גיליון מס' 489

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בחשון תש"ע, 5 בנובמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת המתכון מהמושבה להכנת זיתים כתושים (דפוקים)

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (92).

משה ברק:  בלא בריטניה לא היתה קמה המדינה, הרהורי 2 בנובמבר – יום הצהרת בלפור.

יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל חַנָּה סֶנֶש,  במלאות 65 שנה למותה, 7.11.44.

יוסף אורן: הניסוי שנועד לכישלון (חלק א').

אוריה באר: הגזע הכרות (סיפור).

מיכאל רייך: 1. בְּהֶסַּח הַדַּעַת. 2. הַסַּנְדְּלָר הַנִּרְצָע (יָפוֹ 1975), (שירים).

אורי הייטנר: 1. כולם?! 2. ועדת נזק. 3. גולדסטון שתיים.

עוז אלמוג:"קיפוח" אנשי השמאל בתחום הכבוד הלאומי.

יִשְׂרָאֵל הַר: מי מכיר את "אשרי המחכה"?

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו, שיחה שנייה: אוטופיה.

רון ביברמן: ולָךְ יש טענות למציירים בפה או ברגל???

שגרירת ישראל באו"ם גבריאלה שלו בדיון בדו"ח גולדסטון: "הדו"ח נולד בשנאה ובוצע בחטא." מאת שלמה שמיר, ניו יורק, "הארץ" און-ליין, 4.11.09.

אסור לפגוע בכבודו של רוצח רבין על רקע מוצאו!

אייל זמיר: למותה של שרה אהרנסון.

משה ברק: לגלוג בועזי על פועלים רעבים.

יהודית אוריין: תגובה לַשוטים. [ציטוט מהבלוג שלה, 3.11.09].

אהוד בן עזר: הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים) בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי.

מרדכי בן-חורין: אני אוהב מאוד, למרות...

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

אִם תַּחֲלֹק עָלֶיהָ, אוּלַי תִּכְעַס.

אַךְ אִם נִכְנַעְתָּ לָהּ בְּלִי קְרָב

הִיא לֹא תִּסְלַח לְךָ לְעוֹלָם.

מתוך המחזור "נגיעות" (92)

* * *

משה ברק

בלא בריטניה לא היתה קמה המדינה

הרהורי 2 בנובמבר – יום הצהרת בלפור

זוכרים?! בריטניה התחייבה להקים בית לאומי ליהודים, בסוברה שזה כדאי לקיסרות גם מבחינה מוסרית. ישות זו סתרה את המציאות הלאומית והדתית בארץ. הגם שאוכלוסייתה היתה דלילה. היא היתה ערבית בלאומיותה ובשפתה. ליהודים היתה מטרה, לשוב למולדת בה נולד עמם, ולעצב בדמותם חלק זעיר מהמזרח התיכון, שהוא שולי במרחב שהערבים כבשו, אך כך יפתור המערב מוסרית את בעיית היהודים שיצר, מבלי לפגוע ב-98% הנותרים. גדולי אנשי הרוח נלהבו. 

איזוני כוח פיצלו את המזרח העות'מני למדינות עצמאיות ערביות שכיסו את השטח הענק, נותרה רק פלשתינה  שהיתה 1% מהשטח, אותה רצו היהודים כמולדת בניגוד לתושבים הערבים המעטים החיים בה, שרצו עוד מדינה ערבית. 

בארץ חיו רק כמה עשרות אלפים יהודים. הגדלת היישוב היתה חסרת סיכוי, כי גם לאלפים המעטים מהעלייה הראשונה והשנייה – התנגדו הערביים. 500 מוכתרים חתמו בתזכיר למימשל העות'מני שעליית היהודים היא סכנה לעתיד הארץ. לכן לא חתרה ההנהלה הציונית ל"עצמאות ארץ ישראל", כשם שקרה באזור שנכבש על ידי מדינות המערב מידי העות'מנים. כי לו זכתה אז הארץ לעצמאות, "כארץ של תושביה", היה ברור שזו היתה עוד מדינה ערבית.

ההנהגה הציונית, ווייצמן בראשה, הבינה ש"הקמת מולדת ליהודים" לא תשכנע מדינאים, שיתנו  בעלות לאומית על ארץ רק ללאום הגר בה. לכן חייבים היהודים למהר להגר אליה. נכונות לקלוט הגירה קיימת כל עוד מדובר במהגרים איכותיים מועטים, המוכנים להיבלע ברוב המקומי. בהיסטוריה לא ידוע מקרה בו עם קטן קיבל כניסת זרים, שחתרו לרוב ולהשלטת תרבותם ולשונם בארצו. רק מעצמות יכלו להעביר עם. ארה"ב וקנדה היו לאנגליות חרף התנגדות הילידים. בריה"מ סילקה את הטטרים בכוח מאירופה לאסיה. במעצמות לא העזו לנזוף. מדינה קטנה, במקומן, היתה משלמת ביוקר על כך. הציונות הבינה שאיכלוס ארץ ישראל ביהודים יוכל להתבצע רק תחת מטרייה של מעצמת. מכאן פתרונו הגאוני של וייצמן לתמוך במסירת הארץ כמנדט ל-30 שנה לקיסרות בריטניה, שמשלה על שישית מהעולם, שבלפור התחייב בשמה להחזיק "שערים פתוחים" לארץ עבור המהגרים היהודים, אפילו בכוח הזרוע למול  התנגדות הערבים.

מסתבר שבריטניה לא היתה אוייב אלא בן-ברית שאנו הזמנו לשלוט, ומעצמה שהעניקה 30 שנות כניסת יהודים, פחות או יותר בביטחה, ושבחרה ביהודי הרברט סמואל כנציב עליון, כעדות לכוונתה. העולם ראה זאת כהליך חוקי ומוסרי. 

מובן שערביי הארץ והארצות השכנות התנגדו בכל עוצמתם לישות לאומית יהודית, אפילו בחלק קטן שכזה של המזרח הערבי. לכן פנו למאבק מזויין, החל ברציחת יהודים ללא הבחנה, להפחדת היושבים בארץ, ואלה שעמדו לעלות. כך רצו לגרום לבריטניה לסגת מהצהרת בלפור. ממשלת המנדט הגיבה בתוקף, בנשק, וסבלה אבדות בעת שדכאה אותם, בתוך ימים או שבועות, ב-1920, 1921 ר– ק כך הצליח המנדט לשמור שערים פתוחים "ליהודים השבים למולדתם."

המכה לעלייה באה דווקא מצד היהודים, שבניגוד לצפי לא באו. האלפים המועטים ב"עלייה השלישית" היו אך שוליים בהגירה היהודים לאמריקה. הרברט סמואל אוכזב מכך שלא עלו אלפים, כפי שהבטיח ויצמן, שנדהם וצעק "עם ישראל – אייכה?!"

מחדל יהודי זה מול הלחץ הערבי, "עזר" לבריטניה "לא לפגוע במקומיים" ככתוב בהצהרת בלפור. כמסקנה הפקיעו מהר את עבר הירדן המזרחי, כ-70% מהשטח שנועד לבית הלאומי היהודי, לטובת עם ערבי חדש שיצרו יש מאין. הציונות אף התקשתה לגייס הון לביסוס מעט העולים שבכל זאת באו. גם זה סייע למנדט "לגלות הבנה" לערבים ולקבוע מכסות כניסה ליהודים, לפי "יכולת הקליטה של הארץ," על ידי תעודות כניסה לארץ שנקראו "סרטיפיקטים".   

את בעיית התעסוקה בעלייה השלישית פתרה דווקא ממשלת המנדט בסלילת כבישים בהתאם לחובתה. לתימהוננו הדהימה הסלילה בהיקפה. אדווין, בנו של הרברט סמואל, מגלה כי אביו, ברגישותו כיהודי, רצה לעזור לחלוצים הציונים ממצוקתם, וברוב כישרון ולחץ השיג בדחיפות תקציבים מלונדון, בטיעון ההגיוני שהכבישים גם ישפרו את איכות החיים ויספקו עבודה גם לערבים. אך עד היום אנו שרים על העלילה המפוארת של "גדוד העבודה" הציוני החלוצי, מחנות אוהלי הסוללים, תוך התעלמות מהעובדה שזו לא היתה יוזמה ציונית, אלא תרומה נוספת של הקיסרות הבריטית לשיבת ציון. 

לאלה "שלמדו" על בריטניה כ"אויב הציונות" נספר, שהיא החזיקה את שערי הארץ פתוחים פחות או יותר, חרף התנגדות הערבים, שלחצו בכל הזירות. המעטים שעלו, הגדילו בכל זאת את הישוב שהגיע ל-200.000 יהודים ב-1929.  לאור זה חוללו הערבים "מאורעות" בהם רצחו גם נשים וטף, כדי לגרום לממשלה לסגת מהציונות. אך היא דווקא הקימה "משטרת ישובים עבריים", להגנה עליהם, לוחמים יהודים בפיקוד בריטי, ללא משטרה מקבילה כזו לכפרים הערבים.

דיכוי המאורעות חייב כוח רב וקורבנות. הבריטים הבינו, שיש להתחשב בדרישות הערבים, שרצחנותם גונתה.  אך כמו בפוליטיקה, מינו הבריטים ועדות מלכותיות לתיכנון "עתיד הארץ". בזו אחר זו לקחו אלה את היש הדמוגראפי כבסיס לפתרון. זה לא הותיר סיכוי לשיבת ציון, שהחלה עם 7%, ובנתה על עלייה מתמדת שתאכלס את הארץ ביהודים.

בינתים התעצמה המפלגה הנאצית בגרמניה והיטלר עלה לשלטון. יהודים חזו את הצפוי תחת שילטונו ובהמוניהם יצאו מגרמניה, גם בסיוע הנאצים, ששמחו להיפטר מהם; רובם עלו ארצה, והיהודים הפכו לרבע מהאוכלוסים. הערבים הבינו, כי בקצב זה תישמט הארץ מידיהם,  והחלו ב-1936 ב"מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט", מלחמת גרילה לה קראו "המרד הערבי". אלפי לוחמים מזוינים, שקראנו להם "כנופיות", שלחמו במטרה לשים קץ לשיבת ציון. בכתובים דיווחנו הרבה על התגוננותנו שעלתה במאות קרבנות ביישובינו. נכון שהתגוננו והחזקנו מעמד. אך את המלחמה בערבים ביצעו המשטרה והצבא הבריטים באלפיהם, בהרי יהודה ושומרון, שם הופלו כמה ממטוסיהם. הכנופיות רצחו בתרצ"ו-צ"ט, כ-400 יהודים אזרחים. בתגובה דן המנדט למוות כ-150 ערבים, בהם 40 שנתלו בפועל. האם אפשר לקרוא לבריטניה "אוייב הציונות", כשהיא הקריבה ארבע שנות קרבות אכזריים, וכ-200 נופלים – בדיכוי המרד בו הרגו 5,000 ערביים ו-15,000 פצועים.

למזלזלים בתרומת בריטניה להקמת המדינה, נזכיר שהיא הביאה את המפקד האגדי צ'רלס וינגייט שהקים את "פלוגות הלילה המיוחדות" העבריות. עוד "תרומה" שניתנה רק ליהודים, ושתרמה לדיכוי המרד ולתיגבור יכולת "ההגנה". זו בריטניה שהביאה את המומחה הצבאי טיגרט, שבהמלצתו בנתה רשת מדהימה של משטרות מבוצרות כנגד הכנופיות, לצד "גדר הצפון" שהוקמה למניעת חדירת כנופיות מלבנון לארץ. ארבע שנות מלחמה של בריטניה להגנה על שיבת ציון. 

לומר על בריטניה שהיא בגדה בתפקידה, זו עלילה וכפיות טובה של היישוב הציוני בארץ.

"המרד הערבי" חשף יישות ערבית נחושה בשלילת יישות יהודית-עברית, אפילו על חלק מהארץ. הבריטים היו חייבים לשקול מאזן זה בין הערבים ליהודים, להם התחייבו לעזור בהקמת בית לאומי, שכל מדינות הערביות מתנגדות לו. כל ממשלה בעולם היתה עושה כך, לאחר מלחמה כה קשה. (כפי שעושה אפילו ממשלת ישראל כיום בדיון על השטחים). לבריטים הסתבר כי המשך העלייה יסחוף לעוד מלחמה בערבים. "ועדות מלכותיות" הציעו פשרה של דו-קיום בין שלושת רבעי האוכלוסייה הערבית לרבע היהודי, בהנצחתו כמיעוט תוך סיום העלייה. לבריטים נמאס לעמוד במלחמה נגד כל העולם הערבי. ב"ספר לבן" הקפיאו את חלקם במימוש הציונות, הגבילו את העלייה – להנצחת היישוב כמיעוט. הערבים זכו בניצחון חלקי, שלא סיפק אותם. הם רצו את הארץ כולה. הישוב היהודי יצא במאבק נגד "הספר הלבן" ודרש להמשיך להחזיק ליהודים "שערים פתוחים".

מעולם לא שאלנו מדוע בריטניה מחוייבת ל"בית לאומי יהודי". הצהרת בלפור היתה צעד פוליטי לצרכיה של הקיסרות, ערב מותה, שהיה גם מחווה נפלא לעם היהודי. בריטניה פעלה בנחישות 20 שנה, אך שלא באשמתה, היא אולצה למצוא פשרה, שאותה תכפה על שני הצדדים שהתנגדו לה. הערבים בכל זאת חדלו להילחם, כי פרצה מלחמת העולם.השניה, אך היישוב היהודי הנסער יצא במאבק ציבורי, ובהפגנות נגד "הספר הלבן" ל"שערים פתוחים" לעולים יהודים, "ההגנה" אף הגבירה את העלאת היהודים מאחורי גב השלטונות.

בשלב זה פרץ "המרד" היהודי של אירגוני הפורשים אצ"ל ולח"י. הם טענו ש"הבריטים בגדו, ולכן יש לגרש אותם מן הארץ". בריטניה ניסתה לכפות את "הספר הלבן" ולחסום באוניותיה את כניסת היהודים. הפורשים קיימו מלחמת גרילה, כשלמשך שנה גם "ההגנה" ניסתה להשתתף בכך. הפורשים לא הצליחו לגרש את הבריטים, שנותרו למזלנו כמטרייה 30 במקום 20 שנה. 10 שנים נוספות, בהן עלה בידינו להגדיל את היישוב לכדי שליש מהאוכלוסייה. תוספת שחיזקה את יכולת עמידתנו, וזמן להתכונן צבאית, לעימות צפוי עם הערבים.

הימין בארץ מאדיר את דימויו בטיעון שגירש את האנגלים מהארץ, בשטיפת מוח עקבית, עד שה"גירוש" התקבל כעובדה, ללא עוררין. בשל יחסי הכוחות הפוליטיים ו"אחדות האומה" זכה "הגירוש" גם בגושפנקה של המדינה, שהכירה באירגוני הפורשים כלוחמים להקמתה, שזכו בציונים אינספור בשמות רחובות, ללא קשר לעוצמת מעשיהם ולחיוניותם. נוצר חוסר יחס משווע בין ממדי ההנצחה ברחובות על שם לוחמי ה"הגנה" שמנו פי עשר מלוחמי האצ"ל והלח"י.

כי העובדה היא שהבריטים לא גורשו מהארץ. הם החליטו לצאת, לפי שיקוליהם כחלק מפירוק הקיסרות שלהם, בתום 30 שנות המנדט שנקבעו לה. אגב כך הם עשו זאת לאחר פינוי הודו, שהיתה פי 200 בערך גדולה מישראל.  אצ"ל ולח"י החליטו "לגרש" אותם כבר בסוף 1939. למזלנו זה לא קרה וזכינו בעוד 10 שנים לתגבור היישוב בארץ בעולים חדשים, שהגיעו חרף סייגי הבריטים ומאבקם כנגד העלייה. כך הגענו תחת המטריה הבריטית לשליש אוכלוסין יהודי.

האו"ם החליט על חלוקת הארץ לשתי מדינות, והבריטים עזבו. אך הערבים החליטו לא לוותר, ולקיים את הארץ בשלמותה בשלטון רוב תושביה, שהיו ערבים כמובן. לכן פתחו במלחמה. תחילה ערביי הארץ ואחר כך שבעה צבאות של המדינות הערבית השכנות. אך כאן הסתבר, שמשך הזמן שהעניק לנו המנדט הבריטי, איפשר לנו לגדול ולהתחמש ולצאת מנצחים במלחמה זאת. בריטניה הגדולה עשתה זאת. זו היתה המחווה האנושית האחרונה שאימפריה זו מימשה. השבת העם היהודי לארצו. תודה לך בריטניה. 

מבין מאות העמים שהוגלו בתולדות העולם, זהו העם היחיד ששב למולדתו לאחר אלפי שנים ויצר בה רוב שולט בארץ בלאומיותו ותרבותו. 

בריטניה הגדולה עשתה זאת. זו היתה המחווה האנושית האחרונה שאימפריה זו  מימשה, בערוב ימיה – השבת העם היהודי לארצו.

תודה לך בריטניה.

אהוד: אבי בנימין היה חוזר ואומר שמזלנו הוא שארץ-ישראל נמצאת תחת מנדאט בריטי ולא צרפתי או של ארץ קולוניאלית אחרת, דוגמת ספרד, איטליה ובייחוד בלגיה הידועה לשמצה. כיליד הארץ, חלומו היה שישראל תהיה עוד מדינה עצמאית, דומיניון, במסגרת חבר העמים הבריטי. ברומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" נתתי ביטוי לחלקה האחרון של התקופה שאתה מספר עליה – גם לגבי תפקידה של בריטניה, ובייחוד לכוח ראייתו של בן-גוריון את הנולד, את המלחמה בערבים – לעומת קוצר-ראייתם של אירגוני הטרור היהודי – שחשבו שכל הבעייה הלאומית היא גירוש הבריטים. הרומאן הוא תיאור לילה אחד בשנת 1947, בנוף ובסביבה שבהם מתרחש גם חלק ניכר מ"ספר הגעגועים" שלי.

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל חַנָּה סֶנֶש

 במלאות 65 שנה למותה, 7.11.44

הַחוֹל בִּשְׂדוֹת-יָם מְכַסֶּה עַל הַכֹּל כְּשֶהָרוּחַ נוֹשֵׂאת רֵיחַ מֶלַח

מִצְּחוֹר רַעֲמוֹת הַגַּלִּים הֶעָטִים שוֹעֲטִים כְּסוּסִים אֶל הַחוֹף.

הַחוֹל מְכַסֶּה עַל הַכֹּל אַךְ הַזְּמַן בּוֹ לִבֵּנוּ הוֹלֵם וְהוֹמֶה לָךְ

אֵינוֹ מְכַסֶּה לָךְ אֶת מָה שֶאַף פַּעַם כָּאן שוּם שִכְחָה לֹא תִסְחֹף.

כִּי אֵין בָּעוֹלָם שוּם חֻקֵּי-הִתְיַשְּנוּת עַל זִכְרוֹן הַגְּבוּרָה וְהַיֹּפִי

שֶאַף כִּי נִרְאִים הֵם זָרִים זֶה לָזֶה – כָּל אֶחָד מֵהֶם שָב וּמֻזְמָן

תָּמִיד אֶל הַלֵּב כְּאוֹתָהּ נַעֲרָה שֶדְּמוּתָהּ בָּנוּ לֹא בַּת-חֲלוֹף הִיא

כִּי אִם מְצִיאוּת שֶהָפְכָה אַגָּדָה שֶמִּזְּמַן כְּבָר נִצְּחָה אֶת הַזְּמַן.

בַּבַּיִת קָרְאוּ לָךְ אָנִיקוֹ,

בָּאָרֶץ קָרְאוּ לָךְ חַנָּה,

אַךְ מִי שֶקָּרָא לָךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם הָיָה צַו הַקָּרְבָּן הָאָיֹם.

לָכֵן הַגַּפְרוּר שֶנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת וְרוּחֵךְ בּוֹ נִבְחָנָה

אֵינֶנּוּ אֻכָּל כְּמוֹ הַסְּנֶה הַבֹּעֵר שֶל זִכְרֵךְ הַפּוֹעֵם עַד הַיּוֹם.

הַקּוֹל שֶקָּרָא לָךְ מִתְּהוֹם הָאֵימָה וְצִוָּה בְּלִי מִלִּים כִּי תָבוֹאִי

יָדַע כִּי לִבֵּךְ שֶהוּא לֵב מְשוֹרֶרֶת לֹא חַת מִפְּנֵי כָּל סַכָּנָה.

אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים הַיּוֹם עַד הִשְתָּאוּת וּכְאֵב מוּל מוֹפְתֵךְ הַהֵרוֹאִי

שֶיֵּש בְּמַפְגִּיעַ שֶכּוֹחַ מַבְקִיע דַוְקָא מִשִּׂיאֵי הָעֶדְנָה.

שֶלֹּא רַק הַחוֹל וְהַיָּם וְרִשְרוּש שֶל הַמַּיִם וּבְרַק הַשָּמַיִם

כִּי אִם גַּם אוֹתוֹ הַצֵּרוּף בֵּין אוֹתָה נַעֲרָה עֲנֻגָּה כְּגִבְעוֹל

וּבֵין צְנִיחָתָהּ מִמְּרוֹמֵי הַמָּטוֹס בֵּין קַוֵּי הָאוֹיֵב לְעֵת לַיִל

צוֹבֵט אֶת הַלֵּב כְּמוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה הַמּוֹשִיט צַוָּארוֹ אֶל הָעֹל.

בַּבַּיִת קָרְאוּ לָךְ אָנִיקוֹ,

בָּאָרֶץ קָרְאוּ לָךְ חַנָּה,

אַךְ מִי שֶקָּרָא לָךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם הָיָה צַו הַקָּרְבָּן הָאָיֹם.

לָכֵן הַגַּפְרוּר שֶנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת וְרוּחֵךְ בּוֹ נִבְחָנָה

אֵינֶנּוּ אֻכָּל כְּמוֹ הַסְּנֶה הַבֹּעֵר שֶל זִכְרֵךְ הַפּוֹעֵם עַד הַיּוֹם.

* * *

יוסף אורן

הניסוי שנועד לכישלון (חלק א')

הגרפולוג דניאל מלניק, גיבור הרומאן החדש של עדי אַבֶּלֶס "פֶּצע", (הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 2009, 344 עמ') איננו נער מתבגר, אלא גבר המשלים את העשור הרביעי בחייו. אף על פי כן החליט – אחרי שאשתו איה נפרדה ממנו – "לנהוג לפי עקרונותיו, אפילו עם נשים." ומנאמנות לעקרונותיו התייצב בפינת רחוב דיזנגוף ושדרות בן-גוריון, איתר את הנאות מבין האלמוניות שחלפו במקום, התייצב מולן ו"בחיוך רחב וכמעט בלי רעד בקול" אמר לכל אחת מהן  "את מוצאת חן בעיניי ואני רוצה לשכב איתך" (229). על המעשה הזה הספיק לחזור מיספר פעמים, עד שאחת הנשים הרימה את קולה, כינתה אותו "סוטה", והזעיקה שוטר.

החוק איננו סלחן כלפי אדם המבצע מיספר פעמים בזו אחר זו הטרדה מינית ברשות הרבים וגם איננו מקבל נאמנות אדם ל"עקרונותיו" כנימוק המתיר לו לפעול ככל העולה על רוחו, ולכן אילץ את דניאל להכיר לראשונה ומקרוב את המנגנון שברשות החברה לרסן אדם המפר חוק מחוקיה. השוטר העביר את דניאל לחקירה בתחנת המשטרה, שם נעצר עד שהמעסיקה שלו, מרתה ביילין, שיחררה אותו בערבות. ועד מהרה זומן דניאל להתייצב בפני שופטת, ששלחה אותו לבדיקה אצל פסיכיאטר, לפני שתפסוק בעניינו.

כל המעורבים באירוע ובגלגוליו – הנשים שלהן החמיא והציע לשכב איתו, השוטר שהתאמץ לשמוע מפי דניאל הסבר שיאפשר לו לשחררו "מחוסר עניין לציבור," צמד החוקרים בתחנת המשטרה שניסו לרדת לחקר האמת בתרגיל הקלאסי של "השוטר הטוב" ו"השוטר הרע", השופטת שהתאמצה להבין את מניעיו והפסיכיאטר שהאזין בסבלנות לדבריו – כולם עמדו חסרי-אונים מול דניאל, שלא הכחיש את ביצוע המעשה, אלא טען שהיה נאמן למה שהרגיש כלפי הנשים אשר בפניהן שטח את רצונו. אילו היה נוהג ככל עבריין מין, מכחיש את המעשה או מאשים את הנשים בפיתויו, היה קל לכולם לסווג את המקרה כפשע ולהתאים לו את העונש הנכון. אך איך מתמודדים עם נאשם כמו דניאל, שהוא אדם בוגר, משכיל ושפוי, המנמק בשפה רהוטה ובהיגיון את המניעים והעקרונות שהביאוהו לבצע מעשה שהחוק מגדירו כעבירה חמורה?

בעוד המנגנון של החברה משתהה לזמֵן את דניאל לשאת בעונשו, המשיך הוא בניסוי שעליו החליט קודם לכן: לסגור את הפער בין המחשבה לבין המעשה, פער שנמאס עליו להיכנע לו ולהתנהג על-פיו. ולכן, בעודו ממתין לפסק-הדין של השופטת, המתקשה להחליט על העונש ההולם לאחד כמוהו, שהפעיל את "עקרונותיו" על נשים אלמוניות ברשות הרבים, פנה להמשיך בניסוי שלו באופן שלא יסבך אותו עם החוק. ואחרי שסימן בעיתון את המודעות שפירסמו נשים אלמוניות "רווקות, גרושות ואלמנות המעוניינות בהיכרות רומנטית" (265-260), התקשר אליהן ופגש אחדות מהן. עד מהרה התברר לו, שרצונן להיות בחברת גבר גוברת על רתיעתן אפילו מגבר כמוהו, המצהיר על כוונתו לפעול רק על פי "עקרונותיו" ולבטא בכנות את כל מה שהוא מרגיש וחושב, ולכן הן פסולות להשתתף בניסוי שלו.

לפיכך ניסח ופירסם בעצמו מודעה "שתרתיע בנות זוג לא ראויות," שבה הבהיר כי הוא מצפה להיענות מאישה "שיוכל לומר לה כל מה שהוא מרגיש וחושב, ולשמוע ממנה כל מה שהיא מרגישה וחושבת – בלי חוכמות!!!" ואף שהוסיף שלושה סימני קריאה, כדי להבליט את תנאיו, נמצאו מספיק נשים שלא נרתעו מהם. בסיום הפגישות עם נשים אחדות מהקבוצה הזו כבר סיכם לעצמו את הניסוי במסקנה הבאה: "כשהוא מצביע (אצלן) על תכונות חיוביות, התגובות (שלהן) אוהדות ואף מתלהבות, וכשהוא מצביע על תכונות שליליות, התגובות עוינות או לפחות מסויגות, ולא אחת הן גם גוררות אחריהן מיקוחים טרחניים. אישה שיוכל לומר לה כל מה שהוא מרגיש וחושב, וגם לשמוע ממנה כל מה שהיא מרגישה וחושבת, בלי חוכמות – הוא לא מוצא." (280).

עלילת ניסוי

טעימה קצרה זו מקורותיו של גיבור הרומאן "פצע" מספיקה כדי להבהיר, שעדי אבלס כתב רומאן שעלילתו בלתי-שגרתית. הגדרה זו – יודגש – איננה מתייחסת להתעסקותו הנמרצת של דניאל עם נשים, תחילה אשתו, אחר-כך הנשים שלהן הציע ברחוב הצעה שעל פניה נשמעת כהצעה מגונה, ובהמשך עם נשים שהציעו עצמן במודעות לקשר רומנטי וכאלה שלא נרתעו מפני שלושת סימני הקריאה במודעה שלו. יתר על כן:  על אף שדניאל בוחן את "עקרונותיו" באמצעות נשים, הרומאן "פצע" איננו רומאן פורנוגראפי וגם לא רומאן פסיכולוגי על משבר גיל הארבעים בחייו של גבר המבקש מוצא מנישואים שגרתיים, גבר המחפש ריגושים שיוסיפו תוכן מסעיר לחייו, אלא זהו רומאן אידיאי, רציני, מגובש ושנון, המשתייך לסוגה תימאטית נדירה בסיפורת. בהעדר מונח מקובל, אני מציע להגדיר את עלילת רומאן כ"עלילת ניסוי". מדובר בסיפור המתאר מצב היפותטי, שאיננו רק משוער ודמיוני, אלא גם מוקצן ואנרכיסטי בהשוואה לממשות כפי שהיא מוכרת לקורא, כדי לבחון את עמידותם של החוקים המפעילים את חיינו, את ההיגיון בהם ואת כוחם האמיתי. עלילת ניסוי מזמינה את הקורא להשתתף בעלילה הקוראת תיגר על החוקים המפעילים את הממשות, בראשם התרבותיים, החברתיים, האידיאולוגיים והפסיכולוגיים, אך לפעמים גם על החוקים הפוליטיים, הכלכליים והפיזיקליים.

מאחר שגם בעלילת סיפור רגיל נבנֶה המתח על-ידי העמדת הדמויות במצבי מבחן שונים (מבחני אהבה, מבחני נאמנות, מבחני אומץ-לב, מבחני יכולת, מבחני יושר, מבחני שיפוט וכיוצא באלה), חשוב להבהיר שעלילת ניסוי שונה מעלילה סיפור רגיל בכך שהיא עוסקת בשלמותה בניסוי – בנסיבות לידתו, באופן ביצועו ובסיכום תוצאותיו – נצמדת רק אליו וחותרת לתוצאה אוניברסאלית שניתן להציעה כחַלוּפה לאחד מחוקים המקיימים את החברה שלנו, חוקים שחונכנו להסתגל אליהם ולכבד אותם, אף שלא בדקנו אם הם הראויים וההגיוניים מכולם.

עלילת ניסוי יכולה להתממש בכל סוגי הסיפור הריאליסטי, החל מסיפור המסע הפיקרסקי, שבו הגיבור נקלע למקומות שתרבות החיים בהם זרה לו ולפיכך הוא נאלץ להתמודד עם חוקים (מנהגים, נורמות וסדרים) המקובלים שם, וכלה בסיפור האידיאי-דידקטי, שבו מקלף גיבור המרותק למקום מגוריו שכבה אחר שכבה את השקרים והצביעות בחברה המוכרת לו וחושף את העוולות והחטאים הנפוצים בה. בנוסף לעלילות ניסוי בסיפורת הריאליסטית מסופרות עלילות כאלה ברוב סיפורי המדע הבדיוני, המשערות מצב היפותטי ביחס לידוע ולמקובל כנכון וכאפשרי במדע. וגם רבים מהסיפורים האוטופיים והדיסטופיים הם למעשה סיפורים שעלילתם היא עלילת ניסוי המדמה מציאות שונה או מנוגדת לממשות המוכרת לנו ולחוקיה.  

כך למשל, הסיפור "סולון בלודיה" של תיאודור הרצל מדגים היטב יצירה המבוססת בשלמותה על הדגם של עלילת ניסוי, כפי שניתן להבין מתוכנה. ביוון הקדומה מתייצב צעיר ודורש את ידה של בת-המלך בתמורה להמצאה שלו, היכולה לספק לאנושות לחם באופן מיידי, בכמות בלתי מוגבלת ובחינם. עלילת הניסוי הזו מעמידה במבחן קשה את מלך לודיה, כי מול הפיתוי לפתרון קבע לעוני ולרעב בממלכתו, עליו לשקול את ההשלכות שיהיו להמצאה הזו, שתפטור את נתיניו מהצורך לעבוד ולהרוויח את הלחם. כדי לדעת מה יעץ סולון החכם למלך המתלבט של לודיה, כדאי לקוראים לטרוח ולהשיג את הסיפור הזה בכרך הסיפורים בכתביו של אבי הציונות המדינית.

דוגמא נודעת יותר מסיפורו של הרצל להדגמת עלילת ניסוי העניק לנו הסופר האנגלי בן המאה השבע-עשרה דניאל דֶפוֹ, מחברו של ספר המסע הנודע "רובינזון קרוזו" (1719). באמצעות ניתוקו של הגיבור מהחברה, העמיד אותו דפו – ובה-בעת את כולנו – בניסוי כפול: האם נהיה מסוגלים לשרוד בתנאים של הטבע הבראשיתי בלבד, אם ננותק מהתרבות שבה גדלנו וחונכנו? והאם נתגעגע לקידמה ולהישגיה הטכנולוגיים (במושגי הציוויליזציה של תחילת המאה ה-18 שהיו מוכרים למחבר), אחרי שנתנסה בתנאים הפרימיטיביים של הטבע הבראשיתי על אי בודד ומנותק מהחברה שהכרנו? גם במקרה זה מומלץ לקורא, המבקש לדעת את התשובות של דפו לשתי השאלות, לטרוח ולהגיע אל הנוסח השלם של היצירה, ולא להסתפק בעיבודים המקוצרים השונים שהודפסו עבור ילדיו ונכדיו.

תחילת הניסוי

   ההצדקה להגדיר את הרומאן "פצע" כיצירה שעלילתה היא עלילת ניסוי מוכחת מהאירוע שבו הוא נפתח. כיומיים לפני הצגת הבכורה, שבה משתתפת איה, רעייתו של דניאל, בתפקיד מרכזי, ולפני צאתם לבילוי בבית חברים, הבחינה איה בפצע זעיר על השפה העליונה וביקשה מדניאל שיביע את דעתו עליו.

דניאל בוחן את הפצע ומוצא שהוא אכן מכוער. מה יעשה כעת? "חוקי הנימוס המקובלים מעודדים הכחשה נמרצת של האמת מן הסוג הזה, אבל הוא מסרב להשתמש בהיתר. האמת, כך נדמה לו, היא מעל הכול, בייחוד שאוהבים. - - - ואף-על-פי שהאמת היא כזכור מעל הכול, נפלט לו פתאום, משום-מקום, הפצע הזה בכלל לא מכוער." (16-15). באמצעות אמירת השקר אמנם השיג אמנם דניאל שקט ביחסיו עם אשתו, אך לזמן מאוד קצר, כי כבר במהלך נסיעתם אל בית החברים יזמה איה דיון נוסף בנושא הפצע שלה (20), והוא ניצל ממנו רק משום שהגיעו בינתיים אל בית המארחים.

גם בבית של לארי, חברו מילדות, הועמד דניאל במבחן דומה. בהיותם לבדם במטבח, ביקש לארי מדניאל לומר לו את דעתו על ג'ולי, החברה החדשה שלו. ואף שדניאל התאמץ לכפות על עצמו להשיב גם הפעם את התשובה השקרית שחברו ציפה לשמוע ממנו, התפרצה האמת מפיו: "הפצע (של איה) מכוער וג'ולי בכלל לא נהדרת." (28). למזלו של דניאל שמע רק לארי את תשובתו זו. אך הגרוע מכל עוד ציפה לדניאל בסיום הערב. לפני פרישתם לשינה, חידשה איה את השיחה על הפצע שלה. "תודֶה שהוא מכוער," העירה בלי שציפתה לתשובתו. ואף שהיה כאן מצידה "רק קיטור רטורי, פרכוס מילולי," אישר הפעם להפתעתה, שהפצע שלה אכן מכוער בעיניו (40).

דניאל שגה אם האמין שחייהם כזוג, שהאהבה שכנה עד כה במעונם, ימשיכו להתנהל כרגיל גם אחרי שפלט מפיו בכֵנוּת את דעתו על הפצע, ברגע שנחלשה אצלו מערכת הבַּקָרה שהכתיבה לו עד אז מתי להימנע מאמירת אמת (28). בו-במקום הבין מתגובתה של איה, שבמשך אחד-עשר שנותיהם כזוג שרדה אהבתם רק משום שלא נחשפו לעובדה שהאהבה מותנית אצל שניהם בצרכים מנוגדים: אצלו – ביכולת לומר לה בלי חשש את האמת, כדי להרגיש שקיימת כֵּנוּת בחייו, ואצלה – בקבלת המחמאה, מנת השקר הדרושה לה כדי להרגיש שהיא נאהבת. או בלשונו של "המספר", המנסח באירוניה את הניגוד הזה בין דניאל ואיה: "והמוזר הוא שרק אי-הבנה יש כאן, זה (דניאל) צריך חופש לומר את מה שהוא רוצה, רק כך יוכל להמשיך לאהוב אותה, וזו (איה) צריכה אישור שתמיד היא רצויה, רק כך תוכל להמשיך לאהוב אותו." (43).

מאירועי אותו יום, מתגובתם הצוננת של איה ושל לארי לכֵנותו, אף שבעצמם תבעו ממנו לומר להם רק אמת, הסיק דניאל את המסקנה הבאה, הראשונה מבין המסקנות שיגיע אליהן: "הם לא אומרים לך ישר ולעניין מה הם רוצים לשמוע ממך, והם גם לא מוכנים לשמוע מה שאתה רוצה להשמיע להם, הם מחביאים בתוך השאלות שלהם את התשובות שהיו רוצים לשמוע ממך, ולא רק שהם מצפים שתזהה אותן ותגיש להם אותן בחזרה, עטופות במילים מצוחצחות – רצוי גם שהן יחליקו לך בגרון כאילו נבעו מעומק הלב." (42). ובו במקום החליט על דרכו החדשה: "מעכשיו תאמר רק את מה שעובר לך בראש, אל תנסה לרָצות אחרים ואל תחשב כל מיני חישובים דיפלומטיים, כי האמת היא מעל הכול וכבר ראית מה קורה כשמשחקים איתה. ואל תדאג לאיה, בסוף היא תבין אותך, בשביל הצגות יישאר לה התיאטרון." (48).

ייתכן, שאילו הכיר את האימרה של מארק טווין, שאבלס הציב כמוטו בפתח הרומאן: "אמת היא הרכוש היקר ביותר שלנו, הבה נחסוך אותו." – היה דניאל שוקל פעם נוספת את החלטתו זו. אך מאחר והאימרה לא היתה ידועה לו, תמשיך העלילה של הרומאן "פצע" להתפתח מכאן ואילך כעלילת ניסוי, שבה יימנע דניאל לחלוטין מאמירת שקר, בכל מצב ובכל נושא, ויבחן אם למרות זאת יוכל לשרוד בחברה.

כוחה של מחמאה

למחרת אותו יום גורלי, שבסיומו החליט דניאל לפתוח בניסוי שיעמיד את כולם במבחן האמת, כבר התחיל דניאל לבצעו בזירה השנייה של חייו – במשרד שבו הועסק כגרפולוג. מי שלא ידעה, שהוא עורך ניסוי ושהיא משמשת בו כחיית-מעבדה, היא בעלת המשרד, מרתה. תחילה סיפר למרתה על המתח שנוצר בינו ובין איה בנושא הפצע, ושמע ממנה דעה הן כאישה מנוסה והן כגרפולוגית המתמחה בחשיפת אמת באמצעות פיענוח כתבי-יד: "כֵּנוּת היא כמעט תמיד מהלך גרוע, בעיקר בין גברים ונשים. - - - בכל-זאת אני מעריכה אנשים שאומרים את מה שהם חושבים, וכל הכבוד לך על האומץ, ואם איזה פצע או גבר יצוצו לי פתאום – אפילו שרק האפשרות הראשונה מתקבלת על הדעת – ואני אבקש ממך חוות-דעת עליהם, אז תגיד לי בבקשה רק את מה שאתה באמת חושב." (55).

אך בניגוד לרוחב-הדעת שהפגינה בדבריה אלה, הגיבה זמן קצר אחר-כך במורת-רוח, אחרי שביטא את דעתו האמיתית באחד מנושאי העבודה. אחרי שהפיק את הלקח מהניסוי, ניסח דניאל לעצמו את המסקנה השנייה בנושא אמירת האמת: "הניסוי המדעי הרי אישר שבעולם הזה אם אין האמת ערבה לאוזן – נענשים." (63). רק אחרי המסקנה הזו, השנייה, הגיע לשלישית, זו שסיכם לעצמו אחרי סדרת הפגישות העיוורות עם הנשים, שלמודעות המזמינות שלהן נענה, ועם הנשים שנענו למודעה המרתיעה שלו.

 הפער בין בקשתה של מרתה, שיאמר לה רק את מה שהוא באמת חושב, לנזיפה שספג ממנה אחרי שפעל לפי בקשתה המפורשת, העניק לדניאל הצדקה מלאה לעבור לשלב הבא בניסוי שלו: "הרעיון שלו פשוט: הוא יוסיף שבחים על דברי הביקורת שכבר פיזר, ויבדוק איך הם משפיעים על שפנת הניסיונות שלו." ואז  החמיא למרתה: "את נראית טוב היום," ואף ששיקר רק כדי להפיס את דעתה, על-פי הנימוס המקובל, זכה בו-במקום להתנצלות ממנה על התפרצותה כלפיו קודם לכן:  "עזוב, נסחפתי קצת." אך הרוך בקולה, כגמול למחמאה מפיו, רק חיזק אצל דניאל את המסקנה שכבר הגיע אליה קודם.

ואכן, גם בהזדמנויות הבאות, כאשר יפעל על-פי המלצתה המפורשת "תגיד לי בבקשה רק את מה שאתה באמת חושב," תחזור מרתה ותנזוף בו,  ולבסוף גם תפטר אותו, אך לא לפני שתצרף לסילוקו מהעסק שלה את ההסבר הבא: "בשביל לנהל עסק צריך, איך לומר, גישה עסקית," וגם לא לפני שתוסיף את ההמלצה הבאה: "ובכלל, לא יזיק לך, דניאל, חושים קצת יותר בריאים לחיים." (259). כלומר: שיפעיל "גישה עסקית" ויצניע את האמת כאשר אמירתה בקול עלולה להזיק לו. 

מהניסוי שערך דניאל במקום העבודה פנה לקיימו במעגלי ההשתייכות האחרים שלו, ובכולם הגיע לאותה תוצאה: שומעי האמת מפיו נעלבו וניתקו את הקשר איתו. ברשימת הנפגעים מכנותו היו גם הוריו (140-131), הוריה של איה (118), השיננית המסורה שטיפלה בו שנים (102) וחברו מילדות לארי (34) – כולם אנשים שבטח באהבתם ובחיבתם אליו. כמובן, שאכזבתו הגדולה ביותר היתה מאיה, שהחלה לכנותו "משבית-שמחות" (176) ואחרי אחת-עשרה שנות אהבה דרשה ממנו לעזוב את דירתם. למעשה, לא הותיר לה דניאל ברירה, אחרי שהתעלם מבקשתה: "את הנשמות מדביקים רק השקרים. ואם אתה רוצה להצטרף למועדון הזה – אז תלמד בבקשה לשקר." (74).

קשה היה לדניאל להסכים לדעתה של איה, שאהבה מסוגלת לשגשג רק על מצע השקרים החיוני לה, ולכן דחה את ההשערה שלה לסיבת התעקשותו לחתור ליחסים המושתתים רק על כנות: "אולי אתה פשוט מציב את רף הכנות במקום שאף בן-אדם לא יכול להגיע אליו, רק כדי שיהיה לך תירוץ לברוח. חבל, יש דרכים אחרות להתמודד עם קשיים." (88). דניאל הבין לאלו דרכים היא רומזת בדבריה, ומאחר שלא יכול היה להיענות לאף אחת מהן, וגם דעתו על "המועדון" היתה נחרצת: "כולם פה חושבים שצריך להחמיא להם כל הזמן ולהתפעל מהם, לשקר בעצם, ואני לא מסוגל." (299) – בחר לוותר על אהבתה של איה ולהמשיך בניסוי שרובו עוד היה לפניו, יהיה המחיר שיהיה עליו לשלם כדי להשלימו אשר יהיה.

מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית", שממנה הופיעו עד כה תשעה-עשר כרכים.

בפנייה לאימייל Y0SEFOREN@014.NET.IL ניתן לקבל פרסום המפרט את ספרי הסדרה ואת תוכנם.

המשך המאמר יבוא בגיליון הבא

  * * *

אוריה באר

הגזע הכרות

בגן הסמוך לביתנו, גדעו הגננים את הגזע. שעות ארוכות עמלו עם הגרזן החשמלי, עד ששמו קץ לחייו. הגזע הגדול כרע ונפל. נותר רק הפצע העגול העמוק בבשרו, ושרידי הנסורת הזהובים. קרבתי והבטתי בפצעיו זבי הדם, בעוד זמזום הגרזן עדיין שנשמע. והנה אבא לפניי. אבא מביט בי מנבכי הגזע הכרות. כן, אבא. במכנסי החאקי הקצרים שלו, בכובע הנהגים השמוט על עיניו, ובחיוכו הרחב.

"שלום אבא. מה הם עשו לך? למה הנחת להם?"

"לא חשוב בני. לא חשוב. יש להם כוונה טובה. בניין הארץ, אתה מבין. ואני כבר זקן. לא שייך. לא נחשב. אז זה מובן מאליו, לא?"

כן, הכול היה תמיד מובן מאליו.

מובן מאליו שיעמוד עם אלה כבדה, בפתח בית הכנסת של העיירה הקטנה, והוא בן ארבע עשרה בלבד, ויגן, עם אחיו, על המתפללים, בפני הפורעים האוקראינים.

ומובן  מאליו, שבמסעו לארץ ישראל יישען על הארובה העשנה של האונייה, בשל הקור הרב, וישרוף את מעילו היחיד.

ומובן, ואיזה שאלה בכלל, שיעז להסתער על הבדואים, שבאו באישון לילה, לגנוב את עדר האיילים שבמושבה.

וגם פשוט וברור שיעבוד עם כלות כוחותיו בשדה ובכרם, למען מעבידו האיכר.

ולא נתון כלל במחלוקת, שיריב בחוזקה עם החלוצים האחרים, שניסו לחזר אחרי המורה במושבה, זו שתהיה לבסוף אשתו. כן, אימנו

ואין ספק שיתגייס לצבא הבריטי, בעת המאורעות, וישרת את הוד מלכותו ואת המאבק בפורעים.

ומי בכלל יעלה בדעתו שהוא לא יהיה נהג השיירות לירושלים הבירה במלחמת העצמאות, ייפצע, ויתקשה עד סוף ימיו לשמוע את  ילדיו הצועקים באזנו החירשת:

"אבא, אתה שומע אותי?"

"בקושי," הוא עונה  מתוך נבכי הגזע שממולי, "אתה מבין, זה בגלל רסיסי הכדור שחדרו לאוזן, שם. בבאב אל-וואד. בדרך אל העיר."

" אבא," אני צועק, "אבא – "

אך הוא רק מנפנף אליי בידיו השזופות ונעלם במעמקי הגזע הכרות.

  * * *

מיכאל רייך / שני שירים

בְּהֶסַּח הַדַּעַת 

הוּא חִפֵּשׂ אֶת אֱלֹהִים

מִן הַסְּתָם חִפֵּשׂ מַעֲנֶה

לִשְׁאֵלָה קָשָׁה

אֲשֶר תָּבוֹא עַל פִּתְרוֹנָהּ

בְּרֶגַע מְצוּקָה

או הִתְעַלּוּת הַנֶּפֶשׁ

כַּמָּה אִירוֹנִי לְחַפֵּשׂ מִישֶׁהוּ

שֶׁכְּאַשָּׁף הַמֶּטָפִיסִיקָה

נִמְצָא בְכָל מָקוֹם

וּבוֹ זְמָנִית

בְּשׁוּמָקוֹם

אִישׁ לֹא שָׁקֵט

בּוֹנֶה אַרְמוֹנוֹת בָּחוֹל

וְיוֹתֵר מִשֶּׁבּוֹנֶה

חוֹפֵר חוֹפֵר

חוֹפֵן חוֹל בְּכַפּוֹתָיו

מֵפִיחַ רוּחַ סֵתֶר

מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו 

וּמְחַפֵּשׂ

הֲלֹא אֱלוֹהִים נִמְצָא

בְּכָל גַּרְגֵּר וְגַרְגֵּר

בְּבֹקֶר לֹא עָבוֹת אֶחָד

הוּא הִסְתַלֵּק פִּתְאֹם

מִבְּלִי לְהִפָּרֵד

לְבַד מִתְּמִימוּתוֹ

סָבִיר לְהָנִיחַ

שֶׁמָּצָא אֶת מְבֻקָּשׁוֹ

הֲרֵי

אֲבֵידוֹת מוֹצְאִים לָרֹב

בְּהֶסַּח הַדַּעַת

הַסַּנְדְּלָר הַנִּרְצָע (יָפוֹ 1975)

בְּעָבְרִי לְעִתִּים בִּרְחוֹב הָרַצְעָנִים

טֶרֶם אַפְלוּלִית נוֹגַעַת בְּרֵיחַ בֻּרְסְקַאי

אֶחֱלֹף עַל פְּנֵי גּוּמְחַת הַסַּנְדְּלָר הַמִּתְנַמְנֵם;

בִּשְׁאֵרִית חַיָּיו הוֹלֵם הָאִישׁ בְּפַטִּישׁוֹ

אֶת שְׁתִיקוֹתָיו

מוֹחֶה עַל מְקוֹם שִׂבְתּוֹ הַמְּמֻסְמָר

כּוֹאֵב זִכְרוֹן יְפִי צַלְמוֹ וַחֲלוֹמוֹ

אֲשֶׁר אָבְדוּ לוֹ בַּנֵּכָר.

אֲנִי רוֹאֶה פָּנִים כֵּהוֹת

חֲרוּשׁוֹת תְּעָלוֹת קֶשֶׁר

סַנְטֵר עִקֵּשׁ וּמִתְגּוֹנֵן אֲשֶׁר כֻּסָּה

זִיפֵי גְּדֵרוֹת הַתַּיִל

וּפָנָסֵי עֵינַיִם

הָאֲפֵלִים כַּלַּיִל.

אֲנִי מַנִיף פַּטִּישׁ – הִסְבִּיר לִי מִתְנַצֵּל,

מַשְׁמָע: עוֹדֶנִּי מְחַכֶּה.

אַךְ בְבוֹאוֹ אֵלַי

אֶלְכָה עִמּוֹ.

כָּאַבְתִּי אֶת קֹצֶר יָדַי

רְאִיתִיו בְּקֹצֶר יָדָיו;

לָעַד שׁוּב לֹא יֵצֵא

הַמַּרְצֵעַ מִן הַשַּׂק –חָשַׁבְתִּי,

לָנוּד בְּמִשְׁעוֹלָיו.

כל הזכויות שמורות למיכאל רייך

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. כולם?!

האם עיתון המכבד את עצמו היה מרשה לעצמו לפרסם מאמר תחת הכותרת "כולם קרליק", שבו היה מאשים את כל יוצאי חבר העמים שהם, בעצם, הרוצח הקולקטיבי של משפחת אושרנקו?

סביר להניח שלא.

אבל לעיתון "הארץ" [2.11.09] אין עכבות ולא קווים אדומים, והוא מפרסם מאמר הסתה נורא, נוטף שנאה, של גדעון לוי – "כולם טייטל", בו הוא מציג את מאות אלפי המתנחלים כדמותו הקולקטיבית של המחבל עם הדם על הידיים ג'ק טייטל.

בכך הגיע "הארץ" לשפל המדרגה. מה הפלא שבאותו גיליון של אותו עיתון מתפרסם ראיון, אפולוגטי ומפרגן מאוד, עם הכתב השבדי האנטישמי בוסטרום, ממציא עלילת הדם על חיילי צה"ל שרצחו פלסטינים כדי לסחור באבריהם? המראיין הלקקן, איך לא, הוא אותו גדעון לוי.

אני חושש מאוד שעוד יתברר, שבמערכת "הארץ" כולם גדעון לוי.

2. ועדת נזק

מחבל תופס מחסה מאחורי ילדה קטנה ויורה על הילדים שלי. מה עליי לעשות במקרה זה? יש רק תשובה מוסרית אחת. עושה הכול כדי לחסל את המחבל, תוך מאמץ להימנע מלפגוע בילדה, אך בכל מקרה יש להעדיף את ניטרולו המיידי על פגיעה שלו בילדיי. כל תשובה אחרת היא בלתי מוסרית בעליל.

הסיטואציה הזו הינה מבצע "עופרת יצוקה" בקליפת אגוז. המציאות ההזויה, שבה מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל וההגנה על חיי אזרחיה, שהותקפו ללא הרף בפשע מתמשך נגד האנושות בדמות ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית במשך שמונה שנים – מוצגת כ"פשע מלחמה" – היא שיא הצביעות, ההתחסדות והשקר.

"תוך מאמץ להימנע מלפגוע בילדה" – כן, גם זאת האמת אודות המבצע. קיים טרנד של הגחכת שיחות הטלפון לאזרחים בהם נמסר להם בעוד מועד על כך שביתם, המשמש מסתור למחבלים, עומד להיפגע והם נדרשים לפנותו. אבל האם יש עוד צבא בעולם שעושה מאמץ כזה? האם יש עוד צבא בעולם שהסוגיה הזו מעסיקה אותו, המשקיע בכך מחשבה ומאמץ רבים כל כך? איני מדבר על מדינות דיקטטוריות וכמובן לא על צבאות ערביים, שאינם קנה מידה להתייחסות ולהשוואה בעבורנו. האם צבאות של מדינות דמוקרטיות מערביות עושים מאמץ כזה? האם כוחות נאט"ו בבוסניה, כוחות ארה"ב ובנות בריתה בעיראק, הכוחות הלוחמים באפגניסטן, הצבא התורכי הנלחם בכורדים, מקדישים אפס קצה של תשומת הלב שצה"ל משקיע במאמץ להימנע מפגיעה באזרחים?

אם הדברים כל כך ברורים וכה חד-משמעיים, מה יש לפחד מוועדת חקירה על המבצע? אדרבא, הוועדה תוכיח את האמת הזו, תפריך את האשמות השווא נגד ישראל, תנטרל את הפגיעה בישראל של דו"ח גולדסטון, תמנע גינויים של ישראל באו"ם ובמוסדות בינלאומיים ותעצור את האינתיפאדה המשפטית של רדיפת קציני צה"ל באירופה. ובנוסף לכך, אם החקירה תמצא מקרים שבהם אכן נעשו פשעי מלחמה, תחשוף אותם ותביא להענשת האחראים להם, יהיה בכך רווח מוסרי בפני עצמו. אם כך, למה לא להקים ועדה?

אילו הייתי מאמין שהקמת ועדת חקירה אכן תעצור את מסע ההסתה נגד ישראל, הייתי תומך בכך, על אף הנזקים שעלולים להיגרם בידי הוועדה. אך חוששני שלא זו בלבד שהוועדה לא תעצור את המסע, היא אף תלבה אותו.

במודעה שפרסמה תנועת "גוש שלום", הקוראת להקים ועדת חקירה ממלכתית, נאמר שעל הוועדה לכלול בתוכה משקיפים בינלאומיים ועליה לחקור פלשתינאים ברצועת עזה כדי להגיע לחקר האמת. משמעות הקריאה הזו היא דה-לגיטימציה מראש של מסקנות הוועדה. לאחר שהוועדה תפרסם את מסקנותיה, ייאמר שהייתה זו "ועדה מטעם" – עובדה שלא היו בה משקיפים בינלאומיים ושאין אמינות למסקנותיה כי היא חקרה רק את הצד הישראלי ולא האזינה לפלשתינאים. כמו "גוש שלום", כך כל הגורמים האנטי ישראליים בעולם, המחוללים ומלבים את מסע ההסתה, יציגו את הוועדה כ"וועדת טיוח" ואת מסקנותיה כבלתי לגיטימיות. ואם תגלה הוועדה מקרים חריגים של פשעי מלחמה, הטענה תהיה שאפילו ועדת הטיוח שנועדה להלבין את פשעי המלחמה של ישראל מודה בפשעים והזרקור יהיה כולו על אותן חריגות.

מי שהקימו את ועדת גולדסטון ומינו אותה מלכתחילה לחקור את "פשעי המלחמה" של ישראל, לא היו מעוניינים בחקר האמת. חקר האמת כלל לא היה חלק מהאג'נדה שלהם. לכן, האמת שאליה תגיע הוועדה, תעניין אותם כקליפת השום. הם ישתמשו באופן סלקטיבי במסקנותיה לליבוי מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ולשלילת זכות ההגנה העצמית שלה. הקמת הוועדה לא תרגיע את הלחץ על ישראל, אלא תחריף אותו.

מבצע "עופרת יצוקה" לווה לכל אורכו בייעוץ משפטי צמוד, של מערכות החוק והמשפט הצבאי והאזרחי בישראל, ובראש ובראשונה היועץ המשפטי לממשלה. לא היה מבצע ממושפט כמבצע הזה, ויש להניח שלא רק בישראל, אלא בעולם כולו. המשפטיזציה הזו נועדה להבטיח שהלחימה תעשה על פי חוקי המלחמה, ככל שהדבר ניתן בסיטואציה הייחודית של מלחמה בטרור המופעל נגד אזרחים ומתחבא מאחורי אזרחים. עובדה זו לא עזרה כהוא זה לישראל במערכה הבינלאומית. איזו סיבה יש לחשוב שהקמת ועדת חקירה תביא לתוצאות אחרות?

ועדת חקירה משפטית עלולה לגרום לנזק חמור לצה"ל. תחת לעסוק בהתכוננות למלחמה ובביטחון השוטף, ראשי צה"ל, מצויידים בסוללות של עורכי דין, יעסקו בהתגוננות אישית בפני הוועדה. זוהי פגיעה קשה בצה"ל, שעלולה לעודד תופעות של ראש קטן, כסת"ח, פחד לפעול, הימנעות ממגע וחוסר דבקות במשימה. במקום לתת גיבוי אמיתי ללוחמים שהגנו על המדינה ואזרחיה, נגרום להם להתגונן ולהילחם איש-איש על נפשו. הקמת ועדת חקירה כמוה כהבעת אי אמון בתחקירי צה"ל ובאמון הציבורי בתחקירים אלה. נזק זה היה מחיר ראוי, אילו היה מביא לתוצאות הראויות בזירה הבינלאומית, אך לבטח אינו מחיר ראוי, כאשר התוצאות הצפויות בזירה הבינלאומית – שליליות.

מסע ההסתה וההשמצה נגד ישראל נועד ליצור דה-לגיטימציה למדינה. זהו שלב נוסף במערכה הערבית נגד קיומה של ישראל. המסע הזה נוחל הצלחה, כיוון שישראל הפקירה את הזירה. במקום צעדי מיגננה, כמו הקמת ועדת חקירה, על ישראל להעביר את המלחמה לשטח האוייב. המשימה המדינית החשובה ביותר של ישראל היום, שאין לחסוך בה ויש להשקיע בה את מיטב ההון האנושי והחומרי – היא הסברה שיטתית של צדקת ישראל, מסע נגד הדיקטטורות הערביות המפרות את זכויות האדם והאזרח בתוכן, אינתיפאדה משפטית נגדית כלפי ההנהגה הפלשתינאית ומדינות ערב על פשעי מלחמה ופגיעה בזכויות האזרח וכד'.

אני תומך בהקמת ועדה משפטית, אך ועדה מסוג אחר. יש להקים ועדה ובה טובי המשפטנים בישראל, לניסוח חוקי מלחמה רלוונטיים למלחמה בטרור, ולפעולה נמרצת לאימוצן הפורמאלי בחוק הבינלאומי. מן הראוי שוועדה זו תכלול אישים בסדר גודל של השופטים שמגר, ברק ומרים בן פורת, והפרופסורים רות גביזון, אמנון רובינשטיין ודניאל פרידמן. התשתית האתית והפילוסופית לאותם חוקים כבר קיימת – המסמך של אסא כשר והאלוף ידלין, העוסק בנושא.

* * *

עוז אלמוג

"קיפוח" אנשי השמאל בתחום הכבוד הלאומי

אהוד יקר,

תרשה לי לענות לטענותיו של רון סואן בדבר קיפוח אנשי שמאל בתחום הכבוד הלאומי (חדשות בן עזר 486).

אני חושב שאם היו בודקים באופן סטטיסטי מה השקפת העולם הפוליטית של מקבלי הפרסים בישראל, לדורותיהם, ובעיקר בדורות האחרונים (כל סוגי הפרסים, ובראשם פרס ישראל), היית נוכח שמי שדווקא "מקופח" הם אנשים מוכשרים ורבי פעלים, בעלי זהות ימנית ודתית.

הסיבות ידועות לכולנו. כמו רוב החברות המערביות, גם החברה הישראלית אינה נשלטת רק על ידי פוליטיקאים ואנשי צבא אלא גם – ויש אומרים בעיקר – על ידי אנשי תקשורת, כלכלה, מדע, אמנות ומשפט (אולי שכחתי עוד משהו).

יכולתי למנות בשליפה לפחות 30 אנשים ראויים שלא קיבלו פרסים ראויים משום שאינם שייכים ל"אנשי שלומנו" ואינם מחוברים להשקפת העולם ולסגנון החיים הרווחים בקרב רבים מ"שומרי השערים". "כולם היו יודעים אז טוב מאוד, למי למי יש יותר כבוד."

אפילו רוב האנשים שאותם מביא רון סואן במאמרו כדוגמא ל"מקופחים", זכו גם זכו להוקרה חברתית בצורות שונות. כך למשל, פרופ' ליבוביץ', שנישא על כתפי התקשורת ואפילו אייבי נתן, שהיה כנראה לא רק "חייל שלום" תמים ונחמד, אלא גם "שמוק" לא קטן, ובכל זאת זכה לטקס פרידה תקשורתי גדול.

כאשר קראתי לאחרונה שהמכון לדמוקרטיה זכה בפרס ישראל לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מה בדיוק הם עשו שם שמגיע להם פרס ישראל? כמה דו"חות וניירות עמדה (עם השקפת העולם "הנכונה") שמעלים אבק ולא שינו שום מדיניות, כמה סקרים שטחיים שתומצתו בשורה או שתיים בעיתונות. אבל כאשר אתה קורא בעיתון על משכורות העתק שראש המכון מחלק לקולגות שלו (וגם לעצמו) וכאשר אתה עובר על רשימת "חבריו", אתה מבין מדוע פרס ישראל הלך למכון לדמוקרטיה לפני מכוני מחקר רבים אחרים שעשו פי מאה ממנו, כמו למשל מכון סאלד הוותיק, הצנוע ורב הפעלים.

עם זאת, אני חייב לציין שלמיטב שיפוטי דווקא ההטייה הפוליטית בקרב הגופים והוועדות המעניקים פרסים בישראל אינה החזקה ביותר. יש עוד הטיות רבות אחרות ומדאיגות לא פחות. למשל, קיפוח נשים. פרס ישראל זו רק דוגמא אחת. לאחרונה מסתמן שינוי מסוים אבל דומני שעדיין קיימת הטייה לטובת גברים.

בזמנו הייתי בין הממליצים להעניק את פרס ישראל לרות סירקיס. כל ישראלי מצוי יודע מה תרומתה האדירה של האישה המוכשרת הזאת לתרבות האוכל (ואולי גם הספרים) בישראל. בנימוקי הזכרתי בין השאר השפעות חברתיות נלוות, כגון הוצאת אמנות ומיומנות הבישול מידיהן המגוננות של עקרות הבית. המסורת של העברת מתכונים סודיים מאם לבתה תרמה במשך דורות לשימור אי השוויון המיגדרי במשפחה. בעזרת הספרים הידידותיים של רות סירקיס גם אנחנו הגברים יכולנו סוף כל סוף לבשל בהצלחה מובטחת ולשחרר זמן יקר לנשותינו (בזמנו הספר "המטבח באהבה" היה מתנת החתונה הפופולרית ביותר).

אבל ההטייה החזקה ביותר בתחום הכיבודים הלאומיים היא ההטייה לטובת אנשי הרוח (לא רבנים חלילה.....) ובעיקר הפרופסורים. פרס ישראל, ולצידו עוד פרסים יוקרתיים, הפכו למעשה לפרסים אקדמיים. אין לי בעיה עם פרסים לאנשי אקדמיה. גם אני הקטן זכיתי בעבר במספר פרסים מכובדים, שהעשירו לי את האגו ואת חשבון הבנק. אין תלונות. גם קדימות לאנשי רוח אינה פסולה בעיניי, כי היא מסמנת קדימות לערכי הרוח והמדע. אבל דומני שאנחנו (הפרופסורים) חומסים קצת את קופת הכבוד. כל כנס מדעי או עיוני נפתח תמיד בתיאור הרזומה העשיר של הדוברים. בשלב הזה אני קובר את ראשי בשולחן מרוב מבוכה. בא לי לצעוק: תפסיקו כבר עם המחמאות ההדדיות האלה. די כבר, שבענו כבוד. תנו לאחרים!

יש בישראל כל כך הרבה אנשים טובים באמצע הדרך, שהיו ראויים בעיני להוקרה חברתית רשמית, הרבה לפני  אנשי רוח ומדע, שזכו להוקרה על כל צעד ושעל (ואני לא מזלזל באיש). מורים, מנהלי בית ספר, רופאים ואחיות, קציני צבא ומשטרה, עובדי ציבור בשטחים שונים (למשל מועצות מקומיות), מקימי עמותות ומנהליהן, ואפילו אנשי עסקים וכלכלה (לאו דווקא המיליונרים, ששבעו ליקוקים מכל הכיוונים). ויש לא מעט אנשים פשוטים, מכל המגזרים, ללא תארים מפוצצים, שעשו ועושים חסדים גדולים והייתי רוצה להאדיר את שמם.

לסיום רציתי לחזור לעניין הפוליטי. בפרסים והוקרות יש גם עניין רגשי. הוקרה רשמית צריכה לשקף פחות או יותר את תפישת הציבור (שגם מממן במקרים רבים את הטקסים, הפרסים והפרחים). רון סואן קובל על כך שישראל אינה יודעת להוקיר אנשים הנתפסים כאנטי ישראלים על ידי רוב הציבור בארץ. אני חושב שזה טבעי ואפילו מתבקש.

יש הבדל בין סתימת פיות (שממנה צריך להישמר מכל משמר) לבין כיבודים.

מארק אדלמן, המוזכר במאמרו של סואן, ראוי ללא ספק להערכה על הנהגת גטו ורשה. ספרי ההיסטוריה העניקו ועוד יעניקו לו את ההערכה הזאת, בעצם סיקור פועלו. אבל מדוע רשויות המדינה צריכות "לשלוח זר פרחים" לקברו של מי שהשמיץ את המדינה בעקביות – ועוד אדם שאינו נושא תעודת זהות ישראלית? לא רק שאין חובה כזאת, אני חושב שאין לרשויות המדינה מנדט לעשות כן. בהנחה שמה שנכתב עליו אכן נכון (אינני מצוי בפרטים) זקנתו מביישת את בחרותו והוא אינו ראוי להימנות על כותל המזרח שלנו. אפשר לשער שכך חושבים רוב אזרחי ישראל והממשלה צריכה לשקף בהוקרותיה את תחושת הרוב.

אהוד: בתחום הספרות וחקר הספרות והתרבות העברית, אני יכול לציין לך כמה שמות של מי שלא זכו וכנראה כבר לא יזכו בפרס ישראל: נורית גוברין, חנוך ברטוב, אליהו הכהן, ישראל הר, סמי מיכאל, נעמי פרנקל, יורם קניוק, נתן שחם ואלימלך שפירא. וכדאי גם לציין כי נחום גוטמן קיבל את פרס ישראל כסופר לילדים ולא כצייר, אהרן אמיר כמתרגם ולא כמשורר וסופר, ודבורה עומר על מפעל חיים ולא במסגרת הספרות העברית. וישנם עוד כמה וכמה פרסים תמוהים שכדי שלא לפגוע במקבליהם לא נציינם כאן. נאמר רק כי בשעתו כתבנו באחד מעיתוני הנייר כי לישראל הר מגיע פרס ישראל לא רק כמשורר אלא גם על מפעל חייו כעורך ספריית "תרמיל", ומאז לא הפסיקו אנשים לברכו על קבלת הפרס.

  * * *

יִשְׂרָאֵל הַר

מי מכיר את "אשרי המחכה"?

לחדשות בן עזר / מכתב עתי

אהודים יקרים 

נתקלתי בסיפור הכתוב יידיש שכותרו "דער אסטאלענקער זקן פון ירושלים הרב ר' אברהם שלמה בְּרוּם [שליט"א?] במסה-מאמר יש ציטטות בעברית מתוך הספרון "אשרי המחכה" שנכתב וראה אור בניו יורק בשנת תשי"ב [1952] לפ"ק – האיש המחבר היה מאוסטרולנקא נולד בשנת 1880 חי 30 שנה באמריקה היה "חברותא" לסבי ר' יוסף נשלסקא מאוסטרולנקא. 

אנא אהוד יקר וקוראי חדשות בן עזר האם יש בין יורשי ויודעי ואספני ספרים וספרונים מישהו / מישהם היודעים או המכירים את הספרון "אשרי המחכה" – שיואיל להתקשר אליי דרככם. 

כל טוב לכם ולכל מעשי ידיכם הברוך לטובת הכלל. תודה רבה מראש,

יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989

תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

שיחה שנייה: אוטופיה

הפעם נשוחח על האוטופיסטים, וביתר דיוק – על שלושה אוטופיסטים בשאלה הערבית, ואציין תחילה את הספרים שנעסוק בהם:

הספר הראשון הוא הרומאן האוטופי של הרצל, "אלטנוילנד", שהופיע בשנת 1902; הוא, אגב, הספר היחיד שאותו כללתי במחקר למרות שלא נכתב עברית, כי אי אפשר להתעלם מההשפעה המכרעת שהיתה לו על החיים בארץ-ישראל, אולי לא על הספרות העברית – כמו על הציונות בכללה. הוא תורגם מהר מאוד לעברית ונתקבל כספר שמכוון קודם כל לקוראי העברית.

היצירה השנייה, או הנושא השני – הוא מאמר בשם "שאלה נעלמה", שכתב יצחק אפשטיין. תחילה הירצה את דבריו בבאזל, ב-1905, ואחר כך הופיעו במאמר שנתפרסם ב"השילוח", בשנת 1907, ושהיה ציון דרך בגישה האוטופית, הפאציפיסטית – לשאלה הערבית, וגם זעקה על ההתעלמות מממנה כאן בארץ.

והיצירה השלישית היא מעין משא נבואי, בסגנון תנ"כי, שכתב המסאי והסופר ר' בנימין; הוא היה ידידו של ברנר, אם כי בר-פלוגתא שלו דווקא בנושא הזה של השאלה הערבית, כפי שעוד נראה; ר' בנימין פירסם את "משא ערב", יצירה כמו-נבואית על היחסים שישררו בין היהודים לערבים בעתיד, ביולי 1907, בעיתונו הספרותי של ברנר, "המעורר", בלונדון; פירסם אותו עוד בטרם עלה ארצה.

*

הרצל ביקר בארץ במשך תשעה ימים, ב-1898, וראה אותה בעליבותה. מסעו, למרות שמקשטים אותו מאוד מאז ועד היום, בזכות הפגישה עם הקיסר הגרמני – המסע עמד בסימן של אי-הצלחה; היתה הלשנה על הרצל, והוא בעצם ברח מהארץ ימים אחדים לאחר בואו, מפחד תוצאות ההלשנה על פעילותו הציונית, בפני השלטון התורכי. התרשמותו מירושלים היתה שהיא מלאה סחי ורפש, ושמן הראוי להרוס את חומות העיר העתיקה, ולבנותה מחדש. הרצל לא התפעל מארץ-ישראל, הוא לא ביקר בה קודם ולא חזר אליה שנית.

ומעניין, ארבע שנים לאחר ביקורו הבלתי-מוצלח, והיחיד, בארץ, הופיע הרומאן האוטופי שלו, "אלטנוילנד", שבו תיאר את הארץ כפי שרצה שתהיה. תחילת הספר בביקור בארץ של המספר ושל ידידו הגרמני קינגסגורט, ביקור המתרחש באותה תקופה שהרצל ביקר בארץ; לאחר זמן, כעבור כעשרים וכמה שנים, חוזרים השניים ומבקרים בארץ, המתוארת כאוטופיה.

ובאוטופיה הזו יש התייחסות גם לנושא שאנו עסוקים בו – איך ראה הרצל את מקומם של הערבים בחברה החדשה?

הרצל לא העריך נכונה את הכוח הלאומי של הערבים, לא ראה אותם כמתחרה לאומי בשאיפות הציוניות, הלאומיות שלנו; הוא העניק משקל עצום לכוח הכלכלי, המודרני, האירופי של היהודים שעתידים לבנות את החברה החדשה בארץ-ישראל. לכן דיבר רק על חברה חדשה; אין אפילו צבא למדינה החדשה שהוא מתאר. הרצל חלם על הצ'ארטר, על רשיון ההתיישבות שקיווה להשיג מהשולטן התורכי; הוא כאילו לא התעניין מה יהיו הגבולות או איזה אגרוף יגן על המדינה. הוא דיבר בעיקר על התוכן, על אותה חברה חדשה, שהיא בחלקה קואופראטיבית, מורכבת מאנשים שנותנים את אדמותיהם לחברה, ומעבדים אותן ביחד.

ובמציאות הזו ראה את הערבים משתלבים בשני אופנים:

האופן האחד – שמצבם של עם-הארץ, של הפלאחים, שכפי שנוכח בביקורו הראשון – היה בשפל המדרגה, בכפרים הערביים, תחת השלטון התורכי – מצבם יוטב כי הם יקחו חלק בעבודת הבנייה של החברה החדשה, של המדינה היהודית, וכך גם רמת חייהם תעלה.

מצד שני, הוא מתאר דמות מאוד מעניינת, זה הגיבור הערבי שקיים ב"אלטנוילנד", ושמו – ראשיד-ביי, ערבי חיפאי עשיר. מעניין שהרצל, שמעודו לא ביקר בחיפה, ראה בה את עיר העתיד שתיאר ב"אלטנוילנד", ואותו ראשיד-ביי, מחיפה, משתלב בחברה החדשה, ובהנהגתה. הוא מסר את אדמותיו לחברה החדשה, ונעשה שותף בבכל הנעשה בה.

הרצל מתאר טיול במרכבת-מסע, שהיא ספק רכבת ספק מכונית, מין מכונית-קיטור – מחיפה לכיוון העמק; הם עוברים על פני פרדסים, ורואים כפרים של ערבים; הנוסעים ב"מכונית-העתיד" הזו הם המספר היהודי, חברו האציל הגרמני וראשיד-בי, שמארח אותם. הארץ נמצאת במצבה האוטופי, בראשית שנות העשרים לערך. הזקן הגרמני האציל, קינגסקורט שמו, חוקר את ראשיד-בי על מצב הערבים, ושואל:

 "כלום לא נהרסו ממעמדם תושבי ארץ-ישראל הקודמים על-ידי העלייה של היהודים? האם לא היו מוכרחים לעזוב את הארץ? יחידים בוודאי נהנו, אבל מכאן אין ראייה."

ודווקא בפי ראשיד-ביי, הערבי האמיד, שהוא אחד ממנהיגי היישוב הערבי שבתוך החברה החדשה, שם הרצל תשובה חיובית, שמצדיקה את מעשי היהודים, וראשיד-ביי אומר:

 "איזו שאלה! לכולנו היתה זו ברכה, וראשית כל כמובן לבעלי הנכסים, שמכרו את קרקעותיהם לחברה היהודית."

במכונת-מסע, שעושה דרכה בין פרדסי העמק, נמשכת השיחה בין קינגסקורט לראשיד-ביי, ושוב שואל קינגסקורט, האורח:

 "מה היה עם אותם תושבים שלא היה להם מאומה? כל אותם הערבים המוסלמים..."

ברקע נמצא גם משרת כושי, שתוקע מדי פעם תקיעות עולזות בחצוצרת-פח, ומאחורי המכונה יושב המסיק; זו מעין תמונה של קטר הנוסע על כביש, והיא חלק מהאוטופיה, כפי שהרצל חזה, בראשית המאה, את אמצעי התחבורה המודרניים. וכך משיב ראשיד-ביי:

 "אלה שלא היה להם מאומה, ולא יכלו לפי זה לאבד מאומה, מאליו מובן שרק הרוויחו. והם אמנם הרוויחו – אפשרויות של עבודה, פרנסה, מצב טוב. לא היה מראה עלוב ומעורר רחמים מאשר מראה כפר ערבי בארץ-ישראל בסוף המאה התשע-עשרה. האיכרים התגוררו בבתי חימר דלים, שלא היו ראויים לשמש רפתות לבהמות. התינוקות היו מוטלים ערומים, ללא כל טיפול, בחוצות, וגדלו כבהמות וכחיות. עתה נשתנה הכל. בשעה שייבשו את הביצות בארץ, בשעה שהתקינו את התיעול ונטעו את עצי האיקליפטוס המבריאים את הקרקע, השתמשו בפועלים מקומיים אלה, החסונים, ושילמו להם שכר הגון. הבט נא וראה את השדה הזה – עדיין זכור אני מימי נעוריי שכאן היו ביצות. את הקרקע הזה רכשה לה החברה במחיר הזול ביותר, והפכה אותו לטוב ביותר. והשדות הללו שייכים לכפר זה, המבהיק שם על הגבעה, זהו כפר ערבי. המסגד הקטן מסתמן משם. אנשים מסכנים אלה נעשו מאושרים הרבה יותר מאז. הם מתפרנסים בכבוד, ילדיהם בריאים ולומדים דבר-מה. בדתם ובמנהגיהם העתיקים לא נגע איש לרעה. רק טובה צמחה להם."

אם לסכם את יחסו של הרצל, אפשר לומר כך – טעות נוראה ותקווה גדולה. טעות נוראה – בכך שהוא לא הביא בחשבון את המתח בין שני לאומים, שתי דתות, שתי תרבויות, שתי תנועות לאומיות. אולי נובע הדבר מתוך תמימות? או מתוך אמונה אופטימית בקידמה, במודרניות? זו בעצם תמצית הגישה הציונית, שהיום נראית אולי נאיבית, באומרה שהערבים יאהבו אותנו משום שאנחנו מביאים את הקידמה למזרח-התיכון, משום שאנחנו ניטיב את תנאיהם, משום שניתן להם חיים בריאים יותר, עשירים יותר, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מן הבעייה הלאומית.

אבל אי אפשר לומר שהרצל לגמרי טעה. משום שכל שלום חלקי, כל שיתוף-פעולה חלקי שלנו עם הערבים, אפילו מה שמתרחש היום בגבולות ארץ-ישראל, שכולה בשליטתנו, והיא כמעט מדינה דו-לאומית: מצד אחד אנו רואים את הצללים. אבל אם מסתכלים לא על הצללים אלא על עצם הדבר ששני עמים מקיימים מנגנון כלכלי, לא הייתי אומר – תרבותי, אבל הכלכלה כבר משותפת, יהודים וערבים חיים ביחד, במסגרת שהיא די מודרנית, והמצב מתקרב במקצת למה שהרצל חזה.

אמנם, אם יש מתח, ופורצות מהומות, וכל העסק של הדו-קיום נדמה שהולך לקרוס – אז אומרים שהרצל לא צדק. אבל בתקופות של שקט יחסי, כאשר שני העמים חיים יחד על אותה כברת-ארץ, בכלכלה אחת – ולדעת הרצל יכלו לחיות גם בשיטה של חברה שלטונית אחת, אפילו כנסת אחת לשני העמים באותה ארץ – אז זה, במידה מסויימת, חזונו של הרצל, לפחות לגבי ישראל שבגבולות הקו הירוק.

בכל העיסוק בנושא השאלה הערבית, אנחנו כאילו אומרים – אבותינו ומייסדינו הציבו בפנינו למן ההתחלה את התקוות הגדולות ואת האזהרות הגדולות. ואנחנו עדיין מתנודדים ביניהן. כשרע, כאשר פורצת מלחמה, אנחנו אומרים: ברנר, שהיה פסימיסט, כפי שעוד נראה – צדק. האוטופיה לא תיתכן.

אך כשיש תקופות של רגיעה ושלווה, אנחנו מהרהרים: אולי בכל זאת הרצל לא היה הוזה דימיונות בלבד?

*

נעבור עתה ל"שאלה נעלמה" של יצחק אפשטיין. מי היה יצחק אפשטיין? מהי אותה שאלה נעלמה?

יצחק אפשטיין היה בין שישה בחורים צעירים, שהבארון רוטשילד הביא ארצה, בסוף המאה הקודמת, כדי ללמוד ולהשתלם. אפשטיין היה מורה בראש-פינה, וחסיד גדול של השפה העברית. הוא מאלה שהנהיגו את המיבטא הגלילי של "הזבובים מסתובבים בחלב" – כי הוא חשב שצריך ללמוד מהערבים את הדגשים בבי"ת. לאחר השנים האחדות שחי בראש-פינה, ואלה היו השנים שבהן נקנו אדמות מטולה, ב-1896, הוא נסע להשלים את לימודיו בשווייץ. ובקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים אחר מותו של הרצל, ב-1905, בבאזל, נשא יצחק אפשטיין הרצאה בשם "שאלה נעלמה", שאותה פירסם אחר שנתיים ב"השילוח". לראשונה הופיעה השאלה ב"השילוח" ב-1907, אבל היא ננאמה כבר ב-1905.

יצחק אפשטיין היה מורה, בלשן, מחנך, הוא לא היה סופר במובן של ספרות יפה, אבל "שאלה נעלמה" שלו כה חשובה, שהייתי אומר, כי למרות שאני לא עוסק בתולדות הפובליציסטיקה של השאלה הערבית בספרות העברית, אלא משתדל להישאר בתחום הספרות היפה, הרי "שאלה נעלמה" כמעט שייכת לתחום הזה, למרות שנכתבה כמאמר.

מה הציק ליצחק אפשטיין?

הציקה לו פרשת הקנייה של אדמות מטולה, שהיו שייכות לאריסים במשך דורות רבים, אריסים דרוזים, וכל קנייה שלהן לא צלחה משום שהאריסים לא עזבו את אדמתם. ב-1896 פקיד הברון אוסובייצקי, שהיה לו הרבה כוח, כספי בעיקר, הצליח עקב מאורעות שהתרחשו אז, מרד הדרוזים והתנכלות של השלטון התורכי להם – לקנות את אדמתם ולפנות אותם, למרות שהיתה בהם שנאה עזה מאוד ורצון עז לנקמה. שנותיה הראשונות של מטולה היו קשות ביותר. התושבים הקודמים לא ויתרו על אדמותיהם ובתיהם, הציקו לתושבים ושאפו לחזור למקום מושבם.

יצחק אפשטיין, שדגל בדו-קיום בין שני העמים, נחרד מדרך הקנייה של אדמות מטולה, ומצד שני, בראש-פינה, השתדל ליישם את הקירבה שבין שני העמים, ולקרב את תלמידיו אל ההווי הערבי המזרחי.

התחושה שלו היתה, וזאת הוא אומר ב"שאלה נעלמה" – כי למרות שעברו כבר כשלושים שנה של עבודה יישובית, עדיין מתעלמים מן השאלה הערבית. אין רוצים להסתכל באותה גחלת לוחשת, להכיר באותו לביא נרדם שיכול להתעורר יום אחד ולהפוך את כל המפעל הציוני שלנו מלמעלה למטה, רעידת אדמה. וכך הוא כותב:

האומנם יחרישו המנושלים ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף-סוף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב. הלא משפטים ידברו עם הזרים שנטשום מעל אדמתם. ומי יודע אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד? לאנשים אמיצי-לב, מזויינים כולם, קלעים נפלאים, פרשים מצויינים, קנאים לאומתם, ובייחוד לדתם?

נקל לבטל את הדברים האלה ולראות בהם בגידה באידאלנו הלאומי העתיק והנצחי, אבל אם נשקול את העניין בדיעה מיושבת, הלא נודה כי איוולת תהיה מצידנו אם לא נדע מראש עם מי יש לנו עסק, ואם לא נביא בחשבון תחילה את כוחנו שלנו ואת הכוחות שכנגדנו. חלילה לנו לעצום את עינינו מראות את הנולד, הקרוב אולי יותר ממה שאנו מדמים. אפשר לומר בהחלט שלכל הפחות בארץ-ישראל אין לעת-עתה שום תנועה ערבית במובן הלאומי והמדיני של המושג הזה, אבל באמת אין לעם הזה צורך בתנועה. עצום ורב הוא, ואינו טעון תחייה, כי מעולם לא מת, ולא חדל לחיות אף רגע. אל לנו להתגרות בלביא נרדם, ואל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת. זיק אחד יתמלט, ויהיה לתבערה שלא תכבה.

הרצל שהה רק תשעה ימים בארץ, גם גיבוריו האוטופיים עברו בה רק פעמיים, לראשונה בדרכם למקום התבודדותם ובשנייה בדרכם חזרה. אפשטיין חי שנים בארץ, יצא לתקופת זמן, חזר אחר כך ארצה, וחי בה כל ימיו. הוא ראה את המציאות בעין יותר מפוכחת, ואפשר לומר כי מבחינת התחזית של התעוררות התנועה הלאומית הערבית – הוא היה הרבה יותר מפוכח וריאליסטי מהרצל; אבל שניהם היו אוטופיסטים, משום שגם אפשטיין לא נתפס לייאוש, אלא היתה בו אמונה עזה בכוחות המוסריים של עם ישראל וביכולתו להגשים במציאות את החזון האוטופי של יחסי שכנות טובים בין יהודים לערבים; הסיסמה שלו היתה – עיבוד אינטנסיבי של הקרקע, במקום עיבוד אכסטנסיבי. מטעים במקום פלחה, זאת אומרת, מאותן כברות אדמה, בעיבוד מודרני ונכון, אפשר להוציא פעמיים ויותר יבול, ואפילו פי שבע – כדי ששני העמים יהיה להם ממה להתפרנס, מאותה כברת קרקע; והוא אומר – "נהיה למלאך השלום המקשר בין הכיתות הדתיות הצוררות זו את זו, וכל אלה יכולים לעשות אנחנו בטוהר שאיפותינו, אנחנו לבד ולא אחרים."

 "שאלה נעלמה" מסתיימת בנימה פסימית מאוד, ומזהירה: "חרפה היא להגיד שעדיין לא נעשה אף כל שהוא בנידון זה, שעדיין לא הקדיש אף יהודי אחד את עצמו לדבר זה, באופן שאנו בורים גמורים בכל הנוגע לערבים, וכל ידיעותינו עליהם הן ידיעות שוק. עת להשכיל."

עת להשכיל – זאת אומרת, אנחנו צריכים לדאוג לרווחתם, לתרבותם, לרווחתם הכלכלית, החינוכית – כדי ליצור בארץ מציאות של חיים ביחד, בשלום, בין שני העמים, משום שלערבים יש טענה צודקת, שאנחנו לא רוצים לראותה ולהכיר בה.

כדאי להוסיף ולומר – האוטופיסטים אולי נראים בעיני בני-דורנו כחולמים, כמנותקים מן המציאות, כאנשים שריחפו בעננים – אך הם לא היו כאלה. לאפשטיין היתה תחזית חריפה מאוד, לאור המצב. חלומו האוטופי, הפאציפיסטי, בא משום שהוא ידע את הקרע הנורא שקיים במציאות; ולא שהיה עיוור, או סבר שאפשר ליישם כאן מושגים מיובאים בדבר שלום נצחי עלי אדמות. ודווקא מפני שידע עד כמה המצב חמור, אמר – עת להתעורר, אי אפשר להתעלם יותר.

הוא התייחס לצד הכלכלי, אך הזהיר ואמר שהצד הלאומי בערבים אמנם עדיין לא התעורר, אבל הוא יתעורר. אפשטיין קיווה כנראה שהיחסים שבין הצד הלאומי לצד הכלכלי של הבעייה – יהיו כמו בין אש למים. אם המים הם ההיבט הכלכלי – אז אם יהיו יותר מים – הם יכבו את האש. אך אם לא יהיה מספיק מים – האש תתלקח ותשרוף.

*

הגענו לחלקה השלישי של השיחה, והוא – "משא ערב" של ר' בנימין. ר' בנימין היה סופר-מסאי, לא סופר של ספרות יפה. עיקר עבודתו היה בכתיבת מאמרים, מונוגראפיות, ובליווי הספרות העברית, גם כעורך מובהק. הוא היה ידידו הטוב של ברנר, עוד בטרם עלותם ארצה. בשנת 1907, שלח לו ברנר מכתב תשובה על יצירה חדשה שר' בנימין שלח אליו לפירסום ואמר לו כך:

 "היצירה שלך יפה מאוד בחיצוניותה, אבל להדפיסה ב'המעורר' לא אדפיס מפני שתוכנה אינו כלום בעיניי. על דבר הערבים – לא אמת. שונאינו הם בארץ. ובכלל כל זה בעיניי, סלח לי, דברים בטלים. כן, מלחמה בינינו, אחי הקרוב הרחוק."

דברים אלה נכתבו עוד בטרם עלו שניהם ארצה. ב-1907 ישב ברנר בלונדון והוציא את כתב-העת "המעורר". ר' בנימין שלח לו, ממקום מושבו בגליציה, את יצירתו "ספרא דשבילין", שמאוחר יותר קיבלה את השם "משא ערב"; זה היה מעין גילוי דעת של ר' בנימין, (ששמו היה יהושע רדלר-פלדמן, ר' בנימין הוא כינויו הספרותי) על דבר המציאות שהוא רוצה שתהא בארץ שאליה הוא עתיד לבוא. וברנר – ברנר ידע כבר אז, בטרם בואם ארצה, שאלה הם חלומות אוטופיים שאין להם יסוד במציאות.

על ברנר נדבר באחת השיחות הבאות, בנפרד, כיצד תחושת עולמו הפסימית אולי כבר תרמה לו את הידיעה שגם בארץ לא מצפה גן-עדן. אולי אקדים ואומר – גרשם שלום, בזיכרונותיו "מברלין לירושלים", אומר שהוא לא התאכזב משום דבר בעלותו ארצה, בראשית שנות העשרים; מדוע? – כי הוא קרא קודם לבואו את ברנר. מי שקרא את ברנר לא התאכזב מן הארץ. הכל תואר אצלו באופן כה קודר, שהעולה החדש היה יכול להתאכזב רק לטובה.

לקראת בואו ארצה חש ר' בנימין צורך מאוד נמלץ, בשפה תנ"כית, לראות את יחסי שני העמים מעוצבים באור חדש. לזכותו ייאמר שהוא, כמו יצחק אפשטיין, (ושניהם היו אחר כך במייסדי "ברית שלום") – למרות שהמציאות בארץ היכתה בחלומותיהם – לא הירפו מן הרצון להגיע ליחסי שלום וקירבה בין יהודים לערבים; זו הגישה הפאציפיסטית המובהקת, שהיתה אופיינית לאנשי "ברית שלום" בשנות העשרים, ובהמשכה בשנות השלושים.

האם זה היה חלום, או ניסיון מכוון לקדם כך את פני המציאות הקשה?

אני חושב שגם ר' בנימין, למרות שכתב את "משא ערב" בטרם עלותו ארצה, ידע כבר שהוא בא לכבות שריפה ולא, נאמר – לטעת נווה במידבר. המעניין ב"משא ערב" של ר' בנימין, שהוא עונה לאחד המיתוסים שמלווים את השאלה הערבית בספרות העברית, ואת יחס ראשוני המתיישבים, מאנשי העלייה הראשונה והשנייה – לערבים. מדובר במיתוס של המוצא השמי המשותף, לפיו אותם יהודים, שיושבים עדיין בכפרים של ערבים בגליל, כמו פקיעין, ושישבו בכפרים בלבנון, כדיר-אל-קמר, מדורי דורות – מוכיחים בכך שייתכן כי חלק מערביי הארץ אינם אלא יהודים מתקופת בית שני, שהסתערבו, ואפשר אולי להחזיר אותם אל מקורם העברי.

אצל ר' בנימין אנחנו מוצאים, בפעם ראשונה, את החלום הפאן-שמי, לפיו הערבים והעברים הם בני עם אחד. חלום זה התגלגל אחר-כך אצל רטוש, אצל "הכנענים", והיה פרק זמן שנאה אותו קבוצה בשם "הפעולה השמית". זה חלום הסהר הפורה, שאופייני לכל מי שרוצה לתפוס את היחסים באיזור כהיווצרותו של עם שמי אחד, חילוני, כללי, בעל תרבות אחת משותפת – להחזיר את הערבים אל מקורם העברי, וליצור עם אחד.

אומר ר' בנימין, וכדאי לשים לב לפאתוס הנבואי שלו.

והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך, לא תבוא אליה כצר וכאוייב, ופקדת לשלום את יושב הארץ. לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך, כי אם באהבה ובחסד, בצדק ובאמונה, ואהבת את יושב הארץ, כי אחיך הוא, עצמך ובשרך, לא תעלים עין ממנו.

ר' בנימין אולי ידע כבר על הרצאתו של אפשטיין, "משא ערב", ונקט גישה דומה. הוא אומר שצריך לבנות בארץ-ישראל בתי-חרושת, הוא מדבר על עיבוד אינטנסיבי של הקרקע, הכל אמנם במילים מאוד נבואיות – כדי שהארץ תוכל לתת קיום לשני העמים. אם כך יהא – לא יבוא הקרע ביניהם, ולא ננשל אותם. כדאי לקרוא את מילות הסיום של המשא, כדי להיווכח עד איזו דרגה הגיעה ההכרזה הזו, (שברנר פסל אותה מכל וכל, באומרו שהיא לא ריאלית) – ההכרזה האוטופיסטית, הפאציפיסטית, הנאיבית – ואם תרצו, הנבואית – למציאות שעתידה לשרור בין שני העמים.

וגם את עבודת הכרמים תלמדהו, ואת מטע הנטיעות החדשות, ובחודלו לזרוע את שדהו תבואה, ובהסכינו לעשות כמתכונתך, ומכר לך משדהו, כי די און לו ואין די הון לו לעבוד בנטיעות כבתבואות, וחדל לעולם.

פירוש הדבר שהמעבר למטעים, כרמי גפן ושקדים, ולפרדסים – יתן קיום טוב יותר לשני העמים, וזו גם היתה אז המגמה במושבות העבריות, עברו לנטיעת עצי-הדר, שהביאה עבודה רבה גם לערבים, וכל ההתפתחות הזו נראתה כנושאת בשורה של ביסוס כלכלי. והסיום:

ובשכבר הימים יהיה כאחד מאיתך ולא נודע כי בא אל קרבך. את בניך תתן לו ולקחת גם מבניו, ויבוא דם גיבוריו בדמך, והלכת הלוך וגדול, ומלא מין את מינו והיה מין אחד. אנשים אחים אנחנו, משפחות אחדות כל גויי הארץ. אראנו אם לא עתה, אשורנו אם לא קרוב.

 "כפר לוזשאן, גליציה, שבט תרס"ז, ר' בנימין." זאת כתב שם, בטרם עלותו ארצה. חלם שיווצר עם אחד משותף לשני העמים.

קריאה מומלצת לשיחה השנייה

הרצל: "אלטנוילנד" (1902).

יצחק אפשטיין: "שאלה נעלמה" (1905-1907).

ר' בנימין: "משא ערב" (1907).

המשך יבוא

  * * *

רון ביברמן

ולָךְ יש טענות למציירים בפה או ברגל???

ברצוני לומר דבר על רשימתה של תקוה וינשטוק הדנה במסכת תרומות.

למען גילוי נאות – אני מסכים עם רוב טענות הרשימה. גילוי נוסף – אין לי ולא היה שום קשר אישי עם אף גוף מתרים. בכל זאת אני רוצה להגן על שמו וכבודו של אחד מהגופים שהוזכרו (ויש יותר מאחד) – אגודת המציירים בפה או ברגל.

פעמיים בשנה אני מקבל מהם גלויות ו/או אביזרים מצויירים, בלוויית הצעה מנומסת לקנותם במחיר צנוע, ואופציה להחזירם על חשבון השולח. נדמה לי שזאת הדרך המכובדת היחידה העומדת לרשותם, ואולי גם הדרך היחידה לחיות בכבוד. אני קונה את כולם ואף מוסיף, בוודאי מעבר לצורך המיידי שלי.

תאמרו – זו צורת שיווק מטריחה, אולי גם מטרידה. אותי הרבה יותר מטרידה צורת השיווק של כל דיחפין (לא שגיאת כתיב!) בעיתונות הכתובה והמשודרת. צווחנות, טימטום ועילגות לשון יש שם בטונות, לא רק בטונים. איך אמרה נתיבה? – אחד שעושה מעצמו דגנראט ואני אקנה אצלו תוכנית חיסכון? קומקום לא אקנה ממנו...

וכל אלה נכנסים באלימות לתוך העיתון שלי ולתוך הסלון שלי!

ולך יש טענות למציירים בפה או ברגל???

  * * *

שגרירת ישראל באו"ם גבריאלה שלו בדיון בדו"ח גולדסטון: "הדו"ח נולד בשנאה ובוצע בחטא."

מאת שלמה שמיר, ניו יורק

"הארץ" און-ליין, 4.11.09

גבריאלה שלו נאמה בעצרת האו"ם וטענה כי "הדיון איננו אמיתי וגלוי לב. במקום להתעמת עם הטרור – עצרת האו"ם בחרה שוב להתנתק מהמציאות.

"הדו"ח נולד בשנאה ובוצע בחטא," כך אמרה הערב (רביעי) שגרירת ישראל באו"ם, גבריאלה שלו, בתחילת הדיון על דו"ח גולדסטון בעצרת הכללית של האו"ם. השגרירה, שהיתה מהנואמים הראשונים בדיון, פתחה את נאומה בהבעת תנחומי ממשלת ישראל ואזרחי ישראל לאובדן החיים והקורבנות של פיגועי הטרור שבוצעו באחרונה בבגדאד ובפקיסטאן.

"הדיון היום איננו אמיתי ואיננו ישר וגלוי לב. כי במקום להתעמת עם הטרור – עצרת האו"ם בחרה שוב להתנתק מהמציאות," אמרה השגרירה. "מתחילתה במנדט חד צדדי, ועדת החקירה היתה גוף פוליטי עם מסקנות שהוגדרו מראש," טענה. "הדו"ח הוא מוצר של הוועדה לזכויות האדם בז'נווה – גוף שהאובססיה שלו עם [כלפי] ישראל הניבה יותר גינויים לישראל מאשר לכל חברות האו"ם גם יחד."

שלו הזכירה את ירי הרקטות על ישראל שנמשך שמונה שנים וטענה, "זכויות האדם הבסיסיות של קרוב למיליון אזרחים ישראלים לא העסיקו את המועצה לזכויות האדם."

בהמשך נאומה תקפה שלו את עצם הדיון על הדו"ח בעצרת האו"ם בניו יורק. "תמרונים פוליטיים ציניים הניעו המועצה לזכויות האדם לייצא את הדו"ח שלה לניו יורק." אולם לדבריה, "ישראל מחוייבת לפעול בהתאם לחוק הבינלאומי. הוראות של ניהול סכסוך מזויין הוא חלק מהאימונים של כל חייל ישראלי." שלו הצהירה כי "ישראל מחוייבת לחקור כל האשמה על התנהגות לא נכונה של צבאה."

בסוף דבריה התריעה שלו כי "הדו"ח של גולדסטון והדיון היום לא יקדמו את השלום אלא יזיקו ויפגעו במאמצים לחידוש שמשא ומתן לשלום כי הדו"ח מתכחש לזכותה של ישראל להגנה עצמית."

* * *

אסור לפגוע בכבודו של רוצח רבין

על רקע מוצאו!

אהוד שלום,

יכול להיות שאני מחמיץ משהו ברמה אינטלקטואלית מאד גבוהה, אבל מה הקשר בין רצח רבין להיותו של הרוצח תימני? ומה הקשר לדימיון, לטענתך, למשפחת בן לאדן?!

האם אתה ממליץ לשב"כ לעצור לחקירה כל תימני, כדי לנסות ולמנוע את הרצח הבא של ראש ממשלה? ומה עם אלה שדומים למשפחת בן לאדן? למה שלא נכלא אותם עד יום מותם? כדי שנרגיש בטוחים יותר...

 בברכה

יעקב פדהצור

אהוד: אוסמה בן לאדן הוא כידוע תימני ומוצאו ממשפחה תימנית שהיגרה לערב הסעודית והתעשרה שם מאוד. חלק מבני המשפחה הגדולה מקיימים קרן של תמיכה באוניברסיטת הארווארד שבארה"ב.

תווי פניו של בן לאדן מזכירים מאוד את אלה של רוצח רבין, או להיפך. השניים דומים גם בקנאות המטורפת שלהם הגובלת, או הנובעת לדעתי, ממשיחיות שקר, להלכה וגם למעשה.

אני מבין שאסור אצלנו להגיד דברים כאלה, וגם קיבלתי מישראלי ידוע-למדי, איש ספר, כנראה ממוצא תימני – תגובה שהקורא יכול לשפוט אותה:

הציטוט מאהוד:

 "14 שנים לרצח רבין בידי בחור דתי חובש כיפה ממוצא תימני שנראה כבן משפחת בן-לאדן."

התגובה שהתקבלה באי-מייל:

 "גזען מתועב. נמאסת. מה קשור המוצא שלו למעשה הנתעב שעשה? במילים הגועליות שלך אתה הופך את כל העדה התימנית לרוצחת ראש הממשלה. תתבייש לך, ישראלי מכוער שכמותך! הסר אותי מרשימת התפוצה לפני שאגיש נגדך תלונה על הפצת דואר ספאם!"

וכמובן שהמסקנה שלך, יעקב, להמליץ לשב"כ לעצור לחקירה כל תימני – לא ממני באה, כי לפיה היה צריך בזמן האחרון לעצור לחקירה גם כל עולה מרוסיה או מארה"ב, ואולי גם לעשות תיקונים אחדים בחוק השבות לבל נהיה ארץ מקלט המעניקה כניסה ואזרחות לכל פושע, לכל רוצח ולכל פסיכי ממוצא יהודי וגם ספק יהודי, אף כי יש לנו רוצחים כאלה ורוצחי ילדים כאלה – גם "צברים" משלנו!

זאת ועוד, יכולתי לכתוב גם על סיבות עדתיות ורומנטיות שגרמו לדעתי לתיסכולו של רוצח רבין – בטרם הרצח, אבל מהכירי את הצדקנות של חלק מהקוראים, כגון המשכיל שנעלב והגיב באלימות מילולית על רקע "תימניותו" שנפגעה – לא אפרט אותן.

* * *

אייל זמיר

למותה של שרה אהרנסון

בעקבות דבריה של מלי טויב [גיליון 488]

אשמח אם מישהו יחכים אותי ויתקן אותי. מה הקשר בין ניל"י, משפחת אהרנסון, ושרה אהרונסון – לבין הרוויזיוניסטים, חרות, בגין וגאולה כהן?

ככל שאני מבין את זה, הימין אימץ את ניל"י, ושנים אחרי שזו לא היתה קיימת – אחרי קום המדינה, בניסיון לייצר איזון קדוש לארגון "השומר" שהיה חלק מתנועת העבודה וההתיישבות ו"הלב" של המימסד מימי העלייה השנייה ועד "המהפך" של חיים יבין ומנחם בגין.

ובמסגרת אותו אימוץ, שרה אהרנסון הוכתרה 'כתאומה הימנית' של רחל  (בלובשטיין-סלע) המשוררת; שתיהן נבחרו, שנים לאחר מותן, "לאייקונים הנשיים" של ההיסטוריה הזכרית (אם לא השוביניסטית) של עם ישראל בדורות האחרונים. גם רחל המשוררת הועלתה לדרגת קדושה רק שנים לאחר מותה, כשהציבור "גילה" את שירתהּ, ואחרי שחבריה לתנועת העבודה מיררו את חייה וזנחו אותה לאנחותיה כשחזרה ארצה חולה בשחפת.  (למעט א.ד. גורדון, המטיף בה"א הידיעה למלאכת הכפיים, שבאופן מפתיע עודד אותה ללמוד אמנות במקביל לאגרונומיה). אלא שרחל אכן היתה בשר מבשרה של תנועת העבודה, ולא, כשׂרָתִי, שהיתה "יבוא" לשם האיזון, ובלי שאיש שאל אותה. 

 מהתרשמות שלי מהדמויות שפעלו בני"לי קשה לי לראות, לפחות את אהרן אהרנסון, מתייצב לצידם של בגין וגאולה כהן באצ"ל או בלח"י. הוא מצטייר כאיש שקול המתאים מבחינת אופיו לארגון "ההגנה".

שרה אהרנסון? היא היתה כנראה נקרעת בין אחיהּ שהעריצה, אהרן, לבין אהובה הסוער, אבשלום. מדמותו של אבשלום פיינברג (וכמוהו גם לישנסקי), אפשר אולי לדמיין שהיה אולי "משתעמם" בארגון "ההגנה", ומתלבט בינו לבין ארגוני הפורשים-"האקטיביסטים" (ניסוח מדוד . כדי לא לקרוא להם כפי שאנחנו, ובצדק, מכנים את הארגונים של שכנינו מצפון, כמו גם אלו ממזרח ומדרום-מערב שבסופו של יום, נחלוק איתם את פיסת האדמה הנקראת פלשתינה-א"י)

 נ.ב. איפה היה פרופ' רן אהרנסון ביום הזיכרון הזה? גם אחרי 100 שנים הצאצאים לא יכולים להגיע למנוחה ולנחלה וממשיכים לריב? 

אייל זמיר

אהוד: ארגון "השומר", שבסיסו ומחסן נשקו היו בכפר גלעדי, פורק מטעם ההסתדרות על ידי לוי אשכול כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת משום שלא קיבל עליו את מרות ההגנה. זה קדם הרבה לפירוק מטה הפלמ"ח ב-1948, ולכן דבריך על "השומר" אינם נכונים.

חוגי ה"אזרחים", עליהם נימנו בני המושבות [לימים "הציונים הכלליים"], היו בקרע עם הטרור של אצ"ל ולח"י אבל היו יחד ובלב אחד עם תנועת העבודה בארגון ההגנה. לכן, אם כבר – צריך לשייך את שרה אהרנסון וחברי ניל"י לחוגים "אזרחיים" אלה, דוגמת "בני בנימין" ומייסדי נתניה, דא עקא שבשנות מלחמת העולם הראשונה, בייחוד בזיכרון, נחשבה שרה ונחשבו חברי ניל"י האחרים דוגמת לישנסקי – לסכנה נוראה ומיותרת – ולכן מרבית היישוב בראשות מאיר דיזנגוף, כמו גם מרבית ה"זיכרונים", וחברי "השומר" – היו נגדם וטענו שהם מסכנים את קיומנו בארץ.

לאצ"ל, ללח"י, לבגין ולגאולה כהן אין כמובן שום קשר היסטורי לניל"י. ואתה צודק שאהרן אהרנסון, אילו היה ממשיך לחיות ולפעול בארץ, היה נעשה, לבד היות איש מדע בולט, גם אחד מראשי ההגנה, לדעתי דוגמת פנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל, או יוחנן רטנר.

* * *

משה ברק: לגלוג בועזי על פועלים רעבים

אהוד!

בהערתך על המונח "טיף" אותו הצעתי [גיליון 488], היתה מידה לא קטנה של עזות מצח ב"הפוך על הפוך" של  "פשטות" בועזי פתח תקווה מול "אריסטוקרטיה" של פועלי קריית חיים והקיבוצים. זה נראה כניסיון להסתיר ייסורי מצפון על ניצול של חלוצים, האיכרים שחיו ברווחה יחסית גבוהה, ניצלו באופן מחפיר את הפועלים שחיו על גבול חוסר העבודה והרעב.

אני יודע זאת גם מניסיון אישי.

אשר ל"טיף" אותו הצעתי כמונח לנוזל הנשאר בצלחת, אבקש ממך אהוד לקרוא ביתר עיון את מה שכתבתי. סיכמתי כי היום, מסיבות של התקרבות "למזרח בו אנו חיים" – יש "היתר עיסקא" שהוא קרוב לפולחן, ואפילו מנהיגי המדינה, מכריזים שהם יושבים "לנגב חומוס" כמו פשוטי העם. ניגוב זה חל על חומוס בלבד. עד היום אינני רואה במסעדות איש המנגב את הטיף בצלחתו בלחם בתום הארוחה, אף על פי שזה דבר טעים ואהוב מאז ילדותנו, כאשר חונכנו כולנו לאכול בסכו"ם ו"לא בידיים", כפי שכולנו נוהגים עד  היום בפתח תקווה, בגבת, בקריית חיים, כמו במוסקבה ובפריז...

משה ברק

גבת

אהוד: כנראה שיש לך בעיות ראייה במסעדות. חבל שלא ראית אותי "מנגב" במסעדה כל רוטב טעים שנותר בצלחת, ואפילו רב בבית עם המיסתורית על הזכות ל"נגב" בפרוסת לחם את המחבת, עם השמן והפירורים השחורים, שבו טיגנה את הקציצות, למרות שלדבריה כל "ניגוב" כזה הוא עוד מסמר בארון הכולסטרול שלי.

ואגב, לא הבנת גם את ההומור שבו כתבתי, בעקבות תוכחות המיסתורית, על המנהגים הפרימיטיביים, שלדבריה עליהם גדלתי בפתח תקווה, בכל התחומים – לעומת משפחות הפועלים האריסטוקראטיות שבהן גדלו היא וחברותיה וחבריה בקריית חיים ובקריית חשמל.

ובאשר לניצול – שני הסבים שלי, יהודה מצד אבי וחנוך-יששכר מצד אימי, איבדו עוד בחייהם את הפרדסים שלהם לפי האימרה שהכול מתפרנסים מן הפרדס – חוץ מהפרדסן!

* * *

יהודית אוריין

תגובה לַשוטים

ציטוט מהבלוג שלה, 3.11.09

מבחני האַיי-קיוּ האוניברסליים, שעל פיהם נבחנה רמת האינטליגנציה של כל הגזעים, הצבעים והלאומים – גילו כי ליפנים יש את האיי-קיו הכי גבוה. זו לא גזענות, כי הרי אלה דברי הלל ושבח. ובכל זאת גזענות היא. כי אם יש גזע המגיע לפסגת האינטליגנציה, הרי שיש כנגדו גם גזע שמצוי בתחתית הסולם. אז מי הכי נחות?

על אלה אין מדברים. כי למשל, כאשר חוקרים רציניים מצאו במחקריהם באקדמיות החשובות בארה"ב שהאפרו-אמריקנים נחשלים מהלבנים – הם ניסקלו על ידי הסטודנטים בכיסאות עליהם ישבו וכונו bigot עד שנסתמו פיותיהם. משמע לא אמת מדעית, פרי מחקר, עניינה אותם אלא רק התקינות הפוליטית.

החוקרים נאלצו לחדול לחקור את נושא האינטליגנציה המשווה.

נשמעו סברות כי מבחני האיי-קיו שהוצעו לאפריקנים כמו שהוצעו לאירופים – בטעות יסודם. כי מבחנים אלה הם תלויי תרבות ואינם מתאימים לשני הגזעים ולשתי החברות. נטען כי האיי-קיו הרוֹוֵח, זה שנוּסח על ידי האיש הלבן, הקווקאז'יאן, מתאים לנבחן האירופי המורגל לחשיבה המערבית בת אלפי השנים, ואילו האפרו-אמריקני, שגדל על תרבויות אחרות בנות אלף, אינו מתאים למבחנים האירופים-אמריקניים כמו הלבנים. זה טיעון משכנע ומתקבל על הדעת וכמעט הוחלט להתאים מבחנים שונים לגזעים השונים.

אך ראה זה פלא – אף אומה אירופית לא זכתה במבחני האיי-קיו בהצטיינות יתרה, לא סקנדינביה, לא גרמניה ולא צרפת. מי שזכה הוא בפירוש גזע לא אירופי של מלוכסנים שאף הם לא גדלו על התרבות האירופית. הגזע היפני רחוק מהחשיבה האירופית כמו שאפריקנים מנותקים ממנה. ובכל זאת הם ניצחו את כל שאר הגזעים במדדים מכוּמַתים. וכאמור, אם יש הכי גבוה יש גם הכי נמוך. מעניין מיהו?

לשחורים אין מתחרה באצַנוּת ובכדורסל – וזו כבר, לדעת הנואלים, סוג של גזענות, כי בכלל ישמור אלוהים על מי שמדבר על מיעוטים מתוסבכים. מי שאומר משפט שבו יש המילה שחור כבר חשוד בגזענות. ומה נאמר על היהודים שמצטיינים בהגות ובמדעים? מספרם באוכלוסיית העולם הוא 0.2% אך 23% מזוכי פרס נובל הם יהודים, בלי שום פרופורציה למספרם. וגם עובדה זו משרתת גזענות פילושמית או אנטישמית.

מה שאומר שאסור לך להכליל שום דבר לגבי מיעוטים אתניים שונים.

הדבר חמור שבעתיים כשהאמירה מתייחסת לקבוצות אנושיות שחבוי בהן משום מה תסביך נחיתות, מבוסס או מדומה. לגבי אלה אסור בכלל להביע הכללות, וכל התייחסות אליהן נשמעת כזִלזול. אפילו המאמר "כמה מחברי הטובים ביותר הם יהודים," מתקבל כאירוניה אנטישמית.

כאן המקום להבדיל בין המדעים המדוייקים לבין מדעי האדם. בפיסיקה הכלל מדבר על 100% ועל הַדירוּת קבועה. גם באורניתולוגיה יספיק עורב לבן אחד להפריך את הכלל שכל העורבים הם שחורים. אבל כאשר מדובר בחברה, בבריות, באנשים די ב-70% כדי לקבוע כלל. אם 70% מבני האדם יראים את המוות אפשר לקבוע כלל לגבי אנשים, האומר שבני אדם מוטרדים מהמוות. העובדה שיש 30% החושבים אחרת אינם מערערים את תוקפו של הכלל.

מי שנקלע לעיר אמריקנית נתקל בעובדה הבולטת שהמהגרים המלוכסנים מהמזרח הרחוק מצטיינים בחריצות, פותחים חנויות לפֵירות וירקות ומגיעים להישגים כלכליים שאין הם חלקם של אמריקנים יוצאי אפריקה. מה שבולט אצל האחרונים הוא חוסר יוזמה ויזמות טבעית והם נידונים לבטלנות, לסמים ולאלימות, והם עויינים את הקוריאנים והוויאֶטנמים ומקנאים בהם. אז אתם רוצים לומר שאין תכונות אופי ומזג משותפות ואופייניות לכל קבוצה אתנית? האם התעלמות מזה תעזור לפתור בעיה כלשהי?

* * *

כיצד להשתיק אותם? [רץ באינטרנט]

בזמן שישראל עומדת מתוסכלת אל נוכח דו"ח גולדשטיין (היהודי הזה יכול לשנות את שמו עד מחר...) ובזמן שמנהיגינו לא יודעים אם להצטדק או איך להצטדק – הגיע אליי הקטע הבא מחבר בארה"ב. זהו תרגום חופשי ששווה לקרוא, כי יש בו מוסר-השכל:

דין ראסק, שר החוץ האמריקאי במימשלו של הנשיא קנדי, הגיע לצרפת בשנות ה-60 בדיוק כשהנשיא דה-גול החליט להתנתק מנאט"ו. דה-גול אמר לראסק שהוא רוצה שכל החיילים האמריקאים (שהיו מוצבים שם במסגרת נאט"ו) יסתלקו מאדמת צרפת במהירות האפשרית. ראסק לא חשב פעמיים וענה לדה-גול: "האם אדוני הנשיא מתכוון גם לאלה שקבורים על אדמת צרפת?..."

דה-גול שתק.

שר החוץ של ארה"ב קולין פאוול היה נוכח בכינוס חשוב בבריטניה, כשנישאל בציניות על-ידי הארכיבישוף מקנטרברי, "האם כיבוש הטריטוריה העיראקית הוא חלק מתוכניתו של הנשיא בוש להקמת אימפריה אמריקאית?"

פאוול ענה: "במשך השנים ארה"ב שלחה את טובי בניה להילחם במקומות מרוחקים מארה"ב. מעולם זה לא נעשה למען כיבושים טריטוריאליים, אלא, כדי להגן על החירות ועל שלום העולם. הטריטוריה היחידה שביקשנו בתמורה לקורבננו – היתה בגודל הדרוש כדי לקבור שם את אלה שנפלו בקרב..."

הארכיבישוף מקנטרברי שתק

אדמירל אמריקאי נכח בכינוס בינלאומי של קציני ימייה בכירים מכל העולם. ברור שהשפה התקשורת בין כל הקצינים היתה אנגלית. בעת מסיבת קוקטייל, העיר אדמירל צרפתי בציניות שלא מקובל עליו שהשפה האנגלית היא השפה שבה משוחחים כולם.

מבלי להסס, אמר לו האדמירל האמריקאי: "ייתכן שהסיבה נעוצה בעובדה שכל כך הרבה אמריקאים, בריטים, קנדים, ניו-זילנדים ואוסטרלים הקריבו את חייהם על אדמת צרפת כדי שהצרפתים לא יהיו חייבים לדבר גרמנית..."

האדמירל הצרפתי שתק.

אמריקאי בן שמונים ושלוש הגיע לביקור בצרפת. הוא נתקע ליד דלפק ביקורת הדרכונים, מתקשה לזכור באיזה כיס הוא הניח את הדרכון שלו.

"כבר ביקרת בעבר בצרפת?" שאל אותו קצין משטרת ההגירה הצרפתי בחוסר סבלנות.

"כן..." ענה הישיש.

"אז אתה בטח יודע שהיית צריך לאתר את הדרכון שלך לפני שניגשת לדלפק!"

"בפעם האחרונה שהייתי כאן בכלל לא ביקשו ממני להציג דרכון..." ענה הישיש.

"בלתי אפשרי," אמר הצרפתי, "אמריקאים תמיד חייבים להציג דרכון כשהם נכנסים לצרפת!"

הזקן האמריקאי ענה בשקט: "כשנחתתי ב'חוף אומהה' ב-6 ביוני 1944 במטרה לשחרר את ארצך מהנאצים, לא היה שם ולוּ צרפתי אחד שיכולתי להראות לו את הדרכון שלי..."

קצין משטרת ההגירה שתק.

חברים, הגיע הזמן להפסיק להצטדק!

שבת שלום,

יהודי גאה

  * * *

אהוד בן עזר

הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)

בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי

מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים.

משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.

לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד.

ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.

מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו.

מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.

הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטרייה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.

לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטרייה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב. 

לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"

ויש גם דרך פשוטה של עצלנים (שנשותיהם נעשות עצבניות מדפיקת הזיתים בבית): אחרי שלושה ימי השרייה והחלפת המים מדי יום, מניחים את הזיתים שלמים בצנצנות עם פלחי הלימון, הפלפל הירוק החריף ומי המלח, וזהו! אחרי כשבועיים-שלושה מסירים את הפטרייה הלבנה-אפורה שנוצרה למעלה בצנצנת הפתוחה, סוגרים אותה היטב, ולהתראות בעוד חודשיים-שלושה לערך!

  * * *

בשבוע הבא, 10 בנובמבר 2009, נפתחת

סדנת כתיבה (שירה ופרוזה) בהנחייתי

בספריה העירונית בנס ציונה.

לפרטים והרשמה אפשר לפנות לספריה בטלפון 08-9304101

או לפנות אליי ישירות בטלפונים 03-7313444, 0507-393095

בנוסף, מי שמעוניינ/ת בסדנא "לקראת הספר הראשון שלי"

שהחלה בימים אלה בבית הסופר בת"א,

יכול/ה עדיין להצטרף.

לפרטים והרשמה אפשר לפנות לפרידה בבית הסופר 03-6953256/7

או לפנות אלי ישירות בטלפונים 03-7313444, 0507-393095

בברכה, שֶׁז

שז – משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה, מנחת הסדנא לירידה במשקל באמצעות כתיבה, כלת פרס ראש הממשלה לספרות 2007.

  * * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

 בית הסופר ע"ש טשרניחובסקי, רח' קפלן 6, תל-אביב

ביום שלישי,  כ"ג בחשוון תש"ע, 10.11.09.2009

בשעה 19:30 יתקיים בבית הסופר

האירוע: "לא רק מילים"

סופרים ומשוררים משוחחים על יצירותיהם

משתתפים:

"על סופרים והשכלה",  הפילוסוף פרופ' יוסף אגסי

"על כתיבה ורפואה", לימור שריר

"בזכות מסך קטיפה אדום",  יעקב ברזילי

" שחזורים", משה גרנות

"שהות קפואה", משה שפריר

דברי סיכום:  יו"ר האגודה בלפור חקק

קריאה אומנותית: רונה נבון

ליווי מוסיקלי: "האנסמבל של אווה"

מנחה: וילהלמינה

כרטיסים יימכרו ביום ההופעה

בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי

טל' 03-6953256/7

www.hebrew-writers.org

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

מפגש לזכר ההתקפה הערבית הראשונה

לאחר כ"ט בנובמבר

שלום אהוד,

פנה אליי ידידנו רענן רשף וביקש לפרסם הודעה שביום שישי, 27 בנובמבר, בשעה תשע בבוקר, יתקיים אירוע ליד האנדרטה בתחנת-הדלק בנחלים – לציון ההתקפה הערבית הראשונה על אוטובוס יהודי אחרי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, בהשתתפות צבי [צביקה] לבנון, יו"ר ארגון חברי ההגנה בישראל. אחר-כך יתקיים סיור בעטרות ובבארות יצחק.

להתראות,

דוד מלמד

* * *

מרכז קהילתי לבנון 37 רמת אביב

שבת תרבות

הבימה לתרבות ופנאי

שמואל שי מארח

שבת 7.11.09 בשעה 10.30

השחקן שלמה בר שביט – תיאטרון "הבימה" בתל אביב, סיפורים מלפני ומאחורי הקלעים

ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, מחבר הספר תל אביב – תל אביב", היסטוריה של מאה שנה

בתוכנית האמנותית המופע "לא עוזב את העיר", מופע מוסיקלי מרהיב לכבוד מאה שנה לתל אביב

כרטיסים במחיר 20 שקל בלבד להשיג במקום

* * *

מרדכי בן-חורין

אני אוהב מאוד, למרות...

אני, צבר, דור רביעי, אוהב מאוד את העולים מ"חבר העמים", למרות דמיאן ק.

אני, צבר, דור רביעי, אוהב מאוד את העולים מתימן, למרות יגאל עמיר.

אני, צבר, דור רביעי, אוהב מאוד את העולים מארה"ב, למרות יעקב טייטל.

אני, צבר, דור רביעי, אוהב מאוד את העולים ממרוקו, למרות אבוטבול אברג'יל.

אני, צבר, דור רביעי, אוהב מאוד את העולים מפולין, למרות זאב רוטשטיין.

אני, צבר, דור רביעי, אוהב מאוד את העולים מכל קצוות תבל שעלו לישראל למרות שיש בכל עלייה גם פושעים.

אני, צבר, דור רביעי, אוהב מאוד את הצברים, למרות הבודדים והמשתמטים.

אני, צבר, דור רביעי, אוהב מאוד את היהודים וגם את בני האנוש, למרות היטלר, פול-פוט, סטלין, סדאם, אחמדינגאד ו..ו...ו....

מרדכי בן-חורין

* * *

שלום חבר

מלים ומוסיקה: לאה בן שלמה

שלום חבר השלום בוער

הזמן הפך למושג אחר

ברביעי לנובמבר תשעים וחמש

משהו השתבש

כבר סתיו והחצבים פורחים בהר

ברקיע אפור עוד ענן נשבר

רצינו לדבר שלום לדבוק בהבטחה

והמלים קופאות רבה המבוכה.

אנחנו מדליקים עוד נר, נושאים תפילה,

ועדין עמוקה האפלה...

שלום חבר השלום בוער

הזמן הפך למושג אחר

פתאום רק לומר את שמך זה כואב

אתה חסר...

* * *

ברגע האחרון: אורי הייטנר

גולדסטון 2

ועדת האו"ם לזכויות האדם התכנסה אתמול בערב [יום רביעי] לישיבת חירום, לדון בהשתלטות חיל הים הישראלי על ספינה אזרחית של אנטיגואה סמוך לחופי קפריסין.

הוועדה הטילה על השופט הציוני גולדסטון לעמוד בראש ועדת חקירה, שתבדוק את פשע המלחמה של מדינת הפיראטים הברברית. ועדת החקירה תבדוק האם אכן שלחה ישראל כוחות צבא להשתלט על הספינה והאם הספינה אכן אזרחית. בכתב המינוי של הוועדה הוזכר, שהשתלטות על ספינה מנוגדת לאמנות הבינלאומיות נגד פשיעה פיראטית ומהווה פשע מלחמה ופשע נגד האנושות.

גורמים המקורבים לוועדת גולדסטון 2 הבהירו, שמפקדי חיל הים והמודיעין הישראלי עלולים למצוא עצמם על ספסל הנאשמים בהאג, כחשודים באחריות לפשע הפיראטי.

שר המודיעין דן מרידור קרא להקים ועדת חקירה משפטית, שתבדוק את ההאשמות החמורות הצפויות מידי ועדת גולדסטון 2.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם שמתם לב מה יפות הן נשותיהם של הרוצחים? נטליה אשתו של דמיאן קרליק מראשון לציון, ורבקה, אשתו של יעקב (ג'ו) טייטל משבות רחל? ממש לאונן עליהן! חבל שאין תצלומים שלהן גם בבגדי-ים. כנראה שרוצחים אטרקטיביים מאוד לנשים ש"לא יודעות עליהם דבר."

* במסגרת מבצעיה המדהימים לתפיסת רוצחים מבקשת מהם משטרת ישראל להשאיר במקום הרצח לא רק את טביעות אצבעותיהם ואת בגדיהם הספוגים גם בדמם-שלהם אלא גם את תעודות הזהות, ואם אפשר גם את הסכין ו/או האקדח – למען ייראה מבצע לכידתם הירואי עוד יותר. כמו כן, בבואם ללוויות של קורבנותיהם, הם מתבקשים להכין מבעוד מועד, וגם לענוד, את התווית עם המילים "אני לא חשוד" בשתי שפות לפחות.

 * אנחנו מבקשים מהכותבים המפרסמים אצלנו וזוכים בשולי דבריהם לתגובה מיידית, לפעמים קנטרנית, מצד העורך – לא להיעלב ולהמשיך לשלוח לנו חומר. את אשר יאהב – יוכיח, ואם אין אני לכם, מי לכם?

* חברו הטוב ביותר של יעקב (ג'ו) טייטל, יוסף אשפינוזה, שנעצר בידי השב"כ (שניהם מהתנחלות שבות רחל) – איננו קרוב משפחה של המשורר חיימקה שפינוזה שלנו, הנמנה על צאצאי משפחת הפילוסוף לוטש העדשות ברוך בנדיקטוס דה שפינוזה!

* פירמידת המקצועות של העם היהודי אמנם לא נתהפכה, להיפך, ככל שהזמן עובר נעשית עבודת הכפיים מבוזה ונחותה יותר, אבל בדבר אחד הצלחנו – המצויינות היא איום על מערכת החינוך הישראלית, ועושים הרבה כדי להתאים את ההישגים למכנה המשותף הבינוני ביותר.

* יותר מ-60 מיליון תושבים במדינות ערב הם אנאלפאביתים, שני שליש מתוכם נשים. כתשעה מיליון ילדים בגיל בית הספר אינם לומדים, יותר מ-18% מן התושבים באזור מוגדרים עניים ושיעור האבטלה מגיע בממוצע ל-30%. [צבי בראל, "הארץ", 4.11.09].

אך כל זה הוא כאין וכאפס לעומת אחוז העניים בישראל [רבע מהאוכלוסייה] שלעולם לא יפחת – בגלל שיטת החישוב האינטרסנטית והיחסית של הביטוח הלאומי – ולעומת הקיפוח הנורא של המיעוט הערבי והבידואי בישראל – שאינו מצליח אפילו לקיים את אחוז האנאלפביתיות שהיה בו בעבר, וגם פונה מדי פעם למדינות ולמוסדות זרים, ולאו"ם – שיגנו עליו מפני האפלייה במדינת ישראל, זו שמממנת את הריבוי הטבעי שלו, שהוא מן הגבוהים בעולם, ושמעניקה לו שירותי בריאות, חינוך וסעד מהטובים שבאיזור!

* מיליארדרים אחדים ("טייקונים") פנו אלינו לאחרונה והציעו שנתייעץ איתם בארוחת צהריים יקרה על מדיניות ההשקעות שלנו מרווחי פרדסינו והמכתב העיתי. ענינו להם בשלילה. הגענו למסקנה שאי אפשר לקבל ייעוץ אמין ותשומת לב אמיתית מאנשים שכל מעייניהם ותודעתם נתונים יום ולילה בסוגייה כיצד לשמור על תזרים המזומנים שלהם, העומד בסכנה.

* * *

אינגריד ברגמן ולא סופיה לורן

שלום אהוד,

רק להעיר כי בדברי צפירה יונתן ["למי צלצלו הפעמונים" – גרגורי פק וסופיה לורן. – גיליון 488] יש טעות. השחקנית אינה סופיה לורן אלא אינגריד ברגמן הנהדרת.

תקוה וינשטוק

* * *

אובמה, המשך לתמוך במשא ומתן עם אחמדינג'אד ואל תיתן להפגנות ולרציחות של מתנגדי המישטר באיראן לבלבל אותך!

מובארכ חוסיין צ'מברליין

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,244 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-119 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,996 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,12 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,215 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל