּשָׁמִים סוּמוֹת.

כְּבַד-נְשִׁימָה,

רָץ לְזַמֵּן אֶת הַנֶּחְרָץ בְּעוֹר כְּתֵפַי

בָּרוּחַ הַיְּבֵשָׁה

אֶל פִּי; לְמַעֲנִי אֶזְרֶה אֶל כְּתָב.

הוֹ – תֵן מָטָר לְמַעֲנִי.

יֶשְׁנִי שׁוֹאֵל עַל מְטַר-מַיִם בְּעִתּוֹ,

עַל הַנְּבִיטָה, עַל הַצְּמִיחָה בָּעֵשֶׂב

הַנָּמוּךְ.

אַחַר-כָּךְ, בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת אֲעַצֵּב

עִם נִצָּנֵי הַחֹרֶשׁ – כְּמוֹ סְלִיחוֹת –

סְדִירָת עַנְפֵי הָעֶצְבּוֹנִית

לְזֵר מִנְחַת-צִבּוּר

עַל אֲגַמֶּיךָ.

מִלִּים לְחִלּוּפִין: –

כִּי לֹא יָלַדְתִּי חַי,

וְרֶחֶם לֹא נִתַּן בִּי לְשִׁלְיַת מִצְווֹת.

* * *

אהלן אורי הייטנר,

אהוד פירסם את התכתובת בינינו בגיליון החדש [479].

כפי שכבר כתבתי לך:

חיצי ביקורתי היומכוונים היולגסי הרוח שהקדימו את תגובתך ושמרוברוב פחדנותם על עילום שם.

תגובתך היתה מאוד סולידית ולגיטימית בהחלט.

שנה טובה, 

רון סואן

* * *

נעמן כהן

ציונות שמאלנית

החבר רון סואן כותב: (חדשות בן עזר 479) "ההתנחלויות והמתנחלים הם 'חבלנ'" ואוייבי תהליך השלום", והוא שואל: "מה זה ציונות אגב?" למרות שאינו יודע כדבריו את התשובה, הוא בכל זאת מגדיר את עצמו כ"ציוני" – אני רון סואן: "אתיאיסט-שמאלן-ציוני-מתנגד לכיבוש".

מן הראוי להסביר לו מיהו באמת לפי הגדרותיו:

"ציונות" (לא אגב) היא: תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי שמטרתה להשתחרר משלטון הגויים ולהקים מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.

"שמאלן": מקור המושג שמאל הוא בישיבת היעקובינים בצד שמאל של הקונבנציון במהלך המהפכה הצרפתית. היעקובינים ייצגו את הבורגנות הנמוכה. מאוחר יותר המושג שמאל אומץ ע"י המפלגות שדגלו בסוציאליזם, ולאחרונה, רק בישראל – משמש המושג "שמאל" כמאפיין מפלגה או אידיאולוגיה של תמיכה בפלישתינאים. הדוגמא הבולטת: המהגר מגרמניה הלמוט אויסטרמן שאימץ לעצמו את השם אורי אבנרי היה קפיטליסט קיצוני, ונלחם תמיד נגד ההסתדרות וכנגד כל רעיון סוציאליסטי, אולם מאז שהחל לתמוך בערפאת כינה את עצמו איש "שמאל". יעקב חזן הגדיר בזמנו שמאלן כאיש שמאל שאומר: "שמאל אני" – שמאלני...

"כיבוש" – כיבוש של חלקי ארץ במלחמה. ב"מלחמת השחרור" ("שחרור" – מפני שבמלחמה זו השתחרר עם ישראל משלטון הגויים ושיחרר חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי) סולק הכיבוש הערבי משטחים רבים: חיפה, יפא, עכא, נאסרה, באר שיבּע, אום רשרש וכו'.אם החבר סואן הוא "ציוני" כהגדרתו, הוא ודאי תומך בכיבוש השטחים הללו. לכן עליו לתקן את הגדרתו אני רון סואן איני נגד "הכיבוש" אלא תמיד בעד "הכיבוש" השאלה כיבוש של מי?

הנה ההגדרה הנכונה: רון סואן - "אתיאיסט-שמאלן- ציוני-מתנחל-תומך בכיבוש היהודי של כל שטחי הקו הירוק וההתנחלויות בהם. ובכיבוש הערבי של יהודה ושומרון".

אין ספק שכיבוש ערבי של יהודה ושומרון (כ-4,000 קמ"ר) יוסיף רבות לשטחי הכיבוש הערבי שהם למעלה מ-13 מליון קמ"ר הרבה יותר מכל אירופה.

שחרור שליט

לפי הנראה לעין כרגע, הסיכוי לשחרור שליט אינו גדול. ספק רב אם הוא בכלל בחיים. אם היה חי ודאי היו אנשי החמאס מפרסמים מזמן את קריאתו לשחרור, שאחריה היו נפרצים כל גדרות המשא ומתן. לחמאס יש אינטרס ברור להשאירו בידיהם. בכל מקרה על ישראל לעמוד על כמה עקרונות:

"דם על הידיים" - ים של דיו נשפך על המושג הזה ויש צורך לעשות סדר במושג ה"דם על הידיים", והנה הקריטריונים הראויים:

1. הורגי חיילים:

פלישתינאים שנאשמו בהריגת חיילים ניתן לשחרר במסגרת החלפת שבויים. כך נהוג לאחר כל מלחמה.

2. פושעי מלחמה הורגי אזרחים:

טרוריסטים פלישתינאים שנאשמו ברצח אזרחים בכוונה תחילה, אסור בשום אופן לשחרר בעיסקה כלשהי. דינם של פושעי מלחמה הוא לכלא, עד סוף ימיהם.

נודה על האמת לעתים אין ברירה אלא לעבור גם על עקרונות אלו ולכן יש לנקוט בעוד שני צעדים:

1. העברת חוק בכנסת שכל משוחרר בעיסקת חליפין, במידה והוגדר "פושע מלחמה", יישב ויירצה את שארית עונשו במידה וייתפס בשנית ע"י רשויות החוק הישראלי.

2. להתנות את מקום שחרור פושעי המלחמה בפתחו של בית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג.

שיר

חידה לקוראים: מי המשורר? מה שמו? לכבוד מי נכתב?

אֵיזוֹ תְּנוּעָה פָּסְקָה עֵת הִשְׁתַּתְּקוּ

הַאֵבָרִים הָאֵלֶּה אִם נַחְשֹּׁב עַכְשָׁו

חוּסְמוּ לָעַד – בְּסִיד הַהִסְתָיידוּת

וּכְסִיד בְּקוּמְקוּמֵי רוּסיָתוֹ – עוֹרְקָיו.

אֲשֶׁר הָיוּ כְּרֶשֶׁת נְהָרוֹת

הָאַדִּירִים כָּל כָּךְ וַעֲצוּבִים בְּבִרְכָתָם

וְאֵיךְ גּוּפוֹ נָשָׂא תוי אַרְצוֹ כבמפות

הָרים דְּרָכִים – הַכֹּל עָלָיו הוּשַׂם!

וְאֵיךְ בַּסּוֹף לִבּוֹ כְּמוֹ תָּמִיד,

כִּצְעוֹד חַיָּלִים הוֹלְכִים אֶל הַחֲזִית,

אֵיךְ שָׁטַף כְּאָז בִּיְמֵי הַבְּרִית

אָדֹם וּמִסְתַּעֵר דָּמוֹ הַדָּם

כְּמוֹ תְּרוּעָה אֶל תּוֹךְ מוֹרוֹ הָרָם

וְאֵין [ואיך?] שָׁטַף וְלֹא חָזַר מִשָּׁם.

* * *

עמוס כרמל

אבל לאומי / כולם היו בנינו

כאב השכול הוא מן הדברים שאין להם שיעור. אי אפשר לכמת אותו או להשוותו למקביליו. אי אפשר לקבוע שהוא מוכפל במקרה של שכול כפול במשפחה אחת. הוא אדיר ונורא בכל מקרה לגופו. בין שמדובר בשכול של שדה הקרב ובין שמדובר בשכול של תאונת אימונים או תאונת דרכים או מחלה או יד זדונית. אין לו ניחומים, כך נראה, בשום תנאי.

כאב השכול האמיתי – של הורים ובני-זוג, של יתומים רכים בשנים, של אחים ואחיות, ופחות מכך של חברים קרובים ושל שארי בשר רחוקים יחסית. כאב השכול האמיתי, להבדיל מצופים מן הצד שחשים צמרמורת לרגע ואצים להתפייט עליה. להבדיל מתחושות ומהתבטאויות של אנשי מימשל ואנשי תקשורת. להבדיל ממה שיוצא מהפיות ומהמקלדות של אלה שמתיימרים לדבר ולכתוב בשם כולנו, שצריכים להקפיד על חוש מידה ועל הימנעות מקלישאות ומקיטש, ואינם עושים זאת. להבדיל ממלהגים שאינם מוסיפים כבוד למת אבל פוגעים בכבודם של מתים אחרים – כמו בימים אלה, בעקבות אובדנו המצמרר של אסף רמון והגורל האכזר ששב ופקד את משפחתו שש שנים וחצי לאחר מות אביו.

"זה יותר מאסון, זה שבר, שבר בת עמי. בחלומותינו הגרועים ביותר לא יכולנו להעלות על הדעת דבר קורע לב שכזה," אמר נשיא המדינה. "טרגדיה נוראה לעם ישראל כולו," אמר ראש הממשלה והוסיף, "מעטים הם הרגעים שבהם הכאב הפרטי מפלח בעוצמה כזאת את הלב הלאומי. היום העם כולו עטוף ביגון אין קץ." ועיתונאי אחד הסביר כי אילן ואסף רמון נכנסו "לפנתיאון הלאומי", לצד קומץ כפלי שכול שעלו על דעתו ברגעים האחרונים לפני בוא ה"דד-ליין" של הירידה לדפוס. ואחר הרחיק מבט עד לגנזי מרומים ודימה לראות שם את החיבוק בין האב והבן הבכור שהצטרף אליו ואת הדמעות הנוטפות מעיניהם כדי להשתלב בבכי של מדינה שלמה. היו גם מי שקבעו כי נהרג "הילד של כולנו" והסיפור נוגע "לנו" בנימים הכי דקים. לא נחסכו מהקוראים גם מעט תזכורות מאויירות לנופלים אחרים, כולם "בנים של".

ובאוויר ריחף טעם מריר, שאפשר להמחישו בשאלה הטעונה: מי מזכיר ברבים את חנן ברק ואת פבל סלוצקר, את שני חיילי צה"ל שנהרגו ב-21 ביוני 2006, באותה תקרית שבה נחטף והושם בשבי גלעד שליט? מי האישיות הבכירה שאמרה כי מותם, בקרב מול מחבלים, היה יותר מאסון, כי הכאב הפרטי של אוהביהם פילח בכל עוצמה שהיא את הלב הלאומי? מי פייטן התקשורת שהכריז עליהם כ"ילדים של כולנו," שייחד להם פינה קטנטונת בפנתיאון הלאומי?

חנן ברק ופבל סלוצקר הם, אללי, רק משל זעיר. מניין הנופלים במערכות ישראלגדול לפי נתוני משרד הביטחון מ-22,000. אפילו אם ננכה מהמיספר הנורא הזה את אלה שלא נספו כתוצאה ישירה משירותם הצבאי (לאמור בפעילות מבצעית או באימונים מסוכנים), עדיין ידובר בקהל עצום ורב שמקומו יכירנו בפנתיאון הלאומי, אם יש כזה. מי יעז להבדיל מביניהם את המצטיינים ביותר, את הנועזים ביותר, את בני הידוענים? למי יש זכות לעשות את קורבן חייהם לפחות משבר בת עמי או מטרגדיה נוראה לעם ישראל כולו? מי יוכל להתכחש לכך שכולם היו בנינו, הילדים שלנו? מי פטר את הנשיא ואת ראש הממשלה מפרסום הודעות אבל על כל אחד מהם?

ולזרזירי המילים נתונה ההמלצה של ספר ויקרא על תגובה לשכול: "ויידום אהרן".

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 16.9.09

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

הרגשת הנוף

נוסח ראשון

הרגשת הנוף היא תכונה פיזיולוגית – ראיתם על שפת הים את סרטן החול הוורוד? הוא יוצא בזהירות מן החור אשר חפר לו בחול הספוג מים, מציץ ימינה שמאלה, מרחרח כפי הניראה במכשירים העומדים לצורך זה לרשותו, נע על יד גבשושית חול, מתעכב, ממשיך, מעין טיול בוקר, ומתחיל לצעוד, השעה שעת-בוקר, ובוודאי הוא מחפש אצה עסיסית או צדפית זעירה לאכילה – הוא מטייל, אבל נסה להקים רעש או עשה תנועה פתאומית – והוא נס בדרך שונה מאשר הלך בשעת טיולו – הוא נס בדרך קצרה ומדודה מראש על ידי חוש-הסכנה – ישר לחורו, יורד במחילתו ונעלם.

זוהי תחושת הנוף הראשונית ביותר בבעלי-חי וגם באדם, הקשר הראשון עם הנוף האדמה, השמיים, המצב הטופוגראפי של הסביבה הטבוע בכל בעל-חי.

הרגשת המישור. בילדותי, הרגשתי מישורים גדולים וריקים בארץ – וזה היה מתת להכרה, וגם בהכרה, ותחושה זו השתנתה כשהארץ נתמלאה יישובים.

חוש ההסוואה – והמסתור. בשטחים נרחבים וריקים, באין הרים, נקיקים, סלעים וצמחיה – החי מסגל לו צבעי ההסוואה של הסביבה, לטאות מקבלות צבע החול הזהוב שזוחלות עליו וכך אין מבדילים ביניהן ובין הרקע שלהן.

הערבים מגדות הירקון עורם היה ירקרק-שחום והרקע של יישוביהם היתה הביצה הגדולה שבסביבות הירקון.

חברותיי בנות העלייה השנייה היו עולות מרוסיה, קל היה להכיר מניין באו, טל-יערות ולובן-שלג היה ללחייהן – ואנו שנולדנו כבר בארץ, והיינו רק דור ראשון – עורנו היה שזוף-ירקרק, נוטה לאפור בשעת מחלה.

הנוף כרקע פיזיולוגי לחי ולאדם בעל-החי המפותח ביותר – אשר הנוף [הוא לו] גם כרקע נפשי.

העולים הראשונים היו שקועים בחלומם הציוני ובהגשמתו הקשה, שגרמה להם ודאי משברים עצומים בתור אנשי אירופה בהיתקלם בארץ ריקה, מלאה חולות וביצות – וזו היתה על רקע הסתגלות של מציאת מזון, כמו כל בעל-חי – וכיצור עליון – ודאי לא מעט הבהילה ובילבלה אותם ארץ זו – עד שביקשו ללמוד מבני הארץ הערבים את הליכותיהם עימה, לבשו בגדי לבן, עטפו ראשם בעטיפות מפני השמש האיומה –

הדבר היחיד שהוא שורשי לערבים (המתארחים כאן כאלף שנה) בארץ זו – הוא הביגוד – אשר טבע הארץ הכתיב להם, ושימו לב לשדה שלף צהוב ובו מפוזרות ערביות שהן לוקטות או מעשבות – והן ללא ערוך מתאימות יותר לתוך תמונת הנוף, מאיתנו – על הרקע הצהוב, מין משחק פסטלי של בגדיהן הוורודים תכולים סגולים, והכל חיוור ובלוי מפני השמש החזקה, ויפה כאקווארל רך שובה עין.

העולים הראשונים, וכן אנשי העלייה השנייה – חיפשו וביקשו להבין את רוח הארץ את אקלימה את צמחיה.

באבי, שהיה מאוד מודע לטבע כי היה איש כפר, גם בו מצאת עקבות המולדת הישנה האירופית, הוא היה חוטב עצים מפליא, ידע להקציעם, לסדרם לערמות יפות כבניינים, שישמשו חומר-הסקה לחורף, וכן היה החריש עבודתו הכי חביבה, ודווקא במחרשות כבדות, רתומות לעשרה זוגות סוסים, שנקרא מאנג', פשוט אהב לפלח אדמות כבדות כאילו נלחם להופכן לשדות-ירק שהיו נופו הטבעי באונגריה, אהב את החורף ושנא את הקיץ –

אני אוהבת אדמה ישרה, שאפשר לראות בה למרחקים, איני אוהבת מחסומים למבטי – מכך ודאי אהבתי לים – שהוא מרחבים כחולים ללא גבול – שנפש האדם יכולה לשוט בהם ללא מפריע –

הים, השפלה, בקעת לוד, הנמשכת לבן-שמן מרגלי הרי-יהודה עד ים התיכון, ושבימיי היתה ריקה מיישובים – היו אהבתי הראשונה של הנוף שלנו, הישראלי.

גם ההרים הם שובי-לב, לאין ערוך – גם כשהם כחולים וניראים ממרחק רב – הרי הארץ אין דומה להם. בשום מקום באירופה – ואפילו במזרח הקרוב שאני מכירה חלק גדול ממנו –

יש בהם ארכאיות, וזה גם בהשפעת התנ"ך על רוחי, הם באמת שונים מכל ההרים שראיתי מעודי –

קצת מן האטמוספרה של אלוהות הרגשתי גם באתונה בירת-יוון (שדמתה לפני שנים לא מעט לירושלים החרבה).

מובן שהמקרא, הטבוע בכל פינה שבארצנו, מעלה לפעמים את הרגשת הפולחן אבל זה לא המוטיב העיקרי, חשים בארץ הזאת, בייחוד בחלק ההררי, עתיקות ועקבות עמים שונים, באדמה, וגם השמיים מצטרפים לשלמות התמונה הזאת – שמיים כאלה, לפי ראייתי, אין בשום מקום בעולם.

מחפשי-הנוף או יותר נכון מחפשי נפשו של הנוף הישראלי – לא מעטים היו בדור העבר מאולפנת בצלאל, שהיתה עוד טיוטה של "המזרח", אותה תמונה גלותית שמראה את הכותל המערבי או את קבר רחל, ושכל מה שנלמד ונוצר בתקופה היה עוד בו ריח של בית המדרש של ביאליק ודורו, כל הסימבולים הקפואים של האומה נתבטאו בבית אולפנא זה, והנוף היה זית וסירה לוהטת-צבעים – וחיפושים – חתרו למעמקים – ראובן, גוטמן, לובין פלדי, לא לכולם נענה הנוף – אבל המחיצה נפלה –

הרגשת הנוף הראשונה היתה לי כשהייתי בת שלוש, הנה תמונה: בוקר קיץ ואני יחפה ורק כתונת קלה לגופי, ורודה ודאי, שכן טעמה האסתטי של אמא מצא לו תמיד ביטויו, ודאי כתונת קלה ורודה, כעלה שושנה לגוף הקטן, ואני יוצאת מן המטבח והולכת בזיגזגים אל עץ התאנה שבגינה, על מנת לארות תאנים קרות עסיסיות ובעלות בושם של מסטיק אשר אהבתי כל-כך. אני צועדת על קצה האצבעות: א' – הקרקע כבר די חמה, ב' – היא מלאה שיחי דוּרֵס, השם ערבי אבל [כך] קראנו לו, מין קוץ שיש לו דווקא פרחים צהובים קטנים – אבל הפרח נהפך לגולה קשה מכוסה קוצים עוקצניים, אשר חדרתם לבשר כואבת במיוחד, כאילו היה בקוצים אלה איזה רעל.

אני צועדת, נעקצת, מרימה רגל מוציאה את הקוץ והולכת הלאה בזיגזגים על מנת לקפוץ מעל הדורס –

נוסח שני

התחושה הראשונה של הנוף היא באדמה מתחת לרגליך –

והנה הזכרון הראשון – הגיל בין שנתיים לשלוש, יום קיץ – אמא יצאה לרגע אל השכנה – והנה היא מתמהמהת, אני יוצאת לחצר, שהיא מעין בקעה גדולה בעיניי, רגליי יחפות, ראשי גלוי והשמש מכה עליו, רגליי [הקטנות] שוקעות בחול וחם, חם מאוד להן, כאילו יצקו עליהן מים רותחים, אני רוצה לחזור לבית אבל המרחק כבר גדול –

[אני] מגמתי עץ התאנה שאינה רחוקה כלל והיא מכוסה כולה תאנים לבנות גדולות מתוקות מלאות עסיס מיוחד שיש לו ריח "מסטיק" ואותו אני אוהבת, אבל התאנה מוקפה שטיח של קוצים, הנקראים בערבית "דורס", אלה הם פקעים קטנים בגודל אגוז קטן, מכוסים קוצים על כל שטחם העגול, ואוי אם אחד מהם חדר לתוך הרגל כי הם מכילים ארס צורב [מכאיב מאוד], ואני על קצה האצבעות מבקיעה לי דרך בין הדורס, בשעת בוקר מוקדמת, כשהחול עדיין קריר והתאנים קרירות מטל ומצינת-בוקר, זוהי הרגשת הנוף הראשונה שלי, לבוסס בחול הים הלח המעורב באצות, לבוסס באדמת נזז שחורה בשעת העבודה בגינה – אלה הן תחושות ראשוניות של הנוף.

תחושת נוף יש לכל אדם כמו שיש לבעלי-החיים אבל אצל האדם יש נוסף לתחושה הבלתי מודעת גם תחושה מודעת, וגם בחירה והחלטה ביחס לנוף – למשל:

אנשים שסובלים בכלי הנשימה יבחרו להם תמיד אוויר הרים זך, קלוש מעט. אנשים הקשורים למים: נהרות וים, תמיד יבחרו להם את קרבתם אליהם.

אוהבי-החקלאות יבחרו בעמקים דשנים למרחב חרישה וזריעה, על מטפסי הרים יש רק לומר שטבעם טבוע כולו: בגבהים ובשלגים ובנהייה אליהם.

נוף הים הוא האלמנט הטבוע בנפשם של הימאים, ורוחם כרוח-ים נישאת אל שטחי-ימים וחופי ארצות רחוקות.

הנוף – אינו בעייה (מלבד השחתתו), הנוף הוא כמו המוסיקה: תפיסת-הנוף היא מנת-חלקו של בעל העין והרגש – כמו שהמוסיקה היא נחלתו של בעל האוזן והרגש.

*

נכתב: 1974.

נוסח ראשון: בעיפרון, טיוטה לא גמורה של דברים שהוכנו לקראת ההרצאה "על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל" באוניברסיטת תל-אביב, בפני סמינר של פרופ' נורית גוברין, ב-27.11.1974. בראש העמוד הראשון נכתב ונמחק: "גברת נורית גוברין / רח' ז'בוטינסקי 74 ת"א". על גב הדף האחרון יש רשימת קניות של אסתר למצרכי-מזון שונים. נוסח שני: בעט כדורי. לפי תוכנו, אף הוא טיוטה לנושא, מאותה תקופה, ויש בו בלבול מסויים בין חול הצהריים החם לבין חול הבוקר הקריר. בשני נוסחים אלה מצויים דברים שאינם בנוסח הסופי של ההרצאה, אבל לקראת ההוצאה לאור יש לאחדם עם ההרצאה כדי למנוע כפילויות.

* * *

אסתר ראב: על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל

פתיחה

אין זה מחקר מדעי – אלה הם רשמים סובייקטיביים והגיגים שלי, ללא אחריות מדעית, כי אין זה בסמכותי. להרצות על נוף זוהי משימה נועזת – אפשר לנתח סימפוניה של בטהובן, לדבר עליה מכמה אספקטים – היא יצירת-אדם, בשעה שהנוף – יצירת הטבע, קשה לנתחו, ולתארו אפשר רק בציור, במוסיקה ובשירה.

לכן יהיו דבריי לא ארוכים. אדבר על הנוף והחי, ועל תקופות שונות של הנוף הישראלי וקשרו לתושביו.

"ישמחו שמיים ותגל הארץ" / יום שמש לאחר הגשם

נוף מורכב קודם כל מאדמה, מהטופוגראפיה של האדמה, וגם מן השמיים, מן האקלים, הפלורה והפאונה; נוף שהוא אדמת בור, וגם יצירת-האדם על פניו: גנים, אגמים מלאכותיים, יערות נטועים; גם ערים הן נוף, ולפעמים נוף נפלא. אבני הבתים מתיישנות ומקבלות גוונים שונים, פטינה, עתיקות. ערים עתיקות כמו פירנצה, פריס, אמסטרדם. נוף שנוצר בידי-אדם, ואשר האדם, במעשה ידיו וברוחו, בראו – הפך מקומות לתמונות-נוף.

בנוף הישראלי יש פנים שונות – הנוף החרב בראשית העלייה הראשונה, הנוף לאחר היבנות הארץ, והנוף הקדום, שאותו אנו שואבים מן התנ"ך. אתעכב על כל אלה במילים קצרות – כי אין זה מחקר – על נושא זה אפשר לכתוב ספר, אשתדל למצות את העיקר עד כמה שאוכל, ובאופן סובייקטיבי, לא מדעי בהחלט, כי אין אני מוסמכת לכך. הדברים האלה הם פרי הסתכלות בנוף וגם מחשבות עליו, בלי תיאור הנוף עצמו, שאותו עשיתי בשירה, שממנה אקרא לכם בסוף דבריי.

התחושה הראשונה של הנוף – היא האדמה מתחת לרגליך, והנה הזיכרון הראשון שלי: הגיל, בין שנתיים-לשלוש, יום קיץ, אני יוצאת לחצר, שהיא מעין שכבת חול גדולה, שהשמש מכה עליה. רגליי שוקעות בחול. אני יחפה, והשמש מכה על ראשי, רגליי שוקעות בחול, וחם, חם מאוד לרגליי היחפות, כאילו טבלו במים רותחים, אני רוצה לחזור הביתה, אבל המרחק כבר גדול.

מגמתי עץ-התאנה, שאינו רחוק כלל, והוא מכוסה כולו תאנים לבנות, גדולות, מתוקות, מלאות עסיס מיוחד שריחו ריח-מסטיק ואותו אני אוהבת –

אני אוהבת לבוסס בחול החם, ובחול-הים הלח הקריר, המעורב באצות, ומאוחר יותר – בעבודה, באדמת נַזז שחורה, בגינה: אלה היו התחושות הראשונות ביחס לנוף הארץ.

הרגשת הנוף היא תכונה פיזיולוגית; ראיתם, על שפת-הים, את סרטני-החוף הוורודים; הסרטן הוורוד יוצא בזהירות וביישוב הדעת מן החור אשר חפר לו בחול, עולה על גבשושית, ומתחיל לצעוד, מרחרח, כפי הניראה, בחושים העומדים לרשותו ומתחיל לצעוד; השעה, שעת בוקר, ובוודאי הוא מחפש אצה עסיסית או צדפה זעירה לאכילה. הוא מטייל לו איטית, אבל נסה להקים רעש כלשהו, או עשה תנועה פתאומית – והוא מיד פותח בדהרה, על-פי-רוב לכיוון מעונו, דרך שונה, מקוצרת ומחושבת לאין ערוך, יורד ונעלם במחילתו.

זוהי תחושת הנוף הראשונית ביותר אצל בעלי–חיים, גם באדם, הקשר הראשון עם הנוף הוא האדמה, המצב הטופוגראפי של הסביבה, השמיים; וחוש זה, תחושת-הנוף הראשונית – טבוע גם באדם, ועל-פי-רוב בלתי מודע לו לעצמו; טבוע בכל בעל-חי, אבל באדם, שאצלו גם המודע וגם הבלתי-מודע הם בדרגת בעל-חי עליון, הרגשת הנוף הרבה יותר מורכבת.

בילדותי הרגשתי, מתחת לסף ההכרה – מישורים גדולים וריקים בארץ, והם גרמו לי מעין פחד, וגם [תחושה] כאילו הייתי יצור ראשון ויחיד בתוך האינסוף. אחר כך, כשהארץ נבנתה ונתמלאה נטיעות ויישובים – ניטשטשה ההרגשה הזאת.

חוש ההסוואה

חוש ההסוואה והמיסתור, אני נוגעת בפרטים אלה בקצותיהם, בכדי להבין את הנוף: בשטחים ריקים, באין יישובים, באין הרים, נקיקים וסלעים – החי מסגל לו את צבעי הרקע על מנת לא לבלוט, ולהיות נסתר מפני אוייב; הלטאות מקבלות את צבע החול הזהוב, וכך אין מבדילים ביניהן ובין צבע החול – גם חיות גדולות יש להן על-פי-רוב פרוות-הסוואה.

אציין תמונה שראיתי בילדותי, ושהיתה בחלקה גם הקריטריון שלנו: אדמת פתח-תקוה היתה אפורה (מנוצלת על-ידי הערבים), והביצות שהשתרעו מסביב היו גם הן אפורות ירוקות, והן הערבים והן אנחנו – פנינו, היו אפורות ירוקות – וזה מן המאלאריה, שגם היא היתה ילידת הביצה.

זה היה הגוון הלוקאלי של הנוף והאדם בתקופת ההתיישבות הראשונה, בסביבת פתח-תקוה.

מחפשי הנוף

מחפשי הנוף, או יותר נכון – מחפשי נפשו של הנוף הישראלי, לא מעטים היו בדורנו: רובם התרכזו בבצלאל, ואולם בית אולפנא זה היה בזמנו עדיין טיוטה של ה"מזרח", אותה תמונה מסורתית-גלותית שמראה את הכותל המערבי או את קבר רחל או עקידת-יצחק; וכל מה שנלמד בציור בתקופה ההיא היה ספוג עדיין גלות וכיסופים לארץ, כל הסימבולים הקפואים של העם התבטאו בבית אולפנא זה, הנוף הצטמצם בציור עצי-זית, ים וסירה לוהטת צבעים, וחיפושים אל מתחת המשכר והצעקני שיש לנוף המזרחי, הדרומי – בניגוד לנוף הצפוני.

הנוף כרקע למתיישבים הראשונים

עולם הראשונים: הם היו שקועים בחלום הציוני ובהגשמתו בחיי יום יום. הגשמה קשה, להוציא לחם מן הארץ, ארץ תלאובות, חייהם של אלה בנוף הנטוש והפראי לא היו משחק ילדים; כרי-הדשא הרוויים, היערות – חיו בדור הזה בתת-הכרה, וכאן – חולות לוהטים, ביצות אפורות מצמיחות מאלאריה; ההסתגלות הפשוטה, כמו של בעל-חי, למצוא מזון, לחם, התקשרה בקושי עם החלום על ארץ הבחירה; ארץ "ארזי הלבנון", ו"זבת חלב ודבש" של התנ"ך – בינתיים הניבה מחלות ואכזבות. ודאי שארץ זו הבהילה אותם ולא מעט בילבלה את מוחם עד שביקשו ללמוד מן הערבים, בני-הארץ, את הליכותיהם עימה: לבשו בגדי-לבן, עטפו ראשם בכאפיות ועגלים (מעשה "השומר") מפני השמש האיומה.

נוף ואדם

הערבים המתארחים [כתוב: המארחים – ונוספה תי"ו למעלה] כאן בארץ אלף שנה ומשהו, היה להם קל יותר, ואין פלא, הדברים שבהם עלו עלינו היו הביגוד והאוכל, ידעו כיצד להתלבש וכיצד לאכול בארץ הזאת – עד היום אני מקנאה בראותי להק ערביות בשדה-שלף צהוב, מפוזרות, לוקטות או מעשבות ובגדיהן: כחול, ורוד, סגול, והכל דהוי מן השמש ומצטרף לאקווארל ענוג, ויפה להפליא, לזה לא זכינו אפילו בימים שבהם היו בנותינו עובדות בשדה. זהו מיזוג טבעי של האדם עם הרקע שלו.

הראשונים, וכן אנשי העלייה השנייה – ביקשו להבין את רוח-הארץ, את אקלימה, את צמחיה. אבי היה מאוד מודע לטבע, כי היה איש-כפר, ובכל זאת גם בו מצאתי עקבות מולדתו הראשונה [הונגריה]. אהב אדמה חרושה, וימים רבים היה מעין קבלן לחריש אדמות כבדות במאנג' – מחרשה רתומה לעשרה זוגות סוסים –

הוא היה חוטב עצים, אמן, מסדר את הגזרים לצורות שהיו זרות לי, וחשתי בהן ארץ אחרת, רחוקה.

אהב את החורף, והיה מכין לנו ביגוד מתאים והיה ממלא את המזווה פירות יבשים, תאנים, תמרים, זיתים, אגוזים – וכל זה היה לו אופי של ארץ קרה המתכוננת לחורף, ואכן היו החורפים ארוכים וגשומים מאוד –

*

לאדם יש תחושה, וגם כוח-החלטה, ביחס לנוף שהוא רוצה לחיות בו. אנשים אוהבי הרים, לא ילכו להיות ימאים, אנשים האוהבים ים ילכו לימים ולנהרות, או יבחרו תמיד את קרבתם אליהם; אוהבי החקלאות יבחרו בעמקים רחבי ידיים ופוריים; על מטפסי הרים יש רק לומר שטבעם טבוע כולו בהם, הגבהים, השלגים והנהייה אליהם.

הים הוא אלמנט הטבוע בנפשם של הימאים, ורוחם כרוח-ים, נישאת על שטחי ימים וחופי ארצות רחוקות.

הנוף הוא מנת חלקם של בעלי-העין והרגש, כמו שהמוסיקה היא מנת חלקם של בעלי האוזן והרגש.

לדבר על הנוף, למען העין בלבד, יש דרך אחת פשוטה: סרטים, אבל בכדי לדבר על הנוף כשהוא משתקף בנפשו של אדם, צריך לדבר בשפת מוסיקה, ציור או שירה.

בבית רמז ראיתי סרט צבעוני על הנח"ל והתיישבותו. אנשים צעירים בעבודה ובמשחק, על רקע נוף הרים, ים ושדות; והנה – תמונה שונה כל-כך משדה השלף הזהוב שעליו מפוזרים אנשים ככתמי-צבע; הכל [בסרט] קומפקטי, מעורב וקשור בטכניקה, והרקע, הנוף, כבוש ביד חזקה על-ידי הטכניקה ונכנע לה. הים נחתך על-ידי הסירות המהירות, כעוגה כחולה – חבילות-השחת המרובעות הזהובות אין להן כל דימיון לאלומות השחוחות, העומדות בשדה, יפות להפליא בתוך כל זה, כתערוכת פסלים על רקע טבע – נע בידי אדם.

*

על הנוף הקדום אפשר לכתוב ספר – כי הוא זרוע ומשולב בחושנו של ספר הספרים, החל מבראשית וכלה בשיר השירים – שהוא הימנון גדול לנוף ולאהבה. השירים הפזורים בתנ"ך, שירים ממש, שימו לב לים בלבד – כמה הוא משולב בתנ"ך; המשלים הלקוחים מן העצים והצמחים; הימנון גדול הוא תהילים – הימנון לטבע ולאל.

אי אפשר למצות במילים מעטות את הנוף הנמצא בתנ"ך – ואחריו במישנה. הוא משולל כל פאתוס ורק מדבר על דברים יום-יומיים, ובכל זאת קם לעינינו נוף נפלא של שדות, כרמי גפן, זיתים ואנשים מתהלכים ביניהם – חיים, עובדים, מתווכחים, עוטי גלימות, איכרים נפלאים עלי מורדות הרי יהודה והשומרון.

דיין אמר שעל גבעות נהלל יוחלט על גורל ישראל, ולא בראבאט – גל של אור הציפני כששמעתי מילים אלה, בהן חי הנוף שלנו, צועק מתוך דמנו – עדות נפלאה ועמוקה יש במילים אלה ביחס הנוף אלינו, ואנו אל הנוף. גם בסנדלים התנ"כיים שלכם, הפוחסות על הקרקע בצלצול, יש מתחושת הנוף העמוקה, גם הלבוש המיוחד, הישראלי, הוא נוף האדם, המתלווה לאדמה ולשמיים.

*

נכתב: 1974. נדפס לראשונה: "דבר", 20.10.1989, לאחר מותה של אסתר ראב.

דברים שהוכנו להרצאה באוניברסיטת תל-אביב, ונישאו בפני סמינר של פרופ' נורית גוברין, ב-27.11.1974. הם גלולים ביריעה ארוכה אחת מורכבת מדפים מודבקים בקצותיהם, אולי חשבה שכך ייקל עליה לדבר מתוך הכתוב. דומני שמסרה לי את החומר לאחר ההרצאה. במכתבה לראובן שהם, שנשלח מבית רמז שבזכרון-יעקב ב-18.11.74, כותבת אסתר:

אני עוסקת כעת בהרצאה שלי בסוף החודש – מתברר שאפשר לכתוב ספר על הנוף הישראלי – ואני רק נוגעת בו. חילקתי אותו לשלושה, הנוף הקדום התנ"כי – הנוף של העולים הראשונים, והנוף בני ימינו – עם מילים כוללות על יחס החי לנוף ויחס האדם לנוף, אין זה מחקר – אבל יש הרבה מה לומר. איני חושבת שאצליח כל-כך – אבל נוצר אצלי הרעיון לכתוב על נופים בתנ"ך לבחור אותם אחד, אחד, ובנוגע לנוף עצמו אקריא שירים שלי, היות וזו היא התרשמותי ממנו.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לתקופת חייה המתוארת כאן בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוחים הסיפורים, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

המשך יבוא

* * *

דוד מלמד

שלושה במושבה אחת

אהוד בן עזר, ספר הגעגועים, הוצאת זמורה ביתן, 2009, 342 עמ'.

הרפתקאותיהם של שלושה ילדים מזכירות תמיד את סיפוריהם של שלישיות אחרות בספרות, כמו "שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק' ג'רום ואחרים, אלא שסיפוריו של אהוד בן עזר הם לא רק סיפוריו של הילד אורי בן-עמי, בן-דמותו, אלא סיפורו של דור וסיפורה של תקופה, השזורים בהווי חייה של מושבה ותיקה בארץ ובחומרים הססגוניים של ארץ-ישראל הישנה והטובה.

געגועיו של אהוד בן עזר הם געגועי דור שלם של מבוגרים שחוו חוויות דומות להפליא לאלו של המחבר, שיחקו במשחקים פשוטים ותמימים והשלימו בדימיונם הפורה את מה שלא נתנה להם הטכנולוגיה המודרנית של היום. רבים מזיכרונותיו משותפים לכל בני הארץ מאותה תקופה ובסמוך לה, ובמיוחד לאלה שגדלו באותה מושבה שבה גדל בן עזר והוא מיטיב לזוכרה ולתארה לפרטיה למרות השנים הרבות שחלפו. ייחודו של הספר הוא בכך שאינו צובע את העבר בנוסטלגיה מתקתקה ואינו נרתע מלשטוח ליד פניו היפים גם את שוליו הכעורים.

בני דורו של בן עזר הם תופעה יחידה במינה. רגלם האחת נטועה בימי המנדט הבריטי לפני קום המדינה, ורגלם השנייה מוצבת בראשיתה של מדינה עצמאית. הם ראו את החיילים הבריטיים ואת ימי העוצר, וגם את המדינה הקמה ומתבססת. הם גם הספיקו לראות את הפתיליות והפרימוסים, את ה"פיילות" של ימי הכביסה, ואת הסנדוויצ'ים העטופים בנייר מיובש של חבילת-מרגרינה, אך גם את המחשב, האינטרנט והדואר האלקטרוני. ספרו של בן עזר משקף מבעד למשובותיהם של שלושת הנערים גם את דיוקנה של הארץ המשתנה ושל התקופה הפורצת קדימה.

תיאור הרפתקאות בפרדסים ובבית הספר, משחקים שאינם מוכרים היום, יחסי ילדים והורים, אהבות לבת היפה של הכיתה, לבטים וחיכוכים, משברים ואכזבות, וכל אלה על רקע חיי הארץ, מלחמותיה וחלומותיה, הופכים את ספרו של בן עזר לזרימה מתמשכת המדברת אל ליבו של הקורא, גם אם לא חי באותה תקופה. ואי-אפשר לפסוח על הפריבילגיה המיוחדת השמורה לקוראים שגדלו במושבה של בן עזר, היכולים גם להשתעשע בניסיונות לנחש מיהו המורה המוזכר ומהו שמה האמיתי של הדמות העלומה המתוארת בשם בדוי.

תיאוריו של בן עזר צבעוניים ומחוייכים, ואף מי שאינו חש בנוח עם קטעים המפשפשים מתחת לחגורה, סולח לו על שובבות-הנעורים והגסויות הקטנות ומתייחס אליהן במנוד-ראש סובלני. בן עזר מגרה את חוש-הריח של קוראיו בהעלאת ניחוחם של ימים רחוקים: תפוזי שמוטי, קורקינט, "טלפון" של חוט ופחיות, בתי באר, כובע-טמבל, שקיות-אוכל רקומות, חוברות "הטכנאי הצעיר", "אות הספורט" בבית-הספר, ריח "אבק שריפה", שקי יוטה, חוט שפגט, סיגריות "מטוסיאן", מכנסי-חאקי, מכנסי-התעמלות קצרים עם גומיה של הבנות, ופקקי-מתכת של בקבוקי-משקה שבהם גרדו על הריצפה את סמלי קופסאות הסיגריות והפכו אותם לעיגולים משוננים, שאותם אספו והחליפו זה עם זה.

"עונת הקטיף בפרדס היתה כחגיגה מתמשכת" – כותב בן עזר – "לאורך שדרות הברושים, נסעו קרוניות על פסי דקוביל צרים והובילו את הקלמנטינות, האשכוליות, השמוטי והוולנסיה ל'בייקה'... מה נפלא היה לשבת בקרונית הראשונה, ליד עגלון הרכבת. חולפים על פני ברושים רחוצי-גשם ופרשות-דרכים חוליות ופרחי צבעונים הנחבאים בתעלות ירוקות בצד הדרך."

"ספר הגעגועים" בא אחרי ספרים רבים שכתב המחבר, רומאנים, ספרי עיון, ספרי ילדים ומחזות. אך הפעם חש כנראה צורך עמוק לדלג מן העבר אל האקטואליה ולפרוש בסוף הספר את הגיגיו על הבעייה היהודית-ערבית, על ספיחי רצח יצחק רבין, ועל השלום שנראה רחוק מתמיד.

חומר למחשבה לאחר שמניחים את הספר מן היד.

[פורסם לראשונה בחוברת האחרונה של "אפיריון"]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* במקרה האזנו בבית קפה לשיחה של שני קשישים תל-אביביים בסנדלים. אמר האחד:

 "תראה, אישתי בתור אישה כבר לא כל כך, אבל בתור פיליפינית – יוצאת מן הכלל! – עיניה לא מלוכסנות, חזהּ אינו שטוח, מלאה מרץ, נאה, אירופאית בהירת עור, מדברת עברית שוטפת, אנגלית ואידיש, גם כותבת, עונה לטלפונים, נקייה, ישרה, מבשלת מעולה, גם גפילטע-פיש שאין כמותם, מנקה, מכבסת, מגהצת, עונה לטלפון, קונה לי בגדים ומלבישה אותי, לבושה יפה, והכי חשוב, אין לה בעיות עם אשרת שהייה בארץ ולא צריך לשלם לה משכורת!"

* מאחר שאנחנו כבר קצת זקנים וסובלים מקשיים בהבנת הנקרא, איננו מצליחים להבין את ההתפייטות המבולבלת המתיימרת להיות ביקורת טלוויזיה שכותב ירון פריד במקומון היומי התל-אביבי "הארץ". עם זאת, את המשפט שכתב [ב-15.9] על סיקור הטלוויזיה את מות אסף רמון הבנו היטב:

"אל מפלט השפיות שלהם [של לונדון וקירשנבאום] לא חילחלו, כצפוי, הרגשנות התעשייתית ופורנו האבל סביב מותו של אסף רמון. אצל דיברו על 'תאונה' ולא על 'טרגדיה', על עובדות ולא על הרהורי לב."

האם "תאונה" או "טרגדיה" היא שפורנו אידיוט כותב ביקורת טלוויזיה במקומון היומי התל-אביבי "הארץ", שיוצא לאור ללא עריכה ובלא בושה?

* סוף-סוף אנחנו יודעים עם מי בדיוק יש לנו עסק וגם מתי יהיה שלום עם הפלסטינים. שר החוץ של הרשות הפלסטינית הודיע שלא יהיה שום דיון על שלום עם ישראל בטרם תחזיר את כל האברים שכרתה מההרוגים הפלסטינים ואשר בהם השתמשה להשתלות וגם מכרה מהם לארה"ב.

אגב, הוא צודק. אנחנו מכירים כמה עיתונאים, פוליטיקאים וסופרים יהודים בישראל שמושתל בהם לב פלסטיני.

* דו"ח ועדת החקירה הבינלאומית לחקירת התנהלות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", ועדה שאותה מינתה מועצת זכויות האדם של האו"ם ושבראשה עומד השופט ריצ'רד גולדסטון, מאשימה את ישראל בביצוע פשעי מלחמה ומעבירה את המלצותיה לבית הדין הבינלאומי בהאג. הדו"ח קובע, כי ישראל והחמאס ביצעו פשעי מלחמה ברצועת עזה, אך הוא מתמקד בעיקר בפעולותיה של ישראל במהלך המבצע. "ישנן הוכחות להפרות משמעותיות של החוק הבינלאומי לזכויות האדם שישראל ביצעה במלחמת עזה וייתכן שאף פשעים נגד האנושות," נכתב בדו"ח.

"אשר יגורנו בא לנו," אמרה פרופ' גבריאלה שלו, שגרירת ישראל באו"ם, בעקבות פרסום דו"ח ועדת גולדסטון לחקירת התנהלות צה"ל במבצע 'עופרת יצוקה', "מראש לא רצינו לשתף פעולה עם הוועדה, כי המנדט שלה היה חד צדדי מלכתחילה. המועצה לזכויות האדם ידועה כגוף המגנה באופן קבוע את ישראל. ידענו שהדו"ח יהיה מוטה וחד צדדי אבל לא תיארנו שהוא יהיה כל כך קשה." ["הארץ און-ליין" 15.9 בשירות החמאס: עם תמונות של הרס מוחלט שגרם צה"ל בעזה, ואף לא תמונה אחת מהתקפות הטילים של החמאס מעזה על ישראל].

אכן, מיטב ברכותינו לעבודתה הקשה והמצויינת של פרופ' גבריאלה שלו – אך מה יש להתפלא? רק ועדה "מזוהמת ומתועבת," כדברי דני גילרמן, שגרירנו-לשעבר באו"ם, [ב"קול ישראל", 16.9], ועדה שמייצגת גם מדינות מנוולות ורצחניות, ואשר בראשה עומד יהודי דרום-אפריקאי עוכר ישראל המתנהג כ"משומד" – יכולה להוציא מתחת ידה דו"ח מנוול שבקושי מתייחס לשמונה שנות ההתקפות היומיומיות של אלפי טילים של הטרוריסטים של החמאס בעזה על אזרחי ישראל – ומתייחס בעיקר למבצע צה"ל, שכאילו נעשה במנותק מכל מה שקדם לו ובא אחריו (ירידה דראסטית בכמות הפיגועים עקב ההרתעה) – וברוב חוצפתה אף מעירה הוועדה שאפשר אמנם לחקור גם את החמאס "אבל זה יהיה קשה יותר."

בטח קשה יותר, כשמלקקים את התחת לטרוריסטים ומפחדים מהם ואולי גם מקבלים תשלום ממי שמממן אותם ומכתיב מראש את מסקנות הוועדה – אז ודאי שמאשימים ב"פשעי מלחמה" רק את ישראל המתגוננת – כי הרי לרצוח יהודים זה לא "פשע נגד האנושות"! – זוהי גישה כמו-נאצית, בסגנון השקרים של גבלס, גישה שמוזנת בשאיפה הלא-כל-כך כמוסה להשמדת ישראל על ידי ערעור מעמדה בעולם, שעל כך כבר כתב ברנר לפני כ-100 שנים: "גם מאלה המנוולים עלינו לסבול!"

אבל רווח והצלה יעמדו לנו כנראה ממקום אחר. מתברר שהחמאס דוחה לחלוטין את מסקנות הוועדה מכיוון שלדעתו אינן מספיק אנטי-ישראלית ואינן ממליצות להעמיד לדין את המנהיגים והמפקדים הישראליים, ומצד שני טופלות המסקנות על החמאס האשמות שווא של פגיעה באזרחים מבלי לקחת בחשבון שזוהי מלחמתו המוצדקת בכיבוש הישראלי!!!

* במסגרת ה"התחזקות" שלנו לקראת השנה החדשה אנחנו עובדים על כך שרק נשים נימולות תוכלנה לקבל את המכתב העיתי.

* ברגע האחרון: ריצ'רד גולדסטון ומני מזוז ייפגשו בעצרת או"ם הקרובה בניו-יורק בקשר להרשעתו של אהוד אולמרט בפשע המלחמה של חיסול הכור הגרעיני בסוריה. גולדסטון ימליץ על מחמוד אחמדינג'אד כמועמד לפרס נובל לשלום ומזוז ימליץ להעניק למוריס טלנסקי חנינה משלטונות המס בארה"ב.

* ועידת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית המתכנסת בווינה החליטה כי "כל מדינות המזרח התיכון צריכות לוותר על הגרעין." ההחלטה התקבלה ברוב של 82 נציגים מול 13 נמנעים, אף נציג לא התנגד להחלטה. היום יתחיל הדיון בפירוק הכור הגרעיני בדימונה ובחיסול ארסנל הנשק הגרעיני של ישראל, המהווה איום על שלום העול – נושא שעד כה הצליחה ישראל שלא יעלה על סדר היום אלא ייוותר בעמימותו. באשר לאיראן – הוועידה סבורה כי היא מדינה פחות מסוכנת לשלום העולם מישראל מאחר שאין לה עדיין אופציה גרעינית, ולכן יינקטו נגדה עיצומים מילוליים בלבד.

* אסתר המלכה בעצרת האו"ם: כאשר אחשוורוש מגרד בביצים – העולם צוחק, אבל כאשר אחשוורוש יפסיק לגרד בביצים –העולם יתמוטט.

* האם זה נכון שציפי ליבני חולמת בלילות שהיא עדיין שרת החוץ בממשלתו של אהוד אולמרט וחותרת תחתיו ומקווה להיות המנהיגה הלאומית וראש הממשלה הבאה אחריו?!

* * *

בן גוריון היה פושע מלחמה!

מלחמת העצמאות להקמתה של מדינת ישראל היתה פשע נגד האנושות!

היהודים, האחראים, טרם הועמדו לדין!

מדברי השופט-ההיסטוריון ריצ'רד גולדסטון בבית-דין של מעלה

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

שלום לידידי אהוד בן עזר עורך חדשות בן עזר / המכתב עיתי, לפני ימים אחדים שבתי ארצה מטיול קצר בחו"ל, אהודים יקרים –

מבקש לספר לקוראי ועורכי ומצטטי ומאזינים על חווייה אחת שהיתה לי בקרקוב בכניסה לבית הכנסת ובית העלמין של הרמ"א, שם תיירים מכל ארצות והעמים באים לבקר כולל נכים צעירים/צעירות לא יהודיים ובכן בכניסה וביציאה – אני חפץ להיכנס ושני כמרים נוצרים יוצאים האחד נמוך חביב מרכיב משקפיים בעלי מסגרת, רק המסגרת, שחורה אומר לי שלום בעברית אני עונה שלום כמובן בעברית והוא עוד פעמיים אחדות שלום שלום ומנופף בידו שלום שלום. השני כומר נוצרי מ...ירשלים.

הלך בן אחותי לכניסה וביקש ממני שאלחץ את ידי שני הכמרים ואני בכוונה לחצתי את ידו של הנוצרי השמן הגבוה הכומר הירושלמי וחשתי בידו שלו יכול היה לחנוק אותי היה ממש חונק אותי למוות.

ומכוניות בעלי מספרים דוברי כל הארצות והעמים האירופיים – גם האמריקות – חולפות ולא מתעכבות ולו לרגע כדי לחזות בהצגה הזאת יוצא שהרמ"א [רבי משה איסרליש] גם קרוב לאלף שנים לאחר פטירתו נותן-מכניס-דוויזים לקרקוב שפעם היתה עיר הבירה של פולין.

תודה רבה לכל הקוראים ולכל העושים במלאכת מחשבת אנא, הדפיסו ותבוא עליכם גם ברכתי שתזכו לעוד הרבה שנים טובות ועוד הרבה הרבה אלפי גיליונות של עריכת חדשות בן עזר / מכתב עיתי

מידידכם

יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

Quote Of The Year

"On a more serious front, I sincerely hope that when the president goes in for his annual check-up, the doctors at Bethesda will do a brain scan. Surely something must be terribly wrong with a man who seems to be far more concerned with a Jew building a house in Israel than with Muslims building a nuclear bomb in Iran."

columnist Burt Prelutsky

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,234 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-115 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,214 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל