גיליון מס' 494

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בכסלו תש"ע, 23 בנובמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: ליאורה בן יצחק, דליפה.

יוסף דוריאל: ומה דורשים אבירי הצביעות מהפלסטינים?

יוסי גמזו: אֻרְווֹת אוֹגֵיאָס.

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק כ' רְחוּמָה – אינקובטור לפגים, מאת משה ברק – גבת.

נילי אמיר-סגל: וירה ישראלית – מתרגמת עם נשמה של משוררת.

משה כהן: חוכמת סין.

באבל על מותה של נעמי פרנקל, סופרת גדולה.

לאה בן שלמה: 1. גג דולף. 2. סופה דרומית (שירים).

אורי הייטנר: יתמות מתוכננת.

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה שישית: אגדת יהודי חייבר.

יוסף אורן: הפרק המרדני ביצירת א. ב. יהושע – דיון בסיפורים "מסע הערב של יתיר", "גֵאוּת הים" ו"חתונתה של גליה".

שני ספרים חדשים לפנינה פרנקל [דבר המפרסם].

מתי דוד: מדוע לא תקום מדינה פלסטינית?

סם ש. רקובר: כלא המשאלות [דבר המפרסם].

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

מינה איתן על שירי הרצליה רז.

* * *

ליאורה בן יצחק

דליפה

מַּקְדֵּחַ מְנַסֵּר שֶּׁקֶט יָמִים עַל יָמִים

עוֹלֶה אָבָק.

וְשׁוּב צָרִיךְ לְנַקּוֹת מִלִּים, שֶׁאֵינָן מִתְקַשְּׁרוֹת לְדָבָר

כְּמוֹ בֹּץ הַנִּדְבָּק לָרִצְפָּה.

כַּמָּה מְבַלְבֵּל הַלַּיְלָה הֲנִהְיָה לְיוֹם.

מְחַלְחֵל עֲיֵפוּת אֶל נְפִילָה פִּתְאֹמִית,

שֶׁאֵינָהּ כוֹאֶבֶת יוֹתֵר מִתַּשְׁלוּם,

הַמַּכְפִּיל עַצְמוֹ בְּרֶגַע.

כִּיסַי רֵיקִים

פָּנִים כְּפוּלִים, מִשְׁתַּקְּפִים מִמַּרְאָה סְדוּקָה

וְאַזְלַת יָדִי נִדְבֶּקֶת לְיַדוֹ שֶׁל מוֹרָד, הַמּוֹשֶׁכֶת טִיחַ בַּקֵּרָמִיקָה

אֶל קִיר חָשׂוּף.

לְאוֹרוֹ שֶׁל פָּנָס לוֹמֶדֶת שִׁעוּר,

שֶׁהֶחְסַרְתִּי.

* * *

יוסף דוריאל

ומה דורשים אבירי הצביעות מהפלסטינים?

יום-יום מציגים לישראל דרישות "למלא התחייבויות" שאף פעם לא הובטחו, אך אף אחד לא דורש שהפלסטינים יקיימו את התחייבותם המינימלית והחד-משמעית להפסיק את מסע ההסתה והחינוך לשנאה, שימנעו כל הסכם לשלום עם ישראל.

עכשיו זה כבר לא השליח מיטשל אלא הנשיא הפרו-מוסלמי של ארה"ב שמאשים את ישראל בסיכון "תהליך השלום" בגלל בניית דירות ליהודים על אדמה שאף פעם לא היתה ערבית. העובדה שהפלסטינים מפירים בגסות את התחייבותם להימנע מהסתה ומחינוך לאלימות והופכים שני דורות שלהם למתנגדי-שלום קיצוניים – לא מפריעה לדואגים הצבועים לאותו "תהליך שלום" שלא קיים. אין להם שום דרישות מהפלסטינים? אלא רק מישראל? אבל מה שמדאיג יותר הוא – שישראל, שמילאה את כל מה שהתחייבה לו, אינה מציגה שום דרישות הנובעות מההתחייבויות שהפלסטינים קיבלו על עצמם בהסכמי אוסלו אך עשו את ההיפך.

כך הרגלנו את העולם שישראל צריכה רק לתת אך אין לה זכות לדרוש. למשל – לדרוש משלטונות רצועת עזה להסגיר את חוטפי החייל גלעד שליט משטח ישראל הריבונית והריגת שני חיילים אחרים שהיו באותו מוצב. וזה – לפי החוק הבינלאומי ולפי מה שקיבלו על עצמם הפלסטינים בהסכמי אוסלו. ולפי אותו עיקרון – לדרוש פיצוי הולם עבור כליאתו הבלתי חוקית במשך שלוש שנים של חייל שנחטף מישראל שלא בתהליך מלחמה. וגם לקבוע תג מחיר לכל יום נוסף של כליאתו הלא-חוקית של גלעד שליט. וזאת – במקום להמשיך במצעד האיוולת של מתווכים לעסקות מבישות של שחרור פושעים, ההופכות את ריבונות המדינה וחוקיה לקריקטורה.

לו קברניטי ישראל היו חוזרים יום-יום על דרישותיהם באוזני כל העולם, באותה עקביות שמקהלת הצבועים חוזרת על המנטרה של "סיום הכיבוש" ו"חיסול התנחלויות" – היה אפשר לנקוט בסנקציות לא-מלחמתיות נגד מחרחרי המלחמה האמיתיים, שלא היו נתקלות במחאה הבינלאומית שקמה נגד מבצע "עופרת יצוקה". בלחץ סנקציות מקובלות בעולם למצבים כאלה – גלעד שליט כבר היה בבית תוך 72 שעות ממועד הטלתן, וגם הסיוט של חיים בצל ההפגזות מעזה היה נפסק במרחב שמסביב לרצועה. הגיע הזמן שישראל תתחיל לנהוג כמדינה ריבונית, העומדת על זכויותיה, ולא כגטו יהודי מפוחד הצריך יום-יום להצטדק על עצם קיומו.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

* * *

יוסי גמזו

אֻרְווֹת אוֹגֵיאָס

"כנס שֹדרות לחברה פירסם את מדד המושחתים במיגזר הפוליטי בארצנו"

("מבט", הערוץ הראשון בטלוויזיה)

"ישראל מדורגת במקום ה-32 במדד השחיתות הבינלאומי"

("קול ישראל")

אוֹגֵיאָס, מֶלֶךְ אָלִידָה, כֻּנָּה בְּפִי כָּל נְתִינָיו "הַזִּקִּית",

"זִקִּית" עַל שוּם מָה? עַל שוּם טִיב הָעָרְמָה בָּהּ הֵמִיר שָם בְּכָל קְנוּנְיוּנְקְטוּרָה

טֶבַע בְּצֶבַע, תַדְמִית בְּתַרְמִית: כָּאן מֶחְטָף וְשָם סְפִּין אוֹ קוֹמְבִּינָה

וְכָל זֶה בִּזְכוּת כִּשְרוֹנוֹ הַיָּחִיד בּוֹ הִצְלִיחַ לִגְבֹּר כָּל יָמָיו

בַּשְּמוּץ הָעַתִּיק שֶל עִסְקֵי פֹּה-לִי-תִיק כָּל קָדֶנְצְיָה עַל כָּל קוֹנְקוּרֶנְצְיָה

שֶל שְלַל מִתְנַגְּדָיו וְלִשְמֹר בְּיָדָיו אֶת מַפְתֵּחַ אֻרְוַת הַמַּלְכוּת

שֶרַק מְתֵי-מְעַט מֵאֶזְרְחֵי אַרְצוֹ הֵבִינוּ

שֶאַף כִּי נִקְרְאָה "אֻרְוָה"

הָיְתָה אֻרְוָה פָּרַח.

לָמָּה "פָּרַח"? כִּי אֻרְוָה, כַּיָּדוּעַ, שוֹכְנִים בָּה סוּסִים עַזֵּי-שַעַט

בְּעוֹד שֶבְּכָל אֻרְווֹת אוֹגֵיאָס לֹא נִמְצָא סוּס לִרְפוּאָה, רַק פָּרוֹת

וְאִלּוּ נִקְרָא אוֹתוֹ הַאנְגָר נוֹשָן שֶל פָּרוֹת-הַבָּשָן בְּשֵם "רֶפֶת"

הָיָה זֶה, אָמְרוּ יַחְ"צָנָיו שֶל הַמֶּלֶךְ,

מְאֹד לֹא מַמְלַכְתִּי

וְלֹא פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְט.

כָּכָה אוֹ כָּךְ, נִשְתַּכְּנוּ שָם פָּרוֹת שֶהִתְרִיזוּ נוֹן-סְטוֹפּ, אַגַּב לַעַס

בְּלִיל גֵּרָתָן עַל כָּל קַש וּגְבָבָא שֶל מַצָּע פְּרוֹגְרָמָטִי עָבֵש

שֶבּוֹ מִתְגַלִּים פִּגּוּלֵי פִּגּוּלִים, כִּי כְּשֶהֵן בַּשִּלְטוֹן, אוֹתָהּ בַּאנְדָּה,

אֵין הַסְּבִיבָה מְקֻטֶּרֶת כִּי אִם בְּבָשְׂמֵי הַמַּסְבִּיר לַסַּרְחָן.

הָיְתָה שָם, כִּבְדַת עֲטִינִים וְסִסְמוֹת-סוֹצְיָאלִיזְם נוֹטְפוֹת דֶּמָגוֹגְיָה,

פָּרָה רָמַת-מֶלֶל וּשְמָהּ פָּרָה-פְרָאזָה, מוּטַצְיָה גַסָּה שֶל גָּ'מוּס

שֶדָּשָה בִּסְחִי הַבִּצָּה הַפּוֹלִיטִית שֶבָּהּ מַעֲלִים גֵּרַת-צַחַן

כְּמוֹ "אוֹר לַגּוֹעִים" וּכְמוֹ "דִין הַתְּנוּעָה" וּכְמוֹ "אֵיזֶהוּ חָכָם? הַמִּתְבָּרֵג לִהְיוֹת אָחָ"ם".

וְזוֹ, פָּרָה-פְרָאזָה, עָשְׂתָה בְּכָל פָאזָה פְּלַסְתֵּר אֶת קְלַסְתֵּר סִסְמוֹתֶיהָ

מִדָּן וְעַד חַיְפָה כְּסַפְרָא וְזַיְפָא וְכָךְ גַּם מִשָּם עַד אֵילַת

כְּשֶדֹּמֶן טְלָפֶיהָ גִלָּה אֶת קְלָפֶיהָ וּשְׂרוּלִיק הֻחְלַף בָּהּ בְּז'וּלִיק

וּבְּלוֹף סוֹצְיָאלִיזְם בְּאוֹפּוֹרְטוּנִיזְם וְכָל עִקָּרוֹן מְקֻדָּש

שֶל דּוֹר-נְפִילִים שֶיָּרַש אוֹתוֹ דוֹר-נְפָלִים מֵמִיר יֹשֶר בְּעֹשֶר

וְתַחַת אַנְדַּרְטָה יֵש רַק מַאגְנָה חַארְתָּה בְּגַל הַסֵּאוּב הַנִּגְדָּש.

וְהָיְתָה שָם אַחַת הַקְּרוּיָה פָּרָה-זִיט, שֶצָּלְפָה בִּזְנָבָהּ נוֹן-שָלַאנְטִית

בְּכָל עַנְנֵי הַזְּבוּבִים שֶדָּבְקוּ בָּהּ בְּרִיר מַנְעַמֵּי הַמִּמְשָל

וְכָל מִשְמַנֶּיהָ, תְרוּמַת מְמַמְּנֶיהָ, אוֹתָם הַקְּרוֹבִים לַצַּלַּחַת –

כֻּלָּם מִקֻּפַּת-הַצִבּוּר הַנֶּחְמֶסֶת וּדְמֵי מְשַלֵּם-הַמִּסִּים.

וְהַר הַבָּשָׂר הַגְּלַאט-כֹּשֶר הַזֶּה מְסֻבְּסַד אֶתְנַנֵּי קוֹאָלִיצְיוֹת:

כָּאן שְתַּמְטָנֵי הַגִּיּוּס הַצְּבָאִי שֶעִקַּר תּוֹרָתָם פְּטוֹרָתָם

וְשָם כָּל נִדְחָק הַזּוֹכֶה לִשְעַת-דְחַ"כּ, חַשְבָּזֵי הַלִּשְכָּה וְהַ"ווֹלְווֹ",

כָּל טַפִּילֵי קְלוֹיְז הַשְּנוֹר לְמִינֵהוּ: כְּנִימָה, עֲלוּקָה וְקַרְצִית.

וְכָאן מִצְטָרֶפֶת לָרֶפֶת פֶּרְסוֹנָה נוֹסֶפֶת וּשְמָהּ פָּרָה-דִיגְמָה,

זֹאת שֶהִיא אוֹת וּמוֹפֵת וְדֻגְמָה לֶ"הָדָר" שֶמִּזְּמַן נֶעֱדָר,

שֶלֹּא נִלְאֲתָה מִלִּדְרוֹש אֶת זְכוּתָהּ ("אֱלֹהִים, לַשִּלְטוֹן בְּחַרְתָּנוּ!")

וְמוּל מִתְחָרֶיהָ זָקְפָה אֲחוֹרֶיהָ בְּזַעַם קָדוֹש וּמַתְרִיס

וְאַף נִתְאַזְּרָהּ לְגַיֵּס לְעֶזְרָהּ אֶת שְכֶנְתָּהּ לָאֵבוּס, פָּרָה-נוֹיָה,

מִי שֶהִזְכִּירָה כִּי אוֹי אִם נַפְקִירָה אֶת שְלוֹם הָאֻמָּהּ לִירִיבְתָּהּ

אַךְ רַק נִבְחֲרָה וְזָכְתָה לִשְׂרָרָה נִתְבָּרֵר כִּי אֵינֶנָּה נִבְדֶּלֶת

כְּלָל וְעִקָּר מִטִּיבָם הַמֻּכָּר שֶל קוֹדְמֶיהָ בִּירִיד-הַבָּקָר

שֶבּוֹ כָּל פָּרָה הַגּוֹעָה בְּתוֹרָהּ עַל יָשְרָהּ מַצְמִיחָה לוֹ קַרְנַיִם

בְּלִי לְהַסֵּס בְּבוֹאָהּ לְבוֹסֵס וְלִרְבֹּץ בְּאַמְבַּטְיַת הַבֹּץ.

וְאוֹגֵיאָס, שָנִים רַבּוֹת – לֹא אֵת וְלֹא מִבְרֶשֶת,

לֹא מַגְרֵפָה אוֹ דְלִי-שְטִיפָה פּוֹקְדִים אֶת אֻרְווֹתָיו:

פָּרוֹת-הַבָּשָן מְטִילוֹת אֶת פִּרְשָן, הַמַּלְכוּת מַסְאִיבָה וְהוֹלֶכֶת,

הַגִּ'יפָה בָּרֶפֶת אֵינֶנָּה נִגְרֶפֶת, הַנּוֹרְמוֹת הָפְכוּ אֶת עוֹרָן

מִקּוֹד חֲלוּצִי לְבִרְכַּת הַמּוֹצִיא (מִקֻּפַּת הַצִבּוּר לְכִיסֶיהָ

שֶל מַאפְיַת בְּכִירִים שֶהִצְמִיחָה טְחוֹרִים מִישִיבָה מְמֻשֶּכֶת מִדַּי

עַל כֵּס הַשִּלְטוֹן בּוֹ תְקוּעָה עַל שִׂרְטוֹן מְדִינָה שֶהַמַּעַל חוֹגֵג בָּהּ)

וְאֵין עוֹד הֶבְדֵּל בֵּין מִמְסָד לְבּוֹרְדֶּל, הַבּוּשָה כְּבָר נָפְחָה אֶת נַפְשָהּ

וּדְבַר הַנָּבִיא שֶפְּסוּקוֹ כָּאן אָבִיא (פֶּרֶק ד' בְּסֵפֶר הוֹשֵעַ)

מֵעִיד כִּי הֵרַע "כְּפָרָה סֹרֵרָה" אוֹתוֹ עֵדֶר בָּהוּם לַעֲשֹוֹת

כִּי יֵש, כְּדִבְרֵי בֶּן אָמוֹץ, גַּם "שָׂרִים סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים" בּוֹ

וְרֶפֶש הִגִּיעַ עַד נֶפֶש וּשְמוּץ בְּלִי קִמּוּץ וְעֶרְווֹת הָאֻרְווֹת

קוֹרְאוֹת, מְשַוְּעוֹת וְתוֹבְעוֹת אֶת קִצָּהּ שֶל אוֹתָהּ סְחִי-זוֹפְרֶנְיָה מַמְאֶרֶת

שֶבֵּין הַפְּרֶטֶנְזְיָה שֶל "אוֹר לַגּוֹיִים" וְהַבְּרוֹךְ לְתִצְרֹכֶת עַצְמִית,

בֵּין "דִּין הַתְּנוּעָה" לְטוֹבוֹת-הוֹנָאָה, בֵּין רְעַב מֻבְטָלִים לְפַת-לֶחֶם

וּבֵין מַשְׂכֻּרְתָּם שֶל מַנְכָּ"ל וּמַזְכָּ"ל וּשְׂכַר סְוִּיטוֹת-מָלוֹן שֶל אָנָ"ש

בְּחוּ"ל, בֵּין פְּאֵר הַפָאסָאדָה וּנְתִיב הַשְּחִיתוּת הַמּוֹלִיךְ הַמִּמְסָדָה,

בֵּין עֹשֶר לְעֹשֶק, בֵּין הוֹן לְשִלְטוֹן וּבֵין לִינְק בֵּין הַמִּינְק וְהַשְּטִינְק –

כָּל זֶה קוֹרֵא כְּמוֹ אֵי-אָז בְּיָוָן, בְּאוֹתָהּ אַגָּדָה מִיתוֹלוֹגִית

לְהֶרְקוּלֶס עַז, עִם מַצְפּוּן לְלֹא רֶתַע וְשֶפַע לִיזוֹל וְקַרְבּוֹל

לִשְלֹף מַטְאֲטֵא וּבְלִי חוּס לְחַטֵּא מֵאִינְפֶקְצְיָה זוֹ עַד עֲבֹר זַהַם

אֶת כָּל אִינְסְטֶלַצְיַת הַשְּרֶעק וְהַדְּרֶעק

בָּהּ כֻּלָּנוּ שְקוּעִים

עַד צַוָּאר...

* * *

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ

פרק כ' רְחוּמָה – אינקובטור לפגים

מאת משה ברק – גבת

פג הוא אדם שלם, שבגין נסיבות שונות יצא מרחם אימו לעולם הרחב בטרם עת, לפני שהגיע לבשלות אנושית מלאה. לכן הפג אינו כשיר לחיים בחדר ילדים רגיל בדירה, ואף לא בחיק אימו. הוא זקוק לשהות של שבועות מיספר בחלל קטן יותר, שימשיך באופן מלאכותי בתפקודי הרֶחֶם, ממנה נפלט לפני שהגיע לבשלות הטבעית של יום הלידה. לכך יצרו תא בידוד זעיר, השומר על מידת החום הנדרשת, ומאפשר הזנה בהתאם לכושר הפג.

כהמשך מלאכותי של "רֶחֶם" הָאֵם, אני מציע לקרוא למתקן "רְחוּמָה", כְּרֶחֶם המעניקה את "חוּמָהּ", שהיא חוֹמַת מגן לפג בפני מפגעי הסביבה.

שם עצם עברי זה יאפשר גם יצירת שמות תואר ועצם: רְחוּמַתִּי; רְחוּמָתִית, לעובד ולעובדת – רְחוּם (משקל "תחום"), לטיפול בָּרְחוּמָה וכו'.

אך המונח יאפשר גם יצירת פועל שיגדיר את העבודה בָּרְחוּמָה. לשם כך נראה לי מתאים השורש "רחם" בבנין קל/פעל ונפעל, הפנויים כיום: רָחַמְתִּי; רוֹחֵם; אֶרְח(וֹ)ם; נִרְחַמְתִּי; וכו' – כגון; "רָחַמְנוּ את ילדכם למעלה מחודש בבית החולים וכיום ניתן לשחררו לחיק אמו והביתה." או "נולדתי בחודש השביעי ונִרְחַמְתִּי קרוב לחודשיים."

הרפואה הישראלית לא העזה לקרוא למתקן בשם העברי "מדגרה", כי משמעותו, המובנת לכול, היא עלבון לבן אנוש זה, שאינו נשאר אטום בקליפת ביצה, אותה עליו עוד להבקיע במועד מאוחר יותר... לכן "ברחו" האחיות והרופאים אל השם הלועזי "אינקובטור", שאינו מגלה מיד שמדובר בכלוא בקליפה אטומה עליה מופעלת "דגירה", המסתיימת בהבקעת קליפת הביצה – לה פָּגֵנוּ אינו זקוק...

אהוד: במקום מדגרה, מה דעתך על השם הוותיק בית-אימום (לאפרוחים ולפגים)?

* * *

נילי אמיר-סגל

וירה ישראלית – מתרגמת עם נשמה של משוררת

וירה היתה מלכה של מילים, משוררת שלא כתבה שירים, אלא עסקה בתרגום לפרנסתה.

הייתי באה לבקרה בחדרה השכור בתל-אביב, אותו הייתה מחליפה לבקרים עקב סיבות רבות ושונות.

שערה השחור היה אסוף לעיתים מאחורי ראשה או מפוזר ונהדר למראה, עיניה החומות החודרות אל תוכי – כל אלה נותרו כזיכרון נפלא.

בחדרה השכור חיתה אמנם לבד, אבל ידידים רבים נהגו לבקר אותה ואני הייתי אחת מהם.

תמיד היתה מוקפת בספרים, והמילון שנמצא תמיד בהישג ידה, אף הוא היה אחד מידידיה.

בתקופה בה הכרתי את וירה, היא הייתה עסוקה בתרגום של המינגויי ופוקנר, אותם היטיבה להכיר ולתרגם. לעתים תירגמה גם ספרי ילדים. היא נהגה לקרוא באוזניי קטעים מתרגומיה וביקשה לשמוע את חוות דעתי.

אהבתי לבוא אליה במפתיע מבלי להודיע על כך מראש. לרוב הגעתי בשעות הערב וישבתי זמן רב לידה, מספרת לה על חוויותיי, אהבותיי וחלומותיי. גם קראתי את שירי הבוסר שלי באוזניה והשמעתי לה את המנגינות שאילתרתי לשיריי ואף לשירי משוררים אחרים.

היא הקשיבה לי בדריכות ובריכוז רב ועודדה אותי להמשיך ולכתוב ולאלתר מנגינות.

לעתים היתה מצווה עליי ללכת לביתי ולכתוב, ולא לסרב לפקודתה.

היו לנו רגעי חסד מופלאים בהם שרתי בחדרה את השירים שהלחנתי. וירה אהבה מאוד להאזין לי וביקשה ממני שוב ושוב לשיר את שיריי. היא האמינה בי וביכולת היצירה שלי, ואני, צעירה וחסרת ניסיון, נאחזתי בדבריה כבמגדלור של תקווה ואמונה.

בעבודת התרגום היתה רצינית מאוד והתמסרה לה כל כולה. היא נהגה לבדוק כל מילה שיצאה מתחת ידיה שוב ושוב, קוראת קטעים מתירגומיה באוזני הידידים שבאו לבקרה ומתייעצת עימם לעתים קרובות.

לרוב תירגמה עבור הוצאת עם עובד, שא"ד שפיר, עורך בכיר בהוצאה, היה מביא לביתה.

והנה הגיעו ימים קודרים לחייה של וירה ישראלית. היא חלתה ומחלתה הלכה והחמירה. התמעטו גם הידידים והידידות הרבים שפקדו את החדר בו בילתה את ימיה בבדידות וכאב.

היא היתה זקוקה נואשות לחברה ולתמיכה ולא תמיד זכתה לכך.

ראיתי אותה בשעותיה הקשות ולא יכולתי לסייע לה. היא סבלה ואני לא יכולתי לראותה בסבלה.

צעירה הייתי ועסוקה בחיי שלי, בנישואיי הטריים ולאחר מכן בגידול שתי בנותיי הקטנות.

יום אחד באתי לבקר את וירה ולהפתעתי לא מצאתי אותה. "היא לא גרה שם יותר," כך אמרה לי אחת השכנות שראתה אותי עומדת נבוכה מול הדלת הסגורה. "אינך יודעת שהיא נפטרה?" שאלה אותי זו, ואני לא הבנתי את דבריה תחילה. היא הוסיפה לעדכן אותי בכל אשר ידעה על מותה הטראגי של ידידתי היקרה, ואני לא הייתי מסוגלת לשמוע עוד ומיהרתי לעזוב את המקום.

וירה אבדה לי, כך לפתע, מבלי שאהיה מוכנה לכך. חלל נפער בנפשי.

הלכתי ברחובות תל-אביב ומחשבותיי רצות הלוך ושוב אל וירה בימים הראשונים בהם הכרנו ואחר אל הביקורים בחדרה וכוסות התה הרבות ששתינו יחד תוך כדי שיחה והקשבה הדדית.

חשבתי על האהבה שלה לאנשים, לתרבות וליופי. אהבתה למילים המגשרות על פערים, המקשרות נפש לנפש ויוצרות משהו מופלא בין בני אדם. נזכרתי בשיחות שלנו, בשירים שכתבתי ומיהרתי לקרוא לפניה, וגם בשתיקות שלי לצידה בעוד היא עסוקה בעבודת התרגום שהיתה כעבודת קודש בעיניה.

עולמה העשיר נותר עבורי כזיכרון דברים יקר הראוי למשמרת.

לא הספקתי לומר לך וירה ישראלית עד כמה יקרה היית לי. היית עבורי דוגמא לאצילות נפש וזקיפות קומה, ליופי פנימי וחיצוני ולעושר נפשי שחלקת עימי.

באחד מביקוריי אצלך הראית לי שיר קטן שכתב משורר צרפתי (שאיני זוכרת את שמו), "בכד גוועת הוורבנה" – זו הייתה כותרת השיר.

הכד היה סדוק ופרח הוורבנה גווע בו אט אט מבלי שאיש הרגיש בכך.

התלבטת במציאת המילים המתאימות כאשר תירגמת את השיר.

עד היום מלווה אותי זיכרון המלים האלה – היות שאת עצמך דמית בעיניי לאותו פרח הוורבנה שגווע מבלי שאיש שם לב לכך.

לעולם לא אשכח אותך וירה ישראלית. תמיד אנצור אותך בליבי.

30.08.09

שלום לך אהוד בן עזר,

אני שולחת לך רשימה קצרה על מתרגמת ואישה נפלאה שהלכה לעולמה לפני כארבעים שנה וכמעט נשכחה כליל, היות שהייתה ערירית וללא משפחה. שמה וירה ישראלית והיא היתה גרושתו של דויד שפיר (א.ד שפיר), שהיה עורך בכיר ב"עם עובד" ואדם יקר. גם הוא כבר לא בין החיים.

אודה לך מאוד אם תפרסם את הכתבה.

וירה היתה ידידה שלי כאשר אני הייתי עצמי אישה צעירה מאוד שהתלבטה בדרכי הבעה וכתיבה. היא עודדה אותי לכתוב. לפני כשנתיים יצא לאור ספר שיריי "בעקבות האור" בהוצאת תל"ם (הוצאת ספרים קטנה שאינה מתמחה בהפצה ולכן הוא לא נמצא בחנויות, לצערי.)

בתודה מקרב לב,

נילי אמיר-סגל

* * *

משה כהן: חוכמת סין

מכובדי,

התבשרנו היום [19.11] בתקשורת: "סין מגנה את ישראל על הבנייה בירושלים."

הנה קמו לנו מורי הדור ומטיפים בשער חדשים, הסינים.

למה לא בעצם, שהרי סין ידועה כדוגמה ומופת לשמירה על זכויות האדם.

פיזור הפגנות באש חיה, אלפי הוצאות להורג בשנה, כיבוש טיבט... שלילת חופש הביטוי... משטר דיקטטורי...

והם עוד מרשים לעצמם להטיף לנו מוסר... איזו עזות מצח וצביעות!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

באבל על מותה של נעמי פרנקל

סופרת גדולה

מחברת "שאול ויוהנה", "דודי ורעי" וספרים נוספים

מתה בגיל 91

אך לא האריכה ימים כדי לזכות בפרס ישראל לספרות

שמעולם לא הוענק לה

כל מי שהיו בין שופטי הפרס בשנים האחרונות יכולים להתבייש

* * *

שלמה בר ולהקתו בקפה ביאליק ב-26.11

ביום חמישי, 26.11, תתקיים הופעה אינטימית של שלמה בר והברירה הטבעית בקפה ביאליק בתל אביב, רח' ביאליק פינת אלנבי. במופע ישולבו שירים חדשים לצד מוכרים. הרכב הנגנים: שלמה בר: שירה, דרבוקה. אילן בן עמי: גיטרה. ניר סרוסי: כינור. יעל אופנבך : דולקי. פתיחת דלתות: 21:30. תחילת ההופעה: 22:00.

מומלץ להזמין כרטיסים מראש. להזמנה: 03-6200832. מחיר כרטיס: 80 ₪

הופעה נוספת ב-2.12.09 במועדון זאפה הרצליה אורחת מיוחדת : מירי מסיקה.

לפרטים: http://www.zappa-club.co.il/showBoard.php?op=show&id=740

בהופעות משולבות הלחנות של שלמה בר, בביצועו, לשירים של רחל, לאה גולדברג, אסתר ראב ואפילו של אהוד בן עזר.

* * *

לאה בן שלמה

גג דולף

הַלַּיְלָה יִלְּלוּ הַתַּנִּים

בְּכָל כֹּחָם

בַּשָּׂדוֹת שֶׁל בֵּית שְׁעָרִים.

הֵם הָיוּ שְׁלֹשָׁה בְּעֵרֶךְ

אֲבָל בָּכוּ בִּשְׁבִיל כֻּלָּם.

הַכְּלָבִים בְּרָמַת יִשַּׁי לֹא עָנוּ לָהֶם,

חוֹשְׁשִׁים לְהָעִיר אֶת הָרַעַם הַבָּא.

הָיְתָה הֲפוּגָה בַּגְּשָׁמִים

בְּבֵית גַּ'אלָה הִמְשִׁיכוּ לִירוֹת.

יַלְדֵי גִּילֹה הָפְכוּ לְכוֹכָבִים.

פִּתְאוֹם הֵבִינוּ כַּמָּה מָתוֹק

סְתָם לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר.

הַיְּרִי נָסוֹג אֶל הַר הַמְּנוּחוֹת.

הַכִּנֶּרֶת עָלְתָה בִּשְׁלֹשָׁה סֶנְטִימֶטֶרִים שֶׁל מַיִם

וְהִפְסִידָה מָאתַיִם.

וְזֶה סוֹף הַחֲדָשׁוֹת.

בֵּינְתַיִם...

נִשְׁאַרְתִּי עִם הַגֶּשֶׁם בַּבַּיִת וְיָרֵחַ

בַּעֲנָנִים.

הִשְׁתַּתְּקוּ הַתַּנִּים.

הִסְתַּלְּקוּ מְבֻיָּשִׁים.

הַבֹּץ נִדְבַּק לָהֶם לָרַגְלַיִם.

סופה דרומית

בְּרָקִים מִתְפָּרְקִים בֵּין חַקְל לְעַקַבָּה

סוּפָה מִתְקָרֶבֶת.

אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הָיְתָה עוֹד שָׁנָה כָּזֹאת

אוֹר טָהוֹר כָּזֶה.

הַיָּם זוֹהֵר בְּאָפֹר

גַּלִּים נוֹגְעִים בִּזְהִירוּת בְּשׁוּם דָּבָר

דְּרוֹמִית יְכוֹלָה לִהְיוֹת מְסֻכֶּנֶת

כְּשֶׁאַתָּה בְּלֵב הַיָּם

הַמַּיִם כּוֹבְשִׁים אוֹתְךָ כְּמוֹ סַם

חֲתֹר חָזָק.

הַשֶּׁמֶשׁ מַדְלִיקָה אֶת הֶהָרִים מִמּוּל

דָּגִים עָפִים בְּיָם בּוֹעֵר

אֲנִי נִשְׁאֶרֶת כָּאן.

מֻכְרָחָה שֶׁיִּהְיֶה לִי חוֹף,

בִּלְתִּי סָבִיר כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה.

תָּאֵר לְךָ כַּמָּה פְּעָמִים הַשֶּׁמֶשׁ נוֹגַעַת בָּהָר הַזֶּה

וּמִסְתַּלֶּקֶת

הוּא מִשְׁתַּגֵּעַ. הוּא מְחַכֶּה לָהּ עַד הַבֹּקֶר...

יוֹם אֶחָד הוּא יִתְפּוֹרֵר

מְחוֹל בְּרָקִים מְטֹרָף בַּשָּׁמַיִם

מֵאֲחוֹרֵי גַּבְּךָ עָנָן נִשְׁבָּר

אֲנִי שׂוֹחָה בְּדָם

בּוֹעֶרֶת כֻּלִּי

חֲתֹר חָזָק, הִתְרַחֵק

אֲנִי עוֹמֶדֶת לִשְׂרֹף אֶת הַחוֹף

טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם חַם עַל פָּנַי

אֵינָן מְכַבּוֹת דָּבָר.

10 בנובמבר 1993 אילת

* * *

אורי הייטנר

יתמות מתוכננת

בכנס ישראל-שדרות לחברה, שנערך השבוע [שעבר] במכללת ספיר בשדרות, השתתפתי בפאנל שכותרו: "הזכות ללדת יתום". הדיון נסב סביב נייר עמדה שכתבו ד"ר יונה ושרית ברגור, הוריו של סרן זיו ברגור ז"ל, נייר שהוצג בידי ד"ר ברגור – המציע להקים בנק זרע לחיילי צה"ל, כדי לאפשר למשפחתו של חייל, אם ייהרג חלילה, להביא לעולם דור המשך למשפחתם, מזרעו.

מאמרי זה מבוסס על דבריי בפאנל.

מזה שנים רבות אני אחראי על יום הזיכרון ועל הנצחת חללי צה"ל בקיבוצי, אורטל. חלק מתפקידי הוא שמירה על קשר עם המשפחות השכולות. אחד הדברים המרכזיים שלמדתי בשנות הקשר הזה הוא לא להיות שיפוטי כלפי הדרך בה אנשים חווים ומבטאים את האבל והשכול. לכן, אני ניגש בזהירות רבה, בדחילו ורחימו, לדיון הזה, וחשוב לי להדגיש מראש, שאני חף מכל שיפוטיות כלפי ד"ר ברגור, ואני מבין מאוד את הרצון שבבסיס הצעתו, לפעול להמשך דורי למשפחה. אולם דווקא כיוון שהצעתו גורפת כל כך, אני רוצה לבחון את הסוגייה מנקודת מבט ציבורית כוללת, של טובת הכלל, כפי שאני רואה אותה, שהיא גם טובתם של פרטים רבים.

השאלה הראשונה העולה בדיון היא מהות ההורות. מגוון האפשרויות שהטכנולוגיה המודרנית מספקת, ושבעתיד תוכל לספק ביתר שאת, בשאלת ההורות – החל בקביעת מין הילוד, בשיבוט ילדים וכו' – ועד כל דרך טכנית ליצור ילד במעבדה, מחייבת אותנו לחדד את מהות ההורות, כפרי אהבתם של זוג הורים, המקבלים אחריות על גידולו וחינוכו של הילד שהם מולידים.

סיפור מגדל בבל נועד לחנך אותנו ליחס של "כבדהָ וחשדהָ" כלפי הטכנולוגיה. היכולת של הטכנולוגיה לסייע לעקרות ללדת היא מתנה נפלאה של המדע לאנושות. הפיתרון הטכנולוגי המאפשר להיות "אם חד הורית" נותן מענה לאישה שמסיבות אלו או אחרות לא הצליחה ליצור מערכת זוגיות קבועה, ולרצונה שלא לוותר בשל כך על הזכות לאימהות. פתרונות המאפשרים לזוג הומואים להיות הורים, מאפשרים למי שנטייתם המינית היא לבני מינם, לממש את זכותם ורצונם להיות הורים (כמובן שלא כל הפתרונות הם טכנולוגיים, יש גם פתרונות כמו אימוץ וכו').

כאן מדובר במקרה אחר. כאן מדובר ביצירת לחץ פסיכולוגי על בחור בן 18, שברוב המקרים הוא רחוק מבשלות להורות, להביא לעולם ילד שהוא עצמו לא יגדל ולא יחנך אותו. נכון, החיילים הללו אינם ילדים, אלא גברים צעירים, הבוגרים דיים לסכן את חייהם למען קיום המדינה וכעבור שנה-שנתיים, כמפקדים וקצינים, לקבל החלטות של חיים ומוות הנוגעים גם לאנשים אחרים.

מציאות חיינו בארץ היא שאין מנוס מהענקת אחריות כזו לבני שמונה-עשרה ועשרים. אך עובדה היא, שמרביתם של המשתחררים עדיין אינם רואים עצמם בשלים להורות, והם דוחים את הקמת המשפחה לעוד שנים אחדות. אם כך כאשר מדובר בהורות של ממש, שהם לוקחים עליה את מלוא האחריות, איך נער בן שמונה-עשרה יכול לקבל החלטה על הורות, שהוא לא יממש אותה ולא ייקח עליה אחריות? האם יש לנער בן שמונה-עשרה שיקול דעת אמיתי להחלטה כזו? לא כל שכן, כאשר אין לו כל אחריות לבחירתה של אם ילדו.

לרבים מבין החיילים הללו אין חברה קבועה ואין להם שום מושג מי תהיה אם ילדם. אך הבעייה מחריפה במקרים בהם יש לחייל חברה, בת-זוג קבועה. לרוב מדובר בנערה צעירה, בת 16-20. גם אם היה ביניהם סיפור אהבה לוהט, כלל אין זה ברור שהזוגיות שלהם היתה מתפתחת ומבשילה להקמת בית ומשפחה.

בנוסף למכה הנוראה ולאובדן הגדול של אהובה, עלולה אותה נערה, במידה ובן-זוגה הפקיד את זרעו בבנק הזרע הצבאי, להיקלע לסיטואציה בלתי אפשרית, לדילמה הגדולה ממנה – האם להרות מיד או בעתיד לבן זוגה המת? היא עלולה לקבל בסערת הרגשות החלטה על התעברות מאהובה, ללא שיקול הדעת והאחריות המתחייבים מהחלטה זו. היא עלולה להיקלע למצב של לחץ פסיכולוגי כבד, גם אם לעיתים הוא בדימיונה בלבד, מצד הורי בן זוגה, להיכנס להריון מזרעו כדי להמשיך את משפחתו. אין כל סיבה להכניס אותן נערות למצוקה כזו, שעלולה להחריב את חייהן ולהרוס את עתידן, את יכולתן להקים בית ומשפחה, או להכניסן למצוקה של רגשי אשם כל חייהן אם בשל הימנעות מכניסה להריון מזרעו של חברה ואם בשל החלטה להיכנס להריון מזרעו.

אני סבור שעל החברה להגן על אותן נערות וצעירות אומללות. אין דרך להגן עליהן, אלא במניעת הקמתו של בנק זרע צבאי מסוג זה. לדעתי, גם על נשים מבוגרות יותר, שהתאלמנו עקב נפילת בעליהן, יש להגן מאותו לחץ פסיכולוגי ומאותה מצוקה קיומית.

ייתכן מאוד שתימצאנה נשים שתסכמנה להיות פונדקאיות להולדת הילד מזרעו של החלל, אולם אין בכך כדי לפתור את הלחץ הפסיכולוגי, הסכנה שבהחלטה נמהרת ושגויה ורגשי האשם של החברה והאלמנה.

גם האפשרות של גידול הילד בידי הורי החייל בעייתית. אמנם, לא אחת סבתות וסבים מגדלים את נכדיהם במקרה של מות ההורים. אולם הדבר קורה כמענה למצב שנוצר, שבו הילד נותר ללא הוריו. הולדה מודעת ומתוכננת של ילד יתום להורים מבוגרים, המצויים במצב רגשי נורא, עלולה להוליד ילד לחיים של עצבות ושכול, לציפיות שאינן בנות מימוש להיות דומה לאביו וממשיכו, ולהתייתמות נוספת, מוקדמת מידי, מסביו, שהם למעשה הוריו.

השיקול האחרון שבעטיו אני מתנגד לרעיון, הוא לאומי. חייל המתגייס ליחידה קרבית יודע שהוא עלול להיהרג בקרב, והחיילים המתגייסים עושים זאת מתוך נכונות למסור את נפשם על הגנת המולדת וקיום המדינה. מכאן ועד עיסוק מעשי של החיילים בהתכוננות למוות וקבלת החלטות כה מרחיקות לכת בנוגע למותם, המרחק רב. עיסוק זה נראה לי בעייתי מאוד מהבחינה המוראלית. לוחמים נוהגים לספר על עצמם בדיחות מקאבריות, לשיר שירים מקאבריים, המוות תמיד נוכח סביבם. יש חיילים הנושאים עליהם מכתבי פרידה מהוריהם וחברותיהם. אולם מצב שבו המדינה והצבא מטילים על החייל לקבל החלטות כל כך מעשיות אודות מותם, עלולה ליצור דמורליזציה.

איני שולל על הסף מתן אפשרות לפיתרון מסוג זה לבודדים הפונים מיוזמתם ומבקשים להיערך לאפשרות זאת, בעיקר אם המדובר בבני זוג היוזמים זאת. אולם פתרון מוסדי של הקמת בנק זרע צבאי נראה לי שגוי ובלתי ראוי, ואני מקווה שהכנסת לא תחוקק חוק ברוח נייר העמדה.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

שיחה שישית: אגדת יהודי חייבר

באחד מימי סוף החורף תרל"ט, שנת 1879, הלך וקרב מכיוון הכפר הערבי פג'ה אל המושבה הצעירה פתח-תקווה, שטרם מלאה שנה לקיומה, רוכב בידואי על סוסה לבנה. ביד ימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי.

הוא ניגש אל שומר המושבה יהודה ראב, מישש אותו במבט חריף, והפטיר בקור-רוח, בדיאלקט ערבי זר:

 "נהארכ סעיד!"

 "סעיד ומבארכ!" ענה יהודה ראב, והוסיף כנהוג: "תפאדאל!"

אך הבידואי הודה לו בריטון, ופנה ללכת בדרכו הלאה.

השומר היהודי הציץ יפה בפרש החשוד, שם עליו עין, אולי הוא גנב או שודד?

למוחרת בבוקר, כשחזר יהודה ראב על סוסו ממשמרתו הלילית, פגש את הבידואי פעם שנייה. שוב רכב הלה לעבר המושבה, והפעם בירך את השומר היהודי ביתר ידידות, וגם נענה להזמנתו להתארח אצלו. ראב בחן אותו שוב בעיניו, וביקש לעמוד על טיבו. פתאום קרא הזר:

 "אנא אישראיל!"

ולמרבה ההשתוממות הוסיף: "שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד!" ונשא עיניו למרום.

כבן חמישים היה. על ספל קפה ישב וסיפר את קורותיו. ובטרם אביאם, עלי להסביר שניים-שלושה דברים. יהודה ראב היה סבי. אני נכדו. ראב הוא האיש שפגש, אירח, והיה תלמידו במשך כשנה – של אותו בידואי יהודי אגדי, דאוד אבו-יוסף, בשנתה הראשונה של פתח-תקווה, והוא היחיד שסיפר על דאוד אבו-יוסף, ושימר את דמותו, בזיכרונותיו, שגם נתפרסמו בספר "התלם הראשון". ודבר אחר – דמות זו, של אבו-יוסף, השפיעה על סופרים ומשוררים, כל כך השפיעה הדמות, שנוצרה אגדה האומרת שבראשית ימיה של פתח-תקווה בא אחד מיהודי חייבר האגדיים, זה שבט היהודים שחי במדבריות ערב שנים רבות ושמר על יהדותו – בא ונתן יד לראשוני המושבה, לימד אותם אורחות שמירה, וכך כאילו חושלה איזו שלשלת של דורות – מיהודי חייבר ועד לראשיתה של פתח-תקווה.

אך האמת אחרת במקצת. דאוד אבו-יוסף היה יהודי מבגדאד, שמשפחתו עסקה במסחר צמר וחלב עם שבטי הבידואים בסביבות באגדד, והוא חי בחברתם במשך חודשים רבים בשנה, לצורך המסחר. יום אחד סוסתו נגנבה, הוא בעקבותיה הגיע לדמשק, ומצאה, ומשם המשיך כדי לבקר בירושלים. בדרכו חזרה חנה בכפר הערבי פג'ה, ואז סיפר לו שייך הכפר שישנם כאן בשכנות מבני-עמו, יהודים, שהקימו מושבה חדשה. אבו-יוסף הלך למוחרת בבוקר לפגוש בהם. אך הוא מעודו לא ראה יהודים לבנים כאלה. לכן חזר לכפר ואמר – אלה לא יהודים! הם פראנג'ים, אירופים!

נשבע לו השייך, בזקנו של הנביא, שאלה באמת יהודים, ואז, למוחרת, חזר ובא, והתוודע. שנה שלימה נשאר בפתח-תקווה, עזר לראשוניה, ולימד אותם הלכות שמירה ושכנים. ועוד מספר סבי, מפי אבו-יוסף – שהלה השתתף פעם במשלחת מלומדים אנגלים, שיצאה לחפש את יהודי חייבר האגדיים. הוא סיפר שהגיע עימם עד לנג'ד ולחצרמוות במסע נדודיהם, אך לא סיפר שמצאו את יהודי חייבר.

מי היו יהודים אגדיים אלה?

יהודי חייבר, או חבור, משכנם היה בחבל חייבר, שמצפון לעיר יתריב שבחצי האי ערב, עיר אשר לימים נקראה בשם מדינה. חבל זה, בצפונו של נג'ד, או נג'ד, היה לפנים חלק מחג'אז, וישבו בו יהודים מן התקופה שלאחרי חורבן בית שני. היתה להם מערכת מבצרים וטירות גדולה, שלוש קריות היו לרשותם. החזקה במצודות היתה מצודת קמוס, שהיתה בנויה על שן סלע בראש הר. הם עסקו בחקלאות והיו אמידים.

לאחר שהכניע מוחמד את היהודים במדינה, עלה על חייבר. זה היה בשנה השביעית להג'רה, מניינם של הערבים, היא שנת 628 למניין הנוצרי. הוא כבש את מצודות היהודים לאחר מלחמה קשה, שבה ובזז מטובי אנשיהם, הגלה מהם, וגירש אותם מעל אדמתם. חלקם גורש אז לסביבות נהר פרת. אבל מתעודות יהודיות וממקורות ערבים מן המאות השמינית והעשירית לספירה, נותרו שמועות שבחג'אז, וגם בחייבר עצמה, עדיין נמצאו באותם דורות קהילות מבוססות ששלחו שאלות לגאונים בבבל. גם מקורות ערביים מן המאות ה-15 וה-16, עדיין מספרים על שודדי-דרך יהודים בחג'אז, ובפי הערבים הפך הביטוי "יהודי חייבר", או – "יהוד אל חייבר" – סמל לעקשנות ולתקיפות.

היו אפוא שבטים יהודים בחג'אז, במידבר ערב, גם אחרי תקופת מוחמד, כנראה שנעלמו במרוצת הדורות, ובכל זאת האגדה על אודותיהם נשתמרה, הן בצד היהודי, העברי, שלנו, והן בשמועות שסיפרו תימנים, וכנראה גם בידואים מן השבטים שבחצי האי ערב, שם נשמרו מסורות על גבורתם של יהודי חייבר, והאגדה הזו הציתה את הדימיון.

*

אחד המקורות הראשונים שמצאתי לאגדת יהודי חייבר, רמז להימצאותם של יהודים בידואים, הוא משנת 1891. זהו קטע שהתפרסם אז בעיתון "הצפירה", מפי סופרו בירושלים, חיים מיכל מיכלין, שהוציא לימים ספר בשם "בראי הדורות", ובו יש מיבחר כתבותיו מאותה תקופה.

מהלך 5 ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא את עצמו בשם "וולאד-אל-שכור" (בני יששכר) והם כמאה אלף איש, והערבים להם יקראו "יהוד-אל-כופר" (היהודים, הכופרים בנבואת מוחמד). השבט הזה על גבורתו יחיה, יפשוט בגדוד, וסוסו מתחתיו יריח מלחמה, חרבו ורמחו הוחדו גם מורטו, ובהם יעשה חיל למהר שלל ולהחיש בז, ויותר יארבו על כל עבר ופינה לבני דת מוחמד, כי אותם ישנאו תכלית שנאה, וישחרו תמיד לטרוף זרוע אף קדקוד, ולחלק שלל אויביהם אלה, ואת בני דת משה המה מוקירים ומכבדים מאוד. השבט הזה, לו אמנם מסורות רבות והגדות מוגזמות עצומות, אשר אם נקלוף את קליפותיהם ונסיר מעליהן את לבוש ההגזמות וההפרזות, העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה, אז נחדור אל תוכן ענייניהם, כי מכתבי הקודש מוצאם, וממעיין קדוש הם מפכים, אך גלים רבים דרכו בם וידלחו גם רפש וטיט, אין כל ספק, כי גם השבט הזה הוא אחד מצלעינו, אשר נדמה וימת ליבו בקרבו, ועל פי מצב השכלתו וחינוכו, אשר בשפל יימצאו, נוכל על נקלה לחדש בקירבו רוח נכון, ולהביאו בברית. והיה אם תעלה עת רצון לכונן מושבות מעבר הירדן, אז נוכל לבטוח בעוז השבט הזה, כי יסוכך עליהן כחומה עזה ובצורה. חוקרי קדמוניות, שימו לב להשבט החרוץ והמהיר הזה! אוהבי עמנו, תיכון נא ידכם לבוא עד חקר הגזע הזה, להתחקות על שורשיו, ולדעת מה טיבו, אולי יועיל לעת מצוא בכלל ובפרט...

*

כאן אולי המקום לשאול – מה הקשר של שבטים שאיש לא פגשם-ממש, כ"יהוד אל חייבר", או "וולאד אל-שכור" – לדמות הערבי בספרות העברית?

לאחר שדיברנו על ברנר, על סמילנסקי, לאחר שהיינו כבר בתקופת העלייה השנייה, אנחנו חוזרים, עם אגדת יהודי חייבר, אל הראשית, והיא – הפגישה של אנשי העליות הראשונות, הראשונה והשנייה, ושל הסופרים שבהן, עם המזרח, עם דמות הערבי, פגישה שלוותה וגם העלתה מיתוסים אחדים הקשורים לאותה ראשית.

המיתוס הראשון – המוצא השמי המשותף. קרבת השפות השמיות. קירבה זו אולי לא היתה דבר חדש ליהודים יוצאי ארצות המאגרב, או לתימנים שהגיעו ארצה, אך הדבר היה מאוד חדש ליוצאי מזרח-אירופה, שנוכחו כאן בארץ כי הערבית והעברית הן שפות אחיות, שפות שמיות. והיה בזה גם הרבה מן הרומאנטיקה.

המיתוס השני – ההתפעמות מן המזרח. התפעמות זו אנחנו מוצאים כבר ב"לאן" של פאיירברג, שלא הגיע מעודו לארץ-ישראל. אבל הקריאה שלו: "מזרחה! מזרחה!" – זו היתה השאיפה, במזרח ייבנה עולם חדש. לא עולם רקוב כמו העולם המערבי, האירופאי. המידבר הוא נקי ובו ניתן לבנות משהו חדש.

המיתוס השלישי – הסתערבותם של יהודי ארץ-ישראל, והצורך להחזיר אותם, אולי, למקורם העברי הקדמון. יהודי פקיעין, יהודי דיר-אל-קאמר שבלבנון. אולי, שאלו את עצמם כמה מן הרומאנטיקאים – אולי הערבים שיושבים בארץ-ישראל הם אחינו, הם צאצאי העברים, או היהודים הקדמונים? – הבה נחזיר אותם למקורנו המשותף, ונבנה עימם יחד תרבות עברית אחת חדשה.

מיתוס רביעי – שדמות הערבי מסמלת וגם ממחישה לנו את דמות העברי הקדמון, מתקופת המקרא. נחום גוטמן צייר את אגדות המקרא של ביאליק, כשמדגמנים לו הערבים, הסבלים הערבים, אלה עבי-הבשר, המלאים והשריריים, שראה בילדותו ביפו. ובספרות התקופה דוגמאות רבות לכך. הסופרים שיננו בבחרותם תלמוד, ידעו היטב תנ"ך, ולא התקשו לגלות את עקבות המקורות בחקלאותם של הפלאחים ובמירעה של הבידואים. מימי המקרא ועד תום הרבע הראשון של המאה ה-20 לערך – השתנתה ארץ-ישראל פחות משהשתנתה בשבעים, או בשמונים השנים שעברו מאז ועד היום.

מיתוס חמישי – על יהודי חייבר, התעורר, בין השאר, עם גלי עלייתם של יהודי תימן, ובייחוד גל העלייה שבתקופת העלייה השנייה, כאשר שמואל יבניאלי, מאנשי עלייה זו, נסע ב-1911 לתימן, ופעל להביא עולים, שהקימו שכונות במושבות החדשות – ראשון-לציון, רחובות ופתח-תקווה.

אמרו לעצמם אז צעירי העלייה השנייה, וסופריה – אם שבט כה רחוק, כתימנים, הגיע ארצה, אולי יש אמת באגדה שמצויים עדיין גם שבטי בידואים יהודים?

וכאן אנו למקומה ולחשיבותה של אגדת יהודי חייבר, היא המיתוס החמישי ב"רשימת המיתוסים", שמאפיינים את ראשית הפגישה עם המזרח. ואולי אני מקדים את המאוחר באומרי – אגדה זו לא היתה רק בגדר התרפקות רומאנטית על האכזוטיקה של המזרח. לא היתה סתם חלום. היישוב היהודי היה מועט במספרו, הארץ נמצאה תחת שלטון תורכי מושחת ומפגר. מושגי הכוח היו של שומר רגלי או פרש בידואי, עם חרב ורומח או רובה פרימיטיבי למדי. היו אולי שתי מכוניות בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה. תותחים – רק תותחי הראמאדן. ולכן החלום להביא ארצה שבט בידואי יהודי, מזויין בכלי-נשק של אותה תקופה, על פרשיו ובל כלי-מלחמתו – זה היה חלום ביטחוני. יותר נכון – מחשבה על פתרון ביטחוני.

*

אמרנו שאיש לא פגש ממש ביהודי חייבר, אפילו בסיפורים. ברוב הסיפורים שנעסוק ושעסקנו בהם – אין פוגשים את יהודי חייבר, חוץ מאשר בסיפור אחד, מעניין, של חמדה בן-יהודה, "חוות בני ריכב", שהתפרסם בשנת 1903, ולאחרונה ניתן מחדש, לראשונה בספר, בפני הקורא העברי, בקובץ שהוציאה ד"ר יפה ברלוביץ – "סיפורי נשים מבנות העלייה הראשונה".

גיבורה של חמדה בן-יהודה שמו אפריים, והוא יוצא, כגיבורים אחרים בספרות התקופה, למסע של פגישה עם יהודי חייבר. כאן הם קרויים בני ריכב. בני ריכב היו יושבי אוהלים, והכינוי של בני חייבר מתגלגל לא פעם בבני רכב, גם האותיות דומות.

אפריים עובר שתי תחנות במסעו. בראשונה הוא מבקר חבר שלו, שהלך לחיות בקרב שבט בידואי, נשא את בת השייך, ולאחר מות השייך הוא, היהודי, נעשה לראש השבט הבידואי. לאפריים הוא מספר, שעוד בחייו אמר לו השייך:

 "אמור לכל בני חוותנו כי היהודים והערבים אחים אמיתיים, ויבוא יום שיתקרבו ויהיו כעם אחד, כי לשונם כלשוננו ודתם כדתנו. כמוהם גם אנו מאמינים באל אחד. ועל כן כל כך בנקל עלה בידי להתקרב אל בני חוותי ואל יושבי חוות רבות מסביב. ואחרי עבור שלוש שנים לשבתי פה, דיברו רבים מהם עברית. הברתם קצת משונה. יאמרו – טוב [בי"ת דגושה] במקום טוב, רכבתי במקום רכבתי [כנ"ל]. הלא יש גם בנו, מאחינו, בפרט בגליל, המדברים ככה. ויש שהחליפו שמותיהם לשמות עבריים."

אבל אפריים אינו מסתפק רק בצורה זו של קיום, ערבים דוברי עברית, אלא ממשיך במסעו אל לב המידבר, ושם – הוא היחיד, בספרות שאני מכיר, שאכן זוכה להגיע ממש אל הבידואים העברים הקדמונים, אל בני ריכב, או יהודי חייבר. גם אהובה לעצמו הוא זוכה למצוא שם. אותם בידואים מדברים עברית, אבל מתייחסים בבוז ליהודים החדשים, החוזרים לארץ-אבותיהם, ונימוקיהם עימם. הם מסבירים לו, לאפריים:

 "יען הם משונים ממנו, יען בוגדים הם, עזבו את הארץ, לשונם לא ידברו, חדלו להיות ישראל."

הבידואים העברים רואים את עצמם כתושבים האמיתיים של האיזור, ואת אלה שחוזרים – כבוגדים, על כי יצאו את הארץ, ורק עכשיו הם חוזרים. אבל אפריים אופטימי.

 "אמנם גסים ופראים מאוד הם רכבינו, אבל הננו בין אחינו הקדמונים, ששאריהם חיפשתי זה כמה. היוכל עוד להיות ספק בדבר? אחינו הפראים האלה שמרו את ארצנו מזה אלפיים שנה. כפות רגליהם לא דרכו על ארץ נוכרית, ולשוננו חיה בפיהם מאז ועד עתה. בנים נאמנים. נתאחד עימהם, נשנה מעט-מעט דרכיהם, גם חייהם, ובעוד זמן-מה את עצמם לא יכירו, ועבוד יעבדו איתנו יד ביד."

תיאור העתיד מתאים אולי מאוד לשבט עולי תימן, שבאמת השתנו-השתנו, ועוד מעט את עצמם לא יכירו, והכוונה היא – זה מה שקורה לשבט מקומי, מזרחי, במגע עם המציאות הישראלית החדשה.

דיברנו קודם על יהודי חייבר, שהיו מצויים כנראה בחג'אז. ואילו כאן, חמדה בן-יהודה מדברת על שבט שלא עזב את הארץ הזו. ואכן, אפריים עובר כנראה לעבר-הירדן. בדרך-כלל הפגישה עם יהודי חייבר, או הכמעט-פגישה עימם, מתארעת בסיפורים בסביבות מעאן, מעון, שבעבר-הירדן. ראינו זאת גם בכרוניקה העתיקה של מיכלין. מקומות אלה נחשבים בגבולות ארץ-ישראל של השבטים, גם לצורך אגדה זו, שכולה על גבול הדמיון.

*

בשיחה החמישית הזכרנו את ספרו של יהודה בורלא, "בלי כוכב", שהופיע בשנת 1927, את דמות גיבורו, מורה-הדרך עבד, ואת קורות משפחתו. אבל ישנה עוד נקודה מעניינת בספר, ובה מופיע הנושא של יהודי חייבר. עבד, מורה-הדרך, חובר לחוואג'ה דאוד, הוא יהודה בורלא עצמו, שהיה מתורגמן, חייל, במשלחת של ג'אמל-פאשה, ב-1915, לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים, מידי הבריטים. השניים רוכבים על גמלים, בלילה, ועבד מספר לחוואג'ה דאוד, בין השאר, גם על אבא יחיה.

מי היה אבא יחיה?

עבד מספר על יהודי תימני, שדעתו נשתבשה עליו, לאחר שנשחטו בני-משפחתו בפרעות בתימן. והוא, אבא יחיה, יצא למידבריות-ערב, לחפש אחר אחיו, יהודי חייבר הגיבורים, כדי שינקמו את דם הנרצחים. בנדודיו נקלע לשבט החפאנים, השבט שבו גדל עבד, והללו התייחסו אל אבא יחיה כאל משוגע.

באותם הימים דיבר וצעק רק על עניין אחד. שמענו תמיד רק אותו העניין ואותן המילים. והמילים, אזכרן עתה כאילו אשמען יוצאות מפיו: "יהודי חייבר" ו"ג'ויים". ועוד מילה אשר לא פסקה מפיו, פירושה – בוז, שפלות, עבדות – שכחתיה.

כל היום חזר על מילותיו אלה. ולפעמים קרא בקול רם: "יא אחוואן, יא אחוון!" – אחים, אחים! – "אתם, אחים, מה אתם יושבים פה? קומו! בואו אצלנו שם בתימן, בואו אל ביתי, תראו מה שעושים הג'ויים! אה, לא תבואו? איים, איים הם יהודי חייבר? אני אמצאם. אבקשם. אני אביאם. יבואו, יבואו – " צעק והסתובב באוהלו.

זו עדות נוספת לנהייה אחר יהודי חייבר, והכוונה ברורה – שיבואו לעזור לאחיהם היהודים במצוקותיהם.

*

הרומאן החשוב ביותר לנושא יהודי חייבר – הוא "נדודי עמשי השומר", שהופיע בשני כרכים, פעם אחת בלבד, ב-1929. חיבר אותו יעקב רבינוביץ, סופר שגר בפתח-תקווה לפני מלחמת העולם הראשונה ובתקופתה. הוא הכיר את חברי "השומר", פגש גם את התימנים, שהגיעו לפתח-תקווה והתיישבו בשכונה שנקראה לימים "מחנה יהודה", ליד עין-גנים. ובעין גנים ישבו אנשי העלייה השנייה, ישבו גם חברי "השומר" ובהם יחזקאל חנקין, אחת הדמויות, הדמות, בשר-ודם, בה"א הידיעה – של מחפשי יהודי חייבר.

עמשי היה חבר בארגון "השומר", ולפי תיאורו בסיפור, גם "צבר", בן-הארץ. ושאלה היא – לפי מי גזר אותו יעקב רבינוביץ? – אחת הדמויות הבולטות, שעל פיה ודאי עוצב, הוא השומר יחזקאל חנקין, שמת בגיל צעיר, ביבנאל. שגעונו-לדבר-אחד של חנקין, ששימש גם צייד, היה למצוא בנדודיו במידבר את יהודי חייבר.

ייתכן שבדמות עמשי השומר משוקעת גם דמות חבר אחר של "השומר", מרדכי יגאל, שאכן נולד בארץ. פרופ' נורית גוברין העלתה זאת במחקרה על "נדודי עמשי השומר". היא אף כתבה בשעתו למרדכי יגאל ושאלה אותו אם אכן הוא שימש כדמות לרבינוביץ, שהרי יחזקאל חנקין לא נולד בארץ, לכן לא היו בו מלוא הנתונים לדמותו של עמשי השומר.

עם זאת, רק חנקין היה משוגע לדבר, משוגע במובן הנעלה של המילה – לחיפוש יהודי חייבר. לימים כתב שלמה שבא ספר בשם "הצייד", על תאוות החיפושים הללו של יחזקאל חנקין. הספרון הופיע ב-1967, בהוצאת "תרמיל". ישנה לנו גם עדות מפורטת, בספר של רחל ינאית בן-צבי, "אנו עולים", על סקרנותו זו יחזקאל חנקין. רחל ינאית (לישנסקי) עלתה ארצה ב-1908, והתקופה שעליה היא מספרת ב"אנו עולים" היא השנים האחרונות שלפני מלחמת העולם הראשונה. יחזקאל חנקין נהג לצאת למסעות-ציד עם הזואולוג העברי הראשון – ישראל אהרוני. גם אהרוני הוציא ספר מקסים, "זיכרונות זואולוג עברי", בשנת 1946, ובו סיפר על מסעיו בעבר-הירדן, מזרחה ודרומה, לאורך הציר של מסילת הברזל החג'אזית, שהובילה אז למכה ולמדינה. הוא מציין שחנקין הצטרף אליו לשם ציד, אבל דבר אחד עניין אותו – בשעות הפנאי, בכל הזדמנות – לחקור, לשאול, אולי הם נמצאים גם בדרך לפגוש את השבט הבידואי העברי האגדי.

רחל ינאית בן-צבי מתארת, בספרה "אנו עולים", את געגועיו של יחזקאל חנקין.

ודברי יחזקאל חדורים תקווה לוהטת לגלות את האחים הנידחים. הוא מנמיך קולו בהתרגשות עצורה, ומוסר מהדברים ששמע מפי בידווי, אשר ראה במו-עיניו אחד מבני אל-יהוד הללו, רוכב על גמל. ומפי בדווי אחר הוא מוסר שמועה על יהוד אל-חייבר, שנהגו לגבות מס-דרכים מאת הבידווים העוברים בגבולם בחייבר.

יושבים אנו מתוחים, ומבקש הלב להאמין, ולו בגרעין של אמת שבדברי האגדה. אילו הצליחו חברינו להגיע עדיהם במידבר, אילו זכו ללבות בהם את גחלת היהדות העוממת, ולעורר בהם רצון לעלות לארץ. אילו זכינו להעלות אנשי בראשית אלה, שגדלו עלי אוכף במידבר – כי אז היה כוחנו גובר בבת-אחת, והיינו כובשים במהרה את השמירה בגליל וביהודה.

*

נחזור אל "נדודי עמשי השומר". בשנת 1913 רבינוביץ התגורר בפתח-תקווה; גיבורו עמשי, לפי תיאורו ברומאן, פעל ממש באותה תקופה. באחת התמונות יוצא עמשי ממושב הפועלים עין-גנים אל שכונת התימנים, שהגיעו בשנים ההן מארצם למושבה, והוא נפעם למראה הריקודים שלהם, למשמע דיבוריהם, למראה ההווי היהודי-המזרחי-הערבי שהביאו עימם, והדבר מצית את דמיונו. הוא אומר לעצמו: אם הם הגיעו – אולי גם יהודי חייבר עדיין קיימים?

עמשי מתחיל ללקט אצלם עדויות על יהודי חייבר. באחד המקומות הוא פוגש תימני זקן, ושואל אותו על עשרת השבטים ועל בני יונדב בן ריכב, ועל יהוד אל-חייבר:

עמשי שואל: "היודעים אתם מה על יהודי חייבר?" ופני התימני מתלהבים, והוא מספר: "כן. אבא היה רוכל אל המידבר. פעם פגש שני בידואים, וחשב כי לגזול פניהם. התחיל מבקש רחמים, אמרו לו הבידואים: 'אל תירא ואל תיחת. אנו ישראל.'"

ושוב אנו פוגשים סיפור התוודעות מפי היהודי שבא מתימן, ומכלי שני, ושני שבשלישי, שמע סיפור כיצד שני שודדים שמעו שהנשדד הוא יהודי, מיד היחס השתנה, כי השודדים היו אותם בידואים יהודים אגדיים.

אבל איש מכל המעידים אינו אומר – ראיתי אותם, רק – שמעתי עליהם.

הרומאן עוסק בנושאים נוספים. חלקו הראשון מתאר את החיים בארץ באותה תקופה, ולא נפרוש כאן את כל ההילה שמתלווה לעמשי בחלקו הראשון של הספר, אלא בחלקו השני; זהו כרך שלם, שבו מתואר מסעו של עמשי ב"נתיב המחפשים" – לעבר-הירדן מזרחה, במסילת-הברזל החג'אזית, שהושלמה ממש באותן שנים – לעבר מידבר ערב, כדי למצוא את יהודי חייבר.

במשלחת, שעמשי שותף לה, נמצא גם צייד, והלה מתואר בחלקו על פי דמותו של יחזקאל חנקין. רבינוביץ ברא כאן כפל תפקידים: את תשוקת החיפוש אחר יהודי חייבר – שייך לגיבורו עמשי, זאת בעקבות חלומו הידוע של חנקין, אך הוסיף גם צייד, בדמות חנקין עצמו, למשלחת.

בני החבורה נוסעים תחילה ברכבת, אחר יורדים ממנה, בגלל המחסום, שמעבר לו אסור ללא-מוסלמים להדרים. מחסום כזה אכן היה קיים, ולכן הלב נטה מיד להאמין שאחריו מצוייה אותה תעלומה שאין להשיגה ולראותה.

עמשי וחבריו מגיעים עד למחסום, יורדים מן הרכבת, ונקלעים לפרשה של מאסרים ועינויים. הם אף נאלצים להיפרד זה מזה, ועמשי מהלך יחף במידבר, כמעט מת בצמא, אך שם הוא רואה, במו עיניו, את האגדה הוא רואה.

עמשי מהסס, אך נפשו לוהטת גחלים, והוא שם נפשו בכפו, קם על רגליו, ורץ וצועק, נכשל ונופל, קם וצורח, וגמליהם בני דבשת אחת, הקלים כנשרים, רחפו ונעלמו, ושבו ונתגלו לרגעים במרחק, עד אשר גזו ואינם.

מסביב פער עתה לועו מידבר שומם, ולי היה כמו סרו חיי מעלי, בהיעלם אלה בקצה האופק. ליבי אמר לי כי בפקפוקיי, ובהתנפלי ארצה, החמצתי את השעה שנשלחה אלי ממרום, וכי נס זה לא ישוב בחיי ולא יקרה עימי עוד.

לפי התיאור, רגע אחד לפני כן עברה על פניו שיירה, הוא נבלע, או נבהל ונבלע – בחול, והשיירה חלפה ונעלמה. הסצינה מתארת מצב של חצי-דימיון, חצי-מציאות, ועמשי אומר לעצמו, שאם היה מתוודע אליהם, היה עוצר אותם ופוגשם, ובכך שלא התוודע אליהם – הפסיד אותם.

הוא חוזר לתחנת הרכבת, שממנה יצא; יחף, גלוי שת, פרוע שיער, פצוע ומלוכלך, וכל מראהו כמשוגע, מבני המידבר. גם על שאר בני-חבורתו עוברות הרפתקאות קשות, וכולם חוזרים חפויי-ראש ארצה.

הרצון לשינוי דראסטי במצב היהודים בארץ-ישראל, לראות ביניהם רבבת גיבורים יהודים עזי-נפש, הביא את עמשי למסע נדודיו זה, לעבר-הירדן מזרחה ודרומה. השבטים האבודים לא נמצאו, אך, כותב יעקב רבינוביץ:

עמשי לא היה מאוכזב. לא, גם הפעם הצליח. הוא הכיר את המידבר ונהיה בן-בית בו. ישנם שם בכל זאת יהודים.

לאחר שעה אמר: "בעצם, איזה צורך יש לנו בבידואים? באו עשרת אלפים יהודים בשתי שנים אלה, ואלף פועלים, ואיזה תימנים חביבים, באים ובאים – "

עמשי היה אופטימי ונרגש מאוד.

הסיום הוא ממש כמו בדברי עדותה של רחל ינאית בן-צבי: את יהודי המידבר לא מצאנו, אבל תבוא רבבה של צעירים, יבואו התימנים, יבואו עולים חדשים, והם ימלאו את הצורך שלנו ביהודי חייבר, שהתעורר בעצם גם בגלל חולשתו הביטחונית של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

קריאה מומלצת לשיחה שישית

יהודה ראב: "התלם הראשון" (1956).

חיים מיכל מיכלין: "בראי הדורות" (1950. רשימה משנת 1891).

חמדה בן יהודה: "חוות בני ריכב" (1903). מתוך: "סיפורי נשים בנות העליה הראשונה" (1984).

יהודה בורלא: "בלי כוכב" (1929).

יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).

רחל ינאית בן-צבי: "אנו עולים" (1962).

י. אהרוני: "זיכרונות זואולוג עברי" (ספר שני, 1946).

שלמה שבא: "הצייד" (1967).

אהוד בן עזר: "בעקבות יהודי המידבר" (1983). [רומאן היסטורי לבני הנעורים מבוסס על המקורות הנזכרים כאן, ואחרים, שנאספו לצורך כתיבת הפרק העוסק ביהודי חייבר].

המשך יבוא

* * *

לאהוד שלום רב,

פרקיך-מאמריך "צל הפרדסים והר הגעש" מעניינים מאוד, מקוריים וחשובים.

תודה!

תקוה ו.

אהוד: המחקר "צל הפרדסים והר הגעש" מבוסס על עשרות מחקרים ומאמרים שפירסמתי במשך יותר מארבעים שנה, החל במסה הנרחבת "פורצים ונצורים", עיונים בספרות הישראלית הצעירה. "קשת". קיץ 1968, כאשר חלק ניכר מן הקוראים, הסופרים והחוקרים של היום – טרם נולדו או היו בגן ילדים. לצערי לא כינסתי את מחקריי הרבים, חלקם עדיין בכתובים – בספר אחד שיעסוק בדמות הערבי ובשאלה הערבי בספרות העברית, אבל פרשתי את עיקרי מחקריי והשקפתי במבואי לאנתולוגיה שבעריכתי – "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית, (זב"מ 1992) שתורגמה לאנגלית ולערבית, וכן בספרי "ברנר והערבים" (אסטרולוג 2001). לצערי שני הספרים העבריים אזלו כליל ולא יודפסו מחדש. ואילו חלק ממה שמתפרסם היום בנושא הערבי בספרות העברית הוא פרי מקלדתם של חוקרים ישראליים שכותבים בהטייה פרו-פלסטינית כדי להיות מקובלים בארץ, בעולם ובעיתון "הארץ".

* * *

שלום לך אהוד,

הרגע סיימתי לקרוא את ספרך "ספר הגעגועים".

אשמח לקבל את "חדשות בן עזר".

שא ברכה על כתיבתך,

תודה,

א. ב.-ת.

* * *

יוסף אורן

הפרק המרדני ביצירת א. ב. יהושע

כחמישים שנה אחרי שהופיעו לראשונה, הדפיסה כעת הוצאת הקיבוץ המאוחד, במסגרת "הספריה הקטנה" של ספרי סימן קריאה, שלושה מסיפוריו המוקדמים של א. ב. יהושע : "מסע הערב של יתיר", "גֵאוּת הים" ו"חתונתה של גליה". כאשר נדפסו הסיפורים האלה לראשונה, הם עוררו עניין בזכות עלילותיהם המוזרות-אבסורדיות, אשר היוו חידוש בסיפורת הישראלית, שהציעה עד אז בעיקר עלילות ריאליסטיות. ואכן, אז ריכזו הקוראים את מאמציהם בהתמודדות עם הפואטיקה הסימבולית-אלגורית-אבסורדית, שבה נכתבו הסיפורים, ולא בתוכנם האנרכיסטי, שסיפר על גיבורים המבצעים מעשים פורקי-עול ומפירי משמעת, גיבורים המתגרים בנורמות המקובלות ובסדרים הקיימים בחברה. ולכן, בזמן פרסומם הראשון של הסיפורים האלה עסקו הקוראים יותר בחדשנותו הפואטית של מחברם הצעיר והאלמוני מאשר בטמפרמנט המרדני שלו.

מאחר וההוצאה הכריזה שהיא מגישה את הסיפורים ב"נוסח חדש", ראוי להבהיר, שלמרבה המזל מעלה ההשוואה בין הנוסחים, שתיקוניו של יהושע מתבטאים בהחלפת מילים נדירות, או כאלה שמובנן השתנה, במילים מעודכנות יותר. כמו כן תוקנו – וגם זאת בהצדקה מלאה – משפטים אחדים שנוסחו באופן מסורבל בנוסח הראשון. לפיכך, אפשר לציין בסיפוק, ששום שינוי מהותי (כגון: הוספה או גריעה של דמויות ואירועים) לא פגע בשלמות הסיפורים, שחשוב היה לשמֵר אותם כפי שנספגו בסיפורת הישראלית בימי "הסער והפרץ", בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים – במאה הקודמת, כמובן – כאשר יהושע ושאר סופרי "הגל החדש" התייצבו כמשמרת חדשה, השנייה ב"דור המדינה", וקראו תיגר על הנושאים, שפת הכתיבה והפואטיקה הריאליסטית של סופרי המשמרת הראשונה – סופרי "דור בארץ".

  אילולי ניתנה הדעת אז יותר למהפכה הפואטית שחוללו סופרי" הגל החדש" ולמאבק בין המשמרות שהתפתח בעקבותיה מאשר לייחודו של כל כותב במשמרת זו, אולי היו מבחינים כבר אז בעובדה, שהסופר היותר מרדני והיותר פרובוקטיבי בתוך המשמרת הזו הוא א. ב. יהושע. העיון כיום בסיפורים האלה מגלה, שכבר בהם הציג יהושע המוקדם את "כרטיס הביקור" שיזהה אותו בהמשך יצירתו, ובעיקר אחרי שיעבור מכתיבת סיפורים בתבנית הקצרה לכתיבת רומאנים.

"מסע הערב של יתיר"

הסיפור הזה נדפס לראשונה בשנת 1959 בחוברת "קשת" – כתב-עת בעריכת אהרן אמיר, שאירח את רוב סופריו של "הגל החדש" בתחילת דרכם.

  עלילה הסיפור הזה נשענת על מידרג חברתי-פיקודי המבליט את מקומם של הגיבורים בסולם ההיררכי של הכפר יתיר. בתחתית הסולם נמצא האתת של תחנת הרכבת ומעליו מוצבים על-פי סדר חשיבות עולה : ארדיטי – מנהל תחנת הרכבת ביתיר, ברדון – מזכיר הכפר יתיר, ובראש הפירמידה: אדון קנאות – המפקח הכללי של מסילות הברזל בממלכה, שבתחומי אחריותו נמצאת גם תחנת הרכבת הנידחת של יתיר. היררכיה זו מדגימה מבנה של שלטון, המפעיל בהצלחה בעזרת חוקיו וסדריו את מערכת הרכבות המפותחת של המדינה.

שלטון זה הקפיא את התפתחותו של הכפר יתיר על-ידי החלטה שמנעה מתושביו להגשים את תקוות המייסדים, להפוך את יתיר במשך הזמן לצומת מרכזי במפת הפעילות של הרכבות במדינה. ולכן, מצויות רק שתי מסילות ביתיר. אחת משרתת רכבת מקומית, "רכבת-משא מיושנת וחורקת" מהמכרות בלֶשַע, העוצרת ביתיר פעם ביום בטרם מפציע אור הבוקר, ורכבת נוסעים מהודרת, רכבת אקספרס החולפת על פני התחנה במלוא המהירות בשעה שש ועשרים ושבע דקות לפנות ערב. מנהגה זה של רכבת האקספרס מתפרש אצל תושבי יתיר כמעשה שנועד להשפיל אותם ולהדגיש את בדידותם ונידחותם הגיאוגרפית במדינה ואת היותם מיותרים בעיני השלטון המרכזי. ולכן אין להשתומם שבקרב צעירי הכפר התעורר רצון לבצע פעולת חבלה ברכבת הנוסעים, שתשנה את יחס השלטון ליתיר.  

מנתונים אלה של הסיפור יכול היה יהושע לפתח את העלילה באופן שונה מכפי שבחר לעשות. הן את מטרתם יכלו מורדי יתיר להשיג בדרך קצרה ויעילה יותר – בלי להסתכן בפנייה אל הבכירים בסולם ההיררכי כדי לקבל מהם את הסכמתם לביצוע החבלה ברכבת. האתת (שהוא גם "המספר"), היה ודאי נענה לזיווה, יוזמת הרעיון, לוא הציעה לו בחשאי השתתפות בתוכניתה בתמורה לחסדיה. וגם הצלחת התוכנית היתה מובטחת יותר לוא כבלו רק שניהם את ארדיטי הזקן ומנעו ממנו להתייצב במועד לביצוע תפקידו היחיד בתחנה – הסטת הפסים מהמסילה המשנית למסילה הראשית כדי לאפשר לרכבת-הנוסעים ההדורה לחלוף ביתיר בביטחה.

יהושע העדיף לטוות עלילה, שהבליטה את פעולת החבלה ברכבת כמרד של אזרחים נגד השלטון המרכזי המושחת, שכמו כל שלטון הקים מנגנון היררכי שישרת אותו ויבצע את מדיניותו, מדיניות "שב ואל תעשה, שב ואל תשנה," שהקפיאה את התפתחות יתיר והנציחה את בדידותה ונידחותה. בכך אימץ טענה מסורתית של האנרכיסטים, לפיה שואב השלטון את עוצמתו מנטיית הנתינים להיכנע למנגנון ההיררכי שהקים להנצחת קיומו. בעלילת הסיפור המחיש יהושע, שהסולם ההיררכי הזה הוא רעוע ביותר. ככל שעולים בסולם זה אל בכירים, מתברר שאי-אפשר לסמוך עליהם, כי הם מתחמקים מאחריותם ונוטים לקבל החלטות מסוכנות.

שיאו של הסיפור הוא לכן במעמד שבו נפגשים האתת וארדיטי עם הבכיר בסולם ההיררכי – אדון קנאות, שתהילתו בפי כל: "הוא מוחזק בעיני הרבים כל-יכול - - - דבר לא נעלם מעיניו החודרות - - - בשעת הצורך אינו נמנע מלחרף ולגדף גדולים וקטנים - - - הקפדתו על הסדר ועל הנוהג היתה למשל, ומידותיו, כך אומרים, מידות צדק הן." (עמ' 27). אף שהאתת מסכם את סגולותיו של הבכיר הזה, הוא רומז בה-בעת, באמצעות ההערות "הוא מוחזק בעיני הרבים" ו"כך אומרים", שיחסו למידות השלֵמות שהציבור מייחס למנהיגו הוא אירוני, ואין הוא בטוח כלל שאדון קנאות ראוי לתארים האלוהיים שהציבור הדביק לו.

  התרשמותו השלילית של האתת מהבכיר בהיררכיה של השלטון משתקפת בתיאור הופעתו התיאטרלית והנלעגת של אדון קנאות ביתיר. כמנהגו הגיע אדון קנאות ליתיר בקרונית האדומה שלו, שצבעה הוא צבע המהפכה הסוציאליסטית, ובמועד המעצים את דמותו – בתחילתה של סערה עזה. אך הופעה דרמטית ומרשימה זו לא התיישבה עם המראה של אדון קנאות מקרוב. האיש הבכיר, שהכול מהללים אותו כמנהיג מהפכן וכל-יכול, ניגלה לאתת כגוץ ובעל כרס קטנה – דמות עלובה ונלעגת שהתאמצה להסתיר את כיעורה בעזרת מעיל גדול וכובע משונה.

גם התנהגותו של הבכיר במהלך הפגישה היתה מאכזבת. רוב הזמן שתק ומדי פעם התנמנם, וגם כאשר היה עֵר, לא התרכז במידע החמור שבפי ארדיטי, אלא הפתיע את מנהל-התחנה הנאמן בתמיכתו ברעיון האנרכיסטי של הצעירים, שאותו הילל כ"רעיון גדול". לשווא ניסה ארדיטי להבהיר לאדון קנאות את מניעיהם הפסולים של הוגי הרעיון ולהסביר לו שמדובר ברעיון מסוכן, שימיט אסון על הרכבת ועל נוסעיה. אם מיהירות ואם מפיזור רוח, השתיק אדון קנאות את הנחות ממנו בסולם ההיררכי, ובלשון מליצית ועמומת-מובן המליץ לארדיטי, שלא לעמוד בדרכם של הצעירים כאשר יבצעו את הורדת הרכבת המהירה ממסילתה בהגיעה ליתיר.

"גאות הים"

גם בסיפור הזה, המספר על בית-סוהר נידח ומבודד, מובלט, שהמיתקן מופעל בהצלחה בעזרת סולם היררכי. על עשרים ואחד הרוצחים שנכלאו בו למאסר עולם מופקדים שישה סוהרים: רב-סוהרים, ארבעה סוהרים ותיקים וסוהר-טירון שרק לפני כחודש סיים את ההכשרה לתפקיד. מפקדי הקורס הציבו את פרח-הסוהרים למקום הנידח הזה, כי הסיקו משתקנותו שיוכל לשלוט ביצריו (46), כנדרש מסוהר בכלא שהעבודה בו תובענית ומסוכנת כל-כך. עד כמה שגו בשיפוט אופיו יתברר מהמשך הסיפור.

כמו בסיפור הקודם הוטל תפקיד "המספר" גם בסיפור הזה על הניצב בתחתית הסולם ההיררכי בכלא. מאחר שהסוהר-הטירון מעלה על הכתב את סיפור האירועים במיתקן בשבוע שבו גאה הים ואיים על חייהם של דייריו, אסירים וסוהרים כאחד, חשוב לשים-לב לעובדה, שבפתיחת הסיפור הוא מבליט את נאמנותו לניצבים מעליו בהיררכיה, שמעמדם מעוגן ב"ספר התקנות" של בתי-הכלא, המפרט את כל הדרוש להפעלת בית-סוהר של המלכות באופן תקין וחוקי.

כמו בסיפור "מסע הערב של יתיר" מצטיירת ההיררכיה גם בסיפור הזה כאיתנה כל עוד אין היא נאלצת להתמודד עם מצבים חריגים וקשים, אך ברגע שהשגרה משתבשת, היא נחשפת בקלונה. ואכן, בהתקרב הסערה נאחז מפקד בית-הכלא באחד מסעיפי "ספר התקנות" – שספק אם הותאם במיוחד עבור המיתקן שעליו הופקד – ועוד לפני שהתחילה גאות הים, נטש את המיתקן יחד עם הסוהרים הוותיקים. בעשותו כך סטה באופן חמור מהכתוב ב"ספר התקנות", שעליו לכאורה המסתמך. במצב חירום, נכתב שם, רשאי רוב הסגל לעזוב את בית-הכלא, אך רק אחרי שנבחרו להישאר עם האסירים "שומר או שניים, מתנדבים ראויים לתפקידם". התקנון לא אסר על רב-הסוהרים עצמו להתנדב לתפקיד ובכל מקרה חובתו היתה לברר אם נמצא מתנדב לתפקיד מבין הסוהרים הוותיקים. אך הוא התחמק מאחריותו והטיל את המשימה המסוכנת והתובענית על הניצב בתחתית הסולם הפיקודי – על פרח-הסוהרים הבלתי-מנוסה.

הדימיון בין שני הסיפורים מתקיים גם בתיאור הפיזי של העומד בראש הסולם הפיקודי. כמו אדון קנאות מהסיפור "מסע הערב של יתיר" כך גם רב-הסוהרים בסיפור "גאות הים" הוא קטן-קומה וארשת חמורה נסוכה על פניו, אך בה-בעת "עיניו יוקדות באיזו תאווה גלויה." התאווה הזו של רב-הסוהרים מתבטאת באופן שהוא מלטף את צמד הכלבים – סמלי מעמדו. הוא מלטף את הכלבים בהתמכרות, כמו מעודד אותם לבצע את התפקיד היחיד שלימד אותם לבצע מדי יום: להזדווג בעוד הוא צופה בהם.

פרח-הסוהרים מבחין ב"ברק עורמה" בעיניו התאוותניות של מפקדו, ולכן גם הוא אינו חושש לחשוף במעמד הזה, שבו "נידב" אותו מפקדו להישאר בימי הגאות של הים עם האסירים, את תשוקתו: להיות שליט בלעדי של המיתקן. ואכן, איננו מסתפק בצרור המפתחות של בית-הכלא ובנשק שיימסרו לו, אלא מַתְנֶה את הסכמתו בכך שיישאר סוהר יחיד ושגם צמד הכלבים של המפקד יופקדו בידיו. נכונותו הנלהבת לקבל על עצמו את התפקיד, שמנוסה ממנו היה צריך להיבחר לו, מלמדת שלא הבין ממש את המשימה שהתנדב לה: לנטוש בהגיע הגאות את האסירים למותם בטביעה, בעודם נעולים בתוך תאיהם, ולהימלט משם באמצעות הסירה של הכלא.

מרגע שהשליטה באסירים עברה לידיו, ובמקביל לעליית מפלס המים, התגברו אצלו הספקות במוסריות המשימה שהתנדב לה. במשך השבוע, שבו הפך לשליט יחיד של בית-הכלא, התעמק ב"ספר-התקנות" וגם ביומנים – ובהם פירושיו של מפקדו לסעיפים שונים של הספר – בתקווה למצוא בהם הצדקה להוראה שקיבל. ומשלא מצא באלה מענה ללבטיו המוסריים, החל לאבד בהדרגה את שפיותו.

אף שהותר לו, כאשר תחמיר הסכנה מהגאות, להפקיר את האסירים נעולים בתאיהם, לא נמלט על נפשו. וכאשר הבין את משמעות מצבו וידע לראשונה להגדירו במילה "הפקר" (עמ' 66), כלומר: אנרכיה, כבר היה קרוב לאובדן בינתו. בשיא ייאושו מרד ב"ספר התקנות" וביצע מעשה אנרכיסטי מובהק. בניגוד להוראות בספר זה שיחרר את האסירים מתאיהם, ריכז אותם בחדר מפקדו וקרא באוזניהם את התקנות בתקווה שאולי הם "יבינו את החוק המפקיר אותם" (עמ' 68). בכך גזר במו-ידיו את גורלו והפך טרף לצמד הכלבים בתא, שבו כלאו אותו האסירים לפני שברחו אל החופש.

"חתונתה של גליה"

אף שבסיפור הזה מוצנעת יותר ההיררכיה בין הדמויות, היא קיימת וממלאת תפקיד זהה לזה שמילאה בסיפורים הקודמים. הפעם ההיררכיה היא בין אוהביה של גליה. הראשון, ארדון, היה בן הכיתה שלה. השני, עידו, היה המדריך שלה בתנועה. השלישי, איתי, היה יחד איתה בהכשרה בהיאחזות הנח"ל. הרביעי הוא דני מקיבוץ שדות-אור, שבפתיחת הסיפור נודע שגליה עומדת להינשא לו, ושאותו הכירה גליה בהיותה עדיין בהכשרה, אך אחרי שנפרדה מאיתי. ואשר ל"מספר", מתברר, שבסיום הקשר של גליה עם איתי ובלי ידיעתה, הגדיר את עצמו כאוהב הרביעי שלה. אך למעשה, משום שהיסס לפנות אליה, כבר הידקה את הקשר עם דני מקיבוץ שדות-אור, הרביעי באוהביה. ולכן יכול "המספר" למנות את עצמו רק כחמישי והאחרון ברשימת אוהביה, זה הנמצא בתחתית הסולם ההיררכי של מחזריה.

במשך כל השנה שהיה עם גליה בהיאחזות, לא העז לפנות אליה, אלא מולל גבעולים בפיו וצפה בה מרחוק. אחרי שנודע לו משיחות החברים שגליה מקיימת קשר אהבה עם מישהו בקיבוץ שדות-אור, הרגיש שאינו יכול להישאר עוד בהכשרה, ולכן פרש מהגרעין ועזב את המשק. ודווקא אז, כשהיה כבר רחוק ממנה, אזר לפתע אומץ ושיגר אל גליה "מכתבים תמוהים" לקיבוץ שדות-אור, הקיבוץ של דני, שאליו הצטרפה בסיום ההכשרה. ובעקבות המכתבים גם נסע לקיבוץ, פגש את גליה וגילה לה את אהבתו אליה, אך היא "שמעה ושתקה מזועזעת" ודחתה אותו. וכעת, אחרי שנודע לו ממודעה זעירה בעיתון, שגליה עומדת להינשא לדני, הרביעי במניין אוהביה, בחר להגשים את אהבתו לה באופן היחיד שנותר לו – בשנתו בחלום.

אם כן, החידוש בסיפור הזה (שנדפס לראשונה בחוברת "קשת" בשנת 1960, כשנה אחרי פרסום "מסע הערב של יתיר" וכשנתיים לפני הסיפור "גאות הים", שנדפס בעיתון למרחב ב-1962) הוא בהעתקת עיקרו של הסיפור מהמציאות הקונקרטית-חושית למציאות הוירטואלית-דימיונית של החלום. אחרי הסיפור הזה יתמיד יהושע להסתייע בפסיכולוגיה בכלל ובחלומות בפרט וגם יגביר את השימוש בהם בעלילות הרומאנים כדי לנמק ולהצדיק בעזרתם את מעשיהם האנרכיסטיים של הגיבורים.

הידיעה שגליה עומדת להינשא לדני הציתה את קנאתו של "המספר" לה. בממשות אין הוא יכול לעשות דבר כדי למנוע את נישואיה לדני, אך בשנתו נפתחות בפניו כל האפשרויות להגשים את המעשה הזה. שום טאבו מוסרי-חברתי אינו אוסר עליו להתערב בחלום בחייה של גליה ולנסות לא רק למנוע ממנה את הנישואים לדני, אלא גם להציב את עצמו לצידה כחתן במקומו (עמ' 93). כלומר: ההבדל העיקרי בין הסיפור הזה לשניים הקודמים הוא בכך שגיבור הסיפור הזה מימש בחלום מעשה אנרכיסטי, שגיבורי הסיפורים הקודמים מימשו במציאות החושית.

החלום של "המספר" מתחיל בנסיעה לקיבוץ שדות-אור. כדאי לשים-לב לתיאורו של האוחז בהגה, כי נהג-האוטובוס דומה לבכירים משני הסיפורים הקודמים, ובכך הוא משלים את מידרג הדמויות בסיפור הזה. כבכירים בסיפורים הקודמים גם הוא מוזר במראהו (ראש ענק על גוף גמדי ושמן), בלבושו (בגדי מסע ירקרקים "עתירי כיסים, פריפות ואבזמים") ובהתנהגותו (משליך זיתים אל פיו "המשורבב בחמדנות"). דומה שבנהיגה הפראית-סוערת והמסוכנת שלו, שאינה מתחשבת במצבם של הכבישים ובזה לחוקי הנהיגה הזהירה, מעודד הנהג את "המספר" לבצע בחלומו מעשים אנרכיסטיים, שכמותם לא היה מעז לבצע אילו היה עֵר.

ואכן, לא התקשה "המספר" לצרף בחלום לנסיעה את שלושת האוהבים הראשונים של גליה. וכאשר התייצבו ארבעתם בחדר-האוכל של הקיבוץ – מקום החתונה – קידמה גליה את פניהם בנימוס, לחצה את ידו של "המספר", "ובקול דועך אמרה: 'כמה יפה שבאתם אל שמחתי'."

אך כשהתברר לו שארבעתם הגיעו באיחור, אחרי שהטכס כבר הושלם, החליט "המספר" לבצע תפנית בתוכניתו: להפריד את דני מגליה ולשכנע אותה להצטרף אליו. ואכן בהמשך החלום הפתיעו ארבעתם את דני בחדרו, בדיוק כשעסק בהחלפת לבוש החתונה בבגדי בית, אחזו בו והצמידו אותו למיטת הכלולות. אחר כך מנו אחת לאחת את מגרעותיו וסחטו ממנו הודאה שלא מאהבה התחתן עם גליה. אף שהחתן נכנע לדרישתם, המשיך "המספר" להכותו עד שהיה שכוב על הרצפה לרגליו. ומי יודע מה היה בסופו אלמלא נכנסה אז גליה לחדר והצילה את חייו.

בהמשך החלום הוליכה גליה את "המספר" אל מחוץ למשק וספק מבקשת ספק פוקדת אמרה לו : "לך. למען השמיים."

אך הוא המשיך להצהיר שוב ושוב על אהבתו אליה וגילה לה שבדעתו להקים אוהל מחוץ לגדר הקיבוץ ולהמתין שם עד שיבשרו לו שדני מת ושהיא כבר פנויה להיות שלו. "המספר" עוד הספיק לראות את גליה בוכה לפני שנאחז באוטובוס, שנהגו לא האט לכבודו גם כעת את מהירות נסיעתו, והשחיל את עצמו דרך החלון לתוכו ונרדם. בשלב הזה, קרוב לסיומו של החלום, התעורר "המספר" וראה לראשונה מקרוב "פני-תאווה שמנים ואדומים" – פניו של הנהג שעמד מעליו ב"מלוא קומתו הגמדית" וביקש את רשותו לסיים את הנסיעה ולחתום בכך את השתתפותו בחלום.

המכנה המשותף לסיפורים

אף ששלושת הסיפורים מצטיירים כשונים, בולטים מאוד קווי הדמיון ביניהם. בעלילות שלושת הסיפורים מתרחש אירוע מרדני-אנרכיסטי בעידוד הבכיר בסולם ההיררכי. ובשלושתם מבוצע האירוע האנרכיסטי על-ידי מי שניצב בתחתית הסולם הזה – זה המשמש גם כ"מספר" העלילה. כמו כן בולט בשלושת הסיפורים הדמיון בין הדמויות, הן בין הבכירים (אדון קנאות, רב-הסוהרים ונהג האוטובוס) והן בין "המספרים" המוצבים בתחתית הסולם ההיררכי.

הבכירים דומים בפיזיונומיה שלהם. הם נמוכי-קומה, שמנים ובעלי מראה דוחה. ולכן הם נראים גרוטסקיים בבגדים הגדולים ממידות-גופם, שבעזרתם הם מסווים את עליבות המראה החיצוני שלהם. בעיני שלושתם משתקפת תאוותנות המסבירה את הקפריזיות במעשיהם ובהחלטותיהם. עיניו של אדון קנאות "פוזלות ולחות" והוא יונק בתאווה את המקטרת שלו. העיניים של רב-הסוהרים "יוקדות באיזו תאווה גלויה." לנהג האוטובוס "פני-תאווה שמנים ואדומים." יתר על כן: בשלושת הסיפורים מתקשרת סערה להופעת הבכירים: בסערה מופיע אדון קנאות ומתיר לצעירי יתיר לבצע את החבלה ברכבת. עקב הסערה שעומדת להביא את הגאות לאי מעביר רב-הסוהרים את האחריות על בית-הסוהר לפרח-הסוהרים חסר הניסיון. ובנהיגה פראית וסוערת-מסוכנת ממריץ נהג האוטובוס את "המספר", שגליה דחתה את אהבתו, לבצע בחלומו מהלכים נועזים להכשלת נישואיה לדני.

לדמויות "המספרים" העניק יהושע את קווי האופי ואת ההתנהגות הטיפוסית של המוצבים בתחתית הסולם ההיררכי. ממקומם הנחות הם מפגינים כלפי חוץ נמיכות-רוח וכניעה לבכירים מהם בסולם הפיקודי, אך בה-בעת הם מטפחים בצנעה שאיפה עזה לרשת את מקומם. עקב כך הם מתאמצים לזהות אצל הבכיר מהם את חולשותיו ומגרעותיו. והם מצליחים בכך, משום שגם בהם חבויה תשוקה לכוח ולשליטה, וגם להם טמפרמנט מרדני-אנרכיסטי. לפי שעה הם זהירים במעשיהם, אך בהזדמנות המתאימה יעוטו על האפשרות לבצע את הפעולה האנרכיסטית שתשדרג את מיקומם בסולם ההיררכי. ולכן, אף שהם מודעים לאסון הצפוי מביצוע פעולה כזו, לא יימנעו ממימושה, כי מקובלת עליהם סיסמת מרדנים-מהפכנים-אנרכיסטים נושנה, שכדי לכונן עולם חדש ומתוקן צריך וגם מוצדק להחריב עולם ישן ופגום שאין לו תקנה.

קווי דמיון אלה בין שלושת הסיפורים מסייעים לבסס להם פירוש, הקושר את עלילותיהם למציאות הישראלית בסביבת הזמן שבו נכתבו והתפרסמו.

על אף "המוזרות" של הסיפורים, עומס הסמלנות וההעלמה המכוונת של הפרטים אשר יכלו לזהות את זיקתם למציאות ישראלית מוגדרת, שיקף יהושע בעלילותיהם את מצבה של מדינת-ישראל בשנות החמישים. בשלושת הסיפורים המחיש "עולם" שנשלט על-ידי חוקים שאבד עליהם הכלח ואשר מונהג על-ידי בכירים שאינם מסוגלים לחולל ביוזמתם שינויים כלשהם בהתנהלותו. "העולם" בסיפורים אלה המחיש באופן אלגורי את הרגשת הישראלים אז שהם מבודדים מהעולם, מנותקים מהמתרחש בבירות אירופה המערבית ונתונים במצור של מדינות ערב. הרגשת המחנק הזו משתקפת בסיפורים במיוחד אצל הצעירים, שמאסו בשיגרה וציפו לשינוי שיבטיח להם עתיד אחר, מעניין וטוב מהנוכחי.

הפירוש הזה מתאים לשלושת הסיפורים, אך לשניים מהם, לסיפורים "מסע הערב של יתיר" ו"גאות הים", מוצדק להוסיף אקטואליזציה נפרדת. בעלילות שני אלה מבטאים "המספרים", המוצבים בתחתית הסולם ההיררכי, את אכזבתם מהבכירים, שלא רק במראם החיצוני הם מוזרים ומגוחכים, אלא גם בהחלטותיהם אין שיטה והיגיון – ועקב כך כשלו כמנהיגים בשעת מבחן. אכזבה זו ביטאה את המסקנה שאליה הגיעו הצעירים מדורו של יהושע בתקופה שבה נכתבו שני הסיפורים: שהגיע המועד להדיח ממעמדה את המנהיגות הוותיקה מדור העליות, דורו של בן-גוריון, ולהחליפה במנהיגים מדור הצברים, דורם של משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין.

מסקנה זו הבשילה אצל יהושע ובני המשמרת שלו בהשפעת האירועים שהסעירו את החברה הישראלית בשנות החמישים. והבולטים שבהם: התוצאות המדיניות המאכזבות שהיו להצלחה הצבאית במלחמת סיני (1956). הגילויים במשפט של "שורת המתנדבים" (1957), שחשפו מעשי שחיתות של מנהיגי מפא"י: את הנַפּוֹטיזם (העדפת בני משפחה למשרות והענקת זכויות-יתר להם), את הנהגת הפרוטֶקְציה למקורבים בשיטת הפתקים ועוד – כל אותן שיטות שהמאיסו את שלטון מפא"י על צעירי הדור ואשר הולידו בשנת פירסומו של הסיפור "מסע הערב של יתיר" (ב-1959) את מרד "ואדי סאליב" – המרד נגד אפליית המזרחיים בחברה הישראלית. אך מעל לכל תרמה פרשת "עסק הביש" (1954) להבשלת המסקנה אצל צעירי הדור, שהמדינה זקוקה לחילופי דורות בשלטון.

כזכור, הולידה פרשת "עסק הביש" מחלוקת בין דוד בן-גוריון לבין פנחס לבון בשאלה "מי נתן את ההוראה?" – והיא העסיקה וגם הרעילה את האווירה בארץ כתריסר שנים נוספות. הזיקה לפרשת "עסק הביש" בולטת מעט פחות בסיפור "גיאות הים", אך היא כמעט גלויה בסיפור "מסע הערב של יתיר". הדמיון בין עלילת הסיפור הזה ל"פרשה" הובלט בעיקר בסיומו האירוני של הסיפור: על אף העובדה שאדון קנאות, בעל המראה וההתנהגות הבן-גוריונית, עודד בתשובתו העמומה את הצעירים להסיט את הרכבת ממסלולה ביתיר ולמעשה "נתן את ההוראה" לבצע את פעולת החבלה שגרמה לאסון, הואשם לבסוף כאחראי לאסון דווקא ארדיטי, מנהל התחנה הזקן והמסור, שהתנגד לפעולה זו וגם הזהיר מפניה, המזכיר מאוד ביושרו את פנחס לבון*.

אך גם אם נצטמצם בפירוש הראשון והפחות פרטני – שבסיפורים האלה ביטא יהושע רק את הרגשת המחנק ואת תחושת המצור שהרגישו הישראלים בעשור הראשון לקיומה של המדינה – אי-אפשר להימנע מהמסקנה, שכבר בסיפוריו המוקדמים, שפירסם בשלהי שנות החמישים, ביטא יהושע את הטמפרמנט המרדני-פרובוקטיבי שלו, על-ידי כתיבת עלילות שהגיבורים מבצעים בהן פעולות אנרכיסטיות, כדי לחולל שינוי בהתנהלות הסטיכית של החיים. ואם מסקנה זו לא הובלטה אז מספיק בביקורת על סיפוריו אלה, ניתן להסביר זאת בעובדה שבימי המאבק ההם בין שתי המשמרות בספרות, שהיו למעשה ימי "הסער והפרץ" האחרונים בתולדות הספרות הישראלית עד כה, לא הבחינו שהמרדנות של יהושע היתה קיצוניות יותר מזו של שאר סופרי "הגל החדש". ולכן, שייכה הביקורת את מרדנותו למהפכה של המשמרת החדשה, שמאסה בפואטיקה הריאליסטית של סופרי המשמרת הקודמת, סופרי "דור בארץ", והעדיפה את הסגנונות האוונגרדיים, שהיו מקובלים בשנות החמישים בספרות המערב: הסימבולי, האלגורי, האבסורדי והפנטסטי.

  אף שלטמפרמנט המרדני המיוחד שלו כבר נתן יהושע ביטוי בולט למדי בקובץ הסיפורים "מול היערות" (1968) ובנובלה "בתחילת קיץ – 1970" (1972), רק אחרי הופעת הרומאן שלו – "המאהב" (1977), שבו הגיב על תוצאות מלחמת יום-כיפור, הבחינו בתרומתו המכריעה ליצירתו. יתר על כן : במעבר לכתיבת רומאנים, שהתאימו יותר להבעת ההשקפה הפוליטית – שהלכה והתגבשה אצלו בהשפעת מלחמת ששת-הימים ובהשפעת מלחמת יום-כיפור – הפליג יהושע הרבה מעבר לשני ביטוייה של מרדנותו בסיפוריו המוקדמים: בחידושים הפואטיים של המשמרת הספרותית שלו ובהסתייגות הצברית של בני גילו מהמנהיגים "הדינוזאורים" מדור העליות. ברומאנים החל להציע רעיונות אנרכיסטיים בנושאי העם היהודי והמדינה, ולכן בהופעתם נחתם הפרק המרדני ונפתח הפרק האנרכיסטי ביצירת יהושע.

* הפירוש הזה לסיפור "מסע הערב של יתיר" התפרסם לראשונה בכרך השלישי של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" – "הסיפור הישראלי הקצר", 1987.

מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסידרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית", שממנה הופיעו עד כה תשעה-עשר כרכים.

 בפנייה לאימיילYOSEFOREN@014.NET.IL ניתן לקבל פרסום המפרט את ספרי הסידרה ואת תוכנם.

המשך יבוא

אהוד: מקצת דבריך המעניינים על תחושת המצור כבר התפרסמו במסה "פורצים ונצורים", עיונים בספרות הישראלית הצעירה. קשת. קיץ 1968, שם גם מופיע בהקשר הזה ניתוח מפורט של "מול היערות".

זאת ועוד, אתה כותב לגבי "דורו" של א.ב. יהושע (וכמפתח להבנת סיפוריו אלה) – שהדור הצעיר של אז חש ש"הגיע המועד להדיח ממעמדה את המנהיגות הוותיקה מדור העליות, דורו של בן-גוריון, ולהחליפה במנהיגים מדור הצברים, דורם של משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין."

דבריך נראים כחדשנות פרשנית מבריקה מאוד לסיפורים אבל אולי לא כל כך מדוייקת. יצחק רבין טרם היה אפילו רמטכ"ל בסוף שנות החמישים, וחותמו כמנהיג ממשמרת פוליטית חדשה טרם היה קיים. אלון היה דמות מרכזית בהנהגות הקיימות עד כדי כך שערב יוני 67' היתה נטייה למנות אותו לשר הביטחון. ואילו משה דיין, יחד עם פרס חברו, "צעירי מפא"י" ולימים מנהיגי רפ"י, היו בתקופת "פרשת לבון" וספיחיה, בראשית שנות השישים – סמל של תככים, זיופים וחוסר-יושר – שהפילו את לבון והחזירו את בן גוריון ה"זקן" לראשות הממשלה ועימו את מה שכונה אז "אֶטאטיזם". ואילו אהדתם של מרבית הסופרים הצעירים, דוגמת עמוס עוז, והפרופסורים והסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה למד אז גם א.ב. יהושע – היתה נתונה ל"זקן" המודח פנחס לבון ולא לדיין ולפרס.

אגב, ברשימתה של רפ"י לכנסת נכנס אז גם הסופר המצפונאי ביותר של הספרות העברית לדורותיה, ס. יזהר ("השבוי", "חירבת חיזעה" והסיפור הקצר הארוך "ימי צקלג" – כך לדברי קורצווייל) – זה ס. יזהר שהצביע בעד המשך המימשל הצבאי וחטף על כך גינוי חריף מפרופ' גרשם שלום, זה ס. יזהר אשר נטש את הכנסת רק לאחר שהתברר שהוא כבר לומד בארה"ב וממשיך לקבל משכורת כח"כ. תקנו אותי אם אני טועה.  

וגם הוא היה, בעקבות דבריך – "מנהיג מדור הצברים"!

אגב, אני, תודה לאל, לא שייך ל"דורו" של א.ב. יהושע וגם לא לשום "דור ספרותי" אחר ומעולם לא כתבתי פרוזה "סמלנית" בעקבות קפקא ועגנון ולא נדמיתי לאפיגון ולחקיין שלהם. מקסימום אפשר לשייך אותי לדור של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין במושבת-ילדותי על גדת הירקון הדרומית.

* * *

שני ספרים חדשים לפנינה פרנקל

דם עונתה

גּוּפָהּ מְאוֹתֵת בְּדָמִים

דַּם עוֹנָתָהּ חוֹלֵף בְּרַחְמָהּ

מְכַוֵּן צְפוּנוֹת תְּשׁוּקָתָהּ

בְּדִיּוּק שֶׁל פְּעִימַת לֵב וּמְסַמֵּן

אֶת קֵץ חֲשִׂיפַת הַלְּבָנָה

השיר הפותח את סיפרה החדש של פנינה פרנקל :"שירים לסידור החדר", שיצא לאור בימים אלה.

* * *

הַמְּכַשֵּׁפָה גְּרַנְדּוֹלִינָה רוֹצָה לִהְיוֹת בָּלֶרִינָה

כָּתְבָה: פְּנִינָה פְרֶנְקֶל, אִיֵּר: ווֹלְף בּוֹלְבָּה

הוֹצָאָה לָאוֹר: יָקִינְטוֹן סְפָרִים

הסיפור שלפנינו הוא סיפור אגדה דימיוני על עולם המכשפות הבא לתת מענה לרצונם של הילדים ושל המבוגרים לבטא את עצמם. הסיפור עונה על הצורך של ילדים ומבוגרים להגשים את שאיפותיהם, לגלות מה מייחד אותם ומה הם מסוגלים לעשות בכוח הרצון.

הסיפור של המכשפה גרנדולינה הוא גם סיפורם של האמנים, בהתעקשותם העקבית לנהוג מול הזרם ולתת ביטוי ליצירה המקורית שהם מאמינים בה. המסגרת היא סיפור מכשפות לילדים צעירים, אבל, יש בה משמעויות ערכיות בעלות משמעות אוניברסאלית לצעירים ולמבוגרים גם יחד.

הסופרת ד"ר פנינה פרנקל היא בעלת תואר שלישי בפסיכולוגיה התפתחותית חינוכית, כתבה בעבר תסריטים לטלוויזיה הלימודית ובעלת ניסיון בעבודה עם ילדים צעירים. היא עוסקת בהכשרת גננות ומורות ובמחקר בתחומי חינוך מגוונים. פרסמה מאמרים אקדמיים בתחום, מספר ספרי ילדים וספרי שירה. למידע נוסף: 052-5407667, 03-6998973.

 http://www.pnina-frenkel.com/

[דבר המפרסם]

* * *

מתי דוד

מדוע לא תקום מדינה פלסטינית?

למרות התמיכה הרבה של מדינות ומנהיגים, ולמרות תמיכתה של ממשלת ישראל, ולמרות שהדבר נראה כהכרחי, מדינה פלסטינית לא תקום בטווח הנראה לעין, בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון מוסכם, בשלב זה.

נכון שערפאת הכריז כבר בזמנו בטוניס, במועצה הלאומית, על הקמת מדינה פלסטינית. ונכון שקיימת אפשרות שגם איסמעיל הניה יכריז על הקמת "מדינת" חמאסטן בעזה, ואבו מאזן יכריז על "מדינת פתחלנד" בגדה המערבית. ואולם "הכרזות עצמאות" שכאלה הן לא רציניות.

א. הפלסטינים לא מסוגלים לגבש בתוכם מימשל מוסכם על כולם, שיהיה מוכן ומסוגל להסכים על פשרה טריטוריאלית עם ישראל ולשים קץ לסכסוך. הקרע האלים בין החמאס לפתח רק מעמיק.

ב. ישראל לא מסוגלת (גם אם תרצה) לבצע פינוי המוני מרצון או בכוח של 100 אלף מתנחלים, "בנחישות וברגישות" כמו בגוש קטיף.

ג. החמאס והאיסלם הקיצוני השתלטו בפועל על הרחוב הפלסטיני, דבר שמונע כל הסכמה לפשרה ולקץ הסכסוך עם ישראל, כתנאי להקמת המדינה הפלסטינית.

ד. רוב הציבור בישראל מתנגד לזכות השיבה ולנסיגה טוטלית לקווי 67'. אלה שני תנאים אולטימטיביים של הפלסטינים שמונעים כל פשרה וקץ הסכסוך.

ה. החלטות ועידת פת"ח, שהסתיימה לאחרונה בבית לחם, מצביעות פעם נוספת על הקצנה, במגמה להתחרות עם החמאס בעזה, דבר שימנע כל סיכוי לפשרה ולהסכם לשים קץ לסכסוך ולהקמת מדינה פלסטינית.

בנסיבות אלה צריך להשלים עם העובדה שלא נגיע לפשרה ולהסכם של שלום וביטחון לישראל, במקביל להקמת מדינה פלסטינית. כנראה שלסכסוך הקיים אין פתרון בשלב זה, למרות כל הוועידות והכוונות הטובות של המָשַאִים והמָתַנִים מאז אוסלו ועד אנאפוליס שנכשלו. מותר לחתור ולחלום על שלום ריאלי, אבל אסור לחיות בחלום של שלום וִירְטוּאָלִי על פי כישלונות העבר.

מתי דוד

חבר לשכת מפלגת העבודה

* * *

לקוראינו המוסלמים ברכות

לרגל חג הקורבן החל ביום שישי הקרוב

חג הקורבן (ערבית: عيد الاضحى, תעתיק מדויק: עיד אלאצֿחא), מכונה גם "החג הגדול", הוא חג מוסלמי המציין את המועד לקיום החג', העלייה לרגל. הוא נחגג החל מהיום העשירי של חודש ד'ו אל-חיג'ה, הוא החודש האחרון בלוח המוסלמי, ונמשך ארבעה ימים. העלייה לרגל עצמה נמשכת כשבוע, וחג הקורבן מציין את אחד השיאים במהלך הטקסים הנהוגים בה. אלו שמקיימים את החג בביתם מקיימים טקס דומה לזה הנהוג באותו יום במכה, שעיקרו הקרבת טלה כקורבן והכנת בשרו למאכל בסעודת החג או כתרומה לעניים.

מקובל לקשר חג זה לסיפור "עקדת ישמעאל", המקביל לסיפור "עקדת יצחק" המופיע במקרא. בקוראן עצמו מסופר על עקדת אברהם את בנו. הפרשנות המוסלמית לקוראן קובעת כי הבן היה ישמעאל. החג נקרא חג הקורבן בשל הסיפור עליו הוא מבוסס. הנביא אברהם, שמאמין באלוהים, חלם שהוא שוחט את בנו (ישמעאל, לפי המוסלמים) כקורבן לאלוהים. הוא סיפר לבנו על החלום שחלם, והבן חשב שאביו צריך לעלות אותו כקורבן לאלוהים. הנביא אברהם מיהר להגשים את החלום שחלם, הלך להר ערפאת ורצה לשחוט את בנו כקורבן, כדי להראות את חוזק אמונתו באלוהים. אלוהים ראה זאת ושלח לו כבש, שאותו שחט אברהם במקום בנו.  

[מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית]

* * *

סם ש. רקובר

כלא המשאלות

(הוצאת כרמל, 2009)

על הספר: מתאגרף, מדען, פקיד. שלושה גלגולי חיים בישות אחת המקפלת בתוכה ריאליזם חשוף, הומור-פנטסטי וסאטירה אירונית המטלטלים את הקורא מקצה לקצה. מארס, גיבור הספר כלא המשאלות הוא הר געש של משאלות ומאוויים. כאיש צעיר הוא שואף להיות גדול המתאגרפים, אך הדרישות הקיצוניות של ספורט קשה ותובעני זה מדרדרות אותו אל הקצה. על סף התהום הוא מביע משאלה – להבין את חייו, להיות מדען. כמדען מנוסה מקווה מארס לגלות את ההארה הגדולה באמצעות מחקר בחולדות מעבדה. מחקריו אמנם מתפרסמים ביוקרתיים שבכתבי העת, אך הוא סבור שהם חסרי ערך ומשמעות. שוב הוא נסחף אל הקצה ומביע משאלה – לחיות על מי מנוחות, להיות פקיד. כפקיד מותש, נלחם מארס בחיים משמימים ללא מוצא. באחורי ראשו צומחת לה עין שלישית, שעליה הוא משליך את כל יהבו בחיפוש נואש אחרי האור. אך שוב הוא חווה מפח נפש מר. מובס ומוכה, אך עדין מתנדנד על רגליו, אינו נכנע ובלבו ניצתת המשאלה האחרונה – להיות מתאגרף.

שלוש וריאציות על המצב הקיומי ושלושה גיבורי משנה ציוריים המלווים את מארס במסעו התלת-ממדי: שולי (אשתו, חברתו), אוהבת (האישה השנייה), ושימון (מאמן אגרוף, עמית מחקר, נוירופיזיולוג). הספר מלווה באיורים של אולגה אהרונוב-קוריאנסקי.

 ביקורות מקדימות:

ספרו של סם רקובר כלא המשאלות הוא ספר מקורי, תובעני ומשעשע. לפנינו פרוזה אחרת, מורכבת ועשירה הן מבחינת הלשון, הן מבחינת התכנים והן מבחינת ההגות. למרות שמדובר באותו אדם שעובר שלושה גלגולי חיים מיוחדים במינם כמתאגרף, כמדען וכפקיד, כל קורא יכול להזדהות עימו. הלוא חלומות גדולים שאינם מתממשים ופוטנציאל לא ממוצה הם עניין שבשגרה, אבל סם רקובר נתן לנושא מרכזי זה של החיים והספרות עיצוב מרחיב אופקים, שונה ומרתק. פרופ' ניצה בן-דוב.

המשאלה כטעם לקיום האנושי, והניסיון לתהות על חידת הקיום בכל מורכבותה, עומדים במרכזו של הרומן הפילוסופי-פנטסטי כלא המשאלות, השואל את תבניתו מן המתכונת של סיפור העם על שלוש המשאלות המוענקות לגיבור, ועל הבחירות המוליכות אותו חזרה אל מצב המוצא. בכתיבה פרודית-גרוטסקית סוחף סם רקובר את הקורא לתוך עלילה מעגלית של חיפוש, תהיה, וויתור, וחוזר חלילה. פרופ' חיה בר-יצחק.

בכתיבה ריאליסטית-פנטסטית קולחת ובהירה הצליח המחבר לפרוץ את כלא המשאלות ולסלול דרך אל מימושה של יצירה מקורית, מעניינת ומשעשעת. תוך גילומן של ארבע דמויות מועלה סיפור רב פנים היונק מסיפור אישי והופך לסיפור של אדם בשלל דמויותיו. מומלץ מאוד לכל המבקשים לצאת למסע גילוי. פרופ' אדיר כהן.

כלא המשאלות הוא סיפור שכמותו אין כותבים כיום. מחברו מאמין ביופי המתמטי של ההסתברות הלוגית, במשחק של צירופי האפשריות, בהתקדמות הטהורה של ההיסק מטענה לטענה. כל טיעון הוא עולם שהלוגיקה שלו נגזרת מהנחות היסוד שלו – שהן הנחות היסוד של  עולם סגור בתוך עצמו; עולם של מתאגרף, עולם של מדען ועולם של פקיד. אך לעולם עולמות אלה אינם אלא מה שגיבוריהם מניחים אותם כמשאלות; כלומר כטענות-תביעות שלהם ממנו. השאר מתגלגל שלוש פעמים באמצעות אותם הגיבורים, אותם המרחבים ואותה השפה בלוגיקה קבועה מראש – כלומר כמשאלה שאבדן המימוש שלה היה טבוע בה לכתחילה. ההומור האירוני, השכלתנות הגרוטסקית והפיקחון המר של כלא המשאלות בא לשנות את עמדתו של מי שסובר כי לתבונה הקרה, לכלכלת המספרים המדויקת ולרציונליזם המחושב יש מקום רק במדעים או במשחק השחמט. פרופ' אבי ליפסקר.

סם ש. רקובר הוא פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו הם: תפיסה והיכר פרצופים, ופילוסופיה של המדע והתודעה. זהו ספרו השישי.

להזמנות: הוצאת כרמל – 02-6540578

[דבר המפרסם]

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

ללאלה אחותי היקרה

ברכות חמות ואיחולי כל טוב

ליום הולדתֵך החל מחר

תמיד תישארי צעירה ממני בתשע שנים

אחיך האוהב

אודי

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* טלי תמיר, אוצרת מוזיאון גוטמן: "עדיין יש אנשים בוועד המנהל של המוזיאון שחושבים שמוזיאון נחום גוטמן צריך רק להציג את גוטמן, כמו מוזיאון פיקאסו ומוזיאון ואן גוך. אך לצערי הרב, אנחנו לא יכולים למלא את המוזיאון היום רק עם חובבי גוטמן ואין לנו תיירים מכל העולם שעומדים שעות בתור להיכנס למוזיאון.

"מושג הארכיון היום הוא מושג של תת-מודע חי ובועט. לא משנה אם זה ארכיון צילום פלסטיני או ארכיון כתבי יד של גוטמן – אלה גם אלה מספקים חומר למחקר ולמחשבה, וקריאה נבונה בהם מאפשרת קריאות חדשות.

"גיליתי שדווקא מתוך המקום הישראלי של גוטמן אני מזהה את ה'סטיות' הקטנות שלו – כמו האנטי-פאתוס המובהק שלו, ההומור שלו והיכולת שלו לכתוב לילדים שטופי החינוך הציוני משפט כמו 'הוא לא היסס לברוח מסכנה' – כשהוא תיאר את ידידו חוקר הטבע מאפריקה."

אלי ערמון אזולאי: "יש לשער כי מקימי מוזיאון גוטמן בשכונת נוה צדק בתל אביב לא תיארו לעצמם שהתערוכות שיוצגו בו יעסקו בראייה ביקורתית של ציוריו של גוטמן, איוריו וכתביו, ואף לא באיפיון הקולוניאליסטי המובהק שלהם."

[פתיחת הכתבה-הראיון של אלי ערמון אזולאי: "לובנגולו בקריאה פוסט-קולוניאלית", "גלריה", "הארץ", 19.11.09]

אהוד: במקרה, טלי, פתגם קולוניאלי-ערבי-מוסלמי-פלסטיני עתיק אומר: "הבריחה היא שני-שלישים של הגבורה!"

* איך עובד משורר עברי יליד רוסיה, חתן פרס ישראל מאיר ויזלטיר [בראיון לעמיקם רוטמן, קול ישראל, 20.11.09]: רוטמן: "בפעם האחרונה שביקרתי אותך ברחוב טשרניחובסקי הראית לי דלת לחדר נפרד שבו אתה עובד על כתיבת שירים." ויזלטיר: "מאז עברתי דירה ופתחתי את כל הקירות לחלל אחד, אבל יש לי שני שולחנות כתיבה, על האחד מונח המחשב ועל השני – הלפטופ."

* מכונת-הכביסה הישנה שלנו הרעישה נורא. הטכנאי רע-המזג קבע שנשחקו הקוגלאגרים וגם צירי התוף ויעלה אלף שלוש מאות שקלים לתקנה; הוא ניסה למכור לנו אבקה לניקוי המדיח ונתן קבלה על מאתיים ושלושים שקל דמי ביקור מבלי לעשות דבר, רק לדבר אלינו כאל מפגרים. החלטנו לקנות מכונה חדשה שתעלה כנראה רק כאלף שקלים יותר מהתיקון של הישנה. תחילה חשבנו לעשות מהמקרה רומאן, שבו הטכנאי תופס אותנו בעירום מלא, אולי בנהלל. אבל מאחר שאין אנו סופרים חשובים, שכל עיבוי של שטות שלנו הופך לרב-מכר, החלטנו להסתפק בסיפור הקצר הזה שהוא כמין רומאן ומלואו, מועט המחזיק בביצים (*) את המרובה והכי חשוב שגם חוסך כסף וזמן לקורא שיכול להשלים בנקל בדימיונו את כל השאר.

(*) את הטכנאי, כשהתכופף.

* תושבי רמת הגולן יכולים לישון בשקט: "דיווח סורי: אסד אמר לסרקוזי: החזרת הגולן – תנאי למו"מ, ולא תוצאתו." (הארץ און-ליין, 20.11). נקל לשער שגם אולמרט לא השיג ולא הבטיח יותר. אז אתם שואלים, מה יהיה אם כתוצאה מ"העקשנות" הישראלית תהיה עוד מלחמה? – ובכן, היא תהיה בין כל סוריה לכל ישראל, וצריך לקוות שתוכרע במהירות בהרס כל התשתית המודרנית הסורית. כן, אנחנו, מערכת המכתב העיתי והעורך – הננו פאשיסטים, קולוניאליסטים, צמאי דם ומחרחרי מלחמה, אנחנו ציר הרשע נגד סוריה השקטה והשלווה, שוחרת השלום הצודק והבר-קיימא, אבל דבר אחד אנחנו לא – מטומטמים.

* לאחר שהרחבת מושג האונס הביאה לרהביליטאציה של מעשי האונס והאנסים האמיתיים, האכזריים, יש הצעת חוק לפיה אונס אמיתי ייחשב לרצח, וכך תהיה רהביליטאציה גם לרוצחים.

* אחת מגדולי הסופרים שלנו, נעמי פרנקל, מתה ביום שישי האחרון [20.11]. בגיליון "הארץ" מיום אתמול, 22.11, אין על כך ולו מילה מערכתית ומידעית אחת, לבד ממודעה צנועה של האבלים, "מוקירי זיכרה" – שהלווייתה תתקיים היום, יום שני, 23.11.09, בשעה 14.00 בקיבוץ בית אלפא. מעניין מה היו אומרים על ההתנכרות הזו גרשם שוקן וגרשם שלום. כיצד בגלל עמדותיה הפוליטיות הפכה מחברת "שאול ויוהנה", האפוס הגדול של העלייה הציונית מגרמניה, ליישות בלתי קיימת בעיתון "הארץ", אולי מפני שחיתה את מרבית שנותיה האחרונות, אך לא עד סוף ימיה –  בקריית ארבע ואולי מפני שהמתקרנפים הצעירים העורכים את העיתון לא שמעו כלל את שמה.

* ד"ר גיא בכור יושב כעת בהארווארד בתור חוקר-מרצה-אורח, וממשיך לפרסם באתר שלו את מאמריו החשובים, מחציתם בתשלום למנויים ומחציתם חינם, אבל בכל מקרה אוסר גם על העתקתם של מאמרי החינם לבמות אחרות, דוגמת המכתב העיתי, שנהג לעשות כן שנים אחדות. עם זאת אנחנו מוצאים לנחוץ לצטט משפטים אחדים מהמגילה העפה [החינמית] האחרונה שלו, שלא ניתן אפילו להוריד אותה על ידי צביעה ופקודת "העתק", אלא העתקנו אותה בכתב-ידנו:

"הפלסטינים לא הבינו ששינאה לישראל אין משמעה אהדת הפלסטינים דווקא. הם התבלבלו בין אנטי-ישראליות לפרו-פלסטיניות, ואלו שני דברים שונים. הם אולי אינם מבינים שיש רבים ששונאים בעולם את ישראל, ומשתמשים בהם, בפלסטינים, כעלה התאנה לשנאה הזו. אבל זה לא אומר שאוהבים אותם [את הפלסטינים] ורוצים לעזור להם."

* * *

מינה איתן על שירי הרצליה רז

אהוד שלום,

רציתי להגיב מיד ואיכשהו התמהמהתי ובא הגיליון החדש והזכיר לי  – שיריה המרגשים של הרצליה רז [גיליון 492].

במילים ספורות, בתמציתיות ובאיפוק, נתנה הרצליה ביטוי מופלא לכאבה הגדול. כוחה של משוררת.

אנא העבר לה את רגשות הוקרתי לשיריה ולסבל שהם מנגנים בנעימה מרטיטה כל כך.

שבת שלום,

מינה איתן

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,262 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-119 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,996 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,013 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,215 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל