| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 493
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בכסלו תש"ע, 19 בנובמבר 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
עם צרופת הזמנה לצאת ספרה החדש של פרופ' נורית כנען-קידר
המדונה של שיח הצבר על הציור הנוצרי בארץ-ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, "נגיעות" (94).
עמוס כרמל: אילו ואלמלא – הספד מופרך.
אילן בושם: שמונה שירים.
יהודה גור-אריה: אני צועק – משמע אני קיים.
חיים אנלין: המלחמה שלא היתה. // יוסי גמזו: לִפְעָמִים, הַשֶּקֶט.
אורי הייטנר: 1. האקדח מת מצחוק. 2. בין אולמרט לרבי אמנון ממגנצא.
3. הפועל להתבייש.
נתן ענבר (פולונסקי): זוטות כפר סבא של פעם: מיורה, אלוהי"ם.
אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה חמישית: חיי הערבים – מבט מבפנים. // פיני רבנו: שלושה שירים.
פרופ' ארנון סופר: חקלאי ישראל, אני מצדיע לכם.
דודו פלמה: מֵאִיר (למאיר שהלך לאיבוד).
יוסי שחר: הצביעות.
אהוד בן עזר [צעיר מוודי אלן ב-4 חודשים]: "מה שעובד" עובד יוצא מן הכלל
בסרטו החדש של וודי אלן.
רן פרחי: אחרת הסורים לא היו יושבים עימו.
מתי דוד: כבוד והערכה לפרופסור מנשה הראל.
לאנץ' לשניים ב"לילוש" ב-145 שקלים לפני התשר.
דודו פלמה: חברת החייבים לקוואפיס.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי
אהרון חָבֶר: תגובה לאורי הייטנר: מפעל חייו, חמש שנים למותו של רפול.
יוסי נינוה: רוצה להיות מורה?
משה גרנות: פרשת השבוע ורפול
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
בַּשֶּׁקֶט שֶׁל הַלֵּב יוֹשֶׁבֶת לָהּ עֶרְגָּה קְטַנָּה
שֶׁאִם תִּצְעַק אוֹתָה – תִּבְרַח.
מתוך המחזור "נגיעות" (94)
עמוס כרמל
אילו ואלמלא – הספד מופרך
אחרי חורבן הבית השני ניתנה, כידוע, הנבואה רק לשוטים ולתינוקות. למי ניתנה הנבואה הרטרו-אקטיבית? איך צריך לסווג את החכמים-לכאורה שקובעים בוודאות גמורה מה היה קורה אילו ואלמלא, ואפילו עם לוח זמנים?
השאלות האלה מתבקשות לנוכח דברים שאמר הנשיא האמריקאי לשעבר ביל קלינטון במוצאי שבת האחרונה, בניסיון להאדיר את זכרו של יצחק רבין. "אלמלא הרצח באותו לילה נורא בנובמבר", פסק קלינטון, "היינו מגיעים בתוך שלוש שנים לשלום בר-קיימא במזרח התיכון בין ישראל לפלסטינים ולאחר מכן גם עם הסורים." אמר – וספק אם הוסיף כבוד לראש הממשלה שנרצח, אבל אין ספק שפגע בכבודה של ישראל וגם בשכל הישר.
היומרה לקבוע מה היה קורה אילולא נוצרה עובדה זו או אחרת בחיים האנושיים משוללת כל יסוד ביחס לכל אחד ואחד מאיתנו. על אחת כמה וכמה היא מופרכת ביחס לתהליכים חברתיים ופוליטיים שמקיפים רבים, ובוודאי אין בה שמץ של טעם ביחס להשגת שלום במזרח התיכון על שלל התסבוכות שלו.
אם לחזור לתרחיש הספציפי שהפריח קלינטון, ביסודו נמצאות כמה הנחות שהן ספקולציות גמורות. למשל, ההנחה שיצחק רבין, אילולא נרצח וזכה בצדק בהילת הקורבן, היה מצליח לשוב ולהיבחר לראשות הממשלה ב-1996. הסקרים של הימים הקודמים לרצח בוודאי לא הבטיחו לו את ההישג הזה. גם התוכניות של פרס לכפות עליו בחירות מקדימות במפלגת העבודה לא השביחו את סיכוייו. קליעי האקדח של הרוצח מנעו את עמידתו של רבין למבחן הבוחר, שאיש אינו יכול לקבוע מה היו תוצאותיו.
איש גם אינו יכול לקבוע מה ואיך היה עושה רבין אילו נותר בחיים ואילו היה מקבל מחדש את אמון הציבור. אכן, חתימתו מתנוססת על הסכמי אוסלו. אכן, הוא נתן "פיקדון" למזכיר המדינה האמריקני שכלל אפשרות לנסיגה מרמת הגולן. אבל מי יכול לקבוע שההתפתחויות בשטח – לא אלה שהיו בדיעבד, אלא מכלול ההתפתחויות העלומות שהיו יכולות להתרחש אילו ואלמלא – לא היו גורמות לו לשנות את דעתו? ואם נניח כי דעתו לא היתה בת-שינוי והכול היה ברור לו בטרם נרצח, לא יהיה מנוס מהמסקנה שהוא לא היה חוזר בו מהתנגדותו להקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן ומאי-חזרה לגבולות 1967. קלינטון החכם אולי יודע איך היה אפשר להשיג בתנאים כאלה שלום בר-קיימא באזור "בתוך שלוש שנים."
אולי הוא גם יודע איך איש אחד יכול להיות מחונן ביכולת על-אנושית לשים קץ לבדו, "בתוך שלוש שנים," לסכסוך ממושך ונפתל בין אומות. בהיסטוריה שהיתה – לא זאת שהיתה יכולה להתרחש אילו ואלמלא – יש דוגמאות רבות ליחידים שהציתו וליבו סכסוכים כאלה. הסיום שלהם לא בהכנעה מוחצת וגמורה של אחד הצדדים אלא ב"שלום בר-קיימא" הצריך תמיד יותר משותף אחד. מעולם לא היה מדינאי אשף אחד שחולל אותו רק בקסמיו.
מה שמחזיר אותנו לראש החץ המתפצל ששיגר קלינטון במוצאי שבת לעבר הציבור הישראלי ונבחריו. בייחודיות שהוא ייחס לנרצח, הוא קבע בבירור שכל שאר הישראלים הם סרבני שלום או לכל הפחות אימפוטנטים. אם רק בשל ההתנקשות הנפשעת בחייו של רבין לא הושג "שלום בר-קיימא" ב-1998 ואנו תקועים בסוף 2009 בלי הסדר עם הפלסטינים והסורים, משמע שאנחנו אשמים. הביטחון והשלום הוגשו לנו במלואם מהצד השני ורק אנחנו לא היינו מסוגלים להצמיח ולבחור הנהגה שתיענה לאתגר.
לחלופין, נראה שגם נשיא אמריקאי כריזמטי, בעבר או בהווה, יכול להשתטות.
פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 17.11.09
אהוד: בוא נאמר זאת בפשטות, נראה שגם נשיא אמריקאי יכול להיות אידיוט, או לחלופין, נשיא-לשעבר שמשלמים או תורמים לו (אתה יכול לנחש מי תורם) – לקלינטון, כמו לקארטר, כדי להוציא דיבתנו רעה, וכמובן לטובת הערבים.
אילן בושם / שמונה שירים
נובמבר 2009
*
שִׁירִים לֹא נוֹבְטִים מְסֻדָּרִים
כְּמִתּוֹךְ עֲרוּגָה
כַּעֲשָׂבִים מִסִּדְקֵי מִדְרָכָה
הֵם פּוֹרְצִים.
שותים קפה בכיכר
אַף מְנַחֵשׁ בְּקָפֶה
לֹא הָיָה מַעֲלֶה (בְּדַעְתּוֹ)
שֶׁלִּפְנֵי כָּךְ וְכָךְ (שָׁנִים)
עָלוּ שָׁם (בָּאֵשׁ) בָּאוֹטוֹדָפֶה
[מדריד, פלאסה מאיור, 2002]
זוג
אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ
אִי אֶפְשָׁר לִמְשֹׁךְ
אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ
וְלִמְשֹׁךְ
ילדה, נערה, אישה
חֲתִימַת חָזֶה בְּגוּפָהּ מַטְבִּיעָה עָלָיו
חוֹתָם בַּל יִמָּחֶה
וְהוּא חוֹזֶה
וְהוּא הוֹזֶה
חתום בנשיקה
וְלִרְאָיָה
בָּאתִי עַל הָרַעְיָה
*
הַאִם הִיא פּוֹתָה
אוֹ מִתְפַּתָּה
אוֹ מְפַתָּה?
סוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
אֲנִי בְּפוֹתָהּ
*
יֵשׁ לָהּ
אַגָּן טוֹב
לְהַטִּיל בּוֹ
עֹגֶן
זוג בבית קפה
הָיוּ שָׁם פִּין וּפֹת
וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם:
שֻׁלְחָן וּשְׁתֵּי כּוֹסוֹת
קָפֶה
יהודה גור-אריה
אני צועק – משמע אני קיים
יום אחד, בשבתי בסלון ביתי, שמעתי פתאום צעקות וצריחות אימים מבחוץ. לא הצלחתי להבחין מה נאמר [נצרח] בצעקות אלה, אבל מיד חשבתי שאיזה מריבה אלימה וקולנית מתרחשת באחד הבתים השכנים, וכבר עמדתי להזמין משטרה.
אבל לא היה צורך. ניידת משטרה כבר היתה במקום. היא ליוותה שיירה ארוכה של ילדים – אולי כיתות ד'-ה' – עוברים ברחוב, מלוּוים בכמה מבוגרים, כנראה מורות ומדריכים, והם צורחים בקולי-קולות, כנראה סיסמאות או קריאות אחרות, קשה היה להבחין מה בדיוק הם צועקים.
לא היה טעם לגשת אל אותן מורות ולהעיר להן, שאולי כדאי וראוי ואפשרי לחנך את הילדים לא לצעוק, לא להרעיש. שהרי זו כבר "נורמה" בארצנו ובחברתנו, שמי שלא צועק, לא שומעים אותו, "לא שמים עליו".
בשינוי קל של קביעתו הידועה של דקארט: "אני חושב, משמע אני קיים" – אני צועק [צורח] – משמע אני קיים...
האם שמתם לב [אוזן] לרמת הדציבֶּלים של צעקות הילדים בגן, בקייטנה, בבריכה, בפעילות חברתית, בחגיגת יום-הולדת, ואפילו סתם בבית, בחוג המשפחה?
אני יודע: לא קל לשנות הרגלים שהשתרשו "מדורי-דורות", אבל אולי כדאי בכל-זאת לנסות. הורים, גננות, מורים ומדריכים יתחילו לחנך את ילדיהם וחניכיהם לדבר בשקט, לא לצרוח. כבר אמרו חז"לינו: דברי חכמים בנחת נשמעים.
יהודה גור-אריה
גבעת שמואל
אהוד: אחת הסיבות שאני אוהב לשהות מדי פעם ב"יערות הכרמל" היא שאין שם כניסה לילדים ונוער עד גיל 16. כך השקט והתרבותיות נשמרים, אין צרחות של פִּישֶׁרִים ליד השולחנות בחדר האוכל ומה שעוד יותר טוב הוא שבעיקר מגיל 16 ומעלה – על בטוח – הבנות הצעירות מתחילות להיות מעניינות ויש במה לזון את העין, אם המיסתורית לא מפריעה.
חיים אנלין
המלחמה שלא היתה
בסוף חודש נובמבר 1966 הייתי רובאי צעיר בחטיבת "גולני", והחטיבה ירדה אז ברכבת לאימון חורף בנגב, לאזור דימונה-ירוחם. בהיותנו בחניית צהריים בבאר שבע הוחרדנו בזעקות אימים מכיוון מפקדת הגדוד: "כוננות-אמת! כוננות-אמת!!!" – מאי-שם צצו רכבים – זחל"מים, משאיות ואוטובוסים, וכולנו הועמסנו עליהם עם כל הציוד ויצאנו לדרך. הכיוון – מערב, לעבר רצועת עזה.
בשעות הערב הגענו ליעדנו: קיבוץ ניר-יצחק, בואכה פתחת רפיח. המג"ד סא"ל בני ענבר התייצב בפני הגדוד והודיע: "הגיע אלינו מידע מודיעיני, לפיו המצרים שולחים צבא לתגבור כוחותיהם באל-עריש. איננו יודעים מה כוונותיהם, אך ליתר ביטחון הוזעקנו לאזור הגבול. אין ספק שהמצרים יודעים שאנחנו כאן, לכן אפשר לצפות לפעולה מצידם. אי לכך עליכם להתחפר כל הלילה. מחר בבוקר מי שהראש שלו יהיה בחוץ – זה הסוף שלו!"
ואכן, התחפרנו כחפרפרות ובבוקר כבר רבצנו בשוחותינו וציפינו לבאות. לא חיכינו זמן רב. בשבע בבוקר שמענו רעם מצפון – שני מיגים מצריים חלפו מעלינו ובעקבותיהם זוג מיראז'ים שלנו, ובטרם הבנו מי ומה התפוצצו שני המיגים כשני כדורי אש בשמיים. עכשיו כבר היינו בטוחים – או-טו-טו פורצת מלחמה. והנה – שום דבר.
שלושה ימים עברו בשקט ואז הודיעו לנו: זהו זה, הכוננות הסתיימה, חוזרים לאימונים.
מאז עברו ימים רבים. עברנו את מלחמת ששת הימים ואח"כ נפצעתי קשה בקרב עם מחבלים. לאחר שיקומי למדתי באוניברסיטת ת"א מזרחנות וערבית וב-1975 חזרתי לשרת בצבא הקבע כקצין מודיעין.
באחד הימים בא ליחידה בה שירתי תא"ל יואל בן פורת להרצות על חשיבות ההקפדה על תרגום מדוייק מערבית, והוא סיפר לנו את הסיפור הבא:
בנובמבר 1966 קלטנו תשדורת של הצבא המצרי, לפיו עומדת להישלח לאל-עריש "פירקה" צבאית. מתרגם הידיעה בדק ומצא ש"פירקה" פירושה דיביזיה, ובעברית: אוגדה. לא ביזבזנו זמן – הוכרזה כוננות. למזלנו ירדה לדרום באותו יום חטיבת "גולני", והיא נשלחה מיד להיערך על גבול הרצועה. המצרים שלחו גיחת צילום של מטוסיהם, אנחנו הזנקנו מיראז'ים שהפילו את המטוסים המצריים, ובקיצור – כמעט פרצה מלחמה. למזלנו היו עדיין כוחות של האו"ם ברצועת עזה. הם התערבו ולאחר שהוברר לנו שהמצרים לא תיגברו את כוחותיהם, בוטלה הכוננות.
אז מה בכל זאת היה? מסתבר שבערבית המילה "פירקה" יכולה לבוא במובן של "פירקה מוסיקיה", יעני תזמורת. ומה שהמצרים שלחו לאל-עריש לא היתה אוגדה אלא תזמורת צבאית!
וכך כמעט פרצה מלחמה בגלל טעות בתרגום של מילה אחת!
יוסי גמזו
לִפְעָמִים, הַשֶּקֶט
לִפְעָמִים הַשֶּקֶט צוֹעֵק בְּלִי קוֹל, לִפְעָמִים הוּא חָזָק מִכָּל רַעַש
כְּמוֹ הַהוּא שֶהֶחְרִיש אֶת אָזְנֵי הַתִּשְבִּי בֵּין הָרוּחַ וְנֶפֶץ הָאֵש
אוֹ כְּמוֹ זֶה שֶשָּאַג מֶגָטוֹנִים שֶל אֵלֶם, כִּכְלוֹת, עַל עִיֵּי הִירוֹשִימָה
אוֹ הַהוּא הַמּוּטָח בֵּין קֻמְצֵי הֶעָפָר עַל גּוּפוֹ הַנִּקְבָּר שֶל הַמֵּת –
וְהִנֵּה לֹא בָּרוּחַ דּוֹבֵר אֲדֹנַי
וְלֹא בָּרַעַש
וְלֹא בָּאֵש
כִּי אִם רַק בַּדְּמָמָה הַדַּקָּה כְּסַכִּין הַחוֹצֶה בֵּין חַיִּים וּבֵין מָוֶת.
אֲבָל יֵש שֶהַשֶּקֶט הוּא אַבָּא כָּזֶה, אֱנוֹשִי, וּמֵסִיחַ בְּשֶקֶט
כְּמוֹ אֵצֶל בּוּבֶּר, אֲנִי וְאַתָּה, וּלְפֶתַע אֵינְךָ עוֹד יָתוֹם.
לֹא רַק שְלֹמֹה הֶחָכָם בָּאָדָם אוֹ פְרַנְצִיסְקוּס הַטּוֹב מֵאָסִיזִי
אֶלָּא אֲפִלּוּ הַיֶּלֶד הַתָּם
שֶהָיִיתָ וְשוּב לֹא תִהְיֶה
שוֹמֵעַ פִּתְאֹם שְׂפַת חַיּוֹת וְעוֹפוֹת, אֶת שְמוּעוֹת רַחֲשָיו שֶל הָעֵשֶׂב
וְאֶת דֹּפֶק דַּמְךָ בְּתֻפֵּי הַטָּם-טָם
שֶל הַגּ'וּנְגֶּל הֲכִי
כָּמוּס.
כָּכָה לוֹחֵש לְךָ יוּלִיסֶס דַּ"ש עַל תְּנוּכָה הַוָּרֹד, הַפֶנִיקִי
שֶל קוֹנְכִית עֲזוּבָה בְּאַכְזִיב אוֹ טַנְטוּרָה, מִשְּנֵי אֲבוֹתָיו הַקְּדוּמִים:
סַבָּא הוֹמֶרוּס וְסַבָּא יָם, בִּכְתַב-מוֹרְס שֶל שְתִיקוֹת, שֶל סִינְקוֹפּוֹת
וְהַשֶּקֶט הַזֶּה הוּא קוֹנְצֶרְט בְּרַנְדֶנְבּוּרְגִי,
הוּא דָת,
הוּא רִצְפַּת הָאֵש.
אוֹמְרִים: הַתַּנִּים שֶבַּוָּאדִי שוֹמְעִים יְגוֹנוֹת שֶאָזְנֵנוּ שֶלָּנוּ
אֵינֶנָּה קוֹלֶטֶת. אוֹמְרִים: הַכְּלָבִים בַּלֵּילוֹת נִתְקָפִים חַלְחָלָה
מִתֶּדֶר עָלוּם שֶאֵינֶנּוּ נִתְפָּס בַּמַּכָּ"ם הַסּוּמָא שֶל חוּשֵינוּ,
אֲנַחְנוּ, שֶכֶּלֶב וְתַן לֹא יָבִינוּ
עַד מָה חֵרְשוּתֵנוּ קָשָה.
אַךְ חֹפֶן-הַשֶּקֶט הַזֶּה הָעוֹבֵר בִּקְפִיצַת-מְשׂוּכוֹת אַקְרוֹבָּטִית
אֶת כָּל מַחְסוֹמֵי הָאוֹטִיזְם שֶלָּנוּ, אֶת כָּל חוֹמוֹת אֹטֶם הַלֵּב
כְּמוֹ מַבְרִיחֵי-הַסַּמִּים הַגּוֹנְבִים אֶת הַגְּבוּל עַל חוֹף עַקַבָּה חֶרֶש
בֵּין תְּנוּמַת הַזַּ'נְדַּרְמִים בַּצֶּ'קְפּוֹסְט לִשְחוֹר עִוְרוֹנוֹ שֶל מִשְמַר הַחוֹפִים –
זֶה, הַפִּצּוּץ הַטֶּקְטוֹנִי הָעַז
שֶל הַקּוֹל בִּגְרוֹנוֹ שֶל הָאֵלֶם,
שֶל הַחַג שֶבְּתוֹךְ הַחֻלִּין, שֶל הִבְהוּב אֵש הַסְּנֶה בְּחֶשְכַת הַיֵּאוּש
הוּא הַמַּבְדִּיל בִּפְחָדֵינוּ בֵּין אֹפֶל לְאֹפֶל, בֵּין מַיִם לְמַיִם,
הָאוֹר הַנֵּעוֹר בְּעֵינֵי יוֹנָתָן
שֶטָּעַם מִן הַדְּבַש
וְלֹא מֵת.
אורי הייטנר
1. האקדח מת מצחוק
לפני שנה, דחה אבו מאזן "המתון", את הצעתו של אהוד אולמרט למדינה פלשתינאית על 99% מהשטחים, קבלה עקרונית של טענת "זכות" השיבה הפלשתינאית וקליטת אלפי פלשתינאים בישראל.
מדוע הוא דחה את ההצעה? האם כיוון שאין הוא מוכן לשלם את המחיר שנדרש ממנו תמורת אותה נסיגה וקליטת פליטים – הכרה אמיתית בישראל ושלום איתה? או שמא מטרתו היתה להמשיך ולחלץ מהפרטנרים ויתורים נוספים, בתובענות שאין לה גבול?
לנוכח הסרבנות שגילה במו"מ עם אולמרט, מה משמעות איומיו בהכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינאית בגבולות 67'? האם עדיפה לו שליטה וירטואלית על כל השטח, על פני שליטה מעשית על כל השטח פחות אחוז אחד + "זכות" השיבה?
האיום הזה הוא המשך להתנהלותו של אבו מאזן מיום כניסתו לתפקיד יו"ר הרשות. אחרי שדחה הצעה כה מרחיקת לכת ונדיבה, כזו שהציע לו אולמרט, הוא מצפה שישראל תאמץ את ההצעות שדחה כנקודת הפתיחה להמשך המו"מ. נתניהו נבחר לראשות הממשלה כדי לשנות את דרכו של אולמרט, לא כדי להמשיכה במדרון החלקלק, אך כנראה שציפייה מאבו מאזן להבין מהי דמוקרטיה, קצת מוגזמת. והנה, לא זו בלבד שאבו מאזן דורש מנתניהו לאמץ את הצעות אולמרט, הוא דורש שהן תהיינה עמדת הפתיחה לוויתורים ישראליים נוספים. הוא לא רק דורש זאת, הוא גם מאיים.
אבו מאזן הצמיד לראשו של נתניהו אקדח, והעמיד בפניו אולטימטום. אולם זה אקדח בלתי טעון. האקדח של אבו מאזן מת מצחוק.
הרי מה משמעותה של הכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינאית? מדינה כזו כבר הוכרזה לפני 21 שנים. איך אפשר להכריז על מדינה שכבר הוכרזה? איך אפשר להקים מדינה שכבר קיימת? כפי שהמדינה הפלשתינאית קיימת מאז הכריז עליה ערפאת ב-88', כך היא תהיה קיימת עתה, אם אבו מאזן יכריז עליה.
כל מה שיש היום לפלשתינאים – רשות פלשתינאית, משטרה פלשתינאית וכד', אינם פרי הכרזתו של ערפאת, אלא פרי החלטות ישראליות. גם אבו מאזן יודע זאת. הוא מבין, שכל עוד צה"ל נמצא בתוך שטחי הרשות ובאזורי הביטחון הנוספים ביו"ש, אין כל משמעות מעשית להכרזה כזאת.
מדוע, אם כן, הוא מאיים? כיוון שהוא מכיר אותנו ויודע עד כמה אנו סחיטים ולחיצים. ולכן, על הממשלה להודיע, שאם אבו מאזן רוצה להכריז חד צדדית על הקמת מדינה – שיכריז. עוד באותו יום ישראל תספח את גושי ההתיישבות ואת בקעת הירדן לריבונותה. ובעוד הכרזת העצמאות היא וירטואלית בלבד, הסיפוח הוא מעשי.
2. בין אולמרט לרבי אמנון ממגנצא
אהוד בן עזר הוא גדול מעריציו ותומכיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. המעניין הוא, שהשקפותיו המדיניות של בן עזר, אותן הוא מבטא בעקביות ובבהירות ב"חדשות בן עזר", הפוכות ב-180 מעלות מאלו של אולמרט.
בן עזר מיישב את הסתירה, בטענתו שאולמרט כלל לא התכוון ברצינות להצעותיו לפלשתינאים ולסורים, אלא הוא נהג בפיקחות, כמי שמבין את כללי המשחק של הבזאר המזרחי, בהציעו הצעות נדיבות, בידיעה שהצד השני ידחה אותן ואנו לא ניראה סרבנים.
אני ממש לא מקבל את התזה הזאת, אך לצורך הדיון אקבל אותה כהנחה – נניח, שאכן זו הייתה כוונתו של אולמרט. האם יש בה היגיון?
הנה, אבו מאזן דחה, אמנם, את הצעתו של אולמרט, אך כעת הוא דורש שהיא תהיה נקודת הפתיחה במו"מ עם אולמרט. אז מה הרווחנו? גם אסד דורש שהמו"מ עם נתניהו ייפתח מהנקודה שבה הסתיים בתקופת אולמרט, כלומר אחרי נכונותו של אולמרט לסגת לקווי 4.6.67. אז היכן הפיקחות הגדולה?
בעוד הסורים חוזרים השכם והערב מזה 42 שנה על דרישתם לנסיגה מוחלטת, ותובעים אותה כתנאי מוקדם לעצם כניסה למו"מ (ואינם מסתתרים אחרי "בלי תנאים מוקדמים"), כבר חמישה ראשי ממשלה ישראליים הסכימו לנסיגה מהגולן. במצב הזה, העולם מקבל את העמדה הסורית כמובנת מאליה, הרי העולם לא יהיה ציוני יותר ופרו ישראלי יותר מממשלות ישראל, וכך ישראל מוצגת כסרבנית חרף ויתוריה, כי איזה ויתור הוא זה, אם אנו מקבלים את הטענה שאנו מחזיקים בשטח שאינו שלנו?
ראש ממשלה הרוצה שהגולן יישאר בידי ישראל, חייב לומר זאת בקול גדול וצלול ולנמק ולהסביר לעולם כולו את חשיבותה של הגולן לישראל, ולא להציע לצד השני את הגולן, מתוך תקווה שהוא לא ירצה לקבל אותם.
ומה היה קורה אילו אסד היה "מבריז" לאולמרט ומסכים לקבל את הגולן תמורת שלום? ומה היה קורה אילו אבו מאזן היה מקלקל את התוכנית ומוכן להסתפק ב-99% מהשטחים, בקבלת עקרון "זכות" השיבה ובקליטת "רק" כמה אלפי פלשתינאים בישראל? האם אולמרט היה אומר: "פוס, לא התכוונתי ברצינות, זה היה בכאילו. סתאאאם..." נו, באמת...
מוטב שאולמרט ומנהיגי ישראל ילמדו את סיפורו של רבי אמנון ממגנצא, שהפיוט "ונתנה תוקף" מיוחס לו. כאשר דרש ממנו הבישוף ממגנצא להמיר את דתו, ביקש ארכה של שלושה ימים כדי להרהר בדבר. מיד הוא התחרט על כך שהסכים לשקול אפילו הצעה כזו, ובתום שלושת הימים לא חזר אל הבישוף התקיף. כשהובא בעל כורחו אל הבישוף, ביקש שיכרתו את לשונו, כיוון שהשמיעה נכונות להרהר בהמרת הדת.
יש דברים שלא אומרים. לא הכול טקטיקה.
בהזדמנות זו אני רואה לנכון לשבח את השר סילבן שלום, על דברים שאמר נכוחה בראיון לתכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ עשר. אם הסורים יפסיקו את תמיכתם בטרור ויתנתקו מאיראן ויסכימו לשלום עם ישראל, תסכים לסגת מהגולן? שאל קירשנבאום את השר.
שלום השיב בפשטות ובבהירות: "לא."
כך ראוי היה שישיב. תשובתו הוציאה מקירשנבאום את "מיסטר הייד" שבו, והוא החל משתולל ומתגולל בשלום במופע אימים של צעקות וגידופים. וסילבן שלום – בשלו.
בדרך כלל איני מחסידיו של שלום, אך הפעם הוא ראוי למלוא השבחים.
3. הפועל להתבייש
אהוד, כתבת [בגיליון 491] – "אילו הייתי אברום בורג, הייתי מתבייש להיות אברום בורג" ואני אומר לך – אילו היית אברום בורג, לא היית מכיר את הפועל להתבייש.
אורי
* * *
זוטות כפר סבא של פעם: מיורה, אלוהי"ם
שלום אהוד,
בהמשך לפגישתנו בהיכל התרבות, בקונצרט, ביקשת חומר על מיורה. בהיותי בילדותי כפר-סבאי, אני מצרף מזיכרוני משהו אודותיו, ובנוסף אירוע מעניין מסוג אחר שחוויתי.
1. מָיוֹרָה
בהיותי בן שש קנה לי אבי כובע ברט כחול כהה עם טוטרת [תיתורה?](פתיל-צ'ופצ'יק).
מיורה היה מחלק חלב לדיירים והיה ידוע בהתנהגותו החריגה. נהג "לכבד" כל כובע ברט בסיבוב אצבעותיו ותלישת הפתיל... ואו אז, איזו צורה לברט קטוף הפתיל – ממש כמו פיתה ישנה. הודעתי לאימי שלא אחבוש את הברט אם גורלו יהיה קטוף.
אימי ספרה זאת למיורה כשחילק חלב, והוא הבטיח לאימי, בנוכחותי, ובחיוך, שלא יגע בפתיל הברט שלי.
והוא אכן קיים הבטחתו.
[אהוד: אם אינני טועה, במושבה שלי היו קוראים לכך לעשות לברט "ברית מילה"]
2. היריבות בין ההגנה והמחתרות
בהיותי כבן אחת-עשרה, ערב קום המדינה, הייתי עד, בכפר-סבא הקטנה בת כאלפיים התושבים – כיצד הניחו בבית המועצה ארון ובו גופת חייל בן המושבה, כדי לחלוק כבוד, כנהוג אז.
המבוגרים שהגיעו דיברו ביניהם בלחש וסיפרו שנפל בקרב בפעולהמשותפת בה פעלו יחדיו, למרות השנאה העמוקה והיריבות ארוכת הימים – אצ"ל, ל"חי, וההגנה. אלא שאחד מהאירגונים הפורשים, פשוט לא הגיע... כתוצאה מכך הניחו הערבים מארב וכך נהרג איש ההגנה.
שבתי נסער הביתה ולעת ערב שאלתי את אבי, בשובו מעבודתו, כיצד יכולים יהודים להפקיר דם אחים ומדוע הפילוג בעם כה עמוק?
אבי הופתע משאלה כה נוקבת של ילדו וענה לי שברצונו לברר זאת וישיב לי תשובתו.
בשבת ,לאחר תפילת הבוקר, מששב מבית הכנסת, קרא לי אבי, הושיבני על ברכיו, ליטף את שערי וסיפר לי שהדבר שהטריד אותו שבעתיים הוא ששאלה זו באה מילד כה צעיר, בנו, ולכן שאל את רב בית הכנסת בשבת בבוקר,והופתע שהרב העלה את שאלת ילד צעיר המודאג מהיריבות החריפה בעם, ותשובתו לקהל המתפללים הנפעמים, תוך שהוא מבקש להסביר גם ל אבי הילד המוטרד, היתה – אמנם כתוב "לא תישא את שם אלוהיך לשווא" אבל המילה אלוהים היא גם ראשי התיבות:
אצ"ל לח"י הגנה יקימו מדינה!
אהוד בן עזר
צל הפרדסים והר הגעש
שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי
בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה הקודמת ועד ימינו
מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997
©
כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר
הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.
שיחה חמישית: חיי הערבים – מבט מבפנים
אנחנו ממשיכים באותו קו, שציינו בשיחות הקודמות – בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות. שוחחנו על משה סמילנסקי, והראינו כיצד תיאור חיי הערבים מבפנים הוא חלק עיקרי ביצירתו, שרובה נכתב בארץ, ואחר הראינו את הקוטב הנגדי, ברנר, שחשף את מרירות המציאות, שהיתה בו גישה מאוד פסימית, אם כי אף פעם לא פאטאליסטית. תמיד היה איזה "אף-על-פי-כן" ובו התקווה לעתיד טוב יותר, אבל לא היו לברנר אשליות, לטווח הקרוב – לגבי אפשרות של חיים משותפים בין יהודים לערבים, לא בצד הרומאנטי, האישי, ביחסי שכנות – וגם לא בצד הפוליטי, בייחוד לא בצד הפוליטי.
אמנם, אי אפשר לומר שבין סמילנסקי לבין ברנר מתנודדת הספרות הארצישראלית, זאת כי ברנר, כסופר ריאליסט, שחשף את מרירות המציאות – היה סופר גדול לאין שיעור מסמילנסקי – אבל בנושא השאלה הערבית מבחינה תימאטית, ולא מצד ההערכה הספרותית, (וכמעט איננו עוסקים בהערכה ספרותית-אמנותית כשלעצמה, במחקר הזה) – אפשר לומר שישנה התמודדות מתמדת בין הקוטב של סמילנסקי לקוטב של ברנר, בין "צל הפרדסים" לבין אותו "הר געש", שברנר דיבר עליו בסיפור "בין מים למים", כסמל לאיום שבשאלה הערבית.
עכשיו אנו פונים לעסוק בשני סופרים ילידי-הארץ, שניהם מבני העדה הספרדית, ממשפחות מעורות בארץ מדורי-דורות – יהודה בורלא ויצחק שמי. נעקוב כיצד דמות הערבי מתוארת בספריהם, וכיצד לקבוצה זו של סופרים ילידי-הארץ, שמוצאם ספרדי – יש גישה משלה לשאלה הערבית, גישה שמאפיינת את כתיבתם בנושא.
*
ספרו של יהודה בורלא, "בלי כוכב", הופיע בשנת 1927, והוא בעל ערך היסטורי וספרותי, ובעל ערך לנושאנו בשאלה הערבית בספרות העברית.
סיפור המסגרת נושא חותם אוטוביוגראפי. בורלא היה כבן שלושים כאשר בינואר 1915, המצביא תורכי ג'מאל-פאשה, או ג'מאל-פחה, הכין את מסע צבאו, בשיתוף הגרמנים, לעבר תעלת סואץ, כדי לכבוש דרכה את מצרים. המסע היה מאוד מוזר. התורכים בנו סירות לחציית התעלה, והעמיסו אותן על גמלים, ואילו האנגלים השיטו לאורך תעלת סואץ ספינות תותחים, שירו בתורכים והדפו אותם. הספינות פעלו כנשק-קרקע, ואילו הסירות נישאו על גבי הגמלים, לקראת נחיתה בגדה ממול.
בורלא ידע ערבית, ידע גרמנית, וגוייס כמתורגמן. בסיפור המסגרת של "בלי כוכב" – בורלא ומורה-הדרך עבד, משתתפים באותו מסע קשה, במידבר סיני, לעבר תעלת סואץ. אגב, הצליחה, שנכשלה, התרחשה בערך במקום שבו צלחו כוחות צה"ל באוקטובר 1973 את תעלת סואץ, שנים רבות לאחר אותה התקפה.
הסיפור העיקרי של "בלי כוכב" אינו קשור כלל במסע. הוא סיפורו של עבד, שגדל בקרב בני שבט החפאנים שבמידבר סיני, מבלי לדעת שהוא אינו מצאצאיהם. בעודו תינוק נשאר אחרון לבני שבטו, שבט הקאטיפים, לאחר מלחמתם בחפאנים. החפאנים שמרו עליו, כי המסורת האיסלאמית אוסרת להכחיד את זרע הקאטיפים, שנתנו מחסה לנביא מוחמד בנדודיו.
סוד מוצאו המיוחד של עבד נסתר ממנו שנים רבות, והוא חושב עצמו לעבד (עי"ן בפתח, בי"ת דגושה ובצירה), כלומר – עבד, אדם השייך לדלת-העם אשר בקרב שבט החפאנים.
עבד מתאהב בנהורה, בת השייך של החפאנים. הוא גונב אותה, בהסכמתה, מבית אביה, ובורח עימה ללבנון. לבריחה זו קדמה השתתפות, מתוך חוסר-ידיעה על מיהותו – בקרב, לצד החפאנים, (אויביו, מבלי שידע על כך), כנגד הקאטיפים, שבמהלכה הרג את דודו, שניסה להצילו מידיהם. לאחר שהתברר לו סוד מוצאו, וכי אותו קרב, שבו הרג את דודו, בא משום שקרוביו ביקשו להצילו מידי שבט החפאנים, הרגיש עצמו כאדיפוס לאחר שנודע לו כי הרג את אביו.
ואולם, כדרכם של סיפורים אלה – עבד אינו נמלט מנקמת שבט החפאנים. השייך פארחן, אביה של נהורה, גילה אחר שנים את עקבות בתו, הרג אותה ואת ילדיה, ורק עבד עצמו ניצל בנס ומספר את הסיפור למתורגמן, למספר, הוא יהודה בורלא.
*
על בורלא עצמו עברו גלגולים רבים. הוא חזר מאותו מסע-מלחמה בלתי-מוצלח, שנסתיים בכשלון התורכים, והוא עדיין מגוייס. לאחר זמן ברח לעבר-הירדן, ושם הגיע, בנדודיו, להיות נוכח במעמד מעניין, שאותו הנציח בסיפור "בין שבטי ערב", משנת 1918. הוא מתאר כיצד פגש את השריף עבדאללה, מי שהיה לימים מלכה של ירדן. היתה זו התקופה של לורנס איש-ערב, של ההבטחה למשפחתו של השריף חוסיין ממכה, אביו של עבדאללה, להקים ממלכות לו ולבניו, ובורלא היה נוכח במעמד שבו עמדה להיוולד העצמאות הלאומית הערבית.
בורלא עבר סכנות רבות בנדודיו אלה. הוא התחפש לערבי, הסיר את משקפיו כדי שלא יחשדו בו, על פי מראהו, שהוא אדם משכיל. התנאים היו קשים במזרח עבר-הירדן בשנה ההיא, שהיתה האחרונה למלחמת העולם הראשונה, וכאשר עמד בורלא לנוכח חזיון העצמאות הערבית המתחוללת, אנו מוצאים אצלו וידוי נרגש.
הוא מתאר כיצד השריף עבדאללה ישב באוהל, בראש חבורת מלוויו, מסובים על מרבדים רכים, כמנהג המזרח. על רגליו שהיתה פרושה מיכה צחורה. לפניו נרגילה. המסובים חבשו עגלים (עקאלים) מוזהבים, על גבי סודרי משי (כאפיות), ובעיני בורלא נראו:
רגע אחד היה נדמה לי כאילו קמו לתחייה ימים רחוקים מאיתנו, ימי החליפים הנאורים. ימי שלטון בני ערב. הרי אותה התמונה, אותה התלבושת, אותו האוהל המגוון, אותה השלווה של ישיבה מזרחית. היתה בליבי הרגשה שאני הגבר רואה בעיני הולדתה של תקופה חדשה. הרי התחלתה של הממשלה הערבית החדשה. הרי התחלתה של הממשלה הערבית העתידה. הרי פרק אחד בתחיית העמים המשועבדים.
אנו רואים שבורלא נפעם מן המעמד. לדבריו, הוא מספר כאן התרחשות אמיתית. עבדאללה, שבפניו הוא התגלה כיהודי, קיבל אותו ככזה ופרש עליו את חסותו.
*
ברומאן מאוחר יותר של בורלא, "בעל בעמיו", שהופיע בשנת 1966, הגיבור הוא בן למשפחה ספרדית ירושלמית ותיקה. בראשיתו הוא שייך, אמנם לא ליישוב הישן, החרדי, האנטי-ציוני – אלא ליישוב הספרדי הירושלמי הוותיק, שלא היתה לו אידיאולוגיה ציונית אלא ישב בארץ מזה דורות. לעיתים נקראו שני אלה באופן כולל – יישוב ישן. הוא מגלה את האידיאולוגיה של הלאומיות העברית החדשה, את הציונות – בהשפעת העלייה השנייה והשלישית, אבל במקביל הוא שקוע, מרבית ימיו, חרף היותו נשוי – בפרשת אהבה לפלחית צעירה מהכפר סילואן. אהבה זו היא החוט ששוזר את דפי הרומאן "בעל בעמיו", היא סודו, היא פרשת חייו הכמוסה והחשובה לו ביותר.
*
אנו רואים אפוא שאצל בורלא הגישה הפוכה משל ברנר: יש יחסי אהבה בין יהודים לערבים, יש קירבה, יש תיאור חיי הערבים מבפנים. תופעה דומה נמצא אצל הסופר יצחק שמי. אם בורלא נולד בירושלים, שמי נולד בחברון, ושניהם נולדו בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. שמי כתב פחות מבורלא, ונזכיר כאן סיפור אחד, ידוע, שלו – "נקמת האבות", שהופיע לראשונה בספר בשנת 1928, אם כי שמי, וגם בורלא, החלו לפרסם את סיפוריהם עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, והם יכולים להיחשב גם כבני-דורו של ברנר, במובן זה שפירסמו את סיפוריהם כבר בתקופת העלייה השנייה.
הסיפור "נקמת האבות" מאופיין בכך שאין בו שום נוכחות של גיבור יהודי. אבו אל-שוואריב, גיבורו, הוא איש שכם. באביב, מדי שנה, היו נערכות חגיגות נבי מוסה, בתהלוכה שהיתה יוצאת מירושלים לקבר נבי מוסה, במידבר יהודה. והנה, בשנה אחת שבה הופיעו בתהלוכה, כתמיד, שתי שיירות: זו של אנשי שכם וזו של אנשי חברון – אבו אל-שוואריב, איש שכם, שעמד בראש השכמים, הרג את אבו-פארס, החברוני, על כי הלה הקדים אותו בכניסה למסגד נבי מוסה. הריב היה אמנם רק מעין נדבך נוסף לריב קודם, ששרר בין שתי הערים. היה רק הניצוץ שהדליק את התבערה.
אבו אל-שוואריב גלה לקהיר. מעניין, שנים לפני שנושא כזה הועלה בספרות הפלשתינאית או הערבית-ישראלית שנכתבת בימינו, (ואני מדבר עכשיו על הצד השני של המתרס, או הקו, שחוצה בין שני העמים, על הספרות הערבית שנכתבת בארץ ובתפוצתם של הפלשתינאים) – הם מדברים על תחושת גלות. סופרים ערבים, גם אלה שחיים בישראל, וודאי אלה שחיים מחוצה לה, והם ממוצא פלשתינאי – כותבים על תחושת גלות. והנה סופר עברי, יצחק שמי, מתאר תחושת גלות של ערבי איש שכם, שברח מפחד נקמת הדם החברונית לקהיר, והוא שוקע שם בסמים, ומידרדר. בשעתו היה אחד מנכבדי העיר, וכל געגועיו עתה – לכפר על מעשהו, לכפר פני האבות שבכבודם פגע במעשה הרצח, ולחזור לארץ-ישראל, ולעירו.
געגועיו גוברים בו על בטחונו האישי. אם היה נשאר במצרים, היה נותר בחיים, אך הוא חוזר לארץ-ישראל, מגיע למערת המכפלה שבחברון, ובצאתו מתפילה שהתפלל בה, לשם כפרה, רוצחים אותו, כנקמת-דם, קרוביו של אבו-פארס החברוני.
הסיפור קרוב למשפחה של סיפורי "בני ערב" לסמילנסקי ו"בלי כוכב" של בורלא. חיי הערבים מתוארים מבפנים, פרשיות של נקמת-דם, של אהבה, נוסח אדיפוס או רומיאו ויוליה. תמיד הגורל מתגבר על אושרו ובטחון חייו של היחיד, אך הדגש בסיפור הוא על תיאור חיי הערבים מבפנים.
*
כאן אולי המקום לאפיין את הסופרים, שהבולטים בהם – יהודה בורלא ויצחק שמי, המצויים בין מזרח למערב. הסופר והמשכיל מהמוצא הספרדי, מבני המשפחות הוותיקות והמיוחסות בארץ, חש עצמו קרוע בין שני עולמות. מצד אחד, בכתיבתו העברית, הוא כאילו אומר לבני-עמו האשכנזים, שבאו ממזרח אירופה וממרכזה, לאנשי העליות הראשונות, לציונים – ראו, המזרח איננו רק איום, הוא אינו נורא כל כך, הוא אינו זר כל כך, יש בו יופי, יש בו תרבות, צריך רק להתקרב אליו, לגלות אותו! – אנחנו היהודים הננו חלק מן המזרח וצריך לדעת לספוג אותו ולא להתנכר לו, 0כפי שברנר, למשל, התנכר למזרח וראה בו רק את החולאים ואת הניוון).
מצד שני, הסופר העברי-ספרדי, אם כי לא כתב ערבית, אבל ניתן להבחין בכתיבתם איזו פנייה אל שכניהם הערבים, אל אחיהם הערבים, אל אותו ציבור ערבי, אותה תרבות מזרחית-ערבית שבתוכה גדלו – והם מבקשים לתאר את המעשה הציוני לא כנטע זר, אלא לומר ליושבי המזרח, דעו – הציונות היא שיבה אל המזרח, היא בשר מבשרכם, גם המוסקובים, גם אנשי העלייה השנייה והשלישית, החלוצים, היחפנים, שנראים לכם אירופאים, זרים, וגם מוזרים – הם בעצם אנשי המזרח שרוצים לחזור אל המזרח ואינם מהווים איום עליו.
זוהי עמדה מאוד מעניינת, של מי שנמצא באמצע – בין שתי תרבויות, בין שני עמים, והוא ציוני על פי השקפתו, אך אינו מוכן לקבל שקיים קרע נצחי בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית, כי אלה, הערבים והווי חייהם, הם חלק משורשיו בארץ, מתרבותו, מהיוולדו בה.
*
אחד מסופריה התמימים והחביבים של תקופת העלייה השנייה היה מאיר וילקנסקי. נחום גוטמן, בזיכרונותיו, מספר שהכיר את ברנר וגם את וילקנסקי. וילקנסקי פירסם מסיפוריו הראשונים ב"העומר", כתב-העת שערך ש. בן-ציון, אביו של גוטמן. נחום הנער אהב מאוד את ברנר, אבל הוא מודה: את סיפוריו לא קראתי. הם היו גלותיים, הם היו כבדים מדי. את מי אהב לקרוא באותה תקופה? – את מאיר וילקנסקי. מדוע? – כי וילקנסקי, בסיפוריו "הגלילה", "באר חפרנו", "בחר" ואחרים, תיאר את החיים החדשים במושבות ובארץ, את הפועלים הצעירים, אנשי העלייה השנייה.
כיום, סיפורים אלה נראים מאוד נאיביים, רומאנטיים. יכול להיות שאלה הסיפורים שברנר כינה בשם "הז'אנר הארצישראלי", באותו מובן שהוא לא האמין בסיפורים ז'אנריסטיים, מסוגננים, המבקשים לתת את יופייה של התקופה החדשה מבלי לראות את מרירות במציאות, ללא העמקה פסיכולוגית, ללא ריאליזם נוקב, ובוודאי שבלי נאטוראליזם.
אבל יש בסיפורים הללו, מבחינה היסטורית, ראי של תקופה, ראי לחלומות של תקופה; ודאי – הם מתארים מציאות קשה, של חפירת באר, של עבודה בטורייה, של עידור עמוק, בידיים, בפרדסי פתח-תקווה, אבל ההתלהבות מחפה על הקשיים. אי אפשר לומר שאינם מתארים נושאים קשים, אבל ההתלהבות השופעת מהם עושה אותם אופטימיים ורומאנטיים, וכך היתה להם השפעה על הקוראים הצעירים ברחבי העולם היהודי, על קוראי העברית באותה תקופה.
בשנת 1907 הופיע, דווקא בכתב-העת של ברנר, "המעורר", שיצא אותה תקופה לאור בלונדון, סיפור חדש של מאיר וילקנסקי; הוא שלח את הסיפור מהארץ לברנר, כסופר מתחיל שלח אותו, ושם הסיפור: "מפרקו של אחד השרידים". לימים שינה וילקנסקי את שם הסיפור, וקרא לו: "שינוי ערכין"; הסיפור הופיע בקובץ סיפוריו "בימי העלייה", שנדפס לראשונה ב-1935, ולפני שנים אחדות הופיע גם במהדורה חדשה של "ספריית תרמיל".
בסיפור "שינוי ערכין" או "מפרקו של אחד השרידים" – מתחיל וילקנסקי בתיאור מציאות קשה – שני פועלים עברים שמזדמנים עם ערבים, ועם חיילים תורכים אחדים, בדרך למושבה; הללו מלגלגים עליהם, ושואל וילקנסקי –
"וכי יוכלו הפרולטארים האינטליגנטים להחזיק סכין בידיהם, הלא רק למראה להבו יפחדו ויירתעו אחורנית?"
אך אחד הפועלים מראה שריר, מפגין כוח.
"'התגרה נא איתי ערבי עוד הפעם, התגרה בשרירים!'
" – וקורת בית-הבד בחזה כפתח רחב, ביד – מטיל ברזל."
כאן, בעצם, צד משותף, קרוב – גם לרומאנטיקה, גם לפסימיזם של ברנר – כוח, כוח נחוץ, כי חולשה מזמינה עליבות יהודית וחוסר-תוחלת, בהווייה הארצישראלית; ולא רק מן הבחינה הלאומית, אלא מכורח המציאות, שזוהי ארץ הנמצאת תחת שלטון מושחת, בתנאי-ביטחון פרועים, ארץ אשר אין בה ביטחון לפרט, בין אם הוא ערבי, בין אם הוא יהודי, או נתין זר – בעיקר מפני השודדים בדרכים. אמנם, הנתינים הזרים היו מוגנים יותר, יחסית, בחסות הקונסולים שלהם.
אבל, המעניין בסיפור זה הוא לאו-דווקא ההתמודדות עם דמות הערבי, אלא הרצון להתדמות לו, להיות כבידואים. הנה קטע מסיפורו של וילקנסקי, שעומד בסימן כותרת שנתתי למאמריי עליו, והיא אינה כותרת של הסיפור – "כבידואים נחיה!"
ליבי אומר לי – לא מכם תיבנה הארץ. ליבי אומר לי – כי רק מאנשים כמוני וחבריי השניים – יכולה הארץ להיבנות. אנחנו, שאיננו שואפים לעושר ולקניינים, אנחנו הרוצים לחיות כבידואים, אנחנו אמיצי הלב, נשוטט בכל רחבי ארצנו ומידברותיה, נשב באוהלים ונרחיב את יישובנו. כבידואים נחיה! – נתכלכל כמוהם, נתלבש כמוהם, ואת הטבע נחיה. נפיץ בכל מקום שפת עמנו, נברא לה הד בין כל ההרים. אוהבים אנחנו רומאנטיות זו, אוהבים אנחנו נביאינו הקדמונים, אנחנו חפצים גם בתחייתם. יחידים אנחנו עתה, בודדים, אבל כשיתרבה כוחנו – יעצם מספרנו. אלה הם ימי המשיח שלנו.
מצוי כאן פאראדוכס, שלא גישרו עליו באותה תקופה. כל ההתיישבות היהודית בארץ, ותרבותה, מבחינת הרוח ומבחינת החומר – היתה אירופית, אחרת לא היה לה קיום: ברפואה, בחקלאות, בתחבורה, בתעשייה, בכל. זה היה כוחה של ההתיישבות העברית, אבל חלומה היה מידברי, תנ"כי קדמון, בסימן בידואי, ערבי, של רומאנטיקה, של הכפר הערבי ושל השבט הבידואי, כאשר ברור שאילו כך אכן חיו – לא היה מתקיים כאן יישוב עברי מודרני ולא היינו מגיעים גם להקמתה של מדינת ישראל.
*
כאשר הופיע בשנת 1911, באודיסה, ספרו של משה סמילנסקי "בני ערב", (החלק הראשון מתוך המחזור-לעתיד), בחתימת – חוואג'ה מוסה, היה פסח בר-אדון ילד בן ארבע. לימים גדל הילד, עלה לארץ-ישראל, עבד כמטאטא רחובות בתל-אביב, ומתוך אותה רומאנטיקה, שאולי ספג בילדותו מספרי חוואג'ה מוסה – הלך לחיות בין הבידואים, בקרב הרועים – בחורן, בסוריה, ובעבר-הירדן. ובשנת 1934 פירסם ספר שנקרא: "באוהלי מידבר", וחתם עליו בשם: עזיז אפנדי.
זו תופעה מעניינת. אותם סופרים רומנטיקאים, שרצו לתאר את חיי הערבים מבפנים, חתמו תחילה, או גם בהמשך, על יצירותיהם בשמות ערביים: חוואג'ה מוסה – למשה סמילנסקי, אבו נעמן – חתימתו של משה סטבסקי, לימים – סתוי, אחד מסופרינו החביבים, הנשכחים, שפירסם ספר בשם: "הכפר הערבי", שאמנם אינו ספרות יפה, אבל מבחינת הנצחת ותיאור חיי הכפר הערבי בארץ-ישראל מראשית המאה – זהו אוצר שלא יסולא בפז, ומבחינת השפעתו על קהל הקוראים – אולי היתה לא פחותה מסיפורי חוואג'ה מוסה. עזיז אפנדי, הוא פסח בר-אדון, חתם כך על ספרו "באוהלי מידבר", ובימינו דאוד אל-נאטור, הוא אליהו נאווי, פירסם מעשיות מחיי הערבים בכינויו זה.
"באוהלי מידבר" הוא קובץ סיפורים, ובהם תיאור חיי הערבים מבפנים, מהתבוננויותיו של פסח בר-אדון. אגב, הספר הופיע מחדש לפני שנים אחדות, זמן לא רב לפני מותו של בר-אדון, שהגיע לאריכות ימים, היה ארכיאולוג חשוב וסרק את הארץ לכל אורכה ורוחבה במשך שנים. הוא גם כתב בשעתו ספר מקסים בשם: "סוסים מספרים", מהווי שומרים וסוסיהם בקבוצה צעירה בעמק, בשנות השלושים.
למהדורה הראשונה של "באוהלי מידבר" צירף עזיז אפנדי, בשער ספרו, את תמונתו בתור בידואי מן החורן. זו תמונה בלתי-רגילה למי שמחזיק בידו את המהדורה הישנה. רואים בה את פסח בר-אדון, בחור כבן עשרים, גבוה, לבוש גלימה בידואית, שתי צמות של רועה בידואי משתלשלות לו מצידי ראשו, כל-כולו כאדם מקומי – ודבר אחרון שאפשר לחשוב עליו, שהוא בחור יהודי, שעלה ארצה ממזרח-אירופה.
בסיפורים של עזיז אפנדי אין חידוש נושאי, תימאטי, לעומת הסיפורים של חוואג'ה מוסה, שהופיעו עשרים ושלושים שנה קודם לכן, אך מעניינת התופעה שיש המשכיות לניסיון לתאר את חיי הערבים מבפנים, ולרומאנטיקה של החיים בקרבם. אולי נסיים בסיפור, שיש לו כנראה יסוד במציאות; שם הסיפור "סולחה", והוא מתאר את קנאת הבידואים, שוכני האוהלים, ביישוב עברי שמעבד את אדמותיו בסמוך להם. בר-אדון מנסה לתאר את הסכסוך שבין שני העמים – לא כסכסוך לאומי אלא כהמשך לסכסוך הידוע לנו מחיי הערבים בארץ-ישראל, בין הבידואים לבין הפלחים, ובין הרועים לעובדי-האדמה, בתקופת המקרא.
היו היו אדמות שוממות, קוננו ויללו תנים רעבים בלילות, רועים נדדו בכל עת ממרחקים עם עדרי צאן וגמלים, התפשטו על המרעה הדל, הרביצו את צאנם ליד כל מעיין ונחל, ואין מפריע. ולפתע – בתים בנויים, רפתים, אורוות, אדמות אלה מוריקות תבואה, אדמה זו מושקה ממי המעיינות והנחלים, החציר הירוק כה טעים ומגרה קיבת כל כבשה ועז, נראה טוב ומצויין אחר הקציר, כששיבולים וגרעינים מפוזרים בשפע בשדות. עיני הרועה כלות אליו. ירקות למיניהם בגן הקרוב, הטובים למאכל על קיבה ריקה, כשאין במה למלאותה. ומי זה יכול לפתע לאסור הנאה מכל הטוב הזה?
בסיפור מתואר כיצד לפתע פוגש השומר חמישה בידואים, שקוצרים בגניבה בשדות המושבה. יחידי ובלא פחד הוא עולה עליהם. מתפתחת תיגרה, הם מפילים אותו ארצה, מכים אותו. במאבק נפלטת ירייה מרובהו, ואחד הבידואים נהרג. מוכרז מצב של נקמת-דם בין בני השבט לבין המושבה.
בספר מופיע צילום של התכתשות בין בידואים לבין יהודים, בהקשר זה, וסביר להניח שמסופר מעשה שהיה, וייתכן אפילו שבר-אדון עצמו צילם אותו. זמן-מה לאחר ההתנגשות מתקיים טקס הפיוס, "הסולחה", שעל שמו נקרא הסיפור. התיאור עומד בסימן שליו, כאילו מדובר בסכסוך-שכנים בלבד, ונעדר בו כמעט לגמרי המתח הלאומי, המפריד בין שני העמים. וכך אומר השייך הבידואי, המפייס את הנוכחים, בתום טקס הסולחה.
"כולנו בני אב אחד, בני אברהם אבינו. עד היום לא נפסק הקשר המשפחתי בינינו. יש וגם בין אחים יקרו מקרים עגומים. אך בעזרת אנשים טובים מיישבים את הסכסוכים ומביאים לידי שלום. עתה כרתנו ברית-שלום ביניכם, ומן היום והלאה עליכם לחיות בשלום, באהבה ובידידות לעולם, לנצח."
שוב אנו רואים שהאוטופיסטים לא היו מלכתחילה מנותקים ממרירות המציאות, או רומנטיקאים ללא-תקנה, אלא ניסו לפייס, לכבות שריפות שנכוו בהן – על ידי העלאת תקווה שבעתיד יהיה טוב יותר.
קריאה מומלצת לשיחה חמישית
יהודה בורלא: "בלי כוכב" (1927), "בין שבטי ערב" (נכתב 1918), "בעל בעמיו" (1966).
יצחק שמי: "נקמת האבות" (1928).
מאיר וילקנסקי: "מפרקו של אחד השרידים" (1907, הודפס גם בשם "שינוי ערכין" בקובץ "בימי העלייה", 1935).
פסח בר-אדון (עזיז אפנדי): "באוהלי מידבר" (1934).
המשך יבוא
פיני רבנו / שלושה שירים
1. הִיא יוֹרָה אֱלֹהִים עַל תֵּל אָבִיב
הִיא יוֹרָה אֱלֹהִים עַל תֵּל אָבִיב
לִפְעֹר בָּהּ חוֹרִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
לְנַקֵּז אֶת הַיֵּאוּשׁ בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ
אֶל הַיָּם שֶׁאֵינוֹ מִתְמַלֵּא,
אֲפִלּוּ מֵהַדְּמָעוֹת שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ.
מִגְּרוּטָאוֹת אֱמוּנָהּ הִיא
עוֹשָׂה אֱלֹהִים,
וּמִקְּלִפּוֹת תֵּל אָבִיב
עוֹשָׂה יְרוּשָׁלַיִם.
2. הַקִּיר הַזֶּה
הַקִּיר הַזֶּה
כְּבָר לֹא יִהְיֶה קִיר בְּבֵיתִי.
הָאִשָּׁה הַצּוֹחֶקֶת הַזֹּאת
לֹא תְּהֵא אִשָּׁה בְּבֵיתִי.
הַהֲמֻלָּה הַזּוֹ
לֹא תִּלָּחֵם בִּשְׁבִילִי
בַּבְּדִידוּת שֶׁעַל הָרִצְפָּה שֶׁלִּי.
הַתִּקְרָה הַזּוֹ
לֹא תְּהֵא תִּקְרָה חֲבֵרָה
לַתִּקְרָה שֶׁלִּי.
בְּמֶרְכַּז בֵּיתִי שַׂמְתִּי כְּרָהִיט
אֶת בְּדִידוּתִי.
רַק לִבִּי חָבֵר שֶׁלָּהּ.
3. הִנֵּה בְּנִי
הִנֵּה בְּנִי
גַּם בַּיּוֹם הַיָּבֵשׁ הַזֶּה
יֵשׁ לִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹן
וּלְהָגִיף אֶת הַתְּרִיסִים.
רְאֵה לְמַטָּה
הַנָּשִׁים צְמוּקוֹת הַשַּׁדַּיִם
וּפְחוּסוֹת הַבֶּטֶן
בָּאוֹת שׁוּב לְמִשְׂרַד הַבִּטָּחוֹן,
מוֹשִיטוֹת יָדַיִם קְעוּרוֹת
קוֹרְאוֹת שׁוּב וָשׁוּב: "הָבוּ הָבוּ ."
וְתֵכֶף יְפַזְּרוּ עַל יְדֵיהֶן חוֹל דַּק
שֶׁיִּשָּׁפֵךְ בֵּין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן
וַעֲנְנֵי הָאָבָק יִתְרוֹמְמוּ עַד לָעֲנָנִים
וְיִלְחֲשׁוּ: "לֹא הַיּוֹם, לֹא הַיּוֹם"
וּמִזַּעֲקָתָן תָּקוּם רוּחַ גְּדוֹלָה.
פרופ' ארנון סופר
חקלאי ישראל, אני מצדיע לכם
חקלאי ישראל מותקפים שוב ושוב משום שהם בזבזני מים, מזהמי הארץ (בדשנים ובמדבירים בהם הם משתמשים), משום שהם עוצרים את הקבלנים מלהרוס את כל הירוק שעדיין קיים בארצנו, ועוד ועוד טענות סרק מרושעות, שאינן נכונות והן נבזיות.
כדאי שנזכור כי בגלל חקלאי ישראל יש לנו סלטים טריים, חלב טרי וגבינות נהדרות המגמדות גם את הצרפתיות, פירות וירקות נהדרים וטריים במגוון ואיכות מעוררים השתאות. יש לנו בגללם מרחבים ירוקים וארץ יפה, ובבקשה לאלו המפקפקים בעניין – הצפינו רק עד עמק יזרעאל או לעמקי הבקע או רדו מדרום לרמלה לאזורי השפלה...
אינני מגלה סוד אם אומר כי כל אזרח מוכן לשלם יותר בעבור דירה הפונה לשדה, לחורשה, למטע שהוא ירוק ושקט ומלא חן...
אבל רוב הציבור אינו מבין כי החקלאות בישראל איננה דווקא כלכלה, להפך, הדבר האחרון שהחקלאות משמשת הוא דווקא כסקטור כלכלי.
חקלאות היא קודם כל תרבות של עם (רוב חגי ישראל החשובים, והאוכל המסורתי הקשור בהם, סובבים סביב החקלאות במישרין ובעקיפין), מרבית השירים, הריקודים, הסיפורים של פעם ושל היום, כל מה שאנו נותנים לילדינו מגיל חצי שנה ועד זיקנה הם סיפורי וציורי הטרקטור, המחרשה, הכלנית והתפוזים.
חקלאות היא סביבה, איכות חיים, חמצן ומרחבים ירוקים בין יישוב לישוב ובתוך יישובים וכל זאת למרות שרק 2-5 אחוזים מתושבי מדינת ישראל הינם חקלאים. החקלאים, ורק הם, מעבדים את מרבית שטחי הארץ שנותרו לנו אחרי שוויתרנו על שטחי האש, גבעות חשופות, שמורות וגנים לאומיים, שטח בנוי, כבישים, שדות תעופה וארכיאולוגיה. כלומר הם ורק הם מעצבי הנוף הירוק הלא טבעי של ישראל.
ואם לא שיבחתי די הרי הם החולייה היחידה המקשרת עם לאדמתו, מה ששום ענף כלכלי אחר לא יכול לעשות.
והדבר הכי חשוב – חקלאות היא ביטחון! – בעוד חיל האוויר, היקר בחילות, מגן על השמיים ומשמש כזרוע הארוכה של צה"ל, החקלאי ממלא תפקיד מרכזי בשמירת הארץ במישרין ובעקיפין וזאת על ידי פריסת יישוביו ושדותיו המכסים את כל הארץ.
שום יחידה צבאית, סיור, שוטר או איש בטחון אחר לא ייתנו מענה לאחיזה ממשית של הארץ, אלא רק החקלאי. יתרה מזו, החקלאי יודע יותר מכל איש ביטחון מי עבר בחלקתו, במטעו, מי ישן שם שלא ברשות, הוא יודע ראשון אם מישהו החביא שם נשק, חומרים גנובים או עשה מעשים פליליים אחרים. החקלאים הם בעצם העיניים של המדינה יותר מכל יחידות המודיעין של צה"ל.
לבורים, לציניקנים, לאטומים שבחברתנו – בכל הנוגע לביטחונה של ישראל, חשוב שידעו, שאין ישראל עוד מדינה ככל המדינות שאין חשש שמישהו ירצה לחמוד אותה. אין אנו נמצאים בצרפת, אנחנו חיים במזרח התיכון, אזור שבו ישנם חוקים אחרים מאלו של אירופה. אין כאן ואקום, אין כאן מי שמייחס חשיבות לבעלות על קרקע וזכויות. אנו חיים באזור שתושביו אינם מכירים במדינתנו – ולא בגלל ההתנחלויות או "עופרת יצוקה" או בגלל הכיבוש. יש בישראל יותר ממיליון וחצי אזרחים שאינם מרגישים בנוח לחיות במדינה יהודית וציונית והם רוצים בכל מחיר להפכה למדינת כל אזרחיה. אין הם משלימים עם פרישה גיאוגרפית של היהודים במרחב הנגב והגליל או קו התפר בשרון ליד "המשולש הערבי הקטן". לכן, בניגוד לכל מקום אחר בעולם, החקלאי היהודי הוא מכשיר חשוב ביותר במלחמת הקיום וההישרדות של ישראל במרחב עויין ואלים זה.
משום כך, כשם שאין מי שיערער על המחיר הגבוה של שעת טיסה במטוס קרב (30,000 דולר לשעה) ועל כי מטוס כזה או אחר עולה 100 מיליון דולר ה'חתיכה' – כך אסור להכניס שיקולים כלכליים מטומטמים וגם לא נכונים למחירי המים ויתר התשומות לחקלאי.
כן, מותר לתת לחקלאי מים מותפלים, יהיה המחיר אשר יהיה, כי אין שווי לביטחון – ותושבי המטרופולינים ישלמו או יסבסדו זאת – זה כדאי, זה רווחי, זו אינה טובה שעושים למישהו – זו תודה לחקלאי הישראלי.
יש לתת לחקלאים תמורה בעבור המוצר המגיע לשוק, תמורה בעבור היותו שומר על ישראל ירוקה, והכי חשוב – תמורה, בדיוק כמו לאיש צבא קבע, על כי הוא שומר על קיומה של ישראל היהודית. לכן חייבת הממשלה וחייב הציבור להצדיע לחקלאות הישראלית ולהתחיל להתרגל שהיא קודם כל ביטחון – וככזו כך יש גם לפצותה.
אז כיצד נעריך כמה כסף מגיע לחקלאי בעבור העגבניה, הבצל או החלב המגיעים לשולחננו?
את התשובה אני מוצא דווקא באירופה, זו שאין עליה איום קיומי כשלנו. בשוויץ, לדוגמא, מפצים את החקלאי כמעט בשווי ערך לבנקאי בציריך הבירה – משום שהוא מגן על המדרונות מסחיפה, והוא-הוא המייפה את הארץ שהיא כה מושכת תיירים.
כך בדיוק יש לפצות חקלאי ישראלי – משכורתו צריכה להיות כשל עורך-דין או בנקאי תל-אביבי, וקצת יותר.
ולסיום – יש לסייע לסקטור החקלאי בכל דרך, וקודם כל לשנות את ההתייחסות אל החקלאים. אישית, אני מבטיח לכם, חקלאי ישראל הציונים, כי אסייע לכם בכל פורום ציבורי, ממלכתי-אזרחי או צבאי – להביא עובדות פשוטות אלו שתיארתי – לידיעת כל הציבור, כדי שתמשיכו במלאכת הקודש שלכם, שנעשית חשובה מדי יום לאור שורה של תהליכים גורליים המאיימים על ביתנו הציוני בישראל.
נהדוף כל גישה הרואה בענף זה ענף כלכלי ולא ביטחוני, ונדרוש לפצותכם רק על פי אמת מידה זו.
משה סמילנסקי אמר את המשפט הבא כבר לפני שנים וצר לי שעלי לחזור ולהזכיר אותו שוב ושוב למנהיגי ישראל ערב שנת 2010: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן."
והערה חשובה, אישית – אינני חקלאי, אין לי קרקעות שנתתי לקבלן, אין לי עיסקה עם שום גוף חקלאי כזה או אחר, אף אדם לא שילם לי להיות לוביסט של הענף, יש לי רק מדינה אחת והיא בסכנה נוראה.
ארנון סופר
ראש קתדרת חייקין לגיאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה
24.10.09
דודו פלמה
מֵאִיר
(למאיר שהלך לאיבוד)
מְתֻלְתָּל וְעָנֹג, שְׁרִירִי וְחָזָק, שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּגוּף שֶׁל אִישׁ
אֶחָד – נֶפֶשׁ מְסֻכְסֶכֶת מִתְרוֹצֵץ כְּיֶלֶד בְּשׁוּלֵי הָאֹפֶל.
בְּיָמֶיךָ הָאַחֲרוֹנִים נֶאֱבַקְתָּ נוֹאֲשוֹת בִּנְחָשִׁים
שֶׁהִתְפַּתְלוּ בְּתוֹךְ רֹאשְךָ וְלֹא נָתְנוּ לְךָ מָנוֹחַ הָיִיתָ שׂוֹרֵט
בְּיֵאוּשׁ אֶת מִצְחֲךָ וְרַקּוֹתֶיךָ עַד זוֹב דָּם וּמְיַלֵּל מִכְּאֵב
מִי יוּכַל לְתָאֵר אֶת רְגָעֶיךָ הָאַחֲרוֹנִים בְּטֶרֶם זִנַּקְתָּ לְבַדְּךָ
אֶל הָאֵינְסוֹף בִּצְרוֹר אֶחָד גּוֹאֵל מֵהַ-m16 שֶׁל דִּישׁוֹן.
בַּמִּכְתָּבִים הָאַחֲרוֹנִים מִלּוֹנְדּוֹן כָּתַבְתָּ שֶׁאַתָּה לוֹמֵד לִרְאוֹת
אֶת הָעוֹלָם נָכוֹן. סִפַּרְתָּ עַל בְּנֵי אוֹר הַנִּלְחָמִים בִּבְנֵי חֹשֶׁךְ.
הַקְּרָב אָרוֹךְ קָשֶׁה וַאֲנַחְנוּ מַפְסִידִים. הַחֹשֶׁךְ חָזָק וְתוֹבְעָנִי
וּמִתְקַדֵּם בְּזִנּוּקִים גְּדוֹלִים לִכְבֹּשׁ אֶת הַיְקוּם. נִשְׁאֲרוּ רַק
מְעַט כְּתָמִים שֶׁל אוֹר בָּעוֹלָם. נוֹתְרוּ רַק מְעַט בְּנֵי אָדָם
לְהִלָּחֵם אֶת מִלְחֶמֶת הָאוֹר. הַמִּכְתָבִים הָיוּ מְבֻלְבָּלִים
וּמְסֻכְסְכֵי אוֹתִיות. רָצוּ לוֹמַר דָּבָר וְסִפְּרוּ מַשֶּׁהוּ אַחֵר. וּמֵהַכֹּל
עָלְתָה זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה שֶׁל אִישׁ צָעִיר כְּנֶגֶד אֲדִישׁוּת הָעוֹלָם.
לִפְעָמִים כָּל נִסָּיוֹן שֶׁלָּנוּ לְהָבִין הוּא מֵעָל וּמֵעֵבֶר
לִיכָלְתֵּנוּ לִקְלֹט וּמִבַּעַד לְרִגְשֵׁי הַזַּעַם וְהַתִּסְכּוּל
שֶׁאָנוּ לְכוּדִים בָּהֶם בְּעִקְבוֹת הַמַּאֲמָץ לְהָכִיל
אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁמָּאַסְתָּ בַּחַיִּים שֶׁאָנוּ בּוֹחֲרִים
לְהַמְשִׁיךְ וְלִחְיוֹת עוֹלֶה רֶגֶשׁ עָמוּם שֶׁל כָּבוֹד וְיִרְאָה
בִּפְנֵי אוֹתָהּ הַכְרָעָה. וְאוּלַי בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁכָּתַב גֵּתֶה –
"...כִּי מַהוּ הָאָדָם, נֵזֶר הַבְּרִיאָה הַמְהֻלָּל, וְכֹחוֹ אֵין
עִמּו דַּוְקָא בַּשָּׁעָה שֶׁהוּא זָקוּק לוֹ בְּיוֹתֵר? אִם יִתְרוֹנֵן
בְּשִׂמְחָתוֹ אוֹ יִשְׁקַע בִּיגוֹנוֹ, הַאִם לֹא יַעַצְרוּהוּ אֵלֶּה
וְיַחֲזִירוּהוּ לְהַכָּרָה כֵּהָה וְקָרָה דַּוְקָא בָּרֶגַע
בּוֹ מִתְאַוֶּה הוּא לְהִתְמַזֵּג עִם שִׁפְעַת הָאֵינְסוֹף..." *
* גתה: "ייסורי ורתר הצעיר"
יוסי שחר
הצביעות
בס"ד חשוון תש"ע
מנהיג הפרולטריון העברי, שר הביטחון אהוד ברק, הנוהג חיי צנע וצניעות כערך וכדוגמה אישית בחייו הפרטיים והציבוריים, מתאושש בדירתו הצנועה מהביקור המתוקשר, הצנוע והסגפני שקיים בבירת צרפת. ואחרי כמה ימי מנוחה הכרחיים מצהיר השר שבסך הכול קרתה תקלה והוא יתקן (וכמובן אנחנו נשלם). זה מזכיר אהוד אחר אחרי מלחמת לבנון השנייה. גם הוא יתקן, הרי הוא למד, הוא בעל ניסיון. אותה שיטה רק התשלום אז היה גם במטבע אחר, קשה ונורא: חיי אדם. הפעם אצל אהוד שלנו זה רק מרשרשים. קטן עלינו ועליו. הוא לא לבד. התרגלנו.
והנה מזדמן לשר הביטחון קאמבק אל קדמת הבמה התקשורתית, והפעם בפוזה של מציל האומה, וזה לא קורה כל יום. כן, זה בא ממש משמיים, מהכותל... בטקס סיום קורס טירונים של גדוד שמשון, הונף שלט על ידי שני חיילים בו היה כתוב "שמשון לא מפנים את חומש."
חומש, כזכור, הוא יישוב בצפון השומרון שנחרב במסגרת האיתות של שרון על כוונות עתידיות ויכולת מימושן לא רק בעזה. עם התבהרות ההצלחה המרשימה של חורבן גוש קטיף, עולים אל היישוב החרב גרעין תלמידים בוגרים מדי יום ולומדים שם. על גדוד שמשון הממוקם באזור מוטלת לא פעם מלאכת הפינוי וההרס במסגרת תפקידו של צה"ל לפעול נוכח פני האוייב, ודווקא בלילות שבת. החיילים מניפי השלט חושבים שחיילי המילואים והחיילים לעתיד העולים לחומש הם לא בהגדרת אויבי צה"ל ולא אויבי עם ישראל. והמסתגף מפריסבפוזה צדקנית צבועה ושקרית מטיף מוסר. אירוע חריג, הוא אומר, שפגע בצה"ל ובמדינה, לא נאפשר שימוש בצה"ל ומפקדיו לקידום עמדה פוליטית.
הוא, שכל עשייה שלו נגועה ב"אבא של הפוליטיקה." שלט שמקעקע את הדמוקרטיה, הוא מוסיף. הוא, שהתנהלותו בפריס חיזקה ללא ספק את אמון הציבור בדמוקרטיה ובנבחריה. הוא לא סיים. הוא דואג לשסע בעם. איך הוא אומר, מהלכים כאלה עלולים לגרום שסע בעם, והוא שולח את צה"ל, כור ההיתוך של החברה הישראלית, לבצע מעשי חורבן והרס הנתונים למחלוקת ערכית בחברה הישראלית. הכול מתוך דאגה לשסע .
יהודה ושומרון, מהגדרתם כשטחים כבושים, מתחייב לפי החוק הבין לאומי שלטון צבאי. אך ביהודה ושומרון לא היתה ריבונות שלטונית שממנה נכבש השטח, לכן לא ברורה המחוייבות המשפטית הבינלאומית המצריכה לקיים שם משטר צבאי. ההחלטה על משטר צבאי לדעתי היא החלטה פוליטית ואיננה מחוייבת מהחוק הבינלאומי. בכל מקרה ביהודה ושומרון, בחלק המוחזק על ידי צה"ל, מערכת המשפט מתנהלת באמצעות בתי דין צבאיים. זהו המכשיר השיפוטי המונפק לאוכלוסייה המקומית הפלסטינית, וראה זה פלא: לגבי האוכלוסייה המקומית היהודית החיה באותו השטח, שהם אזרחי מדינת ישראל, ההתנהלות המשפטית מתנהלת בבתי הדין האזרחיים הרגילים, בפתח תקווה, כפר סבא וכו'. ההשלכה הבלתי נמנעת היא כי גם פרמטרים אחרים יכולים וצריכים להיות זהים כלפי אזרחי ישראל ביהודה ובשומרון לנוהג הנהוג כלפי נושא השיפוט ובתי המשפט.
לא יעלה על הדעת שהרס בניה בלתי חוקית בתל אביב ו/ או מקרים שבהם הטיפול הרגיל הוא בידי משטרה, יטופל על ידי פלוגה מגדוד שמשון או אחר. העובדה כי ביהודה ושומרון חיילים הם זמינים, אינה מכשירה הפעלת צבא במקום הטיפול הרגיל כלפי אזרחים ישראלים. מדהימה הצביעות, ההתחסדות השקרית ודמעות התנין שמזילים רוחשי הדאגה לצה"ל ולחוסנו, הקורעים אותו מבפנים, השולחים בן להחריב את בית אביו, אבא לגרש את בנו, אח להיאבק באח, חבר בחבר. כל זה למען חיזוק ושלמות צה"ל וכדי למנוע שסע. הם מפחדים מהמחוייבות, מהמסירות, מהנכונות, מהמוסריות, מההקרבה, מהיכולת, מהמוטיבציה ומהאמונה של בנינו ונכדינו, ומנסים בכל דרך להכניס אותם לשבלונה, לקופסה; לגמד ולמחוק חינוך והשקפת עולם של שנים; ליצור מכונה מהלכת חסרת רגשות וזהות. ציות עיוור לדמוקרטיה מזויפת.
אנחנו שולחים את בנינו ונכדינו להילחם באוייב, לא באח אוהב. אם זה יימשך יצטרכו במלחמה הבאה לנייס את סרבני השמאל שהם ילחמו נגד אחיהם מהשטחים הפלסטיניים – אויבינו . אין לי ספק כי השימוש בצבא יש לו מטרה נוספת, והיא לפורר את ליכוד המחנה השפוי ובעיקר את המחנה הציוני-דתי, האכול מחלוקת גם בלי עזרה חיצונית, וזאת תוך ידיעת רגישותו הממלכתית והכלל ישראלית, כשכמובן בפסגתה של הרגישות וההערכה נמצא צבא הגנה לישראל. וזהו מתכון גאוני מרושע לבצע מדיניות שיש עליה כמעט קונצנזוס שלילי בשורותינו ולהעמיק בינינו מחלוקת, על ידי גוף שהוא כאמור היהלום שבכתר. זה מסיט ומכוון את הפוקוס אל צה"ל, וכל ביקורת צודקת נבלמת בטענה השקרית המרושעת כפגיעה בצה"ל, ועוד בימים של דו"חות וביקורת בין לאומית, בעוד האמת היא כי השימוש בצבא הוא מכשיר המגונן על מדיניות מופקרת הפוגעת אנושות בצה"ל תוך ניצולו הציני חסר האחריות. והאנומאליה היא כי חכמינו וחלק מרבנינו משתפים פעולה עם התרגיל הנפסד הזה .
לסיום אני מבקש להעתיק ולהביא סעיף מהקוד האתי של צה"ל ללא פרשנות, כלשונו. ערכי צה"ל שחובר ב-1994 על ידי פרופסור אסא כשר שלא נחשד בימניות יתר, וזאת על רקע הנפת השלט על ידי שני חיילי גדוד שמשון, כדי להעמיד בפרופורציה את המעשה בהתייחסות לקוד האתי של צה"ל.
סעיף 61. "החייל המשתתף בדיון או בוויכוח שעניינם פעילות במסגרת צה"ל, לפני ביצועה, במהלכה או לאחריה, ינקוט עמדה ויביע את דעתו על פי הכרתו ואמונתו המקצועית, ביושר, באומץ ובהגינות."
לשיפוטכם .
אהוד בן עזר
"מה שעובד" עובד יוצא מן הכלל
בסרטו החדש של וודי אלן
מה לעשות, גם אנחנו נכבשנו בקסמם של השחקן לארי דייוויד בתפקיד בוריס ילניקוף, הגאון היהודי הקשיש המופרע במשקפיים ובמכנסיים קצרים, ובת-חסותו הצעירה, השחקנית אוון רייצ'ל ווד, בתפקיד מלודי – שחקנית שאין גבולות לנחמדות שלה והיא שובה את הלב בכל רגע שהיא מופיעה, מדברת או שותקת, ממש להתאהב בה או לפחות לנשק אותה בכיף.
שלא לדבר על כך שכל שאר הדמויות המופיעות בסרט משחקות באופן מעולה וגם משעשע את המחזה-התסריט של וודי אלן, שכתב את הסרט וגם ביים אותו בסיגנונו; ואפילו טוב שלא הוא שיחק את תפקיד בוריס אלא הניח אותו בידי שחקן מבוגר אחר, שאחרת היינו עייפים כבר מרדיפתו של וודי אלן המזדקן והלא-מלבב אחר יפהפיות בלונדיות, שיקסעס אמריקאיות גבוהות, בלונדיות ועתירות חזה – שהן הקיבעון של בחור יהודי נמוך, מכוער וממושקף, שנולד למשפחה ייקית בברוקלין באחד בדצמבר 1935 (כארבעה חודשים לפניי) ושמו המקורי אלן סטיוארט קוניגסברג ומאוחר יותר הייווד אלן.
תשעים הדקות של הסרט חולפות ביעף ואתה מרוכז כל הזמן במעברים המפתיעים, בטקסט ובמשחק גם יחד. למרות שהטקסטים של וודי אלן גדושים בקלישאות (שעל כך גם נסב חלקו של הסרט) עדיין ההומור הפראי שלו כובש וממכר ומצליח להציג גם את האמת החבוטה ביותר כהברקה גאונית, כמו למשל שנשים שצורתן אגס מושכות יותר מנשים שצורתן תפוח.
ואם איננו טועים גם חלק מפס הקול המלווה את הסרט, בייחוד כשרצות הכתוביות המפורטות בסופו, כדרכו של אלן לתת קרדיט מלא לכל מי שעשה במלאכה – הוא הקלטה שלו-עצמו מנגן בסקסופון.
בקיצור, רוצו לראות, גם אם אתם אלרגיים לוודי אלן, שהרי הוא-עצמו אינו מופיע כלל בסרט.
* * *
הכתובת לחתימה על העצומה למען השוואת תנאיו של גלעד שליט
לתנאי האסירים הפלסטיניים
http://www.atzuma.co.il/shalit1
נוסחה על ידי אביעזר שלוש
רן פרחי
אחרת הסורים לא היו יושבים עימו
אהוד היקר,
למה להיתמם? אולמרט, האיש הנערץ עלייך משום-מה, היה מוכן מראש לסגת לקווי ה-4 ביוני 67', דהיינו לקבל כל תביעות סוריה לרבות השטחים שכבשה מידי ישראל (חמת גדר ולשכשך בכינרת). אחרת הסורים, להם כבוד עצמי, לא היו יושבים עימו. חברך אולמרט אף הגדיר את תיווכה של אנקרה, שהיום ברור לכולם כי היא מעדיפה את חברי ציר הרשע, כ"תיווך הוגן, יעיל וחכם." אין לך אף מילת ביקורת על חברך? בל נשכח שאולמרט היה המלבין העולמי הראשון של אסד הנצור והמבודד. ארה"ב התנגדה לקשרים עימו וצרפת בראשות סרקוזי עדיין לא נכנסה למסע החנופה לרודם מדמשק.
תודה על הבאת המאמר המופתי של צ'ארלס קראוטהאמר [גיליון 492] על ניסיונות ההסתרה של עיתונאים אמריקניים את העובדה שנידאל מליק חסאן ביצע פיגוע טרור ממניעים קנאיים אסלאמיים. צריך שמישהו יתרגם זאת לעברית.
אהוד, מדי פעם אתה מביע את טרוניותיך על התקשורת הישראלית, וכי נמאס לך להאזין לקרן נויבך. אני מניח שאתה שותף לגל נרחב של ביקורת כנגד השליטה המוחלטת של השמאל בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה השונים. כדי למצוא נקודת אור פרו ישראלית וציונית יש צורך בזכוכית מגדלת.
רציתי לציין שתי נקודות אור. האחת, הקמתו של אתר לאטמה, אתר לביקורת תקשורת (latma.co.il) שמדי יום שישי משודרת בו מהדורה סאטירית בעלת אוריינטציה ימנית ואיכותית הנקראת "מהדורת השבט".
הנקודה השנייה. יצא לי לצפות בסרט תיעודי ציוני נדיר שביים אבישי כפיר על היהודי האמריקני בעל הלב היהודי והציוני הרחב פרד מונוסון, שישנו יישוב ליד יהוד הקרוי על שמו, כי הוא ממקימיו. בסרט זה, ששווה להשיג עותק ממנו, ניתן לראות את ארץ-ישראל של לפני קום המדינה ובמהלכה - בצבע!! אירועים רבים מחיי היישוב. סרט חובה לכל ציוני.
אהוד: אני מסכים איתך שבעצם המגע עם הסורים נגרם נזק לישראל בגלל פריצת חומת הבידוד סביבם כשייכים לציר הרשע. מצד שני באותה תקופה הורו אולמרט וברק להשמיד את הכור הגרעיני שרצו להקים הסורים, והסורים לא פצו פה ולא צפצפו!
אין בעיניי שום הבדל בין אמירות השלום עם סוריה שהפיח אהוד אולמרט (שאגב מעולם לא ישב עם הסורים, כדבריך) – לבין מה שמפיחים כיום נתניהו וברק. הכול "מסחרה", הכול אחיזת עיניים, כדי להראות לאמריקאים שכביכול זז משהו בתהליך ה"שלום" במזרח התיכון, בעוד אמריקאים אלה, שפוטיו של הסכל אובמה, אינם מתייאשים מלטעון שכל הבעייה של השלום היא הבנייה בהתנחלויות! ויש לי חבר, ישראלי-לשעבר שחי עשרות שנים בניו-יורק, שמוסיף על כך עוד טענה נגדנו – מדוע לא שיתפנו פעולה עם גולדסטון?
הטענה שלי נגד קרן נויבך איננה שהיא "שמאלנית" אלא שהיא אנטיפאטית לכל מרואייניה במידה שווה וגם לא חכמה כל כך וגם אינה מניחה לאף מרואיין לומר יותר מחצי משפט וכבר היא נכנסת לדבריו.
מתי דוד: כבוד והערכה לפרופסור מנשה הראל
לאהוד בן עזר,
כבוד והערכה לי לפרופסור מנשה הראל. אדם של מופת ואמת, סמל לדור המיסדים. תשובתו למאמרי הביקורתי על שלום עכשיו, משופעת אך ורק בציטטות ובאסמכתאות מהמקורות, אך אין בה תשובות למציאות הריאלית בה אנו חיים. צריך לחלום ולחתור לשלום ריאלי, אבל אסור לחיות בחלום של שלום וירטואלי. לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי, ואולם לטעות, לא להודות, ולהמשיך להטעות – זה הרסני במימד הלאומי.
מתי דוד
לאנץ' לשניים ב"לילוש" ב-145 שקלים לפני התשר
המיסתורית טענה, ובצדק, שנמאס לה להכין כל יום צהריים, וירדנו ל"פניני לילוש" הנמצא במרחק חמש דקות הליכה. לקחנו מנה אחת של מרק פירות ים (38 שקלים) שכללה קערה גדולה מאוד שהמיסתורית היללה את תוכנה, וסלט ברוטב, ומנה אחת של מרק עוף עם קניידאלאך (26 שקלים) שהוא בעצם מרק ירקות בטעם עוף עם שלושה קניידאלאך עשויים עם קצת פטרוזילייה, בתוספת טוסטים טעימים מאוד של לחם כפרי, וחמאה. מי שמחפש מרק עוף יהודי מסורתי לא ימצאו בקערה הזו, אבל כשלעצמו היה המרק טעים מאוד ומתובל היטב, והטעם השולט בו היה של גבעולי סלרי טריים שבושלו זמן רב והתרככו למאכל. לכך הוספנו 2 כוסות של גזוז בטעם אבטיח נענה (יחד 32 שקלים, לא זול אבל מה זה טעים!) – והתלבטנו בקשר למנה העיקרית, כי מנת המרק משביעה מאוד ורוב הסועדים הצעירות סביבנו לקחו סוגי מרק שונים כארוחה עיקרית. מרק גולש, אפונה, ירקות, עדשים ועוד.
לבסוף החלטנו על מנה אחת לשנינו של "פסטה דונלדאקי" (49 שקלים). יש לציין כמעט שום מנה ב"פניני לילוש" אינו מוגשת כפשוטה אלא הכול מקורי, טעים, וגם עשוי בטעם רב. ובכן, בצלחת גדולה ועמוקה מאוד, ממש קערית, קיבלנו כמות רצינית של פסטה צינורות קטנים ועימם פרוסות גזר והמון קוביות קטנות של בשר אווז אדום מעושן. ואולם ההפתעה הגדולה היתה הרוטב שמילא את תחתית הקערה והיה עשוי שמנת, ברנדי ודבש! – והעניק לפסטה את טעמה המיוחד, החריף-מתוק. ואולם ככל שהשתדלנו לא הצלחנו לחסל בשניים את המנה הענקית ולקחנו כמעט כמחציתה בכלי פלסטיק גדול הביתה.
"פניני לילוש", פרישמן 73, ת"א. 03-5291852. סגור בימי ראשון, ובדרך כלל בשעות העומס מלא מאוד כי המקום איננו גדול, לכן מומלץ להקדים בצהריים ובשעות הערב. המקום מאוד מקובל על הצעירים/ות ויש שגם באים לשם בהריון מתקדם או עם התינוקות הנחמדים. גם אדם לא תל-אביבי, שבא זה עתה באוטובוס מקריית-שמונה לבלות בתל-אביב, ירגיש בביסטרו הזה נוח מאוד. שני שחורים עובדים בחריצות מדהימה במיטבח הקטן ומכינים בזמן קצר יחסית מנות מזון ושתייה שונות ומגוונות.
דודו פלמה: חברת החייבים לקוואפיס
היי אהוד, תודה על משלוח 491 (נשמע קצת כמו מיספר של אוטובוס מקרית שמונה). כך גם יכולתי לפגוש את הערתו המחכימה של משה גנן ולהשיב לו שאני חייב להרבה מאוד אנשים את השורות שאני כותב. אם הייתי מציין את כולם היה צריך לצאת גיליון מיוחד של "חדשות בן עזר" ובהמשכים.
מה שכן, קטונתי, אבל אם כבר לציין משפיעים אז אמנה שניים במיוחד – קוואפיס וג'ון מקסוול קוטזי ו"מחכים לברברים" המופתי שלו, שגם הוא חב אותו לקוואפיס.
אז בסך הכול אני בחברה טובה, חברת אלה החייבים לקוואפיס.
יום טוב,
דודו פלמה
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לדעתנו על החיילים להישמע קודם כל להוראות הרבנים שלהם ורק אחר-כך להחליט אם בדעתם גם להישמע לפקודות צה"ל. רק כך יהיה אפשר להפריד בין מי שמשרת בצה"ל, ואפילו מחרף את נפשו, אבל גם מטעמים פוליטיים וכדי להשיג הגמוניה של הכיפה הסרוגה בצה"ל וככה לגנוב אותו מהמדינה– לבין החיילים הרגילים, גם בכיפות, שאף שהם מתנדבים לחילות קרביים הרי השירות הצבאי כפוי עליהם, ללא ההסדר הנוח של "ישיבות הסדר", אבל גם הם גיבורים, לעיתים בחירוק שיניים ומשברים נפשיים – אך ללא כל תוכנית פוליטית חתרנית של אותו מיעוט להשתלט על הצבא ובבוא היום לסרב או למנוע פקודה, כשיגיעו לדרגים העליונים.
בן גוריון כבר פירק את האצ"ל ואת מטה הפלמ"ח, ואסור שגידולים של צבאות פרטיים, גם בשם שמיים ובשם הציונות, יפוררו את צה"ל. למעשה הרבנים המסיתים את חיילינו לעסוק במחאות פוליטיות במסגרת שירותם, הם סוכנים של הגרועים באויבינו! משת"פים עם הטרור הפלסטיני ומרעילי נפשם של חיילינו! וסביר להניח שמרבית הרבנים הפרובוקאטורים מקבלים משכורת מהמדינה שאותה הם משתדלים להרוס כדי לקרב ימות משיח!
* נעמה צפרוני ובמבי שלג: "אבל בכל זאת, הביקורת הספרותית והקוראים עצמם קבעו שאת סופרת חשובה."
אורלי קסטל-בלום: "שמו אותי איפה ששמו. ואתן יודעות מה הכי גרוע? שאומרים לי: תתפסי זקן. הנה לך האליטה. תתפסי זקן מהאליטה – שׁוּגֶר דֶדִי, נכון זאת המילה? – תתחתני איתו ויהיה לך כסף. ואמרה לי את זה מישהי מהאליטה, אם כי אין לה סוסים, רק בריכה. הייתי בת שלושים ושמונה כשאמרו לי את זה. נעלבתי. למה זקן? היום אני כבר מבינה. אתן מבינות את הדימוי שיש לאישה כותבת? היא צריכה לסתום את הפה, לכתוב ולמצוא זקן מהאליטה... אני לא רוצה להיות כזאת. אבל לא יודעת, מה לעשות, אולי מישהו מהאליטה מוכן להחזיק אותי? אולי דרך הכתבה על האליטה אפשר לפנות למישהו מהאליטה ולשאול האם הוא מוכן לממן אותי?"
[מתוך ראיון ב"ארץ אחרת", גיליון אוגוסט-ספטמבר 2009, עמ' 44].
אהוד: ואנחנו מאחלים לך שתתפסי דווקא בעל צעיר עשיר פוטנטי, שבחיקו תוכלי לבכות על הקיפוח הנורא שלך בספרות העברית החדישה, ולהיעלב, גם מהבחינה העדתית, ולומר שטויות כאלה חרף כל החגיגות והחינגאות שעשו סביבך רוב מבקרי ומבקרות הספרות, בעיקר הפמיניסטיות, גם באקדמיה. ליבי ליבי לך, מקופחת מקצועית שכמוך. נעלבֶת. גאון ספרותי. שהרי אנחנו עפר לרגלייך על פי דרגת המקובלות שלנו בספרות העברית החשובה כיום, אנחנו – זכרים זקנים אשכנזים אריסטוקרטים מפתח תקווה – ואם היה לנו פרדס פנוי, היינו תורמים לך אותו ללא שום תמורה, כולל הַבּוֹיַארְגִ'י.
* משה אסולין, ראש תחום שיווק ספרים במה שהיה פעם ההוצאה לאור של משרד הביטחון, שלח מכתב לכל המחברים שהוציאו ו/או התקשרו אי פעם עם ההוצאה ובו הוא מבשר להם כי "בעקבות דו"ח מבקר המדינה, החלטת ממשלה וגירעונות שהצטברו בהוצאה לאור של משרד הביטחון, הוחלט לערוך רפורמה מקיפה. ניהול ותפעול ספרי ההוצאה לאור, לרבות הפקת ספרים חדשים, יתקיימו מעתה באמצעות גורם חיצוני המתמחה בכך ושהינו בעל ניסיון והיקף פעילות משמעותיים. לשם כך מפרסם בימים אלה משרד הביטחון מכרז שבסופו יזכה מפעיל אחד לתקופה של חמש שנים ועליו תוטל מלאכת ניהול ושיווק המלאי המצוי כיום במחסני ההוצאה לאור, הפקה, הדפסת מהדורות חוזרות ותשלום התמלוגים למחברים הזכאים לכך לפי הסכם ההתקשרות."
אכן, לאחר חשיפת פשעיו הנוראים של רה"מ המודח אולמרט, זהו עוד הישג עצום למבקר המדינה ולממשלה שקמה גם בזכותו על חורבות אולמרט – הֶרס ברגל גסה ובחוסר כל הבנה של אחת מהוצאות הספרים הציבוריות החשובות ביותר לישראל, לתרבותה ולהיסטוריה שלה, ומכירתה-הפרטתה כמו סטוק של נקניקים או רהיטים – למי שיחסל את המלאי וימלא אחר ההתחייבויות הקיימות.
ומה בעתיד? ומה קרה לכל המערכת המסורה של ההוצאה? אפשר לזרוק אותם לעזאזל. אולי כבר פירקו וזרקו. העיקר שיש לנו מבקר מדינה חרוץ וממשלה שמפריטה. התרענו על כך בשעתו, גם כתבנו לשר הביטחון – אבל איש לא הקשיב לנו. לעזאזל התרבות העברית. יש לנו במקומה חרדים שיחממו על חשבוננו את התחת בישיבות – וזה בסדר. לכלכלת פרזיטים אלה ואחרים יש כסף. רק לא לתמיכה בהוצאה לאור של משרד הביטחון – אז מפריטים-מחסלים!
* ספק אם יש עוד מדינה בעולם שכל אזרחיה מאויימים על ידי אלפי רקטות וטילים מצפון ומדרום ואשר כל פעולה הכרחית של אותה מדינה לחיסולם ולהסרת האיום הנורא הזה מעליה – תציג אותה מיד כמבצעת פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. המשורר והסופר פנחס שדה אמר פעם שהמערב הנוצרי טרם נואש מתקוותו להשמיד את היהודים אך הוא מקווה שהמלאכה תושלם בידי הערבים והמוסלמים. אכן, כל בוקר שאנחנו מתעוררים ליום חדש רגיל, אנחנו לא מתארים לעצמנו עד כמה מסוכן הוא עצם קיומנו כאן.
* יש בהחלט לאסור תפילת נשים יהודיות בכותל, עם טלית או בלי טלית, וזאת כי בדרך כלל הן טמאות. אבל אם הן מביאות לרב הכותל תעודה המאשרת שטבלו במקווה אחר נידתן, אזיי כניסתן מותרת וגם התעברותן קלה יותר כי אלה הם ימי הפוריות ואין כאבני הכותל סגולה לזיון שתוצאתו הוודאית היא הריון; ואם האישה חוששת מחמת הצניעות, אפשר להתייחד במנהרת הכותל ובאותה הזדמנות גם לברך על הנקבים והעיקר שלא לקרוא את המכתב העיתי.
* באיזור בירתה של ארה"ב, וואשינגטון, התגלה שבט נידח של אינדיאנים, שבט הנָרְווֹזִים, אשר בשעתו היו כל שטחי הבירה שייכים לו עד שגורש בכוח הזרוע, בהשמדת-עם ובפשעים נגד האנושות. בימים אלה, בעזרת שגרירות ערב-הסעודית, תובעים הנרווזים להפסיק את הבנייה בחלקים רבים של וואשינגטון, ובייחוד בשכונת גוּלוּגוּלוּ, אשר ידוע בבירור שהיתה שלהם ואשר מעל אדמתה הם הוכחדו ונותר זיכרם רק בסרטים הוליוודיים. הנשיא אובמה הורה לאסוף את שרידי בני שבט הנרווזים, להקשיב בסבלנות לתלונות שלהם, להסביר להם שבנייה נוספת בשכונת גולוגולו תימשך על אפם ועל חמתם על פי החוק האמריקאי – ואחר-כך לתלות את כולם, כנהוג בשבט האפריקאי-מוסלמי שממנו היגר אביו לארה"ב, ובמדרסה שבה למד אובמה עצמו בילדותו באינדונזיה, שאחרת איך היה הקולוניאליזם האיסלאמי מצליח לכבוש ולהשתלט על חלק ניכר מארצות אפריקה, אסיה ובייחוד כל המזרח התיכון, חוץ מישראל?
* על מה שוהחו נתניהו ואובמה בפגישתם האחרונה בבית הלבן? נתניהו הציע לאובמה להתקין במשרדו תוכי, אשר כל אימת שישמע את אדונו אומר "שלום צודק ובר-קיימא" יאמר את המילים: "כולל זכות השיבה, חזרה לגבולות שישים ושבע, ירושלים בירת פלסטין והשמש סובבת את כדור הארץ!"
אהרון חָבֶר
תגובה לאורי הייטנר: מפעל חייו, חמש שנים למותו של רפול [גיליון 491]
עקרונית, הצבא לא צריך לפעול בעניינים אזרחיים, זה אולי נכון במדינות "נורמאליות", אם כי אני לא מכיר מדינה בה הצבא לא נקרא מפעם לפעם לפעול בתחומים אזרחיים, במיוחד במקרים של קטסטרופה לאומית, גם כשלגורם אין קשר לבעיות חברתיות או פוליטיות, כדוגמה: רעידות אדמה או שיטפונות.
אני שמח לומר כי מדינת ישראל אינה מדינה "נורמאלית" ואני אפילו מקווה שלעולם לא תהיה. מהיותה של המדינה "מדינת העם היהודי" תמיד יהיו לה תפקידים לאומיים שיצריכו, ולכן גם יצדיקו, כניסה של אירגון גדול ורב כוח לפעילות מיידית ואני חושב שכל בר-דעת יוכל לזהות מצבים שכאלה מבלי שאצטרך לפרט ולהסביר מה יכולים להיות המצבים האלה. הרעיון של רפול להקים את המסגרת של "נערי רפול" היה רעיון גדול ואני יודע שגם כיום יש לו מקום במציאות הישראלית, אולם לא רק הרעיון הזה.
לפני חודשים מיספר היתה איזו התעוררות בציבור מסויים כנגד הכנסת הצבא לבתי הספר. אינני יכול להמציא אסמכתא לדברי אך עד כמה שאני זוכר, מכיר את הנפשות הפועלות ומבין, היו אלה גורמים "ליברליים" קרי: שמאל קיצוני, פוסט ציונים, ואירגונים המחמיאים לעצמם ומגדירים את עצמם כאירגונים הפועלים בתחומי "זכויות האדם" ו/או "זכויות האזרח". לצערי, במציאות הישראלית העכשווית, אפשר לתרגם את התחומים האלה ולהגדירם כאירגונים "אנטי-ציוניים" וזאת במסגרת המצומצמת של המושג "ציונות".
אזכיר תחומים מיספר בהם פעל הצבא בימים הרחוקים, כשכולם בארץ הסכימו כי המדינה עומדת בפני אתגרים אדירים שהצדיקו פעילות של הצבא. מתוך כבוד לכתבה אזכיר ראשונים את "נערי רפול".
מורות חיילות: כל עוד יש עלייה לארץ ואוכלוסיות שאין להן שליטה בעברית ו/או השכלה מתאימה, במיוחד אוכלוסיות המתגוררות בפריפריה, יהיה צורך חיוני בכוחות הוראה שאינם מסתמכים על וולונטריות בלבד.
החזרת הגדנ"ע לפעילות בבתי הספר התיכוניים: חינוך לסדר, משמעת, עזרה לזולת, תמיכה בחברים ועוד. ובלי להתבייש, גם מעט ציונות והכרת הארץ, לא תזיק. בנוסף, בזמנים עברו היו במסגרת הגדנ"ע חוגים בתחומי גדנ"ע אויר, גדנ"ע קשר, תזמורות מקומיות בערים מסויימות, מחנות וקורסי קיץ, שלבד מהלימודים בהם שימשו גם מסגרת לאינטגרציה בין נערים ממקומות שונים ומשכבות אוכלוסיות שונות. היה גם פיתוח מנהיגות, פיתוח בטחון עצמי, כושר גופני ועוד תחומים שאולי היום כבר אין בהם צורך כמו עבודה בייעור (שתילת יערות) או קיום חוות בערבה כ"באר אורה" ו"עין יהב".
להערכתי, כל אלה תרמו תרומה עצומה בעיצוב נוער שהיו לאנשים טובים יותר מכל בחינה שאני יכול לחשוב עליה.
אהוד: בביוגראפיה שלי אני רושם שני מחזורים בני שבועיים בבאר אורה וחודשיים בחופש הגדול אחרי חמישית (ט') בקורס מ"כים גדנ"ע בראש הנקרה בשנת 1952, שהסתיים בכנס הקורסים הגדול בגבעת אולגה עם הטסת חניכים של קורס גדנ"ע אוויר בדאון שהמריא מול הים בכוח כבל עם מנוע, כבל שנותק מיד עם ההמראה. הקורס הזה היה השיא בקריירה הצבאית שלי, שמאז רק הלכה ופחתה, ומי ששלח אותי אליו היה מפקדי בגדנ"ע ולימים ראש עיריית פתח תקווה, דב תבורי.
יוסי נינוה
ס/מנהל תיכון הדרים, הוד-השרון
רוצה להיות מורה?
לכל המורים שבינינו – בהערכה ובאמפטיה ניכרת!
ולאלה שחושבים שלמורים יש רק חופשים... או שבתון...
עמדתי מובטל, אבל וחפוי ראש מול פקיד לשכת התעסוקה.
"אדוני מחפש עבודה?" הוא שאל בעיניים מובטלות.
"כן," אני אומר, "משהו מכובד, ואפילו מכביד," כשאני מנסה עדיין לשמור על פירורי גאוותי.
הוא עילעל, מיצמץ, כיחכח, ציחקק ושוב עילעל: "מורה? אדוני רוצה להיות מורה?"
"כן, בוודאי," גאווה בגרוני ולא רעד בקולי. ודימיוני פרש כנפיים, כיצד יושב לי כבודי שנגזל. ראיתי עצמי עומד בכיתה וידיי פרושות כמנצח, עיניי נוצצות בגאוות הידע והסמכות, ומולי תלתלים סדורים ועפעפיים מרותקים, ואני מלמד ומקשה, ושואל ומפתיע, וכותב ומוחק, ומגביה קול ומטעים כראוי,והזרם... הו הזרם המתוק של החשמל המדגדג עובר בי, גולש ממני אל הפיות הפעורים, האוזניים הכרויות והעיניים הפקוחות לרווחה. והכול אומר שירה, והכול אומר תודה, הללויה!...
"לאדוני יש תעודות?" מצניח אותי הפקיד ארצה.
"בוודאי, תיק מלא תעודות, במה להתחיל?" אני שואל, מעפעף עין בסיפוק של הערכה עצמית.
"תעודות המעידות על השכלתך, בבקשה." ואצבעות ידיו מתופפות על שולחנו.
אני שולף-מלטף את תעודות התואר השני במקרא, לשון, ספרות וארכיאולוגיה, ומניח אותן בגאווה על שולחנו, ואיני שוכח להניח מול עיניו גם את תעודת ההוראה שהוענקה לי לאחר לימודים של שנתיים בחוג לחינוך באוניברסיטה.
הפקיד מרפרף בחוסר חשיבות ומניח בצד.
"אדוני עבר קורס בקרב מגע? אדוני יכול להיקלע למצוקה בכיתה ויהיה עליו להתגונן!"
"בוודאי," ואני שולף תעודת בוגר קורס ג'ודו, ג'יאוג'יצו, "אפילו חגורה בקרטה," ואני מנקה באצבעי הקטנה פירור לא נראה מן התעודה המוצהבת, אך הדופק מחסיר פעימה.
הפקיד מביט במבט מפוקח: "אדוני ישתדל רק להדוף מכות, וידאג להתחמק מהן, ולא ייטול יוזמות ולא יחזיר, יש חוק זכויות לתלמיד. אדוני בודאי שמע על כך?!"
אני מבטל תהייה זו ושולף תעודת משפטן. אנחת רווחה בקירבי. מה טוב שידידי כבר הכינני שאזדקק לכך מול התלמיד ומול הוריו התובעניים.
"לאדוני יש קול חזק ועמיד?" מקשה הפקיד.
"בוודאי," ואני שולף תעודת גמר בקורס לפיתוח קול, חיזוק שרירי הגרון ומיתריו, תעודת הסמכה לנושם – סרעפת, ומדבר – מבטן.
"אני יכול להדגים," וקולי טנור. "מה טוב שהכינותי עצמי," אני מהרהר בהקלה.
"לאדוני יש ידע באילוף?" אגלי זיעה ראשונים על מצחי.
"אדוני יכול להיפגש שם עם תופעות שאין הוא רגיל אליהן: שיהוקים, גיהוקים, קרקורים, צרחות, צעקות, משיכות, נשיכות, בעיטות, חבטות, יללות, דהרות פראיות... אני מקווה שלאדוני הסבלנות והיכולת להתגבר על כך?"
"אדוני!" אני אומר לו בקול גאה, ומושך כל הברה והברה, "אתה מדבר עם אומן, עם מומחה, מקצוען ברמה," ואני מראה לפקיד המביט בתימהון, תעודה כי בארץ גלותי, בטרם עליתי ארצה, הייתי מאלף אריות בקרקס העירוני, ולהדגמה קלה תקתקתי בלשוני, מצמצתי בשפתי וליטפתי לאותו פקיד על פדחתו ובקצה גרגרתו בליטוף מרגיע.
נחה דעתו.
"אדוני יודע את תורת העזרה הראשונה?"
"בטח," אני מנפח את חזי בגאווה ושולף תעודת חובש קרבי.
לתימהון שבפניי השיב הפקיד: "נפצעים שם אדוני, הם רצים שם, רודפים זה את זה, מכים ונושכים, מושכים ובועטים, נופלים וגולצ'ים, נחתכים וזבים. אדוני, אני מקווה שאינך רגיש לדם," והוא אוסף אל חיקו גם את התעודה הזו. "אדוני יודע משהו על יחסי מין בגיל הנעורים?"
"??!!??"
"אדוני יצטרך לשוחח על כך עם תלמידיו בשיעורי חינוך, על אהבה ומין, ויחסים, ומה אסור ומה מותר. אדוני השתמש כבר בקונדום???" והוא מניף גבות אל על.
המבוכה בי רבה ואני כועס על החדירה לפרטיותי.
"סליחה?" אני רוגז קמעה.
"אידס, אדוני, אידס, לא שמעת על אידס?" הוא פורש כפו כמניפה. "אדוני יצטרך להסביר לתלמידיו כיצד נמנעים מאידס, אדוני יצטרך להסביר על אמצעי מניעה, אדוני אפילו יקבל ערכה להמחשה..."
אני נשנק.
"על סמים אדוני שמע?" והוא כממתיק עימי סוד גלוי לכול. "אדוני יודע לזהות משתמש, מסומם, מתמכר, או פוּשר?!"
זיעה זורמת בין שכמותיי. "ככ..ןן..." אני מגמגם."הייתי בהודו, ראיתי שם כמה מעולפי- עיניים ומזוגגי-מבט, זבי נזלת עם גיחוך תמידי, מרחפים, וחשבתי לתומי שזה רק שם.... גם כאן??"
הוא מביט בי ברחמים. "אדוני חייב לדעת שיהיה עליו להתמחות גם ב'זהירות בדרכים', 'הכנה לצה"ל', 'פחד מבחינות', 'חשש מלחצים', 'זיהוי מתייאשים','לימוד לקויי למידה'..."
אני חש שכפות רגליי מזיעות.
"סססססליחהה..." אני מנסה, והוא ממשיך.
"אדוני יצטרך להיפרד מביתו למספר ערבים ארוכים בשנה: טיול שנתי, סיורים לימודיים, ערבי תלמידים, מסיבות, הצגות, בילויים, אסיפות מורים, אסיפות הורים, ישיבות מחנכים, ישיבות מורים מקצועיים, אסיפות כלליות, מועצות פדגוגיות, התרמות... אדוני כבר היה בהצגת תיאטרון עם מאתיים תלמידים? אדוני יחתום לי כאן, כי ברור לו, שבדיקת מבחנים עד השעות הקטנות של הלילה, התכוננות לשיעורים, הכנת תרגילים, חיבור מבחנים, תיקוני עבודות בסופי שבוע, הם על חשבונו, חשבון זמנו, וחשבון החשמל שלו... ויידע אדוני כי הוא צפוי לשיחות ליליות רבות עם הורים טורדניים ושזמנו הפרטי של אדוני אינו נחשב בעיניהם."
אני מכחכח בגרוני, דופק קלות על השולחן, מנסה להסב תשומת ליבו ולעצרו משטף דיבורו, אך הוא ממשיך לירות ללא עפעוף: "אדוני חייב לדעת, כי בלילה, בטיול מידברי, יצטרך אדוני לנטוש את מיטתו הנוחה וללון עם עשרות תלמידיו המרעישים, ובמקום יצועו הטוב ירבץ אדוני על החול או על אבנים או באוהל בדואי צפוף. אדוני חושב שהוא יישן, או לפחות יצליח לעצום את עיניו, אחרי יום של טיול מפרך? אדוני טועה, הוא יצטרך להסתובב טרוט עיניים ולהשגיח היטב שלא יקפצו לים או יתגנבו לעיר הקרובה, או ישתכרו, או ישאפו נרגילה! – ולמחרת, אחרי ליל השימורים, ייאלץ אדוני לקפץ בוואדיות, לדלג על ההרים, ולהמשיך ולהשגיח על השיות חסרות הרסן, שלא ירוצו ויפלו, חס ושלום, או ייפצעו, או ייצנחו אל תחתיות תהום, רחמנא ליצלן."
"אבל יש חופשות," אני אומר לו בייאוש גובר, אוחז בקרש הצלה אחרון, וכבר דמעות בעיניי. "יש חופשות, אנוח, אירגע, אאסוף כוח..."
"תשכח מזה," מלעיגות עיניו, זוויות פיו מלגלגות: "השתלמויות, השלמות חומר, ישיבות, הכנות... טרום ישיבות, טרום הכנות..."
הכול מחשיך בעדי, והנשימה כבדה. "אני רואה, שאדוני חש ברע, אולי מים?" וכוסו בידו.
גרוני יבש, ואני מלחשש במבוכה: "ואני בסך הכל רציתי ללמד תנ"ך, אהבת ישראל, קצת היסטוריה..." וידיי צונחות בייאוש גלוי אל צידי גופי.
"אולי אדוני מבקש עבודה קלה יותר?" אני חש בקולו סימפאטיה והשתתפות בצער.
"כן," אני אומר לו בהקלה רבה ובתקווה. "אני מבקש ממך לרשום אותי לעבודה במחצבות..."
[הפיליטון רץ באינטרנט. אנא העבירו למחברו את פירסומו כאן]
משה גרנות: פרשת השבוע ורפול
אהוד היקר,
בעקבות שתי כתבות בגיליון 491, אודה לך אם תסכים לפרסם ב"חדשות בן-עזר", כדלקמן:
דרור אידר, במאמרו "ליפול בין השורות, על ספרו של אברהם בורג 'פרשת השבוע בלשון בני אדם'" מדגיש את נטייתו של המחבר למצוא-חן בעיני המחנה שהיה פעם "שותף היסטורי" למחנה הדתי-לאומי, ומרמז שמדובר בספר שבהחלט איננו חובה.
בעקבות כך אני מבקש להציע לקוראים את הספר "מפרי עץ הדעת – פרשת השבוע בפעמת הזמן" (הוצאת תמוז, 2002), שם אין חנופה ומשוא פנים, אלא רתיעה מהצווים הבלתי הגיוניים והבלתי מוסריים של התורה, כגון הרעיון המבהיל שהאל ברא עם שנועד מראש להשמדה, או כגון הקביעה שהאישה והעבד הם רכוש כמו הבית, השור והחמור. את "מפרי עץ הדעת" חיברו הח"מ והזוג צופיה ודן מלר.
אורי הייטנר, במאמרו "מפעל חייו – חמש שנים למותו של רפול" מזכיר את מסירותו לעם ולמולדת של האיש האמיץ הזה, שמלאו חמש שנים למותו. המבקש לערוך הכרה לדור הצעיר עם האיש המדהים הזה (לפני שהגיע לפוליטיקה!) – מוזמן לקרוא את ספרי, המיועד לבני הנעורים – "הנער מתל-עדשים" (הוצאת דני ספרים, 2006).
משה גרנות
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,256 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-119 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,996 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,013 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,215 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל