הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 481

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בתשרי תש"ע, 21 בספטמבר 2009

כולל הזמנה להצגה "הרמאי", אופרה מצחיקה-מרירה. מוסיקה - מנחם אבידום ; טקסט - אפרים קישון

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִזְמוֹר דָּמוּעַ לְאָסָף.

יוסי אחימאיר: 1. נוסחת פז לעשייה מדינית. 2. השכפ"ץ של ישראל.

דבוישה, אהוד: באבל על מותו של יצחק קרקעי, חבר גרעין "שדמות", ממייסדי ומבוני עין גדי במו-ידיו החזקות. // שרה שילו-בניהו: יצחק [קרקעי] אחי.

ראובן ארגוב: ההליכה על סף תהום חיינו.

בת-שבע שפירא: גלגולו של ספר בדרך הייסורים.

ד"ר דוד אלטמן: ארור קין וארורים ההולכים בדרכו.

דוד מלמד: הפרידה  מבריג'יט בארדו (סיפור).

עדינה בר-אל: משהו על מכתבי לאה גולדברג.

בן דרור ימיני: אשמת ישראל: הדה-לגיטימציה הופכת לבעייה קיומית [ציטוט].

אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר. הגיגים על יצירתו של אשר ברש. // זעקה לזכותנו למולדת. // אבוקות אור מתהלכות. // לייסד דרך לשוב אל האלוהי. // עם ישראל. // צוואה.

אהוד בן עזר: אחרית דבר לכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה".

יוסף דוריאל: אורי הייטנר טועה ועלול להטעות אחרים. לשירי ההלל על אובמה אין בסיס עובדתי, והם רק עלולים לטשטש את תמונת הסכנות הנשקפות מהאיש לאמריקה ולעתיד העולם החופשי.

יוסי גולדנברג: על סמך מה קובע נעמן כהן שאורי אבנרי  היה קפיטליסט.

עקב החגים הבאים עלינו לטובה ייתכנו שינויים במועדים ובתכיפות של הופעת המכתב העיתי החשוב "חדשות בן עזר" ועם הנמענים הסליחה

הגיליון הבא יופיע לקראת יום שישי, 25.9 או במהלך אותו יום

וייתכן שיאוחר ויאוחד עם גיליון ערב יום כיפור

נא לא לשלוח לנו אי-מיילים עד 24.9!


 

 

* * *

יוסי גמזו

מִזְמוֹר דָּמוּעַ לְאָסָף

 

לזכרו האמיץ והטהור של סרן אסף רמון ז"ל בנו של אל"מ אילן רמון ז"ל

 

                                                  "מִשָּמַיִם הִשְמַעְתָּ דִּין"

                                                                              (מזמור לאסף, תהלים ע"ו)

 

הֵם שְנֵיהֶם, לִמְרוֹמֵי רָקִיעַ

רִחֲפוּ וְהִגְבִּיהוּ עוּף,

אָב וּבְנוֹ שֶעֻזָּם הִבְקִיעַ

אֶת סוּגַר מִגְבְּלוֹת הַגּוּף.

 

הֵם שְנֵיהֶם כְּמוֹ עָמְדוּ עַל צֹמֶת

שֶבֵּין אָב לְבֵין בֵּן יָתוֹם

וּפָרְצוּ אֶת גְּבוּלוֹת הָאֹמֶץ

וּגְבוּלוֹת הַמְּסִירוּת עַד תֹּם.

 

וְהַבֵּן, שֶתָּמִיד נָשָׂא בָּהּ

בְּנַפְשוֹ שֶנָּסְקָה אֶל עָל

אֶת מוֹפֵת עֹז לִבּוֹ שֶל אַבָּא

כְּמוֹ אָבִיו מִגְּבָהִים הֻטַּל.

 

וְאַדְמַת נַהֲלָל אֶת הָעֶלֶם

כְּמוֹ אֶת אַבָּא, תִּקְלֹט עַד כְּלוֹת.

רַק אֲנַחְנוּ – אֶת כֹּבֶד הַהֶלֶם

לְעוֹלָם לֹא נוּכַל לִקְלֹט.

 

 

 

* * *

800,000 ישראלים, שחלקם כבר קיבלו מהעמותות מנות מזון לנזקקים בחג וחלקם לא הצליחו לקבל בגלל שרירות לב הממשלה – עברו את נתב"ג ערב ראש השנה תש"ע בדרכם העצובה לבתי התמחוי בחו"ל!

 

 

 

* * *

יוסי אחימאיר / שני מאמרים

1. נוסחת פז לעשייה מדינית

מהי עשייה? מהי עשייה מדינית? מהי עשייה מדינית של ראש ממשלה בישראל? התשובה לכל השאלות האלה, כשהיא ניתנת בפי איש שמאל, או אליבא דפובלציסט (שמאלני) מצוי, היא אחת – נסיגה, פינוי יישובים, הסכמה למדינה פלשתינית ונסיגה לקווי 67.

אם זוהי העשייה כולה בעיני – למשל – יעל פז-מלמד ("מעריב", 13.9.09), כי אז היא צודקת: ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר "לא עשה" דבר בתקופת כהונתו. שמיר, כמי שראה מכאן (כלומר, מכס ראש הממשלה)  אותם דברים שראה משם (יש, מסתבר, גם חיה כזאת), לא עשה בשש-וחצי שנות כהונתו שום מהלך שנגד את מצפונו האידיאולוגי. הוא עמד מול כל הלחצים מבית ומחוץ ולא הסיג את ישראל מ"מ אחד.

ראש הממשלה שמיר לא היה מוכן לנקוט אותה "עשייה" אומללה, שביצעו אחר-כך יורשיו בתפקיד: יצחק רבין ז"ל, אריאל שרון ואהוד אולמרט – לאמור, קבלת התכתיבים הערביים אם בהסכם אוסלו המסוכן ואם במהלך ההתנתקות האסוני. שני מהלכים שהביאו עלינו אלימות ושפיכות דמים, אך לא קירבו אותנו כהוא-זה לשלום המיוחל.

ומעניין: דווקא ראש הממשלה שקדם לשמיר, מנחם בגין ע"ה, שהסיג  את ישראל מכל שטח סיני בהסכם השלום עם מצרים, חיזק תמיד את שמיר – בשיחותיהם הפרטיות שהתנהלו בדירה שברחוב צמח 1 בירושלים – ב"אי עשייתו", לאמור: באי-ויתוריו על שטח כלשהו משטחי יש"ע. שניהם הסכימו: על חלקי מולדת היסטורית (מה שאין כן חצי האי סיני) אין מוותרים, גם לא בהסכם שלום.

אוטנומיה לפלשתינים – כן, ויתורים טריטוריאליים – לא ולא.

"אי העשייה" של שמיר בתחום הטריטוריאלי לא החלישה את ישראל. נהפוך הוא: הן הערבים והן מדינות המערב למדו לכבד את האיש, להעריך את עמדתה האיתנה של ישראל בתקופתו. יתר על כן, הידיעה על עמדותיו הקשוחות של שמיר לא מנעה ממדינות ערב מלבוא אל שולחן המו"מ עימו, במדריד תחילה ובשיחות הדו-צדדיות לאחר מכן.

"אי העשייה" של שמיר היתה עמדה של מדינאי אמיתי, מן הזן שאין לנו יותר, אף כי גב' פז-מלמד מייחסת לראש הממשלה נתניהו דפוס התנהגות דומה. יש אכן יסוד לתחושה, שבדברו על "שתי מדינות", כוונת נתניהו היא לאוטונומיה לפלשתינים בגירסה קרובה לזו של בגין ושמיר.

שמיר האיש ש"לא עשה"? – הצחקת אותנו, יעל פז-מלמד. שנות שמיר הן שנות העלייה הגדולה הן מבריה"מ לשעבר והן מאתיופיה. שנות שמיר הן שנות כינון היחסים עם 30 מדינות לפחות (בהן סין והודו). שנות שמיר הן שנות שיפור הכלכלה והגברת הצמיחה. שנות שמיר הן שנות השפל של אש"ף וכל אירגוני הטרור. שנות שמיר הן שנות הגברת הביטחון ושיקול הדעת יוצא-הדופן שהופעל במלחמת המפרץ. שנות שמיר הן חיזוק האחדות הפנימית.

מעטות הן הדוגמאות לעשייה ברוכה ואמיתית שכזו ב-61 שנות המדינה. נכון, בדבר אחד לא הצטיין יצחק שמיר – בטיפוח יחסי ציבור לעשייתו. אבל זה באמת היה הדבר הכי פחות חשוב לאיש, או-טו-טו (י"ד חשון) בן 94, שמזה 17 שנה איננו בשלטון.

בפתח השנה החדשה, נאחל לעצמנו כי זו תהא שנת עוצמה מדינית-רוחנית. נקווה שראש הממשלה נתניהו – הגם שאיננו "סלע איתן" כיצחק שמיר – יגלה מנהיגות ומדינאות יהודית-ציונית אחראית וזהירה כדוגמתו. שיהיה יורש נאות למורשתו הציונית של יצחק שמיר, שלא הפובליציסטית הבכירה (שמאלנית, אלא מה?) מ"מעריב", אבל רבים בציבור, לעומתה,  אינם מסתירים געגועם לשנותיו כמנהיג האומה.

 

2. השכפ"ץ של ישראל

היציאה הצפונית מירושלים, לכיוון בית-חורון ומודיעין, משרה על הנוהג בנתיב זה אווירת דיכאון. אך עברת את המחלף לכיוון רמות מזה והר-הצופים מזה, ואתה מוצא עצמך נוהג בכביש מהיר, חדיש, לא סואן במיוחד – אבל מנותב בין שתי גדרות. לרגעים זו גדר תיל ולרוב זוהי חומת אבן. יש שהגדר צמודה לשולי הכביש ויש שהיא מתרחקת ממנו, עולה ההרה או יורדת לגיא, מתנחשלת כמו נחש בהתאם לתוואי הקרקע.

אתה מגביר מהירות (לא מעבר למותר...) כדי "לברוח" מתחושת המחנק והדיכאון, שמשרים עליך בקטע ארוך זה של הכביש גדרות, מחסומים, מגדלי שמירה, סלילי תיל. כאן, בעורק תחבורה חשוב זה, מרכזי וחיוני, יותר מכל מקום אחר, מרגישים באופן ממשי את הפיכתה של הארץ המיוסרת הזאת לארץ הגדרות.

לא רק בכביש היציאה או הכניסה הצפוני לבירת ישראל חשים בכך. גם בכביש 6 למשל, הנושק ל"קו הירוק". אתה נוסע צפונה וממזרח לך הערים קלקיליה וטול-כרם. הגדרות שחוצצות בינן לבין שטח ישראל אינן מאפשרות הצצה מזרחה אל השטח המאוכלס הפלשתיני. אתה חש כי כאן נגמרת המדינה. עושים את הלופ ימינה לכיוון נתניה ועמק-חפר – כלומר, מערבה – והכביש המתעקל כמעט נושק לגדר הבטון המתנשאת.

הסיפור אינו מסתיים בגדר לכשעצמה. כל סביבת הגדר, לכל אורכה, איננה מראה מלבב. חפורה ודרוסה בשרשראות הדחפורים שעבדו כאן. הקרקע "פצועה" מן ההתערבות הגסה, החפוזה, בנוף, על מנת להקים את המחיצה בין מה שהינו כבר כיום אוטונומיה פלשתינית לבין מה שיישאר בתחום המדינה.

תיאורים אלה אולי ישמחו את מתנגדי הגדר, את המפגינים המקצועיים בנעלין, את אנשי השמאל שמדי יום שישי מתגרים בחיילי מג"ב בקטע זה או אחר של הגדר, במקומות שבהם טרם הושלמה. מחאתם של אלה היא פוליטית במובהק, אנטי-ישראלית באופן חד-משמעי. לשם כך הם מגייסים את אויבי ישראל ומייבאים לעזרתם טיפוסים תימהוניים מאירופה חמושים במצלמות ונכונים לנקוט כל פרובוקציה כנגד כוחות הביטחון.

לאלה נאמר: לוואי שלא היה צורך בהקמת הגדר המלאכותית, הפולשנית, הפוגעת בנוף וחוצה שטחים ולעתים אף כפרים. היא עולה הון-עתק למשלם המסים הישראלי, היא חוצה את ארץ-ישראל לשתיים, מונעת תנועת אוכלוסין מכאן להתם ולהיפך. אבל היא צורך בלתי נמנע, היא תוצאת ניצול הקלות הבלתי נסבלת של הכניסה לתחומי ישראל מצד הטרוריסטים הפלשתיניים כדי לבצע פיגועים קשים בערי ישראל.

רק לפני כמה ימים נפטרה מפצעיה לריסה גרישצ'נקו, פגועת המחבל המתאבד בשוק בחדרה מלפני ארבע שנים. הקרבן השביעי של אחד משורת מעשי אלימות של פלשתינים מתאבדים. אילו היתה מוכנה הגדר באוקוטבר 2005, ספק אם היה יכול להתבצע פיגוע רצחני זה. הגדר אינה יכולה למנוע ירי תלול מסלול של טילים ופצמ"רים, אבל מהווה מכשול פיזי, יעיל למדי, למניעת חדירת מתאבדים ומכוניות תופת ולהישנות מחזות האימים ברחובות ערי ישראל.

גדר ההפרדה משמשת אמצעי עזר ללוחמי צה"ל המצויים בשטח פנימה, לשמירת הביטחון והשקט ביהודה ושומרון ולהגנת אזרחי ישראל. עם כל הכאב על הפגיעה בנוף, על אי-הנוחות הנגרמת פה ושם לאוכלוסיה שקטה יחסית, אין מנוס ממנה. היא מדכאת במראה שלה, היא עולה הון עתק, היא פולשנית והרסנית – אבל מצילה חיים.

הגדר הוקמה כי הטרור הפלשתיני הביא לצורך בהקמתה. כי "הקו הירוק" (ירוק על המפות) נרמס בתוקפנות הפלשתינית מזה 42 שנה. גדר זו, שבקטעים מסויימים היא חומת בטון, תתקיים עוד זמן רב, כי הפלשתינים, לא רק בעזה גם ביו"ש, לא חדלו מחלומם לפגוע בישראל ובישראלים בכל מקום שתמצאנה ידם.

גם כאשר נעשים מאמצים להגיע להסכם-כביכול בין הרשות שלהם לממשלה שלנו, גם כאשר נדמה לרבים בינינו שאפשר לנשום לרווחה והטרור נבלם, קיצוני הפלשתינים מתים להתאבד עלינו. הגדר, יחד עם נוכחות צה"ל בעומק השטח האוטונומי הפלשתיני, ימשיכו למנוע מהם מלבצע זממם ולאבטח את שלום ישראל גם בתש"ע.

כתמיד, נבוא לירושלים או נצא ממנה בנתיב הצפוני. נעשה דרכנו בין חומות וגדרות. אין מנוס מהן. נמשיך בנסיעתנו לבכות את ההרס הקרקעי, את חציית השטחים וחסימת הנופים, אבל נתנחם בידיעה, שצה"ל, מג"ב וגדרות ההפרדה הם-הם השכפ"ץ שלנו, בשנה המתחדשת ועוד שנים רבות.

 

 

* * *

באבל על מותו של יצחק קרקעי (קרקשׁון, שׁוֹנְדָה)

חבר גרעין "שדמות"

ממייסדי ומבוני עין גדי במו-ידיו החזקות

ההלווייה התקיימה בעין גדי ביום חמישי, 17.9.09

דבוישה: זְקן השבט של גרעין "שדמות" הלך לבית עולמו ביום חמישי האחרון, כ"ח באלול תשס"ט, אחרי מאבק ארוך במחלת הסרטן, ונטמן באדמת עין גדי שכה אהב. יהי זכרו ברוך.

אהוד: יחד חלקנו אוהל במחנה-ההכנה במצובה, יחד באוהל-סיירים בסדרות בטירונות, יחד בקורס מדריכים בבית ברל ובהדרכה ב"נוער העובד" (אתה ריכזת את סניף הרצליה), יחד עם שרגא יבדל"א חלקנו חדר בצריף בעין גדי – וגם אחרי שנים היתה דמותך בעיניי בכל ביקור, בחיוכך המתמיד, דמותה של עין גדי, והיא חקוקה גם באולם המופעים המרהיב שנבנה ביוזמתך ושאותו הפעלת שנים רבות.

יהא זכרך ברוך ושמוּר בכל אשר בנית ב-54 שנותיך בעין-גדי ביתך!

תנחומים לחניתה אשתך, ליוסי אחיך ולכל המשפחה הרחבה

 

* * *

שרה שילו-בניהו

יצחק אחי

יצחק אחי,

הרגשתי שאנחנו כמו אחים, כל-כך הרבה שנים שאנחנו ביחד והנה אתה נגמר מולי לאט לאט.

למדנו באותו בית-ספר עממי בכפר סבא (היחידי באותן שנים), אנחנו בכיתות מקבילות ובנוער העובד באותה קבוצה.

שנינו מאותו הכפר ומאותה תנועת הנוער העובד, אלא שאתה היית נוער עובד על אמת! היחיד בקבוצה שעבד ביום ולמד בערב.

אחרי שבע שנות לימוד נרתמת לעזרת המשפחה ויצאת לעבוד. אנחנו "החנונים" המשכנו ללמוד גם בתיכון, עד להליכתנו ביחד לנח"ל.

בתנועה היית תמיד שמח, שר רוקד משפיע ומוביל. מתחת לשמחה הרגשתי בך גם עצב על כך שאולי אינך כמונו.

הדבקות והתרומה החברתית שלך בתנועה, בגרעין, בקיבוץ היתה לאורך כל הדרך ועד ימיך האחרונים.

השכלה כללית ומקצועית השלמת מאוחר יותר בחייך הבוגרים והיית מהמובילים בכל הנושאים החברתיים בקיבוץ וכמובן בנושאי הבנייה.

יש הרבה מאמרים שכתבת באפיק – עלון הקיבוץ, על מוסר, ערכים ועבודה, כתבת והגשמת במעשיך.

ואשר למשפחה, הקמת משפחה לתפארת, אבא ובעל חם.

כמובן שיש לציין את תרומתך הייחודית להכנסת מנהגי מסורת וערכי יהדות לקהילתנו ההולכת ונבנית כבר בשנים הראשונות: קבלות השבת, המטבח שאסור לבשל בו דרבנים וגיוס בשבת, רק בהחלטת אסיפה.

והכי חשוב, תמיד אופטימי, עקשן ורואה את החיוב בחבר ובמעשיו.

חבל שנפרדנו בטרם מלאת את מכסת חייך,

תחסר לכולנו!!!

שלך,

שרה שילו-בניהו

 

[דברים שנאמרו על קברו של יצחק בעין-גדי ביום חמישי, 17.9]

 

 

* * *

ראובן ארגוב

ההליכה על סף תהום חיינו

יותר מדי פעמים אנחנו קוראים ושומעים בזמן האחרון כי אלו הן שנותיה האחרונות של ישראל וכי תחת הדמוגרפיה הערבית  ואבוי, גם היהודית-חרדית וגם תחת השבירה הרוחנית-מנטלית בה אנו נמצאים (ירידה, השתמטות) אין לנו שום סיכוי להחזיק מעמד.

קיימת כאן בעייה או נבואה שסופה שתגשים את עצמה אם לא ייעשה דבר להדבירה.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם בזאת אנו רוצים?

האם אחרי אלפיים שנה ואחרי ההתנערות המדהימה שלא היתה כמוה בדברי הימים ואומות העולם נאבד את כל ההישגים וניתן את ישראל לאויביה ?

והערת אגב: אין לי שום ספק שהפלשתינאים לא יהיו אלו שיזכו בה. הסורים והעיראקים יילחמו על חיפה, המצרים על נמל אשדוד, הירדנים על ירושלים ואילת והפלשתינים יקבלו רק את ירושלים ואת עזה.

קשה עם נבואות האיוב אבל יותר קשה כי שואלים ואומרים אותן אנשים רציניים שאכפת להם.

העם הזה חייב להבין שאין לו מקום ככלל וכפרטים בשום ארץ בעולם.

אירופה כבר אבדה לאיסלם וארה"ב בעקבותיה

מה ייעשו אותם היורדים החדשים (וגם הישנים) כשאמריקה תגייס בדרך של חקיקה את נכדיהם למלחמותיה ברחבי העולם ?

מה ייעשו עם המשברים הכלכליים ועם חוסר הזהות התמידית בה יבחרו לחיות?

איך בכלל ייתכן שהמסר היהודי הקשור למולדת האחת ושהוא המסר הכי חד והכי מכובד בעולם לא יובן על ידי חלק מיושבי הארץ הזאת?

קיימת הבעייה הערבית-הפנימית שהסטטיסטיקה שלה מאיימת על קיומנו? יש לדרוש ממנהיגי המדינה שיפתרו אותה וייתכן על ידי גיוסם של הערבים.

קיימת הבעייה החרדית? נא ללכת ביחד, לשנות את שטת הבחירות וליצור את היכולת הפוליטית לפתור אותה.

 העוני והפשיעה הופכים את המדינה לבדיחה מקוממת? נא לפתור את בעיית העוני בצדק ובכבוד ואת הפשיעה עם יותר אמצעים ועם אגרוף ברזל.

העם הזה מואס בתירוצים ומוכן לסבול את "איום" האינפלציה בשביל לפתור אולי את הבעייה הכי קשה בתולדותיו: חוסר האמונה ביכולתו לחיות לנצח כאן ורק כאן.

רק אחרי שתיפתרנה הבעיות שהזכרתי יהיה אפשר להפנות את הפנים לפלשתינאים ולבחון ברצינות ומבלי לחשוש – האם יהיה אפשר לעשות משהו עם האנשים האלו שחלקם רעים רשעים ורוצחים וחלקם טובים מאוד.

קל להגיד, כמובן, אבל הרבה יותר קשה יהיה אם יקחו את בתינו ויאנסו את נשינו, בנותינו ונכדותינו. צריך להפעיל יד חזקה יחד עם השראה מנהיגותית כי כל אלטרנטיבה שנראית – מתפוגגת הזויה למול המציאות העולמית והאיזורית שבה אנחנו חיים.

אני לא יכול שלא להסתכן בפתטיות ולומר ממעמדי הצנוע: חבר'ה, יש לנו מזל גדול שהצלחנו להגיע ולהקים את ישראל. אל תחרבנו את מה שיש לכם ביד. אנחנו על סף תהום – וכדאי לנו מאוד ואנחנו גם יכולים להינצל ממנה.

 

אחרי שבע שנות תעסוקה בארה"ב חזר ראובן ארגוב לארץ בנובמבר 2008, קנה בית בשדרות והוא מתגורר בה.

 

 

* * *

בת-שבע שפירא

גלגולו של ספר בדרך הייסורים

הדברים הבאים נכתבים מנקודת מבט אישית כביכול, אבל עניינם רחב בהרבה. לפני חודשים אחדים ראה אור ספר שלי, בהוצאה משותפת של איגוד הסופרים והוצאת 'אוריָן'. הוא זכה לתגובות מצוינות, לכתבת ביקורת במוסף 'ספרים' של הארץ, לראיון בן שעה בתוכנית הרדיו 'בסימן קריאה' (עורכת: רונה גרשון), לראיון עם המחברת ב-NRG ולערב דיון, קריאה ומוסיקה, שבו הוצג כיוצא-דופן מבחינת כתיבתו, סגנונו, תכניו ועוד. במקביל פנה ד"ר חיים נגיד, ראש איגוד הסופרים, לחברת ההפצה 'ספרות עכשיו', כדי לדאוג להפצתו בחנויות.

כאן התגלה המנגנון המונופוליסטי רב העוצמה ביותר הפועל מאחורי הקלעים של הספרות בארץ, קבלתה ותפוצתה. בראש הפירמידה עומדת – וזה כבר ידוע – 'סטימצקי', שהיא הוצאת ספרים בפני עצמה, בעלת חנויות ספרים רבות וחֶזקה להפצה ברוב חנויות הספרים הקיימות הפרושֹות ברחבי הארץ. לצידה מככבת רשת 'צומת ספרים' כשחקנית מישנה בסצינה. כל ספר הרואה אור בארץ, מגיע בתהליך זה להכרעת האחראים לרכש בסטימצקי, השוקלים את סיכויו להפצה רווחית.

יש להודות: תחילתה של דרך הייסורים הזאת היא בהוצאות הספרים עצמן, שבחירותיהן כבר מותנות מראש, במידה רבה, על ידי הלך הרוח שמשרה חברת ההפצה שבראש, כלומר – על הבחירות לקחת בחשבון, קודם כול, את סיכויי ההפצה. לאחר שהבחירה נעשתה ונמצאה הוצאת ספרים שתוציא את הספר לאור, הידיים הבאות שאליהן יתגלגל הרך הנולד אלה חברות-הפצה משניות – המשרתות את סטימצקי (וגם את צומת ספרים). בחירתן של אלה את הספרים שיופצו כבר נקבעת ישירות על ידי סטימצקי.

בזאת לא הגיעה לקיצה דרך הייסורים המוכתבת מלמעלה: עכשיו, משהחליטה האחראית על ה'רכש' בסטימצקי לקבל ספר להפצה (דבר העשוי להתארך חודשיים-שלושה והנתון ללחצים שונים), וליעד הנכסף מועברים עותקים במספר הנדרש, צפויות לקורבן הכרוך-ברכוּת תלאות סלקציה נוספות: כעת זו הקניינית של סטימצקי, שבידיה ההחלטה אם להפיץ את הספר בחנויות או לאו! (שמא שינועו במשאית או מיקומו על המדף בחנויות יגרע ממקומו של ספר מסחרי יותר...)    

כדאי לשים לב לכך, שבכל שלביו של מסלול הסלקציה הקפדני והמתמשך, העיקרון המנחה את הבוחרים והמחליטים אינו עקרון ספרותי/איכותי – אלא עקרון המסחריות.

ובכן אחריתו של הספר שהופיע בתחילת הסיפור הזה הייתה מרה: הוא זכה והגיע אמנם להפצה אצל סטימצקי, אבל שם נעצר אצל הקניינית, שהחליטה כי אינו ראוי להפצה בחנויות. אחרי כל הייסורים שעבר עד לידתו ומכאן ואילך, דנו אותו הקניינים להיקבר במחסן כלשהו מתחת לערימות של יילודים אטרקטיביים ממנו.

 

אהוד: נסי נא לכתוב רומאן מתוך אהדה לזכותם של הפלסטינים על הארץ – רומאן, שלאחר שנות מחקר רבות שערכת, יוכיח כי לשמעון פרס אכן היתה אימא ערבייה, וכי בי. גי. היה תוקע לכל אישה שהיתה מתכופפת בחדר אלמלא הפריעה לו פולה; הדרכה פלסטינית תוכלי לקבל מרשימות של ב. ציפר – ותראי שלא תהיינה לך בעיות של הוצאה לאור וקבלת ביקורות טובות.

 

 

* * *

ד"ר דוד אלטמן

ארור קין וארורים ההולכים בדרכו

אל השופט גלדסטון,

אדוני השופט,

אתה בהליכותיך, מזכיר לכולנו את המאמר האלוהי המופיע בספר בראשית, כאשר האל אומר לקין "דמי הבל אחיך זועקים אלי מן האדמה."

קין, אשר שם קץ לחייו של הבל בגלל קנאה  וטינה, רדוף שנאה ואכול רגשי נחיתות, כאשר הוא משוכנע כי זוהי הדרך שתביע את עלבונו על היותו דחוי ונשכח, שומע בקול מהדהד שמאז לא חדל להישמע בעולם, את האמירה "דמי הבל אחיך זועקים מן האדמה."

מה סברת, אדוני השופט גלדסטון, כאשר הפכת לשליחן של המדינות הסוררות ביותר בעולם. מה עלה על דעתך כאשר הפכת לנציגן של סודאן, של סוריה ושל לוב, אשר מדי יום ביומו מבצעות רצח עם והעולם עומד ושותק בעוד לוב – מדינה אשר אין בה לא דמוקרטיה ולא זכויות אדם, המדינה שדנה חפים מפשע למוות בעלילות שווא, ששולחת מחבלים לפוצץ מטוס על מאות נוסעיו, ששולחת ספינות מחבלים לפגוע בערים ובחפים מפשע במדינת ישראל, בעוד סוריה, בה נטבחו אנשים לא דין וללא משפט, התומכת בטרור וברצח יחידים, מצטרפת למדינות אלה.

מה סברת כאשר אותן מדינות, המחרישות אל מול הטבח בדארפור, אל מול מותם של מאות אלפים בסרילנקה, אל מול הטובחים באחיהם באפגניסטן ובעיראק, ללא  תגובת העולם. מה חשבת, כאשר הם העניקו לך מנדט לחקור פשעים של מדינה דמוקרטית חפצת חיים?

בוא ואומר לך, בן סורר של אומה גדולה. אנו עם החפץ חיים. אנו עם שוחר שלום ושונא מלחמה. אנו עם, שהוכיח כי הוא מוכן לעשות הרבה למען השלום ולשלם מחיר כבד, בניגוד לכל אלה הסובבים אותנו וחפצים במלחמה.

מלחמות תמיד נכפו עלינו וכאשר לקחנו את כלי נשקנו, נטלנו אותם תמיד עם דמעות בעינינו ומתוך דאגה לנו ולזולתנו.

אנו מכבדים את חוקי המלחמה – גם אלה אשר נקבעו על ידי בשר ודם וגם אלה שהוכתבו לנו על ידי בורא עולם.

עם מי אנחנו מתמודדים? עם ארגון טרור ג'יהאדיסטי, המקדש את המוות, הקורא להשמדת מולדתם של אחיך, הטובח בנו, היורה את פצצותיו אל בתינו ופוגע בילדינו, נשותינו וזקנינו וחוגג כאשר פצצותיו משיגות את מטרתן.

על מי אתה מגן אדוני השופט, כאשר את מטיח בנו אצבע מאשימה וחסרת שחר, כאשר צבא יוצא להגן על בתים וערים ומודיע ומבקש משכניו להתרחק, כדי למנוע אבדן וצער. אנו לא משתמשים בזכויות אדם לשם צרכי ציבור ופרופגנדה בינלאומית. אנו מאמינים בזכויות אדם ובדמוקרטיה.

עבודתך, אשר באה לקעקע את תדמיתה של מדינת ישראל ושל כל אחד ואחד מאיתנו, דומה לאותם אלה אשר שיתפו פעולה עם הנאצים, בשל אמונתם בפרופגנדה הנאצית, כי היהודים הם האשמים בצורך להביא עליהם את הפתרון הסופי.

אנחנו בזים לך שופט נכבד. לא על התכחשותך לעמך, למולדתך ולבית אביך, אלא על העוול וחוסר הצדק, אותו אתה משרת תחת גלימתך כשופט, כאשר אתה נותן יד לעלילות דם חסרות בסיס וחסרות שחר.

אותה מדינת ישראל, אשר נסוגה במחיר כבד של קרע בליבה מכל מטר באיזור עזה, אשר אין לה סכסוך גבולות עם הישות הטרוריסטית הזאת, ישות אשר ניתקה עצמה מיתר אחיה בגדה המערבית ורצחה בדם קר את מתנגדיה מקרב אחיהם – את אותה רשות המבצעת בריש גלי פשע מלחמה של חטיפת חייל וניתוקו מהמוסדות הבינלאומיים וממשפחתו. עליהם – לא רק שאתה מגן, אלא הופך לדוברם הרשמי ומנסה להציג אותנו, הנאבקים על חיינו, באור של רוע ורשעות שאין לו אחיזה – לא באמת ולא במציאות.

בחרו אותך כדי לטהר את השרץ, כדי להוכיח שאפילו אחד מאיתנו רואה בפעילותינו ובהגנתנו – פשע.

אני חייב לאמור לך, שלא מאיתנו אתה. לך לך לרעות בשדות זרים, תתחבר לאותם קיצונים חרדים, שחברו לאחמדאיניג'אד, שהכריז מלחמת ג'יהאד נגד ישראל והעם היהודי וזקוק לשותפים מסוג זה, שבעבר קראנו להם 'קאפו'.

אתה רחוק מאיתנו, אינך שייך לנו ואינך רצוי בתוכנו. דמם של אחים שלנו, שנפלו בגלל טוהר הנשק, שנפלו כיוון שלא היו מוכנים לסכן חפים מפשע, דמם של בני משפחתי אשר מתו כאשר הפנו גבם לאישה מינקת שמאחוריה הסתתרו המחבלים, אשר חיסלו אותם כאשר הם משתמשים באישה ובתינוקה כמחסה – דמם של אלה זועק אליך מן האדמה ומכנה אותך קין בן תקופתנו.

אני ישראלי גאה, אוהב מולדת ושוחר שלום. מדינה דמוקרטית יחידה זו במזרח התיכון, הקרויה ישראל, מייצגת את הקולקטיב הלאומי שלנו. אנו מאמינים בצדק, בזכויות האדם, בהומאניות, באהבת הזולת ובאמונה היהודית האומרת – חביב כל אדם על כי נברא בצלם (אלוהים). לא אנשי דמים אנחנו, לא אנשים תאבי רצח ודם, לא לענוש אנו רוצים בשונאינו, אלא לנופף להם יד לשלום, לידידות ולהבנה. לא מילים כאלה שמעת בארצות החמאס. הם – אפילו אינם רוצים להכיר בנו. הם חפצים בהשמדתנו. הם – היורים מתוך בתי-ספר, מתוך מסגדים ומתוך אמבולנסים – זקוקים לך, כדי להוכיח שאנו פוגעים בזכויות אדם.

הייתי שותף לאנשים, שהקדישו את חייהם בזמן המבצע לחמ"ל ההומניטארי שעסק בהצלת חיים, באספקת מזון ודלק, בדאגה לזולת ובטיפול בכל הפרה ולו בשוגג, של כל זכות אדם, שיכולה להתבצע בעת מלחמה. לצערי, אין חמ"ל כזה בקרב יריבינו.

אך אתה – התעלמת ביודעין ובכוונה והפכת לחלק מהמכונה המשומנת, שכוונתה לשלול מאיתנו את הלגיטימיות. חלק מהמכונה המשומנת, המנסה להציג אותנו כמפלצות – מתוך רצון לאפשר בסופו של דבר את חיסולנו ואת חיסולה של מדינת ישראל.

ארור קין וארורים ההולכים בדרכו, שכן פשעם מהדהד ובגללם דמי הבל אחיהם, ממשיכים לזעוק מן האדמה.

ואני – מהארץ האהובה הזאת, זועק את זעקתם ויחד עימם אני אומר "זעקי ארץ אהובה נגד הבוגדים, אשר עטו עליך כציפורי טרף וחיללו את כבודך."

שלך, ולא בברכה,

ד"ר דוד אלטמן

סגן נשיא בכיר

המכללה האקדמית נתניה

17 בספטמבר, 2009

 

 

* * *

דוד מלמד

הפרידה  מבריג'יט בארדו

סיפור

 

אחת מאהבותיי הגדולות באה אל סופה באופן בלתי-צפוי. זו היתה אהבה זכה של נער תמים לבית-קולנוע במושבה בימים של טרום-טלוויזיה וטרום-אינטרנט, כאשר לאנשים היה רדיו גדול בסלון וטרנזיסטור קטן ביד או צמוד לאוזן. את החדשות המצולמות ראו אז רק ביומני "גבע" ו"כרמל", ובהם נראו אירועים שקרו לפני מיספר חודשים.

אהבתי את כל בתי-הקולנוע במושבה והלכתי בהתלהבות לראות את הסרטים שהוצגו בהם. אך עם אחד מהם היה לי סיפור-אהבה מיוחד שלצערי נקטע באיבו.

לבתי-הקולנוע היו שמות עבריים, אך כולנו ביטאנו את השמות במלעיל. אם מישהו היה מבטא את שם הקולנוע במילרע ידענו מיד שהוא זר, לא אחד מהמושבה.

לבתי-הקולנוע היה ריח משכר, תמהיל של קסם וטחב, אפלולית ומיסתורין. כשנכנסנו פנימה אפפה אותנו תחושה של התרוממות-רוח מלווה בציפייה ובסקרנות. הכיסאות היו מעץ, פנסי הסדרנים היו מפזזים באולם ופולחים את החשיכה, וקרן-האור שיצאה מן הצוהר הקטן של חדר-ההקרנה השתלחה לאורך האולם וכאילו נשאה בתוכה אבק זוהר של מיליוני גרגרים רוחשים. המוסיקה שליוותה את הסרטים הייתה מתנגנת באוזנינו גם לאחר שיצאנו מהסרט והיא המשיכה להדהד באוזנינו זמן רב.

קולנוע אחד גבל במגרש הכדורסל של אגודת הספורט המקומית. היה לו משום-מה שם לועזי. הקרינו בו סרטים הודיים, תורכיים, ערביים, וגם סרטים רוסיים, אחדים מהם הוקרנו בשני חלקים, כל-אחד באורך של כשלוש שעות. "הדון השקט חלק א'" ו"הדון השקט חלק ב'". "מלחמה ושלום חלק א'" ומלחמה ושלום חלק ב'".

לפעמים היו משאיות עם ספסלים מביאות את הצופים בקבוצות מכפרי המשולש: כפר קאסם, טייבה, ג'לג'וליה וטירה. אחרי הסרט הסיעו אותם חזרה לכפריהם. במרכזו של האולם היה עמוד-בטון רחב שהסתיר את המסך לטור ארוך של יושבי הכיסאות שמאחוריו. אך הדבר לא הפריע לבעלי האולם למכור כרטיסים גם לכיסאות הללו. והצופים שהעמוד הסתיר להם נאלצו להסתדר: אחדים התכופפו ימינה, אחדים התכופפו שמאלה, ואחדים גיוונו: קצת שמאלה וקצת ימינה. וכך ישבו לאורך כל הסרט ובסופו יצאו החוצה עם צוואר תפוס וגב כואב.

האשנב של חדר ההקרנה בקולנוע זה היה נמוך, מעל ראשו של אחד הצופים בשורה האחרונה. לפעמים היה האדם שישב מתחת לאשנב מרים את ידו ומסתיר את התמונה. בדרך-כלל עשה זאת בשיא המתח או ברגע שאחת השחקניות החלה לפרום כפתור עליון בחולצתה. הצופים היו פורצים בצעקות זעם: "אברבנאל, לא רואים", "אברבנאל, תביא חזרה את התמונה!"

אברבנאל היה המקרין. כולם ידעו מיהו. חבר שלי צביקה אפילו גר ברחוב שלו. והיתה לכך חשיבות מיוחדת: הוא היה פוגש את אברבנאל ושואל אותו מה יציגו בשבוע-הבא. ומכיוון שהיה בידו המידע החשוב, חיכינו בצמא למוצא פיו.

קולנוע אחר היה בשכונה הסמוכה לביתי. שם ישבו כולם כמו משפחה אחת גדולה. כולם הכירו את כולם. לפעמים, באמצע הסרט, היה נשמע מקצהו האחורי של האולם קול רם שפתח דו-שיח, כמו: "אבשלום, חכה לי אחרי הסרט על-יד הפאלאפל." ואבשלום, מושא הפנייה, היה עונה מאחת השורות הראשונות בקול רם: "בסדר, אבל תביא את החצי-לירה שאתה חייב לי."

איש לא ניסה להסות את הדו-שיח בין השניים, לא הסדרן ולא הקהל. כולם היו רגילים לשיחות הרמות באמצע הסרט.

בעל הקולנוע היה גם הקופאי, וגם הסדרן בכניסה. הוא דאג להקרין על המסך לפני הסרט שקופית שהכריזה על קנס בסך 500 לירות למי שיפצח גרעינים או יעשן באולם. ומיד לאחר שהתקין את השקופית על המסך מיהר למזנון למכור לצופים גרעינים ובוטנים. בתוך האולם היו צופים שעישנו בשלווה עד שדלת הכניסה הייתה נפתחת ובאור שפרץ פנימה ניתן היה להבחין בפקח של העירייה.

מי שקנה גרעינים היה צריך בדרך-כלל להיפרד ממרבית השקית כשנכנס לשורה שבה היה אמור לשבת. כל היושבים הכירו אותו ודחפו ידיים לשקית-הנייר החומה כדי להתכבד בגרעינים. בסוף הסרט היתה ריצפת האולם נראית כמו מרבד שחור-לבן ארוג מקליפות גרעינים. 

היה גם קולנוע שקט במרכז המושבה. שם היה גג האולם פתוח בקיץ לשם איוורור במקום מיזוג-אוויר שעדיין לא היה קיים. כך יכולנו לראות באמצע הסרט את השמיים זרועי הכוכבים ניבטים אלינו מעל ליציע כמו תמונה קסומה. ולקראת סוף הסרט, כמו בטקס קבוע, היה הגג מתחיל לנוע קדימה ולהיסגר.

בקולנוע זה היה השקט נשמר תמיד על כנו. הסדרנים היו אנשי פלוגת הסדרן של "הפועל" שבשבתות היו משמשים כסדרנים במגרש הכדורגל של אגודתם, ובימות השבוע דאגו לסדר ולשקט באולם הקולנוע.

בקיץ גם הלכנו לשני בתי-הקולנוע הקיציים הפתוחים. באחד מהם הקרינו סרטים שבהם היה צופה קהל רב ומגוון, ובשני – סרטים גרמניים ואוסטריים, ערגת ה"יקים" שהתגוררו במושבה. קינאנו במשפחות שגרו מסביב לבתי קולנוע אלה ומרפסותיהן הפכו בערבים לעמדות תצפית אל הסרטים. משפחות אלו הפכו להיות מבוקשות לכל מכריהן וידידיהן. מה טוב יותר ממשפחה שאפשר לבקר אותה במוצאי-שבת ולראות מהמרפסת שלה סרט בחינם, כולל כיבוד?

בתחילת הסרט היו צופים אחדים צועקים לבעלי המרפסות: "תסגרו את האור!" – כי האור מן המרפסות הפריע לחשכת האולם. ובעלי המרפסות היו תמיד נענים לקריאות וסוגרים את האור המפריע.

אל הקולנוע הקטן בין השניים אפשר היה גם להסתנן בלי כרטיס. המסתנן היה מטפס על עץ שנמצא קרוב לחומת הקולנוע. ממרומי העץ ראה את הסדרן מפטרל לאורך החומה בתוך שטח הקולנוע. וכאשר היה הסדרן מתרחק לכיוון הנגדי, טילטל המסתנן את הענף הנה והנה וברגע המתאים, כשהענף היה בכיוון הנכון, זינק פנימה לתוך שטח הקולנוע ונבלע בתוכו לקול מחיאות-כפיים של מספר צופים צעירים שהיו גאים בהצלחת המסתנן האמיץ.

אך יותר מכל אלה אהבתי קולנוע אחר שהיה במרכז המושבה. קולנוע שבו הוצגו בעיקר מערבונים, סרטי מלחמה, ולפעמים סרטים רבע-אירוטיים.

במערבונים שהיו מוקרנים בדרך-כלל שלוש פעמים בשבוע קיבלנו תמיד מנת הרוגים משביעת-רצון, אמריקאים טובים מול אינדיאנים רשעים. שמחנו כשבסוף הסרט ניצחו האמריקאים הטובים את האינדיאנים הרשעים, ולפעמים אפילו נשמעו בסוף הסרט מחיאות-כפיים כשהקאובויים חובשי המגבעות הרגו את אחרון האינדיאנים הרשעים.

כך, להבדיל, היה גם בסרטי המלחמה, רובם על מלחמת העולם השנייה, שבהם חיכינו כמובן לניצחון בעלות-הברית על הנאצים הארורים.

אך יותר מכל אלה ריתקו אותנו סרטים אחרים: אחת למספר חודשים היה מגיע סרט "נועז" שהותר רק "למבוגרים מעל גיל 18". היום היו מתירים את הסרטים "הנועזים" הללו לכל הגילים. אך בימים ההם נהגו לבדוק לפעמים את תעודות-הזהות של קוני-כרטיסים שנראו חשודים כבני פחות מ-18.

לסרטים האלה יצאה נפשנו. קראנו את המודעות המבשרות על הסרט, ראינו את התמונה של השחקנית הראשית כשהחלק השמאלי העליון של כתפה חשוף. התמונות הוצגו בתוך חלון ארוך, צר ומסורג, משני צדי הכניסה לקולנוע.

ובגלל אחד הסרטים האלה נאלצתי לנתק את קשריי עם קולנוע זה.

בכניסה לאותו קולנוע היתה קופת-כרטיסים במיבנה עגול עשוי עץ חום כהה, יחיד במינו, ומן האשנב הציץ הקופאי הקבוע לאורך כל השנים. בכניסה לאולם עמד תמיד אותו סדרן, ובתוך האולם התרוצץ כנשוך-נחש הסדרן האימתני עם הפנס, איש גדול-ממדים וזעום-פנים, מוישה האיום. הוא שדאג, גם באותם מקרים נדירים כשהאולם היה כמעט ריק לחלוטין, לגרש אותי ואת צביקה מן המקומות הפנויים שבהם התיישבנו בשורה 20 ולהוריד אותנו בכעס ובנחישות לשורה 3 בצד, לפי מה שהיה רשום על-גבי הכרטיסים שקנינו. הסדרן הזה, מוישה, גר לרוע-מזלי בבית המשותף שבו גרו סבי וסבתי. הם בכניסה השנייה, הוא בכניסה הראשונה.

הוא האיש שהרס את סיפור האהבה ביני ובין קולנוע זה.

הדבר קרה בסרט בכיכובה של בריג'יט בארדו. השמועה עברה מפה לאוזן: רואים אותה ערומה. למעשה באותו סרט ראו רק פעם אחת במשך שתי שניות חלק קטן מכתפה השמאלית החשופה. בדיעבד התברר שראו רק את מה שראינו במודעות הגדולות ברחובות: הכתף השמאלית החשופה. אבל אנחנו רצינו ללכת לסרט ולראות את הצרפתייה העירומה, ומה לעשות, הוא היה מוגבל "למבוגרים מעל גיל 18".

החלטנו לראות את הסרט ויהי-מה.

הלכנו ארבעה נערים לסרט. לקופה שלחנו את לוי שהיה נראה הגבוה והמגודל מכולנו ועל לחייו סימנים ראשונים של זיפי זקן. הוא קנה את הכרטיסים בהצלחה, הקופאי לא עשה בעיות. השלב הראשון במבצע עבר בשלום.

הגיע השלב השני, השלב המכריע: הכניסה לאולם. בפתח עמד מוישה האיום, הסדרן שתמיד היה בתוך האולם, ובדיוק באותו יום החליף את חברו שהיה עומד ליד הפתח. וכאן היתה הבעייה שנגעה אליי. היה ברור לי שאם יזהה אותי, תדע על-כך סבתי באופן מיידי, וממנה תגיע הידיעה במהירות לאוזניה של אימי.

ראיתי את מוישה ברגע האחרון כשכבר לא היתה לי אפשרות לנסיגה. אומנם היינו מסודרים בצורה מחושבת מראש: לוי הגבוה בינינו היה הראשון. שני אחריו איתן, שלישי אני, הנמוך בחבורה, ואחרון בטור צביקה שהיה בגובה בינוני והתאים לסגירת הטור. הפחד הגדול של כולנו היה שמוישה הסדרן יבקש תעודות זהות.

התעכבנו בחוץ עד סמוך לתחילת הסרט כדי שלא נצטרך לשהות זמן רב מדי באולם המואר, חיכינו גם שייווצר לחץ של נכנסים לקראת ההתחלה, ואז נדחפנו בין האנשים. כל-אחד מאיתנו הושיט את הכרטיס שלו, הגביה במקצת את קומתו, וניסה להפגין ביטחון עצמי מאולץ. מוישה קרע את ספחי הביקורת, לא ביקש תעודות זהות, רק הציץ בכל-אחד, ואני הייתי בטוח ש"צילם" אותי במיוחד מתוך כל החולייה.

נכנסנו פנימה באנחת-הקלה ראשונה, אם-כי עדיין היה קיים החשש ממכרים לא-רצויים שיזהו אותנו ויבינו מדוע באנו לסרט הזה. ניסינו להתכווץ ולהיחפז לכיסאות שלנו בתקווה שמהר ככל האפשר יחשיכו את האולם והסרט יתחיל.

לכל אורך הסרט ציפינו במתח לרגע המיוחל שבו נראה את בריג'יט בארדו עירומה, כפי שרמזו המודעות ברחובות וה"בקרוב" שראינו לפני שבוע. ואכן הרגע המיוחל הגיע לאחר ציפייה מורטת עצבים כמעט בסוף הסרט.

ראינו שתי שניות את החלק השמאלי העליון של כתפה החשופה של בריג'יט בארדו. היינו נסערים כאילו ראינו עירום מלא. חיכינו עד סוף הסרט בתקווה שנראה עוד משהו אך לא ראינו דבר. נשארנו עם הכתף השמאלית החשופה בלבד.

ואני נותרתי גם עם הפחד שמוישה האיום זיהה אותי. תיארתי לעצמי שכבר בערב יפגוש את סבתי בחצר. "את יודעת," – יאמר לה – "הנכד שלך היה בסרט גס בקולנוע שלי." וסבתא לא תאמין: הנכד השקט והתמים הלך לסרט גס? לא ייתכן.

ואז, כמובן, היא תספר על-כך למחרת לאימי, ואימי תתחקר אותי, שהרי קיבלתי כסף בכלל לסרט אחר, סולידי. ואני עד אנה אני בא?

בלילה ההוא התקשיתי לישון. חששתי מן התגובה על המידע שקיבלו סבתי ואימי, וגם ראיתי בעיני-רוחי שוב ושוב את התמונה המסעירה של החלק העליון החשוף בכתפה של בריג'יט בארדו.

למחרת פגשתי את סבתי. ראיתי מיד בעיניה שהסדרן המלשין דיבר איתה. היא הביטה בי בעין חשדנית ולא אמרה דבר. ואני, שהיכרתי היטב את מבטיה, לא הייתי זקוק לדיבורים נוספים. כבשתי את פניי בקרקע, בוש ונכלם.

אחר הצהריים שבה אימי מעבודתה והלכה כרגיל לבקר את סבתי. היה ברור לי שבפגישתן תעבור האינפורמציה גם לאימי. לא ידעתי היכן להסתתר מרוב בושה. אימי חזרה הביתה ומיד ראיתי גם בפניה את המבט שהיה, איך לא, דומה לגמרי למבט של סבתא. עכשיו גם אימי יודעת את קלקלתי. אך גם היא לא אמרה דבר. והשתיקה של שתיהן היתה קשה מדיבורים.

למען האמת הייתי מעדיף  שיחת-תוכחה נוקבת במקום השתיקה המכאיבה הזו. מוטב היה שכל אחת מהן תאמר לי: "אני לא מאמינה עליך. אתה ילד טוב ושקט. איך השפיעו עליך ללכת לראות סרט כזה מלוכלך? מה יחשבו עליך עכשיו מוישה הסדרן וכל המשפחה שלו, ומי יודע מי עוד ראה אותך?" 

כל אותו זמן גם הירהרתי בליבי מה יהיה כשאפגוש בחצר את מוישה האיום עצמו. מה הוא יאמר לי, ומה אני אענה לו?

ואכן, כמו שחששתי, כעבור ימים אחדים הופיע מוישה מולי בחצר. הוא הסתכל עליי כשאמרתי לו "שלום" מבוייש, וענה: "שלום," ואחר-כך הוסיף: "תגיד, סבתא וסבא שלך כבר חזרו מחו"ל?"

נאלמתי דום. סבי וסבתי לא חזרו מחו"ל כי לא נסעו לחו"ל. מי שנסעו לחו"ל היו השכנים בדירה שלידם, ציפורה ושמואל ויסוקר.

ועוד משהו: היה להם נכד בגילי.

באותו רגע נגולה אבן מליבי, אך לקולנוע של מוישה האיום לא הלכתי חודשים רבים, גם כשהגיע סרט נוסף עם בריג'יט בארדו. 

 

 

* * *

אובמה, ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה!

זאת למד גם קודמך בוש כאשר ניסה אחרי 11.9 לבדֵל מ"ציר הרשע" את הטרור נגדנו בטענת ההבל שזהו מאבק לאומי לגיטימי, ואז אריק שרון תקע לו: "ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה!" ובוש נסוג.   "אם יקרה הגרוע מכול," אמר פעם פנחס שדה, "אנחנו נעלה באש את כל המזרח התיכון!"

 

 

* * *

משהו על מכתבי לאה גולדברג

מאת: עדינה בר-אל

 

הספר "נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923-1935", (ספריית פועלים, 2009), יצא לאור בעריכתם של יפעת וייס וגדעון טיקוצקי. הוא מכיל את מכתביה של לאה גולדברג אל חברתה מינה לנדוי, הערות, הארות, אחרית דבר ונספחים שונים.

בזכות העריכה המעולה והיצירתית, מובאים המכתבים בדיוק כפי שנכתבו עם הערות שוליים וציון שגיאות כתיב במקור,  ולפיכך הם משקפים היטב את שלבי רכישת השפה העברית אצל מי ששפת אימה היתה רוסית, אבל היא הפכה למשוררת ולסופרת עברית בעלת שפה עשירה, מהודרת, מלווה בניחוחות מיוחדים, ועם זאת מצליחה לחדור ללבבות כולם – מקטן ועד גדול, מאנשי מעשה ועד אנשי רוח, מפייטנים-לרגע בקראם את יצירותיה ועד פייטנים לנצח בזכרם אותן כל ימיהם.

הספר מצומצם בהיקפו ובתכניו לעומת הספר "יומני לאה גולדברג" (ספריית פועלים 2005). ידוע ההבדל בין יומן בו שופך האדם את כל הגיגי רוחו ותחושותיו בפני עצמו (בין אם הוא מודע לכך שהיומן עשוי או עלול אי פעם להתפרסם, ובין אם לא), לבין מכתבים הממוענים לאדם אחד וחושפים את העניינים המשותפים למוען ולנמען בלבד. לאה גולדברג בעצמה מתייחסת לנושא זה בדברה על יומנו של הרצל: "יומן הלא הוא בכלל כמו כל דבר הנכתב בידי אדם רק למען עצמו, הנהו דבר בלתי מסודר קצת. אבל יומנו של הרצל הנהו בבחינת יוצא מן הכלל: הוא נכתב בידי אדם, אשר ידע את ערכו האמיתי והיה בטוח שהיומן יִדָּפֵס אחרי מותו והיה נזהר מאוד והיה מסודר" (מכתב מיום 31.10.1929, עמ' 67).

זאת ועוד, ההתכתבות הזו בין לאה ומינה החלה כתרגול של תלמידות גימנסיה בכתיבת עברית, והמשיכה כהתכתבות של סטודנטיות בוגרות, אשר כל אחת מהן לומדת באוניברסיטה גרמנית בעיר אחרת בעצם הימים הסוערים והמתקדרים של ראשית שנות השלושים של המאה העשרים.

אגב, תרגול בכתיבת עברית באמצעות מכתבים ניתן למצוא אצל נערות נוספות במזרח אירופה. לדוגמא, נערה בשם ברכה לוין, ילידת מינסק (1913), ניהלה התכתבות עם חברותיה לצורך זה וגם ניהלה יומן בעברית מצוינת. (כאן המקום לגלות שברכה לוין היא אימו של נעמן כהן מיודענו, ממנויי "חדשות בן עזר". בזכות חב"ע נוצר הקשר בינינו, ונעמן מעביר אליי את תכני יומניה של אימו. בקרוב יצא לאור מאמר בנושא זה; ואולי, כך אנו מקווים, יצא לאור בעתיד גם ספר עם יומנה בשלמותו, כשהוא מוער ומואר).

אני מבקשת להביא להלן כמה פכים קטנים, שנתגלו לי מתוך מכתביה של לאה גולדברג, והיו חדשים לי.

שנת עבודתה הראשונה כמורה, שנת הסטאז' שלה, בעצם, היתה במה שהיא מכנה "פרובינציה", בעיר ראסיין שבמזרח ליטא. היא לימדה שם בגימנסיה העברית של רשת "תרבות".

בתחילה היא כותבת לידידתה בזלזול-מה ובאירוניה על "ידיעותיהם" של תלמידיה: "בימים האחרונים אני חכמתי מאוד: נודעו לי מפי תלמידיי דברים מעניינים אחדים, אשר כל אדם מישראל חייב לדעת אותם, על אחת כמה וכמה מורה להיסטוריה ולספרות – ראשית – ששפינוזה היה היסטוריון, שנית – שהורציוס היה פילוסוף, שלישית שדַנטֶה היה משורר גרמני, שכספיר – משורר רוסי ואת טרויה הנמצאת באירופה החריבו האווזים (!), מלבד זאת להווי ידוע לך שמֶטֶרניך היה רבוליוציונר צרפתי, פרידריך הגדול חי בימי הריפורמציה וזו (הריפורמציה!) היתה במאה התשע עשרה! מה תאמרי, 'מכל מלמדיי השכלתי' או אולי 'הסכלתי' משם העצם 'סָכַל'". (מכתב מיום 5.12.1933,  עמ' 158).

אבל, נראה שלמרות תשתית הידע הרעועה של תלמידיה, היא עשתה את מלאכתה נאמנה, והיתה למורה אהובה ומוערכת. זאת ועוד, התלמידים הצליחו להפוך את ליבה לחבבם. כעבור שלושה חודשים היא מספרת לחברתה על דבר מחלה שגרמה לה להיעדר כשבוע מבית הספר. ובסוף מכתב זה היא כותבת: "אגב, המחלקה שלי הביאה לי עציץ יקינתון. האין זה נוגע עד הלב. בכלל ביקורי הילדים היו לי הדבר הנעים ביותר בשעת מחלתי ותלמידות המחלקה השמינית גילו לי אפילו בסוד, שזו היתה אצלם הפעם הראשונה בחיי הגימנסיון שלהן, כשהצטערו באמת שהמורה חולה. אני גאה מאוד על התגלות לב זו." (מכתב מיום 23.3.1934, עמ' 169). ומי יודע? אולי בעקבות אירוע זה, השי הזה שקיבלה מתלמידיה ואשר נגע כל כך לליבה, היא כתבה ברבות ימים את השיר הנפלא "פזמון ליקינתון"?

ואם כבר במקורות לספרות ילדים עסקינן, הרי שבמכתב אחר היא מציינת במפורש ובמירכאות ביטוי, שהפך מאוחר יותר לכותר של ספר ילדים שלה: "נדיה מדברת בלי סוף על 'ניסים ונפלאות' שקרו לברוניה בלונדון ויש הרגש שברוניה איזה פלא שביעי של העולם. חוץ מזה נעים לי עם נדיה מאוד." (מכתבה מיום 6.5.1934, עמ' 173). נכון, אלו סתם פטפוטי רכילות של נערות על מכריהן, וכנראה אין כאן כל קשר לספר הנפלא על הדודה של שום-איש שהפכה לדודה של כולם. אבל, תודו, זה מעניין. "ניסים ונפלאות..."

עוד דבר מעניין הוא הקשר המיוחד בינה לבין המנחה שלה לדוקטורט, פרופ' פאול ארנסט קאהלה, שעבד בסמינר האוריינטלי בבון. הדוקטורט של גולדברג היה בפילולוגיה שמית. היא כתבה בהנחייתו חיבור בשם: "תרגום התורה השומרוני – עיון במקורותיו שבכתבי היד."

כאמור, לאה למדה בעיר בון בעצם הימים של התחזקות הנאצים ועלייתם לשלטון, וחברתה מינה – בברלין. שתיהן היו עדות לפיטורי אנשי מדע ומרצים יהודים מן האוניברסיטאות הגרמניות, ולהתגברות מיספר לובשי המדים החומים בין כתליהן. למרות המצב, לא חשש פרופ' קאהלה לתמוך בחבריו ובסטודנטים היהודיים שלו, ואף הביע בפרהסיה את דעותיו על השלטון החדש.

לאה גולדברג מבטאת במכתביה הערכה ואהדה לאדם זה, שפתח בפניה ובפני חבריה הסטודנטים גם את דלתות ביתו. מאמר שכתבה בנובמבר 1945 ונדפס בעיתון "משמר", מופיע בספר זה כנספח. במאמר זה היא מתארת את ערב חג המולד בביתו של הפרופסור בדצמבר 1932: "התמונה הראשונה הנדחקת אל זכרוני, היא תמונה אידילית ביותר, הרושם האחרון של השקט והנוחיות הביתית [...] עץ האשוח נשא את קישוטיו המבריקים. המשפחה כולה ישבה סביב לשולחן, חמשת הבנים, סבתא זקנה, איזו קרובה סטודנטית שגרה בבית, המשרתת עמדה בפתח ואנו תלמידיו, שהיינו אורחים קבועים באותו בית קטן ונוח והרגשנו תמיד באווירת הידידות והחום אשר בו." (עמ' 287).

ואם אנחנו תמיד תוהים: מה חשו היהודים באירופה בכלל ובגרמניה בפרט ערב המלחמה? האם חשדו בצפוי להם? האם שיערו את גודל האסון? על כך נמצא, אולי, תשובה חלקית בדבריה של גולדברג, בהמשך תיאורה את הערב ההוא בבית הפרופסור הגרמני. לאחר שהיא מזכירה את לובשי מדי פלוגות הסער ועונדי צלב הקרס, שהפרופסור יצא כנגדם בגלוי וקרא להם "פושעים", "ברברים" ו"בורים חשוכים", היא כותבת:"אבל באותו ערב יפה, כשמעבר לחלונות לבלב החורף הרך של חבל הריין ('עוד הערב קטפתי את הוורד האחרון בגננו' – סיפרה לי אשתו [של הפרופסור – ע.ב.]) ובבית פנימה היה אור וחום וחג, נראה כל מה שעלול להתרגש בעתיד לבלתי אפשרי, לדבר שאיננו מתקבל על הדעת. ואף כי כולנו ידענו שהכול לא כשורה בארצו, וכי צפויים לנו דברים גרועים לאין ערוך, נדמה היה כי בית זה והדומים לו (ואנו, בתמימותנו, האמנו אז, כי רבים דומים לו) יעצרו את השואה." (שם).

בסוף אותו ערב: "הגברת קאהלה שיצאה מן המטבח, כדי להיפרד מעימי, אמרה אלי: 'כשתהיי בבית, גברת גולדברג, אל תשכחי, שאפילו בגרמניה הזאת, קיימים עדיין אנשים החושבים מחשבות הגונות ומתנהגים התנהגות מהוגנת!" (עמ' 290. ההדגשה במקור – ע.ב.)

לאחר שנים הסתבר לגולדברג: "כי קאהלה פוטר ממשרתו לאחר שנתגלה, כי במשך כל השנים היה מסתיר בביתו אנשי מדע יהודים ועוזר להם להגר." (שם). אכן, מתאים להגדרת "חסיד אומות העולם".

הספר, על מכתביו וכל התוספות להם, מומלץ לקריאה.

 

 

* * *

בן דרור ימיני

אשמת ישראל: הדה-לגיטימציה הופכת

לבעייה קיומית

הטענות המוצדקות של ישראל על כך שדו"ח גולדסטון הוא פרס לטרר אינן מורידות מאחריות הממשלה לכישלון המדיני

ציטוט מ"מעריב", NRG 17.9.09

שום דבר חדש לא התגלה בדוח גולדסטון, שמכה גלים בעולם. הכל היה צפוי מראש. ישראל, בפעם המיליון, מואשמת לא רק בפשעי מלחמה, אלא עולה בדרגה. עכשיו מדובר גם בפשעים נגד האנושות. מכיוון שאנשי החמאס ותומכיהם היו הקורבנות – והם אכן היו קורבנות – אז גופי זכויות האדם חושבים שהם ה"אנושות". העולם התבלבל. אוי לה לאנושות אם אלה נציגיה. משום שזו אנושות שמצהירה בגלוי שהיא תומכת בהשמדת עם. זו אנושות שהאמנה הרשמית והגלויה שלה היא הדבר הקרוב ביותר למצע הנאצי. זו אנושות שאנשיה מצהירים שהם אינם מסתפקים בישראל. הם רוצים את פריז ורומא ומדריד.

אפשר להפריך את רוב או כל הטענות שמופיעות בדו"ח. אפשר לספר שמועצת זכויות האדם של האו"ם, שמינתה את הוועדה, נשלטת על ידי רוב אוטומטי של מדינות חשוכות. אפשר להציג את כתב המינוי של הוועדה, שקבע מראש שישראל אשמה בפשעי מלחמה. אפשר לגלות שאישים בכירים, כולל מרי רובינסון, שלא חשודה באהדה לישראל, סירבה לעמוד בראשות הוועדה, כדי לא להשתתף במשפט הראווה. אפשר להציג את כריסטין שינקין, אחת מחברות הוועדה, שלפני מינויה לוועדה הספיקה לחתום על עצומה הקובעת מראש שישראל ביצעה פשעי מלחמה. אפשר להציג ברבים את הליך גביית העדויות של חברי הוועדה, שהופך את ה"חקירה" כולה לבדיחה רעה. ואפשר ואפשר ואפשר.

 

העובדות לא יבלבלו

אבל כל זה לא יעזור. משום שהעולם ה"נאור" התאהב בהאשמת ישראל. העולם הנאור, בדיוק כמו פעם, נוטה לחשוב שאם רק תוקרב ישראל, השקט יושג. העולם הנאור התאהב באשלייה. נכון שאין שום קשר בין מעשי הטבח של האיסלאם הרדיקלי – באלג'יריה, בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בסומליה, בתימן – למה שעושה ישראל. שום קשר. וזה גם נכון שתשעים ותשעה אחוזים מקורבנות האיסלאם הרדיקלי, שאותו רוצה העולם הנאור לפייס, הם מוסלמים בעצמם.

כל זה לא חשוב וכל זה לא יעזור, משום שעובדות אף פעם לא יבלבלו את אלה שאחוזים באובססיה – נגד מדינת היהודים. פעם אלה היו אנטישמים שהפכו את היהודים למקור הצרות בעולם. היום אלה אנטי-ציונים. האנטי-ציונות הפכה לאנטישמיות פוליטיקלי-קורקט. גם ליהודים ולישראלים מותר להשתתף בחגיגה. והם משתתפים. הם

אנטישמים? מה פתאום. הם רק שונאים את מדינת ישראל. והם גם חושבים שהם נאורים.

ולמרות כל זאת – האשמה מונחת גם על כתפי ממשלת ישראל. משום שהכול היה ידוע מראש. הכול בכול. הרי כשישראל יצאה לעימות מול שלטון האימים של החמאס – היה ברור שהקרב האמיתי לא יהיה בשטח. שם אפשר יהיה להביס את החמאס. הקרב האמיתי, ואולי החשוב יותר, הוא על הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. בקרב הזה ישראל מפסידה שוב ושוב ושוב, משום שישראל מתעלמת מהכוחות האדירים של השנאה והעוינות. זה הצבא שהיא צריכה לעמוד מולו, לא פחות, ואולי יותר, מצבא המתאבדים והקסאמים של החמאס. משום שכוחות הרשע הפכו את "שיח הזכויות" לנשק האולטימטיבי שלהם. הרקטות לא יכריעו את ישראל או את העולם החופשי. שיח הזכויות, אם לא ניזהר, עלול לעשות את העבודה. 

 

הגיונם הולך לאיבוד

כאשר ישראל מנסה להתמודד על תעשיית השקרים, מיד קמים מתוכה מי שרוצים לקצץ את ידיה. רק השבוע, בעקבות מאבק חשוב וצודק, גם של "מעריב", הודח מתפקידו חובב המזכרות הנאציות, מרק גרלסקו, שהפך למומחה הצבאי הבכיר של HRW. והנה, אחד מתוכנו, פרופסור ירון האזרחי, מסביר ל"ניו-יורק טיימס", שמדווח על הפרשה, שזו בעצם ישראל שלא בסדר, משום שהיא מנצלת את הפרשה כדי להדוף ביקורת נגדה. לפי ההיגיון הזה אסור גם לספר לעולם שהחמאס הוא תנועה עם אידיאולוגיה נאצית, משום שזה מפריע לביקורת על ישראל. ובכלל, זה גם לא בסדר לספר שגרמניה היתה נאצית, משום שזה עלול לסייע לפושעי המלחמה, בריטים ואמריקנים בעיקר, שפגעו באזרחים תמימים וחפים מפשע שהיו בתוך אותה גרמניה.

גם השופט גולדסטון וגם פרופסור האזרחי – שדעתם משתבשת עליהם, והגיונם הולך לאיבוד, כאשר מדובר בישראל – אינם הגרועים שבחבורה. הם לא שייכים למחלקת אילן פפה ונורמן פינקלשטיין ואחמדינג'אד. הם אינם אנטי-ציונים, בוודאי לא מוצהרים. והיא הנותנת. משום שההיגיון האנטישמי-אנטי-ציוני, שמבודד את היהודים/ישראלים ומוציא אותם מהכלל והופך אותם לסכנה לשלום העולם – הוא היגיון שחודר לא רק לכל חלקה רעה, אלא גם לחלקות שאמורות להיות שפויות. הרי כל בדיקה רצינית, והח"מ פירסם לא אחת, תגלה שהפגיעה באזרחים, על ידי כוחות מערביים, ביוגוסלביה ובעיראק ובאפגניסטן – היא הרבה יותר גדולה, גם באופן מוחלט וגם באופן יחסי.

הרי רק לפני שלושה שבועות הופצצה מרפאה באפגניסטן. הרי רק לאחרונה הודה הרמטכ"ל האמריקני שרוב הנפגעים בהפצצות נאט"ו הם אזרחים. הרי רק לאחרונה הפכו למעלה משני מיליון איש לפליטים בתוך פקיסטן, בעידוד נלהב של העולם החופשי, רק בגלל מאבק בכמה מאות אנשי טליבאן. אבל מכל האומות כולן, רק ישראל מוצבת על ספסל הנאשמים, למרות שהיא נאבקת בישות דמונית לחלוטין, שמכוונת רקטות רק לאזרחים, שמצהירה על מטרה ארוכת טווח של השמדת ישראל, ושדובריה מדברים על כיבוש העולם החופשי.

 

תחמושת בקרב המשותף

ולמרות זאת ממשלת ישראל אשמה. משום שהיא ידעה בדיוק לאיזו מערכה היא יוצאת. היא ידעה שצריך להיערך גם בחזית הדה-לגיטימציה. היא ידעה שהחמאס, כמו ערפאת לפניו, מכוון את כל כולו לחזית התעמולה. ומה עשתה ישראל? כלום. אל נא נאשים את "אנשי ההסברה". הבעיה היא בקודקודים. הרי לאחר המכה הראשונה, למשל, היתה יכולה ישראל להכריז על הפסקת אש חד-צדדית, ולהכתיב לחמאס תנאי כניעה. החמאס היה מסרב. ברור שהיה מסרב. ישראל היתה זוכה ללגיטימציה. אבל לא. ישראל בחרה להמשיך במבצע שלא השיג כלום ברמה הצבאית, אבל הוביל לתבוסה בחזית הדה-לגיטימציה. השקט בדרום הוא זמני ומזוייף. החמאס היום חזק יותר. יש יותר רקטות. יש יותר נטייה בעולם להכיר בחמאס. אז כן, ממשלת ישראל אשמה. 

אם כבר היה ברור מראש שהולכים לתבוסה בחזית התעמולה – אז למה לא לגמור את המלאכה? למה לא להיכנס לבית חולים שיפה, ולשלוף משם את צמרת החמאס? למה לא לחסל את צבא הרקטות ואת המנהרות? ומצד שני, אם היה ברור מראש שלא הולכים עד הסוף, אז מדוע הדשדוש שנמשך שבועיים, שלא הביא לשום תוצאה צבאית, אבל הנחית עלינו את התבוסה התעמולתית והמדינית?

 

הדו"ח הזה מחייב את ישראל לחשבון נפש. כדאי להתעורר. הגיע הזמן שנבין שהדה-לגיטימציה של ישראל הופכת לבעייה קיומית. זה לא הדו"ח הזה, של מועצה שנשלטת על ידי לוב, סודן ואיראן – שיביא לסנקציות על ישראל. אבל זה דו"ח ועוד דו"ח. ועוד מאות מאמרים בעולם, ועוד עצומות, ועוד אנשי אקדמיה ותקשורת, מישראל ומחוץ לה, שזוכים לתחמושת בקרב המשותף שלהם לחיסול "הפרויקט הציוני".

ייתכן שיום אחד הם יתעוררו. ייתכן שיום אחד הם יבינו שהם החיילים האמיתיים בקרב של אל-קעידה והחמאס. יום אחד הם יבינו שזה לא הקרב של ישראל מול החמאס, אלא של העולם החופשי מול מי שרוצה להחריב אותו. אבל לא כדאי לחכות ליום הזה. משום שזה עלול להיות מאוחר.

 

 

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

הגיגים על יצירתו של ברש

 

א

כוחות אדירים מפעפעים בתוך סיפוריו של ברש: זוהי טירה ישנה אך יפהפייה ושובה-לב – הוא מרים משאותיו בקלות של וירטואוז בזירה, מפתחם, מביאם לקליימקס ככל שירצה – פעמים אחדות, אפילו, בזו אחר זו, הפגנת-כוח זו מזכירה את הקלסיקונים הגרמנים והצרפתים הטובים ביותר: מלבבים, פשוטים, הם ציורי-הנוף, ומוטלים לפניך בגודש ובהנאות-מכחול אדירות, המדהימות לפעמים, אבל אמת בהן, ריאליות חצובה – ואין לבקש עוד דבר – יותר משהוא נותן.

יהודים וגויים: כוח מול כוח, יסודות נלחמים ביסודות – התנגשותם – היא דרמה גדולה בידי ברש, ומתוארת באפיות רבה. למרות שעל היהדות חופפת מין קדושה, והמיית-נפשות ענקית, שנידמה לי שכזו ניתנה רק לפעמים לביאליק, ביחס לעם, המייה זו ניתנה לברש מעבר ומעל לכשרונו, מעין משק כנפיים, די לעקוב אחרי מנל'ה שלו.

בתמונות הזמן: שאול, תמונת החורבן, הינו סרט אדיר ומזעזע: ידע חדירה ודמיון אדיר, לצלול בתמונות אלה כמו באוקיינוס גדול, ולשכוח את כל השלוליות והנחלים המודרניים!

יש לו לברש גם קפריזות של גאון, המזכירות את רמבראנדט, נטפל הוא לפיגורה ומצייר אותה מכל צדדיה ובכל מצביה עד שהיא נעשית אדם חי – כמו אשתו המטורפת של מנקה, המחפשת את הילד האבוד.

ילדים בסיפוריו יש להם גוון חזק ומיוחד: רזים, חוצפנים, לבביים וחולמים, וחיוניותם היהודית המתפרצת –

ו"משרפה" זאת שהיא אפופאה פרימיטיבית של תיעוש, אכזרית ופשוטה, עם כל החיים הסובבים אותה, תמונות, תמונות של אנוש, מכונות פרימיטיביות ונוף טלול ועשיר – לפעמים נדמה שהוא גודש מדי, אבל לבסוף אתה בולע ובולע ורוצה עוד.

יהודים שתלטנים, קטנים וחזקים, והפוריות הזאת, דווקא מנל'ה החלש הרוחני נתברך בעדר צאצאים, וכיצד רוח התורה נושאת אותו ממקום למקום עד שהוא מתהפך למצפונו הרגיש של אביו – ובכוח זה הוא מגרש את הכוהן הגוי החזק והאקסטרווגנטי מנחלתו ובמקום הצלב והמטביל נכנס ארון-קודש קטן עם מטפחת של אשה יהודיה צנועה, עם צעקות יהודיות ומריבות וחוכמות יהודיות – המעבר הוא נפלא, ובאיזה פשטות וקלות והומור עושה זאת ברש – אבל רוח הקודש אינה סרה ממנו על-ידי כך.

כיצד הוא מתאר את הטיפוסים הדתיים של שני העמים, שחיים זה על יד זה – כי בעצם האמונה האלוהים אחת היא אצל בני אדם – נדמה לי שהעם הפולני יוצא נשכר מטיפולו העדין והאובייקטיבי של ברש, וגם זה מוסיף גוון קלאסי לכתיבתו.

 

*

נכתב: קיץ 1977 לערך. נדפס לראשונה: "מאזניים", אוגוסט 1994, אחרי מות אסתר ראב. הרשימה נשלחה אליי בפברואר 1978. לכתב-היד צורף מכתב:

 

אהוד שלום!

אני שולחת לך רשימה[ת] הגיגים שנתעוררו בי עם קריאת סיפוריו של ברש – אני מתפלאה שהזנחתי אותו כמעט עד לידי שיכחה – מספר גדול – המודרנה ודאי שוללת אותו אבל הוא קלסיקון –

האם כדאי להדפיס זאת באיזה מקום או לשלוח אולי להופר[ט] – אחרי שתתקתק על המכונה – עבור שידור, רק לא ל"עיתון" [77] –

אני ירודה מאוד (אתה רואה את הכתב), הכוחות הולכים וכלים ואין כל מוצא מן המצב –

היו לי שלום וברכה

מתי תבואו?

כלתה נפשי לכך.

 

במכתב לראובן שהם, כניראה מט"ו בשבט תשל"ח, מרס 1978, כותבת אסתר, בין השאר: "בינתיים הוזמנתי על-ידי רשות השידור לראיון על אשר ברש, וכעת אני עוברת על משנתו והיא מעניינת גם לאחר שנים."

 

ב

כוחות אדירים מפכים בתוך סיפוריו של ברש – הוא מרים משאות בקלות של וירטואוז מפתחם מביאם לקלימקס בלי כל עייפות ואנו עומדים בפה פעור בפני הפגנת כוח זו שמזכירה את הקלסיקונים הגרמנים והצרפתים הטובים ביותר

מלבבים ופשוטים הם ציורי הנוף שלו, כל-כך פשוטים וחזקים ומשכנעים – אין הוא שם לב לפרטים, יש שהוא מרבה בהם גודש צבעים על גבי צבעים בהכאות מכחול אדירות המדהימות אותנו אבל האמת וגם הריאליות כל-כך חזקה שאין לבקש דבר יותר מזה שהוא נותן

יהודים וגויים כוח מול כוח יסודות נלחמים ביסודות התנגשותם היא דרמה גדולה בידי ברש ומתוארת באפיקה גדולה ועל היהדות חופפת מין קדושה והמיית נפשות ענקית שנידמה לי שזו ניתנה לברש מעבר ומעל לכשרונו, מעין משק כנפיים החוזר "המינלה" אולי רק לביאליק היתה גישה כזאת

תמונות הזמן שאול –

תמונת החורבן היא סרט אדיר ומזעזע ותומכים אותן ידע, חדירה ודמיון אדיר משכנע

טוב לצלול בתמונות אלה כמו במי אוקינוס גדול ולשכוח מי השלוליות והנחלים וגם הביבים המודרניים

יש לו קפריזות לברש של צייר גדול – הוא מתאהב בטיפוס של, למשל באשתו המטורפת של מינלה ומרבה לצייר אותה בכל מיני פוזות עצובה או שמחה רוגשת או נינוחה והיא אינה משעממת היא הולכת ומתחזקת ומקבל צורה של [פסל] סמל בעינינו

הוא מזכיר את רמברנדט

 

*

נכתב: קיץ 1977 לערך.

טיוטה לרשימתה של אסתר ראב על אשר ברש. מצוייה על צידו השני של דף בבלוק בעל כריכה כחולה, שזמנו כניראה קיץ 1977, זאת לפי טיוטת מכתב מתאריך 28.8.1977, המצוי בהמשכו.

 

 

זעקה לזכותנו למולדת

רבקה יקירתי,

זה עתה קיבלתי את מכתבך, והצורך לשפוך לפנייך שיחי גדול: לא היתה עוד בארץ תקופה שבה נתפסתי בה לייאוש כמו זו שלנו. מצב הרוח רע – אנחנו בתחתית הסולם במקום להיות ברומו. העם הדברן, העז, השחצן, החמיץ את הקריאה העזה ומלאת החזון והצדק: הארץ היא שלנו! אנו לא ידענו להציג לעולם את חזוננו, ובמקומו באו ארחי-פרחי, זייפנים ליבנטיניים, והשתלטו עלינו לפי רוח הזמן עם מלל ריקני שמשתדלים להצדיקו במניעת שפיכת דמים וצורך-הקרבה כביכול – מה קרה לנו?

ובייגין זה – אין לו יסודות איתנים לפאתוס שלו, ופתאום נידמה לי ריק, חלש, אובד עצות, נאחז בפראזות – הוי בן-גוריון אייהו? כל הביצועיסטים האלה, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם מרוב סבך ומלל – ומצד שני המידבר שהתעשר והחל להרים ראש כנחש שהכל כשר אצלו: עורמה, קלות של שפיכת-דמים ורברבנות ליבנטינית, ומתחת לזה עם צעיר, כן, הם צעירים וחזקים – איך הם מקבלים את הטכניקה בווירטואוזיות אמיתית – איך התקדמו בחקלאות ובתעשייה – ראיתי אותם בונים בית על יד דירתי (בטבעון), איזו יעילות, איזו זריזות – לא נוכל להתחרות איתם. אנו עייפים, זקנים. אני רוצה לאמר שהצעירים שלנו מזדקנים מהרה – יותר מאיתנו בדורנו-שלנו. הדור שלנו שומר על איזה עץ חיים, שניתן לנו על-ידי הנוקשות הראשונית.

לפעמים חבל לי שחיי הולכים ונגמרים. אילו יכולתי להתחיל מחדש, אולי הייתי מקדישה אותם לזעקה גדולה על זכותנו למולדת שלי באופן פשוט. נידמה לי שאף פעם לא עזבתי אותה, אפילו חייתי פה ושם מחוץ לארץ-ישראל, תקופות קצרות במרוצת השנים,

 

                                                                                                       שלך,

                                                                                                                               אסתר ראב

 

*

נכתב: 1978. נדפס לראשונה בשם: "זעקה לזכותנו למולדת / קטע ממכתבה האישי של המשוררת אסתר ראב לרבקה כצנלסון – מיום 12.4.1978, מנווה-הורים בקריית-עמל", "זאת הארץ", 5.5.1978

דומני שאת הנוסח הזה שלחה הנמענת, רבקה כצנלסון, לפירסום על דעת עצמה.

 

 

אבוקות אור מתהלכות

 

זו לא הפעם הראשונה שפתח-תקוה מקבלת אותי –

הפעם הראשונה היתה לפני שישים שנה בערך –

אז קיבלה אותי העלייה השנייה, קיבלה בהתלהבות, בת שש-עשרה בערך הייתי, והתרועעתי עם בני-שלושים – אבל היו אלה אבוקות-אור מתהלכות: הרצפלד, אליעזר יפה, תנחום, ועל כולם ברל כצנלסון, בוועידות ובאסיפות.

הם נתנו לי את אמונתי בתיקון-עולם, בשיוויון ובאחוות-עמים – הלכה-למעשה, היתה זאת ארץ אחים, בהחלט –

את הציוניות ואת אהבת האדמה נתן לי אבי.

כעת אני עומדת לפניכם בערוב יומי ואת קציר-יומי זה אני רוצה להביא דווקא לפתח-תקוה, מקום בו נפקחו עיניי לראשונה; ולמקום בו בחרה ההשגחה העליונה לחדש את הקשר הראשון לאדמתנו העתיקה –

כאן צילצלו – פעמי-משיח – עת שהארץ עוד היתה ריקה –

וכעת משאלתי ממקום זה: הלוואי שיוקם כאן סולם, שראשו יגיע – השמיימה –

ואנשים מלאכים יעלו וירדו בו, אנשים טהורים, בונים שקטים ואמיצים – כאשר רצה האל לעשותם –

עם-ישראל נתן את האלוהים לעולם ואת עשרת הדיברות, ושום מדע והמצאה לא יזהירו כמו עשרת הדיברות –

לא רכב ברזל נחוץ לעולם – אלא רכב אש-קודש – התעלות, טיהור הנשמות, לב חדש, עשרת הדיברות מחודשות וזוהרות יותר מכל לוויין – רק הם יביאו את גאולת היחיד – והעולם כולו –

 

*

נכתב: 1978. הרשימה פורסמה לראשונה: "עיתון 77", אוקטובר 1978.

דברים ללא כותרת, שהכינה אסתר ראב לומר בטקס שבו קיבלה את תואר יקיר פ"ת, באמפיתיאטרון אורון, ב-17.7.1978 קיץ תשל"ח. דבריה לא נאמרו כי לא ניתנה לה הזדמנות לכך, והם נמסרו לי על ידה לפרסום ב"עתון 77". ראה מכתבה אליי מיום 9.9.1978. "שישים שנה" זוהי לשון המעטה. אסתר היתה בת 84כאשר כתבה דברים אלה. ואם מדובר על העלייה השנייה, היתה צריכה לומר: "לפני שבעים שנה בערך". "בת שש עשרה בערך" – זה נכון, והכוונה לשנת 1910, כשלוש שנים לפני הליכתה לדגניה, ב-1913

 

 

לייסד דרך לשוב אל האלוהי

 

רוח האדם מורכבת מלב ומוח – המוח השתלט על הלב, הוא רץ לפניו שיכור מהצלחותיו – לעלות לירח ולרדת, לתקוע סכין בלב עמיתיך אם בדברים ואם בסכין של ממש –

האדם משתכר מהישגיו וזנח לגמרי את "רגשות האלוהים" שיש בקרבו –

אנו זקוקים לתיקון יסודי – לייסוד טראסט נשמות גדולות, לייסד דרך לשוב אל "האלוהי" ולא אל המעשי – זאת לא אומרת שאנו צריכים לעכב את המוח – רק להגביל אותו בדרך לאיבודנו העצמי – כן, איבוד לדעת –

עלינו להיות מאושרים על כדור-הארץ שלנו – ולא להחריב את יופיו, להגדיל יעילותו לפרנסתנו – לתת לנו חמצן טוב לנשימה ועם זה מזון לנפש ולא רק למוח –

המוח בעוכרנו – אנו "חכמים להרע" וחכמים להרע לעצמנו וזה האסון –

רכב-ממונע, גז, חימום – אבל לא להרחיק לכת כי נידמה לי שהמחשבים יובילונו למשבר, הרחקנו לכת והגולם הזה יתנקם בנו פעם, השכל התפצל, עלה לסובטיליות כזאת שממנו תבוא רק מפלה –

והארץ הזאת, שבה קרה הנס הגדול והתחדשו בה חיינו העתיקים – מה קטנים אנו לעומת הנס הזה – ואם כי אנו מוסרים נפשנו עליו – אבל אנו עושים זאת לא בגאונות של העם שלנו –

בכל מקום בגולה היינו הסוחרים והפינאנסיסטים הטובים בעולם – כאן אנו מגמגמים במקצוע זה –

במימשל לא הצטיינו מעודנו – מלכים, פירודים, סיעות, מלחמת-אחים – וזה נותן בנו אותותיו גם כעת –

יש לנו חותמת של עם מופלא, והיא אותנטית – אבל הפגמים גם-כן גדולים –

עם שיצר את שיר-השירים, עם שאוצר בקירבו אפיזודה גדולה כמו מסדה – אנו גאונים אומללים –

התיקון הוא להנמיך את קולו של המוח – בהכרה כי הדבר הוא לטובתנו – גם אם קשה תהיה ההתנגשות עם רוח העולם שכולו דוהר בשביל ההישגים השכליים אלי אבדון –

מציון תצא תורה – יצרנו את התנ"ך, אולי בהתאמצות של כל כוחותינו ניצור תנ"ך חדש לעולם –

הסתכלות פנימה, התעלות גדולה, לפתוח פתחים בין לבבות – ליצור אפילו כת או כתות של טהורים, והרי עשינו כבר זאת – לא נזירות אלא התעלות: "טראסט" הלבבות: "הצנע", ההקרבה, ההתעלות "למען תועלת עצמנו" בלשון הזמן.

הבה נהיה טובים, נעלים, האם באמת אין בכוחנו לעשות זאת – וגם לבער את הרע, להילחם באונס, בגניבה, בלשון-הרע, במירמה ושקר, להעלות קצת את חיית-האדם למדרגה יותר גבוהה – לא באופן של אוטופיה ישנה, וזאת דווקא באמצעים חריפים – ומודרניים –

 

*

נכתב: 1978. הרשימה פורסמה לראשונה: "עיתון 77", אוקטובר 1978, יחד עם "אבוקות אור מתהלכות".

רשימה ללא כותרת שנמסרה לי יחד עם כתב-היד של "אבוקות אור מתהלכות". אולי ביקשה לומר גם דברים אלה בטקס קבלת תואר יקיר פתח-תקוה?

 

 

עם ישראל

 

עם ישראל – הוא השאור שבעיסת-העמים, "אתה בחרתנו" אינו כינוי ריק, יש לו יסוד בבניין פנימיותנו –

עם שנתן אל לכל עמי עולם, עם שנתן את עשרת הדיברות לעולם כולו, מוסר יסוד מותר האדם על הבהמה: אל תרצח, אל גנוב, כבד את אביך ואימך – "אתה בחרתנו" מגיע לו –

אבל גם אצל אדם פרטי כשהוא גדול כן גדולים גם מומיו אם ישנם ובולטים יותר באדם הגדול –

אנו עם נפלא אבל מומים רבים יש לנו – השבט העברי הנודד, שירד למצרים לשבור בר – כבר היה לו אל אחד, בעוד בעליהם המצרים עבדו לעץ, לאבן ולבהמה – אבל הסתאבנו שמה מרוב טובה ושפע פיזי –

העם שלנו בגולה גם כן הסתאב –

לדעתי על עם ישראל יש עין ההשגחה והיא שהחזירתנו לארצנו אחרי אלפי שנה –

עמנו הגיע לרמה גדולה אבל מומיו גם-כן גדולים, עד היום עוד אינו רוצה לבוא וליישב את הארץ שלו, וזרים שולטים בה ומנשלים אותנו מעל האדמה שלנו –

 

*

נכתב: 1978 לערך.

דף טיוטה ללא כותרת. אולי קשור לדברים שהכינה אסתר ראב לומר בטקס שבו קיבלה את תואר יקיר פ"ת, באמפיתיאטרון אורון, ב-17.7.1978, קיץ תשל"ח.

 

 

צוואה

 

הלילה קמו שיריי ועמדו סביבי כמישמר כבד –

האורנים בגינה באבן-יהודה אמרו: אנחנו עדיין עומדים, אי פנייך בשמשה? גם התורים עוד הוגים חרש בחום הצהריים, ובכפר-יחזקאל סוגר הגלבוע את חלל החלון בחדר הראשי. בבוקר ההר צעיר ומחייך, בערב הוא שורץ פלישתים וחרבות.

שטחי החמרה משתרעים כתצמיד ומחפשים את עיניי –

 

על קברי תכתבו:

 

ימתקו לי רגבי עפרך, מולדת

כאשר מתקו לי – ענני-שמייך

 

       מתוך שיר

 

 

*

נכתב: סוף שנות ה-70 לערך.

קטע ללא כותרת. החמרה שייכת לאדמת פתח-תקוה. באבן-יהודה ובכפר-יחזקאל גרה אסתר ראב פרקי-זמן בשנות ה-50 וה-60. השורות הן מתוך שירה "נשורת", משנת 1961: "מתקו לי רגבי-עפרך / מולדת – כאשר מתקו לי / ענני-שמייך – " והן אכן חרותות על מצבתה בבית הקברות בפתח-תקוה.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

אחרית דבר ל"אסתר ראב / כל הפרוזה"

 

בראיון האחרון שנתנה אסתר ראב, להלית ישורון, ב-9.12.1980, אמרה לבת-שיחה:

"הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך... לא מתפעלת ממנה. היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם; ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת, הראשית משתקפת בה."

אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה, נולדה בשנת 1894בפתח-תקוה, בתו של יהודה ראב, ממייסדי מושבה עברית ראשונה זו בשנת 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה."

אסתר למדה במושבה, ובשנת 1913 ברחה והצטרפה אל ראשוני דגניה וחיתה איתם, אך עם פרוץ המלחמה העולמית חזרה לבית-הוריה. תקופת זמן, ב-1915, חיתה בנס-ציונה עם עוד שלושה פועלים, בפרדס הברון, חיי "קבוצה", אחר-כך עבדה כפועלת בבן-שמן; ושוב בפתח-תקוה, עד תום המלחמה, וב-1919 חזרה כמורה לבן-שמן. ב-1921 היתה עדה להתנפלות-הדמים על פתח-תקוה, ובסוף אותה שנה נסעה למצרים, לבדה, ונישאה שם לבן-דודתה יצחק גרין. כחמש שנים עברו עליה בקאהיר ובאירופה, ואחר-כך שבה להתגורר בתל-אביב, וחווילתה, שנחנכה ב-1930, נעשתה בית-ועד לסופרים ולציירים.

אסתר ראב היתה הראשונה מבין המשוררים העבריים בדור התחייה שנולדה בארץ-ישראל ובעברית גם יחד. אמנם בילדותה דיברו עדיין במושבות הרבה יידיש, וקצת ערבית. אבשלום פיינברג, למשל, כתב בעיקר יידיש, ושירים בצרפתית. אך פתח-תקוה היתה נתונה פחות מזכרון ומראשון להשפעה הצרפתית שהביאה ארצה פקידות הבארון. אסתר צמחה עם צמיחת העברית כשפה חיה, מדוברת, וזאת בעיקר בזכות מוריה באותה תקופה; עברית זו היתה הפריזמה היחידה שלה להבין את עצמה ואת נוף ילדותה, החקלאי.

עיקוב אחר הסדנה היומנית של אסתר ראב, וטיוטות שיריה, המצויות בעיזבונה, מראה שלא עלה בידה להבשיל ולהגיע לצלילות סגנונה העברי ב"קמשונים" – לפני היותה כבת 25-27 לערך, וכמעט שלא יכלה למהול אותו במשהו אחר – לאחר מכן. זוהי שירה ארצישראלית אותנטית, שהקדימה ביותר מדור את דורה, כי הדור הראשון של המשוררים הצעירים ממנה, בני-הארץ, הושפע שנים רבות מקסמי שלונסקי ומאלתרמן – לא פחות משקודמיו הושפעו מביאליק.

שיריה הראשונים של אסתר ראב התפרסמו, בראשית שנות העשרים, ב"הדים" שבעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, ובהוצאת כתב-העת הספרותי הזה הופיע ב-1930 ספר-שיריה הראשון "קמשונים". באותה שנה גם התאלמנה מבעלה, שמת לאחר ניתוח התוספתן, ונקבר בירושלים.

אסתר המשיכה ופירסמה שירים אחדים, אך השנים 1935-1936 היו כניראה קשות-במיוחד עבורה. בתקופת נישואיה השניים הרתה לבעלה, הצייר אריה אלוואיל, אך לא הצליחה להשלים את הריונה, ונתברר לה סופית שלא תוכל ללדת יותר. נישואיה הגיעו למשבר והיא התגרשה ממנו כשנפשה מצולקת והיא חשה צורך בהסתגרות כחיה פצועה שמלקקת פצעיה. ב-1938 נאלצה למכור את חווילתה היפה בתל-אביב, ששימשה שנים אחדות בית תרבותי פתוח לציירים ולסופרים. מחברת רובם התרחקה עתה, ולאחר שנים אחדות, בשלהי 1944, גם עזבה את תל-אביב והשתקעה בבית כפרי בכפר-סבא.

למרות המשבר שהוכתה בו אסתר עם גירושיה ב-1935, עדיין נותרה למשך שנים אחדות אשה בעלת רכוש ואמצעים, עצמאית מבחינה כלכלית וכמעט שאינה זקוקה למחייתה לעבודה כלשהי, גם לא לעבודה ספרותית מסוג זה או אחר, כמרבית הסופרים בני-דורה. אולי לכן לא רק שלא ידעה פשרות בכתיבתה, גם בשנים מאוחרות של עוני חומרי ובדידות – אלא גם שתיקתה נותרה בטהרתה, צלולה ורועמת, וללא שמץ פשרה.

בשנים 1935-1936 , חמש-שש שנים לאחר הופעת ספר שיריה הראשון "קמשונים", כתבה אסתר ראב, בת ה-41 באחד משיריה האחרונים: "מזוג היין, – / מלוא הקובעת, / יין-האמת השחור, / רק הוא ימתק לחיכי – " ובשני: "עין הגופרית / לשקר המבהב בעיניים; / על פני כל קרחה / עשן-התרמית ייתמר פאר – "

היא נשתתקה למשך אחת-עשרה שנים, שבהן נשכחה כמעט כליל, ורק ב-1947 נתחדשה כתיבתה בשיר כגון "כפרג נישא ברוח", הפותח במילים: "אלי בבואך לתלשני / זרה את עליי בכנפי הרוח / ונישארתי כפרג נטול-ראש – "

מאז המשיכה לכתוב ולפרסם שירים וגם פרוזה אוטוביוגראפית, אך רק בשנת 1964 הופיע קובץ שיריה השני, "שירי אסתר ראב", הכולל גם את "קמשונים". ב-1972 הופיעו שיריה המאוחרים ב"תפילה אחרונה". כן הופיעו שני מיבחרים משיריה: בחייה – "המיית שורשים" (1976), ולאחר מותה – "ילקוט שירים" (1982), בצירוף מבוא מקיף על חייה ושירתה מאת ראובן שהם. הקובץ "גן שחרב" (1983), הופיע אף הוא לאחר מותה, ובו 49 סיפורים, שרובם נדפסו בחייה, והם מתארים את שנות ילדותה ובחרותה, ועד ראשית שנות ה-30 לערך.

אחיה הצעיר, בנימין, הוא אבי, כתב בשנת 1930 לערך, מפי אביהם, יהודה ראב, את זיכרונותיו, שיצאו אחר שנים לאור בספר "התלם הראשון" (הוצאת מ. ניומן והספריה הציונית, 1956; מהדורה חדשה בצירוף אחרית-דבר מאת אהוד בן עזר, הספריה הציונית, 1988). "התלם הראשון" מאיר אף הוא את נוף ילדותה של אסתר בפתח-תקוה, ולאחדים מסיפוריה יש בו מקבילות.

אסתר ראב מתה בטבעון בה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, ונקברה בעיר-מולדתה פתח-תקוה.

 

ביוני 1979 כתבה לי אסתר: "אני לא שקטה, ביחס לספר שאתה עומד להוציא, אני מתכוונת לסיפורים שלי – – – אין 'לערוך' אותם, שים לב ששום מערכת איננה עורכת את דבריי: לא בפרוזה ולא בשירה, כמעט שאין שולחים לי הגהות – – – יש לי מוסיקליות שלי גם בפרוזה – וזה אפשר להרוס על-ידי 'עריכה' – תן אותם שלמים כמו שהינם – – – אתה יודע מה יקר אתה לי ובכל זאת יש בינינו שוני רב, – – – את הסבריות שלי אינך מבין – והיא כל היופי שבי – "

ביולי היא כותבת: "בנוגע להוצאת הספר עוד לא החלטתי להוציאו – תחכה – יבוא יום, לעת-עתה אני עדיין בחיים – "

ובאוגוסט: "בנוגע לענייניי הפרטיים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –

"אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים –

לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן – אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעיזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים 'הבטלנים' שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים – "

בתחילת 1979 הציע ישראל הר להוציא את קובץ הפרוזה של אסתר ראב בסדרת "תרמיל" שבעריכתו. לכך ניסיתי אז להשיג את הסכמתה, אך היא לא היתה מאושרת מאכסניה זו, וגם מלאה חששות מפני דיעותיי וסגנון כתיבתי, פן ישפיעו על עריכת סיפוריה. בעיקר יצא קצפה על הרומאן שלי "השקט הנפשי", שיצא לאור באותו קיץ.

לאחר מותה חידש ישראל הר את הצעתו, והיה היחיד שמצא עניין בפרוזה שלה. באגודת הסופרים לא התעניין איש בכתביה. וכך הופיע הקובץ "גן שחרב", בעריכתי, רק בראשית שנת 1983, כשנתיים לאחר מותה.

חרף בקשותיה היה עליי להשקיע עבודת עריכה רבה ב"גן שחרב", אחרת לא היה אפשר להביאו בדפוס, ואולם שימרתי ככל האפשר את סגנונה, וכך נהגתי בכל שאר כתביה. בדרך-כלל כן ערכו ו"גיהצו" את הפרוזה שלה, ואילו אני השתדלתי לא פעם, לפי הטיוטות שנמצאו בעיזבונה, להחזיר את הפיסוק הפרוע, שהוא אותנטי לה וקרוב ברוחו לשיריה.

שנים אחדות לפני מותה, והיא כבר בבית אבות בטבעון, הפקידה אסתר בידי את כל עיזבונה הספרותי. הניירות התגוללו במגירותיה ועל הריצפה, בדירתה המוזנחת ששוב לא גרה בה, ורמשים למיניהם עשו ברובם שמות. במשך שנים שקדתי על פיענוח מאות דפים שנכתבו על פני תקופה של כשבעים שנה; מהם התקנתי את הכרך "אסתר ראב / כל השירים", את כרך הפרוזה, וכן כמה כרכים של חליפת מכתבים וטיוטות נעורים, בהם של שירי "קמשונים", שטרם נשלמה העבודה עליהם.

 

בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", מכונסת כמעט כל הפרוזה שכתבה אסתר ראב; אפשר להבחין בה בשלוש תקופות עיקריות:

א. תקופת היומנים מן השנים 1911-1914 לערך, שנישארו גנוזים בעזבונה עד לאחר מותה,  והם בגדר יצירות-נעורים "לא-קאנוניות", בעלות סגנון מיוחד מאוד, שרק מבשר את  העתיד לבוא.

ב. תקופת הפרוזה ה"קאנונית" הראשונה, בשנים 1932-1934 לערך, לאחר הופעת ספר שיריה  הראשון "קמשונים" (1930). פנייתה לפרוזה ייתכן שנבעה גם מהתחושה ששירתה הגיעה  למבוי סתום, לאחר שלא התקבלה. ב-1929 הופיע ספר היובל הראשון ל-50 שנות פתח  תקוה, ובעקבותיו החל ב-1930 אביה, יהודה ראב, להכתיב את זיכרונותיו; אולי גם לאלה  היתה השפעה עליה, והחליטה למצוא לעצמה מפלט בפרוזה, המספרת על שנות נעוריה  במושבה.

ג. תקופת ההתעוררות המחודשת שחלה בכתיבתה בשלהי שנות ה-40, בשירה וגם בפרוזה,  והניבה גם יבול סיפורים רב, שרובם מופיעים בקובץ "גן שחרב". כתיבתה בפרוזה נמשכה  עד אמצע שנות ה-70, ובשירה – עד חודשים אחדים לפני מותה. גם מתקופה זו ישנם  כתבים "לא-קאנוניים", כ"מחברת ה'גיהינום'", שאותה הפקידה בידי, ופורסמה רק לאחר  מותה.

שובה של אסתר לגור בפתח-תקוה ב-1960, למשך שנים אחדות, לאחר כ-40 שנה שבהן לא גרה במושבה, עורר בה זכרונות שאת רובם העלתה ב"מחברת הכחולה" משנת 1969 לערך. ממכתביה עולה לא-פעם רצונה לכתוב רומאן משפחה גדול. לימים הותיר בה רושם רב הספר "מאה שנים של בדידות" של מארקס. היא גם חלמה לעשות סרט גדול מספר הזכרונות של אביה, "התלם הראשון".

סיפורים רבים כתבה ופירסמה אסתר גם בראשית שנות ה-70, כאשר כבר חיתה בטבעון, והיא כבת 77; בתקופה זו עמדה בקשר הדוק עם ראובן שהם בן ה-33, אז, סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית, שהחל לכתוב מונוגרפיה על שירתה. חליפת המכתבים והפגישות ביניהם נמשכו כעשר שנים, עד למותה ב-1981פרשה מופלאה של יחסי ידידות והשראה הדדית, שנוצרו בין המשוררת הקשישה לחוקר הצעיר. חליפת המכתבים ביניהם כונסה על ידי בכרך "כבר פגשתיך פעם", שהודפס בינתיים רק במהדורת מחשב פרטית, וממנה עולה כי הגירוי שעורר בה ראובן שהם, להעלות עבורו בכתב את חייה, לצורך עבודתו, השפיע גם על כתיבתה.

 

בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" נכללו סיפורים שנדפסו בחייה בכתבי-עת ובמוספים ספרותיים, ורובם כונס בקובץ סיפוריה "גן שחרב" (1983) שיצא לאור רק רק לאחר מותה, ועליהם נוספו סיפורים, רשימות, יומנים וקטעי פרוזה רבים, שפוענחו מתוך העיזבון ומופיעים כאן לראשונה.

לסיפורים שהתפרסמו לראשונה בחייה של אסתר ראב יש להתייחס כאל יצירות "קאנוניות" שלה, למעט "שמעתי את המיית הריקנות של הארץ", שנתפרסם בשמה, בחייה, אך לא על דעתה אלא בעריכתי. אל שאר הסיפורים, הקטעים והיומנים, שפוענחו על-ידי מן העיזבון, וחלקם פורסם לראשונה לאחר מותה – יש להתייחס כאל יצירות גנוזות, שחלקן ספק אם בחייה היתה נוטה לפרסם, ורובן היה גנוז אצלה שנים רבות ולא קראה בהן שנית, ואולי גם לא זכרה את קיומן או שלא האמינה בערכן הספרותי. יצירות אלה מתפרסמות על אחריותי כמהדיר, מתוך הרגשה שיש להן חשיבות רבה להשלמת יריעת יצירתה בפרוזה, ולהבנה מעמיקה יותר של חייה ושירתה.

היצירות בכרך הפרוזה סודרו על פי סדר כרונולוגי משוער של ההתרחשויות המתוארות בהן, ולא על פי זמן כתיבתן. נהגתי כך משום שמרבית הפרוזה של אסתר ראב היא אוטוביוגראפית במהותה, ולבד מערכה הייחודי, גם משמשת רקע מלווה לשירים שבכרך "אסתר ראב / כל השירים", שחטיבותיו מסודרות אף הן, ברובן, על פי סדר כרונולוגי.

תל-אביב, אפריל 1994

 

סוף הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה"

שהובא בהמשכים במכתב העיתי

 

מומלץ לקריאה נוספת ספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוחים הסיפורים, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה. אבל יש לה מאות ואלפי קוראים ומעריצים נאמנים בַּעברית במשך כל השנים וכנראה כך זה יהיה גם בעתיד.

 

 

* * *

לכל קוראינו המוסלמים

ברכות לרגל עיד אל פיטר

ושיהיו חגיכם וחגינו אותות מבשרֵי השלום

 

 

* * *

יוסף דוריאל

אורי הייטנר טועה ועלול להטעות אחרים. לשירי ההלל על אובמה אין בסיס עובדתי, והם רק עלולים לטשטש את תמונת הסכנות הנשקפות מהאיש לאמריקה ולעתיד העולם החופשי

זה עתה חזרתי מארה"ב והופתעתי לקרוא את דבריו של אורי הייטנר על הנשיא אובמה. [גיליון 480]. ציפיתי שעם כושר הניתוח שלו הוא כבר גילה את מה שאני גיליתי מפגישותיי באמריקה: הנשיא אובמה הוא תאונה היסטורית לאמריקה ולכל העולם החופשי. ואקדים בציון כמה עובדות שכיום כבר ברורות לכל בר-דעת:

המשבר הפיננסי שפגע באמריקה ובעקבותיו בכל העולם לא קרה בגלל הכלכלה החופשית ללא התערבות ממשלתית אלא להיפך: בנקים שהיו מתנהלים לפי כללי הקפיטליזם הנאור לא היו מעזים לתת הלוואות למיליוני לקוחות שעל פניהם לא מסוגלים להחזיר אותן. רק הלחץ המאפיוזי של "ארגונים חברתיים" בגיבוי המפלגה הדמוקרטית הכריח אותם לתת כספים ללווים מפוקפקים, שאכן התנהגו כצפוי מהם. אובמה העיד על עצמו כפעיל באותם "ארגונים חברתיים" ועליו חלה אחריות רבה לתעלוליהם. המרכזי ביניהם נודע בשם ACORN, שהוא ראשי תיבות ל"התאחדות ארגונים חברתיים למען רפורמה עכשיו", ושאת קשריו עם אובמה לא ניתן להסתיר.

בימי שהותי בארה"ב חשף תחקיר של רשת "פוקס" את ההתנהגות הקרימינאלית של הארגון הנ"ל, שאובמה היה מאוד מקורב אליו וכנראה גם סייע להזרים לו מיליוני דולרים מכספי משלמי המסים. בסניף אחר סניף של ארגון זה גילתה מצלמה נסתרת איך  מנהלי המשרד מדריכים לקוחות מפוקפקים כיצד לרמות את הממשלה – לקבלת כספים שלא מגיעים להם, למשל – כדי לקנות בית שישמש... בית זונות לילדות בנות 13-14 (כך הם אמרו בפירוש מול המצלמה הנסתרת!) – שתוברחנה מסן-סלוודור. כמובן, שעיתונות מלקקי התחת לא כתבה מילה על כך.

אנשי ביטחון מקצועיים של ארה"ב רותחים מזעם על שאובמה קשר את ידיהם במלחמה האפקטיבית בטרוריסטים ובתומכיהם, כולל סגירת מיתקני החקירות שמחוץ לגבולות המדינה.

בידיעה שתהליך השימוע בקונגרס למועמדים לתפקידי שר לא יאפשר לו למנות לרמה הגבוהה את מקורביו, מצא אובמה דרך עוקפת להצנחת אנשיו – ללא בחינת כשירותם בוועדת הקונגרס – כפי שעשו הבולשביקים כשתפסו את השלטון ברוסיה: מינוי קומיסרים מטעמו, עם סמכויות ותקציבים כראות עיניו, שקרא להם "צארים", מעל לראשם של השרים המכהנים. כשלושים כאלה כבר מונו לתפקידי מפתח, וביניהם דמויות מפוקפקות ביותר.

בספרו האוטוביוגרפי כתב אובמה בגלוי: "אעמוד לצד המוסלמים אם הרוחות הפוליטיות ישתנו לכיוון מכוער." ואכן, הרוחות השתנו לאחר טבח ה-11 בספטמבר, אך אובמה המשיך לדקלם על התרומה הגדולה של האיסלם לאמריקה, ותרומה זו אפשר לראות יום-יום, בכל שדות התעופה, בהם אנשים חולצים נעליים לביקורת ביטחונית מבישה לפני עלייה למטוס.

משבר מפעלי הרכב האמריקאים שלא מסוגלים לעמוד בתחרות עם המפעלים היפאניים, המייצרים באמריקה עצמה, היה נפתר במשק קפיטליסטי חופשי בצורה טבעית: פשיטת רגל של המפעלים המשלמים משכורות מוגזמות לעובדים, ורכישתם מכונס הנכסים על ידי חברות עם מדיניות שכר שתוכל לעמוד בתחרות. במקום זה, החליט אובמה על הזרמת מיליארדים לקופות המפעלים הכושלים, כנראה, מתוך תקווה לקנות את קולות עובדיהם בבחירות הבאות (מה שיצריך הזרמת מיליארדים נוספים כשהקופה תתרוקן שוב).

הספקתי לראות בטלוויזיה האמריקאית את כל אורך נאומו בפני הקונגרס – על תוכניתו לביטוח בריאות ממשלתי, נאום בו הטיח האשמות קשות במתנגדיו. לפי דבריו עצמו זה יעלה למשלם המסים כטריליון דולר, ולפי מיטב ניסיוני עם פרויקטים ציבוריים, כשיוזם הפרויקט נוקב בתקציב משוער – יש להכפיל אותו מיד פי שניים ולאחר מכן לספוג את התירוצים למה ההוצאות עולות גם על זה. רבים באמריקה כבר הבינו איזה חוב הם יטילו על הדורות הבאים, אבל, איך הוא הסביר כיצד תקציב המדינה לא יינזק מכך? יצרני התרופות יזכו להכנסות נוספות ממיליוני המבוטחים הנוספים, ויוכלו להקצות כספים לכיסוי ההוצאה הנוספת. על כך הוא זכה למחיאות כפיים סוערות, כשרק סנטור רפובליקאי אחד החליט למלא את תפקיד הילד שצעק "המלך הוא ערום", וצעק לעומתו – "שקרן!" – הסנאטור התנצל לאחר מכן, אך נגרר מראיון טלוויזיה למשנהו כדי שיחזור על ההתנצלות.

    בביקורת (המוצדקת) על מדיניות הנשיא בוש, היה טבעי בהחלט שיודיע גם על בחינה מחודשת של תכנית קודמו, שנכשלה – לפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" בארץ-ישראל. והיה מי שהציע לו בחינה כזו. במקום זה, הוא קיבל על עצמו, בעיניים עצומות, התחייבות לקדם בכל כוחו את התוכנית הכושלת, והקיף את עצמו בכמה יהודי-חצר שונאי ישראל שיעזרו לו לגמד את מדינת היהודים המרגיזה את המוסלמים. אני סבור שדי בתיאור תמציתי זה כדי להבין שלפנינו אישיות המסכנת את עתיד אמריקה, ישראל ושלום העולם, וכניעתו לאימפריאליזם הרצחני של האיסלם הקיצוני.  

 

 

* * *

יוסי גולדנברג

על סמך מה קובע נעמן כהן שאורי אבנרי

 היה קפיטליסט

אני סקרן מאוד לדעת על סמך מה קובע נעמן כהן שאורי אבנרי היה קפיטליסט. הוא נלחם בשנות החמישים בשחיתות הממסד, אך האומנם בריסוק ההסתדרות?

איש השנה הראשון של "העולם הזה" היה "העולה החדש האלמוני" מתוך תפיסה שהוא מנוצל; לאחר מכן תמך במרד הימאים מתוך תפיסה שמפא"י עושקת אותם. לא התעמקתי בנושא, אבל אני מעוניין לקבל הוכחות. 

אפשר להכיר בכך שהנוסח התל אביבי של מר"צ ממשיך את "ברית שלום" ושמגמתו הומניסטית ולא סוציאליסטית. אני מניח שיקבלו זאת בעצמם (להבדיל מזקני מפ"ם בקיבוצים כגון יד מרדכי, יישוב בעוטף עזה שבו מר"צ הגיעה למקום הראשון בבחירות 2009). מן הסתם לנעמן כהן ויכוח גם עם "ברית שלום".

כל זה לא אומר שאינם לוקים בעיוורון, ושסובלנותם כלפי אלימות מזיקה בסופו של דבר לא רק ליכולתנו הלאומית לשרוד אלא גם לערכי ההומניזם, אבל הויכוח הקנטרני והכאילו-טרמינולוגי אינו במקום.

 

* * *

לכותרת מהגיליון מספר 480 דלהלן: "נעמן כהן: ציונות שמאלנית". לדעתי הצנועה  זה אוקסימורון (אינני יודע המונח העברי לכך) ואין לכתוב שתי המילים יחד בשום הקשר.

כל טוב,

אבניאל

 

* * *

אהוד היקר,

ההערה שלך שהפלסטינים צודקים בטענה כי הישראלים גונבים אברי פלסטינים להשתלה, וכי ראייה לכך היא מציאותו של לב פלסטיני בגוף של עיתונאים ישראליים – זאת הברקה מדהימה! 

שנה טובה!

 משה גרנות

 

* * *

איך לכתוב סופר מצליח

דגימה מרומאן חדש "מגילת זכויות הירח"

 מאת רון לשם

"היא אספה אותי לסיור בדירה. הסלון היה מכוסה בגוונים חשוכים של רוטב עגבניות וקטיפה. המרפסת שקועה באובך גם כשהכביש למטה שומם, אבל ציפורים על עץ כתום מנגנות ישר פנימה, ובאופק רואים את הפסגות. חדר המגורים היה מוגף וילונות לבנים שקופים, שמכניסים הילת אור צהוב מהרחוב. ודלת הזזה אטומה. לא תמיד, היא הסבירה, רק בימים שבהם השלטים האלקטרוניים ברחובות מזהירים מפני זיהום אוויר וקשישים מתבקשים להישאר בבתיהם. אבל זהרה בת חמישים וחמש." ["מוסף הארץ", 18.9.09].

וכן הלאה וכן הלאה בזכות המקלדת הנוחה והסבלנות של הקוראים רבי מכר ועוד מעט קט כל עם ישראל סופרים ואולי גם המילים לספרים תצטרפנה מעצמן, עם הקטשופ.

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "הדיווח בדבר יכולותיה הגרעיניות של איראן התקבל על רקע הודעתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, אתמול [17.9] כי ארצו מקפיאה את התוכנית להציב מערכת הגנה מפני טילים על אדמת צ'כיה ופולין. אובמה הסביר כי בחר לשנות את פריסת הטילים, שעוררה כעס רב מאוד ברוסיה, מכיוון שהאיום האיראני אינו כולל טילים ארוכי טווח אלא רק טילים לטווח בינוני וקצר." ["הארץ" און-ליין, 18.9].

הוא צודק. בסך הכול הטילים עלולים להשמיד את ישראל ואז גם תיפטר בעיית הבנייה בהתנחלויות, כשם שהפצצות וארשה בספטמבר 1939 בידי חיל האוויר הנאצי פתרה להרבה יהודים עניים את בעיית הפשפשים בדירותיהם. אבל יש לנו חדשות לסכָל היושב בבית הלבן: גם תעשיות הנפט של סעודיה ועיראק עלולות להיעלם בגלל הטילים האיראניים לטווח הבינוני והקצר, ואז אזרחיך נטולי הבנזין יקללו אותך מבוקר עד ערב וישתדלו לקצר את תקופת כהונתך היהירה והאסונית, תקופה הרצופה שגיאות של טירון פוליטי שהולך ומאבד את כוח ההרתעה האמריקאי שעליו הוא מופקר.

* "נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, הצהיר היום (שישי, 18.9) כי 'עימות עם המשטר הציוני הוא חובה לאומית ודתית.' במצעד תמיכה בפלסטינים [בטהראן] במסגרת 'יום ירושלים' המצויין היום באיראן [ובעולם המוסלמי], שב וטען הנשיא כי 'השואה היא שקר המבוסס על טענה מיתית שאינה ניתנת להוכחה. נשיא איראן פנה גם למערב ולמדינות ערב בקריאה לנתק את קשריהם עם ישראל. 'המשטר הציוני לא יחזיק מעמד זמן רב. אל תקשרו את גורלכם עימו... למשטר הזה אין עתיד והוא יגיע לקיצו בקרוב.'" ["הארץ" און-ליין, 18.9].

ב"יום ירושלים" המוסלמי אנחנו מאחלים לך מכל לב, ארכי-מנוול שכמוך – למרות שחג פורים רחוק עדיין – שסופך יהיה כסופו של המן האגגי ויתלו אותך בכיכר העיר על עץ פרסי גבוה עד צאת נשמתך הפסיכופאטית! – נבצר מבינתנו הבן איך לחתיכת חלאה שכמוך נותנים לנאום בעצרת האומות המאוחדות, ואילו אותנו מאשימים בפשעי מלחמה! – כנראה חלק ניכר מהעולם עודנו, או כבר – מזוהם כמוך! – כולל המדינות שהצביעו בעד החלטת עצרת האו"ם שהביעה דאגה מיכולותיה הגרעיניות של ישראל ודרשה לשים אותן תחת פיקוח!

סוף-סוף איתרו המדינות האלה את הסכנה הכי נוראה לשלום העולם – לא חתיכת חרא רווי בורות, טמטום, שינאה עיוורת וחוצפה נאצית שכמוך וכמו צמרת מדינת השקרים הדיקטטורית שלך – אלא אנחנו, הישראלים, היהודים – המשתדלים לשרוד באיזור עויין ואכזרי המאיים להשמיד אותנו.

אנחנו מאוד מקווים שהעם האיראני יתלוש יום אחד בכיכר העיר את הביצים שלך ושל חבריך לשלטון וישתחרר ויהיה עם חופשי ושוחר שלום וידיד לישראל וללא פחד להביע זאת בגלוי!

* מה קורה כשאתה בוחר לך מאהבת יהודייה אמריקאית שיודעת לכתוב? – שריל ויינסטיין מספרת כי חמש שנים עברו עד שנכנסה למיטה עם ברני מיידוף, ושם ציפתה לה אכזבה: מי שהיה ביג שׁוֹט בוול-סטריט, היה וֶרִי סמול בין הסדינים. "היה דיסוננס; כשהוא חיזר אחריי, הוא היה מחזר נחוש ואגרסיבי. כשנכנסנו למיטה, לא היה זכר לאגרסיביות הזו. חשבתי שזה נבע מהניסיון המיני המאוד מוגבל שהיה לו, לאור העובדה שהוא היה עם אשתו מאז שהיה בן 16. הוא אמנם ניהל רומנים לאורך השנים ואף סיפר לי עליהם, אבל כשהוא היה איתי במיטה, הוא לא היה מאהב טוב או מתוחכם. חוץ מזה, היה לו שמקעל קטן. זה לא הזיז לי, אבל הוא היה מאוד מוטרד מכך. למחרת הפעם הראשונה, הוא התקשר אליי ואמר לי בקול נכאים: 'עכשיו את יודעת עליי ועל מה שיש לי.'

"אמרו שאני משקרת. אם הייתי רוצה לשקר כדי להשחיר אותו, לא הייתי כותבת שהיה לנו סקס סביר, אלא שהיה נורא. אני אומרת: לכו תשאלו את גברת רות מיידוף והיא תאמר לכם איזה שמעקל יש לבעלה. אולי עכשיו ברני מסתובב בכלא עם מכנסיים מופשלות ומראה לכולם שהשמקעל שלו לא כל כך קטן." – יניב חלילי: "הרומן שלי עם ברני", מתוך: "ממון", "ידיעות אחרונות", יום שישי, 18.9.09.

* באחד המוספים הנידחים החשובים הופיעו בערב ראש השנה תשובות סופרים וחוקרים עבריים למישאל בעל הכותרת המגמתית: "על דילדולה של הרוח בישראל" –  מוזר, אנחנו לא הרגשנו כלל בדילדול הרוח בישראל! לא אצלנו באופן פרטי! – ולא בזירה הציבורית! – להיפך, מעולם לא היתה פריחה שכזו לחיי הרוח העבריים בעם היהודי בישראל! פריחה שאינה פוסחת אפילו על הרוח הפלסטינית בשפה העברית הנושבת באותו מוסף נידח חשוב!

 

 

* * *

לאונרד כהן

המוסיקה התגנבה אלינו

 

ברצוני להזכיר

להנהלה

שהמשקאות מהולים

ושלנערת המלתחה

יש סיפיליס

ושהתזמורת מורכבת

ממפלצות אס-אס לשעבר

אבל מכיוון שזהו

ערב השנה החדשה

ולי יש סרטן השפתיים

אחבוש את

כובע הנייר על

זעזוע המוח שלי וארקוד

 

מתוך: לאונרד כהן: השירים. מאנגלית: קובי מידן. כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור. אור יהודה, 2009, 286 עמ'.

 

 

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,236 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-118 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,214 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל