גיליון מס' 496

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בכסלו תש"ע, 30 בנובמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם הצרופה על יום העיון להוצאת הביוגרפיה של מאיר יערי

וצרופת המופעים של המלחינה ציפי פליישר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אלישע פורת על נעמי פרנקל.

 דבריו של הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים, בהלוויית נעמי פרנקל.

מתי דוד: "תורת השלבים" של הפלסטינים, דיפלומטיה של שלום, אסטרטגיה של טרור – מאוסלו עד אנאפוליס.

לא נפסיק לשיר את ביק – מחווה בזמר וסיפור למשה ביק.

משה שפריר: פרק זיכרונות קצר: הייתי ה"בּוס" של דוד בּן-גוּריון בּשׂדה-בּוֹקר, בּתחילת 1955. // יוסי גמזו: שוֹשַנִּים בְּפַחֵי הָאַשְפָּה.

משה גרנות מראיין את א.ב. יהושע בשנת 2000.

יעקב זמיר: מוסטפה בבית המרחץ

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה שמינית: עדיין זרים וכבר זרים. // עדנה ירדני לאהוד בן עזר.

עדינה בר-אל: שליחים מארץ ישראל לארצות הגולה: משהו על נתן ביסטריצקי ועל זרובבל חביב.

יוסף דוריאל: גלעד שליט וצביעות התקשורת המגוייסת. במניפולציה של סקר דעת קהל כבר מנסים לשכנע אותנו שרוב הציבור בישראל תומך בשחרור המוני של מרצחים שפוטים, תמורת שחרורו של גלעד שליט.

חזי רפופורט, חנן רפופורט: מי היה ארז רפופורט?

יצחק שויגר: לילה ראשון ב"בוואריה" עם פיפי.

אורי הייטנר: 1. גישה אנטי-ממלכתית. 2. השקר הפוסט-קולוניאליסטי.

אהוד בן עזר: האם הסופרים מקבלים השנה פחות עבור שאילת ספריהם בספריות הציבוריות?

* * *

אלישע פורת על נעמי פרנקל

אהוד שלום,

בוא נעשה סדר בחייה של נעמי פרנקל ז"ל. יותר מדי טעויות נדפסו בעניינה, ושלך בכללן.

היא הגיעה כנערה ארצה והיתה חניכה, באמת ככתוב אצל עופרי אילני ב"הארץ", אך נישאה לראשונה!! – לישעיהו בארי-שייק – במשמר העמק. נולדו להם שתי בנות, ורד ומימי. הם נפרדו לאחר שנים אחדות. שייק נשא לאשה את אלישבע פורמנסקי, אלמנת משה פורמנסקי ז"ל, שנהרג בעת המצור על משמר העמק במלחמת העצמאות. לאלישבע ולשייק לא נולדו ילדים. 

בעקבות עבודתה הספרותית הכירה נעמי פרנקל את בעלה השני!! – ישראל רוזנצווייג, איש קיבוץ בית אלפא. הוא היה פילוסוף אינטלקטואל ואיש רוח מיוחד במינו. ולאחר גירושיה נישאה לו והלכה אחריו לקיבוצו. נולדה להם בת, יהודית, דיתי. בבית אלפא זכתה למחנה אוהדים קטן ולמחנה מתנגדים גדול שלא אהב, בלשון המעטה, לא את השקפותיה הפוליטיות ולא את מעמדה כסופרת בכירה של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. אין ספק שקנאת סופרים, ובבית אלפא היו כמה כאלה, שיחקה גם היא כאן.

 לאחר פטירתו של ישראל רוזנצווייג היא התגייסה לחיל הים ועבדה בו כעשור במפקדת חיל הים, כעורכת הפרסומים של החיל, מראיינת ומתעדת ועוד כיוצא באלה. אז הכירה את העיתונאי הוותיק מאיר בן-גור, נישאה לו, כבעלה השלישי!! והוליכה אותו אחריה אל קרית ארבע [קודם הם גרו שנים ברחוב רוטשילד בתל-אביב. – אב"ע]. שנותיה בקרית ארבע ועם מאיר בן-גור תמו עם מחלתו, והיא עקרה לשערי תקווה, ממש על גבול הקו הירוק. אפשר שאילו היתה מאריכה ימים עוד, היתה שבה לבית אלפא, כדיירת או כמשתכנת בשכונת ההרחבה של הקיבוץ המופרט...

ישראל רוזנצווייג היה ללא ספק אהבת חייה, משענתה – דודה ורעה! – והיא חשה בחסרונו כל חייה. גם משום כך ציוותה לטמנה בבית העלמין של קיבוץ בית אלפא, דבר שהיה לצנינים בעיני הקיצוניים משני המחנות: השמאלנים שהציקו לה בבית אלפא כועסים על שובה אל אדמתם. ואילו הימניים מעריציה, ובהם מאיר עוזיאל ויעקב אחימאיר, כועסים עליה על שלא נטמנה בשטחים או למצער באחד מבתי העלמין שבהם נטמנים המתנחלים עד תחיית המתים.

 למיטב ידיעתי נערכו לה שני [!!!] טקסי אשכבה או הלוויות. האחד של מעריציה מהימין, ובהם גם הביוגרפית-כביכול שלה, והאחר של בנותיה ומשפחותיהן, ושל מעט זוכרי טובתה מבית אלפא. לא הייתי שם ואיני יכול לדייק ממש מי היה אצל האשכבה הימנית ומי היה אצל האשכבה השמאלנית-משפחתית. אפשר ואחד מקוראיך הנאמנים, אהוד נכבדי, היה שם ומוכן להעיד. אבל מה שעולה מהסיפור הזה בבירור וללא ספק הוא שהיא אולי הסופרת העברית היחידה בדורות האחרונים, שזכתה להיספד בטקסים פעמיים בטרם נטמנה, בהפרש של שעתיים בין טקס לטקס! איני זוכר סופר עברי או סופרת, שזכו למצווה הזו, להידור הזה, לכבוד המפתיע הזה!

 אני מניח, אהוד היקר, שהמחלוקת על דרכה הארוכה של נעמי פרנקל ז"ל, בין ימינה לשמאלה, תימשך עוד שנים רבות.

 וכאן ראוי לספר אנקדוטה, שאינני ערב לדיוקה: גברוש רפפורט ז"ל, הפלמ"חניק האגדי מבית אלפא, האיש שסלל את דרך בורמה ואת דרך זיווה ועוד מפעלות ענק – ושבתו נשואה ברמת הגולן לנשיא מדינת יהודה – מיכאל בן חורין – והם מגדלים שבט מפואר וגדול של צאצאי רפפורט – היה גם איש המחצבה של בית אלפא ומומחה גדול בהפעלת ציוד מכני כבד.

יום אחד התבקש גברוש, כנראה בעת אחת המלחמות, להכין כעשרים בורות קברים לרגלי הגלבוע. גברוש לא היסס, וכדרכו לפעול בגדול – קדח כמאתיים בורות קבר. שלא יחסר. תמהני אם גם נעמי פרנקל ז"ל זכתה במצווה שהכין לה ולחבריה בבית אלפא גברוש ז"ל, בהקדימו את שר ההיסטוריה ואת שר הזמן כאחד.

 בברכה,

אלישע פורת

נ.ב.

בהלוויית ה"ימין" שלה השתתפו גם ברוך מרזל, יהודה עציון, נדיה מטר ואליקים העצני.

היא זכתה לקבורת חינם בבית אלפא, כיוון שהיתה בשעתו מה שנקרא "אשת חבר", כלומר אלמנתו של ישראל רוזנצווייג.

יעקב לזר פירסם בעיתון "הדף הירוק" השבוע [המסתיים ב-27.11] כתבה קצרצרה בנושא בשם "שני טקסים בבית אלפא".

את צוואתה להיקבר בבית אלפא חתמה כבר לפני שנתיים, בשנת 2007. והיא כובדה על ידי כל יורשיה ומוקיריה.

* * *

דבריו של הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים

בהלוויית נעמי פרנקל

בני משפחה יקרים, אוהבי ספרות נאמנים, חבריי הסופרים,

הספרות העברית איבדה היום אחת מגדולי יוצריה. השפה העברית אבלה היום.

אנו נפרדים היום מיוצרת עברית דגולה, וקשה על כולנו האבידה. כתביה וספריה של נעמי יישארו תמיד אבני יסוד של הספרות העברית, אבנים מאבני השדה שעליהן הניחו אבות הספרות את ראשם – ולעולם לא נוכל לשכוח את הקניין היקר שהותירה לנו. דורות עוד ילמדו להבין את קורות חיינו והלך הרוח של העם הזה דרך יצירות מופת כמו "שאול ויוהנה", "צמח בר", "דודי ורעי", "ברקאי", "פרידה" ושאר יצירותיה.

נעמי פרנקל הולכת לעולם שכולו טוב, וקשה עלינו הפרידה מיוצרת שידעה להנחיל לנו עברית מופלאה, לשון שהיא פנינה ספרותית, מפגש מרתק עם העברית הקסומה על כל רבדיה.

נעמי חוזרת אל אדמת ארץ ישראל, ואנו יודעים כמה היטיבה להבין את רחש החיים של האדמה הזו, כמה היטיבה לשזור בספריה את הגורל היהודי לאורך הדורות.

כשקוראים את שפת הכתיבה של נעמי, יש תמיד תחושה שזו ארץ של חיים, ארץ שיודעת לשמור על נפשה ועל ערכיה. את האמת הזו הנחילה לנו נעמי בכל רגע של כתיבה, של מאבק. נעמי פרנקל הולכת לדרכה, אך את הדגל הותירה בידינו. אותו דגל יקר של קשר בין דורות, של עברית גאה בעצמה, עברית ששומרת אמונים, עברית שאינה רזה וסגופה אלא יונקת מאוצר הדורות.

מעבר למקומות ולאנשים תמיד חשנו שמרחף בין הדפים אותו צירוף מסתורי, הזמן היהודי והמקום היהודי. הנה קטע מן הרומן "ברקאי" הממחיש זאת:

" והיה אשר היה. מערת המכפלה, נוף בראשית, שקעה בכיעור עזובתה ונעלמה כל תפארתה. מחוז אבות שננטש וחשך עד שאפילו היונים ישבו אז בשבת ההיא על החומות המלכותית וכנפיהן אסופות... וחברון, עיר שָבה מֵענבלים עִנבלי העם לתולדותיו, ותמיד בכל עת ועת הפעימו שם סופות עזות פעמוניהן, פעימה אחת לאל ופעימה אחת לעזאזל." כך בספרה "ברקאי", עמוד 156.

כתיבה בעלת עוצמה שחושפת פצעים ומאבק: השניוּת בקיומה של ההיסטוריה היהודית זוכה להמחשה. שורותיה הכואבות סוחפות אותנו אחר גורל אבותינו, אחר גורלנו שלנו. נעמי נתנה לנו צוהר מאיר, דרך להביט אל ארץ ועם שידעו מלכות ואמונה והשגחה אלוהית, וידעו גם שעות של הסתר פנים. הזמן והנצח אינם מניחים לגיבוריה, ועתה כשנעמי הולכת לדרכה אנו יודעים שלא יניחו לה, ולא יניחו לנו. וכך כתבה נעמי בספרה "ברקאי":

 "חברון והרי יהודה בהקפה אחת של הדורות והם עתה שממה שכוחת רגליים, אלא שהם גם ארץ הזיכרון הטוב והנאמן. כל הזיכרון נשמר במערת המכפלה ועל יהודים נאסרה הכניסה. והמערה רבוצה על הרחבה החרבה כנמר במסתור. היהודים באו שם אל המארב, והנצח היה זונק עליהם בהתקפת פתע וטורף נשמותיהם."

נעמי הנחילה לנו את התחושה מהו זמן יהודי, וזה מלווה אותנו גם עתה. אותה תחושה של חיים בתוך מנהרה, של זמן עמוק של דורות, שבא איתך ומלווה אותך. כשקראנו את נעמי חשנו בזה, וידענו שקשה לפסוח על שורה אחת. הכול בנוי לבנה על לבנה. כשרשרת דורות, כחישוקים של זמן הלכודים זה בזה. עתה כשנעמי הולכת לדרכה, אנו יודעים איזה גורל רבץ על כל שורה שכתבה, איזו ראייה מרחיקה ראות הנחתה אותה, איזה חוסר מנוחה.

ועתה נסגר המעל, זה זמן המנוחה. נוחי לך בשלום נעמי ואנו נמשיך ונקרא בך, דור אחר דור, ונדע מה יפה המורשת שלנו, מה מרתק אותו חוסר מנוחה של גורל יהודי. ויחד נבין את הסוד המחבר את הדברים, ונדע כמה חשוב אותו ציר שמחבר בין הזמנים.

הקשר בין הזמנים אינו קל, והמחויבות דורשת מאמץ: "שרשרת ברזל אמנם תלויה על צווארה, אלא שהמפתח למנעול השער הנעול אבד לה. ומה טעם בשרשרת ברזל ללא מפתח פותח? ומרים מרגישה על צווארה את כובד הברזל," (עמוד 191), ואותו כובד של שרשרת חש כל קורא.

זו התחושה המחברת בין הזמנים, ובלשונה של נעמי: "היא נותנת לעצמה להיות אבן כבדה וקשוחה. אבן אחת ויחידה במנהרת העיתים הארוכה. מנהרה שמוליכה מחברון עד ירושלים, מילדות עד בגרות."

הציר חברון-ירושלים מקביל לציר ילדות-בגרות, כי הרצף אינו ניתן לביתוק: ציר המקום וציר הזמן, ומדובר הן במישור הזמן הלאומי והן במישור הזמן האישי, הילדות והבגרות.

בספרה האחרון "פרידה" לקחה על עצמה נעמי לגעת בפצע מדמם, במאורעות תרפ"ט, והכתיבה שלה היא עדות לכישרון של יוצרת ענקית. הספר המרתק לוקח אותנו למחוזות של מתח בין היסטוריה יהודית לזמן חדש, ללבטים של גאולה ציונית שנקרעת בין זיכרון לשכחה, בין ישן וחדש, בין קדושה לחיים של חולין והקמת מדינה ככל הגויים.

הזיכרון אינו מרפה, והוא אשר נותן משמעות לחיים. בספרה "פרידה" היא כותבת: "ירושלים כולה מרחב לבן שאין לו גבולות, לא ברקיעים ולא על הדרכים. הה, בלילה היפה הזה, קוראים הזיכרונות ממרחבים חופשיים: זכור!" ("פרידה", עמוד 17).

המתח בין הדורות אינו מרפה מדפיה המרתקים של נעמי. לנצח תלווה אותנו אותה תחושת של רצף בין יצירותיה, בין רובדי לשונה – והיום ברור לנו מה מסתתר מעבר לכל הרצף הזה. היכולת לשמור על אש התמיד, היכולת של נעמי לקחת אותנו לאותו חיבור בין גלות לגאולה, בין חיים של קודש וייעוד לבין ימי קטנוֹת.

שמור לך מקום של כבוד בפנתיאון הספרות העברית, ויצירותייך תתוונה דרך, תארנה לבבות, לדורי דורות.

כנציג אגודת הסופרים העברים באתי להביע צער, והמון אהבה לך וליצירותיך.

לכי לשלום, נעמי שלנו, יהי זכרך ברוך.

* * *

אהוד שלום, 

מבלי להיכנס להערכות ולדירוגים ספרותיים (הזמן כבר יעשה את שלו נאמנה...) רציתי לציין שגם אני אהבתי מאוד את "שאול ויוהנה", והיצירה במתכונתה הרדיופונית הנפלאה היתה מהחוויות האמנותיות המכוננות של ילדותי.

אשמח אם תפרסם את הצרופה על יום העיון להוצאת הביוגרפיה של מאיר יערי שיצאה לאור (בפועל!) היום 26.11.09].

בברכה,

דודו אמיתי

יד יערי, גבעת חביבה

* * *

מתי דוד

"תורת השלבים" של הפלסטינים

דיפלומטיה של שלום, אסטרטגיה של טרור –

מאוסלו עד אנאפוליס

הפלסטינים אימצו את האסטרטגיה שקבע בזמנו ערפאת, הקרויה "תורת השלבים". לפי תורה זו יש להסכים לחתום על הסכמי ("שלום") ביניים עם ישראל, במסגרת מה שקרוי "תהליך השלום". זאת על מנת לקבל שטחים, נכסים ותנאים, שבזכותם ניתן יהיה להתבסס בהם ולבנות את תאי הטרור, שיופעלו מאוחר יותר, במסגרת "טרור בשלבים" לשם לחץ להשגת ויתורים נוספים מישראל, וחוזר חלילה.

לפלסטינים יש אסטרטגיה נוספת הקרויה "חלוקת עבודה". חלקם הקרויים מתונים, מצהירים על מחויבות לשלום, מתראיינים ומגנים את הטרור. החלק השני הקרוי קיצונים, רוצחים ומצהירים מחויבות לג'יהאד עד לניצחון בירושלים.

לפלסטינים יש מיספר רב של אירגוני טרור עצמאיים המפעילים פיגועים, מתאבדים וקסאמים, ששום שלטון מרכזי כמו הרשות, אינו מסוגל להטיל עליהם מרות ומשמעת. חמאס, פתח, ג'יהאד איסלמי, גדודי אל-אקצה, חזית עממית, חזית דמוקרטית, ועדות ההתנגדות, גיבורי אלקודס ועוד. לקיחת אחריות לפיגועים, נעשית ע"י הארגונים באופן סלקטיבי, על פי האינטרסים המתחלפים, כדי להטעות את ישראל.

אסטרטגיה פלסטינית זו הצליחה כל השנים לקדם את האינטרסים שלהם, ואילו ישראל תמיד נכשלה, בהאמינה שיש לחזק ולהאמין לפלסטינים הכביכול מתונים, שתמיד הכזיבו במבחן התוצאה. ערפאת היה מסוגל אך לא רצה להגיע לפשרה ולהסכם, ואילו אבו מאזן רוצה אך לא יכול. התוצאה זהה. מאוסלו עד אנאפוליס פועלת "שיטת השלבים" לרעת ישראל.

שום הסכם שאולי יושג לקראת השיחות הצפויות בקרוב, כהמשך לוועידת אנאפוליס, לא יהיה לו שום משמעות וערך מעשי בשטח, לאור הפיצול והפילוג בחברה הפלסטינית. ההטעייה של "תורת השלבים" הפלסטינית ממשיכה לעבוד היטב על הנאיביות שלנו.

* * *

לא נפסיק

לשיר את ביק

מחווה בזמר וסיפור למשה ביק

בחסות ועד קרית חיים

יתקיים ביום ה' 24.12.2009 בשעה 20:00 בבית נגלר

מפגש חברים החל מ-19:00

בתוכנית:

רונית אופיר – שירה בציבור משירי משה ביק והתקופה

אלונה טוראל – ליווי בפסנתר

מקהלת משגב הגליל – שירים למקהלה בעיבודו של משה ביק

 ניהול מוסיקלי וניצוח יעל וגנר-אביטל

שלישיית גברים – משירי משה ביק והתקופה

מספרי סיפורים – בני הקריה ותלמידיו של משה ביק

הערב ילווה במצגות מהתקופה והפתעות נוספות

עריכה והנחייה: יהודה בלכר

מכירת כרטיסים החל מיום ג' 1.12.2009 בשעה 17:00

 בבית נגלר 04-8724694

מפיקים : דני שחל (זנדברג), אורי יסוד

* * *

משה שפריר

פרק זכרונות קצר: הייתי ה"בּוס" של דוד בּן-גוּריון בּשׂדה-בּוֹקר, בּתחילת 1955

אתמול – ביום הזיכרון לדוד בן-גוריון, שנפטר לפני 36 שנים, נזכרתי בתקופה הקצרה שבה הייתי ה"בּוֹס" שלו בדיר הכּבָשׂים של קיבוץ שׂדה-בוקר, במשך כחודש ימים – ממש בתחילת שנת 1955. ומעשה שהיה כך היה: בשנת 1954 הצטרפתי כּחָבר לקִבּוּץ שְׂדֵה-בּוֹקֵר, שהיה אז הקִבּוּץ הדרומי בּיותר בּארץ, ושעֲדַיִן לא הִגִּיעַ עָדָיו צינור מים, וגם היה בּלא כּביש-גישָה, ואספקה של מים ומזון הוּבאָה אליו בּדרך עָפָר וקָאוֹלִין, שנמשכה כּ-ּ30 ק"מ מִירוחם והפכה לדרך חלקה וּבוצית מדֵי חורף, שבה שקעו ו"נתקעו", לעתים קרובות, משאיות-האספקה. עיקר עבודתי היה בּדִיר של הקיבוץ – שהיה אז הענף הראשי של כּלכּלת המשק (בצד מפעל קטן לחציבַת גֶּבֶס, שהיה בּמכתש רמון), ועל-כּן נשלחתי לקורס "נוֹקְדִים", שבּו השתלמתי בּכל הקשור להזנה ולטיפול יום-יומי ורפואי בּצאן, וזאת לאחר קַּבָּלַת מִשלוחַ מאוסטרליה של מאות כּבשים מִזָן "קוֹרִידֵייל", שהיו בעלי שער ארוך ומתולתל וצִמְרי מאוד. מאות כבשים אלה הִצטרפו לעשרות העִזִּים, ארבּעת הסוּסים ושני הגמלים, שהיו בּדיר. אני מפָרֵט זאת, מֵאחר ובתקופה מסויימת זאת עבד אתי בּדִיר דוד בּן-גוּריון, ולמעשה הייתי "הַמְנַהֵל" של מְיַסֵּד הַמְּדִינָה וראש ממשלתה בִּשנותיה הראשונות.

כידוע, נטש דוד בן-גוריון בשנת 1953 את ראשות הממשלה ומשרד הביטחון (והוא מסר תפקידים אלה למשה שרת ולפנחס לבון – בהתאמה) כדי לרדת לנגב הרחוק, לקיבוץ שדה-בוקר, שם הוא קבע את ביתו – כצעד של מתן דוגמה להגשמה אישית של הערכים אשר עליהם הוא הטיף לנוער מאז קום המדינה. בקיבוץ הוא כתב בעיקר את זיכרונותיו, שהתפרסמו אחר-כך בארבעה ספרים.

 כעבור שנה הוא פנה למזכירות בבקשה לאפשר לו, לפחות שעתים ביום, עבודה עם הצאן, בין השאר כדי "לחלץ עצמות" – לאחר שעות מרובות של כתיבה (מאוחר יותר, הוא השיג מטרה זאת על-ידי צעדה יומית בלוויית יהושע כהן, יוצא מחתרת לח"י, שהיה בין מייסדי הקיבוץ הצעיר וחבר מרכזי במשק).

עלי לציין כי בן-גוריון היה עובד חרוץ וממושמע, והוא לא גילה סימני עייפות למרות גילו ה"מתקדם" – 68 שנים (שבימים ההם אדם בגיל זה נחשב ל"זקן", וכך גם כינו הצעירים את בן-גוריון).

העבודות שנתתי לבן-גוריון אמנם היו קלות יחסית והתרכזו בהאכלת הכבשים-האימהות, שזה עתה המליטו, והוא עשה אותן בשמחה, ונמנע מלדבֵּר על נושאים פוליטיים בּאותן שעות שעבד בּדיר. תמיד פניתי אליו בשם משפחתו ובנימוס. כך, למשל, אמרתי לו: "בן-גוריון קח, בבקשה, את חבילת הקש והגש אותה לכבשים שהמליטו אמש." אכן היתה זו, בסיכום, תקופה קצרה ומרתקת, כאשר סביב הדיר שמרה עלינו, דרך קבע, כיתת צנחנים חמושים, משום שאז היתה בארץ פעילות חבלנית של ה"פָדָאִינִים", שרצחו (כמה חודשים קודם-לכן) במִרעה שבאחד הוואדיות הסמוכים לקיבוץ, את בַּרבָּרָה ז"ל, שהיתה רועָה-מתנדבת מארה"ב.

* * *

יוסי גמזו

שוֹשַנִּים בְּפַחֵי הָאַשְפָּה

הוּא יוֹשֵב בְּפָּרִיס בְּדִירַת-הַסְּטוּדֶנְטִים שֶלּוֹ וְשֶל פּוֹל, בְּמוֹנְמַרְטְר

וּמַסְנִיף לִנְחִירֵי תַּאֲוַת-עֵץ-הַדַּעַת שֶלּוֹ, כְּמוֹ אַבְקַת קוֹקָאִין,   

אֶת כָּל "פִּרְחֵי הָרַע" שֶל הַגָּאוֹן הֲלוּם-הָאוֹפְּיוּם, אוֹתָם מָצָא לְגַמְרֵי בְּמִקְרֶה, אִם יֵש מִקְרֶה,

בַּיּוֹם שֶשַּארְל הַגָּדוֹל שֶל הַשִּירָה נִגְלָה לוֹ בְּבַּאסְטָה שֶל סְפָרִים מְשֻמָּשִים עַל שְׂפַת הַסֵּין.

לָמָּה תָמִיד, הוּא שוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ, הַשִּירָה מִתְיַחֶמֶת מֵרֹעַ,

זֶה שֶבִּיבֵי הַדֶּקָדֶנְס גְּדוּשִים בּוֹ עַד גְּדוֹתָם

וְלָמָּה לֹא נִכְתַּב עוֹד סֵפֶר-קוֹנְטְרָא שֶיָּשִיב לוֹ

לְמַר בּוֹדְלֶר בְּ-"Fleur du la bonté"

("פִּרְחֵי הַטּוּב")?

פּוֹל מִתְעוֹרֵר וְעוֹרֵךְ כְּדַרְכּוֹ הַבַּפְּטִיסְטִית, דְּבַר בֹּקֶר בְּבֹקֶר

כְּמוֹ שֶעוֹשֶׂה זֶה מֵאוֹת בַּשָּנִים כָּל אֶזְרָח צָרְפָתִי מְהֻגָּן

אֶת טֶקֶס טְבִילָתוֹ שֶל קְרוּאָסוֹן עַתִּיר-נִיחוֹחַ בְּסֵפֶל הַ-lait café au הַחַם, הַמַּהְבִּיל

כְּגֵיהִנּוֹם דַּנְטֶסְקִי, אַף כִּי אֵין לוֹ עוֹד שוּם צֹרֶךְ

בְּשוּם כַּפָּרַת עֲווֹנוֹת פּוּרְגָטוֹרִית, לְהֶפֶךְ: כֻּלּוֹ שוֹקְקוּת

לָצֵאת כְּפַרְפַּר דּוֹן ז'וּאָנִי מִגֹּלֶם-בְּתוּלָיו וְלִטְעֹם סוֹף-סוֹף פַּעַם

טַעַם שֶל חֵטְא בּוֹ יָחוּש כְּבָר כְּגֶבֶר שֶיֵּש לוֹ עַל מָה לְכַפֵּר...

הוּא מִתְגַּלֵּחַ, מִתְבַּשֵּׂם, מֵצִיץ נִלְהָב הַחוּצָה מִן הַחַלּוֹן שֶעַפְעַפֵּי תְּרִיסָיו פְּקוּחִים אֶל אוֹר

זְהַב יוֹם-חַג שִמְשִי הַמְּמַלֵּא אֶת הבּוּלְוָארִים בְּרִבְבוֹת עוֹבֵר וָשָב, כְּנַחְשוֹלֵי שִצְפּוֹ

שֶל מֶרִי אֶזְרָחִי מוּל שִלְטוֹנוֹ הָאַבְּסוֹלוּטִי שֶל חֹרֶף מַר הַמִּתְמוֹטֵט סוֹפִית כְּמוֹ הַ-bastille

כְּשֶבֹּקֶר זֶה הוּא רַק אַפֶּרִיטִיף שֶהַמֻּבְטָח בּוֹ

מַלְהִיט עַזּוֹת אֶת יֵצֶר הָאָדָם

וְהַמָּאדָאם.   

– "עַכְשָיו," אוֹמֵר לוֹ פּוֹל כְּמִין וִירְגִילְיוּס לְמִין דַנְטֶה

 בְּ-tour מְאֻרְגָּן מִן הַתֹּפֶת לָעֵדֶן, "אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְ-Pigalle."

הוּא שוֹאֵף אֶל קִרְבּוֹ אֶת שַמְפַּן נִיחוֹחוֹת הָאָבִיב וְנוֹעֵץ בּוֹ עֵינַיִם.

– "לֹא אֲנַחְנוּ. אַתָּה," הוּא אוֹמֵר לוֹ בְּשֶקֶט וְסָח לוֹ: "אֲנִי מְוַתֵּר."

– "מַה יֵּש," מֵצִיף הַדָּם אֶת פַּרְצוּפוֹ שֶל פּוֹל בְּזַעַם, "זוֹנוֹת כְּבָר לֹא נָאֶה לְךָ? מִתַּחַת לִכְבוֹדוֹ

שֶל הוֹד צְנִיעוּתוֹ אַבִּירֵנוּ שוֹמֵר-הַמּוּסָר, אוֹ שֶאֵין לְךָ כֶּסֶף?"

– "כֶּסֶף עוֹד יֵש, אֲבָל יֵש לִי גַּם זְכוּת."

– "אֵיזוֹ זְכוּת?"

– "לֹא לִקְנוֹת אַהֲבָה."

– "מִי מְדַבֵּר עַל אַהֲבָה?" מַכִּיש בּוֹ פּוֹל, כְּאֶרֶס, אֶת כָּל מִטְעַן צִּינִיּוּתָם שֶל חֲסִידֵי הַסְּטוּץ.

– "אֲנִי," הוּא אוֹמֵר לוֹ מִבְּלִי לְמַצְמֵץ מוּל רֵעוֹ שֶלְּפֶתַע נִסְדָק בּוֹ

סֶכֶר נִסְתָּר, אֵיזֶה קַו מָאזִ'ינוֹ שֶל גַּבְרוּת מְעֻשָּׂה שֶל טִירוֹן.

עַכְשָיו מַרְעִים הַשֶּקֶט שֶבֵּינָם כְּמוֹ אַרְטִילֶרְיָה

שְלֵמָה שֶל סִימָנֵי-קְרִיאָה אִלְּמִים, גְּבוֹהִים כְּקִיר.

מֵעֵבֶר מִזֶּה שֶל הַקִּיר יוֹצֵא פּוֹל, בְּלִי "adieu", בְּלִי נִפְנוּף קַל, בְּלִי אֹמֶר

יָשָר לְפִּיגָאל, אַף עַל פִּי שֶיָּדוּעַ כִּי אֵין זְנוּנִית אַחַת עוֹד מְבִיאָה אֶת הָאָבִיב.

אַךְ מִן הָעֵבֶר הַשֵּנִי מֵגִיחַ הוּא, הַ-dreamer, אוֹתוֹ רוֹמַנְטִיקָן תָּמִים, כְּמִין פַּרְפָּר צְמֵא-צוּף

אֶל הֲמוּלַת חוּצוֹת הָעִיר, אֶל מִזְמוּזֵי הַשֶּמֶש

בַּגַּן הַלּוּכְּסֶמְבּוּרְגִי הַהוֹמֵם בִּפְרִיחוֹתָיו.

הוּא מוֹצֵא לוֹ מָקוֹם עַל סַפְסָל שֶעָלָיו יְשוּבָה, כְּבֻבָּה שֶל חַרְסִינָה

(שִיק מָנִיפִיק) נַעֲרֹנֶת בְּמַאכְּסִי שֶשִּׂמְלָתָהּ גוֹלֶשֶת כְּמַפָּל שֶל אוֹרְגַּנְדִּין

עַד חַרְטוֹמֵי נְעָלֶיהָ לְמוּל רַחֲבַת-רִקּוּדִים מְאֻלְתֶּרֶת

בָּהּ יוֹצֵאת מִכֵּלֶיהָ פָּרִיס לִצְלִילֶיהָ וּסְאוֹן צַהֲלוּלֶיהָ שֶל תִּזְמֹרֶת-כַּבָּאִים.

כְּמוֹ שֶהוּא בַּיְשָן הוּא לֹא מַתְחִיל אִתָּה, רַק חֶרֶש

זָן בָּהּ אֶת עֵינָיו וְשָׂשׂ עַל מָה שֶהֵן רוֹאוֹת:

מַשֶּהוּ עָנֹג וְגִבְעוֹלִי כָּזֶה, כְּמוֹ פֶּסֶל

דַּק שֶל גָּ'קוֹמֶטִי, עִם וַרְדוּת שֶל רֶנוּאַר.

אֲבָל merde, עוֹד בְּטֶרֶם יַסְפִּיק אוֹתוֹ עֶלֶם רוֹמַנְטִי לָזוּן בָּהּ, בַּנִּימְפָה

עַיִן שוֹקֶקֶת בַּפְרֵים הַפָּעוּר שֶל רִיסָיו הַבּוֹלְעִים אֶת יָפְיָהּ

כְּבָר הִיא מֻקֶּפֶת נְחִיל גְבַרְבָּרִים כְּמוֹ מַלְכַּת-הַדְּבוֹרִים בַּכַּוֶּרֶת

זוֹ שֶמִּמֶּנָּה מַמְרִיא, כַּזָכוּר, טוּר-זְכָרִים בְּעִקְבוֹת מַלְכָּתָם

שֶרַק הֶחָזָק בָּהֶם, זֶה שֶיִּגְבַּר עַל כֻּלָּם וְיַפְרֶה אוֹתָהּ, בִּינְגוֹ,

הוּא שֶחַיָּב לְשַלֵּם בְּחַיָּיו עַל מִלּוּי תַּפְקִידוֹ הַטִּבְעִי.

לֹא שֶהִיא לֹא נֶהֱנֵית, הוּא רוֹאֶה, מִטּוּרְנִיר זֶה, אוֹתָהּ נַעֲרֹנֶת,

אוֹתוֹ טוּר-דֶּה-טְרַאנְס שֶל עֶשְׂרוֹת מְחַזְרֶיהָ הַמַּזְמִינִים אוֹתָהּ אֶל רַחֲבַת-הָרִקּוּדִים,

רַק מַה, הִיא מַזְהִירָה אוֹתָם: "תָּבִינוּ, יֵש לִי פּוֹלְיוֹ,

שִתּוּק שֶכְּבָר אֵין בּוֹ שוּם שַאנְסִים לְדַאנְסִים כָּאן, כָּךְ שֶהֻזְהַרְתֶּם מֵרֹאש:

מַה שֶּמֻּסְתָּר מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגּוֹד שִׂמְלַת הַמַּאכְּסִי

אֵינֶנּוּ בְּדִיּוּק רַגְלֶיהָ שֶל זִ'יזִ'י זַ'נְמֶר..."

זֶה עוֹשֶׂה, מִסְתַּבֵּר, אֶת שֶלּוֹ (אוֹ אוּלַי אֶת שֶלָּהּ, לְעוֹלָם אֵין לָדַעַת),

עֶשְׂרוֹת הַקָּבָלֶרִים מִתְנַדְּפִים אֶחָד-אֶחָד:

זֶה – מְגַמְגֵּם תֵּרוּץ דָּחוּק,

זֶה – כְּבָר מֵרִים רַגְלַיִם,

זֶה – מְאַלְתֵּר הִתְקַדְּמוּת מְזֹרֶזֶת, כְּמוֹ טֵיפּ ב-rewind, לְאָחוֹר.

עַכְשָיו הִיא נוֹתֶרֶת אִתּוֹ לְבַדּוֹ, עִם שְכֵנָהּ הַבַּיְשָן הַמּוֹצֵא בּוֹ

עֹז לֹא צָפוּי הַמַּדְהִים אַף אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לָהּ: "שָמַעְתִּי הַכֹּל."

– "אָז מַה דַּעְתְּךָ עֲלֵיהֶם?" הִיא שוֹאֶלֶת וְזִיק מַמְזֵרִי בְּעֵינֶיהָ.

– "שֶאֵין הֵם שָוִים אֶת סֻלְיוֹת נַעֲלַיִךְ," אוֹמֵר הוּא בְּתֹם, וּמַסְמִיק.

– "הָיִיתָ רוֹצֶה בִּי לַמְרוֹת שֶאֲנִי אִינְוָלִידִית גְּמוּרָה?" הִיא שוֹאֶלֶת.

– "יֵש אִינְוָלִיד בְּרַגְלָיו," הוּא אוֹמֵר לָהּ, "וְיֵש, כְּמוֹ הַהֵם – בְּנַפְשָם."

– "מַה זֶּה אוֹמֵר?"

– "זֶה אוֹמֵר שֶהָיִיתִי חוֹטֵף אוֹתָךְ כְּמוֹ שֶאַתְּ, proper."           

– "לָמָּה?"

– "כִּי טֶרֶם רָאִיתִי בַּגַּן הַזֶּה פֶּרַח מַקְסִים שֶכָּמוֹךְ."

זֶה גוֹרֵם לוֹ לַפֶּרַח הַזֶּה, שֶהוּא הִיא, שֶגַּם הוּא יִתְלַקֵּחַ בְּאֹדֶם

מִגִּבְעוֹל צַוָּארָהּ עַד תִּפְרַחַת וַרְדוּת לְחָיֶיהָ. מַמָּש בְּאוֹתוֹ

רֶגַע פּוֹצַחַת תִּזְמֹרֶת אוֹתָם כַּבָּאִים בְּפוֹרְטִיסִימוֹ גְרוֹסוֹ:

לֶקֶט שֶל דַאנְס אָ לָה פְרַאנְס, קַרְמַנְיוֹלָה, זָ'אוָא, וַאלְס שֶל אוֹפְנְבַּךְ, זִ'יג.

וְכָאן, כָּאן מִתְגַּלָּה לוֹ הַפְתָּעַת חַיָּיו: הִיא קָמָה

בְּלִי הַתְרָאָה, בְּלִי הִסּוּס, בְּלִי לָתֵת לוֹ שְהוּת לְעַכֵּל אֶת הַשּוֹק,

אוֹסֶפֶת אֶת שוּלֵי שִׂמְלַת הַמַּאכְּסִי וְחוֹשֶׂפֶת

רַגְלַיִם אֵין-מוּם-בָּן, רוֹקְעוֹת, מְקַפְּצוֹת עַל מִשְעוֹל-הֶחָצָץ שֶבַּגַּן.

לַשֶּקֶר אֵין רַגְלַיִם, כָּךְ אוֹמֵר פִּתְגָּם יָדוּעַ,

רַק שֶבַּפַּעַם הַזֹּאת דַּוְקָא יֵש לוֹ וְדַוְקָא יָפוֹת לְהַלֵּל.

הִיא קוֹטֶפֶת אוֹתוֹ מִמִּסְעַד הַסַּפְסָל וְכוֹפָה עָלָיו סְטֶפְּס אַחַר טַנְגוֹ,

סְוִּינְג אַחַר סַמְבָּה וְדֶנְס אַחַר סַלְסָה, וְכָךְ, תּוֹךְ פִּזּוּז וְנִתּוּר

שוֹלֶפֶת מִכִּיסָהּ פֶּתֶק זָעִיר וּמוֹשִיטָה לוֹ, וְעִם שֶמְּצִיצָה בִּשְעוֹן-הַיָּד שֶלָּהּ, הַדַּק,

נִתֶּקֶת מִמֶּנּוּ כְּמִין סִינְדֶרֶלָה וְאָצָה לְעֵבֶר הַשַּעַר

בְּלִי לְפַסְפֵס לוּא גַם צַעַד אֶחָד מִפְּסִיעוֹת מְחוֹלָהּ הַטּוֹפֵף.

לְרֶגַע הָמוּם הוּא קוֹפֵא וְלִבּוֹ בּוֹ הוֹלֵם כְּתֻפֵּי הַתִּזְמֹרֶת,

רֵיחַ בָּשְׂמָהּ שֶל אוֹתָהּ טֶרְפְּסִיכוֹרֶה, אֵלַת מְחוֹלוֹתֶיהָ שֶל יָוָן, עוֹד בְּאַפּוֹ.

הוּא מֵצִיץ בּוֹ, בַּפֶּתֶק: מִסְפַּר טֶלֶפוֹן וְתוֹסֶפֶת ("צַלְצֵל לִי בְּשֶבַע").

מַשֶּהוּ חַם מְדַגְדֵּג בִּכְתֵפָיו, כְּמוֹ צָמְחוּ לוֹ כְּנָפַיִם שֶל אֵש.

צוֹעֵד כְּבַחֲלוֹם הוּא שָב כְּמוֹ זוֹמְבִּי לְמוֹנְמַרְטְר,

פּוֹל כְּבָר בַּבַּיִת, זוֹרֵק לוֹ סַרְקַסְטִית: "וּבְכֵן, מַר שוֹמֵר-הַמּוּסָר,

יֵש שוֹשַנִּים, שֶתֵּדַע לְךָ, גַם בְּפַּחֵי הָאַשְפָּה, מִיסְטֶר פֶּרְפֶקְט."

-"אֵין לִי סָפֵק," הוּא עוֹנֶה, "אַךְ אֲנִי

מַעְדִּיף אוֹתָן, קוֹלֶגָה,

בְּ- Jardin du Luxemburg..."

(מתוך "גלוּיוֹת פּריסאיוֹת")

* * *

משה גרנות מראיין את א.ב. יהושע

בשנת 2000

אהוד היקר,

 כואב לי, אבל אני נאלץ להסכים עימך בוויכוח שלך עם יוסף אורן על א. ב. יהושע. ב-5.3.2000 ראיינתי אותו, והדברים מדברים בעד עצמם. ואני מצרף כאן קטע מהראיון ההוא:

גרנות: אחת הסיבות שששתי לראיון הזה, מלבד עצם העונג לשמוע את דבריך, היתה הכוונה לשאול אותך שאלה שמנקרת במוחי הרבה שנים, ולמרות שאנו מכירים לא מהיום, מעולם לא העזתי להעלות אותה על דל שפתיי. אתה סופר מאוד מעורב בתחום החברתי והפוליטי, ורבים רואים בך את הסמן המוסרי של עולם הרוח הישראלי – איך זה שמעולם לא התקוממת נגד ההכפשות האנטישמיות ממש שהוטחו באשכנזים. אני אזכיר בקצרה את הגלים העכורים ששטפו את המדינה: אחרי משפט אהרן אבו-חצירא קראו מאוכזבי המשפט, ביניהם משפחת השר עצמו, להקים מדינה ספרדית "נקייה" מאשכנזים, שלמה צדוק קרא לירות באשכנזים ברחובות, נחום מנחם קרא לנשל את האשכנזים מרכושם ולחלקו למי שמגיע להם "בדין". על קירות האוניברסיטה היה מרוח "אשכנאצים!", על קירות התיאטרון היה כתוב "אשכנזים לבוכנוואלד!", על האנדרטה לראשוני תל אביב בשדרות רוטשילד היה כתוב "מוות לאשכנזים!".

מה שהדהים היה שאיש מאנשי הרוח המזרחיים או הספרדים לא מחה על הזוועה הזאת. אדרבה, אמנון שמוש אמר באותה הזדמנות ש"המילה 'אשכנזי' היא סינונים לחרדי מגעיל, קיצוני ומעורר סלידה," ארז ביטון כתב אז את השירים על הקיפוח ועל הנתק מתרבות דיזנגוף. השר אוזן מינה את שלמה צדוק (שאיים ברצח אשכנזים) למשרה רמה במשרדו. מוני יקים טען שיש לו "קופירייט" על גידוף הזוועה "אשכנאצים", כוכבי שמש טען שהאשכנזים הם טטרים ומונגולים והציע לאנשי אש"ף לפגוע בקיבוצים, שם יש אשכנזים, ולא בעיירות הפיתוח, שם יש מזרחים. כוכבי שמש דרש להפסיק את העלייה מרוסיה המדכאה את המזרחים. סמי מיכאל, דמות בעלת השפעה אדירה, תיאר את האשכנזי ב"שוווים ושווים יותר" כמפלצת והעניק לו את השם ז'ידוביץ. זו ממש אנטישמיות.

אני מודה ומתוודה שציפיתי כי תתערב, כי תעמוד בפרץ, אך אתה לא השמעת את קולך, כאילו לא מדובר במכה נוראה שנחתה על החברה הישראלית. כקורא ספרות כפייתי ניסיתי למצוא הסבר לשתיקתך זאת בכתביך, ואני מודה שמה שמצאתי, צבט לי את הלב: ב"מר מאני" הגיבור מתחלחל לאפשרות ליהפך לאשכנזי, ב"מסע אל תום האלף" מודגש שהאשכנזים הם צאצאי הוויקינגים או הסאכסונים (ע' 65, 95). באחד הראיונות שלך לידיעות אחרונות ציינת שאביך ראה בהצלחה שלך נקמה. במי צריך היה לנקום? ועל מה?

יהושע: אלף, אתה רוצה להתהפך לספרדי? לא. אז למה שאברהם מאני ירצה להתהפך לאשכנזי? אבל לאברהם מאני היתה גם סיבה טובה מאוד לא להתהפך לאשכנזי. האשכנזים שהוא מדבר עליהם ב-1848 בירושלים היא חבורת היישוב הישן שחיה על החלוקה. זאת היתה עדה מנוונת ביותר, ובשביל אברהם מאני זאת היתה ירידה והשפלה להצטרף אליהם, רק כדי להישאר בירושלים לאחר שכספו נגמר. זאת, כמובן, הסיבה הגלויה. הסיבה הסמויה היא שהוא פחד להישאר עם כלתו שאיתה הקים לו זרע במקום בנו, ושהחלה מתאהבת בו. אשר לחשדו של בן-עטר שיש דם זר באשכנזים, זה עניין שלו, לא שלי. בקונפליקט שלו עם אסתר-מינה הוא רוצה להכתים אותה בדם זר. עבורי דם זר בעמנו הוא רק ברכה. יש וודאי דם זר בעדה הספרדית. אז מה? בכלל הטעות לייחס את דברי הגיבורים ומחשבותיהם למחבר היא טעות גדולה. כל הערך והתענוג של הכתיבה הוא ליצור אנשים שחושבים ומרגישים אחרת ממני. אילו הייתי רוצה שכולם יביעו את דעותיי ברומאנים שאני כותב, מוטב היה לי לכתוב רק מאמרים, זה היה בהיר ומועיל יותר.

אשר לכל האמירות הקשות, התקיפות והאבסורדיות לגמרי נגד האשכנזים, שנאמרו על ידי אנשים שונים, אני ראיתי אותם כמשהו שולי ולא מייצג את עמדת הרוב המכריע של בני העדה המזרחית... 

גרנות: גם "אשכנזים לבוכנוואלד!" לא מביא אותך למעמד המרשה לך לנזוף? כשבעולם מכחישים את השואה, או ממזערים אותה, אנחנו מתקוממים – אבל אצלנו מותר: בבית ספר "קדמה" של סמי שטרית בתל אביב עשו את זה בפרהסיה, ואנשי הרוח שלנו שתקו!

יהושע: רובם המכריע של בני עדות המזרח הם מצביעי הליכוד והם נתנו כבוד מוחלט לכל הסמלים הלאומיים שלנו, ובוודאי שמצביעי הליכוד היו האחרונים שיגידו משפט כמו "האשכנזים לבוכנוואלד". אתה יודע כמה חשובה השואה במחשבה הלאומית שבגין היה המבטא המובהק שלה. אני צריך להגיב על כל מה שאיזה מטורף כותב על קיר של בית כנסת או אנדרטה? גם אלו שכתבו "המתנחלים פאשיסטים ונאצים" לא היו ראויים לתגובה. גם אלו שכתבו "מוות לערבים". אני ראיתי חובה לעסוק בעניינים שעומדים במרכז הוויכוח הלאומי, ולא בהתבטאויות מטורפות ושוליות. אבל כל זה לא צריך להשכיח שהיתה גם אפליה ברורה, סוציולוגית וכלכלית, במיוחד בשנות החמישים, נגד יוצאי ארצות ערב, אפליה שעליה ביקשה תנועת העבודה סליחה, אפליה שתועדה בספרי הסוציולוגים החשובים ביותר שלנו.

 גרנות: אני מבקש לדעת איך אני שחייתי במעברה ואכלתי קש כמו כולם גרמתי לקיפוח שבגללו אני צריך לשאת עוינות כזאת... למה צריך לשפוך עליי טונות של שנאה? אחרי משפט דרעי הגיע כתב הטלוויזיה ציון נאנוס לאור-יהודה, וכל הקהל ברחוב אמר לו שיש מזל שהוא מזרחי, אחרת לא היו נותנים לו להיכנס לעיר – וכל זאת לעיני כל ישראל בטלוויזיה... 

יהושע: דרעי וש"ס זה כבר עניין אחר, לא בגלל התבטאויותיהם, אלא בגלל עצם התופעה הפוליטית הרגרסיבית מאוד בעיניי, שבה מפלגה פוליטית מתארגנת על בסיס אתני בלבד, נשלטת על ידי רב, בלי מתן ייצוג הולם לנשים, שמבקשת ליצור לה אחוזה נפרדת בתוך מדינת ישראל. קבוצה אנטי ממלכתית, שמעניינים אותה רק ההטבות לאנשי שלומם. נגד התופעה הזאת יצאתי כמה פעמים, ועדיין אני מאמין שטוב היה למדינת ישראל אם ברק והליכוד היו מקימים יחדיו קואליציה אחרי הבחירות האחרונות כדי לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי ערבי, להעמיד חוקה למדינת ישראל, להפריד טוב יותר את הדת מן המדינה, לגייס את בחורי הישיבות, לחזק את הזהות הישראלית ולדאוג דאגה אמיתית ובעלת תוקף לצמצום הפער הכלכלי.

* * *

יעקב זמיר

מוסטפה בבית המרחץ

מפי אבי עליו השלום שמעתי מעשה בחייל בגדאדי אחד, מוסטפה שמו, שנהג לבוא לחופשה שבועית בכל יום שישי מן המחנה בו שירת ליד העיר בגדאד. וכדי להופיע נקי ומרשים בשכונתו ולהתהדר במדיו, הוא נהג לסור בדרכו לבית המרחץ להצטחצח ולהתמרק. ושם נתנו לו תמיד את הכבוד הראוי. כי זאת לדעת, שבבגדאד סמכותו של החייל גבוהה מזו של שוטר, ואם קרתה תקלה חס וחלילה, אין שוטר אזרחי יכול לעצור אותו לחקירה וכו' כי אם רק שוטר צבאי. (ועיין ברשימותי הקודמות של סיפורי בגדאד).

ומוסטפה זה, בסיימו את האמבט והעיסוי וההתרגעות, ובבואו לצאת מן החמאם, היה מתייצב בפני הבלן הראשי, הוא בעל העסק היושב על הארגז (הוא הארגז הענקי שמשמש קופה וגם מעין SAFE) ואשר שכן בכניסה למוסד – ושוטח את תלונותיו. "גנבו לי את הגופייה!"

בעל החמאם, שידע כי למוסטפה לא היתה בחיים גופייה, שאל: "וכמה עלתה הגופייה?"

"חצי דינאר."

והיה מפצה אותו בחצי דינאר. מעין "חתום פי שטן", לקנות שקט. מיותר לציין שמוסטפה מעולם לא שילם דמי כניסה לבית המרחץ.

בשבוע שלאחר מכן היה חוזר הסיפור על עצמו ומוסטפה מתלונן שגנבו לו את הארנק ובו כך וכך כסף, ושוב פיצויים. וכך הלאה.

לבסוף נמאס לבעל הבית מהעלילות האלה והוא קרא לצוות לטכס עצה. דנו בעניין והחליטו מה שהחליטו.

ובשבוע הבא בבוא מוסטפה אל בית המרחץ כמנהגו, מיד בהשמיעו את ברכת "סבאח אל ח'ייר", בקר טוב, מחזיר לו הבלן הראשי ברכה אך מכחכח בגרונו ואומר:

"יש לנו קצת בעייה."

"ומה הבעייה?" שואל החייל.

"תראה, מוסטפה נכבדי, אני רואה שכאן בבית המרחץ שלנו אין הביטחון שורה על הלקוחות. הנה ממך גונבים כל פעם משהו אחר, ואנו מבויישים בכך. קח לך בבקשה דמי רחצה על חשבון הבית ולך להתרחץ בבית המרחץ שממול, ברחוב הסמוך. אנו לא יכולים לערוב לחפציך כאן."

מוסטפה המטורזן די נעלב מן העניין, מכך שאחרים מגלים את תעלוליו.

"לא, לא, אני מאוד מרוצה מהמקום שלכם וכנראה שהיתה תקלה זמנית כלשהי. אני מתחייב שמהיום אשמור על דבריי יותר טוב כך שלא יהיו תלונות. אני נשבע לך שלא אתלונן יותר במאומה."

"טוב בבקשה," וקורץ הבלן הראשי לעוזרו בזוית העין.

מוסטפה גמר את הרחצה וההתרגעות, ובא להתלבש. והנה כמעט כל חפציו נעלמו. כל שנשאר לו הם זוג הנעליים ללא שרוכים, כובע, והבנדוליירה, היא החגורה עם הכיסים, למלאם בכדורי רובה. לא תחתונים לא מכנסיים ולא כלום.

והלא הוא הבטיח ונשבע שלא יתלונן. אם כן, הוא שם את הפריטים על גופו והלך והתייצב מול הבלן הראשי, עמד דום והצדיע!

שואל הבלן: "נו, מוסטפה, גם היום גנבו לך דברים, יש עוד פעם בעיות?"

ומוסטפה עונה: "לא אדוני! הכל בסדר, אך אני משביע אותך בנביאנו מוחמד, כך ראית אותי נכנס לפני שעה אליכם?"

ואלסלאם עלייכום.

יעקב זמיר

רמת גן

עיר הפיג'אמות

* * *

הזמנה

ביום רביעי כ''ט כסלו תש''ע, 16.12.09

יתקיים בבית-הסופר, קפלן 6,תל-אביב

ערב ספרותי לרגל הופעת ספרו של

איתמר יעוז-קֶסְט

ספר האור הלבן – שירים על אמונה ועל תשובה

מבחר ושירים חדשים

הנושא:

אמונה ואמנות

דברים על הספר: פרופ' הלל ברזל

אור לבן של התגלות אמונית: הרצל חקק

על שיר אמוני: מירון ח.איזקסון

פרופ' אנדרה היידו: פרקי משנה כאתגר להלחנה

בליווי הדגמות מוזיקליות

ראיון עם המשורר איתמר יעוז-קֶסְט על שירה אמונית היום

מראיינת ומנחה: פרופ' חנה יעוז

ההתחלה בשעה 20.00

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

שיחה שמינית: עדיין זרים וכבר זרים

הפעם נשוחח על שני סיפורים: "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג, ו"יומן בגליל" ל-ש. שלום. נושא השיחה שלנו הוא – "עדיין זרים וכבר זרים", התקופה היא תקופת העלייה השלישית, והסופרים – מסופרי תקופת העלייה הזו.

כדאי להקדים ולומר כי יש הבדל בין סופרי העלייה הראשונה והשנייה – לבין סופרי העלייה השלישית, בנושא ההתייחסות לדמות הערבי ולשאלה הערבית. חזרנו פעמים אחדות על המשפט, או הנושא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, סופר רומאנטיקאי, וכך היו כמעט כולם, ראה רק מבעד למשקפיים אלה את המציאות. ומי שחי את מרירות המציאות, כברנר – לא היה בו שמץ של רומאנטיקה. הקטבים היו – רומאנטיקה או מרירות המציאות.

סופרי העלייה השלישית הושפעו ממשה סמילנסקי ומהסיפורים הרומאנטיים שלו, הושפעו מדמויות אנשי "השומר", הושפעו מן הרומאנטיקה, ומצד שני – הושפעו גם מברנר, שדרש מן הספרות העברית בארץ להיות ריאליסטית במובן העמוק, לא ז'אנריסטית, לא ספרות של פולקלור – אלא ספרות שמעמיקה חדור בנפש האדם ובמצוקותיו. גלי המאורעות של 1921 ו-1929, וסמליות מותו של ברנר עצמו בידי ערבים – גרמו שביצירתם של סופרי העלייה השלישית מצוייה התנודדות בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות, ושני הקטבים הללו קיימים, כפי שראינו בשיחה הקודמת על הרומאן "ימים ולילות" של ביסטריצקי.

*

רוח דומה אפשר לפגוש ביצירות נוספות, וכאן נחדד את הנושא, ונקרא לו בשם – עדיין זרים וכבר זרים. אחד הסיפורים המעניינים ביותר במסגרת זו, ואני ממליץ למורים ללמדו בבתי-ספר, בהקשר לנושא זה – הוא "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג.

יעקב שטיינברג עלה לארץ ב-1914, והוא כבן עשרים ושבע. סיפורו "החג' מחפצי-בה" התפרסם לראשונה ב-1927, ולימים נכלל בכרך כל כתביו. שטיינברג היה משורר, מספר ומסאי. הבימה להתרחשות סיפורו היא חוות חפצי-בה, ליד חדרה. שרידי האתר קיימים עדיין. זו החווה הנטושה, שמיקומה על גבעה, בחורשת איקליפטוסים, כאשר נוסעים בכביש המהיר תל-אביב-חיפה, מצד ימין, לפני הגשר שעל נחל חדרה, כמעט ממול לתחנת הכוח החדשה של חדרה. עיריית חדרה וחברת החשמל הוציאו חוברת כיצד לטייל בחווה הנטושה, בידי החוברת, ובה המפה שבה משורטט מרכז החווה, שני בתים, חומה, והאמצע – ריק, ומיד אומר מה אמור היה להימצא באותו מקום – אבן גדולה, מעין גוש סלע נטוע בקרקע.

לצערי טרם ביקרתי שם, ואני מתכוון לבוא יום אחד ולבדוק אם אותה "אבן-שתייה", שעליה נסב סיפורו של יעקב שטיינברג "החג' מחפצי-בה" – מצויה עדיין באמצע חצרה של אותה חווה. אם היא מצויה, אני ממליץ לכל מבקר במקום, לקרוא את הסיפור, ולכל קורא בו – לבקר שם.

את נושא הסיפור אפשר להגדיר – עדיין זרים וכבר זרים. קבוצת צעירים, מן העלייה השלישית, מתיישבת בחוות חפצי-בה. התקופה – ראשית שנות ה-20. התחושה המאפיינת את הצעירים היא האמביוואלנטיות ביחס לנוף המולדת. הם מבקשים להרגיש מעורים במולדת הישנה-חדשה, וחשים עצמם עדיין זרים.

אוויר ארץ שומרון הילך על האנשים הזייה ענוגה מאוד, אבל, הוא נסך עליהם לפעמים תימהון אשר אין לו שחר. בין הגבעות הנוכריות האלה, הגולשות ביחד עם מי נהר יקרים אל הים, ניעורה אהבה לא-ברורה אל מולדת נוכריה כמעט, אשר חדלה את גורלה בלא עת, ואת מתק חייה ללא פתרון.

המולדת היא עדיין נוכריה. אם ב"ימים ולילות" פגשנו התרפקות על דמות הערבי כמין אב קדמון, כאן אנו רואים התרפקות כזו על הנוף. "שמץ מתיקות של אם, של אב עניו ורחום," כותב שטיינברג. בהתרפקות על הנוף יש מן הכיסופים למצוא תחליף לאב ולאם שנשארו בגולה, מצוייה תקווה שהמולדת תסביר פניה לאדם היהודי, ותאמצנו אל חיקה.

ותמונה אחרת, שעת חצות, הצעירים יושבים בחבורה ומשוחחים על גבורת פועלים ושומרים, אך הנה נשמע קול צעדים. מי הוא האיש הבא, בחצות הליל, להפר את שלוותם של הפועלים הצעירים?

האיש אשר בא הוא גבה-קומה וכפוף שכם כאחד. את פניו יעטר זקן-שיבה מסולסל, ובידו מטה מוזר, ואדיר. זה הוא החג', המצטרף לשמירה בלילות. האיש בן-הקדם, אשר יסופר עליו כי לא ניאות ללכת מן המקום הזה ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואל לשבת עם האנשים, ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן-השתייה, כשהוא מקיש אחת במטהו. מדי עוברו, עוברת רוח חדשה על המסובים. מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדה כעין בשורת ניכר.

שטיינברג מתאר את המקום לא כריק מיושביו הקודמים, הערבים, אלא נותר בו שומר, שאמנם אינו ערבי מקומי. הוא חג' מוגרבי, שהיגר מצפון-אפריקה מארצות המאגרב. מדוע? אולי היתה במציאות דמות כזו ממש, ואולי ביקש שטיינברג להמחיש את היחס המורכב אל אותה כברת ארץ, ארץ-ישראל, שגם ערבים רבים מאוד היגרו אליה במרוצת שנות התבססות המפעל הציוני, וזאת לא במעט בזכות האפשרויות הכלכליות שנפתחו בעקבותיו בארץ. החג' הוא אפוא ערבי, מוסלמי, אבל אינו מקומי, כשם שגם הצעירים היהודים אינם מקומיים.

ובמרכז החווה, בלב הנקודה הצעירה, נמצאת "אבן-השתייה", כך מכנים אותה הצעירים. זוהי אבן גדולה, גוש סלע, והמשמעויות שהמספר, באמצעות גיבוריו בסיפור, מייחס לסלע – יש להן בהחלט כל המשמעויות שאנו נוהגים לייחס לאבן-השתייה הנמצאת במסגד כיפת-הסלע, ואשר לפי המסורות שלנו היתה מקום העקידה, שמה ניצב בית המקדש, והיא כמסמלת את ארץ-ישראל, את הקשר עתיק-היומין אל הארץ.

החג' מסתובב בלילות, מטה בידו, ונוכחותו מפריעה לצעירים וממחישה להם שאינם יחידים במולדתם. בהמשך נראה גם שנוכחותם מפריעה לו.

המספר מבקש לקשור את עצמו למולדתו, לארצו החדשה-ישנה, ויוצא גם הוא לטייל בלילות. הסיפור מסתיים בתמונת פגישה סוריאליסטית-כמעט, שמבשרת או מטרימה גם הרבה מהבחינה הסגנונית, לא רק התוכנית, כפי שעתידות לאפיין את הספרות העברית. זה תיאור של פגישה לילית סהרורית, רבת משמעויות, בין המספר הצעיר, מן העלייה השלישית, לבין החג' הערבי, המטייל במקום מדי לילה, בתור שומר.

ופעם אחת נהיה דבר-החידה. בלילה זר ומוזר, אשר נחרת בזיכרוני כליל-שימורים, הקיצותי בלב הולם, ושמתי עלי את כל לבושי, עד שרוך-נעל, כיוצא לדרך רחוקה. בחוץ קדמוני אדי ערפל לבנים. הירח הפגום, אשר בגלל העננים המרחפים על פניו היה נראה כשט ועומד חליפות, שיווה על המקום קסם ומזימה. שילבתי את זרועותיי על חזי, כי עצמותיי רחפו מקרירות, אך ליבי הלם הלם בחוזקה, כאילו ציפה לדבר-מה. לחצתי את ידי בשארית כוח אל ליבי, והייתי כאוזר גבורה ותבונה גם יחד. היה לי טוב. תפסתי הכל מחדש. את המולדת ואת הלילה. ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן-השתייה. דמות הזקן, אשר ביצבצה מתוך חיוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטויית גרם לכל העברים. אך אנוכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתיי וצועד צעד אחר צעד בחוזקה. רק עיניי הסבו את קצה מבטן לעבר האבן. ופתאום הקיש המטה הקשת-מריבה יחידה, אשר הבהילה את ליבי. נעצרתי מלכת, וראיתי את הזקן אשר מזדקף בבת-אחת ובזעף, הוא זע פרוע-מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד. מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת-גרון שוצפת, אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פני. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כירבל פתאום את שולי המעיל על גופו, והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. היבטתי אחריו כשאני רוטט מתימהון והבנה גם יחד. ההבנה הבאה לפעמים במהירות הבזק, בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עלי בחיפזון, ברגע שהחג' הלך הלוך והיעלם באד. ידעתי כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת, כמוני. הציקותי לו לילה-לילה, מילאתי את האוויר געגועים זרים, והוא לא אצר כוח. הנה הוא בורח. הנה הוא נראה כפוף במדרון, דומה כי הוא יורד לארץ-תחתיה, רק כלבו עוד שולח אל עבר פני נביחה עמומה.

על המספר היהודי עוברת חווייה כמעט-מיסטית של התאחדות עם הסביבה באמצעות אותה הליכה סהרורית. הליכתו נעשית עיקשת, שתלטנית וחסרת-התחשבות, ובאמצעות ההכאבה-מדעת לעצמו הוא מתגבר על הפחד מפני הכאב, על האימה מפני הזר. לא פלא שהוא מרגיז, בעצם נוכחותו, את החג' הערבי, שעה שהוא פוגע באבן-השתייה, ומקיפה. ההחזקה באבן השתייה נעשית בסיפור מעין ביטוי וסמל לאדנות על המקום, המולדת. ומצוי ודאי קשר משמעותי בינה לבין אבן-שתייה שמעליה ניצב בניין כיפת הסלע, הוא מסגד עומר, בירושלים; אבן שהיא, לפי המסורת היהודית, פסגת הר המוריה, טבור העולם, מקום העקידה, חלום יעקב, קודש הקדשים, האתר שעליו ניצבו הארון והלוחות. קדושת האבן, והמסורות על אודותיה, עברו כידוע גם לאיסלם, ואין צורך להוסיף מילים על המתח ההולך וגובר סביב לאותו מקום, בתקופתנו.

סביב לאבן-השתייה שבסיפור מתרחש מחזה כמעט אילם, שמשמעותו ברורה – זוהי מעין היאבקות של היהודי בערבי, בנוסח המאבק של יעקב עם המלאך. המאבק ניטש על עצם יכולתו של האדם היהודי לקשור עצמו אל נוף ארצו הקרובה-הזרה, לחוש תחושת מולדת, ולהיות לעם.

החג' הערבי זועם. הוא מקיש במטהו ומקלל את היהודי, כי הוא מרגיש שבעצם הופעתו הזרה, העיקשת, המציקה, המציפה את הלילה בגעגועים זרים, בא היהודי לתפוס את מקומו שלו, של הערבי, אצל האבן, ולנשלו ממנה.

המריבה האילמת בין השניים מוציאה לאור את היחס המסובך של כל אחד מהם כלפי מולדתו. שניהם אוחזים בה, היהודי עדיין זר בה, והערבי כבר זר בה. לכן קראתי לשיחה זו בשם – עדיין זרים, וכבר זרים.

*

תבניות דומות, של פגישה והיאבקות על אם-הדרך, חוזרות ומופיעות בספרות העברית הארצישראלית, מימות זאב יעבץ, משה סמילנסקי, ברנר, שמעון קושניר ואחרים. אין כמעט מספר ארצישראלי מאותה תקופה, שנמלט מתיאור פגישות של התנפלות, מאבק וסכנה, על אם-הדרך, תופעות שהיו חלק ממציאות החיים בארץ.

אבל אצל שטיינברג נוסף לה, לפגישה הזו, גוון סוריאליסטי, סימבולי, שעתיד לחזור ולהופיע במידה בולטת בספרות העברית משנות השישים ואילך, בתיאורי נוף הארץ ודמות הערבי – כמו למשל בסיפור ידוע, שעוד נעסוק בו, "מול היערות" ל-א.ב. יהושע, שאני רואה את "החג' מחפצי-בה" כאביו-מולידו מבחינת תכניו ורוחו, למרות שספק בעיניי אם א.ב. יהושע הכיר או חשב על "החג' מחפצי-בה" שעה שכתב את סיפורו.

*

זאת ועוד, התחושה שמיוחסת כאן לחג' הערבי – לתפוס מחדש את המולדת, להתמודד עם הגעגועים הזרים (בעיניו) שבהם ממלא אותה היהודי, ובעצם – לחוש כבגלות בתוך ארצו בגלל הנוכחות היהודית – תחושה זו, מדהים לראות – עתידה להופיע גם בספרות הערבית-הישראלית-הפלסטינאית, שנכתבה בישראל. למשל, במונולוג הידוע של מחמוד דרוויש, שהופיע ב-1969, בעודו יושב בארץ, בשם "השושנה והשמש", שבו הוא מדבר על היותו כגולה בתוך ארצו, משום שאם הארץ היא בידי יהודים, אזי למרות שהוא יושב על אדמתו, קרוב לכפרו, באותה ארץ – הוא כנמצא בגלות בתוך מולדתו. והנושא הזה של – אנחנו בגלות בתוך מולדתנו, חוזר בשירת המחאה הערבית-ישראלית אצל משוררים רבים.

*

בחלקה השני של השיחה נעסוק ב"יומן בגליל", סיפור על אהבתו של מורה ראש-פינאי צעיר לנערה ערביה, בת כפר סמוך למושבה. מחבר הסיפור, המשורר ש. שלום, (שלום שפירא), היה כבן שמונה-עשרה כאשר עלה ארצה, ב-1922, למד שנים אחדות בירושלים, וב-1927 עבר להורות בראש-פינה. קרוב לוודאי שהסיפור "יומן בגליל" מיוסד על התרשמויותיו מתקופת היותו מורה. על חלקו במאורעות 1929 כתב על אודותיו ר' בנימין: "ש. שלום היה אולי היחידי מבין אנשי הכינור שלנו, שעמד במערכה פנים-אל-פנים." כלומר, השתתף בהגנת ראש-פינה במאורעות 1929. חשוב להזכיר זאת, כי הדבר מופיע גם בסיפור.

ראשיתו של הסיפור בתיאור דמותה של לינה, הנערה הערביה, שמדברת עברית. מצוי כאן הד לפעולת המורים יצחק אפשטין ושמחה וילקומיץ בראש-פינה, בתחילת המאה ובסוף המאה הקודמת, שחלומם היה כי היהודים ידברו עברית גלילית, שממנה נותר המשפט על "הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב" – כמו הבי"ת הדגושה, הערבית, ואולי גם כפי שדיברו יהודי הגליל בתקופת המישנה – ואילו נערי ערבים ילמדו עם ילדי המושבה וידעו לדבר עברית.

המורה שמו חיימקה. הוא עלה לא מזמן מן הגולה, ולאחר בואו למושבה – התאהב בנערה הערביה, אבל אהבה זו אינה פשוטה. וכך חלומו של חיימקה הצעיר, חלום חתונתו הדימונית עם לינה:

על הטור האחד אבותיי ואבות-אבותיי, צדיקים בישראל, מעונים, עדינים, קורני-תורה ודמומי-סבל, ואני, שתי פיאות תלתלים לראשי, החבוש מצנפת של קטיפה שחורה, אני בראש מלמעלה. ועל הטור השני – ערב ועמון ומואב, פני רוצחים פניהם, פני פראים, פני ערבים במידבר. חרבות ופגיונות ופסלי אבן ועץ בידיהם, ובראש כולם, על קצה ההר שמנגד – לינה עומדת, זו לינה הקטנה מבית הפקידות, ושמלתה האדומה טרופה עד צוואר, וידיה השתיים שלוחות לקראתי, ושיניה הלבנות מחייכות.

 "הרי את מקודשת לי כדת משה וישמעאל."

נפלו הפראים מעוצם להגם ויתגלגלו על הארץ כחזירים מפוטמים, עמדו על שערות ראשם הסמורות, והפכו אחוריהם כלפי לינה.

ואבותיי ואבות-אבותיי התלהבו כתינוקות מטופרים, קרעו בגדיהם מעליהם, ניגבו דמעות מעיניהם, רמזו עלינו – וצחקו.

הימים עוברים, הקשר בין חיימקה לבין לינה מתהדק, אבל באופק כבר השמיים מתקדרים, מאורעות 1929 קרבים, האיום התלוי באוויר מביא מתח של פחד, והנוף הגלילי מתחיל להיות רוחש אימה. כל אלה מביאים את השניים לרצות להימלט יחד, הן הימלטות רומאנטית של גבר ואישה, והן הימלטות מפני ההתנגשות שעומדת לפרוץ בין שני העמים.

אם להימלט, אנה נימלט, ומקום אין לנו בארץ בו נוכל להסתתר, וכסף אין לנו לדרכים רחוקות, גדול מזימות אינני לזייף לך פנים חדשות, ניירות, תעודות. וילדים לי, הרבה ילדים מישראל החיים מפי ותולים בי עיניהם הקורנות. ועם יש לי, עם שאני אוהבו כאהוב האדם את גורלו, שדמיי מכורים לו מקדמת-דנא, ושחיי נתונים, נתונים לו מבלי שאדע מדוע.

חיימקה המורה יודע שאין להם אפשרות לברוח יחדיו, אין מקום שיקבל אותם, בגלל קשרם ומיהותם. איש משניהם אינו יכול להימלט מגורלו. הוא אינו יכול להימלט מגורלו הלאומי, התרבותי, העברי – והיא אינה יכולה להימלט מגורלה כבת-כפר, שבקרוב אביה ימכרה-ישיאה, כמו שאביה של לטיפה, בסיפורו של סמילנסקי, השיא אותה בשעתו. עם זאת אנו מוצאים בסיפור ביטויי אהבה, שאולי שמשורר, כשהוא כותב פרוזה – יכול לכותבם, והם מן המזוקקים ביותר, שמצויים בספרות העברית, לביטוי אהבת יהודי לערביה.

ואני אוהבך, לינה, אוהבך בכל כליון חיי הנלוזים, ואני רוצה לראותך מקרוב לי, ברגע זה, בשעה זו, רק לראותך. אני רוצה לגמוע בת-צחוקך המרחיבה את פנייך, את כתובת-הקעקע החרותה על מצחך הזעיר. אני רוצה כי תבטנה בי אותן העיניים, המאפילות עם הפוך שלהן, הכחול, כי תבטנה בי שעות על שעות, ימים על ימים, מקצה חיי ועד קצה חיי. ואני רוצה כי תביניני, כי תביני את שפתי העולה אלייך מעולמות לא ידעת. אני רוצה. התדעי כל זאת, לינה הקטנה, הנראית ואינה רואה, בעומדך שם ובתלותך לבנים על החבל שבחצר בית הפקידות?

לינה עובדת כעוזרת בחצר בית הפקידות, זה הבית שהיה בית הפקידות של הברון. המורה נוהג להתבונן בה מן החלון, שקוע בחלומות של תשוקה על גופה הנחמד ופניה הנאות. קרוב לוודאי שרוב הדברים הנאמרים מפיו – אמר לעצמו, ולא באוזניה ממש.

ככל שמתרבה האימה, ומתקרבים ימי מאורעות הדמים, אנו חוזרים למוטיב מוכר של תחושת זרות שרוחש הנוף כלפי האדם היהודי. חיימקה יוצא לטייל, רכוב על סוס, בסביבת אגם החולה, ובדומה למה שפגשנו בסיפורים אחרים, אנו שומעים:

הזמירות, האוהלים, ההרים, הבידואים – כולם שייכים לכאן, כולם נארגים במסכת, ואני – הזר אני כאן? האין לב כאן אשר ידפוק עם לבבי? האין נפש כאן אשר תענה לקריאתי בתוך קפאון התפארת הזאת?

מתרבות השמועות על התנפלות ערבית קרובה על המושבה, התקופה היא – 1929, ואנו פוגשים מוטיב נוסף בהרהוריו של המספר. גולדה מאיר אמרה, בהיותה ראש-ממשלה: "אנחנו לא נסלח לכם, לערבים, שגרמתם לבנים שלנו להיות רוצחים, להרוג!" – והמוטיב הזה מצוי כאן. חיימקה סבור כי האימה שמסביב סופה שתעלה את כל השחור, האפל והאלים – שמסתתר בנפש האדם היהודי, השב למולדתו.

אנו מדברים בשפת בני-אדם, חולמים חלום חידוש והתחדשות, ובליבנו פנימה – תופתה ערוך, ורק לגזירתו אנו נשמעים. דמינו, דמינו האפלים מתחילים תוססים, גועשים, ומבקשים דרך לעצמם. ואיתם המון כלי-זין של מכאובים, אמיתיים ומדומים, של חששות וסברות ושל צו איום ונסתר אחד, הבא על גבינו ביודעים ובלא יודעים, ותוכו רצוף – צא והרוג, צא והיהרג!

האווירה הדחוסה של קרבת ההתנפלות על המושבה מעלה בלב חיימקה רגשות עמוקים, חשוכים, שיש להם קשר לאהבתו ללינה, שאותה גם הוא רואה כאהבה אסורה – וכל זה מוביל לקראת שיאו ופתרונו של הסיפור.

לינה עוזבת את המושבה ערב המאורעות. הערבים כולם עוזבים את המושבה. אבל היא, מתוך אהבתה לחיימקה, ונאמנות לו, באה בלילה להזהיר ולהודיע מתי בדיוק שעת ההתקפה. גם זה מוטיב מעניין – הערבי ה"טוב", במרכאות, הוא אותו ערבי שבוגד במטרה הלואמית של בני-עמו, ובא להזהיר את היהודים מפני התנפלותם עליהם. בעקבות אזהרתה של לינה, הולכים בעוד מועד כל אנשי המושבה למשמרתם.

חיימקה נפצע בהגנתו על המושבה, הוא מועבר לבית-חולים. לפני היפצעו הוא עוד מספיק לחשוב:

עוד תקום בנו זו החיה הרעה שגידלתם, עוד תפתח לועה בשאגה, עוד תינעץ בכם ציפורניה המורעלות ברעלכם, יפלו עוד פגריכם לעינינו, יתבוססו בדם חרמם, יתוודו עוד על הנבלה אשר עשו לנשמותינו. ייערך עוד הטבח הגדול לעינינו, עוד נחזה בשילומים ביד אדוני הבאה לערוץ ארץ.

בסופו של הסיפור באים תלמידיו של חימקה לבקרו בבית-החולים. הוא מחליט עם עצמו שייוותר על חלום חטאו האסור – על אהבתו, וגם על אותם הדימונים ששירתו ואהבתו העלו בו עקב אהבתו ללינה. ההליכה לצד האחר, הנגיעה במחוזות האסורים של החטא, של הארוס, של השיכרון המיני, של התשוקה העזה – כאילו גוררים עימם גם את המשיכה אל האיום הבא מן החוץ, אל יצר הכיליון, אל יצר האלימות שמתעורר בו, אל יצר הכיליון שיצר האלימות הזה מביא עימו – החשש ליהרג בהתקפה על המושבה, וההליכה לקראת הסכנה שבהתקפה. ומכל המסכת הזו, המסובכת, שעולה מן היחסים התמימים-לכאורה, בתחילה, בינו לבין לינה, הוא חוזר בו עתה ומתנתק. ברור לו שהוא לא ישוב אליה, הוא ינתק את הקשר עימה, אולי גם לא יחזור למושבה. הוא יישאר נאמן לאבות-אבותיו, לעמו, ללאומיותו – לכל אותם גורמים, או מאפיינים, של האני העליון שבו. הוא חושש שכניעתו לאני התחתון, ליצר הבלתי-מרוסן, המתפרץ – תביא עליו סכנת הרס וכיליון. זהו מוטיב שמצאנו אצל ברנר, ואשר מופיע לימים ביצירתו של עמוס עוז.

קריאה מומלצת לשיחה שמינית

יעקב שטיינברג: "החג' מחפצי-בה" (נדפס 1927).

ש. שלום: "יומן בגליל", מתוך "היד השנייה" (1942).

המשך יבוא

* * *

עדנה ירדני לאהוד בן עזר

בגיליון 494 של עיתונך (23.11.2009) סקרת בין השאר את סיפורה של חמדה בן יהודה "חות בני רכב" (ולא חוות בני ריכב). הסיפור בהמשכים פורסם בעיתון השקפה ראשיתו בגיליון 12 (אדר תרס"ב) והפרק האחרון בגיליון 35 (סיון תרס"ג). מן הראוי להוסיף על הנאמר ברשימתך עוד על שלושה עניינים.

האחד "חוות בני רכב" הוא סיפור המשך לסיפורה "חטאת אפרים" בשני הסיפורים מככב אפרים ולא בכדי. דמותו של הרבין ב"חות בני רכב", מתבססת על אהרון בראגין, מנהל עבודה במושבה קסטינה (באר טוביה) שנאלץ לברוח כיון שהואשם בהריגת ערבי מהכפר חמאמה, מתוקפי היישוב (דצמבר 1896), שנפגע מאש חבריו התוקפים. ולפי חמדה, שהיתה מעורה היטב בפרשה, התגלגל אל המידבר וכו' ובמילים אחרות – בסיפור הזה משוקעת גם מציאות המשקפת במשהו את הסכסוך היהודי-ערבי.

על פי אחת המסורות פנו הבדווים אל ד"ר יצחק לוי, מנהל בנק אפ"ק בירושלים, כדי שיפעל לאיחוד יהודי-בדווי לכיבוש הארץ מיד העות'מנים. ניתן להעריך שהרומנטיקה שבחיפושי השבטים האבודים והיהודים האמתיים, לפחות בסיפורה של חמדה, יש בהם אולי מזרעי הכנענות.

* * *

עדינה בר-אל

שליחים מארץ ישראל לארצות הגולה: משהו

על נתן ביסטריצקי ועל זרובבל חביב

בגיליון 495 של "חדשות בן עזר" כתב אהוד בן עזר על הספר "ימים ולילות" ועל מחברו נתן ביסטריצקי.

נתן ביסטריצקי (אגמון) היה סופר, משורר, מסאי ומחזאי. הוא ניהל בקרן הקיימת בירושלים את המחלקה לנוער ולתעמולה, ולעיים היה נשלח להרצאות ולפגישות בגולה. 

בגיליון 481 של "חדשות בן עזר" הזכרתי כבר את ברכה לוין, תלמידה בפולין, שכתבה יומן בעברית נפלאה. ברכה לוין היתה מבית דתי, אך למדה  כשנתיים בסמינריון החילוני והציוני של רשת "תרבות" בעיר וילנה. בהיותה בת שש-עשרה היא קראה את הספר "ימים ולילות", וכך כתבה ביומנה: "השעה שתים עשרה. בבית שוררת דממה עמוקה. עייפתי מקרוא את הספר 'ימים ולילות' והנני יושבת אצל התנור החם בעיניים סגורות. מחשבות וחלומות שונים עוטפים אותי, פעם בצעיף בהיר משוזר קרני אור ופעם בצעיף כהה מרוקם צללי לילה... הנני חושבת על הספר שקראתי... רושם משונה עשה עליי הספר, לא הבנתי אותו יפה. ביסטריצקי כאילו מגלה בו את המסתורין הכי קלים של נשמתו ולפתע לוקח ומכסה את כל מה שגילה בצעיף עבה ושחור..(16 באוקטובר 1928).

כחודשיים לאחר מכן הסתבר לה שמחבר הספר מבקר בווילנה, וכך היא כתבה ביומנה: "מעט מאוד ישנן נשמות בהירות ואחת מהן, אומרים, הוא נתן ביסטריצקי, הסופר לא מכבר בא מארץ ישראל. והיום הוא הרצה. מאוד השתוקקתי לראות את פניו ולשמוע את קולו." (12 בדצמבר 1928).

באותו יום היא לא הצליחה להיות בהרצאתו, אלא רק לאחר כשבוע: "באחרונה זכיתי לשמוע את הרצאת ביסטריצקי. [...] דממה עמוקה שררה באולם בדַבֵּר ביסטריצקי את דבריו. האם כישוף בקולו? כל אחד עמד מבלי הניד עפעף. כל אחד הרגיש שדברים כאלו מכוונים אל לבו במזיד, בכדי לעורר שם רגשות נרדמים וצלילים שלא נולדו עוד. כל אחד ראה בו לא רק משורר וסופר עברי אלא גם עברי מארץ העברים, הנושא בלבו חום אהבת מולדת. בהביטי עליו ובשומעי את קולו הנעים, ראיתי לא רק את תלתליו המתנועעים אנה ואנה, את עיניו המפיקות מרץ כביר ומזרות לעתים קרובות זיקים; אלא לפני עיני רוחי השתרעה ארץ שלמה, אדמת מולדת. ראיתי את הירדן הרוחץ גלים בשפעת קרני השמש, ראיתי את ים הכנרת הזועף בחמה, בנשוב עליו רוח גדולה, ראיתי את הר החרמון מכוסה השלג, ראיתי מישורים מצמיחי עצים נהדרים ופרחים; ומתוך קולו שמעתי שירת חלוצים חופשית, שירה המרחבת את הלב וממלאת אותו גאות ואושר. פעם לראות את ערש הדמיונות והשאיפות! לעוף שמה על כנפי נשר ולהתאבק בעפר הארץ, שהנשמה אִוְתָה שָמָה לנוע! אבל מה רחוקה המציאות מהחלומות..." (20 בדצמבר 1928).

דברי הנערה הזו משקפים באופן שובה לב את הרושם הרב, שהותירו שליחיה של ארץ ישראל אצל יהודים בגולה, בכל אופן בקרב אלו, שלבם היה "פתוח" לארץ ישראל.

מסתבר שהביטוי "עברי מארץ העברים" היה ביטוי שגור בהקשר זה. שליח נוסף מטעם הקרן הקיימת היה זרובבל חביב, איש ראשון-לציון, שהגיע לפולין בשנת 1937. במכתב ששלח מוורשה למשפחתו בארץ, הוא סיפר על הרצאה  שלו ביידיש. וכך הוא כתב: "אמרתי להם שהנני מבקש שיסלחו לי על שפתי הבלתי מתוקנת [ביידיש – ע.ב.] – כי עברי אני מארץ העברים. [...] מסרתי להם את ברכת אנשי הארץ, חלוצים ראשונים ואחרונים. הסברתי להם שארץ-ישראל היתה מאוחדת בימי המאורעות ובטוחה בניצחונה, שהמצב אינו מדוכא כלל. סיפרתי להם שהוכחנו לכל באי עולם שארצנו די רחבה בשביל לקלוט המונים [...] בוודאי לא היטבתי לדבר יידיש, אבל בטוחני שהדברים שיצאו מן הלב נכנסו אל הלב." (22 בינואר 1937. מתוך ספר המכתבים "ציר שלוח", המכון לחקר תולדות קרן קיימת לישראל, ירושלים 2002, עמ' 42).

ועוד סיפר זרובבל חביב: "ביקרתי בשלושה בתי ספר ובקושי התאפקתי שלא לבכות למראה העיניים המבריקות של הילדים והתובעות תשובה על ייסוריהם ועלבונם, הצמאות לארץ-ישראל והלבבות המתחממים לשמע כל מילה, כל סיפור מארת-ישראל." (28 בינואר 1937, שם, עמ' 52)

ולגבי ברכה לוין – הנערה שהיתה בהרצאתו של ביסטריצקי בווילנה – בסופו של דבר התגשמו חלומותיה. היא עלתה לארץ בשנת 1949, וראתה במו עיניה את כל מה שדמיינה בנעוריה בפולין.

* * *

יוסף דוריאל

גלעד שליט וצביעות התקשורת המגויסת

במניפולציה של סקר דעת קהל כבר מנסים לשכנע אותנו שרוב הציבור בישראל תומך בשחרור המוני של מרצחים שפוטים, תמורת שחרורו של גלעד שליט

בתכנית "פוליטיקה", בניצוחו הדעתני של עודד שחר, ראינו מדגם של אנשי תקשורת השייכים, במישרין או בעקיפין, לחזית שוטפי המוח למען כניעה מוחלטת לחמאס. ישראל הראל, שהוזמן כנראה לשמש עלה תאנה להרכב החבורה, הספיק רק להביע את החשד שמנהלי המסע למען הכניעה מעוניינים יותר בשחרור המרצחים מאשר בשחרורו של גלעד שליט, כאשר המנחה החריש את דבריו בצעקות קולניות למיקרופון. הדיון "האובייקטיבי" התנהל בנאמנות במסלול אותו היתוו יוזמי המסע במקור, בשיטת הבחירה בין שחור ללבן: יש רק שתי אפשרויות – או שמפקירים את גלעד שליט, או שמצילים אותו על ידי כניעה לכל דרישות החמאס. כאילו אין ולא היתה שום אפשרות אחרת כמו, למשל, לפרסם אולטימאטום לחמאס – שאם גלעד לא ישוחרר תוך יממה, תופסק כל האספקה שרצועת עזה מקבלת מישראל, וכל אסירי החמס יועברו לתנאי מעצר בהם כלוא גלעד שליט. בסקרי דעת קהל שהוזמנו על הנושא, כמובן, לא היתה שאלה שתסטה ממתכונת השחור-או-לבן, ולכן טבעי היה – שהרוב יתמוך בשחרור המרצחים, אם זו האפשרות היחידה הקיימת להציל את גלעד.

זה לא הפתיע, כשבדיון נחשף היועץ ליחסי ציבור העומד מאחורי המסע היקר לשחרור גלעד שליט (לדבריו – בהתנדבות) אלא שאותו יועץ הקפיד גם שלא לחרוג ממסלול ההטפה למען שחרור מרצחים, כאילו אין שום ברירה אחרת לממשלה – שתמלא את חובתה בהגנה על ריבונות וביטחון המדינה. לאחר הצלחתו של מסע כזה לשחרור מרצחים, אל נתפלא כשיתחיל מסע דומה, עם אותה תקשורת מגויסת ואותה מניפולציה בסקרי דעת קהל, למען ויתור על ירושלים וחזרה לגבולות 1949. ושוב, יציגו לנו שתי ברירות בלבד: או להיכנע, או לזכות בחרם כל העולם נגדנו. שום מחשבה יצירתית אלטרנטיבית לא תזכה לעבור את מחסום התקשורת הממוסדת. ובסרט כזה כבר היינו: כשלפני שנים מספר כמעט שנושלנו באותה שיטה מהגולן וממחצית הכינרת, ולפני שלושים שנה נשלל ממנחם בגין העורף הציבורי כדי לעמוד מול דרישתו הבלתי מתפשרת של סאדאת לקבל חזרה את כל סיני, "עד לגרגיר החול האחרון."

לפי אותו היגיון, שמענו את קול ישראל משדר ללא תגובה את דברי החוכמה של ח"כ בכיר, שהסביר כמה הוא שונא את הפתרון של שחרור מרצחים אך באותה נשימה – מטיף לשחרור כל האסירים, כולל מרואן ברגותי, שנידון לכמה מאסרי עולם. וכדי "לחזק את אבו מאזן" הוא הסביר – צריך לשחרר גם אסירים שהחמאס לא ביקש. כאילו זה עצמו לא יהפוך אותם לתומכי חמאס במקום הנאמנות לאבו-מאזן. לאיש לא הפריע שברגותי גילה, באותו יום, לעיתונאי זר – מה הוא מתכוון לעשות לכשישוחרר: המשך האינתיפאדה. לתופעה כזו התכוון, כנראה, אלברט איינשטיין, כשנתבקש לתת דוגמה למושג "אין-סוף". "למשל," הוא אמר – "גודל היקום, או גודל הטמטום האנושי, אך בנוגע לזה הראשון אינני בטוח."

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

* * *

מי היה ארז רפופורט?

ידידי,

 אני מצרף מודעת אבל שהתפרסמה ב"חדשות בן עזר" גיליון 495 מיום 26 בנובמבר 2009. זה עיתון ספרותי המתפרסם רק באינטרנט ואני נמנה על קוראיו ה"מכורים". מי היה ארז רפופורט?

בברכה,

חזי רפופורט

לחזי שלום רב,

ד"ר ארז רפופורט היה חוקר ומרצה למוסיקה מצוין באקדמיה למוסיקה בירושלים ועוד.

הוא לקה בהתקף לב ומת בן חמישים במותו. היתה לו אישיות חיננית והיו בו נדיבות וחוכמה. למד בקולג' "מאנס" המפורסם בניו יורק, והיה תלמידו המצטיין של פרופ' קרל שכטר בכיר התיאורטיקניים המוסיקולוגיים החיים כיום. הוא עשה את עבודת הדוקטוראט שלו על "הסגנון של פליקס מנדלסון ודרכו לחבר משפטים מוסיקליים" אצל פרופ' שכטר. שכטר ראה בארז רפופורט את אחד האנליסטים המוסיקליים הגדולים העולם. הוא הוכתר כמרצה הנערץ ביותר ע"י הסטודנטים בכל מקום שהרצה ולימד. 

שלך, בברכה חמה,

חנן רפפורט

* * *

למרתה יפה (רענן)

איתך באבלך הכבד על מות אחותך רוני גואל

אהוד בן עזר

חברך לכיתה ג'-ה' בבית הספר בצופית

* * *

יצחק שויגר

לילה ראשון ב"בוואריה" עם פיפי

"אתה צריך להבין," אני אומר בטלפון לבן שלי, שהתעניין איך אבא שלו ואימא שלו מבלים בשיט ביוון. "אנחנו עושים חיים משוגעים," אני אומר לו, "נשים יפות, אוכל משגע, הכול טוב. יש רק בעייה אחת. המקלחת והפיפי."

"עזוב,"הוא אומר," זה לא חשוב, העיקר הוא, אם נהנים."

"זה חשוב מאוד בגיל שלי," אני אומר לו, "תבין בן, קמנו בלילה בשעה שלוש. אחרי שכמו שאומרים – לא עצמנו עין כל הלילה. עולים לטיסה לקפריסין. אני מת מעייפות. עד שאני מצליח להירדם, כבר נוחתים. לוקחים אותנו לבלות בלול של לרנקה, שזה שדה התעופה שם. עולים לטיסה לאתונה. אני סוגר עיניים, הופה נוחתים וצריך להתעורר. נוסעים למרינה. סחיבות של תיקים. אימא שלך כרגיל – 'לא לקחה שום דבר,' אבל התיק שלה כבד כמו ארגז מלא פלדה. הגענו למרינה, שוב סחיבות. הגב והידיים כבר לא מתפקדים. מחכים. איך שהוא אני מצליח להירדם בעמידה. רק אני נרדם, מודיעים לנו: 'הסירה מוכנה.'

"עומדים ליד הסירה. אימא שלך מוכת הלם. 'איך אני אכנס על הקרש הזה?' – היא שואלת, 'למה אין גדר תקנית כמו שצריך?'

"אני מצליח להפנט אותה והיא נכנסת ועוברת על הקרש בלי ליפול למים. נס גלוי. אני מכניס את התיקים ומתחלקים לתאי השינה עם שני הזוגות האחרים.

"'פה אנחנו ישנים,' אני אומר לאימא.

"'זה ארון גדול מאוד. למה אמרת שאין מקום בארונות ולא להביא הרבה דברים,' היא שואלת.

"'זה לא ארון, זה החדר שלנו. הארון זה פה מצד שמאל. זה לא רק לקוסמטיקה, זה לבגדים.'

"היא בהלם ובאלם. 'טוב,' היא אומרת, 'נסתדר.'

"ואז כשאני כבר עם עיניים נפוחות מחוסר שינה, קוראים לי להדרכה צמודה בעניין חשוב. איך עושים מקלחת ופיפי וקאקי בסירה. תאמין לי, יותר פשוט לשלוח טיל לירח. המדריך הוא הקפטן שלנו. אצלו הכול פשוט.

"'שים לב,' הוא אומר לי. 'פה עושים קאקי ופיפי ופה גם מתקלחים. לא עושים קאקי כשאנחנו נמצאים במרינה אלא רק פיפי. קאקי עושים בבניין של המרינה ליד המעגן. לא זורקים ניירות טואלט לאסלה. שמים את הניירות, לאחר שניגבת את התחת, בתוך שקית ניילון עם סגר ואקום. אבל בלי הקאקה שאותו משאירים באסלה. ושוטפים עם מי ים. זה פשוט. יש מנוף מימין. ימינה מוציא החוצה. שמאלה מכניס מי ים. עם הידית אתה מנפח והמים יוצאים.'

"בשלב זה עיניי נעצמות ואנכי מאבד קשר עם המילים. הכול מתערבב לי בראש. אבל הוא ממשיך בשלו. 'אפשר לעשות הכול ביחד. גם פיפי וגם קאקי וגם מקלחת אבל לא להתבלבל. ואם אתה מלכלך אז יש מברשת פה בארון מצד ימין. שם גם יש נייר טואלט. השקיות של הניילון מאחורה. כן שכחתי. את המים מהמקלחת מוציאים עם הכפתור מאחורה. לא הכפתור של האסלה. זה בתוך המקלחת אתה תראה כבר. לוחצים וזה יוצא קלי קלות. הבנת?' הוא שואל.

"בשלב זה, כשאני בעיניים עצומות וחצי ישן. אני מבין שתשובה חיובית תשחרר אותי למיטה ולשינה גואלת. 'בטח.' אני לוחש. הכול ברור לי.

"דקה לפני שאני נכנס לקומה, אני זוחל לתוך הארון. הגופה בפנים זה של אימא שלך. היא לא זזה. לוקח לי כמה דקות עד שאני מבין שצריך להיכנס כמו מת, יעני 'עם הרגלים קדימה.' מזל שאני מתרגל יוגה. אני מצליח לשחזר כמה תרגילים, לדחוף את אימא, להפוך אותה, כדי להגיע עם הרגליים קדימה ולזחול לתוך המיטה שבתוך הארון מבלי להרוג את אימא. אני מצליח ואימא לא מתה.

"סוף סוף אני ישן.

"לילה ראשון ב'באווריה'. אחלה של סירה גרמנית. ארבעה תאים. גדולה. יופי. לאחר שעתיים, השלפוחית מתחילה ללחוץ.

"ככה זה בגילי," אני אומר לבן שלי, "בבית זה פשוט. אני מתיישב בצד המיטה מתרכז. מתעשת. וקם לשירותים. אני מגיע לאסלה. ומנסה. להרביץ אותה. לפעמים זאת אזעקת שווא. אני הולך ומתמתח וחוזר לאסלה. זה תהליך. בסוף זה מצליח. אני מהמהם בהנאה וחוזר לישון.

"פה זה היה משהו מפחיד. אתה צריך להבין. אחרי עשרים וארבע שעות ללא שינה, יש לי שינה טרופה. אני חולם שנחטפתי על ידי טרוריסטים שקושרים אותי בתוך תיבה, ומובילים אותי בתוך משאית. זה ברור לא? הכול, זז כל הזמן. אני נוגע עם הרגל בקיר, ואני נוגע בשתי ידי בקירות, בשני צידי המיטה. מרים את היד, יש קיר. זה ארגז לא?

"אני מתחיל להזיע ומנסה להתיישב. וַאי – אני חוטף מכה בראש. אני בטוח שאני בתוך ארון מתים. אני מעיר את אימא שלך. 'חטפו אותנו,' אני אומר לה. 'אתה משוגע.' היא אומרת וקמה. גם היא חוטפת בראש. 'אתה צודק.' היא אומרת."חטפו אותנו.'

"אנחנו חוזרים להכרה. אנחנו ישנים בארון, בתוך הסירה. צריך לצאת מצד הראש. אני עושה סאלטה לאחור, מוחץ לאימא שלך את הפנים ונופל על ארבע בכניסה לארון, זאת אומרת בכניסה לתא. הסאלטה והמכה מחזירים אותי למציאות הלוחצת. יש לחץ בשלפוחית ובזה יש לטפל ומיד. אני זוחל על ארבע לשירותים. הכול אפל ואני ממשש את דרכי. כולם נוחרים, אין אור. דממה. אור הירח מספק תאורה חלשה.

"אני מחפש שלטר לאור. אין. לא מימין ולא משמאל ולא נעליים. אין אור בשירותים. אני מצליח למצוא את האסלה בעזרת מישוש. ברוך השם. הראש שלי מונח על סף האסלה. יש, הריח מוכר. אני מזדקף בהנאה. בום טראח. אני חוטף מכה בפנים, מהחלון הפתוח שמעל האסלה.

"אני חושב שהתעוורתי.

"אני מתאושש.

"השלפוחית לוחצת. מרב לחץ ופחד אני עומד ולא מצליח להשתין. נדמה לי שאני צריך גם קאקי. ואני כבר לא זוכר, אם זה מותר או אסור. שכחתי את כל ההוראות. איך לעזאזל אני מוצא בחושך את הניילונים. ומה אם יתפסו אותי שחירבנתי במרינה? האם אקבל קנס? או אולי יגרשו אותי מהפלוטילה. ואיפה הכפתור שמוציא ומכניס מי ים?

"אני מקבל החלטה להשתין במקלחת. זה נראה לי יותר פשוט. ואז אני נחרד, מה אם יצא לי גם קאקה? ואיפה בכלל הכפתור של המים של המקלחת. ואם אני אשתין שם, האם המערכת לא תכניס את המים של המקלחת למים של המטבח. לך תדע, אולי זה עניין של מיחזור מים. שכחתי לשאול האם ה'מי ים' הם גם בשביל הכלים? מה אנחנו נשתה ונדיח כלים עם הפיפי שלי?

"כולם נוחרים ואין את מי לשאול.

"ואז הבריק לי רעיון גאוני. אני נמצא בחושך. הפתרון הוא אור. נזכרתי שבארון של השינה יש שלטר על המנורה. אני פורש את ידי וממשש את המרחב על הקיר. אני נתקל בנורת ניאון. אני מתפלל לנפטון ופוסידון, אלי הים, שהמנורה תעבוד ושיהיה לה שלטר על המנורה. אני ממשש בדריכות. יש. יש שאלטר על המנורה. אני לוחץ בחרדה.

"אני משחזר את בריאת העולם. ויהי אור! אור לבן ובוהק מציף את תא השירותים. אני חוזר להכרה מלאה. ישבתי על התחת וסידרתי את כל הקפטנים של כל הפלוטילות ואת היצרנים של ה'באווריה' ואת כל מנהלי המרינה. אתה שומע בן," אני אומר לו.

"מה עשית?" הוא שואל.

"סידרתי את כולם. עשיתי גם פיפי וגם קאקה. השתמשתי בניילונים, כמו גדול. ובבת אחת רווח לי. הייתי מאושר. זחלתי חזרה לארון. זאת אומרת לתא. דחפתי את אימא שלך הצידה. עשיתי פליק פלאק לאחור והגעתי עם הראש לאחור ורגליים קדימה, בלי לחטוף זפטה בראש, ובלי לפרק לאימא שלך את הצורה. ישנתי את שארית הלילה בשינה עמוקה ומענגת. זה בכל זאת באוויר ים, שמשפיע לטובה. מי צריך מלון חמישה כוכבים כשיש לך יאכטה ואתה יכול להציץ החוצה ולראות מיליון כוכבים ולהרגיש כמו מלך העולם."

"אבא," אומר הבן. "זה נשמע קצת עצוב. אתה כל הזמן מתעסק בפיפי ובקאקי. בשביל זה נסעת לשיט יאכטות ביוון?"

"לא אני גם עושה סטאג' בסקיפריות. תבין בסירה יש שני מעמדות. הפטריקים, אלו הסקיפרים. אצלנו בסירה היו שלושה כאלו. והפלבאים, אלו הפוּשטים גם כן שלושה. ואני ביניהם. הם, הסקיפרים, אחראים על הימאות ואנחנו, הפושטים אחראים על הסדר והניקיון ועל האוכל. הם בסדר איתנו. אם אנחנו מאכילים אותם יפה, אז הם מסמיכים אותנו בכל מיני דברים בספינה. אימא שלך הוסמכה כמחזיקת קרש. וגם היא יודעת לעבור את הקרש בלי ליפול לים. וגם הוסמכה כעוזרת טבחית לענייני סלט יווני. אני הוסמכתי כעוזר מפרשן כ'מגלגל חבל' ככה שלא יהיו קשרים, וגם כסו-שף. אני חותך בצל ועגבניות וגם עורך את השולחן. השפית הראשית היתה אשתו של הסקיפר. היא היתה 'פראו סקיפר,' אבל היא לא השוויצה והיתה מאוד פֵרית איתנו, אפילו שהיה לה מעמד בכיר משלנו.

"אבל כשאנחנו שטים, כולם אותו דבר. הרוח, הנופים, הים המשכר. שחייה במים הצלולים. נהנים עם ראש טוב כשאנחנו יושבים על הסיפון וממלאים את הראש באלכוהול וצוהלים כמו ילדים, כולנו נרטבים אותו דבר מקצף הגלים. כמו דגים בים, אנחנו נהנים מחופש בלתי רגיל במרחבי הים. אתה מרגיש היטב, שאתה בסך הכול פסיק קטן, בעולם הזה העצום והגדול. ואם אתה מצליח גם ליהנות, מה טוב."

"אז עשית חיים בסך הכול לא?"

"כן, היה כף."

"חוזר לעבודה, מיד כשתחזור?"

" לא. אני צריך לעשות כמה בדיקות רפואיות."

"למה, מה קרה?"

"אני צריך לעשות בדיקות. קודם של הגב, שנפלתי עליו ישר מהסולם שמהסיפון, בעת שירדתי והחלקתי בגלל הרטיבות, וגם של תקינות הגולגולת לאחר שחטפתי עשרות מכות בגלל המשקופים הנמוכים כל פעם שנכנסתי או יצאתי מאחד הארונות. אני צריך לבדוק שאין לי דימומים, בכל זאת אני צריך את הראש להמשך החיים לא?"

כתב: יצחק שויגר, פלוטילת סוכות של דרך הים אוקטובר 2009

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בתל-אביב ובגוש דן מחולק כל סוף-שבוע חינמון בשם "המקומון תל-אביב" המתיימר להיות מופץ בקרוב לרבע מיליון עותקים. בדרך כלל אין מה לקרוא בו והוא עושה דרכו ישר לפח שלצד תיבות הדואר, אלא שלאחרונה הפח מתמלא עד אפס מקום בגיליונות הללו משום שהמחלקים העצלים דוחפים שתיים ושלוש חוברות לכל תיבה. לידיעת המפרסמים האומללים והמינהלה.

* "נתניהו נפל על מימשל נורא!" – בדרך-כלל אנחנו לא מתפעלים מחוכמתה ומהתנהלותה של שרת התרבות והספורט לימור לבנת, אבל הפעם אנחנו מסכימים עימה במאה אחוז, ורק שאנחנו היינו מהראשונים להבחין ולכתוב על כך מיד לאחר היבחרו, ובייחוד לאחר נאומו המטופש בקהיר (שאפילו מובאראכ מארחו לא כיבדו בנוכחותו) – וזאת בעוד מרבית העולם וגם הקהל והתקשורת הישראליים, בייחוד עיתון "הארץ" – מתמוגגים מהסכל חסר-הניסיון, שאינו מבין דבר בעסקי המזרח התיכון ובמנטאליות הפוליטית הערבית, המיוסדת ברובה על שחיתות, שקרים ושנאת ישראל!

* זוהי שערוריה נוראה ואחת השחיתויות המזעזעות ביותר שחושפת התקשורת הישראלית, ובייחוד העיתון "ידיעות אחרונות" ["טיסות הפינוק של אהוד ברק", כותרת ראשית ביום שישי, 27.11] – ששר הביטחון, העושה לפחות פעם בחודש טיסה טרנסאטלנטית בתפקידו כאחראי על ביטחון ישראל וייצוגה מול המימשל החורש-רע בארה"ב – ישודרג ממחלקת עסקים למחלקה ראשונה בחברת התעופה הלאומית שלנו "אל על"! –

עסקים? במחלקת תיירות היה צריך להושיב אותו, בזנב המטוס, כמו את מני מזוז, מיכה לינדנשטראוס וירון זליכה! – ובעצם ברכבת, אלמלא היה האטלנטי באמצע, ואם לא ברכבת אזיי צריך להוציא מהמחסנים של התעשייה האווירית את מטוס הבואינג "חיל האוויר 1", שבתקופת נתניהו הראשונה עבר שיפוצים יסודיים ויקרים, ולהטיס בו את ברק; ואם המטוס כבר נמכר או נגרט (פורק לגרוטאות), אזיי בוודאי אפשר למצוא במחסנים איזה מטוס קונסטליישן ישן בעל ארבעה מנועי מדחף, מתקופת היותו של יוסף ספיר שר התחבורה – ולצבוע אותו כחול בסמלי "חיל האוויר 1" של ישראל.

צריך שיהיה גבול לשחיתות, ויש לקוות שהמומלץ למשרת היועץ המשפטי החדש לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, יקפיד על כך עוד יותר מקודמו, ודבר ראשון יתבע לדין את עצמו על כך שהוא מגן על ראש הממשלה המושחת ביותר שהיה אי פעם בישראל ואולי גם בעולם כולו – בפרשת ראשונטורס!

* דובאי דובאי – איך לא היללו אותך, איך לא הציגו למופת את גורדי-שחקייך, מגדלייך, מלונותייך, אִיַיִך המלאכותיים בדמות כפות התמרים, אתרי-סקייך באמצע המידבר עם הר בגובה 85 מטר וחמישה מסלולים בכיפת זכוכית שמקוררת למינוס 6 מעלות, חנויותייך המפוארות (גם שתיים ליהלומים של היורד לב לבייב, כנראה על חשבון ההלוואות ללא ביטחונות אמיתיים שמשך מקופות הגמל שהיו אמורות להבטיח את קשישי ישראל לעת פרישה) – ואיך לא הציגו אותנו, את ממשלתנו ואת כלכלתנו – כמטומטמים וכמפגרים לעומת העושר האגדי וההצלחה הכלכלית שלך, של נסיכויות המפרץ ושל ההשפעה העצומה שלכן בעולם –

ומה יצא מכל זה?

שהמדינות המוסלמיות העניות, דוגמת מצרים, הן פושטות רגל ולא היו מתקיימות ללא הסיוע האמריקאי, אבל גם המדינות המוסלמיות ה"עשירות" הן פושטות רגל – כי הן שקועות בשחיתות ובטומאה של הפנטאזיות המזרחיות של אלה שרק לפני שני דורות היו אבותיהם אנאלפביתיים רוכבי גמלים במידבר הצחיח, ואשר כל חלקם בעושר העולמי (אפילו מוזיאונים מהמערב העבירו אליהם שלוחות בכסף מלא!) – כל חלקם מיוסד על בארות נפט, על בלוף כלכלי של מינוף (מילה מכובסת ללקיחת הלוואות בסכומי עתק מבלי יכולת להחזירם) ועל קניית מיומנותם של מיליוני עובדים זרים חרוצים אך חסרי כל מעמד בנסיכויות המוסלמיות הפרימיטיביות והמגלומניות, כמו דובאי! נסיכויות אשר משחדות את אזרחיהן המוסלמים המקוריים בתשלומים קבועים ובהטבות גדולים פי כמה וכמה מאלה שבהם אנחנו משחדים את החרדים היהודים המקצועיים שלנו.

אכן, אין שמחה כשמחה לאיד!

אימא היתה אומרת: "שכל לא קונים בשוק!" – כן, אפילו כשמדובר בשיח'ים עשירים וערמומיים מאין כמותם, שיש להם אורוות של סוסי מרוץ וחליפות עם מגבעות-צילינדר באסקוט, ושיש להם בנסיכויותיהם בתולות לבתק כאוות-נפשם, הרבה יותר משיש לראש ממשלת איטליה העשיר סילביו ברלוסקוני, שהיה צריך להסתפק בזונות ובנערת-ליווי עם רשמקול סמוי! ואולם השי'חים העשירים-כקורח, בכאפיות-משי צחורות, עקאלים שחורים ומשקפיים – לא יודעים את מה שיודע הנואף ברלוסקוני – כי למטרות הוללות עדיפות נשים פתוחות בעלות ניסיון על פני בתולות!

* לדברי ראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן בביקורו בקארקאס בירת ונצואלה (בת בריתו של אחמדניג'אד) – הכרזתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בדבר הקפאת בנייה בהתנחלויות לעשרה חודשים לא סיפקה שום חידוש משום ש"הכיבוש יימשך בגדה המערבית ובירושלים."

מר אבו-מאזן היקר, לולא נוכחות כוחות הביטחון הישראליים בגדה המערבית ובירושלים המזרחית – אתה כבר מזמן היית משופד על גבי חזוּק גבוה ומאבד לא רק את אחת מאצבעות ידיך (כפי שקרה לך כשנמלטת בביקורך האחרון בעזה) אלא גם את התחת שלך ואחריו את כל גופך – כי גיבורי החמאס הפלסטיני היו שולפים ומשליכים אותך מחלון משרדך אל חצר המוקטעה הכבושה בידיהם – כפי שעשו מהקומות העליונות לחבריך אנשי פת"ח הפלסטיני בעזה!

* "שירות הביטחון הפנימי ברוסיה (פ-ס-ב) קבע כי אסון הרכבת [מוסקבה-פטרבורג] שאירע אמש (שישי, 27.11) וגבה את חייהם של 26 בני אדם – כך על פי הדיווח האחרון – נגרם על ידי פיצוץ של מטען חבלה. ראש הפ-ס-ב, אלכסנדר בורטניקוב, דיווח לנשיא, דמיטרי מדוודב, כי פיצוץ מטען מאולתר במשקל של 7 קילוגרמים הוא שגרם לרכבת לרדת מהפסים." ["הארץ" און-ליין, 28.11.09].

בעזרתכם לקידום הטרור של ייצור פצצות הגרעין האיראני, אספקת רכיבי טילים לאיראנים לשם שילוחן של הפצצות לישראל ואספקת טילים להגנת איראן נגד מטוסי ההפצצה של ישראל, ובהפקרת אזרחיכם הרוסיים לאיומי הטרור הגרעיני האיראני-איסלאמי – תנוחמו.

* החכם באדם הנשיא ברק חוסיין אובמה דורש מראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להפסיק מיד את הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים באיזור הנגב ובייחוד במדינת החסות "בדואיסטאן" שקמה דה פאקטו בין באר-שבע לערד. לדברי הנשיא האמריקאי, הבנייה הפיראטית בהתנחלויות הבדואיות מחבלת באפשרותו ליצור קואליציה של מדינות ערב המתונות למאבק בהתגרענות הצבאית של איראן.

* המכה קשה: אלפי עסקים איראניים מושקעים באחמדניג'אד, סליחה – בדובאי.

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. גישה אנטי-ממלכתית

יואל מרשק, הקורא לבני הקיבוצים להתנדב ליחידת "כפיר" וביני תלמי הקורא להם שלא לעשות כן, ניצבים לכאורה משני צידי המתרס, אך למעשה הם עושים אותו מעשה – פוגעים בממלכתיות של צה"ל. חמור יותר – הם יוצרים פוליטיזציה וכיתתיזציה של יחידה מסויימת בצה"ל, דבר שעלול להיות נבואה שמגשימה את עצמה. זיהוי יחידות עם עמדות פוליטיות, עלול ליצור מיליציות בצה"ל.

הגישה הממלכתית של צה"ל, שעלינו לשמור עליה מכל משמר ולחנך עליה את ילדינו, היא שצה"ל הוא גוף בלתי פוליטי, הכפוף לדרג הנבחר ועליו לממש את מדיניות הממשלה ללא כחל וסרק. הממשלה היא הקובעת מהן משימותיו של צה"ל, וצה"ל מחליט איזו יחידה תבצע איזו משימה ואם יש בכך צורך, יקים יחידות ייחודיות לביצוע משימות אלו או אחרות.

הקריאה לבני הקיבוצים להתנדב דווקא ליחידה מסויימת, כדי להוות בתוכה איזון פוליטי למי שנמצאים בה היום, מסוכנת מאוד. היא צובעת בצבע פוליטי יחידה בצה"ל והיא קוראת לחיילים להתגייס אליה, לא כדי לבצע את השליחות הלאומית שלשמו היא נועדה, אלא כשליחות פוליטית בתוך צה"ל של זרם מסויים בציבוריות הישראלית. הוא הדין, במי שקורא לא להתגייס לאותה יחידה, כיוון שמשימותיה אינן מתאימות לאג'נדה הפוליטית שלו. שתי הקריאות הללו מסוכנות מאוד, והן נמצאות באותו מישור כמו של הרבנים המעודדים את חייליהם לגל ההפגנות והנפת הכרזות באותה חטיבה, לאחרונה. מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו, חייב להתנער מן המגמות הללו.

המסר של התנועה הקיבוצית, של הקיבוצים עצמם, של תנועות הנוער והמכינות הקדם צבאיות לבנות ובני הקיבוצים, צריך להיות עידודם להתגייס לשירות המשמעותי ביותר שניתן. יש לעודד אותם להתגייס לשירות קרבי, להיות חיילים טובים, בעלי מוטיבציה גבוהה, מסירות, ראש גדול ומוסריות. יש לעודד אותם ללכת לפיקוד ולקצונה. יש להציג להם את היתרונות השונים בהתנדבות ליחידות העילית – כביטוי למצויינות אישית ומתיחת גבולות יכולתם בתרומה למדינה ובהתנדבות ליחידות הכלליות, שבהן הם משרתים עם המגוון האנושי הרחב של עם ישראל.

יש להסביר להם שכאזרחים יש להם אפשרויות רבות להשפעה פוליטית – החל מהטלת פתק בקלפי, השתתפות בהפגנות, כתיבת מכתבים למערכת, הצטרפות למפלגה כדי להשפיע בפריימריס, פעולה במסגרות חוץ פרלמנטאריות ועד הליכה לפוליטיקה כדי להשפיע בפועל. כחיילים, הם חלק מצבא שתפקידו לאפשר לממשלה הנבחרת לממש את מדיניותה, גם אם הם תומכים במדיניות זו וגם אם הם מתנגדים לה.

לפני שנים אחדות, נעשה קמפיין להליכת בני הקיבוצים לקצונה, כמשקל נגד לריבוי הקצינים הדתיים. קריאה לבני הקיבוצים ללכת לקצונה היא דבר מבורך מאוד, אך הריח הפוליטי שנדף מהקריאה הזאת היה אנטי ממלכתי ואנטי דמוקרטי. יש לברך כל מגזר שבניו מתנדבים ותורמים ועלינו לחנך את בנינו ברוח זו, כהתנדבות טהורה ותרומה טהורה, ללא כל צבע פוליטי.

2. השקר הפוסט קולוניאליסטי

מיהי "הקולוניה המערבית האחרונה"? רבים ישיבו על השאלה הזאת ללא היסוס, ישראל. ב"שיח הפוסט קולוניאליסטי" מקובל להציג כך את ישראל. הכוונה אינה להתנחלויות ביו"ש, אלא למדינת ישראל. על פי אותה תיאוריה, הציונות היתה חלק מן האידיאולוגיה הקולוניאליסטית, האידיאולוגיה השלטת במדינות המערב במאה ה-19, שהביאה אותן להתפשט למדינות מעבר לים, להקים מושבות באסיה ואפריקה ולהשליט עליהן את תרבות המערב.

התנועה הציונית שקמה באירופה, היא תנועה אירופית ששאפה אף היא להקים קולוניה כזאת במזרח התיכון, בפלסטינה. ואכן, הציונים הקימו בפלסטינה מושבות-קולוניות, נישלו וניצלו את המקומיים וכו'.

סיפור מוכר, נדוש וידוע, שתכליתו להציג את מדינת ישראל כמדינה שנולדה בחטא – חטא הקולוניאליזם, את הציונות כתנועה גזענית ואת כל ההיסטוריה הישראלית כהיסטוריה של דיכוי, כיבוש ונישול. סיפור, שמטרתו אחת – דה לגיטימציה של מדינת ישראל, מתוך שלילת זכות קיומה.

התיאוריה הזו היא שקר גס מתחילתה ועד סופה. הציונות היא תנועת שחרור לאומית של עם שגלה ממולדתו וחי חיי גלות, שיעבוד, סבל ורדיפות, וייעודה היא השבתו של העם לארצו כדי לבנות לעצמו בית לאומי ומדינה עצמאית. הקולוניאליזם הוא מהלך של מעצמות אירופיות, שהשתלטו על אזורים בלתי מפותחים באסיה ואפריקה כדי לנצל את תושביהם ואת משאבי הטבע שלהם מטעמים כלכליים ואימפריאליסטיים. מהי מדינת האם שלנו ואילו ארצות כבשנו מעבר לים? מי שמציג את הציונות כקולוניאליזם, מסלף ביודעין את ההיסטוריה.

הפוסט-היסטוריונים האנטי-ציוניים, מצביעים על העובדה, שראשוני הציונות השתמשו בטרמינולוגיה כמו-קולוניאליסטית, לתיאור מפעל ההתיישבות הציונית. הם נוהגים להשתמש בעובדה זו כדי להציג את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, על מנת להבאיש את ריחה. אכן, אי אפשר להתכחש לעובדה שראשוני הציונות השתמשו בטרמינולוגיה קולוניאליסטית. הסיבה לכך היתה פוליטית. באותם ימים, הקולוניאליזם נחשב לשיאה של הקידמה האירופית, והציונות המדינית, שרצתה בתמיכת מעצמות המערב ובסיוען, יצרה מצג לפיו היא חלק מן המהלך הקולוניאלי. מכאן הביטויים "מושבות", "התיישבות" וכו'. גם אבות תנועת העבודה, לצד המילים התיישבות והתנחלות, דיברו על "המהלך הקולוניזטורי" של ארץ-ישראל. אולם האמת ההיסטורית היא, שאין שמץ של דמיון בין תנועת השחרור הציונית לבין הקולוניאליזם.

הציונות היא ההצלחה הגדולה ביותר של המאה ה-20. מכל האידיאולוגיות של המאה ה-20, היא זו שהצליחה יותר מכול. הצהרת בלפור ניתנה באותם ימים שבהם התחוללה המהפכה הבולשביקית וקמה בריה"מ. איפה בריה"מ ואיפה אנחנו?

אך הציונות אינה רק התנועה המצליחה ביותר, היא גם התנועה הצודקת ביותר. היא הצודקת ביותר, כיוון שהיא שמה קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה – היות העם היהודי מפוזר בעולם, רחוק ממולדתו, מיעוט בין האומות, שסבל מרדיפות, עלילות ופרעות ולבסוף – השואה. הציונות תיקנה את העוול הזה, בהחזירה את העם היהודי למולדתו, ומימשה את זכותו הטבעית להגדרה עצמית ככל עם ועם ואת זכותו ההיסטורית על ארץ ישראל.

מי ששולל את הציונות, שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מי ששולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולריבונות בארצו, שולל אך ורק מן העם היהודי את הזכות הטבעית המוקנית לכל עם. זוהי אנטישמיות לשמה. כבר לפני קרוב לחמישים שנה היטיב לוחם החירות מרטין לותר קינג להגדיר את האנטי-ציונות כמסווה לאנטישמיות. מן הראוי שנשכיל לאמץ את הגדרתו – אין אנטי-ציונות שאינה אנטישמיות. בימינו, המושג אנטישמיות אינו פוליטיקלי קורקט, ולכן האנטישמים מעדיפים את המותג ה"לגיטימי" אנטי-ציונים או אנטי-ישראלים. יש לקרוע את המסווה מעל פרצופם הגזעני.

אם בציונות וקולוניאליזם עסקינן, ראוי לנפץ עוד משוואת שווא – הטענה שההתיישבות הישראלית ביו"ש היא קולוניאליזם. איני רוצה לבטא במאמר זה עמדה בוויכוח על עתיד השטחים. סוגייה זו נוגעת לשאלות של שלום, ביטחון ודמוגרפיה, אליהן לא אכנס. ניתן להצדיק בנימוקים פטריוטיים וציוניים כל עמדה בין ריבונות ישראלית על כל השטחים, דרך פשרה טריטוריאלית או פתרון פונקציונלי ועד נסיגה מלאה. אולם הצגת ההתנחלות כקולוניאליסטית היא שקר.

גם כאן, אין המדובר במעצמה הכובשת ארצות מעבר לים כדי לנצל את הילידים החיים בהן ואת אוצרות הטבע שלהן. מדובר באזורים שמדינת ישראל כבשה במלחמת מגן שאין צודקת ממנה, מול תוקפנות של אוייב שלא השלים עם עצם קיומה. האזורים שכבשה, הם חלק מרכזי וחשוב מארץ ישראל. מי שמתנכר לזיקה שיש לנו לחלק כלשהו בארץ ישראל, ובוודאי לערש האומה – למקומות כמו חברון, בית לחם, ענתות, שילה ושכם, שומט את צדקת ישיבתנו בכל חלק אחר בארץ-ישראל, כלומר את עצם קיומה של המדינה.

איננו כובשים ארץ זרה, ואת חלקי ארצנו אותם שיחררנו ובהם התיישבנו, כבשנו בהגנה על קיום המדינה בגבולותיה המינימליסטיים, שלא הוכרו בידי הערבים, שלא קיבלו ואינם מקבלים עד היום את זכות קיומנו.

אין זה אומר שעלינו להישאר בכל השטחים. אין זה אומר שאסור לסגת מחלקם או מכולם כדי להבטיח את ציביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה או כדי להביא לשלום. אך הצגת ישיבתנו ביהודה ובשומרון כמעשה קולוניאליסטי, היא מצג של שקר, המשרת את השקר האנטישמי הגדול, לפיו המפעל הציוני כולו הוא קולוניאליסטי.

נ.ב.,

הכתבה ב"הארץ" [על נעמי פרנקל] היתה מצויינת, אבל משום-מה נעדר ממנה כל איזכור לספרי המופת שלה "דודי ורעי" ו"צמח בר".

* * *

אהוד בן עזר

האם הסופרים מקבלים השנה פחות עבור שאילת ספריהם בספריות הציבוריות?

מדי שנה, בתקופת אוקטובר-נובמבר, מקבלים הסופרים בישראל תשלומים עבור שאילת ספריהם בספריות הציבוריות כאשר החישוב נעשה לפי מידגם הנערך בחלק מהספריות. בשבועות אלה קיבלו הסופרים תשלומים עבור שנת 2008 שהסתיימה בדצמבר אותה שנה. מאחר שחלק מהסופרים התלונן שקיבל פחות מאשר בשנה שעברה, ניסינו לבדוק את הדבר.

קודם כל, פירוט הסכומים המוקצב לחלוקה מטעם משרדה התרבות, בשקלים, לפי השנים:

1999 – 1,285,000 / 2000 – 1,300,000 / 2001 – 1,400,000 / 2002 – 1,500,000

2003 – 1,500,000 / 2004 – 1,576,000 / 2005 – 1,410,000 / 2006 – 1,627,000

2007 – 1,585,000 / 2008 – 1,750,000

נראה אפוא שלפי נתוני המחלקה לספריות במשרד התרבות, הסכום העומד לחלוקה שומר פחות או יותר על ערכו, עד כמה שאנחנו יכולים לחשב מה ערכו של הסכום האחרון ביחס לסכום של שנת 1999. סכום המינימום שבו יכול לזכות סופר הוא 400 שקל, כולל מע"מ, ואילו סכום המקסימום, ה"גג", הוא 24,000 שקל – זאת כדי שכותבי רבי-המכר לא ייקחו את כל הקופה. וכך גם נהוג בארצות אחרות שבהן קיים חוק ההשאלה בספריות הציבוריות, פאבליק לנדינג רייט, דוגמת בריטניה, שבדיה וגרמניה.

בשנת 1985, בהיותנו בראש הוועדה המקצועית של אגודת הסופרים, ובראשות יו"ר אגודת הסופרים שולמית לפיד, עזרנו (יחד עם עו"ד אלי זהר, שעבד למען האגודה כיועץ משפטי חינם) להקמתה של ועדת המנכ"לים לבדיקת מעמדו של הסופר, שאותה מינה בהשתדלותנו המשותפת ראש הממשלה שמעון פרס; אחת ממסקנותיה היתה הסדר התשלומים השנתי לסופרים עבור השימוש בספריהם בספריות הציבוריות. מאז מיספר הזכאים עלה פלאים כי אלפי ואולי עשרות אלפי כותרים (גם של סופרים חדשים) יצאו לאור, ואף שמיספר השואלים בספריות אולי לא עלה באותו סדר גודל – הנה שאילותיהם התחלקו על פני מיספר רב יותר של כותרים, וזו אולי הסיבה העיקרית לכך שסופרים רבים קיבלו השנה פחות, בייחוד אלה שספר חדש שלהם לא הופיע בשנת 2008, שכידוע השנה הראשונה היא בעלת התפוצה הרבה ביותר, גם בחנויות.

על רקע זה, על אירגוני הסופרים בישראל לדרוש משרת התרבות להגדיל הרבה יותר את הסכום העומד לחלוקה מדי שנה, אחרת יהפוך סכום התשלומים לבדיחה אצל רוב הסופרים.

* * *

לחברים, צרור שלומות מירושלים,

הנכם מוזמנים לערב "כלת האור" לכבודה של הסופרת 

 מרים עקביא

זו השנה הי"ז שהמועצה הציונית בישראל, מכבדת אנשי רוח – סופרים ומשוררים המצטיינים בכתיבתם ואף פעילים בקהילה, ומקיימת ערב של כבוד והוקרה בחג החנוכה, חג האור – לכבודם.

השנה, נבחרה הסופרת מרים עקביא כ"כלת האור" ה'תש"ע – ניצולת שואה, שפרסמה כ-30 ספרים, ביניהם ספרים לילדים ונוער וקיבלה פרסים בארץ ובחו"ל, מהם עובדו לסרטים, ואף פעילה, בהתנדבות, ב"יד ושם" וב"עמך".

האירוע יתקיים ביום רביעי, כ"ה בכסלו – 16.12.2009, ב"בית הארחה אגרון", רחוב אגרון 6, ירושלים (מול השופרסל), בשעה 19:30 באודיטוריום.

בערב נקיים את טכס הדלקת נרות חנוכה. ידליק את הנרות מר ציון נרגסי, והמשורר יעקב יעקב יקרא מ"ספר המכבים". מקהלת "קולות עמי" , בניצוחו של יוסי דברה, תנעים לנו את הערב בשירים ישראלים, שירים ביידיש ואף שירים בלאדינו.

כמו כן ישאו דברים הרב מיכאל מלכיאור – מההסתדרות הציונית העולמית, מר נתן איתן – מנכ"ל "יד ושם", המשורר בלפור חקק – יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל, בני משפחת מרים עקביא, ד"ר דורית אורגד – כלת הפרס לשנת ה'תשס"ה.

המשוררים בלפור והרצל חקק יקראו מקאמה שחיברו לכבודה של כלת הפרס.

בטכס הכתרת "כלת האור" תקבל מרים תעודת הוקרה ושי.

יוגש כיבוד ברוח החג.

האירוע הוא ללא תשלום וכולכם מוזמנים לכבד את חברתנו מרים עקביא

בערב זה לכבודה. ברוכים הבאים!

שמחה סיאני

יוזמת ומנחת הערב

* * *

אהוד היקר,

אני נהנה מאוד ממכתב העת ובמיוחד מהמדור של הערותיך בסוף כל גיליון. אתה משמש פה לרבים.

תודה,

אריה

* * *

בדיקה רפואית שנתית לאובמה

לאהוד בן עזר שלום,

לפני כשלושה שבועות פירסם באתר שלו ברט פרלוצקי, הסאטיריקן הרפובליקני היהודי האמריקאי, משפט על הנשיא אובמה: "בחזית היותר רצינית, אני מקווה בכנות שכאשר הנשיא הולך לבדיקה הרפואית השנתית שלו, הרופאים יבצעו בו סריקת מוח. בטוח יש משהו מאוד לא בסדר באדם שנראה שהוא הרבה יותר מוטרד מיהודי שבונה בית בישראל מאשר ממוסלמי שבונה פצצה גרעינית באיראן."

חיים אנלין

* * *

כל הכבוד גם לסובלנות שאתה מגלה

לאהוד שלום רב,

תודה על רשימתך על יהודי חייבר [גיליון 495]. מרתק ממש. כל הכבוד. כל הכבוד גם לסובלנות שאתה מגלה לכתיבתו של גדול סופרינו בכל הדורות, הלא הוא המלהג והמקשקש קש וגבבה (בלשון עכשווית, קלקר), וכתב הרבה ספרים עבי כרס שלא ניתן לקרוא אותם כי הם כל-כך מַלאים את הקורא עד כי המתעקש לקראם יקוץ בנפשו... ואמירתו באשר לכך שהגרמנים שנאו את היהודים בגלל שהיהודים הרגיזו אותם... ועתה היהודים מרגיזים את הערבים... האמירה הזו היא ממש נפיחה, בלשון המעטה. (אולי זה בגלל סוג הטבק שהוא מפטם בו את מקטרתו האגדית). ועל דרכו הפוליטית הנלוזה והמתפתלת ועל הרשימות הפוליטיות אליהן חבר והורידן שאולה לא נדבר כאן. (יותר טוב שתעתיק איזה חידוד מהספרים של דרויאנוב).

בברכה,

י"ז

* * *

הוצאת "טרקלין"

מזמינה אותך לקבלת פנים

לרגל השקת ספרו של יהודה דרורי

"רומן הוליבודי"

שתתקיים ביום ראשון הבא

6 בדצמבר 2009

משעה 16:00 עד 17:30

במסעדת "רביבה וסיליה"

בנוה רסקו ברמת השרון

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,265 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,996 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,014 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,216 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל