| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 483 בערב יום הכיפורים תש"ע
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, ט' בתשרי תש"ע, 27 בספטמבר 2009
עם צרופת תרגום שני שירים של נתן אלתרמן לאנגלית בידי בן בן-עזר
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר":
בשולי פנקס הכיפורים / האימפריה היהודית בוכה / בעלך מרקיב בשדות, נערה.
דודו פלמה: כיפורים. // צפירה יונתן: האִם הזמן?
יוסי אחימאיר: מעוותים את נתניהו.
נתי מלאכי: דו שיח בערב ראש השנה. // יוסי גמזו: הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ.
אלישבע רוזנבוים: מחשבות של פועלת-דפוס.
נעמן כהן: הלמוט אויסטרמן – אורי אבנרי – הבורגני קפיטליסט.
יהודה עמיחי: מותו של סטלין (פתרון חידה ושיר).
אלי יזרעאלי: מכתבך העיתי הופך להיות יותר ויותר ימני.
אורי הייטנר: 1. מורשת ההתיישבות בגולן. 2. חזית מופקרת.
ד"ר אברהם וולפנזון: "גול עצמי" בתולדות ישראל, כשעם ישראל מכשיל את עצמו ומכפיש את טובי-בניו.
ד"ר יובל ברנדשטטר: צחוק הגורל.
בן דרור ימיני: גולדסטון הוא הפושע (ציטוט מ"מעריב").
יעקב זמיר: רפואה זה דבר מצחיק, מזיכרונותיו של רופא ותיק, פרק ב,
הסטאז' במיילדות.
נגה מרון: האופרה הסאטירית "הרמאי".
לאונרד כהן: סִפּוּרוֹ שֶל יִצְחָק. (בתרגום יוסי גמזו).
אנחנו מבקשים מהקוראים והכותבים לא לשלוח לנו
אי-מיילים מתאריך 3.10.09 ועד ה-21.10.09 כי לא ייענו
אהוד בן עזר
מתוך ספר השירים
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
בשולי פנקס הכיפורים
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה
בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי
לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה
וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים
וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם
דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –
וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ
עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –
אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה
בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח
בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל
וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –
הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה
גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...
אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף
מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה
אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה
פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם
וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא
מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל
חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ
גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי
רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –
עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי
לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –
וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ
אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה
אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,
כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי
כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים
אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –
אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,
יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים
אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר
וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –
וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה
רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:
"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ
כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...
דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."
אֶלָּא –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
אוקטובר 1973
לאחר מלחמת ששת הימים פרסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב.
האימפריה היהודית בוכה
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב
מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד
לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –
מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?
מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב
בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי
שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –
יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ
וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת
חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה
גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית
נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת
עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –
נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית
אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח
שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –
בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.
אוקטובר 1973
בעלך מרקיב בשדות, נערה
בַּעְלֵךְ מַרְקִיב בַּשָּׂדוֹת, נַעֲרָה
וְהַלַּיְלָה קָשֶׁה, דַּגְדְּגָן וּקְבוּרָה –
תּוֹלְעֵי יִשְׂרָאֵל לוֹחֲכוֹת בְּלִבּוֹ
בַּחֲלוֹם זֶה נִכְנָס וְיוֹצֵא מִקִּרְבּוֹ –
אַל תִּצְעֲקִי בְּשָׁעָה שֶׁל חֶמְדָּה
אֶרֶץ שְׁלֵמָה לִכְבוֹדֵךְ נִבְגְּדָה
עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ, הָאֶצְבַּע לַפֶּה –
בְּקִיא וּדְמָמָה תִּמְצְאִי לָךְ מַרְפֵּא.
רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה מְנַחֶמֶת אוֹתָךְ
מִי יְהוּדִי? – בָּשָׂר שֶׁל תּוֹתָח,
שַׂר בִּטָּחוֹן דּוֹאֵג לִבְשָׂרֵךְ
מָה שֶׁתֵּלְדִי הוּא יִפְשֹׁט מֵעוֹרֵךְ –
לְאַט לָךְ בָּאֵבֶל, צָעֹק וְקַלֵּל
לֹא כָּל יְלָדַיִך יִקַּח יִשְׁמָעֵאל
אֶחָד לְפָחוֹת עוֹד כְּדַאי לְהָכִין
שֶׁמָּא יָמוּת בִּתְאוּנָה בַּדְּרָכִים –
הַלַּיְלָה מָלֵא בְּחֶמְדָּה תּוֹלָעִית,
הַיְּהוּדִי אֲשֶׁר מֵת שׁוּב אֵינֶנּוּ מַבְעִית
לַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ כְּבָר מוּכָן צַו-קְרִיאָה –
עַל כָּל מַחְמַדַּיִךְ אוֹנְנִי בִּקְרִיעָה.
מרס 1974
דודו פלמה
כִּפּוּרים
אֶחָד אֶחָד נֶעֱרָמִים
בָּתֵּי הַשִּׁיר כְּמַצֵּבוֹת
בְּבֵית הָעוֹלָם.
בֵּין עַרְעָרִים מְאֻבָּקִים
וּפִרְחֵי אַמְנוֹן וְתָמָר
יַלְבִּין לְהֶרֶף עַיִן
זֵכֶר הָאָדָם
וְכַחֲלוֹם יָעוּף.
וְהַבְּרוֹשִׁים בְּשׁוּרָה
יְרֻקָּה וְחַדָּה כַּתַּעַר
יִנְשְּׁבוּ בְּדוּמִיַּת הַקַּיִץ
שֵׁמוֹת שֶׁהָיוּ כָּאן לְרֶגַע
וְיִפְרְחוּ כְּאָבָק יָבֵשׁ
בַּאֲוִיר הַשָּׁקוּף.
צפירה יונתן
האִם הזמן?
האם הזמן מקל על הכאב?
שוב ושוב אני שואלת את עצמי,שאלתי מדי יום ביומו, שאלתי ביום הולדתו, שאלתי בראותי את החברים , בראותי אותם עם ילדיהם ולבדם – ואין לי תשובה.
ואני שואלת כאן – מעל דפים אלה, של שנתון "שיח שכולים" – האם הזמן הקל עליכם את הכאב על מות ילדכם?
יש והם אנשי מקצוע, המפרידים את האבל לשלבים והדברים ידועים, או מצויים בספרים, ולי לא היה רצון לאשש את התיאוריות, היה בי כעס אין סופי על מות בני בהגנתו על...
היה בי זעם על הפקודה הנפשעת – חשוף בצריח הטנק! – ודיברתי, אמרתי את שלי בראיונות ובכתובים והיה הד – כזה או אחר – שנתתי למלחמת אוקטובר 1973.
איך ייתכן, חשבתי, שהפצועים שותקים, ששרידי חטיבה 14 בשריון לא יזעקו – ומותר לדעת למה ונגד מי!
שלושים וארבע* שנים עברו והזמן לא עמד מלכת, כי הלקח לא נלמד ואל יאשימו אותי בהטפה פוליטית. השיח שלנו – שיח השכולים מביא את הכאב והאובדן כמות שהם כל אחד לפי דרכו ודרך ביטויו.
ואני – אני אומר את שלי – בדרכי, בעוד הזמן לא מקל ולא רופא, אלא מעמיק את הכאב האין סופי על הרג בני ליאור.
צפירה
אימו של ליאור יונתן
6/10/2007
* כיום – שלושים ושש שנים.
יוסי אחימאיר
מעוותים את נתניהו
באחד מאין-ספור דיונים וסיפורים בכל כלי התקשורת סביב פגישת נתניהו-אבו-מאזן, תחת זרועותיו הארוכות ומבטו הקשוח של "מר עולם" אובאמה, זומנה לאולפן "ערב חדש" יפעת ארליך מעפרה. נועד לה התפקיד להביע "דאגותיה" ממהלכי ראש הממשלה. ארליך הרהוטה הפתיעה את צמד מראייניה, כשלא סיפקה את סחורת-הדאגה.
"אז את מרוצה מראש הממשלה שלך?" – שאלה לסיכום מיה בנגל, ובכך נחשפה המראיינת הפוליטית ביחסה לבנימין נתניהו.
כמו רצתה לרמוז כי, ח"ו, אין נתניהו ראש ממשלת כלל ישראל, אין הוא ראש ממשלת "ערב חדש", אין הוא ראש ממשלתה של גב' בנגל. הוא לכל היותר ראש הממשלה של המתנחלת מעפרה ושל חבריה בימין, הגם שהם עשו כמה הפגנות "חיזוק" ליד משרד ראש הממשלה טרם היציאה לניו-יורק.
במילה הקטנה הזאת – "שלך" – גלום כבקליפת אגוז אופי טיפול התקשורת בראש הממשלה, במסעו למחוזות אובאמה והאו"ם, ובתיפקודו שם. בעוד שאבו-מאזן זוכה לביקורת קשה בקרב הפלסטינים על עצם נסיעתו, על כך ש"התקפל"-כביכול מול אובאמה ונתניהו, ומאידך לאהדה-מהולה ברחמים אצלנו, ראש ממשלת ישראל זוכה במדינתו למנות ליגלוגים תקשורתיות על כי אינו עושה ויתורים בטרם מו"מ, ובמלים אחרות – על שאינו ממהר להתקפל.
ל"ידיעות אחרונות" חשוב היה להבליט (23.9.09), לצד מאמרו ה"כמעט מביך" (זו הכותרת) של נחום ברנע, תצלום מן המיפגש המשולש: נשיא ארה"ב ממתיק סוד עם ראש הרשות הפלשתינית ומפנה גב לראש ממשלת ישראל. נכון, היו מעל דפי העיתון עוד שלוש תמונות יותר מאוזנות, אבל זו התמונה שהעורך הבליט יותר מכול. ומה נאמר בכיתוב? – "שניים מסתודדים, השלישי בורח"!...
ביבי בורח? לאן? ממה? והרי כעבור שנייה התמונה ליד השולחן היתה הפוכה: אובאמה גהר לעבר נתניהו ואילו אבו-מאזן נותר בצד. לא, אל תבלבלו את עורך החדשות או עורך הצילומים עם פריימים, שאינם תואמים את הדעה הקדומה שלהם נגד נתניהו.
באותו עיתון, באותו גיליון, בעמוד הדעות, מתפרסמת הקריקטורה היומית. כידוע – גם קריקטורה היא הבעת דעה. הפעם קריקטורה של אחת – דניאלה, שמלגלת על אובאמה ושני שותפיו לפיסגה המוזרה ב"וואלדורף אסטוריה". תיכף נחזור לקריקטורה זו, אבל תחילה נלך יומיים אחורה.
"העיתון של המדינה" מפרסם (21.9.09) את הקריקטורה האנטישמית, שבה נראה ראש הממשלה נתניהו בדמות חיה מעוותת. באמת, קריקטורה נוראית, מה עוד שהיא לקוחה מעמודי היומון הרשמי של מצרים "אל-אהראם". טוב שהביאה סמדר פרי את הקריקטורה, שמשקפת את העויינות השוררת בחוגי האינטלקטואלים במצרים כלפי ישראל וראשיה.
זו מצרים, שעימה יש לנו הסכם שלום תמורת ויתורים מפליגים שעשינו לה, זו מצרים שתמיד ממהרת למחות כאשר – אומרת הכותרת הזועמת ב"ידיעות אחרונות".
הבולט בקריקטורה אנטישמית זאת, הוא מתיחת האוזן של נתניהו לכדי מימד מפלצתי. לא שמענו על מחאה כלשהי מצד משרד ראש הממשלה בירושלים כלפי נציגי השלטון במצרים. אנחנו כידוע בולעים בקלות כל עלבון ותמיד מנסים לרצות את הצד השני, הערבי.
אבל מה כי נלין על "אל-אהראם"? וכי איך נראה נתניהו ב"ידיעות אחרונות" עצמו? ראו את דמותו בקריקטורה הנ"ל של אותה דניאלה, בעמוד הדעות של העיתון (23.9.09). אפו של ראש ממשלתנו עוות ונמתח עד כדי כך, שהוא כמעט מדגדג את בית שחיו של הנישא אובאמה. חה-חה-חה...
דמותם של אבו-מאזן ואובאמה אנושיות למדי. לעומתם, דמותו של נתניהו מפלצתית ודוחה.
גם למידת העיוות הלגיטימי של קריקטורה יש גבול, שאם עוברים אותו אין הקריקטורה מצחיקה כלל וכלל.
"ידיעות אחרונות" ברוב צביעותו עיוות לבלי סייג את פרצופו של נתניהו, כמעט כמו שהציגו העיתון מארץ הנילוס, שאותו ביקר בחריפות.
אין לי ספק כי במצרים נעשה הדבר משנאה כפשוטה לישראל ומרגשות אנטישמיים, ואילו אצלנו – סתם מתחושת בוז עצמי שמפגינים עיתונאים ישראליים כלפי ראש הממשלה, שאיננו של מיה ודניאלה, אלא (בעיניהן כנראה) רק של הימין.
נתי מלאכי
דו שיח בערב ראש השנה
"מחר אסור שהשטן
יקטרג עלינו..."
נעשינו שברירים, דלים
וריקים, בדממה נשמע
את הקול
שבוקע מהאין...
ואולי
בחיפזון
נתקרב אל הסולם
שבקצהו נראה
לרגע את ממלכת כוהנים
וגוי קדוש...
נפלאות פלאיך...
יוסי גמזו
הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ
הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ כְּמוֹ שְׂרֵפָה תְשוּשַת לַהַט,
דּוֹרֵךְ קֵהוּתוֹ וְלַשָּוְא מַשְחִיזָהּ,
כְּמוֹ כָּל מַמְלָכָה גֶרִיאַטְרִית שוֹקַעַת
הוּא נֶאֱחָז נוֹאָש בַּמֶּה שֶאֵין בּוֹ אֲחִיזָה:
בַּזְּמַן הַבּוֹגְדָנִי, הַחֲמַקְמַק, שֶהַתְּמוּרָה בּוֹ
הִיא הַקְּבִיעוּת הַיְּחִידָה. גִיחוֹת סִיקְרִיקִיּוֹת
שֶל בִּרְיוֹנֵי מַשְּבֵי הַסְּתָו שֶלִּפְנוֹת עֶרֶב רַבּוּ
רוֹמְזוֹת לוֹ כִּי הַנּוֹף מַחְלִיף צְבָעָיו כְּזִקִּיּוֹת
וּמֶרִי אֶזְרָחִי נִכָּר בְּכָל נָפָה וּפֶלֶךְ
שֶל מַלְכוּתוֹ שֶלֹּא זְמַן רָב תְּהֵא עוֹד מַלְכוּתוֹ
וּכְבָר מְרַנְּנִים הַמֶּלֶךְ מֵת יְחִי הַמֶּלֶךְ
כָּל נְתִינָיו מִתְּמוֹל הַזּוֹמְמִים לְהַכְרִיתוֹ
בִּשְעַת הַשִּי"ן הָרִאשוֹנָה בָּהּ יִפָּתְחוּ בְּזַעַף
כָּל אֲרֻבּוֹת שָמָיו הַמִּתְבַּקְּעוֹת שֶל הַיּוֹרֶה
וּמַארְש הַנִּצָּחוֹן שֶל מַדִּיחוֹ יַרְעִיד כָּל רַעַף
עַל מִקְלְדוֹת גַּגּוֹת הָעִיר. הַחֹרֶף יְבָרֵא
אֶת כָּל אוֹתוֹת יְבוֹש וּכְמוֹש בָּם עָטָה הַשַּרְקִיָּה
כְּאֵש הַהַלְחָמָה בְּמַבְעֲרֵי הָרַתָּכִים
עַל חֲרוּלֵי הַוָאדִי, עַל תְּכֶלְתּוֹ שֶל הָרָקִיעַ
שֶהִיא זְכוּכִית חֶבְרוֹן מֻתֶּכֶת בְּיָמִים קוֹדְחִים
וּכְמוֹ אֵיזֶה וִדּוּי מֻחְנָק שֶל אַהֲבָה נִכְלֶמֶת
שֶהִשְתַּהָה יָמִים רַבִּים בְּכֶלֶא הָאִלְּמוּת
תִּפְקַע סַבְלָנוּתָהּ שֶל הַפְּרִיחָה הַלֹּא נִבְלֶמֶת
בְּכָל פַּקְעוֹת סִתְוָנִיּוֹת תִּשְרֵי וּכְמוֹ הַלְמוּת
דַּרְבּוּקוֹת יִפְרְטוּ בְּאֶצְבָּעוֹת לַחוֹת שֶל קֶצֶב
טִפּוֹת נוֹקְשוֹת שֶל דֶּבְּקָה עַל זְגוּגִית הַחַלּוֹנוֹת,
גּוֹרְפוֹת אֶת הָאָבָק, אֶת הַלֵּאוּת, אֶת דֹּק הָעֶצֶב
כְּמוֹ קָטָרַקְט עֲנָק מֵעַל עֵינַיִם מַזְקִינוֹת
וּמַשֶּהוּ צָעִיר מְאֹד יָצִיף פִּתְאֹם בְּסֹמֶק
כְּמוֹ מַחְמְאַת-חִזּוּר בִּלְחִי עַלְמָה יְרַקְרַקָּה
אֶת עַלְוָתָן שֶל הָאֵלוֹת וְכָאן, מַמָּש בְּצֹמֶת
הַקַּיִץ וְהַסְּתָו תַּחְלֹף כָּל רֶגַע לַהֲקָה
שֶל צִפֳּרֵי-נְדוֹד הַנִּפְרָדוֹת מֵעַל רָאשֵינוּ
בְּטִיסָתָן דָּרוֹמָה שֶיָּמִים רַבִּים עֻכְּבָה
עַד קְרוֹס שִלְפֵי זְקָנָם שֶל שְׂדוֹת-הַבַּר שֶחֲרִישֵינוּ
יַתְווּ בָּהֶם, כְּמוֹ שִיר עַל דַּף,
לִיבְּרֶטוֹ שֶל תִּקְוָה.
אלישבע רוזנבוים
מחשבות של פועלת-דפוס
הדפים יוצאים ממכונת השכפול בקצב מהיר, אחיד, מונוטוני.
הכול זורם. מדי פעם, בודד אחד חורג מן השורה, נתקל בשולי המסלול, קופץ, לא נוחת כראוי, מתקפל, עוצר לרגע את הזרימה ואת המכונה.
נוצרת ערימה. פחות או יותר אחידה.
לצורך האחדות המלאה, היא מועברת אל שולחן ההרעדה.
כאן, על השולחן, כולם רועדים. הכול רוטט.
בשעת ההרעדה יש לתת לדפים מקסימום חופש, לא להחזיק בכוח אלא רק לתמוך בעדינות, לתת גבולות מינימאליים, מסגרת כמעט לא מוחשית, רק כדי שלא יעופו ויתפזרו לכל עבר, שלא יאבדו כיוון.
ככל שהם קרובים יותר לקצה – רעידתם חזקה ומהירה יותר והתוצאה טובה יותר: מקשה אחידה. שוליה חלקים, אפילו מבריקים.
אסור ללחוץ על אף דף, אסור לנסות להכניסו בכוח לערמה, זה קורה מעצמו.
אם מנסים לדחוף אותו פנימה הוא נפגם.
עין גדי
נעמן כהן
הלמוט אויסטרמן – אורי אבנרי –
הבורגני קפיטליסט
יוסי גולדנברג העלה את השאלה: "על סמך מה קובע נעמן כהן שאורי אבנרי היה קפיטליסט?" ["חדשות בן עזר" 481] ובכן, הקביעה נעשתה על סמך העובדות.
שיעור קצר במחשבה הסוציאליסטית (הקורס הקצר):
קפיטל – הון.
בורגנות – מעמד שמקור כוחו נובע מבעלות על אמצעי יצור של הון ותעשייה.
"ערך העודף" (בגרמנית: Mehrwert) מונח מארקסיסטי המציין את אותו חלק בערך עבודתו של הפועל שאינו משולם לו על ידי היצרן. לפי מארקס, חלק לא משולם זה מהווה ניצול, והוא המקור לצבירת ההון של הקפיטליסט. "הערך העודף" הוא ההפרש שבין ערך המוצר וערך האלמנטים שנצרכו ביצירת המוצר, לבין המשולם לפועל.
על פי חוקת "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל", שנוסדה ב-1920, נקבע שהיא "מאגדת את כל הפועלים החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם. לשם סידור כל העניינים היישוביים. הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ לבנין חברת העבודה העברית בארץ-ישראל."
אורי אבנרי היה בעל עיתון. אורי אבנרי חי מניצול פועליו (כתבים, פועלי דפוס וכו') מכאן נובע שאורי אבנרי בורגני-קפיטליסט.
ודאי יהיו כאלו שלא יתנו לבלבל אותם עם העובדות ויכתירו את אבנרי כאיש שמאל בגלל תמיכתו בערפאת, להם נאמר כי מארקס היה ודאי מכנה את הלמוט אויסטרמן-אבנרי, בכינוי הגנאי שחילק לכל מתנגדיו: "פיליסטיני (בגרמנית פיליסטר) – זעיר בורגני". ואכן אבנרי היה "פיליסטיני זעיר בורגני". פיליסטיני לא ע"פ המובן המקורי של בור חסר השכלה, אלא כנביא הפיליסטיניות הערפאתית.
ערפאת כידוע לא היה איש שמאל. אבנרי כן. אבנרי – איש שמאל-קפיטליסט.
ציונות שמאלנית
הקורא אבניאל מלין באותו גיליון כי המושג "ציונות שמאלנית" הוא אוקסימורון ואסור בשום אופן לכתוב את שתי המילים יחד בשום הקשר.
השאלה כמובן מה פירוש המילה שמאלני. אם המונח "שמאלני" לדעתו של אבניאל משמעותה שלילת זכות הריבונות לעם ישראל ותמיכה בכיבוש ערבי של הארץ הרי זו סתירה. אבל אם המילה "שמאל" פירושה סוציאליזם, כדאי לזכור כי את מדינת ישראל ייסדו תנועות שדגלו בציונות-סוציאליסטית.
פתרון חידת מחבר השיר
היות ואף קורא לא פתר את החידה מיהו המחבר" משבוע שעבר הנה הפתרון:
ב-5 במרץ 1953 בשעה 21:50, סטאלין התפגר. הוא גסס חמישה ימים.
ב-8 במרץ יצא עיתון "על המשמר" בכותרת גדולה: "העולם המתקדם אבל על מותו של י. וו. סטאלין. שבק חיים המנהיג הגדול. אשר בהנהגתו הונחו היסודות האיתנים לחברה אל מעמדית, חוסלו המעמדות המנצלים, נהדפה מתקפת הדמים של הפאשיזם, הוחל במעבר אל הקומוניזם. בוצר מבצר השלום והסוציאליזם בעולם – ברית המועצות."
סטאלין, הוגדר כ"יורשו של לנין וממשיך גאוני של מפעלו ההיסטורי," ו"קברניט תנועות השלום בעולם שידריכו דורות במצעדם אל משטר הסוציאליזם והקומוניזם בכל רחבי תבל."
מודעת אבל של מפ"ם, שנשלחה למרכז המפלגה הקומוניסטית במוסקבה, פורסמה בעיתון והגדירה את מות סטאלין כ"אסון":
"המוני העמלים בעיר ובכפר הבונים את מולדתם העתיקה חדשה נחרדו לשמוע על האסון הגדול שירד על עמי בריה"מ, הפרולטריון העולמי, ועל כל האנושות המתקדמת, בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל סטלין.
בשם מפ"ם מ. יערי י. חזן י. בן אהרון.
המשורר הפלמ"חניק – יהודה עמיחי פירסם בעיתון שיר אבל על מותו של סטאלין.
יהודה עמיחי
מותו של סטלין
אֵיזוֹ תְּנוּעָה פָּסְקָה עֵת הִשְׁתַּתְּקוּ
הַאֵבָרִים הָאֵלֶּה אִם נַחְשֹּׁב עַכְשָׁו
חוּסְמוּ לָעַד – בְּסִיד הַהִסְתָיידוּת
וּכְסִיד בְּקוּמְקוּמֵי רוּסִיָתוֹ – עוֹרְקָיו.
אֲשֶׁר הָיוּ כְּרֶשֶׁת נְהָרוֹת
הָאַדִּירִים כָּל כָּךְ וַעֲצוּבִים בְּבִרְכָתָם
וְאֵיךְ גּוּפוֹ נָשָׂא תוֵי אַרְצוֹ כִּבְמָפּוֹת
הָרים דְּרָכִים – הַכֹּל עָלָיו הוּשַׂם!
וְאֵיךְ בַּסּוֹף לִבּוֹ כְּמוֹ תָּמִיד,
כִּצְעוֹד חַיָּלִים הוֹלְכִים אֶל הַחֲזִית,
אֵיךְ שָׁטַף כְּאָז בִּיְמֵי הַבְּרִית
אָדֹם וּמִסְתַּעֵר דָּמוֹ הַדָּם
כְּמוֹ תְּרוּעָה אֶל תּוֹךְ מוֹרוֹ הָרָם
וְאֵיך שָׁטַף וְלֹא חָזַר מִשָּׁם.
משלחת מפ"ם בראשות י. בן אהרון ומ. בנטוב, הביעה תנחומים לציר בולגריה – בוגדנוב, שייצג את בריה"מ לאחר ניתוק יחסיה עם עם ישראל.
הפובליציסט אברהם תרשיש, עורך ביטאון "הקיבוץ המאוחד" – "מבפנים", שיבח במאמר ארוך את תכונותיו הייחודיות של סטאלין: "עמל שקדני, כישרון עבודה, יציבות בלתי נתונה להברקות 'גאוניות', בהירות שיפוט, רצון פלדה."
יצאה חוברת חדשה של "משמר לילדים" כאשר בשער תמונת סטאלין, והכותרת במסגרת שחורה - קברניט המהפכה איננו. "העולם נחרד לשמוע על מותו של סטלין שהיה לא רק ראש מדינה אלא אב אוהב ודואג. שפועלו הביא ברכה למאות מיליוני בני אדם."
בצוהרי יום שישי הורגשה תכונה מיוחדת בקיבוץ משמר העמק. אל חדר האוכל שבקיבוץ הגיעו לאט-לאט החברים. הם חדלו ממלאכתם; הקיבוץ כולו היה אפוף באבל כבד. הבשורות הרעות הגיעו. שם, ליד ספלי תה ופרוסות עבות של לחם בריבה, דיברו בלחש על התוצאות החמורות הכרוכות באובדנו של המנהיג הדגול... כביד נעלמה סולקו הפרסומות לחג הפורים... ובמקומם הופיע דף לבן עם מסגרת שחורה": "סטאלין איננו. אבל כבד ירד על הקיבוץ." ומודעה נוספת פורסמה במשמר העמק. "פורים בוטל, הערב בשיחת חברים ייאמרו דברים לזכרו."
באווירה של אבל כבד חזרו החברים והתכנסו... לפני הקיר הצפוני הוצב פודיום קטן ועליו שולחן מכוסה מפה אדומה וכסא. מן הקיר השקיף יוסיף ויסאריונוביץ'... וחיוכו הרחום לא מש מפיו... יעקב חזן עלה על הפודיום ועשה סימן לחברים לקום ולכבד את זכרו של המת בדקת דומייה. ראשו הכבד שח מעט, שפתיו החושניות חשוקות... עצם חזן את עיניו בחוזקה, ואמר בקול עמוק וטהור וחודר: "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה." היתה דומייה כבדה.
בסמינר הרעיוני ברמת אפעל ספד יצחק טבנקין לסטאלין. "בן סנדלר שנהיה למצביא."
כל האישים המוזכרים להלן, למרות שללא ספק נשתבשה עליהם דעתם באותה עת, נשארו "ציונים סוציאליסטים".
אלי יזרעאלי
מכתבך העיתי הופך להיות יותר ויותר ימני
אהוד ידידי,
שנה טובה וחג שמח,
צר לי, אך מדאיג לראות שמכתבך העיתי הופך להיות יותר ויותר ימני. חברים הודיעו לי כי הם ממעטים (או חדלו כליל) לקרוא בו וחבל.
האמת שיש צורך ביותר איזון, אך לצערי גם כותבים שפויים, המבינים את דרכו של אובמה ואת טעויותיו של ביבי באו"ם, המבינים כי שמיר לא היה רלוונטי כראש ממשלה והיום אינו יותר מזיכרון דחוק, אלה אינם מרבים לכתוב וגם זמני דחוק, כך שבאמת אין לי במה להאשים, מלבד להביע צערי, שככל הנראה אלה הם פני העם... ועל כך נהגתי לומר (כשעוד חשבתי שיש תקווה לפוליטיקה), כי פני העם כפני הכלב והכלב הוא כלב שוטה.
מועדים לשמחה,
אלי יזרעאלי
לאלי ידידי שנה טובה וגמר חתימה טובה,
המכתב העיתי מעולם לא היה, איננו וגם לא יהיה "ימני". הוא פתוח בפני כל הדעות, והעובדה שאנשי "שמאל" ממעטים לכתוב בו נובעת כנראה מכך שיש גבול כמה עיוורים הם יכולים להיות כלפי המציאות, ולא להתפכח ולא להודות בטעויותיהם (ר' מקרי שריד וביילין) הם פשוט מתביישים להמשיך לכתוב את ההבלותות שלהם, ועל אחת כמה וכמה אצלי, וגם כי העיתון הפרו-פלסטיני "הארץ" פותח שעריו ברצון לדברי ההבל שלהם המתאימים לקו של המערכת.
אך גם להבלותות של אנשי "ימין" אין מקום אצלי ולא בגלל הדיעות אלא בדרך כלל בגלל הדמגוגיה, עילגות הלשון והשכל וריבוי השקרים – שאינם לרמת המכתב העיתי וגובלים בעבירות על חוק לשון הרע. כך שרוב האנשים הכותבים אצלי הם שפויים וספקנים מאוד, למשל – לגבי הסכל אובמה, וחושבים, בניגוד לעמדתו הפרו-פלסטינית והאנטי-יהודית של עיתון "הארץ" ביום שישי האחרון – כי נאומו של נתניהו באו"ם היה נאום מצויין, נאום שמלכד את כל עם ישראל סביבו (למעט את הפלסטינים הערבים והיהודים בישראל).
ואגב, מאיפה הבאת שקוראים חדלו לקרוא בעיתון?! כל הזמן מצטרפים קוראים חדשים, וכמעט שאין ביטולים, ואם יש לפעמים ביטול זה בדרך כלל אחרי שאני מפרסם את אחד ה"שירים" הארוטיים הבוטים שלך, זאת בלשון המעטה – שברור לך ששום במה אחרת לא היתה מפרסמת אותם, אבל יש קוראים שנמלאים גועל מה"שירים" שלך, ולכן לא רוצים לקבל יותר את "חדשות בן עזר", ואני משלם את המחיר ומתעקש לפרסם אותך כדי להדגיש דרכך את הפלוראליזם של המכתב העיתי ואת חוסר האנינות המודגש והבוטה שלו-שלי.
מועדים לשמחה,
אהוד
אורי הייטנר / 2 מאמרים
1. מורשת ההתיישבות בגולן
מפעל ההתיישבות בגולן החל את צעדיו במחנה סורי נטוש בעלייקה. לשם עלתה, חודש לאחר שחרור הגולן, ב-14.7.67, קבוצת צעירים, רובם חברי קיבוצים בגליל העליון, והחלו לאסוף את הבקר הסורי המשוטט. צעירים אלה הם ראשוני מרום גולן, בכור יישובי הגולן, וראשוני ההתיישבות בגולן.
מחנה עלייקה הוא הבסיס של עוצבת "ברק" (חטיבה 188) ליד נפח. בסמוך לו נמצאת האנדרטה לזכר חללי "ברק". לאנדרטה ולאתר ההנצחה אין גישה. המקום סגור, ועל השער תלויה הודעה למשפחות השכולות, ועליה מספר הטלפון של מפקד המחנה, אליו הן יכולות להתקשר כדי להיכנס לאתר.
לעובדה שבמקום זה החל מפעל ההתיישבות הציונית בגולן, אין כל איזכור. אין אפילו שלט קטן, כמו השלטים הקבועים על בתים רבים בירושלים, בתל-אביב ואף בראש פינה ועליהם מצויין סיפורו ההיסטורי של הבית.
היישוב השני שקם בגולן הוא מבוא חמה, בכור יישובי דרום הגולן. מייסדיו, בני קיבוצים – מרביתם מעמק הירדן, עלו ב-22.1.68 לתחנת הרכבת הישנה של אל-חמה – תחנת רכבת חשובה מאוד של רכבת העמק, בשל מיקומה על גבול א"י המנדטורית והמנדט הצרפתי על סוריה. לאחר הקמת המדינה, משולש הגבולות ישראל-ירדן-סוריה היה באזור זה.
תחנת הרכבת עדיין עומדת על תלה, אך היא שוממה ומוזנחת. אם האתר החשוב הזה לא ישומר ויטופח, לא רחוק היום שלא יהיה לו זכר. אין על האתר הזה כל ציון לא למשמעותו כתחנת הרכבת, ולא לעובדת היותו הנקודה הזמנית של מבוא חמה, במשך 9 חודשים.
"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל," כתב יגאל אלון. הדברים נכונים גם לקהילה, ליישוב, לאזור. לצערי, אנו כאזור מזניחים את מורשת ההתיישבות בגולן. איננו מחנכים על ברכיה את ילדינו ואיננו דואגים להנחילה לציבור הישראלי. זהו מחדל לכל אזור, ובוודאי לאזור כשלנו, הנמצא תדיר תחת איום פוליטי, והנחלת המורשת הציונית שלו היא משימה ראשונה במעלה כדי לקשור את החברה הישראלית לגולן (לא בכדי יש מי שמקדיש את חייו לסילוף ההיסטוריה, כדי לקדם סדר יום של נסיגה מהגולן).
לאחרונה ערכתי עבודה על היישובים הראשונים בגולן, בהזמנת יד יצחק בן צבי, בעבור ספר על הגולן שייצא לאור בחודשים הקרובים. בעבודתי, נחשפתי באופן ברור לעובדה שהיתה ידועה לי מכבר – המחדל שלנו בהנחלת מורשת ההתיישבות בגולן.
הדבר נכון הן ביישובים עצמם והן ברמה האזורית. אין כמעט תיעוד היסטורי ביישובים. ארכיון הגולן טוב ומקצועי, אך הוא נמצא בדירה עלובה בקצרין, במקום במשכן מכובד ומכבד, שהציבור יוכל לבוא אליו, להשתמש בחומריו, ללמוד ולכתוב. מפעל תיעוד המורשת היחיד, שראוי לשבח, הוא תחנות ההסברה האלקטרוניות, אותן הקים אבי זעירא, שבחלקן הסבר על מורשת ההתיישבות. אך מפעל מבורך זה הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. המצב הזה חייב להשתנות. אנו חייבים לטפח את המורשת.
יחד עם המועצה לשימור אתרים, על המועצה לטפח ולשלט את המבנים והאתרים המשמעותיים להיסטוריה ההתיישבותית של הגולן. אתרים כאלה יש כמעט בכל יישוב.
יש להקים מוזיאון מקצועי ומודרני על תולדות ההתיישבות בגולן. האתר הראוי ביותר למוזיאון זה הוא תחנת הרכבת הישנה ליד חמת גדר.
יש לפתח תכניות חינוכיות בנושא – לבתי הספר, לתנועות הנוער וליישובים בגולן. על כל יישוב להפעיל תכניות כאלו לחברת הילדים והנוער בתוכו.
מה הסיבה למחדל הזה?
מן הסתם, הסיבה לכך היא שכל מעיינינו היו בעשייה ההתיישבותית עצמה, ובחלק מן השנים גם במאבק פוליטי על קיומה, ולא נותר בנו קשב למטרה זו. אולם אין כל סתירה בין עשייה התיישבותית לטיפוח מורשתה.
בשירו "מסביב למדורה", כתב נתן אלתרמן על הפלמ"חניקים הצעירים "מה נשיר עליהם? מה נשיר? / הם עושים זאת יפה מאיתנו. / בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו... / זהו טיב הפלמ"ח. הוא איננו משאיר / כל מלאכה ל'שלא משלנו'."
כך, "בשידור חי", במקביל לעשייתם הביטחונית וההתיישבותית, דאגו הפלמ"חניקים לטיפוח מורשת הפלמ"ח. גם חלוצי העלייה השנייה והשלישית טיפחו את מורשתם בזמן אמיתי. מנהיגיהם כתבו והרצו על האתוס ההיסטורי של מעשיהם, שנים ספורות לאחר מעשה. עלינו ללמוד מהם.
"ה'אני' של כל איש הוא הסכום היוצא מחיבור זיכרונו עם רצונו, מהתאחדות העבר עם העתיד. ובאמת כשאדם אומר 'אני', הרי אינו מכוון ליבו לשערות ראשו ולציפורניו, שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה, ואף לא לידיו ורגליו ויתר חלקי אותו 'בשר ודם', הפושט צורה ולובש צורה, כי אם לרוח או הכוח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזיכרונות של העבר, עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושה מכולם יחד ברייה אחת שלמה אורגנית... גם האני הלאומי של עם ועם ... אינו אלא תערובת – עבר, עתיד: זיכרונות ורשמים מצד אחד ותקוות וחפצים מצד אחר, האחוזים וקשורים אלו באלו ומשותפים לכל אישי העם." (אחד העם, "עבר ועתיד").
2. חזית מופקרת
החדשות הטובות של ראש השנה, הן אי בחירתו של פארוק חוסני, שר התרבות המצרי ב-22 השנים האחרונות, למזכ"ל אונסק"ו – ארגון החינוך והתרבות של האו"ם. השר האנטישמי, שעולמו התרבותי הוא עולם של שריפת ספרים, שהודיע שאם ימצא ספרים ישראליים במצרים הוא אישית ישרוף אותם, הוא האדם האחרון הראוי לתפקיד זה.
החדשות המביכות של ראש השנה, הן שישראל לא נקפה אצבע למניעת בחירתו של חוסני ואף הודיעה שאינה מתנגדת למועמדותו. ולמה ישראל לא התנגדה למינוי אחד מראשי המסיתים והמדיחים נגדה? כדי לא להעליב, חלילה, את מובארק.
פעילותו האנטי ישראלית של שר התרבות המצרי, היא תחת שלטונו של מובארק, על פי השראתו וכמימוש מדיניותו. ישראל שילמה מחיר כבד תמורת הסכם השלום עם מצרים, שכלל עשרות רבות של הסכמי נורמליזציה בכל תחומי החיים, ובהם התרבות. הפרת כל ההסכמים בנושא התרבות והפיכתם לאות מתה, אינה קפריזה של חוסני, אלא מדיניות של מובארק. כמו ההסכמים בתחום התרבות, כך הופרו ולא יושמו ההסכמים בכל התחומים.
האדישות שהפגינה ישראל מול סכנת מינויו של חוסני לתפקיד, כדי לא להעליב את מובארק, היא ביזיון לאומי. מדינה שאינה מכבדת את עצמה – העולם לא יכבד אותה. והנה, באותו שבוע שבו ישראל נמנעה מפעולה נגד מינוי חוסני, גמלה לה מצרים בהובלת החלטה אנטי ישראלית בסוכנות לאנרגיה אטומית, לראשונה לאחר 18 שנים. בסביבה עויינת, שמטרתה היא השמדת ישראל – אופציה גרעינית (על פי מקורות זרים, כמעט שכחתי לציין) הינה מרכיב הכרחי להגנת ישראל. על אחת כמה וכמה שהיא תהיה הכרחית אם ישראל תיסוג מגבולות בני הגנה. מטרתה של ההחלטה העויינת, היא לפגוע בישראל, להחליש אותה, לנטרל את יכולת ההגנה העצמית שלה.
באותו יום שבו קיבלה הסוכנות לאנרגיה אטומית את החלטתה, שאותה הגדירה איראן, בצדק מבחינתה, כ"רגע נפלא", שב נשיא איראן אחמדיניג'אד והכחיש את השואה. הכחשת השואה אינה בורות בהיסטוריה, אלא אמירה פוליטית. בשל המיתוס לפיו מדינת ישראל קמה בגלל השואה וכתשובה לשואה, מנסה אחמדיניג'אד, כמו גורמי ימין ושמאל רדיקליים באירופה, להכחיש את השואה כדי לערער על זכות קיומה של ישראל. אם ההצדקה לקיומה של ישראל היא השואה – אם לא הייתה שואה, הזכות בטלה. וכך, כדי לשמוט את צדקת קיומה, מוביל אחמדיניג'אד את תעשיית הכחשת השואה.
הפן השני של מדיניותו הוא הניסיון להפוך את ארצו למעצמה גרעינית. אי אפשר לנתק בין השניים. אם היה למישהו ספק בהכרח פיתוחה של אופציה גרעינית ישראלית, המדיניות האיראנית על שני אדניה – שלילת זכות קיומה של ישראל וייצור אופציה גרעינית, היא ההוכחה להכרח זה. מי שפועלים נגד האופציה הגרעינית של ישראל, אינם עושים זאת בתמימות. הם עושים זאת דווקא מתוך הבנתם את המציאות הזאת.
לצד המערכה נגד יכולת ההגנה העצמית הגרעינית של ישראל, מתנהלת מערכה נגד מימוש זכות ההגנה שלה מפני הטרור הפלשתינאי. דו"ח גולדסטון, הדו"ח העויין, השקרי והאנטי ישראלי, שבוודאי העניק כמה רגעים נפלאים לטרוריסטים באשר הם, מבן לאדן ועד חאלד משעל ונסראללה, נועד להתנקש במימוש זכותה של ישראל להגן על אזרחיה מפני פשעי המלחמה של הטרור.
מה משותף לדרכו של פארוק חוסני, החלטת הסוכנות לאנרגיה אטומית, נאום הכחשת השואה של אחמדיניג'אד ודו"ח גולדטסון? כולם הינם חלק ממערכה כוללת ליצירת דה לגיטימציה למדינת ישראל, לקיומה ולזכותה להגנה עצמית.
ישראל אינה עם לבדד ישכון. היא אינה יכולה להתעלם מהמערכה הזאת, שסכנתה אינה פחותה מהטרור עצמו. משום מה, החזית המדינית, המשפטית ובעיקר ההסברתית, מופקרת. אי ההתנגדות לבחירת חוסני, היא ביטוי לשיתוק של ישראל, המתעלמת מהסכנה ומפקירה את הזירה לשוחרי רעתה והשמדתה.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפקיר את הזירה החשובה הזו. אי אפשר לפטור אותה באמירה ש"העולם כולו אנטישמי". אלה הבלים. רוב אזרחי העולם אינם אנטישמיים, אינם אנטי ישראליים, אינם אנטי ציונים, אלא שמוחותיהם נשטפו בידי תעמולת הזוועה הערבית נגד ישראל לאורך עשרות שנים, ללא תגובה ישראלית.
על ישראל להגדיר את המערכה ההסברתית והמדינית נגד המתקפה הזו, כמטרה המדינית החשובה ביותר שלה. על ראש הממשלה, אחד מטובי המסבירים שהיו לישראל, לעמוד בראש המערכה המדינית הזאת, הקודמת לכל מטרה מדינית אחרת.
ד"ר אברהם וולפנזון
"גול עצמי" בתולדות ישראל
כשעם ישראל מכשיל את עצמו
ומכפיש את טובי-בניו
הופעתו המרשימה של ראש הממשלה בעצרת האו"ם מאשרת מחדש שתי אמיתות-יסוד מדיניות אקטואליות:
הראשונה – כל ממשלות ישראל, מאז הקמת המדינה, לוקות במחדל הסברתי חמור ומזיק. ניצחונה של הציונות בכ"ט בנובמבר 1947 היה בנוי, בחלקו הגדול, על כושר ההסברה המעולה של תועמלני הציונות הלוחמת והנאבקת. ניתן לכלול במונח "הסברה" גם את המעשים, ולא רק את המלים: מאמץ ההעפלה העיקש של ניצולי-השואה החותרים [תרתי משמע] אל חופי המולדת ההיסטורית, שהגיע לשיא בקורות האונייה "אקסודוס" ["יציאת אירופה תש"ז"] היה מעשה עובדתי והסברתי כאחד. לצערנו, חדלנו ממאמצי הסברה ציונית ומדינית לאחר קום המדינה. בחלקו, זה נבע מהעובדה הפשוטה, שכבר השגנו את מטרותינו הלאומיות הבסיסיות ["מדינה עברית! עלייה חופשית!"]; ובחלקו האחר אשמה בכך הביורוקרטיה שצמחה בעוצמה רבה ובהיקף גדול לאחר קום המדינה – ואשם בכך הוויכוח הפוליטי-ביורוקראטי בין משרד החוץ לבין מדינאים שראו צורך בהקמת משרד הסברה מיוחד ונפרד ומשוחרר מכבלים דיפלומטיים-פורמליים שמשרד החוץ אינו יכול להיות משוחרר מהם – מסוג המכשולים-העצמיים של המדינה המודרנית, שגדול הסוציולוגים בראשית המאה ה-20, מאכס וֶבֶּר, נהג לכנות בשם "טמטום ביורוקרטי", והמשורר הארץ-ישראלי נתן אלתרמן ציין באירוניה האופיינית לו:
את כנף הביורוקרט לא בנקל נמרוט –
שקעה ושוב כקֶדֶם ממריאה היא.
זוהי מַכָּה נושנת מדורי-דורות
ובכל זאת אַל לשכוח שמַכָּה טריה היא.
הסוציולוג הישראלי הבכיר פרופ' ש.נ.איזנשטדט, במאמר על דמותה של המדינה המודרנית, הכלול בספרו "סוציולוגיה פוליטית", איפיין את המשטרים הדמוקרטיים כנחשלים בתעמולה [בהשוואה למשטרים הטוטליטאריים] חרף העובדה, שהממשלה במשטר דמוקרטי תלויה בדעת-הקהל ובתוצאות הבחירות – ואילו במשטרים טוטליטאריים אין תלות כזאת, ובכל זאת הם מנהלים תעמולה והסברה ו"שטיפת מוח" מתמדת כלפי-פנים [לאזרחיהם] וכלפי-חוץ [לדעת-הקהל בעולם הרחב]. לא פה המקום להביא את הסבריו של פרופ' אייזנשטדט למחלה זו של עילגות הסברתית במשטרים דמוקרטיים דווקא [חרף היותם תלויי-דעת-קהל] – אולם חשוב להבין, שמחלה זו של עילגות הסברתית – שורשיה אינם רק ביורוקראטיים [נוסח מאכס וֶבֶּר ונתן אלתרמן] אלא גם מיבניים. ואף על פי כן, נראה לח"מ שדווקא בישראל של ימינו אין לכך הצדקה. חרף הצלחתה לקום וגם להתקיים בסביבה עויינת – זקוקה ישראל למאמץ הסברתי גדול יותר מכל מדינה אחרת. זוהי שאלת-קיום לנו. משרד הסברה רב משאבים, המסוגל לגייס לרשותו את טובי המוחות החושבים ואת המקצוענים בתחום ההסברה חיוני להצלחת מדינתנו בזירה הבינלאומית.
מסקנה שנייה – אישית – מהופעתו של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם היא, שביבי הוא איש-הסברה מדיני מעולה, הן כלפי חוץ והן כמסביר הלאומי המלַכֵּד [כך תיפקד – מזווית אחרת – חיים הרצוג בתקופת ה"כוננות" שקדמה למלחמת-ששת-הימים].
מעֵבר למישור ההסברתי קיים, כמובן, הרקע העובדתי של הזירה הבינלאומית. גם ברגעים שנדמה לנו כי "העולם כולו נגדנו" [ולא כך חשבנו בכ"ט בנובמבר 1947 ובעת שראש הממשלה אהוד אולמרט ניהל שיחות מדיניות חשובות עם סוריה בתיווך טורקי ועם הפלשתינאים במישרין] – גם ברגעים שהאיבה לישראל [וליהודים] גוברת – אל לנו לשכוח את "תרומתנו" העצמית לכך. גילויי היריבות הפנימית הבלתי-מרוסנת, ההשמצות האישיות וההכפשות העיתונאיות והמשפטיות [שהתבדו, בסופו של דבר, אך בינתיים הספיקו לגרום נזק רב] – כל אלה החלישו את סמכותם של ראשי ממשלותינו בעיני הנושאים-ונותנים איתם, שראו את מנהיגינו כעומדים ליפול בכל רגע של השמצה שערורייתית, ומבחינתם – בישראל – "אין עם מי לדבר". לא השכלנו לאמץ לעצמנו את הנוהג הצרפתי – שלא להטריד מנהיג ראשי מכהן בטענות מן העבר שקדם לבחירתו – ולהתפנות לבירור אשמתו או חפותו רק לאחר שסיים את תפקידו במועד.
האם לקינו במחלה גנטית-תרבותית? על-פי פרויד ["טוטם וטאבו"] זרמים ואישים מתוכנו נוטים, ואף להוטים ונלהבים, מדורי-דורות, להדיח את ממלא-מקומו הפסיכולוגי של האב הקדמון [קורח ועדתו נגד משה, ירבעם בן נבט נגד שלמה] – ועל-פי תלמידו וממשיכו, ואולי גם משלימו ומחדשו של פרויד, אלפרד אדלר – אנו נאבקים בינינו לבין עצמנו על מעמדנו ב"משפחה" הפוליטית ובירושת-השלטון [ובינתיים אנו מחלישים מאוד את סמכותו של השליט שאותו חפצים אנו לרשת, וכמובן פוגעים תוך כדי כך באינטרס-הקיום של העם המונהג על-ידיו].
מבלי להיכנס לוויכוח הלוהט בין היסטוריונים וארכיאולוגים בדבר אמיתות סיפורי התנ"ך – הרי אין חולק על כך, שהתנ"ך הוא יצירה ספרותית-תרבותית שגם ביטאה את רוח העם והפולקלור שלו וגם השפיעה, לאחר שגובשה כמסורת בע"פ ואחר-כך גם בכתב על אופיו, אמונותיו וערכיו של עם ישראל – במודע וגם בתת-מודע.
אחד מגדולי החוקרים במדע-המדינה בארה"ב, פרופ' אהרן וילדאבסקי, התארח במפתיע יום אחד בשנות ה-80' בחדר-עבודתי במכללת ארן בת"א [שעמדתי בראשה] ולאחר שיחה קצרה הזמין אצלי מחקר שנכלל אחר-כך בספרו החדש על יוסף ומשה המקראיים. לטענתו, היינו אז שנינו היחידים בעולם האקדמי, שראו את התנ"ך מבעד למשקפיים של מדע-המדינה. [הספר נקרא ASSIMILATION VERSUS SEPARATION, ודבריי מופיעים – כמחווה מיוחדת – בשמי ובתוארי, כחלק מן הטקסט, מעמוד 221 ואילך].
עיקרו של הטיעון: יוסף הביא הצלה למשפחתו – אולם הגלות הביאה לשיעבוד; משה הביא גאולה ושחרור מהגלות ומהעבדות גם יחד.
סיפורי יוסף ואחיו [שלדברי תומאס מאן הם הרומאן הפסיכולוגי הטוב ביותר בתרבות האנושית] מציגים את שנאת האחים ליוסף כגורם לאסון הגדול של הגלות מהארץ, לגזירות-פרעה ["כל הבן היילוד – היאורה תשליכוהו"] ולעבודות-הכפייה שנגזרו על העם בחומר ובלבנים. יוסף כמישנה-לפרעה נעשה הבכיר והמנהיג לאחיו היורדים מצריימה; יהודה, המשכיל לפרוט על נימי-רגש של יוסף, מצליח להביאו לבכי, להתוודוּת "אני יוסף אחיכם" ולהסרת המועקה שנוצרה ע"י ההתעללות של יוסף הנוקם באחיו על איבתם ועל מכירתו לישמעאלים [ו/או למדיינים]. בכך גילה יהודה כושר מנהיגות ונעשה מנהיג שבטי לאה [במקום ראובן, הבכור, שהודח מבכורתו ע"י אביו יעקב – בראשית מ"ט]. ספר דברי הימים א' פסוקים 1 -2 מסכם: ראובן איבד את הבכורה בהיכנסו למיטתה של בלהה פילגש-יעקב-אביו, יוסף הוא הבכור מבחינה כלכלית [מקבל, כמנהג הבכורות, שתי נחלות – אחת לבנו אפרים ואחת לבנו מנשה] אולם יהודה הוא היורש הפוליטי לעתיד [ובלשון דברי הימים, שָם: "ובני ראובן בכור ישראל, כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתייחש לבכורה; כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכורה ליוסף"].
בין אם נקבל את גירסת דברי-הימים כתיאור עובדתי, של יוסף ואחיו כאישים בודדים, ובין אם נקבלה כביטוי סמלי למציאות הפוליטית של התפלגות שבטי ישראל בהיותם בארץ [ואולי, כגירסתו של גדול הארכיאולוגים הישראליים במאה העשרים, פרופ' בנימין מזר, התפלגות שקדמה לכניסה לארץ – וכי למעשה היו שתי כניסות: תחילה של שבטי-רחל ואח"כ של שבטי לאה] – בין כך ובין כך, גרמה שנאת שבטי-רחל לשבטי-לאה לאסון הלאומי הגדול של פילוג הממלכה.
מדוע אנו מכנים את פילוג הממלכה כאסון גדול ביותר? משום שדויד בן ישי הצליח להקים לראשונה באלפי שנות קיומה של כנען ממשלה אחת לכל ארץ ישראל המערבית מדן ועד אילת [=עציון גבר]. לפניו היתה הארץ מחולקת לעשרות ערים-מדינות: מדינת שכם, מדינת חברון, מדינת שלם [=ירושלים], מדינת בית-לחם, ועוד. יש לנו לפחות שתי עדויות מרכזיות על כך: ספר יהושע מספר על הכנעת יותר משלושים מלכי-כנען, וארכיאולוגים מצאו בתל-עמרנה [בירתו המדברית של פרעה אחן-אתון] מכתבים של עשרות מלכי הערים/מדינות הכנעניות שהעלו מס לפרעה.
דויד התגבר על פיצולה הפוליטי של הארץ, והפך את ארץ-ישראל לתעלת-סואץ יבשתית – ואיפשר לספינות הסוחר הפיניקיות לפרק סחורות מהאוקיאנוס ההודי באילת – ולהעבירן בשיירות גמלים או חמורים בזמן קצר, יחסית, לנמל ישראלי בים התיכון – יפו, חוף דור או עכו. בנוסח החוזה עם חירם מלך צור מובטחת "עבורה עברית" [ספנים וסוחרים ישראליים כחלק מהצוות של כל אונייה פיניקית] ומכאן זרמו הרווחים הגדולים למלכות דויד ושלמה [לשלמה היו מכרות זהב באוקינוס ההודי – זהב אופיר – ומכרות כסף בדרום ספרד – כסף תרשיש]. הממון הרב איפשר לדוד להתבצר וגם להקים "לגיון זרים" [=הכרתי והפלתי, שהם בלבד נשארו הכוח הצבאי הנאמן לדויד כאשר קמו עליו שוחרי רעתו, ובראשם בנו אבשלום, להדיחו מכהונתו].
שלמה השקיע רווחים אלה בביצורים בערי-הספר [שני ארכיאולוגים ישראליים, פרופ' עמי מזר מירושלים ופרופ' רמי ערב מארה"ב ומחיפה, מצאו לפני כמה שנים – כל אחד בנפרד, ובלי קשר ביניהם – עדויות על שפע כלכלי רב בתקופת שלמה בשתי "עיירות פיתוח" של אותם הימים – העיר רחוב והעיר גשור; ואם ב"פרובינציה" כך – בבירה ירושלים על אחת כמה וכמה, ועל כך מעיד התנ"ך].
וכשם שקיומה של הממלכה המאוחדת בתקופת דויד ושלמה הביא לארץ פריחה כלכלית ועשה את מלכות ישראל למעצמה האזורית החזקה ביותר [מצרים ומסופוטמיה היו משותקות רוב הזמן בשל מריבות ומרידות אשור-בבל ומצרים העליונה-התחתונה; את החלל הריק במזרח התיכון הקדום מילאה מלכות בית-דויד] –
כך גם פילוג הממלכה [ירבעם נגד רחבעם] הוריד מגדולתה את מלכות ישראל, הביא להיווצרות שתי מדינות קטנות, עוינות ומחלישות זו את זו, וסופן – חורבן שומרון ואחר-כך חורבן ירושלים.
מדוע החליש הפילוג את כוחו של עם ישראל? משום שהפילוג היה לרוחב הארץ ולא לאורכה. פילוג לאורך היה יכול לשמר את ערי-הנמל הפונות לאוקיאנוס ההודי ולים התיכון בידי ממלכת יהודה – ובכך לקיים את הברית הריווחית בין חירם מלך צור לבין בית-דויד [לאנשי צור וצידון, שהיוונים כינו בשם פיניקים, חסכה "תעלת סואץ היבשתית" של בית-דויד את הצורך להקיף את כל אפריקה בכדי להגיע לאוקיאנוס ההודי וממנו].
ניסיון להתגבר על הפילוג נעשה על-ידי המלך אחאב [חיים גורי, בשירו "מלך רע", משבח את אחאב – בצדק – כמלך אמיץ שנפל בקרב על הגנת המולדת]. אחאב הגיע להסכם עם יהושפט מלך יהודה על הקמת ממשלת אחדות לאומית בין יהודה לישראל [יהושפט מצוטט בספר מלכים בהבטחתו לאחאב "עמי כעמך, סוסי כסוסיך," ובתקופתו של יהושפט יצאו צבאות מלכות יהודה ומלכות ישראל למלחמות משותפות]. יהושפט ואחאב [ובנו-יורשו של אחאב, יהורם] בנו יחד מחדש את נמל עציון גבר [=אילת] והקימו צי משותף על בסיס הפיכת א"י שוב ל"תעלת סואץ יבשתית". אחאב גם השיא את בתו עתליה לבנו של יהושפט – כך שהבן היילוד יהיה נכדם המשותף של אחאב ויהושפט, ויזכה בכתר הכפול ["אוניה פרסונאלית"] של בית-דויד ובית-עומרי [=מלכות ישראל הצפונית] גם יחד. ברם, אויביו של אחאב לא התחשבו ביתרונות מנהיגותו ובחזונו המדיני: הם שידלו את המפקד הצבאי יהוא בן נמשי למרוד בבית אחאב – והוא רצח את מלך ישראל ואת מלך יהודה גם יחד, התבסס כמלך ישראל הצפונית, ובכך בוטלה האחדות הלאומית שהשיגו אחאב ויהושפט. נפילת שומרון וירושלים נגזרה מהפילוג המחליש הזה. התשוקה להדיח את השליט באמצע כהונתו היתה חזקה יותר מהנכונות לקדם את האינטרס הלאומי הכולל של איחוד יהודה וישראל מחדש.
התשוקה להדיח את ראש-השלטון באמצע תנופת פעולתו המדינית המבורכת הביאה לרצח גדליהו בן אחיקם, שהשיג שלום עם הבבלים וחידש את העלייה לרגל לירושלים וקרא ליהודי התפוצות לחזור למולדת ולבנותה.
התשוקה להכשיל את ראש הממשלה גם במחיר של הכשלת שיחות-השלום עם האוייב [ואולי דווקא בכדי להכשיל סיכוי לשלום] הביאה – כעדותו של יוסף בן מתתיהו – פלאביוס – לרצח ראש הממשלה המתון בזמן המרד הגדול, ששמו היה יוסף בן גוריון [על-פי שמו שינה דוד גרין את שם משפחתו] ולהשתלטות הקנאים על ירושלים הנצורה בדהירה מטורפת אל החורבן.
היעדרה של מנהיגות לאומית יהודית מרכזית ומוכרת הכשיל את ניסיונה של דונה גראציה להקים מדינה יהודית בטבריה כ-400 שנים לפני הקמת מדינת ישראל של ימינו. השולטן התורכי מסר לדון יוסף נשיא – אחיינה – ולדונה גראציה את טבריה וסביבתה כגרעין למדינה יהודית בחסות האימפריה העותומנית – אולם רק מעטים, דלים ומרודים, נענו לקריאתה לבוא ולהיגאל [ובכל זאת תרמו מעט העולים שהגיעו אז להיווצרות רוב יהודי בטבריה]. בדומה לכך לא קיבלו המוני בית ישראל את ההנהגה הציונית כהנהגה לאומית מחייבת [מנהיגי הקהילות, הרבנים וצאן מרעיתם, שללו את הציונות המודרנית] – ונשיא ההסתדרות הציונית, פרופ' חיים וייצמן, נאלץ לשאול בייאוש "עם ישראל – אייכה?"
מצוקת היהודים בגרמניה ובאירופה לאחר עליית היטלר לשלטון והתגברות האנטישמיות בעולם לא שיכנעו את ראשי הציונות להיענות להפצרותיהם של דויד בן גוריון ושל פרופ' חיים וייצמן ולקבל את הצעת ועדת פיל ב-1937 להקים מדינה יהודית [בטרם שואה ובטרם מלחמת העולם השנייה] ע"י תוכנית-החלוקה. כ-50 שנה לאחר שהרוב בציונות הכשיל את הצעת המנהיגים לקבל את התכנית ולהקים מדינה יהודית בא"י – הודה אחד מראשי המתנגדים, האידיאולוג של הלח"י, ד"ר ישראל אלדד, שרק שנאת-אחים הכשילה את תכנית-ההצלה והגאולה. בראיון שנתפרסם במוסף "הארץ" ב-30.8.85 מודה ד"ר אלדד שהוא "רואה מישגה בהתנגדות של מחנהו בשנת 1937 לתכנית החלוקה, בדיעבד, לאחר השואה... השנאה שלנו למפא"י סינוורה אותנו מלראות שלא היתה נבנית מדינה בלי מה שעשו השמאל והתנועה החלוצית... – ...אנחנו לא היינו מקימים מדינה... שני מושגי היסוד של בית"ר, מדינה יהודית וצבא עברי... מי הקים אותם אם לא מפא"י?... עזרנו לבן-גוריון להקים מדינה שלא רצינו בה – מדינת חלוקה." עד כאן "עדות בעל דין כמאה עדים" דברי-אמת וחזרה בתשובה של אחד מראשי המתנגדים לראש הממשלה הראשון, שהיה ב-1937 ראש ממשלת "המדינה בדרך" [הסוכנות היהודית].
הרהורי-תשובה אלה מסיימים את סקירתנו ההיסטורית. ההיסטוריה מהווה בסיס טוב להבנת האקטואליה. משום כך לא נכנסנו לניתוח האירועים ה"טריים" יותר – מרצח רבין [לאחר הסתה לאומנית-דמגוגית-רבנית-רצחנית נגדו] שהביא להפסקת תהליך אוסלו והכביד על התקדמות לשלום – ועד להכפשת ראש-הממשלה אולמרט ושיקול-דעת מוטעה של היועץ המשפטי ושל "חבריו" של ראש הממשלה, שרת-החוץ ושר-הביטחון – שהביאו להתפטרותו ולהפסקת השיחות עם סוריה [בתיווך טורקי] ועם הרשות הפלשתינאית. באירועים קשים ועצובים אלה יעסוק, כנראה, היסטוריון חדש, במרחק-זמן של דורות אחדים.
אהוד: אחת המסקנות היוצאות מדבריך היא שיש להעניק השנה את פרס ישראל למגלומניה למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שיצא בראיון מלא שביעות עצמית בעיתון הפרו-פלסטיני "הארץ" ממש ביום שבו החל משפטו של אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לנו – אהוד אולמרט.
וכדבריך – ההיסטוריה תשפוט מי היו רודפי הכבוד חסרי האחריות שפגעו בחוסנה של ישראל, ומי לקחו אחריות ופיקוד והביאו אותה להישגים גדולים ביותר. אני מאמין שאולמרט יֵצא זכאי מכל ההאשמות נגדו, ואני סבור שממש כבר באותו יום שיזוכה יש להדיח את מבקר המדינה מתפקידו משום שהוא החל במחול השדים שהביא להדחתו של אולמרט.
ד"ר יובל ברנדשטטר
צחוק הגורל
איש לא אוהב את צחוק הגורל, בייחוד כאשר הגורל צוחק על חשבונו. השבוע סבלה תל-אביב מנחת זרועו של צחוק הגורל, משני כיוונים שהם אחד.
מחד, כבוד השופט היהודי ריצ'ארד גולדסטון שהשלים עלילת דם אודות מבצע עופרת יצוקה והניח אותה לפתחו של הממסד התל-אביבי. מאידך, פסטיבל הסרטים של טורונטו שביקש לאמץ את תל-אביב אל ליבו נתקל במחאה קולנית של כאלף יוצרים שחקנים ובמאים, חלקם הגדול יהודים.
דו"ח גולדסטון, כעלילות הדם מימים ימימה, מבוסס על עדויות חד-צדדיות של הפושעים נגד היהודים. ה"שופט" קיבל עדויות הקטגור מטעם הצד החמאסי, כלשונן, ולא בדק שום עדות סנגוריה, אפילו לא של פרסומי החמאס. רוצה לומר, גם אם החמאס פרסם פאשקוויל ובו מצולם הלוחם המתאבד, גולדסטון הגדיר אותו כ"בלתי מעורב" על סמך דברי משפחתו, ואת מותו כפשע מלחמה. במקרה אחר קיבלה משפחה שיחת טלפון מצה"ל ובו התבקשה לעזוב את שטח הלחימה, ועדיין מאשים גולדסטון את ישראל במות חברי המשפחה המזהים עצמם במו פיהם כחברי ארגוני הטרור.
מה משמעות הדבר? שהבסיס הרעיוני לשלום עכשיו נוסח שיינקין, קדושת הקו הירוק, התנפץ. הרי מה אמרו לנו התל-אביביים שונאי הכיבוש? כאשר יסתיים הכיבוש ונחזור ל"עצמנו", תהיה לנו את כל הלגיטימציה להכות באוייב אם יעז לחצות את הקו. שמונת אלפים טילים וקטיושות ופצצות מרגמה וירי על "חוטף עזה" לאחר הנסיגה אל הקו הירוק, האם הם לגיטימציה מספקת? היהודון גולדסטון אומר לנו לא באלף רבתי. ליהודי אין זכות הגנה עצמית, ולעזאזל הקו הירוק, נקודה.
בתל-אביב פורחת תעשיית הקולנוע. חדשות לבקרים אנו מתבשרים על זכייה ישראלית/תל-אביבית בפרס חשוב או מועמדות לפרס חשוב יותר בגין סרט נפלא. לסרטים הללו קו משותף חזק ביותר: הם כולם סרטים אנטי-מלחמתיים המעמידים את מלחמת הקיום של ישראל בספק, ואף מטילים ספק בזכות קיומה של מדינה הנשענת על צבאה כערובה לקיומה. הברנז'ה התל-אביבית דומה להפליא לברנז'ה ההוליוודית, או הברלינאית, או הפריזאית והלונדונית, ובמקרה זה גם של טורונטו. אחידות דעים שמלחמה היא תמיד חסרת צידוק, גם אם החלופה היא מתכון לכניעה ולמוות. ויגו מורטנסן המוביל את מלחמת בני המערב נגד נחילי המזרחיים והדרומיים של ממלכת הרשע הקרוייה מורדור, (שר הטבעות) מעקם פרצופו אל מול התל-אביביים המסכימים איתו בכל מילה ואומר, איתכם אין לי רצון להתערבב. אתם, הכיבוש. אתם, טומאת המיליטריזם. אתם היהודים, דמויי האורקים האוויליים שרוממות אללה, סליחה, סאורון, בגרונם.
והנה צחוק הגורל. אותה תל-אביב המתעבת את ההתנחלות ואת המתנחלים, את צבא הגנה לישראל ואת חחיים על החרב, מוצאת את עצמה מותקפת בידי ידידיה הטבעיים, הברנז'ה השמאלנית של המערב הנאור – בגין היותה חלק מאותה הווייה יהודית. צחוק הגורל הוא שתל-אביב של העליזים והנאורים ואניני טעם פירות הים וזוללי פיתות בפסח, והפאבים בתשעה באב היא-היא המדינה היהודית בעיני הברנז'ה הנאורה.
לא משנה עד כמה תזְנה תל-אביב את עצמה, עד כמה תתרפס בפני הברנז'ה העולמית – תל-אביב לא תתחמק מן הגורל היהודי. והגורל היהודי הוא שנאה בשל ההצלחה, בשל הבידול, בשל הגבורה, בשל קדושת החיים, בשל כל אותם דברים שהופכים את היהודים למה שהם: הקבוצה האתנית המצליחה ביותר בעולם. בקיצור נמרץ, צחוק הגורל הוא שתל-אביב שניסתה למחוק את יהדותה – עומסת עליה את משא האנטישמיות העולמית, שהחליפה אדרת ועוד אדרת אך נשארה אותה גברת.
מה תלמד תל-אביב מן האנטישמים? סביר שלא תלמד דבר, כל עוד לא נפגעה באופן בלתי הפיך. אבל את זה יסדר כבר מר אחמדינג'אד, ואז נראה אם ויגו מורטנסן ישנה את דעתו באשר לתל-אביב שלאחר הפצצה. אין הבטחות.
ד"ר יובל ברנדשטטר
הנגב הכבוש
בן דרור ימיני
גולדסטון הוא הפושע
בדיקה מעמיקה של דוח גולדסטון מגלה שהשקר הפך למתודולוגיה המרכזית של הוועדה. למען זכויות האדם, יש להקים ועדה שתחשוף את תעשיית השקרים שפעלה לשירותו של שלטון החמאס והמדינות החשוכות
מתוך "מעריב NRG", 26.9.09
נתחיל מהסוף. ריצ'רד גולדסטון ביצע פשע מוסרי. לא נגד מדינת ישראל, אלא נגד זכויות האדם. הוא הפך אותן לנשק של משטרים חשוכים. גולדסטון לא התרשל. הוא עשה זאת בזדון. הביקורת שנאמרה בימים הראשונים נגד הדוח הייתה על סמך עיון ראשוני. הימים נוקפים. וככל שנחשפים פרטי הדוח הזה, מתברר שמדובר בעלילה. עלילה עם כיסוי משפטי. עלילה שהוכנה מראש כדי להפיל בפח את מדינת ישראל, בשירותן של לוב ואיראן.
גולדסטון נכנס ברצון לתפקיד המאוס. הוא סיפק למדינות הללו את הסחורה. הטענה ש"שיח הזכויות" הפך למכשיר היעיל ביותר של כוחות החושך – היא טענה מוכרת. דוח גולדסטון הוא הביטוי העליון שלה. הלשון משפטית לעילא. כולה נופת צופים של אמנות בינלאומיות על זכויות אדם ועמים. אבל היא אינה יכולה להסתיר את התוצאה: כתב עלילה נגד מדינת ישראל, בשירות ציר הטרור והרשע.
כן, יש מס שפתיים שולי, מאוד שולי, כביקורת על החמאס. הם מתוחכמים האנשים הללו, מסוגו של גולדסטון. הם ידקלמו עכשיו מעל כל במה, וגולדסטון עושה זאת בהצלחה, שהם בעצם אובייקטיביים. הנה, הם גם שיגרו ביקורת גם אל עבר החמאס. נאורים שכמותם.
גולדסטון מכר את נשמתו לשורה אינסופית של שקרים. אפילו מרי רובינסון, שאינה ידועה כאוהדת ישראל, הבינה ש"לא מדובר בזכויות אדם אלא בפוליטיקה." היא סירבה לקחת את התפקיד. גולדסטון לקח, וביצע אותו בהתלהבות יתירה. אם המשפט הבינלאומי היה פועל כנדרש, אם לא היה בו רוב אוטומטי לנציגי המדינות החשוכות, גולדסטון היה צריך לעמוד לדין. אלא שזה בלתי אפשרי. ולכן, לא רק ישראל, אלא כל אדם מוסרי, כל אדם שזכויות אדם חשובות לו, צריך להכריז על גולדסטון כפושע. להלן ההוכחות.
אף מילה על אמנת החמאס
נתחיל במה שאין בדוח. קרוב לשש מאות עמודים, ומילה אחת אין – פשוט אין! – על האידיאולוגיה של החמאס. לחמאס יש אמנה. האמנה הזאת היא הבסיס לקונפליקט בין ישראל לישות הדמונית שקמה בעזה. האמנה הזאת היא אנטישמיות צרופה. האמנה הזאת מבהירה שהחמאס אינו שונה מהטליבאן. להפך, הוא גרוע יותר. ראשי החמאס גם מכריזים, בקולם שלהם, על הזדהות עם הטליבאן, על רצונם להשתלט על העולם החופשי כולו, על שנאת יהודים ועל ביטול הפסקת האש עם ישראל. אין על כך מילה אחת בדוח גולדסטון.
בניגוד לרושם המקובל, ישראל אינה הקורבן העיקרי של החמאס. כמו במקומות אחרים של השתלטות האיסלאם הרדיקלי – רוב הקורבנות של החמאס, מאז נסיגת ישראל מהרצועה – הם מוסלמים. הקסאמים והרקטות והמתאבדים והחטיפות והפעולות הצבאיות של החמאס אינם פועל יוצא של כיבוש, או סגר או מצור, כפי שטוענת ועדת גולדסטון. כל הפעולות הללו הן פועל יוצא של אידיאולוגיה איסלמו-פשיסטית, שטובחת בעיקר במוסלמים. אפילו בימי "עופרת יצוקה" הרג החמאס יותר פלסטינים מישראלים. גולדסטון וחבריו מנסים להסתיר את העובדה הבסיסית הזאת.
אם היה גולדסטון מתעלם מהקשר בין אידיאולוגיה לפרקטיקה – ניחא. אבל הנה, כאשר הוא קופץ לישראל, הוא טורח להשמיץ את המפעל הציוני. כך, למשל, בסעיף 207 לדוח, בהערת שוליים, הוא מספר על רכוש פלסטיני שהוחרם. לא שזה קשור למשהו. אבל גולדסטון המתוחכם היה חייב לספק הצדקות לחמאס. דיוק היסטורי? ממש לא. זה עוד תוצר של תעשיית השקרים. משום שהרכוש שהופקע ונגזל מהפליטים היהודים שגורשו ממדינות ערב גדול יותר מרכוש הפליטים הפלסטינים שהושאר בישראל. אבל אל נא נבלבל את גולדסטון עם חקר האמת.
הוועדה – משחק מכור
אין צורך ללכת רחוק כדי לחשוף את השקרים. אפשר להתחיל בסעיף מספר 1. שם מספר גולדסטון שהוענקה לו סמכות "לחקור את כל הפרות חוקי זכויות האדם והחוק ההומניטארי, ככל שבוצעו במסגרת המבצעים הצבאיים בעזה."
האומנם?
בשלב זה נעבור כולנו להחלטה שקיבלה מועצת זכויות האדם של האו"ם, אשר מינתה את הוועדה. ושם מנוסחת סמכות הוועדה, בסעיף 14, כהאי לישנא: "לחקור את כל הפרות חוקי זכויות האדם והחוק ההומניטרי על ידי הכוח הכובש, ישראל, נגד העם הפלסטיני, בכל השטח הפלסטיני הכבוש, במיוחד ברצועת עזה הכבושה, בעקבות התוקפנות הנוכחית, וקוראת לישראל לא להפריע להליך החקירה ולשתף פעולה עם הוועדה."
הבדל של שמיים וארץ. גולדסטון, נחזור ונאמר, אינו טיפש. הוא משפטן מתוחכם. הוא מבין שהחלטת מועצת זכויות האדם מכניסה אותו לבעייה. הרי אין שם דרישה לבדיקה הוגנת. יש שם הוראה לחקירה רק נגד ישראל, תוך קביעת האשמה מראש. כך סעיף 14 וכך סעיפים נוספים באותה החלטה.
איך מכשיר גולדסטון את השרץ? ראשית, הוא אינו מזכיר בשלב זה את ההחלטה, שהיא מקור הסמכות. ושנית, בשיתוף עם נשיא המועצה, שהוסמך למנות את הוועדה (אך לא לשנות את סמכויותיה), נוסח ההסמכה עובר שיפוץ, כדי שיתאים למצג שווא אובייקטיבי. אתם רואים, יטען גולדסטון בראיונות מלוקקים – קיבלנו סמכות לבדוק את שני הצדדים. הוא משקר, והוא יודע שהוא משקר.
זה לא רק השקר של הסעיף הראשון. זה מעבר לכך. כדי לספק את הסחורה, גויסה לוועדה, למשל, פרופסור כריסטין שינקין, מומחית למשפט בינלאומי. יש רק בעיה אחת. לפני שמונתה לוועדה חתמה כריסטין על עצומה שקובעת מראש שישראל ביצעה פשעי מלחמה. האם מי שקבעה עמדה מראש יכולה לשבת בוועדה? ובכן, לוועדה הוגשה תביעה משפטית להדחתה. גולדסטון דחה את התביעה. הרי אין שום שום הבדל בין הקביעה מראש של ה"שופטת" לבין הקביעה מראש של המועצה. הרי הזהות בין השופטת לבין המועצה הייתה מוחלטת.
צריך להתעכב עוד רגע קט בהחלטת המועצה. כל אדם נאור אמור להתייחס בכבוד לגופים בינלאומיים העוסקים בזכויות אדם. המועצה הזאת היא הגוף החשוב ביותר של האו"ם בתחום זכויות אדם. ובכן, מתברר שבהצבעה על הקמת הוועדה השתתפו 33 מדינות. ואלה התוצאות: אין דמוקרטיה מערבית אחת שתמכה בהחלטה. רובן נמנעו. מדינה אחת התנגדה – קנדה. מדינות העולם השלישי תמכו, וביניהן כל המדינות המוסלמיות.
האם אפשר להתייחס ברצינות לרוב אוטומטי כזה, של מדינות לא דמוקרטיות? בוודאי שלא. הרי המועצה לא תשלח את נציג לוב לדבר על זכויות אדם. הרי נציג פקיסטן, מדינה שגרמה רק השנה למיליוני פליטים, במסגרת מאבק מוצדק בכמה מאות לוחמי טליבאן – יתקשה לדבר ב-CNN על "ענישה מידתית".
לצורך הצגת הראווה של האשמת ישראל יש צורך במשפטן עם הילה בינלאומית. הוא כבר יעשה את העבודה. הרי הרוב האוטומטי החשוך אינו צריך לשכנע את עצמו. הוא זקוק לפרסונה עם ארשת מכובדות שיפרסם מאמרים ב"ניו-יורק טיימס" וב"הארץ", ויופיע ב-BBC. זו הדרך להפיכת ישראל למצורעת. זהו סגנון תעמולה שאפילו גבלס הגאון לא חשב עליו. גם יהודי, גם עם איזה עבר "ציוני". אין קסטינג יותר מושלם.
ועדה לסילוף העובדות
עיון מדוקדק בסעיפי הדוח מגלה איך בוצעה מלאכת העלילה. זו אינה עלילה ירודה, מהסוג הישן. זו עלילה הרבה יותר מתוחכמת. עכשיו קוראים לזה "נרטיב". ועדת גולדסטון בונה את הנרטיב הזה שלב אחרי שלב. האם הסיפור נפתח בירי הקסאמים התחיל ב-2001? מה פתאום. האם יש בסיפור הפתיחה של הוועדה משהו על אלפי הקסאמים שנורו מאז, והפכו את חיי תושבי דרום ישראל לגיהינום? לא אצל גולדסטון. לאחר סעיפים על המינוי, על חברי הוועדה, על החוק הבינלאומי הרלבנטי, על המתודלוגיה, על כך שישראל לא שיתפה פעולה, עוברת הוועדה לחלק המעשי. הממצאים. הקביעות העובדתיות וגזר הדין.
ובכן, הנרטיב מתחיל בסעיף 27. הכותרת היא: "המצור" ("The Blockade"). ישראל, לפי הסעיף, הטילה מצור. למה? מה קרה? איך זה התחיל? האם היו אלפי רקטות? האם הייתה השתלטות צבאית של החמאס על הרצועה, תוך ביצוע טבח בעשרות, ואולי מאות, פלסטינים? אין על כך מילה בסיפור הפתיחה. אין גם מילה על הטרור הפנימי של החמאס נגד פלסטינים תמימים.
וזה עוד לא הכול. אם יש מצור, הוא לא רק באחריות ישראל. הרי לשלטון החמאס יש גבול ארוך עם מצרים. ומתברר שמדובר בגבול פתוח לחלוטין. מאות מנהרות פועלות שם באופן קבוע, ומעבירות כל מה ששלטון החמאס רוצה. בסיפור הפתיחה של הוועדה אין אזכור, לא למנהרות, לא לגבול הפתוח עם מצרים, לא להברחות.
ומה מספר הדוח על המצור? "צומצמו שטחי הדיג והתעשייה". זו דוגמה מדהימה להתגייסות הוועדה לתעשיית השקרים. וכי הפלסטינים עסקו בהקמת מפעלי תעשייה לפני "המצור"? הרי יש תנועה חופשית של חומרים, דרך המנהרות. הבעיה היא בכך שהחמאס בחר רק בחומר גלם אחד. חומר נפץ. ויש גם תעשייה פורחת. ייצור רקטות.
"בשביל העם הפלסטיני," טען פתחי חמאד, חבר פרלמנט מטעם החמאס, "המוות הוא התעשייה." זה אפילו מופיע בסעיף 475 בדוח. אבל גולדסטון, פרקליט השטן, מתעקש להאשים את ישראל.
אותו פתחי, באותו נאום, מודה בקולו שלו ש"החמאס משתמש בנשים ובילדים כמגן אנושי." גם זה מצוטט בדוח. אבל אצל גולדסטון, "זו לא הוכחה" (סעיף 475). בוודאי. כאשר התוצאה נקבעה בראש, גם הודאה מפורשת, מצולמת ומוקלטת של בכיר בחמאס, כמו גם צילומי וידאו של שימוש בילדים, לא ישנו את ההרשעה. האם לעבודה כזאת של גולדסטון אפשר לקרוא רשלנות, או שמא מדובר בפשע, בשירות משטר הטרור?
תזכורת: ישראל כבר לא כובשת את עזה
סעיף 28, באופן פשטני לחלוטין, קובע שישראל היא הכוח הכובש. למה? ככה. רק בסעיף 88 מואילה הוועדה לאזכר את ההתנתקות. כאילו שאין לה שום קשר לסיפור. כאילו לא הוכיחה ישראל שאין לה כל עניין ברצועה. כאילו לא מילאה ישראל את כל חובותיה. כאילו לא הניחה ישראל לפלסטינים לנפשם, כדי שיוכלו לממש שלטון עצמי, להקים תעשייה, לפרוח ולשגשג, ללא חייל אחד וללא מתנחל אחד.
סעיף 29 מספר על כך שישראל פתחה במבצע "עופרת יצוקה". האם היו מטחי רקטות לפני כן? הן יופיעו בהמשך, אבל לא בסיפור הפתיחה. הן כנראה לא רלבנטיות. כך בונים שקר. תחילה מצור. אחר כך תקיפה פושעת. זה הסיפור.
השקר של הוועדה חוזר על עצמו כאשר הוועדה יוצרת מצג שווא של תוקפנות ישראלית קבועה. בדיוק באותה שיטה, הוועדה מספרת, בסעיף 193, שישראל פתחה במבצע "חומת מגן", וגרמה להרג של מאות פלסטינים. אין שם מילה אחת על סדרת פעולות הטרור בבתי קפה, במסעדות, באוטובוסים. אין שם מילה אחת על "טבח ליל הסדר" במלון פארק בנתניה, שבו נרצחו למעלה משלושים ישראלים – טבח ששבר את ההבלגה הארוכה, והכריח את ישראל לצאת לפעולה.
אם אנחנו פושעים – גם נאט"ו
סעיף 30 עוסק במיספר ההרוגים, אך מתעלם כמובן מכל מחקר שמוכיח שרוב הנפגעים הפלסטינים היו אנשי חמאס. כדי לחזק את הרושם, מציג הדוח את מספר ההרוגים הפלסטינים לעומת הישראלים. הפרופורציות יוצרות את התוצאה. כל כך הרבה פלסטינים שנהרגו. כל כך קצת ישראלים.
לפי ההיגיון הזה, נאט"ו ביצע פשעי מלחמה בהפצצת יוגוסלביה ב-1999, משום שהתוצאות היו דומות לאלה שבעזה: למעלה מאלף הרוגים ליוגוסלביה (רובם אזרחים) ואפס נפגעים מקרב כוחות נאט"ו. כך גם באפגניסטן. נהרגו הרבה יותר אפגנים, אזרחים ולוחמים, לעומת חיילי נאט"ו. האם זה הופך את מדינות וחיילי נאט"ו לפושעי מלחמה?
ועוד תהייה מתחום הפרופורציות. פקיסטן ביקשה להסיר מטרד שגרמו מאות לוחמים של הטליבאן. היא גרמה לאלפי הרוגים ולמיליוני פליטים. כך גם לבנון, כשנאלצה להילחם מול מאות בודדות של אנשי פתח-אל-איסלאם. מחנה פליטים שלם, נהר אל-בארד, נהרס, מאות נהרגו ועשרות אלפים הפכו לפליטים.
העולם מבין שאלה הפרופורציות בהתמודדות עם אנשי טרור, שמסתתרים בקרב אזרחים. אך כשמגיע גולדסטון לישראל – הוא מסרב להבין, למרות שהאיום של החמאס על ישראל גדול יותר מהאיום של הטליבאן על אירופה או של הפתח אל-איסלאם על לבנון. גולדסטון מכיר את זירות הקרב החדשות. אך הוא מתעלם. משום שהמטרה הייתה דמוניזציה של ישראל. ולכן, הוא חייב לשקר ולהטעות.
סעיף 33 עוסק בהפצצות ישראל על בנייני הרשויות הפלסטיניות, דוחה את טענת ישראל שמדובר ב"חלק מתשתית הטרור," וקובע שמדובר ב"התקפה בזדון על מטרות אזרחיות המהווה הפרה של החוק הבינלאומי." בוודאי שכך. הרי אם מתעלמים מהעובדה שהחמאס הוא יישות טרוריסטית, שמפעילה טרור גם, ובעיקר, נגד פלסטינים תמימים – התוצאה היא שמדובר בגוף פוליטי לגיטימי. אולי אפילו ארגון צדקה. עכשיו אפשר להבין מדוע הוועדה התעלמה מאמנת החמאס. זה לא מקרי. כך קל יותר להכשיר את השרץ.
מה עם אנשי הפתח שנרצחו?
איך פוטרים את החמאס מאחריות לפשעים קשים? ובכן, דוח גולדסטון מצטט מאות מחקרים שנעשו על ידי גופים אחרים. אחד הגופים המצוטטים הוא כמובן אמנסטי, שסיפק אינספור דוחות עוינים נגד ישראל. אלה דווקא מצוטטים בהרחבה. אבל היה עוד דוח אחד של אמנסטי, שפורסם ב-21.02.09. הדוח המפתיע סוקר שורה של אירועים שבהם חמאס חיסל עשרות אנשי פתח, בעצם ימי המבצע בעזה. והנה הפתעה: מכל הדוחות כולם, דווקא לדוח הזה אין אזכור בדוח גולדסטון. יש אזכור, של פגיעה באנשי הפתח (למשל, בסעיף 80), אך תוך מאמץ בוטה להמעיט במשמעות העניין. ובכלל, מתקבל הרושם שגולדסטון מבקר יותר את הרשות הפלסטינית של הפתח, מאשר את החמאס.
כך, למשל, גולדסטון מאשים את הפתח בכך ש"סירב להעביר את השליטה בכוחות הביטחון לידי החמאס" (סעיף 190), דבר שגרם, לפי הדוח, לעימות בין הפלגים. החמאס, לאורך כל הדוח, הוא גוף לגיטימי לחלוטין. גולדסטון, בעקשנות, מסרב לראות בחמאס גוף אנטישמי, טרוריסטי, שעצם קיומו הוא פשע נגד האנושות.
אפשר להמשיך, סעיף אחרי סעיף, אירוע אחרי אירוע, כדי לחשוף את בניית מסכת ההטעיות והשקרים. הוועדה מפרטת 36 אירועים עובדתיים, שמוכיחים, כביכול, שישראל ביצעה פשעי מלחמה. במסגרת המצומצמת שלהלן נבדוק את סיפור הפגיעה במשפחת אבו-רבו.
מדובר באירוע שזכה לכיסוי רב ולאיזכור בדוחות רבים, והפך לאחד הסמלים הבולטים של "עופרת יצוקה". עשרה סעיפים מקדיש דוח גולדסטון לאותו אירוע (768-777). הוועדה חוזרת על הטענה שבני המשפחה הניפו דגל לבן, ושבנותיה נרצחו בדם קר על ידי ישראל. זו קביעה שהיא לא רק רשלנות. היא שקר זדוני.
בדיקות מעמיקות גילו שבני המשפחה מסרו גירסאות שונות וסותרות. אחת הטענות היתה, שמדובר ברצח בדם קר, משום שאנשי חמאס כלל לא היו באזור. ובכן, מתברר שגם טענה זו הופרכה, בעדויות סותרות, גם ב"טיים מגזין", על כך שאנשי חמאס היו באזור. ויותר מכך, מתברר שדווקא העיתון "אל-חיאת" מדווח ש"אנשי החמאס הפכו את בית משפחת עבד-רבו למבצר".
העדויות הסותרות, הדיווחים ב"טיים" וב"אל-חיאת", היו אמורים להיות לפני הוועדה. אלא שאין לכך אפילו רמז בדוח גולדסטון, שמפרסם עלילה, למרות שהיא כבר נסתרה. המטרה הרי סומנה. העובדות לא יבלבלו את הוועדה.
חייבים ועדת חקירה שתוציא את האמת לאור
לפני ימים אחדים פרסמתי קריאה להקמת ועדת חקירה. זכיתי לאינספור תגובות עוינות. נדמה שרבים בישראל, גם בדרגים הגבוהים, עדיין אינם מבינים את הנזק שהדוח הזה עומד לגרום לקצינים בכירים. השבוע כבר דווח על כך שהתובע בבית הדין הבינלאומי בהאג שוקל להעמיד לדין קצין בכיר מהפרקליטות. זו הסנונית הראשונה.
יש רק דרך אחת לבטל את רוע הגזרה. הקמת ועדת חקירה, בראשות משפטנים מהשורה הראשונה, מישראל ומהעולם, בשיתוף צוות חוקרים, כדי לבדוק סעיף אחרי סעיף, טענה אחרי טענה, ולהפריך את העלילה. אי אפשר להסתפק בתגובות של פוליטיקאים או במאמרים. זה לא מה שימנע את הנזק. רק ועדה רצינית תוכל לעשות זאת.
הדברים שלהלן הם רק קצה הקרחון. היריעה קצרה מלסקור את מצעד השקרים, הקרוי "דוח גולדסטון". הצגנו כאן רק דוגמאות בודדות על השיטה. כבר עכשיו יש תשתית רצינית לטענה שריצ'רד גולדסטון ביצע מלאכת רמייה והטעייה. ככל שחופרים יותר בדוח מתברר שגולדסטון הוא פושע המסתתר תחת המטרייה של זכויות האדם. למען זכויות האדם, הוא והשקרים חייבים להיחשף. האמת חייבת לצאת לאור.
נגה מרון
האופרה הסאטירית "הרמאי"
אהוד היקר,
בשעה שהמוני בית ישראל נהרו לאיצטדיון רמת גן לצפות בליאונרד כהן, צפינו אנחנו באופרה הסאטירית "הרמאי", שעליה נודע לנו רק הודות לפרסום שנתת לה ב"חדשות בן עזר", ועל כך שלוחה לך תודתנו העמוקה.
מסתבר שההפקה הזאת היתה אקורד הסיום של חג המוסיקה הישראלית המתקיים זה שנים ברצף של אירועים ברחבי הארץ. את האופרה "הרמאי" כתב אפרים קישון והלחין מנחם אבידום לפני ארבעים שנה, ושוב נוכחנו שסדנא דארעא חד הוא, וסאטירות פוליטיות ממשיכות להיות רלבנטיות כאילו נכתבו בימינו.
דימיונו הפרוע של אפרים קישון מציע פתרון מקורי לחסרון הכיס הקבוע של אוצר המדינה, והממשלה המגוחכת שהוא מציג מחוקקת את "חוק עצירת הנשימה – תשתו"ק". גיבור האופרה הוא הרמאי שנתפס בקלקלתו כאשר לא התאפק ונשם, ובכך הפר את חוק המדינה, ולאחר מסכת קפקאית של ייסורים הוא מסיים בזעקה: "תנו לחיות!"
הבימוי העוקצני של דני ארליך, בביצוע זמרי ה"אופרה קאמרה" ותזמורת הסינפונייטה הישראלית באר שבע בניצוחו של דורון סלומון, היו מושלמים. כמה מדהים להיווכח שלאחר ארבעים שנה התגלגל רעיון העיוועים שנרקם במוחו הקודח של סאטיריקן גאון, עד שלבסוף נקלט אצלנו והפך למס על השימוש במים!
נגה מרון
לאונרד כהן
סִפּוּרוֹ שֶל יִצְחָק
דַּלְתִּי נִפְתַּחַת חֶרֶש,
אָבִי נִכְנָס לוֹ פְּנִימָה,
בֶּן תֵּשַע אָנֹכִי.
הוּא נִצָּב עָלַי, גָּבוֹהַּ,
שְתֵּי עֵינָיו זוֹרְחוֹת זָרֹחַ
וְקוֹלוֹ צוֹנֵן, בְּלִי בְּכִי.
הוּא אוֹמֵר: "חָזוֹן רָאִיתִי
וְקָדוֹש אֲנִי, יָדַעְתָּ,
גַם חָזָק – וְצַו הוּא צַו!"
הִנֵּה כָּךְ הָרִים עָלִינוּ:
הוּא הָלַךְ וַאֲנִי רַצְתִּי,
וְגַרְזֶן לוֹ שֶל זָהָב.
אִילָנוֹת קָטְנוּ בַּדֶּרֶךְ,
אֲגַמִּים – מַרְאוֹת שֶל גְּבֶרֶת,
נַחְנוּ וְשָתִינוּ יַי"ש.
אָז הֵטִיל אֶת הַבַּקְבּוּק הוּא,
לִרְסִיסִים נִפֵּץ – וּפֶתַע
שָׂם יָדוֹ עָלַי, נִרְגָּש...
מֵעָלַי רָאִיתִי נֶשֶר,
אַךְ אוּלַי הָיָה זֶה עַיִט,
לֹא אֵדַע זֹאת, עֵת רַבָּה.
וְאָבִי בָּנָה מִזְבֵּחַ,
אֲחוֹרֵי כְּתֵפוֹ הֵצִיץ בִּי
וְיָדַע: אֵינִי נֶחְבָּא.
הוֹ, אַתֶּם, בּוֹנֵי מִזְבֵּחַ,
מַקְרִיבֵי בָּנִים לַמֹּלֶךְ,
שוּב אַל אִיש זֹאת יְעוֹלֵל!
כִּי לֹא בְּרִית-בֵּין-הַבְּתָרִים הוּא
עוֹר-אָדָם, וְלֹא הֻקְדַּשְתֶּם
לֹא לַדֶּמוֹן, לֹא לָאֵל.
הוֹ, אַתָּה אֲשֶר מִמַּעַל,
שֶכַּפְּךָ דָמִים שוֹתֶתֶת,
לֹא הָיִיתָ שָם, לֹא שָם:
בְּשָכְבִי עַל מוֹרִיָּה הָהָר
וְיַד-אָבִי רוֹטֶטֶת
עִם יָפְיוֹ שֶל הָעוֹלָם.
וְאִם
הוּא לִי
יִקְרָא: "אָחִי"
לוּא סְלַח-נָא אִם בְּתוֹךְ-תּוֹכִי:
"מָה הוּא זוֹמֵם?" אֶשְאַל.
כְּשֶהַכֹּל כְּעֵין-אָבָק יִפְרַח
אֶעְזְרֶךָ, אִם אֶהְיֶה מֻכְרָח,
אֶהְרְגֶךָ, אִם אוּכַל.
כְּשֶהַכֹּל כְּעֵין-אָבָק יִפְרַח
אֶהְרְגֶךָ, אִם אֶהְיֶה מֻכְרָח,
אֶעְזְרֶךָ, אִם אוּכַל.
וְעַל מַדֵּינוּ חוּס-נָא, אָב,
אַנְשֵי-שָלוֹם אוֹ אַנְשֵי-קְרָב.
טַוַּס-הָרַהַב
שוּב נוֹשֵׂא
זְנָבוֹ אֶל עָל...
(מתוך "כְּצִפּוֹר עַל הַתַּיִל", מִבחר שיריו ולהיטיו של לאונרד כהן בתרגומו של יוסי גמזו, הוצאת "רשפים")
יעקב זמיר
רפואה זה דבר מצחיק
מזיכרונותיו של רופא ותיק
פרק ב
הסטאז' במיילדות
עם רדתנו לשפלה בתחלת 1965 התחלתי בסטאז'. בחרתי להיות בבית חולים גדול במרכז הארץ שהשתייך לקופת חולים הכללית. הוא נמצא בגוש דן, שם רצינו למקם את עצמנו (נשוי + 3/4).
אז היה רק בית ספר לרפואה אחד בישראל, ויחסית מיספר הבוגרים לא היה רב, והם היו דרושים לעבודה בבתי חולים ובמרפאות ברחבי הארץ. כך שכסטאז'רים נתקבלנו ברצון לעבודה. זה היה אמנם חלק מן הדרישות של בית הספר לרפואה. במשך השנה הזו היה עלינו גם לכתוב עבודת דוקטוראט ולהגישה לאישור לפני קבלת תואר דוקטור לרפואה MD.
נתקבלתי יפה באותו מוסד ואף קיבלנו מגורים בחצר בית החולים (שגיאה שאין לחזור עליה בגלגול הבא בשום פנים ואופן: לגור על יד אותם האנשים איתם אתה עובד). תחילה היה לנו חדר בחצר בית החולים בו יכולנו לשים שתי "מיטות של שער עלייה" שולחן קטן וארון. כך שכאשר חזרה אשתי מחדרי הלידה עם בני בכורי שנולד אז, לא היה בחדרנו מקום למיטת תינוק להשכיבו בה. על כן הבאנו קופסת קרטון שמנו על השולחן ריפדנו אותה בשמיכה, ציפינו בסדין והשכבנו שם את הזאטוט.
אחרי זמן עברנו לדירה חמודה של שני חדרים ליד בית החולים. גם זו היתה שגיאה נוספת שכן כל השכנים היו אנשי פרסונל, ואם ביקשתי מאיזה ילד של שכן שלא ירעיש בין שתיים לארבע אחר הצהריים כי רציתי לנוח בהיותי מרוסק מעייפות אחרי תורנות מחרידה, כי אז אימו, שעבדה אחות בבית החולים, הזעיפה אליי פנים מלמחרת היום ועד סוף כל הדורות.
התחלתי בסבב במחלקות השונות לפי התוכנית שנקבעה על ידי בית הספר לרפואה. בהדרגה נכנסתי לעולם הרפואה המעשית עם נטילת האחריות של הרופא, והרגשתי מצויין. הגם שהייתי תמים ולא ידעתי את הרזים של מה שמחוץ לפרקטיקה, כגון היכן טמונות אפשרויות הקידום, ולאן כדאי ללכת להתמחות עם מבט רחוק קדימה. חשבתי רק על העניין שבמקצוע שרכשתיו בעמל רב.
תוך כדי הסבב שעשיתי תהיתי על קנקנם של הענפים השונים של הרפואה בניסיון לגבש לי דיעה.
כסטאז'ר הייתי מאוד מרוצה ומצאתי סיפוק רב בעבודה. החלתי במחלקת הילדים ושם החלטתי שרופא ילדים איני רוצה להיות. אימהותיהם של הילדים החולים הן נודניקיות גדולות ומוציאות האדם מדעתו, וכן גם הסבתות. אבל, בעיקר, לא יכולתי לראות בסבלם של הילדים החולים. מראיהם של הפרחים הללו כשהם מוטלים חסרי אונים KNOCKED OUT, קודחים עם חום גבוה ומלאים פצעים ממחלת הלויקמיה הארורה, שברו את ליבי וריגשו אותי מאוד.
במחלקה הכירורגית, בה ביליתי שלושה חודשים, נהניתי מאוד מן העשייה ומן ההשתתפות בניתוחים השונים, דבר מאתגר ומרתק. הצוות מצא חן בעיניי והאווירה היתה נעימה מאוד. חיבבתי את כולם ונתחבבתי עליהם, ומיותר לציין שהוצע לי להתמחות אצלם. כאמור ענייני היה אחר. וכאשר באתי למחלקה הגינקולוגית וביקשתי מקום התמחות נעניתי מיד בחיוב.
אחרי עבודה מאומצת ארוכה וקשה הספקתי לסיים את עבודת הדוקטוראט והגשתיה לבית הספר לרפואה בדיוק עם סיום שנת הסטאז' ושם אושרה. מיספר ימים אחרי זה התיצבתי במשרד הבריאות כדי לקבל רישיון קבוע לעסוק במקצוע הרפואה במדינת ישראל.
מיד בתחילת דרכי הייתי חייב ללמוד גם דברים נוספים:
כלל נקוט הוא מקדמת דנא, שכל ההולך ללמוד רפואה, נחשב בעיני הבריות לחכם ומבין בעניינים כבר מן היום הראשון שלו בפקולטה, כאשר עוד לא למד אפילו על הצפרדעים והראשַנִים למיניהם... שלא לדבר על הסטודנטים הערביים, הכפריים בעיקר. אלה ייקראו "דוקטור" כבר בבואם לחופשה הראשונה שלהם בכפר. ואז ינהרו אליהם השכנים והמכרים מאנשי המקום לשאול בעצתם בעניין תחלואים שונים. כך שחו לי חברַי הסטודנטים הערביים שלמדו איתי בבית הספר לרפואה בירושלים.
ובהיותי סטודנט בשנה השלישית או הרביעית, בהזדמני לאירוע כמו חתונה, היו עטים עליי מיני קרובים וחברים וממטירים שאלות בעניינים של בריאות: אחד גילו אצלו יתר לחץ דם, שני מים בביצה ולחץ עודף בעין, שלישי גרדת ורביעי אבני כליות ודליות וכו'. וגם נדרשתי לעיין במיני פתקאות של תוצאות מעבדה וכיו"ב. בהיותי חסר ניסיון ומלא רצון טוב ואידיאלים לרוב, הייתי מקבל את שאלותיהם ברצינות ומתחיל עונה להם ביסודיות. פירושו של דבר היה שאת רוב הזמן שלי באירוע ביליתי עם השואלים והנדבקים, ובת לוויתי הרגישה עזובה ונעלבת.
עם הזמן הפך הדבר למיטרד. אחרי יגיעה מחשבתית אימצתי לי שיטות מילוט מן הטרדנים. אחת מהן היתה לא לבודד את השואל "לפינה אינטימית", אלא להישאר באותו המקום. ואז אנשי הסביבה כורים את אוזניהם לשמוע את דבריו ומתחילים בדרך כלל להתערב בשיחה ולתת לו עצות. וחיש הבנתי שזה הזמן לסגת מהמקום.
מאוחר יותר גם הקפדתי להצניע את מקצועי כרופא במקומות שהזדמנתי אליהם, כגון בתי הבראה או מסיבות שמחה שונות. וזה מאותו הטעם, כדי לא להישאל על מיני תחלואים, ורידים נפוחים אולקוסים הפלות לידות קשות וכל כיוצא בזה.
אלא שקורה ומתגלים חורים במערכת.
ברדתנו לשפלה עם סיום הלימודים בירושלים, נהנינו לבקר בתל-אביב לעתים קרובות ולבלות בה. בין היתר פקדנו מדי פעם את מסעדתו של אחד נאג'י במבואותיו של שוק הכרמל מאחורי קולנוע אלנבי. בתחילה היה לנאג'י קיוסק קטן ובו מכר שווארמה עם "עַמבָה" אמיתית (תבלין-מחמץ עשוי ממנגו הודי). באותם הימים לא היה דבר כזה בנמצא בכל רחבי הארץ, והוא כנראה ייבא זאת עצמאית והדבר היה ללהיט מדרגה ראשונה בעולם הקולינארי של יוצאי בגדאד. ולנאג'י היתה זכות ראשונים בשווארמה בתל אביב. זו אמורה היתה להיות מבשר כבש אך בישראל של הישראבלוף עשאוה מכבש בעל-כנפיים, הוא תרנגול הודו. המטעמים שהגיש המסעדן הזה היו בכל זאת לעילא ולעילא. זה בתנאי שעוצמים עין ולא רואים את כל הדברים הנלווים אשר במסעדה. ולא נפרט. כל אותה העת נמנעתי מלגלות מי ומה אני. שכן חוק הוא שלא יעלה על הדעת שייכנס למקום כזה פרצוף חדש כלשהו, בעיקר אם הוא נראה "אינטיליגנאט", מבלי שישאלוהו לייחוסו למקורו ולעיסוקו, שמא הוא מן הבולשת ויפריע להם למכור דולרים שחורים וכיו"ב. כנראה שאיכשהו עברתי את המבחן הזה.
באחד הביקורים ראינו שרוָוחה פקדה את המקום של נאג'י. הוא קנה חדר מהדירה הסמוכה וצירפו לקיוסק, והכול הפך למסעדה עם שניים שלושה שולחנות וכסאות – מקום מכובד.
עד לרגע ההוא הייתי, כאמור, כאחד העם. אִינְקוֹגְנִיטוֹ. סתם יהודי שבא לאכול מן השווארמה. אלא שבאותו היום קרה הבוּם!
יומיים קודם לכן הסתובב לו נאג'י זה בבית החולים באותה המחלקה בה עבדתי על מנת לבקר את קרובתו שאושפזה שם. ולמזלי הבחין בי במדי רופא, כך שמיד בהיכנסי למסעדתו באותו יום זיהה אותי, והוא צעק בקול ובשמחה רבה:
"שלום דִיקטִר!!! בוא תפַדָּל, היום אתה מוזמן על חשבון הבית! איבראהים, תערוך השולחן!!!"
ומיד הוא גרר כיסא והתיישב לידינו והחל שואל שאלות על מצבה של קרובתו, כשיתר הסועדים התרכזו כמובן בריכוז רב בשיחה.
אני, שתחילה נבוכותי מכל העניין, התאוששתי לאט-לאט ועניתי דברים כלליים כדי להמעיט מן "החגיגה".
פתאום הרים נאג'י את ידו השמאלית, שעד אותו הרגע היתה תלויה לה לצד גופו, והניחה על השולחן מולנו, בין המחמצים לבין צלחת הפיתות – וזקר את אגודלו שהיתה עטופה בתחבושת גדולה ומלוכלכת משומן של הכבש המעופף שהוזכר לעיל.
"תראה מה קרה לי אתמול. חתכתי את הבשר של האצבע עם המקצצה. חבשו לי את זה בקופת חולים אבל אני חושב שיש שם מוג-לָה.."
ותוך כדי זה החל מקלף מעל אצבעו את התחבושת המפוארת ומניחה על השולחן.
בשלב ההוא של הקריירה שלי כבר הייתי מחוסן ממש נגד הגועל נפש הזה מעבודתי כסטודנט במחלקות השונות בבית החולים ובטפלי במיני חולים קשים וקשים יותר. אלא שאשתי, שהיתה אז גם מעוברת, חשה בכדור טניס שעולה לה מן הבטן המרכזית לכיוון הגרון – הושטתי את ידי והחזקתי לה לאות עידוד, וגם חייכתי לעברה לאמור שזה חלק מן העניין להיות אשת רופא.
נאג'י סיים את הקונטרה-ליפוף של התחבושת וגילה לנו את אצבעו החתוכה והבצקתית וקיבל ממני עצה שלא לחבשה יותר. הוא שמח מאד ואסף את התחבושת בידו השנייה על מנת להשליכה לרחוב ליד המסעדה. תוך דקות הנחית על שולחננו את המזון שכאמור היה על חשבון הבית.
רשמה אשתי בזיכרונה שבאותו היום אכלה שווארמה בטעם תחבושת.
אגב, התל אביבים האמיתיים ידעו היטב להוקיר את נאג'י ואת מסעדתו, ולהוכחה, מישהו רשם בגראפיטי שחור וגדול על העמוד בכניסה לבית מרכזי ברחוב הירקון בתל-אביב, קצת לפני הקונסוליה האמריקאית: "נאג'י מלך ישראל"
וסיפור מפי אחד המורים שלי בבית הספר לרפואה בזמנו. יום אחד הוא עלה לאוטובוס בירושלים (בימים ההם לא היתה לכל סטודנט מכונית כמו היום, וקרה שגם לפרופסורים לא היה זנב של כלי רכב פרטי כלשהו), והנה אחרי שניות של נסיעה, צועקת מישהי מסוף האוטובוס: "הוֹ, שלום דוקטור, קיבלתי!!!"
היא היתה בטיפול ממושך שלו במרפאה הגינקולוגית בגלל שתקופה מסוימת לא קיבלה וסת, וסוף סוף "האורח" הגיע יום קודם לכן. נו, ומה דרך נאותה יותר להודיע את הדבר המשמח הזה מאשר בפני כל קהל הנוסעים באוטובוס בקו 14 בבירתו הנצחית של עם ישראל?
באותה התקופה נזדמנתי, לא עלינו, לישיבת אבל (שבעה) אצל קרובי משפחה. הנפטרת היתה אישה מבוגרת ששבעה ימים וראתה בנים נכדים נינים וריבעים, וכאמור הכול היה כמו מסיבת רעים. בלי בכי ומספד וישיבה על הרצפה ונהי וקינה. שניות אחדות אחרי היכנסי ניגש אלי המכר הראשון לשאול אותי מה. הייתי מנומס והזמנתיו לחדר הסמוך כדי לתת לו הזדמנות לדבר בפרטיות והוא לא איבד שם זמן. מיד בהיכנסו לחדר הוא הפשיל את מכנסיו והראה לי את ה"קילֶה" שלו (היא ה"גָארוָוה" המפורסמת..) ושאל לדעתי אם מצב ה"מוצג" שהוא מראה לי, באמת מחייב ניתוח כפי שמייעצים לו רופאיו. בסוף ה"ראיון" הכפוי, הבדיקה וההסבר, אני פותח את הדלת למילוט, אבל מוצא תור ארוך וממשי של כאלה מבין המנחמים, כשכל אחד מקווה לתפוס איתי "יעוץ".
תוך כדי הסבב שעשיתי תהיתי על קנקנם של הענפים השונים בניסיון לגבש לי דיעה. החלטתי שמקומי לא יכירני במחלקת אף אוזן גרון למשל. גם לא במחלקת הילדים כי לא יכולתי כאמור לראות ילד סובל כגון איזה פרח יפה קודח מחום בגלל מחלת סרטן הדם שנחתה עליו והוא גוסס בעינויים.
כך בחרתי במיילדות וגינקולוגיה כי מצאתי בהן עניין גדול. הגשתי את מועמדותי להתמחות שם ונתקבלתי.
העבודה בחדרי הלידה ובמחלקה הגינקולוגית היתה קשה מאוד ומפרכת (אפילו יותר מאשר היא היום) – בגלל עבודות הלילה בתורנויות. לעיתים היה עלינו, הרופאים המתמחים, להיות חמש עשרה פעם תורנים בחודש כלומר יום כן ויום לא לסירוגין. זה אומר שלא מספיקים לנוח מתורנות אחת ונכנסים כבר לשנייה, דבר ששחק אותנו עד תום. כי לעמוד על הרגליים במשך קרוב לשלושים שעות ברציפות, זה הורס את הגב ואת הרגליים ואת העצבים.
קודמַיי סיפרו לי שכאשר הרחיבו את חדרי הלידה והתקינו חדשים יותר, כלל לא הקצו מקום לחדר מנוחה לרופא! מנהל המחלקה טען שהרופא אינו צריך להיות בחדרו לשום תקופת מנוחה כי הוא בתפקיד ויספיק בהחלט להקצות לו כיסא בתחנת המיילדות. והמשיכו קודמַיי לספר "שרק בגלל שהמיילדת הראשית חשבה שישיבתו של הרופא כל כך קרוב אליה תפריע לה לקשקש בטלפון, עמדה על כך שכן תהיה לרופא פינה נפרדת מתחנת המיילדות. כך ניאותו לבנות פינה זעירה מאוד באמצע חדר לידה עם הרעש של סירי הנירוסטה וצעקות היולדות, אליה בקושי היה אפשר להכניס ספה קטנה וכוננית לטלפון."
בכל זאת העבודה היתה מעניינת ביותר ומרתקת. ומזמן הבחנתי שרפואה מיילדותית שונה מכל ענף אחר במקצוע הזה. יש כל הענפים ויש מיילדות. ממש כך! וזה הן מבחינת הקושי של העבודה עצמה והן בגלל אופי המקצוע.
כמובן ששיטות העבודה של אז היו שונות במידה ניכרת מאלה של ימינו. וכאז כן היום היה בעבודה גם מן המשעשע ומן המרגש.
בימים ההם ההפתעות בחדרי הלידה היו הרבה יותר גדולות מאשר היום. לא היו מכשירי על קול ולא ידעו מה יוולד. יילוד נורמלי? האם יהיה חסר גפיים או חסר גולגולת או מונגול מפגר או ציקלופ עם עין אחת בקודמת מבנה דמוי ראש, ועוד. וגם לא ידעו אם יהיו תאומים או שלישייה וכו'. ולא פעם הופתענו שהנה יצא הילד הראשון וצרח ומבחינים שבטן האישה עדיין גדולה. שמים פטוסקופ (סתתוסקופ של עוברים) על הבטן והנה דפיקות של עובר נוסף. אוהו תאומים!! גם דיקור מי שפיר לא היה קיים, כמובן.
וזכור לי מקרה שנחרת בזיכרוני שאישה, אם לאחד עשר ילדים, באה ללדת וכמובן שלא ידעה שהיא נושאת תאומים. היא ילדה את מיספר שניים-עשר ופתאום אומרים לה בהפתעה גמורה שישנו גם השלושה-עשר והיא לא כל כך מרוצה ואומרת – "אלוהים מניין יהיו לי הכוחות לכך!" – מיספר רגעים קודם לכן היא סיפרה לנו שהיא בעצם הרתה כי היא התערבה עם בעלה שהיא בפעם הבאה תלד דווקא בת. ורק "למען הפרינציפ נכנסתי להריון."
חדר הלידה היה אולם אחד גדול עם מחיצות של וילונות בין מיטה אחת לשנייה. היו שמונה מיטות, ארבע בכל צד. מול אימם של התאומים, בצידו השני של האולם, שכבה יולדת אחרת, שמיספר דקות קודם לכן ילדה ילד מת וזה אחרי טיפולי פוריות שנמשכו שנים. כמובן שכולנו השתתפנו בצערה בראותנו אותה מתייפחת ומלאה תוגה.
ולוחשת לי המיילדת לאמור: "תראה דוקטור, זו אפילו לא ידעה שיש לה תאומים, והשנייה תלך הביתה אבלה וחפויית ראש. תאר לך לו יכולנו לנצל את המהומה שמסביב ללידה ולתת לאומללה ילד חי מן השניים והיו כולן מאושרות."
נכון, לו יכולנו. אבל לא יכולים. כי הקדוש ברוך הוא רצה אחרת ואין אנו אלא פסיק קטן ביקום הזה ולא לנו לעשות סדרים כאלה, והלא אנו עובדים במסגרת חוקית.
(ברגע כתיבת הדברים האלה אני חושב לעצמי, שאילו נהגנו כך, היינו יוצרים מהדורה נוספת של פרשת "ילדי תימן").
על חדר לידה נפרד אישי, אפילו למיוחסות, לא היה מה לדבר כי לא היה דבר כזה. ועל ליווי של אם או בעל גם לא היה מה לחלום.לא רק בארץ כי אם בכל העולם. הבעלים והקרובים היו יושבים בחוץ, מכרסמים ציפרניים ושואלים מדי פעם – נו דוקטור, מתי הלידה ואיך מתקדם. והיולדת היתה מתפתלת לבדה בכאביה ומתמודדת עם זה לבדה. וכך ילדו רבות מבלי שמישהו קרוב ינגב להן את המצח (תנועה שמשום מה אהובה על "המסייעים" למיניהם אף על פי שלרוב היא מעצבנת את הסובל) גם טלפונים סלולאריים לא היו והיולדת לא יכלה לדבר עם איש עד אחרי הלידה.
ברשותי פתק שמצאתי פעם באקראי ליד חדרי הלידה ושמרתיו למזכרת. זה היה למעשה חתיכה מעטיפה של פנקס שיקים עליה כתב בעל ממתין אחד ליד חדר הלידה – לאשתו היולדת בפנים: "אביבה אני איתך. תחזיקי מעמד עוד זמן קצר ונהיה למשפחה מאושרת. מבעלך האוהב מאוד."
אין מה לדבר על המצב היום – שהלך לקצה השני בכל הבחינות – חדרי הלידה נראים לפעמים כמו טיילת בה מטיילים ומתחלפים הקרובים שלפי תור יושבים ליד היולדת נוסח "גם אני רוצה," דבר שמפריע לצוות, ואין מושיע.
הצעקות, שבאופן מסורתי מילאו את חדרי הלידה, היו לעיתים מחרישות אוזניים. וזה כמובן היה תלוי באופייה של היולדת. לפעמים זה היה סתם "אוי אמאל'ה, אוי אימאל'ה!" ולפעמים לוו הצעקות בנאום ארוך בו יסופר על מסכת הסבל שהבעל הביא על אשתו עם ההריון הנוסף הזה, ואף התחשבנות על דברים שהיו בין בני הזוג בעבר. קשה היה שלא לחייך ואף לצחוק לשמע הנאומים הללו.
המיילדוֹת, בניגוד לרופאים, הירשו לעצמן להוכיח את היולדות הצעקניות הללו ולהחזיר להן בנאום משהו שהתבקש. למשל היתה מיילדת אחת מבוגרת מאוד, רוסייה מן הדור הישן שאף העברית שבפיה היתה בהתאם. היא נראתה כאילו יצאה מסרט של פרנקנשטיין. פניה תמיד הבריקו מרוב קרמים שמרחה עליהן, גבותיה מרוטות לגמרי ובמקומן ישב שרטוט מעשה עפרון שחור. האודם שמרחה על שפתיה צבע בדרך כלל גם את השיניים התותבות, וריחות של בשמים רוסיים, תמציות צמחים מערבות סיביר – הדיפו את עצמם לסביבה.
זו במיוחד אהבה לבוא חשבון עם היולדות שהירבו לצעוק ולהתלונן בלידה. כמובן שהיא היתה ללא ילדים משלה. למשל, אם מישהי הפליגה בקריאת "אימא אימא אימא," – היתה עונה לה משהו כמו: "בובהל'ה, את לא בשביל ללדת. את בשביל לשחק עם הבובות בגן ילדים. מי אמר לך להתחתן כל כך מהר כדי לעשות לנו מוות כאן?"