גיליון מס' 495

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בכסלו תש"ע, 26 בנובמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (95).

ש. שפרה מראיינת את נעמי פרנקל: שבירת הכלים – דיאלקטיקה של תהליכי החיים (דבר, משא, ט"ו בסיון תשל"ג, 15 ביוני 1973).

עמוס גלבוע: מה קורה בינינו לבין הרשות הפלסטינית [ציטוט מ"מעריב"].

יוסף אורן: הרעיונות האנרכיסטיים ברומאנים  של א. ב. יהושע [המשך וסיום].

אורי הייטנר: הדרך למנהיגות.

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה שביעית: בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות.

ישראל הר: אני הבאתי ב"ספריית תרמיל"...

יהודה אטלס: לא אגדה: עדות אותנטית על יהודי ח'ייבר.

חיים אנלין: יהודי ח'ייבר.

איל זמיר: אחרי מות –  קדושים אמור.

יוסי גמזו: שִירָה, אִם הִיא שִירָה.

רון וייס: מה הבטיח אולמרט לאבו מאזן?

איליה בר-זאב: אימון מחזורי, שיר לציון יום האלימות נגד נשים, 2009.

דוד מלמד: ספר שריחו הדרים.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

עַל עֵץ זָקֵן עַל קַרַחְתּוֹ

צִפּוֹר תִּבְנֶה לָהּ קֵן

הִיא לֹא תִּשְׁאַל אִם חַי הוּא וְאִם מֵת.

מתוך המחזור "נגיעות" (95)

* * *

ש. שפרה מראיינת את נעמי פרנקל

שבירת הכלים – דיאלקטיקה של תהליכי החיים

("דבר", "משא", ט"ו בסיון תשל"ג, 15 ביוני 1973)

לעיתים קרובות אנו נוטים לזהות את הסופר עם גיבוריו, עם זירת ההתרחשות של סיפורו. יריעת הטרילוגיה "שאול ויוהאנה" מתפרשת בארץ זרה, בתקופה הרת-שואה, ואף כי ידעתי שהסופרת נעמי פרנקל הגיעה לארץ בילדותה וישבה שנים רבות בקיבוץ בית-אלפא, לא ציפיתי לפגוש בספרה החדש, "דודי ורעי" (הוצאת "עם עובד"), מכרים ותיקים כמו עץ הדום הקוצני שפירותיו הקטנים כתומים-צהובים ומתוקים-חמצמצים, לשמוע את יללת התן הבודד בהרים ואת קול הבוכים של הכּוֹס, זו הציפור המבשרת רעות.

"כאשר אני מסיימת ספר אני רוצה להינתק ממנו. הניתוק בא מנסיבות החיים. גוייסתי לצבא בזמן מלחמת ההתשה ושקעתי במציאות אחרת," אומרת הסופרת. הצצה קלה באלבום התמונות שלה מגלה את הסופרת במדים וכובע בעל מצחייה בעיניים מצמצמות באור שמש קופח – "המציאות האחרת," מעוזים בסיני, שׂלווים עייפים תמיד, "בדוויזם", מחלת העייפות והאדישות במדבר והאיום המתמיד ממול.

– כיום אני לובשת מדים כאשר אני יוצאת אל  מחוץ לעיר.  אני קשורה מאוד לפיקודיי בחיל הים. הם קראו את פרקי דודי ורעי עוד לפני שראה אור ובהשראתם הגעתי לשמו של הספר שנקרא תחילה בשם אחר.

– מתוך רצון לחשוף את הקשרים – אם יש כאלה – בין שאול ויוהאנה ודודי ורעי, אני מחזירה את נעמי פרנקל, כמעט בעל-כורחה, אל הטרילוגיה שממנה ניתקה זה מכבר.

יהדות גרמניה קופחה שנים רבות בספרות העברית. מה משך אותך לעסוק ביהדות זו בשאול ויוהאנה?

– גדלתי בתקופה שבה הייתה הכנעניות אחד מנושאי ההתעניינות של הנוער הישראלי. רציתי למחות נגדה. הרגשתי שאיני יכולה לכתוב ספר ישראלי בלי לעשות את חשבון-הנפש.

לגרמניה היה תפקיד מרכזי בתולדות המאה העשרים. עניין אותי הקשר בין שתי התנועות הגדולות של המאה; הפאשיזם והבולשביזם. גדלתי בקיבוץ של "השומר הצעיר". השקפת עולם היתה הכרח נפשי. חיינו בוויכוחים אין-סופיים. מובן שהיתה בי גם סקרנות טבעית לפענח את החידה האיומה, לדעת מה הוליך את גרמניה למקום שהגיעה אליו.

בספר ב' של שאול ויוהאנה נותן הדוד ליוהאנה את תכשיטי הדודה הרמינה. הילדה, חניכת תנועת-נוער ציונית הדוגלת בפשטות הליכות וחיים, אינה יודעת מה תעשה בהם, אבל היא חשה שאין לה ברירה אלא לשאת תכשיטים אלה כל ימי חייה. כתבתי את הפרק הזה אחרי שביקרתי בדאכאו.

אחרי שהייתי בגרמניה התברר לי, כמה היה הלוך-הרוח הכנעני אינפאנטילי, שהוא יכול היה לצמוח רק בקרב אנשים צעירים ותלושים. אין לו אחיזה במציאות וגם לא בהיסטוריה. בעבודתי בחיל הים אני נפגשת זה כארבע שנים עם אנשים צעירים. איש מהם אינו מפקפק בכך שאנחנו יהודים. הוויכוח עבר למישור אחר ואת הנוער מעסיקות בעיות אחרות.

קשה יותר להשיב על השאלה השנייה, הנוגעת למה שהתרחש בגרמניה. זאת אחת הבעיות הסבוכות ביותר, ואינני חושבת ששאול ויוהאנה משיב על כך תשובה פשטנית. אינני חושבת שמה שקרה בגרמניה יכול היה לקרות רק בגרמניה, ואין לתלות את הקולר באופי הגרמני. מה שקרה לגרמנים יכול לקרות לכל עם אחר. נכון שבגרמניה היו תנאים שסייעו לכך. במאה התשע-עשרה לא היתה גרמניה מסוגלת להגיע לכך, במאה העשרים היא היתה מסוגלת. נכון שאפשר להאשים את מעמד הפועלים הגרמני, אך נראה לי כי היה כאן פסיפס של סיבות שיצרו תנאים נוחים לתופעה מפלצתית. השאלה היא אם היטלר היה שיא של תקופה או פתח של תקופה. נראה לי שהרקע הוכן, עוד במלחמת העולם הראשונה, בתהליך עולמי שקיבל דחיפה לאומית בגרמניה מסיבות שונות. הגרמנים הם עם מוכשר, אין להטיל ספק בכך, ולכן כל מה שהתרחש בגרמניה נעשה "בשלמות" נוראה כל כך.

הפאשיזם קבע את אופייה של המאה העשרים. נראה לי שאפשר להסביר בכך תופעות רבות המאפיינות את המאה, כמו למשל פולחן הנעורים. המאות הקודמות לא ידעו פולחן זה, להיפך, הזיקנה זכתה תמיד ליחס של כבוד. אדם בן ארבעים מרגיש את עצמו מתוסכל בימינו, ויש לכך השפעת גומלין שלילית על הנוער. המבוגרים מוותרים לנעורים, מחניפים להם; התסכול שלהם מושלך אל הצעירים ויוצר תגובת שרשרת של בעיות חברתיות. הפאשיזם, כתופעה חברתית שיצרה טיפוס של אדם, השאיר לנו מורשה כבדה מאוד. התנועה הפוליטית הפאשיסטית נהרסה אבל הפאשיזם לא נעלם; המלחמה נגדו לא הייתה צריכה להיות פוליטית.

– בראיון שהענקת עם הופעת שאול ויוהאנה אמרת כי אין זה ספר אוטוביוגראפי. מנין, אם כן, ידעת לתאר את הסביבה על כל פרטיה וטיפוסיה בנאמנות כזאת?

– בתחילה לא התכוונתי לכתוב טרילוגיה. לא ידעתי איך אתגבר גם על ספר אחד. עשיתי עבודת הכנה עצומה; קיבלתי את המילגה על-שם אנה פראנק, ישבתי שנה בגרמניה ולמדתי. מובן שיכולתי לעשות זאת בעיקר הודות לעזרת הקיבוץ. אינני סבורה שאיש פרטי, שאינו חי בקיבוץ, יכול לכתוב טרילוגיה מעין זו ללא עזרה ממלכתית. למדתי את החומר שנים רבות ונפגשתי עם אנשים רבים. בשנת ישיבתי בגרמניה ראיינתי שלוש מאות נאצים, בני כל השכבות החברתיות. נפגשתי במקרה עם עורך-דין שנאבק על קצבה ממשלתית לאלמנות מלחמה נאציות. אינני יודעת במה נסתיים המאבק, מכל מקום עורך-הדין לא היה נאצי, איש חריף וציני התייחס לכתיבת ספרי ברצינות וגילה נכונות להסיר מדרכי מכשולים רבים.

איך עמדתי בכך מבחינה נפשית זאת שאלה אחרת, והתשובה לכך אינה פשוטה. הדיוק בפרטים שייך לאופן הכתיבה שלי. אני אוהבת למצוא את הסינתזה בין המדע והספרות.

– איך פתרת את בעיית ההרקה של הלשון הגרמנית על רבדיה החברתיים השונים ללשון העברית?

– לא תרגמתי את רובדי הלשון מגרמנית. השפה העברית היא עשירה, והיא שפתי הטבעית. העורך הספרותי של ספריית פועלים היה אז אברהם שלונסקי. היה לו רוחב-לב בלתי רגיל ביחסיו עם סופרים צעירים. הייתה לו אמביציה לחנך יוצרים. הוא כיוון אותי. הוא הסביר לי, למשל, ששפה עממית אינה יכולה להיות דלה, שהעם מדבר בשפה נמלצת, עשירה. פלאסטית מאוד. הוא היה מביא דוגמא מתרגומיו: אצלו הזונות אומרות "בוא עמדי" ולא "בוא אתי", ולעומת זאת אצילי הארץ מדברים בלשון פשוטה. קיבלתי את העיקרון הזה וגם שמרתי עליו.

– אישה, לפעמים מכורח הנסיבות, ואולי לא רק, נוטה בדרך כלל אל האישי, הקאמרי, ואת נוטה לפרוש יריעה אפית רחבה. איך את מצליחה, כאישה, לעמוד במשימה?

– בזכות שני אנשים הצלחתי לעמוד בכך. האחד הוא בעלי הראשון המנוח, שאול רוזנצוויג, שלו הראיתי פרקים מספרי עוד לפני נישואיי. אני לא אצתי להדפיס וגם לא לכתוב; הוא הכריח אותי לשבת ולעבוד, הוא הכניס את מעשה-הכתיבה למימסד. השני הוא האיש שאני נשואה לו כיום, מאיר בן-גור. הוא דחף אותי לכתיבה ויצר תנאים מתאימים לכך. בלעדיהם אולי הייתי מתפרעת. כנראה נחוצה לי יד חזקה, שתכניס את הכתיבה למסגרת הספר. למען האמת, הכתיבה האפית רחבת-היריעה אינה עבודה נשית כלל, כשם שחציבה בסלע אינה מלאכת נשים. גם גברים לא הרבו לכתוב אפיקה. זאת עבודה פיסית קשה. על אחת כמה וכמה אם עליך למזג אותה עם בית וילדים. למזלי פגשתי בפרטנרים שגילו נכונות לוויתורים.

– מהו הקשר הפנימי בין הרומאן שאול ויוהאנה, שהרקע שלו יהדות גרמניה, ובין דודי ורעי, ספרך החדש שהרקע שלו הוא הקיבוץ?

– בשניהם התכוונתי לכתוב רומאן ישראלי. בשאול ויוהאנה יצא מה שיצא מתוך חשבון-נפש של אנשים החיים בארץ.

כאשר אני מסיימת ספר אינני רוצה להמשיך לחיות בו. אני אפילו שוכחת אותו. כדי שסופר יוכל ליצור מחדש, עליך להינתק מן הישן. קיבלתי באי-רצון את כל ה"המשכים" של שאול ויוהאנה, כמו פגישות, מאמרי-ביקורת, שיחות. נדמה לי שאחת הסיבות לכך שהספר לא תורגם היא שאינני רוצה להתעסק בו יותר. הניתוק בא עם נסיבות החיים. גויסיתי לצבא בזמן מלחמת ההתשה ושקעתי במציאות אחרת. שלב אחר של הינתקות היה הפגישה עם מאיר הר-ציון, שאימו יושבת בבית-אלפא. רציתי לכתוב עליו רומאן אפי משפחתי, אבל גיליתי שלמאיר הר-ציון יש כישרון סיפורי בלתי-רגיל, ואמרתי לו: אינני יכולה לגנוב ממך. ראיינתי אותו שנה וחצי וערכתי את ראיונותיו המוקלטים. מאיר הר-ציון הוא דמות מעניינת מאוד, הוא שונה מאוד מן התדמית שהעניקה לו העיתונות. הסיפור שהוקלט ברשם-קול ארוך יותר מזה שנדפס, אך מאיר עשה בו קיצוצים, אף כי אני התנגדתי לכך ולפעמים נאבקתי ממש, אבל זה ספר שלו. עכשיו גם אני חופשייה לכתוב. זאת הייתה תחנה חשובה מאוד בתהליך ההינתקות שלי, הן משאול ויוהאנה והן מן הקיבוץ. סופר צריך להינתק מן המציאות שהוא מתכוון לתאר. זהו תהליך דיאלקטי.

– בספר דודי ורעי נקטת דרך-כתיבה חדשה: ה"אני המספר" נעלם ואת מקומו תופשים הגיבורים המספרים את סיפורם באמצעות מכתבים. מה גרם לך לנקוט בדרך-כתיבה זו, מה גם שהמכתבים אינם שופכים אור שונה או מנוגד על הגיבורים והסיטואציות?

–  דודי ורעי הוא רק פרק א' של רומאן, המשך עוד יבוא, אני מקווה. אף הוא מתכוון להיות רומאן ריאליסטי. בחרתי בדרך-כתיבה זו מפני שהטרידה אותי השאלה מדוע לא הצליח איש עד היום לתאר את הקיבוץ בספרות. כאשר את מתארת את הקיבוץ, עם כל פגמיו, עם חיי היום יום שלו הנתונים במסגרת, מתקבל דבר קרתני מאוד; הבעיות נראות מגומדות וגם אין בכך אמת. קיימת סכנה, שמתוך תיאור הקיבוץ ילך האדם לאיבוד. הקיבוץ נעשה מעניין כאשר את עושה השוואה בין חיי היום-יום ובין בניין-העל שלו: האוטופיה של הקיבוץ. ניסיתי ללכת מן הפרטי אל הכללי. בדודי ורעי לא תמצאי תיאור של יום עבודה בקיבוץ. רציתי להגיע לכתיבה אינטימית מתוך מינימום של סלקציה. כמו שאדם מדבר עם עצמו ביחידות. אני מרגישה כי דרך נקודת-הראות האינטימית פילסתי דרך אל הכלל בלי ליצור שבלונות, אך גם כאן לא ויתרתי על כתיבה ריאליסטית. בחלקו השני של הספר, לאחר שגיבורי הסיפור יקראו איש את מכתבי זולתי בלי שיוכלו להידבר ביניהם, יופיע הקיבוץ ככלל. אחד הדברים המופלאים בקיבוץ הוא הדינאמיות שלו. עם כל דור חדש, החוזר מן הצבא, משתנה הקיבוץ. אדם אינו חש עצמו בטוב בתוך הדינאמיקה הזאת. חיי היחיד וחיי הכלל מתמזגים לחזית אחת. את הנושא הזה אני רוצה לפתח בספר ב'. עד כה לא נגעתי כלל בגידולו וחינוכו של הדור הצעיר בקיבוץ, בבתי-הילדים. אני מקווה שבחלק ב' תהיה ראייה שלמה יותר של הדברים.

– האם אינך חושבת שהופעתו הבלתי צפויה של "האני המספר" בספר השני תהיה מלאכותית?

– נכון שדבר זה אינו מקובל ואולי אפילו נועז. אם אמנם תהיה הופעתו של האני המספר מלאכותית, אני מקווה שאחוש בכך ואחדל.

– בעיני גיבורי שאול ויהאנה הקיבוץ היא ארץ החלומות המובטחת. בדודי ורעי את מותחת ביקורת קשה על הקיבוץ. האם משתמע מזה שהקיבוץ איכזב או כיזב?

– לא עזבתי את הקיבוץ בהרגשת אכזבה. הקיבוץ, כפי שהוא, רחוק מלהיות הגשמת חלומם של הראשונים. אני לא הייתי שותפה לחלום, לכן אולי קל לי יותר, לכן אני בוחנת את הקיבוץ באובייקטיביות. הקיבוץ הוא מערכת של ניגודים, תערובת של חיוב ושלילה, תקופות של סערה ותקופות של יציבות. אך דווקא מתוך הזעזועים ניכרת פתאום תנועה של התקדמות. לאדם בקיבוץ נשקפת סכנה של פיגור אחר המציאות; קשה לו להגדיר את המציאות המשתנה בעזרת מערכת מושגיו. יש למשל תהליך של הזדקנות, היוצר בעיות בקיבוץ. כאן מזדקנים בבת-אחת מאתיים איש, כוחם הפיסי יורד וההרכב החברתי משתנה. עד שהכירו בבעייה הזאת איחרו את הרכבת. מצד שני אני חושבת שחיי האדם בקיבוץ מלאים יותר, אף כי כמובן קשה לעשות הכללות. רק אחרי שישבתי שנה בעיר תפסתי איזה חינוך נפלא קיבלה בתי בקיבוץ. כשעברתי העירה היא לא הסתגלה להווי החדש; היא הייתה כמו צמח נובל. לא הייתי רוצה שבעיות חומריות יעמדו במרכז חייה. ואמנם היא חזרה לקיבוץ, אף כי עדיין אינה יודעת מה תהיינה תוכניותיה לעתיד.

אדם בקיבוץ הוא תמיד שותף ביצירה, שותף בהכרעה. לסופר נותנים חיים אלה עוצמה רבה. את חייבת לחיות חיים חברתיים, את מוכרחה להתעניין במציאות הכלכלית והחברתית, כל דבר נוגע לך אישית. המסגרת הקיבוצית גם מחזקת את הקשר הבלתי-אמצעי בין מאורעות כלליים המתרחשים בארץ ובין היחיד. חייתי שם הכול בצורה בוערת.

– אף-על-פי-כן נפלט אלימלך האמן, האינדיבידואליסט, מן הקיבוץ.

– מצבו האישי של האמן בקיבוץ טוב כיום לאין ערוך מאשר בתקופת אלימלך. אלימלך אינו נקלט בקיבוץ, אבל בנו, מוישל'ה, שאף הוא אמן, אומר כי הוא יכריח את הקיבוץ להישמע לו, כי הוא יוכיח לקיבוץ שהוא הכרחי.

קשה להיות יוצא דופן בחברה מאורגנת. אין לי טענות ממשיות כנגד הקיבוץ, להיפך, הגישו לי עזרה רבה. ההתחלה היתה קשה, אבל מי אומר שאצל אמן צריך הכול ללכת חלק? גם בעיר לא קל לאמן להתחיל. המו"ל אכזרי לא פחות מן הקיבוץ. אבל אחרי שהקיבוץ מכיר ביכולתך כאמן, אין גבול לעזרה שהוא מוכן להושיט לך. היה לי חדר עבודה, השתדלו למצוא סידור, שהתנועה תכסה את ימי העבודה שלי.

ההתנגשות באה לביטוי בתחום אחר לגמרי. יש לי נטיות אנרכיסטיות, לכם גם נכנסתי לעבודה בצבא, כדי לרסן אותן. אמן אינו צריך להיות הפקר. אני מברכת על כך שאני מוכרחה להשתלב. מובן שזה לא קל. היו לי תקופות שלא נכנסתי לחדר-האוכל. את רואה אנשים עמלים ומרגישה שמפרנסים אותך; אין לך זכות לקבל, מפני שאינך תורמת כביכול. זאת הרגשה סובייקטיבית לגמרי. יבוא יום והקיבוץ יהיה מעוניין לקלוט את יוצאי-הדופן. נראה לי שהוא כבר הולך לקראת זה. אני לא הייתי עוזבת את הקיבוץ לעולם לולא נאלצתי לעשות זאת מטעמים פרטיים לחלוטין.

– אלימלך מספר לבנו מוישל'ה על הקיבוץ: "...ואנשי כפר הדום אוהבים מאוד את כפרם לא משום שכפרם הוא... לא משום שיפה הוא... אהוב... שחיים בו..." לעומתו אומר רמי, שנולד בקיבוץ: "בסדר, אגיד לך, פשוט משום שנולדתי כאן וגדלתי כאן ואני אוהב את הקיבוץ. פשוט אהבה." האם לא די "בפשוט אהבה"?

– פרופסור גרשם שלום כתב באחד ממאמריו ב"מבפנים": היהדות הצטיינה בכל הדורות בכך שלכל דור היתה יהדות משלו. רק קבליסט יכול להתבטא באורח מחשבה דיאלקטי כל-כך. לדור הצעיר יש יהדות משלו. הקשר שלו אל הארץ שונה מן הקשר של הוותיקים. פעם אמר לי אדם צעיר: אני יודע שאם לא אחיה פה אני אמות. בשבילי היה בכך הסבר לציונות כולה. הציונות איננה אידיאולוגיה, כמו המרקסיזם. אם אני יכולה למצוא אנשים צעירים שהקשר שלהם לארץ עמוק כל-כך, אפשר לבנות אחר-כך בניין-על. כשם שבניין הארץ הוא עניין לטווח ארוך, כך גם בניין האדם. דור אחד מפסיד, הדור הבא אחריו מרוויח. רמי הוא בן תקופתו. בניו, נכדיו, שעוד יתוארו בפרקי הספר הבאים, יהיו שונים ממנו.

– הנשים בספרך דודי ורעי נקרעות בין דוד ורֵעַ, וידו של הראשון תמיד על העליונה. רמי ומוישל'ה שניהם צברים, אבל מוישל'ה יורש את שאר-הרוח של אביו אלימלך, וכן את גורלו המר באהבה. רמי, הארצי, היצרי, העונד לצווארו מחרוזת ערבית כקמיע בשעת מלחמה, רמי שנער בדווי אומר לו: "אתה ערבי ולא יהודי, היהודים רחמנים ואתה לא," הוא הזוכה בנערה, בהדס. אני שואלת כהדס הפונה אל הדוד סלומון : "יורשים גורל, דוד סלומון?"

– השאלה היא באיזה גיל מסוגל אדם לאחד את המושגים של דוד ורֵעַ. התכוונתי לתאר את המאבק לבגרות, לבשלות. גם מאשינקה וגם הדס ביכרו את הדוד על פני הרֵעַ בגיל צעיר מאוד. יש אנשים שלעולם לא יוכלו לאחד את השנים.

אני מאמינה מאוד בדורות הצעירים בארץ. אני סבורה כי הטענה שחל משבר בעם וכי הנשמה היתרה שלו נעלמה היא ממש מצחיקה. מוישל'ה גם הוא צבר, אבל הוא ירש את הנשמה היתרה מאביו אלימלך. אינני סובלת את האידיאליזציה של העבר, כאשר דור מעמיד את עצמו כמופת. גם רמי וגם מוישל'ה, על אף ההבדלים ביניהם, הם צברים טיפוסיים. את שניהם פגשתי במחוזות החיים בכפיפה אחת.

אי-השתתפותו של רמי במלחמת ששת הימים איננה שרירותית. בכל משק-סְפר נשארו כמה צנחנים להגנת המקום. לא ידעו כיצד ייפול דבר. לבחורים שנשארו במשק כאב מאוד בגלל הכורח להישאר. חוויתי את הדברים מקרוב בבית-אלפא. אחדים ברחו מן המשק והוחזרו אליו מיחידותיהם. אחרים הצליחו איכשהו להתגנב ליחידות אחרות. רמי היה אחד מהם. נכון שהוא קיבל את הצו להישאר בקיבוץ כפי שקיבל, מפני שפעל לפי מהותו הפנימית. אילו נשאר מוישל'ה ולא רמי אולי היה נוהג אחרת.

– "אני באתי אליו למרות המלחמה והוא אליי בגלל המלחמה," אומרת הדס הבוגדת בבעלה, החייל מוישל'ה, עם רמי שנשאר בקיבוץ. מוישל'ה מספר, באחת מחופשותיו, על "קוקו" העורב שנדבק לפלוגה בשעת קרב: "ואילו קוקו מוסיף להתפטם אצלנו והוא מצפה למלחמה הבאה.". האם את סבורה כי המלחמה משמשת לנו מפלט?

אנחנו נקראים למלחמה. איננו חופשיים לבחור. מוישל'ה בורח אל המלחמה מפני שיש לו בעייה פרטית. הטענה שאנו עלולים להתפורר מבפנים כשיבוא השלום אין לה אחיזה. האנשים בארץ הזאת אינם ששים ליהרג. הצבא שלנו אינו מיליטאריסטי. הייתי שותפה לשיחות עם חיילים שנכחו בהן קצינים גבוהים. חיילים התבטאו בחופשיות גמורה והביעו דעות ללא כל חשש. בשעתו ביקרתי עם צעירים ב"מלכת האמבטיה". הם לא נבהלו מניבול-הפה אבל הם נעלבו ממה שרצה חנוך לוין להגיד, הגיבו כאנשים בריאים.

 * * *

עמוס גלבוע

מה קורה בינינו לבין הרשות הפלסטינית

מה קורה בינינו לבין הרשות הפלסטינית? כיצד ניתן לאפיין את מצב היחסים הנוכחי בינינו לבין הרשות הפלסטינית? להיכן זה מוליך?

בראייה לאחור מאז מלחמת לבנון השנייה, אנחנו מצויים בשלב השני של מערכת היחסים עם הפלסטינים. השלב הראשון, שלב כהונתו של אולמרט, התאפיין בשניים: דו-שיח מדיני רציף עם הרשות הפלסטינית על הסדר הקבע, ברמות הגבוהות ביותר, בסיוע אמריקאי ואירופאי, תחת מטרייה בינלאומית של "הסכם אנאפוליס", בלי תנאים. ומולו, מאבק רציף מול הטרור החמאסי מרצועת עזה. בשלב השני הנוכחי, התמונה המאפיינת היא הפוכה: אין טרור חמאסי ואין דו-שיח מדיני.

* במקום דו-שיח מדיני, במקום טרור, יש לנו עכשיו לוחמה פלסטינית נגד מדינת ישראל: לוחמה מדינית, משפטית, הסברתית ופסיכולוגית. זהו עכשיו שם המשחק הפלסטיני. הביטויים המרכזיים לכך:

 * ההתבטאויות של בכירים פלסטינים, כולם מעוזרי אבו-מאזן וידידיו, על הכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67 שבירתה ירושלים, ושמועצת הביטחון תאשרה. אלו איומים פסיכולוגיים על ישראל, שכבר נשמעו בזמן ערפאת לפני "קמפ-דיויד" ביולי 2000 ואחריו, ושכל בחינה עניינית מגלה שמדובר היה באיומי סרק. ולהבדיל, התבטאויות פלסטיניות בכיוון ההפוך: התייאשות, כביכול, ממדינה פלסטינית עצמאית וחתירה למדינה דו-לאומית.

* משחקי ההצהרות הסותרות של אבו-מאזן: הוא מכריז על בחירות, הוא אומר שלא יתמודד ושיתפטר; הוא "מזמין" תחנונים מכל פינה המפצירים שיחזור בו; ועדת הבחירות הפלסטינית דוחה את הבחירות; ולפתע כבר לא מדברים על התפטרות אבו-מאזן. ובינתיים התקבעו בתודעה העולמית שתי תמונות: התמונה של מסכנות אבו-מאזן, ייאושו, מתינותו והייחודיות שלו, והתמונה של ישראל האשמה בייאושו והגורמת למסכנות שלו.

* ההתעקשות חסרת הפשרות בנושאי ההתנחלויות, והפיכתה לדבר החשוב ביותר במערכת היחסים עם ישראל. וזאת סוגייה שמראש יכולה לגרום לישראל רק נזק, ואם נשיא ארה"ב מעורב בכך אישית – אז על אחת כמה וכמה.

* עריכת קמפיין עולמי לחרם על סחורות ישראליות, ובכלל זה סחורות שמקורן גם בתוך "הקו הירוק"; מאמץ להפוך את סוגיית האסירים הפלסטינים לסוגייה בינלאומית (כנס בינלאומי בעניין זה צפוי להיפתח מחר ביריחו ), ועוד.

* דו"ח גולדסטון נפל לידי הפלסטינים ממש משמיים, ובזמן הכי מתאים, והם יסחטו ממנו את כל הרווחים האפשריים עבורם ואת כל הנזקים האפשריים לישראל.

 מה עומד מאחורי הלוחמה הזאת? להערכתי, דווקא הדו-שיח עם אולמרט שיכנע את הצמרת הפלסטינית כי אין טעם להמשיך בו לפי שעה, בשל שני נימוקים מרכזיים:

האחד, חוסר היכולת והרצון שלה לגלות פשרות בנושאי היסוד, ובכללם ירושלים והפליטים, מול הוויתורים המפליגים שהפגין אולמרט.

השני, ההכרה הפנימית שהסיכוי להחזרת רצועת עזה למרות הרשות הפלסטינית שביהודה ושומרון, הוא קלוש שבקלושים. לכן, אם אחרי כשלון הדו-שיח המדיני עם ערפאת ב-2000, החברה הפלסטינית פנתה לטרור פיזי, הרי שעתה היא פונה ל"טרור" רך. מטרתו של טרור זה היא לכרסם במעמדה הבינלאומי של ישראל, להגביר החרם והחרמות עליה, להפכה למצורעת בזירה העולמית, להגביר הפיצול הפנימי בתוכה, לספק לחוגי תקשורת מסויימים בתוכה את התחמושת המיועדת להשחיר את המצב בעיני הציבור הישראלי, ולהביאו לידי ייאוש. כל התבטאות ישראלית לא מוצלחת, כל מעשה ישראלי "לא חכם", וכמובן כל ההצהרה אמריקאית ואחרת המפנה אצבע מאשימה כלפי ישראל – רק מוסיפות אש למדורה שמבעירים הפלסטינים.

במילים אחרות: הסיכוי לחידוש אמיתי של המו"מ עם הפלסטינים על הסדר קבע הוא כמעט חסר סיכוי במצב הנוכחי.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 23.11.09

* * *

שלום אהוד,

אבקשך לצרף את תגובתי הבאה להערה שהוספת למאמרי בגיליון שיצא היום [23.11], אני מבקש להציב תגובה זו לפני המאמר השני על יהושע – כיחידת טקסט נפרדת:

יוסי אורן: דקדוקי בכל"ם ותאריכי ההיסטוריה

לא כתבתי שא.ב. יהושע וסופרי המשמרת שלו הסיקו בשנת פרסומו של הסיפור "מסע הערב של יתיר" (1959) "שהגיע המועד להדיח ממעמדה את המנהיגות הוותיקה מדור העליות, דורו של בן-גוריון ולהחליפה במשה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין," אלא שהגיע המועד להחליף את המנהיגות הוותיקה "במנהיגים מדור הצברים, דורם של משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין."

ייתכן שהייתי צריך לצרף לשמות שלושת הצברים, שבאמצעותם הדגמתי את המנהיגות הצעירה הזו, גם את יגאל ידין, הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, שהתאמתו להנהיג היתה יותר מקובלת בציבור מזו של דיין ואלון בתקופה שבה נדפס סיפורו של יהושע, אלא שהוא פנה לקריירה אקדמית. ולכן, הנוער באותם ימים, שהניח כמובן מאליו, שיורשי דור המנהיגים מתקופת בן-גוריון יצמחו מבין אלופי צה"ל, התעניינו יותר במשה דיין וביגאל אלון והזכירו אותם כיורשים אפשריים מקרב דור הצברים. כזכור, הקים משה דיין  ב-1953 את יחידת 101, ולקראת סיום אותה שנה גם התמנה לרמטכ"ל הרביעי של צה"ל. כמועמד של דור המנהיגים הצברי הוזכר, כמובן, גם שמו של יגאל אלון, אף שלא זכה לפופולאריות שזכה לה דיין בתקופה ההיא. בעניין רבין צדקת – שמו עדיין לא הבשיל אז כמועמד של דור הצברים למנהיגות הפוליטית שתירש את המנהיגות של דור העליות. וגם המועמדות של שרון טרם הועלתה אז.

לא ברור לי מדוע צירפת בתגובתך גם את מפלגת רפ"י ומדוע עירבת בה גם את שמו של ס. יזהר. מפלגת רפ"י וכהונתו של יזהר כח"כ מטעמה בכנסת ישראל לא אירעו בשנת כתיבתו ופרסומו של הסיפור "מסע הערב של יתיר", אלא חמש שנים יותר מאוחר.  

חבל, אהוד, שלא התייעצת עם ידידך הבדוי אלימלך שפירא לפני שהוספת את הערתך למאמרי. אלימלך לא היה מתיר לך לשבש כך את סדר הזמנים בהיסטוריה. ואני בטוח שהיה גם מעמיד אותך על כוחן של אותיות בכל"ם לשנות את מובנו של המשפט בעברית. הוא ודאי היה זוכר את פתיחת מאמרי "השאננים לציון", שבה הסברתי את חשיבות הדיוק בקריאת משפטים שאות בכל"ם הוחלפה בהם. בדרך זו הבהרתי את ההבדל בין "השאננים בציון" בנבואתו של הנביא עמוס לבין "השאננים לציון" בכותרת מאמרי.

אהוד: אני לא טעיתי במאומה אלא ציירתי לך במדוייק את הפרופיל של חבורת המנהיגים הצברים הצעירים שכיכבו או טרם כיכבו באותה תקופה, כאשר רשימת רפ"י וס. יזהר שייכים באותה מידה לדיין, לפרס ול"פרשת לבון", שמשתמע מדבריך שהיו נערצים על בולי. ואם יש מישהו משנינו שאונס את ההיסטוריה לצורך פרשנותו הספרותית, אתה הוא זה. ומוזר גם שלא התייחסת כלל ל"פורצים ונצורים" משנת 1968, שאותו קרא ואליו התייחס דור של סופרים ומבקרים, וכנראה רק לא אתה. ואגב, גם את הצירוף "שאננים בציון" גאלתי אני כאשר נתתי לספר הראיונות שלי את השם "אין שאננים בציון", באנגלית (1974) וגם בעברית (1986).

* * *

יוסף אורן

הרעיונות האנרכיסטיים ברומאנים

 של א. ב. יהושע

המשך מהגיליון הקודם

המונח "אנרכיזם" מגדיר השקפה פוליטית אנטי-מימסדית, השוללת את זכותה של החברה המאורגנת לכפות על היחיד את מטרותיה ואת חוקיה באמצעות מוסדות השלטון שלה. לדעת האנרכיסטים נוהג כל שלטון לפגוע בשם טובת הכלל בחֵרויות של הפרט ובראשן בחֵרות המחשבה. עובדה זו מצדיקה לדעתם לפגוע במוקדי כוחו של השלטון ובמנהיגיו כדי להחליפו במשטר המושתת על חופש מלא ליחיד ועל שיתוף-פעולה מרצון בין בני-האדם. בצורותיה השונות הצמיחה ההשקפה האנרכיסטית תנועות זעירות במדינות שונות מאמצע המאה התשע-עשרה ועד מלחמת העולם הראשונה, שפעלו בדרך כלל באופן מחתרתי. ועד שהשלטון שם קץ לקיומן, הספיקו חלקן להתנקש באישים מדיניים ולחבל במוסדות מדינה באחדות ממדינות אירופה. בהגות המדינית ובתורת המשטרים נתפשת ההשקפה האנרכיסטית כהצעה אוטופית שאיננה ניתנת ליישום בחייה של חברה. אף-על-פי-כן היא חוזרת ומצליחה להסעיר את דמיונם של יחידים וקבוצות במדינות שבהן שורר אי-שוויון בולט, או שהשלטון בהן מגביל באופן מקומם את חֵרויות היחיד.

ההסבר הזה מסייע להבהיר, שהאנרכיזם של יהושע איננו מעשי. הוא לא השתייך מעולם לקבוצה מחתרתית-אנרכיסטית וגם לא ביצע אף פעם פעולה שניתן היה לפרש אותה כפעולה אנרכיסטית. האנרכיזם שלו גם איננו ספרותי-פואטי. להיפך: בכל כתביו בולטת השתדלותו להיות קריא ומובן. מעולם לא הכביד על הקורא בלשון עמוסה ממקורות השפה העברית ובפסקאות הכתובות בשפת אנרכיסטים חגיגית וגדושת מטאפורות. ואף שכמעט בכל רומאן הציע מתכונת שונה לארגון העלילה – כתובים כל הרומאנים שלו באופן השמרני-מסורתי של הסוגה הזו. ולהוציא חלקים בודדים באחדים מהם, עלילות כולם הן ריאליסטיות.

האנרכיזם של יהושע הוא רעיוני, כי לאורך כל פעילותו בכתיבה, ובעיקר בשנים שבהם פנה לכתיבת רומאנים, שיבץ וזרע בעלילות סיפוריו רעיונות מקוממים ופתרונות פרובוקטיביים, שגרמו לנו למבוכה גדולה ב"הערכת עצמנו" כיהודים, כציונים וכישראלים. ואת המבוכה הזו עורר לא על-ידי הולדת רעיונות חדשים, אלא על-ידי נטיעת תוכן זר במושגי היסוד של הלאומיות היהודית: העם היהודי, הדת היהודית, ההיסטוריה של העם היהודי, מפת המולדת של העם היהודי בארץ-ישראל, תוכנו של החזון הציוני והגדרת מטרותיה של הציונות. ובכך הסב נזק גדול לא רק לשיח הרעיוני בחברה הישראלית ובקרב קהילות העם היהודי בעולם, אלא גם לתמיכת רבים מקוראיו בהמשך המימוש המלא של החזון הציוני בחייה של המדינה. תפוצת הרעיונות האנרכיסטיים של יהושע היתה רבה, כי הוא לא הסתפק בהשמעתם רק ברומאנים, אלא במקביל הביע אותם גם במסות וגם בהרצאות ובראיונות.

המורד הנברוטי

לכתיבת רומאנים, שהיקפם מתאים יותר להשמעת רעיונות, פנה יהושע אחרי שהסתיימה מלחמת יום-כיפור. תפנית הזו ביצירתו אילצה אותו לגלף גיבור שונה מהגיבורים החד-ממדיים שהספיקו לעלילות "המוזרות" בסיפוריו הקצרים. ואכן, העניק לגיבורי הרומאנים חיי-נפש עשירים יותר, אופי מורכב יותר ובעיקר תודעה המייחדת כל אחד מהם כאדם חושב והוגה רעיונות. ובמעבר למתכונת הרומאן גם החצין והעצים אצל גיבורו את תכונת המרדנות, שהיתה במצב של חביון לטנטי-פאסיבי אצל הגיבור בסיפוריו המוקדמים.

ולכן הגיבור הטיפוסי בתשעת הרומאנים שהשלים עד כה, מ"המאהב" (1977) ועד "אש ידידותית" (2007), אינו אדם ההוגה מרד, אלא אדם ההוגה מהפכה. זהו גיבור הדוחה את ההגדרה ההיסטורית של הזהות היהודית, את הערכים שהפעילו את הקולקטיב הלאומי במשך דורות ואת היעדים שההגות הלאומית – הציונות – הציבה למדינת הלאום של עמנו, ובכללם היעד הקשה ביותר להגשמה – זה המטיל על המדינה לקלוט לתוכה בהדרגה את כל הפזורה היהודית בעולם, עד לחיסולה הסופי של תופעת הגלות בתולדות העם היהודי ("שלילת הגלות"). משום כך, שונה כל-כך עלילת הרומאן מהעלילה של הסיפור הקצר ביצירת יהושע. בעוד שעלילות הסיפורים המוקדמים התאמצו להיראות כעלילות על-זמניות וכל-עולמיות, התייחסו עלילות הרומאנים באופן גלוי לשאלות הלאומיות והגיבו במפורש על אירועים בחייה של המדינה.

גיבור עלילה ריאליסטית אינו יכול לבצע פעולות אנרכיסטיות מהסוג שביצעו גיבורי הסיפורים המוקדמים, מבלי שייחשד שהינו רפה-שכל או שיצא מדעתו. לפיכך, העניק יהושע לגיבורי הרומאנים פוריות מחשבתית ויכולת להרות רעיונות אנרכיסטיים, אך שלל מהם כמעט לחלוטין את יכולת הביצוע של הרעיונות הללו. ובה-בעת הרחיב מאוד את השימוש בפסיכולוגיה, כדי שתסביר באחת מתופעות ההתנהגות המוכרות לה – תופעת הנברוטיות – שהגיבור הקבוע ברומאנים שלו לא איבד את שפיותו, אף שכאינטלקטואל מוחו הוגה רעיונות אנרכיסטיים מטורפים לחלוטין מנקודת המבט הלאומית.

באלו תופעות מתבטאת הנברוטיות הזו אצל גיבורי הרומאנים של יהושע? הם נתונים למצבי רוח מנוגדים (עצב-שמחה, אופטימיות-פסימיות). הם מצויידים בסקרנות גדולה להתנסות בכול, ולכן אינם מחמיצים שום הרפתקה המזדמנת להם. הם תזזיתיים ותמיד יתרוצצו כדי להשלים משימות בימספר מופרז, רובן בלתי נחוצות בעליל. הם מסתבכים בקלות בנושאים שמלכתחילה לא היו צריכים להיות מעורבים בהם. ובתואנות שונות הם נדחקים למקומות שאין להם סיבה להיות שם, מחטטים בחפציהם של אחרים וישנים במיטותיהם של זרים. הם מצטיינים ביכולת ביטוי ולכן רוב פעילותם מושקעת בהסברה, בהנמקת השקפתם ובשכנוע אחרים בצדקתה. הרעיונות נולדים במוחם בלי מאמץ וככל שהם יותר פרובוקטיביים ויותר אנרכיסטיים, כך יתגייסו להציגם בהתלהבות רבה יותר.

הפעלתנות הנברוטית הזו של גיבורי הרומאנים היא מיסודות ההומור בעלילותיהם. הומור זה מרדים את עירנותו של הקורא ומסיח את דעתו מהרעיונות הרעילים-מסוכנים שיהושע שתל בפיהם. רעילותם וסכנתם של הרעיונות הללו נחשפת, כמובן, ביתר קלות במאמרים שיהושע פירסם ובראיונות שהעניק במקביל לכתיבת רומאן או במקביל למועד הופעתו. עובדה היא, שאין מתחרה ליהושע במספר הפולמוסים שעורר בעיתונות ובאמצעי התקשורת האחרים על-ידי הרעיונות האנרכיסטיים שביטא במשך השנים במאמריו, בהרצאותיו, בראיונותיו ובעיקר ברומאנים שלו, שהפכו כולם לרבי-מכר.

סקירת הרעיונות שהשמיע יהושע ברומאנים מוכיחה, שלכל הקשיים והמצוקות של המדינה, החברה הישראלית והעם היהודי הציע למעשה פתרון אחד והוא פתרון ההפרדה. מאחר ויהושע לא העלה את הרעיונות האנרכיסטיים ברומאנים שלו בבת-אחת ולא בסדר המראה את השתלשלותם ההגיונית זה מזה, אלא באופן מעורב ובפרישׂה על פני שנים רבות – הם יפורטו כאן בשלושה מִקְבָּצים לפי תוכנם, ולא לפי מועדי הפירסום של הרומאנים.

המקבץ הזהותי

1) ברומאן "אש ידידותית" (2007) תקף יהושע את הנביא ירמיהו, אותו כינה "הנביא המגדף", בטענה שניבא לעם רק הרס וחורבן. על-ידי התעלמות מהסיבות ומהמטרות של ירמיהו להשמיע לעם נבואות זעם שבהן תיאר חורבן, ביטא יהושע למעשה את הסתייגותו מהאֶתוס של נביאי ישראל. תורת המוסר של הנביאים היא הבסיס ליהדות, שהיא לאומיות המצרפת דת עם לאום, אשר הצמיחה בעת החדשה את הציונות, ולכן משתמעת מההתנפלות הזו של יהושע על ירמיהו התביעה להיפרדות יהודי מדינת-ישראל מהאתוס הלאומי – שהוא האתוס המייחד את הזהות היהודית.

2) למטרה זו עצמה הציע יהושע להפריד את רְכיב הדת מרכיב הלאום בהגדרת הזהות היהודית. הפרדה זו משתמעת מעלילות רוב הרומאנים ובצורה הבולטת ביותר השתמעה מסיומה של עלילת הרומאן "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004). אין ספק שיהושע מבין שההפרדה הזו תהרוס את המכנה המשותף לאחדותו של העם היהודי, שהרי הגדרת הזהות המיוחדת הזו של העם היהודי היא הקושרת את כל העדות ואת כל השונויות שהתפתחו במהלך הגלות בעם היהודי והיא גם הקושרת בין יהודי מדינת-ישראל ליהודים בפזורה היהודית בעולם.

3) לשתי ההפרדות הקודמות הוסיף יהושע את התביעה להפריד את הדת מהמדינה. בדרך כלל מועלית הצעה זו בארצות שונות כדי למנוע חיכוכים בחיי המדינה בין חילוניים לדתיים וגם כדי להקל על הממשלה הנבחרת את ניהולה של המדינה. אולם, לא מנימוקים אלה הציע יהושע את הפרדת הדת מהמדינה, אלא כדי להקל על מימוש העיקרון הדמוקרטי בתביעת ערביי המדינה, לסטות מהכתוב ב"מגילת העצמאות" ולהגדיר את מדינת-ישראל כמדינת כל-אזרחיה. ושוב: לא הצד הפולחני שבדת היהודית מפריע ליהושע, כי אם העובדה שהיא משמרת את המיתוסים הקדומים, שבהם הונצחה זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ-ישראל כולה.

המקבץ הפוליטי

4) הפרדת המדינה מהציונות – מרכזיותו של הרעיון האנרכיסטי הזה בחשיבתו של יהושע מוכחת מהעובדה שהקדיש חמישה רומאנים מהתשעה שפירסם עד כה בשלמותם כדי למימוש ההפרדה הזו. למען הקיצור, יודגם רעיון ההפרדה הזה בעזרת העלילות של שלושת הרומאנים הראשונים מבין החמישה. שלושתם סיפרו על משבר בנישואי זוגות. בכל זוג הובלט ניגוד דומה: אחד מבני הזוג (לפעמים הגבר ולפעמים האישה) הוא אידיאולוגי ועליו הוטל לייצג בעלילה את הציונות, ועל השני, שמתייחס אל החיים בגישה ארצית ומציאותית, הוטל לייצג בעלילה את המדינה. הניגוד הזה מתגלה ברומאן "המאהב" (1977) בין אדם, בעל המוסך המגלם בעלילה את הגישה הארצית, לבין אסיה, המלמדת בסמינר ומתמחה ברעיונות ובאידיאולוגיות. הניגוד בין שניהם מטריף על אדם את דעתו ולכן הוא רוצה למצוא לאסיה מאהב שיקבל אותה ויפטור אותו ממנה. להפתעתו מגלה אדם שמאהב כזה, הלהוט לזכות באשה היהודייה שבעלה מבקש להשתחרר ממנה, השתכן בביתו. זהו הנער הערבי נעים שמחזר אחרי דאפי (שהיא העתק של אסיה ושתיהן מייצגות באלגוריה הזו את המדינה היהודית – החשוב בהישגיה של הציונות). הגילוי הזה מרתיע את אדם (המדינה) מהגשמת רעיון ההיפרדות מאסיה (הציונות) ולכן הוא מסיע את נעים ממש עד לכפר שלו בגליל, כדי להרחיקו מדאפי.

ברומאן הבא – "גירושים מאוחרים" (1982) – מגלם הזוג קמינקא את בעייתיות החיבור בין המדינה לציונות. בעלילה הזו מייצג דווקא הגבר את היסוד החזוני והאישה את היסוד הארצי. ולראשונה נוסף הבדל נוסף בין בני הזוג : יהודה קמינקא עלה לארץ מאירופה (שמקרב יהודיה צמחה הציונות) בעוד שנעמי היא בת למשפחה ספרדית-ירושלמית (ולכן מייצגת בזוגיות הזו את המדינה). מצבה הנפשי המעורער של נעמי מגלם את מצבה של המדינה, שהכול השתבש בהתפתחותה מאז מלחמת ששת-הימים, והיא לא רק הכפילה את ממדיה, אלא גם התאהבה בהכפלה הזו. תחילה העלים יהודה (הציונות) את מצבה הנפשי של נעמי (המדינה) על-ידי אשפוזה בבית-החולים לחולי-נפש בעכו, אך אחרי שמצא תמיכה ואהבה אצל קוני, מיהדות אמריקה, החליט להיפרד מנעמי ולכן זימן צוות רבני לבית-החולים בעכו כדי שהגירושים מנעמי יהיו מובטחים על-פי כל דיני ההלכה ועל דעת כל רבני העדות.

אחרי הנסיגה של אדם מרעיון ההפרדה של המדינה מהציונות ברומאן הקודם, מקדם הרומאן הנוכחי את ביצועה, אך לא באופן מלא. אחרי שקיבל מהצוות הרבני את הגט, היה יהודה אמור לצאת דרך שער בית החולים ולהתאחד עם אהובתו האמריקנית, שממנה יש לו כבר בן, אך פתאום נתקף במורך-לב ופנה לפירצה בגדר בית-החולים, נלכד שם בגדר התייל וגם ספג מכות ממוסה, אחד מהמאושפזים בבית-החולים. סיום זה מגשים רק מחצית מההפרדה של המדינה מהציונות, כי דה-יורה הגט ניתן, אך דה-פקטו נותר יהודה תקוע בסיום עם נעמי בבית-המשוגעים בעכו.

המימוש המלא של הגט בין המדינה לציונות מתואר ברומאן "מולכו" (1987). הניגוד בין הציונות למדינה מגולם הפעם בין מולכו הספרדי-ארצי לבין הנפטרת – אשתו האינטלקטואלית, שהיתה מעורבת ממנו באקטואליה וכפתה עליו, הספרדי, את ערכיה ומנהגיה האשכנזיים. מותה של אשתו מקביל לחלוטין את המצב בפתיחת הרומאן הזה למצב שבו הסתיים הרומאן הקודם. לפי ההלכה, אחרי פטירת אשתו (המייצגת בעלילה את הציונות) נחשב מולכו (המייצג בעלילה את המדינה) לגבר החופשי להתקשר לאישה אחרת, ואף על פי כן הנפטרת עדיין מושלת בו גם אחרי פטירתה. העלילה מתארת את המאמצים שעשה כדי להשלים את הניתוק שלו מהנפטרת, כדי להיות חופשי ממנה באמת, ובה-בעת גם חושפת את זו שתמלא את מקומה של הנפטרת בחייו.

משמעות הפרידה המדורגת שתוארה בשלוש העלילות האלגוריות האלה, אשר גם הופיעו בזו אחר זו, היא, שעל-ידי ההפרדה של המדינה מהציונות יתאפשר לה לנהל את ענייניה ככל מדינה אחרת בעולם – על-פי האפשרויות המציאותיות, ולא על-פי החזון הציוני, שאת תביעותיו אין המדינה מצליחה להגשים במציאות של המזרח-התיכון. לפרידה הזו הוסיף יהושע ברומאן "מר מאני" (1990) הצעה חַלוּפית: היפרדות מהציונות המערבית-אשכנזית, שבהיותה חזונית, מקשה על המדינה לפעול באופן מציאותי, והחלפתה בציונות שטרם נוסתה – הציונות המזרחית-ספרדית, שהיא מתונה, מוכנה לפשרות ולכן מסוגלת לסיים את "הסכסוך" עם הפלסטינים.

5) ההפרדה הבאה שהציע יהושע היתה הפרדת יהודי ישראל מיהודי התפוצות, וגם היא משתמעת מחמשת הרומאנים הראשונים. הציונות יעדה למדינה לא רק להיות מרכז ליהודי העולם, אלא גם לקלוט אותם בהדרגה בתחומה. כינוסו של כל העם היהודי במדינה – הבין יהושע – הוא יעוד שלהגשמתו זקוקה המדינה לטריטוריה רחבה מזו שהיתה ברשותה עד מלחמת ששת-הימים. וזו, לדעת יהושע, הסיבה לכך, שממשלות ישראל מתקשות להחליט על נסיגה לגבולות "הקו הירוק", שהיא, בפי המתונים מקרב הערבים, התנאי לשלום עם מדינת-ישראל. ההיפרדות מיהודי העולם תשחרר אותנו מהצורך להחזיק ב"שטחים" למען קליטתם בארץ, ועם הנסיגה לגבולות 1967 יהפוך השלום עם העולם הערבי לאופציה אפשרית. לפיכך, זוהי משמעותה של הצעת ההיפרדות הזו: נדאג אנו הישראלים לענייננו באזור שבו אנו חיים, וידאגו יהודי התפוצות לענייניהם בארצות שבהן הינם אזרחים.

6) לכך מצטרפת מיד הדרישה הבאה של יהושע להפריד את המדינה מההתנחלויות ב"שטחים" (זו היתה הגירסה המוקדמת במאמריו ובגירסה המאוחרת השמיע יהושע תמיכה בנסיגה "מכל השטחים"). כלומר: לבצע נסיגה לגבולות "הקו הירוק" משנת 1967 ולקבוע גבול ברור, מוסכם וקבוע בין הטריטוריה שלנו לבין הטריטוריה שבה עתידה לקום המדינה הפלסטינית לצד מדינת ישראל. הפרדה זו נדונה בהרחבה ברומאן "הכלה המשחררת" (2001).

7) להפרדה הקודמת הוסיף יהושע בלי להסס גם את ההפרדה הבאה: להיפרד מרעיון ירושלים השלמה. עד מלחמת 1967 הסתפקנו בירושלים המערבית ("ההר") והגבול בין ירושלים המערבית לירושלים המזרחית היה ברור וגם מילא בהצלחה את תפקידו. סיפוח ירושלים המזרחית למען האחיזה בכותל המערבי ("הקיר") הפך את ירושלים ללב "הסכסוך". ההפרדה בין ירושלים של "ההר" לירושלים של "הקיר" – אבחנה שיהושע השמיע במאמרו "הקיר וההר" משנת 1987 – תסיר מכשלה זו מדרכו של השלום. בסיום הרומאן "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) הציע יהושע הצעה חַלוּפית: לבַנְאֵם את ירושלים ולהפוך אותה לעירם של המאמינים מכל הדתות ושל כל אוהביה בעולם.

המקבץ האוטופי

8) המושג נורמליות הוא מושג מרכזי בהשקפתו של יהושע על עתידו של העם היהודי. בשם שבחר לקובץ המסות הראשון שלו – "בזכות הנורמאליות" (1980) – הבליט עובדה זו. ולכן, בתמונת העתיד של יהושע מוצגת ההיפרדות מן האַנומליות היהודית כמטרה האוטופית, שכל ההפרדות הקודמות נועדו לתרום להגשמתה. ואכן, פתח את המסה הראשונה בקובץ "בזכות הנורמאליות" בקביעה, שמיום שגלינו מארץ-ישראל, אחרי חורבן בית שני, "היינו מחוץ להיסטוריה, לא היינו 'ככל העמים'. כיוון שבאורחות חיינו היינו 'אחרים', שונים מכולם, קל היה לראות בנו תת-אדם וכתת-אדם דמנו הותר בקלות." (שם, עמ' 21-20). במשפט קצר זה הצליח יהושע לדחוס שתי קביעות – שיפוטית ואוטופית – שאין לקבלן.

  ראשית קבע במשפט זה "הערכת עצמנו" – גינוי של אבותינו על כך שבחרו בקיום אנומלי – קביעה שרירותית ומכלילה שמתעלמת מכמה אפשרויות אחרות: הראשונה – שאבותינו השלימו עם קיום שנכפה עליהם, משום שנשללה מהם יכולת הבחירה בקיום נורמאלי, השנייה - שרק בעיני "כל העמים" הצטיירו היהודים כ"אחרים" ובעיני עצמם היו גאים ב"אחֵרוּת" הזו והשתדלו להתמיד בה, והשלישית – שבצורת הקיום שאותה הוא מגדיר באופן מטפורי כקיום "מחוץ להיסטוריה" התקיימו במקביל לשנות הגלות שלנו שבטים ועמים אחרים, והם – בניגוד לעם היהודי – כבר מזמן נמצאים בפועל "מחוץ להיסטוריה". כלומר: שלא לגינוי ראויים אבותינו, אלא לשבח על כך שבזכות שמירתם על ה"אחֵרוּת" היהודית, תמיד "היינו" – שרדנו גם בתנאים הקשים של הגלות, בעוד שעמים "נורמאליים" שבחרו להיות "ככל העמים", לא נשאר זכר מהם.

דרכו של יהושע היא, שהוא קובע עובדה, אינו בוחן את אמיתותה וממהר לבסס עליה עובדות נוספות שגם ערכן מפוקפק. וכך בהמשך המסה הוסיף קומה נוספת לקביעה השיפוטית הקודמת: "אי-הבהירות המהותית של מצבנו בתוך העולם, אי-בהירות הקשורה גם לגבי כוונותינו (אי-בהירות שלנו עצמנו) מושכת אליה אגרסיה פתולוגית מצידם של אותם כוחות היסטוריים שאינם יכולים לעמוד במצבים דו-משמעיים." (שם, עמ' 21). באמצעות ההגדרה המעורפלת "אי-בהירות" רמז, שסיבת "האגרסיה הפתולוגית" של העמים נגד העם היהודי היא העובדה שהם כשלו בפיענוח "כוונותינו", כיוון שגם אצלנו קיימת "אי-בהירות" בהגדרת "כוונותינו". מהניסוח הזה עדיין השתמע, שגדול חלקם של הגויים מחלקנו בלידת האנטישמיות מצידם כלפינו, אך כעבור חצי יובל שנים הוסיף קומה שלישית לבניין הקלפים הזה, ובה הציג גירסה מתוקנת.

בשנת 2005 פירסם בכתב-העת "אלפיים" את המסה "ניסיון לזיהוי והבנה של תשתית האנטישמיות", שבה כבר לא התקשה להסביר את "אי-הבהירות" של "כוונותינו" וגם ידע לקבוע פרופורציות אחרות בין אשמת העמים ואשמת היהודים בתופעת האנטישמיות: "כוונותינו" היו אנרכיות ולכן אשמתנו בתופעת האנטישמיות גדולה מאשמתם. בעזרת סידרה של קביעות מופרכות הסביר יהושע את השינוי בחלוקת האשמה להולדת האנטישמיות בינינו לבין הגויים: הזהות היהודית היא אמורפית וחמקמקה כי אינה מכבדת גבולות, ולכן היא מפחידה את העמים. וכתוצאה מהפחד התפתחה אצלם שנאה לקהילה דתית ולאומית מוזרה זו, שאינה מכבדת גבולות מדיניים וחודרת באופן אנרכיסטי לתחומם, אך בה-בעת מסרבת להתמזג בתוכם. בכך תרמו היהודים עצמם את חלקם להתפתחות האנטישמיות נגדם במהלך ההיסטוריה.

ליהושע אין, כמובן, הסבר, לא לקיומה של האנטישמיות במהלך ההיסטוריה גם בקרב עמים שלא ראו יהודי מעולם, וגם לא להתעצמותה במסווה של אנטי-ישראליות כיום, בשעה שאיננו בתחומם, אלא בתחום הריבונות של עצמנו. אך לשיטתו – תופעות "מוזרות" אלה אינן צריכות למנוע מהיהודים לאמץ את המסקנה מהתיזה המופרכת שלו: לא די לצאת מתחומם, אלא עלינו גם להיפרד מעצמנו – מהטבע האנרכי שלנו. היעד האוטופי שלנו צריך להיות "הנורמאליות", כי בה מותנה עתידנו.

וכך ניסח יהושע עצמו את המסקנה הזו במסה הפותחת את "בזכות הנורמאליות" : "הפתרון אינו בשינוי העולם ובהתאמתו לאופי המיוחד של קיומנו, אלא בשינוי אופי הקיום היהודי ובהתאמתו לעולם. בנורמאליזציה של הקיום היהודי," (עמ' 21). כלומר: אין להסתפק בהגשמת שאיפתה של הציונות, לכנס בארץ-ישראל את יהודי העולם ולחסל בדרך זו את הגלות. השינוי צריך להיות מהותי יותר: כדי שהעם היהודי יחזור להיות עם נורמאלי, צריך להפרידו מכל התכונות הנברוטיות שהגלות הצמיחה בו. במלים אחרות: צריך להסב את זהותו מהזהות היהודית, שהתגבשה בתנאים של הגלות, לזהות הישראלית – שכבר התחילה להתגבש בתנאיה של מדינת-ישראל – שעליה להיות חילונית, רב-תרבותית, דמוקרטית וסוציאליסטית. או בקצרה: מדינה ככל מדינה נאורה ומודרנית בעולם כיום. ולשואל: באלו מהרומאנים שלו ביטא יהושע רעיון אנרכיסטי זה? – ייאמר: בכל הכרכים שעל המדף שלו.

9) העזתו של יהושע להשמיע רעיונות אנרכיסטיים פרובוקטיביים יותר ויותר גברה במקביל לאירועי האינתיפאדה, שהחלישו את התודעה הלאומית בקרב היושבים בציון. שתי תופעות מסוכנות, שאגרו כוח לאחרונה בחברה הישראלית מעידות על כך: התגברות העמדה המדינית הדפיטיסטית בשאלת "הסכסוך" מזה, והתרחבות אורח-החיים האסקפיסטי בחיי יום-יום מזה. יהושע, שיודע לנצל הזדמנויות, אץ לחשוף בחסותן של שתי התופעות האמורות את תמונת העתיד האוטופית שלו לקיומנו בעולם. הוא הציג אותה ברוב-עם ברב-המכר "אש ידידותית" (2007).

ופתאום התברר ברומאן הזה, שהישראליות איננה התחנה האחרונה בתמונת-העתיד של יהושע. כדי להגיע ממש לנורמאליות האוטופית צריך גם להיפרד וגם להתמזג. הקורא לא יבין את התביעה כפולת-הראש הזו ולא יגלה היכן היא מבוטאת ברומאן אם ייסחף בקריאה אחרי הפיתויים שזרע יהושע בשתי העלילות שהדביק בכרך הזה – העלילה האפריקנית והעלילה הישראלית, כגון: הפיל הדומע בעלילה האפריקנית והמעליות השורקות-חורקות בעלילה הישראלית. לא בסיפורים הפיקנטיים האלה ביטא יהושע את תמונת העתיד האוטופית שלו, אלא בדבריו של ירמי, גיבור העלילה האפריקנית, ובדברי הפלסטינית מטול-כרם, גיבורת העלילה המזרח-תיכונית, המשלימים זה את זה. ובעוד האב השכול ירמי מציע להיפרד מ"הדייסה היהודית - - - הישראלית", מציעה הצעירה הפלסטינית מטול-כרם להתמזג עם הפלסטינים (או להיפך : מציעה ליהודים לאפשר לפלסטינים להתמזג איתם). פירושה של הצעתם המשותפת של גיבורי הרומאן היא אחת: להיפרד מהאוטופיה היהודית, שהציונות היא רק שלב המוליך אליה, ולאמץ את האוטופיה הכנענית. דומני, שרעיון אנרכיסטי מזה כבר לא יוכל יהושע לסחוט מעצמו – כל עוד יגביל את עצמו במתן פתרונות כאלה רק לעם היהודי, ולא לאנושות כולה*.

במה כוחו של יהושע?

 רק תמים יחשוב שטובת העם היהודי התמידית עומדת לנגד עיניו של יהושע בהציעו לבצע את כל ההפְרָדות הללו. בתשע ההפרדות, שהציע יהושע ברומאנים מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך, חתר להגשים מטרה פוליטית קרובה ומיידית – את הפתרון של "השמאל הציוני" לסיום "הסכסוך". בתמימותו הפוליטית מניח יהושע, שאם נבצע את כל ההפרדות שהציע – כלומר: נפנה עורף לכל ערכינו, נשנה את עצמיותנו, נזנח את החזון הציוני המכוון את דרכנו בדורות האחרונים ובאופן וולונטארי גם נוותר על המשך נוכחותנו בהיסטוריה – ייעתר התאגיד הפאן-ערבי להעניק לנו בתמורה את השלום. אין לכך שום סיכוי, שהרי התאגיד הזה רואה בנו נטע זר במרחב שמנהר פרת ועל האוקיאנוס האטלנטי, שהוא בעיניו מרחב ערבי בלבד, והוא שהקפיא את הפלסטינים במצב הפְליטוּת, במקום לשלב אותם בארצותיו, כדי שיוכל באמצעותם סבלם למנוע את יישוב "הסכסוך" ולתבוע בשמם את חיסול המדינה היהודית. אין לנו צורך בשלום הפלסטיני-ערבי-מוסלמי הזה, אם עבורו נצטרך לשלם בהסתלקות מבישה כזו מבמת ההיסטוריה. וזו סיבה מספקת בשביל כל בר-דעת בעם היהודי לדבוק בשלום הציוני ולהתנגד להצעה של יהושע בשלמותה וגם לכל רעיון בה.

מסיכום רעיונותיו של יהושע במסה זו ומהגדרתם כאנרכיסטיים כבר השתמעה המסקנה, שכוחו איננו בתחום הרעיוני. השקפתו היא אוסף של רעיונות, מונחים והגדרות, שהוגים אחרים השמיעו לפניו (החל מאנשי "ברית שלום", שדגלו במדינה דו-לאומית, וגמור ביונתן רטוש, שהפיץ את הרעיון הכנעני). יהושע רק חיבר אותם במסגרת משותפת והתאימם לנסיבות החדשות ולמחלוקות הפוליטיות האקטואליות. ליהושע גם אין מישנה ערוכה, מובנית ועקבית. את הרעיונות שיחרר בלי סדר ברור והגיוני, כי בכל זמן הגיב לנושא שונה או להיבט שונה של אחת מהמצוקות הקבועות של העם היהודי ושל מדינת-ישראל. רק הצגתן המאורגנת והשיטתית בסדר מדורג במסה הזו מעניקה לרעיונות הנפרדים שלו צורה ומראית של משנה שלמה.

יתר על כן: כל הרעיונות שיצאו מתחת לעטו של יהושע הם בוסריים ומסוכנים. ולכן, כוחו של יהושע כסופר איננו בתחום הרעיוני, ואי-אפשר לצרפו לשלשלת הזהב של סופרים שהיו גם הוגי-דעות חשובים, סופרים שהעניקו לקורא הנאה כפולה: גם מהרמה הספרותית הגבוהה של יצירותיהם וגם מעמקות ומקוריות המחשבות שביטאו בהן.

כוחו של יהושע גם איננו בלשון. ככותב הוא רחוק מאוד מיכולותיו הלשוניות של יזהר ואיננו משתווה ליכולות של הבולטים בתחום זה בין סופרי הדור הצעירים מיזהר: עמוס עוז, דוד גרוסמן ומאיר שלו. השפה שבה כתב את עלילותיו היא נעימה ויעילה, אך לא יותר מכך. לעיתים הפתיע בקטעים פָּרוֹדיים, שבהן חיקה אופן דיבור של דמות כדי לאפיין את בית-הגידול שלה, את השכלתה ואת עיסוקה, ולפעמים הצליח לשעשע גם בניסוח אירוני והומוריסטי שהעניק ל"מספרים" בסיפוריו, אך "שיאים" אלה אינם מצדיקים להגדיר אותו כסופר שכוחו הוא בלשון בדור הסופרים הנוכחי.

במה, אם כן, כוחו של יהושע? כוחו הוא בבידוי סיפור-מעשה הגדוש בהרבה אירועים מעניינים ובלא-מעט קשרים מפתיעים ביניהם. ובזכות זאת הצליח לברוא ביצירותיו "עולם" בדוי שמעניין לקורא להתהלך בו ולהתלוות להרפתקאות של הגיבור הנברוטי ולשערוריות שבהן הוא מסתבך-נחלץ-מסתבך וחוזר חלילה. סיפורי-המעשה ברומאנים הם לרוב סוחפים ומרתקים, ובזכותם יהושע הוא ללא ספק מהמספרים הקריאים ביותר הפועלים כיום בסיפורת הישראלית. הצלחתו בפן הזה של כתיבת סיפורת מבליטה את מגבלתו ואת כישלונו להציע ברומאנים שלו רעיון בשל, הצעה מתקבלת על הדעת ובשורה הגיונית. הרעיונות האנרכיסטיים שזרה יהושע לכל רוח ביצירתו הם רעיונות המבטאים שאננות לגורל ציון. ולכן מוצדק להגדירו כסופר הבכיר במחנה "השאננים לציון" – מחנה סופרי השמאל, המבטאים ביצירותיהם את ההשקפות של "מחנה השלום" בפוליטיקה הישראלית.  

_ _ _ _ _ _ _

* את הפירושים המלאים לרומאנים שהוזכרו במאמר זה ניתן למצוא בספרים הבאים של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית": בספר "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" (1983) נכללו המאמרים על "המאהב" ו"גירושים מאוחרים". בספר "ציונות וצבריות ברומאן הישראלי" (1990) נכלל הפירוש לרומאן "מולכו". בספר "הצדעה לספרות הישראלית" (1991) נכלל הפירוש לרומאן "מר מאני". בספר "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002) נכלל הפירוש לרומאן "הכלה המשחררת". בספר "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" (2005) נכלל הפירוש לרומאן "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". ובספר "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008) נכלל הפירוש לרומאן "אש ידידותית".

מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסדרה המחקרית–ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית", שממנה הופיעו עד כה תשעה-עשר כרכים.

בפנייה לאימייל  ניתן לקבל פרסום המפרט את ספרי הסדרה ואת תוכנם.

אהוד: יכולת להדגיש עוד יותר את תפקידו של היסוד "המזרחי החיובי" לעומת "האשכנזי השלילי" שביצירתו של א.ב. יהושע, וזאת אולי החֵל מסיפורו "תרדמת היום". אף ששנים רבות התכחש למוצאו המזרחי – לבסוף עשה ממנו א.ב. יהושע מיתוס שקרי מזוייף בתכלית, לפיו הציונות האקטיבית, המתגרה, ה"אשכנזית", המזרח-אירופית, זו שגם מעוררת עלינו את האנטישמיות ואת שנאת הערבים כלפינו – היא שהפריעה ומפריעה ל"תרדמת היום", לאותה אידיליה שלווה כביכול של חיי היהודים בקרב המוסלמים בכל ארצות האיסלאם. על כך עמדתי במאמרים רבים וגם בשיחה החמישית בחוברת "צל הפרדסים והר הגעש": "חיי הערבים – מבט מבפנים" (ששבה ופורסמה כאן בגיליון 493): זו היתה בעייתם של סופרים עבריים כיהודה בורלא, אבל הם היו הרבה יותר מעורים בתרבות ובשפה של הערבים (כפי שאכן היה יעקב יהושע, אביו של א.ב. יהושע), וגם הרבה יותר חכמים מא.ב. יהושע ומהשטויות ההיסטוריוסופיות שאותן הוא מייצר חדשות לבקרים – עד כדי כך שעד לפני זמן לא רב הטיל את מרבית האשמה בכך שאין שלום – עלינו, הישראלים, הנתונים גם, כנראה, להגמוניה בעלת האוריינטאציה ה"אשכנזית", והאקטיביסטית – כמובן.

אני עדיין זוכר כיצד אמר באוזניי, כאשר ראיינתי אותו לספרי "אין שאננים בציון" – שיש בנו משהו, ביהודים, שקודם שיגענו את הגרמנים ועכשיו אנחנו משגעים את הערבים! – אני מניח שהוא התכוון בעיקר ליהודים ה"אשכנזים"!

* * *

אורי הייטנר

הדרך למנהיגות

"מעשי אבות – סימן לבנים." רבים ממעשי אבותינו ומנהיגי ישראל המקראיים הם אכן מופת לחינוך ולחיקוי. אך התנ"ך, המציג את אבותינו כבני אדם, על חולשות האנוש שבהם, אינו מכחד מאיתנו גם את הסיפורים הפחות סימפטיים, הפחות נעימים. ומה אז? האם גם אז – מעשי האבות הם סימן לבנים?

על פי גישת "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה," אין לנו הזכות לבקר את האבות ואת גדולי האומה. אם מעשיהם נראים כשגויים, כחטאים, כבלתי מוסריים, סימן שלא הבנו אותם. גישה זו מתרצת כל עוול וכל חטא. בעיניי, גישה זו היא החמצה גדולה. היא החמצה, כיוון שהיא מונעת מאיתנו את ההתמודדות האמיתית עם סיפורי התנ"ך, ובעיקר כיוון שהיא מונעת מאיתנו את היכולת להפיק מהם את הלקח הראוי; את המופת החינוכי.

סיפורי יעקב אבינו, אותם אנו קוראים בשבועות אלה, בפרשות "תולדות", "ויצא" ו"וישלח", הם דוגמה טובה לכך. מה אנו יכולים ללמוד ולהסיק מסיפור חייו המרתק של יעקב ומהדרך בה זכה להיות נושא הבשורה וממשיך השושלת של אבותיו, אברהם ויצחק? איזה מסר חינוכי אנו יכולים להפיק מסיפורים אלה?

דמותו של יעקב בפרשת "תולדות", אותה קראנו בשבת שעברה, אינה בדיוק מופת חינוכי, אינה מודל לחיקוי. קניית הבכורה מעשו, ששב עייף ורצוץ מעמל יומו – בנזיד עדשים, ויותר מכך, גניבת ברכתו של יצחק לעשו במרמה, תוך ניצול בריאותו הרופפת ועיוורונו של יצחק, אינם בדיוק המודל הראוי להגיע למנהיגות, לזכות בבכורה. מה עושים עם סיפור כזה? איך מתמודדים עמו?

דרך ההתמודדות של הדחקה ותירוץ, ההסברים הדחוקים לפיהם בעצם יעקב לא רימה והוא לא באמת גזל, אינה רצינית. יש גבול ליכולת שלנו להתחכם עם הפשט, שבמקרה זה הוא כל כך ברור וחד משמעי. דרך ההתמודדות של הצדקת המעשים הללו, בדרכים נפתלות והסברים לפיהם לא הייתה ליעקב ברירה, אף הם אינם יכולים להשיג מטרה חינוכית. מצד שני, הסתפקות בגינויו של יעקב ובגינוי מעשיו אלה, היא חסרת תוחלת. איזו תובנה חיובית יכולה לצאת מגינוי כזה? מה ניתן להפיק ממנו?

אני רוצה להציע דרך אחרת להתמודד עם הפרשה. המסד להתמודדות זו, היא התובנה שהמסר העיקרי של היהדות הוא הבחירה החופשית – היכולת שלנו בכל עת ובכל מצב לבחור בין טוב ורע. סיפורי יעקב, בעיניי, הם סיפורי הבחירה בין טוב ורע בדרך להשגת הבכורה והמנהיגות.

מיד לאחר הולדת יעקב ועשו, מתגלה אלוהים לאימם, רבקה, ומודיע לה שהתאומים יהיו אבות לשני לאומים נפרדים ושיעקב הוא ממשיך שושלת אברהם, אף שעשו הוא הבכור – "ורב יעבוד צעיר." לכאורה, אלוהים לא הותיר כל בחירה. מראש הוא קבע שהמקל יעבור לידיו של יעקב, ומכאן שיעקב יהיה זכאי לבכורה ללא קשר למעשיו. מן הסתם, רבקה שיתפה את יעקב במידע הזה מינקות, וטיפחה את המודעות שלו למעמדו הבכיר. הוא לא ראה לנכון לצאת לעבודה ולהיות שותף בפרנסת משפחתו, כי הרי הוא נועד לגדולה. לא זו בלבד – אצה לו ולאימו הדרך, וכדי להגשים את ההבטחה, אין הם בוחלים בדרכים בלתי כשרות, בדרכי קומבינה ומרמה, כפי שנוכחנו בקניית הבכורה ובגניבת הברכה.

המסר החשוב של הסיפור, הוא סופו. אחרי הקניה והגניבה, "רב לא עובד צעיר," אין כל משמעות לבכורה ואין הברכה שורה על ראשו של יעקב. ההיפך הוא הנכון. יעקב נאלץ לברוח מבית אביו, לצאת כקין לנדודים. יעקב יוצא חסר כל לגלות ארוכה וקשה, פוחד מנקמת אחיו. במערכה הזאת, בה נהג יעקב כפי שנהג, הוא יצא – וידו על התחתונה. נכון, הוא נבחר מראש, אך אף שהכול צפוי – הרשות נתונה. הוא בחר בדרך הרעה, ואיבד את עולמו.

מרגע הבריחה – כאילו נולד יעקב מחדש. הוא מבין שטעה, הוא מודע לכך שחטא, הוא מקבל עליו את העונש הכבד בהכנעה ובהשלמה ופותח דף חדש. יעקב החדש הוא איש של חסד (גלילת האבן מעל פי הבאר), איש של יושר, של מוסר, של עבודה קשה, של אהבה גדולה. בעשרים שנות גלות הוא בונה את עצמו מחדש, כאיש גדול, הראוי לתפקיד שהוא נועד לו מקטנות. דרך הקומבינות, התכמנות, הדילים ורשימות החיסול לא צלחה. להיפך, היא המיטה עליו אסון. כשהלך בדרך הישר, הלך מחיל אל חיל עד שחזר לארץ ברכוש גדול, בשל וראוי להיות אבי האומה.

בדרך נתנסה בשני ניסיונות נוספים. הניסיון הראשון הוא מאבקו, לילה שלם, עם איש האלוהים במעבר יבוק. במאבק פנים אל פנים הוכיח יעקב החדש אומץ וגבורה וכושר עמידה, להבדיל מדרכי המרמה מאחורי הגב שאיפיינו את יעקב הישן. המילה עקבה היא מרמה – לאחר שעמד בניסיון, שונה שמו מיעקב לישראל "כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל".

המבחן השני היה בפגישתו עם עשו. פסגת הפגישה הזאת, בעיניי, היא אמירתו של ישראל לעשו: "קח נא את ברכתי, אשר הובאת לך, כי חנני אלוהים וכי יש לי כל." באקט סמלי, מחזיר ישראל לעשו את הברכה שלקח במרמה. הוא מסתפק במה שהרוויח ביושר ובכבוד, במה שאלוהים חנן אותו בזכות. ורק משעשו נעתר להפצרותיו ומוכן לקחת חזרה את הברכה, יכול ישראל לחזור לארץ ישראל כאבי האומה.

מעשה אבות – סימן לבנים. בפני יעקב, כמו בפני כל אחד מאיתנו, ניתנת הבחירה בין טוב ורע. כאשר בחר ברע, לא נמצא ראוי ונענש. כאשר בחר בטוב, נמצא ראוי והיה לאבי האומה. אם כך כאשר מדובר במי שנבחר מלידה, בידי האלוהים, לעמוד בראש, קל וחומר כשמדובר בנו. זה המסר של סיפורי יעקב – הדרך הראויה למנהיגות, היא דרך היושר, היא דרך העשייה, היא דרך המעשה הטוב, היא דרך הפוליטיקה הנקייה.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

שיחה שביעית: בין רומאנטיקה לבין

מרירות המציאות

נושא שיחתנו הפעם יכול לשמש כותרת לסידרה כולה, והוא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. הנושא מורגש, או מודגש ביותר – בשני הספרים משנות העשרים. "ימים ולילות" נכתב ב-1922, הופיע ב-1926, וגיבוריו הם אנשי העלייה השלישית; ואילו "נדודי עמשי השומר" נכתב ונדפס, כלומר יצא לאור, בשנת 1929. הוא מאוחר יותר על פי סדר כתיבתו, אך מכיוון שגיבוריו הם אנשי העלייה השנייה, ותקופת התרחשותו היא לפני מלחמת העולם הראשונה, בחרתי לפתוח בו.

המאזינים אולי זוכרים שגם בשיחה הקודמת עסקנו ב"נדודי עמשי השומר", אבל – באספקט אחד וברור שנמצא בו, והוא האגדה על יהודי חייבר, כאשר בחלקו האחרון של הספר, גיבורו, עמשי, יוצא אל המידבר לגלות את יהודי חייבר.

אך זו אינה הנגיעה היחידה בשאלה הערבית של הרומאן המעניין, ולצערי – גם הנשכח, "נדודי עמשי השומר". מצוי בו תיאור מעניין, מפורט, לוקאלי מאוד, לא רק של יחסי יהודים בינם לבין עצמם, אלא גם כיצד ראו את שכניהם הערבים, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה.

יעקב רבינוביץ עלה ארצה ב-1910 והוא בן שלושים-וחמש, וכבר מוכר כסופר, שגם כתב על הארץ לאחר שביקר בה לראשונה ב-1905. רבינוביץ התיישב בפתח-תקווה וחי בה עד שנת 1923, שאז עבר לתל-אביב. מושבה זו, שהיתה הגדולה ביותר בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה, שימשה בימה לסיפוריו, ובייחוד ל"נדודי עמשי השומר". דומה שרוב התמונות שנביא בהמשך, מתרחשות הן על רקע מושבת הפרדסים הזו, ערב מלחמת העולם הראשונה.

מה פירוש הנושא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות? – זוהי אותה התנודדות שדיברנו על אודותיה בשיחות הקודמות, בין הגישה הרומאנטית, שמבטאה המובהק היה משה סמילנסקי, לבין אותה אמירה חודרת, נוקבת, של ברנר, על מרירות המציאות, שעולה מן השאלה הערבית.

אי אפשר לומר שיעקב רבינוביץ, המתאר בספרו את חיי הערבים, את הפועלים, הבאים מן הכפרים השכנים למושבה – שהוא מתאר אותם בצורה רומאנטית. הוא דווקא מתאר אותם בעליבותם, מתאר את קשי החיים, את ההסתפקות במועט, אבל – גם במצבם זה הם מהווים אתגר קשה מאוד, ביטוי של שורשיות ושל חיוניות – לעומת הפועל העברי, האינטליגנט, של תקופת העלייה השנייה. באחד המקומות בספרו הוא אומרעל הערבים: "ובאלה עלינו להילחם, ובהם על פועלינו להתחרות."

בקטע הבא מתוארים עמשי וחברו יונוביץ, שהוא בן-דמותו של רבינוביץ בסיפור, כשהם עוברים על פני כרם שקדים רעוע ועזוב, הנטוע על גבעת חול, בפאתי המושבה, זאת לאחר יום עבודתם בזמירת כרמים; לנגד עיניהם נפרשת תמונה של סוף יום עבודה במושבה הגדולה, שיש בה כרמי שקדים וגפנים, ופרדסים לרוב.

מן המושבה רצו ערביאים וערביות אחרונים, מאלה שאינם יושבים במושבה. הם נחפזו אל כפרם, מי רוכב על חמור, מי רץ אחריו ברגל, מי הולך או רץ לחוד או בצוות. הגברים קודם, ואחריהם הנשים והבנות. ומסביב השאבאב מדביקים איש רעהו, והם הולכים וצורחים, ומי גם מנעים איזו נעימה. לבושים הם כדרכם, טלאי על גבי טלאי, דבר רגיל ונחשב כמו קישוט לבגד.

ויונוביץ צחק. "רואה אתה את הזקן היחף הזה? יש לו מטבעות לאלפים קבורות בכדים, ויכול אתה להיות בטוח – ילדו לא טעם ביצה מימיו. ומשמונת הילדים שילדו לו שתי נשיו, נשארו בחיים שלושה, ואך הוא ירבה עוד כהנה וכהנה. ועם אלה עלינו להתחרות. אלה שנוצצים ונובלים כדשאים. אלה שהטבע בפראותו מגדל אותם. היודעים חשבון בפרוטות, אך לא בילדים. הממלאים מצוות בוראם כאדם הראשון בשעתו, ופרים ורבים ככמהין וכפטריות. חוששני עמשי כי אנו, המאחרים שבת בגפינו, ואוכלי לחם העצבים, לא נקום נגדם. ונשינו ונערותינו, המחווה ומטניה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, איחרנו באיזה מאות שנה. מכלים אנו כוחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ. איננו חיים, ואיננו רוצים לחיות."

משפטים אחרונים אלה הם ממש בניגון הברנרי: איננו חיים ואיננו רוצים לחיות. חווה וטניה הן צעירות שנעקרו מארץ-מוצאן, רוסיה, ואינן מוצאות לעצמן מרגוע בארץ. הן רווקות. כל הצעירים הללו רווקים. אנו פוגשים כאן מוטיב מעניין – הרווקות, הערירות, הרגשת הניכר בארץ, עדיין הם זרים בה, צעירי העלייה השנייה – וזאת מול עליבות הפועלים הערבים, שדווקא בפרימיטיביות ובאלמנטאריות של קיומם, מעוררים קנאה, משום שהם קרובים לטבע ומסתגלים אליו גם במצבם הפחות הזה. ואיתם, עם אלה – על הצעירים האינטליגנטים, היהודים, להתחרות, וברור שאי-אפשר להתחרות בהם, כי הצעירים והצעירות היהודים אינם יכולים להסתפק במועט שכזה, ולכן עליבותם של הערבים נתפסת כאן כחולשה וככוח גם יחד.

חרף הרומאנטיקה של ההליכה למידבר, הבאה בסופו של הספר, הנה בראשיתו, כאשר רבינוביץ מתאר את חיי היום-יום, אפשר לומר שהוא מתאר, בדומה לברנר, את היחסים האירוטיים בין שני העמים – בצורה מאוד פסימית, וגם מציגם כיחסים מאוד לא בריאים. הפועל יונוביץ, בן-דמותו של המספר, מתאר כבדרך-אגב הווי יומי בתקופת קטיף השקדים במושבה הגדולה, קרוב לוודאי – פתח תקווה.

אני עבדתי שם, את חטאיי אזכיר, עבדתי וגם השגחתי דרך-אגב על ערביות. לא קיבלתי עלי אחריות ולא מיששתי בכליהן ומתחת למדיהן לראות אם לא שמו שם שקדים. הינחתי זאת לעוזרו של המשגיח. הוא עצמו היה מתבייש לעשות זאת. אצל גברים ערביים, כשחשד אותם בהעלמה, חיפש. בסלים של ערביות, או בחבילות שלהן, גם כן. רק לא בשמלותיהן.

 "כשנחוצה לי ערביה," היה אומר, "אני שולח אותה אל הבריכה, להתרחץ, נותן לה סבון, ואז – אישה היא אישה. אך לתחוב ידיים לתוך לכלולן, מילא, תגנובנה איזה שקדים."

מתוארת כאן מציאות של יחסים בין יהודים לערבים, גם יחסים אירוטיים, אך אלה אינם יחסים רומאנטיים, של אהבה, גם לא יחסים בעלי עתיד. אלה הם יחסי ניצול, כאשר המעביד, בן-המושבה, או הפועל העובד במושבה – מנצל נערות ערביות; וגם מציין, במין התפארות, שהוא שולח אותן להתרחץ לפני שהוא מקיים איתן יחסים, ולכן לא יבדוק אם גנבו או סחבו קצת שקדים, כי כאשר אינן רחוצות – הוא לא רוצה אפילו למשש ולבדוק שמא סחבו משהו.

אחד הנסיונות של עמשי לפתרון המצב הארץ-ישראלי הוא התגייסותו לצבא התורכי. הוא מקווה שאולי במסגרת זו יימצאו מידה של קוממיות, ביטחון, ואולי גם צבאיות – ליישוב הארצישראלי. אך חוויות קשות מאוד עוברות עליו בצבא התורכי. המספר רומז, באופן די ברור, לאיום של קיום יחסים ההומוסקסואליים. חיילים ערבים, או תורכים, מנסים לקיים עימו משכב זכר, כנהוג שם – ועמשי בורח משירותו, ובליבו אכזבה גמורה מן השירות בצבא התורכי.

דמות ערבי, שמצוייר בצורה נאה יותר, אם כי לא פחות ביקורתית, מופיעה בהמשך הפרק. בדרכו בחזרה מדמשק, לאחר שנקעה נפשו מחולאיו ומטומאתו של הצבא התורכי – מתאכסן עמשי במושבה קטנה בגליל. וכאן, ביושבו על מפתן, בצל, אצל בעלת-בית שאיכסנה אותו, הוא רואה ממול פרש בידואי אציל, שמתואר בצורה מאוד רומאנטית ויפה – עטור עקאל מוזהב, לסוסו אוכף מפואר, בעל ציציות, וכולי. הבידואי בא לבקר אשת איכר, שעה שבעלה נמצא בשדה, עובד לפרנסת המשפחה. האישה מזמינה את הבידואי לשתות לימונאד, והוא נכנס לביתה וכנראה מבלה איתה. מסתבר שבא לשכב עימה. אחר כך הוא מסתלק, והאיכר המסכן כלל אינו יודע מה קורה בביתו, כאשר הוא נמצא בשדה.

האם סצינה זה שייכת לרומאנטיקה או למרירות המציאות? – קשה לדעת. בעלילת הסיפור יש נופך קצת רומאנטי. אבל בסיכום של המספר, של עמשי, ברורה מסקנתו.

אין דבר. עמד וצחק לעצמו צחוק טוב. יש לו אישה. תענוג. ומה שנעשה בשעה שאיננו – בעלים כאלה אינם חושדים בכלום. והבידואי, ענק מידבר. בן-חיל. והוא נזכר כי ראה בבידואי, בתנועותיו ובעיניו, גם משהו תגרני. הוא ודאי גם סוחר קצת, וגם מסייע למכירת אדמותיהם. סכנה אין. סופם יהיה כסוף כל הבידואים שבפינה זו. הם ילכו לעבר-הירדן. פה חסל. יישוב יהודי. יישאר לו לכל הפחות זיכרון נעים. ישתה לימון.

ובכל זאת הדבר נורא. יהודי מסכן זה, והבידואי לעומתו.

יחסו של רבינוביץ, מבעד לעיני גיבורו עמשי, הוא קצת דו-ערכי. מצד אחד עין הסופר שבו ניצתת לפיקאנטיות שבסצינה, ומצד שני הוא רואה בה, כמו ברנר, משהו שלא ייתכן, שאינו טבעי. אותם יחסים אירוטיים שבין יהודים לערבים, יהודים למוסלמים, המתוארים ב"נדודי עמשי השומר" – אינם יחסים של זוג, זוג מעורב; אינם חיים משפחה רגילים ביחד, או סימן לתקווה משותפת – אלא יחסים מעוותים במידת מה, באותו אופן שראינו גם אצל ברנר, שאצלו כל מגע אירוטי בין פרטים משני העמים יש בו משהו מפחיד ומעוות.

נושא נוסף הקשור לשאלה הערבית בצורה עמוקה, ומופיע ב"נדודי עמשי השומר", הוא היחס לאנשי "השומר", זה הארגון שהוקם בשנים ההן לשם שמירה עברית במושבות, והיה אמור להיות סמל לצבאיות ולגבורה.

עמשי, שלא כמרבית חברי "השומר", הוא בן-הארץ, ואולי לכן הוא מנסה להסביר את ההבדל הקיים בין חברי ארגון "השומר" לבין איכרי המושבות, ובייחוד המושבות הקטנות בגליל, שבהן החל הארגון את עבודתו – על פי אורחות החיים של שכניהן הערבים. כשם שהבידואי, הרוכב על סוסתו, הרואה עצמו אדם חופשי, בן המידבר, הפושט לעיתים בגדוד – בז לפלח, כך השומר העברי בז לאיכר בן-עמו, מפני שהלה רתוק לאדמתו. השומר גם הוא רואה עצמו, על סוסתו, אדם חופשי, ומכאן גם תשוקת ההליכה המידברה, שמאפיינת את עמשי השומר.

חרף זאת, עמשי תוקף בצורה חריפה את הווי השומרים, שכביכול היה עליו להצדיקו ולשמש כגיבורו. הוא מאשימם בכך שהם מאמצים לעצמם מושגים זרים של אצילות, של טוהר גזע – אמנם, מדובר על סוסות מיוחסות וצאצאיהן, אבל מכאן אתה רואה גם את יחסם לאנשים. זוהי מעמדיות פסולה, וזוהי גם תכונתה הפסולה של הצבאיות, וסכנתה.

ארבעה סוגים של צבאיות נזכרים ב"נדודי עמשי השומר", וכולם כאחד קשורים קשר הדוק לשאלה הערבית.

הסוג הראשון, שעליו עמדנו גם בשיחותינו הקודמות, הוא גבורת הערבים, המזרח – ובייחוד גבורת השומר על סוסתו, שהוא כפרש הבידואי, וזה הדגם לצבאיות בארץ. אין עדיין טנקים, הם טרם הומצאו. אין אפילו תותחים חוץ מתותחי הראמאדאן, אין גם מכוניות, אין ביטוי יותר חזק לעוצמה צבאית מאשר פרש על סוסתו – בארץ-ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה.

הסוג שני – השירות בצבא התורכי, שאותו עמשי מנסה, נחרך ובורח מטומאתו.

סוג שלישי – הוא הצבאיות של "השומר". ועימה אנו נכנסים לוויכוח מאוד ומעניין. חברי "השומר" כבשו את השמירה העברית, יותר נכון – היהודית, כי עברית הם לא כל כך דיברו, אלא נהגו לדבר בעיקר יידיש; כבשו את השמירה בעיקר בכמה מושבות קטנות בגליל, אך מעודם לא כבשו את השמירה במושבה הגדולה ביותר באותה תקופה, פתח-תקווה. במושבה זו היתה נהוגה שמירה מעורבת, מבוססת גם על עבודת שומרים ערבים, ובראשה עמד ראש השומרים, אברהם שפירא.

בעת התרחש סיפורו של רבינוביץ – שפירא הוא כבר אדם מבוגר, אך אנו זוכרים אותו עוד בהיותו נער, כאשר שימש דגם לזאב יעבץ, בסיפורו "ראש השנה לאילנות" (1891), בדמות הנער נחמן.

ברומאן "נדודי עמשי השומר" מתואר אברהם שפירא כראש השומרים במושבה, וכמי ששיטתו מנוגדת לתפיסת הביטחונית של אנשי "השומר". הספר נכתב בתל-אביב, בשנת 1929, אך הסצינה שבה מדבר עמשי על אודות שפירא מתרחשת במלון בפתח-תקווה, מלון "הירקון" הידוע של האיכר משה גיסין, שאצלו גר רבינוביץ במשך שנים. מיטב האינטליגנציה היישובית באותה תקופה עברה את המלון ושהתה בו לצורך ביקור או אירוח ממושך יותר.

יושב על מרפסת המלון יונוביץ, ויושב גם עמשי, שמבקר במושבה. אחר המסובים שואל אם עמשי אם הוא, חבר ארגון "השומר", בא להנהיג גם במושבה זו, פתח-תקווה, שמירה יהודית.

עמשי מסיר כובעו, מניחו על השולחן לפניו, ואומר:

 "לא. קודם כל, אין אני עתה עסוק בשמירה. אני כבר פה כחודש וחצי. ושנית – למושבה זו לא נבוא לשמור, אם לא יקרא לנו הראש שלכם בעצמו."

הראש – זהו אברהם שפירא.

 "עוד לא בא הזמן. הוא יבוא. יכול גם לבוא מחר. גם במושבת השומרון לקחנו את השמירה פתאום. אבל יש לנו עוד דרך-ארץ בפני הזקן שלכם. סוף-סוף היה מן הראשונים. במשהו מן הפראקטיקה שלו משתמשים גם אנו. והוא גם ג'דע, בן-חיל. איך הוא רוכב, ואיזו סוסה לו!"

 "לו הלכתם בדרכיו – לא היו לכם קורבנות. בן-אדם יקר מאשכול או מאמיר גנוב?" אומר אחד מהחוששים.

 "ודאי," עונה עמשי. "לנו, אדם שלנו ודאי יקר מכל, אך כבוד האומה – יקר מאדם! כי נישן אנו בחסדם, וכי יוכלו בלילה אחד לשוחטנו מדן ועד באר-שבע, המבלי אשר גם נקיץ ונאחוז בחרב או באקדח – אסור! וכי חושב אתה שמתוך איזו גנדרנות צצה השמירה העברית? היא נולדה בגליל התחתון, במקומות בידואים של עבר-הירדן, לא היה מוצא אחר לאיכרים – ולכן קיבלו אותנו."

ואחרי שתיקה קצרה, הוא מוסיף: "ואם אדם יקר מאשכול ומאמיר – מדוע יוזל אחיך מישראל מפרוטה עלובה?"

אנשי "השומר" מואשמים כאן בלחיצה קלה מדי על ההדק, ובהסתבכות מתוך אי-ידיעת הסביבה, בנקמת דם, בגאולת דם, עבור אשכול ענבים; ואילו המושבה הגדולה מוצגת כמי שבדרכי שלום, ובשמירה מעורבת, שגם ערבים שומרים בה על יהודים – מצליחה לנהל, בפחות הסתבכות עם הסביבה, את ענייניה הבטחוניים.

חרף זאת, קשה להימלט מן ההרגשה, שדגם הפעולה של "השומר", על זרותו היחסית – הוא דגם למציאות שעתידה לבוא, וכי בדרכי ההשתלבות במרחב של ראש השומרים במושבה – לא היה אפשר לצעוד הרבה קדימה, מעבר למידה מסויימת של חיי יהודים המתנהלים בחסות שכניהם הערבים; זאת על אף הגבורה ומראית-העין שישנן לא פעם בסיטואציה של מושבה גדולה ובה ראש שומרים בעל-מוניטין. אפשר לומר שחברי "השומר", גם בטירונותם ובאי-ידיעתם את תנאי הארץ – מבשרים אולי את הדגם של הסכסוך הלאומי הבלתי-נמנע, שעתיד להתפתח בה על רקע לאומי חריף, וללא פשרות.

הצבאיות של "השומר" אינה אפוא פתרון – לדעת רבינוביץ בספרו זה, וגם לא לדעת עמשי גיבורו. שמאי מספר על חלומות של זוועה ופחד, על הרגשה שהשמירה, הצבאיות הזו, משחיתות את האדם.

הסוג הרביעי של הצבאיות, או של הגבורה, שעליו שוחחנו בפרק הקודם – עמשי חולם וגם יוצא לגלות את אלפי הפרשים החמושים החיים במידבר, את יהודי חייבר, וכל זה נשאר בגדר האגדה.

*

רומאן חשוב, המאפיין את ספרות העלייה השלישית, וגם את התייחסותה לדמות הערבי, הוא "ימים ולילות" מאת נתן ביסטריצקי. את הספר כתב בהיותו בחור מאוד-מאוד צעיר. בן עשרים וארבע היה כאשר עלה ארצה, בשנת 1920, ובתוך כשנתיים סיים את כתיבת "ימים ולילות". זו היתה תקופה אינטנסיבית ביותר אצלו, ובארץ כולה.

בשנת 1920 נהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו בהגנת תל-חי. במאי 1921 התרחשו מאורעות-דמים ביפו, בהם נרצחו בידי ערבים גם יוסף חיים ברנר וחבריו, שחיו בביתה המבודד של משפחת יצקר, בין פרדסים, במקום שהוא כיום פרוור דרומי של תל-אביב. באותן שנים, 1922-1920, עלו ארצה ראשוני תנועת "השומר הצעיר". הם חיו במחנה אוהלים, ועבדו בסלילת כביש חיפה-ג'דה. המקום נמצא בסביבה שלימים הוקם בה קיבוץ יגור, והוא הנוף שתיאר בדימיונו הרצל, כאשר כתב את פרק המסע במכונת הקיטור מחיפה לעמק, ברומאן "אלטנוילנד".

במחנה העבודה על כביש חיפה-ג'דה, התנהלו חיים קהילתיים אינטנסיביים צעירים, שהונצחו בקובץ "קהילייתנו", שהופיע ב-1926, היא השנה שבה יצא לאור גם הרומאן "ימים ולילות" של ביסטריצקי, כאשר ביסטריצקי היה גם העורך של "קהילייתנו". הוא השתתף בחיים האינטסיביים הללו של חברי העדה השומרית בראשיתה, בכביש חיפה-ג'דה, ובנקודה נוספת, שהיום נותר ממנה רק ציון של עצים אחדים וכיפה בנוייה – היא ביתניה עילית, הצופה על פני עמק הירדן. במקום הזה ישבו ראשוני "השומר הצעיר", ובה התרחשו חיי עדה מיוחדים במינם, שלאחר שנים רבות באו לידי ביטוי יוצא-מן-הכלל במחזהו יהושע סובול, "ליל העשרים", שנכתב כנראה בעקבות מחקר היסטורי על חייהם. אם איני טועה, רוחו של הרומאן "ימים ולילות" מפעפעת בלבטיהם ובדמויותיהם של גיבורי סובול ב"ליל העשרים", כשהוא מוסר בנאמנות מופתית את תחושותיהם של ראשוני הצעירים שבאו בעלייה השלישית, אחרי מלחמת העולם הראשונה.

 "ימים ולילות" נכתב, לפי עדות מחברו, בשנת 1922 בנצרת, כלומר – בסביבה ערבית; המספר, בנימין מוגיליאנסקי, נמלט לאווירה השקטה והמרוחקת של העיירה הגלילית, מפני ההתרחשויות האינטנסיביות של שנות 1920-1921; אינטנסיביות עקב גלי מאורעות הדמים, ובגלל המתח החברתי העז שאיפיין את חיי החבורה הצעירה של "השומר הצעיר".

אחד הנושאים, המתוארים גם בעדויות – כאשר לאחד החברים היה עצוב ורע בלילה, כאשר היה קרוב לטרוף נפשו בכפו – היה רץ ומצלצל בפעמון, ואז היו חבריו מתעוררים ויושבים עימו, והתנהלו שיחות-נפש ממושכות ומעמיקות, שבהן היו חושפים את מצוקותיהם. אירעו התאבדויות, היו פרשות אהבים מכאיבות שבמהלכן נפרדו זוגות ונוצרו קשרים חדשים, והיו מקרי גירוש של חברים מן הקהילייה. האווירה היתה עמוסה ודחוסה, ממש נושא ספרותי, עז וחזק, ואין פלא שכבר באותה תקופה, הסופר הצעיר ביסטריצקי, הנציח דברים אלה בשני הכרכים של ספרו הגדול "ימים ולילות".

במהלך ההתרחשויות, המתוארות בספר, פורצים מאורעות תרפ"א, 1921, ברנר נרצח, ואחד מחברי הקבוצה שב"ימים ולילות", ששהה אותו יום ביפו, יולק שמו, נרצח גם הוא. אורי, גיבורו של ביסטריצקי ברומאן, מתפכח ומתחיל להרהר על ההבדל שבין החלום הקודם שלו, הרומאנטי, על ארץ כנען שבה הערבים מסבירי-פנים והם לנו כמו אבותינו הקדמונים – לבין מרירות המציאות שמתגלה לאורי וגורמת לו, ממש כמו לגיבורי ברנר, הרגשת זרות, כאילו זה רק עתה ירדו מהאונייה. התערותו בארץ עד לאותה התפכחות היא בעיניו התערות מדומה, אידילית, ואילו חוסר יכולתו לשנות את הסיטואציה בה הוא נמצא, ואת יחסו העויין של הערבי כלפיו – נוטעת בו, באורי, הרגשת אשמה כבדה.

מתוך אותה הרגשת אשמה, לאחר מאורעות מאי 1921, יוצאים אורי וחבריו, ועימם גם המספר, בנימין, בן-דמותו של הסופר – לכפר הערבי הסמוך, למין ביקור של פיוס. הם פוגשים מולם קבוצה אחרת של צעירים יהודים, שצועדים ברגל רמה, והדבר משרה שוב הרגשת אשמה על אורי – שהנה אנו באים אל הערבים באידיאות זרות. ייתכן שמדובר כאן על פעילותם של הקומוניסטים היהודים בארץ בעת ההיא. הילכה אז טענה, שאולי היתה נוחה גם לשלטון הבריטי, והיא כי מצעד ה-1 במאי של קומוניסטים יהודים על גבול יפו – הוא שהצית, שגרם לערבים המוסתים, להתחיל בהתנפלות על היהודים, במאורעות 1921.

לנושא שלנו חשובה פחות האמת ההיסטורית, ויותר – התחושות של אורי ובנימין בלילה, כשהם ישנים בכפר הערבי אצל ידידם, סעיד שייך, כאשר התקופה היא ממש לאחר המאורעות האכזריים של מאי 1921.

 "התישן בנימין? יש סוברים כי הפלחים הם מגזע העברים אשר נותרו בארץ. לפי עניות דעתי זה מתקבל על הדעת, או – אפשר לא כן? הי, בנימין, הישן אתה? אח שהרג את אחיו, הן אי-אפשר לראות בו רוצח רגיל. ודאי איזה אי-הבנה בדבר. או, אפשר אני טועה?"

אורי מנסה לתרץ את אכזריות הערבים, אותה מרירות המציאות שפורצת במיפגש עימם – על פי המיתוס העתיק בדבר מוצא משותף. אולי כל הסיפור מתרחש בין אחים? אולי הם עדיין במצבם של העברים הקדמונים, שהיו את בניהם מקריבים למולך, ולכן עלינו להתייחס לגילויי האכזריות הללו בצורה אחרת, ולא בתפישה הרגילה הרואה ריב נצח בין שני לאומים.

ומורגש שהתירוצים הללו אינם פועלים, אינם משכנעים. הקטע המסכם, חריף וקשה, לאותה התפכחות מן הרומאנטיקה והכרה במרירות המציאות – מצוי בהרהוריה של מרים, אהובתו של בנימין, המספר. היא, שכל אותה תקופה נמצאה בתל-אביב, היתה עדה לרגעים שבהם הובאה גופתו של ברנר, לאחר הירצחו בידי הערבים, והיא אומרת:

 "עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת."

ההתערות באה כקורבן, ורק לאחריו אפשר לשבת ולחלום על מולדת חדשה. זוהי ההתפכחות הקשה, והיא בשורתו המרה של "ימים ולילות" – מן החלום של ההתרפקות על המזרח, על האב הקדמון, עד להכרה שכל זמן שמתרפקים – תוססת תחושת זרות; ולאחר שמתים, שנרצחים – נוצרת שורשיות הפוכה, טראגית, האומרת שמכאן ואילך הצעיר היהודי נטוע לנצח, מושרש סוף-סוף, באדמת מולדתו.

קריאה מומלצת לשיחה שביעית

יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).

נתן ביסטריצקי: "ימים ולילות" (1926).

המשך יבוא

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

אני הבאתי ב"ספריית תרמיל" את "סיפורי נשים" של פרופ' יפה ברלוביץ וגם את "הצייד" של הסופר שלמה שבא, גם של אהרוני – ועוד רבים רבים אחרים טובים לא פחות ממאיר ויזלטיר. תודה לכם אהודים יקרים ותזכו לרענן את זיכרם של הזכאים, למתעניינים והקוראים הצעירים, כמו הסופרת הנפלאה מבית אלפא שכתבה את הטרילוגיה המרתקת "שאול ויוהנה" – הגבירה נעמי פרנקל ע"ה.

 יִשׂרָאֵל הַר

* * *

יהודה אטלס

לא אגדה: עדות אותנטית על יהודי ח'ייבר

שלום אודי,

הרי לך עדות נוספת על השרידים של יהודי ח'ייבר [גיליון 494], שמרמזת לאפשרות שלא אגדה ולא משל היו אלא בני-אדם ממש. שמעתי את העדות עליהם מפי אנשים מהימנים, יהודים יוצאי עיראק, שהיו רכזי העלייה הלגאלית (להבדיל מהעלייה הבלתי לגאלית בין השנים 1943–1949), של יהודי עיראק במבצע עזרא ונחמיה בשנים 1950-1. מרכז הרישום של היהודים לעלייה היה בבית הכנסת "מסעודה שמטוב" בבגדאד. אני מצטט מתוך הספר "עד עמוד התלייה – עלילות המחתרת היהודית בעיראק", ספרי הראשון, שיצא ב-1969 בהוצאה לאור של משרד הביטחון, זו שרוצים עכשיו לחסל. שים לב, שהפתיחה של הסיפור שאני מביא דומה להפליא לפתיחה של הסיפור של סבך [יהודה ראב]:

מכנף ארץ אחרת, מירכתי המדבר, הופיע יום אחד בדווי, רכוב על גמל. הבריך את בהמתו סמוך לבית-הכנסת "מסעודה שמטוב" ופסע אל השער. עצרוהו. מה לבדווי בבית-הכנסת? מבקש הוא לראות את האנשים אשר על העלייה. ברמאדי הרחוקה, שממנה עשה את דרכו על הדבשת, הורו אותו ללכת אצל צ'ארלס ואיידי.

שמעו השניים ואמרו: ייכנס!

נכנס ובא אצלם. גבוה, כחוש, צרוב שמש. גלימה אפורה לגופו וסנדלי מידבר לרגליו. כיפה לראשו, סביבה כָּפִייה מגוללת. צרור על גבו. נווד.

"שלום!" אמר בעברית, להפתעת הכול. השיבו לו בערבית, נזהרים מקציני המשטרה שעשו במקום. "מי אתה?" שאלו.

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!" ענה, שוב בעברית, וישב תחתיו בשיכול רגליים, כבדווי היושב לפני שר וגדול.

איידי וצ'ארלס לא ידעו את נפשם. הקימוהו, הושיבוהו לידם על הספה ושמעו מפיו קרעי סיפור מופלא, סיפורם של יהודים בדווים – יהודי ח'ייבר. הם שואלים בערבית, ואילו הוא עונה לפעמים בעברית של התנ"ך. לא גדול הוא השבט, מאות אחדות בסך הכל. רועה את צאנו וגמליו במידבר הגדול של "דְלֵיים", בין רמָאדי וסעודיה. בדווים לכל דבר. לבושים כמותם, חיים כמותם, כמעט שאינם יודעים את השימוש בכסף. חיים מן היד אל הפה. אשר ישיגו היום – יאכלו היום. אשר ליום המחרת – אלוהים גדול. אך, אלוהיהם אינו אללה של שוכני המידבר, כי-אם אלוהי ישראל. דתם – דת משה. גחלת שאינה כבה, הלוחשת מאז שכנו בתוככי חיג'אז.

בשכבר הימים היו אבותיהם שבט יהודי גדול ומפואר, ששכן ברמת ח'ייבר הפורייה, אסם התבואה, הפירות והירקות של כל צפון ערב. שבט יהודי גא ואמיץ, שהעמיד גיבורים גדולים, משוררים וסופרים, מלוא כל חיג'אז תהילתו. עד שקם מוחמד, עבדו את אדמם וראו ברכה בעמלם. אך, שליח אללה קרא עליהם מלחמה והביסם. בזה אחר זה נפלו מבצריהם ודם לוחמיהם הירווה את האדמה. מקירבם קמה הנערה הגיבורה זיינב, בת המצביא אלח'ארת, שרצתה לנקום דם עמה ודם אביה שנפל, והביאה לפני הנביא שׂיָה צלויה, מורעלת. שליח אללה נזהר מן התקרובת – וחייו היו לו לשלל.

בימי הח'ליף עומר ובימי אלה שבאו אחריו גורשו יהודי חייבר מעל נחלתם ונתפזרו לארבע רוחות האימפריה המוסלמית. מהם שנמזגו ביהודי אותן ארצות ומהם ששכחו את כור-מחצבתם ונטמעו בין המוסלמים. אחד מפלגי השבט, שהגיע למידבר הגדול, הפך לשבט של נוודים. בכל הליכותיו דמה לבדווים, אך על ייחודו היהודי שמר. מוצאו האציל כמעט ונשכח ממנו. זקני השבט זכרו כי שמם "ח'ייבר", אך על מקור השם רווחו רק אגדות מעורפלות. בשפת דיבורם, הדומה לזו של הבדווים, שרדו הרבה מילים עבריות תנ"כיות, שהוד-קדומים שפוך עליהן.

כך נעו ונדו, כגרגרי חול במידבר, עד שגוּנב לאוזניהם, כי היהודים, בני אמונתם, החלו נודדים לכיוון אחר – מערבה, אל ארץ ישראל. באו אצל יהודים מתושבי רמאדי ושאלו אותם, ואלה כיוונו אותם אל בית הכנסת "מסעודה שמטוב" בבגדאד. קמו ושיגרו את רבם ומנהיגם, על הדבשת, שיביא לפני העושים במלאכה את משאלתו של שבט נוודים יהודי לעלות אל ארץ אבותיו.

כעבור זמן לא רב נקבצו כל בני השבט ברמאדי, בירת החבל, שם נעשו כל ההליכים לשלילת אזרחותם. משם עלו בגדאדה, גודשים אוטובוסים גדולים, ופניהם נוהרות. ירדו ופסעו לבית הכנסת, כשבראשם מפזז ומכרכר הרועה, אוחז בידיו נרתיק עץ פשוט ובתוכו ספר תורה ששרד מימים רחוקים. הצמידים שעל ידי הנשים השמיעו דנדונים חרישיים. שפעת הילדים, כמחצית ממספר הבאים, פסעו דוממים, תולים עיניים שחורות וגדולות בבתים ובאנשים המוזרים שסביבם.

במרוצת כל העלייה ההמונית לא ידעו פעילי העלייה ריגוש אשר כזה. מעולם לא שיערו, כי במרחק מאות ספורות של קילומטרים, מצוי שריד לשבט יהודי מופלא, שהם יזכו לעמוד על ערש גאולתו. כאשר הועלו תועי מדבר האחרונים אל שני מטוסי קונסטליישן לוחשים והללו פרשו כנפיים והמריאו אל תוך התכלת, דומה היה כי גבוה-גבוה מעליהם נשמע משק כנפיים אחר, משק כנפיו של נצח ישראל.

עד כאן הציטוט מתוך הספר. את העדויות האלה שמעתי מפי צ'ארלס ואַיידִי, שני פעילי העלייה, שהיום כבר אינם בחיים. את הפרטים ההיסטוריים שאבתי מספרים. בני אותו שבט לא ידעו אותם. לצערי לא חקרתי אז היכן התיישבו יהודי ח'ייבר בארץ. מישהו נקב באוזני בשם 'ירדנה'. אבל, מעולם לא בדקתי. אין ספק שהסיפור אותנטי ואולי עוד לא מאוחר לבדוק. ויסולח לי על סגנון הכתיבה החגיגי-משהו. בימים ההם היה מקובל שספר צריך "לכתוב יפה".

אהוד: לדעתי הסיפור שלך אינו אותנטי. שרידי יהודי ח'ייבר גלו כנראה, אחרי הטבח שעשה בהם מוחמד – לבבל, ונטמעו בין יהודיה, ואילו שבט נפרד שלהם – שרד רק באגדות, ששריד להן מצוי בסיפור שלך, שמושפע כנראה גם מסיפורו של סבי על היהודי הבגדאדי דאוד אבו-יוסף, ומהפואימה של נתן יונתן, שהפך את דאוד אבו-יוסף של סבי לאחד מיהודי חייבר...

* * *

חיים אנלין: יהודי ח'ייבר

בתגובה על המאמר המספר על אגדת יהודי ח'ייבר, (חב"ע 494) ברצוני להעיר:

בתקופת עליית האסלאם התגוררו באזור העיר יַתְ'רִבּ (כיום אל-מדינה) שבחג'אז, שלושה שבטים בדווים יהודיים: קיינוקאע (قينقاع),  נד'יר (نَضِير) וקורייט'ה (قـُرَيْظة).

החל משנת 622, היא שנת ההגירה של מוחמד ממכה לאל-מדינה (ית'רב) ועד 624 ניסה מוחמד להפיץ את דתו החדשה בקרב יהודי האזור. ניסיונותיו לא צלחו, ובשנת 624 גורשו היהודים בני שבט קיינוקאע מאל-מדינה לאדרעי (היא דרעא, בירדן של היום), ואילו בשנת 625 גורשו יהודי שבט נד'יר מאל-מדינה לאזור ח'ייבר.

בשנת 626 יצא אחד ממנהיגי מכה שהתנגדו למוחמד, אבו סופיאן, בראש צבא גדול כדי לצור על ית'רב (אל-מדינה) ולהכניע את מוחמד. יהודי קרייט'ה, על אף עמדתם הנייטראלית, הואשמו על-ידי מוחמד שהם מסייעים לאנשי מכה. בסופו של דבר ביקשו יהודי קרייט'ה להיכנע בתנאים דומים לאלה של יהודי נד'יר. כשראה מוחמד שהיהודים מעוניינים להיפגש איתו למשא ומתן, הזמין 30 מנהיגים יהודים. כשהם בדרך וללא נשק, פשט עליהם כוח של מאמיני מוחמד והרג את כולם מלבד אחד שהצליח לברוח. מוחמד דרש מבני שבט קורייט'ה כניעה ללא תנאי. ולאחר שאלה נענו לדרישתו ונכנעו, טבחו אנשי מוחמד 600 גברים מבני קורייט'ה, ושבו את הנשים והילדים, לאחר שאיסלמו אותם בפקודת מוחמד. המשורר שאול טשרניחובסקי כתב על פרשה זו את שירו "האחרון לבני קורייטה", ואפשר להשוות זאת גם לטבח מגיני כפר עציון מה-14.5.1948, שנרצחו ע"י הערבים לאחר שנכנעו.

ב-628 הושג הסכם בין אנשי שבט קורייש במכה לבין אנשי מוחמד באל-מדינה. ההסכם, שהפסיק את הקרבות ביניהם לזמן-מה, מכונה "הסכם ח'ודייביה" (حديبية)). בשנת 630 יצא מוחמד בראש צבא של 5,000 איש אל מכה בטענה שאחד השבטים הפר את הסכם ח'ודייביה. אבו סופיאן ממכה החליט שאין עוד טעם להתנגד והניח למוחמד להיכנס למכה ולהשתלט עליה. מאז הפך המושג "ח'ודייביה" למשל המתיר למוסלמים להפר הסכם שנחתם עם הכופרים, ואף יאסר ערפאת הצהיר בגלוי שהסכם אוסלו הוא בבחינת "ח'ודייביה", כלומר הסכם שאין כל כוונה לכבדו...

באותו זמן התגלע סכסוך בין מוחמד ואנשיו לבין חקלאים יהודים שישבו בח'ייבר (خيبر). בקרב שהתחולל ביניהם הרגו אנשי מוחמד 100 מיהודי ח'ייבר. הנותרים הסכימו להיכנע ולשלם באופן קבוע למוחמד ולאנשיו מחצית מיבוליהם כמס. קרב ח'ייבר ותוצאותיו שימש בעיני המוסלמים דגם ליחסים הרצויים בין יהודים ונוצרים לבין השלטון המוסלמי. על-פי הדגם הזה, ליהודים, בהיותם אחד מ"עמי הספר" (أهل الكتاب) יש זכות לשבת בשלום בקרב המוסלמים, לקיים את מצוות דתם ואף לזכות בהגנת השלטון המוסלמי, ובלבד שהם יהיו במעמד של "בני חסות" (أهل الذمّة) וישלמו מס מיוחד (ﺠﺯﻴﺔ).

יש הגורסים שהסכסוך הלאומי הערבי-ישראלי, או הדתי המוסלמי-יהודי, מקורו בעצם בשנים 623-627 בסכסוך בין השבטים היהודיים והמוסלמים, שהתגוררו אלה בצד אלה בחצי האי ערב. לחיזוק טענתם זו הם מציינים כי במלחמות ישראל-ערב, ואף בהפגנות פלסטיניות הנערכות בימינו, נשמעת לעתים הסיסמה הבאה להזכיר קרב זה:

"חַ'יְבָּר חַ'יְבָּר יָא יַהוּד, גֵ'יְשׁ מֻחַמָּד סָ-יַעוּד!"  –  (خيبر خيبر يا يهود, جيش محمّد سيعود)

"ח'ייבר ח'ייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור!"

ומי שמחפש היום את יהודי ח'ייבר ימצא אותם ביטבתה, בצוות שמורת הטבע "חי-בר"...

* * *

באבל על מות ד"ר ארז רפופורט

בנם של רבקה ויגאל, מראשוני עין גדי

תנחומינו לאשתו עדנה, לבנותיו אמה ודניאלה

לאחיו ולאחותו עמיר והדס

הלווייתו התקיימה ביום שלישי, 24.11,

בבית העלמין בקיבוץ גבעת השלושה

* * *

איל זמיר

אחרי מות – קדושים אמור

  בני אדם מערביים לא חונכו להתמודד עם המוות. או שחונכו לפחוד ממנו. הלוואי עליי, או כמו שאומרים במאמע לושען: 'אוף מיר געזוקט' אורך חייה, בריאותה הגופנית וצלילותה של נעמי פרנקל לאורך 91 שנותיה על האדמה הזו. (עם מותה הוקרן שביב מראיון איתה בטלוויזיה לפני זמן קצר. כאמור הלוואי על כולנו).

באשר לערכה כסופרת: אני לא חושב שהיא היתה סופרת גדולה. וספריה לא היו מאור לגולה או קול חדש בספרות העברית. ספרים "נחמדים" ראויים לקריאה; היא לא הייתה סופרת מהאיכות של עמליה כהנא-כרמון וגם לא שולמית הראבן. לו היתה בת דורנו יכלה להסתופף בחברתן של צרויה שלו, סביון ליברכט ונאווה מקמל-עתיר. היא לא הפגינה איכות ספרותית כזו שמוצאים אצל לאה אייני, גבריאלה אביגור-רותם או נורית זרחי.

וכשהתחילה לעבוד את אבני הגדה המערבית ולקדשן, קרה לה מה שקרה להרבה יוצרים שחצו את הגדר – הם נעלמו. או למצער איכות יצירתם הידרדרה.  

אבל: עוזב – ירוחם.

אהוד: מוזר בעיניי שכמעט בכל תגובה שלך אתה מגן ו/או מעלה למדרגה הגבוהה ביותר את אביגור-רותם. אני מניח שאינך עושה משום שיש לך קירבה משפחתית כלשהי אליה אלא רק מהיותה אחת מגדולות הספרות העברית בימינו – שאפילו נעמי פרנקל אינה משתווה אליה!?

ולעניין נעמי פרנקל, יש לשפוט אותה לפי הטובים שבספריה, ואני לא חושב שמי מהסופרות שמנית כאן ביהירות, ופיזרת כמו פיסטוקים – כתבה יצירה גדולה כ"שאול ויוהנה". היחידה שאולי הייתי משווה אותה אל נעמי פרנקל היא רחל איתן, ובגברים, נתן שחם ביצירת המופת שלו "רביעיית רוזנדורף".

אגב, נעמי פרנקל לא היתה בריאה ביותר בעשרות שנותיה האחרונות.

* * *

יוסי גמזו

שִירָה, אִם הִיא שִירָה

שִירָה, אִם הִיא שִירָה, אֵינָה מִלִּים כְּתוּבוֹת, הִיא עוֹר

מָתוּחַ, לֹא מִדַּי, עַל הָרַקָּה קְצוּבַת הַדֹּפֶק

שֶבָּהּ אֵיזֶה וָרִיד תָּכֹל, רוֹטֵט, מְפַעְנֵחַ

אֶת הַמּוֹרְס הָאִלֵּם, הָאָדֹם שֶל הַדָּם הַפּוֹעֵם אוֹתָהּ, חַף מִמִּלִּים.

מַה זֶּה מִלִּים? זוֹ קִדַּת הָאַנְטֶנוֹת בִּפְנֵי הַמּוֹנְסוּן. הָאוֹקְיָנוֹס

אַף פַּעַם אֵינֶנּוּ שוֹאֵג אֶת כֻּלּוֹ לִתְנוּכֵי קוֹנְכִיּוֹת הַחוֹף.

זֶה תִרְגּוּם סִימוּלְטָנִי שֶל רַעַם אֶחָד לְהַרְבֵּה חֵרְשֻיּוֹת, מַגִּיעַ

רַק אֵיזֶה רָץ מִתְנַשֵּם וּבוֹדֵד מִגִּלְבֹּעַ, מִמּוֹת שָאוּל.

מַה שֶּנִּשְאָר הוּא הַלֹּא-נֶאֱמָר, כְּמוֹ הָרֹב הַמֻּחְמָץ שֶל הַזֶּרַע

בְּלֵיל-אַהֲבָה שֶמִּמֶּנּוּ נִדּוֹן לְחַיִּים רַק סִכּוּי יְחִידִי.

מַה צּוֹעֲקִים יְלָדֵינוּ שֶלֹּא יִוָּלְדוּ? מַה נּוֹגֶנֶת הָרוּחַ

מִחוּץ לְאָזְנִי הַקּוֹלֶטֶת כָּל-כָּךְ מְעַט מִכָּל-כָּךְ הַרְבֵּה?

אַךְ הַיָּד הָעִוֶּרֶת עוֹבֶרֶת כְּצֵל עַל כְּתַב-בְּרַיְל-הַשְּתִיקוֹת בֵּין מִלֶּיהָ

וְנוֹתֶנֶת בָּהֶן סִימָנִים כִכְוִיּוֹת: דְּצַ"ךְ, עֲדַ"ש, בְּאַחַ"ב.

כָּאן הִתְפַּחֵם אֵיזֶה לֵב אוֹ כָּאַב אֵיזֶה יֹפִי מַמְאִיר אוֹ הִגְבִּיהַ

אֵלֶם חָנוּק כָּזֶה עַל בְּהוֹנוֹת הַדְּמָמָה

וְזָעַק

בְּלִי קוֹל.

* * *

רון וייס: מה הבטיח אולמרט לאבו מאזן?

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר כותב במאמרו "האקדח מת מצחוק" [גיליון 493] כי: "לפני שנה דחה אבו מאזן 'המתון' את הצעתו של אהוד אולמרט למדינה פלשתינאית על 99% מהשטחים, קבלה עקרונית של טענת 'זכות' השיבה הפלשתינאית וקליטת אלפי פלשתינאים בישראל."

מאיזה מקור מהימן שואב הייטנר את המידע הנ"ל? פורסם בעיתונות מידע חלקי לפיו הציע אולמרט, שעמד לסיים את כהונתו, הצעה כלשהי בעל פה. בקשת אבו מאזן לקבל הצעה בכתב בליווי מפה, לא נענתה. ממילא לא היה אבו מאזן יכול להתייעץ עם חבריו להנהגה על הצעה וירטואלית של ראש ממשלה העומד להתחלף. אין שום מידע מבוסס לפיו החליט אולמרט לוותר על גושי ההתנחלות ועל השכונות הערביות במזרח ירושלים, שזו נגזרת של הסכמתו כביכול לוותר על 99% מהגדה.

אורי הייטנר אינו צריך להזדעזע מהסכמת אולמרט (אם היתה) לקליטת אלפי פלסטינים בישראל, מאחר שלא הסתייג מסיפוח מאות אלפי פלסטינים הגרים במזרח ירושלים.

רון וייס

רמת-גן

* * *

איליה בר-זאב

אימון מחזורי

לציון יום האלימות נגד נשים, 2009

אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת שְׁמָהּ –

בְּעֶרֶב סָעוּר

בָּאִצְטַדְיוֹן הַיְרוּשָׁלְמִי, נָעָה נֶגֶד כִּוּוּן הַשָּׁעוֹן,

מְפַזֶּרֶת מִשְׁפָּטִים לֹא בְּרוּרִים,

מְפַטְפֶּטֶת לְעַצְמָהּ

שָׁעוֹת, יָמִים. לִפְעָמִים צוֹחֶקֶת.

עֵינֶיהָ יָבִּיטוּ כְּבוּיוֹת, קוֹלָהּ גּוֹבֵר

פֹּה וָשָׁם –

מִלִּים עַל גַּבֵּי מִלִּים נִשָּׂאוֹת לְמֵרָחוֹק

בְּרֶצֶף לֹא מוּבָן

אֶל אֵלּוּ

שֶׁהִסְתִּירוּ לָהּ פָּנִים,

אֶל

הַסּוֹטְרִים

וְאֹנְסִים בְּגּוּפָהּ.

אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת שְׁמָהּ –

עוֹד מְעַט כִּבּוּי אוֹרוֹת. אִשָּׁה מְמַלְמֶלֶת

שְׁבָרִים שֶׁעֲדַיִן קְבוּרִים בָּהּ.

* * *

דוד מלמד

ספר שריחו הדרים

מעטים הספרים המדיפים במלל ובצילום את ריחו של הנושא עליו נכתבו. אחד מהם הוא האלבום הנוסטלגי "75 שנה ל'בוסתן', תרצ"ג-תשס"ח", בעריכתו של שמואל חזון, בן פתח-תקווה ואיש "בוסתן".

"בוסתן" היא אגודה של פרדסנים שנוסדה בפתח-תקווה בשנת 1933 כאגודה קואופרטיבית העוסקת בטיפול מקצועי בפרדסים ובפרי-ההדר של חבריה.   

לא במקרה צמחה "בוסתן" בפתח-תקווה. כבר ראשוני הפרדסנים בארץ ראו בה איזור המתאים לגידול, קטיף ואריזה של פרי-הדר. הקרקע הקלה והפורייה והקירבה לים שהיתה בעלת חשיבות באותם ימים, כאשר הובלת תיבות פרי-ההדר לנמל יפו נעשתה על דבשות גמלים – הפכו את פתח-תקווה לערש הפרדסנות.

תוך זמן קצר נעשה פרי-ההדר האיכותי שלה לשם דבר. זני השאמוטי, טבורי, ולנסיה, אשכולית ומנדרינה נחשבו למעדן מבוקש בארץ ובחו"ל. ו"בוסתן" הייתה הכוח-המניע של הפרדסנות הפתח-תקוואית.

הענף ידע במרוצת השנים עליות ומורדות. אחת משנות השפל הייתה ב-1980 כשנעקרו בארץ מאה אלף דונם פרדסים מתוך סך כולל של ארבע מאות אלף דונם. בפתח-תקווה הפכו אזורים שהיו גדושי פרדסים לשכונות-מגורים עטופי "שלמת בטון ומלט". ה"פרדס" שמקורו במלה הלועזית "פארארדייז" כבר לא היה גן-עדן. אך למרות זאת מסתמנת צמיחה מחודשת של הענף. "בוסתן" הפכה ל"בוסתן שאן" ופיתחה את פעילות האגודה באיזור המועצה האזורית בית-שאן. הענף מצא לעצמו כיווני-התפתחות חדשים. תנופת הנטיעות בחמש השנים האחרונות הפיחה תקווה להגיע לייצור של 800,000 טון הדרים בישראל, תקווה ההופכת את הנוסטלגיה למציאות מעודדת.

האלבום מביא מסמכים היסטוריים הנוגעים ל"בוסתן" ולענף הפרדסנות, תמונות צובטות-לב מימים רחוקים של חקלאות ארצישראלית תוססת, ובעיקר תמונות מרהיבות של פירות-הדר, חלקן בגודל ובצבע הפרי הטבעי.

העיון באלבום העשוי-היטב יעלה באפם של אוהבי התפוז והאשכולית, הקלמנטינה והלימון, את ריח-ההדרים שאין בלתו.

* * *

עין קדם ו"אנשי סדום"

הפנייה של מדריך הטיולים יואב אבניאון לאתר עין קדם לחוף ים המלח, בין מצפה שלם לעין גדי, קרוב יותר למצפה שלם, עם ציטוט מ"אנשי סדום".

http://www.yoaview.com/Yoaview/SITE/?action=showobject&sn=2_561

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דיווח: קרן צדקה בשליטה איראנית מממנת אוניברסיטאות אמריקאיות [מאת שירות "הארץ", הארץ און-ליין 23.11]. קרן איסלאמית העניקה מאות אלפי דולרים לאוניברסיטות קולומביה ורטגרס עבור העסקת מרצים התומכים במשטר האיראני, כך מדווח ה"ניו יורק פוסט". מרצים אנטי-ישראליים ופרו-איראניים המלמדים באוניברסיטאות אמריקאיות זוכים למימון של קרן צדקה איסלאמית, הנשלטת בידי המשטר האיראני, כך דיווח אתמול (ראשון, 22.11) העיתון "ניו יורק פוסט". על פי הדיווח, "קרן עלאווי", הפועלת במנהטן, העניקה מאות אלפי דולרים לאוניברסיטת קולומביה ולאוניברסיטת רטגרס לתוכניות לימודי המזרח התיכון וללימודי איראן, עבור העסקת פרופסורים התומכים במשטר האיראני. "מצאנו ראיות לכך שהממשלה האיראנית שולטת בקרן הזו," אמר ראש מדור החקירות במשרד התובע הכללי במנהטן.

אהוד: בוקר טוב אליהו! וכי אוניברסיטת הארווארד אינה נתמכת בידי קרן של משפחת בן לאדן, וכי המרכז האיסלאמי הענק שהוקם באוקספורד ונראה כמבצר של טרור, אינו מעודד מחקרים מוטים מראש, ומשמש מן הסתם מרכז לתעמולה אנטי ישראלית בעיר האוניברסיטאית האנגלית העתיקה ורבת-המוניטין? לא סתם שונאים אותנו ומחרימים אותנו, ואין שום ספונטאניות בהפגנות נגדנו בקמפוסים האוניברסיטאיים ובשוחד שמשלמים להן כדי שתזמנה את אחמדניג'אד. כן, יש מי שמממן זאת, וכל כישרונם וצדקתם של נציגינו ואוהדינו – נמוגים בערפל של השינאה המוזנת בפטרודולרים. נראה כי הזניית האקדמיה, שהחלה בבריטניה, עושה צעדים גדולים גם בארה"ב, ושותפים לה לצערנו גם יהודים רבים, אלא שהם זונים בחינם.

* ברשימתו "איך הפכנו חושך לגויים" ["הארץ", 24.11.09] כותב יואל (שבשֶבֶת) מרקוס, בסגנון "קול אדוניו": "הכי מדאיג הוא מה שקורה בקמפוסים בארה"ב, הנהפכים אט-אט לפרו-פלסטינים ואנטי-ישראליים. מסוכן, כי משם צומחים מנהיגי העתיד של אמריקה. לא ממניעים אנטישמיים, כפי שטוענים עסקנינו הפוליטיים, על משקל הביטוי שהפטריוטיות היא מפלטו של הנבל – הטיעון האנטישמי הוא מפלטו של הכובש. --- לפני שאנחנו דוחפים את האף לבעיות ההתגרענות של איראן, שהיא מקור לדאגה בינלאומית, עדיף שהממשלה תדון איך הגענו לאן שהגענו, לא עוד אור לגויים, ומה צריך לעשות לעצירת נפילת התדמית שלנו בעולם, לפני שיהיה מאוחר מדי."

אהוד: אני, כנבל פטריוט ישראלי שמשפחתו עלתה ארצה בשנת 1875 – אגיד לך מה צריך: צריך שסכלים כמוך לא ישרתו את תהליך הדה-לגיטימאציה של מדינת ישראל, הממומן בכספים איראניים וסעודיים (אני מניח שאתה קורא מה שכתוב בעיתונך לגבי הנעשה בכסף מוסלמי בקמפוסים בארה"ב) – וצריך שאידיוטים, גם אם הם עיתונאים בכירים ב"הארץ", יפסיקו להטיף לנו מוסר ולהאשים אותנו בכך שחדלנו להיות "לאור גויים" (זה הביטוי הנכון). סלח לי, אבל אתה משתף פעולה עם אויבינו, עם אלה שמתפרנסים היטב מליבוי השינאה לישראל ומטיפוח מיתוס ה"כיבוש" – שאינו אלא פועל-יוצא הכרחי מהנצחת הפליטות הפלסטינית והטרור הפלסטיני – וכל זאת כדי להכין, אולי גם בעזרת עיתונאים שָׁבְשָׁבְתִיִים כמוך, את דעת הקהל בעולם לרעיון חיסולה ההדרגתי של ישראל האשֵמה, המנודה והמצורעת.

* ישבנו בלילה במיטבח, וקלפנו עשר ואולי חמש-עשרה קלמנטינות טריות מהזן "מיכל" – ולפלחים של כל אחת מהן היה טעם קצת שונה. איך אפשר להסביר את זה? – את הידיים לא שטפנו כדי לשמֵר את ריח הקליפה באצבעות.

* קוּנדָס  קונדָס  קונדָס  קונדָס  קונדָס  קונדָס  קונדָס  קונדָס קונדָס  קונדָס  קונדָס  קונדָסים! ולא קוּנדֵס קוּנדֵסים – כפי ש"קול ישראל" התחיל לזיין לנו את השכל בשבועות האחרונים ומשתדל ללמד אותנו לדבר עברית אחרת מזו שדיברנו מילדותנו וכל ימי חיינו. נשבר לנו ממתקני הלשון! – קראתם כבר את "החופשה הגדולה או תעלומת הארגזים"?

* שר הביטחון אהוד ברק צודק: אם החיזבאללה יחדש את מתקפת הטילים והרקטות נגד צפון ישראל – תישאר ביירות, בזכות חיל האוויר שלנו – בלי נמל-ים, בלי חשמל, בלי נמל- תעופה, בלי תחנות טלוויזיה ובלי אספקת מים מרכזית, וכמוה גם ערים אחרות בלבנון, וגם בלי גשרים. וכל זאת בעקבות תורת המלחמה של הרמטכ"ל המודח והמושמץ רא"ל דן חלוץ, שהוכיח כי עד היום אין תחליף לאסטרטגיה שבה נקט ולמכה שהנחית על תשתית החיזבאללה בלבנון; אך בסיבוב הבא "אסטרטגיית חלוץ" תכלול כבר את מרבית לבנון. כן, אנחנו מדינה משוגעת אבל יש לנו חיל אוויר שמאפשר את קיומנו באיזור, אחרת כבר מזמן היו גומרים אותנו.

* מיוחס לשלונסקי: כאשר בחור עברי מבלה עם בחורה צרפתייה והיא נכנסת להריון, אפשר לומר ש"הוא הצתרף – והיא התעברה."

* גם מבלי לקרוא מילה בספרו החדש של שונא ישראל האוקספורדי אבי שְׁלַיְים, על המלך חוסיין, יכולנו לדעת מה כתוב בו ואפילו לאלו שבחים ושער יזכה במוסף "ספרים" של "הארץ" [26.11.09], כפי שאכן עולה מביקורתו של עיתונאי "הארץ" צבי בראל:

"שליים אינו מסתתר מאחורי חזות מחקרית טהרנית. בעוד התיעוד, המסמכים והפרוטוקולים עושים את מלאכת רישום ההיסטוריה, שליים אינו חוסך את דעתו בישירות ואפילו בבוטות. 'להשקפתי, הצהרת בלפור היתה המישגה הדיפלומאטי הבריטי החמור ביותר במחציתה ראשונה של המאה ה-20,' הוא מציע את פרשנותו, 'היה בה משום עוול אדיר כלפי ערביי פלשתינה, והיא זרעה את הזרעים לסכסוך הבלתי נגמר במזרח התיכון.'"

צריך להיות אידיוט גמור ובור בהיסטוריה כדי לראות את "ערביי פלשתינה" ב-1917 כיישות מדינית פלסטינית נפרדת מהעולם הערבי, עולם שהם היו וראו עצמם חלק ממנו. אבל מה לא יעשה "היסטוריון" יהודי אנטי-ישראלי ממוצא ייקי-עיראקי החי כל ימיו באוקספורד – כדי ללקק את התחת לפלסטינים ולערבים ולשונאי ישראל באקדמיה הבריטית (המוזנת בחלקה בכספים סעודיים ואשר משתלטים עליה "היסטוריונים" ממוצא מוסלמי-בריטי) – וכדי לרקום מסכת של בדיות היסטוריות – מהן עולה שבמשך עשרות שנים רק ישראל היתה אשמה בכך שלא הושג שלום עם חוסיין?!

אגב, בריטניה תיקנה את "המישגה הדיפלומאטי החמור ביותר [שלה] במחציתה הראשונה של המאה ה-20" – בכך שסגרה את שערי הארץ בפני יהודי אירופה לפני השואה ולאחריה, וגם בהתנהלות של ראש-ממשלתה ניוול צ'מברליין מול היטלר. אבל לך תתווכח, בשם האמת והדיוק – עם השרלטנות והזייפנות של "היסטוריונים חדשים", שאפילו אביהם הרוחני בני מוריס כבר בגד בהם והתפכח!

יש לנו חבר, פרופסור יהודי-אמריקאי אוהד ישראל בכל ליבו, ששהינו עימו תקופה באחוזת ירנטון, שבה שוכן המרכז ללימודים עבריים ויהודיים באוקספורד (כיום אין בה כמעט יודעי עברית וסופרים עבריים). היתה לחבר מכונית. בבקרים היה נוסע בה לספריית הבודליאנה באוקספורד. לעיתים קרובות היה פוגש בכביש את אבי שליים, הרכוב על אופניו – ולדבריו היה עליו להילחם עם עצמו בדחף הבלתי-נשלט כמעט לסובב קצת את ההגה ולדרוס את שליים!

* יש לחזק את ידי העושים מצידנו במשא-ומתן המייגע עם אירגון הרוצחים המחזיק בידיו את גלעד שליט. גם אין להיבהל מהצורך לשחרר רוצחים שלהם. על כל רוצח שיושב אצלנו ישנם עשרים ויותר בחוץ, וגם אם היינו תופסים את כולם – לא היינו יכולים להחזיק לבלי סוף עשרות אלפים מהם בכלא, וגם אז הטרור נגדנו לא היה נפסק.

שישתחררו, שימשיכו לעסוק במילוי מצוות האיסלאם כפי שהם מבינים אותו, רצחני וללא מעצורים כלפי השמדת היהודים וישראל – ואם לא יהרגו אלה את אלה, ולא יתפוצצו בהכינם מטענים, יש לקוות שחיסולים ממוקדים מצידנו יעשו עימם דין צדק יותר משנות המאסר הארוכות בישראל על חשבוננו. הם עוד יתגעגעו לביטחון היחסי שהיה להם בכלא הישראלי!

* * *

ארבעה ימים לאחר מותה

 נעמי פרנקל מתה גם בעיתון "הארץ"!

ביום שני, 23.11, ארבעה ימים לאחר מותה של נעמי פרנקל (ביום שישי, 20.11), פרע גם עיתון "הארץ" את חובו לסופרת וזאת במאמר נרחב של עפרי אילני "קול הדורות האבודים של ברלין וחברון" – במדור הפובליציסטי של העיתון. המאמר מקיף וכמעט יסודי ובוחן את המעברים הקיצוניים שעשתה נעמי פרנקל במרוצת חייה אך שוכח לציין מי היה בעלה השני (מאיר בן-גור). אכן, יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,265 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,996 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,014 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,216 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל