| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 487
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א בחשון תש"ע, 29 באוקטובר 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (91).
יוסף דוריאל: הגולדסטונים ההורסים את המדינה מבפנים.
יוסף חרמוני: דוריאל, לא הגזימות?
דודו פלמה: הקלות הבלתי נסבלת של הקיטש, עיון קצר ולא כל כך מעמיק בתולדות הקיטש.
עמוס גלבוע: "ספר שחור" תגובתי, ענייני ומקצועי – להכפשות דו"ח גולדסטון.
אבנר הרוסי: מסיפורי אבא – עמנואל הרוסי. 1. האם בתקופת העלייה השלישית, החלוצים באמת רקדו כל הלילה? 2. עבודת סבלות בנמל חיפה. 3. הצגת תיאטרון המטאטא בצפת.
יוסי גמזו: הַצְבָּעַת אִי-אֵמוּן.
אלישע פורת: "בכל העניוות הנאותה", מכתב ראשון על "הוצאת היובל" של שירי אברהם שלונסקי.
צור שיזף: מים. עוברים מאדום לשחור. או להיפך.
איל זמיר: גרנות הוא מומחה גדול לספרות של חתולים.
נעמן כהן: הנאורות הישראלית.
תקוה ויינשטוק: כנס השְׁלוּשִׁים.
אורי הייטנר: 1. לחיזוק שלטון החוק. 2. מותג חסר כיסוי. 3. הסיפור שלנו [באורטל]. 4. אולמרט הוא ראוי להדחה.
מָשָה מִנִּבְכֵי חוּלְשוֹנוֹ, מאת משה ברק, גבת, פרק י"ט, טִיף.
י"ז: כאן מתקיים המערב הפרוע בכבישים.
ספי סגל לאהוד בן עזר: לא, אתה הוא הטועה!
משה הכהן: 3 מכתבים.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
סִפּוּר קָטָן. עָנָן כָּבֵד נִסְדַּק, וְקֶרֶן שֶׁמֶשׁ יְחִידָה
נָפְלָה פִּתְאֹם עַל הָרִצְפָּה בַּכִּתָּה, בְּתוֹך שְׁלוּלִית
שֶׁל אוֹר, הִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה. וְהַמּוֹרֶה מְסַכֵּם בִּלְחִישָׁה:
"זֶה מַה שֶּׁנִסִּיתִי לוֹמַר."
מתוך המחזור "נגיעות" (91)
יוסף דוריאל
הגולדסטונים ההורסים את המדינה מבפנים
מעשה הנבלה של השופט גולדסטון היה סימן-דרך למתודולוגיה מוצלחת בדה-לגיטימציה הבינלאומית של ישראל בתכסיסים צבועים מתחום המשפט, אך יותר מסוכנים ממנו הם הגולדסטונים היהודים שהתבצרו במערכת החוק והמשפט של ישראל.
שלושה אירועים סמוכים, שלכאורה אין קשר ביניהם, ממחישים איך הגולדסטונים של ישראל מכרסמים בחוסנה של המדינה מבפנים – יותר מאביהם הרוחני שמבחוץ. הם שתולים חזק במערכת החקיקה והמשפט, ומטילים את מוראם על קברניטי המדינה, שמפחדים להרגיז אותם. כך מאבדת ישראל, בקצב גובר והולך, את כושרה להתגונן מאויביה ולהשיג שלום וביטחון.
ביום 22.10.09 הופיעו בעיתונים כותרות שבישרו כי פרקליטות המדינה מכירה באחריותה להרג ערבים במהומות אוקטובר 2000 ותפצה כל משפחה של הרוג במיליון שקלים. אלו לא מסתפקות בכך וטוענות שגם תגשנה תביעות פליליות בבית-הדין לפשעי מלחמה בהאג.
כלומר – הפרקליטות פועלת בנאמנות לסיפור הפולקלור היהודי על השלומיאל שגם אכל את הדגים המסריחים, גם קיבל מכות וגם גורש מהעיר. אף אחד לא הזהיר אותם מאכילת הדגים המסריחים של ההסתה הערבית על "הרג חפים מפשע," כשברור היה שהשוטרים נאלצו לירות במתפרעים שהשתלטו על כביש ראשי בישראל וסיכנו את חיי הנוסעים בו. הפרקליטים המלומדים גם החליטו להתעלם מדו"ח השופט אור, שקבע במפורש איך עלילת הדם המצולמת של "רצח הילד מוחמד א-דורה" הוציאה את הצעירים שנורו – להתפרע בכביש. וזו לא היתה "הפגנה לגיטימית" המותרת במשטר דמוקרטי. התרפסות הפרקליטות בפני הפוגרומיסטים הערבים – יחד עם הנזק הכספי למדינה – גם תשמש הודאה בביצוע פשעים של ישראל נגד האוכלוסייה הערבית. וזאת – במקום להגיש תביעות נגד מפיצי עלילת הדם שגרמה להתפרעות ונגד המתפרעים עצמם, שצילומיהם נמצאים במשטרה. מיליון השקלים שתקבל כל משפחה רק יחזקו את המסיתים לדה-לגיטימציה בינלאומית של המדינה.
באותו פרק זמן התפרסם גם פסק-דין של מתפרע ערבי שדהר עם טרקטורון, ביום הכיפורים, לתוך קבוצת ילדים בכפר תבור ודרס למוות ילדה בת תשע. לא רק שהוא לא הואשם ברצח, אלא גם לא נענש ב-20 שנות מאסר על הריגה. הוא יצא עם עונש של עבריין תנועה, ההופך לצחוק את קדושת חיי האדם בה מתהדרת ישראל. אצל המתחנפים לאויב – קדושה זו נעלמת כשערבי הורג יהודי.
ומכאן – לדברים הקורים בעת כתיבת שורות אלו: התפרעות איסלמיסטית על הר הבית. הנוסחה של המופתי הירושלמי, שהביאה לטבח היהודים בחברון לפני 80 שנה – ממשיכה לפעול, כאילו אף אחד לא למד כאן היסטוריה. כמו המופתי של אז, כך ממשיכי דרכו כיום יודעים שכדי לשלהב את האספסוף שלהם לצאת לפרוע ביהודים – מספיק אם מפיצים עלילה על פגיעה יהודית בהר הבית. מי שראה את צילומי ההתפרעויות ברשתות הטלוויזיה הזרות צריך היה להבין שמטרתן היא להפיץ בעולם, ובמיוחד – בקרב המוסלמים – מחזות של שוטרים יהודים "נלחמים" במוסלמים על הר הבית. זו סחורה טובה להסתה אנטי-יהודית, וישראל מספקת אותה בשפע, בתמונות המאסות של שוטרים "הכובשים" את הר הבית ועוצרים מתפרעים (וגם מקבלים מכות משפילות מהם). ובאותו זמן מופיע ראש המסיתים בטלוויזיה הישראלית, עם דברי השטנה שלו, במקום שישב בשקט בתא מעצר משטרתי.
אף אחד לא מבין שאת כל המהומה ניתן היה למנוע – על ידי מעצר מראש של המסיתים, לא במסות של שוטרים אלא – בניידת משטרה אחת, שלא אטרקטיבית לצלמים, שתאסוף בשקט אותם ואת השדרנים שלהם, למעצר – עד שיועמדו לדין. מי שמונע זאת יכולים להיות רק הגולדסטונים של המערכת המשפטית שלנו, הפועלים לפי חוקים התלושים מהמציאות אך מאפשרים להם להתהדר ב"נאורות" של "חופש הדיבור". באותה "נאורות" הם הגנו על עלילות הדם של מוחמד א-דורה ושל "טבח ג'נין", שמזינים עד היום את מכונת ההסתה העולמית לשלילת זכות ההגנה של ישראל. ואי-אפשר שלא להזכיר כאן את רדיפת הפרקליטות אחרי שי דרומי, שזוכה מהריגת הפושע הערבי שפרץ למשק שלו – רק הודות לחוק שאיחר ב-60 שנה – אך נמצא התירוץ להאשים אותו בהחזקה לא חוקית של נשק (כאילו שללא נשק זה היתה המשטרה ממלאת את תפקידה בהגנה על חייו ורכושו).
לנשיא בוש נדרשו, אחרי פיצוץ מגדלי התאומים, 45 יום כדי להכין ולאשר מערכת חוקים שתאפשר להלחם בטרור, אך לממשלות ישראל לא מספיקים לשם כך גם 60 שנות טרור. אז לפני שיוצאים להילחם בגולדסטונים שבחוץ – הגיע הזמן להעמיד על מקומם את הגולדסטונים שבפנים.
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.
אהוד בן עזר: אתה צודק בכל דבריך. אגב, אותה גישה כלפי שי דרומי ננקטה מצד הפרקליטות גם כלפי אהוד אולמרט. אחרי שהבינו שעדותו של הז'וליק מיידוף (סליחה, טלנסקי) מלאה חורים, לא הפסיקו לחפש אחר פרשיות אחרות בעברו כדי להפלילו בכל מחיר!
יוסף חרמוני
דוריאל, לא הגזימות?
יוסף דוריאל, ה"מתמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי", מתאר את הסכנה האיראנית ואת האמריקאים המטפחים אותה ברוב תמימותם (חב"ע 486). תיאורו של דוריאל מקובל על רבים. אלא שכדרכם של כותבים ימניים רבים – אין הוא יכול שלא לקלקל את השורה, בהיותו בוזק אבקת היסטריה על דבריו. אבקה כזו אינה מעידה על גישה מחקרית ועל יכולת תיכנון אסטרטגי, האמור להישען על ניתוח שקול של מצאי פוליטי ואידיאולוגי, חברתי, כלכלי.
דוריאל מכנה את המשטר האיראני "דיקטטורה אכזרית". הרי זה כאילו גילה כי המים רטובים. הרי מאפיינו המרכזי של הדיקטאטור הוא אכזריות. לא אכזריות כמרכיב נפשי אלא כדרך פעולה. דיקטאט פירושו אכיפה באמצעות הפעלת אלימות. הדיקטאטור – יחיד או קבוצה – יקרוס ללא אכזריות. רמת האלימות, האכזריות, עשוייה להיות כזו או אחרת, אך ללא הפעלתה אין הדיקטאטורה ראוייה לשמה, והיא תתפוגג או תתרסק.
הדיקטאטורה האיראנית אינה מצטיינת באכזריותה. אדרבא, זוהי דיקטאטורה שאין בה אחידות, ויש בה מאבקים ציבוריים בין סיעותיה ובינה לבין קבוצות שאינן בשלטון. קיומם של אלה הוא עדות למינון לא גבוה במיוחד של אלימות דיקטאטורית.
דוריאל ממשיך ודוהר על סוס ההתלהמות, בקובעו כי המשטר האיראני הוא "דיקטאטורה המסכנת כיום את שלום העולם לא פחות מזו של היטלר במאה הקודמת." ועל כך אמר כבר החכם הסיני פנג שויי: "קונג פו!" (בסינית קנטונזית: "נו, באמת!"). לרשות היטלר עמדה מכונת המלחמה הגדולה בעולם, ואם היה מכלכל את צעדיו בתבונה רבה יותר, היה עשוי לכבוש את כל אירו-אסיה-אפריקה. איראן, לעומת זאת, איננה אלא מעצמה בינונית באיזורה, שצבאה נשען על ארסנל מיושן. אמת, יש בידה כוח טילי והיא בדרכה לנשק אטומי, אך כמוה ישנן כמה וכמה מדינות בעולם. ארבע או חמש מהן – ארה"ב, רוסיה, צרפת, בריטניה, ישראל – מסוגלות למחוק את הדיקטאטורה הנוראית הזאת בדקותיים.
דוריאל מכנה את האסלאם הרדיקאלי "אסלאמו-נאצים". ובכן, כדאי לציין כי האסלאם, גם הרדיקאלי ביותר, איננו גזעני. אכן, ישנם מוסלמים המטיפים להשמדת יהודים באשר הם שם, אך באיראן גופא חיים כמה עשרות אלפי יהודים. שלושים שנות משטר "אסלאמו-נאצי" לא הקטינו מכוחם הכלכלי של היהודים שבאיראן, והם מקיימים בלב המאפליה האיראנו-נאצית את חייהם הדתיים בחופש יחסי. רובם אינו רוצה לצאת מן הגיהינום הנאצי.
יש להעיר כאן, כי אם ישנה כיום תופעה המזכירה את הרדיקליזם המשמידני ה"מרכז אירופי" מן המאה שעברה, הרי הם זרמים רדיקליים בימין הדתי הישראלי, הדבקים בחזון השמדת עמלק. עמלק באשר הוא, עד האחרון שבו: גברים, נשים, זקנים, ילדים. ומיהו עמלק? השאלה הזו הולכת ומוצאת את פתרונה. ישנם רבנים הטוענים כי מְחִייתו הטוטאלית של עמלק היא תנאי הכרחי לבניית המקדש. האיסלאם האיראני אינו גורס כך באשר לעם היהודי, אף שאין ספק כי הוא אכן מתכוון להביא את קיומה של היישות הישראלית אל קיצה. לית מן דפליג כי עלינו לעשות הכול כדי שלא יעלה בידיו לעשות כן.
אם חפץ דוריאל שקוראיו יתייחסו לדבריו בסוגייה האיראנית-איסלאמית ברצינות, כדאי שיוריד ווליום ויתמודד עם שאלות של אסטרטגיה בכלים של חוקר ומתכנן. היסחפות מסמאת במערבולות ההיסטריה אינה מוסיפה כבוד לכותב ולדבריו.
אהוד: דוריאל איננו "כותב ימני" אלא אדם חכם ובעל ניסיון היסטורי רב, הקורא את המציאות מבלי שהשחית את מוחו החיידק ה"שמאלני" – זה הגורם לאנשים כמוך לכתוב שטויות הזויות – אשר כמובן המכתב העיתי פתוח בפניהן, גם במטרה להשכיל את הקוראים עד היכן עלולה להגיע הרמייה העצמית ה"שמאלנית" הישראלית. ב"דקותיים" תבין זאת, כדבריך בתגובתך התלושה לחלוטין מן המציאות.
דודו פלמה
הקלות הבלתי נסבלת של הקיטש
עיון קצר ולא כל כך מעמיק בתולדות הקיטש
חלק מתוצריה של התרבות נובעים מהמאמץ לנסח את מהות היחסים בין האדם, החווה את המציאות, לבין העולם, שאליו הושלך כדי להתקיים. באופן מובהק זהו תהליך ארוך ומטמיע, שלאורכו נוצרים ואובדים הקשרים, ונבנות משמעויות שהולכות ומשתנות לאורך ציר הזמן של התהליך.
הדיון על מהותה של התרבות נבנה על-ידי בני אדם שדרך המאבק על קיומם נוטלים בו חלק. מעשה הפרשנות של האדם לחייו, הבחירות שהוא בוחר והאחריות שהוא לוקח עליהן, הם למעשה העמידה היחידה שאדם יכול להעמיד, כדי לגבור על עובדת ארעיותו אל מול הערכים הנצחיים והשאלות הגדולות המרכיבות את חידת הקיום האנושי בעולם. שאלות שתמשכנה להישאל הרבה זמן אחרי שיחלוף ממנו.
המאבק המסעיר והמתמשך הזה על ציר הזמן, בין הנצחי לבין ישויות אנושיות ארעיות, יוצר עומק, פרספקטיבה וסוג של דיאלוג הקורא תגר על הארעי, כאשר אגב כך נוצרים לעיתים שיתופי פעולה בלתי אפשריים, במישורי זמן שונים, בתיווכם של בני אדם המכונים גם אמנים. (למשל כאשר הפרימיטיבי משפיע על המודרני. כפי שקרה הדבר בעבודתו של פיקאסו "העלמות מאביניון", כאשר תערוכת מסכות אפריקאיות נזדמנה לפריז, ובהשפעתה ערך הצייר שינויים מפליגים בתמונה והצעיד על-ידי כך את התרבות צעד חשוב אל המודרני).
הדבר מתקיים כל עוד מדובר בתרבות שיש לה יסוד הצטברות רב היקף של דיאלוג בין ז'אנרים, התהוות בזמן אקראי, ועד להתגבשותו של תהליך משמעותי, מורכב ורב מישורים שהופך לבסוף להיות תרבות עתירה ונושמת.
לא כן הדבר כאשר אנו באים לדון במהותו של הקיטש.
אמנות הקיטש היא אמנות סינתטית. אדם היוצר את הקיטש מוותר על ערכי עומק, על משמעויות ומורכבות, לטובת תוצר מיידי העונה על צרכיהם של הצרכנים ואיננו תובע מהם מאמץ, או ניסיון לחפש משמעות בתוצר. הוא מתבסס באופן ישיר על אפקט ולא על תהליך ודיאלוג שאמור להתפתח בין האדם לתוצר התרבות.
כך שבמקום הזמנה לדיון מעמיק הוא מחבר את הצופה ישירות לתגובה המיידית והשטוחה, שאיננה מבוססת על תהליכים שקרו באמת. במובן הזה הקיטש הוא התנסות חלופית שבוראת תחושות מזויפות. כוחו בכך שלמרות שהוא משתנה בהתאם לאופנה, הוא נותר תמיד כפי שהוא. ועכשיו, בואו ונפגוש בשלוש אדוות קיטש:
אדווה ראשונה:
כדי ללמוד את הקיטש ומהותו בחרתי להבחין בנוכחותו בחיי האדם הפרטי: ישנם אנשים שכאשר אתה מזדמן לביתם, אינך יכול שלא לחוש באווירה המתקתקה השוררת בו.
קיר אחד צבוע בצהוב. הקיר ממול בתכלת. הווילונות בצבע אפרסק. הכל כל-כך מעוצב ב"טוב טעם". נקי ונעים לעין. בחדר השינה מעל למיטה מרחפים המלאכים של רפאל. מוקפים עננים ורדרדים, הם משעינים פניהם על כפות ידיים שמנמנות ובוהים בך במבטים נוגים, לחייהם ורודות ותפוחות. הציור מואר באור כחלחל, מתוק ורומנטי.
יש לנו כאן דוגמה נפלאה לנוכחות הקיטש בחיינו. הרי המלאכים הם רק "פרט" מהשלם שהוא התמונה הכוללת של רפאל, שממנה הופקעו/הוצאו על ידי יוצר הקיטש, מהמכלול שבו הוצבו רק כפרט ע"י האמן.
רק הוצאתם מן ההקשר יצרה את התמונה המתקתקה הזו, היוצרת בנו הנאה מיידית, חסרת מאמץ, כזו שאיננה תובעת מאתנו התבוננות בתמונה המלאה וחוסכת מאיתנו את הניסיון לעמוד על מלוא התכנים, הרבדים והמשמעויות שניתנו ביצירה השלמה.
מטרת "ההפרטה" של המלאכים, היא לגרום לצופה תחושת התמוגגות מיידית מרוב מתיקות על נוכחותם של מלאכים בחייו. הוצאתם של המלאכים מן ההקשר, גרמה לכך שממצב של אותנטיות ביצירה המקורית הם עברו למצב של היותם העתק מעל מיטתם של חובבי קיטש, כפי שהם (המלאכים) עושים זאת מעל הרבה יצועים בעולם.
היום כאשר אני חושב על המלאכים, מיד הם עולים בתודעתי כפי שהם מופיעים בהעתק שעל הקיר ולא כפי שהופיעו בציור המקורי של רפאל.
הערת ביניים:
סלמאן רושדי, הסופר המפורסם, מספר שחבר אנגלי שלו סיפר לו שכאשר היה בהודו לא הלך לראות את הטאג'-מהאל, מכיוון שנמאס לו לראות כבר את כל החיקויים שלו.
רושדי מוסיף ומספר שכאשר היה בעצמו בעיר אגרה, פילס לו דרך במאמץ רב בין דוכני השוק שבכניסה לטאג' מהאל, שהיו גדושים בחיקויי גבס ופלסטיק של הטאג'- מהאל. בהבקיעו דרך החיקויים הגיע בסופו של דבר לטאג'-מהאל המקורי, ואז היכתה בו העוצמה של המקור. כשהתנשא מולו הטאג' בכל יפעתו הבין לפתע מה היא אותנטיות. ואז גם הבין שהחיקוי יהיה תמיד רק בבואה חיוורת של האותנטי, של הדבר האמיתי.
אדווה שנייה:
כאשר השלכתי אבן אל תוך מי הדיון בקיטש, העיגול הראשון והמיידי היה העיגול של הקיטש בחיים הפרטיים. כעת דמיינו עיגול שני הבא בעקבותיו, הולך ומתרחב מחייו האישיים של האדם אל חיים וגורל של עם.
מעגל זה קושר את הקיטש לגורלו של העם היהודי במאה ה-20 ובוחן אותו, כפי שהוא עולה מתוך ספרו של פרופ' שאול פרידלנדר "קיטש ומוות". הספר משרטט את הדרך שבה התגבש הקיטש בתרבות הגרמנית וחילחל דרך כל מרכיביה עד שהגיע אל שיאו המצמרר במחנות ההשמדה.
פרידלנדר מדבר בספר על צירוף של אסתטיקה של הקיטש אל נושאי המוות, דבר היוצר רטט מיוחד המאפיין בעיניו את הנאציזם.
הקיטש הרגיל מקיים שיווי משקל בין תיאור המציאות כפי שהיא לבין מה שעשוי להיות במציאות. הקיטש, בעצם אמור להסתיר מאיתנו את עובדת המוות, להסיח דעתנו ממנו. אבן הפינה של האסתטיקה הנאצית הייתה יכולתם לאלץ את הקיטש והמוות לדור בכפיפה אחת.
האדרת המוות והעלאתו לדרגת יעד נאצל: חייל אוחז ביד אחת חרב וידו השנייה טובלת בפצעו שותת הדם. או קו רקיע של עיר עולה בלהבות והשמיים קודרים ומוארים באור אדום המבשר רעות. הקיטש הנאצי שונה מהרגיל באופן ייצוגו את המציאות, הוא משלב בתוכו שני יסודות מנוגדים, מצד אחד פנייה אל הרמוניה, אל שותפות רגש ברמה הפשוטה והישירה ביותר ומאידך בדידות ואימה. הצירוף של שני יסודות כה מנוגדים, מהווה את היסוד לאסתטיקה בעלת נופך דתי מסוים, וזוהי לדעתו אבן הפינה של האסתטיקה הנאצית. ניתן לראות את התגלמות הקיטש בזיכרונותיו של אלברט שפאר מליל ה-23 באוגוסט 1939:
"עמדנו על מרפסת 'הברגהוף' וצפינו בחזיון טבע נדיר. זוהר צפוני בהיר להפליא הציף שעה ארוכה את האונטרסברג שממול, אפוף האגדות, באור אדמדם, מוזר, בעוד השמיים מעל מבהיקים בשלל צבעי הקשת. שום תפאורן לא יכול היה לעצב רקע מרשים מזה למערכה האחרונה של 'דמדומי האלים', פניהם וידיהם של הצופים לבשו גוון אדום בלתי טבעי... פתאום אמר היטלר לשלישו: 'זה נראה כמו הרבה דם שפוך. אכן, הפעם זה לא ילך בלי הפעלת כוח'."
נושא החוזר ועולה תדיר הוא דמות הגיבור, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרים וסרטים מתקופה זו. הגיבור מתואר בהם כנער צעיר, טהור ונאמן עד מוות.
ביומנים מתוארים טקסי הקבלה והמעבר אל חיק הנוער ההיטלראי. הנערים מתוארים בהם כצעירים טהורים, כחולי עיניים הצועדים אל מותם כאל יעד נשגב. מוטיב הטוהר טומן בחובו סוג מסויים של דתיות: "האל אוסף אל חיקו את כל היצורים הזכים והטהורים."
התרבות הגרמנית השתמשה בקיטש במדיומים רבים – יומנים, ספרות, קולנוע, ובאופנים שונים. הנאצים נעזרו בשפה מיוחדת שהוסיפה והגבירה את אפקט הקיטש והמוות על-ידי שימוש מרובה במילים נרדפות, משחק בדימויים וגודש רב של אפקטים, בפעימות של ריטואל דתי פגאני, מעגליות של תפילה שיוצרת מעין מצב של היפנוזה, ריקוד מונוטוני שחוזר על אותם מקצבים קמאיים של תופי טאם-טאם, הבוקעים משחר ההיסטוריה של המין האנושי ומטלטלים את האדם בחזרה אל היער (לני ריפנשטאל כבר אמרנו?)
מהותו של הקיטש שבה ונחשפת בצורה מדויקת כאשר מוצאים את נקודות החיכוך המשיקות בין התרבות הגרמנית המתפלשת בקיטש– מוות, לבין קורבנותיה במחנות ההשמדה.
משם עולה כבר הבחנה ברורה ובהירה כחודו של תער: קורבנותיה הישירים של תרבות הקיטש– מוות, עצם עובדת קיומם עמדה בסתירה מוחלטת ואף איימה על הוויית הקיטש- מוות. הם היו מעין תפאורה נסתרת ועלובה ל"דמדומי האלים". ועל-אף שלקחו בהם חלק בעל כורחם, לא היו שותפים להם.
ודווקא לכן חשוב היה אולי לגרמנים להסתיר כל כך את מעשה ההשמדה ולהסוותו.
"העבודה משחררת"! הכריזה הכתובת בשערי אושוויץ. מתחת לכתובת ניצבה תזמורת וניגנה וואלסים כדי לקבל את פני הבאים מהקרונות.
זהו הקיטש-מוות בשיאו: יהודים צועדים מהקרונות ופוסעים דרך שערי אושוויץ אל מקלחות הגז לצלילי מוסיקה עריבה. תעשיית מוות במסווה של מחנה עבודה משחררת.
במקום הזה, שבו בני אדם הפכו להיות לחומר ביד היוצר קיטש-מוות, נשברה האחידות החשובה כל כך לתודעת הקיטש-מוות. היהודים שניגנו בתזמורת והיהודים שצעדו אל מקלחות הגז המטהרות, לגביהם, לא היה זה חיקוי ,זה היה הדבר האמיתי. הם ניגנו על מנת לשרוד. כל מה ששמעו בהרמוניה שעלתה מהמוסיקה היה רק סיכוי לעוד יום בחיים.
בשבילם, לאלה מהם שהיו במחנות, היה זה עניין של לחיות או למות. לא היתה מבחינתם שום אסתטיקה בחוויית מחנות ההשמדה. אלה היו חייהם, והחיים לא היו יפים. היו אלה חייהם הכלים והולכים בעשן הארובות. (למרות סרטו הקיטשי, מכחיש השואה, של רוברטו בניני. רק ניצול ששרד את המחנות יוכל להעיד מה התרחש שם באופן הכי צלול ואותנטי, יותר מכל סרט שיעשה אדם שלא חווה זאת על בשרו). כאשר האדם שרוי במאבק על צלמו ההולך וחסר, לא נותר בו הרבה מקום ליופי. ולכן גם לא היו רגעים "יפים" בחיים במחנות.
מול "הקורבנות ההרואיים" של הנוער ההיטלראי, הציבו מחנות ההשמדה את האלטרנטיבה האקזיסטנציאליסטית קיומית – קורבנות באמת.
היהודים קלקלו לגרמנים את חוויית הקיטש.
במפגש בין הקורבן האותנטי לזה המזויף, איים האותנטי על קיומו של החיקוי, ולכן היה עליו להישמד. אם האותנטי יושמד יוותר החיקוי לבדו.
מן המפגש הרצחני בין שני צדדיו של הקיטש-מוות, זה ההרואי המלא פאתוס – הנער הגרמני הצועד אל מותו הנשגב על רקע שקיעות אדומות מדם, ומולו היהודי הפתטי הפוסע לצלילי מוסיקת ולס אל הארובות המאדימות של אושוויץ, עולה שאלה גדולה ולא פילוסופית בכלל: מי ינצח, יד תרבותו של מי תגבר?
נדמה לי שתשובה מהוססת, אם בכלל, ישנה בשירה של ויסלבה שימבורסקה: "...החיים נמשכים./ הם עושים זאת בקנה ובבורדינו / בשדה קוסובו ובגרניקה.../ דברים כה רבים קורים כל הזמן, / עד כי חייבים הם לקרות בכל מקום. / במקום שבו אבן על אבן / ישנו אוטו גלידה / מכותר ילדים. / במקום שם הירושימה / שם הירושימה בשנית.." (שימבורסקה "שלהי המאה").
ובכן החיים ממשיכים. חיים ארעיים אלה, הפתטיים כל-כך, שבים ומכים כמו יבלית עקשנית. כאשר אתה נמלט ממחוזות המוות על כורחך אתה נאחז בחיים, בכל כוחותיך ההולכים וכלים, כפי שעשו זאת ניצולי המחנות. שחייהם הממאנים וממשיכים על אף ולמרות הכול, היו ניצחון אנושי זעיר ולא מרשים במיוחד, על תעשיית הקיטש-מוות המפוארת והנשגבת שביקשה כל-כך לכלותם, ובינתיים, הם כילו אותה.
אדווה שלישית:
כדי להמשיך את האדוות המתפשטות של הדיון, אני מבקש לברוא כעת מעגל שלישי, מעגל שיעסוק בנוכחותו של הקיטש בתרבות הפוליטית-עולמית.
מילן קונדרה דן בקיטש ובמהותו הפוליטית בספרו "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" שעלילתו מתרחשת במזרח אירופה בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה ה-20.
בספרו זה מתאר קונדרה איך שלטון הטרור הפוליטי ומנהיגיו יוצר בעזרת תרבות הקיטש תמונת עולם שלמה, שהקיטש הוא אחת מאבני התשתית המרכזיות שלה. "במקום בו שולטת תנועה פוליטית אחת ויחידה ובידה כל הכוח, אנחנו מצויים מיד בממלכת הקיטש הטוטליטארי," טוען קונדרה. זוהי תמונת עולם שאין בו מקום לחריגים, או שונים, שאינם מתאימים לדימויים, לתמונות ולסיסמאות היוצרות את הקיטש הפוליטי (אדמה משוגעת כבר אמרנו?) חריגים אלה עלולים לשבור, חס וחלילה, את התמונה המושלמת שהתנועה מבקשת ליצור. סבינה, אמנית צ'כית, אחת מגיבורות הספר, מתארת את חגיגות האחד במאי, ככאלה שבהן כל המשתתפים מתאמצים להיראות שמחים כיאות, או ליתר דיוק, מסכימים כיאות עם השמחה.
לא היה מדובר רק בהסכמה פוליטית לקומוניזם אלא בהסכמה לקיום כפי שהוא. כדי לא להראות אדישים לחוקי המפלגה, היה על האנשים לזייף שמחה ולהיראות שמחים, אחרת יבולע להם. עיצוב מעביר משמעות, תמיד. אך לעיתים קורה שהעיצוב מעביר משמעות אחרת מזאת שהוא מתיימר להעביר.
סבינה מתארת את הסרטים הסובייטים שהוקרנו באותה תקופה, כמלודרמות מתקתקות, סיפורי אהבה תמימים המסתיימים בדמעות של אושר. הדמעות שזלגו מעיני הצופים נבעו מההתרגשות שאחזה בהם מהאידיאל הקומוניסטי, ובאותה הזדמנות גם מנעו מהם להבחין במציאות כפי שהיא קיימת בחייהם. "הקיטש הוא מחיצה מתקפלת המסתירה את המוות."
סבינה הייתה מעדיפה לחיות בעולם כמו שהוא עם העוני והתורים האין סופיים, מאשר לחיות "בעולם של אידיוטים מחייכים." האידיוטים המחייכים זקוקים לקיטש על מנת לפשט את מורכבותו הבלתי אפשרית של העולם.
הקיטש נוטל תרבות מורכבת ומעצב אותה בעטיפה שטחית ומובנת להמונים. מבחינה זו חשוב שיצרך על ידי ההמונים אחרת יאבד את כוחו המאחד. ולכן אין בו מקום לשאלות או ספקות לגבי הגינות המערכת.
נאומה של שחקנית אמריקנית המופיע בספר, במצעד שנערך למען קמבודיה, בנוי כולו מקלישאות ונוסחאות שגורות כנגד הקומוניזם הרצחני של קמבודיה. במהלך המצעד מתקיימת תחרות מגוחכת בינה לבין "צרפתייה אחת, פרופסור לבלשנות" מי מהן תצעד בראש התהלוכה.
הפרופסור תופסת אותה בידה וצועקת לה: "זה מצעד של רופאים, שרוצים לטפל בבני קמבודיה החולים אנוש, ולא הצגה לכוכבי קולנוע!"
השחקנית האמריקאית לא מצליחה להשתחרר וצועקת לה חזרה:"לכי לכל הרוחות! כבר השתתפתי במאה מצעדים כאלה! בכל מקום צריכים לראות גם כוכבים! זאת מלאכתנו! זאת חובתנו המוסרית!"
"merde!" (חרא) אמרה הפרופסור לבלשנות, השחקנית האמריקנית הבינה את הנאמר נעלבה ופרצה בבכי. "הישארי כך' צעק אליה אחד המסריטים וכרע ברך לפניה. השחקנית הביטה ארוכות אל המצלמה ודמעות זלגו מעיניה.
בדומה לפרידלנדר מדבר קונדרה על הקיטש כאוחז בקצוות מנוגדים, נשגב ושפל, חותר כל הזמן למצב של אי–מורכבות. דוגמה נפלאה לכך הוא הסיפור על בנו של סטאלין, שהוחזק במחנה שבויים יחד עם שבויים אנגלים, אשר התלוננו על הזוהמה שהוא משאיר אחריו. בנו של סטאלין דרש להישפט אצל מפקד המחנה, שסירב לדבר איתו על חרא, מרוב תסכול והשפלה רץ בנו של סטאלין אל הגדר החשמלית והתחשמל למוות.
בסיפור קטן הזה ממחיש קונדרה מה קטן בעצם המרחק בין הנשגב לשפל, ועד כמה טראגי- קומי מצבו של בנו של סטאלין שהוא "בעת ובעונה אחת בנו של אל ומלאך שנפל," ולמעשה נשפט בגלל "חרא" ולא בגלל משהו נעלה יותר.
קונדרה מושך את הדיון בקיטש גם לשאלות החורגות מהתחום הפוליטי טוטאליטרי אל התחום האישי-רגשי-אוניברסלי, ובכך גם עיקר כוחו.
סנטור אמריקאי, ידידה של סבינה, רואה ילדים רצים על הדשא: "הסתכלי עליהם!" הוא החווה בידו צורה של עיגול שנועד להקיף את האצטדיון, את המדשאה ואת הילדים והוסיף "לזה אני קורא אושר..."
כיצד ידע הסנטור שילדים הם אושר? וכי ראה את צפונות נפשם? ומה אם ברגע שנעלמו מהעין התנפלו השלושה על הרביעי והיכו אותו? הסנטור ביסס את טענתו על נימוק אחד ויחיד: על הרגשתו.
כאשר מדבר הלב, לא נאה שהשכל יסתור אותו. בממלכת הקיטש שולטת רודנות הלב.
הקיטש מעלה בעינינו שתי דמעות, בזו אחר זו, הדמעה הראשונה אומרת: "איזה יופי, ילדים רצים על הדשא!" הדמעה השנייה אומרת: "איזה יופי, כמה נחמד להתרגש, עם כל האנושות, למראה ילדים רצים על הדשא!"
רק הדמעה השנייה הופכת את הקיטש לקיטש. אחוות האדם על כדור הארץ יכולה להבנות רק על הקיטש. (מתוך: "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום").
הדמעה השנייה סוגרת לנו גם את המעגל הראשון שפתחנו עם המלאכים של רפאל, שבו הפקיע יוצר הקיטש את המלאכים מהשלמות אליה היו שייכים קודם ביצירה, ועל ידי-כך הפך אותם להעתקים.
הדמעה השנייה, דמעת הקיטש, מפקיעה אותנו מהחוויה השלמה, האישית-אינדיבידואלית אותה אנו חווים, ומעתיקה אותנו אל שרשרת של בני אדם חסרי פנים שחוו את אותה חוויה. כך הופכת אותנו הדמעה השנייה מחווים אותנטיים, ייחודיים ובעלי אישיות, לחווים חקייניים, חסרי אישיות , פרצוף וייחוד.
זוהי האחווה האנושית שמשיג הקיטש לאדם, שעליה מדבר מילן קונדרה.
הסנטור המסתכל על עצמו חווה חוויה, מפקיע עצמו למעשה מהחוויה אותה הוא חווה.
ואז, רק אז, זולגת לה לאיטה מעינו הדמעה השנייה, דמעת הקיטש.
אני מבקש לתת את זכות המילה האחרונה לחבר אלבר קאמי, שאמר דברים אלה בשנת 1946, בהרצאה שנשא באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק: "...עתה, כשהיטלר נעלם, אנו יודעים כמה דברים בוודאות: ראשית שבית-הסוהר שהרה את ההיטלריזם לא חוסל – הוא מצוי בכל אחד ואחד מאיתנו. כל מי שמדבר על הקיום האנושי במושגים של כוח, יעילות ו'יעוד היסטורי' מפיץ את המגיפה, הוא למעשה רוצח בכוח או בפועל, משום שאם בעיית האדם מתדרדרת לאיזשהו 'יעוד היסטורי', למעשה אין הוא עוד אלא חומר (אובייקט) בידי ההיסטוריה וכל אחד יכול לעשות בו כרצונו. דבר נוסף שלמדנו הוא שאין אנו יכולים לקבל שום השקפה אופטימיסטית בקשר לקיום האנושי, שוםhappy ending" ". אבל אם לדעתנו אופטימיות משמעה טיפשות, אנו יודעים גם שפסיביות בקשר ליכולת הפעולה, לאי-התערבות האדם במעשי עוול המתרחשים בקרב בני אדם אחרים – היא פחדנות.
אנו מתנגדים לטרור, לאלימות מפני שהם מכריחים אותנו לבחור בין לרצוח או להירצח.
האלימות איננה מאפשרת שום קומוניקציה אמיתית בין בני-אדם, ומשום כך אנו מתנגדים לכל אידיאולוגיה שמתיימרת לתפיסה כוללת על כל חיי האדם."
תקשיבו טוב למילים שאומר לנו אלבר קאמי, הן אקטואליות יותר מתמיד. כאן ועכשיו.
ואני מתכוון לכל מילה ומילה שהוא אומר.
כפר הנשיא
אהוד: אני מציע לך לקרוא את ספרה של ד"ר פפיטה האזרחי: "הפעילות המתבוננת. עיונים באסתטיקה", הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשכ"ה, 1965, ואז לחזור ולעדכן במקצת את מחקרך בנושא הקיטש.
עמוס גלבוע
"ספר שחור" תגובתי, ענייני ומקצועי – להכפשות דו"ח גולדסטון
עד כה ממשלת ישראל לא הכריעה סופית כיצד היא מתמודדת עם דו"ח גולדסטון. מול מערכת הביטחון וצה"ל, המתנגדים בתוקף לכל ועדת חקירה/בדיקה, בנימוק העיקרי שמשמעות הדבר אי אמון בבדיקות שצה"ל ביצע – מתייצב היועץ המשפטי לממשלה, משפטנים בכירים, סגן ראש ממשלת ישראל, דן מרידור ואחרים, הממליצים להקים ועדת חקירה/בדיקה. נימוקם המרכזי: בעולם המשפט הבינלאומי, האמצעי הטוב ביותר להגן עלינו בזירה העולמית ולנקות את עצמנו למען עצמנו הוא בחקירה עצמית.
אני רואה את הדילמה העומדת בפני מדינת ישראל וממשלתה בצורה הבאה: מצד אחד עומדת תפיסת היסוד ותנאי היסוד שהנחו את מדינת ישראל מאז היווסדה ועוד לפני כן: על מנת להתקיים באזור בו אנו נמצאים ולהגן על עצמנו, אנחנו צריכים לדעת להתנהג מפעם לפעם על פי חוקי הג'ונגל של האזור. במקביל, ההנחייה הפורמאלית של צה"ל וקוד התנהגותו היו תמיד לשמור על רמה מוסרית גבוהה ולהימנע מפעילות שיש בה משום חוקי ג'ונגל (או בלשון אחרת, כפי שאמרה זאת שרת החוץ לבני: התנהגות "פראית"). מציאות חיינו באזורנו כפתה עלינו לחיות לפעמים בנורמות כפולות.
מה שקרה בעולם וגם בתוכנו, בעיקר מאז שנות ה-90, הוא שהלכה וגברה הגישה "המשפטנית", שלמעשה באה ואמרה למדינת ישראל: אסור לך להגן על עצמך תוך שימוש ולו בחוק ג'ונגל אחד; חובה עלייך לנהוג על פי החוקים הבינלאומיים ההומניטאריים וכיוצא באלו. ובו בזמן, וזאת הנקודה העיקרית, דרישה כזאת לא הופנתה, למעשה, לאויבינו! – נוצר מצב אבסורדי בו נדרש מישראל להגן על עצמה באמצעי "בית מרקחת" בתוך מציאות אכזרית.
זהו הצד העקרוני. מהצד השני של הדילמה ישנה הטקטיקה, הסוגייה הקונקרטית: איך מורידים מעלינו את הכתם הזה של הדו"ח שיסרב לרדת מעצמו; איך נותנים הגנה אמיתית לקציני וחיילי צה"ל מפני תביעות עתידיות להעמדתם לדין בחו"ל; איך נוהגים בחוכמה בעולם האבסורדי, כך שידי צה"ל לא תהינה כבולות בעתיד בסביבת הג'ונגל?
לדעתי יש לפסול כל רעיון של ועדת חקירה/בדיקה מסוג "וינוגראד" – שתכליתה לחקור את מבצע "עופרת יצוקה" והתנהלות צה"ל. זהו בור בלי תחתית, שיגלוש למחוזות פוליטיים, ויכבול את ידי צה"ל. כן צריך, לדעתי,להקים ועדה מקצועית רב-תחומית (תחת כל שם, שתכלול נציגים מכל זרועות המימשל הישראלי, כמו גם משפטנים יהודים מחו"ל) שתכליתה הוא לבדוק עניינית את כל ההאשמות של הדו"ח ולהגיב עליהן.
במה דברים אמורים? הדו"ח כולל עשרות מקרים ספציפיים בהם מואשמת ישראל על פי קטגוריות שונות (פגיעה מכוונת באזרחים, פגיעה במתקנים אזרחיים, שימוש בנשק מיוחד וכדומה), וכן מקרים בהם הפלסטינים יוצאים זכאים משימוש במסגדים, אמבולנסים, מתקני או"ם וכדומה לצרכים צבאיים, או פעילות מתוך אוכלוסיה אזרחית.
רבותי, הדו"ח הוא כל כך חד-צדדי ונשען על כרעי תרנגולת, שאין כל בעיה מהותית להפריך עניינית כל נקודה ונקודה בו: בשילוב של הזווית המבצעית (ולצורך זה בדיוק צה"ל יכול לנצל את תחקיריו!!), הזווית המודיעינית, המדינית והמשפטית. היה ויתברר שישנם מקרים בהם צודק הדו"ח – הוועדה תצביע על כך!
התוצר של עבודת הוועדה צריך להיות "ספר שחור" תגובתי, ענייני ומקצועי – להכפשות דו"ח גולדסטון, כדי למנוע מצב בו "המשפטנות" הבינלאומית החד-צדדית (הנשענת על "דיני המלחמה" שאינם מתאימים לסביבת הג'ונגל של טרור) תטיל מורה ופחד על צה"ל והדרג המדיני ותכבול את ידיו.
פורסם במעריב ביום 26.10.09
אבנר הרוסי
מסיפורי אבא – עמנואל הרוסי
האם בתקופת העלייה השלישית, החלוצים באמת
רקדו כל הלילה?
אבי הגיע ארצה באונייה מאודיסה. ירד בנמל יפו, הלך למקווה-ישראל, מצא עבודה ומקום לינה, הניח את חפציו ויצא לתל-אביב, ברגל כמובן, לפגוש חברים שעלו לפניו ארצה. כשחזר למקווה-ישראל בחצות הלילה, עייף ויגע, ראה שהחלוצים באמת רוקדים במקום לישון. בדיוק כמו שסיפרו בחוץ לארץ, אבל הוא החליט שזה שיגעון והלך לישון. כעבור זמן קצר התעורר בבעתה. עקיצות נוראות – התנפלות איומה של פשפשים! הבין את הרעיון והצטרף לרוקדים עד אור הבוקר.
עבודת סבלות בנמל חיפה
אבי עבד תקופה מסוימת בסבלות בנמל חיפה הקודם, שהיה למעשה רציף קטן שאליו הגיעו הסירות עם המטען מהאוניות שעגנו רחוק יותר במפרץ.
באחד הימים קיבל חתך עמוק באצבע מיתד ברזל חלודה והלך לקבל טפול בבית-החולים האיטלקי שהיה בחיפה. רופא צעיר ניקה, תפר וחבש את החתך.
למחרת בבוקר אבי קיבל חום גבוה. בבהלה רבה חזר לבית החולים, מודאג פן קיבל טטנוס. הפעם הגיע לרופא גרמני קשיש. הרופא התבונן בפצע שבאצבע ואמר: "רע מאוד! מי טיפל בך?"
הלב של אבי נפל למכנסיו. מי יודע לאיזה צרה נכנס בגלל הטפול הגרוע.
הרופא שטף את הצעיר על העבודה הגרועה שעשה. אבי שאל בפחד:"מה יהיה?" והרופא ענה: "תישאר לך צלקת לא יפה."
"ומה עם החום?"
"החום? יש לך קדחת!"
הצגת תיאטרון המטאטא בצפת
תיאטרון ה"מטאטא" יצא לסיבוב הופעות בארץ. באחד הימים הגיע לצפת. אחרי ההצגה ולאחר שתייה קלה, יצאו השחקנים לחזור לבית המלון. היה מזג אוויר גשום וסוער. נשבה רוח חזקה. הם הגיעו בשלום לבית המלון ושכבו לישון.
למחרת הסתבר להם שהיתה רעידת אדמה חזקה למדי, שהשחקנים כלל לא הרגישו בה. פתאום אחד מהם תפש את ראשו: "ראיתי באמת שהגדר התנדנדה. חשבתי שהיא מתנדנדת מהרוח. רק כעת נזכרתי שזו היתה גדר מאבנים."
יוסי גמזו
הַצְבָּעַת אִי-אֵמוּן
"אוי, פיארמן, פיארמן, אילו היית משׂים אל לבּך כמה מכזבים
האדונים האלה! צעוק יצעקו נגד הכּתיבה – וכותבים; בּזים
להעִתונוּת, לההמון, להקוראים – וּמטים בלב דופק את אזניהם
לשמוע את משפּט הקהל עליהם; צועקים, שבשביל עצמם הם
כותבים – וּמדפּיסים!..."
(י. ח. בּרנר: "בּחורף")
הֵם כָּל-כָּךְ מְלֵאִים הִתְחַכְּמֻיּוֹת
שֶל אַקְרוֹבָּטִיקָה קָרָה וְצֶרֶבְּרָלִית
שֶלֹּא נִשְאָר לָהֶם מָקוֹם פָּנוּי, אֲפִלּוּ בַּיָּצִיעַ
אוֹ בַּמְּקוֹמוֹת הֲכִי דְפוּקִים, בַּעֲמִידָה
לְאֵיזֶה מַשֶּהוּ חָמִים וֶאֱנוֹשִי,
לֹא מִתְקַרְקֵס, כְּמוֹ הַחָכְמָה דְמוּעַת-הָעַיִן
שֶלֹּא קוֹנִים אוֹתָהּ בְּבוּרְסַת-הַמְּנָיוֹת שֶל שוּם שְפָּגָטִים
וּפִירוּאֶטִים, אֶלָּא רַק
בְּבַנְק-הַדָּם.
הֵם כָּל-כָּךְ הוֹלְכִים בַּסָּךְ עִם הָאָפְנָה
שֶל עֲרִיצוּת פַּס-הַיִּצּוּר אֲחִיד-הַשְּטַנְצִים
שֶבּוֹ כֻּלָּם דּוֹמִים לְכָל אֶחָד בָּעֵדֶר
וְאַף אֶחָד לֹא לְעַצְמוֹ,
אִם יֵש עַצְמוֹ –
שֶגַּם הַסּוֹלוֹ שֶלָּהֶם הוּא מַקְהֵלָה
אֲבָל תָּמִיד בְּאוּנִיסוֹן, לֹא פּוֹלִיפוֹנְיָה
וּבְפַלְצֶט שֶבּוֹ אַף פַּעַם אֵין לִשְמֹעַ
אֶת עֲצַבָּיו הַחֲשֹוּפִים שֶל הַכְּאֵב.
הֵם כָּל-כָּךְ שוֹמְרֵי מִשְקָל שֶל הַלָּשוֹן
שֶהִיא אֶצְלָם כָּזֹאת רָזָה וְאָנוֹרֶקְטִית
מֵרֹב כְּאִלּוּ וְכָזֶה וּמִשְתַּחְצֶנֶת
בְּדַלּוּתָהּ כְּמוֹ גִ'ינְס שָחוּק שֶל יוֹרָמִים
שֶלֹּא קוֹנִים אוֹתוֹ בְּשוּק-הַפִּשְפְּשִים
כִּי אִם בִּמְחִיר מֻפְקָע וּבְבּוּטִיק-צַמֶּרֶת
אַךְ עַל כָּרְחוֹ, מִן הַקְּרָעִים שֶבַּבִּרְכַּיִם
מֵצִיץ הַבְּלוֹף הַגַּס
שֶל הַ-snoblesse oblige.
וְהֵם כָּל-כָּךְ מְפַחֲדִים מִן הַכֵּנוּת,
מַמָּש עוֹשִׂים בַּמִּכְנָסַיִם מֵרֹב פַּחַד
הַפּוֹלִיגְרָף שֶיְּגַלֶּה בָּהֶם כְּמוֹ clapאוֹ אֵידְס חָלִילָה
אֵיזֶה אִכְפַּת מַמְאִיר כָּזֶה
וְלֹא blase –
שֶהָאֱמֶת הַגֶּרִיאַטְרִית הַזְּּרוּקָה
כְּמוֹ גִמְלָאִים בַּסְּלַמְס וְהוֹמְלֶסִים בַּפַּרְקִים
אוֹ אֶסְקִימוֹס זָקֵן מֻשְלָךְ מִתּוֹךְ הָאִיגְלוּ
לָמוּת מִקֹּר וּמֵאַלְצְהַיְמֶר וְרָעָב
פָּשוּט נוֹתֶנֶת לָהֶם פְּטוֹר, כְּמוֹ הַקַּבָּ"ן
לַמִּתְחַזֶּה, לֹא מִשּוּם כָּךְ שֶמַּאֲמִין לוֹ
אֶלָּא מִשּוּם שֶהַנָּכוֹן תָּמִיד בּוֹחֵר לוֹ
אֶת הַמּוּעָט, שֶהוּא הַטּוֹב
וְלֹא הָרֹב.
* * *
תוכנית חדשה בהשתתפות ד"ר דנה אולמרט
על אסתר ראב ב"קול ישראל"
מערכת התוכניות לספרות של "קול ישראל" הקליטה תוכנית בת שעה על המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, בהשתתפות ד"ר דנה אולמרט. הדס גלעד ראיינה וערכה.
השידור הראשון הוא ביום שני 2/11 ב-7 בבוקר, ושידור חוזר בשבת 7/11 בשעה ארבע אחר הצהריים.
אהוד בן עזר: בהזדמנות זו אנו מברכים את ד"ר דנה אלמרט לקבלת הדוקטוראט בתחום הספרות העברית, שלמיטב ידיעתנו אחד מפרקיו הוא על אסתר ראב, ומאחלים לה הצלחה בחקר ובהוראת הספרות העברית.
אלישע פורת
"בכל העניוות הנאותה"
מכתב ראשון על "הוצאת היובל" של שירי אברהם שלונסקי
מרחביה 10 בספט' 1949
אל אברהם שלונסקי,
שלונסקי היקר,
העניין אשר מכתבנו זה יטפל בו, אינו מצריך כתיבה "רשמית" דוקא, אלא שהננו רואים חשיבות ארכיונית מסוימת (בתקופת ההיסטוריה הכתובה אנו חיים, ולא נקפח את הדורות הבאים) בתעודה זאת, כשלב שקודם למעשה, מעשה אשר ידבר בעדו... ועל גופו – ותוכו – של דבר כבר דיברנו לא אחת, הלא הוא דבר הוצאת היובל של כתביך.
מסתבר, כי שוב אין לומר עתה "אין השעה דוחקת". אדרבא, יש למסור את החומר לדפוס בימים הקרובים ביותר.
לדעתנו, יש למסור את החומר בלי להשתהות בבירורים, אשר עצם העבודה תסייע בפתרונם, כגון שאלת מספר הכרכים, ושאלת התבנית (אורך העמוד) וכו'. השורה הלא היא נתונה, ויש ללכת אחר השורה. היקפו של החומר יקבע את היקף הכרכים, בשים לב לחלוקה אשר תיראה בעיניך לאור יריעות-ההגהה המחכימות. וכן לא קשה יהיה לקבוע תוך עבודה את שיעור העמוד הנאה והראוי-לשמו.
שאלה אחת בלבד צריכה פתרון לאלתר, היא שאלת המוקדם והמאוחר לסידור. ונקוה, בזה כבר הגעת לידי מסקנה ברורה, ואין עיכוב.
כן היינו רוצים שלא תשתהה העבודה משום הצורך להחליף כמה משפטים בעניין פְּשִׁיטֵי-דְסַפְרָא. בכל העניוות הנאותה נאמר, חזקה עלינו שנדע עת לכל חפץ וערך לכל ערך.
מצדנו, עוד עלינו לברר סופית, מי יהיה המוציא לפעל של העבודה, והאפשרויות אינן מביכות-על-שום-ריבוין – אפשר לבחור בין דפוס אחדות לבין דפוס הארץ.
דבר זה ייעשה תוך ימים ספורים, ובהגיע החומר לידנו, מיד יוכל להכנס לדפוס.
נקוה, גם שאלת האות ברורה ואינה עומדת לבחינה. ההיקף הגדול מחייב, דוֹמנוּ, אות פראנקריל, כמקובל.
נחכה איפוא לתשובתך עם הפרקים הראשונים הנועדים לדפוס, ליום אשר נציינו בסימן-טוב, יום ראשון לפעולה מזורזה ומכוונה עד בוא מועד, ועד בכלל.
בתקוה טובה וברכה
ד. הנגבי
העתק למזכירות הקבה"א (הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר).
למנהלת בית ההוצאה (ספרית פועלים).
המלביה"ד אלישע פורת: זהו מכתבו של דוד הנגבי, ממייסדי הוצאת "ספרית פועלים" ועורך בכיר בה, שכבר הרחבנו את הכתוב עליו במקומות אחרים, אל אברהם שלונסקי. נושא המכתב הוא דיבור ראשון ביניהם, שנותרה לו עדות כתובה, על הוצאה גדולה ומפוארת, "הוצאת יובל", של שירי אברהם שלונסקי. זהו כנראה הכתוב הראשון בעניין, משום ששניהם היו קרובים במשך שנים רבות, ובוודאי שהדברים התבררו ביניהם קודם לכן, בשיחות שבעל פה. הנגבי מציין זאת בפתיח, ומצדיק את כתיבת המכתב כביכול לשם "הדורות הבאים"...
ספר השירים, שהולדתו במכתב זה, יצא לבסוף בשם "שירים", בשני כרכים, הוצאת ספרית פועלים ספרי מופת תשי"ד 1954. ניתן להניח שהוא עבר כמה וכמה גילגולים, שנמשכו על פי מה שלפנינו כ-5 שנים, עד שהתגבש לצורתו הסופית.
המכתב המתפתל של דוד הנגבי, לשון הרבים שהוא נוקט במקום שיש לנקוט לשון יחיד, הגדרותיו המיותרות והגדושות – כל אלה הם ממאפייני כתיבתו של הנגבי. מצאתי לשון מסורבלת ומתחכמת זו גם במכתבים נוספים משלו.
מעניינת התייחסותו המדייקת לצורת האות העתידה, בה יידפס הספר, פרנקריל כלשונו, (היום נהוג לכתוב פרנקריהל), ולשני בתי הדפוס, דפוס הארץ ודפוס אחדות. בבתי דפוס אלה נדפסו ספרי השירה של הוצאת "ספרית פועלים", והם נחשבו כנראה באותה העת, 1949, לבתי דפוס איכותיים.
הביטוי התלמודי "פשיטי-דספרא", שהנגבי משתמש בו "בכל העניוות הנאותה", מתייחס לבירור ההוצאות הכספיות הקשורות בהוצאת הספר, שכר הסופרים וכתיבת חוזה ועוד. אני מניח שמכתבי עורכים ומשוררים היום, אם הם בכלל נכתבים עדיין, שונים מאד ממכתב זה, שחרף הצהרתו של הנגבי, שהוא נכתב "בכל העניוות הנאותה", הרי אישיותו הלא ענווה של העורך משתקפת מכל פסקה שבו.
צור שיזף
מים. עוברים מאדום לשחור. או להיפך
ומי שנאנס להשתתף באופן פעיל במבצע ההפחדה הלאומי, הוא לא אחר מהאגם המתוק ביותר שיש לנו – הכינרת. אותו אגם קטן, שמהווה פחות מ-5% מהמים של מדינת ישראל, שאין שום חשיבות למפלס מימיו חוץ מסימון מפלס ההיסטריה.
שוב יש היסטרית מים. זה יפה, בעיקר בגלל שאין שום סיבה להיסטריה. אם כי יש סיבה לדאגה.
אין סיבה להיסטריה כי יש מספיק מים. יש סיבה (או אולי סיבות) לדאגה, כי המים של מדינת ישראל מנוהלים בצורה רשלנית ובגלל הניהול הרשלני מעודדים המנהלים הרשלנים בכל הכוח התפלה מיותרת ומזיקה.
ומי שנאנס להשתתף באופן פעיל במבצע ההפחדה הלאומי, הוא לא אחר מהאגם המתוק ביותר שיש לנו – הכינרת. אותו אגם קטן, שמהווה פחות מ-5% מהמים של מדינת ישראל, שאין שום חשיבות למפלס מימיו חוץ מסימון מפלס ההיסטריה, שהקו האדום העליון שלו מעיד על כך שהמים יגלשו מעבר לסכר לירדן, שהקו התחתון האדום שלו מסמן שהיה חורף לא נורא מוצלח באגן הכינרת ושהקו השחור מסמן שעד לשם מגיעים הצינורות ששואבים למוביל. זה הכל. סה טו. דטס איט.
הכינרת כל כך לא חשובה, שאפילו אם היו נותנים לירדנים יותר מים ומחזירים את רמת הגולן – זה לא באמת היה משנה את מאזן המים של מדינת ישראל.
רק שהכול פה מונע על ידי אינטרסים, אמונות תפלות ותפיסות יסוד שגויות, עד שאפשר לבלבל לכולם את המוח כל הזמן ולייצר היסטריה.
איך מייצרים היסטריה? תשאלו את רשות המים של מדינת ישראל זאת שבחורה מתפוררת להם על פני האתר. ראשות המים לא עדכנה את מפלס הכנרת בין ה-12 ל-19 למרץ. באותם ימים עלה מפלס הכנרת ב-7 סנטימטרים. כל סנטימטר שווה למליון קוב. 7 מליון קוב נוספו לאגם במשך שבוע (ומתחילת החורף כ-160 מליון ועוד הזרימה נטויה). אבל זה לא התאים לפרסומת שאנחנו מתייבשים ואין מים. אז לא עדכנו. הברווז לא זז. מי שכן עדכן – היתה חברת מקורות. אבל מי מביט אצל מקורות?
דווקא כדאי להביט אצל מקורות כי על פי מקורות, חברת המים הלאומית שלנו, יש לנו שלושה מקורות מים גדולים ואני מצטט מאתר מקורות: "אקוויפר ההר – שמשתרע מתחת לשדרת ההר המרכזית, מנחל תנינים בצפון ועד אזור באר שבע בדרום, ומדרום ההר במערב ועד קו גב ההר במזרח.
שטחו של אקוויפר ההר הוא כ-3,000 קמ"ר ונפחו נאמד בכ-30 מיליארד מ"ק. איכות המים בו טובה מאוד ולכן הוא משמש כמאגר משמעותי למי שתייה. כמות המים הניתנת לשאיבה מאקוויפר ההר עומדת על כ- 350 מיליון מ"ק מים בממוצע רב שנתי."
מה שמקורות לא מספרת שהיא היתה יכולה לשאוב ממנו הרבה יותר מים. רק שהיא מעדיפה לשאוב מהכינרת – באופן היסטורי מקורות מכוונת לכינרת למרות שבמאגר ההר יש פי עשרה יותר מים מאשר בכינרת.
נכון. זה הנתון שמייד קופץ לעין – רוב המים שלנו לא בכינרת, במקום שרואים, אלא מתחת לאדמה. איפה שאף אחד לא רואה, לא קודח ולא מטפל.
זה למשל חלק מהטיפול הרשלני של רשות המים. ושל מקורות.
המאגר הגדול השני שלנו הוא אקוויפר החוף – "מאגר מי תהום השוכן לאורך החוף, מקיסריה בצפון ועד לרצועת עזה בדרום. אקוויפר החוף משתרע על פני 2,000 קמ"ר ונפחו נאמד בכ-20 מיליארד מ"ק. לאקוויפר זה מספר יתרונות חשובים: הוא ממוקם באזור המאוכלס ביותר בישראל; איכות המים שבו טובה לשתייה ולחקלאות, ובהיותו מאגר תת-קרקעי אין ממנו התאיידות.
מנגד, שאיבת יתר מאקוויפר החוף חושפת אותו לחדירת מים מלוחים מן הים, וקרבתו לאזורים המאוכלסים מסכנת את איכות מימיו כתוצאה מחדירת זיהומים משפכים ביתיים ותעשייתיים. כדי לשפר את מאזן המים באקוויפר החוף, מאפשרות מערכות ניהול משאבי המים של מקורות להחדיר אל אקוויפר החוף מים מן המוביל הארצי. כמות המים הניתנת לשאיבה מאקוויפר החוף עומדת על כ-250 מיליון מ"ק בממוצע רב שנתי."
שוב, מה שמקורות לא מספרת, שאפשר היה לשאוב ולשמור הרבה יותר טוב על מי מאגר החוף, אבל לא מקורות, לא שום עירייה ושום ממשלה לא עשתה את זה לאורך השנים. אבל שימו לב לנתון – 20 מליארד מטר קוב. פי חמישה מהכינרת. זאת אומרת, כאן בחוף, יש לנו 5 כינרות. יש לי כינרת.
ועכשיו סוף סוף הגענו לכינרת: "הכינרת הינה הימה המתוקה הנמוכה ביותר בעולם ואחת מחמשת מקורות המים העיקריים של מדינת ישראל. מדי שנה מספקת הכנרת כשליש מצריכת המים בישראל, בהתאם לזמינות המים באותה השנה הנעה בין 300 ל-700 מיליון מ"ק כתלות בכמות המשקעים.
שטח הכינרת הוא 170 קמ"ר, נפחה 4.5 מיליארד מ"ק, עומקה המרבי 43 מטרים והיקף חופיה נע בין 55 ל-60 ק"מ, בהתאם למפלס המים. נפח המים בקו האדום העליון הוא 4.3 מיליארד מ"ק ובקו התחתון הוא 3.6 מיליארד מ"ק.
כ-100 מיליון מ"ק נשאבים ומוזרמים לצרכני המים סביב האגם ולממלכת ירדן בהתאם להסכמי השלום, וכ-420 מיליון מ"ק בממוצע נשאבים על ידי חברת מקורות עבור המערכת הארצית."
רגע, תישאלו, ובצדק, אז אם הכינרת כזאת קטנה, אז למה אנחנו לוקחים ממנה כל כך הרבה מים?
ככה. כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב – לדבר על מה שאנחנו רואים ולא על מה שיש.
כי כשבאו אבות הציונות – הם חשבו אירופה – על נהרות וימות והתעלמו ממי התהום. הידעתם שבצפון אפריקה אין נהרות ולא חסר מים כי שם יודעים שהמים באים מתחת לאדמה?
המצב פה כל כך מגוחך, שגם עם אוסף הטעויות וההסתמכות המוגזמת על הכינרת, לא חסרים לנו מים.
כמו שנכתב בעיתון הארץ:
כל שנה מתבזבזים 164 מליון קוב מדליפות בצנרת
140 מליון קוב זורמים לים מכיוון שהם מי גשמים במישור החוף שלא נאספים בשומקום
100 מליון קוב הם מי ביוב שאנחנו לא מטהרים ולא משתמשים
100 מליון קוב הם מים מטוהרים שאנחנו לא מעבירים לחקלאות, מה שנותן נתון מדהים של בזבוז של 500 מליון קוב!
הנתון עוד יותר מדהים מכיוון שכל הצריכה הישראלית עומדת על 1,700 מליון קוב.
שליש מכמות הצריכה הישראלית נישפך כל שנה. יותר ממה שאנחנו שואבים מהכינרת בשאיבות שיא.
אבל לפני שנטפל ונשיב את המים שאנחנו שואבים ומבזבזים בצורה עקומה, כדאי גם לדעת מי משתמש במים ולמה. כי נהוג להאשים את החקלאות הישראלית המפוארת שהיא שותה לנו את כל המים. ממש לא נכון. אנחנו בעצמנו, אזרחי המדינה המורחבת, שותים ומתקלחים ושוטפים ברוב המים.
שכן משקי הבית משתמשים ב-924 מליון קוב
630-430 מליון קוב משקים את החקלאות שכל כך נוח לתקוף ולנסות לחסל בשם ההיסטריה
100 מליון קוב לתעשיה
ו-70 מליון אנחנו נותנים לירדנים ולפלשתינאים.
האמת שאנחנו יכולים לתת בקלות וכל מי שמוחה נגד מתן מים כדי לחיות בשלום – עושה את זה על מנת לזרוע בהלה ושינאת שווא. יש מספיק מים לכולם.
מקורות, שאחראית על כ-80% ממשק המים סיפקה ב-2008 (על פי נתוני החברה) 1,500 מליון קוב. מים טובים ומושבים – זאת אומרת, גם בנתונים הקיימים, עדיין לא משתמשים בכל הכמות שיש ומקורות יודעת רק לטפל בכינרת, בפחות מחצי ממאגר ההר וממש לא באקוויפר החוף.
ההיסטריה גדולה, מוגזמת ובזבזנית.
וכל זה עוד לפני שדיברנו על איפה וכמה גשם יורד בארץ. שכן אנחנו כמובן לא ארץ מדברית אלא ימתיכונית. תשעה וחצי מליון מתוך עשרה מליון תושבי הארץ יושבים באקלים הים תיכוני. והגשמים הכי קבועים על פי הממוצע הרב שנתי יורדים במישור החוף – איפה שבנינו את כל הבתים שלנו ולכן המים לא מחלחלים לאקוויפר החוף וזורמים לים. אלו ה-140 מליון קוב שמתבזבזים כל שנה. הם לא הולכים לביוב – הם פשוט זורמים לים. צריך לאגור אותם. יותר זול והרבה יותר נבון מבחינת תשתית לאומית מאשר מתקני התפלה.
אלא שאחד הנושאים המדוברים כאן הוא משבר המים והדחיפה האדירה להתפיל. כמו שנכתב בהרחבה במקומות שונים מתוך תפיסה שגויה של האקלים והמציאות.
התפלה היא דבר בעייתי, יקר, לוקח מקום, אנרגיה, מחמם את הסביבה ומייצר מים "רכים" שחייבים לערבב במים רגילים על מנת שלא יאכלו את צינורות הברזל (המים הרכים סופחים את ברזל הצינורות). ובכלל הם יקרים ולא ממש מוצלחים. וחוץ מזה ממש לא צריך אותם. אלא אם כן אתה זכיין שקיבל מהמדינה רשות לייצר מים יקרים שהמדינה תיקנה ואני ואתה נשלם. תודה.
ומה עם הבצורת אתם שואלים?
טוב תודה.
השנה אינה שנת בצורת. יתרה מכך. זוהי שנה ממוצעת. יכול להיות שבסוף היא תהיה אפילו טובה מהממוצע, דומה לחורף 1991-1992 שבו החלו הגשמים הראשונים לרדת רק אחרי מטח הטילים הראשון מעירק – ב-17 לינואר.
ברוב הארץ הממוצע הרב שנתי בסדר – בחלק הימתיכוני יש מקומות שירד אפילו יותר.
אל תסתכלו על הברווז, לכו לאתר השירות המטאורולוגי הישראלי, שם יש נתוני אמת. אל תאמינו לברווזים וקווים אדומים ושחורים. הם נועדו למכור עיתונים. זוכרים באיזה צבע עושים את כותרות העיתונים בארץ ובעולם?
זאת אומרת יש פיתרון והוא לא התפלה – פשוט לתפוס ולסדר את מי הערים – יעלה פעם אחת ולא צריך יותר אנרגיה. ואפשר וכדאי להתחיל לטפל במאגר ההר ובאקוויפר החוף שבהם ביחד יש פי 20 יותר מים מאשר בכינרת.
ואתם יודעים מה, לאף אחד אין מושג מה עומקם של המאגרים. הכול הערכות. כי את המינימום שהיה צריך לעשות לפני שנים – לקדוח כמה מאות קידוחי בדיקה בכל הארץ – לא עשו אף פעם.
גם לא צריך להיטפל לחקלאות – אנחנו, משקי הבית – הבזבזנים הכי גדולים – החקלאות משתמשת ברובה במים מושבים.
בקיצור – כל הסיפור עקום ועל הראש.
לפני שנה, בזמן ההיסטריה הקודמת, כתבתי על הדברים והצעתי איך ניתן לארגן ולחסוך עוד ככמות הזאת באמצעים פשוטים מאוד, זולים, ולתמיד. תקראו. אולי נחסוך מזה איזה קוב.
ועדת החקירה למשק המים קראה את הדברים. אני מקווה. אבל אני מבקש בכל לשון של בקשה, אנא הסתירו את הכתבה הזו מרשות המים. כי הם עכשיו בדרך מאדום לשחור (טועים כמובן, הכיוון הוא מאדום לכחול), והעובדות יכולות לבלבל אותם.
כמו שהם מבלבלות את רוב יושבי הארץ שמי כינרת זורמים בעורקיהם.
שערוריית המים שאנחנו שופכים לים
והנה קישור למאמר שכתב רוני יפה מאמירים, על איך רשות המים בוחרת ברעיונות הטיפשיים של התפלה, למרות שיש רעיונות זולים וידידותיים יותר. כמו למשל ייבוא מים מטורקיה. אני את דעתי ניסחתי במאמר הכתוב – אבל זו דוגמא יפה לדרך החשיבה והפעולה של רשות המים. הסכיתו.
מושיק צורי ממושב ניר בנים המציא מכשיר שמודד מתי העץ צריך מים. מכשיר פשוט, שמערכת אחת שלו, שעולה 3,000 ש"ח, מצמצמת את צריכת המים בשטח של 100 דונם ב-50% ומעלה את נצילות המים והמדשנים ב-30%. שכן המכשיר מוכיח שבשיטות ההשקייה הקיימות מתתבזבזים 50% ממי ההשקייה. המכשיר עובד בארץ ויש בו התעניינות בעולם. נדחה על ידיד מומחי רשות המים ואנשי מקורות בטענה שאם זה היה אמיתי – הם היו חושבים על זה קודם. רק שזה אמיתי.
חברת אקרשטיין המציאה מרצפות מחלחלות. מה שאומר שכל עירייה, לפחות בחורף, היתה עושה יפה אם היתה מחליפה את מרצפות הזפת האטומות במרצפות מחלחלות על מנת לקלוט את מי הגשמים היורדים. אבל לא משתמשים בזה בארץ. רק במקומות אחרים. למה? ככה.
נמאס לי מאורי שני מרשות המים שמפחיד, משקר, מעלים מידע, סוחט אותנו כספית ומזיק למשק המים הישראלי עם קידום תוכניות התפלה מיותרות שייצרו מים יקרים, מחורבנים שצורכים אנרגיה, מחממים, תופסים שטח ומזהמים. המינימום הוא שנעיף אותו... ולא נצטרך לשלם המון על מים שיש לנו בשפע, בניגוד להפחדות של רשות המים.
למידע נוסף: http://shezaf.net/zope/home/he/3/1238089608/
איל זמיר
גרנות הוא מומחה גדול לספרות של חתולים
אבל במנהגי החיזור של חתולים הוא מבין כמו שהוא מבין את הספרות מאת עגנון. ובהטרדות נשים הוא מבין כמו שהוא מבין את הספרים מאת אביגור-רותם.
בניגוד לבנות-אדם, נקבות של חיות מתייחמות במועדים מסויימים. והן מכריזות על כך קבל עם ועדה. אבר המין שלהן תופח, ולמי שזה לא מספיק, לעיתים הוא גם מאדים. ולטובת העיוורים, היא גם מפיצה פרומונים כדי להזמין את הזכרים של השכונה לחגיגה. כל היללות ו'הקיטורים', שמפריעים לגרנות לישון, הם חיזור, משחק מקדים, כמו, תיזכר... אתה יודע מה? כמו הזוג הצעיר מהדירה למעלה.
ונכון שאצל הרבה חיות בטבע יש הירארכיה של זכרים. וכל שנה, כשהנקבות משדרות להם בריחות ובצבעים שהנה, אוטוטו, הייחום מגיע – הם נאבקים על הבכורה ועל הזכות. והנקבות ממתינות. כי כדאי להן להזדווג עם החזק ביותר. אבל, ברוב רובם של המקרים אין נפגעים בנפש. יש פציעות שמתגברים עליהן.
וברוב המקרים גם הזכרים יש להם תקשורת טובה משלנו. בעוד הזאב-אלפא חושף שיניים מול עורקי הצוואר של הזכר האחר שניסה לתפוס את מקומו, זה נשכב, מתהפך מקפל את זנבו ומשתין. אלפא זז. השני הולך. הבין שהפסיד.
רק אצל בני אדם הורגים אחד את השני בגלל בעיקר טריטוריה ונשים גם כשהתוצאות ידועות מראש.
ומר גרנות [גיליון 486] הוא או שוביניסט או מתלהם סתם, או שניהם. כמה פעמים ראית את הגבר שנעשה פתאום עייף בדיוק כשמתיישבת לידו בחורה צעירה ונאה באוטובוס, ואז הוא פתאום נרדם, והראש שלו שוקע על כתפיה בשקע הצוואר, ורק בגלל תנודות האוטובוס הוא, הכול בתמימות בלי שום כוונת מתכוון זדונית, מחליק 'למרפסת' – למעלה שׁדהּ? כמה פעמים ראית שנורא צפוף באוטובוס ורק בגלל זה ישבנו הסקסי של בר-מינן חרמן מתחכך במקרה בישבנה האגסי של צעירה. ואם יש לו יותר חוצפה, אז זה לא ישבנו הסקסי, אלא 'האקדח' שלו שמתחכך. למה זה לא קורה לאף אישה בגילך, מר גרנות? וזה שאנחנו חיים בדור שגם לבחורה מותר להזמין בחור ל'חפוז' בשרותי המועדון, לא מצדיק את זה.
ובאשר לביגוד – יש לך בעייה? תיקח תרופות להרגעת היצר. המסאיות הולכות עם הציצים בחוץ ולמרות זאת יש שם מנהגי חיזור ברורים. ובפקיסטן הן מכוסות מכף רגל ועד ראש ולטליבניסט המזדמן זה לא מפריע לאנוס (קרא את ספרו של עתיק רחימי "אבן הסבלנות"). והס מלהתלונן. היא אשמה. לא נשמע על אף זאב שעשה חיינדאלאך לזאבה כי הפיפי שלה חשוף לעיני כל. לא דווח בנשונאל-ג'יאוגרפיק על טווסה שהטרידה את הטווס משום שהטיזר הזה מסתובב עם זנבו המפואר ומגרה אותה.
איל זמיר
נ.ב.
דעתו של בעל הבית על פרופ' אהרנסון, כפי שבאה לידי ביטוי בהערתו הבוטה בגיליון הקודם, כנראה שלא הפריעה לוועדות הדקדקניות של העלאות בדרגה של האוניברסיטה העברית להעניק לו את התואר.
נעמן כהן
הנאורות הישראלית
"ישראל פספסה את ההזדמנות להיות חברה נאורה מערבית ושוויונית בקנה המידה האירופי שאליו שאפנו," כתב החבר רון סואן (גיליון 486). החבר סואן מתנאה בהיותו "שמאלן נאור". גאוותו על ראייתו העצמית כ"ישראלי", חלילה לא יהודי. כאילו ייתכן היות ישראלי לא יהודי. מן הסתם הוא חושב שמי שנישא "כדת משה וישראל" ואינו עושה זאת "כדת משה ויהודי" הוא ישראלי... וד"ל. החבר סואן מחזיק מעצמו "הצדיק" "הישראלי", לעומת כל שאר אנשי החושך היהודים.
מתוך צדיקותו הנאורה פספס החבר סואן את הבנת ההיסטוריה. האומנם ישראל פיספסה את קנה המידה האירופי?
נעשה השוואה קטנה עם צרפת בעלת ה-Liberte, E'galite, Fraternite – חופש, שוויון, אחווה. כשהרפובליקה הצרפתית אימצה את הסיסמה, היה זה לאחר תהליך היסטורי בו הצליחו הצרפתים לסלק את הכיבוש הערבי שהגיע עד למחצית ארצם (פואטייה), ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות. (כמותם עשו גם הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, והמלטזים). והנה בימינו בעקבות גל הגירה גדול, אחוז הערבים-המוסלמים בצרפת זהה פחות או יותר למספרם בישראל. האם צרפת הנאורה מתירה למיעוט הערבי-מוסלמי להקים בתי ספר במימון המדינה בו ילמדו בערבית? האם צרפת מתירה הקמת מפלגות ערביות-מוסלמיות? הדברים הללו לא עולים כלל על דעתם של הצרפתים.
ישראל היא המדינה היותר נאורה בעולם כולו. ישראל הינה המדינה היחידה בעולם הנותנת לאזרחיה המגדירים את עצמם אויבים למדינתם, והקובעים ברורות בחזונם הלאומי את פירוקה, מימון לחינוך בשפתם וחופש מוחלט להבעת דיעה. החבר סואן, היש מדינה חופשית ליברלית ושוויונית כזו בעולם?
בניגוד לדברי החבר סואן, מטרת החלוצים הציונים-סוציאליסטים היתה כן לכבוש את הארץ ולשחרר אותה מהכיבוש האנגלי והערבי. האם החבר סואן מתנגד לכיבוש הנגב והגליל ושחרורם מהכיבוש הערבי? (כן, ושכחתי גם את יפו). מתוך חוסר הבנה זו אין תימה אפוא שהוא מעלה על נס את פעולתו של פעיל "הבונד" האנטי ציוני – מארק אדלמן.
נאמר ברורות, מן הצדק ההיסטורי היה לא לשלוח פרחים לקברו של מי שהיה בפעילותו אנטי ציוני, לחם נגד הקמת מדינת היהודים, ולאחר הקמתה יצא נגדה בעולם. מדוע צריכה מדינת ישראל לשלוח פרחים למי שהתנגד לקיומה?
בשולי הדברים, (לא זה המקום לעשות את החשבון ההיסטורי), תנועת "הבונד" גרמה נזק היסטורי עצום לעם היהודי – לעם ישראל (ודוק: זה אותו עם, החבר סואן). התנגדות "הבונד" לציונות הביאה לכך שיהודים רבים נספו בשואה. בין הנספים היו גם אחיו של אבי, אשתו וילדיו. עקב היותו של האח בונדיסט אנטי-ציוני, הוא לא השתייך לתנועות הציוניות כשאר בני המשפחה ונספה בשואה.
לו רק תנועת "הבונד" היתה נעלמת בפח האשפה של ההיסטוריה – ניחא, אבל למרבה הצער היא גררה אחריה המוני יהודים לאבדון.
תקוה ויינשטוק
כנס השְׁלוּשִׁים
יש משפחות ברות-מזל שזכו ל"משוגעים לדבר" שהרכיבו בעמל ובסבלנות את אילן-היוחסין הגניאולוגי ותיעדו את אבותיהם ואבות אבותיהם – מקור להזדהות, גאווה וקרוב לבבות.
כזו היא משפחת שלוש, שקיימה בחג הסוכות כנס אליו הגיעו כשלוש מאות צאצאים, רובם מישראל אך גם מארה"ב, צרפת וארצות אחרות.
זה הכנס השני של השלושים (קדמו לכנסים סדרי-פסח משותפים). הראשון נערך בסוכות לפני חמש שנים בבית שלוש ברחוב שלוש בנוה צדק. הבית נמכר והחליף כמה בעלים, והכנס הנוכחי התקיים באודיטוריום של "מוזיאון ארץ ישראל" ברמת אביב.
בית היסטורי משלהם כבר אין לשלושים, לעומת זאת יש להם אתר אינטרנט פעיל מאוד הכולל פרקי היסטוריה, מחקרים ואקטואליה משפחתית.
לאתר המפואר הזה אחראי אביתר שלוש – בנו של אביעזר שלוש שהיה בין היתר שגריר ישראל ברומניה, נינו של אהרון שלוש. אביתר גם יזם את הכנס והפעיל את מארגניו – מבצע לוגיסטי לכל דבר.
בכניסה לאודיטוריום התנוססו תצלומים גדולים של ששת ילדי אהרון שלוש – שלושה הבנים: יוסף-אליהו, יעקב, ואברהם-חיים ושתי הבנות –ג'מילה פדידה וסולטנה לוריא (בת שלישית, לונה, לא נישאה ולא הקימה בית) ורחל מהודר, ולצדם הבתים שהקימו ותקציר חייהם ופועלם. כמו כן הוצגו שני קצוות המשפחה: איש הרוח, המשורר המתרגם והעורך ירוחם לוריא, ואיש המעשה אדמונד פדידה, שנולד חרש-אלם והפך לכורך-אמן. שניהם, ירוחם ואדמונד, היו צאצאי בנותיו של אהרון שלוש. בנות המשפחה שתמיד היו בצל, זכו בפעם הראשונה למקום ראוי, לצד הבנים.
בין הצלומים והתקרובת, עונדים תג מזהה, סובבו דודנים מדרגה שניה, שלישית ורביעית, התחבקו והתנשקו – נשיקה על כל לחי, כמנהג המשפחה, בלי להתחשב בשפעת החזירים.
ואחר המפגשים,למעלה באודיטוריום, נשמעו נאומים קצרים שכמובן לא ייתכן בלעדיהם, ונאמה גם זקנת השבט, לאה אלכסנדרוביץ המדהימה בת ה-95, בתו של משה שלוש, והוקרן סרט בכיכוב בני המשפחה. כל בית אב קיבל קלטת של הסרט וחוברת "שלוש בתל אביב".
זה שבט גאה שילדיו גדלים על סיפורי המשפחה וגם הקטנים יודעים על הספינה שהגיעה מאלג'יר לנמל יפו ובה חובבי ציון מהעיר אורן בהם אברהם שלוש. כשהפליגה מהנמל ליפו התהפכה אחת הסירות ושני ילדי שלוש,יוסף ואליהו טבעו בים. על שמם קראו אברהם ושרה שלוש לבן שנולד להם בארץ יוסף אליהו. סיפור שכבר הפך קלאסיקה בתולדות העלייה לארץ ישראל.
אברהם היה מראשי הישוב היהודי ביפו. בנו אהרון – הנחשב לאבי שבט שלוש -חלפן וצורף זהב מצליח, רכש אדמות בעיבורי יפו ומכרן בזול ליהודים שהסכימו לצאת מהעיר הערבית ולהקים בית בחולות. זה היה היסוד לשכונת הגנים (על כרך כתל אביב לא חלמו אז...) נוה צדק, וסביבה קמו שכונות נוספות.
כשהחלה בניית תל אביב היו השלושים מראשוני עסקניה ובוניה של העיר פשוטו כמשמעו – יוסף אליהו שלוש בנה את גימנסיה הרצליה ו-32 מבתיה הראשונים של תל אביב בחומרים ממפעל האריחים והמרצפות של האחים שלוש. משה שלוש נבחר לראש העירייה של תל אביב, אך השלטון הבריטי מינה במקומו את ישראל רוקח. שלוש משפחות מקרב צאצאי אהרון שלוש היו בין 66 המשפחות המייסדות של אחוזת בית – משפחת יוסף אליהו שלוש, משפחת יעקב שלוש ומשפחת בן ציון ריזו-לוי ורעיתו שרינה, נכדתם הבכירה של שרה ואהרון שלוש.
הכנס עמד בסימן השתלבות השלושים בעיר העברית הראשונה, בת המאה.
אורי הייטנר / שלוש וחצי רשימות
1. לחיזוק שלטון החוק
לא כל מה שטוב לכל העולם טוב גם לנו. אין לשלול מצב, שבו פטנט ישראלי השונה מהמקובל בשאר העולם טוב יותר מהמקובל, או לפחות מתאים לנו יותר. ואף על פי כן, כאשר מה שנהוג אצלנו שונה מהמקובל בעולם, מותר לנו לנהוג בענווה, ולבחון את עצמנו, שמא מתוך עשרה קבין של תבונה שירדו לעולם, בכל זאת רק תשעה אנו קיבלנו ואחד קיבל גם שאר העולם.
אם בכל העולם קיימת הפרדה בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי, סביר להניח שיש בכך היגיון כלשהו, וראוי לבחון הפרדה זו. הרי לא ייתכן שכל הדמוקרטיות התנקשו בשלטון החוק שלהם. אולי דווקא השיטה המקובלת בעולם, מחזקת את שלטון החוק יותר מהשיטה שלנו?
הקמפיין המתלהם והתוקפני נגד בדיקת הצעתו של יעקב נאמן בנדון, מזכירה לי את הסיפור המיוחס למשה סנה, לפיו כתב הערה בשולי נאומו: "נימוק לא משכנע – להרים את הקול!"
הנימוק הבלתי משכנע ביותר בטיעוניהם של מתנגדי הרפורמה שמציע נאמן, הוא שהפרדה בין שני התפקידים תחבל בשלטון החוק, כיוון ששרי הממשלה לא יתייחסו ברצינות הראויה לדברי היועץ המשפטי, ברגע שהאיש לא יהיה גם התובע הכללי.
מאחורי טיעון זה מסתתרת חשדנות קיצונית כלפי המנהיגות הנבחרת בישראל, כמי שרק יראת האישום הפלילי תגרום לה לפעול על פי חוק. אם היועץ המשפטי יודיע לממשלה שצעד מסויים אינו חוקי, הממשלה בכל זאת תפעל כנגד החוק, אלא אם כן היועץ הוא גם מי שעלול להעמיד לדין פלילי את השרים אם קיבלו שוחד או הטרידו מינית פקידה בלשכתם.
הגישה הזו, החושדת אפריורי בפוליטיקאים באשר הם, מסוכנת לדמוקרטיה. הדמוקרטיה חייבת להתבסס על הנחה המאמינה ברצונם הטוב של הנבחרים לשרת את העם באמונה ולכבד את החוק, ולא רק כאשר הגיליוטינה מונחת מעל ראשם.
הרפורמה שמציע יעקב נאמן תחזק את שלטון החוק בישראל. היא תייעל את רשויות החוק והאכיפה, היא תמנה אדם בכיר שכל אונו, מרצו, זמנו ומשאביו מיועדים למאבק משפטי בעבריינות למיניה ואדם אחר שכל אונו, מרצו, זמנו ומשאביו מיועדים להנחיית הממשלה כיצד לפעול על פי החוק.
הרפורמה תחזק את הדמוקרטיה, כיוון שריכוז עוצמת יתר בידי אדם אחד אינה משרתת את הדמוקרטיה ואינה מתיישבת עם תפיסה דמוקרטית. האימרה "השלטון משחית ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט," המיוחסת להיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הליברלי הלורד אקטון, שפעל בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, מזהירה מפני ריכוז כוח יתר בידי אדם אחד.
הכוח המרוכז בידי היועץ המשפטי לממשלה בישראל מוגזם, עד כדי פגיעה בדמוקרטיה. אני מעריך מאוד את מני מזוז, שהוא בעיניי אחד היועצים המשפטיים הטובים ביותר בתולדות המדינה, אך היו לנו גם מיכאל בן יאירים, (שאחרי פרישתו חתם על עצומה המסיתה לעבריינות פוליטית – סרבנות פוליטית בצה"ל) וגם בעתיד עלולים אטדים לכהן בתפקיד. הדמוקרטיה חייבת להתגונן מראש מפני ריכוז עוצמת יתר בידי אנשים כאלה, וגם בידי אנשים הגונים ומקצועיים כמזוז אין להפקיד עוצמה כזו.
ניתן להתנגד לרפורמה שמציע נאמן, אך מן הראוי להימנע מדה-לגיטימציה שלה, מהצגתה כפוגעת בשלטון החוק ומשימוש בנימוקים המעליבים את האינטיליגנציה של הציבור.
2. מותג חסר כיסוי
דן מרידור הוא מותג של תקינות פוליטית, של פוליטיקה נקייה, של יושרה. האם יש כיסוי למותג הזה?
התנהגותו בפרשת חוק משאל עם, מעוררת ספקות כבדים באשר ליושרתו.
בשנת 1999, לפני למעלה מעשר שנים, חוקקה הכנסת את החוק הידוע בכינויו "שיריון חוק הגולן". על פי חוק זה, כל נסיגה משטח שעליו חלה הריבונות הישראלית, מחייבת תמיכה של רוב חברי הכנסת ומשאל עם. יש לציין, שהחוק אינו ספציפי לגולן, אלא חל על כל שטח ריבוני של המדינה, כולל ת"א, חיפה, הגליל והנגב. מעמדם החוקי של ירושלים והגולן, עליהם הוחלה הריבונות, זהה למעמדו של כל שטח ריבוני אחר במדינה. על פי החוק שהתקבל, אי אפשר להעביר בכנסת במחטף, ברוב מקרי, החלטה על חלוקת ירושלים, על נסיגה מהגולן, על נסיגה משטחים בנגב או בוואדי ערה במסגרת "חילופי שטחים". נסיגה משטחים כאלה, לא תוכל להיעשות, אלא בתמיכת 61 ח"כים לפחות ומשאל עם.
אולם יש בחוק בעייה קטנה – מאחר ואין בישראל חוק המסדיר את כללי משאל העם, נקבע שהסעיף הנוגע למשאל עם, ייכנס לתוקף רק לאחר שהכנסת תחוקק חוק משאל עם.
במדינה מתוקנת, בבוקר שלמחרת קבלת החוק – תומכי החוק ומתנגדיו היו משתפים פעולה בחקיקת חוק משאל העם, כדי לתת תוקף לחוק הכנסת ולא להפכו למילה ריקה. אבל בישראל, עשר שנים לאחר קבלת החוק, טרם הוסדר העניין, מאחר וכל הממשלות וכל ראשי הממשלות מיזמזו את התהליך. זוהי תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית ולכנסת ישראל.
בכנסת הקודמת עברה הצעת החוק המסדירה את משאל העם בקריאה ראשונה ברוב גדול, בתמיכת הליכוד ומפלגת העבודה ורבים מחברי "קדימה". הקדמת הבחירות ופיזור הכנסת עצרו את התהליך טרם ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית. על מנת להמשיך את תהליך החקיקה בכנסת החדשה, על הכנסת להחיל עליה רציפות. ואכן, הממשלה החליטה לתמוך ברציפות. מי שעצר את המהלך היה דן מרידור, שעירער על החלטת הממשלה.
למה הוא עשה זאת? איזו סיבה יש למי שמתיימר לייצג את הפוליטיקה הנקייה, לבלום תהליך שנועד לאפשר מימושו של חוק בישראל, עשר שנים אחרי שחוקק? איזו סיבה יש למי שמתהדר בנוצות היושרה הפוליטית, למנוע את ההמשך הטבעי של תהליך חקיקה, שזכה לתמיכת רוב מאסיבי של חברי הכנסת?
החוק התובע משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני הוא הדמוקרטיה בהתגלמותה. כל מדינות האיחוד האירופי קיימו סידרה של משאלי עם לאישור כל צעד בדרך להקמת האיחוד. במדינה דמוקרטית מתוקנת – אזרחי המדינה, שהם הריבון, הם המחליטים על שינוי מצב הריבונות. קבלת חוקת האיחוד האירופי או החלת היורו כמטבע לאומית, הן פגיעה זניחה בריבונות לעומת ויתור על שטח ריבוני ומסירתו לריבונות אחרת. כנראה שמה שמובן מאליו בכל דמוקרטיה מערבית מתוקנת, אינו תקף בישראל.
אצלנו, מי שפוחדים מהבוחר, אינם בוחלים בכל תרגיל כדי למנוע מהעם את זכותו להכריע. כנראה שבעיני מרידור, סביר שממשלות שנבחרו על בסיס התחייבות לשמור על הגולן, כמו ממשלת נתניהו, ששריה ובראשם נתניהו חתמו ערב הבחירות על אמנה בה הם מתחייבים לשמור על הגולן – יפרו את התחייבותם מבלי שיידרשו לקבל את אישור העם. דן מרידור, מסתבר, סבור שניצול ציני של קוניוקטורות פוליטיות חולפות, ראוי להיות תחליף להכרעה דמוקרטית הוגנת בסוגיה מכרעת כמו נסיגה משטח ריבוני.
דן מרידור היה מזכיר הממשלה שהחילה את ריבונות ישראל על הגולן לפני 28 שנים. הוא שינה את דעתו, וזו זכותו. אין זו זכותו לנסות לפגוע בתקינות הדמוקרטית והפרלמנטארית, כשהן מפריעות למימוש דרכו החדשה.
בהתנהגותו, הורס מרידור במו ידיו את המוניטין שרכש כפוליטיקאי אמין, ומצטייר כאחרון העסקנים.
3. הסיפור שלנו [באורטל]
השנה ה-32 של אורטל נפתחת בהשקת הספר של ... שנת ה-30 – "שלושים שנים וסיפורים – קיבוץ אורטל 1978-2008". כן, זה לקח הרבה זמן, הרבה יותר מכפי שתיכננו. אבל כאשר תראו את התוצר, תסכימו שהיה כדאי להמתין.
התוצר הוא באמת מקסים – הן בתוכן והן בצורה. תוצר איכותי מאוד, מכל בחינה; נקי, מהוקצע, מקצועי מאוד. "אין פשרה על האיכות" – לדעתי זהו מוטו אורטלי מאוד.
יש דרכים שונות ליצירת ספר יובל. ניתן לבצע מחקר היסטורי מעמיק על תולדות אורטל (וראוי שמחקר כזה יעשה. מי ירים את הכפפה? כדאי שיהיה זה מישהו מן הדור השני של אורטל). ניתן לערוך ספר ראיונות עם כל חברי אורטל. אפשר להוציא ספר סוציולוגי/פסיכולוגי דוגמת ספריה של עמיה ליבליך על בית השיטה ("קיבוץ מקום") ועל גלגל ("גלגולו של מקום"). ניתן להוציא קובץ המספר את סיפורה של אורטל דרך גיליונות המידף. ניתן לכתוב את הסיפור ההיסטורי כרומן (דוגמת "הביתה" של אסף ענברי על אפיקים).
הדרך שבה בחרנו היא סיפורי החברים. ספר סיפורים אינו ספר היסטוריה קלאסי – אין הוא מחקר, אין הוא מתעד את האירועים באופן שיטתי, אין בו הבחנה בין עיקר ותפל. יש בו קריטריון אחד – מה רצו החברים לספר. כל החברים שסיפרו, סיפרו את מה שהם רצו לספר (לעתים פניתי לחברים בבקשה שיספרו על אירוע מסויים, אך רוב הסיפורים הם יוזמת המספרים).
דרך הסיפורים ניתן ללמוד על ההיסטוריה של אורטל לא פחות ואולי יותר מאשר בכל מחקר מסודר. דרך הסיפורים ניתן ללמוד על אורטל דרך החיים הממשיים של החבר והילד, כפי שנחרטו בזיכרונם של המספרים. דרך הסיפורים הקטנים של החיים, ניתן להכיר את מציאות החיים באופן שאי אפשר להכיר דרך המחקר. המודל שלי לספר, היה "כאן על פני אדמה" – הקובץ שמוקי צור ערך לפני כשלושים שנה ותיאר באמצעות סיפורים את ראשית התנועה הקיבוצית. הספר הזה הוא בעיניי ספר היסוד בהכרת תולדות הקיבוץ. כאשר אני מלמד ומרצה על תולדות הקיבוץ, אין לי מקור טוב יותר מהספר הזה.
אחד הלבטים שלי היה האם להוסיף לספר מבוא ובו סקירה היסטורית, האם לכתוב כמה מילות מבוא על כל אחד משעריו. בסופו של דבר נמנעתי מכך, כדי לשמור על טהרת הסוגה שלו כספר סיפורים. וכך הספר מורכב מ-255 סיפורים (ושירים) של 102 מספרים – חברים, תושבים, בני נוער וכמה "לשעברים". ממילון אורטלי עברי ובו למעלה מ-250 ערכים, המתעדים את שפתה של אורטל לדורותיה – את המונחים והמושגים של הקהילה. מ-245 תמונות מחיי אורטל, אחדות מהן תמונות של מסמכים בעלי ערך היסטורי.
המרקם הזה מעביר את הסיפור שלנו בצורה הטובה ביותר. הסיפורים סווגו על פי נושאים ומופיעים בשערים: סיפורי ראשית אורטל, סיפורי גרעינים, סיפורי שכול ואבלות, סיפורי המאבק, סיפורי הווי ותרבות, סיפורי בעלי תפקידים, סיפורי קליטה, סיפורי זוגיות, סיפורי חורף, סיפורי משפחה, סיפורי ילדות ונעורים, סיפורי עבודה וענפים, סיפורי כלבים, סיפורי מילואים. שער נוסף הוא שער של שירים מן ההיסטוריה התרבותית של אורטל והמילון מקנח את הספר.
העיקרון המרכזי של העריכה היה האוטנטיות – מינימום עריכה ושמירה על הסגנון האוטנטי של מספר הסיפור. העריכה הייתה בעיקר עריכה לשונית, כדי לשמור על רמה נאותה של הספר ועל כבודו של המספר. אני חייב לציין שלא היה אפילו סיפור אחד שגרם להתלבטות האם הסיפור ראוי לדפוס (מבחינת לשון הרע, רכילות פוגעת וכו').
במטרה מרכזית אחת שהצבנו בפנינו לא הצלחנו לעמוד – שכל אחד ואחד מהחברים יספר לפחות סיפור אחד. את החסר השלמנו בתמונות. הקושי הגדול ביותר בתהליך היה איסוף התמונות, אך בסופו של דבר התמונות נפלאות ומקיפות, משלימות את הסיפורים ומספרות בדרכן הוויזואלית את סיפורה של אורטל ואת סיפורם של החברים.
סקופ! בספר ניתן לראות אותי רזה, אבל חיימון עוד יותר רזה. את נתן ג' שעיר, אך שגב עוד יותר שעיר. את רפי עם זקן, אולם את נקש עם זקן הרבה יותר גדול. ושלא לדבר על כמה מצעירינו המגודלים שמסתבר שהיו פעם תינוקות ופעוטות.
"שלושים שנים וסיפורים" הוא יצירה קולקטיבית של הקהילה האורטלית – זה יופיו וזו גדולתו. התהליך הממושך ורב המשתתפים של יצירתו, הוא תהליך חברתי ותרבותי רב חשיבות. תהליך זה כלל גם שלושה ערבי תרבות מוצלחים – שלושה ערבי סיפורים, שניים של כלל הציבור ואחד של צעירי אורטל. השקת הספר וחלוקתו יהיו גולת הכותרת של המהלך.
אני בטוח שקריאת הסיפורים תעורר אצל החברים זיכרונות ותציף סיפורים נוספים. אשמח מאוד לקבל סיפורים נוספים – כתובים או בע"פ (ואני אעלה על הכתב). מה נעשה עם אותם סיפורים? כעת איני יודע, אך אני מבטיח שנמצא את הדרך לתת להם ביטוי.
בפרק התודות, אני מודה בראש ובראשונה לכם – 102 מספרי הסיפורים, שיצרתם את הספר. לכל מי שנתנו תמונות (רוב התמונות לא נכנסו בסופו של דבר, אך כל מי שעזר לבנות את מאגר התמונות שמתוכו בחרנו את המתאימות, סייע מאוד ליצירת הספר).
תודה לחברי המערכת המורחבת שנפגשה בראשית הדרך וקיבלה את ההחלטות העקרוניות על פיהן הספר נערך.
והתודה העיקרית לחבריי למערכת הפעילה:
לסמדר, שליקטה סיפורים רבים והעלתה אותם על הכתב, שהייתה שותפה בעריכה ובכל ההחלטות ושהובילה את מיזם המילון האורטלי עברי.
לתדהר, שאספה את התמונות, ראיינה חברים ואספה סיפורים והייתה שותפה ופעילה בכל משימה שנדרשה.
לנועה ג"פ על העריכה הגראפית המוצלחת כל כך.
לרינה – מפיקת הספר, שהובילה את כל המהלכים הטכניים, מרגע שהסתיימה העריכה המילולית ועד שהספר יצא מהדפוס.
4. אולמרט הוא ראוי להדחה
אולמרט הודח כיוון שהוא מושחת. הוא ראוי להדחה גם בגלל מדיניותו, שעקפה את מרצ משמאל ובגלל הדרך הקלוקלת בה ניהל את מלחמת לבנון השנייה (מלחמה צודקת שנוהלה באופן מחפיר). וההסתה בארה"ב [גיליון 486] אינה נגדו, אלא הוא כלי להסתה נגד מדינת ישראל. העובדה שדווקא הוא, הוותרן והפייסן מכולם הינו מושא להסתה, מעידה על כך שגם יוניות מטורפת אינה מגן מפני שונאי ישראל.
מָשָה מִנִּבְכֵי חוּלְשוֹנוֹ
מאת משה ברק
פרק י"ט
טִיף
תערובת הרוטב, השמן, ושאר תבלינים במנותינו, אמורה לתבל את מזוננו. אך חלק ניכר ממנה מתנקז אל תחתית הצלחת, ומתגלה רק לאחר שסיימנו לאכול את המזון שהיה עליה. עתה אין זה כבר נוזל התיבול בו תיבלנו בראשית הארוחה. כי אם תערובת שלו בנוזלי המזונות השונים אותם פגש בדרך. וטעמו שונה. ככל הנראה זוהי תמצית טעם הארוחה – לטובה.
נוזל טעים זה אינו נלכד במזלגנו, ואפילו בכפית קשה לאסוף אותו. בנסיבות אלה מצאו ילדי העולם, כי הדרך הבטוחה והטעימה ביותר לרוות גם מעדן אהוב זה, היא בטבילת חלק מפרוסת לחם בנוזל ו"ניגובו" עד שנספג כליל ומותיר צלחת יבשה. הילדים הירשו לעצמם "מנהג בלתי מנומס" זה של "אכילה בידיים" כשההורים לא היו בבית. הורים טובים הרשו לפעמים ניגוב זה, בארוחות שלא היו בהם.... אורחים.
כ"בוגרים" נאלצנו להיפרד מנוהג מרגש זה, מאחר שנחשב ל"בלתי מנומס", מכיוון שהפגין גם קמצנות בכך שאכלו עד הטיפה האחרונה. כי הנימוס כידוע מחייב להשאיר משהו מהאוכל בצלחת... הסתפקנו בכך שניגבנו בלחם כשאכלנו לבדנו, כדי שילדינו לא יראו אותנו בשעת מעשה, ויגידו לעצמם: "הורינו משקרים. דורשים מאיתנו לאכול במזלג, והם אוכלים בידיים..."
כך היה עד שאימצנו את אכילת החומוס לפי המסורת הערבית, בה אין מזלג, מחזיקים בפיתה, ו"מנגבים" וזה היה פתח הצלה "מנומס". כל המכובדים שרצו להזדהות עם מנהגי עם הארץ, התנסו ב"ניגוב" חומוס. הרגל זה בישר את ראשית "השחרור" מכבלי הנימוס האירופי ומזלגו. כי עם הפיתה ביד תוך ויתור זה על המזלג קל להנהיג בהדרגה גם את ניגוב הנוזל ששקע מהמזון ונותר בצלחת.
איך נקרא לנוזל זה ?
השם "רוטב" נכון בחלקו. כי הוא שם הנוזלים המתאבנים, החמים או הקרים, שהכנו מראש, ויצקנו בכמות הולמת על המאכלים בצלחת. אך רוטב זה שהגיע לתחתית הצלחת הוא כבר אינו רוטב, אלא תערובת שלו בנוזלי המזונות שפגש בדרכו.
אין זה גם "מיץ", כי הרוטב הוא תבשיל, ונוזלי המזון לא מוצו במסחטה, אלא פשוט טפטפו והסתפחו אל הרוטב שיצקנו. לכן ראוי לדעתי לקרוא לנוזל זה בשם "טיף". זה המונח ל"טפטוף" בתלמוד, אצל רש"י, ביאליק ועוד. כיום "טיף" אינו קיים כמעט בשפה השגורה, כי אומרים "טיפה". על כן נוכל לאמץ למשקע הנוזלי הנותר בצלחת את המילה "טיף" כשם עצם, ואפילו כשם פועל בגזרת ע"ו למשל: "הגולָש הֵטיף (טפטף) לתחתית הצלחת טיף חום טעים."
גבת
אהוד: בילדותי בשנות ה-40 במושבה לא היכרנו את החומוס, שפרץ לתפריטנו בעיקר אחרי 48', אבל מעולם לא התביישו הורינו ולא התביישנו אנחנו לנגב בלחם את ציר או רוטב הסלט הארצישראלי שלנו וגם את ציר הגולש והצלי, וגם סתם שמן זית בצלחת, לפעמים עם טיפות לימון, פרוסות בצל וגבינת עיזים לבנה. יופי של ניגוב!
ולא רק זה – אלא שכל מי שנלחם בצלי העוף במזלג ובסכין נתכבד לשמוע כי חלקי עוף אוכלים בידיים גם הלורדים האנגליים! אני מסכים שהמילים רוטב וציר קצת מבלבלות ורב-משמעיות, אבל הטיף לא ניראה לי מוצלח.
כניראה שבמשפחות הפועלים המעודנות בקריית חיים ובקיבוץ אכלו רק בסכין, מזלג וכף – ומעולם לא טבלו פתם בצלחת בפני הילדים – כמו שנהגו האיכרים הפרימיטיביים וילדיהם בפתח תקווה, ולכן עד היום אנחנו שומעים בבית הערות על מוצאנו הנחות לעומת נימוסי האריסטוקרטיה בקריית חיים.
כאן מתקיים המערב הפרוע בכבישים
שלום רב לך אהוד,
למכתבו של מר בן חורין [גיליון 486] ותגובתך על הנושא: בגידתן של ממשלות ישראל לדורותיהן בנהגים ובאזרחי ישראל נמשכת. הממשלה גובה סכומי עתק מבעלי הרכב בתואנה שיש לספק להם תשתית ועל כן ישלמו מיסים שנתיים על הרכב. נוטלים את הכספים – ומשקיעים בתשתיות הדרכים רק חלק מזערי מהם. היתר אנו רואים לאן הולך. התירוצים הנלוזים של שרי התחבורה מדי פעם, שהמס על הרכב הוא ככל מס – זוהי זריית חול בעיניים. כי מי שקונה לאשתו טבעת יהלום במאה אלף שקלים, שילם ודי. אך מי שקונה מכונית באותו הסכום נחלב עוד ועוד בתירוצים שלא יחסרו.
גם אין מה להשוות את מה שקורה בחו"ל למה שיש בארץ. הכבישים הצרים שם מתאימים לאוכלוסייה. כאן מתקיים המערב הפרוע בכבישים. את התופעות המכוערות בעבירות התנועה כאן אתה לא רואה בחו"ל בדרך כלל. אי הסבלנות והסובלנות כלפי הזולת, צפצוף על כל החוקים, והיעלמותם של שוטרי התנועה והפקחים כמעט כליל מכבישי ישראל.
כך שבן חורין צודק, אלא ששום דבר לא יעזור, וכפי שאמר היינריך היינה "ככל שהדברים משתנים כך הם נשארים כפי שהיו."
בברכה,
י"ז
ספי סגל: לא, אתה הוא הטועה!
אהוד: אתה טועה [גיליון 486]. בעיותיה אלה של ישראל הן קודם כל באשמת השעיר לעזאזל אהוד אולמרט, ראש ממשלתה המודח, העומד כיום למשפט על חלקו במלחמת לבנון השנייה, בהשמדת הכור הגרעיני בסוריה ובמאבק בטרור החמאסי במבצע "עופרת יצוקה". הרה"מ הזה הודח בעזרתם של מבקר המדינה, היועץ המשפטי, עיתון "הארץ", חסאן נסראללה והחינמון "ישראל היום" של המיליארדר תומך נתניהו שלדון אדלסון. אך מאחר שזיכרו של אולמרט הולך ונשכח, יש לשער שבקרוב ימלא את תפקיד השעיר לעזאזל ראש הממשלה הנוכחי נתניהו – וזאת לפי הכלל שהאוייבים הגדולים ביותר של ישראל הם צמרת הנהגתה, ובפרט ראשי הממשלות שלה.
ספי סגל: לא, אתה הוא הטועה.
א. אולמרט נשאר על כיסאו למרות וינוגרד ולמרות מלחמת לבנון, ומשפטיו הם בגין שחיתותו לכאורה. הוא "הרוויח" את מבקר המדינה ואת היועץ המשפטי, אם כי אי אפשר להגיד שזה היה ביושר. כדי לדעת עד כמה היה מושחת כדאי לך לקרוא את "זעקי ארץ מושחתת" של השמאלן ארי אבנרי.
ב. להדחת אולמרט אין כל קשר ל"עופרת יצוקה": הפוליטיקאי שגרם להדחתו – ברק, הוא "מיסטר עופרת יצוקה".
ג. לאולמרט היתה תמיכה אדירה של ידיעות אחרונות, שלושת ערוצי הטלוויזיה, גלי צה"ל, רשת ב' ורוב הזמן – גם מעריב, הארץ, וישראל היום, אהוד? נו, באמת!
ד. נתניהו איננו שעיר לעזאזל. מטרת המתקפה הבינלאומית עליו היא להביא להדחתו כדי שליבני וברק ביחד יגישו את ראשינו – גם שלך – לערבים על מגש של כסף.
אני תוהה אם תפרסם את דבריי אלה.
אהוד: אני שמח שהבנת את האירוניה שבדבריי, ותוהה אם דבריך נכתבו באירוניה או ברצינות.
משה הכהן: 4 מכתבים
מכובדי,
כבר משעות הבוקר המוקדמות מתבשרים אנו היום, 27/10/2009, בראש כל מהדורות החדשות ובקול תרועה – שלפי דו"ח "אמנסטי" ישראל מפלה את הפלסטינים בחלוקת מים לטובת המתנחלים. אז מה אם השר עוזי לנדאו הכחיש טענה זו מכול וכול והגדיר אותה "שקרית".
התקשורת שלנו לא תחמיץ הזדמות פז להלקאה עצמית ומתן תהודה למקטרגים עלינו רק כדי להסית נגד המתנחלים. למה יש לנו תקשורת כזו? האם לא היה די בכך לו היו מביאים את הידיעה הזו בתוך מהדורת החדשות ולא בראשה? וכמובן, מכחישים אנשי התקשורת שהם "מגויסים" וטוענים שהם הוגנים לחלוטין, נו באמת.
מכובדי,
בעקבות פסק הדין במשפט השוטרים העבריינים מנהריה, התעורר אצלנו ויכוח חריף בעד ונגד פסק הדין המרשיע.
אבל מעבר לוויכוח על פסק הדין מתעוררת שאלה קשה ומדאיגה: איך זה המשטרה חסרת אונים לחלוטין ואינה מסוגלת להגן על שוטרים מאויימים על ידי אנשי העולם התחתון? איך זה אין לשוטרים כלים חוקיים לפעול נגד הפשע ועליהם להיזקק לאמצעים לא חוקיים כדי להגן על בני משפחותיהם? עד כדי כך קצרה ידו של החוק? זו השאלה המדאיגה. משטרה שאינה מסוגלת להגן על שוטריה איך תוכל להגן על האזרח? זהו מצב מביך ביותר ועל הרשויות לתת תשובות על כך. מי מגן עלינו?
מכובדי,
בכל מקום בעולם נמדד מנהיג בחוסן מעמדו הציבורי והפוליטי, והשפעתו גוברת עם התחזקות מעמדו.
רק באזורנו יש מצב שמנהיג מגביר אמנם את השפעתו ככל שמעמדו מתחזק, אך עוד יותר כאשר מעמדו נחלש. אין אפס. כאשר אבו מאזן מתחזק, נדרשים אנו לבוא לקראתו ולעשות "מחוות בונות אמון" (קרי ויתורים לפלסטינים המְסכנים את ביטחוננו), אך ראה זה פלא, כאשר נחלש אבו מאזן ומעמדו מתערער והוא מאיים להתפטר, כפי שהוא עושה עכשיו, גובר עוד יותר הלחץ על ישראל לוויתורים "כדי לחזק את אבו מאזן." וככל שהוא חלש יותר ולא מקובל על בני עמו, הוא משוטט ברחבי העולם, מתחבק עם שועי עולם ומשמיץ ומאשים את ישראל מעל כל במה.
מה הערך להסכמים עם מנהיג חלש ולא מקובל על עמו? לא ראיתי אח ורע לזילזול כזה באינטליגנציה הלאומית, דרישה לחזק את האויב!? – כפי שנוהגים כלפי ישראל. כך או כך רק ישראל צריכה לוותר. עושים מאיתנו צחוק. צריך להפסיק את המשחק המביש הזה שמשחקים בנו נשיא ארה"ב ושרת החוץ שלו. הסכם עם אבו מאזן החלש אינו שווה את הנייר עליו הוא כתוב וודאי אינו שווה ויתורים על חשבון ביטחוננו.
מכובדי,
הדעה המקובלת הייתה שתפקידה של התקשורת הוא לספק מידע לציבור, אך הנה רואים אנו שרשתות השידור הופכות למשרדים ליחסי ציבור המובילים קמפיינים לקידום האג'נדה החביבה על השדרנים, על חשבון הציבור.
בתקופה האחרונה הפכה רשת ב' הממלכתית למשרד פירסום למען "הפליטים המסכנים" הבלתי חוקיים מאפריקה ולמניעת גירושם מישראל.
הם מנופפים ברמה בנימוק של שמירה על "דמותה המוסרית של ישראל".
תמהני, ממתי שמירה על החוק, כדרכה של כל מדינה מתוקנת, פוגעת בדמותה המוסרית?
המובילה הלוחמנית ביותר של מסע זה היא קרן נויבך, שאינה מרפה מהנושא ומגייסת את רשת ב' הממלכתית לקידום האג'נדה שלה מבלי לתת ביטוי נאות לדעות אחרות. זו פגיעה בדמוקרטיה שבשמה כביכול התקשורת מגויסת.
המסתננים הבלתי חוקיים גורמים נזק חמור למדינה ולחברה, וכל בר-דעת מבין זאת, ואין שום סיבה לא להחיל עליהם את חוקי המדינה.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
רון וייס: הפלסטינים אשמים בכול?
סופר נידח שלום,
במאמרו "ברוך הנותן לאדם דעת..." (גיליון 486), חיים אנלין מטיל את כל האשמה לכישלון הסכם אוסלו (שנחתם ב-1994) על הפלסטינים. כמו ילד בגן, העולם של אנלין מחולק לשחור וללבן. כמה נוח להתעלם מהטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. כמה נוח להתעלם מרצח יצחק רבין על-ידי יהודי. הבנייה בהתנחלויות לא פסקה ולו לרגע. הן נתניהו והן אהוד ברק סירבו לבצע את הפעימה השלישית לה היו מחוייבים לפי הסכם אוסלו וסירבו לקיים את סעיף הבוררות שנועד לגשר על חילוקי דעות בביצוע ההסכם. אבל אצל חיים אנלין הכול פשוט וברור:
הים הוא אותו ים והפלסטינים אשמים בכול. נתניהו, ליברמן ואהוד ברק כמהים לשלום ויעשו הכול כדי להגיע לשלום. מי יגול עפר מעינינו? חיים אנלין!
רון וייס
רמת גן
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי.
2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* הפושע הבינלאומי גאידמק נידון בצרפת לשש שנות מאסר, ובארץ עומדת נגדו תביעה משפטית על הלבנת הון שעונשה עלול אף הוא להיות מאסר ממושך. בקשו ממני סליחה, אתם, המטומטמים ונרפי השכל, שבעת מלחמת לבנון השנייה שפכתם דליים של חרא על אהוד אולמרט ועל ממשלתו – ובמקביל לא הפסקתם להלל מולם את הנוכל גאידמק (כך קראתי לו ב"חדשות בן עזר" מלכתחילה) ולהציב את הקמפיין הפוטיומקיני שלו כדוגמא לדרך שבה ממשלת ישראל היתה צריכה כביכול לנהוג! – מטומטמים כבר אמרתי? – אבל איש מכם לא יבקש ממני סליחה. אני מכיר אתכם. עולה לכם בבריאות להודות שהייתם מטומטמים.
* עם צאתו לאור של אלבום גוטמן מאת אהוד בן עזר במהדורה מהודרת בתרגום רוסי בהוצאת מודן, נערך אתמול, 28.10, ערב חגיגי לאלבום בית התרבות הרוסית ברחוב גאולה בתל אביב. רינה ז'ק, היוזמת של המהדורה הרוסית, הינחתה את הערב, המתרגם אפריים באוך הציג אותו לקהל דובר הרוסית ותירגם את דברי עורך האלבום, אהוד בן עזר, שהירצה על נחום גוטמן והביע תקווה שבקרוב תצא גם מהדורה אנגלית של האלבום. מנהל המרכז ד"ר אלכסנדר קיריוקוב חתם את הערב בדבריו. הוצגו גם שני סרטים קצרים על גוטמן – של יונה זרצקי ושל שולי אשל. לרבים בקהל היתה זו פגישה ראשונה עם אחד מגדולי צייריה של ארץ-ישראל, שזכה בפרס ישראל לספרות ילדים אך לא לציור.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,248 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-119 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,996 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,015 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,216 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו חינם לנמענים 6,528 קבצים נפרדים שאינם מכתב עיתי
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל