גיליון מס' 490

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בחשון תש"ע, 9 בנובמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יעקב זמיר: יתושים וגרביים (עם ציור).

דודו פלמה: בְּצִפִּיָה לברברים. // רות ירדני כץ: ריח החמין.

אירית שושני: בואו נתפייס עם טורקיה דרך הארמנים.

מרדכי בן חורין: שוב נחלה ישראל מפלות.

איליה בר-זאב: טיסה נגד השעון, סאנטיאגו-ת"א דרך חצי עולם.

יוסף אורן: הניסוי שנועד לכישלון (חלק ב').

שושנה חן: אותי לא תמצאו בעיר הזאת (ותגובת שמאי גולן).

אהוד בן עזר: מה קורה לאברך נטול-קישוי בליל נישואיו עם חוזרת-בתשובה מנוסה? – שמול-יוסל ופאני מככבים ברומאן "הנאהבים והנעימים" (1985).

אלישע פורת: ספר חדש של עמוס כרמל על אברהם יפה – מרתק ומלא עניין.

יוסי גמזו: כְּמוֹ אָדָם הַמִּתְאַפֵּק שֶלֹּא לִבְכּוֹת.

דורון גיסין: האפשר שלא להיות נרגן [grumpy]?

יוסי אחימאיר: הקשר בין שרה אהרנסון והרוויזיוניסטים.

דניה עמיחי-מיכלין: הגעגועים של אהוד בן עזר. פורסם ב"שער למתחיל".

שני סיפורים מאת אהוד בן עזר שפורסמו בשבועון "למתחיל" בשנת 1962: "מגרש כדורגל על שם הורדוס" ו"איזה עולם משונה".

מתי דוד: שלום עכשיו זקוקה להתפכחות עכשיו.

איל זמיר: בתגובה על תגובתך בעניין ה"ייר-צייט" של שרה אהרנסון.

לאיל זמיר – ממלי טויב (אהרנסון).

עדינה בר-אל לישראל הר על "אשרי המחכה".

יוסף דוריאל: המחדל התקשורתי מגיע למימד קטלני.

משה כהן: מתי ייפול האסימון לאמריקאים?

אריק ברהום: מתי כל זה התחיל?

יעקב פדהצור: אינטלקטואל אמיתי.

 * * *

יעקב זמיר

יתושים וגרביים

מזה חדשים אחדים אנו מהווים יעד למתקפת יתושים קטנים ועוקצניים אשר לא משמיעים זמזום כלשהו אבל עוקצים ופגיעתם רעה. והפעם אני הוא היעד שלהם. כן ממש אני, וזה בניגוד למה שהיה נהוג עד כה שהיתושים העדיפו את זוגתי דווקא וממני הדירו את עוקצם. הפעם חל שינוי וישועה אין. כל התכשירים והמשחות אשר היועצים שתו עלי לא הועילו במאום. לילה אחד מרחתי כמעט את כל גופי בנוזל אנטי יתושים (כביכול) ובבוקר מצאתי את עצמי עקוץ במיני מקומות אשר משום מה המשחה לא כיסתה אותם. אמרתי שהנוזל הזה שימש ליתושים מעין ג'י פי אס, מדריך ומכוון הישר למטרה. כך נמצאתי מגרד ומגרד והנגעים הולכים וגדלים וכל אחד הגיע לגודל מטבע של חמישה שקלים ויותר.

נזכרתי שראיתי פעם באיזו מסעדה מיתקן עם מנורות כחולות תלוי מן התיקרה. הסבירו שזה מושך את היתושים והחרקים האחרים, שם הם נשרפים במקום שיזיקו לסועדים.

הלכתי ורכשתי מיתקן כזה. הפעלתי אותו בחדר השינה ליד מיטתי כל הלילה, שניים ושלושה לילות והיתושים באו בגדודים יותר גדולים.

בצר לי שחתי את העניין הזה באוזני חבר שלנו הגר בסביבה והוא אישר שגם אצלם הצרה הזו, והם בדקו ומצאו שבריכת ההיפופוטאם אשר בגן החיות הקרוב משמשת מדגרה ליתושים הללו. וכן שהוא מתכוון להודיע לעירייה על המפגע בתקווה שיימצא לו פתרון.

"ומה עם המנורה?"

הוא אמר שיש לו ניסיון רב בעניין. במנורה יש להשתמש כך: קודם לשים אותה בחדר חשוך לגמרי למשך מיספר שעות לפני השינה, ועל מנת להגדיל את השפעתה יש לשים לידה גרב משומשת ימים רבים וממש מסריחה מאוד, כי היתושים, לדבריו, הולכים לפי ריח הגוף, ואם לגרב יהיה ריח חזק והיא תמוקם ליד המנורה – מובטח לי שכולם יישרפו "ואתה תצא נקי לגמרי."

שמחתי לרעיון ומאותו היום דאגתי לא להחליף את הגרב שלי, איתה אני צועד כל בוקר, וזכרתי להשתמש בה במשך ימים, שבעה במיספר, וחשבתי שכך הנה היא כשירה למשימה

יוק!

ראשית הגרב הפריעה לי לישון כי חום המנורה גרם לה להדיף את ריחה בשפע. ונכון שהיתושים נמשכו לגרב בעלת הריח האנושי ששכבה ליד המנורה, אבל הם בכל זאת העדיפו את עורי שלי שהוא חי וזמין לעקיצותיהם.

אחרי מסע סבל של לילות אחדים קמתי והחזרתי את המנורה למוכר הנחמד. ואני נשארתי עם פגעי העקיצות המשחות והנוזלים למיניהם שלא עוזרים במאומה.

לפי עצת השכן שלי אסע מחר לכותל המערבי ואתחוב שם פתק מתאים.

ואגב, אני נוהג כעת לפי הכלל שיעץ אהוד בן עזר שיחי, שאם אינך מוצא ספר טוב לקרוא בו עדיף לחזור ולקרוא ספר ישן. וכאלה יש בספרייתי בשפע, חלקם נמצאים אצלי אפילו שנות יובל. בהם אני קורא עכשיו. אלה דפיהם הצהיבו והם נשברים כאשר הופכים אותם, משום כך אני קורא להם ספרי ביסקוויטים. והיות שאני קורא בעיקר במיטה לפני השינה, יוצא שכל בוקר נמצאים על הסדין אין-סוף פירורים קטנים, עד שאשתי הציעה לאמור שאם אתה אוכל מצות במיטה אולי תאכל מעל לצלחת...

ואנו בבנין ציון ננוחם אמן!

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיג'אמות, אוקטובר 2009

 * * *

דודו פלמה

בְּצִפִּיָה לברברים

אָמַרְנוּ – יוֹם אֶחָד הֵם יַגִּיעוּ

יוֹם אֶחָד תַּבְשִׁיל הַצִּפִּיָה

וְתִקְרֹם עוֹר וְגִידִים וּמַכְאוֹב

וְתִהְיֶה לַחֲרָדָה אֲיֻמָּה.

אָמַרְנוּ – יוֹם אֶחָד הֵם יַגִּיעוּ

חֶרְדָּתֵנוּ תִהְיֶה תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת

מִנֶּגֶד, שָׁנִים מְטַפְטְפוֹת

כְּמוֹ טִפּוֹת אִינְפוּזְיָה –

זְמַן קָצָר שֶל חַיִים וְחִטָּה שֶׁבָּשְׁלָה

וְשִׁבְעַת הַמִּינִים בֵּין שָׁמַיִם

כְּחֻלִּים וְחֲרוּלֵי קַיִץ.

אָמַרְנוּ – יוֹם אֶחָד הֵם יַגִּיעוּ

וְלִפְעָמִים הָיָה מִי מֵאִתָּנוּ אוֹמֵר נוֹאָשׁ

שָׂם קֵץ לְחַיָּיו אוֹ כּוֹתֵב שִׁיר

אוֹ חוֹרֵשׁ שָׂדֶה אוֹ בּוֹנֶה בַּיִת.

רַק שְׂנָאוֹת אֲפֵלוִת נֶאֶגְרוּ

בְּמִסְתְּרֵי חוֹמוֹת הַלֵּב

וְלֹא יָכֹלְנוּ לְהַבִּיט עוֹד

אִישׁ בְּעֵינֵי רֵעֵהוּ.

וְיוֹם אֶחָד הֵם הִגִיעוּ

 * * *

רות ירדני כץ

ריח החמין

אהוד שלום,

אני זוכרת שסיפרת שבישלת חמין בקיבוץ עין גדי. אין מה לדבר, יש טעמים בלתי נשכחים.

לכבוד מזג האוויר הסגרירי והגשום הכנתי חמין. חמין כמו שאימי הכינה, ספרדי טהור עם כל המרכיבים הדרושים. הנחתי אותו על פלטת שבת ובאמצע הלילה התעוררתי מהריח הנפלא שהתפשט בכל הבית, וטעמתי.

בספרה של מירי ברוך "סודות של סופרים" בהוצאת "קוראים", מספרים 66 סופרי ילדים ישראלים את סודותיהם. בגב הספר מופיעים תמונות הסופרים וכמה מילים שכתבה מירי ברוך. הנה: "הספר הזה הוא חגיגה של אנשים. שישים ושישה יוצרים ישראלים התבקשו לכתוב על עצמם משהו אישי שיפתח צוהר לעולמם ולילדותם ויאפשר לקוראים להציץ אל עולמם הפנימי בלא מחיצה ספרותית. התוצאה היא פסיפס של יוצרים, שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, מלא סודות, גוני-גוונים של אסוציאציות, צבעים רשמים- ומילים. ואתם הקוראים, מוזמנים להיכנס לעולם הקסום של כל יוצר וללכת שבי אחריו, ואולי גם לפענח אי-אלו רמזים ביצירתו הספרותית בעזרת הטקסט המופיע באסופה זו."

מי שסקרן ורוצה לדעת מי הסופר או הסופרת שמאחורי ספריהם כדאי ומעניין להציץ.

גם אני גיליתי "סודות כמוסים" בספרה של מירי ברוך וסיפרתי על ריח החמין. השכונה בה נולדתי "ימין משה" בירושלים, היתה בנוייה על מדרוןו הבתים היו קטנים וצמודים זה לזה. שורות-שורות של בתים, וממול – חומת העיר העתיקה. כמעט לכל בית היתה חצר, והחצרות מילאו תפקיד מרכזי בחיי התושבים. החצר היתה מקום מפגש והתנהלה בה פעילות חברתית עניפה. ברוב ימות השנה אכלנו בחצר, ובימי הקיץ החמים אפילו ישנו שם. שכנים יצאו ובאו, טעמו מזה ומזה, סיפרו חדשות ושמעו חדשות, ומובן שגם הפרק הרכילותי לא נשמט – מי עומד להינשא ועם מי, מי בהריון, מי עובר משבר, מי חולה ומי הלך לעולמו.

זו היתה שכונה מעורבת שגרו בה ספרדים, אשכנזים ו"ייקים". שכונה תוססת ושמחה, דלתות הבתים היו פתוחות תמיד, גם ביום וגם בלילה, כי לא היה ממה לחשוש. וכל מי שהיה זקוק לתמיכה או לעזרה קיבל אותן באהבה מאחרים.

ההכנות לקראת השבת החלו כבר ביום רביעי, האווירה ששררה בשכונה סחפה את כולם, דתיים ולא דתיים. יום רביעי היה יום של קניות. דגים, בשר, ירקות וכל מה שצריך, וכבר באותו ערב ריחות התבשילים הגיעו מחצר לחצר וידענו מי מבשל מה.

יום חמישי היה יום הרחצה, וביום שישי, לפני כניסת השבת, כל משפחה הביאה את החמין שלה למאפייה שקראנו לה "התנור". "התנור" שכן בלב השכונה. החמין התבשל כל הלילה, ובשבת אחרי התפילה, נציגי המשפחות אספו את הסיר שלהם. חמין ספרדי כמו שאימי הכינה איננו חמין אשכנזי. אבל אין מה לדבר, שני הסוגים היו טעימים להפליא. זה היה מרשים לראות בנים ובנות נושאים את הסיר הגדול, וריח התבשיל התפשט בכל השכונה. תגידו לי חמין ואני נמסה...

זו היתה תקופה רוויית מתח. הבריטים שלטו עלינו, צלפים ירדנים צלפו עלינו, פרחחים ערביים זרקו אבנים, ולוחמי המחתרות השונות נלחמו בבריטים כדי לגרשם מהארץ. הבריטים רדפו אחרי פעילים מרכזיים של שלוש המחתרות. אחד מהם היה בחור צעיר, ג'ינגי, שקראו לו שלום ז'ורבין, שהיה חבר בלח"י. לילה אחד הוא הופיע משום מקום לחצר שלנו ופנה לאימי בערך כך: "אני זקוק בדחיפות למקלט."

אימי הביטה בו ושאלה: "מי אתה?"

והוא השיב: "שלום ז'ורבין מהלח"י. 'הכלניות' רודפים אחריי ואני בסכנת חיים."

אימי הכניסה אותו הביתה לתוך ארון גדול, ולא שאלה יותר שום שאלה, והוא לא נידב מידע מה הוא עשה ומדוע רודפים אחריו. הבריטים חיפשו אותו בכל הארץ ואפילו הציעו פרס כספי גבוה למי שיגלה היכן הוא נמצא. להיות בתוך ארון כמה ימים זה לא משהו מרנין. תושבי השכונה ידעו שז'ורבין מסתתר אצלנו, וכמובן שאף אחד לא הלשין. אימי ידעה שהיא לוקחת סיכון גדול, אבל היא לא היתה היחידה. אני מכירה עוד שני אירועים שמשפחות הסתירו בביתם לוחמי מחתרות מעיני הבריטים.

אחרי כמה ימים הוא נעלם בעזרת החשיכה ובעזרת חבריו.

שלום ז'ורבין לא שכח את אימי, וחזר אלינו בריא ושלם אחרי שהבריטים עזבו את הארץ, והחברות עימו ועם משפחתו נמשכה עד יום מותו.

אני נושאת עימי הרבה חויות מהילדות ומירושלים של אז, שהיתה קטנה וכולם הכירו את כולם. הרבה כבוד אנחנו, הילדים, נתנו למבוגר ולמורה. אף פעם לא קראנו להם בשמותיהם הפרטיים. אדון ארוצ'ס, גברת רוזנפלד. ולמורה הפנייה היתה: "המורה."

אבל ריח החמין וטעמו מלווה אותי מאז ועד היום כל שבת. והשבת לא התאפקתי ופינקתי את בני משפחתי וזוג חברים בתבשיל הנהדר.

אהוד: מעניין, מעולם לא שמעתי על הספר של מירי ברוך וגם לא היה לי הכבוד להשתתף בו. לעומת זאת אני מכור לטשולנט אשכנזי (כן, אני קצת גזען) ומי שהיטיבה לעשותו אפילו יותר טוב מאימי היא החותנת שלי שרה ז"ל. אבל מאחר שאנחנו משפחה קטנה, הרי שלא פעם קונים בשבת בצהריים מנה מוכנה.

* * *

אירית שושני

בואו נתפייס עם טורקיה דרך הארמנים

על הצעתו של שר החוץ הטורקי אחמט שבוטוגלו לפיוס דרך סוריה עלינו להשיב בהצעה משלנו: נתפייס דרך הארמנים. ישראל תתווך בין טורקיה לארמנים על גובה הפיצויים המגיעים להם. היחסים הידידותיים בין ישראל לטורקיה עד לא מכבר התבלטו באזורנו כטווס יפה נוצות המפתיע בהישרדותו. אולם מאז התבססותו של רג'פ טאיפ ארדואן בשלטונו – הולכות ונושרות הנוצות היפות וכל שנותר מהן היא תקיפת השגריר הישראלי בביצים, שריפת דגל ישראל והסתה נגד ישראל בסדרת טלביזיה הזוייה.

כמחווה להתנכלות הטורקית לישראל זכה ארדואן לברכות לבביות מהנשיא האיראני אחמדינג'אד בעת ביקורו בארצו.

ואולם שר החוץ הטורקי אחמט שבוטוגלו מבטיח לישראל התפייסות דרך סוריה, רעיון שטווה לאור יחסיו המתחממים עם סוריה ואיראן. מעניין מאין שואב שבטוגולו השראה לתיווך הוגן, כהבטחתו – בין ישראל לסוריה? מטוהרה וניקיון כפיה של טורקיה החקוקים על דפי ההיסטוריה? ומדוע שלא נהיה אנו היוזמים ונציע פיוס עם טורקיה דרך הארמנים?

ישראל – שהעלימה עין מטבח הארמנים על ידי הטורקים מחשש שיחסיה הטובים עם טורקיה יינזקו, יכולה עכשיו להתייצב מול טורקיה ולומר לה ללא מורא שעליה להודות ברצח העם הארמני. ופיצוי כספי נאות הוא אך מחווה סמלית שתוכל לפצות במעט את הארמנים על הפשעים שנעשו בהם.

אסור להרשות לטורקים להתחמק מהאחריות לטבח ההמונים הארמנים שהחל ב-24 באפריל 1915: המפלגה הלאומנית הטורקית הורתה על מעצרם של כ-250 אינטלקטואלים ומנהיגים ארמנים באיסטנבול, שנורו למוות עוד באותו לילה. ניסיון ההשמדה של הארמנים על ידי האימפריה העות'מאנית התאפיין בגירוש המוני ובצעדות מוות תחת איום בנשק. הצבא העות'מאני עקר באופן שיטתי אלפי משפחות ארמניות מבתיהן וכפה עליהן לצעוד אלפי קילומטרים ללא מזון ומים לעבר מדבריות סוריה.

ההערכה היא שבין מיליון למיליון ומחצה ארמנים נכחדו באירועים אלו. הודאה בביצוע הפשעים הכרחית להתקבלותה של טורקיה כאומה נאורה בין אומות העולם. עליה לשאת באחריות ולפצות את צאצאי הקורבנות ביד נדיבה. בכך תוכיח טורקיה שיש בה מידה של מוסר ושניתן לסמוך על תיווכה. ישראל מסוגלת לתווך ברגישות בסוגיה זו.

בואו ונתפייס עם טורקיה דרך הארמנים.

 * * *

מרדכי בן חורין

שוב נחלה ישראל מפלות

שוב נחלה ישראל מפלות בהפסידה את הרוב בהצבעות הלגיטימיות בפרלמנטים של סוריה, כווית, תימן, מצרים, ירדן, אבו-דאבי, קטאר, תורכיה, אירן, פקיסטאן, נורווגיה, טוניסיה, דובאי, שוודיה, מרוקו, מאוריטניה, לבנון, דרום-אפריקה, וונצואלה, צפון קוריאה, עיראק, לוב ובאו"ם [!]. דו"ח גולדסטון אושר ברוב גדול ויועבר לבית הדין הבינלאומי למשפט של ישראל על התנהגותה הפושעת במלחמתה בטרור, משפט שיחל מיד עם סיום משפטם של צ'רצ'יל ורוזבלט על תקיפת גרמניה ויפן, על שימוש בפצצות זרחן לשריפת דרזדן ובפצצת אטום על הירושימה ונאגאסאקי ובחיסולים הממוקדים של היטלר בברלין ושל גרינג וחבר ידידיו בנירנברג.

 * * *

איליה בר-זאב

טיסה נגד השעון

סאנטיאגו-ת"א דרך חצי עולם

לִכְאוֹרָה, לֹא פָּשׁוּט לָנוּעַ

וּבִמְהִירוּת אַדִּירָה דֶּרֶך עַנְנֵי כְּבָשִׂים תְּמִימִים

אֶל זְמַן פְּרָטִי,

מֻכָּר,

גַּם אִם אוֹר הַגַּלְגַּל חוֹזֵר וְעוֹלֶה

מִן הָאֹפֶק.

לִכְאוֹרָה, טִיסָה נֶגֶד הַשָּׁעוֹן מֵעַל יַבָּשׁוֹת

לֹא בְּרוּרוֹת,

מֵעַל חוּט מָשׁוּחַ בָּאוֹקְיָנוֹסִים,

מַזְמִינָה תְּפִלּוֹת

שְׁקֵטוֹת.

זוֹ טִיסָה אַחֲרוֹנָה –

מוּל שֶׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתָהּ שֶׁלֹא פּוֹסֶקֶת לְחַפֵּשׂ

מוֹצָא

אֶל הַיּוֹם הָאַחֵר.

בְּעַד אֶשְׁנָב קְטַנְטַן בִּתְּחִלָּתָה שֶׁל עוֹד יְמָמָה

וּבְסוֹפָהּ

אֲנִי נֶעֱטַף בְּכָל הַמְּאוֹרוֹת.

בְּחוֹם בְּרֵאשִׁית שֶׁלָּךְ.

 * * *

יוסף אורן

הניסוי שנועד לכישלון (חלק ב')

 הרומאן "פצע" איננו ספרו הראשון של עדי אבלס. לפני כעשר שנים הופיע הרומאן הקודם שלו "בשביל זה יש אהבה" (1999). ומתברר, שהעלילות בשני הרומאנים הן עלילות ניסוי, הבוחנות את המאבק בין האמת והשקר – שני הכוחות הסותרים המפעילים את חייה של החברה האנושית. בשני ספריו חתר המחבר להוכיח את המסקנה הפרדוקסאלית, שבניגוד להיגיון של המוסר, המבטיח שכר לדובר האמת ועונש לאומר שקר, מענישה החברה על אמירת אמת וגומלת על אמירת שקר. התוצאה הפרדוקסאלית הזו התגשמה בקורותיו של דניאל מלניק, גיבור הרומאן "פצע", שהחליט לבדוק באמצעות ניסוי את תגובת החברה מרגע שיאמר רק אמת.

כצפוי, קמה מיד החברה עליו להענישו. קרוביו וידידיו התרחקו ממנו ונידו אותו, כי לא יכלו לשאת את האמיתות שהשמיע להם. ועד מהרה מצא את עצמו מגורש על-ידי אשתו, מפוטר ממקום העבודה, דחוי על-ידי נשים שביקש להכיר ומסובך עם רשויות החוק. גורל מנוגד היה מצפה לו אילו היה מוכן לפעול כאחרים, לכופף את מצפונו ולהסתייע באמירת שקר בנסיבות המתאימות.

מאחר שדניאל החליט לדבוק רק באמירת אמת וסירב "לכוון את הראש לאפסר ולהצטרף לעדר." (64), מצא את עצמו מתעמת עם אלה שהטיבו לדעתם לבחור ממנו. ותוך פרק זמן קצר חזר למשבצת הקודמת של חייו: מתגורר בדירה שכורה באחד האיזורים העלובים ביותר של תל-אביב ומחופר בכורסה שלו, שבחיקה התנחם כרווק מופנם וביישן לפני שהכיר את איה, היא הכורסה שממנה לא נפרד גם אחרי שעבר להתגורר עם איה תחת אותה קורת גג. מאחר שהכורסה הזו מובלטת בפרקי העלילה כרהיט המסמל את התהפוכות בחייו של דניאל, ראוי להקדיש לה תשומת-לב במהלך הקריאה. אף שבד הקורדרוי של הכורסה נשחק זה מכבר ואניצי קש מבצבצים מבעדו, ושורטים את גבו, השריטות "מענגות אותו כציפורניה של מאהבת מסורה" (109). הדימוי הנשי שמייחס דניאל לכורסה מלמד שבשלב הזה, בתחילת הניסוי, הוא בטוח שיוכל להמשיך בחייו בלי איה. יהיה עליו להשלים את הניסוי, כדי להבין שאיה צדקה ממנו והאהבה, אף אם היא מושגת בצורות השקר השונות (מחמאה, חנופה, פשרות ו"עיגול פינות"), חיונית לו יותר מהאמת, אם רצונו לשמור על אנושיותו.

 בשני הרומאנים גילף עדי אבלס גיבור מתלבט זהה: גבר כבן ארבעים שמאס בחיי השגרה הבלתי-מספקים שחי עד כה. ליאיר מהרומאן המוקדם ולדניאל ברומאן "פצע" רצון דומה. אין הם שואפים להצלחות מרשימות בחברת נשים יפות ולא להישגים גדולים בעיסוקיהם, אך עז רצונם להציל את השנים הבאות מהחיים חסרי הייחוד ודלי המשמעות שחיו קודם, חיים שהיו רצופים בכניעה למוסכמות, ל"דיקטטורה של העדר." (309). שניהם מניחים, שאם יתבדלו מהעדר החברתי, יהיו חייהם מסעירים יותר, מוסריים יותר ולפיכך – גם ראויים יותר. השאיפה הזו לניקיון דעת, יודעים שניהם, תביא בוודאות לבידודם מהחברה, שאינה אוהבת את החריג והשונה, ובוודאי את זה שמאיים על חוקיה ונימוסיה.

 אף שהגיבורים דומים וגם הדילמה שלהם זהה, פיתח אבלס באופן שונה את עלילות הניסוי בשני הרומאנים. ברומאן הקודם נעזר יאיר במהלך הניסוי בג'ו, המשמש לו כחונך. ג'ו הוא טיפוס ססגוני, אמן בהעמדת פנים ובניצול השקר להשגת אהבה לעצמו הן מנשים והן מ"העדר" בכללו. הוא פנטזיור שהארץ הזו קטנה עליו. והוא זה שאוחז בידו של יאיר, המופנם-ביישן והמצטנע, ומלמד אותו איך פועל מניפולאטור וכיצד הוא מספק להמונים את מנת האשליות והכזבים שהם רעבים לה. על שאלתו של יאיר ברומאן הביכורים של עדי אבלס: "מניין התאווה החולנית לשקר לכל העולם כל הזמן?" – עונה ג'ו תשובה המסכמת את תפקידו כחונך ליאיר: "תאווה חולנית לשקר? - - - על מה אתה מדבר? בני תרבות כמוני סולדים משפת הרחוב שלך, כאן מדובר בסך-הכל בהסתגלות קיומית - - - כי מה אנחנו בסך-הכל? זן של יצורים נעלבים - - - וכדאי שתכניס לך טוב-טוב לראש, אנחנו מדברים כאן על מנגנון גאוני, חיוני מאין כמוהו, שבלעדיו לא היו החיים זורמים." (שם, עמ' 110).

 עד שפתח בניסוי שלו, לא שמע דניאל מעודו המלצה חמה על תרומת השקר לחיים, כמו זו ששמע יאיר מפי ג'ו. ויהיה עליו להגיע בעצמו למסקנה הזו במהלך הניסוי, אחרי שכל הנשים – החל באיה וכלה בנשים שפגש אחרי הפרידה ממנה – יאמרו לו אותה כל אחת בדרכה. ובגלל ההבדל הזה הרומאן "פצע" מרתק יותר מהרומאן "בשביל זה יש אהבה". אך הוא מעניין יותר גם מסיבה אחרת. ברומאן הקודם היה סיפור-המעשה עצמו דימיוני ומופרז מאוד ולכן שירת בקושי כבסיס לרובד הרעיוני-עיוני שהונח עליו. ברומאן "פצע" מתח אבלס את ההפרזה במעשיו של דניאל די הרבה, אך הקפיד שלא לחצות את קו הסבירות של סיפור ריאליסטי. ובכל פעם שהניסוי של דניאל התקרב לקו האדום, כמו בפניותיו אל נשים בעיבורה של תל-אביב בהצעה שייאותו לשכב איתו, ידע לעצור את הניסוי במועד ו"להעניש" את גיבורו על-ידי הפקדתו-הפקרתו בידי הממונים על קיום הסדר והחוק בחברה.

המספר כאנתרופולוג

עלילת הניסוי הזו מצדיקה להגדיר את הרומאן "פצע" כרומאן אידיאי, שבו סיפור-המעשה – סיפור המעלות והמורדות בזוגיות של איה ודניאל – משמש מקרה-מדגים לבירור השאלה, האם החברה האנושית היתה מצליחה להתקיים אילו הבריות היו דוברות אמת בלבד? כדי להשיב על כך בחר עדי אבלס בדמות מספר ("נראטור") המותאמת לעלילת ניסוי הנערך לא בעכברי מעבדה, אלא בבני-אדם. התכונה הבולטת ביותר של המספר הזה היא הסקרנות שהוא מגלה בניסוי ובתוצאותיו. בשקדנות של אנתרופולוג, מתעכב המספר של "פצע" על פרטים ומעניק פרשנות משלו לאירועים. נוכחותו של מספר כזה בעלילה היא, כמובן, ניכרת ביותר, כי הוא איננו מסתפק במסירת המידע על הדמויות, אלא גם מדריך את הקורא כיצד עליו לצפות בהן ובמעשיהן ולאלו תובנות עליו להגיע. למעשה מקיים "המספר" הדעתן של "פצע" קשר עם הקוראים מעל ראשם של דניאל ושל שאר הדמויות. והוא עושה זאת בשתי דרכים.

 בדרך הראשונה מבליט "המספר" של "פצע" את נוכחותו על-ידי צירוף משפט מכליל, פרי ניסיון חייו, לפני שהוא מספר על אירוע דומה בחיי הגיבורים. בדוגמא הבאה הובלט המשפט שבו סיכם "המספר" את דעתו-בקיאותו על המבטים המוחלפים בין גברים ונשים במקום העבודה, לפני שסיפר על המבטים שנעץ דניאל במעסיקה שלו במשרד:

"כל הזמן הזה ממשש דניאל בעיניו את גופה של היושבת מולו. - - - מבטים כאלה, ואף חצופים מהם, נזרקים לא אחת במהלך עבודה בין גברים ונשים, - - - אבל דניאל שהתוודע אליהם רק לאחרונה, חש שאינם שייכים לו. הוא נתקף דחף בהול להשיב למבטיו את טבעם המוכר ומחפש ביושבת מולו את דמותה המוכרת, דמות של שותפה עסקית." (106).

וגם בדוגמא הבאה מקדים "המספר" להבליט את דעתו על התועלת שמושיטים בני-אדם בנוכחותם לזוג השרוי במתח, לפני שהוא מתאר את המתח ששרר בין איה ודניאל כאשר באו להיפרד מהוריה של איה לפני נסיעתם לנופש בטוסקנה: "בני-אדם, אפילו הורים, יכולים להיות שימושיים מאוד במחיצת זוגות מתוחים. בכך חשים עתה איה ודניאל, שנשארים לבדם ולא יודעים מה לעשות בשקט המענה שרובץ ביניהם." (119).

הדרך השנייה שבה מבליט "המספר" את נוכחותו בעלילה, היא על-ידי צירוף קולם של הגיבורים לקולו. השימוש השיטתי בטכניקה של הדיבור המשולב, טכניקה שבה משולבים דבריהם של המשוחחים, ממש בלשונם, בקולו של המספר, במקום להימסר בנפרד, כדיבור ישיר שלהם. טכניקה זו מאפשרת למספר להוסיף את פירושיו לדברי הגיבורים שלו. בקטע הבא הובלטו דברי הגיבורים כדי להבדילם מקולו של המספר, המוסר בטכניקה של הדיבור המשולב את שיחתם של איה ודניאל, שיחה שקיימו אחרי המריבה שפרצה בין דניאל ואביו במטוס:

"ואיה, שלא רוצה לחולל מהומה קרוב כל-כך לטוסקנה, מסתפקת בהערה מלוחשת, אני מקווה שלפחות נפרדת ממנו כמו בן. כמו בן שנושל מירושתו, מתקן אותה דניאל, ושפתיו נוגסות במילותיו כבסעודה דשנה, דבר כזה עוד לא עלה על הצלחת שלו והטעם במפתיע מענג, כן, המנוול עוד ינשל אותי מהירושה הוא שב ואומר, ומוסיף ומתקן, אותנו, אותנו הוא ינשל, אם בכלל התכוון לתת לנו משהו. להחזיק פילגש צעירה זה עניין תובעני כשהפרנסה שלך תלויה בעסקנות מפלגתית, בייחוד אם המפלגה שלך באופוזיציה. אתה בטוח? פוערת איה זוג עיניים גדולות, לא מבהירה אם היא מתכוונת לעניין הפילגש או לסנקציות הכלכליות, ודניאל מהנהן בראשו, כן, אני בטוח, מאה אחוז בטוח, וגם הוא לא מבהיר למה בדיוק התכוון." (143-142).

באמצעות הפעלת "המספר" בשתי הדרכים האלה השיג עדי אבלס טקסט מרשים באחדותו, הכופה על הקורא לצפות בגיבורים בלי מעורבות רגשית, אלא מעמדה של צופה בניסוי, שבו הגיבורים הם חיות המעבדה האמורות לספק את המימצאים. בניגוד לסיפור רגיל, שבו מעלים המחבר את "המספר" ככל האפשר, כדי שלא יפריע להיווצרות ההזדהות הרגשית של הקורא עם צרותיהם ועם סבלם של הגיבורים, פעל עדי אבלס ב"פצע" באופן מנוגד. הוא דווקא הבליט את נוכחותו המנוכרת, הצינית-אירונית, של "המספר", וכפה בדרך זו גם על הקורא את המבט האנתרופולוגי שלו. ולכן, אף שרוב האירועים בחיי הגיבורים של הרומאן מתרחשים בין כותלי דירות או במתחמי משרדים ובתי-קפה (למעט לפרק המספר על הנופש בטוסקנה), הקורא אינו משתעמם, אלא נשאר מרותק לקולו של "המספר".

 וכאן ההזדמנות להדגיש, שהרומאן "פצע" מתבלט לטובה מבין הרבה רומאנים שתוכננו אף הם לטפל באחד מנושאי "המצב האנושי" – שהם הנושאים האוניברסאליים – אך מחבריהם לא עמדו בפיתוי ו"זיהמו" שלא לצורך את טוהר העלילה האוניברסאלית על-ידי קישורה באופן מאולץ ל"סכסוך" כדי שיוכלו לכלול בה את השקפתם הפוליטית-אקטואלית. אף שגיבורי עלילת "פצע" הינם ישראלים וכמעט כל האירועים המסופרים ברומאן מתרחשים רק בזירת הישראלית, נמנע אבלס מגלישה מיותרת כזו לנושאי "המצב הישראלי" והתרכז לאורך כל העלילה בניסוי שתיכנן לגיבורו: לבדוק את סובלנותה של החברה כלפי אחד מבניה, שהחליט לקיים בדיוק מה שחונך לעשות – לפעול בכֵנות גמורה עם הרגשתו ועם מחשבותיו ולדבר רק אמת.

הבחירה באהבה

אמנם הרומאן של עדי אבלס מתאר משבר בנישואי גיבוריו, אך אין לשייכו לרומאנים הרבים שפולטת תעשיית הספר העברי מדי שנה – רומאנים שעיסוקם ב"תמונות מחיי נישואים" או ב"סיפורים מן החיים". בפירוש הרומאן "פצע" אסור ללכת שולל אחרי הפרטים שרומאנים ממוסחרים עושים מהם מטעמים, כגון: העובדה שנישואי דניאל ואיה הגיעו לשנה האחת-עשרה, שנחשבת לאחת השנים "המסוכנות" בחייו של זוג נשוי, העובדה שדניאל נמצא "בסוף העשור הרביעי לחייו", הנחשב למועד שבו עובר גבר משבר אישי קשה, והמידע שבגיל הזה אין עדיין לזוג ילדים, ואיה הצעירה במיפר שנים מדניאל, כבר היתה אמורה להיות מוטרדת מסכנתו של הריון ראשון בגיל גבוה מדי. אף שמנתונים כאלה רוקחת הסיפורת הטריוויאלית את תבשיליה, לא להם מייחסת עלילת "פצע" את המשבר בנישואי איה ודניאל. החלטתו של דניאל לערוך ניסוי היא שגרמה למשבר בנישואיהם.

במהלך הגיחה לנופש בטוסקנה היתה לדניאל הזדמנות לסגת במועד משלבי הניסוי היותר קשים שציפו לו, אך הוא החמיץ אותה. שניהם היו שם רחוקים מההמון הסואן ומההכרח לקיים את נימוסיו של "העדר". אהבתם התחדשה במלוא עוזה בנופים שבהם התבודדו. אילו קלט אז דניאל, שקסם הכֵנות השלמה והמוחלטת שאליה הוא שואף, מתקיים רק בהיותו בחברתה, אך יתפוגג בהכרח כאשר יחזרו וישתלבו במסגרת הכוללת בני-אדם נוספים, שבה פועלים חוקיה של החברה, היה מפסיק את הניסוי כבר בהיותם שם. אך הוא היה להוט להוכיח לעצמו ש"עקרונותיו" נכונים, שחייו יהיו ראויים רק אם יתבססו על אמירת אמת, ולא סרב להזמנת לורטה ורוברטו, הזוג המקומי, להצטרף לאורגיה, אף שאיה ניסתה להניאו מכך (183).

 כה בטוח היה דניאל שיעמוד במבחן דבקותו באמת – גם כשיהיה נתון ללחץ החברתי שיופעל עליו ועל איה באורגיה, להצטרף לפורקן היצרים הפרוע של "העדר" – שלא התחשב בסירובה. ולכן, כאשר הסביר לה אחרי האירועים בטירה, בשובם מטוסקנה, בשם הקנאות שלו לאמת, שגם החלטתו להצטרף לאורגיה תואמת את "עקרונותיו", שכן "אנחנו צריכים לממש את חופש הבחירה שלנו יום-יום, שעה-שעה,,זכה ביושר לתשובתה הבאה: "אני את הבחירה שלי כבר עשיתי לפני אחת-עשרה שנים - - - ואני לא מתכוננת להעמיד את האהבה שלי בשום מבחן. ואני גם לא מתכוונת להישאר יותר מדי זמן עם מי שבודק את האהבה שלו אליי– יש לי דרכים משלי להתייסר." (197). בדברים אלה הודיעה לו שאחרי שינחתו בארץ, עליו לעזוב את הדירה. במהלך תקופת הפרידה מאיה, קיים דניאל הרבה פגישות עיוורות עם נשים אחרות, ומכולן שמע את האמיתות ששמע מפי איה. אחת מהן, אנה, אמרה לו: "החיים היו נראים הרבה יותר טוב אם היינו לומדים מהילדים שלנו וממציאים משחקים כל פעם שהמציאות עושה לנו שריר. - - - צריך לשחק יותר. אם איזה זוג מיוחם יכול לשחק באחות רחמנייה ובחולה, אז בטח יש גם איזה משחק שירגיע בעל ואישה שרוצים להרוג זה את זה. מצידי שישחקו שבץ-נא, שיקלעו חיצים למטרה, יתחרו בדפיקת שטיחים, העיקר שימצאו משהו." (268).

והוא שהבין, כי באומרה "לשחק" התכוונה להסתייעות בשקרים, השיב לה ביהירות: "נחמד להפוך את עולם למקום שקל יותר לחיות בו, אך חשוב יותר להיות אמיתיים." (269). ואילו סוזנה, עוד אלמונית שפגש במסע הזה, הגיבה על ההתנשאות שקלטה בדבריו ואמרה לו לפני שעמדו לסיים את פגישתם היחידה בלי לקבוע נוספת אחריה: "תרשה לי בבקשה לומר לך שרדיפת האמת הזאת, שאתה כל-כך גאה בה, רק חוסמת לך את הגישה אל הלב, ובלי הלב שום דבר לא אמיתי." (294).

ולכן, אף שכל פגישותיו עם הנשים הללו הסתיימו באופן דומה, הן לא היו מיותרות, כי במהלכן התעצמו געגועיו לאיה. דמותה צפה במוחו גם כשהיה במצבים אינטימיים עם אחדות מהן. כמו כן הרגיש, שקנאותו ל"עקרונותיו" והצהרותיו על דבקותו רק באמת הפכו למגוחכות יותר ויותר אפילו בעיניו במהלך הפגישות הללו. עד מהרה הרגיש, שאצלו "כאילו התחלפה המחויבות לאמת במחויבות לאהבה, והוא, בלי מחויבות כלשהי, לא אמיץ מספיק לחיות." (316).

בסיום הגיע דניאל בעצמו למסקנה, ש"הוא יותר מדי אנושי, הוא אנושי מכדי לנצח." בשלב הזה הבין, שהוא אמנם הובס במאבק על השלטת האמת בחייו, אך גילה, שהצורך הקיים בו לאהוב ולהיות נאהב חזק מהצורך שלו לדבוק באמת. הלב גבר אצלו על השכל – וספק אם יכול היה לצפות לניצחון חשוב מזה בחייו.

הסיום הזה מסביר את ההתקדמות שהפגין עדי אבלס הן מבחינה רעיונית והן מבחינה ספרותית בספרו השני בהשוואה לרומאן הקודם, שלא הסתיים בהכרעה ברורה. בסיום "פצע" ההכרעה ברורה לחלוטין: דניאל שב ל"עדר החברתי", אחרי שהחליט להחזיר לעצמו את אהבתה של איה ולהניח לניסוי שלא הצליח לעמוד במחירו. ואכן בסיום הרומאן שב דניאל בשמחה אל איה כשהוא משוכנע מתמיד, כי החיים בחברתה מצדיקים את המחיר שיידרש לשאת בו: להימנע מאמירת אמת תמיד, בכל מצב ובאוזני כולם.

מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית", שממנה הופיעו עד כה תשעה-עשר כרכים.

בפנייה לאימייל YOSEFOREN@014.NET.IL ניתן לקבל פרסום המפרט את ספרי הסדרה ואת תוכנם.

אהוד: אני מעריץ את יכולת הקריאה שלך אבל תחושתי כקורא היא שלא אתפתה לקרוא את שני הרומאנים המשעממים והשכלתניים של אבלס. האם לכך התכוונת?

 * * *

שושנה חן

אותי לא תמצאו בעיר הזאת

  "ידיעות אחרונות", המוסף "מסלול" מיום שני ט"ו בחשוון תש"ע 02.11.09

אותי לא תמצאו בברלין. ולא בכל עיר גרמנית אחרת. לא עשרים שנה וגם לא שלושים לנפילת החומה מצליחות לרגש אותי. אפילו הידיעה שתנועת התיירות מישראל תופסת את המקום השני בגלי התיירים העטים על העיר שנהרסה ונבנתה מחדש, לא גורמת לי להזמין כרטיס טיסה בלופטהנזה.

בוודאי מפני שהוריי המנוחים הגיעו לגרמניה בשיטה קצרת אחרת. אם ב"צעדת המוות" במסלול מאושוויץ לראוונסברוק ללא מטען במשקל אנושי של 35 ק"ג, ואבא בקרון משא להובלת בעלי חיים דחוס עם מאות עמיתים לגורל ישירות בקו אקספרס בן כשבוע מפולין לבוכנוולד. את טעם הביקור המשפחתי הם לא שכחו עד יומם האחרון.

כף רגלי לא תדרוך על האדמה הארורה הזאת. כמותם, הם סירבו לחזור למרות שהחזרה הזאת היתה כרוכה מבחינתם ברווח כלכלי משמעותי. אבא אפילו סירב לקבל פיצויים. אין בעולם פיצוי לילדים, אמר.

מבחינתי ברלין נותרה ארורה גם שבעים שנה אחרי, למרות שלמזלי לא עברתי על בשרי את השואה ונולדתי אחריה בארץ רחוקה ואחרת. למרות שיודעי דבר שביקרו בברלין ובערים אחרות בגרמניה טוענים, במידה רבה של צדק, שרמת ההנצחה לשואה בה נקטה גרמניה בכלל וברלין בפרט עולה על מה שאנחנו מכירים מכל עיר אחרת בעולם.

אין לי ספק שבכל צעידה ברחובות ברלין או בכל עיר גרמנית אחרת, בנסיעה באוטובוס, אפילו במונית, בשיטוט בחנויות המרהיבות, עיניי תנסינה לדוג בעיני ההולכים והשבים את התשובה הבלתי אפשרית לשאלה: ואיפה היו אבא שלך, סבא שלך, כשאימי היתה אסירה מספר 48956 באושוויץ? מה מסתתר בהיסטוריה המשפחתית הפרטית שלכם? חיבור לאס.אס? לסלקציות? למפעילי תאי הגזים?

אין לי תשובה לשאלות האלו ולאיש לא תהיה. מבחינתי הן תרחפנה באוויר, תערפלנה את יופי הבניינים והנוף, תעמעמנה את ירק הגנים והפארקים ותעכורנה את הסדר המופתי של הארץ הארורה הזאת. אורדנונג מוסט זיין (סדר צריך להיות). אנחנו מכירים.

לא אסע לברלין. למרות שההצהרה הזאת מעוררת, אין ספק, גיחוך מקיר לקיר בקרב צבא גדול ורב של שוחרי גרמניה, ישראלים ויהודים שפוקדים את אדמתה, נהנים מהאטרקציות הרבות שלה, ואף נבנים בה מעסקים רבים בלי למצמץ .

כי אצלי סיור בעיר בשכונת גרינוולד יעורר מחשבות על רציף 17 ממנו הובלו כל יהודי ברלין למחנות הריכוז. גן החיות המרהיב, ארמון שרלוטנבורג, פארק טירגרטן הירוק, הם מבחינתי שכיות חמדה ושלוש עשרה שנות היסטוריה של "ליהודים הכניסה אסורה".

יש הטוענים שחזרה של ישראלים ויהודים לגרמניה מסמלת מין סוג של ניצחון, אולי אפילו נקמה. אני לא מתחברת. אני מאמינה באמונה שלמה, שעם שהיה מסוגל לקום בהמוניו על עם אחר שלא עשה לו רעה, ולהרוג שישה מליונים מבניו בצורה האכזרית ביותר בהיסטוריה, הוא עם פגום מיסודו. נופיו אינם נופיי, שיקומו אינו שיקומי. נפילת החומה לא עמדה על ראש שמחתי. בניגוד לג'ון קנדי, "איך בין נישט קיין ברלינר", אין בי שמץ של הזדהות עם סבלה של ברלין וגרמניה, שיקומה, הישגיה ויופייה. הם אינם שלי. הצלקת שהותירו בי בני הארץ הארורה הזאת עמוקה מדי. ולכן לא אסע לברלין, גם כאשר אשאר המוהיקני האחרון שרגלו לא תדרוך על אדמת גרמניה.

שמאי גולן (גולדשטיין): בראשית השבוע שעבר קראתי את המאמר הזה של שושנה חן, וכיוון שאני מזדהה כמעט עם כל משפט ומילה שבו, בקשר ליחסי אל גרמניה החדשה, אודה לך אם תפרסמו גם במכתב העיתי, למען יקראו בו גם קוראיך הרבים.

הנני סופר עברי, ניצול השואה, שעלה לארץ ב-1947. הוריי ורבים מבני משפחתי נספו בשואה. ביצירותיי אני מרבה לכתוב על נושא זה, כן אף בספרי האחרון שראה אור לפני כשנה: "ואם אתה מוכרח לאהוב" בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.

* * *

אהוד בן עזר

מה קורה לאברך נטול-קישוי בליל נישואיו עם חוזרת-בתשובה מנוסה?

שמול-יוסל ופאני (מקודם לילך הרמוטק) מככבים ברומאן

"הנאהבים והנעימים"

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, ת"א 1985, 189 עמ'

... דיגדגתי קצת את עכוזאלאך החלקים שלו, כאחורי נערה, לאט-לאט פשקתי אותם, הרמתי יד –

ו ­–

בבת-אחת, בעזרת השם – הפלקתי לו! –

פעם, פעמיים, ושלוש – סטרתי בכל כוחי על אחוריו הלבנים, והוא צורח – "אַי1 אי-אי!" – ונבהל, אך התוצאה היתה מדהימה, כאילו שוחרר מקירבו הליצן או הנחש שבקופסת הקסמים, ונעשה לו נס – גידו הופיע נגדי, עבה ותופח, וככל שהמשכתי להכותו, "אי! אי!" – גדל אברו הדל וגם נפשקו עכוזיו בהנאה. "אי! אי!" – נעשו מעין כפפה לאצבע שלי, ואני מכוונת אותו אל פותצ'יק הרחב, שכבר היה רטוב מהטבע, המשחה וזרעו-הקודם גם יחד, ומוכן לקלוט אל תוכו את שמול-יוסל כולו על קירבו וכרעיו, ובעוד רגע אכן כבר היה בי, פועל ומוּכה, בועל ונבעל, לא גיבור גדול גם הפעם, אבל –

"אַי! אי!"

סוף-סוף ידע, לראשונה בחיי, אישה.

והזריע, כגבר.

ושכב עליי כך, כמו שהוא, קל ונערי, פיאותיו והטלית-קטן שלו על חזי, על שדיי וביטני –

ונרדם.

מסכן. היין ששתה בליל חופתו עשה גם הוא, כנראה, את שלו, ועקבות-אצבעותיי הטריות נתנו אותותיהן בישבנו.

שמול-יוסל, גבר שלי, הצלחתי איפה שנכשלו דינה-רוֹחְל ולילית שטוחת-החזה גם יחד!

סלח לי שהכיתי אותך!

למוחרת בבוקר שאלוני פרומה ושפרה: "היתה הזרעה?" ועניתי: "אַי! אי! – פעמיים! – " ואמרו "ברוך השם. סגולה שייוולד בן זכר!"

מיום שאיבד שמול-יוסל בתוליו, אמנם לא היה יכול לשבת במשך כמה ימים, אך נזדקפה קומתו, ודומה כי השמועה עשתה לה כנפיים גם בקרב חבריו ואוהביו, והחלו מכבדים אותו לא רק כבחור העילוי, המוסמך, הבקיא והחריף, אלא גם כגבר ובעל-בעמיו. ידעתי שהוא אסיר-תודה לי על שמחיתי ממנו את כתם לֶמָלֶה-שוֹפְכָן של דינה-רוֹחְל המרשעת, וגם אביו ואימו האירו אליי פניהם, עתה, שמילאתי אחר התקוות שתלו בי.

(שם, עמ' 181-182)

הערה: המעשה אירע באחת משכונות ירושלים החרדיות ולא בקריית צאנז.

* * *

אלישע פורת

ספר חדש, מרתק, מלא עניין, מעלה נשכחות ומציג תובנות חדשות 

עמוס כרמל, אלוף הניצחון אסף שמחוני, מחקר צילה רוזנבליט, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 389 עמודים, עם פתח דבר והקדמה ועם מפתחות ותמונות. תל אביב 2009.

בימים אלה יצא לאור ספר חדש בתחום הביוגרפיה של מצביאי צה"ל. "אלוף הניצחון", מאת עמוס כרמל, על סיפור חייו הקצרים והדחוסים של האלוף אסף שמחוני. הספר יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד. מחקר צילה רוזנבליט, יוזם הספר יואב שמחוני. "אהוב נפשי," ספד לו דוד בן גוריון, ראש הממשלה ואוהבו הגדול, "אסף שמחוני, אלוף הניצחון." 

עמוס כרמל, המוכר היטב לקוראי 'המגילה הלילית המעופפת' של אהוד בן עזר, כמו גם לקוראי 'ידיעות אחרונות', מחייה את דמותו הכריזמטית של אחד מגדולי מפקדי הפלמ"ח וצה"ל, ומוליך את הקוראים מילדות בהירה ומלאת הבטחות בעמק יזרעאל, דרך חיים של נתינה מתמדת עד לאסון של מותו המוקדם. האיש אסף שמחוני נבנה ממש לנגד עיני הקורא, שלב אחר שלב, בפרשת חיים ייחודית ויחידאית, אך גם טיפוסית ואופיינית לבני דורו.

 עמוס כרמל אינו מסתפק בהבאת תולדות חייו של אסף שמחוני, אלא מרחיב ומעמיק את הרקע לפועלו, מציין את הדמויות החשובות בחייו ומעביר כבפנוראמה צבעונית את קורות היישוב והארץ. הקורא יוצא מועשר בבלי משים, תוך שהוא לומד על הדמויות המרכזיות של הזמן, מפקדי הפלמ"ח וצה"ל, אישים מרכזיים בתנועת הפועלים ושבט שמחוני המורחב ושלוחותיו.

 בחלקו האחרון של הספר מנסה עמוס כרמל לפענח את חידת מותו המוקדם של שמחוני, באסון התרסקות מטוסו, ומעלה את השתלשלות ימיו האחרונים בסיפור דרמאטי מעניין ומבהיר. אני, שהייתי נער על סף גיוס לצבא, ולא זכרתי לאשורה את השתלשלות הדברים, מצאתי עניין רב בספר. הנער הארצישראלי מקיבוץ תל יוסף שבה את ליבי. על פי הספר נתרכזו באסף שמחוני כל אותן תכונות תרומיות של דור "מגש הכסף", שכולנו חייבים להם כה הרבה.

 הספר כולל גם תמונות רבות מחייו וממשפחתו של אסף שמחוני. מילדותו המאירה בקיבוץ ועד למיסדר הניצחון בשרם א-שייך בתום מלחמת קדש. למתעניינים יש גם מנגנון הערות מדוקדק ומפתחות. מומלץ בחום! 

 * * *

יוסי גמזו

כְּמוֹ אָדָם הַמִּתְאַפֵּק שֶלֹּא לִבְכּוֹת

כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו

וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו

מִכְתָּב עֲלֵי גַּן מִתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן...

(ר' שלמה איבּן גבּירול)

כְּמוֹ אָדָם הַמִּתְאַפֵּק שֶלֹּא לִבְכּוֹת

בְּעֵינַיִם יְבֵשוֹת כִּצְהוֹב הַקַּיִץ

בְּכִבְרַת אַדְמַת-הָרִיב הַזֹּאת הָעֲשֵנָה מִזַּעַם

וּזְרוּעַת קְבָרִים רַבִּים מִסְּפֹר וּסְפֹד,

כְּמוֹ אָדָם שֶמִּדֵּי יוֹם מַרְבֶּה לִפְקֹד

כָּל אוֹתָם בָּתֵי-עָלְמִין שֶבְּלִבּוֹ, עַד פְּרֹץ הָרַעַם

הַמַּבְקִיעַ אֶת סְכָרָיו וְהַמַּכְרִיע עַל בִּרְכַּיִם

אֶת בַּצֹּרֶת דִּמְעוֹתָיו הַחֲנוּקוֹת –

כָּךְ מַמָּש פּוֹרֵץ מִשֶּבֶר-הֶעָנָן

הַקָּתַרְזִיס שֶנִּכְלָא בִּשְמֵי הַתְּכֵלֶת

וּמַגִּיר אֶת שֶזְּמַן רָב הֻדְחַק בּוֹ פְּנִימָה

וְהוֹמֵם בּוֹ, בַּצּוֹפֶה, אֶת כָּל חוּשָיו

כְּמוֹ בַּיֶּלֶד הַנּוֹכָח לְתִמְהוֹנָן

שֶל עֵינָיו שֶגַּם גְּדוֹלִים בּוֹכִים כְּמוֹ יֶלֶד

רַק שֶאֵין לָהֶם, שֶלֹּא כְּמוֹ לַקְּטַנִּים, יָדָהּ שֶל אִמָּא

שֶתִּמְחֵן בְּמִמְחָטוֹת שֶל נֹחַם-שָוְא.

וּמַמָּש כְּמוֹ שֶשִּׂיאָיו שֶל הַמַּכְאוֹב

מְזִינִים אֶת הַשִּירָה בְּמִסְתּוֹרֶיהָ

שֶל אַלְכִּימְיָה הַהוֹפֶכֶת אֶת הַסֵּבֶל

לְיִפְעָה, כְּמוֹ הַשּוֹשָן מִתּוֹךְ הַבֹּץ –

כָּךְ הַגֶּשֶם מַעֲלֶה חַיִּים מֵאוֹב

עֲפָרָם שֶל מַחְשַכֶּיהָ וּקְבָרֶיהָ

שֶל הָאָרֶץ הַפְּצוּעָה הַזֹּאת וּמִצְּחִיחוּת וָאֵבֶל

הוּא כּוֹפֶה עַל הַשָּׂדוֹת פִּתְאֹם לִרְבֹּץ

עֲטוּיִים בְּיַרְקוּתָהּ שֶל הַצְּמִיחָה

הַסּוֹמֶרֶת כִּרְמָחִים אֶת נְבָטֶיהָ

וְתוֹפַחַת כְּאִשָּה הָרָה שֶמֵּי-שָפִיר אוֹצְרִים בָּהּ

אֶת הֻלֶּדֶת עֻבָּרוֹ שֶל הֶעָתִיד

וּמוֹלִיד שִיר-הַשִּירִים מִתּוֹךְ אֵיכָה

וּמַזְכִּיר לָהּ, לַבְּרִיאָה, כִּי דִמְעוֹתֶיהָ

הֵן שִירָה – וְכָל שִירָה, גַם אִם כּוֹפְרִים גְּמוּרִים בּוֹצְרִים בָּהּ

אֶת עָרְלַת כַּרְמָם, הִיא מִין

תְּפִלָּה דָתִית...

 * * *

דורון גיסין

האפשר שלא להיות נרגן [grumpy]?

להבנתי נרגנות היא תכונה נרכשת. אינך נולד כזה. אך אתה הופך נרגן אגב אורחא, ומבלי ששמת לב לכך אתה משתכשך במי המדמנה של הנרגנות וגם נהנה מכך. נדרשים רק כמה תנאים בסיסיים, והופ אתה בפנים.

ראשית עליך להיוולד למשפחה ממוצא הונגרי. שים לב שגנים זרים לא יהיו דומיננטיים ויקלקלו את הפסימיות המובנית באופי ההונגרי. מאחר שאתה הונגרי ופסימי, הוסף לנוסחה קורט מהירות חימה וסלידה מטיפשות. כשברשותך כל הצידה הזו צוק פנימה עוד כמה מרכיבים כמו – חוש בקורת מפותח, כושר ניתוח חד ולשון צינית מושחזת והרי לך נרגן בהתהוות. אההה, עיקר שכחתי. קהל שומעים או קוראים שבויים לטיפוח אגו.

כעת שא עיניך וראה מה נפלא העולם סביב. כל כולו הוכחה ניצחת לצדקת דרכך. טיפשים פזורים בדרכך כאבני חצץ וכל מה שנדרש הוא בעיטה הגונה ואתה בא לסיפוקך. כך אתה גם מפגין את עליונותך ומלטף לעצמך את האגו, איזו תחושה נפלאה.

חום יולי אוגוסט – נכון שהופך לבלתי נסבל?

הלחות והזיעה הניגרת, תחושת הדביקות והריח – הו הריח, לא שלך, של אחרים שמכוונים לפגוע בך אישית. מה, אתם מפחדים מדאודורנט ומים, ולמה דווקא אני צריך לסבול את סרחונכם?

לראות את עמישראל נוהג בדרכים? מי נתן לכם רשיון נהיגה.

בכל הרחובות הסמוכים לביתך משוטטים זומבים מסוממים מחזיקים מטאטא ומציגים כאילו הם מנקים את הרחוב. למה ברחוב שבו אני גר אף פעם לא ראיתי אותם.

ומרוקני הפחים, למה הם מפריעים את שנתי וגם מפזרים זבל בכוונה לבדוק את סף ההתרגזות שלי.

פשיטת הקומנדו עם כלי המשחית שלהם הופכת יום טיפול בגן הציבורי למפגע מחריש אוזניים – לכל הרוחות! תנו לחיות בשקט.

מתוך תחושה של סלידה אמיתית אתה חדל לצפות בשידורי החדשות והאקטואליה בערוצי הטמבלוויזיה, ומשכנע את עצמך שכל צפייה בסרט מדרגה ג' עדיפה על מה שמשודר בערוצים האלה. אך כאן אתה חצוי בתחושותיך מאחר שאם לא תצפה בתנובת האשפתות המוגשת לך בציפוי ממלכתי, איך תוכל להזין את תחושת העליונות הנרגנת שלך ולחוש שוב שהנה ההוכחה לנרגנות המוצדקת שלך.

הו – הרי אלוהים, שאינך מכיר בקיומו, הוא דווקא אוהב מטומטמים. שהרי אם לא כך – לא היה בורא כל כך הרבה מהם.

דחיפה נוספת להוכחת צדקת הדרך היא מקבץ האירועים ששטפו אותנו בעת האחרונה. החל ממשפטו הזנוח-תקשורתית של המניאק הנשיאותי, שבכוונת מכוון נעלם ונאלם מסדר היום. המשך ב"הצלחה" המהממת של משטרת ישראל, שלקח לה י"ב שנים לעלות על עקבותיו של ה"חמאסניק" היהודי. חבל שלא חיכו עוד שנה והיה אפשר לחגוג בר-מצווה כהלכתה. המשך בכותרות הענק על מאפיה קווקאזית אלימה – שהתבררה בסופה כתאוות נקם ובצע כסף של סוציופט מתוסכל ולא מתוחכם במיוחד, תוך שבדרך הולכים ומשתכחים הקורבנות. חזור אל אליל תקשורת זניח שהשתן שעלה לראשו, סירב להתנקז, וסופו ב"חוט מאריך" קצר וקטלני. עבור אל החיילים האלמונים המאיישים את מסגרות השלטון, ששכרם הנמוך והמושהה גורם להם לשרת את הציבור בהתלהבות ויעילות יתר.

ו"פני האומה" –מנהיגינו מכל קצוות הקשת הפוליטית, המקפידים על טוהר המידות, וידם חוזרת אחור כנשוכת נחש כשהם מתקרבים אל הקופה הציבורית. שלא תבינו לא נכון את הכוונה, אין אנו שונים מעמים אחרים. גם במדינות אחרות קיימות אותן מגמות ואותה התנהלות נואלת. אך תמיד קרוב אדם אצל עצמו. על זאת אמרה סבתי אסתר לאבי אברהם כשבאו להתלונן עליו בפניה, מששמעה את אשר עולל בנה פרצה בבכי וקוננה על מר גורלה. אך אבי הנער ניסה לרצותה ואמר לה – "האינך רואה כמה זה משעשע?" ענתה לו סבתא – "אם לא היה זה הטיפש שלי –גם אני הייתי צוחקת!"

בברכת נרגנות מאושרת, עד שניפגש שנית.

* * *

יוסי אחימאיר

הקשר בין שרה אהרנסון והרוויזיוניסטים

אהוד שלום,

כולי פליאה על דברי אייל זמיר, ותגובתך שלך [גיליון 489], בנושא הקשר בין שרה אהרנסון והרוויזיוניסטים.

ראשית, מדוע לכנות בעיתונך המקוון את האצ"ל ולח"י – "טרור"? והרי שתי המחתרות היו אירגונים של לוחמי חרות עבריים, אידיאליסטיים, ששמו להם למטרה – וגם הצליחו – להביא לגירוש הכובש הזר, הבריטים, מן הארץ.

טרור זוהי מלה היאה לאירגונים הפלשתיניים, שאינם לוחמי חרות, אלא צמאי דם יהודי וישראלי וכל חפצם להביא לחיסול מדינת ישראל באלימות חסרת מעצור.

ובאשר לניל"י ולשרה אהרנסון: היה זה אבי המנוח, ד"ר אב"א אחימאיר, אבי הציונות המהפכנית, שהעלה על נס ראשון את גבורת ניל"י ואנשיה. זכורה במיוחד קריאתו לאמץ את המופת שלהם, בעלייה לקבר תרומפלדור דווקא, ביום תל-חי תרצ"ג.

עוד קודם לכן, כשייסד ב-1930 את אירגון המחתרת האנטי-בריטי הראשון, הוא הציע לקרוא לו "אגודת ש. א." – לאמור, שרה אהרונסון. אלא שנתקבלה דעת אצ"ג – "ברית הבריונים". בריונים במובן של לוחמים, מגיני הבירה.

ניל"י אמנם נאבקה כדי לסייע לכיבוש הארץ על-ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה, ואילו "ברית הבריונים" היתה ראשונה להפגין נגד המנדט הבריטי – אבל המטרה היתה דומה: מאבק נגד כובשים זרים של מולדתנו ההיסטורית, תוך נכונות להקרבה אישית, למאסר, למוות.

כדאי לקוראים לקרוא את שורת מאמריו של אב"א אחימאיר על ניל"י וגיבוריה בכרך כתביו הנושא את הכותרת: "ברית הבריונים".

ממשיכיה של "ברית הבריונים" היו האצ"ל ולח"י, ומכאן כבר אפשר למשוך חוט מחבר בינם לבין ניל"י.

להגיד על שרה שהיתה, בעיני הרוויזיוניסטים – "יבוא לשם איזון" – אין שטות מוחלטת מזו. אנשי ז'בוטינסקי ואבי בראשם (ואולי לא כולם) אימצו אל לבם את ניל"י – והפיצו את מופתם של שרה, אהרון, אבשלום, יוסף ואחרים עוד לפני שקמו גיבורים או גיבורות למחנה השמאל.

אהוד: אני גדלתי במושבה גדולה שבה חוגי ה"ימין", "האזרחים", יחד עם השמאל – קיימו את המסגרת החשובה, החזקה והמחייבת ביותר – של ארגון ההגנה, ואילו אנשי אצ"ל ולח"י היו מחוץ לגדר, כונו "פורשים" וטרוריסטים, ועד היום אני זוכר את רעש הפצצה שזרקו אנשי אצ"ל בלילה לקבינט של ראש העיר יוסף ספיר, במורד רחוב פיק"א, שבו גרנו – משום שספיר, שהיה איש אמיץ –התנגד לכך שהם יערכו "מגבית חירום", שהיתה מעין צורה של סחיטה או שוד אלים של האיכרים בפתח בתיהם. נדמה לי שהתלונה על כך הגיעה מהאיכר משה דנקנר, שבני משפחת דנקנר בימינו הם צאצאיו. לימים קיבלו או לקחו בכוח יוצאי אצ"ל ולח"י ריהביליטאציה ציבורית והיסטורית ומעמדם הושווה לזה של ההגנה, תחת הכותרת הכללית והמטעה "המחתרות". כשאתה עובר כיום ברחובות פתח תקווה נדמה לך שמעולם לא היה קיים ארגון ההגנה אלא כל שלטי הזיכרון הם של אצ"ל, וכך גם במקומות אחרים בארץ, וזה מלמד משהו על ההבדל בין אצ"ל להגנה.

אני גם לא בטוח שרק בזכות הרוויזיוניסטים נתגלתה מורשתה של שרה אהרנסון. הלא י. יערי-פולסקין כתב ספרים רבים על פרשת ניל"י וכמובן גם עליה, ואני לא חושב שהוא היה רוויזיוניסט. "בגן המחשבות" של אלכסנדר אהרנסון היה בשנות ה-30 רב-המכר האירוטי של נוער המושבות ולא המצאה רוויזיוניסטית. גם "בני בנימין", ודודי ברוך בשורותיהם, שהעריצו את משפחת אהרנסון, לא היה בהם שמץ של רוויזיוניזם. כך שכשאני מצרף את זווית הראייה ההיסטורית שלי לתמונה הכללית, אני, כמוך, נאמן למורשת שלי.

אני עד היום סבור שאצ"ל ולח"י הזיקו למאבק של "היישוב המאורגן" בבריטים ובערבים, וכי מזלנו הוא שבן גוריון התגבר על האצ"ל בפרשת "אלטלנה" וגיוסם לצה"ל, כשם שגם פירק את מטה הפלמ"ח ויסד את הממלכתיות הישראלית, אחרת היינו כמו לבנון. כזכור לך, אחרי שפירסמתי מאמר ב"הארץ" ברוח זו [באותה תקופה עדיין הייתי "פרסונה גרטה" בעיתון], החרים ה"בוס" שלך אז, ראש הממשלה יצחק שמיר, את טקס חלוקת פרסי ראש הממשלה על שם לוי אשכול ז"ל שבה דיברתי בשם הזוכים, וגם לא חתם על תעודת הפרס שלי, ומשלא שמנו לב לכך (נתן זך כתב שמי זה בכלל אהוד בן עזר שזכה בכבוד שיצחק שמיר לא יחתום לו!?) – דאג מישהו מעוזריו של שמיר להדליף את הסיפור לתקשורת. וזה שעכשיו כולנו ידידים טובים רק מראה שעיני כולנו היו מלכתחילה נשואות לטובתה של ישראל.

 * * *

דניה עמיחי-מיכלין

הגעגועים של אהוד בן עזר

פורסם לראשונה ב"שער למתחיל" מיום 3 בנובמבר 2009

לאחרונה יצא לאור ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים". אהוד בן עזר (רַאבּ), ממשפחת מייסדי פתח תקווה, אוחז בעט זה למעלה מארבעים [חמישים] שנה – כסופר, משורר, ביוגרף ועורך.

אהוד בן עזר נולד בפתח תקווה בשנת 1936, שירת בנח"ל והיה מראשוני קיבוץ עין-גדי. למד באוניברסיטה העברית בירושלים, ובגיל צעיר החל לכתוב מאמרים, שירים ובעיקר מכתבים למערכות העיתונים [הפרט האחרון אינו מדוייק ביותר. – אב"ע]. הספר הראשון שלו,"המחצבה", יצא לאור בשנת 1963, ומאז יצאו לאור למעלה מארבעים ספרים פרי עטו: ספרים למבוגרים, לילדים וספרי ביוגרפיה, שאותם כתב על אנשים הקרובים אליו, כמו סבו יהודה ראב, דודתו המשוררת אסתר ראב, וידידו הקרוב הסופר-הצייר נחום גוטמן; אבל גם על אחרים כמו משה דיין, אברהם שפירא, ועוד. כן כתב מאות מאמרי ביקורות, ראיונות ומחקרים בתחום הספרות והפובליציסטיקה.

זה כחמש שנים מוציא לאור בן עזר עיתון אינטרנטי ושמו "חדשות בן עזר", שאותו מקבלים המנויים פעמיים בשבוע בדואר אלקטרוני. הוא עורך פגישות עם תלמידים מכל הגילים ומשמש סופר אורח בבתי-ספר. בן עזר גר בתל אביב, נשוי ליהודית ואב לבן.

ספרו האחרון, "ספר הגעגועים", מספר את סיפורם של שלושה נערים, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, היוצאים לבלות יום שדה באחוזה חקלאית הנמצאת בלב פרדסים של מושבה ותיקה. לקראת סוף הספר מתוודה בן עזר ואומר: "יום-השדה הוא 'סיפור מסגרת' אשר באמצעותו רציתי לספר על עולם הילדות שלי."

פתח-תקוואי

פגשתי את בן עזר בבית שבתל-אביב, ו"שטנו על קליפת אבטיח" (שם ספר שלו) למעלה ממאה שנים אחורה.

דניה: משפחתך היא ממייסדות פתח-תקווה. ספר לי עליה.

אהוד: "המשפחה עלתה ארצה בשנת 1875, בהשפעת יהושע שטמפפר (בן דודו של סבי) שעלה ברגל לארץ ישראל בשנת 1869. באותה שנה קיבלו היהודים בהונגריה זכויות אזרחיות. חלק מהם החלו בתהליך של התבוללות, אבל היו שלא רצו לחיות חיי גלות אלא להגשים את הלאומיות. [כלומר, היהודית – בהשפעת הלאומיות ההונגרית. – אב"ע]. ביניהם היו שטמפפר, סבי יהודה ראב ובני משפחותיהם. זה היה הגרעין שממנו נוסדה פתח-תקווה.

"סבי עלה לארץ בגיל עשרים [שמונה-עשרה לערך. אב"ע] עם אביו לאזאר, אליעזר ראב, שעל שמו אנחנו נקראים בן עזר, ועם כמה מאחיו. [שתי אחיות ואח. – אב"ע]. הם עלו לירושלים אבל חיפשו אדמה למושבה. הדתיים [היותר קיצונים, תקיפי ה"חלוקה". – אב"ע] התנגדו, ורצו שישקיעו את הכסף בישיבות ולא באדמות, וישאירו את עבודת האדמה לערבים. כך החלה לצמוח פרשת פתח-תקווה, ואנו גאים על המוצא המשפחתי שלנו וחיים את ההיסטוריה. הם היו בעיניי ראשית העלייה הראשונה, כי עלו ארצה להקים מושבה.

"אבי [בנימין] כתב מפי סבי [יהודה] על התלם הראשון שחרש [יהודה] באדמת פתח-תקווה, ודודתי המשוררת אסתר ראב הציבה זכר לחיי פתח-תקווה, וכך גם אני. מצד אחד אמרו שאני אהיה הסופר וההיסטוריון של המשפחה; מצד שני אמרו שזה לא מקצוע, ורצו שאלמד משהו מעשי. זה הגורל של הגיבור בספר שלי.

"אני פחדתי מן החקלאות, כי היא נראתה לי הדבר הכי לא בטוח עלי אדמות, ורציתי להגשים את עצמי בכתיבה. חשבתי שמוטב שתולדות המשפחה יהיו בספר, מאשר יהיה לי עוד פרדס, שממילא לא היה לי."

דניה: ספר לי על היחסים שלך עם דודתך, המשוררת אסתר ראב.

אהוד: "לא היו לה ילדים משלה, והיא התייחסה אליי כאל בנה, ואני גדלתי מתוך ידיעה שיש לי דודה משוררת. היתה לה תקופת שתיקה ארוכה, ואני, כיתר בני גילי, הייתי בצל של אלתרמן. לא הערכתי כל כך את שירתה, כי כתבה בלי חריזה, ואנחנו היינו רגילים לחרוזים של אלתרמן. אבל אני הייתי זה שטיפל בכל כתביה והביא אותם לדפוס עוד בחייה [ובעיקר לאחר מותה. – אב"ע]. שיריה החלו שוב לצאת לאור, והיא חזרה לכתיבה. אחרי מותה הוצאתי את כל הפרוזה שלה ואת כל שיריה וכתבתי את הביוגראפיה שלה, "ימים של לענה ודבש".

"היחס שלה אליי היה דו-ערכי. לא כל כך מצא חן בעיניה שיהיה עוד סופר או משורר במשפחה. היא חשבה שמספיקה משוררת אחת. כאשר התחלתי לכתוב והבאתי אליה את שירי האהבה שכתבתי, היא פסלה אותם, ובצדק, כי הם היו בוסר. אבל גם כשיצא ספרי 'המחצבה', היא עוד אמרה שהיא מקווה שייצא ממני משהו, שאפתח איזה עסק או חנות גדולה ואתפרנס. אבל בערוב ימיה היא נשענה עליי, ואני הקדשתי לה יותר תשומת לב מאשר הקדשתי להוריי. היא וסבי היו אנשי רוח, ואני כתבתי עליהם, בעיקר עליה. יש לי תיק חומר ותקליטור עם כל הארכיון שלה מוקלד, חומר לכל חוקר."

דניה: היא נחשבת למשוררת טובה?

אהוד: "כן, כיום היא כבשה את מקומה כאחת מאבות השירה העברית."

דניה: בזכותך?

אהוד: "[לא]. אני רק חשפתי אותה, לא ניתחתי את שיריה ולא נתתי להם הערכה, רק הבאתי את החומר לידיעת החוקרים והקוראים. אני את תפקידי סיימתי, ועכשיו הכול הולך מעצמו, וכבר כותבים עליה עבודות ועושיה עליה ימי עיון."

דניה: ממתי ידעת שאתה רוצה להיות סופר?

אהוד: "המדריך בצופים [מוסה, משה רפאלי ז"ל] אמר לי, שאני סובל מרגשי נחיתות; אני לא רוקד עם הבנות, ועליי להצטיין במשהו, כדי שיעריכו אותי. אהבתי מאוד לקרוא וכתבתי חיבורים יפים, אז התחלתי לכתוב את הפליטונים של השיכבה בתנועת הנוער [שבט צופי "הדר" במושבה], ואת העיתונים ההיתוליים, והייתי קורא אותם לחברים.

"ראיתי שהכתיבה היא כוח; כולם עושים ואני מתאר, וזה מה שנשאר. זה לא עזר לי. למדתי אומנם לכתוב, אבל לא כישפתי את הבנות. הכתיבה שלי היתה שונה [זה כבר במועד מאוחר יותר. – אב"ע] מכל מה שבני גילי כתבו. הם כתבו נוסח קפקא ועגנון, ואני התחלתי עם רומן נטורליסטי – 'המחצבה', שהיה אז די מהפכני לגבי הדור שלי."

"המחצבה"

[הרומאן נכתב בשלהי 1961 ויצא לאור בראשית 1963]

דניה: "המחצבה" מספר על עיירת עולים; אתה היית מדריך ביישובי עולים. ספר לי על התקופה הזו.

אהוד: "כשהייתי סטודנט בירושלים [בשנים 1959-1966], היה עליי לפרנס את עצמי, ועבדתי מטעם המחלקה להנחלת הלשון. [ד"ר שלמה קודש וד"ר מראני, אבא של דן עומר. – אב"ע]. לימדתי עברית ביישובי הפרוזדור, באשתאול ובקריית-יערים, אבל בעיקר במעוז-ציון. תחילה הייתי מורה ואחר כך ניהלתי [אחרי ברוך עובדיה] מרכז של שלוש כיתות. כך גם התפרנסנו וגם למדנו את ההווי המיוחד של העולם החדשים.

"בעקבות החוויות שלי במעוז-ציון כתבתי את "המחצבה".

"באותה תקופה החל לצאת לאור השבועון 'למתחיל', והעורכת שלו, רחל ענבר ז"ל, עודדה אותנו לכתוב. כתבנו סיפורים על הווי העולים שעבדנו איתם, והסיפורים התפרסמו בעיתון.

"העיתון היה מגיע ליישובים האלה, ולא פעם לימדתי את התלמידים [המבוגרים ממני] סיפור שכתבתי בהשפעתם. גם הגיבורים הראשונים של 'המחצבה' התחילו להתפרסם בעיתון 'למתחיל', בסיפורים מנוקדים. אלה היו טיוטות ראשונות של הגיבורים בהווי של 'המחצבה'. (שניים מהסיפורים הקצרים האלה תוכלו למצוא בגיליון זה, בעמוד 10).

"עד היום אני זוכר את דפוס סלומון, שם היו מדפיסים את העיתון. זה היה דפוס עתיק, ובאותה תקופה לא היו עדיין מכונות להדפסה של טקסט מנוקד. היו מסדרים את כל העיתון בעבודת יד. כל אות מנוקדת היו מוציאים בפינצטה מתיבה גדולה, ובונים סדר, ואחרי ההדפסה היו מפזרים וממיינים מחדש, כדי לבנות עמוד חדש. לולא הייתי מלמד עולים חדשים, לא הייתי כותב את הספר הזה."

דניה: ספר לי על היחסים שלך עם נחום גוטמן.

אהוד: "דודתי אסתר היתה מיודדת איתו, וגם הוריי, ואני, כשאר בני גילי, גיליתי אותו בסיפורים הנפלאים שלו, שהופיעו בהמשכים בכרכים של "דבר לילדים". קיבלתי מדודתי את ספר הסיפורים של ביאליק "ויהי היום", עם האיורים של גוטמן, וגדלתי עליו.

הוא היה איש מקסים, ואהבתי אותו מאוד. אחת ההרצאות הכי פופולאריות שלי היא על נחום גוטמן, בליווי שני סרטים עליו. הוא האבא של ספרות הילדים, כי ממנו למדנו, כמו שהוא היה אומר – לצייר במילים, לא מליצות גבוהות ולא עברית גבוהה, אלא לראות מה שאתה מצייר או לתאר מה שאתה מצייר."

דניה: "ספר הגעגועים" נכתב בעקבות ספר שלך לבני הנעורים, ששמו "לשוט בקליפת אבטיח", שיצא לאור בשנת 1987. האם "ספר הגעגועים" הוא תירוץ לחזור לימי הילדות? ומה פירוש השם "לשוט בקליפת אבטיח"?

אהוד: "הספר הראשון היה ממש ספר לילדים בסיגנון הגוטמני, שאני אוהב, והיו לו פחות יומרות להקיף תקופה או להתייחס לעוד פרקים בהווה, והוא גם נשכח. החלטתי לכתוב אותו שוב, והפעם גם למתבגרים ולבוגרים, והכנסתי קטעים שלא היה אפשר להכניס בספר לילדים. השם של הספר, "לשוט בקליפת אבטיח", קשור לסיפור הוויי מראשית פתח-תקווה: שלחו שליח לפינסק ולביאליסטוק, כדי להביא עולים חדשים, חובבי ציון. השליח סיפר להם כמה טוב בארץ ישראל, והביא דוגמה: אחרי שאוכלים את האבטיח מנצלים את הקליפה לשיט, שטים בחצי קליפה שלו כמו באיזו בוצית, ושולים דגים."

האחוזה

דניה: עכשיו ספר לי על האחוזה, שבה מתרחש הסיפור.

אהוד: "האחוזה גם היא קשורה למשפחתנו. דודי, ברוך בן עזר, היה מומחה לפרדסים ועוזרו של אהרון אהרנסון במלחמה בארבה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. דודי ניהל את תחנת הניסיונות החקלאית בעתלית, לא כאיש מדע אלא כמנהל חקלאי של כל האחוזה של אהרונסון. הוא היה אוטודידאקט, שלמד חקלאות כל ימיו.

"יהודי ציוני עשיר ששמו משה גרידינגר, שהתגורר באנגליה, קנה בארץ אדמה ורצה לבנות עליה אחוזה. כשחיפש מישהו שינהל אותה, אמרו לו [אמר יצחק רוקח. – אב"ע] שיש רק בן אדם אחד שיכול לעשות זאת – ברוך ראב מפתח-תקווה, שהוא גם מומחה וגם אדם ישר. הוא שלח להביא אותו ללונדון. ודודי קיבל את ההצעה בתנאי אחד: שהכול ייעשה על פי הבנתו והחלטתו, ושהוא לא יצטרך להתעסק בענייני כספים.

"גרידינגר לא הסכים לתנאים אלה [לתנאי הראשון, בעיקר. – אב"ע], ודודי חזר ארצה. אבל כעבור זמן קצר התקשר איתו גרידינגר שוב ונתן לו את המנדאט לבנות. דודי בנה אחוזה למופת, ובה רפת ואורווה ומחרשות וטרקטורים ורשת של מסילות לקרוניות ברזל בין הפרדסים לבית-האריזה.

"אחרי עשר שנים ביקש להתפטר, כי הכול כבר התנהל למישרין ואפשר כבר להסתדר בלעדיו, מה גם שהוא קיבל משכורת גבוהה. מישהו אחר קיבל את הניהול, אבל בשנת 1944 ביקשו מאבי [בנימין, אחיו הצעיר של ברוך] לנהל את האחוזה, ואנחנו עברנו לקלמניה וגרנו שם שלוש שנים.

"לפני קום המדינה החליט גרידינגר שאין עתיד לאחוזה הבנוייה על עבודה ערבית, והחליט לחסל את המשק. מכרו את הקרקע לבית ברל, ואנחנו חזרנו לפתח-תקווה. אבל יש לי תמיד הרגשת קירבה למקום."

דניה: ספר לי על העיתון האינטרנטי שלך; איך הוא נולד?

אהוד: "הוצאת ספרים [אסטרולוג] העבירה אליי ספרים שלי, שלא נמכרו ['חנות הבשר שלי'], ואני פירסמתי במוסף 'ספרים' [של 'הארץ'], שכל מי שישלח לי במייל את כתובת והדואר שלו, יקבל ספר חינם. הגיעו אליי בערך 200 פניות, ואני שמרתי את המיילים, כי הבנתי שהם קהל תפוצה. שלחתי להם מאמרים חשובים או יומנים [שלי], ואז החלטתי למסד את זה. במשך הזמן גדל מיספר הפונים והיום עבר את האלפיים. יש לי אוצרות של חומר שאני משווק במנות קטנות, פעמיים בשבוע. זה לא אתר, זו ממש הוצאת ספרים, והכול חינם. אני יושב כאן ליד המחשב וכאילו אני על שפת נחל, כל הזמן זורם וזורם [חומר באי-מיילים].

"זו לשכת מודיעין ענקית. המון חומר מתגלה לאנשים, וחלק מהקהל הוא דור שלישי של המושבות הוותיקות, לכן אני חושב שלעיתון שלי יש גם ערך היסטורי. הוא מתעד דברים רבים והוא מתועד במקומות רבים.

"בראשית המאה [הקודמת] הוציא לאור ברנר בלונדון את 'המעורר', כשהוא עושה הכול בעצמו, מהכתיבה ועד הסְדר ומשלוח העיתון לכל קצות אירופה או אמריקה. אני עושה את זה באפס מחיר. מכמה נקישות מקלדת אני שולח הרבה קבצים, שכל אחד יש בו בין מאתיים לשלוש מאות כתובות. יש לי כבר קהל כותבים קבוע, ביניהם משוררים, סופרים, פרשנים וחוקרים; למשל יוסי גמזו, גיא בכור [לצערי הפסיק להרשות את השימוש במאמריו אבל 'חדשות בן עזר' מסתדר גם בלעדיו. – אב"ע], אליהו הכהן ועוד, ותמיד יש הפתעות."

דניה: את "ספר הגעגועים" חותם אהוד כך:

"אני מתגעגע לשלום שלא היה. אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר געגועיי כתיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

* * *

שני סיפורים מאת אהוד בן עזר

מובאים בניקוד מלא בעמ' 10 של "שער למתחיל" מיום 3 בנובמבר 2009

"מגרש כדורגל על שם הורדוס"

לפי אגדה עממית. פורסם בשבועון "למתחיל", גיליון 296, 6 בפברואר 1962

חיים חלסה בא אל חבר ועד הכפר ואמר: "צריכים כסף בשביל מגרש כדורגל."

אמר יוסף זאכי, חבר הוועד: "יכולים לשחק במקום שמשחקים עכשיו."

אמר חיים: "לא, צריכים גדר מסביב למגרש. צריך ליישר את האדמה ולהוציא את האבנים."

יוסף: "אם אנשים דווקא אוהבים לרוץ אחרי הכדור – הם יכולים לעשות את זה גם בשדה של קוצים. לוועד אין כסף."

בשבת הלך חיים חלסה לבית-הכנסת ודיבר עם האנשים. אמרו לו: "תתבייש! מה שיש לך בראש, מגרש כדורגל!"

עשה חיים אספה של הנוער בכפר.

אמרו: "שתבוא הסוכנות ותעשה מגרש. אנחנו לא נעשה את זה."

אבל חיים חלסה לא רצה לוותר. הוא אהב כדורגל ורצה מגרש בכפר. מה עשה? סיפר לכמה אנשים: "שמעתם? לא יהיה לנו מגרש כדורגל!"

"מה פתאום?" שאלו.

"מה, לא קראתם בעיתונים? לא שמעתם על הזהב של המלך הורדוס? עכשיו החליטו המלומדים שהזהב נמצא בדיוק במגרש שלנו."

התאספו כל אנשי הכפר. הביאו מעדרים. התחילו לחפור במגרש.

בא יוסף זאכי, חבר הוועד. עלה על ארגז עץ ישן וקרא: "חברים! אנחנו לא ניתן את הזהב שלנו לממשלה! נעשה גדר מסביב למגרש כל הזהב הזה שייך רק לנו, לאנשי הכפר!"

מיד באו האנשים והתחילו לבנות גדר. עמד שם חיים חלסה ואמר: "צריך גם להוציא מן המגרש את האבנים. שמעתי שהמלומדים אומרים: האבנים לוחצות על הזהב, והוא לא יכול לעלות."

מיד ניגשו האנשים והוציאו את האבנים מן המגרש. ראה חיים חלסה שהם עובדים היטב, הלך ונסע לעיר. אחרי ימים אחדים חזר. בא אל המגרש "שלו" וראה: הכול מוכן – האדמה ישרה, בלי אבנים, יש גדר יפה מסביב – ממש מגרש כדורגל.

לקח חיים גיליון נייר גדול. כתב עליו באותיות יפות: "מגרש כדורגל על שם המלך הורדוס. בנו אותו כל תושבי הכפר."

"איזה עולם משונה"

פורסם בשבועון "למתחיל", גיליון 310, 15 במאי 1962

בלילה נכנסו גנבים למחסן. הם גנבו שם כלי עבודה ומכונות חשמל, בכמה מאות לירות.

טפירו היה השומר בליל הגניבה.

בבוקר באה המשטרה. השוטרים העירו את טפירו. הוא יצא אליהם לבוש פיג'מה.

השוטרים שואלים שאלות, והוא – עוד לא יצא מן השינה. אינו מבין מה רוצים ממנו.

שואל הקצין: "לא ראית כלום הלילה?"

וטפירו כועס: "מה רוצים ממני?"

מסביר לו הקצין: "הלילה היתה גניבה במחסן. אולי ראית משהו? כדי שנוכל לתפוס את הגנבים."

"מה גנבים? איזה עניינים יש לי עם גנבים," שואל טפירו ופותח את הפה בפיהוק.

"מה זאת אומרת?" התרגז הקצין, "אתה השומר, לא? איפה היו העיניים שלך?"

"אני השומר," אומר טפירו, "זה נכון, מה צריך שומר לעשות?"

"שומר צריך לשמור."

"בטח. אבל איזה בן-אדם צריך שומר להיות? רע או טוב?"

"אדם טוב!" ענה הקצין.

"והגנבים?" שאל טפירו, "בשביל מה באו בלילה למחסן?"

"בשביל לגנוב," עונה בכעס הקצין, ומביט בטפירו. "איזה מין שאלות אלה?"

"אז תגיד לי אתה," ממשיך טפירו, "המעשה של הגנבים – טוב או רע?"

"רע!" ענה הקצין.

"והגנבים, איזה אנשים הם?"

"אבל מה כל זה קשור לעניין," מתרגז הקצין.

"קשור, ועוד איך קשור!" וטפירו מרים את קולו ושואל: "מה אתה רוצה, שאני אהיה חבר עם גנבים? אני אדם שומר ובן אדם טוב. ואנשים טובים צריכים להיות בחברה של אנשים טובים, ולא של גנבים. כל הלילה נזהרתי לא ללכת לחברה של הגנבים, ועכשיו באים ומבלבלים של את הראש. איזה עולם משונה!..."

אהוד: אל גיליון "שער למתחיל" ששלחה לי העורכת ציפי מזר, נוסף מכתב תודה חתום: "ציפי מזר, עורכת 'שער למתחיל', ויגאל מולדבסקי [עורך המישנה], הממשיך לשאת בעול עד היום וזוכר אותך מאותם ימים."

ואכן מיד עלתה בזיכרוני דמותו של הסטודנט השקט והצנום מחדרה, יגאל מולדבסקי, שלפני 47 שנים ויותר, יחד עם העורכת רחל ענבר ז"ל, היה טורח בדפוס סלומון על הוצאת השבועון "למתחיל" והיה המנקד וגם המגיה של סְדר העופרת. רחל הנמרצת היתה בדרך כלל מנהלת את המערכת ממקום שבתה בבית קפה ששכחתי את שמו ואשר נמצא במרפסת סגורה ברחוב יפו מול האריה של בניין ג'נרלי, וגם מעשנת הרבה.

כאמור, הרומאן הראשון שלי, "המחצבה", נכתב בשלהי 1961 ויצא לאור בראשית 1963, אלה ממש השנים שבהן כתבתי עשרות רשימות שבועיות לשבועון "למתחיל". כך למשל שומר המחצבה, בטיוטה הראשונה של הרומאן, שמו היה טפירו, כמו בסיפור המובא כאן. אבל אצל אבי בקואופרטיב הכורמים "ענבה" (דרומה למיחלף ענבה כיום, בדרך ללטרון), עבד פועל בשם טפירו, ששימש לי השראה ונראה ממש כמו בספר, ולכן החלטתי לשנות את שמו לחדידו. כך שונתה גם סולטנה ממעוז ציון לחליפה ברומאן.

בהדפסת הראיון איתי נכתב בטעות – הספר "געגועים", במקום – "ספר הגעגועים". לא נורא, וגם תיקנתי בנוסח שהבאתי כאן.

* * *

מתי דוד

שלום עכשיו זקוקה להתפכחות עכשיו

שלום עכשיו בתחילת דרכה היתה תנועת שלום לגיטימית עם קבוצת אנשי איכות. ואולם בהמשך הפכה בפועל לסיירת מלשינים של השמאל הקיצוני, במימון כספים זרים ועלומים, של קרנות ומדינות העוינות את כל ממשלות ישראל, בכל הקשור לסכסוך הישראלי פלסטיני.

תנועת שלום עכשיו היא חוד החנית האחרון שנותר לפליטה לשמאל המדיני, שהתרסק בקלפי, בדעת הקהל וגם בתקשורת, למרות שרבים מקרב העיתונאים מזדהים ותומכים בה.

שלום עכשיו היתה לאורך כל שנות פעילותה תשתית כחול לבן, שסייעה בפועל להסברה אנטי ישראלית ואנטי ממשלתית, לטובת הפלסטינים ואירגונים זרים, העוינים את ישראל. פעילות זו, שגרמה בדעת הקהל העולמית לנזק לאינטרסים הישראלים, נעשתה תחת הסיסמה והאליבי שהדבר רק למען השלום.

תנועה זו איבדה את כוחה והשפעתה, למרות שפעיליה עדיין פזורים, בגלוי ובנסתר, במרצ, בעבודה ובכמה מפלגות ערביות. הגיע הזמן שתומכיה של שלום עכשיו יקימו מפלגה ויתמודדו בבחירות בקלפי, ולא ימשיכו בפעילות "מבפנים" במפלגת העבודה. ראוי להזכיר שלפני הבחירות האחרונות מרצ ערכה סקר שלפיו רק 7 אחוז מהנשאלים הגדירו עצמם כ"שמאל". בבחירות מרצ קיבלה פחות מ-3 אחוז.

בוגי יעלון, הקיבוצניק לשעבר, וכיום המשנה לראש הממשלה, טעה כאשר כינה את שלום עכשיו וירוס. זאת מאחר שווירוס ניתן לרפא, אבל "מחלה ממארת" פוליטית בה נגועה שלום עכשיו, לא ניתן לרפא.

חלק מאנשי שלום עכשיו שייכים נפשית ומנטאלית לשמאל הנאיבי והדוגמאטי שיש לו קיבעון מחשבתי ורגשי. אנשים שיש להם דעות ומושגים שליליים, חריגים ותמוהים, למרות שחלקם אנשים איכותיים.

הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזויף). הם מתנגדים ללאומיות (פאשיזם). הם מבקרים ושונאים את הגנרלים ואנשי הביטחון (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים באלה המתריעים על הסכנות (יצרני פאניקה). הם פוסלים דעותיהם של כל מי שמוגדר על ידם כימני, ומסמיכים את עצמם להיות המוסמכים הבלעדיים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון.

שלום עכשיו רואה עצמה כחזית ייצוגית של השמאל המדיני, שעדיין לא השלימה עם עובדת התרסקותה וכישלונה האלקטוראלי, מאז שאהוד ברק חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת בוועידת קמפ דיוויד.

תנועה זו, שכבשה את הכותרות במהלך השנים בזכות מימון חיצוני נדיב, שפרטיו והיקפו ניסתרים, וכן בזכות תקשורת מקומית וחיצונית תומכת ואוהדת, ממשיכה להטיף לחזיונות ולאשליות על "מזרח תיכון חדש", בזכות פינוי כל ההתנחלויות. הם לא מבינים ששום ממשלה בישראל, בימין ובשמאל, לא תוכל גם אם תרצה לפנות 300 אלף מתנחלים, "בנחישות וברגישות" כמו בגוש קטיף.

המותג שלום עכשיו, שהיה פופולארי מאוד בתקשורת אך לא בציבור, הפך להיות שם נרדף למאבק בלתי מתפשר רק למען הצדק והסבל הפלסטיני, ולתמיכה כמעט אוטומטית בערפאת ובאבו מאזן, תוך התנגדות "אידיאולוגית" מתמדת לקונצנזוס ולפטריוטיזם ישראלי ולאומי הכרחי, שנפסל על ידם כי נחשב ל"ימני".

חלק מפעילי שלום עכשיו, הקיצונים, הפגינו לא פעם את סלידתם ממושגים של לאומיות נורמטיבית, ובכך הפקיעו את עצמם ברוב טיפשותם, בעיני דעת הקהל, מהפטריוטיזם הלאומי. התוצאה היתה ש"המחנה הלאומי" הפך לנכס של הימין – ו"מחנה השלום" הפך לנכס רק של השמאל. זו מציאות תקשורתית מעוותת שחילחלה בדעת הקהל, בגלל שלום עכשיו והשמאל הדוגמאטי. בדיקה לעומק תוכיח שגם בימין של "המחנה הלאומי" יש אנשי "מחנה השלום", כשם שבשמאל ישנם אנשי "המחנה הלאומי" והפטריוטי.

רגש מחבר אנשים, בעוצמה גדולה יותר מזהות אידיאולוגית תיאורטית. לרגש הזה קוראים פטריוטיזם והזדהות לאומית. רגש ופטריוטיזם גוברים בעיקר בזמני מבחן של סכנות ביטחוניות וקיומיות.

שלום עכשיו יחד עם חלק מהשמאל גרמו בעצמם לעצמם את כישלונם בכך שבכל צומת אירועים ביטחוניים ומדיניים – חלק מהם התייצבו בהפגנות ובתקשורת לטובת הצד הפלסטיני, תוך האשמת הצד הישראלי. השמאל הדוגמאטי, שכולל כמובן את שלום עכשיו וגם חלק מהח"כים של מרצ והעבודה, ניתק עצמו ברוב טיפשותו מהרגש הלאומי הבריא, האנושי, הנורמטיבי, היהודי הישראלי, כביכול אך ורק למען השלום.

לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי הפוליטי וגם בדרג האידיאולוגי השמאלני. ואולם לטעות, לא להודות ולהמשיך להשלות, זה הרסני.

מתי דוד

חבר לשכת מפלגת העבודה

 * * *

איל זמיר

בתגובה על תגובתך בעניין ה"ייר-צייט"

 של שרה אהרנסון

לאהוד שלום,

כמו שכתבת לחבר מקיבוץ גבת על ניגובים [גליון 489] – גם אתה לא ענית כי אולי לא הבנת.

השימוש בתנועת "השומר" היה לצורך דוגמא לארגון מקביל לניל"י בזמן ובמקום. ו"השומר" היה ארגון של הזרם-המרכזי של היישוב, תנועת העבודה. אני גם יודע שחקלאי המושבות של העלייה הראשונה חברו לבעלי המכולות וחנויות הסדקית בתל-אביב בתנועת 'הציונים הכללים'.

גם השנאה והפחד מאנשי ניל"י בזיכרון, ראשון וחדרה ידועה לי. (אגב, גם נגד "השומר" היו תלונות שהנשק שהוא אוסף עוד יסבך את התושבים עם הטורקים). 

ובדיוק בשל כך אני מנסה להבין ומחפש תשובה מה עומד מאחורי החיבוק החם של ניל"י ואנשיה ע"י הרביזיוניסטים ועד היום ע"י גאולה כהן. במיוחד האימוץ של שרה ושל אבשלום ובמיוחד לא של אהרן; וכל זה התחיל 50 שנה אחרי שניל"י, כמו "השומר", פסקו להתקיים.

הסיבה היחידה שעולה בראשי היא הצורך להתהדר גם הם באיזה אייקון היסטורי מחיי היישוב בתחילת דרכו כאן, גם אם האייקון אין לא שום קשר אליהם, אל דרכם ולאידיאולוגיה שלהם. 

יש כאן מעין "ארגוני כל המנודים התאחדו", והדבר החיובי היחידי שאני מוצא באימוץ הזה הוא שצאצאי לח"י ואצ"ל הצליחו להוציא מתהום הנשייה ארגון ואנשים שפעלו למען היישוב על פי דרכם ואמונתם, ואשר הזרם המרכזי הצליח בכוונת מכוון להשכיח במשך שנים.

אהוד: דבריך רצופים קביעות היסטוריות חובבניות ולא נכונות וגם הכללות מוזרות. אין לי זמן ועניין לתקן אותן. אמליץ רק לקוראים לא לסמוך על דבריך כפשוטם אלא לאחר בדיקה היסטורית מעמיקה ומדוייקת.

* * *

לאיל זמיר – ממלי טויב (אהרנסון)

שאלת שאלות ואשיב לך. אין שום ריב ומדון בין צאצאי משפחת אהרנסון. דיברתי עם רן לאחר הטקס, רן אהרנסון הוזמן כמוני כאורח לטקס ולא הגיע כי היו לו התחייבויות קודמות. אביו – אהרון אהרנסון, חגג בשבוע שעבר יום הולדת 84. הוא אחרון הצאצאים החיים של בני האחים אהרנסון. כל השאר נכדים ונינים.

את הטקס ערכה מועצת זיכרון יעקב. אפשר לשער, לפי ניסיון העבר, שאם בית אהרנסון היה עורך את הטקס, גם אני וגם רן – לא היינו מוזמנים.

חיים בארץ ממשפחת אהרנסון המקורית (כולם בארץ) רק הצאצאים של האחים צבי אהרנסון ז"ל ושמואל (סם) אהרנסון ז"ל. לאהרון, אלכסנדר, שרה ורבקה – לא היו צאצאים ורק שרה וגם אחיה אלכסנדר היו נשואים.

כל אחד מהצאצאים חי בארץ את חייו כרצונו ולפי דרכו.

מה שעושים הספרות או אנשים מסוימים לזכרם של בני משפחת אהרנסון אינו קשור לפועלם האמיתי של בני משפחת אהרנסון. בית אהרנסון – אחד מתפקידיו היה להגן על שם המשפחה אהרנסון. אותן תנועות שראו בפועלם של בני משפחת אהרנסון דוגמא ומופת – עשו זאת מתוך הערכה והוקרה לדמותם. הם ליוו אותם עד יומם האחרון. עמדתי ליד מנחם בגין בעת קבורתה של רבקה אהרנסון בזיכרון יעקב.

בלי שום קשר – מנחם בגין הסתתר בשעתו בזיכרון יעקב, ומלכה סמסונוב, מנהלת המשק של רבקה אהרנסון, סיפרה לי שהיתה בקשר עימו, ועד כמה שהיכרתי את מלכה סמסונוב, חוץ מהקשר החברתי היא בוודאי דאגה לכל מחסורו, כולל מאכליה הנפלאים.

אותו סוכן ביטוח מנהריה, שעלה כנער ממרוקו, התרגש כשנודע לו שאני ממשפחת אהרנסון. לדבריו הם חונכו על גבי המורשת של אנשי ניל"י וגבורתם, וזה נסך בו גאווה רבה עוד בהיותו במרוקו, והיא ומלווה אותו עד היום בחייו בישראל, וחייו  בארץ לא היו קלים.

כך שהשפעה ואימוץ דמויות מופת הן הדדיות ומפרות ואין בזה עוול.

ולדמותו של אהרון אהרנסון כפי שמשתקפת מיומניו ופועלו, לדעתי אם היה נשאר בחיים, היה ממלא תפקיד חשוב בעיצוב פניה של מדינת ישראל, ומדינת ישראל אולי היתה נראית כיום אחרת. היו לו דעות מוצקות על גבולות הארץ, היחס לערבים, חינוך, מדע, חקלאות ועוד – שהם עד היום נושאים שנויים במחלוקת במדינת ישראל.

הערכת דמויותיהם ופועלם של בני המשפחה ייתכן ומשפיעה על קובעי מדיניות עד היום. ראש הממשלה בעבר, אריאל שרון, שהירבה לבקר עם לילי את בית אהרנסון ואת רבקה אהרנסון (חיבה משותפת לפרחי הבר של ארץ ישראל – היתה אחד מנושאי השיחה ביניהם) – או כפי שקראתי בעיתונות, באחד הראיונות האישיים – הערכתו של בנימין נתניהו, שדעתו זהה לשלי, היא שאם אהרון אהרנסון לא היה נספה בגיל צעיר – הוא היה מעצב ומשפיע בדרכו על פניה ודמותה של מדינת ישראל. מכאן שדמותו של אהרון אהרנסון היוותה ערך לראש ממשלתנו הנוכחי.

הם כבר עשרות שנים לא בחיים וראה כמה הם מעוררים עדיין עניין ומחלוקת!?

ראוי לשים בצד את הרכילויות ולקרוא בכתביהם ובספרים ההיסטוריים שנכתבו אודותם. חבל שהספרים הפכו לנדירים, ובית אהרנסון לא מחדש את הוצאתם באופן חופשי לציבור הרחב. זה בפירוש היה אחד מתפקידיו. לאחרונה רכשתי בחנות לספרים משומשים ב-350 שקל את  הכרך "מיומניו של אהרון אהרנסון" ואת הספר "בגן המחשבות" של אלכסנדר אהרנסון. אם אני מוזמנת לבית ספר להרצות, על המשפחה, אני שמחה לקבל בתמורה רק מספריהם של בני המשפחה. בשעתו חילקתי את הספרים שברשותי. וכעת אני אוספת אותם מחדש – עבורי. אהוד בן עזר שלח אלי בדוא"ל את הצרופה שכתב דודו ברוך (ראב) בן עזר – ממקור ראשון – על שרה אהרנסון, ואני מעבירה אותם בדוא"ל לבני המשפחה. זהו מסמך אותנטי.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

 * * *

עדינה בר-אל לישראל הר על "אשרי המחכה"

לאהוד היקר,

הנה תשובתי לישראל הר, לשאלתו בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" [489].

כל טוב,

עדינה בר-אל

לישראל הר היקר,

יש עותק (ואולי אפילו שניים) של הספר "אשרי המחכה" בספרייה הלאומית בגבעת-רם (מתחם האוניברסיטה) בירושלים.

להלן העיול מתוך הקטלוג. שני הספרים שמורים במחסן, לא להשאלה. לכן עצתי לך היא לנסוע לשם ולהזמין את הספר לעיון ולצלמו (או את חלקו). וכבר מראש אני מקנאה בך על היום המהנה, שצפוי לך במקום האהוב עליי בירושלים – הספרייה הלאומית.

בברכת כל טוב,

עדינה בר-אל

* * *

יוסף דוריאל

המחדל התקשורתי מגיע למימד קטלני

תשע שנים של אזהרות מהמשך המחדל התקשורתי בהגנת המדינה לא הספיקו לקברניטי ישראל כדי להבין את גודל שגיאתם. הם גם לא הבינו שעם מערך הסברה שלומיאלי אסור לצאת למלחמה

בקיץ 2008, כשהתחילו הדיבורים על הצורך לתת מכה צבאית לחמאס, כתבתי תחת הכותרת "שלא תעזו לשלוח את חיילינו לעזה": "צלמי הטלוויזיה של 'פאליווּד' מחכים בקוצר רוח להזדמנות להפיץ לכל שונאי ישראל צילומים טריים של 'מעשי זוועה' ישראליים נגד ילדי פלסטין. וכאשר מולם עומד אותו שר ביטחון, שכשל בעלילת הדם של מוחמד א-דורה – הצלחתם מובטחת מראש."

ואכן, הם הצליחו מעל לכל המשוער, לא בלי עזרת הגיס החמישי שלהם בישראל, ולכן נפילתנו לבור של דו"ח גולדסטון לא צריכה להפתיע איש.

לא רק אני חזרתי מארה"ב עם התרשמות קשה מהמפולת במעמד ישראל שם, שמקיפה לראשונה גם ציבור יהודי גדול שפנה לנו עורף, אלא גם איש מדעי המדינה, כמו ד"ר גיא בכור, כותב לנו משם: "מלחמת עזה היתה אסון תקשורתי נורא מבחינת ישראל," והוא לא מגזים. חור קוסמי שחור, המשתרע בין דובר צה"ל למשרד החוץ, בולע ומחסל כל יוזמה להסברה התקפית של עמדות ישראל, והדיפת ההסתה הערבית שהגיעה למימדים מפלצתיים.

אחרי תשע שנים בהן ניסיתי לשכנע את קברניטינו בצורך לפתח הסברה התקפית, שמעתי ברדיו לראשונה דובר השייך לממסד חוזר על הביטוי הזה. אבל באותו זמן הגיע מחדל ההסברה לשיא חדש: תפיסת אוניית הטילים האיראנית, שחשיפתה אמורה היתה להיות פצצה תקשורתית לטובתנו, הוצגה בפני העולם ללא תיכנון מקצועי של מבצע הסברתי לו היתה ראויה. במקום לארגן סיור עיתונאים מודרך מול תצוגת החימוש שנתפס, ולתת להם הזדמנות לדווח על כך בליווי צילומים מתאימים, שאותם יראו המוני אנשים בעולם, נאמר להם שמסוכן להתקרב למאגר הטילים. ובאותו זמן הזמין משרד החוץ שגרירים זרים שיצפו מקרוב בתצוגה ה"מסוכנת", כשהוא חייב לדעת שמעצם אופי תפקידם הם לא ידווחו על כך לציבור הרחב בארצותיהם. ופרשנינו המלומדים מתפלאים שהסקופ על תפיסת אוניית הנשק לא תפס כותרות בעולם. המילים חרם, סנקציות ואפרטהייד מושמעות כיום כלפי ישראל כדבר מובן מאיליו, גם מפי יהודים שרוצים להיראות "נאורים" בעיני הגויים. גנרל ברקר, שניהל את פעולות הדיכוי של בריטניה נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל, התפרסם באמרתו האנטישמית – שהיהודים הם גזע שמבין איך להתנהג רק אחרי שמכים אותם בכיס. לשם כך הוא נקט בפעולות לשיתוק הכלכלה בארץ באמצעות הכרזת עוצר, שאכן הכניע חוגים מסויימים ביישוב, אם כי לא את המחתרות הלוחמות.

אם ברקר צודק, אז רק חרם טוטאלי על ייבוא מישראל, המתארגן כיום בבריטניה, יעיר את קברניטינו מתרדמת ההסברה שלהם. השאלה היא – אם זה לא יהיה מאוחר מדי. כיום, אי-אפשר לבוא בטענות לתקשורת העוינת הזרה, כאשר הרדיו הישראלי מתעקש לכנות, פעם אחר פעם, את המתפרעים ההורסים את גדר ההפרדה ותוקפים פיזית שוטרים בשם "מפגינים". גם הבריטים, בשיא פעולות הדיכוי שלהם בהודו הכבושה, ידעו לדאוג שהעיתונות לא תטען שהם פוגעים במפגינים אלא רק – במתפרעים. אצלנו, המתפרעים אף זוכים לתואר המכובד של "פעילי שלום", כשכל מאודם (המוצהר) הוא – לאחד כוחות בעולם למען השמדת ישראל.

אכן, דרושה ועדת חקירה בעקבות דו"ח גולדסטון, אך לא לחשיפת הש"ג שסרח אלא – קודם כל – לחשיפת הקברניטים המסַכְּנים את הביטחון הלאומי של ישראל.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

אהוד: אם לא עזרה באותו יום חשיפת ספינת הנשק האיראני שנשלח לחמאס – לשינוי ההצבעה בעצרת האו"ם שהחליטה להעביר את הדו"ח השקרי והמנוול של הז'ידלאק גולדסטון למועצת הביטחון – אזיי אין הדבר הזה מחדל של ההסברה שלנו – אלא תיאור מדוייק של מצבנו בעולם ואל לנו להאשים את עצמנו במחדל. לא רוצים שנתקיים. זהו זה. אנחנו קוץ בתחת של העולם.

* * *

משה כהן: מתי ייפול האסימון לאמריקאים?

מכובדי,

איש צבא אמריקני ממשפחה ערבית, רס"ן נידאל מאליק חסן, מוסלמי אדוק, נתקף פתאום אמוק, פותח באש ורוצח בסיטונות. אנא רבותיי, אל תחשבו שיש קשר בין מעשיו לבין אמונתו של האיש. זו גזענות. רק במקרה הוא מוסלמי אדוק ורק במקרה הוא בן לערבים פלסטינים. אחרת כבר היה נופל האסימון לאמריקנים להבין עם מי יש לנו, הישראלים, עסק, ומי מבצע פשעי מלחמה. לתשומת ליבו של מר גולדסטון.

משה כהן

ירושלים

אהוד: בשם מר גולדסטון הז'ידלאק הנני לענות לך שפשעי מלחמה מבצעים רק אנחנו, הישראלים, ולא יעלה על הדעת שיבצעום הפלסטינים, שאחרת כבר היו מקימים בעזה ועדות חקירה ומוציאים להורג את הפושעים שלהם – המואשמים בהרג פלסטינים וישראלים כאחד.

* * *

אריק ברהום

מתי כל זה התחיל?

לאהוד יקירי, שלום רב.

בעקבות קריאת המאמר של משה ברק לעניין הצהרת בלפור [גיליון 489]:

מכתב 500 הנכבדים ל"שער העליון" בעניין הפסקת העלייה היהודית ואיסור מכירת קרקעות ליהודים  (וזו פעם ראשונה שיש מחאה ערבית מאורגנת נגד העלייה וההתיישבות היהודית) היתה ביוני 1891, כלומר עוד לפני שהסתיימה העלייה הראשונה.

הפעילות המזויינת הראשונה המאורגנת של הערבים נגד הישוב החדש היתה בערב פורים 1908 ובהשראת הקימקאם. (ראה מרדכי אליאב: ארץ ישראל ויישובה במאה הי"ט עמ' 263-266.

ואשר למאמרך בעניין הסופרים האוטופיים: בשנת 1905 פירסם בפריז  הסופר נג'יב עזורי את ספרו:"תחיית האומה הערבית". התזה שלו היא שישנן שתי תנועות לאומיות: יהודית וערבית,  ווההתנגשות המזויינת ביניהן היא בלתי נמנעת. (כפי שמוכיחה המציאות בימינו).
ראשי הציונות, שהיו כולם מלומדים, דוקטורים ופרופסורים, היו מודעים לבעייה אך חשבו (כמו הרצל בדוגמא שהבאת) כי היתרונות החומריים שהיהודים יביאו לערבים יגרמו להם להשלמה עם הציונות.

ז'בוטינסקי היה אולי הראשון שהתריע שהטבות חומריות לא תספקנה את הערבים, ולכן יש לבנות את "קיר הברזל" וכך יוכל המפעל הציוני להחזיק מעמד עד שבדיעבד ישלימו עם נוכחותנו בארץ (דבר שטרם קרה).

בברכה ובהערכה,

אריק ברהום                              

* * *

יעקב פדהצור: אינטלקטואל אמיתי

אהוד שלום,

אין לי כוונה להתנצח איתך, אבל זו לא הפעם הראשונה שאתה מציג דברים בזווית שמתאימה לתזה שלך. הכותרת שבחרת [גיליון 489] היא דוגמא נהדרת. אפוא ניתן היה להבין מדברי ש"אסור לפגוע בכבודו של רוצח רבין על רקע מוצאו?"

יגאל עמיר הוא רוצח נתעב ואין לי שום בעייה שתפגע בכבודו. הנושא הוא לא כבודו של יגאל עמיר. הנושא הוא המשולש שיצרת: הרוצח-העדה התימנית-בן לאדן. היה יותר פשוט לומר "טעיתי" ובכך היית יוצא אינטלקטואל אמיתי.

בברכה

יעקב פדהצור

אהוד: אני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי בנושא אבל ייתכן שאינני אינטלקטואל אמיתי.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסופרת רחל איתן אכן היתה גבר! למסקנה זו הגיעה חוקרת ספרות חדשה בעקבות הערה שהשמיע המשורר אורי ברנשטיין בראיון עימו – שהפרוזה העברית נמצאת כיום במצבה העלוב מפני היא נכתבת ברובה בידי נשים!

* הנשק הרב שתפס חיל הים בספינה "פרנקופ", ושהיה מיועד לאחד מחודשי הלחימה של החיזבאללה בצפון, בעיקר בתחום הטילים נגד אזרחי ישראל – וזאת בתגובה להפצצת המיתקנים הגרעיניים של איראן [גם אם לא בידי ישראל] – מעורר תקווה מעוד בחינה – מתברר שבלב המימסד הצבאי והחשאי האיראני יש גורמים חתרניים שמוכנים לשתף פעולה עם ישראל כדי להביא לקיצו הקרוב של המישטר הרודני, המושחת והמדכא, שתחת עולו הם נאנקים!

* מליאת האו"ם אימצה בליל שישי האחרון את מסקנות דו"ח ועדת הז'ידלאק גולדשטיין ברוב של 114 מדינות, לעומת 18 מתנגדות ו-44 נמנעות. טיוטת ההצעה עליה הצביעה המליאה נוסחה בידי מדינות ערביות. ארה"ב וישראל התנגדו. שגרירת ישראל באו"ם, הפרופסור גבריאלה שלו, אמרה כי "זה היה משחק מכור של המדינות הערביות."

הצעת ההחלטה כוללת דרישה מממשלת ישראל לקיים חקירה פנימית, עצמאית ואמינה – מדוע כדור-הארץ סובב את השמש ולא להיפך כפי שהיה עוד בימי הנביא מוחמד? – מדוע העולם מתנהל על פי הפרוטוקולים של זקני ציון? – ומדוע חיילים יהודים אונסים בשטחים פלסטיניות ואחר-כך כורתים את שדיהן למטרות של סחר אברים – או כדי לשים אותם בעציצים ולשתול בהם פרחים ציוניים כחול-לבן?

* לאור ההצלחה האדריכלית המהממת של "שיפוץ" (הריסת) תיאטרון "הבימה" ובנייתו מחדש בצורת קופסה אטומה – ייהרס בקרוב גם היכל התרבות ותיבנה במקומו קופסה אטומה דומה שבה ישבו המנויים המועטים שעוד ייוותרו לתזמורת הפילהרמונית הישראלית – במיבנה דמוי ארגז במקום המניפה הקיימת.

עם זאת מוזר שמבקר המדינה החכם באדם, זה הגאון שלא הניח ללא ביקורת שום קבלה רשומה בחשבונות הטיסות המפורטים של ראש הממשלה אולמרט עד שהצליח להדיח אותו – לא בדק מי גוזר קופונים מ"שיפוצים" (שם מכובס להריסה ולבנייה מחדש) ללא צורך של מיבנים ציבוריים, "שיפוצים" שעלותם תוֹפחת משנה לשנה ובנייתם נמשכת הרבה מעבר למתוכנן.

ממשרד המהנדסים התל-אביבי הידוע "ש. מוק את ק. קי" נמסר לנו כי איכות הבטון וחוזקו בבניין "הבימה" שנהרס עולים פי שניים על איכות הבטון וחוזקו בקופסה החובבנית שנבנתה על חורבות הבניין הקודם.

* ותיקי הקיבוץ רמת יוחנן סיירו עם העורך ביום שישי האחרון מגן הפסגה בתל-אביב דרך תחנת הרכבת, נווה צדק ומוזיאון נחום גוטמן, עד לשׂרונה שכולה גדרות זמניות ומפגעים למבקרים בה.

בקומה הראשונה בבית הישן של המוזיאון נמצא הציור של הגנרל יאן סמאטס, ראש ממשלתה של דרום אפריקה, שגוטמן נסע לצייר אותו בשנת 1934, מסע שהוליד את "לובנגולו מלך זולו", (שכפי שהתברר לאחרונה באקדמיה הישראלית – הספר החתרני הזה הוא אחד מכתבי הקודש של הציונות הקולוניאלית, הלבנה והמתנשאת, של היישוב העברי בארץ-ישראל ולכן ראויים לכל גנאי. פוי. טפו!)

"התמונה הזו," אמר להם העורך-המדריך-המרצה, "נמצאת בדרך כלל במקדש הציור הארצישראלי הקלאסי, נוסח תכולת 'ז'ה דה פום' בשעתו וכיום בד'אורסיי – מקדש ששמו הוא – 'המחסן של מוזיאון תל אביב לאמנות' והנה עתה הוצא מהמחסן יש לכם הזדמנות לראות את הפורטרט של יאן סמאטס..."

"יוחנן! יוחנן!" נשמעות מכל עבר קריאות הוותיקים. "הקיבוץ שלנו קרוי על שמו!" – והחלו מצטלמים בשמחה על רקעו.

ואכן, הקיבוץ נוסד בשנת 1932 ושמו בתחילה היה "קבוצת הצפון". אז באו המוסדות המיישבים וביקשו שהשם יציין את ידיד הציונות הגדול, הגנרל יאן-יוחנן סמאטס, וכך אכן היה לאחר שאסיפת הקיבוץ אישרה את ההצעה: רמת יוחנן. כל זאת עוד בשנות חייו של יוחנן סמאטס עצמו.

* אגב, מומלץ לבקר במוזיאון גוטמן כדי לראות בקומה השנייה של הבניין הישן את תצוגת ציוריו של גוטמן עצמו (שזה קצת נדיר למצוא אותם במוזיאון, המתרכז לאחרונה בציירים ובמיצגגיים עכשוויים) – לראות את התמונה המדהימה "כרמי חברון" משנת 1926, המוצגת בהשאלה מאוסף הפניקס הישראלי. אף שצברתי שעות גוטמן רבות מאוד, מעולם לא ראיתי את התמונה המופלאה הזו, לא במציאות ולא בצילומים ובאלבומים או בתערוכות אחרות. אני מעריך את שווייה כיום בשלוש מאות אלף דולר לפחות, ובעוד כעשרים שנה – קרוב למיליון.

* סופר עברי ותיק אמר לנו: "אני עובד קשה כדי לקרב את יצירותיי אל קהלים נוספים. אבל  על קורא חדש שנוסף לי, מת אחד הקוראים הקודמים, וכך אני נשאר כל הזמן עם אותו מיספר קוראים!"

* האם מישהו מכל הנואמים בעצרת לזכר רבין במוצאי שבת האחרונה מאמין באמת ב"שלום" וב"תקווה לשלום" שעליהם לא הפסיקו לדבר ולסחוט מחיאות כפיים בכיכר – מאֵין להם דבר טוב יותר ואמיתי יותר לומר על הלקח של רצח רבין? – (והצטיין הנשיא פרס בהברקות לשונו הנבובות על השלום!) – עד מתי יימשך השקר לפיו בגללנו אין שלום עם הפלסטינים, וכי בידינו להגיע אל "השלום" אם רק נשמור על "מורשתו" של רבין בכיכר?

רבין עצמו היה ודאי נרתע מדיבורים דמגוגיים כאלה, וכל מנהיג ישראלי שרוצה לשמֵר את רוחו של רבין ואת פיכחונו – צריך להגיד לעם את האמת: שאין לנו סיכוי לשלום, שהשנאה וההתנגדות לנו רק הולכות ומתגברות, שאנחנו במצב קשה של איומים צבאיים על עצם קיומנו, וכי העתיד עלול להיות גרוע ומסוכן יותר ממה שעבר עלינו עד כה; ואולי צריכים לקרות דברים גרועים מאוד, גם לשלום העולם – כדי שארה"ב ונשיאה החדש יתעשתו ויעמדו במאה אחוז לצידנו. אגב, כאשר במסר שלו, שזכה למחיאות כפיים נלהבות בכיכר, קרא אובמה ל"שלום צודק ובר קיימא" האם הוא ומוחאי הכפיים ידעו שזו סיסמת השלום הפלסטינית הכוללת בין השאר את זכות השיבה, גבולות 67' וחלוקת ירושלים? האם אין גבולות לסכלות?

* המנהיג היחיד שתיאר את מצבה של ישראל בדברים קשים, נכוחים ולא מחניפים – היה שר הביטחון אהוד ברק, ולא פלא הוא שעל כך זכה בשריקות ובקריאות בוז מצד חלק מן הקהל שבכיכר, החלק המטומטם.

* ואגב, איך זה שלא שמענו בכיכר וביום הזיכרון את קולותיהם של סופרינו החשובים בדבר הממשלה החלולה וכן שאלמלא הקיצוניות הדתית היה כל הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים בגדר סכסוך נדל"ן פשוט? האם הם מתנבאים רק לקראת צאתו לאור של רב-מכר חדש שלהם?

* לנוכח גלי הבוז והביטול בתקשורת ובציבור הרחב והמוסת למסעו של ראש הממשלה לארה"ב ולפגישתו המאולצת עם הנשיא (המסוכן לנו מרוב קודמיו) מובאראכ חוסיין אובמה, שמרשה לעצמו להתעלל בראש ממשלתנו – כדאי להזכיר למלגלגים שגם אדוארד בנש, נשיאה של צ'כוסלובקיה – חש ודאי מזולזל ונלעג מאוד לפני כ-70 שנה כאשר בא לבקש על נפשה של ארצו, בחבר הלאומים, מפני האיום הנאצי.

וכפי שאמר בשעתו ראש הממשלה אריק שרון לבּוש הצעיר אחרי ניין אילֶבֶן: "אנחנו לא נהיה צ'כוסלובקיה!" – לכן כדאי לאובמה היהיר והסכל להקדיש הרבה-הרבה זמן לפגישה עם נתניהו! יש לו עוד הרבה מה ללמוד ממנו, וגם מאהוד ברק, כמו שהגנרלים שלו כבר למדו מצה"ל את תורת הסיכול הממוקד! – והגיע הזמן שילמד כי אין לו בעלת ברית נאמנה יותר במלחמתו ב"ציר הרשע" מאשר ישראל! – ואם לא ילמד עכשיו, אזיי ילמד בדרך הקשה כאשר האופציה הגרעינית האיראנית תנטרל את שליטת-העל של ארה"ב בנפט של סעודיה, עיראק ונסיכויות המפרץ.

ושיהיה ברור, אנחנו לא חסידים של נתניהו. אולמרט היה עדיף עליו פי כמה וכמה.

* ה"מורדים" ב"עבודה" ובהם הפילדמרשל (משקפת הפוכה) עמיר פרץ, עמלים בכל כוחם לנסר את הענף שעליו הם יושבים כדי ליפול על ראשו של מי שבזכותו הם יושבים בכנסת הזו ולא יֵשבו בכנסת הבאה – אהוד ברק. ביטחון ישראל? שלמות הקואליציה? מה זה איכפת להם?

* על רקע המתיחות בין אנקרה לירושלים, ממשיך ראש הממשלה הטורקי, רג'פ טייפ ארדואן, להקשיח את הטון כלפי ישראל. ארדואן אמר היום (ראשון) כי הוא היה מעדיף לפגוש את נשיא סודאן עומר אל-באשיר, המואשם בפשעי מלחמה, מאשר לפגוש את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, כי גדולים פשעי ישראל מאלה של סודאן! – תמשיך, תמשיך, ארדואן, אל תסתיר את דיעותיך האיסלמיסטיות הקיצוניות, הגוררות את טורקיה לאחור אל מחשכי ההיסטוריה והכתיב הערבי שלה – כי בכך אתה רק מקרב את הרגע שבו הצבא שלך יתפוס את השלטון ויכונן מחדש את טורקיה החילונית ברוח צוואתו של כאמל אתא טורק! – ולעזאזל ה"דמוקרטיה" (יקירת מדינות האיחוד האירופי) – אם היא מובילה לדיקטטורה איסלמיסטית!

* כותבים לנו: לא יאומן שנאום כל כך חשוב של הלל נוייר במועצה לזכויות האדם בז'נבה לא ישודר בתקשורת הישראלית כמה פעמים ויצוטט בכל העיתונים. ממשלת ישראל היתה צריכה להפיצו כמסמך רישמי לכל המדינות שיש לה קשרים דיפלומטיים. התקפלות גלותית בפני הגויים – הגיע זמנה להיעלם.

 http://hosem.gotdns.com/Banned-UN-Watch-Speech.html

   * * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

 בית הסופר ע"ש טשרניחובסקי, רח' קפלן 6, תל-אביב

מחר, יום שלישי,  כ"ג בחשוון תש"ע, 10.11.09.2009

בשעה 19:30 יתקיים בבית הסופר

האירוע: "לא רק מילים"

סופרים ומשוררים משוחחים על יצירותיהם

משתתפים:

"על סופרים והשכלה",  הפילוסוף פרופ' יוסף אגסי

"על כתיבה ורפואה", לימור שריר

"בזכות מסך קטיפה אדום",  יעקב ברזילי

" שִחזורים", משה גרנות

"שהות קפואה", משה שפריר

דברי סיכום:  יו"ר האגודה בלפור חקק

קריאה אומנותית: רונה נבון

ליווי מוסיקלי: "האנסמבל של אווה"

מנחה: וילהלמינה

כרטיסים יימכרו ביום ההופעה

בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי

טל' 03-6953256/7

www.hebrew-writers.org

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,249 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-119 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,996 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,012 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,215 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל