| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 482
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בתשרי תש"ע, 24 בספטמבר 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (88).
יוסף דוריאל: ברחתם מא-דורה? קיבלתם את גולדסטון. קברניטים שברחו מחובתם להגן על כבוד המדינה ממיטים עלינו סכנה קיומית, של התגייסות בינלאומית לחיסול "מדינת הפשע" היהודית.
אהוד בן עזר: נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני עצרת או"ם היום.
משה ברק: ראיון חלומי עם הבורא לראש השנה.
אורי הייטנר: יצחק שמיר בראי ההיסטוריה.
ברוך תירוש: "הממשלה העצמית של תושבי פלסטין".
איליה בר זאב: אמצע ספטמבר.
דודו פלמה: מתוך שְׂרֵפת הקיץ.
יהודה דרורי: האם יש לאבחן בין אזרח נאמן ואזרח ש"אינו כזה".
אהוד בן עזר: מתוך היומן: באוטובוס עם גרשון שקד מחיפה לתל-אביב.
AN OPEN LETTER TO PRESIDENT OBAMA From: Lou Pritchett
יוסי גמזו: סָבְתָא פִירְט.
הסופר המצרי הליברלי עלי סאלם: מסעי לישראל היה ניסיון להיחלץ מהשנאה.
מקור התרגום בממר"י.
עקב החגים הבאים עלינו לטובה ייתכנו שינויים במועדים ובתכיפות של הופעת המכתב העיתי החשוב "חדשות בן עזר" ועם הנמענים הסליחה
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
– אָז בְּמַה אַתָּה מַעֲסִיק אֶת זִקְנוּתְךָ?
– אֲנִי מְלַקֵּט עֲדָשִׁים מִבֵּין הַמַּצָּעִים
שֶׁשָּׁכְחוּ בִּמְנוּסָתָן נְסִיכוֹת מְבֹהָלוֹת.
מתוך המחזור "נגיעות" (88)
יוסף דוריאל
ברחתם מא-דורה? קיבלתם את גולדסטון.
קברניטים שברחו מחובתם להגן על כבוד המדינה ממיטים עלינו סכנה קיומית, של התגייסות בינלאומית לחיסול "מדינת הפשע" היהודית
אחרי שגורש מלבנון, למד יאסר ערפאת שלא יוכל לנצח את ישראל בשדה הקרב הקונוונציונאלי אלא רק בנשק לא-קונוונציונאלי – של גיוס דעת קהל עולמית לצידו. גלי הזעם הבינלאומי על ישראל, שעורר טבח סברה ושתילה ב-1981 – הוכיחו עד כמה קל להפיץ עוינות למדינת היהודים כשמציגים אותה כמבצעת פשעי מלחמה. לשם כך לא צריך לחכות לפשע שבוצע בפועל, ואפשר להמציא אותו ולסמוך על עיתונות תומכת טרור ועל גיס חמישי בישראל עצמה – שיפיצו כל עלילה דם שתשרת את הטרור הערבי. וכך, אינתיפאדת אל-אקצה, שתוכננה מראש בקפדנות, נפתחה במטח של עלילות דם שנקלטו מיד על ידי עיתונות עוינת לישראל בעולם כולו. המוצלחת שבהן היתה "רצח הילד מוחמד א-דורה", בסרטון טלוויזיה מבוים, עם תיאורים נלהבים של עיתונאים – על מכונות ירייה ("מכונות" ברבים, ולא סתם מכונת ירייה של צה"ל) שבחרו להם כמטרה ילד ערבי בן 12. הצלם, שבסרטו נראו רק כמה כדורים בודדים פוגעים בקיר שליד הילד (שגם הם נורו מעמדה פלשתינית), לא היסס לתאר במילים נרגשות איך צרורות הירי פתחו לילד את הבטן ושפכו החוצה את מעיו, וסוכן הטלוויזיה הצרפתית – יהודי שונא ישראל – שהפיץ את הסרט בעולם, הצהיר במצח נחושה שלא יוכל להראות את הקטעים המוכיחים את סיפורי הצלם כי "הם קשים מאוד לצפייה." כשפטריוט יהודי מצרפת אילץ אותו להציג קטעים אלה בבית המשפט, התברר שהם לא קיימים. אני מספר זאת כדי להוכיח שלא היה דרוש מומחה עם ניסיון ממושך כשלי בתחקירים צבאיים – כדי להזים את עלילת הדם באיבה ולהביא את מפיציה לדין. אלא שכאן התגלתה במלא עוצמתה וכיעורה חזית הממסד הישראלי המגן על עלילות הדם נגדנו, כולל דובר צה"ל, עיתונאי החצר, פוליטיקאים, ועד לצמרת הממסד המשפטי. כשהזמת עלילת הדם הושתקה על ידם, הפך מוחמד א-דורה הקטן, בידי ממשיכי דרכו של ערפאת, לאייקון הסתה מתמשכת וגיוס שאהידים נגד ישראל, וכן – כמנוף לעידוד המצאת והפצת עלילות דם חדשות, כולל אלו שהזינו את דוח השופט גולדסטון (גולדשטיין) היהודי על מבצע "עופרת יצוקה".
כשהוזמנתי, בתחילת ספטמבר, להציג בארה"ב את עמדת ותיקי מלחמת העצמאות שלנו על המלחמה בטרור, לקחתי גם את דיסקט המצגת שלי על עלילת הדם הנ"ל, וחשבתי שנכון להשלים אותה בהודעה מעודכנת של דובר צה"ל על הפרשה, לאחר שהדוברת הקודמת הצהירה לעיתון – שאין היא יכולה לומר שצה"ל לא הרג את הילד. פנייתי אל דובר צה"ל החדש בעניין זה לא נענתה עד היום, וזו הוכחה נוספת שחילופי השלטון בישראל לא גרמו להחלפת דיסקט הכניעה של קברניטינו לעלילות הדם, הממשיכות לגייס נגדנו את דעת הקהל בעולם, עד כדי סכנה לנידוי מוחלט של ישראל, בקנה מידה של סכנה קיומית. עשר שנים של הסברת סכנה זו והצעות לסיכולה – לא חדרו את שריון הבוּרוּת המתנשאת של מנהיגינו. אותו שר ביטחון שנכשל בהזמת עלילות הדם של אינתיפאדת אל-אקצה שלח את צה"ל למבצע "עופרת יצוקה", שסיפק לאויבי ישראל הזדמנות חדשה להפצת תמונות וסיפורים בדויים, להסתת העולם כולו נגד מדינת היהודים. השופט גולדסטון דורש להקים ועדת חקירה לפשעי מלחמה של קציני צה"ל, אך מה שדרוש הוא – ועדת חקירה לפשע נגד העם היהודי – של הנהגה שברחה מחובותיה להגן על כבודה של ישראל ולמגר את תעמולת הזוועה נגדה.
הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי
אהוד בן עזר
נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו
בפני עצרת או"ם היום
– היה מרשים מאוד, צודק מאוד, ומבטא דעתו של כל ישראלי שאינו מזדהה עם הצד הפלסטיני.
עם זאת כדאי לזכור כמה דברים:
נתניהו הגן בחום ובכישרון על מבצע "עופרת יצוקה", מבצע שמאחוריו עמדה נחישותו ותבונתו של קודמו אהוד אולמרט. גם חיסול הכור הגרעיני בסוריה, שהיה איתות ברור לאיראן, היה בזכותו של אולמרט. וזה האיש שמשפטו עומד להתחיל מחר, ואשר יעבור דרך ארוכה מאוד של ייסורים עד שיזכה בזיכוי מוחלט, מה עוד שמתברר שבידי מבקר המדינה הטהרן, שהחל בציד המכשפות כלפי אולמרט, רשימה של עוד פוליטיקאים רבים וחשובים שנהנו אף הם מתרומות נדיבות למסעות הבחירות שלהם ובקרוב יועמדו כנראה גם הם לדין! ומי ייתן ובקרוב כל עם פוליטיקאֵי ישראל פושעים! ורק שלדון אדלסון וחינמונו "ישראל היום", שעזרו להדיח את אולמרט ולהעלות את נתניהו – הם אינם בגדר שחיתות!
אך לא זה העיקר. העיקר הם המושבים הריקים הרבים בעצרת, שלא היססה להקשיב כמעט במלואה ולמחוא כפיים למטורפים המוסלמים הנאציים מועמר קדאפי ומחמוד אחמדינג'אד! – העיקר היא העמידה הפאתטית, הצודקת, של ישראל מול מרבית מדינות העולם המתאסלמות והולכות, עמידה שהזכירה את נאומו של נשיא צ'כוסלובקיה אדוארד בנש בזעקה לעזרה מחבר הלאומים בעוד גרמניה הנאצית כובשת את ארצו! ושרק לא יהיה זה בהיסטוריה גורל נאומו של נתניהו!
ומה רוצה מאיתנו הסכל אובמה? רק שני דברים: שנחזור לגבולות יוני 67' ושנעמיד את האופציה הגרעינית שלנו ואת הכור בדימונה תחת פיקוח בינלאומי שיסרס את המרכיב החשוב ביותר להישרדותנו באזור!
משה ברק
ראיון חלומי עם הבורא לראש השנה
לכבוד ראש השנה ויום הכיפורים חיפשתי את הדרך לראיין את אלוהים, הידוען הידוע מזה אלפי שנים כ"ריבונו של עולם". כדרכם של כל העומדים בראש, לא היתה דרך כלשהי להגיע אליו, אל הוד רוממותו. כל פנייה שלי בצינורות המקובלים של התפילה, הכריעה, תקיעת השופר, הצום וההתנזרות, לא פתחו לי כל שער. לא הצלחתי ליצור כל קשר איתו, כדי לדעת ולהבין, מי הוא ומה הוא. לפניותיי למלאכיו ולשרתיו נעניתי בהחלטיות שאסור בתכלית לראות אותו. הוא חייב להישאר סמכות עליונה, שבן אנוש יכול להתקרב אליה, אך מעולם לא יגיע עדיה. כאמור הודיעו לי במפורש, שלכל מי שינסה לחדור מבעד למעגל מלאכי השרת, הם יחסמו את דרכו, יסתמו לו את הפה, ויש מלאך אחד העושה זאת אפילו עד כלות הנשימה.
במבוכתי, הזדמנה לי ברירה טובה בבריחה לעולם חלומותיי, שם, להפתעתי, התממשו הזיותיי. כי למרבה הפלא מצאתי את עצמי בחלום ישוב על כסא, עם מיקרופון ביד – מול הוד קדושתו, שניאות להתראיין אצלי. למען האמת הוא דאג שלא בדיוק להיראות. ראיתי מולי מערכת עיניים, אוזניים, שיניים ושאר אברי גוף, שהקיפו ככוכבי לכת מוח גדול במרכז, במהירות כה גדולה עד כי לא יכולתי לדעת, כמה ואיזה אברים מרכיבים את דיוקנו. לכן לא הצלחתי להרכיב לעצמי את מראהו, כמו שנאמר: "וראיתם את אחוריי ופני לא ייראו." אך זכיתי בכל זאת ביתרון חלומי אחד. קולו מהשמיים היה צלול וממוקד, והגיב בו ברגע על כל מה שחש אחד מאבריו שנעו בחלל, ושידרו אל המוח.
במבוכתי במעמד זה, אך טבעי היה שהוא זה שפתח בשאלה ראשונה, בלי לשאול לשמי ולזהותי, שהכיר מדיווח מדוייק של מלאכיו שברשימותיהם אנו מופיעים כולנו. לכן ניגש ישר לעניין, הפה עצר את סיבובו הקוסמי ושאל: "מה ברצונך לדעת אודותיי, כי טרחת והצלחת לעלות לגובה כה רב ולהתגנב דרך מעגל האבטחה המלאכי עד לכיסא כבודי?"
אני – הוד קדושתו חובקת רובו של העולם, אני רוצה לדעת: האם באמת נכון שאתה בראת את כל היקום בששה ימים?
הקב"ה – כן! אני בראתי בששה ימים את האדם, בעלי החיים, הצמחים, הרי הגעש, הרוחות, השיטפונות וכל השאר...
אני – האם אתה מפעיל את כל אלה עד עצם היום הזה?
הקב"ה – ודאי וודאי. כל דבר על פי יישק, הרי אתם מודים תמיד ש"הכל נעשה בדברו."
אני – אז מדוע יש כל כך הרבה דברים רעים עלי אדמות: הרי געש מתפרצים, שיטפונות, ורעידות אדמה בהם נהרגים הרבה אלפים. מדוע יש עמים רעבים לעומת עמים שבעים ועוד ועוד.
הקב"ה – כי על ידי כך תלמדו להעריך את מעשיי הטובים.
אני – טוב! למדנו כבר! אנחנו מסכימים איתך שאתה יודע לעשות טוב. אך מדוע אתה כה אכזרי ועושה כל כך הרבה רע.
הקב"ה – כי אינכם נוהגים כיאות וחוטאים על כל צעד ושעל.
אני – אבל אתה מעניש גם את אלה שאינם חוטאים. מה עוד עלינו לעשות.
הקב"ה – עליכם לשמור על מצוותי: לאכול בשר פרה אך לא בחלב; לכרוך תפילין על יד וראש; להדליק נרות בשבת וכו'.
אני – מה הקשר בין זה לחטאים. הנה אתה מתיר לשחוט פרה כדי לאכול את בשרה, ויש עמים שאצלם הפרה היא קדושה.
הקב"ה – אתה מתחיל להתחצף. אל תספר לי על הודים וסינים, עבורי הם אינם קיימים. "אני אחד ואין שני," "דע בפני מי אתה עומד," וכרע ברך על שהסכמתי לפגוש אותך.
אני – ומה עלי לעשות?
הקב"ה – אל תרבה ב"קלוץ קאשס", ותעביר אלי את כל פניותיך בעל פה בתפילות, שתשמיע מן הקרקע הכול מוקלט אצלי, ויש אפילו כוס בה מתרכזות כל דמעות הבוכים בעת תחינתם.
אני – אבל איך אדע את תשובותיך?
הקב"ה – אתה חייב לחכות לתוצאות. אני עליון על כל. אני פטור מלהשיב לקטני ארץ. אני עושה מה שמתחשק לי, כדי להשתעשע. לכן אני דואג להיות בלתי צפוי, ומכה פה ושם בטרם עת, כי זה מרגש יותר... הרי אתם מתנחמים בכך ש"אני נותן, ואני לוקח."
אני – אז למה להתחנן אליך ולהתרפס, כשאיננו יודעים אם זה יועיל או לא ?
הקב"ה – כי אני עליון ובני אדם הם תחתיי. לכן עליהם לכרוע ברך ולהתחנן מכל הלב. כל זאת כשאני חופשי להחליט מה שארצה ופטור אפילו מהצורך להשיב להם תשובה.
אני – אם אתה מתפעל עד היום את בני האדם, החיות, הצמחים ואיתני הטבע המאיימים, הרי שאתה רודן אכזר ביותר האחראי לסבל הגדול של העולם.
זה היה כנראה יותר מדי. כי מלאכי השרת קראו לפתע "תם הראיון," והם אחזו אותי בידיהם, להורידני למטה. התעוררתי.
עתה התפניתי לחשוב על הדברים ואמרתי לעצמי: "אין כל ספק ששלמות הבריאה דוחפת לחשוב שאכן היה רגע בו היה בורא, או בורא עם פיצוץ שהפיח חיים בברואיו. אך מאז, הגיוני מאוד שעולם זה מתפתח לפי יחסי הקיום בין אדמה ומים המגדלים צומח; צומח המאכיל בעלי חיים, הנטרפים על ידי חזקים מהם (כולל בני אדם) שיגרה נאבקת בניסיון להישרדות בתוך ההתפתחות. אך בתוך פעילות שכזאת, יש גם תקלות ותקרים. זהו על כן מקורם של הדברים הרעים המעכירים את חיינו. אל יספרו לי, ש"היושב במרומים" מנהיג כך את העולם. אין כל סיבה שהוא יהרוג משפחה שלמה בתאונת דרכים, עדה שלמה במגיפה, או חייל צעיר המטפל בזוג הוריו העיוורים. אלה הן תקלות טבעיות בכל תהליך, עם גורל בלתי צפוי. אך אסור בשום אופן לראות בכך "רצון אלוהים". לראות בהריגת מיליון ילדים בשואה שזה נעשה מרצונו, ואסור אפילו לומר החלטה משלו גרמה להריגתו של היתום אסף רמון, שאביו נהרג בשליחות האומה אך שש שנים קודם לכן.
יש מקום לקדש, להלל בחגינו ובמועדינו את היישות של קיומנו עלי אדמות. אך עלינו להפסיק לחשוב, שתחנונים וכריעת ברך לפני "רודן העולם", יוצרים סיכוי כלשהו למניעת האסונות. יש להשלים עם העובדה, שהאסונות הם תקלות טבעיות בתהליכים כה ארוכים ורבים. זהו היוצא דופן הבלתי צפוי גם ל"אדון העולם", שהיינו רוצים כי גם הוא יחוש שזהו אסון בלתי צפוי גם עבורו. טוב לנו יותר אם יהיה אלוהים "מופתע והמום ועצוב" למשמע התקלה שהיתה לבשורת האיוב, מאשר לחזור ולומר שהוא גרם לאסון מתוך שיקולים אלוהיים משלו, שלנו אסור לתהות על קנקנם.
אורי הייטנר
יצחק שמיר בראי ההיסטוריה
(תגובה לאלוף בן: "שמיר או רבין", "הארץ" 23.9.09)
"ההיסטוריה שכחה אותו", כתב אלוף בן על יצחק שמיר. לא. האליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה מנסה להשכיח אותו ולעוות את דמותו. התדמית של שמיר כראש ממשלה שמרן שלא עשה דבר, מנוגדת למציאות.
יצחק שמיר ניהל מאבק עיקש ולא פופולארי, כנגד כל הסיכויים, נגד מתן מעמד פליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בראשית גל העלייה. טענתו היתה, שכאשר לעם היהודי יש מדינה עצמאית, יהודי אינו פליט. שמיר שכנע את הממשל האמריקאי, והחלטתם הסיטה את הזרם ההמוני של יהודי בריה"מ מהגירה לארה"ב לעלייה רבתי של למעלה ממיליון יהודים (כן, אני סופר כיהודים גם את אלה שלחרפתנו אינם מוכרים כיהודים) למדינת ישראל.
עלייה זו היא הברכה הגדולה ביותר למדינה בדור האחרון, והישגיה הכבירים משפיעים לטובה על כל תחומי חיינו, ועוד טרם נהנינו מאפס קצה של תרומה זו.
בניצוחו של יצחק שמיר, מדינת ישראל קלטה את העלייה הזו, כך שכל עולה מצא קורת גג מעל ראשו ותנאים סבירים לתחילת דרכו בארץ החדשה. זהו הישג שאין לו אח ורע בעולם. הרי ראינו איך עשור וחצי מאוחר יותר מדינת ישראל לא הצליחה לקלוט 8,000 איש שעקרה מגוש קטיף.
על פי החלטתו הנועזת של שמיר, ישראל חילצה את יהדות אתיופיה במבצע שלמה – אחד המעשים הציוניים הגדולים והחשובים ביותר בתולדות המדינה.
איך אפשר לומר על מי שביצע כל זאת ש"הישגו הגדול היה הישרדותו בשלטון"? איך אפשר לכנות אותו "מאובן שהעביר זמן בתפקיד"? מי שמתעלם מכל אלה, אינו מבין מהי מהותה העליונה של ישראל כמדינה יהודית וציונית. מי שאומר זאת, הוא מי שבעיניו עשייה היא רק פעולה מדינית המובילה לנסיגות. אכן, ראשי הממשלה שבאו אחריו היו פעלתנים ביותר בכיוון זה. אין ספק שכוונותיהם היו רצויות, אך במבחן התוצאה, אנו נוכחים מידי יום ביומו לאן הובילה דרך זו. ודאי שלא לשלום.
"שמיר או רבין" – זו הברירה שמציע בן לנתניהו. למען הגילוי הנאות אספר, שכאשר עמדה בפניי הברירה הזאת, בבחירות 92', בחרתי ברבין. היום, כעבור 17 שנים, אני רואה את הדברים אחרת לגמרי. אני משוכנע, שבסופו של דבר ההיסטוריה תשפוט את שמיר כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו.
ברוך תירוש
"הממשלה העצמית של תושבי פלסטין"
לאהוד הנמרץ שלום,
ושנים רבות וטובות בבריאות ובהמשך היצירתיות והראייה השפוייה,
וליוסי אחי-מאיר אומר 'הצחקת אותנו' בסקירתך המדינית האחרונה [גיליון 481]. יצחק שמיר אמנם היה רהוט ואיתן בניהול ענייני המדינה, אולי מפני שבמקור לא היה איש 'חרות' כמו מנחם בגין, שמסר את כל סיני למצרים, עם כמה תוספות, למרות שחצי האי לא היה שייך למצרים, וגם אחרי שסיפחוהו מהבריטים, המצריםם לא העניקו אזרחות מצרית לבדווים תושבי סיני.
יוסי אחי מאיר 'מחליק' את מסירת סיני למצרים, ומתגדר בהענקת "אוטונומיה לפלסטינים ולא ויתורים טריטוריאליים."
מן הראוי שיזכור כי מיד אחרי נאומו של מנחם בגין בדבר ה"אוטונומיה לערביי ארץ ישראל," הודיעו האמריקנים שההסכם ב'קמפ דויד' בתרגום לעברית אינו נכון, ורק האנגלית היא המחייבת, ושם לא נזכרת כלל כל אוטונומיה, אלא:
"THE SELF GOVERNMENT OF THE INHABITENTS OF PALESTINE"
כלומר "הממשלה העצמית של תושבי פלסטין" כולל תושבי הנגב, רמלה ולוד, חיפה עכו ונצרת וכל השאר.
אכן, "רק הליכוד יכול", וראשיו העבירו לערבים שטחים משלטון ישראל, והציעו הרבה יותר, אך הערבים דחו כמובן את כל ההצעות, והם עם הסורים והלבנונים מקווים לקבל את מבוקשם בדומה למה שנתן בגין לסאדאת – הכול עם תוספות!
בברכה להתעשתות ראשי המדינה,
ברוך תירוש
איליה בר זאב
אמצע ספטמבר
יְמֵי לַחוּת אַחֲרוֹנִים, מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹגְעִים בָּנוּ.
שִׁלְפֵי חַמָּנִיּוֹת נֶאֱסָפִים לְקֻבִּיּוֹת עֲנָק –
עוֹד מְעַט יִלָּקְחוּ אֶל פִּיּוֹת מַעֲלֵי-הַגֵּרָה
לִיצֹר אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הֶחָלָב, לְהֵינִיק דּוֹר חָדָשׁ
של טוֹמְנֵי זְרָעִים
וְחוֹזֵר
וּבָא
וְשׁוּב יֵאָסְפוּ כְּאִלּוּ לֹא עָבְרָה שָׁנָה.
חָלִילָה לִי לְהַטִּיל סָפֵק בְּמַחֲזוֹר חַיֵּי הַסְּתָו
בְּעוֹד לַהֲקוֹת-יוֹנִים עָטוֹת עָלֵינוּ,
מְנַקְּרוֹת בַּאֲדָמָה בִּלְהִיטוּת שֶׁל סְעוּדָה מַפְסֶקֶת –
מוֹפָע מוּזָר בְּבֹקֶר פְּרָטִי.
מַשָּׁק כְּנָפַיִם סוֹחֵף אוֹתָךְ לְרַחֵף כְּמוֹ סוּסִים חָבְרוּ לָךְ
לְמִקְצָב גֵּאֶה,
אָצִיל.
רוֹכְבֵי אוֹפַנֵּי שֶׁטַח צְעִירִים מְגִיחִים בִּפְרָאוּת
מִשְּׁבִילֵי יָחִיד שֶׁבַּיַּעַר.
עוֹד לֹא חֹרֶף –
עֲלֵי אֵיקָלִיפְּטוּס צוֹנְחִים, מְכַסִּים בְּדַרְכֵי הֶעָפָר
צֵל אָדָם עוֹבֵר.
רַק צַיָּדֵי הַיּוֹנִים מֵפֵרִים אֶת הַשַּׁלְוָה בִּירִי מְפֻצָּל.
אֶמְצַע סֶפְּטֶמְבֶּר –
הַכֹּל מַמְתִּין לָנוּ.חַיּוֹת הַבָּר מֵעֵזוֹת מַבָּט,
חוּטֵי מֶתַח נָמוּךְ נֶעְלָמִים מִמַּרְבְּצֵי הַבָּקָר,
בְּפִנַּת הַחֹרֶשׁ עֵץ חָרוּב –
רַחַשׁ דְבוֹרִים הֹלֵךְ וְקָרֵב
דודו פלמה
מתוך שְׂרֵפת הקיץ
מִתּוֹךְ שְׂרֵפַת הַקַּיִץ
בָּאתִי אֶל הַסְּתָיו כְּפָלִיט.
בִּזְהִירוּת הוֹסַפְתִי אֶת מִטְעָנִי הַדַּל
לַעֲרֵמַת מַעֲשַי הַמֵּתִים שֶׁנוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.
בַּלֵּילוֹת הִשְׁקַפְתִי בַּחֲרָדָה אֶל הַגְּבָעוֹת
מְקוֹנֵן בָּרוּחַ הַנּושֶׁבֶת אֶל
מִשְׁמְרוֹת הָאֵבֶל שֶׁל טוּרֵי הֶחָצָב.
בְּמַשַּׁק רַךְ חָלְפוּ מֵעַל לְרֹאשִׁי
מְשֻׁלְּשֵׁי עוֹפוֹת נוֹדְדִים
זוֹעֲקִים מָרָה אֶת שִׁירַת
כּוֹכַב-הַדָּרוֹם הַחוֹרֵט גַּעְגּוּעִים
עַל אִישׁוֹנֵיהֶם הַדּוֹלְקִים.
עֲקֵבוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ מִתְרַחֶקֶת שָׂרְטוּ
תְּלָמִים בְּפָנַי הַמִשְׁתַּנִּים לְאַט.
חֶרֶשׁ נָסוֹגוּ יְרֵחַי
כְּשֶׁמִּתּוֹךְ גּוּפַת אֱלוּל הַנִּרְקֶבֶת
עָלָה תִּשְׁרֵי יָפֶה וְנוֹצֵץ
כְּאַחַד הָאֵלִים.
לְפֶתַע הָיָה נִדְמֶה
שֶׁכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד
וּלְרֶגַע חוֹלֵף שֶׁל טֹהַר
רָצִיתִי לִבְכּוֹת וּלְהֵאָסֵף
אֶל מוֹתִי,
כְּמוֹ עוֹנוֹת הַשָּׁנָה.
כְּמוֹהֶן לָשׁוּב מֵחָדָשׁ
לָעַד.
יהודה דרורי
האם יש לאבחן בין אזרח נאמן
ואזרח ש"אינו כזה"
האבחנה שמבקש השר אביגדור אבידור ליברמן ליצור בין אזרחים נאמנים ללא נאמנים ראויה למבט עמוק יותר מאשר סיסמאות שדופות של "פשיזם" או "בולשביזם" מפני שאנו חיים במדינה בה כרבע מתושביה אינם מאמינים בה, או שאינם נאמנים לה, או שאינם תורמים לה – ולא מדובר בערבים בלבד.
האהדה בציבור לה זוכה השר ליברמן נובעת מכך שכולנו מבינים כיום שעלינו ליצור במדינת ישראל מנגנון שיפריד בין האזרח המאמין במדינה ובחוקיה, ואשר תורם לרווחתה ומוכן לתת נפשו להגן עליה – מאותם אלה שאינם מכירים במדינה בקיומה ובחוקיה, ממעיטים לתרום לה, אבל נהנים ממשמניה. ולכן, מכיוון שבקרוב יחולקו תעודות הזהות החדשות לכל תושבי מדינת ישראל, תהיה זו ההזדמנות פז למתוח את הקו הברור בין האזרח האמיתי ל"אזרח ההגדרתי" (כפי שזה קיים במדינות נאורות רבות בעולם !!)
המינוח "אזרח הגדרתי" בא לציין אדם שלפי הגדרה אבסטרקטית קיבל בעבר אזרחות ומבחינה משפטית לא ניתן לשלול ממנו את אזרחותו אף שאינו מוכן להצהיר נאמנות למדינה. בניגוד לכל המתלהמים הן מהשמאל והן מהמגזר הערבי, ליברמן לא מדבר על גירוש תושבים ושלילת אזרחותם אלא למעשה אלא כאמור באבחנה של חובות ובזכויות שבין האזרח האמיתי – המאמין במדינה ותורם לה, לבין ה"אזרח ההגדרתי" שאזרחותו הינה חד צדדית, דהיינו לרווחתו האישית בלבד !!
לפיכך, לא יהיה זה "גזעני" שאזרח שיסרב להצהיר אמונים למדינה ולהירשם כמשלם את מיסיה ולהצהיר על נכונותו לשרת בכוחות הביטחון מתי שיקרא לכך – יקבל תעודת זהות בצבע אחר שיציין שהוא "אזרח הגדרתי". דהיינו, הוא לא יורשה לבחור או להיבחר לכנסת. אבל גם לא יחוייב בשירות לאומי או בצה"ל הוא גם לא יוכל לקבל שכר בשירות המדינה. לא יחוייב בתשלומים לביטוח לאומי וביטוח בריאות ולכן גם לא יהיה זכאי לשירותים אלו (אבל הוא חופשי לספק לעצמו שירותים אלו באופן פרטי). הוא לא ייהנה מהסובסידיות לחינוך גבוה והוא יחוייב לחדש את תעודת הזהות שלו מדי שנתיים ואז גם עליו ולהראות הוכחות כי שילם בתקופה שחלפה מס הכנסה ומיסים מוניציפאליים כחוק.
הדבר בעצם דומה לנעשה בארה"ב. כל מי שרוצה להיות אזרח ארצות הברית חייב להישבע אמונים למדינה ולחוקתה, ולפני היותו אזרח מן המניין (לאחר תקופת המתנה של 5 שנים...) הוא מחוייב לשלם מיסים גבוהים יותר מאזרח רגיל ואינו נכלל בפנקס הבוחרים. אין פה "פשיזם" ואין פה "בולשביזם" אלא הגיון אזרחי פשוט.
הנושא הטעון במחלוקת הוא: על מי זה ישפיע ? ניתן להניח כי רק כמה עשרות אלפים של קיצונים איסלאמיים יסרבו ועוד כמה אלפי יהודים חרדים ואולי גם כמה מאות של אנרכיסטים קיצונים. מצידי, שיהיו בקטגוריה של "אזרחים-הגדרתיים" (או שילכו מפה לכל הרוחות...)
אני גם משוכנע שמאות אלפי ערבים החיים ומיעוטים אחרים החיים בתוכנו כן יישבעו אמונים למדינה כי רובם כן תורמים, ונאמנותם אינה מוטלת בספק, לפחות מהסיבה שאף מדינה במזרח התיכון לא טיפלה באזרחים ערביים בצורה כל-כך נאורה כמו מדינת ישראל.
אהוד בן עזר / מתוך היומן
באוטובוס עם גרשון שקד מחיפה לתל-אביב
ביום רביעי, ה-29.10.75, השתתפתי יחד עם גרשון שקד ואריה אבנרי בערב הרצאות קצרות ושאלות ותשובות בבסיס חיל האוויר במפרץ חיפה, ליד שדה התעופה. להפתעתי זה היה קצר ומוצלח. אך שקד עצמו מכביד בפטפטנות המביכה והמתרפסת שלו וההתחכמות הזולה שאינה פוסקת ומעידה על חוסר ביטחון עצמי. יצא לנו לשבת יחד באוטובוס, עד תל אביב. הוא שכח שפעם כינה את כל ספריי כ"רפורטאג'ות" שלא יעמדו במיבחן הזמן, אך לא שכח ואינו שוכח להזכיר לי כל פעם שהוא פוגש בי כי פעם, בביקורת על קובץ מאמרים על ברנר [ב"תרבות וספרות" של "הארץ"] כתבתי שלא הבנתי את מאמרו.
לפני שהגענו לתל אביב שאל אותי – "אתה כתבת את 'המחצבה', לא?"
רציתי לענות לו – "לא. אני כתבתי את 'המעברה'. בלס כתב את 'המחצבה' – "
אך תשובה זו באה לי במאוחר. הוא ביקש ברמז שאשלח לו את "לא לגיבורים המלחמה" שטרם קרא. שלחתי.
[אחרי שנים רבות ערך שקד יחד עם לייקה ביירך את סדרת הטלוויזיה על הספרות העברית "לשון המראות" בטלוויזיה הלימודית. לייקה ביקשה ממני קלטת של הסרט "המחצבה" לתוכנית אבל לבסוף, בפרק העוסק ביצירות מהספרות העברית על שנות העלייה לאחר קום המדינה, המחיזו קטעים לא מלהיבים אחדים מ"המעברה" של בלס והתייחסו לאחד הרומאנים של קנז. ואילו אותי ואת "המחצבה" לא הזכירו אפילו במילה אחת. לימים לייקה אמרה לי שזו היתה החלטתו של שקד].
VP of Procter & Gamble Speaks out about our president.
Lou Pritchett is one of corporate America 's true living legends – an acclaimed author, dynamic teacher and one of the world's highest rated speakers. Successful corporate executives everywhere recognize him as the foremost leader in change management.
Lou changed the way America does business by creating an audacious concept that came to be known as "partnering." Pritchett rose from soap salesman to Vice-President, Sales and Customer Development for Procter and Gamble and over the course of 36 years, made corporate history.
AN OPEN LETTER TO PRESIDENT
OBAMA
From: Lou Pritchett
Dear President Obama:
You are the thirteenth President under whom I have lived and unlike any of the others, you truly scare me. You scare me because after months of exposure, I know nothing about you.
You scare me because I do not know how you paid for your expensive Ivy League education and your upscale lifestyle and housing with no visible signs of support
You scare me because you did not spend the formative years of youth growing up in America and culturally you are not an American.
You scare me because you have never run a company or met a payroll.
You scare me because you have never had military experience, thus don't understand it at its core.
You scare me because you lack humility and 'class', always blaming others.
You scare me because for over half your life you have aligned yourself with radical extremists who hate America and you refuse to publicly denounce these radicals who wish to see America fail.
You scare me because you are a cheerleader for the 'blame America' crowd and deliver this message abroad.
You scare me because you want to change America to a European style country where the government sector dominates instead of the private sector.
You scare me because you want to replace our health care system with a government controlled one.
You scare me because you prefer 'wind mills' to responsibly capitalizing on our own vast oil, coal and shale reserves.
You scare me because you want to kill the American capitalist goose that lays the golden egg which provides the highest standard of living in the world
You scare me because you have begun to use 'extortion' tactics against certain banks and corporations.
You scare me because your own political party shrinks from challenging you on your wild and irresponsible spending proposals.
You scare me because you will not openly listen to or even consider opposing points of view from intelligent people.
You scare me because you falsely believe that you are both omnipotent and omniscient.
You scare me because the media gives you a free pass on everything you do.
You scare me because you demonize and want to silence the Limbaughs, Hannitys, O'Relllys and Becks who offer opposing, conservative points of view.
You scare me because you prefer controlling over governing.
Finally, you scare me because if you serve a second term I will probably not feel safe in writing a similar letter in 8 years.
Lou Pritchett
This letter was sent to the NY Times but they never acknowledged it. Big surprise. Since it hit the internet, however, it has had over 500,000 hits. Keep it going. All that is necessary for evil to succeed is that good men do nothing. It's happening right now.
יוסי גמזו
סָבְתָא פִירְט
הַדֶּשֶא סְבִיב הַצְּרִיף שֶלָּהּ יָרֹק הָיָה כְּצֶבַע
רְעַב עֵינֵי הַיֶּלֶד וּכְרִיכַת הַ"Leaves of Grass"
עַל קֶרֶש מַדַּף הַסְּפָרִים הַכֵּהֶה, בּוֹ נָדְפוּ כְּמוֹ רֵיחוֹת מָהָגוֹנִי
תּוּגַת אַלְמְנוּתָהּ וְזֵכֶר בּוּדַפֶּשְט שֶל אָז.
מֶה הָיָה רֶגַע שְבִירַת אוֹתוֹ קֶרַח סָמוּי שֶל הִסּוּס בּוֹ הֶחְלִיטָה
לָצֵאת מִגִּדְרָהּ, מֵחַדְרָהּ, אֶל הַחוּץ וְלִקְרֹא לוֹ לַיֶּלֶד הַזָּר?
כְּלוּם בְּדִידוּת מְזַהָה בְּדִידֻיּוֹת אֲחֵרוֹת כְּמוֹ כְּלָבִים שֶטִּבְעָם לְרַחְרֵחַ
זֶה אֶת זֶה אוֹ כְּמוֹ שְתֵּי אֳנִיּוֹת הַקּוֹרְאוֹת זוֹ לָזוֹ בְּצוֹפְרֵי-עֲרָפֶל?
"אִיגֶן," אָמְרָה כְּמוֹ רוֹזֶנֶת מָרִיצָה כָּזֹאת מִימֵי קַיְזֶר פְרַנְץ-יוֹזֶף,
"אַתָּה לְדַבֵּר סָבְתָא פִירְט וַאֲנִי, סָבְתָא פִירְט, לְדַבֵּר עִם אַתָּה."
"הֶלְיוֹטְרוֹפִּיזְם", יֹאמַר הַמִּלּוֹן מִקֵּץ כָּךְ וְכָךְ שְנוֹת זִכְרוֹן-חֶסֶד
שֶל שְתֵּי הָעֵינַיִם הַהֵן הַשְּחוֹרוֹת שֶהִבְחִינוּ בְּרוּרוֹת וּמִיָּד
בְּעַד מִשְקָפֶיהָ, בְּעַד הַחַלּוֹן וּבְעַד זָרוּתוֹ שֶל הַיֶּלֶד
בְּכָל יַתְמוּתוֹ הַכְּתוּבָה עַל מִצְחוֹ כְּאוֹת-קַיִן מַסְגִּיר, תַּחַת גַּל
שְחוֹר הַבְּלוֹרִית הַסְּיָחִית הַפְּרוּעָה, נְזִירָה מִמַּסְרֵק וּמִלֶּטֶף,
"הֶלְיוֹטְרוֹפִּיזְם הוּא מָה שֶמּוֹשֵךְ אֶת הַצֶּמַח אֶל אוֹר-הַחַמָּה."
אִם סוֹגְרִים עַל הַנֶּבֶט עֲצִיץ מְהֻפָּךְ שֶבַּנֶּקֶב שֶבּוֹ מִסְתַּנֶּנֶת
לֹא בְּדִיּוּק מֵעָלָיו, קְצָת בַּצַּד, אֲלֻמָּה פִילַנְתְּרוֹפִּית שֶל אוֹר
אֵין לוֹ בְּרֵרָה לַאֲסִיר-אֲפֵלָה זֶה אִם לֹא מִתְחַשֵּק לוֹ לִגְווֹעַ
אֶלָּא לִמְתֹּחַ אֶת כָּל בְּהוֹנוֹת צְמִיחָתוֹ אֶל חֲרִיר הַעֲצִיץ
זֶה שֶדַּרְכּוֹ מִסְתַּנֶּנֶת לָהּ קֶרֶן שֶל אוֹר אֶל צִינוֹק סְגוֹר הַחֹשֶךְ
כָּךְ שֶהַנֶּבֶט יַטֶּה לְעֶבְרָהּ כְּמִין גּוּר אֶל פִּטְמַת הוֹרָתוֹ
רֹאש מְלֻכְסָן בְּמִין אַף-עַל-פִּי-כֵן דַּרְוִינִיסְטִי לְעֵבֶר הַנֶּקֶב
וּבִלְבַד שֶיִינַק, אוֹ יִגְנֹב אִם צָרִיךְ, אֶת מְזוֹן-כְּלוֹרוֹפִיל-הַתִּקְווֹת.
זֶה בְּדִיּוּק אֵפוֹא מָה שֶאֵרַע שָם, לְפֶתַע, בְּעֶרֶב הַקַּיִץ
הַהוּא: יְלָדִים שִׂחֲקוּ בְּתוֹפֶסֶת, בְּסוּס אָרֹךְ, בְּמַאטְקוֹת, בְּשוֹטְרִים וְגַנָּבִים.
הַיֶּלֶד מִזְּמַן כְּבָר נוֹאַש מִכָּל אֵלֶּה, שָנִים הוּא כְּבָר רָץ בְּתוֹפֶסֶת
אַחַר הַתְּשוּבוֹת שֶעוֹד אֵין הוּא יוֹדֵעַ שֶלֹּא יִמְצָאֵן לְעוֹלָם
וְהַסּוּס הָאָרֹךְ שֶל הַלָּמָה-זֶה-כָּכָה אֵינוֹ מִתְקַצֵּר לוֹ אַף פַּעַם,
אֵין לוֹ שוּם מַאטְקָה לַחְבֹּט, לַהֲדֹף בָּהּ אֶת פִּינְג-פּוֹנְג הַטִּמְטוּם שֶל הָרִשְעוּת הָאֱנוֹשִית,
כָּל הַשּוֹטְרִים שֶהוּא מַכִּיר הֵם גַּנָּבִים בְּעֶצֶם
רַק בְּמַדִּים גְּנוּבִים שֶל אֵיזֶה שֶקֶר כּוֹחָנִי.
וּפִתְאֹם מוֹפִיעָה לוֹ הַסָּבְתָא הַזֹּאת כְּגַלְגַּל-הַצָּלָה לְטוֹבֵעַ,
מִי שֶגָּדְלָה עַל שִירַת הַמַּדְיָארִים, עַל שַנְדּוֹר פֶּטֶפִי, עַל אָדִי אַנְדְרֶה, יְדִידַת
פְרַנְץ מוֹלְנָר, בֶּלָא סֶנֶש, נְסִיכָה אָרִיסְטוֹקְרָטִית שֶל אֵיזוֹ הֲוָיָה שוֹנָה כָּל-כָּךְ מִן הַקִּבּוּץ
וְהִיא מְלַמֶּדֶת אוֹתוֹ בַּמִּלְעֵיל הַהוּנְגָּארִי שֶלָּהּ מָה זֶה יַאמְבּוּס,
מָה זֶה טְרוֹכֵיאוּס, דַּקְטִיל, אָנַפֶּסְט, אַמְפִיבְּרָךְ וְקִסְמָהּ שֶל שִירָה,
כְּמוֹ שַגְרִירוּת שֶל פְּלָנֶטָה אַחֶרֶת, כְּמוֹ פֶּתַח שַעֲרוֹ שֶל גַּן נָעוּל שֶהוּא מֻזְמָן בּוֹ
הַרְחֵק, הַרְחֵק מְאֹד מִבְּנֵי גִּילוֹ, מִן הַתּוֹפֶסֶת, הַסּוּסאָרֹךְ, הַמַּאטְקוֹת, הַשּוֹטְרִימוְגַנָּבִים.
הוּא לֹא יִשְכַּח אַף פַּעַם אֵיךְ קָרְאָה לוֹ אֶת ווֹלט וִּיטְמֶן
שֶלֹּא הֵבִין בּוֹ כְּלוּם מִלְּבַד לְאָן שֶהוּא שַיָּךְ
מַמָּש וּבֶאֱמֶת וְעַד עֻמְקֵי שָרְשֵי הַנֶּפֶש
בִּזְכוּת הַסָּבְתָא פִירְט הַזֹּאת,
הַנֶּקֶב בַּעֲצִיץ.
יוסי: דמותה המופלאה של סבתא פירט, גיבורת השיר, מלווה אותי זה שנים רבות כזיכרון מלבב ונדיר. היא היתה משוררת ידועה בספרות ההונגרית שלפני מלחמת העולם השנייה, ידידתם של פרנץ מולנר, בֶּלָא סנש (אביה של חנה סנש) ושאר הסופרים, המשוררים והאינטלקטואלים של בודפשט עירה. בעקבות בנה, שהיה מוותיקי הקיבוץ בו התחנכתי שבע שנים מחיי, כילד-חוץ בודד וחריג, היא הגיעה לשם אך היתה תמיד, למרות צניעותה ועממיותה, מעין שגרירוּת-זוטא של איזו פלנטה אחרת, ד"ש נוסטאלגית, מרתקת ושוברת-לב מן "העולם של אתמול", כניסוחו של סטפן צוויג.
לי, שהגעתי לאותו קיבוץ עקב מותה בגיל צעיר מאוד של אמי, ד"ר גרטי גמזו, אסיטנטנטית-המחקר של הסופר היהודי-צרפתי הנודע אנדרֶה מוֹרוּאָ – היא היתה קרן-אור מיוחדת, באורה ובחוּמה. כמי שגדל בבית בו התכנסו לעיתים קרובות הדודות חנה ואנדה והדודים יצחק, נתן, אברהם, סאמי ומאכס (שכילד בן 5-4 לא הבינותי ולא ידעתי כי הם חנה רובינא, אנדה עמיר, יצחק שדה, נתן אלתרמן, אברהם חלפי, סאמי גרונימן [מחבר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"] ומאכס ברוד [מי שהפיר את הבטחתו לידידו פרנץ קפקא לשרוף את כל כתביו – ובזכות הפרת-הבטחה זו העניק לנו את הגאון המיוּסר מפראג] – לי היתה סבתא מרגיט פירט זו, כעין תזכורת, מתובלת בפאפריקה מדיארית, מן הבית התל-אביבי שנעקרתי ממנו ושורשַי העקורים לא חדלו מלכאוב.
היא לימדה אותי את יסודות הפרוסודיה הקלאסית (תורת המשקלים בשירה), היא קראה באוזני, באנגלית המהוּנגֶּרֶת המקסימה שלה, את "I hear America singing" של וולט והיטמן שהערצתי (ושמקץ שנים רבות ערכתי מעין צליינוּת פרטית אל בית הולדתו בלונג-איילנד) והיא היוותה עבורי הוכחה שקטה אולם בלתי מעורערת, לכך שעם כל הכבוד לטראקטור ולכדורסל, משוררים אמנם אינם נחוצים בסידור-העבודה, אך כמו שכתבה פעם לאה גולדברג: גם לאיילות יש מקום בעולמנו...
הסופר המצרי הליברלי עלי סאלם:
מסעי לישראל היה ניסיון להיחלץ מהשנאה
מקור התרגום בממר"י
בסוף חודש אפריל 2009, העניק האינטלקטואל המצרי עלי סאלם ראיון נרחב ליומון "אל-נהאר" הכוויתי[1], בו סיפר בהרחבה על ביקורו הראשון לישראל, ממרחק של 15 שנה ועל ספרו שנכתב בעקבות הביקור. סאלם דיבר על העול שהטיל ביקורו על האינטלקטואלים ועל החברה המצרית כולה ועל הפעולות שננקטו נגדו בעקבות הביקור. כן סיפר על השינוי שחל בו ועל הרצון להכיר את הצד השני, שהחל עם יוזמת השלום האמיצה של הנשיא המנוח אנור אל-סאדאת ועל היתרונות הרבים של השלום עם ישראל.
להלן תרגום חלקים נבחרים מן הראיון:
בני דורי לא מסוגלים להתנער מכאבי 1967
שאלה: היום, חמש עשרה שנה מאז ביקורך [הראשון] בישראל ופרסום ספרך "מסע לישראל"[2], מה אומר לך התאריך ה-7 באפריל 1994? איך אתה תופס את הביקור הזה ומה נשאר ממנו בזיכרון שלך?
סאלם: נשאר ממנו הרבה, שכן רתמתי את הסוסים לפני העגלה באומץ ורציתי להיות הראשון שמתחיל בעצמו ועובר מזמן המלחמה אל זמן עשיית השלום, בזמן שכל אחד מאיתנו... צריך היה להגדיר [לעצמו] את מעשיו.
ביקורי הטיל עול כבד על האינטלקטואלים ועל החברה המצרית, שבא לביטוי בשאלה: איך עלינו לנהוג עם החברה הקטנה הזאת, הצמודה לנו? [קרי החברה הישראלית]. המציאות כפתה עלינו להיכנס למערכה של שלום עם החברה שהביסה אותנו באכזריות בשנת 1967. בני דורי לא מסוגלים להתנער מהכאבים של שנת 1967. כל המתקפות שספגתי היו מפני שהצבתי אותם בפני האמת ודרשתי מהם להתחיל בחיים מסוג חדש וזה דבר מכאיב. רציתי שילכו בדרך שדורשת מאמץ ויצירתיות, אבל הם עצלנים.
המתקפות והגידופים שהייתי נתון להם, הם עניין רגיל, ולמרות שלא תמצא איש במדינה האומר בגלוי – 'אנחנו נגדו', ישנה הסכמה כללית לקלקל את שמי הטוב ולעשות לי רצח אופי. בשנת 1996 בוטלה חברותי באיגוד מקצועות הקולנוע, לאחר שהייתי חבר בשלוש מחלקות: כתיבה, בימוי ומשחק. אחרי שחקרו אותי באיגוד, שאלתי אותם: בגין איזו עבירה מפטרים אותי? גיליתי שאין שום כלל [של האיגוד] האוסר נורמליזציה, אלא ישנה החלטה האוסרת ספציפית שיתוף-פעולה אומנותי עם ישראל... אגב, ביטול חברותי באיגוד מקצועות הקולנוע, לא עוררה עניין רב בקרב הציבור. אולם ביטול חברותי באגודת הסופרים המצריים בשנת 2001 עורר המולה. בעיקר כאשר פניתי לבית המשפט, אשר החזיר לי את חברותי, אך לבסוף התפטרתי על דעת עצמי.
שאלה: יש בצד השני מי שעוזר לך?
סאלם: בוודאי. תמיכה נפשית. [אני מקבל גם עזרה] מכמה מידידיי בעולם הערבי ובמצרים אך המחיר לכך גבוה מאוד. במשך 15 שנה אנשים חירפו וגידפו אותי בכל ערוצי הלוויין ואין לי [די כוח] להגן על עצמי.
שאלה: תיארת את העזרה של הצד השני כתמיכה נפשית, אך אני חושב שלעיתים מדובר גם על עזרה חומרית. למשל, בנובמבר האחרון קיבלת בארה"ב פרס של חמישים אלף דולר. האם אין זו עזרה חומרית?
סאלם: מדובר בפרס ידוע, מטעם מרכז "ג'ון טריין" האמריקאי, בשם "פרס על אומץ אזרחי", המוענק לאנשים רגילים אשר "נלחמים ברוע בנחישות, תוך סכנה אישית גדולה". הגשתי מועמדות לקבלת הפרס פעמיים [ורק] בפעם השלישית זכיתי בו.
רציתי להכיר את ישראל מקרוב
שאלה: הבה ונחזור מעט אחורה. מניין צץ לך הרעיון הזה ומה הסיבות שהובילו אותך לקבל את ההחלטה [לנסוע לישראל]? קראתי את ספרך "מסע לישראל" וראיתי שאת