| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 491
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בחשון תש"ע, 12 בנובמבר 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
עם מצגת קצרה של שירי אילנה אבן טוב ישראלי (קובץ PDF)
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, "נגיעות" (93).
דרור אֵידָר: ליפול בין השורות, על ספרו של אברהם בורג, " פרשת השבוע: בלשון בני אדם".
דְבוֹרָה קוּזְוִינֵר: שני שירים. 1. בָּעִיר הַלְּבָנָה. 2. נְמָלָה.
שמאי גולן: כל עוד חי בקירבנו הדור שחווה על בשרו את אימי השואה.
יוסי גמזו: הֶסְפֵּד לַדִּבֵּר הַשִּשִּי.
יוסי אחימאיר: מה לרבין ול"דג נחש"?
אבנר הרוסי: 1. אישה יפה. 2. השתקפות השמש בים באופירה. 3. כמה גוונים יש לשחור? 4. הערת שוליים לוויכוח רון סואן – אורי הייטנר.
משה כהן: להחליף את הדיסקט. // נתי מלאכי: אלימות.
אילנה אבן טוב-ישראלי: שני שירים: לעשות בור לכעס. 2. בשביל הצר.
עמוס גלבוע: מדוע עברה בשתיקה תפיסת ה"פרנקופ"?
אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה 3: הגישה הרומאנטית.
בֶּנְדָלֶה: תגובה לדברי יעקב זמיר בעניין היתושים העוקצים.
משה גנן: קוואפיס, פלמה והברברים. // איל זמיר: תגובה על תגובות.
רות ירדני כץ: 1. שַׁאפּוֹ למכתב העיתי! 2. רון נחמן אוהב הסחלבים.
שלשום בפילהרמונית: ערב מנדלסון. // ליאורה בן יצחק: פירורי זמן.
י"ז: למה תלמידי ישיבה מסתובבים בחוצות בזוגות? (עם ציור!)
מרים בר-שלום: עוד על שלום ז'ורבין.
אורי הייטנר: 1. מפעל חייו: חמש שנים למותו של רפול. 2. למה מחוייב שר הבריאות?
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר"
ס. נידח: מרק גוּלָש גדול בְּפָּנִינִי לִילוּשׁ.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
גַּם תְּרִיס מַכֶּה בָּרוּחַ
הוּא סוּג שֶׁל אִינְטִימִיּוּת:
"קַר לִי. חַבֵּק אוֹתִי."
אוֹמֵר הַתְּרִיס לָרוּחַ וְהָרוּחַ
סוֹבֵב סוֹבֵב.
מתוך המחזור "נגיעות" (93)
דרור אֵידָר
ליפול בין השורות
על ספרו של אברהם בורג
"פרשת השבוע: בלשון בני אדם"
(דביר 2009)
פורסם בחלקו בעיתון 'ישראל היום' (8.11.2009)
משך דורות היתה פרשת השבוע בסיס לפיתוח רעיוני. בהיותה מוסד עממי ואליטיסטי כאחד, יהודים מצאו בה הד לנפשם, למצוקותיהם ולתקוותיהם. אלפי פירושים נכתבו ונכתבים, עדות לחיוניות האקטואלית של המיתוסים המכוננים של המקרא.
החברה הישראלית הפקירה את הטקסטים היהודיים, ובראשם המקרא, לרשות הציבור הדתי וגידלה דורות של בורים, מנוגבים מאוצרות הרוח של עמם, אבל בקיאים באורחה ורבעה של כל כוכבנית. גם הבקיאים באוצרות הרוח האוניברסאליים, כושלים לא אחת בפנותם פנימה. השפה נשמעת ארכאית, הרעיונות שמרניים, והאלוהים הזה באמצע לא עושה להם טוב, בעיקר כשהם מקשרים אותו עם הפוליטיקה הישראלית המיוזעת.
אל החלל הפנוי נכנסו כותבים שניסו לחבר את הישראלי עם הטקסטים הללו, לתרגם את השפה היהודית לישראלית נגישה. אמירות נועזות וחתרניות התקבלו בברכה; למדנו לאהוב ולהוקיר את סוג הקריאה הזה שפעמים רבות מרענן את המחשבה השמרנית המקובעת ופותח צוהר לחשיבה חדשה.
ספרו של אברהם בורג, "בלשון בני אדם" מבקש להיכנס לקו התפר הזה, לא בהצלחה יתרה. הספר הוא אוסף אקלקטי של חידודים, דרשות ונאומים שקובצו יחד לא תמיד באופן קוהרנטי. סגנון הכתיבה בספר מונוטוני ממש כמו הדיבור האברום בורגי הנשמע כמי שמדקלם קלטת שבלע; אין בו ניואנסים. כך גם בכתיבתו: הטקסט המקראי אינו באמת מתורגם ל"לשון בני אדם" אלא הופך לעיסה דביקה של שמאלץ תקין פוליטית מהזן שה"רזי ברקאים" אוהבים.
לאורך הספר ליוותה אותי תחושת חנופה. בורג מחניף לשיח הליברלי וכופה אותו על הטקסט המקראי. דומה שבורג סימן נושאים "חמים" והתווה סביבם עיגול תקשורתי במסווה פרשני: "האקטואליה הישראלית קופצת תמיד ודוחה את הנינוחות לעתיד לבוא. הרבה דמים נשפכים ומותרים כאן מדי שבוע. דמם של האתיופים הזורם אל צינורות הביוב של בנק הדם, דמם של הפלשתינאים ניגר יותר מתמיד ודמם של הגאים והגאות המותר שוב בחוצות ירושלים, מותר ומאחד את רבני, אימאמי ובישופי האמונות כולן."
יושם לב: אתיופים, פלשתינאים, הומואים ולסביות מצד אחד, ומנגד כל המימסד הקלריקאלי ללא הבדל דת וגזע; האחרונים מגירים את דמם של הראשונים. הדם "זורם", הדם "ניגר" והדם "מותר". בני אור מול בני חושך, מיעוטים נרדפים מול האחראים לרדיפות בשם הדת, מִסְכֵּנים מול מסַכְּנים, לבן מול שחור. בקיצור מיטב הקלישאה הליברלית שבורג מומחה בזיהוי אופנותיה.
יש לספר יומרה איקונוקלאסטית (ניפוץ אלילים); לרוב מדובר באנכרוניזם המחיל על השיח המקראי ערכים מערביים שנויים במחלוקת. הנה הדמויות השוות ליוסף המקראי על פי בורג: "נלסון מנדלה, אנדרי סחרוב, פייצל אלחוסייני ומרואן ברגותי – אסירים היוצאים מהבור ועולים לגדולת מנהיגות, כמו יוסף."
יוסף עלה מן הבור, והיטיב עם החברה המצרית, למרות שהתעמרה בו וכלאה אותו לחינם; גם נלסון מנדלה התעלה ובחר בפיוס ובשיקום החברה הדרום-אפריקנית; מה שאי אפשר לומר על שני האישים הפלשתינים ששנאתם ליהודים עלתה על כל שיקול הגיוני, כולל טובת עמם. בצאתו מהכלא הישראלי, ישוב ברגותי להזיק בגלוי ובסמוי. הוא לא יבקש לשקם את עמו ולשנות את גורלו ההיסטורי, אלא יעשה מה שעושים חבריו: זונחים את עמם ומתמקדים בפגיעה בנו, לא לפני שהם מקבלים הילת מנהיגים מקראית מפי אישים בתוכנו.
התמודדות עם מיתוס, במיוחד מיתוס מכונן, עשויה לחשוף את חולשות הפרשן. בספר שלפנינו התוצאה בעייתית, שכן הדמויות המרכזיות (הפרוטגוניסטים) מושפלות בכינויי גנאי, בעוד שדמויות המשנה (האנטגוניסטים) מקבלות מעמד מכריע, לא בשל גילויים מרעישים שנחשפו, אלא בשל חשיבותן החיצונית בשיח הליברלי. אפשר לעשות חידון מהיר ולשלוף שמות כמו: חוה, אברהם, הגר, יצחק, יעקב, ישמעאל, שרה, יוסף, בלעם, אהרן, יעקב, משה, עשיו; נחשו את מי בורג אוהד, וממי הוא סולד, עתים עד תיעוב?
תיעוב הדמויות הקנוניות אינו משכנע. נראה שהן מתועבות כי כך "ראוי". גם הסגנון הנאומי ("גבירותיי ורבותיי"), מחזק את הסברה שלא הטקסט עמד במרכז אלא הפרשן עצמו, או, נכון יותר, הקהילה המפרשת הליברלית שאליה הוא נושא את עיניו.
כך מוסבר חלקו השערורייתי של אהרן הכהן בעשיית עגל הזהב: "אהרן, שגדל כעבד במצרים, לא הפנים אף פעם עד הסוף את עוצמת הרעיון של 'יציאת מצרים'. גופו יצא ממצרים, אבל המצריות לא יצאה מנפשו ומדמיונותיה [...] ייתכן שהעגל הוא ביטוי מוחשי לתשוקותיו הנסתרות של אהרן העורג לכהונה, לתפארת, למעמד, לגדולה, להשפעה הפוליטית ולנכסים, כמו כוהני מצרים שאותם הכיר מקרוב." בורג משווה זאת ל"תסמונת שטוקהולם", סינדרום הנובע "מהרצון להזדהות עם החזק והמושל."
ואני אומר, שלפנינו דיוקן עצמי של אברהם בורג עצמו. הוא, שגדל בחיק המפד"ל, שמעולם לא היתה שותפה אמיתית של מפא"י אלא משרתת בזויה שלה, רצה להיות כמו ההם, המשוחררים, אדוני הארץ. רק שם, חשב, יוכל להשיג השפעה פוליטית ומעמד. לא בכדי הצטרף אליהם ואף שאף להנהיג את מפלגתם הכושלת. הקורא המוכשר יכול למצוא את עגל הזהב גם בחייו של בורג, לא רק בדמות עסקיו אלא אף בהתנערות הפופוליסטית שלו מהציונות, וההתנאות ביציאתו נגד החברה הישראלית, שלדבריו מטפחת אתוס מיליטריסטי הקרוב עד אימה לאתוס הנאצי.
נחזור לסיפור יוסף. אם אשת פוטיפר הפכה ברבות הימים לסמלה של התרבות האחרת, העולמית, הרי שבניגוד ליוסף, בורג לא נס מפני אשת פוטיפר אלא התאחד איתה ושחק למִשבתיו של עמו, כל הדרך עד לפרס האיטלקי בנאפולי על ספרו הקודם "לנצח את היטלר" שבו הוציא את דיבתנו רעה.
כל זמן שבורג כתב ספרים היוצאים ממנו ומעולמו, ניחא. ברגע שהוא מתמודד עם טקסט מיתי עצום כמו המקרא, נחשפות באחת חולשותיו, הפסבדו-אינטלקטואליות, הפוליטיזציה החנפנית שהשתלטה על כל משפט והגיג שלו, ובעיקר הרדוקציה המגוחכת של הטקסט לממדים ננסיים מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית. מי ירצה לקרוא את התנ"ך אחרי ספר כזה?
בקיצור, אפשר לוותר על הספר הזה. במקומו, מומלץ לקרוא את הטקסט המקורי. פשוט, לפתוח בראשית ולקרוא. ואם רוצים פרשנות עכשווית, אפשר לגשת אל משפחת ליבוביץ – להתחיל בנחמה ליבוביץ ולקנח באחיה, ישעיהו, שלמרות נועזותו הפרשנית, נותר נאמן לטקסט ולא לקולות הארעיים המרחפים בשיח התקשורתי. את בורג אפשר להשאיר לרזי ברקאי.
אהוד: אילו הייתי אברום בורג, הייתי מתבייש להיות אברום בורג.
דְבוֹרָה קוּזְוִינֵר / 2 שירים
1. בָּעִיר הַלְּבָנָה
נַחְשוֹל הָאוֹרוֹת הִכָּה אֶת עֵינָיו
בְּסַנְוְורֵי חַשְמַל וְנֵיאוֹן,
בְּמִשְחָקְ מְטוֹרָף
שֶל הִבְהוּב וְעִמְעוּם וְנִצְנוּץ וּמִצְמוּץ.
וְהוּא עִוֵּר
בְּתוֹך הַנְהָרָה הַשוֹצֶפֶת הַזֹּאת.
נַחְשוֹל הֶהָמוֹן הֱצִיפוֹ עַד טְבִיעָה
סָחוֹף וְגָרוֹף עַד חוֹפֵי הַכִּכָּר.
וְנַחְשוֹל שֶכְּנֶגֶד חָזַר וְהָדַף,
הֱטִילוֹ אֶל רוֹגַע עִמְקֵי הַשְּדֵרָה.
וְהוּא לְבַד, וְהוּא מְאוֹד לְבַד
בּיֵן מֵאוֹת אֶחָיו הַזָּרִים.
מִסְתּוֹר הַשְּדֵרָה הֱבִיאוֹ אֶל הַחוֹף.
זַלְזַלֵי זִכָּרוֹן צוֹנְחִים עַל רֹאשוֹ:
חֶדֵר מוּכָּר וְרֵיחַ אִשָּה
וְקַיִץ שֶל יַם
וּכְתַב גּוּף שֶל אוֹהֲבִים עַל הַחוֹל
וּרְחוֹב שֶכָּמוֹהוּ מַזְקִין וְעָיֵף.
הָעִיר מוּצָתָה הִלַּת הִלוּלָה.
נִכְנָע,
הוּא שוֹנֵא אֶת עִירוֹ
מִתַּחְתִּית
מַרְתְּפֵי
הַלֵּב.
מְרוּכָּך גַּעֲגוּעַ,
הוּא אוֹהֵב אוּתָה
מֵעַל
רוּם
עֲלִיּוֹת
חַדְרֵי
לִבּוֹ.
2. נְמָלָה
לְאוֹרִי, נֶכְדִי הֶחָמוּד, בֵּן ה-5
שֶלָּמַד בַּגַּן עַל חֲרִיצוּת הַנְּמָלִים
כַּמָּה סַבְלָנוּת, כַּמָּה אוֹרֶךְ רוּחַ,
כַּמָּה כּוֹחַ רָצוֹן דְּרוּשִים לָהּ,
לַנְּמָלָה הַקְּטַנָּה הַזּאת,
לָשֵאת אֶת פֵּרוּר הָעֻגָּה שֶנִּשְאַר
עַל הַשַּיִש, בַּמִּטְבָּח,
לְאוֹתוֹ סֶדֶק זָעִיר, שֶבֵּין
אֲרִיחֵי הַקָרָמִיקָה, שָם קִנָּה.
מְזִיזָה, מוֹשֶכֶת, גוֹרֶרֶת,
דוֹחֶפֶת אֶת הַפֵּרוּר הַגָּדוֹל מִמֶּנָּה,
עוֹצֶרֶת, מַזְעִיקָה עֶזְרָה,
מַמְשִיכָה,
מְשַנָּה עֶמְדָּה,
מַמְשִיכָה,
לֹא נוֹאֶשֶת,
מַמְשִיכָה,
נְחוּשָה,
עִקֶּשֶת,
וַאֲנִי, בַּמִטְבָּח, שֶרוֹטֶנֶת בְּרוֹגֶז וְהַרְבֵּה: "אוּף,
מַכַּת הַנְּמָלִים הַזֹּאת, הַשָּנָה,"
עוֹצֶרֶת לְרֶגַע אֶת שֶטֶף כֵּלַי וְעִיסוּקַי
מִתבּוֹנֶנֶת, סַקְרָנִית, אֵיך
הִיא חוֹתֶרֶת, בְּאומֶץ, כְּכּוֹבֵש קַדְמוֹנִי
לְהַשְלִים אֶת יִיעוּד יוֹמָהּ
עַד כְּלוֹת
וּמַבִּיטָה בָּה בְּהָעֳרָצָה סְמוּיָה.
אוּלַי אֶלְמַד דְּרָכֶיהָ
וְאֶחְכָּם.
שמאי גולן (גולדשטין)
כל עוד חי בקירבנו הדור שחווה על בשרו את אימי השואה
בהמשך לדבריי הקצרים בעקבות רשימתה של שושנה חן [גיליון 490] רציתי להוסיף ולומר כי מלאת 20 שנה לניתוץ חומת ברלין, המצויין השבוע כמאורע בעל חשיבות עולמית, אמנם סימל בשעתו את נפילת הקומוניזם ואת התפוררותו – אבל לנו ליהודים יש חשבון נפרד עם הגרמנים ועם האנטישמיות הגרמנית.
אפשר לקחת כדוגמה את הסופר הגרמני הנודע – חתן פרס נובל לספרות גינטר גראס. ואביא שתי דוגמאות, עליהן כתבתי בשעתו בעיתונים, והבאתי את הדברים באסופת מאמריי בספרי "מסעותיי עם ספרים" (הוצאת אסטרולוג, 2005). כוונתי למאמריי שם: "היהודי של גינטר גראס", "טרבלינקה 'יוק' – רשמי ביקור בפולין, 1991", "גרמנים והשפה הגרמנית", "זיכרונות מקונגרס סופרים במוסקבה" ו"לחיות ישראלי, להרגיש ניצול – שיחה עם שמאי גולן. מראיין: אהוד בן עזר. "
במאמרי הראשון אני מנתח את ספרו החשוב ביותר, אולי, של גינטר גראס: "תוף הפח", שראה אור בעברית בשנת 1975, בתרגומו של אייזיק רמבה.
"ברצוני להתייחס לגישתו של גינטר גראס ב'תוף הפח' אל דרך תיאורו של היהודי - - - ובאיזו מידה באה לביטוי בספר תחושת האשמה של הגרמנים - - - " ובהמשך: "פיינגולד הוא היהודי היחיד המופיע בספר. הוא מופיע בדאנציג בתום המלחמה, בעקבות חילות הכיבוש הרוסיים." והנה להפתעתנו , תיאור דמותו של יהודי זה לא היתה מביישת שום אנטישמי. כל התכונות הרעות שייחסו דורות של אנטישמים ליהודים, באות לביטוי בדמותו של היהודי פיינגולד. הוא, ניצול מחנה ההשמדה טרבלינקה, מצטייר כרודף בצע (ואף שמו מעיד על כך), הוא משתלט על ביתם של גיבורי הספר החיוביים, ואף על מקור פרנסתם, וגם חומד את גופה של מאריה בעלת הבית הנוצריה. יתר על כן, על פי "תוף הפח" משתמע שהגרמנים כיפרו על מעשיהם מפני שאף מהם נהרגו רבים במלחמה, ביניהם ארבעת אלפים הילדים הגרמנים שניסו להימלט מפרוסיה המערבית המופצצת.
והדוגמה השניה קשורה להשתתפותו של גינטר גראס בקונגרס פא"ן הבינלאומי במוסקבה בשנת 2000 (אליו אף אני הוזמנתי כאורח כבוד) . שם נאם הסופר הגרמני על רדיפות מיעוטים בארצות שונות במשך הדורות. הוא ציין כי אנו יודעים על כך הודות לסופרים שתיארו רדיפות אלה. הוא כלל בדבריו, כבדרך אגב, גם את "הנירדפים שנכלאו במחנה אושוויץ," מבלי להזכיר שנרצחו שם כמיליון וחצי יהודים, שהם למעלה מתשעים אחוז של המומתים שם.
חלק גדול מנאומו הקדיש גראס לרצח הארמנים על ידי הטורקים בימי מלחמת העולם הראשונה, כפי שתואר בידי הסופר [היהודי] פרנץ וורפל. ואולם באשר לרצח השיטתי של העם היהודי בידי הגרמנים הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה, והשמדתו הפיזית של כשליש מבני עמנו במחנות הריכוז ובגיטאות – אין לו לגינטר גראס מה לומר. הוא שב ומזכיר את רדיפת הרוסים בימי המשטר הקומוניסטי במחנות ה"גולאג", כפי שתוארו על ידי סולז'ניצין. אך אינו מזכיר כלל את הספרות והסופרים שכתבו וממשיכים לכתוב על השואה, אלא את "הסופר האיטלקו פרימו לוי, ואת הסופר ההונגרי אימרה קירטש אשר הביאו בספריהם את חיי היום-יום במחנה הריכוז אושוויץ" וגו', מבלי להזכיר ששני אלה נכלאו בגיהינום הזה בגלל היותם יהודים.
ובאשר לעמדתי כלפי הגרמנים: כל עוד חי בקירבנו הדור שחווה על בשרו את אימי השואה, צריכים היהודים להתרחק מגרמניה ומן הגרמנים, ואף לא לבקש מהם פיצויים אישיים. וכך אמנם אני נוהג. אני גם משתדל להתרחק משמיעת השפה הגרמנית המזכירה לי את שפת הפקודות והרדיפות, את ההשפלה והמוות, וזאת למרות שבגרמניה ראה אור אחד מספריי – הרומאן "אשָׁמים" שתורגם לגרמנית ( בשם "שץ מגיע") בידי המכון לתרגום ספרות עברית על ידי מרים פרסלר. ובכל זאת לא נסעתי, בעקבות ספרי, להתארח בגרמניה, וכמובן שלא קשרתי שם קשרים.
ואף כי אינני מסכים עם האמירה במאמרה של שושנה חן "שהעם הגרמני הוא עם פגום מיסודו," בכל זאת, כאמור, אני מתרחק מהם ומארצם ואף אין בי רצון להכירם. יודע אני שדבריי אלה מעוררים אצל רוב הישראלים גיחוך רב, כמו גם דברי מחברת המאמר, כלומר אנחנו "הירחמיאלים" האחרונים, ואילו כל האחרים נהנים מגרמניה וממנעמיה.
ואסיים דבריי בסיפור ששמעתי, מפי מקור מהימן, על מדען ישראלי ניצול השואה, והוא פרופסור מכובד בתחומו ובעל שם עולמי. הוא נסע לקונגרס בגרמניה , וכשנחת בנמל התעופה שם וחש את עצמו פתאום מוקף בשפה הגרמנית ובגרמנים, ניתקף חרדה ושיתוק, ובשום פנים ואופן לא הסכים לעזוב את נמל התעופה, אלא חזר במטוס הראשון לארץ.
יוסי גמזו
הֶסְפֵּד לַדִּבֵּר הַשִּשִּי
יוֹצֵא כַּיּוֹם אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לָרְחוֹב מִדָּלֶ"ת
אַמּוֹת בֵּיתוֹ וְשָם, בְּפַלָּצוּת פָּנִים חִוְּרוֹת
רוֹאֶה הוּא בִּשְלוּלִית שֶל דָּם, כְּגֶדֶם-עֵץ מֻטָּל, אֶת
הַדִּבֵּר "לֹא תִרְצַח"
מִתְבּוֹסֵס מְנֻצָּח
מוּל כָּל יֶתֶר אֶחָיו לַדִּבְּרוֹת.
אַךְ בְּעוֹד שֶלִּרְצֹחַ אָדָם יִתָּכֵן רַק אַחַת בְּחַיָּיו, מִתְבָּרֵר לוֹ
כִּי אֶת זֶה, הַדִּבֵּר הַשִּשִּי הָאֻמְלָל, שוֹחֲטִים כָּאן יוֹם-יוֹם מֵחָדָש
וְהָאָרֶץ סְבִיבוֹ נֶהֱפֶכֶת לִסְדוֹם וְכָל רֶצַח מַזְוִיעַ גוֹרֵר לוֹ
כִּתְגוּבָה שֶל שַרְשֶרֶת אֵימָה הַנִּקְשֶרֶת לְסַךְ-הָרְצִיחוֹת הַנִּגְדָּש.
וְהוֹרִים, בִּידֵיהֶם, כָּאן רוֹצְחִים אֶת בְּנֵיהֶם וּבָנִים רוֹצְחִים אַבָּא אוֹ אִמָּא
וְכָל לַיְלָה נִדְקָר אִם בְּפָּאבּ אוֹ בְּבָאר הַקָּרְבָּן הַתּוֹרָן בְּסַכִּין
וּכְנֻפְיוֹת הַפְּשִיעָה כְּעֵדוּת מַרְשִיעָה לַסַּרְטָן הַפּוֹשֶׂה בָּנוּ פְּנִימָה
מְחַסְּלוֹת עוֹבְרֵי-אֹרַח וּכְמוֹ עַל פִּי כֹּרַח
הַ-trend מֵגֵס לֵב וּמַסְכִּין
לָעֻבְדָּה שֶהִנֵּה לְאַחַר אָנוֹמַלְיַת אַלְפֵי שְנוֹת מוּסָר מוֹנוֹלִיתִי
כְּבָר הָפַכְנוּ לְעַם מְגֻוָּן וְנוֹרְמָלִי שֶיֵּש בּוֹ, בֵּין שְלַל קַבָּלוֹת,
לֹא רַק זְנוּת יְהוּדִית (בִּמְיֻחָד בְּעִסְקֵי כִּסְאוֹלוֹגְיָה בַּשּוּק הַפּוֹלִיטִי)
וּמוּסַר-גַּנָּבִים (שֶבּוֹ שִיר-מַעֲלוֹת נֶהֱפָךְ פֹּה לְשִיר-מְעִילוֹת)
וְגַם לֹא רַק יַלְקוּט הַכְּזָבִים לַבּוֹחֵר שֶמּוֹכְרִים בּוֹ מִגְדָּל שֶל קְלָפִים לוֹ
וּ"צְמִיחָה" קַלְקָלִית (זוֹ שֶל עֹנִי מַחְפִּיר לְמוּל עֹשֶר הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה)
אוֹ מִין פַּעַר "מִקְרִי" בְּמִגְזָר צִבּוּרִי בֵּין מַשְׂכֹּרֶת מַנְכָּ"ל לַכְּפוּפִים לוֹ
(הַיְנוּ: כָּל הַנְּכָלִים כָּאן הוֹלְכִים אֶל הָעַם וְהָעָם עוֹד אֵינֶנּוּ מָלֵא), –
אֶלָּא יֵש לָנוּ כְּבָר גַּם רוֹצְחִים מִשֶּלָּנוּ בִּטְרַאנְס שֶהָפַךְ לִדְבַר-קֶבַע
וְתִקְשֹרֶת חוֹלָה בְּצַהֶבֶת שֶבָּהּ, אִם דָּקַר אוֹ קָטַל בְּנַבּוּט
מְשֻדְרָג כָּאן הַ-crime time לִ-prime time בִּשְלַל
תַּצְלוּמִים בִּ- close upוּבְצֶבַע
כְּסִפּוּר חִנּוּכִי בּוֹ הָרֵיטִינְג הוֹפֵךְ כָּל נָבָל לְגִבּוֹר שֶל תַּרְבּוּת.
וּמוּתָג זֶה מֻקְרָן עַל גַּבֵּי כָּל אֶקְרָן לְחִזּוּק עֲרָכָיו שֶל הַנֹּעַר
בִּבְחִינַת וְהָיוּ פֹּה עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת פּוֹשְעֶיךָ כְּמִין כּוֹכַב-עָל
שֶבִּ-frame אוֹ בִּכְתָב יְפֹרְטוּ שִיטוֹתָיו פֶּן חָלִילָה נָעֵז פֹּה לִמְנֹעַ
מִן הַדּוֹר הַצָעִיר אֶת הַסְּקוּפּ הַמַּסְעִיר שֶעָלָיו יִתְחַנֵּךְ וְיִגְדַּל.
וְעֶשְׂרוֹת סוֹלְלוֹת שוּעֲלֵי-פְּרַקְלִיטִים מְגַיְּסוֹת כָּל עֵדוּת פְּסִיכִיאַטֶר
לְהַפְחִית מִמַּרְשָם אֶת מִטְעַן הָאָשָם בַּתֵּרוּץ הַנִּמְכָּר פֹּה חָפְשִי
כִּי הַחְנְיוֹק לֹא שָפוּי וְצָרִיךְ לְהָבִין אֶת סִבְלוֹ הַנַּפְשִי שֶל הַשַּאטֶר
(רַק מִשְפַּחַת הָאִיש הַנִּרְצָח לֹא זוֹכָה לִבְדִיקַת מַצָּבָהּ הַנַּפְשִי).
בְּקִצּוּר: נַעֲשֵׂינוּ סוֹפְסוֹף וִילְדֶע חַיֶּעס כְּכָל הָעַמִּים בָּם נִתֶּנֶת
לָרוֹצְחִים זְכוּת שְׂטָנִית לִתְפוּקָה סִיטוֹנִית שֶל גְּוִיּוֹת בִּ-style קַל וְשָלֵו
וְאוֹתָהּ צִיּוֹנוּת שֶחָלְמָה בְּכֵנוּת עַל חֶבְרָה יְהוּדִית מְתֻקֶּנֶת
מִתְהַפֶּכֶת יוֹם-יוֹם בְּקִבְרָהּ אוֹ נוֹפַחַת אֶת מַר נִשְמָתָהּ מִסְּדוֹם-לֵב.
יוסי אחימאיר
מה לרבין ול"דג נחש"?
במקום שבו ישבתי אל מול המסך במוצאי-שבת שעברה וצפיתי בעצרת מכיכר רבין, ישבתי גם לפני 14 שנה וקיבלתי כמו אגרוף בפרצוף את הידיעה הנוראה על היריות בכיכר מלכי ישראל.
ההלם מאימת הרצח הזה, האבל הכבד שאפף אותי – אז ח"כ בסיעת הליכוד האופוזיציונית, שהכיר מקרוב את ראש הממשלה לטוב ולרע – לא מש ממני ימים רבים. הלכתי, אני החילוני, במשך שבוע ימים חבוש כיפה לראשי, לתמיהת חבריי, כביטוי לצער, לכאב, לחוסר-האונים.
אכן, היינו אופוזיציה לוחמנית למדיניות אוסלו, שאימץ יצחק רבין. היינו אופוזיציה לגיטימית למדיניות ראש הממשלה. יצאנו בחריפות נגד הדרך שבה אושר הסכם אוסלו השני בכנסת, אבל גם היה לי ולחבריי כבוד לראש הממשלה, יריבנו הפוליטי. והנה מזה 14 שנה שהאשמה הגורפת, העלילה, מצד השמאל כלפי מחנה הימין כולו, והליכוד בתוכו, אינה מתעמעמת. ובעצם אולי כן – אם לשפוט לפי מה שראו עיני דרך המסך הקטן במוצאי שבת האחרון.
הבת, דליה רבין, אמנם שיבחה בדבריה את הקהל שבא – זו השנה ה-14 – לכיכר, מה שעודד אותה לומר, כי מתכונת זו של עצרת שנתית תחת כיפת השמיים לא תיפסק. בסתר ליבה גם היא יודעת, כי מיספר הבאים הפעם היה קטן באופן משמעותי. כ-25 אלף איש ואישה – כהערכת המשטרה. ופירוש הדבר, שלרבים, גם מן המחנה ה"נכון", נמאס ממתכונת זו של עצרת-בידור-ומלל-שמאלני חסר תוכן ממשי.
לנגד העין הבוהה במסך, וגם אל מול פני שר החינוך שעל הבמה – גדעון סער הוא ממנהיגי הליכוד העולים, ש"סונן" מבין ראשי הליכוד, כנראה כאטרקציה שנועדה למשוך עוד קהל למקום – התנוססה כל העת הכרזה החוצפנית "ממשלת נתניהו סרבנית שלום", ולצידה שלטים של "שלום עכשיו" ו"מרצ".
שר החינוך גילה כראוי איפוק "בריטי" אל מול הכרזות הפוליטיות האלה, שמשרתות את אויבי ישראל. השר סער נתן שיעור חשוב לקהל בכיכר ובבית והעביר בנאומו מסרים חשובים. הוא הבין היטב, שעבר זמנם של שלטים וכרזות כאלה. הם מבטאים דעת מיעוט שולי בעם.
כל המעמד הזה נהפך למעין כנס שנתי של השמאל המצטמק. מעמד שביטא היטב את מצבו העלוב של אגף זה במפה הפוליטית, מאהוד ברק ועד רן כהן. ספק מאוד אם יצחק רבין עצמו, אילו זכה ואילו זכינו והוא היה עימנו כאן בארץ החיים, היה מזדהה עם דבריהם ומסריהם, מתמסר לחיבוקיהם.
מה ליצחק רבין ז"ל ול"דג נחש"? מה ליצחק רבין ז"ל ול"מרצ"? מה ליצחק רבין ז"ל ולדברי החלקלקות הבלתי-פוסקים של יריבו הפוליטי האמיתי, יבל"א, ראש הממשלה (סליחה – הנשיא) שמעון פרס?
אפשר לומר בוודאות, כי אילו יצחק רבין היה עימנו, אילו לא צץ מאחורי גבו הרוצח המתועב, אילו השב"כ היה ממלא את התפקיד שלשמו הוקם, כי אז ראש הממשלה ומנהיג "העבודה" לא היה מרחיק לכת בוויתורים לפלשתינים, כפי שמוכנים להם כיום שר הביטחון בממשלת נתניהו (מה ומי מייצג אהוד ברק?), ראש האופוזיציה ציפי לבני שמיצבה את "קדימה" במשבצת החלופית למפלגת העבודה ההיסטורית (ראו מחיאות הכפיים שזכתה להן בכיכר) וראש האופוזיציה לראש האופוזיציה (אלוף הזיגזג שאול מופז).
נכון, יצחק רבין אימץ את תוכנית אוסלו, אבל לבטח היה מגיע עד מהרה למסקנה, שהדרך הזו מוטעית. אני מרשה לעצמי לומר זאת, בדיוק כשם שהשמאל אומר בקול בוכים, כי אלמלא נרצח יצחק, היינו היום כבר בתוך השלום המשכר. לעניות דעתי, רבין לא היה מחשה אל מול הטרור האלים שהשתולל ברחובותינו. אל מול המחבלים המתאבדים והמכוניות המתפוצצות. הוא היה מבצע את מה שכבר הורה פעם לצה"ל: לשבור את העצמות לטרוריסטים הרוצחים.
מנגד, יש לזכור את "מורשת" רבין במלואה: את רצח אנשי "אלטלנה", את דיבוריו המטופשים על "סרבני השלום" מהליכוד שמזהירים מפני טילים מעזה על אשקלון, את פליטות הפה הנוראיות שלו על מתיישבי יש"ע ("סרטן בגוף הדמוקרטיה", "מעלה דבר", "אריאל- שלומיאל") וגם את דבקותו בשלימות ירושלים שעל שיחרורה פקד במלחמת ששת הימים.
ועיקר המורשת, הרי היא עצם מורשת הרצח של ראש ממשלה בישראל, מן האירועים הנוראיים, המכאיבים והמסוכנים ביותר שהיו בתולדות המדינה. אסור שבוויכוח פוליטי לגיטימי יתערב אקדח, יוביל למעשה נפשע שפוגע בכולנו, ימין ושמאל, יזעזע את אמות הסיפים של הדמוקרטיה שלנו. ואסור שמחנה אחד, מצטמק והולך, ישתלח ללא רסן וללא צידוק במחנה היריב, אשר מה לעשות, הוא הולך ומתרחב, הולך ומתעצם ככל שההתפכחות מן התהליכים המסוכנים הנרקמים סביבנו, מלווים בשנאת ישראל אנטישמית, נעשית נחלת רבים יותר בתוכנו.
כבר עכשיו מסקרן אותי לדעת, כמה יבואו לכיכר, בלב העיר העברית הגדולה, בסמוך למקום הרצח, ב-4 בנובמבר 2010, במלאות 15 שנה לרצח.
אבנר הרוסי / 4 רשימות קצרות
1. אישה יפה
צהרי קיץ. יום הם. האווירה באוטובוס מהרצליה לתל-אביב דחוסה. פרצופים עייפים וכבויים. האוטובוס עוצר כמעט בכל תחנה. אנשים עולים ויורדים. האוטובוס עוצר בתחנה. נערה-אישה צעירה יפה, יפיפייה! מנסה לעלות ולא מצליחה, החצאית צרה מדי. הנהג קופץ מיד לעזרתה ומושך אותה פנימה. הנערה פונה אל הנוסעים ומחייכת במבוכה. פתאום נעשה אור באוטובוס . הנוסעים התחילו לחייך. נשכח החום הכבד. נשכחו תלאות היום . אישה יפה.
2. השתקפות השמש בים באופירה
חמש שנים ברציפות הייתי במילואים באזור אופירה, מהם ארבע שנים במחנה קטן שהיה ממוקם בצידו השני של המפרץ מול אופירה. כל שנה שירתתי חודש וכל פעם בתאריך אחר. באחת הפעמים השמש זרחה מעבר למפרץ, מעל המים.
בבוא השמש לעלות ובבואה בגודל דומה נשקפה בים. כשהופיעה חצי שמש, היא נראתה כעיגול שלם עם בבואתה בים. כעת הייתי מאוד סקרן לראות אם כשהשמש תתגלה כולה אראה שתי שמשות.
השמש המשיכה לעלות. ולעלות. כשעלתה כולה לא הופיעו שתי שמשות אלא להפתעתי שמש וחצי.
עגול השמש הנושק לבסיס בצורת חצי עגול שמש כשצידו הרחב כלפי מטה.
3. כמה גוונים יש לשחור?
אני במילואים על הר גריזים. שמירה על מתקנים של צה"ל. המתח רב , למרות שזה היה לפני האינתיפאדה הראשונה. ביום הראשון למילואים נדקר חייל בכניסה לשכם ואקדחו נשדד. לא מילא אחרי פקודות הקבע שלא לשוחח עם המקומיים. הוא לא שם לב, אחד מהם התגנב מאחוריו ונעץ בו סכין. בהמשך מירדפים אחרי מכוניות חשודות. אבל לא על זה אני רוצה לספר.
באחת העמדות על גג אחד הבתים, גיליתי בלילה החשוך שלצבע שחור יש גוונים רבים:
השחור של קיר העמדה.
השחור של פתח החלון.
השחור של השמיים.
השחור של העננים.
השחור של ההר ממול, הר עיבל, שבתוכו, כמו יהלומים, שזורים אורות של פנסי הרחוב הבודדים.
השחור של העיר שכם שנמצאת מתחתיי
והשחור של הערפל שעוד מעט יכסה אותנו.
4. הערת שוליים לוויכוח רון סואן – אורי הייטנר
שלום עושים עם אויב שרוצה ומוכן לעשות שלום. לא ייתכן שצד אחד מוצא פשרות כואבות ורעיונות יצירתיים, שפירושם ויתורים ישראליים על דברים עקרוניים. והצד השני לא זז מעמדתו שהיא אחת, לא חשוב כיצד נאמרת, והיא: חיסול מדינת ישראל. אני לא מוכן לשלום שבו מדינת ישראל לא תתקיים.
בימי רווקותי אהבתי לשמוע את קריאת הפרקים מהתנ"ך יום-יום לפני החדשות של שעה שבע בערב ברדיו, בשעה זאת גם אכלתי את ארוחת הערב והרדיו ארח לי לחברה. והנה אני שומע :
"ואלה הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל. את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען. רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה. רק אשר לפנים לא ידעום. חמשת סרני פלשתים וכל הכנעני והצידוני והחיווי יושב הר הלבנון. מהר בעל חרמון עד לבוא חמת. ויהיו לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצוות ה' אשר ציוה את אבותם ביד משה." (שופטים פרק ג' פסוקים א-ד).
הבנתי שגם לפני כשלשת אלפי שנה בני ישראל רדפו שלום וחיו בשלום עם שכניהם תקופות קצרות אבל השלום לא החזיק מעמד יותר מדור או שניים ואז נאלצו לחזור ולהילחם על חירותם.
משה כהן: להחליף את הדיסקט
מכובדי,
העיסוק החביב על האופוזיציה והתקשורת השמאלניות הוא האשמת נתניהו, ובאמצעותו את ממשלת ישראל, במצבה הבינלאומי הקשה של ישראל.
כל הצרות באות לנו בשל "סרבנותו" של נתניהו ("אותו ביבי"): הוא מסרב להקפיא את הבנייה בהתנחלויות ומעכב על ידי כך את תהליך השלום עם הרשות הפלסטינית.
רגע, עד כמה שזכור לי הסכים נתניהו להקפיא את ההתנחלויות תמורת היתר לטיסות אזרחיות מעל המרחב האווירי של ערב הסעודית. הסרבנית במקרה זה היתה דווקא סעודיה.
עוד דוגמה: ראש ממשלת טורקיה מוקיע ומגנה את פעולות ישראל בעזה בגלל "סרבנותו" של נתניהו לערוך חקירה ולהכות על חטא של פגיעה בזכויות האדם.
רגע, עתה נערכת באיסטנבול ועידה של מדינות האיסלאם, וראש ממשלת טורקיה, אביר זכויות האדם שאינו חדל לגנות ולהאשים את ישראל, מכריז שאין לו שום בעייה לקבל כאורח רצוי את נשיא סודן, שנשפט ונדון על יד בית הדין הבינלאומי על רצח עם בדרפור. כנראה שלא זכויות האדם לנגד עיניו.
אז אולי כדאי להחליף את הדיסקט, אולי יש גינויים והאשמות של ישראל לא בשל "סרבנותו" של נתניהו אלא בשל איבה שורשית ומוחלטת לישראל מצד אומות בעולם, שאינן מוכנות להשלים עם קיומה של מדינת היהודים. במקום להתייצב להגנתנו נותנים השמאלנים יד לאויבינו ומצרפים קולם למקהלת המקטרגים.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
נתי מלאכי
אלימות
אֲנִי הוֹרֵג
מָה אִכְפַּת לִי
הַכַּדּוּר, הַסַּכִּין, הָאֶגְרוֹף
הָאֶקְדָּח
הֵם שַׁרְשֶׁרֶת הַמָּזוֹן
שֶׁלִּי
נָזִיל
הָאָדָם.
ערב לכבוד ספר השירים החדש של
אילנה אבן טוב-ישראלי
בין מים למים
צילומים: יגיל רונן
הוצאת כרמל, 2009
משתתפים:
מירון ח. איזקסון, מיכל בת אדם, לאה גלזמן, נירה הראל, ד"ר נעמי כשר, רם לוי,
פרופ' שרה סבירי, מיכל סנונית, ברכה רוזנפלד, אילנה אבן טוב-ישראלי
"עוברת בה" – לחן ונגינה: יובל רונן, שירה: יעל איתם
"לא הגשם" – לחן ושירה: טל אמיר
מנחה: צביה פורר
הערב יערך ב"תולעת ספרים"
כיכר רבין 9, תל אביב
ביום א' 15.11.09 בשעה 19:00
03-5294890
* * *
אילנה אבן טוב-ישראלי
לעשות בור לכעס
לזכרו של בני, סגן רונן ישראלי
לַעֲשׂוֹת בּוֹר לַכַּעַס, לִקְבֹּר אוֹתוֹ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל. אַחַר כָּךְ לִשְׁתֹּל עֵץ פְּרִי.
אֶפְשִׁי? אִי אֶפְשִׁי?
יָשְׁבוּ חֲכָמִים עַל מְדוֹכַת הַכַּעַס, רֶגֶשׁ אֱנוֹשִׁי שֶׁאֵין לוֹ גָּדֵר.
עָשָׂה לוֹ גָּדֵר, וּפָרַץ אֶת הַגָּדֵר. עָשָׂה בּוֹר, וְעָלָה עַל גְּדוֹתָיו. עָקַף
אוֹתוֹ, וְרָדַף אַחֲרָיו. נָחָשׁ.
צָעַק: אוֹי אוֹי, נָחָשׁ. צָעַק אוֹי.
בָּא לַיְלָה, שֶׁאֵין בּוֹ שְׁלִיטָה. יָצְאָה בַּת קוֹל מִשָּׁמַיִם וְאָמְרָה:
הִגִּיעָה עֵת מְנוּחָה. עָשְׂתָה עִגּוּל שֶׁל חֹנִי, הִתְיַשֵּׁב כַּעַס בְּתוֹכוֹ.
וּמִכָּאן?
עָצְמוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם, שֶׁאֵין הַיְּדִיעָה מַגַּעַת אֶלָּא עַד הֵיכָן שֶׁמַּגַּעַת.
הַמָּקוֹם שֶׁהוּנַח אֶל הַבּוֹר הָיָה דְּמָמָה.
עוֹף לֹא צִיֵּיץ. אֲחֵרִים בָּכוּ
אֶת מַה שֶּׁטֶּרֶם אָבַד.
אֲחֵרִים עָשׂוּ עִגּוּל לְעַצְמָם.
הִיא לְעַצְמָהּ.
תֹּהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתַיֵּק. אִי אֶפְשָׁר לִרְקֹם מֵחָדָשׁ. עָשׁ. עָשׁ.
לָשָׁה עוּגַת תַּפּוּחִים שֶׁקָּטְפָה מִן הָעֵץ.
בֹּסֶר חֲמַצְמַץ מְתַקְתַּק.
נְשִׁימָה שֶׁל יָם שֶׁנִּרְגַּע אֶל חוֹפָיו.
עַכְשָׁו נִדְמֶה יֵשׁ הֲפוּגָה.
בשביל הצר
מֵרְחוֹב הַנְּבִיאִים אֶל רְחוֹב שַׁפִּירָא, אֶל רְחוֹב דִּיזֶנְגוֹף גּוֹלֵשׁ
אֶל הַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְג, שֶׁפְּרִי הַשִּׁקִמִים כִּבְדֵי הַיָּמִים נִדְבָּק לַסַּנְדָּלִים וְנִפְקָע.
וּשְׂדֵרוֹת בֶּן-צִיּוֹן וּבֵית-הַקּוֹלְנוֹעַ שֶׁהָיָה בַּפִּנָּה.
שְׁעַת צָהֳרַיִם דְּבִיקָה שֶׁל סוֹף יוּנִי.
וְכָל הַמַּרְאוֹת וְהָרֵיחוֹת וְהַקּוֹלוֹת, וּצְעָדֶיהָ הַמְּהִירִים שֶׁל אִמִּי
וְרוֹנֵן בִּשְׂעָרוֹ הַבָּהִיר וְגוּפוֹ הַנַּעֲרִי.
בְּסִמְטָה פְּלוֹנִית, סָמוּךְ לְפֶסֶל הָאַרְיֵה
רוֹנֵן בְּנִי.
צַעֲדוֹ הָאָרֹךְ שֶׁל בְּנִי. צַעֲדָהּ הַמָּהִיר שֶׁל אִמִּי.
שני השירים מתוך הספר "בין מים למים" בהוצאת כרמל, 2009
עמוס גלבוע
מדוע עברה בשתיקה תפיסת ה"פרנקופ"?
בעקבות תפיסת הנשק האיראני שיועד ישירות לחיזבאללה על האוניה "פרנקופ", פתחה ישראל במסע הסברה רעשני. אולם, העולם המדיני והתקשורתי לא התרגש, ונשאר אדיש. מהן הסיבות לכך? דומני שההשוואה ללכידה של ה"קארין A " בינואר 2002– שלא רק שהיכתה גלים בעולם אלא גרמה לכמה שינויים ברמה האסטרטגית– עשויה לספק את התשובה.
אני מוצא שלושה מכלולים של סיבות.
המכלול הראשון – השינוי בהברחות הנשק. תפיסת ה"קארין A" היתה בבחינת מופת ראשונים של פעולה מבצעית נגד הברחות אמל"ח לאויבי מדינת ישראל, והנשק שנתפס בה היה בעל משמעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה: מטל"רים ארוכי טווח שאילו הגיעו לידי הפלסטינים ברצועת עזה כי אז, כבר ב-2002, היתה אשקלון נכנסת לטווח הירי שלהם. מאז תפיסת ה"קארין", הרשות הפלסטינית, בראשות ערפאת לא הצליחה לקבל מטל"רים כאלו, ונשק מתקדם אחר, בכל מהלך האינתיפאדה השנייה. רק ב-2008 קיבל החמאס את אותם מטל"רים שהיו שש שנים לפני כן על ה"קארין".
לעומת זה, תפיסת האוניה "פרנקופ" הינה בבחינת מקרה אחד מיני רבים. הברחות הנשק לחיזבאללה, בניגוד להחלטת מועצת הביטחון, הפכו לעניין שבשגרה, מתקבלות בעולם באדישות, ושום גורם מעצמתי לא חושב בכלל לפעול נגדן. זאת ועוד, ב-2002 ישראל היתה נתונה במלחמה קשה נגד טרור המתאבדים. המבצע של תפיסת "הקארין" התקבל לכן בהבנה בעולם, והיה בו מן ההכשר, מבחינה הסברתית, למבצע "חומת מגן", כמה חודשים לאחר מכן. כיום אין מלחמה, והעולם התרגל כבר לכך שגם החמאס וגם חיזבאללה מתעצמים באיכות ובכמות, וישראל משלימה עם זה בסופו של דבר.
המכלול השני – השינוי בנסיבות האזוריות. רבים היו השינויים, אך שניים מהם בולטים במיוחד. הראשון הוא איראן. "קארין" היתה מעשה ההברחה הימי הגדול הראשון של איראן, וחשיפתו עוררה מטבע הדברים רעש תקשורתי רב. מאז, הברחות הנשק של איראן, כמעט לכל מדינה במזרח התיכון, הפכו לעניין של יום-יום, כחלק אינטגראלי ממאמץ החתרנות שלה לקידום השפעתה האזורית. למשל, רק לפני שבועיים תפסו שלטונות תימן אונית נשק שנשלחה למורדים שיעים בתימן. ככלל, מדובר במערכת הברחות אדירה, המוכנה לסבול כישלונות מפעם לפעם, מה עוד שממילא "העולם שותק".
השינוי השני הוא ערפאת והרשות הפלסטינית. בזמן תפיסת "הקארין" ערפאת היה נתון עדיין "בתהליך אוסלו" ונחשב על-ידי המימשל האמריקאי כמשתייך ל"ציר הטובים" מול "ציר הרשע" האיראני-סורי. חשיפת הקשר האסטרטגי בין ערפאת לאיראן, והעובדה שהוא שיקר לנשיא בוש במצח נחושה, גרמה לתפנית אסטרטגית ביחסו של מימשל בוש לערפאת: ערפאת הפך מרגע זה לאחד מ"הרעים". ואילו עכשיו – אין "טוב" יותר מאבו-מאזן.
המכלול השלישי – השינוי בנסיבות הגלובאליות. אצל חוגים נרחבים בעולם המערבי חל שינוי מהותי, קיצוני, ביחס לישראל, פעולותיה ועצם הלגיטימיות שלה. חוגים אלו קולטים כל סבל פלסטיני, או מוסלמי, ואטומים לכל סבל ישראלי. ישראל נתפסת ככובש אכזר, שכל פעולה שיבצע, תהיה הכי חוקית וצודקת, תיתקל בהתנגדות. האם באקלים כזה ביבי באמת מצפה שהעולם יראה בהברחת הנשק של "פרנקופ" מעשה של "פשע מלחמה"? יותר סביר להניח שהוא יראה בכך דווקא עוד מעשה פיראטיות ישראלית...
אכן, הזמנים משתנים. אולם דבר מבצעי אחד לא השתנה: היה זה תת-אלוף מרום (צ'ייני ) שפקד בשטח על תפיסת "הקארין", ועתה פקד על תפיסת ה"פרנקופ" כמפקד חיל הים.
פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 9.11.09
אהוד בן עזר
צל הפרדסים והר הגעש
שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי
בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה הקודמת ועד ימינו
מותקן על פי נוסח יולי 1989
תל אביב, מהדורת ינואר 1997
©
כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר
הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.
שיחה שלישית: הגישה הרומאנטית
משה סמילנסקי היה נער כבן שבע-עשרה, כאשר עלה לארץ-ישראל. משפחתו התיישבה בחדרה. נחזור עכשיו רחוק-רחוק לאחור, אל יום שבת בשנת 1891, כאשר הנער משה יצא לטייל בחולות קיסריה, ליד מושבתו החדשה, הטרייה מאוד, חדרה. במהלך הטיול התרחשה פגישה מאוד טראומאטית, מאוד מרתקת, בינו לבין פרש בידואי, פגישה שדומני שעתידה להותיר חותם על כל כתיבתו בעתיד.
אולי תקראי את, ראומה, את הקטע היפה מזיכרונותיו של סמילנסקי, המספר על פגישתו הראשונה, בחולות קיסריה, עם הפרש הבידואי.
היבטתי אליו ומראהו היפה הקסימני. מה יפה היה. פראי. ציציות שערות פראיות מתפרצות מכל עברי כאפייתו, עבאייתו הרחבה מתבדרת כשתי כנפיים באוויר, וסוסתו הפראית מגמאה את החול תחתיה. היבטתי ונהניתי ממראה עיניי. אהבתי את הפרא הזה, אשר לפני.
הוא עבר על ידי. נעץ בי מבט של זעם. ליבי היכני. מה הזעם?
וילך לו.
וכשעבר כעשרים צעד, הפך בתנועה מהירה את סוסתו, חזר אלי ויעמוד לפני.
"קום יהודי, עמוד!"
קולו היה מצווה ומעליב. כבר למדתי להבין במקצת את שפתו, ויותר ממה שהבנתי את דבריו, הבנתי את קולו. לא קמתי.
"מה לך? מה אתה רוצה?"
"קום, אני מצווה! לך, לך מפה."
כמה שינאה וכמה בוז בלטו מתוך קולו. ידיי ורגליי רעדו מצער ומכעס. לו היה דבר-מה בידי, כי אז השלכתי למולו. לו יכולתי הייתי נועץ בו את ציפורניי. אבל, יחידי הייתי. הולך ברגל. כל כלי-זין לא היה בידי. למה כלי-זין לנער עברי?
"לך, לך! אני על אדמתי!" אמרתי לו.
פניו אדמו כדם. וירם את מקלו הלח ויצליף על ראשי. הצליף, דחף בסוסתו, וידהר ממני והלאה.
קפצתי ממקומי כמטורף. רגעים מספר רצתי אחריו, עד שמחשבתי היכתה על ליבי – מה אתה עושה? ואפול על פני ארצה.
אל תלעגו לי, בכיתי. בכיתי כילד, בקול. מרה ועלובה היתה בכייתי. וימים רבים אחרי זה היה ליבי כולו כמכה טרייה. ולא סיפרתי לאיש את עלבוני עד היום הזה. ולא חזרתי עד היום הזה, במשך שלושים ושתיים שנה, לראות את קיסריה.
אנחנו רואים, אפוא, שבשחר יחסיו של משה סמילנסקי, האיכר, והסופר-לעתיד, עם ארץ-ישראל, עם השאלה הערבית ועם דמות הערבי – עומדת פגישה טראומאטית, מאוד קשה, עם אותו פרש ערבי שהיכה אותו משום שהעיז לומר שעל אדמתו-שלו הוא, הנער העברי, עומד.
משה סמילנסקי היה אולי הסופר הרומאנטי ביותר, האוטופיסט הגדול ביותר, בעל הגישה ההומאניסטית והפאציפסטית המקפת ביותר ביחס לדמות הערבי בספרות העברית – והנה אנחנו רואים שגישתו, כזו של סופרים דומים לו מאותה תקופה – לא באה, בשום פנים ואופן, מאי ידיעת המציאות; בשחר כל הדברים שהוא עתיד לכתוב על הערבים, כל ניסיונות הקירבה והאהבה, עומדת אותה חווייה, שאגב – חוזרת שלוש פעמים בספריו בכתביו, בכמה נוסחים, חווייה קשה של פגישה עם המציאות הארצישראלית; ואם הוא חלם בספריו, וניסה להגיע למשהו אחר, ליחסי שלום ואהבה ורעות בין שני העמים, זה לא מפני שהוא התהלך, כחולם תמים, בערפל של אי ידיעת המציאות, אלא משום שידע עד כמה היא קשה, ומכאיבה, כאותו מקל לח שבו הוצלף על פניו בטיול הראשון שלו, בשנתו הראשונה בארץ-ישראל.
*
סמילנסקי לא נשאר לגור בחדרה, ולאחר כשנתיים אנחנו מוצאים אותו איכר צעיר על אדמתו ברחובות, עוסק בנטיעת כרמו הראשון. הרקע הזה, של נטיעת הכרם, שימש לו, כחמש-עשרה שנים לאחר מכן, חומר לסיפורו הראשון, המפורסם, מחיי הערבים, בשם "לטיפה", שנדפס לראשונה ב-1906, והיה ראשון במחזור הסיפורים הידוע של משה סמילנסקי, "בני ערב"; המחזור נדפס בשלושה כרכים, הראשון הופיע ב-1911, באודיסה, ושלושת הכרכים הופיעו במהדורת כל כתביו, ב-1934, בארץ-ישראל, ומאז נדפסו במהדורות רבות.
"לטיפה", סיפורו הראשון, אופייני ליחסים רומאנטיים אפשריים, אם כי, בסופו של דבר – בלתי-אפשריים, בין יהודי לערבייה. לטיפה היא נערה נחמדה, מלאת חיים, שעובדת בנטיעת כרמו של האיכר הצעיר, המספר, שהוא מן הסתם משה סמילנסקי עצמו. יחסים של רעות, ואפילו אהבה סמוייה, נרקמים ביניהם. כך, למשל, השיחה הבאה.
"חוואג'ה, האמת הדבר שאצלכם לוקחים רק אחת?"
"רק אחת, לטיפה."
"ואצלכם אין מכים?"
"לא. איך אפשר להכות את זו שאתה אוהב? את זו האוהבת."
"אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"
"בוודאי."
"ואותנו מוכרים כחמורים."
עיני לטיפה היו ברגעים אלה יפות יותר מתמיד, עמוקות ושחורות.
"אבי אומר," התפרץ הדבר מפיה פתאום. "כי היה נותנני לך לו היית למוסלמי."
"לי?" שאל יהודה בתמיהה, ולמרות רצונו נתמלט צחוק מפיו.
לטיפה הביטה בו בכאב עמוק, וליבו של יהודה היכה בו. לאחר שתיקה קצרה הוא אמר בקול נמוך:
"לטיפה, היי ליהודייה, אשלחך לבית ספר ללמוד עברית, ואקחך לי לאישה."
"אבי יהרגני. אותי ואותך."
הקטע יפה מאוד, אף כי יש בו נימה של יחסי מעסיק ועובדת. ההבדל ביניהם הוא תהומי. הוא בעל-הבית – היא הפועלת. הוא יהודי – היא ערבייה. הוא משכיל – היא אנאלפאביתית. הוא מבוגר ממנה. הוא בעל כסף – היא חסרת כל. הוא עצמאי – היא תחת שלטון אביה. וחרף ההבדלים העצומים הללו, מתרחשת בין השניים פרשה של חיבה ושל אהבה.
אגב, לפי עדות סמילנסקי, (ואני יכול להסתמך רק על הספרות, ואינני צריך לצטט זיכרונות ששמעתי במשפחתי, שנמצאת במושבה פתח-תקווה מ-1878) – חברים של סמילנסקי נהגו לחיות עם ערביות, במושבות, באותה תקופה. הוא כותב בסיפוריו על חבר-נעורים בשם חוואג'ה נזאר, או לאזאר. החבר היגר לאוסטראליה, וחזר ארצה במלחמת העולם הראשונה, במסגרת הצבא האוסטראלי, והיה דמות ידועה – קולונל מרגולין.
ואותו לאזאר, באחד הסיפורים, אומר לחברו, המספר: מה אתה מתייסר בקשר ללטיפה, ואתה כולך כואב, ולא מוצא פורקן – (סמילנסקי היה אז עדיין רווק) – בוא, בוא נמצא איזה נערות ערביות, ונבלה איתן!
כלומר, יחסים כאלה היו אפשריים באותה תקופה. כי אהבה חופשית, יחסי מין, בין צעירים וצעירות יהודים, לפני הנישואים – לא היתה כל כך אפשרית אז במושבות.
בין המספר ללטיפה נוצרת אפוא זיקה עמוקה, אבל סופו של הסיפור – עצוב. אביה של לטיפה, שייך הכפר, כופה עליה להינשא לאדם מבוגר, והיא נעלמת מעבודתה בנטיעת הכרם הצעיר. לאחר שנים אחדות רואה המספר ערבייה קשישהי שבאה למכור תרנגולות במושבה, והנה היא יושבת מול פתח ביתו וקוראת לו. הוא מתבונן בה ואינו מאמין למראה עיניו – זוהי לטיפה, אשר בתוך שנתיים-שלוש הזדקנה כליל. ממחלה או מחייה הקשים, קפצה עליה איזו מין שיבה מוקדמת. והיא שואלת אותו:
– אתה התחתנת?
– כן.
– אני הייתי רוצה לראות את אשתך.
הוא קורא לאשתו, ולטיפה נראית שמחה, מעומק עליבותה, על כך שלפחות הוא, מבין שניהם, חי חיים הנראים בעיניה טובים ונעימים.
זהו סיפור רומאנטי, יפה מאוד, על אהבה בין יהודי לערבייה, אבל גם בו, הנראה כשיא הרומאנטיקה, אין האהבה יכולה להתגשם.
*
על סיפורו זה וגם על האחרים במחזור "בני ערב", חתם משה סמילנסקי בשם: חוואג'ה מוסה. הדבר מורה על רצונו לראות את חיי הערבים מבפנים, לתאר אותם כפרטים, כאנשים בשר-ודם. גם סגנונו העברי של סמילנסקי בסיפוריו אלה, מעניין. הוא אינו מרבה להשתמש במילים ערביות. הוא היה מאוד פוריסט במובן זה, של כתיבה בעברית בלבד, ולא כתיבה ז'אנריסטית, שמרבה להשתמש במילים ערביות. אבל, כאשר בודקים כיצד מדברים גיבוריו הערבים, בעברית – רואים שהוא תירגם את צורות-הדיבור הערביות, את הברכות, כיצד מקבלים פני אדם, איך נפרדים ממנו – ונתן להן בעברית את טעם המזרח, בהחזירו את נוסח הדיבור הערבי למעין מקור תנ"כי.
נביא שלוש דוגמאות, שלושה סיפורים, שמאפיינים את גישתו של סמילנסקי לשאלה הערבית במחזור סיפוריו "בני ערב".
*
"שייך עבדול קאדיר", סיפור משנת 1909, התפרסם לראשונה ב"העומר", כתב-העת הספרותי הראשון שהופיע בארץ-ישראל, שנערך בידי ש. בן-ציון, ושאף להביא מהווי הארץ.
בסיפור "שייך עבדול קאדיר" נגללת פרשה מסובכת של קניית אדמות רחובות מהשבט הערבי השכן, שבט סתריה. סמילנסקי מנסה לתאר, מן הצד הערבי, את קניית אדמות המושבה, ובעצם את ראשיתה של העלייה הראשונה, ולהציג את הערבים כמקבלים את התיישבות היהודים בקירבם.
בסיפור מתרוצצות שתי מגמות, לפי הדמויות המשתתפות בו. חלק מן השבט נלחם במתיישבים היהודים החדשים, אך אינו מצליח. החלק האחר משלים עם קיומם, אם כי לא מתוך אהבה גדולה. סמילנסקי שם בפי אחד הערבים את הדברים הבאים, הנאמרים בסוף הסיפור:
"כן, שונאים אנחנו אותם, כלומר – היהודים. תכלית שנאה אשנאם גם אני. אבל יש שאני מתחיל גם לכבדם. מי שאין אלוהים בתוכו, אין מכבדים אותו. הראית כי ימכור יהודי את אדמתו ללא-יהודי? הראית כי יקח שוחד אחד מראשי המושבות כדי להרשיע את בני עדתו?"
"לא." (אומר הערבי השני), "אבל את כספם הם נותנים לנו ואת עבודתם אנחנו עושים."
"זאת אמנם," (עונה לו הערבי), "היתה נחמתי כל הימים. אבל מיום שראיתי אותם הצעירים חופרים את התעלה, חופרים ושרים, רפתה גם נחמתי האחת הזאת."
הקטע מאוד מעניין, ואקטואלי. סמילנסקי שם בפי השייך הערבי, שלו היתה האדמה שייכת קודם, את דברי ההשלמה עם בואם של היהודים, ומדוע? – כי צעיריהם עובדים עבודת כפיים; והכוונה כבר לצעירי העלייה השנייה. מעניין כיצד הצדקה זו היתה נראית בעיני השייך הערבי (הדובר מפי סמילנסקי) היום, כאשר עבודת הכפיים בארץ חזרה להיות עבודת ערבים בעיקרה; האם זה לא היה הופך את דעתו על סיכויינו?
*
המגמה של משה סמילנסקי, במחזור סיפוריו "בני ערב", היתה מצד אחד בסימן של גישה הומאניסטית, ומהצד השני – הרומאנטיקה ביחסים שבין שני העמים, ובעיקר בחיי ערבים בינם לבין עצמם.
הסיפור "ברחש", משנת 1923, מתרחש בראשית המאה, או בסוף המאה הקודמת, ומתאר את המוכסים, אלה שהיו חוכרים את המיסים מן השלטון התורכי – בבואם לכפר ערבי, לחמוס את היבול של הפלחים; כיצד הם יושבים אצלם, אוכלים את תרנגולותיהם, לוקחים ממזונם, חומסים את רוב יבולם – ויוצא שהללו עבדו לחינם, ועוד השתעבדו בחובות. אין בסיפור שום דמות של יהודי. כל-כולו בא לתאר את קשי החיים של הפלאח הערבי, מתוך הזדהות עמוקה עימו. המוכסים הם כמו הברחש היורד, עוקץ, מציק, ואי אפשר להיפטר מעונשו.
*
סיפור משנת 1921, "גואל הדם", הוא אחד בסידרת סיפורים בנוסח רומיאו ויוליה, שמיוסדים על מנהג נקמת הדם, שרווח בין השבטים הבידואים, וגם בקרב משפחות הכפריים, הפלאחים.
סמילנסקי מתאר נערה, שאהובה רצח את חתנה, ביום חתונתה. אביו הנרצח מאמץ אותה לבת והיא גדלה אצלו. הרוצח בורח לעבר-הירדן וחי שם שנים רבות. אך הרוצח עדיין חושק בה – הלא לכן הרג את אהובה. אחרי שנים הוא מבקש להתפייס, לשאת אותה לאישה. הנכבדים משפיעים על אבי הנרצח, שגידל אותה, לקבל את הרוצח, לסלוח לו. הוא אכן מקבל אותו, נערכת סולחה, עושים מסיבת חתונה, והרוצח, האהוב-לשעבר, רוכב ומשתתף בפאנטזיה, עם שאר חבריו. וביום אושרו הגדול ביותר, בלב השמחה – לוקח האב השכול את הרובה, יורה בו והורג אותו.
כלומר, גאולת הדם, חוקי החברה הנוקשים – חזקים מכל יחיד. הסיפורים הללו הם עלילות נהדרות למזרחונים, על משקל מערבונים, אם היו עושים מהם סרטים – ובכולם הגורל, נקמת הדם, מתגברים על אושרו של היחיד, ואין לו מפלט מהם.
המאפיין את מחזור הסיפורים "בני ערב" הוא ראיית חיי הערבים מבפנים, ראייתם כפרטים, אף פעם לא כסיוט, אף פעם לא כזרים; וההזדהות העמוקה עימם, הן מצד ראיית סבלותיהם האנושיים, הן בסיפורי אהבתם, והן בצער על מצבם הכלכלי הקשה.
אך זה עדיין לא כל הסיפור.
*
ברומאן "הדסה", שנכתב בשנת 1911, אך התפרסם בספר שנים מאוחר יותר, מתאר סמילנסקי חיים במושבה ארצישראלית שנוסדה בתקופת העלייה הראשונה, קרוב לוודאי שהרקע הוא רחובות, מושבתו. הבעייה המרכזית שהרומאן מעלה היא מפגשם של צעירי העלייה השנייה עם השאלה הערבית, המתרחש במושבה שמייסדיה ומנהיגיה הם איכרי העלייה הראשונה.
הצעירים, אנשי העלייה השנייה, שזה מקרוב באו ארצה, רוצים לעבוד במושבה, רוצים להתערות במולדתם. האיכרים אמנם נותנים עבודה לפועלים העברים, אבל לא במידה מספקת, זאת משום שקשה לצעירים יהודים אלה להתחרות בפועל הערבי. הלה צריך פחות מהם למחייתו, נחשב לחרוץ יותר ולוא רק משום שדרישותיו פחותות יחסית לשכרו. אפשר לרדות בו. הוא לא אינטליגנט, כפועל היהודי, שלפעמים משכיל יותר מן האיכר שמעסיק אותו. זו היתה אז שאלה נכבדה וחשובה כשלעצמה, שאלת העבודה העברית.
ומה קורה במושבתה של הדסה?
המושבה נוסדה על אדמה שהיתה שייכת קודם לערבים, שעיבדו וגם איבדו אותה תוך כדי שקיעתם בחובות; אותם אלה שהבעלות על האדמה עברה אליהם, נושיהם של הכפריים, האפנדים העירונים, מכרו אותה ליהודים. הערבים המקומיים איבדו אמנם את אדמתם אבל המשיכו לעבוד בה כפועלים שכירים אצל האיכרים. והנה באים עתה צעירים יהודים ואומרים: אנחנו גם נהיה הפועלים. זאת אומרת, לא רק שלא תהא אדמתם, אלא גם מקום עבודה אצל היהודים לא יהיה להם.
אנחנו נהיה הפועלים היחידים אצל עצמנו! – זה נשמע היום קצת חלום, אבל זו היתה הסיסמה של אז. האיכרים, תחילה, לא הסכימו לזאת, אך הנה הגיעה שעת מבחן. הם רכשו שטח אדמה חדש למושבה, והיה נחוץ לחרוש אותו חריש שגם מוכיח וקובע את הבעלות. הפועלים הערבים, לא היה אפשר לסמוך עליהם, כי במקרה הזה,הבעייה המעמדית הפכה פתאום לבעייה לאומית. עבודת הפועל הערבי אמנם זולה יותר, אבל אי אפשר לסמוך עליו כשבאים לחרוש קרקע שהיתה שייכת קודם לבני-עמו. ואז נזכרים האיכרים שיש להם קבוצה של פועלים עברים, צעירי העלייה השנייה, ואומרים להם: יש לנו עבודה בשבילכם! יופי! בואו, אנחנו חורשים!
הפועלים, תחילה, שמחים מאוד, כי הם הלא באו לעבוד בארץ, והם יוצאים עם האיכרים לעבודת החריש. מתרחשת היתקלות עם הערבים, אמנם לא מגיעה לידי קורבנות ממש, אבל לסכסוך ולמכות; ופתאום הפועלים העברים נוכחים לדעת שהם נלחמים על כיבוש קרקע, שאמנם נקנתה בדין מידי הערבים.
הדבר מחולל משבר בקירבם. יש בהם האומרים: הלא באנו לארץ כדי להילחם, יחד עם המעמד המדוכא, עם הפלחים, נגד האפנדים ונגד האיכרים, הבורגנים, הקאפיטאליסטים, שהם המעמד המנצל. כך הם חונכו ברוסיה. הם צעירים מהפכנים. הם באו ליישם בארץ את מלחמת המעמדות הסוציאליסטית. והנה מתברר לשם שהקו החוצה הוא בין שני עמים ולא בין שני מעמדות. וכי הם, יחד עם האיכרים, שהם במידה מסויימת שנואי-נפשם מבחינה מעמדית – עומדים בחזית לאומית משותפת מול האפנדים והפלחים גם יחד.
בא תורה של ההתפכחות. אחד הפועלים, לוריא, מסכם בערב את קורות אותו יום:
"אכזרית היא מלחמת קיום זו," נאנח לוריא ומוסיף, "נמצא שאנו, הפועלים העבריים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבידואים מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם."
סמילנסקי עומד כאן במצב מאוד מיוחד. כאיכר צעיר, כסופר, כאיש שהיה מעורה בעשייה הציונית ובעסקנות הציונית בארץ-ישראל, במובן החיובי והטוב – לימים היה אחד מרוכשי האדמות הגדולים, למען ההתיישבות. בצעירותו היה מקורב לאנשי העלייה השנייה. ידידו הטוב היה יוסף אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר". בהשראת אינטליגנציה עברית צעירה זו הוא החל לכתוב. היה קרוב אליהם. אבל כאשר התחדדה השאלה של העבודה הערבית – חל לדבריו קרע בינו לבינם.
מדוע?
סמילנסקי אמר: אני מחייב עבודה מעורבת, שיהודים, וגם ערבים, יעבדו אצל האיכרים במושבות. אבל אתם, שאומרים עבודה עברית בלבד – (דבר הנשמע היום אוטופי מאוד) – אתם בעצם מקצינים את הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ-ישראל, ועושים דבר שאסור לעשותו – די לנו שקנינו מהערבים את אדמותיהם, לא ייתכן שגם ננשל אותם מזכותם לעבוד אצלנו, עליהן.
*
בשנת 1912 חזר סמילנסקי ארצה לאחר ששהה, לצורכי ריפוי, כשנתיים בחוץ-לארץ. בינתיים נתרחשה פרשה פוליטית של מרד בתורכיה, עלו לשלטון "התורכים הצעירים", ניתנה ה"חוריה", הכרזה על יתר זכויות לנתיני האימפריה העותומנית. הדבר עורר תקוות אך גם גרר מהומות, ליבה את אש התנועה הלאומית הערבית בסוריה ובארץ-ישראל. היו גם התנכלויות ליהודים ביפו, בעקבות אותו ליבוי. וכאשר חזר סמילנסקי ארצה, היא נראתה לו שונה מזו שעזב, וסוערת.
ב-1912 יצא סמילנסקי מהארץ לטייל בלבנון ובסוריה, ועל אותו מסע כתב לימים ברומאן האוטוביוגראפי היפה שלו, והחשוב מאוד להבנת השאלה הערבית, שקרא לו בשם: "בצל הפרדסים".
אגב, את עבודתי על השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית – קראתי בשם "צל הפרדסים והר-הגעש", כאשר המרכיב הראשון, צל הפרדסים, שמבטא את הרומאנטיקה, לקוח משם ספרו של משה סמילנסקי.
סמילנסקי מתאר איזו תדהמה אחזה בו בשיחותיו, לאורך כל הדרך. הוא מתאר את נבטיה, ביירות, מגיע לדמשק, ובדרכו משוחח עם ערבים מחוגים משכילים יותר מאלה שפגש בארץ, ביפו ובמושבות. נפגש גם עם יהודים מקהילת ביירות, יהודים מזרחיים. נדהם להיווכח איזה אנטאגוניזם חמור מעורר הרעיון הציוני, מעוררת ההתיישבות בארץ. אומר לו אחד היהודים בביירות:
"זקניכם מדברים אל הערבים בלשון הבקשיש, וצעיריכם בלשון המגלב."
כלומר, הזקנים שלכם, אנשי העלייה הראשונה, סבורים שאפשר לקנות הכל בכסף, גם אדמות וגם יחסי שלום ושכנות טובה עם הערבים; ואילו חברי ארגון "השומר", האקטיביסטים, צעירי העלייה השנייה – הם משתמשים במגלב, אינם חוששים להגיע לעימות אלים עם הערבים.
זו, בין השאר, התייחסות למאורע של הסתבכות חברי "השומר" בהריגת ערבי בפולה, היא מרחביה (ליד עפולה), שהיו לו הדים רבים באותה תקופה, ולא נעסוק בכל היבטיו. על כל פנים, ההאשמה היא – אין לכם שום קשר עם המשכילים הערבים העירוניים בארץ. אתם מכירים רק את האפנדים, שמוכרים לכם את האדמות, ואת הפועלים הפשוטים. אבל דעו לכם שרוחשת תנועה לאומית ערבית חזקה מאוד בלבנון, שכולה ניזונה משנאת המפעל הציוני.
חוזר סמילנסקי נדהם לארץ-ישראל, ובא אל רעו הטוב אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר", מראשי הפועלים בארץ באותה תקופה, ואומר לו: אזעקה! האם איחרנו את המועד? מוכרחים לעשות משהו כדי שלא נגיע לידי התנגשות לאומית חמורה!
וכותב סמילנסקי, בספר "בצל הפרדסים", על פגישתם:
כהלום רעם היה ובליבו הרגשה עמוקה וכאובה כי נפלה כאן, במהלך מפעלנו בארץ, איזו טעות מרה. מפעל צודק כמפעלנו אי אפשר שיעורר על עצמו שיטנה ושנאה כאלה. הרי לא לארץ נושבת באנו, לנשל ממנה את ילידיה, כי אם לארץ שוממת בשני-שלישיה, על מנת להקימה ולהחיותה לטובתם ולרווחתם של שני העמים, שהם עמים אחים, מראשית הופעתם בתולדות האנושות. אולי שגינו אנחנו, ולא בחרנו את הדרכים הנכונים, את האמצעים הנאותים, ודרכינו ואמצעינו הטילו צל על מטרתנו הטהורה. ומדוע לקויה כל כך התעמולה שלנו בעולם הערבי, וכמעט שאין אנו עושים מאומה לקרב את הלבבות. האם איחרנו את המועד ואין לתקן את המעוות?
יהודה, כך שם גיבורו של משה סמילנסקי ברומאן, המשיח את דאגתו בפני חברו יוסף אהרונוביץ, נענה:
"דאגות עמנו כה מרובות, ואתה לא מצאת לך אלא את הבעייה הערבית?"
היחסים בין שני החברים משתבשים. את תוצאות ביקורו-מסעו בלבנון ובסוריה באותה שנה, 1912, ושיחתו עם יוסף אהרונוביץ על תיקון המצב, מסכם סמילנסקי כך:
"פיתרון לבעייה הערבית קשה למצוא. קל יותר לאבד חבר."
קריאה מומלצת לשיחה שלישית
משה סמילנסקי: "לטיפה" (1906), "שיך עבדול קדיר" (1909), "ברחש" (1923), "גואל הדם" (1921) – מתוך המחזור "בני ערב" (1934-1911), וכן – "הדסה" (1911, הופיע 1934), "זיכרונות" (1928) ו"בצל הפרדסים" (1951).
המשך יבוא
בֶּנְדָלֶה: תגובה לדברי יעקב זמיר
בעניין היתושים העוקצים
היתוש הזה נקרא יתוש נמרי. הוא פלש לארץ מצפון, דרך סוריה ולבנון, והולך ומתפשט בארץ. השנה הוא הגיע לאזור השרון. גם אני מאוד סובלת ממנו. הבעייה היא, שנוסף לכך שהוא עוקץ כמעט בלי זמזום, הוא פעיל גם במשך היום. במשך הקיץ הייתי מסתגרת בבית מפחד היתושים האלה. וגם עכשיו, למרות שכבר קריר יותר – הם עדיין נמצאים.
הדבר היחידי שיעיל נגדם הוא: ויטמין B-12. אנשים שרמת הוויטמין הזה בדמם גבוהה – לא נעקצים! היתושים כנראה לא סובלים את הריח או הטעם של החומר הזה. אפשר לקחת את הוויטמין ללא חשש (מה גם שבדרך כלל יש חוסר בוויטמין זה בגוף). כדורי מציצה מתחת ללשון – יפתרו את הבעייה. פטנט זה שמעתי מכמה אנשים, שלקחו מטעמים רפואיים ויטמין 12-B, ולא נעקצו כלל!!! (וזה כולל גם את חתני שחי בחצר שלי. בעוד אני נעקצת שוב ושוב ובורחת הביתה – הוא יושב על הדשא ונהנה מן החיים!)
אז תנסו.
בהצלחה,
בנדלה
משה גנן: קוואפיס, פלמה והברברים
למר אהוד בן עזר,
הכול יאמרו כי אין הדברים דומים: ואמנם, יש אולי הבדלים, אך סדנא דשיר חד הוא: ויש סימן היכר: דוד פלמה נוטל מקונסטאנטין קוואפיס: "מחכים לברברים ( "כל השירים", תרגום: יורם ברונובסקי, הוצאת המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, 1993), המסתיים אמנם במילים: "מה יהיה עכשיו עלינו בלי הברברים? האנשים האלה היו איזה פיתרון": ואף אם הכוונה מלכתחילה היתה לכתוב מין וורסיה לשיר, היה ראוי להזכיר זאת, לא?
במטותא ממך, לא לי לומר איזה שיר הטוב בין שניהם. אני רק מוצא שהדמיון בין שני השירים בולט – מן הסתם פלמה חייב משהו לקוואפיס, ממנו שאל.
בברכות,
משה גנן
איל זמיר
תגובה על תגובות
באשר לדבריו של מר אחימאיר [גיליון 490]:
א. "במאבק נגד כובשים זרים של מולדתנו ההיסטורית," וגם אם נשמור על האיזון הקדוש או לפחות הפוליטיקלי-קורקט, השתתפו השומר, ניל"י, ההגנה, הפלמ"ח וגם אצ"ל ולח"י. ואני מסכים עם דברי הבָּלֶבָּיִת, מר בן עזר, שאחד הדברים החכמים ביותר שבן-גוריון עשה היה פירוק הפלמ"ח ו"מבצע אלטלנה". הטיפול באלטלנה כנראה היה האפשרות היחידה שנותרה להבהיר 'לפורשים' שיש כעת מדינה, ויש צבא, ובעיקר יש דין ודיין.
ב. טרור, בדומה משהו לפורנוגרפיה, הוא עניין של... "הכול בעיניי המתבונן" (או המתלונן). רק אחת הבעיות של הימין, מסוגו של מר אחימאיר, היא שהוא דורש מאחרים מה שאינו מצפה מעצמו, ומסתכל דרך משקפיים בי-פוקל. כך הוא רואה את עצמו ומשפחתו לדורותיה "צחים כשלג" ואת האויב "שחור משחור"; או לפחות כמי שאין ברירה ויש לדבר איתו על "מולדתנו ההיסטורית" אם ברצוננו לשמר את מהות הציונות ואת הסיבה בגללה פישל אהרנסון וזוג הביל"ויים פאני (לבית בלקינד) וישראל פיינברג הגיעו לכאן: בית לאומי יהודי ודמוקרטי לעם היהודי.
ג. מה היתה או לא היתה כוונתו של אצ"ג איני יודע וזה גם לא כל כך חשוב. השם שבחר מעיד על האירגון – ביריונים. אצ"ג היה משורר מכובד. כמו גרוסמן היום, היה מוטב אילו התעסק באמנותו ויצירתו. הצהרותיו האידיאולוגיות, כמו של גרוסמן, טובות כמו אלו של אחרון הבסטיונרים בשוק.
ד. אחד הכללים הראשונים בלוגיקה הוא שגם אם אחד דומה לשניים, ושניים דומה לשלוש, אין זה אומר שאחד ושלוש זהים או נגזרים זה מזה. כך גם הקישור ה(לא)לוגי שמר אחימאיר מייצר בין ניל"י לבין הביריונים ואצ"ל ולח"י (שלושה אלה באמת היו בריונים).
באשר לדבריה של הגברת טויב:
א. לשבחה ייאמר שהיא בלתי נלאית. ובמקרה הפרטי הזה, מרוב עמידה על המשמר, היא מתפרצת לדלת פתוחה גם ביחס לאהרן אהרנסון וגם לגבי הדרך והצורה שבה 'בריון' ו'שפחה נאמנה לגבירתה המתה' מנהלים את 'בית אהרנסון'.
גם אני, בבואי לעשות 'אקסטרפולציה היסטורית', חושב שאהרן היה הופך למנהיג לאומי אם היה משתלב בפוליטיקה, או לזוכה בפרס נובל אם היה מתמיד במדע. שנים אחרי שאהרן נעלם, זכה הגנטיקאי האמריקאי נורמן בורלוג בפרס נובל לשלום, כן דווקא לשלום, על טיפוח החיטה הננסית (שהשיבולת שלה גדולה כמו של החיטה המתורבתת 'הגבוהה') ושאופשר לזרוע אותה בשני מחזורי זריעה כל שנה במקום אחד, ובכך לשלש ולרבע את יבול הגרעינים כל שנה. אני מרשה לעצמי להניח שאהרן, כמי שאיתר את חיטת הבר והחל בהשבחתה, היה מקבל את הנובל ביחד עם המדען הזה. או לפניו.
ב. זה שגברת טויב היא אחיינית-רב-רבא לשרה ואהרן אהרנסון לא הופך אותה לבת-סמכא היסטורית (וכך גם מר אחימאיר). צאצאים לאו דווקא חקרו ולמדו ויודעים יותר מכל עמך אחר. הרבה פעמים הם אלה שניזונים מרכילויות ותורה שבע"פ ומאמצים אותם כאילו הם האמת הצרופה. בדיוק כמו שיש סופרים שקראו "בכתביהם ובספרים ההיסטוריים שנכתבו אודותם" – ומה לעשות, גם מצאו וגם היתה להם "החוצפה" להוציא לאור שהתורה שבע"פ שהצאצאים ניזונו ממנה והפכו אותה לעובדה ומגינים עליה בחירוף שיניים ולא נותנים לאיש לבלבל אותם עם העובדות, היא, אבוי, רכילות.
מרוב ניסיון להגן על האמת הסובייקטיבית שלהם, גם הגברת טויב וגם מר אחימאיר לא שמו לב שהסיפא של דבריי היתה שגם "מתוך שלא בשמה" הרביזיוניסטים "באו לשמה" ועשו חסד עם זכרם ופועלם של אנשי ניל"י כמו גם עם שמה של שרה, ועל כך יבורכו. את אהרן – הרביזיוניסטים לא היו צריכים להציל מתהום הנשייה. אנשי המדע, ימנים ושמאלנים ואמצעיים ומרכזיים, טרחו לעשות זאת.
רות ירדני כץ
1. שַׁאפּוֹ למכתב העיתי!!
הנה אתה מתקרב לגיליון ה-500! כ-2,300 נמענים, פעמיים בשבוע הוא מגיע אלינו לפנות בוקר. לא צריך להוסיף מילה. ובכל זאת, העשייה שלך מעוררת התפעלות וכבוד, והכול על כתפיך הרחבות והמוצקות. בין עיתון לעיתון אתה גם פעיל בסומליון, הולך מפעם לפעם לקונצרט, להצגה, להרצות ולקבל פרסים ועיטורים שמגיעים לך, וגם למסעדה ששווה התייחסות, ועל כל אלה אתה מספר לנו.
רובנו עסוקים, כותבים, מרצים, נוסעים וטועמים. אבל אתה המצאת את "חדשות בן עזר". במה חשובה שמציגה תמונה על מה שקורה לנו בתחומי הספרות, השירה, פוליטיקה, קצת היסטוריה והאווירה שבה אנחנו חיים. לכל הכותבים בעיתונך – איכפת, איכפת מאוד ממה שקורה לנו. מביעים דעה לכאן ולכאן, לא תמיד מסכימים וזה בסדר. אהוד, שַׁאפּוֹ!!
2. רון נחמן אוהב הסחלבים
רון נחמן, ראש עיריית אריאל כבר שנים רבות, היה גם חבר כנסת מטעם הליכוד,וחבר בוועדת חוקה ומשפט – אוהב סחלבים. הוא כל-כך אוהב סחלבים שהוא מגדל אותם בגינת ביתו, ומקדיש להם הרבה-הרבה. עד כאן הכל בסדר. נחמן הוא בעל חוש טעם וריח טוב.
הסחלב הוא פרח נוי הנחשב כיקר ומפואר. פרח מרהיב ביופיו, בעל ריחות משכרים שגם משמש לתיבול בעיקר לקינוחים. למשל, משקה הסחלב עשוי מעמילן של פקעת הסחלב, ובגלל מחירו הגבוה הוא מעורבב עם עמילן ממקורות אחרים ובמי ורדים. אנחנו מכירים מהסיפורים שגברים עשירים, כאשר רצו להוכיח את אהבתם לאישה שאהבו שלחו לה זר סחלבים.
רון נחמן, חובב אדוק של פרחי הסחלב, נלכד בשדה התעופה כשברשותו 20 פקעות נדירות בשווי אלפי דולרים והוא עוכב לחקירה במכס נמל התעופה כאשר חזר מביקור בארצות הברית. חוקרי יחידת הסמים תפסו אותו כשהוא מנסה להבריח במזוודה שלו את פקעות הסחלבים. נחמן טען שהוא קיבל אותן במתנה. נניח שהוא קיבל אותן במתנה ואני שואלת: מר נחמן, מה התמורה שנתת עבור מתנה כל-כך יקרה? למה אני לא מקבלת מתנות כאלה מאף אחד? החיים לימדו אותי שאין, אין מתנות חינם. ולמה לא הצהרת במכס? אתה איש ציבור ידוע שהיית גם חבר כנסת וחבר בוועדת חוקה ומשפט, יכול להרשות לעצמך להבריח פקעות של סחלבים ששווים כמה אלפי דולרים?
הסיפור עוד לא נגמר. מר נחמן הודה ואמר שהוא עשה טעות. "אני חובב סחלבים ואוסף אותם מכל העולם. כשיצאתי מארצות הברית אנשים שיודעים על התחביב שלי הביאו לי מתנה." הוא גם טען שיש לו אישור ממשרד הבריאות להביא סחלבים מאירופה, אבל לא מארצות הברית. עוד אמר מר נחמן להגנתו:
"הייתי צריך להצהיר על זה. לא הייתי בסדר שלקחתי את המתנה והבאתי אותה לארץ, זה לא נעים. ידעתו שמישהו ישר ידליף את זה ויגיד 'הנה יש פה איזה סלב שנתפס'... אני רק יכול להגיד שאני מצטער. כשאתה מקבל מתנה אתה לא מברר בדיוק מה טיבה."
נו באמת מר נחמן, על מי אתה עובד?
אתה יודע איך מכנים אדם כמוך? – עבריין. עבריין זה אדם שעובר על החוק ולא דובר אמת. וכל מי ששמע על ניסיון ההברחה שלך ישאל עוד כמה שאלות לגבי יושרך, ואיך אתה מנהל את עירך, והתושבים יחשבו פעמיים אם לבחור בך בבחירות הבאות.
אהוד: מאחר שאין לי גינה לגדל בה סחלבים, וגם לא סוכנות נסיעות "ראשון-טורס" שתסדר לי הנחות קרימינאליות, וגם לא רישיון נהיגה כדי שאוכל לנהוג בשיכרות – כל מה שאני עושה זה לרמות קצת את מס הכנסה, ביטוח לאומי, היטל הבצורת ואת הארנונה, לעבור באור אדום, לגנוב מדי פעם משהו במכולת ולדחוף ידיים בין הרגליים של נערות שזופות, חמות וחצי-מעורטלות באוטובוס ולהביא אותן לידי אביונה קטנה. כאשר מתיך הכפתורים ישאל אותי, כמו את פר גינט, אם יש בעברי לפחות חטא רציני אחד שבזכותו לא יתיך אותי עם כל היתר ביורת העופרת, לא יהיה לי במה להתגאות כי לא רצחתי.
אגב, דומני כי חטאו של מר רון נחמן אינו בערך הכספי של הברחתו אלא בעוברו על האיסור של משרד החקלאות להכניס ארצה "חומר צמחי" כלשהו, ללא כל קשר לערכו הכספי, ואין זה כלל עניינו של המכס להקפיד על הצד הצמחי.
מה שהיה על רון נחמן לעשות הוא לגשת לדלפק של משרד החקלאות ולהצהיר על הפקעות שהביא – ואז או שהיו מתירים לו להכניסן או שהיו לוקחים אותן למשמורת בקרנטינה עד שיובהר שאין בהן סכנה של מזיקים.
עדיין אני זוכר כיצד קרוב-משפחה רחוק שלי, אלכס ראב, שאותו רון נחמן מכיר היטב כי תרם רבות למרכז האוניברסיטאי באריאל – ייבא ברישיון ארצה שתילים של שושנים מזנים חדשים מהמשתלות הגדולות שלו בקנדה ובפלורידה – וזאת למפעל החקלאי שהתכוון להקים בישראל, וכיצד התלונן על החודשים הארוכים שבהם שהו בקרנטינה של משרד החקלאות בטרם קיבל רשות לשתול אותם. לבסוף המפעל לא צלח בגלל העלויות הרבות של אריזת השושנים לייצוא בתקנים של אירופה, בעוד אשר ברחבי ארה"ב אין דרישות חמורות כאלה בשיווק. וכל מה ש"הרוויח" קרובי הוא שטח האדמה הפרטית שקנה בפאתי בנימינה.
יש ארצות כמו ארה"ב ואוסטרליה שבהם הנוסע הנכנס נדרש לחתום על הצהרה שאין עימו שום חומר צמחי או בעלי חיים, ואם העלים ונתפס – הוא צפוי למשפט ולעונשים כבדים עד כדי מאסר – כך באוסטרליה. אצלנו דומני שאיש מהנוסעים הנכנסים ארצה אינו יודע על חובת ההצהרה הזו וגם אין שילוט מתאים ובולט לכוון אותו לדלפק של משרד החקלאות בנתב"ג. מישהו מכם ראה את הדלפק? וכך הארץ מתמלאת במזיקים חדשים ובזנים מסוכנים לצמחייה הטבעית, כמו גם בלטאות ובתנינים ובתוכים שלא היו בה מקודם, וכל אלה מתאכלסים והופכים לצרה צרורה ונדרשים משאבים רבים כדי להדביר אותם לאחר שכבר התפשטו בארץ.
עם אותו קרוב-רחוק, אלכס ראב, נותקו יחסינו בתקופת הסכם אוסלו, כאשר הישווה את יוזמיו ל"יודנראט". החרמנו גם את הטקסים שבהם חנכו את מה שנבנה בתרומותיו במרכז האוניברסיטאי באריאל. אולם בזכות ערפאת, לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל-אקצה, השלמנו בינינו.
שלשום בפילהרמונית: ערב מנדלסון
בפתיחה נוגנה היצירה הידועה בשם "מערת פינגל", בניצוחו של קורט מזור בן ה-82. לאחר מכן הפליא הכנר הצעיר ממוצא פולני-ישראלי, שנולד בדנמרק – ניקולאי זניידר, לנגן את הקונצ'רטו במי מינור לכינור ולתזמורת אופוס 64 של מנדלסון. לא יאומן עד כמה יפה הוא ניגן. וכאילו בקלילות, למרות שהזיע, גם כי היה יום חם. בקדנצה הקבועה שבפרק הראשון היה נדמה כי המוסיקה מנתרת מעליו באוויר כמו בלון גדול ושקוף, וכל מה שהוא עושה זה רק להשאיר אותו למעלה כמשחק בה באמצעות הקשת שלו. השילוב בינו לבין התזמורת היה מושלם. היא לא האפילה עליו והוא נשמע היטב, צלול וברור, בצליל הגבוה וגם הנמוך, על הרקע שלה. מחיאות הכפיים היו אדירות וממושכות וזניידר גמל לקהל בהדרן של באך. את ליבנו כבש הכנר הצעיר והחייכני ונשתדל לשוב ולשמוע אותו כל פעם שיופיע בארץ. חן של צניעות נסוך עליו. ודומה שאפילו עברית הוא יודע כאשר אמר לקהל במיבטא עברי "תודה, תודה רבה."
בחלק השני נוגנה הסימפוניה הסקוטית של מנדלסון. אף שנראה שנוגנה כהלכתה, וזוהי יצירה יפה מאוד ופופולארית, חסר היה ברק בביצוע, והוא נשמע קצת עייף. גם מחיאות הכפיים הנלהבות וכניסות התודה והמחוות הרבות של קורט מזור לא חיפו על ההרגשה שאולי היתה זו פרידה שלו מהפילהרמונית, וכי בצורה כזו התזמורת יכולה לנגן גם בלעדיו, והוא כבר הרבה מעבר לגיל הפרישה.
בלט גם היעדרו של החלילן הראשי יוסי ארנהיים, שבדרך-כלל בקטעי חליל בודדים וגם עם התזמורת הוא סוחף אחריו בכישרונו הרב את שאר הנגנים ומעלה את הרמה ואת החיוניות של התזמורת כולה.
ליאורה בן יצחק
פירורי זמן
1.
מֵאֲחוֹרֵי הַצְּרִיף שֶׁל הוֹרַי
הֶחְבֵּאתִי בַּשִּׂיחַ אַתְּ הַגְּלוּיוֹת
שֶׁסָּחַבְתִּי מֵאֱלִישֶׁבַע אַבְרָהָם.
לִרְגָעִים הָיִיתִי מְאֻשֶּׁרֶת.
וּכְשֶׁהַיּוֹרֶה הִקְדִּים לָבוֹא
דְּמָעוֹת זָהָב פּוֹרְרוּ לְפִסּוֹת
אֶת הַשֶּׁקֶר הָרִאשׁוֹן,
שֶׁקָּבַרְתִּי.
2.
הַחֹשֶׁךְ מַסְגִּיר אֶת הַפַּחַד
בִּדְמוּת תַנִּים חוֹרְצֵי שִׁנַּיִם.
אִלּוּ יָדַעְתִּי לְצַיָּר
הָיִיתִי יוֹצֶרֶת פִּיָּה בִּדְמוּת אִמִּי
רְכוּבָה עַל סֻכָּרִיָּת מַקֵּל
מְגָרֶשֶׁת אוֹתָם מֵעֵבֶר לַגְבָעוֹת.
אֲנִי נִתְמֶכֶת בְּקִיר הַסִּיד, שֶׁיְּגוֹנֵן עָלַי –
לִפְנֵי שֶׁהָרִצְפָּה תִּתְהַפֵּך.
יֵשׁ וּצְפִיפוּת בַּחֲדָרִים מְבִיאָה נֹחַם.
אוֹר הַיּוֹם שׁוּב מְסַמֵּן
אֶת קַו הַגְּדִילָה.
* * *
לאדם חדש היקר הרבה ברכות ליום הולדתו ה-12
מחכים בקוצר רוח לחגיגה הגדולה בשנה הבאה!
למה תלמידי ישיבה מסתובבים בחוצות בזוגות?
לאהוד שלום רב,
אמר החכם באדם "הישמרו לכם מן הרצינות". תשקול נא לייסד בעיתונך הנכבד "פינת השטויות".
בברכה,
י"ז
עוד על שלום ז'ורבין
שלום אהוד,
אני מבקשת להוסיף מיספר מילים על שלום ז'ורבין, שנזכר ברשימתה של רות ירדני כץ [גיליון 490].
שלום ז'ורבין היה אחד משלושת הבית"רים, חברי פלוגת בית"ר בראש פינה, שבעקבות רצח חמישה נוסעי מונית יהודים במרץ 1938, ורצח שלושה נוסעי מונית חברי הגנה באפריל 1938, החליטו לצאת לפעולת נקם. השלושה, שלמה בן יוסף, אברהם שיין ושלום ז'ורבין, ארבו לאוטובוס ערבי בעיקול דרך בכביש ראש-פינה צפת, וזרקו לעברו רימון. הרימון לא התפוצץ, איש לא נפגע, אך השלושה נתפסו ע"י המשטרה הבריטית.
בתום משפט באשמת החזקת נשק נדונו בן-יוסף ושיין למוות ואילו ז'ורבין, שהתחזה ללא-שפוי, שוחרר. גם אברהם שיין שוחרר בדיעבד בגלל גילו הצעיר, ואילו שלמה בן-יוסף היה להרוג המלכות הראשון.
כל זאת מפי אימי, שהיתה חברתם לפלוגה.
בברכה,
מרים בר-שלום
אורי הייטנר
1. מפעל חייו: חמש שנים למותו של רפול
אחת הקלישאות הפופולאריות בשיח הישראלי, היא הטענה שרמת האלימות בישראל גבוהה בשל השירות בצבא והמלחמות. דרכן של קלישאות, היא שאין אמיתותן נבחנת באופן אמפירי, אלא הן נאמרות ונשמעות שוב ושוב עד שהופכות למעין מוסכמה.
אילו הקלישאה הזו היתה נכונה, ניתן היה לצפות שרמת האלימות והפשע בקרב מי ששירתו בצה"ל תהיה גבוהה יותר מאשר בקרב מי שלא שירתו. רמת האלימות והעבריינות בקרב מי ששירתו כלוחמים קרביים, תהיה גבוהה יותר מאשר בקרב ג'ובניקים, וככל שמדובר ביחידה יותר קרבית, כך לוחמיה ובוגריה יהיו אנשים אלימים יותר. רמת האלימות בקרב מי שמשרתים במילואים תהיה גבוהה יותר מזו שבקרב מי שאינם משרתים. רמת האלימות בקרב קצינים, ובמיוחד קצינים קרביים, ושל אנשי קבע ששירתו שנים רבות בצבא, תהיה הגבוהה ביותר.
מבלי לערוך מחקר אמפירי, בהסתמך על היכרותי את החברה הישראלית, אני מרשה לעצמי לקבוע בוודאות, שהמציאות הפוכה מההנחות הנ"ל. רמת העבריינות והאלימות הגבוהה ביותר היא בקרב מי שלא שירתו בצה"ל וככל שהשירות קרבי ומשמעותי יותר, כך היא יורדת. מכאן, שהשירות בצה"ל אינו חממה לטיפוח אלימות, אלא להיפך – חממה לחינוך אזרחים בלתי אלימים.
בהיותו רמטכ"ל, הבין רפול את היכולת הגדולה של צה"ל למנוע התדרדרות של אנשים לשולי החברה, לסמים ולפשע. הוא הנהיג מדיניות הפותחת את שערי צה"ל כמעט לכול, תוך צמצום משמעותי של הגדרות אי הכשירות לשרת בצבא. והעיקר – הוא יזם את פרוייקט "נערי רפול", שבו צה"ל גייס נוער הנמצא בשולי החברה והעניק לו כלים שיאפשרו את השתלבותו בחברה, באמצעות השלמת החוסר בחינוך ובהשכלה בסיסית. בכך, חייהם של אלפי צעירים, שעלולים היו למצוא עצמם בשאול תחתיות, ניצלו, והם הפכו לאזרחים תורמים, מועילים ומשתלבים בחברה.
פרוייקט "נערי רפול" עורר בשעתו התנגדות עזה משני כיוונים. הכיוון האחד היה ההגנה על החברה מפני הצבא. נשמעה זעקה נגד ה"מיליטאריזציה של החברה הישראלית", המתגלמת בכך שצה"ל עוסק בחינוך. מה עניין צבא וחינוך? קיים ניגוד בין ארגון מיליטאריסטי המבוסס על משמעת וציות, לבין חינוך שאמור לספק למתחנך כלים לפיתוח מחשבה חופשית ויצירתית וכו'.
והשאלה – מה עניין צבא וחינוך? נשאלה גם מן הכיוון האחר, זה שיצא להגן על הצבא מפני הפיכתו לגוף חברתי. תפקידו של הצבא להלחם ולהגן על גבולות המדינה, טענו המתנגדים, ואין לערבו בנושאים שאינם מעניינו. אין זה תפקידו של צה"ל לעסוק בענייני חברה ואין זה מתפקידו לחנך. תפקידו של צה"ל להגן על המדינה ולאפשר לגורמים האזרחיים לנהל את החברה. הגדיר זאת במשפט קצר וקולע הרמטכ"ל אהוד ("צבא קטן וחכם") ברק: "מה שלא יורה – ייחתך."
תיאורטית, שתי הטענות הללו נכונות. אולם רפול הבין, שהביטחון הלאומי של מדינה אינו מתמצה רק בכוחה הצבאי, בכמות המטוסים והטנקים שלה, אלא לא פחות מכך, בחוסנה החברתי. חברה שיש בה מצוקה חברתית קשה ואיים גדולים של עוני ובערות, היא חברה חולה וחלשה. ללא החוסן החברתי, נתקשה לעמוד בלחצים הכבדים הנדרשים מאיתנו, כמדינה המוקפת עשרות מדינות עוינות, ושנמצאת במשך עשרות שנים במלחמה ותחת איום על קיומה. לכן, יש משמעות ביטחונית מובהקת לחיזוקה של החברה הישראלית.
אולם מעבר לכך, הגישה שמאחורי הפרוייקט היתה, שבמקום שאין אנשים, היה אתה האיש. צה"ל הוא חלק מהחברה הישראלית. החינוך הוא משימה של מערכת החינוך, אך במקומות שבהם היא נכשלה, אם צה"ל לא יירתם ויציל את בני הנוער שנשרו ממערכת החינוך, הנערים הללו יהיו אבודים. אם צה"ל מסוגל לתת מענה לבעייה, ואין ספק שהוא יכול, אין הוא רשאי להשתמט מן האתגר. כך הוא עשה, ואלפי אזרחים ישראלים טובים ובני משפחותיהם, חייבים לו את שיקומם ואת חייהם.
פרוייקט "נערי רפול" נהגה ויושם בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים, בתקופת דמדומיה של מדינת הרווחה הישראלית. כבר אז, מערכות מדינת הרווחה לא ידעו לספק את המענה הראוי שיאפשר לכל נער ישראלי לפחות להגיע למצב מינימאלי שיאפשר את תיפקודו כאזרח משתלב ומועיל בחברה. היום, לאחר הרס מדינת הרווחה הישראלית, כאשר רבע מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני, רבבות ילדים עלולים לגדול לתוך מציאות של בערות מנוונת, שלא תאפשר השתלבותם בחברה ותדרדר אותם לפשע. במצב הנוכחי, כל מי שיכול לסייע ולהציל את נוער המצוקה, אינו פטור מלתת כתף. אין גוף המסוגל לכך יותר מצה"ל, ולכן מן הראוי להרחיב את הפרוייקטים החברתיים והחינוכיים במסגרת צה"ל, ולאפשר לו לבצע משימות לאומיות וחברתיות חשובות.
"כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא." רפול הציל אלפי נפשות. אפשר לא להסכים להשקפותיו הפוליטיות של רפול, ואכן הוא דגל בהשקפות קיצוניות ופשטניות למדי, אך אי אפשר לקחת ממנו את תרומתו הרבה, כל ימי חייו, להגשמת הציונות על מרכיביה החשובים ביותר – התיישבות, ביטחון וחינוך. יותר מבכל תחום אחר, תרומתו הגדולה ביותר של רפול למדינת ישראל, בעיניי, היא מפעל חייו – פרוייקט נערי רפול.
2. למה מחוייב שר הבריאות?
"זו דעתו האישית. כסגן שר חרדי הוא מחוייב לדעת ההלכה," כך הגיבו מקורביו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן על הביקורת שנמתחה עליו, בעקבות דבריו נגד תרומת איברים, או בלשונו "עמדתי הנחרצת היא... שקביעת מוות יכול שתיעשה רק לאחר הפסקת פעילות הלב." שלילת ההכרה במוות מוחי-נשימתי, מצמצמת באופן משמעותי את היכולת לתרום איברים להצלת חיי אדם.
כסגן שר במעמד של שר, יש להתייחס לליצמן כאל שר לכל דבר. מהי מחוייבותו הראשונה כשר הבריאות? כאדם פרטי זכותו להיות מחוייב דווקא לפרשנות הקיצונית של ההלכה בנדון. כשר בממשלה, מחוייבותו היא לחוק, שהתקבל מתוך הסכמה עם הרבנות הראשית לישראל, ומאשר את קביעת המוות המוחי-נשימתי. כשר הבריאות, מחוייבותו היא בראש ובראשונה לבריאות הציבור. אמירתו זו של סגן השר, סותרת לחלוטין את מחוייבותו, לא רק לבריאות הציבור, אלא לחיי אדם. משמעות קביעתו היא גזר דין מוות לאנשים רבים. אדם שהמחוייבות לקדושת חיי אדם סותרת את השקפת עולמו, אינו ראוי לכהן בתפקיד שר הבריאות.
בבוא יומנו, לא יהיה לנו כל צורך, כל שימוש, באברי גופנו.
אין זו דעה. זו אקסיומה. היא נכונה, באותה מידה, לשיטתו של מי שמאמין שהמוות הוא סוף פסוק ולשיטתו של מי שמאמין בהישארות הנפש, בעליית הנשמה, בתחיית המתים. כך או כך, אין עוד כל משמעות לגוף, לחומר.
ברגע שאדם הולך לעולמו, הוא בכל מקרה תורם את איבריו. השאלה היא האם הוא תורם אותם לרימה ולתולעה או להצלת חיי אדם. זאת הברירה היחידה. זו בכלל דילמה?
איזו סיבה יש לאדם למנוע מעצמו את הזכות הגדולה להציל חיי אדם, ומחמישה שישה אנשים את הצלת חייהם או מאור עיניהם, כאשר הוא כלל אינו נדרש לשלם מחיר כלשהו לשם כך?
אם כך כל אדם – קל וחומר כאשר מדובר ביהודי. "לא תעמוד על דם רעך" – זה לב ליבו של המוסר היהודי. האם תרבות המקדשת את החיים, שבה פיקוח נפש דוחה שבת, יכולה להתפרש באופן שאינו מחייב יהודי לתרום את אבריו להצלת חיי אדם?
הסיבה היחידה שמונעת מאנשים לחתום על כרטיס "אדי" ולהציל חיי אדם, היא פחד קמאי הנובע מאמונות תפלות ודעות קדומות. קדושת חיי אדם היא ערך המחייב ביעור הבערות הזו ומלחמת חורמה בדעות הקדומות הללו. מי אם לא שר הבריאות, האדם המופקד מטעם המדינה על חייהם ובריאותם של אזרחיה, יהיה האיש המוביל מערכה כזו. מי ששבוי בעצמו באותה בערות, אינו מתאים ואינו ראוי להיות שר הבריאות.
אסיים בדברים שכתב הרב יובל שרלו בנוגע לתרומת איברים, דברים המציגים יהדות הלכתית נאורה, להבדיל מן הפרשנות החשוכה להלכה, אותה מייצג סגן השר:
"כל נימוק כגון איסור הנאה מן המת או הרצון לקום בתחיית המתים כגוף שלם אינו עומד מול הזכות הגדולה הטמונה בהצלת נפשות, שבהקשרים מסוימים מדובר בעוצמה עליה אמרו חכמים 'כאילו קיים עולם מלא'. עמדתי ההלכתית תומכת תמיכה חד משמעית בעמדה המחייבת תרומת אברים, כחלק מחובת הצלת החיים ואף שיפור איכות החיים המוטלת על האדם. אני מבין היטב את הבעייתיות ואת הנימוקים נגד תרומת אברים, אולם איני מסכים כי נימוקים אלה חזקים דיים כדי להתיר לאדם להתחמק מחובת הצלת בני אדם, ומהזכות הגדולה לעשות זאת לאחר מותו שלו עצמו."
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* המרצים השמאלניים בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, יחד עם עיתונאי "הארץ", חגגו אתמול בערב בשיח' מוניס עם סטודנטיות ועיתונאיות צעירות ערומות וגלוחות ערווה את שמחת ההשפלה שהטעים הנשיא השחור הנבחר שלהם ברק אובמה – את ראש ממשלת המדינה הכובשת המושחתת שבה הם גרים ועובדים, איסראיל.
* אוי וויי אהוד יקירי – נפלה טעות [גיליון 490] בכותרת שלך! לא האלוף אברהם יפה – אלא האלוף אסף שמחוני!! – אבל בתוך הדברים הבאת בסדר גמור. התוכל, בבקשה, לתקן זאת? בתודה, אלישע.
הנה תיקנתי.
* בשנות הצנע התקיים פיקוח הדוק על הברחת עופות וביצים מיישוב ליישוב ובייחוד מהכפר לעיר. באוטובוס הנכנס לכפר סבא ישב מָיוֹרָה, בן המושבה [זכיתי להכירו], שהיה ידוע בשריקתו המיוחדת והמגעילה-במקצת ובכושר החיקוי הקולי שלו. כאשר עלו הפקחים של משרד האספקה והקיצוב של השר דב יוסף לבדוק את נוסעי האוטובוס, הוא התמלא לפתע בקרקורי תרנגולות. הפכו והפכו בכל ספסל וסל ולא מצאו אף צל-צילה של תרנגולת.
כפר-סבאים, אנא כיתבו לנו זיכרונות על מיורה שלכם.
* במלאת חמש שנים למותו, מי זוכר את יאסר ערפאת, השחקן שגילם בתכונותיו הנלעגות את "העם הפלסטיני", רימה את עמו וגם אותנו, והיטיב רק עם תוכניות הבידור שלנו?!
* תת-אלוף עימאד פארס, חייל מצטיין שאשתו נהגה ברכבו כאשר הוא עסק בביטחון ישראל – נאלץ לשקר שהיה איתה במכונית בגלל טירוף המערכות של ההוראות הצדקניות של הצבא. יש לבקשו לחזור לשירות בהקדם וזאת לא בגלל היותו דרוזי אלא בגלל האיוולת שגרמה לעזיבתו את הצבא!
* כותב לנו בן-דודנו מרדכי בן חורין מסביון: אכילת חזיר היא קניבליזם? ב"הארץ" פורסמה כתבה שתורגמה מה"ניו יורק טיימס", ממנה מסתבר כי החזיר הינו קרוב מאוד לאדם מבחינה גנטית, ובחוכמתו הינו שווה לאנשים רציונאליים, כולל חלק מקוראי "הארץ". כבר אבותינו ידעו בדרכם עובדות אלה ויתכן שבגללן נאסר על היהודים לאכול חזיר בתכלית האיסור, כפי שלא יעלה על דעת בן אנוש לאכול קוף-אדם.
* * *
המיסתורית מבקשת לא לטלפן אלינו בין שתיים לחמש אחר-הצהריים ולהעיר אותה משנתה כאילו היינו משרד לשירות הקהל. ובכלל, עדיף שתשלחו לנו אי-מיילים, כי אם נדבר בטלפון לא יהיה לנו זמן להכין את המכתב העיתי.
ס. נידח: מרק גוּלָשׁ גדול בְּפָּנִינִי לִילוּשׁ
מקבלים קערה גדולה וחמה מאוד של מרק גולש שיש בו נתחי בשר קטנים השווים במשקלם למנת בשר עיקרית במסעדה, יותר משמקבלים בכל מקום אחר, והנתחים נוחים ללעיסה כי בושלו הרבה זמן, ועוד במרק קוביות תפוחי אדמה, גזר ופלפלים מתוקים בצבעים שונים והטעם הכללי מעט חריף. מקבלים אותו עם לחם כפרי וחמאה. טעמו מעולה והוא משביע מאוד בתור צהריים ובוודאי בערב ובלילה, אחרי קונצרט. יש גם מרקים נוספים: אפונה, עדשים, עגבניות. המרק – 36 שקלים; והשתייה, גזוז אבטיח-נענה, 16 שקלים. זהו צירוף טעמים מנצח ומומלץ – הרבה קרח ועלי נענה טריים עם סירופ אבטיח ומי סודה. יחד 52 שקלים לפני הטיפ. ויש עוד הרבה מטעמים: כריכים מקוריים מסוגים שונים, משקאות, ועוד.
פניני לילוש. פרישמן 73 תל-אביב. 03-5291852. סגור בימי ראשון בשבוע.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,250 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-119 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,996 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,012 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,215 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל