גיליון מס' 484

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ע, 1 באוקטובר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (89).

אורי הייטנר: 1. חינוך לג'ונגל. 2. מבחן הראיות.  3. צל"ש לסוהר.

 יוסי גמזו: אַרְבַּעַת הַמִּינִים. // יהודה גור-אריה: הקיבוץ – 100 שנים של חלום – ושברו, במלאת 100 שנים לדגניה אם הקבוצות. // משה גנן: עַל הַגֶּשֶׁר (סונט).

ד"ר יצחק בן-דוד: ממרחק הימים – יצחק קרקעי.

רות ירדני כץ: צוחקים עלינו. // אוריה באר: אירועי תרבות נידחים.

רון וייס: השמצות רפובליקאים המשווים את אובמה להיטלר.

ד"ר יצחק בן-דוד: תגובה למאמרו של ד"ר א. וולפנזון: הניתוח יפה – המסקנה רפה. // יואל נץ: רשמים מקבלת שבת בצוותא.

יוסף אורן: השואה נצרבה בנו לדורות.

יוסף דוריאל: תפסיקו לקשקש במונח "אנטישמיות".

איתמר פרת: אסיף (שיר, מקור עברי ותרגום לאנגלית).

דוד מלמד: בני כמה היו זקני ציון? // דודו פלמה: רקמות חיינו.

לפי דרישת שלטונות מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, ארנונה, פיזדמטי, היטל בצורת, מס רכוש ומקדמות – זהו גיליון אחרון לפני בדק-בית אינטרנטי יסודי לצורך חישוב הפחת שייערך לגבי הציוד וצריכת המים הווירטואליים של מערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר" ובמהלכו של הבדק ינוקו בידי צוללנים סיניים קטנים עם מברשות שיניים להסרת האבנית הצינורות שבהם מועברים אליכם האי-מיילים ויוכנס למערכת בית דפוס וירטואלי חדש שבו האותיות תהיינה עשויות חמאה ולא מרגרינה.

הגיליון הבא יופיע אי"ה לאחר תום השיפוץ וזאת ב-22 או ב-26 באוקטובר 2009. נא לא לשלוח לנו אי-מיילים עד לאותם תאריכים כי לא תיענו! ובינתיים אפשר לקרוא את הגיליונות הקודמים!

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

לֶאֱהֹב וּלְקַיֵּם אֶת חֵרוּתְךָ

זֶה כְּמוֹ לְהַטְבִּיעַ כַּדּוּר בַּמַּיִם:

אִי-אֶפְשָׁר, אֲבָל נָעִים לְנַסּוֹת.

מתוך המחזור "נגיעות" (89)

* * *

אורי הייטנר / שניים וחצי מאמרים

1. חינוך לג'ונגל

זרע היותי קיבוצניק, נטמן בי בבית זרע. עוד לא הייתי בתנועת הנוער, עוד לא עיצבתי דרך חיים ואידיאולוגיה, עוד לא חשבתי על שיתוף, שוויון וערבות הדדית. עוד כילד קטן, שחי וגדל בעיר, התאהבתי בקיבוץ שבו חיו קרובי משפחתי, בית זרע. לשם נסענו בחופשים, ואני התאהבתי. התאהבתי בחיים בטבע, התאהבתי בחיים השיתופיים, עוד לפני שיכולתי לנסח לעצמי למה. ואחד הדברים שהלהיבו אותי במיוחד, היה הלינה המשותפת.

ילדותי בעיר, בחיק משפחתי, הייתה ילדות מאושרת. ובכל זאת, קינאתי בבני דודי שחיו בלינה המשותפת. הם היו מאושרים עד הגג, הם וחבריהם, ואני ראיתי בהם מי שחיים 365 יום בשנה במחנה. ואם אני כל כך נהנה לישון שני לילות במחנה, איך לא אקנא במי שחי כך כל השנה?

בני הדודים שלי באמת היו מאושרים בלינה המשותפת. גם היום הם זוכרים בעיקר חווייה יפה של ילדות מאושרת. אבל כשהם בגרו (עוד כשחיו בקיבוץ) לא העלו על דעתם את האפשרות שכך הם יגדלו ויחנכו את ילדיהם. וכשאני בגרתי ובחרתי בחיי קיבוץ, גם אני לא העליתי על דעתי את האופציה הזאת כדרך החיים בה אבנה את משפחתי, בה חבריי ואני נבנה את קיבוצנו. במשך השנים פגשתי בני קיבוצים רבים, שגדלו בלינה המשותפת – כאלה שחיים בקיבוץ וכאלה שאינם חיים בו. לא פגשתי עד היום אפילו אחד שהיה רוצה שילדיו יגדלו בלינה משותפת. עם זאת, רובם הגדול זוכרים את הלינה המשותפת כחוויה חיובית של ילדות מאושרת.

אף פעם לא קניתי את סיפורי הילדות האומללה של "ניצולי הלינה המשותפת". האמנתי לסיפורם האישי של אלה שדיווחו עליה, אך לא חסרים ילדים שחוו ילדות קשה בחיק משפחתם. הסיפורים הקשים הם סיפורים אישיים חריגים. הכלל הוא של זיכרונות חיוביים. לכן, כלל לא הופתעתי מתוצאות הסקר שפורסם לאחרונה, שאושש את תחושתי זו. על פי תוצאות הסקר, 75% מהגברים ו-63% מהנשים זוכרים את הלינה המשותפת כחוויה חיובית ואילו 18% בלבד מהנשים ו-7% בלבד מהגברים זוכרים אותה כחוויה שלילית. ממצאים אלה כל כך מובהקים, שניתן לראות בהם אבן דרך לדיון רטרוספקטיבי אחר לגמרי על הלינה המשותפת. לא עוד הדיון על השאלה האם היא אימללה את הילדים ועשקה את ילדותם, אלא האם זו הדרך הראויה לחנך ילדים.

השלילה שלי את הלינה המשותפת, נובעת ממקום ערכי. אני סבור שהדרך לחנך לערכים, שבהם אני מאמין, היא בחיק המשפחה. ומאחר והערכים שבהם אני מאמין הם שהביאו אותי לבחור בחיי קיבוץ, הרי שאני רואה בלינה המשפחתית את המקום הנכון לחנך לחיי קיבוץ. וכשאני מנסה לבחון את השאלה מה קרה לקיבוץ, הולכת ומתגבשת בי ההכרה, שאחת הסיבות למשבר הקיבוץ ולמה שקרה לקיבוץ בדור האחרון, הוא תוצאה מאוחרת של הלינה המשותפת.

דודי בבית זרע (למעשה הוא לא היה דודי, אלא בן דודו של אבי, אבל במשפחות של ניצולי שואה הקשרים בין שארי הבשר היו שונים. מבחינת אבי הוא היה אח לכל דבר ומבחינתנו הוא היה דוד לכל דבר) – היה דמות מרכזית בקיבוצו ואחד האידיאולוגים שלו. כן, גם של הלינה המשותפת. הייתי קרוב אליו מאוד. אני זוכר שיחה שקיימנו, בהיותי נער, על חברת הילדים בקיבוץ. אחד הדברים שהוא אמר לי, על דרך החיוב דווקא, הוא שהילדים הם כמו חיות בג'ונגל – תחרותיים מאוד, וכל אחד יודע בדיוק איזה מקום הוא בכיתה ובאיזה מקום כל ילד אחר בכיתה, בכל מקצה של ריצה, שחיה, הורדות ידיים וכו'. אז לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, אך העובדה ששיחה זו נחרטה בזיכרוני במשך למעלה מ-30 שנה אינה מקרית. כנראה שבאיזשהו מקום הבנתי את הסתירה בין התיאור הזה לבין מהות החיים השיתופיים. ואולי הדברים שאמר דודי, פשוט ניסחו חוויה שחשתי כילד בביקוריי בקיבוץ – חברת הילדים הקיבוצית היתה הרבה יותר תחרותית מהחברה העירונית שבה גדלתי. היום אני מרשה לעצמי לנסח זאת בהכרה מלאה – בחברת הילדים המשותפת, החווייה התחרותית, כמעט דרוויניסטית, היתה חזקה מאוד. מאחר והקיבוץ מבוסס על שותפות, שהיא היפוכו של הג'ונגל הזה, הרי שהלינה המשותפת חתרה תחת אושיות הרעיון הקיבוצי.

הרעיון השיתופי סותר את יצרי האגואיזם של האדם. אדם בוגר הבוחר בחיי שותפות, בוחר בהתמודדות מתמדת וקשה עם אותם יצרים. התשתית האישיותית היוצרת את היכולת להתגבר על היצרים, נבנית בראש ובראשונה באמצעות חינוך. חינוך אינו רק הטפה ודיבור על ערכים ודרך חיים, אלא בעיקר דוגמה אישית והתנסות. גם חיי משפחה הם חיי שותפות וגם הם מחייבים התמודדות עם היצר האגואיסטי. המשפחה מבוססת על שותפות בין בני הזוג, על התחלקות שוויונית ביניהם ללא קשר לפער בתרומה של כל אחד מהם. חיי הזוגיות והמשפחה מחייבים פשרות וויתורים כדי לקיים את היחד. בחיי המשפחה יש אלטרואיזם רב, בעיקר כלפי הילדים. בניסיון לבסס את הרעיון הקיבוצי על צמצום המשפחה, שמשמעותו התייחסות שלילית למשפחה – כאל רע הכרחי, טמון זרע הפורענות של הקיבוץ. אחד הגורמים שהובילו אותו למשבר.

הדור הראשון ללינה המשותפת עוד חי את ההזדהות עם המעשה ההרואי של הוריו החלוצים, מייסדי הרעיון, וחווה את המשימתיות הקיבוצית של הקמת המדינה ויישוב הארץ. לכן, הלינה המשותפת לא פגעה במוטיבציה הקיבוצית שלו. בדורות הבאים, הלינה המשותפת הרגה את הקיבוציות ואת הסיכוי להיות קיבוץ.

היה הרבה חיוב בלינה המשותפת. היא חישלה את בוגריה, היא ידעה להפוך אותם לבוגרים עצמאיים מאוד, היא לימדה אותם להתמודד בהצלחה עם אתגרים, היא השכילה להפוך אותם ללוחמים מצויינים, לאנשים חרוצים, לחקלאים מעולים, היא הכשירה אותם להתמודד בהצלחה ובהצטיינות עם החיים בעיר ואף בחו"ל, ואין ספק שבוגרי הקיבוצים הם סיפור הצלחה בכל קנה מידה, כלכלי ואחר, בחיים שמחוץ לקיבוץ. אולם הלינה המשותפת לא יכלה לחנך את הילדים לערכים של שותפות אמיתית, של שוויון. ולכן, היא לא יכלה לחנך אותם לקיבוץ.

הלינה המשותפת החלה מסיבות מוצדקות – רצון להבטיח את חיי הילדים, בריאותם ורווחתם, בחיים הקשים של הקבוצה. קברי הילדים בבתי הקברות הקיבוציים הישנים יכולים להסביר זאת היטב. הבעייה החלה ברגע שהכרח בל יגונה הפך לאידיאל, וחברי הקיבוץ דבקו בו באדיקות לאורך עשרות שנים. התוצאה העיקרית, היא מצבה העגום של התנועה הקיבוצית היום.

2. מבחן הראיות

כאשר היועץ המשפטי מני מזוז החליט שלא להגיש כתב אישום נגד אריק שרון ובנו גלעד בפרשת "האי היווני", הסתערה עליו הברנג'ה התקשורתית והמשפטית בחמת זעם, והציגה אותו ללעג ולקלס כיועץ חלש, פחדן, חסר חוט שדרה, מעלים עין מהשחיתות ועוד. מזוז לא התרגש. הוא הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שאין הוא ירא לא את השררה ולא את הביקורת. מבחן אחד ויחיד מחייב אותו בהחלטה האם להגיש כתב אישום – מבחן הראיות. אם וכאשר תהיינה ראיות – מעמדו ועוצמתו של איש לא יעמדו בדרכו, והוא יגיש כתב אישום. באין ראיות פליליות – לא יגיש כתבי אישום כדי לרצות את התקשורת ואת דעת הקהל.

החלטתו של מזוז בנושא "האי היווני" הפתיעה אותי. כצרכן תקשורת נחשפתי לחשדות והתקשיתי לראות כיצד ניתן להיחלץ מהן ללא כתב אישום. אולם האזנתי בקשב רב למסיבת העיתונאים עם מזוז, בה הציג בהרחבה את מסקנות החקירה וניתח אותן לעומק. האזנתי והשתכנעתי בצדקת החלטתו של מזוז.

מי שסנטו במזוז ולעגו לו, אלה שהציגו אותו כמגן השחיתות, אכלו מאז כובעים רבים. מזוז הוכיח שכאשר הראיות היו אמיתיות ומוצקות, הוא לא היסס להגיש כתב אישום גם נגד הבכירים שבבכירים. הוא העמיד לדין את נשיא המדינה, את ראש הממשלה, את שר המשפטים, את השר לביטחון פנים, את שר האוצר, את שר הרווחה, את בנו של ראש הממשלה.

עד כה, כל כתבי האישום שהגיש הניבו הרשעות, בניגוד לסדרה ארוכה של זיכויים קודמים, שיצרה תחושה של רדיפת פוליטיקאים. כאשר היועץ המשפטי נוהג בזהירות ומכפיף עצמו לראיות ולראיות בלבד, זאת התוצאה. ימים יגידו, אך אני מעריך שגם בפרשיות קצב, אולמרט והנגבי כך יהיה. איני יודע האם יגיש מזוז כתב אישום נגד ליברמן, אך אין לי ספק שלא ידחה את החלטתו לקדנציה של מחליפו, ושאם יחליט על הגשת כתב אישום, יהיה זה על בסיס ראיות מוצקות.

החלטותיו של מזוז בפרשיות אולמרט ממחישות את דרכו. "פרשיית השחיתות החמורה ביותר בתולדות המדינה," הגדיר ירון זליכה את פרשת בל"ל, וחלק ניכר מכלי התקשורת החרו החזיקו אחריו. מזוז בחן את התיק, החשדות לא עמדו במבחן הראיות ולכן לא העמיד את אולמרט לדין בפרשה זו. הוא הדין בפרשת הבית ברח' כרמיה. לעומת זאת, לא היסס להעמיד את אולמרט לדין בפרשיות "ראשונטורס", טלנסקי ומרכז ההשקעות, כאשר הראיות הצדיקו זאת (בפרשת "ראשונטורס" חוששני שהוא נקט בזהירות יתר, כאשר נמנע מהעמדה לדין על עבירת שוחד).

בשבוע שבו החל משפטו של אולמרט, החליט מזוז שלא להגיש כתב אישום נגד השר ישראל כץ. אילו קיבל החלטה זו לפני חמש שנים, הארץ היתה סוערת והוא היה מואשם בפחדנות וחפפנות. היושר, ההגינות ואומץ הלב שהפגין מזוז לאורך שנות תפקידו, הקנו לו אמינות ציבורית חסרת תקדים, שבזכותה החלטתו זו התקבלה באמון רב. אם מזוז נמנע מלהעמיד לדין, כנראה שאין ראיות פליליות.

האמון הציבורי במוסד היועץ ובתביעה הכללית – זה הישגו הגדול ביותר של מזוז.

השגיאה הגדולה של מזוז, היתה עסקת הטיעון עם קצב. אני סבור שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כאשר מדובר בנבחרי ציבור, האינטרס הציבורי הוא להגיע לחקר האמת, ללא פשרות. ככל שנבחר הציבור הוא בעל תפקיד בכיר יותר, יש לפעול על פי עיקרון זה. יש לקוות שהפרקליטות לא תתפתה לעסקת טיעון עם אולמרט.

קצב, אולמרט, רמון, הירשזון, הנגבי ועומרי שרון מביישים כל אזרח הגון בישראל. אולם העובדה שהחברה הישראלית נלחמת בשחיתות ואוכפת את החוק גם על הבכירים ביותר, היא סימן מעודד להתנערות והתנקות.

על רקע הפרשיות הפליליות הנ"ל, ראוי לזכור ולהזכיר שלצד המשפט הפלילי, יש מקום חשוב לא פחות למשפט הציבורי, המוסרי. לא כל מה שאינו פלילי כשר ולא כל מי שלא הוגש נגדו כתב אישום או שיצא זכאי בדין – ראוי לשמש בתפקיד ציבורי. המשפט הפלילי מציב סף מינימום של כיבוד החוק. אולם יש מקום גם לקבוע רף מוסרי של ציפיות מאיש ציבור הראוי לתפקידו. העובדה שאדם אינו עבריין פלילי, אין בה די כדי שיהיה ראוי להנהיג. כדי להנהיג עליו להיות אדם אמין, הגון וישר, ולא רק חף מפשע. אם עומרי שרון נכנס לכלא על עבירות פליליות בניהול מערכת הבחירות של אביו, אין ספק שהאחריות המוסרית ולכן גם הציבורית לכך היא על אריק שרון עצמו, גם אם הוא אישית לא עבר עבירה פלילית.

לכן, לצד ניקוי האורוות מן הסחי הפלילי, יש לעצב את הנורמות הציבוריות והמוסריות הראויות למערכת הפוליטית בישראל.

3. צל"ש לסוהר

כן, נכון, אני יודע. חובתה של מערכת השב"ס להבטיח את חייהם ושלומם של כל האסירים, ולהגן עליהם גם מפני עצמם.

ואף על פי כן, אם הסוהר, שבמשמרת שלו אסף גולדרינג התאבד, התרשל בתפקידו –  ממני הוא מקבל צל"ש.

כי עולם בלי החלאה שרצח באכזריות כזו את בתו הפעוטה, הוא עולם טוב יותר.

* * *

יוסי גמזו

אַרְבַּעַת הַמִּינִים

הַקִּשּוּט הַמַּגְנִיב בְּיוֹתֵר בַּסֻכָּה שֶבָּנִיתִי עִם סַבָּא

בַּיָּמִים שֶהָיִיתִי עוֹד יֶלֶד וְשֶסַּבָּא הָיָה עוֹד אִתִּי

הָיָה עִפְעוּף רִיסֵי הַכּוֹכָבִים

שֶלֹּא חָדְלוּ לִקְרֹץ לִי בְּסַבַּאבָּה

מִבַּעַד לְסִדְקֵי הַסְּכָךְ שֶבֵּין כַּפּוֹת הַדֶּקֶל

הָרַךְ וְהַיָּרֹק כְּמוֹ יַלְדוּתִי.

הַנִּגּוּן הֶעָרֵב בְּיוֹתֵר שֶנִּשְאַר בִּי מֵאָז, לֹא שָכוּחַ

וְתָמִיד, כָּל שָנָה, בְּסֻכּוֹת, מִן הַלֵּב לֹא מַצְלִיחַ לַחְרֹג

הָיָה קוֹלָהּ שֶל אִמָּא שֶזִּמֵּר

בְּקוֹל רוֹעֵד כְּמוֹ מִין לוּלָב בָּרוּחַ

שִיר-עֶרֶשׂ כְּשֶנָּשְׂאָה אוֹתִי, רָדוּם, הַבַּיְתָה פְּנִימָה

אָפוּף בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ כְּאֶתְרוֹג.

וְכַפּוֹת הַתְּמָרִים הַפְּרוּשֹוֹת שֶהֲכִי נֶחְרְטוּ בִּי לְזֵכֶר

גַּם בְּכָל הַשָּנִים שֶמֵּאָז

כְּבָר חָלְפוּ וְהָיִיתִי גָדוֹל

הָיוּ יָדָיו שֶל אַבָּא עַל רֹאשִי, שֶחֶרֶש גּוֹנְנוּ עָלַי כְּמוֹ סֶכֶר

מִכָּל נַחְשוֹל אָפֵל וְקַר שֶל פַּחֲדֵי הַיֶּלֶד

שֶרַק מוּל אַבָּא נֶאֱלְצוּ לַחְדֹּל.

וְאוֹתוֹ הַהֲדַס הַיָּפֶה שֶזָּכוּר לִי הַיּוֹם מֵאַרְבַּעַת

הַמִּינִים שֶהִכְנַסְנוּ אֵלֶינוּ לַסֻּכָּה בֵּין הַרְבֵּה אֻשְפִּיזִים

הָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה שֶשְּמָהּ הֲדַס,

בִּתָּם שֶל הַשְּכֵנִים, שֶלֹּא יָדְעָה אָז

שֶמָּה שֶלֹּא הֵעַזְתִּי לְהַגִּיד לָהּ שָם בִּפְּרוֹזָה

אֹמַר אַחַר שָנִים,

בַּחֲרוּזִים.

וְאוֹתָהּ עֲרָבָה עֲבֻתָּה

שֶשִּפְעַת עֲנָפֶיהָ יָרְדָה עַד

זוּג מָתְנֶיהָ הַצַּר, כְּמוֹ בִּשְנֵי מַפָּלִים

שֶהָיוּ לִי סִבָּה לִמְסִבָּה

הָיוּ אָז שְתֵּי צַמּוֹת אוֹתָהּ יַלְדָּה

שֶבֶּטַח הִיא הַיּוֹם כְּבָר לֹא יַלְדָּה עוֹד

וְאִם הִיא אֶת הַשִּיר הַזֶּה קוֹרֵאת עַכְשָיו אָז בֶּטַח

גַּם הִיא נִזְכֶּרֶת בִּי,

כָּמוֹנִי בָּהּ...

* * *

יהודה גור-אריה

הקיבוץ – 100 שנים של חלום – ושברו

במלאת 100 שנים לדגניה אם הקבוצות

פעם, לפני 60-70 שנה, ואף פחות מזה, הקיבוצניק נחשב "האליטה" של העם היושב בציון. בבגדי העבודה המיוזעים, במגפיו המדיפים סירחון של זבל פרות, ב"כובע טמבל" על ראשו, הוא נחשב ל"מעמד העליון" של היישוב היהודי בארץ, ואף של העם היהודי בכלל: חלוץ, עולה, פועל חקלאי מתוך בחירה והכרה, מי שזכה בהתעניינות ערה בעולם כולו, בשל התופעה המיוחדת הזאת שנקראת "קיבוץ" ואורח-החיים השיתופי של חבריו.

הקיבוץ הישראלי היה הדבר הייחודי ביותר שיצר העם היהודי המתחדש בארץ-ישראל: הגשמה אישית של הרעיון הסוציאליסטי של שוויון מוחלט בין חברי הקיבוץ, הגשמת החזון הציוני של הפרחת השממה, "הפיכת הפירמידה" של העם היהודי [לפי בר בורוכוב], לבסיס רחב של עובדי כפיים, הֵיחלצות לכל משימה לאומית של הגנה על גבולות הארץ, על-ידי הקמת יישובים קיבוציים באזורי ספר והגנה עליהם, לפני קום המדינה: תל-חי [שטרומפלדור נפל על הגנתה], קיבוצי "חומה ומגדל", נגבה ויד מרדכי וניצנים, שבקרבות קשים ובקורבנות רבים, עצרו את הצבא המצרי מלנוע צפונה, אל תל-אביב ומרכז הארץ, במלחמת השיחרור, ועד נחל-עוז וכיסופים ויוטבתה בערבה, ועין-גדי, לאחר קום המדינה.

חברי הקיבוצים נחלצו לנהל ולהפעיל את עלייתם הבלתי-לגלית של רבבות עולים לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, כאשר שלטונות המנדט הבריטי מנעו עלייה של יהודים לארץ. הם קלטו בקיבוציהם חברות נוער של "נוער עולה", נתנו להם בית, לימודים והכשרה לעבודה. הקיבוצים ממשיכים בקליטת עלייה אף בימינו, במסגרת "בית ראשון במולדת", שבה קולטים משפחות של עולים – ברצון כן ובמאמץ לעזור להם להסתגל ולהיקלט בארצם החדשה.

במישור ההיחלצות לביטחון המדינה, מאז תנועות "השומר", "ההגנה", הפלמ"ח, ועד צה"ל, בלט אחוזם הגבוה של בני הקיבוצים בכל שדרות הפיקוד של צה"ל, כולל טייסים בחיל-האוויר.        הרמטכ"ל לשעבר, משה [בוגי] יעלון, הוא חבר קיבוץ גרופית בערבה, ולאחר סיום תפקידו הרם, הוא חזר לקיבוצו, ונהנה – לדבריו – לשוב ולחלוב פרות.

חלום על שפת הכינרת

כל הסאגה הזו החלה על שפת הכינרת, בשנת 1909, כאשר קבוצה קטנה של פועלים ופועלות צעירים מבני "העלייה השנייה" קיבלה על עצמה לעבד שטח חקלאי בעמק הירדן, על שפת הכינרת, וזאת לא בתור פועלים שכירי-יום, אלא כקבוצה שיתופית, שחבריה עובדים ביחד ומתחלקים שווה בשווה בפרי עבודתם, על בסיס של שוויון מוחלט.

כך קמה הקבוצה הראשונה – דגניה, "אם הקבוצות" , אחריה – כינרת וקבוצות קטנות נוספות, שהחלו את צעדיהן בהססנות, אך מתוך נחישות רבה, להגשים את הניסיון המיוחד הזה של התיישבות חקלאית-שיתופית, על אדמות שנרכשו בכספי הלאום, ונמסרו לצעירים הנלהבים האלה, לעבדן ולשמרן.

התנאים היו קשים מאוד: חום אימים, עבודה קשה תוך חוסר מיומנות מקצועית בעבודה חקלאית מחד, בצד אי-רגילות של צעירים עדינים, תלמידי חדר לשעבר, חלקם סטודנטים, בני עיירות מזרח-אירופה, שלא עסקו מעולם בעבודה פיזית. ההסתגלות שלהם לתנאי החיים בקבוצה, הן מבחינה פיזית, הן מבחינה חברתית, היתה כרוכה בקשיים רבים. אך מי שעמד בכך, הגדיר את חייו אלה כהגשמת חלום:

"... כינרת שלי, הוי כינרת שלי / ההיית או חלמתי חלום?" שרה בהתלהבות רחל המשוררת, רועת האווזים הצעירה, על חוף הכינרת. [היא עצמה הצטרפה לדגניה לאחר מלחמת העולם הראשונה ושהתה שם עד שחלתה בשחפת ונאלצה לעזוב את המקום].

לאחר מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ בידי האנגלים, חלה התפתחות סוערת בתנועה הציונית בכלל ובתנועה הקיבוצית הצעירה בפרט. קבוצות של צעירים מכל התנועות הציוניות בגולה נהרו לארץ-ישראל ואז הוקמו גם הקיבוצים "הגדולים", שבניגוד ל"קבוצות" הקטנות, האינטימיות, שאפו לשלב משק חקלאי נרחב, עם ענפים חקלאיים מגוונים, וכן תעשיה ומלאכה. אז הוקמו תל-יוסף ועין חרוד, יגור, אפיקים, ועוד.

חומה ומגדל

בימי מאורעות 1936-1939, כאשר קבוצות חמושות של ערבים [אז הם עוד לא קראו לעצמם "פלסטינים"] תקפו יישובים יהודיים, במיוחד קיבוצים ומושבים, הרגו עובדים בשדות, שרפו יבולים, התנכלו לנוסעים בכבישים – הוקמו קיבוצי "חומה ומגדל" – תל עמל [ניר דוד], בעמק בית-שאן, חניתה על גבול הצפון, עין השופט ואחרים. חברי הקיבוצים שילבו הפעם את עצם הקמת הישובים, כשסביבם חומת הגנה מפני יריות, עם מגדל תצפית באמצע החצר – עם עבודה בסיקול אבנים, חריש ועבודות חקלאיות שונות, תוך-כדי פעילות ביטחונית אינטנסיבית של שמירה בתוך הקיבוץ וסביבתו, וכן גם סיורים "מחוץ לגדר", כדי להרתיע שכנים עוינים מלתקוף את הקיבוצים – המבודדים בדרך-כלל – ולהשחית את יבוליהם.

בהמשך היתה פעילות התיישבותית נמרצת בכל רחבי ארץ-ישראל, במיוחד במקומות מרוחקים, בסְפָר, ובמקומות אסטרטגיים בגליל, בנגב [שם הוקמו 11 קיבוצים בלילה אחד, במוצאי יום הכיפורים תש"ז, 1946] ואלה קבעו למעשה את גבולות המדינה שקמה לאחר-מכן.

לאחר קום המדינה נוסדו קיבוצים נוספים [שרובם התפתחו מהיאחזויות נח"ל] כמו תל-קציר, נחל-עוז, יוטבתה ואחרים. בשיא פריחתה מנתה התנועה הקיבוצית, על תנועותיה השונות – הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי [השומר הצעיר], חֶבֶר הקבוצות, הקיבוץ הדתי, הנוער הציוני – כ-265 קיבוצים ובהם אוכלוסיה של כ-100,000 חברים וילדים.

שיתוף כוללני, רמת-חיים סגפנית

אורח-החיים השיתופי בקיבוץ בראשיתו, היה מוחלט וכוללני, עד שגם הבגדים עברו מחבר לחבר. כולם אכלו בחדר-האוכל, כמובן, ישנו באוהלים, או בצריפים.

לאחר יום עבודה מתיש, היו מתאספים בחדר-האוכל לדיון בענייני המשק, או ל"שיחות-נפש" חושפניות וכואבות על האידיאולוגיה הקיבוצית והציונית וקשיי הגשמתה בפועל. לאחר-מכן היו רוקדים ריקודי הורה סוערים, בדבֵקוּת של חסידים, עד השעות הקטנות של הלילה. בלילות ירח רחשה "פעילות רומנטית" על הגורן. וכדברי הבדיחה הידועה, לא תמיד דיברו הזוגות על פושקין ודוסטוייבסקי.

יש להדגיש: הקיבוץ לא היה בשום פנים ואופן "קולחוז" כדוגמת הקולחוזים ברוסיה הסובייטית, שאליהם נאלצו האיכרים להצטרף בכוח הנשק ובאיום של הגלייה לסיביר. הקיבוץ הישראלי היה כולו חזון ויצירה עצמאית של התנועה הציונית, של צעירים אידיאליסטים נלהבים, המגשימים במו-ידיהם ומרצונם החופשי את האידיאלים הציוניים והסוציאליסטיים שבהם האמינו.

בקיבוץ התנהלה פעילות תרבותית ערה: אנשים הירבו לקרוא [וגם לכתוב] ספרות, אמני במה באו אליהם והציגו מחזות, ניגנו קונצרטים, ראשי היישוב באו להרצאות ולדיונים.

הקיבוצים פיתחו תפיסה חדשה וסגנון אחר של חגיגת חגי ישראל, באופן שונה מן המקובל, על פי המסורת: הם הבליטו את הקשר של החגים לטבע הארץ, לעונות השנה, לחקלאות: פסח – כחג האביב ובו טקס של קציר העומר; שבועות כחג הקציר, תוך הבאת ביכורים מפרי ענפי החקלאות; סוכות – חג האסיף וכדומה.

"לינה משותפת"

 הילדים [המעטים] שוכנו במבנים קשוחים, ככל שהיו, כדי להגן עליהם, הן מבחינה ביטחונית, הן מפני פגעי מזג האוויר.

מכאן התפתחה תורה שלמה של חינוך הילדים בתנאים של חברה הומוגנית, מגובשת, אחידה, תחת השגחתן של מטפלות מחנכות – לאו דווקא האימהות שלהם, ולאו דווקא בעלות הכשרה מקצועית לתפקיד זה. הבסיס של החינוך השיתופי היה "הלינה המשותפת", כלומר הילדים נמצאים כל היום בבית-הילדים – וגם ישנים בו, ולא בבית ההורים. הימצאותם של הילדים בהשגחה מתמדת בבית-הילדים, הן ביום והן בלילה, איפשרה להוריהם לעסוק בעבודתם כל היום, מבלי שידאגו לילדם, ורק בסיומו של יום העבודה, הילד היה בא לחדר של הוריו ומבלה איתם שעתיים-שלוש, וחוזר לבית-הילדים, לארוחת-ערב ולשינה.

לכאורה זה נראה אז סידור אידיאלי, הן מבחינה פונקציונאלית, הן מבחינה חינוכית-אידיאולוגית, של חיי שיתוף מגיל ינקות. אך התברר שילדים לא מעטים לא יכלו להסתגל לתנאים אלה של ניתוק מאבא-אימא. הם הירבו לבכות חצאי לילות, הרטיבו עד גיל מאוחר, פיתחו כל מיני חרדות והתנהגויות פסיכולוגיות לא רצויות, בעוד שהוריהם נאלצו להקשיח את ליבם ולא לקחת את ילדם המפוחד, המתייפח, אל חדרם, לאמצו אל ליבם, להשכיבו לישון בחברתם ולהרגיעו.

מי שהסתגלו בילדותם לתנאים "ספרטניים" אלה, הפכו עם הזמן ללוחמים קשוחים, מפקדים נועזים, טייסים מעולים. אך אלה שנפשם היתה רכה ופגיעה יותר, נשאו את "חוויית הנטישה" במשך תקופה ארוכה בחייהם הבוגרים. היה זה אך טבעי שכאשר ילדי הקיבוץ בגרו, התחתנו והולידו ילדים, הם היו הראשונים שהתנגדו לשיטת "הלינה המשותפת" ודרשו להלין את ילדיהם בדירתם המשפחתית. עניין זה גרם למהפך שלם בחיי הקיבוצניקים, כי מוסדות הקיבוץ נאלצו להרחיב את שטח המגורים של המשפחות, כדי לאכלס את הילדים ב"לינה נפרדת" [משפחתית], דבר שהיה כרוך בהשקעה כספית ניכרת, ובעיקר, פגיעה חמורה באחת מ"אושיות" חיי השיתוף של הקיבוץ.

החיים, בשטפם, עירערו גם יסודות-תשתית אחרים של השיתופיות והשיוויון המוחלט בין חברי הקיבוץ. זה החל בקומקום החשמלי הפרטי, מקלט הרדיו, אופניים לילד, וכך הלאה, עד למטבחון בדירת המגורים, תהליך שהביא בסופו של דבר להיעדרות מארוחות משותפות בחדר-האוכל, וכדומה.

מחלוצים-עולים עד לוחמי הנח"ל

עד מלחמת העולם השנייה שאבו הקיבוצים את עיקר כוח-האדם שלהם מקבוצות ה"חלוצים" הצעירים בגולה, שהכשירו את עצמם ב"הכשרות", לעבודת חקלאות וחיי שיתוף, והם אלה שהקימו את הקיבוצים, בנו ופיתחו אותם וקבעו את עוצמתם האידיאולוגית-החברתית-והכלכלית.

אסון השואה והשמדת היהודים באירופה ייבש כמעט לגמרי את המשאב האנושי הזה של צעירים נלהבים וחדורי מוטיבציה, הבאים "לבנות ולהיבנות" בארץ-ישראל, ובמיוחד בקיבוצים. מבין גלי העלייה ההמונית של שנות ה-50, רק מעטים הצטרפו לקיבוצים.

בינתיים קם והתבגר הדור הראשון ואף השני של בני הקיבוצים, שלאחר שירות בפלמ"ח ולחימה במלחמת העצמאות, השתחררו וחזרו לקיבוציהם ונרתמו בכל כוחם ומרצם לעבודה בביסוס ופיתוח הקיבוצים שלהם.

אליהם הצטרפו גרעיני נח"ל [נוער חלוצי לוחם], שעשו חלק משירותם הצבאי בקיבוצים, כשהם מכשירים עצמם להקמת קיבוצים חדשים או משתלבים בקיבוצים קיימים, שאוכלוסייתם זקוקה לתוספת של חברים.

אך "גרעינים" אלה, של בני-עיר בדרך-כלל, היתה בהם חולשה מסויימת: בהיותם בנים למשפחות עירוניות, מבוססות בדרך-כלל, הם שאפו לצאת ללימודים גבוהים [בגיבוי כספי של ההורים] ולבנות לעצמם את חייהם הפרטיים, כפי שהורגלו בהם בעיר.

גם בני הקיבוצים עצמם, בני הדור השני והשלישי, נישבו לא מעט ב"פיתויי" החיים בעיר וחלק מהם עזבו את הקיבוצים שבהם נולדו, משאירים את הוריהם המזדקנים בקיבוץ הנחלש, ואילו הם, בכושר עבודתם המעולה, במרצם וביוזמתם, לא התקשו להשתלב "בחוץ", כשהם משיגים די מהר מצב כלכלי איתן ואמיד, ומעוררים את קנאתם של חבריהם שנשארו בקיבוץ.

חקלאות "היי-טק" – הכנסה מזערית

עובדי הענפים החקלאיים בקיבוצים, בשיתוף-פעולה עם מכוני המחקר החקלאי, הצליחו לפתח חקלאות ברמה של "היי-טק", מבחינת פיתוח זנים חדשים, כלים חקלאיים משוכללים ומתוחכמים, שיטות השקייה ממוחשבות, תנובת חלב לפרה, הגבוהה בעולם, ועוד הישגים מדהימים, שהפכו את ענף החקלאות למעין תעשיה מתוחכמת, מעוררת השתאות.

אבל, התפתחויות אלה עלו לחקלאים הון עתק. ההשקעה הכספית בענפי החקלאות הלכה וגדלה; המים התייקרו שוב ושוב, וכן זבלים, חומרי הדברה, הוצאות העיבוד, הקטיף, המיון, האריזה, הקירור, השינוע וההובלה. ואילו התמורה שהחקלאי מקבל על השקעתו – הן הכספית והן הפיזית, בעבודתו הקשה, הולכת ויורדת, עד כדי אי-כדאיות של עיסוק בחקלאות בכלל. ענפים רבים חוסלו; פרדסים נעקרו, עדרי צאן כמעט שלא קיימים בקיבוצים, כבר לא מגדלים כותנה או גידולים אחרים, עתירי מים ועבודת-ידיים.

אנשי הקיבוצים נערכו בעוד מועד והקימו מפעלים תעשייתיים. לא כולם הצליחו בכך, ויש שאף נגרמו להם הפסדים נוספים. היתה גם תקופה, לפני המשבר הזה בחקלאות, שבמהלכה בנקים הציעו לקיבוצים הלוואות נדיבות לצורכי בנייה ופיתוח והעלאת רמת החיים של החברים. כעבור זמן התברר שהלוואות "נדיבות" אלה סיבכו את הקיבוצים בחובות כספיים אדירים, שהם לא יכלו לעמוד בהם, ואז נאלצה המדינה לכסות חלק מחובות הקיבוצים, בהיקף של מיליארדי שקלים.

"קיבוצי נדל"ן"

לעומת זאת התברר שקיבוצים בודדים, שעלו על הקרקע לפני עשרות שנים, באיזור המרכז, בין תל-אביב לנתניה, [שאז היתה זו "פריפריה" רחוקה במושגים של הזמן ההוא], קבוצים אלה "שיחק להם המזל". בשנים האחרונות נושקות תל-אביב, הרצליה ונתניה לאדמות קיבוצים אלה, שהפכו ל"קיבוצי נדל"ן", כאשר אדמותיהם, שעליהם הוקמו קניונים גדולים, מפעלי תעשיה, תחנות-דלק, מסעדות ושירותים שונים, אדמות אלה "מניבות" עכשיו הכנסה גדולה פי כמה וכמה ממה שיכלו לתת בתור קרקע חקלאית.

אבל דוגמה זו היא רק יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל של קיבוצים רבים מאוד, ב"פריפריה" הרחבה, למעשה בכל רחבי הארץ, שמצבם הכלכלי קשה ביותר. חלק מהם מנסים אפילו להיבנות על-ידי קליטת מפוני גוש קטיף וצפון השומרון, כמו, למשל, קיבוץ כרמיה, או קיבוץ יד-חנה, הקיבוץ הקומוניסטי המוצהר היחיד, שנאלץ לקלוט אל חצרו אנשים בעלי אידיאולוגיה מנוגדת כליל לזו של חבריו המקוריים.

הפרטה

לאור הקשיים ההולכים וגוברים בקיבוצים, התברר לכול, שאורח-החיים הקיבוצי, שהתקיים במשך 70-80 שנה ומעלה, אינו מתאים יותר לתנאי החיים של אדם בישראל בימינו. לאחר לבטים רבים, דיונים קשים וחישובים רבים, הגיעו מרבית הקיבוצים להחלטה על "הפרטה" של הקיבוץ, שבמסגרתה, החברה הקיבוצית הופכת לקהילה, שבה כל יחיד מקבל משכורת "דיפרנציאלית" לפי סוג וערך עבודתו והוא משלם לקהילה [לקיבוץ] את כל הוצאות המחייה שלו.

הנכסים המשותפים – שדות, מטעים, מפעלים וכדומה, ככל שאינם משועבדים להחזר חובות – ממשיכים להיות שייכים לכלל חברי הקיבוץ, ואילו הדירות שבהן מתגוררים החברים עוברות בהדרגה לבעלותם הבלעדית והם אף יכולים להוריש אותן לצאצאיהם.

לא כולם חשים עצמם שלמים ו"מאושרים" מהסדר זה, שהוא בעצם סופו של "הקיבוץ", כפי שהתקיים במשך קרוב ל-100 שנה. במיוחד קשה הדבר לחברים הוותיקים, הזקנים, אלה שהקימו את הקיבוצים והקדישו להם את כל חייהם, אלה חשים שמפעל חייהם קרס ונשבר, וחלומם האידיאליסטי הנשגב הגיע לסוף טראגי.

קשה לחזות כיצד ייראה הקיבוץ במתכונתו החדשה בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק יותר. אך אין ספק ש"הקיבוץ" כפי שהיכרנו אותו בעבר, איבד מזוהרו ומהייחוד שלו. וצר על כך.

כנראה שהאדם אינו יכול לשנות ביודעין את אופיו הרכושני, אפילו הוא עושה זאת מרצונו החופשי. אפילו 100 שנים של ניסיון כזה אינן מספיקות לכך.

אין מה לשמוח לאידם של הקיבוצים. זהו סיפור הרואי וטרגי של מאבק ארוך ורב-תהילה, שסופו איננו "הפי אנד".

* * *

משה גנן

עַל הַגֶּשֶׁר

עַל הַגֶּשֶׁר הִסְתּוֹבַבְתִּי, הַנָּהָר

הִתְנוֹצֵץ שָׁם בְּאֵין סְפֹר שֶׁל כּוֹכָבָיו

הַשָּׁמַיִם – אָז חָשַׁבְתִּי – מָה אָשִׁיר –

אֲסַפֵּר נָא אַךְ עַל חֶסֶד בְּעָלָיו.

אַךְ הַמַּיִם לְרַגְלַי אַךְ כְּפוֹר וְקֹר.

כֹּה נִרְעַדְתִּי, כִּי הַקֹּר בְּאֵיבָרַי.

הַשָּׁמַיִם גַּם הָפְכוּ לְגוּשׁ שָׁחֹר

 מְאַיֵּם, וְאַכְזָרִי כֹּה מֵעָלַי.

יַד הָאֵל כָּאן טִלְטְלָנִי: הִתְעוֹדֵד!

לֹא הַכֹּל בְּעוֹלָמֵנוּ  אַךְ יֵאוּשׁ:

אֵין לִשְׁכֹּחַ, הָאָדָם הוּא הַמּוֹדֵד.

לַשָּׁמַיִם שׁוּב  הַבְּט-נָא – מֶרְחַקִּים

מֶרְחָבִים שָׁם וְאֵין סְפֹר שֶׁל כּוֹכָבִים

לִשְׁעָתָם הֵם נִּדְלָקִים וְשׁוּב כָּבִים.

* * *

יצחק בן-דוד

ממרחק הימים – יצחק קרקעי

שלום לך, אהוד בן עזר,

אני מקבל את העיתון שלך בדוא"ל, דרך חבר, ואני מקווה כי ניתן בדרך זו להגיב ולהתייחס בעיתונך. הפעם נדהמתי לקרוא על מותו של יצחק קרקעי, ואף על פי שהכרתיו מהעבר הרחוק מאוד, אני מרגיש צורך לומר עליו דברים, כסיפור אחד מרבים, בעקבות מה שכתבו חבריו בעיתונך, וכך להתחבר אל עברו – עברנו.

באביב 1956 נסענו, נעמי ואני, מהרצליה לעין-גדי (בטרמפים, כמובן), לטייל ולבקר את יצחק קרקעי – מי שהיה המדריך שאהבנו, בסניף "הנוער העובד" בהרצליה. ניתן היה להגיע לעין-גדי רק דרך סדום – דרך שעדיין לא היתה סלולה ורכבים לא נסעו בה כמעט אלא לצרכי הקיבוץ, שנוסד כשנה קודם לכן. חיכינו בסדום שעות ארוכות לרכב כל-שהוא, ולאחר ייאוש התחלנו ללכת – בחום המהמם של ים-המלח, כדי "להתקדם".

הולכים במסע רגלי מפרך –בודדים לחלוטין לאורך החוף, מקווים לפיסת-צל בדרכנו, לבקר את יצחק המדריך.

לאחר מיספר קילומטרים הגיעה משום-מקום מכלית-מים שהסיעה אותנו עד קרוב לעין-גדי. לעת-ערב הגענו לקיבוץ, ויצחק, שלא היה יכול לדעת על בואנו (באותם ימים לא היה קשר טלפוני רגיל לעין גדי), קיבל אותנו בטבעיות, בחום ובלבביות – כאילו הוא מצפה רק לנו.

שוכנו באחד הצריפים של האכסניה שליד צריפי החברים. השכם בבוקר יצחק הזמין אותנו להתלוות אליו לעבודה. ויצחק אז – "רכז הבניין" של הקיבוץ, בונה במו ידיו את הבתים הראשונים של "הנקודה החדשה", על הגבעה ממול – קיבוץ עין-גדי היום. עמדו כבר שניים-שלושה שלדים של בתים, והוא חצב בקירות את התעלות לצינורות החשמל. הופתענו לראות שרק הוא עובד באתר – כ"רכז בניין" ובנאי בעצמו. שאלתי אם יש עוד בנאים והוא אמר – לפעמים.

 לפי עצתו, סיכמנו כי לעת ערב נצא חזרה צפונה עם משאית המלפפונים שתביא אותנו עד "תנובה רחובות", מה שהתאים לי מאוד כדי להספיק להגיע לבסיס בתל-נוף עד חצות, מועד תום החופשה.

לאחר טיול נפלא בנחל דוד מיהרנו מאוד לחזור, כדי לא להחמיץ את משאית המלפפונים שאמורה הייתה לצאת בשעה חמש. הרגשנו שיצחק חסר מנוחה ונבוך מעט, המשאית תאחר בשעה, הוא אומר, כי לא הספיקו להעמיס את כל המלפפונים.

כעבור שעה יצחק ממהר אלינו להסביר בצער שהמשאית תתעכב עוד כשעה, וכי מקום אחד בקבינה כבר הובטח לחברה שצריכה לנסוע צפונה.

נעמי הציעה כי אם לא תהיה ברירה אני אסע עם המשאית הערב במקום האחד שנותר בקבינה, כדי שאספיק לחזור לבסיס עד חצות, ואילו היא תחזור ברכב מזדמן אחר בזמן כלשהו – אולי למחרת.

באותם ימים הצעה כזו נראתה סבירה, חברית ואפשרית. ואז יצחק מודיע לנו כי לא זו בלבד שהמשאית תתעכב שעה נוספת – יש עוד חברה שצריכה לנסוע צפונה. פירושו, שאין יותר מקומות בקבינה כלל, ואני כבר בוחן אם המקום שעל הקבינה, בחוץ, על ערימת החבלים, מאפשר נסיעה של כמה שעות מעין-גדי לרחובות – מה שבאותם ימים לא נחשב בלתי-אפשרי.

יצחק חייך לשמע ההצעה, אך לא שלל אותה על הסף. הנהג לא הסכים, מחשש שאירדם על הקבינה, אפול, והוא לא ירגיש כלל.

העליתי הצעה נוספת, שאולי אסע בשכיבה על ארגזי המלפפונים – פחות נוח אך יותר בטוח.

אפשרות זו לא נפסלה על הסף על-ידי הנהג אך הירקנים, מגדלי המלפפונים, חששו שפרי- עמלם ייפגע.

בינתיים הספקנו לאכול ארוחת-ערב בחדר האוכל הקטן [מתקופת ההיאחזות, המיבנה נותר עד היום, מחורר ומשכן לשפני-סלע. – אב"ע], תוך כדי התרוצצויות בין החברים הצעירים, ויצחק עובר משולחן לשולחן, חייכני, מסביר, מתייעץ, משתדל ומשדל – השעון מורה תשע בערב. אפסה התקווה להגיע היום לבסיס. הנהג אוכל את ארוחת הערב שלו בנחת, אך סביבו התכונה רבה, ויצחק, בא אלינו מדי פעם להרגיע – יהיה בסדר.

בשעה עשר – בשורה! יש בקיבוץ עוד שתי אורחות שגם הן צריכות לנסוע צפונה למחרת. ואז מתקבלת החלטה: יארגנו את הקומנדקר הישן שיקפיץ את כולנו לסדום הלילה.

יצחק מפנה, מנקה, מסדר, מביא את המקלע (מ"ג) , משכיב את החלון הקדמי החוצה, מייצב את המקלע על המתקן שמעל מכסה-המנוע, לפני המקום הפנוי שליד הנהג – מתכוננים גם לאפשרות של התקפת "פדאיון" בדרך. הנהג מתיישב ליד ההגה, ארבעתנו מסתדרים במושבים שמאחור – ויצחק, לבוש חולצת תכלת עם שרוולים ארוכים, מתיישב ליד הנהג מאחורי המקלע – ונוסעים. גבו החסון מסתיר לנו מעט את הרוח הצוננת בנסיעה, ונעמי לוחשת לי – "תיראה איזה גב יפה..."

 כשעתיים של נסיעה איטית, בדרך לא סלולה, מלאת מהמורות – אנחנו ירדנו להמשך הלילה באוהלי-האכסניה של סדום (חצי קיר מבלוקים) והקומנדקר חזר לעין-גדי.

כך נפרדנו מיצחק קרקעי (קרקשון, שונדה) לשנים רבות. נעמי הצטרפה אחר-כך לגרעין "לנגב" שהשלים את רביבים, ואני ויוסי אחיו של יצחק היינו בגרעין לפי"ד שהשלים אחר-כך את קיבוץ גבים (כפר-סבאים, הרצליינים, נתנייתים ומקוואים).

ויצחק – הוא נשאר אבן-פינה בעין-גדי וחקוק בזיכרוננו – המדריך הדינאמי, החביב, הרקדן, הסוחף , ששר יפה וחזק, בסנדלים ובמשקפיים.

חלפו מאז חמישים ושלוש שנים – אבל יש דברים שלא שוכחים.

ד"ר יצחק בן-דוד

כורזים.

* * *

רות ירדני כץ

צוחקים עלינו

אהוד מה שלומך? אני בטוחה שגם אתה שמת לב שיש אופנה חדשה שמקבלת מימדים מנופחים ומצחיקים ביותר. הכנת כריך. סנדוויץ'. כן, להכין כריך זו אמנות. בלונדון ישנה מעדנייה שמכינה כריכים אולה-אולה שמחיר הכריך בה הוא 64 לירות אנגליות!!! מה כבר אפשר להכניס לכריך שמחירו בערכים שלנו כ-400 שקלים? אתה מסוקרן? הנה. את הלחם אופים במקום. את הקוויאר, בשר הציד, כבד האווז ופירות הים הטריים מטיסים היישר למעדניה. החסה, העגבנייה והעשבים השונים הם אורגניים. את הרטבים מכינים במקום והנה לך כריך ששווה הון תועפות.

בימים הראשונים לפתיחת מעדניית הכריכים היקרים, היו חמישה עשירים שנהנו מסנדוויץ' מטורף של שף מגלומן. והנה אני מגלה שכאן בארץ שלנו עורכים תחרות להכנת הסנדוויץ' הטוב ביותר. מסעדת פקטורי היא מסעדת כריכים שמזמינה את הציבור לתחרות של סנדוויץ' החלומות, ואפילו יש פרסים. לא פחות ולא יותר. עושים צחוק מכולם. אנחנו ממש לא יודעים מהו כריך טוב, וישנם שפים נכבדים וידועים שמלמדים אותנו איך להכין כריך מוצלח. הם הידענים ואנחנו האהבלים.

בהיותי נערה צעירה בתנועת הנוער, יצאנו למחנה והתעכבנו בקיבוץ גבעת ברנר. הלילה כבר ירד וכולנו היינו רעבים. מה נתנו לנו? שתי פרוסות לחם שחור אחיד, ובאמצע מרחו רק מיונז – וזה היה טעים – למות! ואני לא אשכח את טעם הלחם והמיונז.

אימי כל בוקר שאלה אותי: "איזה כריך להכין לך לבית-הספר?"

ותשובתי היתה: "גבינה צהובה, שמן וזעתר."

מירה'לה חברתי לכיתה הביאה כריך שבין שתי הפרוסות היתה חביתה עם פטרוזיליה ובצל, ואביה הוסיף פרוסות של מלפפון חמוץ, או מלפפון טרי או עגבנייה. מירלה'לה אהבה את ריח שמן הזית והזעתר ואני את ריח החביתה. הגענו להסכם. כל יום התחלקנו חצי-חצי.

הבן שלנו, מגיל שש עד סוף התיכון, לקח איתו כריך מרוח בשוקולד למריחה. לא עזר שום שכנוע לשנות. הוא בשלו. רק שוקולד למריחה.

היום מלמדים אותנו בכל אתר ועיתון כיצד להכין כריך, והם בטוחים שרמת המשכל שלנו היא כל-כך נמוכה שהם מרשים לעצמם ברצינות הכי גדולה לספר לנו מה ניתן להכניס לתוכו. ואם יש כאלה שלא יודעים להכין סנדוויץ' וזקוקים לעזרה, שיהיה להם לבריאות.

אהוד: הכריך "שלי", שמקורו באימי ובילדותי, הוא שתי פרוסות לחם שחור או לבן מרוחות במרגרינה או בחמאה וביניהן פרוסות ביצה קשה חתוכה בַּ"מכונה" בעלת המיתרים ובְזוקות מעט מלח. בדרך כלל ביצה אחת הספיקה לשני כריכים.

* * *

רון וייס: השמצות רפובליקאים המשווים את אובמה להיטלר

סופר נידח שלום,

מזמן לא קראתי מאמר הזוי כמאמרו של יוסף דוריאל: "אורי הייטנר טועה ועלול להטעות אחרים..." (גיליון 481).

הוא מאשים כי אירגונים חברתיים בגיבוי המפלגה הדמוקרטית הכריחו בנקים בארה"ב להלוות כספים ללווים מפוקפקים. אלה דברי הבל. אף אחד אינו יכול להכריח בנקים להלוות כספים למי שאינם רוצים. כמובן שהאמת שונה. המפולת הפיננסית היתה תוצאה של תאוות הבצע הבלתי מרוסנת של בנקאים ומתווכים פיננסיים שנהנו מחוסר הפיקוח על עסקאות של נגזרות פיננסיות של ביטוחי משכנתאות. זה התאפשר עקב הדה-רגולציה, שהחלה בתקופת הנשיא קלינטון, נתמכה ע"י ממשל בוש וע"י נגיד הבנק הפדרלי אלן גרינספן. פעולותיו של ברק אובמה ושל הנגיד בן ברננקי בלמו את המפולת הפיננסית בארה"ב ובעולם.

ביקורתו של דוריאל על תוכנית הבריאות הממשלתית של אובמה אינה מובנת לי. מטרת התוכנית (בין השאר) היא להכניס למעגל הביטוח 40 מיליון אמריקאים שאין להם היום ביטוח בריאות. הנשיא ברק אובמה ציין בנאומו שהתוכנית לא תחול על מהגרים בלתי חוקיים השוהים בארה"ב. על כך צעק לו סנאטור רפובליקאי – "שקרן!"

אותו סנאטור התנצל על גסות הרוח שלו, שרק תרמה להגברת התמיכה בתוכנית אובמה.

בגיליון 482 מתייחס דוריאל שוב לפרשת הריגתו של מוחמד א-דורה ("ברחתם מא-דורה? קיבלתם את גולדסטון"). דוריאל מתרעם על כך שדוברת צה"ל הצהירה בזמנו שאין היא יכולה לומר שצה"ל לא הרג את הילד, ושפנייתו אל דובר צה"ל החדש לא נענתה עד היום. אותי זה כלל לא מפליא. יום לאחר מותו של הילד א-דורה, הרסו דחפורי צה"ל את הקיר שלמרגלותיו נהרג הילד. לדעתי, הריסת הקיר נועדה למנוע שיחזור וחקירת האירוע.

לסיום, אינני מתייחס ולא אתייחס לכתבות הזויות מהאינטרנט של רפובליקאים שונאי אובמה (גיליון 483). אלה אנשים שאינם מסוגלים להפסיד בכבוד ומדרדרים את הוויכוח הציבורי להשמצות עד כדי השוואת אובמה להיטלר.

רון וייס

רמת-גן

* * *

אוריה באר

אירועי תרבות נידחים

הישראלי הממוצע, זה שקורא ספרות עברית, הולך לתיאטרון הרפרטוארי ולהצגות אחרות. זה שמבקר גם בהופעות של התזמורת הפילהרמונית והאופרה, מצוי כל הזמן בהפגזה מתמדת. התיאטרונים מפרסמים ללא הרף מודעות באותיות של קידוש לבנה, המציעים לו את מרכולתם. ברדיו לא נותנים לו מנוח בהודעות על ספרים של אנ"ש, של ההוצאות הגדולות שמשלמות הון עבור דקות פרסום. ובמדורי התרבות, שם כבר ממוקמים היטב היחצ"נים, ובעלי הקשרים, מטרידים אותו ללא הרף. בתוך כך, מאבד אדון ישראלי את הצפון, ולא שם לב שמתחת לאפו, בשקט וללא יחסי ציבור מרקיעי שחקים ישנם מופעי תרבות מצויינים, שבשל מיעוט באמצעים, וללא ללחצים של אנ"ש, אינכם שומעים עליהם. וחבל. אשתדל להצביע בקצור, שמחייב עיתונו הנידח של חברנו אהוד.

פסטיבל כל הארץ במה

כן, בשקט אבל בהצלחה רבה, נערך בימים 11-12 בספטמבר, ששי ושבת, פסטיבל של 23 להקות תיאטרון נבחרות מכל הארץ. כל השחקנים היו אמנם חובבים, אך ברמת משחק גבוהה ברמת בימוי ראויה לקנאה וברמה טכנית סבירה בהחלט. המרתון, שנמשך יומיים רצופים, הציג לפני הצופים תיאטרון טוב, לעיתים מעולה, וכזה שלעיתים יכול להתחרות עם ההצגות שנראות בתיאטרונים הרפרטואריים בישראל הפסטיבל נערך באולמי מועדון "צוותא" הוותיק בתל אביב.

הבמאים הם אלמונים ברובם, ומי שאינו מכיר את תיאטרון החובבים בארץ, ספק אם שמע שמעם. אך כמה עשרות אלפי חובבי תיאטרון נלהבים יודעים על קיומם ומכבדים אותם. מי שמע למשל על רוז משיחי? לא רבים. אבל רוז, במאית חרוצה ויעילה, מעלה כל שנה הצגה מצוינת, וקוטפת כמעט כל שנה פרס.

ומי שמע על מרים לרמן? שוב לא רבים. אבל מרים, שמנהלת כבר 28 שנים את תיאטרון החובבים "בימתיים" שבגבעתיים, זכתה לפני כשלוש שנים בתואר "במאית העשור" זאת בשל עבודתה החרוצה והעזתה. השנה היא העיזה עם "אופרה בגרוש" של ברכט וזכתה לתשואות.

או מי שמע על אילן שני, אורנה ספיר, חנן יבין, יבגני קושניר ורבים אחרים. כל השנה הם עובדים קשה עם שחקנים חובבים, שבמשך כל ימות השבוע עמלים קשה לפרנסתם, אך בערבים הם עובדים עד שעה מאוחרת עם השחקנים החובבים והחרוצים, שבמקומות יישוב לעיתים נדחים כמו אלה שבקיבוץ חרוב, או בקיבוץ גבע, ומגיעים לתוצאות נפלאות. כך למשל, כשהציג תיאטרון החובבים של גבעתיים לפני כשנה את המחזה "סיפור משפחתי" ניגשו אל הבמאית מרים לרמן כמה אנשי תיאטרון מקצועיים ואמרו לה: "כל הכבוד לעיבוד שלך ולמשחק של השחקנים."

לכן, שימו לב לתיאטרון החובבים המעולה שבישראל. לכו לבקר בהצגותיו. בדרך כלל לא תתאכזבו, לעיתים תתפלאו על רמת המשחק, הבימוי והתפאורה המוצגים שם.

מופעי "בית הסופר" בתל-אביב

מופעים אחרים, הראויים להערכה, של כל חובב ספרות, הם אלה הנערכים בבית הסופר בתל אביב, ברחוב קפלן 6. אגודת הסופרים העבריים, שהתנערה בשנים האחרונות מהמשברים והשערוריות שפקדו אותה, מציגה באחרונה שורה של מופעים, שכל אוהב ספר מוזמן לבוא ולשמוע.

ביום שני 21.909 נערך מופע של תערוכת יצירות על הנושא "אמונה ותפילה". כשבעים משוררים וסופרים הציגו על קירות בית הסופר שירים וסיפורים בנושא אמונה ותפילה. הרב הראשי של תל אביב- יפו, אמר דברים וכן נשאו דברי ברכה יו"ר אגודת הסופרים בלפור חקק, משוררים קראו משיריהם. הכנרית חיה ליבני ניגנה לפני הבאים והמפגש היה מרתק. העורכת והמנחה היתה עדנה מיטווך-מלר, שהיא גם משוררת טובה בזכות עצמה.

ערב ספרותי זה, מהווה חוליה בשורה ארוכה של מופעי תרבות באגודת הסופרים. כאן אתה יכול לשמוע ולראות סופרים נידחים, שמדורי הספרות הפרוטקציוניסטית של העיתונים הגדולים לא כותבים עליהם. אביא ברשותכם דוגמא, וסלחו לי אם אדם קרוב לעצמו. ובכן, לפני כשנתיים יצא לאור רומן פרי עטי "מול ההרים הסגולים". זה הרומן הראשון בספרות העברית, שעלילתו מתרחשת באילת, גיבוריו אילתים ואווירתו אילתית. בקורת טובה נכתבה ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ובעיתוני שדה ומקומונים. מי לא רצה לכתוב עליו? ניחשתם. העיתונים הגדולים. מי כיבד אותי בערב לכבוד הוצאת הרומן? בלפור חקק, יושב ראש אגודת הסופרים, שקרא התרשם ונהנה. מי עוד? אחיו הרצל, שקרא ונהנה. בעבר היה הרצל עצמו יו"ר אגודת הסופרים, ומי עוד? שורה ארוכה של אנשי ספרות מכובדים, שתלאה היד מלפרטם. הסיבה ברורה. באגודת הסופרים מכבדים אותך לא משום שאתה שייך לבראנזה, אשר על כן, בואו למופעי אגודת הסופרים.

מקהלות וחבורות זמר

תופעה אחרת ראויה לציון היא הפריחה הגדולה של מקהלות ולהקות הזמר בכל רחבי הארץ. אין כמעט חודש, שאינני מוזמן למופע זה או אחר של להקת זמר חובבת, או של מקהלה, שאנשיה לא מתפרנסים משירה – לבוא ולהאזין לשירתם. נכון, לעיתים המופע מאכזב. הקצב אינו נשמר, אין איזון בין חלקי המקהלה. יש יותר מדי אלטים, או פחות מדי טנורים. באחרות הרפרטואר משעמם. אך בדרך כלל, כדאי להאזין ללהקות אלה. לא פעם אתה זוכה לשמוע ביצוע מבריק של שיר ישן. לא פעם מפתיע אותך זמר סוליסט, שהלהקה חוברת אליו, ואתה משתומם, כיצד זמר זה לא הגיע לרדיו ולטלביזיה.

מובן שלא חסרות בעיות. ישנם מנצחי מקהלות שלא יודעים אל"ף בי"ת של ניהול מקהלה. ישנם אחרים, שהמושג יחסי אנוש תקינים זר להם. ישנם אחרים, שמחליפים ללא הרף את זמרי המקהלה ללא כל סיבה נראית לעין, במקום לעבוד ולעבוד וליצור להקה של ממש. אלא שלמול הבעייתיים, יש עשרות מקהלות טובות וראויות, שראשית ראוי להצטרף אליהן, ואם לא ניחנת בקול ערב, לפחות לבוא למופעים שלהן.

ומילה אחרונה, על תופעה מרנינה: מזה מספר שבועות, ואולי יותר, אין אנו מוטרדים ללא הרף מרשימות רבי המכר של מדורי התרבות בעיתוני הערב הגדולים. בעבר היתה זו אחת התופעות שעיצבנו אותי כהוגן. עשרות ספרים לא מעניינים היו מציפים את המדורים האלה. ניסיתי לא פעם לישר קו ולקבל את ההמלצות של מדורי "רבי המכר". ברוב המקרים מדובר היה באכזבה מרה. נראה שמדורים אלה לא נועדו אלא להוצאות הגדולות ולאנ"ש כדי לדחוף את ספריהם ולהגדיל את התפוצה. לכן, איש ספר ואוהב ספר אמיתי, ירחק מרשימות אלה, שנגועות מראש בפרוטקציה. היעלמותם של מדורים אלה ממדורי התרבות היא תופעה מבורכת.

* * *

ד"ר יצחק בן-דוד

תגובה למאמרו של ד"ר א. וולפנזון: 

הניתוח יפה – המסקנה רפה

הניתוח ההיסטורי/תנ"כי/סוציולוגי של ד"ר אברהם וולפנזון בגיליון האחרון – מלומד ומעניין. אך – לגייס את כל הארגומנטציה המלומדת והמורכבת הזו, רק בשביל המסקנה הסופית בעניינו של אהוד אולמרט כמנהיג שהודח מתפקידו – מעט מוגזם.

אילו הייתה זו מסקנה כללית לגבי הדחת מנהיגים בכלל, ובהיסטוריה היהודית/בתנ"ך/ ובישראל בפרט – ניחא. אבל, אז אולי היה ראוי להתחיל במשה רבנו, שהודח ע"י הקב"ה מלבוא אל הארץ-המובטחת, בעבור עניין פעוט של חריגה קלה מסמכות או אי-הבנה, והעונש שקיבל – כבד מכל עונש אפשרי עבור מנהיג (ועוד איזה מנהיג...)

או שאול המלך וסופו הטראגי – הוא, בניו וממלכתו, בעבור שהימרה את פי הנביא. ודוד המלך (ועוד איזה מלך!)  שלא זכה לבנות את בית המקדש רק משום שלחם כל חייו את מלחמות עמו ואלוהיו (אך גם סרח...)

ועוד לא הזכרתי את כל אלה ש"עשו הרע בעיני אדוני" (או בעיני הנביא) והודחו בצורה זו או אחרת.

אנחנו כנראה עם לא סלחני במיוחד למנהיגיו (וכך גם אלוהינו); ואולי – עם שלא אוהב מנהיגים בכלל ומנהיגים מצליחים/מתנשאים, במיוחד. ואת אלה שגם סרחו –  על אחת כמה וכמה. שיֵדעו המנהיגים תמיד, מניין באו ומה מקור סמכותם וכוחם ("ריבון- עולם" / "ריבון- העם" – היינו-הך בעניין זה). זהו זן מיוחד של אנרכיסטים/דמוקרטים; ולפעמים גם כלפי שמיים.

 כמו אז גם עתה – החסרים מנהיגים מודחים אנחנו מאז הקמת המדינה?! ואף, בהקשרים הרבה יותר ענייניים לתפקידם של המנהיגים ובידיים הרבה יותר נקיות . נזכור אחדים מהם:

 בן- גוריון, הודח בידי חבריו/יריביו; משה שרת – בידי בן- גוריון; לוי אשכול – תחילה בידי בן גוריון [שלא הצליח בכוונתו] ואח"כ הודח בידי חבריו/יריביו מתפקידו כשר ביטחון, ברגעי השיא מבחינתו; ויצחק בן-אהרון – הודח מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות בידי חבריו-יריביו [בשיא כוחו אז]; ולובה אליאב - כמזכיר המפלגה, בידי גולדה מאיר [על "ארץ-הצבי" שכתב וביקש להנחיל למפלגתו, למרות "אין עם פלשתינאי" של גולדה]; ואח"כ הודחה כל ממשלת גולדה מאיר – אם לא על מעשיה אזיי על מחדליה במלחמת יום הכיפורים – בדיוק מחר (התפטרה תחת לחץ אדיר של "תנועות המחאה").

ועוד לא נכנסתי לימי שלטון הליכוד על שלוחותיו – ממנחם בגין, שסיים עצוב מאוד, לא מעט משום לחץ-העם; דרך בנימין נתניהו שבקדנציה ראשונה הודח למעשה ע"י חבריו שנטשו אותו; ואריק שרון – שהודח כשר ביטחון; וכבוד הנשיא, משה קצב – לא עלינו; ואהוד אולמרט, שגם אם ניהל את ענייני המדינה בסדר - הסתבך וכשל בענייניו שלו.

(ולא במקרה לא הזכרתי את רצח רבין , השייך לקטגוריה אחרת לגמרי – למרות שראשיתו ביצירת דה-לגיטימציה ברגל גסה, בקרב ציבורים של החברה).

לאחר ניתוח וסקירה מקיפה שעשה, די אם היה ד"ר וולפנזון נשאר במסקנות-הביניים שהן העיקריות מבחינת מאמרו – לגבי כוחה וחשיבותה של אחדות-ישראל והנזק שבפירוד העם; ובדבר הוויכוח ההיסטורי בין הרוויזיוניסטים למפא"י על "החלוקה", וצדקתו של בן-גוריון; וכן, מסקנה כללית לגבי תרבות ההדחה הרווחת אצלנו (וסיבותיה של תרבות זו הראויות למחקר היסטורי-סוציולוגי נוסף).

אך הוא בחר להתמקד בסוף באולמרט; ולאור ההיסטוריה שלנו והניתוח המורכב שלו – הדברים נראים חסרי פרופורציה.

היום, במבט לאחור, זוכרים בעיקר את בן- גוריון איש החזון והמעש – האיש שקיבל החלטות היסטוריות קשות על "החלוקה" ועצם הקמת המדינה; ואח"כ – "פירוק הפלמ"ח" ו"אלטלנה" – לייצוב הממלכתיות והדמוקרטיה. כזכור, הוא רצה מאוד גם בפירוק ההסתדרות והסוכנות-היהודית – שהיו בעיניו "הפיגומים" להקמת המדינה; ושקודם לכן עמד בראשן (ב-1925 ו-1935). ובכל פעם שעבר לעמוד בראש מערכת חשובה יותר בעיניו – קודמתה נעשתה "פיגום" (ואולי פגם...)

אך אם נרצה –  גם שם היתה הדחה של ראש ממשלה (ועוד איזה ראש-ממשלה); עם השלכות חמורות הרבה יותר לכולנו בגין "הפרשה" האומללה וספיחיה – כולל פילוג במפא"י והקמת רפ"י.

וגם העם נטש אותו – פעמיים: פעם אחת כאשר הלך לשדה בוקר והעם לא נחרד מכך; וגם הנוער לא נהה אחריו לנגב (מי שזוכר את כנס הנוער הגדול בשיך מוניס – "קרייריזם או שליחות"); ופעם שנייה – כאשר הקים את רפ"י וסיים בסוף עם סיעה של שלושה חברים בכנסת עד שפרש לחלוטין. (זוכרים את הקריקטורה המפורסמת של דוש – בן-גוריון מנתץ עם פטיש גדול, במו ידיו, את הפסל של בן-גוריון?)

לאור היסטוריה "עשירה" כל כך בהדחות – ודאי שהמסקנה המסכמת נראית חסרת פרופורציות לארגומנטציה המלומדת.  לכן , הניתוח יפה – המסקנה רפה.

ערב יום כיפור תש"ע

אהוד: גם אני הייתי, בתור תלמיד תיכון, בכנס הנוער ההוא עם בן-גוריון בשיך מוניס. מעניין אם יש לבוגרים זיכרונות על אותו מעמד.

* * *

למחמוד אחמדינג'אד ולכל כת דיליה

דין טהרן כדין גוש דן

זיכרו את הירושימה ונגסקי

* * *

נעמן כהן

טעותו של נתניהו

ג'סטת הנפנוף הילדותי של נתניהו בתוכנית מחנה ההשמדה בירקנאו החתומה ע"י הימלר בעצרת האו"ם, לא שיכנעה שום מכחיש שואה ערבי או מוסלמי. ממילא, שום אדם נורמאלי אינו מצדד בהכחשת השואה. הבעייה העולה מנאומיו של אחמידיניז'אד שונה לחלוטין, וחמורה בהרבה.

גם הערבים שאינם מכחישי שואה טוענים שהערבים הפלישתינאים הם הקורבן של השואה. אכן היתה שואה, הם מודים, אבל ליהודים אין כלל זכות על ארץ ישראל (ארץ פלישתים בשפתם) וכי למה זה על הערבים לשלם את מחירה של השואה? שישלמו האירופאים...

הנאראטיב הערבי הזה השולט בקרב 57 המדינות המוסלמיות הולך ומתפשט גם בקרב מדינות אירופה. על נתניהו היה לצאת נגד הנאראטיב הזה, ע"י שימוש בשפה המתאימה לקהל היעד.

הנאום אותו צריך היה לשאת נתניהו באו"ם

בשנת 539 לפני הספירה, 1180 שנים לפני הכיבוש הערבי של ארץ ישראל ו-2478 שנים לפני השואה, הכריז מייסד האומה הפרסית, כורש הגדול, את הצהרתו המפורסמת – ההצהרה הציונית הראשונה, ובפקודתו החלה "שיבת ציון".

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ‏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‏ִם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‏ִם. (עזרא א' 1-4)

כורש הוא הוא המנהיג ה"ציוני" הראשון.

עוד לפני הכיבוש הערבי ולפני השואה. הוכרזה זכותו של עם ישראל לארץ ישראל גם ע"י נביא האיסלם – מוחמד, (קוראן סורה 7 פסוק 132). לדברי הנביא מוחמד לא רק ש"ארץ ישראל" על שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל, אלא נאסר על עם ישראל לסגת מחלק מאדמתו. (קוראן סורה 5 פסוק 21).

זכותו של עם ישראל לארצו – ארץ ישראל, אינה קשורה כלל בשואה, מדינת ישראל קמה לא בגלל השואה אלא, למרות השואה.

אתה נשיא אירן הנוכחי – אדון אחמדיניז'אד בוגד בכל מורשת עמך!

הנאום הזה שהיה ודאי משודר בכל אחת מ-57 המדינות המוסלמיות, היה מעורר דיון פנימי בתוכן, דיון שהיה מנתק את הקשר שעושים הערבים בין זכותו של עם ישראל לארצו, לבין השואה. (מניסיון אישי, הנימוקים הללו  עובדים מצוין בדיון עם ערביי ישראל).

הנה פרסום "מדעי" שמבהיר היטב את טיב קהל היעד להסברה הישראלית: (הובא באתר ממר"י):

תגלית מדעית מדהימה:

גילוי מטבעות מתקופת יוסף במצרים

 היומון המצרי אל-אהראם (22.9.09) פרסם כתבה של העיתונאי וג'יה אל-צקאר על גילוי ארכיאולוגי של מטבעות עתיקים במצרים הנושאים את דמותו של יוסף. אלה עיקרי הדברים:

"בגילוי ארכיאולוגי ראשון מסוגו גילו כמה חוקרים וארכיאולוגים מצריים מטבעות מהתקופה שבה חי יוסף במצרים. בזמנו [שררה במחקר] סברה מוטעית שהמסחר התנהל בדרך של סחר חליפין – חיטה מצרית תמורת מוצרים אחרים, אולם ההפתעה היא שפסוקי קוראן מצביעים בבירור כי בתקופת יוסף סחרו במצרים באמצעות מטבעות: "מכרו אותו במחיר זול בעבור מטבעות ספורים כי הקלו בערכו" [סורה 12: פסוק 20]; קראון [קורח] אמר על כספו: "קיבלתי זאת מכוח תבונתי.." [סורה 28: פסוק 78]

ראש קבוצת המחקר, ד"ר סעיד מחמד ת'אבת, אמר כי במחקרו הארכיאולוגי על הנביא יוסף הוא גילה מטבע הנושא את דיוקנו בהיותו שר בחצר המלכות כשהיה ממונה על האוצר במצרים..."

אַהֲבָה

"בשולי פנקס הכיפורים" שירו של אהוד בן עזר שהתפרסם בחדשות בן עזר 483, הוא שיר תגובה לשירו של ניזאר קבאני "האימפריה היהודית בוכה".

אותו ניזאר קבאני, הערבי-נוצרי-סורי, כתב לאחר מלחמת לבנון הראשונה שיר נוסף. שימו לב למילות השיר. יש לזכור כי הערבים מכנים את ניזאר קבאני "משורר האהבה"...

מילות ה"אהבה" של קבאני מדברות בעד עצמן:

אהבה

"הֵם נִכְנְסוּ לְכָּנָא,

דּוֹרְכִים עַל גוּפוֹתֵינוּ,

מְנִיפִים אֶת דֶּגֶל הַנָּאצִים, 

בְּאָדְמוֹת הַדָּרוֹם,

וְכוֹתְבִים בַּשֵּׁנִית 

פְּרָקִים בְּתוֹלָדוֹת הַנָּאצִים.

הִיְטֶלר הִשְׁמִידַם בְּתָאֵי הַגָּאזִים,

וְהֵם הוֹלְכִים בְּמַעֲשֵׂיהֵם בְּעִקְבוֹתָיו

וְשׂוֹרְפִים אוֹתָנוּ...

לְהִיְטֶלר לֹא הָיְתָה שְׁהוּת מְסַפֶּקֶת

כְּדֵי לְהַשְׁמִיד אֶת כֻּלָּם וּלְשַׁחְרֵר אֶת

פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵרֹעַ מַעֲשֶׂיהֵם,

וְהֵם הַנּוֹתָרִים בָּאוּ בְּמַעֲשֶׂיהֵם

לְהַשְׁמִיד אוֹתָנוּ."

תיקון עיוות היסטורי

המכתב הבא נשלח למר רון חולדאי ראש עיריית ת"א ולמשרד הביטחון – היחידה להנצחת החייל. אעדכן את הקוראים אם וכאשר תתקבל תגובה:

מר רון חולדאי

ראש עיריית תל אביב

משרד הביטחון

היחידה להנצחת החייל

23.9.09 

שלום רב,

הנדון: אי הנצחת חללי צה"ל ע"י עיריית תל אביב

בעת לכתי בטיילת הנפלאה של תל אביב נתקלתי באנדרטת הזיכרון שהקימה עיריית תל אביב מול גן לונדון. באנדרטה מונצחים 16 חללי האצ"ל שנהרגו בעת הקרב על "אלטלנה".

מרבית אנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה, היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל. צבי רייפר למשל, נהרג בבית דגון בעת שירה על חיילי צה"ל.

בכל מדינה אחרת בעולם, כולל הדמוקרטיות ביותר, כל העורק מהצבא בעת מלחמה מועמד למשפט צבאי ומועמד אל הקיר.

העובדה המזעזעת היא שעיריית תל אביב איננה מנציחה את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י חיילי האצ"ל:

פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מספר ימים מת מפצעיו.

משה חיים כ"ץ, בן  19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

לא יעלה על הדעת שעיריית  תל אביב תנציח את עריקי האצ"ל שלחמו והסבו קרבנות בנפש לחיילי צה"ל, ולא תנציח את חילי צה"ל ההרוגים.

מר רון חולדאי, מן הצדק ההיסטורי הוא לתקן את המעוות. עליך להורות מיידית על הוספת שמות חיילי צה"ל שנרצחו ע"י חיילי האצ"ל, לאנדרטה בחוף תל אביב.

מן הצדק ההיסטורי גם למחוק מן האנדרטה את הכתוב: "בגין מנע מלחמת אזרחים" ולהוסיף את הפסוק: "בגין החל במלחמת אזרחים".

מוזרה מאד העובדה שמחלקת הנצחת חיילי צה"ל במשרד הביטחון אינה עומדת על הנצחת חיילי צה"ל הנופלים.

בתודה.

נעמן כהן

הפוסל במומו פוסל

איש המדע ד"ר יובל ברנדשטטר נותן אבחון סוציולוגי גזעני. הוא כותב (חדשות בן עזר 483): "לא משנה עד כמה תזְנה תל-אביב את עצמה, עד כמה תתרפס בפני הברנז'ה העולמית – תל-אביב לא תתחמק מן הגורל היהודי."

בתל אביב, ד"ר ברנדשטטר, יש אנשים מכל הסוגים. יש חילוניים ויש דתיים. יש חסידים ויש ליטאים. יש אנשי שמאל ויש אנשי ימין. יש סטרייטים ויש הומוסקסואלים ולסביות. יש אנשים ישרים ויש עולם תחתון. כן, ויש גם זונות אבל כל המתייחס לתל אביב כמקשה אחת של זנות, אינו מעיד אלא על עצמו...

* * *

ברכות למערכת העיתון המצרי הוותיק "אל-אהרם" על החלטתה להחרים את ישראל ולמנוע כל קשר ומפגש עם ישראלים. רק שתזכרו שכל פיתה שאתם אוכלים היא בסבסוד אמריקאי כבד, ולכן הסכמתֶם לַשלום הקנוי איתנו, ואם האמריקאים יפסיקו או לא יוכלו להמשיך לסבסד את האוכל של מיליוני העניים הרעבים שלכם, הם יֵצאו לרחובות ויחוללו מהומות קשות כל-כך שבמהלכן יש סיכוי סביר שישרפו גם את בניין "אל-אהרם" וכך כבר לא יהיה צורך בחרם שגזרתם על כך ששום ישראלי לא ייכנס בשעריו!

* * *

יואל נץ: רשמים מקבלת שבת בצוותא

שלום אהוד,

בנוסף לתוכן המרתק והשונה כל כך מזה הרואה אור בכל כתב עת אחר המוכר לי – אני נהנה לקבל גם מידע חשוב ומועיל מן המכתב העיתי שלך.

כאלה הן למשל, ההודעות המתפרסמות במכתב העיתי בדבר מועדי קבלת השבת במועדון "צוותא", אשר חידש ד"ר יואל רפל כהמשך למסורת שהנהיג בזמנו ח' נ' ביאליק באירועי "עונג שבת" באוהל שם. כל הפקה והפקה בידיה האמונות של דורית רפל ובהנחיתו של יואל היא חגיגה צרופה לנשמה.

את קבלת השבת שהתקיימה ביום שישי ה-25 לספטמבר, ז' תשרי תש"ע, לקראת יום הכיפורים, פתח ששי קשת בשירת "כל נדרי" מרגשת עד דמעות, מלווה בפסנתר על ידי אריאל קשת, בנו, ובהמשך האירוע הוסיף וביצע את "אבינו מלכנו" ו"ירושלים" מתוך הדיסק "פתח לנו שער".

פרופ' אביגדור שנאן שוחח עם ד"ר יואל רפל המארח על ספרו "פרקי אבות", זכה להערכה רבה מאוד כפרשן, ריתק בדברי חוכמתו את הקהל ועורר בשנינותו הרבה פרצי צחוק רמים.

אברהם זיגמן הצביע בפני המראיין והקהל על המקורות היהודיים שבשירתה של נעמי שמר, עליהם כתב בספרו "מדרשי נעמי", וגם הטעים את הנוכחים, בסיועה של גילה חסיד, מן השירים היפים מפרי עטו.

צבי סלטון קרא קריאה אמנותית לעילא ולעילא את "ונתנה תוקף" וגם קטעי קריאה נוספים.

גילה חסיד הנעימה משירתה וליוותה את עצמה בפסנתר, וגם סחפה אחריה את הציבור שהצטרף אל שירתה.

היה נפלא, לא חשתי בזמן החולף.

קבלת השבת הבאה מתוכננת ל-20.11.09 אבל אני מקווה מאוד שתשוב ותזכיר לי בעוד מועד, כי הזיכרון שלי הוא כבר "לא משהו..."

גמר חתימה טובה ושנה טובה!

בידידות,

יואל נץ

* * *

שפע ברכות ואיחולים מקרב לב לימי ההולדת

ליצחק א.א. במלאת לו 88 שנים ב-15.10.09

לבן ב.ב. במלאת לו 34 שנים ב-14.10.09

לאבי, לסוזן ולאדם ח. במלאת לאבי 50 שנים

לאב"ע וליב"ע במלאת 35 שנים לנישואיהם

* * *

יוסף אורן

השואה נצרבה בנו לדורות

   האיכר קלאס ואן ריין היה משוכנע, שאחרי שלושים וחמש השנים, שחלפו מסיום מלחמת העולם השנייה, חייו בהולנד בטוחים ואיש אינו זוכר לו את המעשה המביש שביצע בימי המלחמה – ההלשנה על משפחה המר, משפחה יהודית שתחילה הסכים להסתיר בחוותו ומאוחר יותר הסגיר אותה לגסטאפו. מכל בני המשפחה הנבגדת שרד רק הנער דויד, שנשלח כעובד כפייה למחנה ברגן-בלזן, בעוד שהוריו ואחותו שנשלחו לאושוויץ, הומתו שם. ואילו קלאס האריך שנים וגם זכה להיקלט בבית-אבות, ודווקא אז כשהיה שאנן, עט עליו אלמוני באחד הלילות, בסמטה ריקה מאדם, ובכפות ידיו חנק אותו למוות. האירוע הזה שהתרחש באוגוסט 1984, הוא הציר שעליו סובבת עלילת הרומאן "ספר הפרידות הגדול" של שושי בריינר (הוצאת עם עובד, הספרייה לעם, 2009, 371 עמ').

   האלמוני שחנק את קלאס היה עירא סדן, הבן הבכור של המשפחה היהודית האומללה. עירא ניצל מגורל יקיריו משום שלא היה איתם במסתור של קלאס ולכן ידם של הנאצים לא השיגה אותו, אך אחרי שפגש את אחיו הצעיר דויד בסיום המלחמה ונודעו לו מפיו הפרטים על ההולנדי שהמיט את האסון על המשפחה, החליט להתחקות על עקבותיו ולנקום בו. כשלושים שנה השקיע עירא בחשאי מזמנו לאיתור הנבל, ועשרים שנים נוספות נצר אחר-כך בחובו את מעשה הנקמה שביצע בו. לאחיו דויד ולבני משפחתו נודע סודו רק ביום שהתכנסו לשבת "שבעה" עליו וקראו על כך ב"הנוקם" – ספר הזיכרונות שכתב עירא בשנות חייו האחרונות, כדי שהמעשה יתגלה להם, אך רק אחרי שיד החוק לא תוכל להשיגו. גילוי הנקמה שביצע עירא בקלאס ואן ריין הפך את ימי "השבעה" עבורם מימי פרידה מבכור המשפחה לימי התמודדות עם "הפצצה" שהניח לפתחם.

מבנה העלילה

ואכן "ספר הפרידות הגדול" מאחד בעלילתו את שתי התקופות, שאת הקשר ביניהן התאמצה המחברת לפענח גם בשני ספריה הקודמים: תקופת השואה, שבה התרכזה ברומאן הראשון שלה "אריאדנה" (1990) והתקופה הישראלית, שבה התמקדה ברומאן השני שלה "אהבה עברית" (2006). ברומאן הנוכחי ניצלה שושי בריינר את שבעת ימי האבל על מותו של עירא סדן להפגשה טבעית של שתי התקופות, המצטיירות בטעות כמנוגדות זו לזו וכמנותקות האחת מהשנייה. בזכות ההפגשה של התקופות, נדחסו לימי "השבעה" כשבעים שנים מתולדות העם היהודי. ולכן, אף שעלילת הרומאן צמודה לכאורה רק לתולדות משפחה אחת, משפחה ששורשיה בהולנד, אך גזעה ונופה במדינת-ישראל, היא מקיפה בה-בעת תקופה רחוקה-קרובה בתולדות עמנו במאה העשרים.

כמו בספריה הקודמים גם בספר הנוכחי ניכרת ההשקעה של המחברת בארגון העלילה במבנה המתאים למשך הזמן של העלילה ולמיספר הדמויות ששותפו בה. בנוסף לפרולוג ואפילוג, המשמשים כמסגרת לימי "השבעה", מחולקת העלילה לשבעה פרקים המקבילים לימי האבל, וכל פרק מספר את אירועי יומו מנקודת התצפית את אחד מבני המשפחה הנפגשים ב"שבעה". התנועה הכפולה הזו, המפתחת את ההווה של העלילה באופן ליניארי-כרונולוגי, ובמקביל פורצת בכל פרק מההווה אל זמנים שונים מהעבר בתולדות המשפחה, היא ללא-ספק פתרון נבון להיקף ההיסטורי של עלילת הרומאן הזה, שכאמור משתרעת על שבעים שנה.

על הארגון הנבון של העלילה מעידה ההצבה של הפרקים שלא על-פי הסדר הכרונולוגי של הדורות במשפחה, פרקי המבוגרים תחילה והפרקים של צעירי המשפחה אחריהם. בזכות עֵרוב הפרקים של בני המשפחה משלושת הדורות, כופה העלילה על הקורא לבנות את הסיפור הרצוף מן המידע המפוזר בפרקים השונים. שיתופו של הקורא בהשלמת התַצְרֵף של העלילה הרצופה הוא סוד העונג המצפה לו בקריאה. להבטחת שקידתו של הקורא על מלאכת איסוף המידע, פיזרה המחברת בשבעת הפרקים נתחים מסיפור-חייו של עירא, ובכללם קטעים מהספר שהותיר אחריו ובו "הסוד" של חייו – הנקמה שנקם בגוי ההולנדי שהלשין על משפחתו והסגיר אותה לנאצים.

פחות הכרחי, אף כי בלתי מזיק, הוא המוטו שהוצמד לכל פרק, שהוא ציטוט מפי אחת הדמויות המשניות. אף שתוכנו של הציטוט נקשר לדמות שהפרק מסופר מנקודת התצפית שלה, אין הציטוט תורם ממש לא לפרק ולא לעלילה בשלמותה. לתובנות על הדמות מגיע הקורא דרך המידע עליה בפרק שלה ובפרקי הדמויות האחרות, ולא דרך משפטי-ציטוט אלה מפי דמויות שוליות בסיפור-המעשה.

שם הרומאן

השם שהעניקה המחברת לרומאן מנחה להבין, שעלילתו תעסוק בפרידות לסוגיהן. ואכן, הרבה פרידות חוו גיבוריה. ימי "השבעה" הם ימי הפרידה של המשפחה מעירא, ובסיומם אומר דויד דברי פרידה אישיים ליד הקבר של אחיו הבכור. הרבה שנים קודם לכן הפרידה מלחמת העולם את עירא מאהובתו בטי אוסטר, אחרי שלמענה נפרד מהוריו ומאחיו זמן-מה לפני שהמלחמה הזו מוטטה את סדרי העולם. בשלב אחר של חייו נפרד עירא מכל הנשים שאהב. המפותח מבין מקרים אלה היא הפרידה שלו משרה אהובתו (אחרי שנענה לתחינת בעלה להשיבה אליו). פרידות אוהבים נוספות שכדאי לציין חוו בני הדור השני והדור השלישי במשפחה, שהקימו דוד ומינה אחרי ששיקמו את חייהם בארץ – כולם כבר צברים שנולדו במדינה הצעירה – והן הפרידה של הבת רעיה מאהובה שי (שאהבתם לא החזיקה מעמד) והפרידה של הנכדה גילי מחֵן (שנפל במלחמת לבנון השנייה). ושתי פרידות קורעות-לב נוספות חוו הגיבורים הצעירים. שתי הפרידות של מינה – תחילה כילדה מהוריה ואחר-כך בהיותה נערה מהזוג ההולנדי ואן דייק, שהסתיר אותה במהלך שנות המלחמה – והפרידה של הנכד מתן מעוז, כלב המשפחה שנדרס.

רעיה סיכמה במילים הבאות את דעתה על המכאוב שהפרידה משַי הסבה לה: "בשביל פרידה צריך כוח. צריך להאמין בה, לראות את כוח ההרס שלה כמשהו טמיר, כמשהו שמחלץ מבפנים איזה צער ישן שהגיעה שעתו להישזף ולהתנקות באור השמש. - - - אבל לא היה לה כוח, היא רצתה להתכרבל ולנוח, ולמצוא תירוצים למה לא, למה עוד לא. - - - ובתוך האין-כוח עלה בדעתה שאולי כדאי שהיא תסיט את ההגה שלה שמאלה, - - - רק ריסוק קטן שאחריו יהיה שקט של בית-חולים, ושי, הוא בטוח ימצא אז את הדרך בחזרה אליה ויטפל בה קצת." (112). לכן, אפשר להבין מדוע הדביקה רעיה לפרידות את הכינוי "רציחות". לדעתה מופעל אקדח בכל פרידה שמתרחשת בין אוהבים, ויש מי שיורה ומי שנורה: "לפעמים אנחנו אלה שעומדים מאחורי האקדח ולפעמים אלה שעומדים לפניו, לא חשוב. מישהו מת באותו רגע וכל מה שהוא עושה אחר-כך אלה החיים-שאחרי-המוות שלו. אני יודעת שאין מה לעשות נגד הרציחות האלה, אבל לפחות צריך לדעת, צריך להכיר בזה שזה מה שקורה." (364).

אחרי הפרידה משי, שאותו אהבה מאוד, הטרידו את רעיה שתי שאלות על גורלן של אהבות כמו שלה ושל שי שהסתיימו בפרידה: "איפה רשת המחסנים הפרושה על פני העולם, שלְשם משליכים את כל האהבות שנעזבו, שנזנחו? - - - והיה עוד איפה אחד: איפה החוק שאוסר להשליך אהבות? איפה החשש מהזיהום האקולוגי שאהבה שנמאסה יכולה לייצר?"

ואכן מיהרה בליל הפרידה לטהר את דירתה מכל ספריו, חפציו ואביזריו של שי. ורק אז "יצאה אל המרפסת החשוכה והביטה באורות הבוקעים מבתים אחרים. - - - מאחורי החלונות הללו עמדו בדמיונה כל אותם אנשים שלא יכלו להיפרד, שלא רצו להיפרד, שרצו להישאר לתמיד." (120).

הולנד והיהודים

ככל שמתקדמים בקריאת הרומאן מתברר, שהפרידות אינן הנושא המרכזי בעלילתו, אלא הקשר בין תקופת השואה לתקופה הישראלית בחיי משפחה אחת שמוצאה מהולנד, אשר כמעט נכחדה במלחמת העולם השנייה והשתקמה בזכות החלטתם של הבודדים ששרדו ממנה להגשים את הרעיון הציוני שהלהיב אותם בנעוריהם ולעלות לארץ. הפרידה הזו מהגלות במטרה לשוב לציון ולהשתקם בה מספרת בתמצית את סיפורו של העם היהודי במאה העשרים, והיא גם מבדילה בין שתי הזירות שהמתוארות בעלילת הרומאן: בין הולנד שהיא זירת השואה והמוות ובין ארץ-ישראל שהיא זירת ההשתקמות והחיים.

על הולנד כתב עירא בספרו האוטוביוגרפי "הנוקם" את הדברים הבאים: "את היהודים בהולנד של שנת 1940 אפשר להמשיל לאדם השוחה בים ורואה אי צף במים, ורק כעבור זמן ייווכח לדעת שאין זה אלא גבה השחור של מפלצת." (328). ואכן, העדוּת שבפי עירא ואחדים מגיבוריה האחרים של העלילה לא רק מאשרת את המשל של עירא על ההולנדים בשנות המלחמה, אלא גם משלימה את זו הנודעת שהותירה אחריה אנה פראנק ביומנה המפורסם.

על הרגשת היהודים בהולנד עד לכיבושה על-ידי הנאצים ב-1940, אחרי ארבעה ימי התנגדות בלבד, שמע עירא בצעירותו מפי איבון, אימה של אהובתו בטי, שהתנגדה לציונות: "מה יש לחפש בפלסטינה בין הערבים והחול והגמלים כשהם חיים כל-כך טוב בהולנד ואף אחד לא מפריע להם? הנה, בגרמניה יש צרות ליהודים, אבל בהולנד הם לא שמעו מילה אחת עקומה אף פעם. להיפך, כשהיא מדברת עם השכנים הם תמיד אומרים שהגרמנים הם חיות, ומה זה משנה בכלל באיזה אמונה הבן-אדם מאמין כל עוד הוא מאמין באלוהים." (333).

במלחמת העולם התפכחו יהודי הולנד מהאשליה שטיפחו ביחס להולנדים. ודויד, שרצה מאוד להבהיר זאת למתן נכדו, ניסח באירוניה את אכזבת יהודי הולנד מהשכנים הפרוטסטנטים: "אף אחד מהלא-יהודים בהולנד לא פצה פה ולא צפצף - - - כולם שמחו שהם יכולים להמשיך בחיים שלהם כרגיל." (198). ולכן, כעס על בתו רעיה, שמכל המקומות בחרה ללמוד "דווקא בהולנד, הארץ שבה מתה כל המשפחה שלו בכל מיני מיתות משונות בזמן שההולנדים ממשיכים ללכת כל יום ראשון לכנסייה ואוכלים כל ערב בדיוק בשש." (205). הוא עצמו לא חזר לבקר בהולנד.

בצד מקרים אלה, שחלקם עדויות על שיתוף-פעולה של הולנדים בהסגרת יהודים וברציחתם וחלקם עדויות על הולנדים שגילו אדישות לגורל היהודים בשנים שהולנד היתה תחת הכיבוש הנאצי, משולבים בעלילת הרומאן מקרים הפוכים, המספרים על הולנדים שהסתכנו והסתירו יהודים. מינה בת שמונה ניצלה מכל משפחתה רק משום שהזוג ואן דייק הסתיר אותה בביתו על אף הסכנה. והיו משפחות הולנדיות נוספות בכפר רהנן שהסתכנו ולא היפנו עורף לילדים כמוה. לכן, ציידה את מתן בתמונה מאוזנת יותר על ההולנדים: "סבא, יצא לו לפגוש את כל ההולנדים הרעים, ולי יצא לפגוש את כל הטובים." (51).

בזיכרון של מינה נחקק היחס שהיא וילדים אחרים שהוסתרו בכפר רֶהנן זכו לו מהמקומיים. הזוג ואן דייק, שלא היה לו ילדים משלו, ממש אימץ אותה. השניים העניקו לה את השם לוטה ובטחו בשכנים שלא יסגירו את הילדה שהסתירו בביתם. אוהד נאצים אחד, בחור בשם קייס בול, שהיה חשש שילשין, הושתק על-ידי אביו, שאיים עליו, שאם ילשין על משפחות שהסתירו יהודים, יסרס אותו כמו שמסרסים חזירים (49-47). ואכן, מינה וילדים אחרים שהוסתרו בכפר רהנן נותרו בחיים בזכות הולנדים אמיצים אלה. ורק אחרי שהמלחמה הסתיימה נודע למינה שהוריה ואחיה הצעיר ניספו באחד המחנות.

גם עירא, שכבר היה כבן עשרים כשהולנד נכבשה, זכה לקבל סיוע מהולנדים, נמלט בעזרתם לדרום צרפת ושהה שם אצל איכר צרפתי. ומשנכבש גם איזור זה של צרפת, חצה את הפירנאים והתגנב לספרד, שממנה עלה לארץ ב-1943. וכאשר חזר בסיום המלחמה לאמסטרדם, במדי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, ניתנה לו רשימה של ילדים יהודים, שהולנדים טובי-לב סיכנו את חייהם והסתירו אותם בבתיהם. תפקידו היה לאסוף ילדים אלה מבתי מציליהם, ולא אחת התמודד עם סירובם של הילדים, שנקשרו למשפחות האלה, להיפרד מהן. בין הילדים שאסף בסיום המלחמה היתה גם מינה בת השלוש-עשרה. ובבית של דודתו, הופתע לפגוש "בחור גבוה וכפוף מרזון", שבלא כוח ובלי חיבה נאות ללחוץ את ידו (359) – היה זה אחיו דויד, היחיד שנותר בחיים מהמשפחה היהודית שהוסגרה לגסטאפו על-ידי קלאס ואן ריין.

עירא הוא היחיד מבין הגיבורים של שושי בריינר שלא הוקדש לו פרק נפרד ברומאן "ספר הפרידות הגדול". ולכן חייב הקורא להשלים את הביוגרפיה שלו מהפרקים המוקדשים לדמויות האחרות. על הפערים במידע שנוצרים עקב כך, התגברה המחברת על-ידי שילוב ציטוטים מהספר האוטוביוגרפי "הנוקם", שאת עותקיו הותיר עירא בארון הבגדים בדירתו. הציטוט החשוב מכולם הוא זה שבו נפתח הרומאן: "שלושים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה שבתי לאמסטרדם, העיר שבה התגוררתי עם אבי ואימי ואחי ואחותי לפני המלחמה, ורצחתי את האיש שהלשין על בני משפחתי."

הפתעת המשפחה, שהתכנסה לשבת "שבעה" לזכרו של עירא, היתה מוחלטת. אף שחלפו למעלה מעשרים שנה מאז נקם עירא, באוגוסט 1984, בהולנדי שהסגיר את משפחתו לגסטאפו, לא גילה לאיש את "הסוד", גם לא לאחיו דויד, שיכול היה לסמוך על שתיקתו. ימי "השבעה" הפכו בבת-אחת מימים של אבֵלות לימים של העלאת זיכרונות אישיים משנות המלחמה על-ידי מבוגרי המשפחה, ושל חשבון-נפש על מקומה של השואה בהוויה הישראלית על-ידי צעיריה, משני דורות של צברים שנולדו במשפחה בשנות המדינה.

תגובת המשפחה לגילוי שנחשפו אליו מהקריאה ב"הנוקם" התבטאה במחלוקת עזה שפרצה בין האבֵלים בשאלה, האם אכן ביצע עירא את המעשה. ובבת-אחת נפתחו כל תיבות-הזיכרון שהיו נעולות עד כה כדי לתרום מתכולתן ראיות את לביסוס סיפור הנקמה של עירא או להפרכתו. מישהו זכר שמיד אחרי שהשתחרר כקצין מצה"ל היו לעירא נסיעות רבות להולנד, שבדיעבד סביר להניח שביצע אותן בשירות המוסד. וגם כשעבר לעבוד אחר-כך בבנק גדול, בחר לצאת מטעמו דווקא לסניף בהולנד. ובתאריך סמוך לתאריך שבו נרשם בהולנד שקלאס ואן ריין נפטר במוות טבעי, נסע עירא לבריסל בבלגיה, שממנה – העיד עירא בספרו – התגנב להולנד כדי לבצע את המתת הנבל הזה.

אך עדות חשובה אחרת, התומכת בסיפור הנקמה של עירא, נאספה בימי "השבעה": עירא התחמק מכל אהובותיו כאשר היחסים איתן התקרבו לשלב הנישואים. בספרו הסביר עירא בהסבר הבא את הישנות הדגם הזה ביחסיו עם אהובותיו: "נדרתי כי לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא את המלשין שהמיט שואה על משפחתי ואקפד במו ידי את פתיל חייו. וגם אסרתי על עצמי איסור שלא אשא אישה ולא אקים משפחה כדי שחיי לא יתמלאו באותם דברים שנמנעו מבני משפחתי." (360). אלא שצירוף האיסור לשאת אישה לנדר הנקם מקרב אל הדעת, שעירא נפרד מאהובותיו כדי שיהיה חופשי לחלוטין בכל עת לבצע בחשאיות מוחלטת את הנדר לנקום במלשין ההולנדי.

ואכן, רק מבֶּטי אוסטר, אהבתו הראשונה כשהיה בן שמונה-עשרה, הופרד על-ידי המלחמה. ורק בסיומה נודע לו, שהיא מצאה את מותה במחנות, וגם התגלה לו פשעו של קלאס ואן ריין, שאחריו נדר להקדיש את חייו לנקום בו. בקשר עם מריאן, האישה הבאה בחייו, שאותה חילץ מחבורת נערים שתקפה אותה בחשמלית, אחרי שזיהו על-פי רזונה וראשה הקירח שהיא יהודייה מניצולי המחנות, כבר פעל על-פי הדגם שחוקק ליחסיו עם נשים והיה בחברתה רק שבוע ימים. הוא גם לא התחתן עם מינה, הנערה שאיתר ברהנן והעלה אותה לארץ. משהתברר לו שהתאהבה בו ורצונה להינשא לו, עודד את אחיו, דויד, לחזר אחריה. ומהסיבה הזו גם ויתר על שרה, הישראלית מירושלים שפגש ב-1980 במסיבת יום העצמאות בשגרירות הישראלית בהאג, אחרי שיוסט בעלה, שחשף את הרומנס ביניהם, ביקש ממנו להיפרד ממנה כדי שתשוב אליו ואל שתי בנותיהם.     

רק שלושה מבין האבלים נוטים להשתכנע מהעובדות הללו, שעירא אכן הגשים את הנדר והמית בחניקה את המלשין, והם אחיו דויד, הנכד מתן ושרה, היחידה מאהובותיו, שהקשר איתה החזיק מעמד למעלה מארבע שנים, כי כאישה נשואה ואם לשתי בנות מנישואיה ליוסט לא איימה על הרווקות שגזר על עצמו. במחנה המפקפקים בלטו בני, בנו של דויד, והנכדה גילי. מינה לא נקטה עמדה, אלא התלבטה בין שתי האפשרויות (27), ורעיה כלל לא השתתפה בוויכוח, שכן מחשבתה היתה נתונה לבעיותיה ולהתגברות על אֵבל הפרידה שלה משַי.

יחס הדורות לשואה

המחלוקת שהתפתחה ביחס ל"סוד" של עירא לא רק גרפה אליה את כולם בימי "השבעה", אלא גם חשפה את יחסם של שלושה דורות אל השואה.

הדור הראשון, דור הסבים, כולל את עירא, מינה ודויד וניצולים נוספים מהשואה ממכריו של עירא שהגיעו ב"שבעה" לביקור אבלים. זהו דור ששיקם את חייו אחרי שמלחמת העולם הסתיימה, ואחדים מבני הדור, דוגמת עירא, גם השתתפו במלחמת העצמאות ובהקמת המדינה. אמנם הסבל והשכול, שהיו מנת חלקם בשנות המלחמה, לא בלטו בחיצוניותם, אך הם לא הפסיקו להעיק על נפשם. רעיה זיהתה את ההשפעה של שנות המלחמה אצל הוריה ביחס הנזירי שלהם לחיים ובהקפדות שלהם על סדרים. אלה ביטאו, לדעתה, רצון להשליט מחדש על החיים חוקים הגיוניים שהופרו בשנות השואה וגם אמונה שאם יעמדו על המשמר ויפקחו-עין על המתרחש, לא תשתלט ההפקרות על העולם פעם נוספת (93). דויד ביטא את חובתו להגיב בערנות על המתרחש סביבו גם בהשקפתו הפוליטית הימנית על "הסכסוך" (97, 117). עירא עלה על אחיו, בכך שהקדיש את רוב שנותיו והקריב את חייו הפרטיים לבצע מעשה שישיב לחיים את מושגי הצדק הטבעי, גם אם השיג זאת בביצוע נקמה ועל-ידי נטילת החוק לידיו.

נציגי הדור השני הם רעיה ובני, ילדיהם של דויד ומינה. אליהם צריך לצרף את שרה, הקרובה לגילם, מי שהיתה המאהבת של עירא בהולנד. השלושה הם בני הדור השני לשואה, והם נטו להאמין, שהם משוחררים מנטל הזיכרונות של הוריהם. ואכן, הם מתאמצים לשכנע את עצמם בכך על-ידי נגיסת נתחים גדולים ועסיסיים מהחיים, אך מאחר ואינם מצליחים בדרך זו לשכך את הרעב עצמו, התגנב ללבם חשש, שבאופן סמוי חלחלו אל נפשם רעלי השואה מרוחם המעונה של הוריהם.

מסלול חייה של רעיה הרחיק אותה לדעתה מספיק מהעולם הקודר והמסוגף של הוריה. והיא אכן שוקדת על מימוש נשיותה. מסלול חייה היה של הרפתקנית שהחליטה לטעום מהכול. וכך עברה תקופה פמיניסטית, תקופת לימודי אמנות בהולנד וכיום היא עורכת רבעון לאמנות ולתרבות. וברוב השנים טרפה גברים. אחרי תקופת נישואים קצרה לאמיר, שנהרג בתאונה במילואים, היו לה מחזרים ומאהבים רבים, והבולטים מביניהם היו עָלי המוסלמי, שהתאהבה בו בהולנד (85), ושַי הצעיר ממנה בעשרים שנים, שעזב אותה לאחרונה (91).

  אחיה, בֶּני, הגשים את האשליה שלשואה לא היתה השפעה כלשהי עליו באמצעות הרפתקנות בעסקים, שבעטייה עלה לפסגות של רווחים והידרדר לתהומות של הפסדים. אשתו אסתי קלעה לאמת כשאמרה עליו: "בני היה זה שסובל מבעיית גבולות. - - - אם בני היה קצת יותר טורח לשמור לפחות על גבולות עם הילדים, וקצת מוכן לעמוד על העקרונות שהיא מתאמצת להנחיל, מתן לא היה סובל מעודף משקל ומצרות חברתיות, וגם גילי לא היתה בעייתית." (100).   

הנחתם המשותפת של רעיה ובני, שבזכות הישראליות הצברית שלהם אין לשואה שום השפעה עליהם, התבטאה ביחס המלגלג של שניהם לימניות הפוליטית של דויד, אביהם, שלדעתם נובעת אצלו מיישום שגוי של לקחי השואה שחווה בנעוריו בנושא האקטואלי-פוליטי שמפלג את החברה הישראלית והוא הסכסוך עם הפלסטינים והעולם הערבי-מוסלמי. בני הפגין את התנגדותו להשקפה הפוליטית של אביו על-ידי הבלטת השתייכותו לשמאל. ואילו רעיה הסתפקה במעקב אילם אחרי התלהמותו של אביה, שבכל הזדמנות נתן פומבי להשקפתו הימנית, שנראתה לה מגוחכת ביותר. ובכל מקרה רעיה היתה יותר מוכנה מבני להודות בינה לבין עצמה, שהשואה השפיעה עליה: "ההורים שלה שרדו נגד כל הסיכויים כי בדִי-אֶן-אֵי שלהם נוצרה מוטציה –  ("אי-היכולת למות מצער", למשל) – ועכשיו המוטציה עברה אליה." (76). וכזאת שמעה גם מפי מטפל שטיפל בה בהולנד אחרי שנפרדה מעָלי: "שלדעתו היא עסוקה בעצם במקומות מסתור ובכל סוגי המחבואים שכנראה קשורים להיסטוריה העגומה של הוריה" (96).

נציגי הדור השלישי, דור הנכדים, הם מתן וגילי. שניהם היו אמורים להיות מנותקים מההשפעה של השואה, אחרי שאביהם, בֶּני, כבר ביצע את המרד הצברי נגד העבר הגלותי של הוריו. אך דווקא אוזנם כרויה להאזין לסבים. מתן מקשיב לסיפורי סבו דויד על העבר (169) וגילי קשובה יותר לסיפורי הסבתא מינה (279). השפעת השואה התבטאה אצל שניהם ביחסם המפוכח אל הסובב אותם ובנטייה להרס עצמי. שניהם גילו שהרוע שכיח בבני-האדם – עובדה המחייבת אותם להיות תמיד בדריכות מפני התגובות הבלתי-צפויות מהם. ושניהם מתגברים על האימה הקיומית על-ידי חיפוש מפלט ממנה. מתן מתמכר לאוכל וצובר במקום סתר בחדרו חטיפים שימתיקו לו את חייו המרים כדחוי ומאויָם בחברת בני גילו. גילי פנתה לצריכת סמים ונוהגת להטביע את הייאוש הקיומי שלה במתירנות מינית ובצורות מרדנות נוספות של בני הנעורים. האסקפיזם של מתן וההדוניזם של גילי מוכיחים מעבר לכל ספק, שגרורות מהשואה התפשטו גם בנפש בני הדור השלישי של המשפחה.

תעצומות הריאליזם

רשימת הפרידות שחוו גיבורי הרומאן בחייהם מבליטה פרידה האחת שלא הצליחה להשתלט עליהם, והיא הפרידה התודעתית והנפשית של הדורות הקיימים מפרק השואה בתולדות העם היהודי. יתר על כן : כיום כבר ניתן לקבוע בוודאות, שהפרידה הזו גם לא תצליח בחיי הדורות הבאים, כי השואה נצרבה בנו לדורות בדיוק כמו אסון מקביל בחומרתו בתולדות עמנו והוא חורבן בית-המקדש השני וההגלייה מארץ-ישראל. ולאומרים בתוכנו – כפי שאמר עמוס עוז ביצירתו הרב-סוגתית "סיפור על אהבה וחושך" (2002) : "הסתלקותנו מן הכיבוש לא תחליש את ישראל כי אם תחזק אותה - - - לא נכון לראות בכל מקום שוב ושוב רק שואה והיטלר ומינכן." (עמ' 350) – ייאמר : אדרבא ואדרבא, לעולם חובה לזכור את השואה בכל החלטה הקשורה בעתיד העם היהודי ובהבטחת שרידותו בהיסטוריה. ושום מטרה פוליטית מוגבלת – וכזו היא המטרה שחילצה מפי עמוס עוז את האמירה האומללה שלו ביחס לשואה – אסור שתסיט אותנו מההיצמדות לכלל הזה. וככה ייאמר גם לא. ב. יהושע ולכל השאננים לגורל ציון האחרים בספרות "דור המדינה" על חמש משמרותיו.

"ספר הפרידות הגדול" של שושי בריינר מוכיח את יתרונם של רומאנים ריאליסטיים, המספרים עלילה על רקע ההווה, על פני סוּגות תימאטיות-סיגנוניות אחרות של הסיפורת. אמנם יתרון זה יכול להיות מנוצל באופן שגוי ולהפוך לרועץ לכותבים חסרי-כישרון ודלי-דימיון, שעידן המחשב הצמיח במיספרים מופרזים. מדובר בכותבים המתאווים להיחשב לסופרים, אף שיכולותיהם מספיקות רק לכתיבת עלילה טריוויאלית "מן החיים", ולכן הם מתאמצים למַנֵף עלילה ריאליסטית על-ידי דחיסת אירועים שערורייתיים לתוכה. כותבים כאלה מניחים, שאם גיבורי העלילה יהיו מוזרים ובעלי התנהגות חריגה, סוטה-מורבידית ופרועה-פרוורטית, התנהגות המבטיחה הזרמה קבועה של אירועים מעוררי סקרנות לעלילה, יהפוך הספר שכתבו לרב-מכר ועקב התפוצה גם ייחשב כבעל ערך ספרותי (ראה בספרי "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית", 2000).

"ספר הפרידות הגדול" מוכיח שרומאן ריאליסטי יכול לרתק אליו גם בלי אמצעי-פיתוי נחותים כאלה, אם הכותב מסוגל לבדות דמויות מעניינות, להעניק להן ביוגרפיה סבירה ומעוררת סקרנות ולספק סיבתיות הגיונית ומשכנעת להתנהגותן. אם עמד רומאן בתנאים בסיסים אלה של אמנות הסיפור, ואם בנוסף לכך ברא מחברו "עולם" מסיפורי-החיים של גיבוריו וגם נקט עמדה רעיונית כלפיו, כבר לא חשוב אם יהפוך לפרק זמן קצר ל"רב-מכר", שהרי הוסיף כרך סיפורת המכבד את המדף של ספרות "דור המדינה" בספרות העברית.

מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית", שממנה הופיעו עד כה תשעה-עשר כרכים.

* * *

יוסף דוריאל

תפסיקו לקשקש במונח "אנטישמיות"

המונח שהומצא לפני 130 שנה על ידי שונא יהודים גרמני איננו מבטא את התופעה השפלה של רדיפת יהודים באשר הם יהודים

וילהלם מאר, עיתונאי גרמני שפל שפירסם מאמרים נגד יהודים, המציא בשנת 1879 מונח בעל צליל מדעי ליצר השנאה הפרימיטיבית שלו ליהודים:

"אנטישמיות" – Antisemitismus

היהודים באירופה היו אז הנציגים היחידים של הגזע השמי שם, ומאר קבע שתכונותיהם הרעות, המועברות מדור לדור, נובעות מרקע הגזע שלהם. הערבים עוד לא הציפו אז את אירופה. היטלר קיבל את התיאוריה שלו אך קרתה לו תקלה כשקיבל תחת חסותו את המופתי הערבי של ירושלים – שמי יותר "טהור" מיהודים רבים שחיו באירופה וביניהם בעלי "דם מעורב". היטלר פתר את הבעיה כשקבע שהמופתי הערבי "אינו שמי". אבל כיום, כשמאשימים מישהו באנטישמיות, הוא יכול לסתור האשמה זו בטענה שהוא דווקא אוהב ערבים או שהוא ערבי בעצמו. כך טען גם שר התרבות המצרי, כשהאשימו אותו ב"אנטישמיות" על הסתתו הפרועה נגד היהודים ואף נגד השפה העברית. המונח הזה אינו משרת יותר את הגדרת התכונה הבזויה של שנאת יהודים באשר הם יהודים.

בשפה הבינלאומית השלטת כיום הביטוי המבזה הוא "גזענות" – Racism, ואת שנאת היהודים צריך לכנות – גזענות אנטי-יהודית, ובאנגלית – Anti-Jewish racism. היהודים הם אכן גזע שמקורו בגזע השמי, אך ההתפתחות ההיסטורית גרמה לכך שנוצר הבדל בולט בין בני שם הערבים לבני שם היהודים, השונים בתכונות התורשתיות שלהם. 

המונח של וילהלם מאר אינו משרת יותר את המלחמה בשנאת היהודים, כפי שהמונח "פונדמנטליזם" אינו מבטא את האידיאולוגיה הפושעת של הטרור האסלאמי. אחרי שיצחק רבין ז"ל, השתמש בביטוי זה פעם אחר פעם, כשהועמד בפני התפרצות הטרור האסלאמי, הצעתי לו, לפני שיצא לשיחות במוסקבה, להימנע שם מהביטוי שיש לו צליל מכובד, שלא מגיע לפושעים הפרימיטיביים ושברוסית פשוטה קוראים להם "פאנאטים מוסלמים". עד כמה שזכור לי, נעלם מאז ה"פונדמנטליזם" מהמילון של  רבין.

כך אני מציע להוציא מהמילון השימושי שלנו את המונח "אנטישמי" ולהשתמש במקומו במונח המדוייק יותר והמדבר בשפה המקובלת כיום בעולם – גזען אנטי-יהודי. למילה גזענות יש כיום כוח משלה וצריך לנצל את זה במלחמה נגד שונאי ישראל והמסיתים נגד העם היהודי. זו רק דוגמה אחת מחוסר החשיבה הרצינית בישראל על הדרכים להילחם בהסתה הגוברת והולכת לדה-לגיטימציה של מדינת היהודים. כשהגורמים האחראים להסברה הישראלית אטומים מלשמוע דעות והצעות הנוגעות לדרכי המלחמה בגזענות האנטי-יהודית, הם עלולים להתעורר כשלפתע יגלו שהייצוא מישראל נחסם במדינה אחרי מדינה, שנחשבו לידידות, אך לא עמדו בלחץ התעמולה הבלתי מופרעת של שונאי ישראל. ואז, כשהמכות יגיעו לכיס, אולי יהיה כבר מאוחר מדי לחזור ממצב בלתי הפיך.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

* * *

ירושלים: שיופיעו גברים בלבד ללא שתי הנגניות

שלום חברים וחברות יקרים,

קיבלתי את ההודעה הזאת בפייסבוק מנגני מארש דונדורמה (למי שלא יודע/ת, מארש דונדרומה הם תזמורת רחוב ירושלמית שמונה 16 נגנים, הם עושים שמח ובאופן כללי הם מקסימים! למי שלא היה בהופעה – מומלץ באופן מיידי כדי להתגבר על אפרוריות הסתיו. בכל מקרה, הנה מה שהם כתבו:

בימים אלה אנחנו, נגני מארש דונדורמה, נמצאים במאבק על מראה פני תרבות עירנו היקרה והאהובה ירושלים. לפני חודשים אחדים הוזמנו להופיע בפסטיבל "לילות סתיו בעתיקה", פסטיבל שבו הופענו גם לפני שנה, אך כחודש לפני ההופעה המתוכננת קיבלנו פנייה מהמארגנים שבה הם מבקשים שיופיעו גברים בלבד וללא שתי הנגניות. מובן מאליו שדחינו את הבקשה. ובתגובה הם החליטו על ביטול ההופעה. ראוי לציין שהמארגנים ונותני החסות לפסטיבל זה הם עיריית ירושלים וממשלת ישראל – משרד התיירות, וכי הפסטיבל פתוח לקהל הרחב ומן הראוי שבמעמד כזה לא יהיו הגבלות ואיסורים אשר מאפיינים את הציבור החרדי.

נודה לכם מאוד על תמיכתכם. אנא הפיצו מידע זה בקרב חבריכם. אולי קולנו עוד ישמע...

עד כאן לשון ההודעה. הגיע הזמן למחאה. איך? פשוט. נא העבירו את המייל הזה לחברים/ות אחרים שלכם שהנושא עשוי להיות אכפת להם כדי שנוכל יחד להפעיל לחץ מתון על עיריית ירושלים לא להיכנע לתכתיבים מגוחכים כאלה.

* * *

יהודים, ישראלים,

אל תשלו את עצמכם

המלחמה בארץ-ישראל ועל ארץ-ישראל טרם נסתיימה

וגם לא תסתיים בקרוב

כל הסיכויים שהמצב רק יילך ויחמיר

וזאת גם אם ח"ו נחזור לגבולות הקו הירוק

לְמה שהיה פעם ישראל נטו

* * *

איתמר פרת

אסיף

(הולחן על-ידי נעמי שמר)

אסוף את כל המעשים, את המילים והאותות

כמו יבול ברכה, כבד משאת.

אסוף את הפריחה אשר גמלה לזיכרונות

של קיץ שחלף בטרם עת.

אסוף את כל מראות פניה היפים

כמו את הפרי ואת הבר.

האדמה היא אפורה מתחת לשלפים

ואין לה עוד לתת לך דבר.

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

ואין יותר נדרי ואסרֵי.

רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו

עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

HARVEST

Gather each word, each token, every deed

Like gathering a harvest, overflowing.

Gather the blossoms that have gone to seed

Ending a summer, prematurely going.

Gather the beauty that her face has known

Like gathering the lilies of the field.

The earth is dry and gray, her crop is mown.

No more has she to yield.

And dreams of ripening shall be dreamed no more.

Deserted are the orchards of september.

But rains will come in autumn, as before,

And nourish what she left us to remember.

התרגום לאנגלית נעשה בידי המחבר

* * *

מופע חגיגי לרגל השקת הספר

"בארץ אהבתי"

משירי המלחין מוני אמריליו

יתקיים ב"צוותא" ביום ראשון, 25 באוקטובר

ויועבר בשידור ישיר ברשת ג'.

משתתפים: מיטל טרבלסי, קרן הדר, עדנה גורן, דורית ראובני, יעל צבי,

נתן סלור ודרור קרן

דברים: רפי וייכרט, גדעון טיקוצקי, עוזי אגסי

מנהל מוסיקלי: רמי הראל

נגנים: יוראי אורון, איתן איצקוביץ

בערב המופע ייכר הספר במחיר הנחה

הספר כולל מילים, תווים וסימני אקורדים

מומלץ להזמין כרטיסים מראש

צוותא. אבן גבירול 30, תל אביב

הזמנת כרטיסים בקופה, טל. 03-6950156/7

* * *

גם מורדי גיטו ורשה היו פושעי מלחמה

כי הם הרגו חיילים נאצים ללא הבחנה

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* החרדים לא יסריחו. פסק הלכה חדש של בכירי הרבנים החרדים אוסר על שימוש במעליות שבת, אף שאלה הפכו כבר לפני שנות דור חלק משגרת חייהם של מאות אלפי שומרי מצוות בישראל ובעולם. "פסק הלכה", קוראת כותרת המודעה שפורסמה בעמוד הראשון של "יתד נאמן", ועליה חתומים ארבעה מבכירי הרבנים החרדים-אשכנזים: הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שמואל הלוי ווזנר, הרב חיים קנייבסקי והרב נסים קרליץ. הרבנים קובעים כי שימוש במעליות אלו "נוגע לאיסור חמור של חילול שבת ממש." ("הארץ און-ליין", 29.9.09).

יופי. עכשיו החרדים, על נשותיהם וטפם, על זקניהם וזקנותיהם, יעלו וירדו בשבתות שלוש, חמש, עשר וגם עשרים קומות במדרגות, ובכך יגבירו עוד יותר את חומת הטמטום האופפת אותם מול כל ביטוי אמיתי ושפוי של חיים יהודיים בישראל ובמאה העשרים ואחת.

ורק שלא ישכחו להתיז תחת הזרוע קצת דאודוראנט נגד הזיעה, הכשרה למהדרין.

* שום "ועדת חקירה עצמאית" או "ממלכתית" ישראלית, כעצת משפטנים שלנו, לא תשנה את התוצאות המנוולות של דו"ח גולדסטון – כי אם תְזָכֶּה הוועדה את ישראל איש לא יאמין לה – ואם תמצא הוועדה פגמים בהתנהלות צה"ל תוסיף בכך חטא על פשע הטינופת הצדקנית של מסקנות גולדסטון – ויש גם די ישראלים שישמחו להשטין בפניה ולזהם עלינו!

שום "קוד אתי חדש" לצה"ל לא ישנה את שנאת העולם כלפינו וגם את התאסלמותה ופחדנותה הזוחלת של אירופה המערבית בסימן "אללה הוא עִם הטרור הערבי!"

לא ועדת חקירה אבל כדאי אולי להוציא הודעה ממלכתית ישראלית, מנומקת ומוסמכת, שתחשוף אחד לאחד את השקרים ואת ההטיות הנפשעים בדו"ח גולדסטון. ולא שזה ישנה הרבה בצביעות העולם, אבל חשוב שזה יופיע בצמוד לכל פרסום של הפשקוויל הגולדסטוני.

* איזה עולם הפוך: תושבי גוש קטיף סירבו להתפנות, שיגעו את המדינה וניהלו מלחמת אזרחים על הסף עד לרגע האחרון של הפינוי וסירבו לכל צורה של הסדר עימם – ועכשיו באה הוועדה בראשות השופט אליהו מצא וקובעת כי המדינה כשלה בטיפול במפונים! – מעניין מה היה גורלם כיום אילו היו נשארים לגור במדינת החמאס של רצועת עזה! הלא אריק שרון הציל אותם! אם אנשים יראי שמיים הם – עליהם להתפלל ולהודות לו יום-יום.

* אותם ערביי ישראל הרואים עצמם פלסטינים והמעמידים פני קוזאק נגזל כשהם חוגגים מלאת תשע שנים לפרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000 – שוכחים שהתנהגותם הנפשעת, שתואמה אז עם אירגוני הטרור הפלסטינים וניסתה לחתוך את שלושה עורקי ישראל בוואדי ערה, בפרדיס ובג'יסר א-זרקה, סתמה את הגולל על שארית התקווה של מרבית אזרחי ישראל היהודים שיש סיכוי לשלום, וגם ערכה תפילת אשכבה למרצ!

* ראש הממשלה הנואף של איטליה סילוויו ברלוסקוני, שידידיו משלמים מאות יורו לשכבניות צמרת איטלקיות יפהפיות פשוקות רגליים כדי שתסכמנה ללון במחיצת השמקעל שלו עד לבוקר, התייחס אתמול (29.9) בלגלוג לשימוש שעושה אובמה בטלפרומטר. "אנחנו שואלים את עצמנו: האם הוא יודע את מה שהוא עושה או שהוא סתם מצטיין בדקלום?"

* דבר המנוול: גולדסטון השיב לטענות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי הדו"ח היה חד צדדי. לדבריו, נתניהו התעלם מהביקורת שמתחו על אופן ניהול המלחמה. גולדסטון הוסיף כי הדו"ח בודק באיזו מידה שימשו אזרחים חפים מפשע וכן בניינים ותשתיות אזרחיות למטרה של התקיפות הישראליות. גולדסטון הוסיף כי החוקרים בדקו את טענות ישראל לפיהן חמאס הציב את כלי הנשק בסמוך לאזרחים, אולם לא מצאו כל עדות לכך. ("הארץ און-ליין, 30.9.09)

* * *

דוד מלמד

בני כמה היו זקני ציון?

ב-1 באוקטובר מציינים בעולם את "יום הקשיש הבינלאומי". יום זה בא לכבד, להוקיר ולציין את הדאגה לרווחתם של הקשישים ברחבי העולם. תאריך זה נקבע ע"י ועדה של האו"ם לנושא הזיקנה שהוקמה בשנת 1982 כדי לחקור ולטפל בצורכי הקשישים בעולם.

החוקרים צופים שבשנת 2050 יהיה אחד מכל חמישה אנשים בעולם בן 60 או יותר. בישראל אמורים להיות יותר ממיליון בני 65 ומעלה.

תוחלת-החיים המתארכת שינתה את ההתייחסות לכינויים "קשיש", "זקן" ו"ישיש", ומי שנקראו בעבר "זקנים" ו"ישישים" שוב אינם מוגדרים כך, לפחות לא בתקשורת הכתובה והאלקטרונית.

בתנ"ך מופיעה המלה "זקן" פעמים רבות. באחת מהן, בספר מלכים א', פסוק א', נאמר: "והמלך דוד זקן בא בימים". ואומר על-כך פירוש "דעת מקרא": "...מסתבר שהיה זה בערוב ימיו, בסוף שנות השישים לחייו." והרד"ק אומר על המלים "והמלך דוד זקן": "בן שבעים שנה היה..." ומוסיף על "בא בימים": "בימי הזיקנה חלש ונפל מטה ואף-על-פי שלא היה אלא בן שבעים שנה, מפני המלחמות אשר נלחם תשש כוחו וקפצה עליו הזקנה..." 

על חוסר האחידות בכינויים "זקן", "קשיש" ו"ישיש" בדיווחי התקשורת בימינו כבר נכתב רבות. לפעמים מכונה אדם שנדרס: "זקן בן 68", ולפעמים: "קשיש בן 78". אך בדרך-כלל ניתן לראות שהתקשורת החלה להיזהר בהדבקת כינויים אלה.

עם התגברות העיסוק בנושאי הזיקנה, ניתן לראות איך התייחסו במאה הקודמת לגיל הזיקנה על-פי הכינויים שהדביקו לאישים שונים בתולדות היישוב. מובן שקשה לבדוק את הגיל המדוייק שבו החלו לכנות אישים מסויימים בכינוי "הזקן", "הקשיש" או "הישיש", אך מסתבר שהכינוי דבק בהם בשלבים הרבה יותר מוקדמים מאשר בימינו.

כך למשל "הזקנים" המפורסמים ביותר: דוד בן-גוריון, יצחק שדה ופנחס רוטנברג, ואחרים כמו הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), ד"ר מנחם שטיין, א"ד גורדון, ועוד.

בן-גוריון שנולד בשנת 1886 ונפטר בשנת 1973 בגיל 87, הוא הדוגמא הבולטת. מסכת-חייו ידועה לכל: האיש עמד בראש אחדות-העבודה, ההסתדרות הכללית, מפא"י, הסוכנות היהודית ואחר-כך בראש ממשלת ישראל. רעמת-השיער הלבנה ליוותה אותו במשך שנים רבות, מגיל צעיר-יחסית לפי מושגי זמננו. בטקס ההכרזה על הקמת המדינה, בתמונה המפורסמת במוזיאון תל-אביב, היה "הזקן" בן 62, וכידוע כינו אותו "הזקן" שנים רבות לפני-כן.

בבחירות לכנסת בשנת 1959 אף הגדילה לעשות מפלגתו, מפא"י, כשהנפיקה סיסמה מוחצת שנועדה למשוך קולות: "הגידו כן לזקן!"

"זקן" אחר, יצחק שדה, נולד בשנת 1890 ונפטר בשנת 1952. הוא היה מראשי ה"הגנה", מפקדו הראשון של הפלמ"ח ואלוף בצה"ל. גם הוא כונה "הזקן".

זקן זה היה בן 62 במותו, ובעת שייסד את הפלמ"ח, בשנת 1941, היה בן 51. ככל הנראה כונה גם הוא בתואר "הזקן" שנים אחדות לפני-כן, על-ידי פקודיו שהיו צעירים ממנו בהרבה.

עוד "זקן" אחד היה פנחס רוטנברג שנודע כ"הזקן מנהריים". הוא נולד בשנת 1879 ונפטר בשנת 1942. איש ססגוני זה היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית הרבולוציונרית ברוסיה, עשה עם ז'בוטינסקי להקמת הגדודים העבריים במלחמת-העולם הראשונה, היה מראשי ההגנה בתל-אביב במאורעות תרפ"א, עמד זמן קצר בראש הוועד הלאומי, וגולת-הכותרת של חייו היתה ייסוד חברת החשמל בשנת 1923. באותה שנה היה "הזקן מנהריים" עתיר המעש והעלילות, רק בן 44. עליו כתב והלחין מרדכי זעירא את "שיר הרשת" שנודע כ"הזקן מנהריים". שרו אותו "הבחורים מאפיקים" ועמם גם רבים בישוב העברי. ("הזקן, זקן, הזקן מנהריים / הוא הקים את המפעל / לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים / ועכשיו שם לב חשמל").

את הכינוי "הזקן מנהריים" הדביקו לו עובדיו עוד לפני שכתב זעירא את שירו.

נראה שמאחורי הכינוי "זקן" שהודבק לאישים אלה לא עמדה מחשבה רעה חלילה, אלא זווית-ראייה של מקורביהם ועוזריהם שהיו בגיל צעיר בהרבה, וכך ראו את האדם עימו עבדו.

גם בכתובים נעשה השימוש בכינויים אלה באורח שונה מאשר היום.

דוגמא אחת להתייחסות העיתונאית אל הגיל נמצאת בדיווח על הוועידה הראשונה של אגודת הסופרים העבריים בשנת 1921 בתל-אביב. לפי הדיווח של עיתון "הארץ" ב-2 במאי 1921 "הפתיחה הייתה ע"י הסופר הישיש א.ז. רבינוביץ."

רבינוביץ, הוא אז"ר, נולד בשנת 1854 ונפטר בשנת 1945. האיש שעל שמו נקרא כפר אז"ר, היה סופר, פובליציסט, עורך, מתרגם, וגם ציר בקונגרס הציוני הראשון בבזל. הוא החזיק בפנקס-החבר מס' 1 של ההסתדרות ונשא לאורך שנים את התואר "זקן הסופרים העבריים", וגם "זקן הצמחונים העבריים בארץ-ישראל."

בפתיחת הוועידה הראשונה של אגודת הסופרים היה אז"ר "הישיש" בן 67...

לא פלא שב-30 בינואר 1924 פורסמה מודעה גדולה בעיתון "הארץ": "הסתדרות העובדים העבריים הכללית בארץ-ישראל שולחת ברכתה הנאמנה לזקן חבריה, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, לשנת השבעים של חיי עבודה פורייה. תזכה לנוב בשיבה ולאמץ ידי רבבות עובדים צעירים ולראות בתקומתה של חברת העובדים החופשית והצודקת בארץ-ישראל." יחד עם הברכה גדוש העיתון במאמרים רבים על אישיותו של אז"ר ויצירתו.

התואר "זקן" הודבק גם לד"ר מנחם שטיין שכונה "זקן הרופאים העבריים בארץ-ישראל". ד"ר שטיין נולד בשנת 1855 ונפטר בשנת 1916. הוא היה ביל"ויי שעלה ארצה בשנת 1883, ושימש כרופא בירושלים, ביפו ובמושבות הברון. מלבד עבודתו הרפואית היה איש-ציבור רב פעלים. במלחמת-העולם הראשונה, בהיותו כבן 60, גוייס לצבא התורכי ונשלח לבית-חולים למחלות מדבקות, שם נדבק מחוליו ונפטר.

כותב עליו הסופר והעסקן הציוני מרדכי בן הלל הכהן, בספר "מלחמת העמים (יומן)": "שמועה רעה. מת בירושלם ממגפת טיפוס-הבהרות גם הד"ר מנחם שטיין, זקן הרופאים העברים בארץ-ישראל בכלל וביפו בפרט. זקן היה האיש, ולא חס על זקנתו וקראו אותו לפני כחצי-שנה לעבודת הצבא בתור רופא לירושלם ושמה תקפתו המגפה."

זקן הרופאים העבריים "שלא חס על זקנתו" היה בן 61 במותו.

איך, למשל, מתייחסת האנציקלופדיה העברית לגילו של א"ד גורדון, מנהיגה הרוחני של תנועת העבודה הציונית ומגדולי הוגיה?

גורדון, יליד 1856, נפטר בשנת 1922, בגיל 66. "למרות גילו (כבן 48) ולמרות חולשת גופו ביקש עבודת כפיים" – נכתב עליו באנציקלופדיה העברית, המציינת את גילו בסוגריים וגם מסכמת את תולדות חייו בקביעה התמציתית: "מי שבא במגע עם גורדון השיג את תורתו לא השגה שכלית, אלא מתוך התרשמות עמוקה מאישיותו של הזקן, המלומד והחכם והמעדר בידו." מאז זרמו, או לא זרמו, מים רבים בירדן. ההתייחסות לגיל הזיקנה השתנתה וכינויים כמו "הזקן" כבר אינם מודבקים לאישי-ציבור. היום נשיא המדינה, שיזכה לחיים ארוכים, הוא באמצע שנות השמונים לחייו, בממשלה היו שרים שנשקו לגיל שמונים, אחדים מראשי הרבנים החרדים נפטרו בסביבות גיל 100, ואנשים בשנות השבעים והשמונים לחייהם עדיין פעילים במלוא אונם בעולם העבודה והעסקים או מתמודדים על תפקידים במגרש הפוליטי.

איש מהם אינו מכונה בפומבי בתואר "קשיש" או "זקן".

ואם אלה יעברו בבוא היום לדיור-מוגן, גם הוא אינו מכונה כמו פעם "מושב זקנים", אלא "בית הורים" או "בית אבות", אף שיש האומרים כי כמעט לא ראו שם אבות, אלא בעיקר –אימהות.

פורסם לראשונה ב"מעריב" ביום 30.9.09.

אהוד: אני זוכר את אווירת הנכאים והרִיק והשְחור שהיו נושבים מכיוון "מושב הזקנים" ברחוב מונטיפיורי בפתח-תקווה, שחדריו פנו משני צדדיו של אולם כניסה אפל שהיה כמסדרון ארוך; ועל המרפסת הפונה לרחוב, וממנה מדרגות יורדות, היו מסבים ה"זקנים" המזוקנים עם מקלותיהם בין רגליהם. אחיו הצעיר והצנום של יהודה סבי, משה-שמואל ראב בן עזר, היה אחד הגבאים המסורים שדאג לקיומו של המוסד דמוי ה"הקדש" הזה. שום מוסד אחר לקשישים לא היה באותם ימים במושבה.

* * *

דודו פלמה

רקמות חיינו

רִקְמוֹת חַיֵּינוּ הַשְׁזוּרוֹת

נִפְרָמוֹת תָּמִיד בָּעֶרֶב.

כְּמוֹ עַל לַהַב הָאֹפֶק

הַחוֹתֵךְ בִּבְשַׂר הַיּוֹם

אוֹרֵב הַלַּיְלָה

לִדְעִיכַת הַפַּרְפָּרִים.

וּכְבַר מֵלִיט הָאֹפֶל

בְּחֻפָּה שְׁחוֹרָה

אֶת חַיֵּינוּ הַמְמָאֲנִים וּמַמְשִׁיכִים

וְרַק לְמַטָּה בַּתְּהוֹם

מִתְפַּתְּלִים צִמְחֵי הַזִּכָּרוֹן

עַל מַצָּע רָקָב יַפְרִיחוּ

שַׁחַר חִוֵּר לְאֵיד

כְּמוֹ פֶּרַח הַנּוֹבֵל

בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

כְּמוֹ תְּמוּנָה קְרוּעָה.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,243 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-119 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,215 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל