הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 486

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני ח' בחשון תש"ע, 26 באוקטובר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

 

עוד בגיליון:  שמואל יריב, כלניות.

יוסף דוריאל: הם לא למדו כלום משגיאתם ההרסנית באיראן. 30 שנה של גידול המפלצת החומיי ניסטית באיראן לא לימדו כלום את מנהיגי העולם החופשי. הם חוזרים על אותה השגיאה עם טורקיה.

ליטמן מור: מלחמת אחים בגיטו וילנה?

מרדכי בן חורין: 'כבישים קטלניים' והשחיתות הציבורית.

אורי הייטנר: 1. "יום רבין" אלטרנטיבי. 2. שדה הקרב של אהוד אולמרט.

רות ירדני כץ: מאז ועד היום.

משה גרנות: בשולי החוק על הטרדה מינית.

יוסי גמזו: אֵצֶל אָדוֹן עַבּוּדִי, בֶּחָצֵר.

יוסי אחימאיר: בלוני השלום שהופרחו לפני 15 שנה.

משה כהן: עכשיו נתניהו אשם.

ד"ר ג'באר ג'מאל אלדין: מתי יתבהר ליל החשיכה האינסופי? (שיר מעיראק)

 תרגום: יוסף פשה, עיבוד לעברית: אוסי רז.

נעמן כהן: אנטי-שמיות יהודים וערבים כשרים.

רון סואן: ישראל פיספסה את ההזדמנות להיות חברה נאורה מערבית שיוויונית בקנה המידה האירופאי שאליו שאפנו.

איליה בר זאב: שִׁבעים למלחמת העולם ה-2 (תאריכים).

אייל זמיר: מי לא הוזמן?

חיים אנלין: "ברוך החונן לאדם דעת ונותן לאנוש בינה" – גם אם באיחור.

 

 

 

 

 

* * *

שמואל יריב

כלניות

האהבה לתיאטרון באה לי מאבא. בעודנו ילדים הוא נהג לקחת את אחותי ואותי להצגות תיאטרון. את ההצגה הראשונה ראיתי בכיתה א. יום אחד שב אבא מעבודתו ובישר לנו כי קנה כרטיסים להצגה 'מסעות בנימין השלישי' של מנדלי מוכר ספרים, וכי זו הצגה יומית בתיאטרון של ממש, תיאטרון 'אוהל', ובעוד חמישה ימים ניסע לתל אביב לראות את ההצגה.

עד להצגה התקשינו אחותי ואני, להירדם בלילות. לא יכולנו להתרכז בשיעורי הבית ולא חדלנו להרהר ולשוחח על ההצגה הממתינה לנו באוהל. ציפינו לראות הצגת תיאטרון באוהל בד, כמו אוהלי הקרקס הנודדים שכבר הכרנו.

 

מאושרים ולבושים בבגדי חג הגענו אחר-הצוהריים לאולם התיאטרון בלב תל-אביב. זה היה בניין לְבֵנִים גדל מידות, מפואר ומהודר, שאין דומה לו במושבה שלנו. ישבנו על המושבים הרכים באולם. מאיר מרגלית שיחק בתפקיד בנימין השלישי ויעקב שחורי בתפקיד סֶנדֶרל בן-זוגו למסעות.

 

שני הגוצים נעים על הבמה המסתובבת, צועדים והולכים לעבר נהר-הַסַּמְבָּטְיוֹן. מטרתם למצוא את בני עשרת-השבטים הגולים מעבר לנהר, לגאול אותם ולהוליכם לארץ-ישראל. את נהר-הַסַּמְבָּטְיוֹן אין רואים על הבימה, אבל בנימין מספר לסֶנדֶרל שהנהר גועש ורותח שישה ימים בשבוע ואינו מאפשר לבני אדם לחצותו - לא בשחייה, לא בשיט, אף לא באוניות מלחמה. רק מערב שבת ועד צאתה הנהר נח מזעפו. בנימין מספר, מאיר מרגלית מבטא את המילים בקולו העמוק, מגלגל אותיות גרוניות במבטא המיוחד לו, תערובת של היגוי סלווי ומזרחי. אותיות ה"א מנ-הר הַ-סַּמְבָּ-טְיוֹן" נֶהְגּוֹת מגרונו כאל"ף, ואת הטי"ת הוא מבטא כמי שפולט מפיו את כול מי הנהר. ואני יושב באולם ושומע את קולות המים הזורמים בשצף קצף, רואה בדמיוני את גלי הנהר הזועף, חש שאני נרטב מהטיפות הניתזות מתוך זרם המים האדיר. וכשהנהר נח מזעפו בערב שבת, אני רואה מעברו השני את אחֵינו, בני עשרת-השבטים, ניצבים על החוף, אוחזים זה בזה, תרמיליהם על גבם, פניהם חרושי געגועים לארץ ישראל, והם מושיטים את ידיהם לעבר הקהל היושב באולם וזועקים: "הוציאונו מכאן! גאלו אותנו מן הגלות האפלה והוליכו אותנו לארץ הקודש! קחו אותנו לארץ המובטחת שממנה גלו אבותינו!" הזעקה הזאת מהדהדת במוחי אף שאינה נשמעת על הבימה אלא מסופרת לסֶנדֶרל מפיו של בנימין. על הבימה צועדים שני השחקנים, שני יהודים עלובי-מראה וקטני-קומה, קפוטותיהם בלויות, פאותיהם הארוכות מקפצות עם כל צעד מצעדיהם וציציות טליתותיהם מתנועעות ברוח השורקת, הנושבת מעליהם. תחת שמיים קודרים, אי-שם בגולה המושלגת הלוטה באפלה, מסתובבים שני יהודים בעלי אמונה בלתי ניצחת בבואו הקרוב של המשיח ובגאולה הקרבה של עם ישראל, משדרים אל עבר אולם התיאטרון את כיסופיהם העצומים לעלות לארץ-ישראל ולהעלות עמם את עשרת השבטים. נשותיהם העגונות מהלכות על הבימה אבלות וחפויות ראש ומחפשות את בעליהן, וכשהבעלים נמצאים האחת נוזפת בבעלה, האחרת מכה בו בחזקה, והכול כדי להרחיק מלבותיהם את חלום הגאולה.

 

הימים ימי שלטון האימפריה הבריטית בפלסטינה, ואני, הילד הקטן, יליד מושבת ביל"ויים, יושב באולם התיאטרון שבלב העיר העברית הראשונה תל-אביב, משתוקק להיגאל ולראות בגאולתם של עשרת השבטים ובעלייתם לארץ-ישראל עם שאר פזורי עמנו. כשתמה ההצגה המסך יורד לאיטו וקטיפה כחולה מפרידה בין הגולה, שקיומה על הבימה לא פסק בראשי ובין הקהל המריע באולם.

 

התכוונו לשוב לביתנו, והנה התברר שאנחנו נתונים בסגר בתוך תל אביב והדרכים חסומות, כי במשך מאה וחמישים הדקות שבהן התכרבלנו באווירת הסמבטיון התרחשו כמה אירועים בארץ-ישראל: אוניית מעפילים ניסתה לעגון בנמל מאולתר; כדי להסיח את דעתם של השליטים הבריטים, התפוצצו פצצות בכמה תחנות משטרה ברחבי הארץ; והנציב העליון הבריטי גזר עוצר בערים ועוצר בדרכים.

חשבנו איפה נישן. אבא ואימא התלבטו. אחותי ואני התווכחנו. עלה בדעתי שנקים אוהל על חוף הים של תל-אביב. נקים אוהל של ברזנט אמתי, מוט עץ יתנשא בטבורו ויזקיף את תקרתו, ומסביב לו נתקע בחולות יתדות עץ קטנים, ואליהן נקשור בחבל את קצות הבד, כמו שראינו במאהל מעפילים שהסתתרו מעיני החיילים הבריטים בסבך הפרדסים שבקצה המושבה. אבל לא היה לנו ברזנט, גם לא יתדות וחבלים. טלפונים כמעט ולא היו בתל-אביב באותם הימים, ואבא נאלץ להתרוצץ בין בתי-מלון עד שמצא בשבילנו מקום לינה.

 

בעקבות הצו של הוד מעלתו הנציב העליון פסקה תנועת האוטובוסים בתוככי תל-אביב בשעה שהשמש עדיין עמדה בשמיים, ונאלצנו לצאת למסע-רגלי מבית התיאטרון לעבר בית-המלון שעל שפת הים. מרחוב פינסקר צעדנו לאורך רחוב אלנבי, בעיני הילד שלי - הרחוב היפה ביותר בארץ ישראל. בימים רגילים הרחוב הזה שקק חיים, אוטובוסים ומכוניות דהרו בו, ובכיכרותיו ניצבו שוטרים וכיוונו את התנועה בתנועות ידיהם. המדרכות שמשני צדי הכביש היו רחבות לעומת מדרכות אחרות שהכרתי. בימים רגילים גדשו את המדרכות הללו המוני אדם. שלא כחלוצים בקיבוצים ושלא כפועלים במושבות היו רוב אנשי העיר הדורי לבוש. הם צעדו בניחותא, שוחחו זה עם זה, עצרו ליד חלונות הראווה והתבוננו בחפצים שהוצעו למכירה. ברחוב זה היו כל הבניינים הגבוהים של תל אביב, החנויות המפוארות, בתי-הקפה הגדולים, מרכזי הבנקים, משרדי עורכי-הדין החשובים – כל אותן אטרקציות בעלות ניחוח עירוני שעשו את העיר העברית הראשונה למטרופולין וייחדו אותה מן המושבות והקיבוצים. בסך הכול היו בתל-אביב של אותם ימים כמאה וארבעים אלף תושבים, וגורדי השחקים היחידים היו בני שלוש או ארבע קומות.

באותו מסע-רגלי היה מראה הרחוב עגום. לא ראינו אוטובוסים. הבניינים הגבוהים כמו נכפפה קומתם, החנויות היו נעולות על בריח, חלונות הראווה היו מוגפים כמו מסתירים את פניהם מחמת בושה, בתי הקפה היו חשוכים כמו משתתפים בצערם של בלייני העיר. אנשים אובדי עצות התרוצצו על המדרכות, מחפשים מחסה לליל-העוצר הקרב. בעוד כחצי שעה תשקע השמש, ומרה תהיה אחריתו של מי שיימצא ברחוב. כדור עופרת עלול לגדוע את חייו.

על הכביש הייתה תנועה בלתי פוסקת של כלי רכב צבאיים המסיעים חיילים בריטים חמורי סבר, לבושים מדי חאקי, לראשיהם כומתות אדומות ונשקם דרוך בידיהם. הנהגים הצבאיים לא נזהרו בהולכי הרגל ולא התייחסו אליהם בנימוס. תהיתי מה צפוי למי שינסה להוריד את כף רגלו מן המדרכה ולהניחה על הכביש כדי לחצותו. אבא ואימא דחפו אותנו לצעוד בצד המדרכה ליד הבתים. "הנהגים השיכורים הללו עלולים לטפס עם רכבם על המדרכה," הזהיר אותנו אבא. "כבר קרו מקרים בתל אביב שרכב צבאי עלה על המדרכה ובדרך אגב דרס הולכי-רגל מסכנים."

יפות כול כך נראו בעיניי כומתות החיילים, ובמיוחד נמשכתי לצבען האדום שהזכיר לי פרחי כלניות. יפים כול כך נראו בעיניי החיילים הצעירים בהירי העור, ששיער זהוב קצוץ ועיניים כחולות בצבצו מתחת לכומתותיהם.

הייתי ילד שמנמן וכבד תנועה. כמעט לא היו לי חברים, כיוון שילדי המושבה ראו בי עוף מוזר. לא הייתי מסוגל להשתתף במשחקי הבנים, כי בדרך-כלל הם לֻוו בריצות. רציתי להיות חייל עם כומתה אדומה. רציתי להתחבר לחיילים הבריטים החזקים. רציתי להיראות כמו החיילים שהסתובבו ברחובות המושבה שלנו. יראתי מפניהם ושאפתי לקרבתם. לא הכרתי צבא עברי. ליהודים לא היה אז צבא. הכרתי בחורים צעירים מבני המושבה ששירתו בהגנה, בפלמ"ח, באצ"ל או בלח"י, אבל הם לא נראו כמו חיילים. הם נחשבו לטרוריסטים, ללוחמי מחתרת או לפורשים. הם לא לבשו מדים אלא בגדים מרופטים, גם לא חבשו כומתות אדומות. כול אחד מהם היה עסוק בענייני פרנסה, ולולא הרכילות במושבה שגילתה טפח מפעילויותיהם המחתרתיות, לא הייתי מקשר בינם לבין פעילות צבאית. הם לא היו יפים בעיניי ולא שאפתי להידמות להם. בכל ערב התפללתי לאלוהים שבשנתי יהפוך את גופי העגלגל לגוף תמיר, שרירי וחסון כגוף של חייל בריטי. גם התפללתי לאלוהים שיעניק לי אומץ, קשיחות ולב אכזר כראוי לחייל בריטי. על משכבי בלילות חלמתי שאני משרת בצבא הוד מלכותו וחובש כומתה אדומה.

 

בעודנו צועדים לעבר בית-המלון עלה טנדר-צבאי על המדרכה, נעמד באלכסון וחסם את דרכם של הולכי הרגל. לטנדר החונה על המדרכה הצטרפה מכונית קטנה מפוארת ובה שני קצינים משופמים מכוערים. הם נראו נחושים עד אימה בדעתם לעצור את ההולכים, בוטחים בצדקתם, שלמים עם עצמם ומרוצים ממעשיהם. מדיהם היו מגוהצים להפליא, מעוטרים דרגות זהב ועל ראשיהם מצחיות מלכותיות – שצבען לא אדום ולכן לא אהבתי אותם – ובידיהם גיליונות נייר עם רשימות של יהודים מבוקשים. מן הטנדר קפצו כמה חיילים ונחלקו לשתי קבוצות. החיילים שבקבוצה האחת פנו אל הצועדים וביקשו שכל אדם מבוגר ימסור להם את תעודת הזהות שלו לביקורת. את התעודות העבירו לקצינים שישבו במכונית, ושם בדקו אם שמות בעלי התעודות מופיעים ברשימות המבוקשים. חיילי הקבוצה האחרת עמדו לצד אוספי התעודות ובידיהם נשק דרוך. חיילים אחדים נשארו יושבים בטנדר, גם הם מחזיקים נשק דרוך.

אבא ואימא עמדו בתור. אחותי נצמדה אליהם. אני נטשתי אותם, צעדתי לעבר הטנדר וממרחק מה נפנפתי בידי בברכת שלום לעבר החיילים שבתוכו. תחילה הם הסתכלו בי בחשדנות, וכמה מהם אף הרימו את כלי נשקם לעברי. אלא שחיוכי כבש את לבו של אחד החיילים והוא סימן לי בידו להתקרב אליו. משהתקרבתי, חשתי בצחנת האלכוהול שעלתה מפיות החיילים. אחת מידיו של החייל אחזה במעקה הטנדר. למרות הריח האיום הצמדתי את שפתיי לידו ונשקתי אותה. כנראה, הדבר מצא חן בעיניו, כי הוא פתח את פיו ואמר משהו באנגלית. המילה היחידה שידעתי לענות לו הייתה יֶס. הוא ליטף את שיער ראשי, ואני שבתי ונישקתי את ידו. רציתי לחבוש את הכומתה שלו ולא ידעתי איך לומר לו. הצבעתי באצבעי על הכומתה והנחתי את כף ידי על ראשי. כנראה, הבין את כוונתי. ייתכן שמישהו מחבריו הבין. כולם החלו לחייך לעברי ולשוחח זה עם זה, מצביעים עליי ועל הכומתות שעל ראשיהם. אילו הייתי עומד לידם עוד דקה אחת, ייתכן שהייתי זוכה לחבוש כומתה אדומה. אלא שבאותו רגע קרבה אליי אימא, וגררה אותי משם בכוח. כשסובבתי את ראשי ראיתי את החייל שלי מנפנף לעברי בכומתתו.

 

באותו ערב היינו מסוגרים בתוך בית המלון. הוריי פגשו אנשים ושוחחו אתם אל תוך הלילה. אחותי בילתה בנעימים בחברת ילדות בנות גילה שפגשה שם. אני חשתי עצמי כמי שנמצא בכלא. לא התחברתי לילדים האחרים שנתקעו שם כמונו ולא מצאתי עניין במתקנים שנועדו לשעשע את האורחים. לבי נמשך לכביש שממנו עלו צפירות רבות והן נשמעו לי כתקיעות חצוצרה במחנות צבא. את תריס החלון שפנה לעבר הכביש אסר בעל בית המלון לפתוח ונאלצתי להסתפק בהצצה בין החרכים. כלי רכב צבאיים רבים דהרו על הכביש. על המדרכות הסתובבו חיילים חובשי הכומתות האדומות שהקפידו לשמור על קיום העוצר. בשנתי חלמתי שאני חייל בצבא הבריטי, שאני חובש כומתה אדומה, שמפקדי הוא החייל שליטף את ראשי, על כתפיו דרגות זהב ולראשו מצחייה מלכותית אדומה. אנחנו נמצאים ביבשת ההודית וצועדים לעבר נהר הסמבטיון. "התעודדו אחיי, בני עשרת-השבטים!" צעקתי מתוך שינה. "בקרוב יגיע אליכם צבא הוד-מלכותו, יגאל אתכם מעולו של הכובש מלך אשור, ואני אוליך אתכם לארץ אבותינו, לארץ-ישראל."

אבא שמע את צעקותיי, ניגש אלי וטִלטל את זרועי, "קרה משהו? אתה לא מרגיש טוב?"

"אבא!" עניתי לו. "אם לא היית מעיר אותי, הייתי מצליח לגאול את בני עשרת השבטים ולהוליך אותם לארץ ישראל. עמדתי עם חיילי הצבא הבריטי על חוף נהר הסמבטיון. חכינו לליל שבת לרגע שיירגע הנהר ונוכל לחצות אותו ולשחרר אותם."

"אין דבר כזה," פסק אבא באוזניי. "עֲדַת עשרת-השבטים כבר לא קיימת. היא רק פרק בספרי ההיסטוריה של עמנו. באלפיים שנות גלותנו נטמעו בני עשרת-השבטים בין שאר פזורי ישראל ומקצתם התבוללו בין הגויים. אנחנו, אתה ואני, ייתכן שאנחנו מצאצאי עשרת-השבטים. גם נהר-הסמבטיון לא קיים. קיומו הוא אגדה שבאה לבטא את הרע שבגלות."

"בלי עשרת השבטים, איך נצליח לגאול את ארץ ישראל?" שאלתי את אבא. "הרי בנימין סיפר לסנדר'ל שבני עשרת השבטים הם אנשים חזקים ואמיצי לב המסוגלים להילחם לשחרור ארץ-ישראל, מסוגלים לבנות אותה ולהגן עליה. אנחנו זקוקים להם."

"אנחנו זקוקים לכל אדם מכל שבטי ישראל שיעלה וישתתף עמנו בבניין הארץ, במלחמותינו לחרות ישראל ובשמירה על עצמאותנו לכשתבוא," השיב לי אבא. "אלא שממשלת המנדט מונעת מהיהודים לעלות לארץ ישראל. לכן אנחנו חייבים להילחם בבריטים ולסלק אותם מהמולדת שלנו."

"ואיך נצליח, אבא? אין לנו צבא עברי שיילחם נגדם ויגרש אותם מכאן."

"נכון," השיב לי אבא. "אין לנו צבא, אבל יש לנו אנשים אמיצים ומידי פעם אנשינו מצליחים להכות בחייליהם ולפוצץ את מחנות הצבא ואת בנייני המשטרה שמהם נשלחים החיילים לפגוע ביישוב היהודי. הממשלה הבריטית מכנה את האנשים האמיצים שלנו טרוריסטים ומאשימה אותם בשפיכת דם של אנשים חפים מפשע. אבל זה לא כך. הגיבורים הללו נלחמים לשחרור הארץ."

כעבור כמה דקות של שתיקה, שבהן היה נדמה לי שאני שומע את פעימות לבו, שאל אותי אבא בקול מסתורי משהו, "תוכל לשמור את הסוד שלי?"

"כן אבא," השבתי בציפייה.

"דע לך שאבא שלך גם הוא שייך ללוחמים האלה."

 

מתוך קובץ הסיפורים "גבר אישה גבר" מאת שמואל יריב, הוצאה לאור "צבעונים" 2009, 214 עמ'. מתפרסם ברשות ההוצאה. פרטים נוספים על ההוצאה: ד"ר לאה צבעוני, צבעונים הוצאה לאור, ת"ד 21800 תל אביב 61217, טלפון. 077-7006244,  נייד 050-5547295, פקס  03-6955882. www.tzivonim.com

 

"שמואל יריב הוא בן למשפחת שטרייט המפוארת מפתח תקווה, אביו היה הסופר והמסאי שלום שטרייט. עם הופעת קובץ סיפוריו – נוסף עוד סופר בשל ומרתק ובעל עוצמה וכושר שיוט בלתי רגיל בזרמי מעמקים ובארוטיקה, סופר קצת מורבידי – למשמרת הסופרים הפתח-תקוואית ("המאפייה הפתח-תקוואית" כדבריו בעל-פה של גרשון שקד ז"ל) אף כי רוב סיפוריו אינם על רקע המושבה אלא רובם ירושלמיים."

מתוך רשימה של אהוד בן עזר על הספר שהתפרסמה במכתב העיתי 474 מיום 27.8.09.

 

 

* * *

יוסף דוריאל

הם לא למדו כלום משגיאתם ההרסנית באיראן. 30 שנה של גידול המפלצת החומייניסטית באיראן לא לימדו כלום את מנהיגי העולם החופשי. הם חוזרים על אותה השגיאה עם טורקיה

כאשר בסתיו 1979 התחילו באיראן המהומות שסללו את הדרך להשתלטות חומייני על המדינה, היה נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, עסוק בדבר שהיה חשוב יותר עבורו: שבירת כוח עמידתו של מנחם בגין מול דרישותיו הלא-מתפשרות של סאדאת בשיחות קמפ דייוויד. חברי הצוות של בגין באותן השיחות הביעו, בכתבי הזיכרונות שלהם, השתוממות על התרכזותו של קרטר בטיפול בבגין, תוך התעלמות מצילומי המהומות באיראן, שריצדו על מסכי הטלוויזיה והמחישו את הסכנה לנפילת משטר השאח הפרסי, אותו הוא הגדיר לא מזמן כ"עמוד של יציבות במזרח התיכון" – יציבות שהיתה חשובה מאוד לאמריקה. הם לא העלו על דעתם שברוב צביעותו ישגר אותו קרטר, תוך זמן קצר, שליח מטעמו אל ראשי הצבא האיראני – להזהיר אותם משימוש בכוח נגד ניסיון ההשתלטות האיסלאמיסטית.

וכך, אחרי נטרול הצבא, הבינו תומכי השאח שגורלם נחרץ, התחילו לברוח מארצם, ובעקבותיהם ברחו גם השאח עם משפחתו, בינואר 1979. כך נפלה מדינה חשובה זו כפרי בשל לידי דיקטטורה אכזרית של חומייני והאייתוללות שלו. אלה לא ביקשו מקרטר אישור למשטר הדיכוי שהפעילו וגם נתנו לו שיעור בכללי הדיפלומטיה האיסלאמיסטית – כשהתנפלו על שגרירות אמריקה בטהראן, הכניסו את כל הסגל לבית הסוהר, והחזיקו בו ללא משפט, למעלה משנה, עד לסיום כהונתו של קרטר. כך תרם המטיף הצבוע ל"זכויות אדם" – להקמת הדיקטטורה המסכנת כיום את שלום העולם, לא פחות מזו של היטלר במאה הקודמת.   

 מנהיגי העולם החופשי לא מבינים עד היום שהאימפריאליזם האסלאמי לא מכיר בכללים של חברה דמוקרטית, אלא רק בכללי הכוח. הוא מוכן לשחק בדמוקרטיה  עד שזו תעניק לו את הכוח לשלוט ללא מיצרים. ואז – יחסל כל ניסיון להחליף את שלטונו, כשהתירוץ החביב עליו הוא – "להגן על העם מאויב נוראי."

האסלאמו-נאצים של היום לא נפלו רחוק מקודמיהם בגרמניה במהדורה הנוצרית, ובחרו באותו  אוייב – העם היהודי. כשהנשיא אובמה, במקום לתפקד כמנהיג העולם החופשי, מצטייר יותר ויותר כסוכן-נוסע של האימפריאליזם האסלאמי – קולט העולם את המסר, כפי שתומכי השאח קלטו אותו לפני 30 שנה: אין טעם להתנגד להשתלטות האסלאם. וכך, כשהצבא הטורקי, שנקבע בחוקה כמגן המדינה מפני אסלאמיזציה, רואה נשיא אמריקאי המתחנף לאסלאם, ושומע את כסילי האיחוד האירופי מבקרים את מעמד הצבא כחוסם את החזרת טורקיה לרודנות חשוכה, מתערער הסכר האחרון נגד השתלטות תרבות האספסוף האסלאמי על ארצם. וכך, ללא ערעור מבפנים, מתחבר ראש ממשלת טורקיה לציר הרשע של סוריה ואירן ומעמיד לרשותם פוטנציאל צבאי שטופח במשך שנים בידי אמריקה.

אז מי יעז כעת לצאת נגד ציר הרשע המחוזק, שאמריקה הכריזה עליו מלחמה לפני שנים ספורות? ומי מעז כעת לבקר את המימסד הביטחוני האמריקאי, שממשיך לצייד בטכנולוגיה מתקדמת את לבנון, שמדיניותה מוכתבת על ידי החיזבאללה? – וזהו אותו ארגון שהופעת הבכורה שלו התחילה מטבח 241 חיילי מרינס שהוצבו בביירות כדי להגן על לבנון מצה"ל.

מי החליט על סלחנות כזו כלפי רוצחי אמריקאים, שבמקום עונש מציידים אותם בהדרכה ובציוד מתוחכם שיגביר את כוחם הרצחני? הגיע הזמן שמנהיגות אמריקאית אחראית תחקור ברצינות מה מניע את המימסד הביטחוני שלהם להשקיע בהדרכה ובציוד של אוייבים מושבעים כמו חיזבאללה (באמצעות צבא הבובות של לבנון) והחמאס (באמצעות רשות הצביעות הפלסטינית). 

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

 

 

* * *

ליטמן מור

מלחמת אחים בגיטו וילנה?

ביום כיפור אנו עורכים חשבון נפש. היום ערב יום כיפור ה'תש"ע אני מעלה נושא אקטואלי חשוב, נקרא לו "מלחמת אחים".

לאחרונה קיים לחץ פוליטי כבד מצד נשיא ארה"ב אובמה על ממשלת ישראל בנושא הקפאת והמשך בניית ההתנחלויות בגדה ובמזרח ירושלים.

העיתונות מלאה מאמרים בעד ונגד המשך הבנייה. היו גם מקרים של התנגדויות בכוח מול השלטון האוכף את החוק.

אנו, עם ישראל, חוששים ממלחמת אחים. נהוג לומר, ויש גם בסיס היסטורי לכך – שחורבן בית שני בשנת 70 לספירה על ידי הרומאים נגרם גם בגלל המריבות בין הקבוצות השונות בירושלים הנצורה בגלל "מלחמת אחים ושנאת חינם."

מלחמת אחים קיימת מקדמא דנא והראשונה היתה בין קין והבל. מריבות בין קבוצות שונות בתוך עם אחד שהפכו למלחמה ממש גרמו לשינויים במהלך ההיסטוריה: המהפכה הצרפתית, מלחמת הדרום נגד הצפון בארה"ב, מלחמת האזרחים בספרד בדורנו, ועוד. הנושא מעסיק את כולנו.

היום, ערב יום כיפור,  אני מעלה אירוע – כמעט מלחמת אחים – בו התנסיתי לפני 66 שנים – ב-16 ביולי 1943 בגטו בווילנה. אנו, שרידי הגטו, נוהגים לקרוא ליום זה "יום וויטנבג".

להלן הרקע והעובדות: ב-24 ביוני 1941 בבוקר כבשו הגרמנים את וילנה. ב-6 בספטמבר הובלו יהודי וילנה (ואני בתוכם) לגטו שהוקם במרכז העיר. עד להקמת הגטו נרצחו בדם קר על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים כ-40,000 מיהודי וילנה ומהפליטים שהגיעו אליה בשנים 1939-1941.

בגטו הוקמה מחתרת המורכבת ממפלגות הנוער הציוניות: "השומר הצעיר", "הנוער הציוני" , "ביתר", הקומוניסטים וה"בונד" בשם פ.פ.או. (ארגון הפרטיזנים המאוחד). מטרת המחתרת היתה להתנגד בכוח לשלטון הנאצי ולעוזריו הליטאים אם וכאשר הנאצים יחליטו לחסל את הגטו.

בראש המחתרת עמד הקומוניסט היהודי יצחק וויטנברג, אשר במקביל לתפקידו בגטו פעל גם במסגרת המפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית בעיר וילנה. הוא אף נפגש עם קבוצה של חמישה צנחנים סובייטים שהוצנחו בסביבת וילנה.

 ביוני 1943 אסר הגסטאפו פעיל קומוניסט ממוצא פולני – קוזלובסקי – ובחקירתו מסר את שמו של וויטנברג כחבר פעיל של המפלגה. בעקבות זאת הגיע קייטל, הממונה על נושא היהודים בגסטאפו, ב-8 ביולי לגטו – ודרש משלטונות הגטו להסגיר את וויטנברג.

מטה המחתרת שהיה מורכב מנציגי כל המפלגות בארגון ראה בדרישת הגסטפו אות לחיסול הגטו והתנגד להסגיר את ראש המחתרת.  ב-15 ביולי בערב הוזמן המטה לפגישה עם ראש המשטרה גנס (לימים ראש היודנראט – מועצת יהודי הגטו) וסגנו דסלר (מטעם המטה השתתפו:יצחק וויטנברג, אבא קובנר , חיינה בורובסקי ואבראשא חבויניק). וויטנברג הזהיר את גנס שהמחתרת מתנגדת להסגיר את וויטנברג.

פתאום נכנסו שני שוטרים ליטאים מזויינים, שאלו מי הוא וויטנברג, דסלר הצביע על וויטנברג. השוטרים אסרו אותו. כבלו את ידיו באזיקים, והובילו אותו לשער הראשי של הגטו על מנת להסגיר אותו לגסטאפו.

המחתרת היתה מוכנה לאירוע כזה על כל צרה שלא תבוא, וגייסה במקביל קבוצת פעילים. הקבוצה התנפלה על השוטרים אשר ירו באוויר. אחד מהקבוצה, יאנעק שטול, חתך את האזיקים, וויטנברג שוחרר משוביו. ליהודי הגטו נודע שקיימת מחתרת וזו שיחררה את וויטנברג.

 למחרת , לפי הכרזתו הפומבית של גנס, הציג הגסטאפו אולטימטום לשלטונות הגטו – להסגיר מיד את וויטנברג ולא יחוסל הגטו. הוא גם נאם בפני יהודי הגטו ושיכנע כמעט את כולם שהגטו עלול להתחסל בגלל איש אחד.

המחתרת הכריזה השכם בבוקר על גיוס כללי. אני, שהשתייכתי למחתרת מראשית הקמתה, קיבלתי אקדח ונצטוויתי על ידי איש הקשר של המטה להתמקם בעמדת תצפית ברחוב רודניצקה כמאתיים מטר מהשער הראשי, ולירות בשוטרים, גם אם אלה יהיו שוטרים יהודים, שיובילו את וויטנברג אל מחוץ לגטו.

אני שהיתי בעמדה כל היום – מביא את כל שהתרחש במשך היום הטראגי מפי חברי ניסן רזניק, חבר מטה הפ.פ.או. – וכפי שפורסם בספרו "ניצנים באפר", וכן מפי שותפי לחדר בגטו אלכסנדר (סיניה) רינדז'ונסקי, כפי שפורסם בספרו "חורבן וילנה", ומפי ידידי יולק חרמץ, איתו נפגשתי לאחרונה להתעדכן במספר נושאים. יולק היה חבר המחתרת ושירת במשטרה היהודית בהתאם  להוראותיה.

ראשי היודנרט ובראשם גנס וסגנו דסלר קוממו את יהודי הגטו ובמיוחד את הגברתנים (די שטארקע – סבלים שפירקו טובין לצבא וניהנו מתנאים משופרים) נגד המחתרת, שהכריזה שהיא מתנגדת להסגיר את וויטנברג. הם טענו שבגלל איש אחד אשר פעל כפי שפעל ולא במסגרת תפקידו בגטו – יחסלו  הגרמנים  את הגטו וישמידו את כל היהודים שנותרו. הגברתנים תקפו בכוח את אנשי המחתרת, ששמרו על מקום המחבוא של וויטנברג. הם הלכו מכות. שני  הצדדים זרקו אבנים אחד על השני. גולדשטיין – איש המחתרת, קיבל מכות בגרזן בראש ושכב פצוע  על הכביש, יולק חרמץ במדי שוטר ראה אותו מדמם  וניסה להקים אותו.

 המטה עמד בלחץ אדיר של גנס ושל אנשי הציבור ויהודי הגטו. קשה לשפוט אם הגרמנים היו מחסלים את הגטו. היום אנו יודעים שלוח הזמנים של "הפתרון הסופי" נקבע בדרגים הגבוהים של הגסטאפו בהתחשב במצב בחזית. אבל אז ההערכה היתה שונה. למחתרת היה נשק אבל  היא לא הפעילה אותו נגד היהודים. היא היתה מפעילה אותו אם המשטרה היתה מסגירה את וויטנברג. כך אני סבור לאור הפקודה שקיבלתי אותו בוקר.    

רעיון המרד, שטיפחנו במשך שנה וחצי, התפוצץ כבועת סבון. התקווה שהיתה, שבבוא הזמן תעמוד המחתרת בראש המאבק המזוין נגד הגרמנים כחלוץ לפני המחנה, ואליה יצטרפו יהודי הגטו – נמוגה. קרה ההפך. עמדנו בפני מלחמת אחים פשוטו כמשמעו.

וויטנברג הגיע למסקנה כי המרד המתוכנן נגד הגרמנים לא יתקיים, הוא התנגד למלחמת האחים, מטה המחתרת דן במשך היום בנושא והחליט להשאיר את ההחלטה בידי וויטנברג. סוניה  מדייסקר, פעילה של המפלגה הקומוניסטית, אשר ישבה בכלא הפולני שמונה שנים בעוון פעילות קומוניסטית, שיכנעה אותו להסגיר את עצמו לגסטאפו.

ב-16 ביולי לפנות ערב הסגיר וויטנברג את עצמו באמצעות המשטרה היהודית לגסטאפו. למחרת בבוקר ראה חיים מרום, חבר פ.פ.או. שעבד בעבודות כפייה במשרדי הגסטפו, את הגרמנים מוציאים את גופתו של וויטנברג מחדר המעצר באלונקה. (זאת אישר לי  חיים בפגישה אישית  בספטמבר השנה). מאחר שוויטנברג היה כבר  מת בחדר המעצר, סביר להניח שהגירסה שהתהלכה בגטו אותו זמן – שהוא התאבד על ידי כמוסת ציאנקלי לפני שנחקר – היא נכונה.

 

מאז עברו 66 שנים. יום וויטנברג נכרת עמוק בזיכרוני. עמדנו על סף מלחמת אחים. היא נמנעה על פי החלטת המטה וחברי פ.פ.או. – אנשים צעירים יחסית, בשנות העשרים לחייהם, ללא ניסיון צבאי, פוליטי וציבורי. כשיצחק רבין המנוח נרצח עברתי טראומה. האירוע הטראגי הזכיר לי את יום וויטנברג והרגשתי צורך לבטא זאת במיספר מילים בספר התנחומים. הזכרתי את יום וויטנברג והתרעתי בפני מלחמת אחים, אשר חלילה עלולה לגרום לחורבן בית  שלישי. 

בזמן כתיבת שורות אלה אנו עומדים בפני החלטות גורליות. מי ייתן ולא  נתנסה שנית ב"יום וויטנברג".

ובשולי הדברים: לימים התעניינתי מה דין ההלכה בעניין הסגרת יהודי לאוייב. (משום מה לא נשמעה דעתם של רבנים בגטו בעניין הסגרת וויטנברג. במשך הזמן נרצחו רובם ככולם). ובכן לפי ההלכה, אם האוייב מבקש להסגיר יהודי מסוים (ad personam) – מותר להסגיר אותו, אבל אם ישנה דרישה להסגיר יהודי כאחד מהציבור – אין להסגירו.

סניה, בספרו, מספר שבפגישתו במוסקבה עם הסופר הנודע היהודי הסובייטי אליה ארנבורג  ב-1944 הוא סיפר לו על יום וויטנברג, וארנבורג אמר לו שהנושא ראוי לדרמה. ואכן יהושע סובול כתב שני מחזות על האירוע בגטו וילנה.

בסוף שנות הארבעים ביקשו הקומוניסטים היהודיים בווילנה לקרוא רחוב  בעיר על שם וויטנברג. השלטון הסובייטי שאל בציניות: האם ישנה הוכחה שוויטנברג חוסל על ידי הגסטאפו? אולי הוא ברח לפלסטינה?

וצחוק הגורל. ידיד שלי, חבר הרוטרי, אמר לי שברוטרי בתל אביב נמצא בן דוד של וויטנברג  מווילנה.רציתי להיפגש איתו אבל הוא סרב.

ב-1989 השתתפתי עם אשתי ובתי במשלחת של אירגון הפרטיזנים, לברית המועצות, לפגישות עם הווטרנים הסובייטיים במלחמת העולם השנייה. בווילנה לנתי בביתם של שמולקה קפלינסקי וכיינה בורובסקי. ניסינו לדובב את שמולקה ובמיוחד את כיינה על החלטתו של וויטנברג – אבל לא הצלחנו . כיינה בעקביות סירבה לדבר על כך.

כדאי לציין: כיינה הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית. נושא וויטנברג היה מבחינה פוליטית של המפלגה – פרובלמטי.

תל אביב, ערב יום כיפור ה'תש"ע, 17.10.09

 

 

 

* * *

תוכנית חדשה בהשתתפות ד"ר דנה אולמרט

 על אסתר ראב ב"קול ישראל"

מערכת התוכניות לספרות של "קול ישראל" הקליטה תוכנית בת שעה על המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, בהשתתפות ד"ר דנה אולמרט. הדס גלעד ראיינה וערכה. בתוכנית משולבים שירי אסתר ראב, שחלקם נשמר בארכיון "קול ישראל" בזכותו של שמואל הופרט ז"ל, שטרח בשעתו לנסוע עד טבעון כדי לראיין את אסתר ראב ולהקליט אותה קוראת את שיריה.

השידור הראשון הוא ביום שני 2/11 ב-7 בבוקר, ושידור חוזר בשבת 7/11 בשעה ארבע אחר הצהריים.

 

 

 

* * *

'כבישים קטלניים' והשחיתות הציבורית

בתאונת דרכים חזיתית, פקד הלילה [אור ליום 22.10]  אסון את שחקני "התיאטרון הקאמרי", שחזרו מהופעה בפני תושבי טבריה בצפון הארץ.

מפקד המחוז הצפוני של המשטרה אמר את האמת: "כבישי הצפון קטלניים, כי אין בהם הפרדת נתיבים."

ולמה אין קירות הפרדה? כי אין כסף. ולמה אין כסף? כי הוא מבוזבז בשחצנות ע"י השולטים בקופה שבה טמון כסף המיסים שלי ושלכם. אין ספק, כי הכסף המבוזבז היה יכול לשמש לשמירת חיי שחקני "התיאטרון הקאמרי", אם במקום להיות מושקע בריצוף את דירתה של דליה איציק, היה מושקע בבניית קיר הפרדה קטן במקום התאונה. הבנתם? בוודאי שהבנתם. גם הם מבינים. אבל להם לא איכפת מכם מיד אחרי שבחרתם בהם, לשרתכם...

יש בממשלה שר "לשיפור השירות הציבורי", מיקי איתן. זהו לכאורה תפקיד שולי ומגוחך. אבל, בעיני האזרח הסובל מהניהול הזוועתי של מדינתנו, זה אחד התפקידים החשובים ביותר כי הוא אמור לגרום לכך, שלמרות היותנו מותקפים מכל עבר, נתבשם במדינת איכות. אבל הסיכוי שלו לממש את המצופה ממנו, שואף לאפס אחד גדול ואיום.

התאונה המזעזעת, חייבת לשמש תמרור ואזעקה: די לרצח בכבישים!

או שמחכים לטלטול המושחתים עקב תאונה עוד יותר מזעזעת. יש לי הצעות לסצנריו שידהים ויזעזע כך, שאחריו כל כבישי הארץ יהיו בטיחותיים.

מושחתים! התחילו לשרת אותנו.

מרדכי בן חורין

 

אהוד: גם במדינות מפותחות באירופה ובארה"ב יש עשרות ומאות אלפי קילומטרים של כבישים ללא גדר הפרדה, ובייחוד אלה העוברים בנוף כפרי והררי מפותל ולא בעורקי התחבורה הראשיים, ובכל זאת אנחנו עדים שם לתאונות שרשרת דווקא בכבישים הרב-מסלוליים, שבהם הנתיבים המנוגדים מופרדים לעיתים אפילו בשדרות עצים ובנתיבי גובה שונים!

הלא אם נכפיל את כל מסלולי הכבישים הרגילים בישראל ונבנה בהם גדרות הפרדה וגם נאיר אותם בלילות, לא תישאר לנו כמעט ארץ ביניהם! – שלא לדבר על ההוצאה האדירה והבלתי-מוצדקת! – ולכן כדאי בכל זאת לחזור לסוגיית הנהיגה הפראית של הנהג הישראלי, בייחוד בנגב ובגליל, לעיתים ללא רישיון או עם שלילת רישיון, נהיגה ותאונות שלמרבה הצער המקטרג דבר אין להן ולריצוף דירתה של דליה איציק...

 

 

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. "יום רבין" אלטרנטיבי

14 שנים אחרי רצח רבין ניתן לומר שהניסיון ליצור ביום השנה להירצחו יום זיכרון ממלכתי משמעותי, נחל כישלון חרוץ. אין תחושה של אבל, מעט מאוד אנשים משתתפים באירועים, מרבית האירועים שמתקיימים תפלים וחסרי משמעות וכך גם חלק ניכר מן התכניות בתקשורת. רק במערכת החינוך יש ביטוי ליום הזה, וגם בבתי הספר ספק עד כמה הביטוי הוא משמעותי, המטביע חותם של ממש בתודעת התלמידים. זהו כישלון של החברה הישראלית, שלא השכילה למנף את השבר הלאומי הזה – רצח פוליטי של ראש הממשלה, ליום התייחדות אחד בשנה, שהוא חלק משמעותי ומהותי בלוח השנה העברי.

כישלון זה בולט במיוחד, דווקא לנוכח העובדה שעם ישראל הוא בעל מורשת זיכרון וכישרון לזיכרון. הרי עד היום יהודים רבים בכל העולם צמים בג' בתשרי, לזכרו של גדליהו בן אחיקם, שנרצח לאחר חורבן הבית הראשון. גדליהו בן אחיקם היה מושל על שארית הפליטה בארץ-ישראל לאחר גלות בבל, שמונה בידי הצורר הבבלי שכבש את הארץ, החריב את בית המקדש והגלה את מרבית היישוב. ואף על פי כן, עצם העובדה שמנהיג יהודי נרצח בידי יהודי, נראה לחכמים חמור דיו כדי לקבוע יום צום לדורות.

יצחק רבין, להבדיל מגדליהו בן אחיקם, הוא מנהיג ישראלי, ציוני, פטריוט, שנבחר בידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות לתפקידו. מדובר באדם שהקדיש את כל חייו למדינת ישראל ולביטחונה, מפקדו העליון של צה"ל בניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, אדם שהוביל מדיניות שנויה במחלוקת, אך ללא ספק מתוך אמונה שהוא עושה את הטוב למדינת ישראל. אם על גדליהו בן אחיקם נקבע צום לדורות, קל וחומר שראוי היה לקבוע יום תענית ביום השנה לזכרו של רבין. והנה, יום הזיכרון הממלכתי נכשל.

למה זה קרה?

רצח רבין היכה את החברה הישראלית מכה קשה ונוראה. הזעם, הזעזוע והאבל העמוק, היו משותפים לכל עם ישראל, זולת שולי שוליהם של השוליים המטורפים ביותר של הימין הקיצוני. גם אנשים שהתנגדו בכל לבם לדרכו של רבין, נאבקו נגדו וחתרו להפלתו מן השלטון, חשו שהכדורים שנורו לעבר רבין כוונו גם אליהם, בהיותם אזרחי הדמוקרטיה הישראלית.

האבל הלאומי האוטנטי הזה, היה על עצם העובדה שראש הממשלה הנבחר של המדינה נרצח בידי מתנקש יהודי. מן הראוי היה למנף את האבל הזה לאחדות לאומית סביב ביעור כל שריד של אלימות פוליטית בישראל, לאחדות לאומית סביב עקרונות הדמוקרטיה, חינוך לדמוקרטיה, לסובלנות ולפלורליזם.

במקום לעצב אחדות כזו, מונף האסון לצרכים פוליטיים צרים של מחנה אחד בישראל – הטלת דופי בכל מי שהתנגד לדרכו של רבין ונאבק באופן דמוקרטי נגדה, דה-לגיטימציה לדעה השונה מדרכו של רבין וניסיון ליצור זהות בין התנגדות לרבין לתמיכה ברצח. המסר לא היה שהשבר הגדול הוא עצם העובדה שראש ממשלה נרצח, אלא ש"ראש הממשלה שלנו" נרצח "בידיהם". היה זה מסר הרה אסון, ההיפך הגמור מזה שראוי היה להישמע.

המסר הזה אפילו אומץ בחוק, כאשר הוחלט לחנך על "מורשת רבין". יש לציין, שתחת הכותרת הזאת יש המציירים את רבין כאיש שמאל קיצוני, מה שרבין לא היה מעולם, ומנסים לחנך באופן ממלכתי, בשם מורשת רבין, לדרך שמעולם לא הייתה דרכו. מי זוכר, למשל, שראש הממשלה רבין, שנתיים לפני הרצח, הודיע שיחרים את טקס הענקת פרס ישראל, כי הוא מסרב ללחוץ את ידיו של ישעיהו לייבוביץ', בשל תמיכתו המוצהרת בסרבנות לשרת בשטחים? האם זו אינה מורשת רבין?

הניסיון לכפות באופן ממלכתי תמיכה במורשת אוסלו, והאופן הבוטה והדורסני שבו נעשה הניסיון הזה, גרם לניכור בקרב מחצית העם לפחות, כלפי יום הזיכרון. אין ולא יכול להיות יום זיכרון ממלכתי אמיתי, כאשר רק מחצית הציבור מזדהה איתו והמחצית השנייה מזהה בו יום המכוון נגדה. ומעבר לכך, לנוכח הכישלון החרוץ של דרך אוסלו, הזהות בין יום הזיכרון לרבין להזדהות עם אוסלו, פגעה אנושות ביכולת לקיים את היום הזה.

האם העניין אבוד? האם אין סיכוי לעצב מחדש את יום הזיכרון הממלכתי?

לדעתי, חשיבותו הרבה של היום הזה מחייבת מאמץ לאומי לשקם אותו. אולם יש לעשות זאת אחרת לגמרי. לא "יום רבין" אלא יום הזיכרון לרצח רבין. לא יום של פולחן אישיות לרבין עצמו – אלא יום לזכר הרצח. אין לנו ימי זיכרון ממלכתיים לבן גוריון, לבגין, לחיים ויצמן ולהרצל. אילו רבין היה נפטר באופן טבעי, לא היה יום לזכרו. יום הזיכרון הוא תוצאה של הרצח הפוליטי, ולכן יש להתמקד באמירה – לעולם לא עוד! לעולם לא ירים עוד קין יד על אחיו.

יש להפוך את היום הזה ליום של חשבון נפש לאומי, העוסק בעיצוב הדמוקרטיה והאחדות (לא אחידות) הלאומית.

אלה תכני יום הזיכרון במתנ"ס הגולן. לאורך כל השנים, בחלק מהן בשיתוף עם מתנ"ס קצרין, הקדשנו את ערב הזיכרון לרצח רבין, לחשבון נפש בסוגיות כמו האלימות בחברה הישראלית, "רק לא מלחמת אחים" – ערב ההתנתקות, חשבון נפש אחרי ההתנתקות, שאלת החוקה לישראל, דיון על האקטיביזם השיפוטי ועוד. לא רבים השתתפו, בשל הניכור כלפי יום הזיכרון לרבין, אך הצגנו אלטרנטיבה – אפשר גם אחרת ונכון שיהיה אחרת. השנה אנו מנסים כיוון אחר – ערב לנוער, בנושא היחס לאחר. הנושא נבחר בעקבות הרצח במועדון ההומו-לסבי בת"א, והאקטואליות של הנושא צפה מאז גם סביב סוגיות נוספות כמו ילדי העובדים הזרים וקבלת ילדים עולים מאתיופיה למוסדות חינוך בפתח-תקווה.

קשה להתמודד עם האדישות הכללית מיום השנה לרצח רבין, אך אסור להרים ידיים. זו חובה לאומית.

 

2. שדה הקרב של אהוד אולמרט

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט פתח את סדרת הרצאותיו בארה"ב באוניברסיטת שיקגו. נאומו הופרע בידי קבוצה מאורגנת היטב שקראה קריאות גנאי נגדו ונגד מדינת ישראל, שכינתה אותו "פושע מלחמה", שקראה קריאות נגד עצם הזמנתו להופיע באוניברסיטה וניסתה למנוע ממנו את האפשרות לדבר.

זו לא היתה התפרצות ספונטאנית. היתה זו פעולה מאורגנת היטב, של קבוצות אנטי ישראליות ואנטישמיות קיצוניות הפועלות באוניברסיטאות בארה"ב. כצפוי, בקדמת הבמה התקשורתית של המתפרעים עמדו כמה יהודונים עלובי נפש, אכולי שנאה עצמית, מן הסוג שאנו מכירים מימים ימימה. ההתפרעות הזו היא חלק ממסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, שהוא היום עיקר המלחמה שמובילים הערבים נגד קיום המדינה. לפיכך, ברור היה, שהתמונה באוניברסיטת שיקגו תחזור על עצמה גם בהמשך מסע ההרצאות של אולמרט. ואכן, באופן בלתי מפתיע, אותה תמונה בדיוק, כולל התייצבותם התקשורתית של המתפרעים היהודונים התורנים, חזרה על עצמה בהופעתו של אולמרט בסן פרנציסקו.

אם בשיקגו ההתפרעות היתה הפתעה, בסן פרנציסקו היא היתה ידועה מראש. לכן, העובדה שהפרובוקציה הצליחה שוב היא ביזיון. סן פרנציסקו מלאה ביהודים ובישראלים. מן הראוי היה שאת אולם ההרצאות וסביבתו יגדשו יהודים וישראלים בהמוניהם, כדי לעודד את אולמרט וכדי להשתיק את הפרובוקאטורים. מן הראוי היה ליזום התארגנות-נגד יסודית ורצינית. אבל זה לא קרה, ולא בכדי. במערכה ההסברתית החשובה הזו, אנו נוחלים תבוסה אחר תבוסה, כיוון שמול מתקפת התעמולה האנטי ישראלית והאנטישמית הארסית, המאורגנת ומתוזמרת היטב, שבה האויב משקיע את הונו ואונו ללא כל עכבות של התייחסות כלשהי לאמת וכדרכו – ללא כל עכבות של מוסר מלחמה כלשהו, אנו לוקים בשיתוק.

איני חשוד באהדה כלשהי לאהוד אולמרט, אבל המתקפה אינה על אולמרט האיש או על דרכו הפוליטית. המתקפה היא נגד מי שהיה ראש ממשלת ישראל, בשל היותו ראש ממשלת ישראל. הדה-לגיטימציה לראש ממשלת ישראל לשעבר, היא דה לגיטימציה למדינת ישראל. הצגתו של אולמרט כ"פושע מלחמה", נועדה למנוע ממדינת ישראל את הזכות האלמנטארית להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה והצגת עצם מימוש הזכות הזאת כ"פשע מלחמה". אהוד אולמרט, במסע ההרצאות בארה"ב, נמצא כעת בשדה הקרב. הקרב הוא חלק ממערכה נגד מדינת ישראל, והאש הנורית לעברו מכוונת לעבר כולנו.

לכן, כאשר אויבי ישראל מארגנים בקפדנות הפרעה שיטתית לאולמרט במסעו, על מדינת ישראל, הסוכנות היהודית והארגונים היהודיים בארה"ב לארגן הגנה שיטתית המונית על אולמרט. וחשוב לא פחות – עלינו להעביר את המלחמה לשטח האוייב. אם האוייב מתפרע בהרצאות של נציגים ישראליים ומנסה למנוע מהם לדבר, יש לנקוט באותה שיטה בהרצאות של דוברים ערביים. כאשר מנהיגים פלשתינאיים מרצים באוניברסיטאות או באולמות בארה"ב ובאירופה, יש להכין להם קבלת פנים, המזכירה להם את פשעי המלחמה האמיתיים שלהם, את העובדה שירי מכוון של טילים על אוכלוסיה אזרחית ושליחת מחבלים מתאבדים לזרוע הרג המוני בקרב אוכלוסיה אזרחית הם פשע נגד האנושות, וזו מהות מלחמתם בישראל. כאשר מנהיגים ערביים מופיעים באולמות הרצאות, יש להמתין להם בצורה מאורגנת ולהזכיר להם את רמיסת זכויות האדם בארצותיהם. בניגוד לטענות השקר כלפי ישראל – ההאשמות נגדם הן אמת לאמיתה. הנה, ממש בעת כתיבת מאמר זה, שמעתי על עיתונאית סעודית שנדונה לשישים מלקות, כיוון שהעזה לדבר על מין בתכנית ששידרה. אותה סעודיה, היא בין המממנות העיקריות של מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, בטענה שישראל... מפרה זכויות אדם. עלינו לדאוג לכך שכל מדינאי סעודי המסתובב בעולם יתקל בכל פינה בתזכורת אודות פשעי ארצו והפרת זכויות האדם במדינתו. אין דרך טובה יותר להתמודד עם תעמולת הכזב של האוייב, מאשר הצגת האמת אודותיו, לפחות באותה עוצמה.

לקח חשוב שעלינו ללמוד מהמסע נגד אולמרט – אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה היונה ביותר שהיה אי פעם לישראל. הצעותיו לפלשתינאים, הן בתחום הטריטוריאלי והן בנושא טענת "זכות" השיבה, הרחיקו לכת יותר משל כל ראש ממשלה ישראלי בעבר. ודאי שיצחק רבין, שאומץ בדיעבד בידי השמאל הקיצוני בעקבות הרצח, לא חלם להתקרב אי פעם לאפס קציהם של ויתורי אולמרט. אפילו אהוד ברק בקמפ-דיוויד ובטאבה לא הרחיק לכת כמוהו. אולמרט בחר בעוכר ישראל ארדואן כ"מתווך הוגן" בניסיונו למסור את הגולן לסורים. והנה, לא זו בלבד שוויתוריו לא קירבו במילימטר את השלום, הם גם לא שיפרו כהוא זה את מעמדה של ישראל בעולם ולא יצרו לגיטימציה בדעת הקהל לזכות ההגנה העצמית של ישראל. צחוק הגורל הוא, שדווקא ראש הממשלה הוותרן ביותר, הפייסן ביותר, מוקע בעולם כ"פושע מלחמה".

 

אהוד: מה אתה מתפלא? ההסתה נגד אולמרט בישראל היתה חזקה ורוויית שינאה פי כמה וכמה ממה שאתה מתאר כלפיו בארה"ב, והביאה להדחתו – כך שראוי היה לטפל קודם כל בחורשי הרעות עליו שבקירבנו, שטרם באו על עונשם.

 

* * *

האסון של ישראל ושל העולם בשאלת הגרעין האיראני היא שנשיא ארה"ב אובמה הוא דמגוג יהיר ופתי – שאולי צ'מברליין לעומתו היה צוק סלע עז של תבונה בטרם פורענות. צריך לקוות שראשי המטות של צבא ארה"ב לא יניחו לסָכָל העומד בראשם לגרוף את העולם אל החיים בצל האיום הגרעיני של המדינה המטורפת איראן!

 

 

 

* * *

רות ירדני כץ

מאז ועד היום

ההתפתחות בחיינו מאז שנולדתי היא בלתי מתוארת. נולדתי בשכונת ימין משה בירושלים, חמש שנים לפני קום המדינה. אז כל יום חמישי היה יום חג לכבוד שבת. התרחצנו. הטקס היה כך: אימי חיממה מים בדוד על פרימוס, הונחה גיגית גדולה בחדר, הוכנסנו לפי תור לגיגית. מים חמים עורבבו במים קרים, אמא סיבנה אותי מלמעלה עד למטה, חפפה ראש בסבון כי לא היה שמפו, ובעזרת כד שטפה אותי. כך התרחצו כולם, פעם בשבוע.

את האוכל בישלו על פתיליות ופרימוסים. האימהות כיבסו את הכביסה באותה גיגית שהתרחצנו, עם סבון כביסה בריח מגעיל, והלבינו אותה בעמילן. יותר מאוחר רכוש נטוש העביר את כל תושבי השכונה לשכונות מרוחקות כי מלחמת העצמאות פרצה והמקום היה מסוכן. העבירו אותנו לרחוב כורש, דירת גג, כשהבניין כולו שייך לכנסיה הארמנית. גם שם החיים התנהלו על פרימוסים, פתיליות וגיגית. בימי החורף, כל שבוע, עברה עגלה ומכרה נפט לתושבי השכונה. בעל העגלה השתמש בפעמון וכולם ידעו שהוא הגיע. ירדנו עם מיכלים והוא היה ממלא אותם. חלבן הגיע כל בוקר ומכר ליטר או שניים, והיינו מחוייבים להרתיח את החלב. עגלת קרח בימי הקיץ סיפקה לנו קרחונים. בכל שכונה היתה מכולת קטנה וחנות ירקות ומי חלם שפעם יקומו סופרמרקטים ענקיים שאפשר ללכת לאיבוד בתוכם.

בגיל עשר חלה מהפכה ראשונה בחיינו, טוש. בויילר הוכנס הביתה והנה פלא, יש מים חמים. אפשר להתרחץ כל יום! המעבר היה מדהים. מים זורמים וחמים הגיעו מיד ולא צריך להמתין שעות שהמים בתוך הדוד על פרימוס ירתחו. גם רדיו רכשנו. קופסא ענקית שממנה יצאו קולות ומוזיקה ואני הקטנה הייתי נדהמת וניסיתי לדבר בחזרה אל הקופסא, והיא לא ענתה לי.

עוד שנה שנתיים חלפו ופלא חדש נכנס הביתה. הטלפון. ואני זוכרת בדיוק מתי התקינו אותו. ביום הראשון למבצע קדש. איזו התרגשות זו היתה! לדבר עם קרובי משפחה בעזרת אפרכסת והם שומעים והם עונים ושואלים שאלות ואנחנו יודעים מה קורה אצלם, והם יודעים מה נשמע אצלנו. פלא גדול.

הפלאים לא נגמרו. מכונת כביסה נרכשה והמציאו את אבקת הכביסה, וכבר לא צריך את הגיגית והעמילן, והידיים כבר לא כל-כך עייפות, והגב לא שבור. השכנה שלנו, גברת לוי, היתה כובסת מקצועית. יום ולילה כיבסה ביד קילוגרמים של בגדים ומצעים כדי להתפרנס, והיא נראתה זקנה כשהיתה צעירה.

והפלאים המשיכו להפליא. תנור אפייה, גז לבישול ומקרר הצטרפו לבית והחיים נעשו יותר קלים ופשוטים. אחי, בשנות השישים, קנה מכונית פיאט 600 קטנה-קטנה, ואמא כבר לא היתה צריכה לשאת את הקניות משוק מחנה יהודה. היה לה נהג פרטי וסבל.

רק אחרי שנישאתי רכשנו קסם מקסים – טלוויזיה קטנה. ילדיי נולדו עם כפתורים, גדלו עם מכונית, טלוויזיה, רשם קול ותקליטורים. נכדיי מסתובבים עם טלפון נייד, מחשב כיס ומחשב בכל חדר, והם לא מאמינים שפעם כיבסו ביד והתרחצו פעם בשבוע.

 

אהוד: וכזכור לך התחלנו לכתוב בכיתה א' בעיפרון (ואני המשכתי במנהג הזה עוד שנים רבות, ועד היום, להגהות), ואחר-כך עלינו מדרגה לעט עם ציפורן שטובלים בקסת דיו, והקסתות היו צרה צרורה בכיתה, וגם הכתיבה עצמה השפריצה מאוד ולעיתים כתם אחד קילקל דף שלם. ומכאן עברנו ל"עט נובע" מתוצרת ישראלית, "כתב", עם "קישקע", שהיה קצת חיקוי ל"פארקר 51" ועדיין שמור אצלי, אבל מי שהשיגה ידו כתב בעט נובע מתוצרת חו"ל "פארקר", "ווטרמן" ועוד, ובינתיים פלש העט הכדורי, ששמו בסוף שנות ה-40 היה "בירו", והוא היה מגושם, מסורבל ומלכלך, אך במשך השנים השתפר והפך ל"עט כדורי" או לסתם עט, תוצרת "פארקר" או "פיילוט" ועוד – והוא כיום הנפוץ ביותר, לבד מאותם עקשנים שעדיין משתמשים בעט נובע, אלא שמאז שעברנו כמעט כולנו לכתיבה במקלדת, ה"פארקר 51" היוקרתי, שכבר לא מייצרים אותו, ואשר עם אותה ציפורן ו"קישקה" כתבתי בו עשרות שנים – כבר משמש אותי רק לחתימה או לכתיבת ברכות אישיות. ב"שבוע הספר" האחרון שימש אותי לחתימה על העותק היחיד שמכרתי מ"ספר הגעגועים" במשך הערבגד.

 

 

* * *

משה גרנות

בשולי החוק על הטרדה מינית

לאחרונה אנו עדים לאינפלציה של אנשי ציבור הנחקרים-נתבעים-מורשעים על הטרדה מינית, ביניהם נשיא ושרים, שחקנים, קצינים גבוהים – אנשים שלכאורה, תבונתם היתה אמורה להגן עליהם מפני הסתבכות מבישה שכזו. נדמה שדפי העיתונים עוסקים בלהיטות רק בדבר אחד, תוך ליקוק שפתיים ולא מעט שמחה לאיד.

החוק למניעת הטרדה מינית נחקק בתשנ"ח (1998), והוא אמור היה, לכאורה,  להסדיר עניין חברתי כאוב, ולהסיר עוולה בת אלפי שנים. אני מציין "לכאורה", כי החוק על פי ניסוחו מוציא, למעשה, את מרבית הגברים אל מחוץ לתחומי החברה הלגיטימית, ולראייה – מבול התלונות והחקירות בנדון.

הבה נעיין בו: בסעיף 3 (א) כתוב:

"הטרדה מינית היא אחד מהמעשים האלה:

       ...............

       ...............

       3. הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות.

       4. התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות."

למרות הניסוח "הניטראלי" של החוק, ברור לכול כי המחוקק התכוון במילה "אדם" בעיקר לנשים, ובמילים "הצעות חוזרות" ו"התייחסויות חוזרות" – למעשים הנעשים בעיקר על ידי גברים.

נניח לרגע את החוק ונביט אל טבע הדברים, ובהכרח ניווכח כי בעולם החי הנקבה מושכת את הזכר בריח, בצורה, בצבע, ואילו הזכר הוא "מטריד", תוקף, חותר אל הנקבה עד ייאוש ואובדן חושים, ולעיתים – עד אובדן חיים.

הצבייה המיוחמת מפרישה מרחמה ריח המנטרל את הזכר מכל פעילות אחרת, חוץ מלהידבק אל אחוריה, וזו, עד כמה שניתן להתרשם ממה שהעין רואה – ממשיכה ללחך עשב, כאילו גופה איננו כמה להזדווגות. הזכר חוזר ו"מטריד" את הנקבה ללא ליאות, מנסה לטפס עליה, והיא משתמטת, לעיתים ממש בבהלה, וממשיכה... ללחך עשב. רק לאחר אינספור ניסיונות, מצליח הזכר "לבצע את זממו".

דומה לכך המצב אצל בעלי חיים אחרים: ערימה שלימה של כלבים רודפת אחוזת תזזית אחרי כלבה מיוחמת, והיא בורחת מהם כל עוד נפשה בה, עד שהכול צרים עליה, ואחד או שניים, הזריזים והאלימים, מצליחים להזדווג עימה. אצל החתולים ההתרחשות היא עוד יותר אלימה: הזכרים יוצאים אל המשימה כאל קרב לחיים ולמוות. הנקבה נלחמת בהם בכל כוחה – היא יורקת, שורטת, נושכת, מייללת, והזכר יוצא מההרפתקה הארוטית הזאת מרוט אוזניים, שבור זנב, ולעיתים אף מנוקר עיניים.

אצל העופות המצב אינו שונה בהרבה: היון חדל לאכול, והוא מנפח את מוראתו, הומה ומהמה ומסובב את היונה מכל צדדיה, והיא – כל מה שמעניין אותה, לפחות למראית עין, היא האשפה שבה היא מנקרת. התרנגול ממש "אונס" את התרנגולת, והיא נראית אחרי "האקט" כמי שהתעוררה מחלום בלהות. הטווס מנפח את נוצות זנבו ועושה מעשי לוליינות לנוכח זוגתו האפורה, וכל תגובתה, למראית עין לפחות, מתמצית בהמשך החתירה למזון.

לכל אלה מצטרף המאבק בין הזכרים לבין עצמם על הנקבה, שלא אחת מסתיים בפציעות קשות, ואף במוות. הזכרים החזקים ביונקים מגרשים את כל מתחריהם תוך מלחמה עקובה מדם, ואצל החרקים מסתיימת התחרות "על לב" הנקבה במות הזכרים, ואף בהפיכתם לארוחתה הראשונה שלאחר ההזדווגות. הזכרים בבעלי החיים "אינם יודעים" מראש לקראת מה הם הולכים, אך ספק אם "הידיעה" הייתה משנה משהו – היצר המיני הוא חזק כל כך עד כי איננו משאיר בידם כל ברירה אלא ללכת לקראת גורלם הנחרץ.

תפקידו של הזכר, כל זכר בטבע, במשחק המינים, מתמצה ב"הטרדה" חוזרת ונשנית של הנקבה. ללא "ההטרדה" הזו האקט המיני איננו מתקיים. זאת, כנראה, אחת הסיבות העיקריות לכך שחיות בר אינן מרבות להזדווג בשבי – בהיעדר המתח המיני המתמצה בבריחת הנקבה וברדיפת הזכר – התהליך ההורמונאלי איננו מתעורר מתרדמתו אצל שני המינים.

יבוא מי וישאל בצדק: מה ההשוואה הזאת לבעלי החיים, כאילו אין עומדות מאחורי האדם מיליון שנות תרבות, בהן הוא רכש אמפתיה כלפי הזולת, בהן הוא למד להפנים הבנה כלפי כאבו, ובתוך כך – כלפי האישה הסובלת מאלימות הגבר – הפנמה שבאה לידי ביטוי במנהג ובחוק של השבטים העתיקים ביותר?

התשובה היא, כמה לא מפתיע – "כן ולא".

כן, קרה משהו במיליון שנות תרבות: אם בעבר הרחוק רק הזכר האלים והאנס זכה בנקבות הפוריות ביותר, ורק הוא זכה להעביר את הגנים שלו לדור הבא, הנה, כיום (הכוונה למאות השנים האחרונות) דרכי החיזור הן עדינות יותר, והעוצמה שהגבר חושף במשחק המיני היא יותר מתוחכמת (כישורי חיים, ממון, כושר אינטלקטואלי).

ולא – במהות לא השתנו הגברים, וגם לא הנשים: הגברים עדיין חותרים אל המין באובססיה בלתי נשלטת ובהתמדה שאיננה מופרעת לא על ידי עונות השנה, ואפילו לא על ידי הגיל – זכר אנושי בריא שטוף בתאווה למין באורח מתמיד כמעט כל חייו; ואילו הנקבה האנושית, לא רק שבאורח "טבעי" יש לה "עונות יבשות", אלא שגם כאשר הפיזיונומיה שלה מייחלת למגע מיני – המעשים שלה שוללים אותו. היא אמנם משדרת אותות מיניים, בדומה לנקבת בעלי החיים, אך מתנגדת בפועל למעשה מיני, ו"הגלולה", עם "שחרור האישה" גם יחד – שינו אך מעט בעניין הזה: אין שום מקום להשוואה בין התשוקה הגברית למין ובין ההיצע (מרצון!) המזערי של האישה. משום כך הגבר נאלץ לקנות את המין (יצאניות, נשים "מוחזקות", חלק לא קטן של הנישואין, שלמרות אי הנוחות שבניסוח – הם הסדר חוקי ל"אחזקת" האישה), ולעיתים הוא משיג אותו במרמה, בגניבה ובאלימות, והקומץ לעולם אינו משביע את הארי. שגשוגו של עולם הזנות ונערות הליווי איננו תוצאה של תשוקה גברית בלתי מודעת להשפיל את הנשים (כפי שהפמיניסטיות המיליטנטיות היו רוצות שנאמין), אלא של הביקוש האדיר הנענה בהיצע מינימאלי.

בעניין הזה לא השתנה דבר לאחר מיליון שנות תרבות, והזכר בבעלי החיים ובאדם דומים להפליא, וגם התנהגות הנקבה בבעלי החיים דומה להפליא לזאת של בני האדם. נשים "משוחררות", המדברות בכאב כן על הטרדה מינית מצד הגברים, מופיעות בטלוויזיה כדי לשטוח את מצוקותיהן, כשהן לבושות בבגדים משונים מעוררי תשוקה, כששטח המחשופים גדול משטח האריג. הן יודעות לייעץ לגברים להתאפק, ואף מייעצות לזרועות החוק לסרס גברים ולאוסרם לתקופות מאליפות, אך אינן מעלות על הדעת לרסן את התשוקה העמוקה שלהן להחצין מיניות. הן מצהירות שזאת "זכותן" להתלבש כפי שהן רוצות, והן "יודעות" שזה לא מה שמניע את הגבר להטריד ולאנוס, אלא, כדבריהן, התשוקה הגברית הסוטה ומולדת להשפיל את האישה.

כאן אני מבקש לפתוח סוגריים ולציין כי הרדיפה אחרי המין נראית בעיני הגבר המצוי כהשפלה נוראה: כמה התפתלויות הוא נאלץ להתפתל וכמה התבזויות הוא נאלץ להתבזות כדי לזכות לכך שהיא תעניק לו את חסדיה. היא מעניקה "חסדים", והגבר כקבצן זוכה פה ושם בנדבתה. ומי שאינו עומד בכך, נאלץ לקנות בכסף מלא בבתי בושת, שנקראים כך בעיקר משום שזו בושה גדולה והשפלה גדולה להימצא שם. האישה תמיד מעניקה מחסדיה, ולעולם לא להיפך, אפילו יפיופים, דוגמנים ו"כוכבים נולדים" אינם מעניקים חסדים, ואישה המשלמת כדי לזכות במין היא תופעה כמעט "לא טבעית".

אם נחזור לענייננו, הרי לפנינו תופעה לא שוויונית לחלוטין: לנשים מותר להטריד גברים באמצעים שהעניק להן הטבע, ואילו לגברים אסור, ולא סתם אסור – על עבירה בתחום הזה הם עלולים לשלם בשהייה ארוכה בכלא ובדה-לגיטימציה חברתית. איש שנתפס ב"קלקלתו" איננו יכול להראות את פרצופו בחברה. והנה, כל העונשים הכבדים האלה שהמימסד (הגברי בעיקרו!) מטיל על הגברים – אינם מועילים – גברים מסתכנים בשלילת חירותם ובדה-גרדציה חברתית איומה בשל חתירתם האובססיבית למין. זאת אף זאת, אם הנשים מרגישות מושפלות על ידי ההטרדה המינית הגברית, הרי לגברים, על הרוב, אין שום התנגדות כי יוטרדו מינית על ידי נשים, כי גברים רואים במין חדווה גדולה ואושר גדול בגוף ובנפש. לבוש מפתה של אישה, או כל מחווה אחרת שיכולה להכין את הקרקע לקראת רגעי האושר האלה – דווקא זוכים לרחשי תודה מצד הגברים. יחד עם זאת, בליבו פנימה אין הגבר מסוגל להסכין עם כך שהאישה עושה מעשים של התגרות מינית, אך לא רק שאיננה מעוניינת במין, אלא שלעיתים היא מתעבת אותו – זה פשוט בלתי נתפס! הסקרים השונים המתארים את האחוזים הגבוהים של הנשים שאינן נהנות ממין, או שאינן מגיעות לאביונה בעקבות מין עם גברים, הם ממש לא יאומנו בעיני מי שהמין חשוב לו יותר מחייו ומכבודו. יוצא שאי השוויון שבחוק לרעת טבעם של הגברים מוסכם על שני המינים, אך אין בכך כדי לאיין את אי הצדק הנורא שבתופעה, ובעקבותיה – את אי הצדק שבניסוח החוק הנ"ל. ההטרדה המינית של האישה כלפי הגבר מותרת בחוק, ואילו היפוכה אסור ומוענש בכל חומרת הדין (שנתיים מאסר – על פי החוק הנ"ל, סעיף 5 (א)  ).

החברה מכירה בכורח הטבעי של האישה להפוך את עצמה למצודדת – קרי, להטריד מינית את הגבר. תעשייה ענקית, המגלגלת מיליארדים, מטפלת רק בכך, ו"שיחרור האישה" לא שינה בעניין הזה מאומה. האישה מבלה חלק גדול מסדר יומה באיפור פניה, בצביעת שערה, בתספורת, במריטת שערות, בעיצוב ציפורניים, בבילוי אובססיבי בחנויות בגדים. למרות טענותיה של וירג'יניה וולף המנוחה, אין כלל אפשרות להשוות בין שני המינים בעניין הזה – די להביט בנשף גאלה, או באירוע מרכזי הזוכה בסיקור התקשורת, ונראה שם את כל הגברים לבושים בחליפות כהות ובעניבות, וכל מה שנשאר חשוף הוא הפנים, חצי צוואר וכפות הידיים. ואילו הנשים מופיעות בשמלות ערב שקופות בשלל צבעים, ובמחשופים המשונים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ובזה לא די, לעיתים הן מופיעות כמעט ערומות, כשרק רשת אוורירית פרושה פה ושם על חלקי הגוף. הטענה החבוטה שכאילו הן מופיעות כך משום שאופנאים גברים מכתיבים את אורח הלבוש על פי דימיונם החולני – היא שקר גס, המסתיר את האין-אונים הנשי בפני "הטבע" המחייב אותן, במודע ובתת מודע, להטריד את הגבר בדרך הזאת. האופנאים הם רק מכשיר שדרכו בא טבע זה לידי ביטוי. עובדה היא, שלמרות קיומם של לא מעט אופנאים הומוסקסואלים מוצהרים, שבוודאי היו מעדיפים לראות את הגברים מסתובבים בנשפים מעורטלים – הם לא הצליחו מעולם להלביש את הגברים באירועים מן המין הזה במחשופים וברשתות.

רבות נטען, ובצדק, כי הגברים "לחוצים" כל כך אחרי מין, עד כי הם מפזרים את חיזוריהם ללא שום סינון – העיקר הוא עצם הכיבוש, ולא הרגשות האמורים להתלוות אליו; אלא שבלהט הרצון להצביע על פגמי הטבע הגברי נשכח שזה בדיוק מה שהאישה עושה כשהיא מתקשטת, מתאפרת, חושפת אברים צנועים – היא מפזרת את "המסר המיני" שלה לכל הגברים, ולא לגבר אחד שאליו היא אמורה להיות קשורה רגשית.

מדובר  במלחמה אבודה – שום דבר לא יעמוד בפני התשוקה המולדת אצל האישה להתגנדר ולהחצין את מיניותה. נכשלו בכך אידיאולוגים שוויוניים, ובוודאי נכשלו בכך אידיאולוגים דתיים. התנועה לשחרור האישה איננה רואה כאן כל בעייה: עצם חשיפת גוף, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הופכת את האישה ל"משוחררת". כלומר, יש כאן הודאה כמעט "מקיר לקיר" כי הטרדה מינית מצד נשים מותרת, ואילו זו שבאה מצד גברים – אסורה.

החוק למניעת הטרדה מינית בא לתקן עוול של דורות, אך הוא יוצר עוול חדש, ועל כן צריכה החברה לתת את הדעת. יוזמי החוק ומחולליו מאמינים כי בחינוך ובענישה כבדה ניתן להדביר את ההטרדה המינית מצד הגברים, תוך מתן לגיטימציה להטרדה מינית של נשים כלפי גברים. אני מטיל ספק בכך. כשם שלא ניתן להדביר את הומוסקסואליות באמצעות חוק, וזאת משום שזה נוגד את הטבע ואת הצדק, כך אני מניח שגם חוק זה נדון לכישלון, לא לפני שמאסות של גברים יבלו בבתי סוהר, ייגרם סבל נורא לכל המעורבים, והחברה תיהפך לסטרילית, מנוכרת ועקרה.

המילונים מחכימים אותנו שהחיזור הוא מעשה החוזר על עצמו שנעשה בידי גברים כדי לרכוש את לב הנשים (קראו, למשל, במילון ספיר). המילונים אינם מכירים בהיפוך היוצרות, וזה אומר משהו על מוסכמות החברה. ובאמת, כל עוד לא התהפכו היוצרות, וכל עוד התשובה הרווחת של האישה היא "לא!" – החיזור חייב להיות לגיטימי, ואילו החוק, בניסוחו הנוכחי פשוט שולל אותו. הלב ממאן להסכין, ואסור לו להסכין, עם אלימות כלפי נשים ועם השפלת נשים, השפלה הקשורה במין, וזו שאינה קשורה במין, אך בל נסיק מכך שלמרות היות הגבר כפוי על פי טבעו לחזר אחרי האישה, שהכרתו אינה אומרת לו כי הוא מבזה את עצמו עד עפר במעשה הזה. אם תורשה לי הערה אישית, אציין כי ביום שנישאתי, חשתי הקלה אדירה שהנה, סוף סוף, נגמרו ההשפלות, אליהן ניתבתי את עצמי (למרות הכרתי!) – ורווח לי עד עמקי נשמתי, שמעתה ואילך לא איאלץ לבזות את עצמי בחיזורים, אותם אני זוכר כתקופה האפילה של חיי.

החוק חייב לתקן עוולות של דורות, ואני בוודאי לוקח חלק בשמחת החברה על תיקון עוול כלפי מחצית האוכלוסייה – אך עוול אחד לא יתוקן על ידי יצירת עוול אחר. בחיזור מתבזה הגבר דיו (כמה נשים היו מוכנות לכרוע ברך תוך הצעת נישואין לגבר?) – בא עתה החוק והופך את החיזור למוקצה. נראה לי שכל עוד לא מתלווים לחיזור איומים ועלבונות – יש להתיר אותו בחוק. זה נכון שבחתירתם הנואשת אחרי המין גרמו הגברים הרבה עוולות לנשים, אך דבר אחד לא ניתן לומר עליהם – מעולם לא קמה תנועת גברים ששמה לה לדגל עיקור מיניותן של נשים. לצערי, לא ניתן לומר דברים דומים על התנועה הפמיניסטית המיליטנטית, שהחוק הבלתי צודק הזה הוא תוצאה של מאבקן. די לקרוא את "הספרות היפה" שהן יוצרות כדי לחוש את הצהלה אלי קרב כנגד כל מה ש"ריח" גבריות נודף ממנו: גיבורה של יהודית קציר ("הנה אני מתחילה") מציעה לכנס את כל הגברים הלא נחוצים לאי; גיבורה של יוכי ברנדס ("וידוי") מציעה להשתמש בגברים רק לרבייה, ואחר כך לזרוק אותם. גיבורותיהן של דורית רבינאן, דורית זילברמן, שולמית גלבוע רואות בגברים מוטציות מיותרות – ואלו באמת רק דוגמאות בודדות. אינני מכיר שום סופר קאנוני גבר בספרות העברית החדשה שכתב אי פעם מילה רעה על הנשים ככלל. זה אומר משהו על "האיזון" החברתי החדש. נחמתי היחידה היא שעל פי התרשמותי (שכמובן, איננה מסתמכת על סקירה סטטיסטית), רוב הנשים אינן "משתגעות" ממש אחרי "איזון" זה.

 

אהוד: גם אני סבלתי מאוד, כמוך, בימי בחרותי, וכמעט תמיד הבחורות "נתנו" לי (אם בכלל) פחות משרציתי, וגם לא היה לי התירוץ שאני "עולה חדש" ולכן הולך לי פחות טוב אצל ה"צבריות", ותאמין לי, הייתי מסתפק גם ברומניות, אילו רק "נתנו" לי, ובייחוד אחת מהן, בעלת חזה אדיר, שעד היום רק למחשבה על אודותיה אני חש ברטט תחתון – אבל בשנים האחרונות, כשאני מקליד את דפי יומניי מאותן שנים רחוקות ומתסכלות שמלפני נישואיי, אני מפצה את עצמי בהוסיפי בסוגריים מרובעים את מה שהייתי עושה אילו התאפשר לי אז לעשות. ותאמין לי, התיאורים מגרים, ובייחוד סביב לאותה רומנייה זקופת חזה... ומאחר שממילא כל מה שנשאר לנו הם הזיכרונות, למה שלא נשפר אותם קצת בתעוזה של זקנים, מה עוד שהם ניתנים בסוגריים מרובעים וייפתחו לציבור רק בשנת 2036? – הן אילו החוק על הטרדה מינית היה חל גם על כותבי יומנים, כבר הייתי יושב יחד עם בניזרי והירשזון ומעביר סדנאות כתיבה בכלא [מה שנמנע ממני, כל השנים, בסדנאות הספרייה העירונית בית אריאלה בתל אביב].

 

 

* * *

יוסי גמזו

אֵצֶל אָדוֹן עַבּוּדִי, בֶּחָצֵר

 

אֵצֶל אָדוֹן עַבּוּדִי, בֶּחָצֵר

הוֹלֵךְ קוֹלָן שֶל צִפֳּרֵי גַּן-עֵדֶן

מִסּוֹף בְּרֵכַת-דְּגֵי-הַזָּהָב קְרִירַת הַתְּכֵלֶת

וְעַד סוֹפָהּ שֶל אֵש פְּרִיחַת הָרִמּוֹנִים.

 

וְרַק שֶשּוּם אִיש לֹא שוֹמֵעַ אוֹתָן

חוּץ מִשְּנֵינוּ, בִּתִּי הַקְּטַנָּה.

                                                                   

בַּבֹּקֶר יוֹצֵאת שַחְרָזָדָה שֶל רוּחַ

שְקוּפָה, יְחֵפָה, בַּדֶּשֶא

לִמְחוֹת דִּמְעוֹת-טַל מֵרִיסֵי עֲשָׂבִים

בְּנוֹצָה שֶל טַוַּס-תַּדְמוֹר.

 

וְרַק שֶשּוּם אִיש לֹא רוֹאֶה אוֹתָהּ שָם

חוּץ מִשְּנֵינוּ, בִּתִּי הַקְּטַנָּה.

 

וְיֵש שָם נַדְנֵדָה עִם אַפִּרְיוֹן, כְּמוֹ שֶל שֻׂלְטָן,

וּבָהּ אֲנִי הוֹדֵף אוֹתָךְְ עָמֹק אֶל שְמֵי הַקַּיִץ

וְשָב וְחוֹטֵף אוֹתָךְ,

שָב וְקוֹטֵף אוֹתָךְ,

שוּב, כְּאַגָּס, מִן הַגֹּבַה

וְגֶשֶם צְחוֹקֵךְ מְעַנְבֵּל זוֹגֵי-כֶּסֶף

בְּכָל מִגְדְּלֵי בַּגְדָד.

 

וְרַק שֶשּוּם אִיש אֵינוֹ חָש אֵיךְ חֲזֵה-

הָאֲוִיר מִתְנַחְשֵל מֵרֹב אֹשֶר

עִם כָּל טַלְטֵלָה שֶכָּזֹאת, כָּל נִדְנוּד

חוּץ מִשְּנֵינוּ, בִּתִּי הַקְּטַנָּה.

 

וְהַמֶּלֶךְ עַבּוּדִי זָקֵן וְהָדוּר כָּזֶה,

מֶלֶךְ מַלְכֵי הַכֻּנְדַּארְגִ'ים.(*)

וּמַה אֲנִי מֵבִיא לוֹ לְתִקּוּן סוֹפְסוֹף, רַק נַעַל

קְטַנָּה שֶלָּךְ, פְּרוּמַת סוּלְיָה, כְּמוֹ פֶּה פָּעוּר לִבְכּוֹת.

אַךְ יֵש לוֹ יָדַיִם כָּל-כָּךְ חֲכָמוֹת,

כָּל-כָּךְ טוֹבוֹת-מַגָּע,

כָּל-כָּךְ חוֹמְלוֹת עַל הַקָּרוּעַ,

שֶאִלּוּ לֹא הָיִיתִי מִתְבַּיֵּש הָיִיתִי שָׂם לוֹ

אֶת כָּל חַיַּי, כְּמוֹ תְפַאדַל עֲנָקִי, עַל הָאִמּוּם. 

 

כֵּן, כָּכָה,

כְּמוֹ רוֹפֵא,

בְּכָל תְּבוּנַת הָאֶצְבָּעוֹת,

בְּכָל חַסְדֵי שֵׂבַת הַסַּבְלָנוּת הַמַּעֲלֵישִית,

שֶיַּעֲבֹר עַל הַתְּפָרִים, עַל כָּל מַה שֶקָּרוּעַ, 

מַכְלִיב בִּי מֵחָדָש

חוּטֵי-תִּקְוָה מְדֻנָּגִים.

 

וְרַק שֶשּוּם אִיש לֹא יַשְחִיל לוֹ אוֹתָם

חוּץ מִשְּנֵינוּ, בִּתִּי הַקְּטַנָּה.

 

(*)  כֻּנְדַארְגִ'ים בערבית – סנדלרים

 

 

* * *

גאון של אבא עם שלומית כהן אסיף

בסדרת הטלוויזיה החדשה שנועדה לכל המשפחה, "גאון של אבא" עם  הזמר יהורם גאון, הזמר ישיר כמעט בכל תוכנית שיר של שלומית כהן-אסיף. השירים נלקחו מספריה השונים ("נשיקה בכיס" "מאחורי וילון האפרסקים", "הספר הגדול של שלומית", "מחשבות שאינן רוצות לישון" וכן מן הספר "ציפור, לאן את נוסעת?" שיראה אור בקרוב). השירים הולחנו על-ידי דוד קריבושי ואריאל קשת. הסדרה משודרת בימים רביעי וחמישי בשעה 14.00 בערוץ 2. שידורים חוזרים בשעה 15.00 בערוץ 23.

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

בלוני השלום שהופרחו לפני 15 שנה

על אלבום התמונות הלבן מוצמדת מדבקה: "טקס חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן אוק' 1994". בפנים דפי צילומים של אחד האירועים ההיסטוריים הגדולים ביותר בתולדות ישראל והמזה"ת – הטקס המרשים, הבלתי נשכח, שנערך במעבר ערבה לפני 15 שנה בדיוק. ההזמנה שהגיעה אליי ממשרד ראש הממשלה ("הזמנה ליחיד 0814"), היתה חתומה על-ידי "הוד מלכותו, המלך חוסיין ה-1, הממלכה הירדנית ההאשמית" ו"יצחק רבין, ראש הממשלה, מדינת ישראל".

המצלמה לא חדלה מלצלם את מהלך הטקס, את משתתפיו, את המנהיגים, את הדגלים, את הבלונים שהופרחו במאותיהם לאווויר, את התזמורות ואת הצדעת חיילי צה"ל וחיילי הלגיון אלה לאלה. התמונה המרגשת אולי ביותר, שנצודה בעדשת מצלמתי, מראה את המלך חוסין מנשק את רעייתו הגבוהה ממנו, המלכה נור היפהפייה, כאשר משני צידיהם עומדים יצחק רבין ולאה רבין.

הנה כי כן – כך חשבנו – נסגר מעגל המלחמות בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן, בחוזה שלום שנחתם במעמד הנשיא האמריקני קלינטון ושר החוץ הרוסי, 27 שנה לאחר שהצטרף המלך אל מצרים וסוריה במיתקפה על ישראל שבגבולות 1967. הטעות הקשה עלתה לו באובדן הגדה המערבית.

15 שנה מחזיק מעמד ההסכם, שהפריח פרץ של אופטימיות לחלל המזה"ת. שלום תמורת שלום, בלא שנמסרו במסגרתו טריטוריות משמעותיות. 15 שנה שבמהלכן נרצח יצחק רבין, הלך לעולמו המלך חוסיין ונמשכה ההתכתשות הקשה, מלווה באלימות קשה, באלפי קרבנות, על הטריטוריה שבין ישראל לירדן – יו"ש ומזרח ירושלים.

עד ל-1967 ממלכת ירדן לא ויתרה על שלטונה הקשוח ביו"ש, ולא חלמה על מתן עצמאות לפלסטינים. מעולם לא הכירה בעם פלסטיני או באירגון ששמו פת"ח, שנוסד כבר ב-1964. יתר על כן, עד למלחמת ששת הימים, לצד דיכוי ללא רחם של הפלסטינים תושבי הגדה המערבית, חזר המלך ההאשמי והתלהם לא פעם כלפי ישראל תוך שהוא קורא לשחרר את יפו ורמלה, חיפה ואשקלון.

היישות הפלסטינית נולדה אך ורק לאחר שישראל היתה לריבון הצבאי בשטח, כתוצאה מתבוסת צבא הלגיון. גם כיום ירדן עויינת את רעיון העצמאות הפלסטינית אולי אף יותר מישראל. היא מסכנת אותה. אבל כמלוכה שדופה המהלכת בין הטיפות, השומרת בדרכה שלה על ציביונה האשמי, אף כי כ-70 אחוז מאוכלוסיה הינם ממוצא פלסטיני, הרי מאז עלותו לשלטון של המלך עבדאללה השני היא משלמת מס-שפתיים לרעיון המדינה הפלסטינית, ומפריחה ביטויים של ביזוי, העלבה, התנשאות, כלפי שכנתה ממערב – ישראל.

השלום עם ממלכת ירדן איננו בסכנה של ממש. עדיין לא. אבל ממנו, כמו גם מהסכם השלום הראשון, והחשוב יותר, בן 31 שנה, זה שנחתם בין ישראל ומצרים, אפשר ללא ספק להקיש לגבי המשמעות של ויתורים שישראל עלולה לעשות בעתיד למען הרחבת מעגל השלום עם שכנותיה, ובאיזו מידה מדובר על הימור מסוכן ואם המחיר כדאי.

בין ישראל לבין מצרים וירדן שורר שלום קר, שלום שאין כל תועלת מעשית ממנו. יתרונו הוא אחד – אין (נכון לעכשיו) מצב מלחמה בין ישראל למצרים, אין מצב מלחמה בין ישראל לירדן.

אכן, אין מצב של הידרדרות קרובה לסיבוב מלחמתי עם שתי מדינות אלה. אין זה מונע מן השתיים לנהל בימים אלה מלחמת חורמה מילולית נגד ישראל, הן ברמה הפורמאלית – בנזיפות הפומביות של ראשיהן במנהיגי ישראל ובחרם הלכה-למעשה שמוטל על שגרירינו בעמאן ובקאהיר, והן ברמה העממית – בביטויים אנטי-ישראליים ואנטישמיים בתקשורת, באיגודים המקצועיים, בחוגי האינטלקטואליים – סופרים, עיתונאים, אמנים – ובהפגנות הרחוב.

מצרים וירדן, מדינות השלום הקפוא, מרשות לעצמן – בגיבוי שאר מדינות ערב שעדיין שומרות טינה כלפיהן על ההסכמים עם היישות הציונית – לדבר בפטרונות גובלת בשנאה כלפי ישראל וכלפי ראש ממשלתה. הן "טסט-קייז" לגבי משמעותו של הסכם שלום שנחתם תוך כדי ויתורים כואבים עם מדינה ערבית, לגבי מידת הסיכונים שאנו נוטלים בהליכתנו לתהליך שלום ולהסכם בעתיד.

שני מקרי-ניסיון אלה אינם מעודדים, בוודאי לא בימים אלה שבהם הוחרפו ההתבטאויות הן ברמה המימשלית והן ברמה העממית. המלך עבדאללה משלם מס-שפתיים לפלסטינים, נוזף חזור ונזוף בישראל, בידיעה כי לא תשיב לו מנה מילולית אחת אפיים. כך גם הנשיא המצרי מובארק, שמרשה לכלי תקשורת בולטים בארצו לפרסם קריקטורות אנטישמיות גסות ולקרוא לחרם על ישראל ועל כל מי שמקיים מגע עימה.

שתיהן, מצרים וירדן, אינן מכירות בזכות ישראל לירושלים השלמה, מפיצות שקרים על המצב בבירת ישראל, מסיתות את העולם המוסלמי כולו, וכמובן – תומכות בדו"ח גולדסטון השיקרי, יחד עם כל מדינות האיסלאם, הידועות במידת ההומניטאריות שלהן.

אם כך הוא המצב ביחסינו עם שתי "מדינות השלום", מה כי נלין על סוריה, המוסיפה – לצד הבעת "כמיהה" למו"מ באוזניים אירופאיות ותורכיות – לאיים על ישראל במלחמה ובמאבק מזויין שמא לא נסכים מראש לכל מה שזו דורשת מאיתנו? על איזה מו"מ מדברת דמשק, כאשר היא עומדת על כך שקודם לפתיחתו תתחייב ישראל על המתן, דהיינו על נסיגה התאבדותית מכל רמת הגולן?

ומה כי  נלך להתדיינות כלשהי עם הפלסטינים, עם הרשות הפלסטינית, שראשיה ודובריה מכל הפלגים מדברים בשפה אחת כנגד ישראל וממשלתה הנוכחית, כאילו הם המעצמה האזורית וישראל אינה אלה אסקופה נדרסת בידיהם ובפיהם של שליטי עזה ורמאללה?

לכאורה, כל מה שהם דורשים מאיתנו הוא "רק" נסיגה מיו"ש לקווי 67, פירוק ההתנחלויות, חלוקת ירושלים ויישוב עשרות אלפי פליטים בתחומי ישראל. למעשה חלומם מרחיק לכת מכך, כפי שאמר בגלוי חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של "חמאס", לפני כמה ימים: "פלסטין היא ארץ כבושה, שעל הישראלים לצאת ממנה. פלסטין מן המזרח עד הים, מצפון עד דרום – היא ארץ פלסטינית-ערבית, שצריכה לחזור אל אנשיה."

יש לבחון אפוא בזכוכית מגדלת כל אפשרות למו"מ רציני, אמיתי, ללא תנאים מוקדמים, תוך הצבת דרישות ברורות לצד השני, תוך נכונות לפשרות הדדיות, ועם זאת להביא בחשבון התבטאויות רוויות השנאה של משעל, נסראללה, אבו-מאזן, דחלאן, אסד ודומיהם, ובעיקר את הניסיון המר עם מדינות השלום-כביכול, מצרים וירדן.

למודת מלחמות ושלום, על ממשלת נתניהו לכלכל צעדיה המדיניים בזהירות, להחליט אם להיכנס למו"מ עם הפלסטינים או הסורים בשום-שכל, מתוך ראיית העתיד והכרת המנטאליות הערבית, השנאה הבסיסית של האיסלאם לישראל ולעם היהודי, ומתוך ניתוח מושכל של תוצאות ההסכמים עם שכנותינו מדרום וממזרח.

אכן, נעים מאוד להיזכר בטקס ההיסטורי, שהתקיים לפני 15 שנה בגבול ירדן-ישראל, שבו הופרחו לאוויר הערבה הלוהטת בלוני השלום במאותיהם, אבל אין להתעלם משבריריותו של ההסכם כמו גם משבריריות ההסכם שנחתם על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון. מתיחת החבל על-ידי עבדאללה ומובארק עלולה להביא לפיצוץ בלוני השלום.

 

* * *

עכשיו נתניהו אשם

מכובדי,

דוברי האופוזיציה ומותחי ביקורת למיניהם מטיחים בנתניהו ובממשלתו ביקורת נוקבת על מצבה הבינלאומי הקשה של מדינת ישראל. הם תולים את כל בעיותיה הבינלאומיות של ישראל ב"גרירת הרגליים" כביכול של הממשלה בפינוי מאחזים ובהפסקת הבנייה בהתנחלויות.

סליחה, לא כול בעיותיה של מדינת ישראל הן באשמת הממשלה. כמו שיש לאויבי ישראל רוב אוטומטי בעצרת האו"ם, יש להם גם תמיכה אוטומטית ב"קהילייה הבינלאומית". לא נראה לי שדו"ח גולדסטון העויין הוא באשמת הממשלה, מסע ההכפשה של ממשלת טורקיה נגד ישראל אינו לדעתי באשמת ממשלתנו. מדינת ישראל ניצבת מול חזית אדירה התומכת באופן אוטומטי בעולם הערבי עתיר הנפט, ולא צריך ל"תפוס טרמפ" על ההסתה האנטי ישראלית כדי לעשות הון פוליטי נגד ממשלת ישראל. זה סיוע לאויבינו. אדרבה, בקטע הזה צריך עם ישראל להציג חזית מאוחדת מול אויבינו האדירים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

אהוד: אתה טועה. בעיותיה אלה של ישראל הן קודם כל באשמת השעיר לעזאזל אהוד אולמרט, ראש ממשלתה המודח, העומד כיום למשפט על חלקו במלחמת לבנון השנייה, בהשמדת הכור הגרעיני בסוריה ובמאבק בטרור החמאסי במבצע "עופרת יצוקה". הרה"מ הזה הודח בעזרתם של מבקר המדינה, היועץ המשפטי, עיתון "הארץ", חסאן נסראללה והחינמון "ישראל היום" של המיליארדר תומך נתניהו שלדון אדלסון. אך מאחר שזיכרו של אולמרט הולך ונשכח, יש לשער שבקרוב ימלא את תפקיד השעיר לעזאזל ראש הממשלה הנוכחי נתניהו – וזאת לפי הכלל שהאוייבים הגדולים ביותר של ישראל הם צמרת הנהגתה, ובפרט ראשי הממשלות שלה.

 

 

* * *

ד"ר ג'באר ג'מאל אלדין

מתי יתבהר ליל החשיכה האינסופי?

תרגום: יוסף פשה

עיבוד לעברית: אוסי רז

(מוקדש ליהודי עיראק אשר עזבו את עמק 'אלראפידן'* לפני כשישים שנה)

 

אחיי גורשו,  חשוך הליל,

מי ידע האם ישוב ויתבהר,

שישים שנים חלפו, אך לבבי עודו בוער.

 

מאז פרידתנו, רבות הדרכים שהפרידו בינינו

כאילו שאול (1) לא חי בקרבנו.

בשוק דניאל (3) לא עלו דמדומי שחר קורן,

אבדו לעד גיליונותיו המרהיבים של 'אלחאצד' (2),

שבין יפי דפיו הקולמוס התרונן.

 

קרע קרענו, תוצאותיו מי ידע?

מי יאחה את אשר שנקרע?

אומתנו שלנו, לרוח זרתה עלומיה,

למוות, לאבדון, ליוון מצולותיה.

 

פאר בניה, בני משה, ברוכי כשרון ומעש

נדירה אהבתם לחידקל, בעורקם ונפשם זרם.

לאן הלכו אלה ששווים פיהם וליבם

שנאמנה אהבתם, שקיימו הבטחתם?

 

מה פשעם?

אבד רכושם, נגזלו בתיהם, נעלמו אחיהם,

פרח ונגוז גם הזוהר,

בעסקת מרמה, פזיזה, בוגדנית, מלאת משטמה,

לא רווח בצידה ולא טוהר.

 

תרבות נטעתם באדמתנו,

ממנה נבעו הדר וקסם,

אם לא שליט שחצן, בעקבותיו האספסוף

היה ממשיך, ניגר, אותו ניחוח בושם.

 

שונו עולמי וחיי,

בלהבות עלו היפות בשנותי –

נגוזו באופק.

ליסורים נכנעה נפשי המבולבלת

בדאגה וייאוש היא מובלת.

 

לא תחזור לקומקום כוס התה (4)

אש החורף כבתה.

נדודי שינה, אובדן ואבל,

מכאובים נפשי עטתה.

אנשים שפלים הפרידו ביניכם לבינינו, אחינו –

אלה וקללה על זו המזימה.

למסע אימים הוטלתם, ביגון וקינה נפשכם אוכלה

נווה נטשתם – בית ותכולה.

רמת גן אתכם חבקה, העניקה חיים והתחלה חדשה.

 

לו, כמוכם, ארץ 'אלראפידן', נהגה בכם ביושר

זכר לא היה  נותר לקריעה ולאסון

ומלבושי יגון הופכים היו בגדי ששון ואושר.

 

כל עוד הציפור מזמרת, וזוהר את היקום יעטוף

עיראק תשכון בלבבכם, ללא תיכלה וסוף.

 

ביאורים:

* 'אלראפידן' – פירושו שני נהרות. כינוי לעיראק שעוברים בה הפרת והחידקל.

(1), (2) הכתוב מתייחס אל עיתון 'אלחאצד', עיתון שהוציא לאור עו"ד אנוואר שאול בשנות השלושים של המאה הקודמת.

(3) מנחם צאלח דניאל – נדבן יהודי עשיר שתרם רבות למוסדות יהודיים וערבים כאחד.

(4) התה היה "המשקה הלאומי" של עיראק, שתו אותו בכל מקום ובכל עת. הכתוב רומז לאמרה מוכרת בערבית מדוברת:  "למי אמזוג את התה – אין מי שראוי לשתות אותו."

 

אני מצרפת לך את שירו של משורר עיראקי (ככל שנבדק על ידי המתרגם הוא עדיין מתגורר בעיראק, כך שיש בשירו אומץ לב ראוי לציון) הכותב באופן חם להדהים על החיים לצד היהודים במשך אלפים בשנים ועל הצער הגדול שחש עם עזיבתם. דודי, יוסי פשה, תירגם את השיר ואילו אנוכי השתדלתי בעיבוד לשמור על רוח הדברים ועם זאת לתת לו לבוש עברי מכובד ככל האפשר. זהו האתר באינטרנט בו הופיע השיר במקור: 

http://www.akhbaar.org/wesima_articles/culture-20090922-76856.html

 איכשהו נדמה לי שלא מעטים משכניהם של היהודים על הגלובוס היו שמחים אם היהודים היו חוזרים להתגורר לצידם, קל וחומר לנוכח השכנים החדשים שקיבלו במקומם.

 אוסי רז

 

 

* * *

נעמן כהן

אנטי-שמיות יהודים וערבים כשרים

צודק יוסף דוריאל בכותבו שיש להחליף את המינוח "אנטישמיות" במינוח "גזענות אנטי יהודית" (גיליון 484). המונח "שמים" (על שם בנו של נוח – שם), התחיל כמונח פילולוגי בלשני ולפיו באמת גם היהודים וגם הערבים הם שמים, שכן גם העברית וגם הערבית הן שפות שמיות. אבל המונח הזה כוון תמיד נגד היהודים בלבד. יש לזכור כי הגזענות האנטישמית אינה תורה מדעית-ביולוגית, אלא אידיאולוגית.

היטלר עצמו בספרו "מיין קמפ" – מאבקי, שנכתב שנים לפני פגישתו עם המופתי הירושלמי, לא דיבר כלל על מאבק בין ארים לשמים. המינוח שלו הוא תמיד: מאבק בין ארים ליהודים.

בשנת 1939 הגיע מנהיג ערביי ארץ ישראל – המופתי – חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני לבגדד. המופתי התחיל בהסתה כנגד היהודים בכל האמצעים: הפגנות, כרוזים ובעיתונות. מנהיג הנוער ההיטלראי, באלדור פון שיראך, הגיע לביקור בבגדד ותיאם עם המופתי את פעולותיו. החל מעכשיו חויבו כל תלמידי בתי הספר העל יסודיים ומוריהם בעיראק להצטרף לתנועה הפשיסטית "אל פתווה", ארגון שכלל כ-63,000 חברים.

ב-1 באפריל 1941 פרץ בעיראק מרד רשיד עלי אל-כילאני, במהלכו נתפס השלטון על ידי קבוצת קציני צבא פרו-נאצים בראשות רשיד עלי. ב-1 ביוני 1941, בחג השבועות, החל ה"פרהוד" – הפוגרום שנערך ביהודי בגדד. מספר ימים לפני כן עברו חניכי תנועת "אל פתווה", וסימנו את כל בתי היהודים בטביעת כף יד (חמסה) בצבע אדום.

אירועי ה"פרהוד" החלו בבוקר 1 ביוני כאשר באל-כרח', במערב בגדאד, הותקפה משלחת יהודים נכבדים לאחר ששבה מקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובו של העוצר, עבד אל אלאה, בארמון הפרחים. כאשר ההמון עזב את מסגד ג'אמי אל-גילאני, בערך בשעה 10.30 בבוקר, היתה הסתה נגד היהודים בקרב העוזבים. בשעה 5.30 בצהריים המון ערבי התכנס שוב באותו מסגד. נשאו נאומים נגד היהודים. ובשעה 6 אחר הצהריים ההמון עזב את המסגד והחלה השתוללות.

בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 בני אדם. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד.

הבריטים הצליחו לתפוס מחדש את השלטון בעיראק. המופתי ברח לברלין.

ב-28.11.41 הגיע מוחמד אמין אל-חוסייני לפגישה עם היטלר בלשכתו בברלין. המופתי סיפר להיטלר כי הערבים העניקו לו את השם הנערץ של הנביא מוחמד, ונתנו לו את התואר "חאג': "הנה בעיראק," התגאה המופתי, "ההמון העיראקי חוזר ואומר: 'אללה חאי אללה חאי \ חאג' מוחמד היטלר ג'אי." המתורגמן תירגם לגרמנית: אללה חי אללה חי \ עולה הרגל מוחמד היטלר עומד להגיע.

היטלר הסביר למופתי כי בניגוד למה שחושבים, הוא, היטלר, מעולם לא כתב על "ארים" מול "שמים" אלא רק על "ארים" מול  "יהודים". היטלר  הכריז על המופתי כ"ארי של כבוד".

"התנאי הבסיסי שלנו לשיתוף פעולה עם גרמניה," אמר מוחמד אמין אל-חוסייני להיטלר, "הוא מתן יד חופשית להשמיד את היהודים מפלשתינה ומהעולם הערבי, ולפתור את הבעייה היהודית באופן שהולם את שאיפותיהם הלאומיות והגזעיות של הערבים, לפי השיטות המדעיות שפותחו על ידי גרמניה לטיפול ביהודים."

היטלר השיב לו: "היהודים שלכם," והוסיף: "מטרתה היחידה של גרמניה, עם כיבוש המזרח התיכון, תהיה השמדת היסוד היהודי." היטלר קישר אותו עם קבלן הביצוע – אייכמן.

המופתי ביקש לראות במו עיניו את השמדת היהודים. אייכמן ארגן לו ביקור באושוויץ. המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם. על פי המודל של אושוויץ הוא תכנן הקמת מחנה השמדה ליהודים באזור שכם. המופתי רשם ביומנו: "אמשיך בלחימה עד להשגה המוחלטת של הכיליון הסופי של היהודים." בשידור ברדיו הנאצי, הוא קרא: "הרגו את היהודים בכל מקום שבו אתם מוצאים אותם – למען אללה, ההיסטוריה והדת." בארצות הבלקן עסק המופתי אישית בהקמת דיביזיות מוסלמיות ופיקח אישית על פעולתן בהשמדת יהודי בוסניה והונגריה.

כעזרה לגרמנים יזם מוחמד אל-חוסייני פעולה גם בארץ ישראל. במבצע "אטלס" צנחו חמישה נאצים באזור יריחו. הצונחים שלושה גרמנים, ושני ערבים, הצטיידו ברעל ארסן המספיק להרעלת מאתיים וחמישים אלף יהודים. מטרתם היתה להרעיל את מעיינות "ראש העין" וכך לרצוח את יהודי תל אביב והסביבה. על חסן סאלמה, סגנו של המופתי, הוטל להוביל את החוליה. לאחר חילופי אש לכדו הבריטים חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו. חסן סאלמה הצליח להימלט.

 

עסקת שליט

אסור שעסקת שליט המתרקמת תצא לדרך לפני שייקבע חוק ע"י הכנסת לפיו: "כל פושע מלחמה-רוצח אזרחים, המשוחרר עקב עסקת חליפין,  יחזור לרצות את מלוא ענשו ברגע שייתפס ע"י רשויות החוק הישראלי." קבלת החוק הזה חשובה במיוחד לאור דרישת החמאס לשחרר מחבלים בעלי אזרחות ישראלית.

בנוסף, לאחר שחרור רוצחי אזרחים שביצעו פשעים נגד האנושות יש לתבוע מהרשות הפלשתינית וממשלת החמאס להעמידם לדין ולשפוט אותם על סמך חומר החקירה המשפטי. העתק מדרישה זו יש לשלוח לשופט היהודי גולדשטיין (גולדסטון), ולרשויות האו"ם.

 

 

* * *

רון סואן

ישראל פיספסה את ההזדמנות להיות חברה נאורה מערבית שיוויונית בקנה המידה האירופאי שאליו שאפנו

לאהוד ואורי שלום, 

אני מניח שאני שוב אקבל קילוחי רותחין – אבל אני מרגיש שגם למיעוט "שמאלי" שכמוני מותר להתבטא במגזין, שאני נהנה מקריאתו.

אני חלוק על אורי  הייטנר [גיליון 485] בפסילתו הגורפת את ה"יהודים האנטי ציוניים", למרות שזו זכותו  המוחלטת להרגיש כך, במדינה דמוקראטית.

לכולם יש מקום כאן – אם הארחי פרחי של ש"ס והאגודה, האנטי ציוניים, הינם כשרים – אז ברור שגם ל"שמאלן נאור" מותר לחיות במדינה, שבסך הכול הוקמה על ברכי החזון התמים (והכושל?) של הסוציאליזם האתיאיסטי. 

אני מגדיר עצמי כישראלי (בפירוש לא יהודי – כי אין ביני לבין הקב"ה שום זיקה או ברית) ציוני בע"מ.

הערכים של הציונות האמיתית של החלוצים ובוני הארץ – הוחלפו ונרמסו במגפי המתנחלים – הכיבוש – החמדנות הקפיטליסטית – אי השיוויון החברתי וההתעמרות בחלשים ובשונים באשר הם.

ישראל היא אכן פלא במונחי מדינת הגירה – וללא שום ציניות. מדינת הגירה שקמה על שרידי השואה והגיעה להישגים מרשימים בכל קנה מידה. בד בבד היא מדינה שפיספסה את ההזדמנות להיות חברה נאורה מערבית שיוויונית  בקנה המידה האירופאי לו אנו שאפנו בהיווסדנו. אנו לא  עוד אור לגויים – ולא יחידי סגולה. הסרטן החרדי-דתי הנבער – ההתעמרות וההתנשאות הלאומנית, וההתרחקות מכל מה שאינו "תרבות הרייטינג" – הפכו את ישראל למדינה בה רבים מתושביה (לא רק מצביעי מרצ כמוני...) חשים מנוכרים. 

אני כן מסכים לחלוטין עם אורי  הייטנר שההתעלמות העקבית ממארק אדלמן – ממנהיגי  גטו וארשה – היא כעורה ובזויה, אך לא מפתיעה. זו בושה וכלימה שהוא נקבר בלי פרח אחד שנשלח מטעם מדינת ישראל. 

ישראל לא מסוגלת להכיל בקירבה "יהודים מוצלחים" שאינם עומדים דום לימינה ולימין מדיניותה: כנ"ל היחס הכעור שהופגן בשנות השבעים כלפי הנשיא האוסטרי-יהודי ברונו קרייסקי (שביקר קשות את ישראל ואת מדיניות הכיבוש שלה) – כנ"ל הבוז המכוער כלפי המוסיקאי הגאון דניאל בארנבוים שמסרב להיות סניגור של ליברמן וחבריו; כנ"ל ההתנערות מד"ר עמוס אילון ז"ל – היסטוריון מכובד שלא נשמע למרוּת הקו המדיני לאומני של ישראל – מאס בה – וסיים את חייו באיטליה הירוקה.

 מארק אדלמן הוא הבא בתור... יחד עם  פרופ' ישעיהו ליבוביץ שקיטרג והתבייש בכיבוש; אייבי נתן שנזרק לכלבים כי האמין בשלום; ועוד ודמויות המתוייגות כ"פרסונה נון גראטה" רק מפני שהן "שמאליות" מדי לטעמו של השלטון.

 אשמח לשמוע תגובות. מקווה שלא עם ניבולי פה ושאר לכלוכים אנונימיים.

 

אהוד: דווקא מנקודת מבט "שמאלית" אתה אולי טועה. החברה הנאורה המערבית האירופאית השמידה במאה שעברה שישה מיליוני יהודים, שלא לדבר על זוועות אחרות של שתי מלחמות עולם שהתרחשו בין ארצותיה והשמידו מיליוני חיילים ואזרחים, ואילו אנחנו, ההולכים בעקבותיה של החברה המערבית – מעוללים את הזוועות האלה לפלסטינים המסכנים, ראה דו"ח גולדסטון שאומץ בחדווה על ידי ה"שמאל" הישראלי, עיתון "הארץ", וכמובן כל העמים שאותם כבשנו ושיעבדנו!

 

* * *

איליה בר זאב

שִׁבעים למלחמת העולם ה-2 (תאריכים)

 

1.

"סֵדֶר חָדָשׁ". "מֶרְחָב מִחְיָה", סֵדֶר גְּזָעִים –

אָרִים,

סְלָאבִים כַּעֲבָדִים,

הַשְׁמָדַת יְהוּדִים,

צוֹעֲנִים,

שְׁחֹרִים.

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שְׁלוֹשִים וְשָׁלֹש –

פִיהְרֵר.

רַיִיךְ שְׁלִישִׁי. מַעֲצָמוֹת נִרְפּוֹת,

צִיר רוֹמָא-בֶּרְלִין, בְּרִית יָפָּן גֶרְמַנְיָה, אִיטַלְיָה, אוֹסְטְרִיָה –

קַו מָזִ'ינוֹ מְגֻחָךְ חוֹתֵךְ בַּנּוֹף,

בַּדְּלָנוּת, "מְדִינִיּוּת פִּיוּס"

אָנְשְׁלוּס.

שְדוֹת נִסּוּי בִּסְפָרַד. שְׂדוֹת קֶטֶל.

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאֹות שְׁלושִׁים וָתֵשַׁע-

בֵּין הַמֻּעֲמָדִים לִפְרָס נוֹבֶּל לְשָׁלום: א. הִיטְלֶר, י. סְטָאלִין, בּ. מוֹסוֹלִינִי.

"וְעִידַת מִינְכֶן". "רִיבֶנְטְרוֹפּ מוֹלוֹטוֹב", חֲלוּקַת שָׁלַל.

"הַמִּלְחָמָה הַמְּדֻמָּה".

צֶ'מְבֶּרְלִין. צֶ'רְצִ'יל. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה אֶלֶף

חַיָּלִים בְּרִיטִים נֶחְלָצִים מִדַּנְקֶרְק.

פֶּטֶן.

וִישִׁי.

פְּלִישָׁה לְרוּסְיָה. חֹרֶף קָשֶׁה. מִבְצָע בָּרְבָּרוֹסַה, מַחֲנוֹת הַשְׁמָדָה.

אַיינְזַצְגרוּפֶּן.

מְשַׁתְּפֵי פְּעוּלָה בְּכָל פִּינָה. קוֹד הָאַנִיגְמָה מְפֻצָּח.

מִתְקֶפֶת כֹּחוֹת הַבְּרִית.

הַבְּרִיגָדָה הַיְּהוּדִית.

 

2.

דִּיּוּן אֲקָדֶמִי בְּמִסְפָּר הָהֲרוּגִים.

60 מִילְיוֹן?

70 מִילְיוֹן?

20 מִילְיוֹן חַיָּלִים בִּלְבַד. 40 מִילְיוֹן אֶזְרָחִים שֶׁאֵינָם בִּלְבַד,

כּוֹלֵל יְהוּדִים –

וְאוּלַי עוֹד אֶחָד.

הַמִּסְפָּרִים עֲגֻלִּים. מִילְיוֹנֵי פְּלִיטִים, כָּלְכָּלָה מְרֻסֶּקֶת,

עָרִים מֻפְצָצוֹת עַד דַּק.

בְּמֶרְכַּז בֶּרְלִין – "אַנְדַּרְטַת הָחַיָּל הָאַלְמוֹנִי", רוּסִים אוֹנְסִים מִכֹּל הַבָּא. "אַנְדַּרְטַת הָאַנָּס הָאַלְמוֹנִי"?

וְעִידַת יַאלְטָה – שְׁלָדִים בַּמַּחֲנוֹת. שְׁאָר הַבָּשָׂר בָּאֲוִיר,

בָּאֲדָמָה –

עָפָר וָאֵפֶר תְּחוּחִים זֶה בַּזֶּה,

חַשְׁמַל בַּגְּדֵרוֹת.

אֲפָרִים יְרוּקִים, יְעָרוֹת צְלָלִיּים.

שְׁלוֹשָׁה גְּדוֹלִים,

עוֹד וְעִידָה.

חֲלוּקַת שְׁלִיטָה.

יְדִיעָה שׁוּלִית – מָאתַיִם חֲמִשִּׁים אֶלֶף יְהוּדִים נוֹפְלִים כְּחַיָּלִים בְּכָל הַצְּבָאוֹת,

"מִישְׁלִינְג" – מִשְׁפָּחוֹת מְעֹרָבוֹת.

אִרְגּוּנֵי פֶּשַׁע. רַכָּבוֹת, הַרְבֵּה רַכָּבוֹת.

הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי", אוֹרְסוֹן וֵלְס.

"לִילִי מָרְלֶן".

קָזַבְּלַנְקָה – "נְשִׁיקָה הִיא רַק נְשִׁיקָה," הָמְפְרִי בּוֹגָרְט,

אִינְגְרִיד הַיָּפָה.

אֶחָד בְּסֶפְטֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת

שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע –

קַל לִזְכֹּר.

 

3.

בְּזִכְרוֹנִי תַּאֲרִיךְ אַחֵר –

עֶשְׂרִים וְתִּשְׁעָה בְּאוֹגוּסְט אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת

אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם.

בְּדַף עֵד בְּמַאֲגָר הַשֵּׁמוֹת בְּ"יָד וָשֵׁם"

כּוֹתֶבֶת בְּרוּנְיָה:

"גְּבֶרֶת ווֹלְפֶנְהוֹיט", בַּת לְצִירִיל וּלְווֹלְף, נוֹלְדָה בְּמִיקוֹלִינְס,

מְחוֹז טֶרְנוֹפּוֹל,

בְּפוֹלִין.

"מַצָּב מִשְׁפַּחְתִּי –

יַלְדָּה."

"מְקוֹם הַמָּוֶת –

 בֶּלְזֶץ".

 

הַגְּבֶרֶת

"נִסְפְּתָה בְּגִיל 1" בְּלִי שֵׁם.

שָׁם.

בַּתַּאֲרִיךְ הנ"ל.

 

*

אמנם החומר המצורף שאני מגדירו כשיר נכתב לקראת 70 שנה למלחמת העולם השנייה אך נסתיים לא מזמן והמבנה, השונה ממה שאתה מכיר בשיריי, הוא בגלל שלא ניתן להציג את הבית השלישי, שהוא המפתח לשיר – ללא דיווח לכאורה יבש, ורק כך להמחיש את השוני בין האינפורמציה שהעמיסו עלינו לבין הדבר הקטנטן שנמצא בסופו.

איליה בר זאב (וולפנהויט)

 

 

* * *

אייל זמיר: מי לא הוזמן?

בחול המועד סוכות, בוקר סתווי ונעים, ביקרתי ביקור קצר בזיכרון יעקב. חיפוש ספרים ב'עשר-שקל' אצל איתמר הידוע, וטיול נינוח ברחוב המייסדים. בבית אהרנסון, ששמו הוסב למוזיאון ניל"י, התברר לי כי ביום ראשון, ה-11 באוקטובר, תתקיים אזכרה לשרה אהרנסון. תישא דברים: נאווה מקמל כותבת הספר 'אות אבשלום'.

עד כה מגוחך, אך לגיטימי. אלא מאי – הפרופ' רן אהרנסון, נצר המשפחה האחרון שעוד נושא את השם, מומחה להיסטוריוגרפיה של מושבות העלייה הראשונה, הוא נעדר. לא הוזמן. אם זה לא היה פתטי ועצוב, זה היה מצחיק. 

איל זמיר

 

אהוד: אם פרופ' רן אהרנסון הוא "מומחה להיסטוריוגרפיה של מושבות העלייה הראשונה" אז אני קוגלאגר. די לראות את השטויות שאמר על ייסוד פתח תקווה.

 

 

* * *

חיים אנלין

"ברוך החונן לאדם דעת ונותן לאנוש בינה" –

 גם אם באיחור

כאשר פתחה ישראל בתהליך אוסלו ב-1993, ועם חתימת ההסכם ב-1994, היו, לצד המתנגדים הרבים לו, רבים וטובים בקירבנו שהאמינו כי הגיעו ימות המשיח וכי או-טו-טו ישרור שלום בין ישראל והפלסטינים וכל ארצות ערב, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ.

בין המתלהבים מההסכם היו גם רוב המזרחנים הבכירים, להוציא את פרופ' יהושע (שוקה) פורת, איש תנועת "שינוי", שיצא נגד הזרם וקבע כי אין להאמין לאף מילה היוצאת מפיו של ערפאת, שכן כל כוונתו היא לנצל את ההסכם לקביעת עובדות מוגמרות ולבסס את מעמדו כאן בארץ, ולאחר שימצה את פירות ההסכם עד תום יעלה מחדש את שאלת ירושלים ו/או את בעיית הפליטים ו"זכות השיבה" כדי להביא לפיצוץ ולשוב למאבק הטרוריסטי המזויין נגד ישראל בתנאים טובים בהרבה מאלה שעמדו לרשותו ערב ההסכם.

בשל עמדותיו אלה ספג פורת קיתונות של רותחין מצד עמיתיו, הן מקרב המזרחנים אנשי האקדמיה והן מאנשי "שינוי", שהיו שותפים גם הם לאופוריה של "השלום בימינו". ואילו אני המזרחן הקטן, שצברתי אי אילו "שעות ערפאת" בקריאת נאומיו, מאמריו והגיגיו בערבית, שנועדו לבני עמו, ולא רק באנגלית, עבור העולם החיצוני ועבורנו, ומצאתי עצמי שותף לדעתו של פורת וסברתי כי מנהיגינו כל כך רצו להפוך את הרצוי למצוי, (או, כדברי השיר, "להפוך אויב לאוהב") עד שבפרפראזה על דברי משה דיין (בהספדו על רועי רוטנברג ב-1956) "האור שבליבם סינוור את עיניהם ולא ראו את ברק המאכלת."

אני זוכר כי ערב ההפגנה בכיכר מלכי ישראל, זו שבסופה נרצח יצחק רבין ז"ל, התווכחנו כמה חברה ב"בית הלוחם" אם ללכת להפגנה או לא, וכשאני אמרתי אז את מה שחשבתי – ששום שלום לא יצמח מהסכם אוסלו, אלא ההיפך מכך – התנפלו עלי כולם כ"עוכר ישראל".

לצערנו, רק לאחר שנים ארוכות של טרור ודמים, כאשר כל הניסיונות להגיע לפיוס הניבו תוצאות הפוכות מהמצופה, החלו גם חסידי ה"שלום בכל מחיר" להתפכח אט-אט מאשליותיהם ולהבין כי הבעייה איננה של גבולות או שטחים, אלא עצם אי נכונותם של הפלסטינים, כפי שלא היו נכונים גם ב-1937 (מול תכנית "ועדת פיל"), ב-1947 (מול תכנית החלוקה של האו"ם) ובכל השנים לאחר קום המדינה, לקבל את רעיון מדינת היהודים, יהיה אשר יהיה גודלה, קל וחומר לחיות עימה בשלום. התברר שבעצם שום דבר מהותי לא השתנה בעמדתם מאז ימי המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, דרך אחמד שוקיירי ויאסר ערפאת ועד ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, הן זו של אש"ף והן זו של חמאס. איך אמר יצחק שמיר? – "הערבים נשארו אותם ערבים והים אותו הים."

עכשיו, כאשר התפכחנו ברובנו סוף-סוף מאשליותינו, עומדות בפנינו שתי בעיות: האחת – כיצד נוכל לשכנע את ידידינו בעולם, שלא לדבר על אלה שאינם כל-כך ידידינו, שיתפכחו גם הם מאשליותיהם, שטופחו לא מעט בעזרתנו, לגבי "המזרח התיכון החדש".

והשנייה – בהיעדר הסדר, כיצד נכלכל את מעשינו ביחס לאוכלוסיית השטחים התקועה בגרוננו, לא לבלוע ולא להקיא, מבלי לפגוע בביטחוננו מחד גיסא, ומבלי לפגוע בהיותנו מדינה דמוקרטית מאידך. האמת: אינני רואה מוצא מה"פלונטר" הזה. הוסיפו לכך את ההתעצמות האיראנית ואת התחזקות האלמנטים האסלאמיים הקיצוניים באזורנו, וחוששני שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מפיצוץ נוסף, מקומי או אזורי, ואח"כ – נחיה אינשאללה ונראה...

 

 

* * *

"הצ'ופצ'יק של הקומקום"

דן אלמגור מציג... דן אלמגור

סדרת אירועים חדשה לרגל הוצאת  הספר "הצ'ופצ'יק של הקומקום" שיכלול מבחר נדיר של פזמונים, מחזות והצגות שכתב , תרגם ועיבד דן אלמגור. כמו בכל עונה, גם הסדרה הבאה מורכבת מחמישה מופעים. כל אחד מהמופעים יכלול שירים, פזמונים ומערכונים – כולם פרי עטו של דן, ובהגשתו של דן,  ואלה ישולבו בשפע של סיפורים משעשעים ופיקנטיים.

השירים והמערכונים יבוצעו על ידי  אמנים צעירים, שחקנים וזמרים. כל התכניות תבויימנה בידי השחקן, הזמר והבמאי עטור הפרסים – ישראל גוריון. קטעי ארכיון נדירים יוקרנו על מסכים. 

12/2 – 'איש חסיד היה בירושלים שלי' – התוכנית תוקדש בעיקר למחזותיו המקוריים של דן ולמחזות זמר על נושאים יהודיים וישראליים שכתב ותרגם: "איש חסיד היה", "ירושלים שלי", "כנר על הגג", ועוד... בתוכנית פזמונים כמו: "אברהמל'ה" מלמד", "אני עומד על החומות", "החיל ובת הטוחן", "רומיה ויואל" ועוד...

12/3 – 'הצועני השורק ואשת האיכר' – תכנית לבלדות ושירי העם, מתוך תוכניותיו: "הצועני השורק", "השטן ואשת האיכר", "החייט ואשת הסנדלר"... בלדות ושירים מקוריים כמו "מגדלור", "בלדה לחובש", "כשברא אלוהים יצורים בעולם" ועוד...

9/4 – 'הלילה טוב לרקוד' – מבחר שירי מחזות זמר הרבים שתרגם וכתב דן: "גבירתי הנאוה", "המלך ואני", "ברנשים וחתיכות", "קזבלן", "אל תקרא לי שחור", "פנקס הקטן" ועוד.

7/5 – 'בנמל באמשטרדם' – ממיטב תרגומיו הרבים של דן מהשנסונים של ברסנס, ז'אק ברל, אזנאבור ומשירי איב מונטאן... – שירים כמו "בנמל באמשטרדם", "הגורליה", "סבא לאון", "הספסל שבגן", "יוסי-יונה", "ויויו גם" ועוד.

11/6 – 'מילים: דן אלמגור' – פזמוני מקוריים שכתב דן, שפע פזמונים סאטיריים והומוריסטים שכתב דן לרביעית מועדון התיאטרון, לתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת", ל"בצל ירוק", לגשש החיור", לרבקה מיכאלי, שמעון ישראלי, גדי יגיל, ללהקות הצבאיות ועוד.

 

מחיר מוזל למנוי ל-5 המפגשים 400 ש"ח במקום 475 ש"ח. הזמנת מנויים בקופות צוותא 6950156. יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה. מפאת הביקוש הרב, מומלץ להזמין מקומות כבר עכשיו וליהנות ממקומות הישיבה הטובים באולם.

 

 

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

 

 

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מי שמאמין לאיראנים בדבר העשרת האורניום כדאי לו למצוא מקום מגורים חדש, הרחק מן המזרח התיכון, ויפה שעה אחת קודם.

* סוף-סוף הגיע ארצה, בבקבוקים ירוקים של ליטר וחצי, הגוּארנה, המשקה הברזילאי התוסס והטעים ביותר, וניתן לקנותו ללא הגבלה בסניפים של "אי-אם פי-אם" במחיר של 10.90 שקלים הבקבוק. זהירות, הוא כל כך מוצלח בהתערותו בגרון עד שהוא ממש ממכר.

* שרת החוץ לשעבר ציפי ליבני, שחתרה תחת רה"מ אולמרט ובחוכמתה הרבה היתה ודאי חותרת גם היום אילו שירתה תחת רה"מ נתניהו, היא שגילתה את אוזנו של נשיא ארה"ב מובארכ חוסיין אובמה כי צבאו מנהל תימרונים משותפים עם צה"ל במטרה לדמות את תוצאות התגובה להתקפת משולבת ישראלית-אמריקאית על מרכזי הייצור הגרעיני המלחמתי באיראן.

אובמה הופתע מאוד ומיהר לדווח על כך לשרת החוץ שלו הילארי [אשת הנמצץ] קלינטון. המסקנה של שניהם היתה שצריך לעצור את צבא טורקיה מלעצור את ההשתלטות האיסלאמית על המדינה וכן לטמון מלכודות למרגלים ולמשתפי הפעולה עם ולמען ישראל – בקרב הכוחות המזויינים של ארה"ב, כוחות הממשיכים לפעול באורח שערורייתי מתחת לאפו של אובמה – כאילו בוש הוא עדיין הנשיא, כאילו ישראל היא בת-ברית ממדרגה ראשונה, כאילו איראן היא האוייב וכאילו ציר הרשע עדיין קיים.

* אם אתה מקבל בצלים ירוקים לא שטופים עם אדמה ו"זקן" (שורש) – סימן שהשתתפת בארוחה של הוטנטוטים. אם אתה מקבל אותם בצלחת רחוצים וקטומי קצה ה"ראש", אכלת במסעדה רגילה-פלוס, אבל אם אתה מקבל את הגבעולים רחוצים אבל עדיין עם "זקן" (שורש) לבן – סימן שאתה נמצא במסעדה של שף ישראלי שהוא בדרך כלל פלצן ויקרן. ראה, הוזהרת!

* ברנרד מיידוף, שניצפה הולך במסדרונות הכלא בארה"ב במכנסיים מופשלים כדי להראות שבניגוד להשמצות (בספרה של המאהבת היהודייה שלו לשעבר) – יש לו זין גדול, – הגיש בקשה לשלטונות הכלא להעביר סדנה למסתבכים בהווה ובעתיד בהונאות פונזי למיניהן, בנושא – כיצד לדפוק את בני משפחתך ולרמות במצח נחושה את חבריך הטובים ביותר ואת כל מי שנתנו בך אמון, ולא להתאבד!

* המחסור הישראלי והעולמי השנה בזיתים ובשמן זית נגרם כידוע בגלל המתנחלים שעוקרים את כרמי הזיתים בגדה המערבית, אבל מגדלי הזיתים בדרום ספרד מבטיחים לנו כי בהתחשב במאות אלפי הדונמים של נטיעות עצי זית חדשים, הם לא רק יתגברו על המחסור העולמי אלא גם על זה הישראלי ויאפשרו למתנחלים לכרות ללא נזק את כל עצי הזית בגדה המערבית, ואילו הכורמים הפלסטינים יוכלו להצטרף לַ"פַּי רוֹל" הפארזיטי של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם.

* השוטרים רב-פקד יניב אשור, יוסי לוי, אלדד חדד ורמי מוסא ראויים לעונש כבד יותר משנת מאסר על כך שלפני כשנתיים הניחו מטעני חבלה, האחד מתחת לרכבו של מיכאל מור המוגדר כראש ארגון פשיעה בנהריה והאחר על אדן חלון בבית השייך לו, בו התגורר אחיינו. מי הירשה לשוטרים לפגוע בבלעדיות של שלטון הפשע והעולם התחתון החוגגים בישראל!? מאסר עולם היה צריך לגזור עליהם, ויש לקוות שבית המשפט העליון יתקן את המעוות, שהרי אין לתרץ את מעשיהם בכך שהם נמצאים תחת כיבוש! עליהם לחלוק תא אחד במעשיהו עם אולמרט, כי חמשת הפושעים האלה משחיתים את המדינה הזכה והזכאית שלנו!

* נתניהו החדש הוא נתניהו הישן. אינו מסוגל כנראה לעמוד בתנאי לחץ, ורוח תזזית מניעה אותו. כדאי לו להתייעץ עם קודמו כיצד מקבלים החלטות אמיצות ולא מתכופפים תחת לחצים חיצוניים, גם לא מצד האמריקאים. כל התיחמונים של כן-ולא הקמת ועדת בדיקה ישראלית זו או אחרת ל"עופרת יצוקה" הם יריקה בפרצופם של חיילינו ומסמר נוסף בארון המתים שמכין העולם הנאור לישראל בחסות אחמדינג'אד, אובמה והטרור האיסלמי.

* עלה ל-136 מיספר ההרוגים בהתפוצצות שתי מכוניות-התופת בבגדאד אתמול. כידוע, מדינת ישראל היא האשמה בכך, ודו"ח גולדסטון יזקוף לחובתה גם את הטרור הציוני הזה.

* אנחנו מריחים באוויר אינתיפאדה שלישית (או חידוש של השנייה).

 

 

* * *

מכון ז'בוטינסקי מזמין: "אני לא דרייפוס"

הזמנה להצגת יחיד של אלכס אנסקי והרצאת עמנואל הלפרין

במלאת 71 שנה ל"ליל הבדולח" שבו הרסו הגרמנים הנאצים מגורים ובתי עסק של יהודים, ועם העלאתו של אתר האינטרנט החדש למאבק באנטישמיות   www.fighthatred.com

על-ידי מכון ז'בוטינסקי בישראל,

יתקיים ערב השקה חגיגי

ביום שני, 9.11.09, בשעה 7 בערב,

במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

הערב יורכב מארבעה חלקים:

1.    ברכות

2.    הצגת יחיד של השחקן אלכס אנסקי – "אני לא דרייפוס", מאת יהושע סובול

3.    הרצאת איש הטלוויזיה עמנואל הלפרין – "מדרייפוס עד חלימי".

4.    דיון (במידה וישאר זמן לכך).

הכניסה לארוע תהיה אך ורק באמצעות כרטיס-כניסה במחיר של 60 ₪ האחד (כולל ספרון על פרשת דרייפוס, שהוצא לאור במיוחד להצגה של אנסקי-סובול).

בגלל מספר המקומות המוגבל במוזיאון, המעוניינים מתבקשים להירשם ולהעביר את דמי הכניסה בהקדם, אצל גב' סוניה חזן, טלפון 03-6210642.

לא תתאפשר כניסה בלי כרטיס-כניסה.

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,248 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-119 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,996 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,015 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,216 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו חינם לנמענים 6,527 קבצים נפרדים

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל