גיליון מס' 497

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בכסלו תש"ע, 3 בדצמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם דיוקן, מצבה ולוח זיכרון של ליס מלר וגרדה פוקס, הנאהבות והנעימות מגרמניה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, "נגיעות" (96).

יוסף דוריאל: ג'יהאד הדמוקרטומאניה מול ג'יהאד האסלאם.

משה גרנות: מאובידיוס ועד קפקא, על ספרו של סם ש' רקובר, "כלא המשאלות".

אורי הייטנר: חטא על נזק. //  דודו פלמה: קִינָה לִיהוֹשֻעַ.

ביקור חוזר ב"תמרה" לשלושה ב-350 שקל לפני התשר.

אלישע פורת: גם במותן לא נפרדו: גרדה פוקס וליס מלר.

אוריה באר: שלוש הערות על המצב.

צור שיזף: עשן על המים.

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה תשיעית: הזאבים והכבשים.

מתי דוד: אות הוקרה ואות הוקעה לעיתונאים.

אהוד בן עזר: באך ומוצארט בפילהרמונית עם המקהלה הפילהרמונית מפראג והסופרן טליה אור.

אריק בנדר: ממשלות באירופה תרמו מיליונים לאירגוני שמאל [ציטוט מ"מעריב"]. // יוסי גמזו: זֶה הָיָה יוֹם שֶל גֶּשֶם.

משה כהן: 1. מימון ל"שלום עכשיו" מאירופה. 2. כבדואים נחיה! 3. הקמפיין השבועי של גב' קרן נויבך.

אהוד בן עזר: סתיו מתפורר בתוך ההמון.

נורית גוברין על ברברה פרופר.

נסיה שפרן: הרצח של הרועה ברברה פרופר משדה בוקר. איתן מינץ

 משדה-בוקר.

ספי סגל: למי זכות ראשונים על "שיטת הסלאמי"?

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

קִצּוּר תּוֹלְדוֹת הָאֲדָמָה:

אַתָּה עוֹבֵד אוֹתָהּ הִיא שֶׁלְּךָ וּבְמוֹתְךָ אַתָּה שֶׁלָּהּ.

"בַּעֲלוּת"? – הִיא לֹא מַכִּירָה מִלָּה כָּזֹאת.

מתוך המחזור "נגיעות" (96)

* * *

יוסף דוריאל

ג'יהאד הדמוקרטומאניה מול ג'יהאד האסלאם

מנהיגי המערב הרואים במשטר הדמוקרטי פתרון בטוח לשלום העולם – מתעלמים מתרבות עמי העולם השלישי, שהשיטה הדמוקרטית הנכפית עליהם מביאה ליותר אסונות מאלה של הג'יהאד האסלאמיסטי.

זה התחיל באפריקה, ב-1960. הבריטים בניגריה והבלגים בקונגו ויתרו על שלטונם שם והעבירו אותו לבני המקום. השלטון המרכזי על מגוון השבטים בכל אחת מארצות אלו התאפשר עד אז רק באמצאות דיקטטורה נוקשה של הכובש הזר. שחרורן הפתאומי, ללא תקופת הכנה להקמת משטר דמוקרטי, פירק אותן, במציאות, לפי המפתח השבטי – למלחמה פנימית על השלטון. מאז, במקום שיחזרו למבנה של נסיכויות מקומיות, כפי שהתקיימו לפני ההשתלטות האירופית, הם עסוקים במלחמות על "שלטון דמוקרטי מרכזי" בעזרת האו"ם, הבוחש שם לרעת כולם.

מנהיגי המערב, קברניטי אמריקה ואירופה לא למדו מכך כלום, ולאחר אסון ה-11 לספטמבר 2001 פתחו במסע "דמוקרטיזציה" במזרח התיכון – כאמצעי למניעת מלחמות, אלא – שהמלחמות הרצחניות כאן רק התחילו, והפעם – במחיר אלפי קורבנות אמריקאים. אפגניסטן ועיראק, ששלטון מרכזי על כל החמולות שבתחומן התאפשר רק באמצעות דיקטטורה נוקשה, הפכו לשדה קרב בין קבוצות הכוח השונות שלא ניתנות לשליטה מרכזית בשיטה הדמוקרטית. במקום להוציא מסקנות ולאפשר הקמת ישויות מקומיות נפרדות בפיקוח מערבי, המשיכו מטיפי הדמוקרטיה לטפח שלטון מרכזי רופף, כשצבאותיהם שוקעים בבוץ הפוליטי והצבאי, בדומה למה שקרה בווייטנאם, עם קצב אבידות שלא רואים לו סוף.

עכשיו רוצים להלביש פתרון כושל זה גם על אוסף החמולות המסוכסכות הקוראות לעצמן – "העם הפלסטיני". העובדה שהתחלת פתרון כזה, עם מתן עצמאות לרצועת עזה, התפוצצה לכולם בפרצוף עם השתלטות אלימה של כנופיות הטרור על המקום, לא מרתיעה אותם מליצור מצב דומה גם ביהודה ושומרון. העיקר – שיוכלו לנפנף בהישג של "הקמת מדינת פלסטין הדמוקרטית", כשעדיין לא הבינו שישנן ציביליזציות שלא מסוגלות לנהל בשיטה דמוקרטית אפילו עירייה קטנה.

הגיע הזמן להתפכחות מחלומות אלה על דמוקרטיזציה של המזרח התיכון, ולבחון את הפתרונות העומדים על קרקע המציאות – של מתן אוטונומיה נפרדת למחוזות של שלטון עצמי עם מנהיגות מקומית חזקה. זה נכון לשטחי אפגניסטן, עיראק ויש"ע, שאין כל סיכוי לביסוס שלטון מרכזי דמוקרטי ויציב בכל אחד מהם. פתרונות אלה חזרו והועלו פעם אחר פעם בפני כל הנוגעים בדבר אך הם לא תואמים את אידיאולוגיית ה"פוליטיקל-קורקט" של הדמוקרטומאניה האופנתית, איתה אי-אפשר לנצח את הג'יהאד האסלאמיסטי אלא רק להנציח את מלחמת הדמים איתו.  

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.

* * *

משה גרנות

מאובידיוס ועד קפקא

על ספרו של סם ש' רקובר, "כלא המשאלות", כרמל, 276 עמ'

המשורר הרומאי אובידיוס כתב ספר עב כרס המכונה "מטמורפוזות", בו הוא מלקט מתוך המיתולוגיה היוונית-רומית את כל ההשתנויות, הגלגולים והתמורות שעברו אלים, חצאי אלים ובני אדם בתקופה הרחוקה המחותלת בערפילי האגדות. מלבד היופי הבא לידי ביטוי באגדות מופלאות אלו, הן מכוונות להסביר תופעות טבע בלתי מפוענחות – אלפי שנים קודם לעידן המדעי, זה המבקש להסביר תופעות באמצעות מעקבים, מדידות וניסויים. אינני בטוח שהחן הנסוך על האגדות העתיקות ההן יכול לפעול על הקורא בעידן שלנו, והסופר הנוקט בדרך הסיפר הזאת בוודאי שאיננו מבקש להסביר תופעות – אלא הוא בוודאי מבקש לכמוס סוד, להציג בפני הקורא מעין משל, שאם יטרח – יבין את הנמשל, ויתגלה לו (כביכול!!!) כבשונו של עולם. כך נהג פרנץ קפקא ב"הגלגול", בו הגיבור הופך לחרק המטפס על הקירות. אם נתעקש, נוכל למצוא גם ב"אורלנדו" של וירג'יניה וולף "גלגולים" מסוג דומה – "הביוגרפיה" שבספר זה מתארת בגיבור תמורות של מגדרים, מקצועות, זמנים ואופיים.

אני מודה ש"המטמורפוזות" המודרניות האלו אינן "כוס התה" שלי. אינני מסכים עם הסופרת אורלי קסטל-בלום, הטוענת שלריאליזם אין מה לחדש, ולכן יש לפנות לנתיבי ספרות אחרים. מקובלים עליי דבריו של אהרן מגד, אשר טען בריאיון שערכתי עימו כדלקמן: "הסגנון הריאליסטי איננו מגביל, ויש בו אינסוף אפשרויות, כמו שהמציאות היא עניין רחב ורבגוני, כך גם הספרות" ("שיחות עם סופרים, קווים, 2007, עמ' 162).

אינני טוען שסם ש' רקובר חיקה את אובידיוס, את וירג'יניה וולף או את פרנץ קפקא, אבל ללא ספק, בהיותו איש משכיל מאוד (פרופסור לפסיכולוגיה, מחברם של מחקרים בתחומו, ואף של ספרות יפה), בוודאי הושפע בדרך עקלקלה כלשהי מהקלאסיקה הזאת – ועיצב את הרומן "כלא המשאלות" כיצירה שבמרכזה סדרה של מטמורפוזות:

הגיבור הראשי הוא מארס, מתאגרף זחוח דעת, שעובר משלב של הצלחה לשלב של כישלון וייאוש. הוא נופל למלכודת שפורשת לו שולי, המשמשת ככרוז, לבושה בביקיני, בזירת האגרוף. מארס רואה בה כיבוש קל, אך היא כובלת אותו בהיריון, שלא ברור כלל שהוא תוצאת יחסיה עם מארס. בהמשך מארס הוא סדרן בקולנוע, שקוע במרה שחורה ובשתיינות. באורח פלא הוא הופך לחוקר בעל תואר דוקטור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה, הוא מפרסם מאמרים, שאיננו רווה מהם נחת, כי הוא חש שאינם מוסיפים כלום לתחום המחקר. בשל כישלונו בעיני עצמו (אך לא בעיני הבראנז'ה האקדמית שכולם מתוארים כחדלי אישים אך מנופחים מחשיבות עצמית), הוא נתקף טירוף והורס את המעבדה שלו. שוב, בלי שום אזהרה מוקדמת, הוא נהפך לסגן דובר העירייה, וגם שם הוא עושה את מלאכתו רמייה. עכשיו הוא עובר מטמורפוזה גופנית: נוצרת לו עין בעורף, והאיברים שלו מתהפכים לאט לאט, כך שכפות הרגלים פונות לאחור. בסופו של דבר, הוא מתהפך לגמרי, במקום העין השלישית נרקם פרצופו האמיתי, ובמקום פניו נוצר עורף וכו' וכו'.

שולי, היתה, כאמור, בתחילת הרומן כרוז של זירת אגרוף, והיא זוכה לצביטות בישבן ממארס "ההרוס" על הגוף שלה. היא נישאת למארס ויולדת תאומים (שכזכור, לא ברור אם הם שלו). והנה, מסתבר שנערה ריקה זאת לומדת ספרות באוניברסיטה. היא מתגרשת ממארס, ומאוחר יותר היא סטודנטית לפסיכולוגיה, שמפתה את ד"ר מארס (שכביכול איננו מכיר אותה מקודם). הם חיים יחד, עד שמארס נתקף בטירוף (הורס את המעבדה, הורס את הדירה, כורע ברך בפני חולדה!). היא מפתה עכשיו את שימון פוליאקוב (שהיה בגלגול הקודם המאמן הקפדן של מארס המתאגרף, ועכשיו הוא חוקר בעל תואר דוקטור, שמתקשה להשיג קביעות באוניברסיטה). שולי רוצה לעזוב את מארס (הרי כבר עזבה אותו בגלגול הקודם!), לחיות עם שימון ולקדם אותו שיתפוס את מקומו הבטוח של מארס במחלקה לפסיכולוגיה. בגלגול הבא היא כבר ד"ר שולמית מארס, מנהלת האגף לחינוך יסודי בעירייה, ושוב אישתו של ד"ר מארס, שכאמור, הוא סגן דובר העירייה, עמו היא משחקת במשחק "הפילגש המסתורית", לדאבון ליבה, עד שהיא בוגדת במארס עם שימון פוליאקוב, שבגלגול הזה הוא נוירופיזיולוג בדרגת פרופסור(!). הבגידה הזאת ממריצה אותה לחזור ולשחק את המשחק המופרע ההוא.

שימון פוליאקוב, הוא בגלגול הראשון, המאמן הקפדן של מארס המתאגרף, והוא מעביד אותו בפרך, עד שמוציא ממנו כל חשק להמשיך במקצוע חסר תוחלת זה. שימון מחתים את מארס על חוזה דרקוני, שלפיו מארס תמיד חייב לשימון, ולא להיפך. שימון, כנראה גם מקיים יחסים עם שולי, חברתו, ואחר-כך אישתו של מארס, ואולי התואמים שנולדו לה – הם בכלל שלו. בגלגול השני שימון הוא חוקר בעל תואר דוקטור, שכאמור, איננו מצליח להגיע לקביעות באוניברסיטה. בגלגול השלישי הוא פרופסור שימון פוליאקוב, נוירופיזיולוג, ש"מטפל" במארס בעל העין השלישית, ומקווה לכתוב על כך מאמר שיזכה אותו בפרס נובל.

עיני דם בגלגול הראשון הוא היריב של מארס בזירת האגרוף. בתחילה הוא מנוצח על ידי מארס, אך בהמשך הוא נעשה בלתי פגיע ובלתי מנוצח, ואילו מארס הולך ונחלש ושוקע במרה שחורה ובייאוש. מארס מגיע הביתה במפתיע ושומע שיחה בין שולי אישתו ובין גבר זר אחרי, ולפני, שהם מתעלסים. מארס עוקב אחרי האיש, ונדמה לו שהוא שימון, אך מסתבר לו שזה עיני דם המופיע במסכה, מכריע אותו בהיאבקות ומדכא אותו פיזית ונפשית. הקורא נרמז שעיני דם, או חלול העיניים, הוא בעצם גם האלטר אגו של מארס עצמו. בגלגול הבא, כשדעתו של ד"ר מארס משתבשת עליו, הופך עיני דם לחולדה ענקית המגלה לו עד כמה הוא חסר אונים בתחום המדע שבחר לחקור.

עוד דמות אחת ברומן עוברת גלגולים, הלא היא אוהבת – יצאנית שמשדלת גברים בבר. מארס המתאגרף (בגלגולו הראשון!) שופך עליה כסף, והיא לא מסתפקת בכך, ומכייסת אותו בבית המלון בו הם התעלסו. בגלגול השני כינויה הוא קינקי, והיא רוקדת בעירום בבר "מציצים". במצבה החדש – במקום לסחוט ממארס כספים, היא מנדבת לו את דירתה. בגלגולו של מארס כמדען מתוסכל, הבורח לאילת כדי להימלט מעצמו ומכישלונותיו, הוא לוקח טרמפיסטית בשם אוהבת, מתעלס עימה, ומסתבר לו שהיא בתולה (!). הוא מתאהב בה, אך היא הופכת להיות קלת דעת, הנענית לחיזורי גברים אחרים, ואף מחליטה לעזוב את מארס לטובת המיליונר יחזקאל דבש, שיש לו יאכטה, מעטיר עליה מתנות ומבטיח להפוך אותה לשחקנית. בגלגול הבא אוהבת היא אחות בבית חולים, נפגשת (כזרה לגמרי!), עם ד"ר מארס בעל העין בעורף, ומותקפת פיזית על-ידו – מעשה חסר היגיון לחלוטין.

אני נשבע בנקיטת חפץ שהבאתי כאן סיכום מהימן והוגן של עיקר הרומן, ואני מודה שגודש המטמורפוזות חסרות השחר שבו – לא שבה את ליבי. כידוע, ספרות פנטסטית או אבסורדית, על הרוב, היא בעלת גוון אלגורי, שהרי לא ניתן להבין את הדברים כנתינתם. כל הקומבינציה המוזרה הזאת אמורה להביא בפני הקורא איזה נמשל, איזה "מאי קא משמע לן." הסופר כאילו מרמז לקורא שבאמצעות משל, שיש לפענח את סודותיו – אפשר להגיע לכבשונו של עולם; אלא שעל הרוב זאת טרחה לבטלה – וכך המצב גם ברומן זה. המסר המשתמע הוא שהצלחותיו של האדם הן על הרוב מדומות, ואילו הכישלונות שלו הם ודאיים; וכן, רוב הפעילות האקדמית, למרות הזוהר והכבוד המתלווים אליה – היא בבחינת טחינת מים – לא ממש גילוי אליהו!

את התובנות הנ"ל חושף הסופר גם באמצעות מספר פארודיות על המילייה האקדמי, על המשטרה, על הרופאים הקרייריסטים ועל המנגנון של משרתי הציבור בעיריות. המלומדים באוניברסיטה מתוארים כקריקטורות (ראו לדוגמה עמ' 142-136, 174 ואילך), הרופא פרופ' שימון פוליאקוב, מגוחך בתשוקתו להגיע לפרס נובל על חשבונו של פציינט (הוא ד"ר מארס בגלגול האחרון – עמ' 221, 227, 236-234, 254). השוטרים הלא יוצלחים יוצאים בסופן של חקירות ארוכות ללא תוצאות, ולשניים מהם יש אפילו שמות המרמזים על האישיות שלהם – נפשי וגופני (עמ' 72-64, 162-156, 263-255). וכמובן, עובדי העירייה שאינם עושים דבר לרווחת התושבים, והם לא יותר מקריקטורות מהלכות (עמ' 204, 236-233).

כשסופר מחליט להפוך את גיבוריו לקריקטורות, הוא מסתכן בעיצוב חד-ממדי, ומכאן – להיעדר כל אפשרות להעניק מעמקים ליצירה – וזה בדיוק מה שקרה ברומן הזה.

יש עוד מעידות בספר הזה – למשל, פירוט רב מדי בשיחה אקראית: מארס שומע את שולי אישתו משוחחת עם גבר זר, והשיחה מפורטת כל-כך שהקורא מבין שהיא נועדה לו, ולא למשוחחים עצמם (עמ' 58-55). עיני דם, או חלול העיניים, האמור להיות מתאגרף, מדבר בשפה של פילוסוף או פייטן (עמ' 63-61; לסופר יש אולי "תירוץ" – עיני דם מתגלגל ל"אלטר אגו" של מארס עצמו; אבל זה לא ממש עוזר, כי הרי גם הוא מתאגרף שתיין ומטומטם, ולא אמור לדבר אלתרמנית!). גם אוהבת, שמתגלגלת מיצאנית לעוזרת בית, מדברת בשפה של פרופסור (עמ' 170).

ייתכן שכל זה מכוון – אני לא הצלחתי למצוא את הרבותא מכל הקומבינציה הבלתי אפשרית הזאת.

* * *

אורי הייטנר

חטא על נזק

השר אלי ישי יוזם מהלך של שחרור אסירים ביטחוניים יהודים, לאחר ביצוע עסקת גלעד שליט. בהנחה שהעסקה תתבצע, סוגייה זו תהיה אחת המרכזיות על סדר היום הציבורי, למחרת העסקה.

התפיסה העומדת מאחורי היוזמה, היא שאם ישראל משחררת את האסירים "שלהם", לא הגיוני שהיא תחזיק את "שלנו". הרעיון הפוליטי שעומד מאחורי היוזמה, הוא שיכוך ההתנגדות והזעם של הימין נגד העסקה, באמצעות צעד "שייטיב עימו". האינטרס הש"סי, הוא להקל על הכעס שיופנה כלפיה מתומכיה הימניים, בשל תמיכתה העקבית בעסקה, בזכות היוזמה של מנהיגה.

בעיניי, היוזמה הזאת פסולה מכל וכול. על כל אזרח הגון, שטובתה של מדינת ישראל לנגד עיניו והמוסר היהודי מדריך אותו, להתנגד לה בתוקף, ללא קשר לעמדתו בנוגע לעסקת שליט.

גם המתנגדים החריפים ביותר לעסקת שליט, יסכימו שהמטרה – שחרורו של שליט, היא מטרה נעלה. הוויכוח הוא על המחיר. גם התומכים הגדולים ביותר בעסקה, יסכימו שהמחיר איום ונורא, והוויכוח הוא האם המטרה מצדיקה אותו. איש אינו שש לשחרר את המחבלים. איש לא יתווכח שמדובר בצעד מזיק ומסוכן מאוד.

האם שחרור המחבלים היהודיים יקטין במשהו את הנזק הזה?

חשוב להבהיר – אין שום הבדל בין המחבלים היהודיים לבין המחבלים הפלשתינאים. אלה ואלה הינם אויבים מרים של מדינת ישראל, ועל המדינה לנהל מלחמת חורמה נגדם. אלה ואלה צריכים להינמק בכלא עד שישלימו את עונשם. כשמדובר ברוצחים – עליהם לשבת בכלא עד יומם האחרון.

יש מקום לוויכוח על השאלה האם שחרורו של גלעד שליט מצדיק את המחיר הכבד של שחרור המחבלים הפלשתינאים, אולם אין ספק שהשחרור נושא תמורה שכולנו מייחלים לה. איזו הצדקה יש לשחרור המחבלים היהודיים? איזה דבר טוב עשוי לצאת מצעד כזה? שחרורם הוא מעשה חמור נטו, ללא כל תמורה, רק נזק.

הצעתו של אלי ישי מעוררת שאלה נוספת. למה רק את המחבלים היהודיים צריך לשחרר? למה לא את כל האנסים והגנבים היושבים בכלא? אם כבר לשחרר אסירים, עדיף לשחרר גנבים ואפילו אנסים, ולא רוצחים. ולמה רק רוצחים "ביטחוניים"? למה לא רוצחים פליליים?

בהצעתו של ישי, יש קריצה של הבנה לאותם מחבלים; התייחסות סלחנית אליהם. הם לא "סתם" רוצחים. הם לא פושעים "רגילים". בהצעה הזאת יש התייחסות אליהם כאל שבויים שלנו, שיש לשחרר תמורת השבויים שלהם.

בעיניי, הגישה העקרונית הזאת, הגישה האנטי חינוכית, אנטי מוסרית ואנטי אזרחית הזאת, אותה נושא סגן ראש ממשלת ישראל (!) חמורה יותר מכך שאותם רוצחים יסתובבו חופשיים, חלילה. זו גישה גזענית, המתייחסת לרוצחי ערבים לא כאל פושעים של ממש, וככזו היא מתירה דמם של ערבים. היא גם מתייחסת להפרת החוק של אותם פושעים כנסלחת, לעומת הפרת החוק של פושעים אחרים (אלא אם כן קוראים להם שלמה בניזרי).

אני מתנגד לעסקת שליט המסתמנת, שלהערכתי תעלה לנו במחיר דמים כבד – דמם של אזרחים וחיילים, שההבדל בינם לבין שליט, הוא שאת שמם איננו יודעים ואת תמונתם איננו מכירים. אם העסקה תתבצע (ולהערכתי היא תתבצע, בתמיכה רבתי של רוב הציבור הישראלי), הנזק למדינה יהיה כבד. אם יוזמתו של השר ישי תתקבל, לא יהיה בכך כדי להקל על הנזק, אלא להיפך – תהיה זו הוספת חטא על נזק. שחרור כזה יהיה קלון על דמותה של מדינת ישראל.

אהוד: בעיניי הטרוריסטים העומדים להשתחרר אינם רק פושעים, רוצחים וחיות אדם, אלא גם שבויי אוייב, כי זה סוג האוייב הפלסטיני שנלחם בנו ורוצה להשמיד אותנו. אוייב שרוצח נשים ותינוקות ומפוצץ אוטובוסים. האוייב שלנו שמו טרור. אין לנו אפשרות להחזיק עשרות אלפי שבויי טרור לזמן בלתי-מוגבל בבתי-הסוהר שלנו, וזה גם לא משנה במאומה את התמונה הכללית, כי על כל רוצח בכלא שלנו יש עשרות ומאות שטרם נתפסו ושטרם רצחו אבל הם מוכשרים לכל דבר עבירה בדיוק כאחיהם שבכלא, ואם רק יוכלו – ירצחו גם הם נשים וטף. זה אופי האוייב הפלסטיני שלנו. לכן זה לא אסון לשחרר אותם תמורת שבוי שלנו, כפי שהיה במלחמות הקודמות מול צבאות אוייב "רשמיים" של מצרים, ירדן וסוריה – ואחר כך נוכל בלב שקט להרוג אותם במסגרת החיסולים הממוקדים או "עופרת יצוקה 2" – יחד עם חבריהם שבמקרה אינם עדיין אסירים-שבויים שלנו. אגב, הרוצחים הפלסטינים מוגנים בבתי-הסוהר שלנו יותר מאשר בחוצות רצועת עזה, בתקופת אותו מבצע מוצלח, שאחראי לו ראש הממשלה הקודם, הקרימינאלי.

* * *

דודו פלמה

קִינָה לִיהוֹשֻעַ

ליהושעַ אטיאס, אהובי כאח לי, שמותו מצא אותו בחווה הסינית

וְזָרַח הַשֶּׁמֶש וּבָא הַשֶּׁמֶש

שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יוֹם בְּשָׁנָה

כָּכָה הוּא זוֹרֵחַ.

אֶל מָקוֹם שֶׁהַשָּׁנִים הוֹלְכוֹת

לְשָׁם הוּא הוֹלֵךְ וּבָא

וְחוֹזֵר חֲלִילָה עַל כָּל הַטָּעֻיּוֹת כֻּלָּן –

כִּי אֶת הַכֹּל כְּבָר עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ,

גַּם אֶת הָעוֹלָם.

וְלַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ

אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא

לַפֶּתַח זְמָן רוֹבֵץ,

אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וּתְשׁוּקַתְךָ אֵלָיו

שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יוֹם בְּשָׁנָה –

תְּשׁוּקַתְךָ אֵלָיו.

וּמִי שֶׁנוֹפֵל נוֹפֵל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ,

אֶל הַזְּמָן הוּא נוֹפֵל וְאֵינֶנּוּ –

שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יוֹם בְּשָׁנָה

נוֹפֵל וְאֵינֶנּוּ.

וּכְבָר אֵין זְמָן לַכֹּל וּלְמִי יֵש חֵפֶץ

לָלֶדֶת וְלָמוּת, לָטַעַת וְלַעֲקוֹר נָטוּעַ

עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם –מַה כְּבָר הַהֶבְדֵּל?

רַק חוֹזֵר חֲלִילָה עַל כָּל הַטָּעֻיּוֹת כֻּלָּן-

שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יוֹם בְּשָׁנָה –

כָּל הַטָּעֻיּוֹת כֻּלָּן –

כִּי אֶת הַכֹּל כְּבָר עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּו,

גַּם אֶת הָעוֹלָם.

* * *

ביקור חוזר ב"תמרה" לשלושה

 ב-350 שקל לפני התשר

בעסקיות הצהריים של המסעדה, מחיר המנה העיקרית כולל גם את המנה הראשונה, יחד עם מנה גדושה של לחם תאנים כפרי טרי עם חמאה, לחם שגרגיריו נגרסים-מתפוצצים בשיניים.

וכך אוסובוקו טלה שקדמה לו מנת קלמרי פרובנסל עלה 105 שקלים, פַּאֶיָיה מיקס, שקדמה לה קערה של מרק חרירה צפון-אפריקאי – 98 שקלים, ומנת בייבי ריבס, שקדמה לה מנה נכבדה של פטה כבד עוף (יש לבקשו במיוחד כי אינו בתפריט העסקית הרגיל), 98 שקלים.

לכך נוספו בקבוק בירה חומה מרירה וטעימה אבל יקרה, סן ברננדוס, 27 שקלים (אפשר היה לוותר) וכוס פפסי 11 שקלים. בקבוק מים קרים גיוון את הארוחה, ומנה אחרונה עם שלוש כפיות היתה פַּרְפֶה חלווה מצויין ב-22 שקלים. סך הכול לתשלום 350 שקלים, והשארנו גם 50 שקלים תשר.

מנת הבֵּייבִּי ריבּס, לָבָן, היתה מדהימה בכמות וגם באיכות. עשוייה היטב ברוטב חום מעולה עם טיפה של מתיקות, הבשר ממש נמס בפה, וכתוספת קערית מטבעות תפוחי-אדמה אפויים קלות. אלמלא אנקל בן, בעל התיאבון והקיבולת, היינו לוקחים הביתה את מחציתה בקופסה. גם האוסובוקו היה מעולה, אם כי אולי מתוק מדי. הַפַּאֶיָיה היתה הצד הפחות מוצלח. מנה גדולה מאוד עם נתחי פרי ים, עוף ובשר על מצע של אורז. ואולם הצירוף צף קצת יותר מדי בשמן וקשה היה לחסל את המנה הגדולה. צריך אולי לנסוע לספרד.

פַּרפֶה החלווה לקינוח הוא מעדן בלתי רגיל. מומלץ אם כי לא זול אבל התמורה שווה כל שקל, מה עוד שאנקל בן העשיר הזמין אותנו.

תמרה, חשמונאים 95, תל אביב. טל. 03-6240707.

* * *

אלישע פורת

גם במותן לא נפרדו: גרדה פוקס וליס מלר

לפני איזה זמן ביקר אצלי ידיד חובב סיפורים. ירדנו לבית העלמין שלנו, שהתעשר בשנים האחרונות בסיפורי חיים מרתקים. מהם סיפורי מקום נושנים, מהם סיפורי חצר שכוחים, ומהם סיפורים שכל הארץ שמעה וקראה עליהם. בית העלמין שלנו, פניו ממש כפני הקיבוץ. אנשים צדיקים, גיבורים ידועים שקנו להם שם, טמונים, עד תחיית המתים, בצידם של אנשים שלא הייתי מברך עליהם דווקא "אשרי יולדתם". אבל מולדת, כידוע, אין קונים. ובכפר המולדת, הקולט ברחמים רבים אל אדמתו את השבים אליו ממרחקים, כולם ראויים, וכולם זכו למצבת האבן המקובלת.

חבורת החלוצים מגרמניה, מראשוני קיבוצנו, שעלו בראשית שנות השלושים, הם באמת סיפורים לעצמם. ישבנו על אחד הספסלים ושוחחנו על הנפטרים ועל הסודות שלקחו איתם אל אדמתנו. וידידי הצביע על אחת המצבות ושאלני האם למשל אני זוכר את... הוא התקשה קצת בקריאה, התקרב ואמר, כן, מי זאת ליס מֶלֶר? והוסיף, ומי זאת גֶרדה פוּקס המצוינת בטבלת האבן הקטנה?

נזכרתי לפתע בליס מלר ואמרתי לו מתוך שגרת לשון, אה, אלו, הנאהבות והנעימות שגם במותן לא נפרדו. ולפתע עלה בדעתי כמה אומץ נדרש בשנות השלושים להיות אישה אוהבת נשים, ועוד בקיבוץ קטן של "השומר הצעיר", שזה עתה עלה על הקרקע!

ידידי משכני בלשוני, ואני סיפרתי. ליס היתה משוררת בשפה הגרמנית, ספרנית ומתרגמת. היא נולדה בהמבורג, גרמניה, לפרופסור קתולי לתיאולוגיה, שהיה מתנגד חריף למשטר הנאצי. אחותה היתה פסנתרנית מצליחה בשווייץ. ואחיה כומר-מיסיונר שפעל שנים רבות באפריקה. בנעוריה בילתה כמה שנים בשווייץ ועבדה בברלין בחנות הספרים הגדולה של ש"ז שוקן. בחנות התקרבה ליהדות, ולמדה אצל הרב הברלינאי המפורסם יואכים פרינץ. ובשנת 1933 החליטה להתגייר. שוקן בכבודו ובעצמו טיפח אותה וקירב אותה. כשתפסו הנאצים ימ"ש את השלטון עודד אותה אביה לעלות לארץ ישראל, עם חבריה הטובים, והיא עלתה איתם בשנת 1935 לאדמות וואדי חווארית, הלא הוא קיבוץ עין החורש, שבביצות עמק חפר.

ניסיונה לחיות בקיבוץ לא צלח, היא נשאה איתה איזה סוד אישי שלא התאים לחיי היחד, והיא עברה לחיפה, ועבדה שנים רבות כמוכרת ראשית בחנות הספרים "רינגרט". ב-1964, עם סגירת החנות, עבדה כספרנית בספריית המכון האוניברסיטאי שקדם לספריית אוניברסיטת חיפה. במשך יותר מעשור היתה מנהלת מחלקת הרכש של הספרייה. היו לה קשרים עם משוררי חיפה יעקב אורלנד, ש. שלום ואחרים, שתירגמה משיריהם לגרמנית והם תירגמו משיריה לעברית. כן תירגמה משירי עזרא זוסמן, שלמה טנאי ואחרים. ליס היתה גם ידידה קרובה של הצייר צבי מאירוביץ ואשתו הסופרת יהודית הנדל.

אהבת חייה היה הצייר יעקב וכסלר, שבו פגשה בעין החורש. לימים היה יעקב וכסלר צייר ידוע וממייסדי מכון אבני לאמנות. החיים לא חיברו ביניהם, אך הוא צייר באהבה רבה את דיוקנה, וגם אייר את שני ספרי שירתה. יעקב וכסלר לא נטמן אצלנו, אבל ניתן לומר במעט הפלגה, שרוחו שורה מעל כמה מצבות.

ליס היתה מעשנת כבדה, עם קנה עישון מיוחד, מסופרת תמיד קצרות, ממש כמו הגברות הגרמניות הרזות והספורטיביות שראינו במגזינים. וכשהתבגרתי, גיליתי לפתע שהיתה משוררת ומעט משיריה גם תורגמו לעברית. שיריה הם רומנטיים מיושנים אך עדינים. ונימה רכה של אהבת נשים לא מוגשמת מרחפת עליהם. אורלנד תרגם משיריה, לאה גולדברג, עזרא זוסמן, מנפרד וינקלר ואפילו ישראל רינג מעין המפרץ וטוביה ריבנר ממרחביה. וכמובן אפרים גילאי ז'ל, שהיה מידידיה הקרובים בקיבוץ.

את גרדה פוקס ("שועלית" כמו שכינתה את עצמה), אף היא ספרנית, פגשה בחיפה. הן היו ידידות קרובות מאוד. ידידותן החזיקה מעמד שנים רבות. היתה זו כמובן אהבה לסבית לכל דבר, אלא שבעידן הפוריטאני של אותן שנים לא דובר לא הוזכר ולא נרמז אפילו, קשר כל כך יוצא דופן ומתגרה בחברה. כל חברותיה בקיבוץ, יוצאות גרמניה, ידעו על הזוגיות הלסבית שלה. ביקוריה בקיבוץ הפכו לביקורים זוגיים עם גרדה ה"שועלית". בני ה"ייקים" שלנו ובנותיהם זוכרים עד היום את דמותה של "השועלית". גרדה פוקס תירגמה את שמה לעברית ללא שום חוש ללשון, בדומה ליוצאי גרמניה אחרים. וכשהיתה מבקשת מהילדים שיקראו לה בשם "שועלית", הם היו מתפוצצים מצחוק ובורחים מהחדר. בזיכרונם נזכר זוג הנשים המשכילות הללו, כזוג לסבי קלאסי: ליס מלר בעלת המראה הגברי, תספורת קצרצרה, עישון כבד, קול שנחרך מהעשן. וגרדה פוקס בעלת המראה העגלגל והנשי, והקול הרך והמתחנחן.

ליס מלר נפטרה ב-1976. לפני מותה ביקשה להיקבר בעין החורש, הקיבוץ שעשתה בו את ימיה הראשונים בארץ, שהיה לא רק תחנתה החשובה בחייה בארץ, אלא גם מקום מפלט, מנוחה בין ידידים מסורים, ושאיבת כוחות מחודשים. בקשתה התמלאה. האתר של ספריית האוניברסיטה של חיפה ברשת, הקדיש לזכרה דף או שניים. וגרדה פוקס, ה"שועלית", אהובתה, הצעירה ממנה בארבע שנים, נפטרה אף היא ממש באותה השנה, 1976.

גרדה ביקשה לתרום את גופתה לקידום המדע. גם בקשתה כובדה, והיא אכן שוכנת לנצח על לוח המצבה למרגלותיה של אוהבתה.

* * *

תיקון טעות

לאהוד,

בדבריי בהלווייתה של נעמי פרנקל [גיליון 496] הופעתי כיו"ר לשעבר, וייצגתי את האגודה,

כיום מכהן כיו"ר בלפור חקק, אחי התאום.

הרצל חקק

* * *

אוריה באר

שלוש הערות על המצב

מצב הדברים כיום מצריך תגובות קצרות על עניינים שברומו של השיח הפוליטי, בענייני דיומא. אשתדל לעשות זאת בקיצור.

פרשת שליט

פרשת החייל החטוף גלעד שליט עומדת בעזרת השם לפני סיומה. אומר בצער, הלא מוצלח. אין ספק, שמצוות פדיון שבויים היא מצווה, ואולי בין הנעלות שבמצוות בעולמנו. אך באיזה מחיר, ובאיזה צורת ניהול עניינים כושלת ולא הולמת.

בתחילת שנות החמישים, ואולי גם בשישים ובשבעים, היה ברור במקומותינו: שבוי תמורת שבוי. אחד מול אחד. זוכרים את פרשת רוזנוואסר ממטולה? לימים, כששכנינו מצפון ניסו לחרוג מן המתכונת, באה חטיפת הקצינים הסוריים בתגובה, וסיימה את הפרשה.

דא עקא, שאחר כך, ובימי רבין, שרון ודומיהם, נפרצה לגברי המסגרת. לא שבוי תמורת שבוי, ולא גופה תמורת גופה, אלא אלפי מחבלים שלהם, אלפי שבויים שלהם תמורת גופות של חיילינו שנפלו על משמרתם, ולא שאני מזלזל או איני מעריך את מצוות הבאת נופלים לקבר ישראל.

צר לומר זאת, אך מדיניות של חוסר מדיניות, של חאפ-לאפ מוחלט שולטת במסדרונות הגבוהים של מקבלי ההחלטות. אין כללים ברורים, כמו בצבא האמריקני למשל, לניהול משא ומתן , אין כללים ברורים של אסור ומותר. מאומה. הכול מהיד אל הפה, כמיטב מסורת הבלגן הנהוגה אצלנו. פרשת שליט, האומלל באמת, קרובה אכן לסיומה. מה יהיה בפרשת החטיפה הבאה, שלבטח תבוא עלינו בשנים הבאות, ובשלב זה או אחר? אף אחד אינו יודע, וכדי בזיון וקצף.

פרשת גולדסטון

פרשת גולדסטון, השופט גולדסטון כמובן, טרם הסתיימה. להיפך, מעודדים מהדו"ח של אותו שופט דרום-אפריקאי מנוול, שהוא מופרך וחסר שחר מעיקרו, ממשיכים הפלסטינים ועוזריהם האנטישמים בעולם כולו, לפרוק עלינו טונות של זבל מעל כל בימה אפשרית. אהוד מיודעי קרא לשופט היהודי "ז'ידלאק", ואני רק מחרה ומחזיק אחריו.

גולדסטון, מזכיר לרבים מאיתנו, יודעי ספר, את המומרים להכעיס, אלה שבימי הביניים הידועים לשמצה, השתתפו בוויכוחים, התיאולוגיים כביכול, שנכפו על היהודים. בוויכוחים אלה הופיעו כמרים, חכמי דת ואחרים, מול רבנים יהודים. בין הנוצרים, הופיעו תמיד יהודים מומרים מרחבי אירופה, חכמים להרע לעילא ולעילא. הללו היו מוכנים לפגוע בקודשי ישראל, ובעיקרי הדת שעליהם חונכו בילדותם. הכול תמורת בצע כסף, משרות טובות, או קידום בחיים. גולדסטון גם מזכיר את אותם מומרים ברוסיה, למשל, עליהם סיפר לנו אבא ז"ל. אלה היו מוכנים תמורת העלאה בדרגה בצבא הצאר, או קידום אחר, להמיר את דתם, ולפגוע בקודשי ישראל.

אז למה גולדסטון באמת עושה את הדבר המחפיר הזה? הוא שופט. כביכול מכובד, הוא אמון על כללי הבאת ראיות לבית המשפט, הוכחות, ראיות וקביעה של מה מותר ומה אסור. הוא בתוך-תוכו יודע היטב שהוא עושה מעשה נבלה, מירמה ועיוות של האמת הפשוטה.

למה? בגלל הכבוד והיוקרה המזויפת? בגלל הסיכוי שמחנה שלם יכבד ויעריץ אותו? ולו גם יהא זה מחנה של שונאי ישראל. גולדסטון יודע שהוא עושה מעשה החורג מכול מה שעליו חונך בחייו, אך בעיניו, המטרה מקדשת את הכול. והמטרה היא כבוד, יוקרה ופרסום.

מה לעשות ליצור נתעב זה? ודאי שלא להתנקש בחייו. ודאי שלא לפגוע בו באופן פיזי. אלא פשוט להחרים אותו. הוא "מת" לבוא לישראל. "מת" לחוש שגם כאן מכבדים ומעריצים אותו. הבה לא ניתן לו פרס זה. כשיבוא לישראל, אם בכלל, מן הראוי שכל דלת תהיה סגורה בפניו. רצוי, שבכל מקום ילוו אותו כרזות והפגנות. ומן הראוי, שעל אחת מהן ייכתב באותיות גדולות של למעלה מקידוש לבנה: "עוף מכאן שפל. עוף מכאן יצור חסר כבוד עצמי. ובשם האל, אל תחזור לכאן."

פרשת משחק הכדורגל מצרים-אלג'יר

בימים אלה הולכת ונמוגה, לאיטה אמנם, פרשת משחק הכדורגל בין מצרים לאלג'יריה. הפצועים מלקקים פצעיהם, קבלני הבניין בקהיר ובבירה אלג'יריה מתקנים את הנזקים שנגרמו לשגרירויות, ומיליוני חובבי המשחק המטורפים, חוזרים לשגרת חייהם. האומנם?

כדאי שנלמד משהו מפרשה משוגעת זו. ובכן הלקח הוא ברור. אנחנו מצויים במזרח התיכון, בעולם של אנשים שלוחי רסן וחשבון, אנשים שהרגש, והכבוד המטופש הם ששולטים בהם שליטה מוחלטת. היגיון אינו הצד החזק שלהם ואי אפשר לסמוך עליהם בגרוש.

שהרי מהו משחק כדורגל? מדובר במשחק מענג, שבו לעיתים תכופות המקריות, וחוסר העירנות הרגעית הם הקובעים. שנייה אחת של חוסר ריכוז, והכדור חודר לרשת. דקה אחת של חוסר ארגון ורפיון – ושנה שלמה של אימון קשה הולכת לעזאזל. ברחבי העולם כולו מבינים זאת. אמנם כועסים, אומנם מביעים חוסר שביעות רצון. פעם מהשופט, פעם מהמאמן, פעם משחקן לא יוצלח. אך אחר כך עוברים לסדר היום בשקט, עד למשחק הבא.

רק כאן, במזרח התיכון, בתוככי מדינות ערב, המתונות כביכול, עושים מהומות, הפגנות, משתוללים, יוצרים תקריות דיפלומטיות ובקושי ממשיכים לשמור על יחסים דיפלומאטיים. וזאת בין מדינות שקוראות לעצמן "אחיות". האם באמת זה כל כך חשוב אם המדינה שלי תגיע לאליפות העולם או לא? מדהים.

הלקח הוא נוגה. נוגה מאוד. אם על עניינים משניים שבמשניים נפצעים ואולי גם נהרגים אנשים, מה יהיה כשנדון בבעיות העיקריות באמת בינינו לבין שכנינו. כדאי לחשוב על כך, וברצינות. יפה שעה אחת קודם.

אהוד: כדאי בכל זאת לזכור כי אחרי מלחמותינו החזרנו אלפי שבויים למדינות אוייב תמורת כמה עשרות שבויים מכוחותינו, וגם כדאי לזכור את אוהדי הכדורגל הבריטיים, שמסוכנים לא פחות מהאוהדים המצריים והאלג'יריים.

* * *

צור שיזף

עשן על המים

מה שעצוב בסיפור על ההתפלה ומנכ"ל רשות המים – שאנחנו אפילו לא נוכל לבחור איזה מים אנחנו שותים. נשתה את מה שהמנכ"ל ימכור לנו. לא טעים וביוקר. אז למה מעדיף מנכ"ל רשות המים התפלה על כל פיתרון אחר למרות שיש מים זמינים, והשקעה נכונה בתשתיות תגן על משק המים הישראלי ותחסוך ממנו לצרוך אנרגיה, לזהם, לחמם לתפוס שטח ולהפוך את המים שהם מוצר בסיסי (נדמה לי) למותרות?

למנכ"ל הפתרונים.

הרבה עשן נמסך על פני המים עד שאי אפשר לראות כלום. זה לא קרה סתם. זה עשן מכוון מאוד שנועד לבלבל ולגרום להיסטריה. מנכ"ל רשות המים הצליח יפה מאוד במעשיו. הוא אכן הוסיף מים ופעל גם פעולות נכונות, אבל גם עשה את אחד המהלכים המיותרים, המזיקים, המניפולטיביים והמפחידים ביותר שנעשו מדינת ישראל, חותר תחת כל יסוד דמוקרטי.

קודם כל מכיוון שמנכ"ל רשות המים, מה שהיה בעבר נציב המים, הוא איש כל יכול. אנחנו עשינו אותו כזה. שכן מי מדינת ישראל לא שייכים למי שגר מעליהם, אפילו אם המים נמצאים מתחת למיטה בחדר או יורדים מהגג לגינה – הם שייכים לכלל אזרחי המדינה, וכלל אזרחי המדינה הפקידו עליהם איש אחד – את נציב המים. מה שהיום הוא מנכ"ל רשות המים. וכולנו, אם הוא טועה או רוצה, יכולים לקפוץ לו.

וזה מה שאנחנו עושים, וככה הוא מתייחס אלינו.

הכינרת מתייבשת! הוא צעק ושיטח דוגמנים מתפוררים ואנחנו הפסקנו לשתות.

המפלסים אדומים! הוא הזהיר ואנחנו מיהרנו לקבל בלי לבדוק.

צריך להעלות את מחירי המים ב-40-80%! הוא אמר לממשלה שבה הוא אומר הכול לשר התשתיות שלו, וכולנו מגמגמים בפה יבש.

מה שמוזר בסיפור הזה, שאורי שני היה אמור להיות משהו אחר לגמרי. שכן הוא פרופסור לקרקע ומים מאוניברסיטת ירושלים, שנבחר כאיש מקצוע על ידי שר התשתיות בנימין בן אליעזר לפני קצת יותר משלוש שנים. נציב המים אמור להיות האיש הישר והאמין שנאמין לו בלי לחשוד. אלא שמה שקורה במהלך השנה האחרונה הוא המערכת הכי פחות שקופה וצלולה, שעסוקה בהפחדה של הציבור ושל אנשי המים בארץ ובהטעיית הממשלה וועדת החקירה של משק המים שמונתה על ידי הממשלה.

פרופסור יורם אבנימלך – שהיה המדען הראשי של המשרד לאיכות הסביבה, שניסה לקבל תשובות סדורות מאורי שני, התרתח באחד מהדיונים כשהעיר לאורי שני שרשות המים מטילה את כל יהבה על התפלה ולא על פתרונות אחרים. לאורי שני לא היתה תשובה.

אין לו.

לא לו ולא לרשות המים, וזו הסיבה שאנשיה נמנעים מכל עימות תקשורתי ומשתדלים להעביר את המסר שהגענו לקווים האדומים ותיכף נמות מצמא. שום נתונים. שום עובדות. כי אין עובדות אחרות חוץ מהעובדות הידועות והמפורסמות שאפשר למצוא באתר מקורות למשל. כמו זה שהשנה שעברה לא היתה שנת בצורת. כמו זה שמצבה של הכינרת לא רע בכלל. וכך גם שאר המאגרים. לא נפלא אולי, אבל בטח לא קריטי.

אפילו לפי הנתונים המחמירים – מצבנו טוב בהרבה ממה שהיה לפני שנה למשל, כי אנחנו מתפילים 145 מליון קוב ועד אמצע שנה הבאה (2010) נתפיל עוד 140 מליון קוב.

כי הרשות הורתה למקורות את מה שהיתה צריכה להורות לה לפני שנים – וזה להוסיף קידוחים. השנה נוספו למשק המים הישראלי 70 מיליון קוב מקידוחים חדשים באקוויפר ההר המזרחי. זה כמו תחנת התפלה גדולה – רק הרבה יותר זול ומים הרבה יותר טובים, ותחת מסע ההפחדה האגרסיבי חסכנו 35 מיליון קוב. זאת אומרת, יש למשק המים הישראלי השנה 250 מיליון קוב שלא היו לו שנה שעברה. וכמובן אם נוסיף את נתוני האמת של מפלס הכינרת והמאגרים – אפשר להבין שמצבנו לא רע בכלל.

אז אם המצב הוא כזה – למה להעלות מחירים ב-40-80%?

בגלל כביש מיספר 6.

זאת אומרת, הכביש לא אשם כרגע, אלא ההתנהלות שמפריטה את משק המים ונלקחה מסיפור כביש 6.

מכוני ההתפלה לא מוקמים על חשבון המדינה (אם לא מחשבים שטח, זיהום, אנרגיה וחימום אטמוספירה. הם מוקמים בשיטה של BOT – קונצרן שמפיק את המים למשך 20 שנה ומתפרנס ממכירתם בתעריפי נשך לציבור. אבל זה לא הכסף שחסר.

הכסף שחסר הוא מה שהקונצרנים לא מחויבים אליו – טיפול במים אחרי ההתפלה, שכן המים עדיין לא ראויים לשתייה ולחקלאות – הם רכים מדי ולכן צריך לערבב אותם ולטייב אותם. הטיוב נעשה על חשבון המדינה. ואחר כך צריך להקים מערכת הובלה שתתחבר למערכת הארצית.

או כמו שאמר אורי שגיא בדיון בכנסת – צריך 8 מיליארד שקלים כדי להכין את המערכת. מאיפה יבוא הכסף?

ולמה כביש מספר 6? כי גם שם אמרו לנו שלהקים את הכביש זה חינם (ורק המשתמשים משלמים) אבל לא זכרו לספר לנו על דרכי הרוחב שמזינות את הכביש ובולעות את השטח וכולן על חשבון המדינה.

מה שעצוב בסיפור על ההתפלה ומנכ"ל רשות המים – שאנחנו אפילו לא נוכל לבחור איזה מים אנחנו שותים. נשתה את מה שהמנכ"ל ימכור לנו. לא טעים וביוקר.

אז למה מעדיף מנכ"ל רשות המים התפלה על כל פיתרון אחר למרות שיש מים זמינים, והשקעה נכונה בתשתיות תגן על משק המים הישראלי ותחסוך ממנו לצרוך אנרגיה, לזהם, לחמם לתפוס שטח ולהפוך את המים שהם מוצר בסיסי (נדמה לי) למותרות?

למנכ"ל פתרונים.

אם כי הדרך כשמסתכלים אחורה – די ברורה. ב-1997 בוטלה תה"ל – חברה ממשלתית שתיכננה את המוביל הארצי, את השפד"ן, את ייבוש החולה, את הקו השלישי ואת כל מערך המים של מדינת ישראל, שכולם אומרים שהוא מהטובים בעולם. ואכן – אף פעם, עד השנה שעברה, לא היתה בעיית מים במדינת ישראל. גם עכשיו אין. עכשיו רק רוצים כמו מידס – לעשות מהמים זהב. אבל מים בלי פריירים שמוכנים לשלם – לא שווים כלום.

כמה נשלם? ביוקר. בדיון בכנסת אמר פרופ' רפי סמיאס, ראש מכון המים בטכניון ויועץ רשות המים, כי כבר היום אנחנו משלמים פי שלושה מעלות הפקת המים. אורי שני הזדרז להשתיק אותו. אחרי ההעלאות הבאות נשלם פי 6. לא בגלל שצריך – אלא כי אנחנו מכונת כסף ואורי שני הוא מידס מודרני.

תה"ל נסגרה והופרטה כחלק מהמערכת הכלכלית המטומטמת וההתאבדותית של מדינת ישראל. מאז אין גוף שמתכנן את המים במדינת ישראל. זאת אומרת יש – כל מיני חברות פרטיות, אבל אלו דעתן כדעת מי שמשלם להן. זה מה שניקרא הפרטה. האינטרס הוא כלכלי.  לא ציבורי. מנכ"ל רשות המים מוכר אותנו למרבה במחיר.

מאז שנסגרה תה"ל התנהלה מקורות בלי בעל בית. התעלמה מנציב המים ועושה מה שהיא רוצה תוך חלוקת משכורות יפות.

אלא שאורי שני, כמנכ"ל רשות המים, השכיל גם לכופף את מקורות, שיודעת לטפל בעיקר בכינרת, רק במעט במאגר ההר וכמעט כלום בחוף. הוא קידם בכוח את ההתפלה כפיתרון יחיד. מקורות, שיודעת לקדוח ולהוביל, תהפוך עם כניסת מפעלי ההתפלה ממונופול שמספק 70% מהמים ומוליך את הכול –רק למפיקת שליש מהכמות. הממשלה דאגה לכך בקבעה שמקורות לא תקים מתקני התפלה. הסכמת המנכ"ל לכך שמקורות תקים את המתקן באשדוד, שהפקתו תעמוד על 100 מליון קוב היא חלק מהכפפת מקורות למנכ"ל.

ולמה אני בעד מקורות? כי היא חברה טובה שמספקת לנו עשרות שנים מים זולים וטובים. מה שמכוני ההתפלה לא יעשו. זה לא היה נורא כל כך אם באמת היינו צריכים התפלה. אלא שכמו שנכתב כבר – מדינת ישראל מאבדת כל שנה 165 מיליון קוב מנזילות בצנרת העירונית ועוד 140 מליון קוב זורמים כל שנה לים מכיוון שהפרוייקט הציוני בנוי על אקוויפר החוף ואפשר וצריך לתפוס את המים האלו.

עוד 100 מליון מים מטוהרים נשפכים לים.

וזה בלי לדבר על כך שניתן לקדוח ולשאוב יותר. עובדה שהשנה הוסיפה מקורות את 70 מיליון הקוב ועוד היד נטויה.

לזה התכוון פרופסור אבנימלך כשאמר שרשות המים מתעלמת מהפתרונות האחרים לניהול משק המים. שכן ניתן לחסוך 8 מיליארד שקלים במפעלי התפלה, עוד 8 מיליארד שקלים בהולכת המים ובטיפול בהם ולהשקיע בערך 10% מהכסף הזה בתשתיות על מנת לסדר את בעיות המים של מדינת ישראל עד 2050 לפחות.

אפשר גם לחסוף חצי מהצריכה הביתית (כ-450 מליון קוב) אם המים ימוחזרו פעם נוספת כדי להדיח את השירותים.

צריך לנקות את אפיקי הנחלים המזוהמים על מנת לקבל את הזרימות השטפוניות של החורף ולהחדיר אותן למי התהום.

כל זה ידוע.

אלא שהתקשורת (פרט לקרן נויבך ועודד שחר שניסו לשאול ולזמן את רשות המים, ללא הועיל) מתעלמת מהנתונים, מהעובדות ומהפגיעה במשק המים ובאזרחי ישראל.

המחאה על מס הבצורת מחטיאה את העיקר. אבל אולי זה היה תפקידו של המס. להכניס עז. לבלבל.

מקורות מסרבת למסור נתונים ומפנה לרשות המים.

הערפל על המים הושלם ואין מי שיפזר אותו – לא בתקשורת ואפילו לא בכנסת – כי דוב חנין וניצן הורוביץ מילאו את פיהם מים.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

שיחה תשיעית: הזאבים והכבשים

עגנון עסק בשאלה הערבית באינטנסיביות פחותה מאשר סופרים אחרים. אין דמות גיבור ערבי ביצירותיו. עם זאת יש התייחסות לנושא, בחלק מהן, בייחוד בשני הרומאנים הארצישראליים הגדולים שלו, "תמול שלשום" ו"שירה", ואנו נשתדל לעקוב אחר גישתו.

נתחיל מתחילה. עגנון עלה לארץ-ישראל פעמיים, וכל אחת מתקופותיו בארץ הותירה חותם בסיפוריו ובגישתו, או גם בחוסר-התייחסותו, לשאלה הערבית.

פעם ראשונה עגנון עלה לארץ ב-1907. הוא היה אז עלם צעיר, מיוצאי גליציה, בן תשע-עשרה שנה, וישב בארץ-ישראל עד 1913, תחילה ביפו ואחר-כך בשכונת נווה-צדק, ובירושלים. הסיפורים שכתב באותה תקופה, ושתיארו את החיים ביפו בראשית המאה, כגון – "גבעת החול", "לילות", "אחות" ו"שבועת אמונים" – אין בהם נגיעה לשאלה הערבית. כולם מתרחשים בנוף שחלקו בדוי, דימיוני, וחלקו אמיתי, בעצם כולו מציאותי, עם הילה מאוד רומאנטית שמקשטת סיפורי אהבה ראשוניים המתרחשים ביישוב הקטן, היהודי, שליד יפו, בנווה-צדק, והם כמנותקים מהסביבה המזרחית, הכבדה, הרוחשת צבעוניות אך אולי גם איום על מהותו של האדם היהודי, ועל קיומו. אופייני הדבר שבסיפורים שכתב בראשית המאה, הנושא הערבי אינו בולט כלל וכלל.

לימים חזר עגנון לתקופה הזו ברומאן הגדול "תמול שלשום", שחלקים ממנו החלו מופיעים מ-1931, וכולו התפרסם בספר ב-1945. כאן כבר ישנה התייחסות יותר ברורה, אם כי מאוד-מאוד לא מרכזית, לנושא הערבי.

עגנון נסע לגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה, נשאר שם, וב-1924 חזר לארץ-ישראל. ב-1927 התיישב בשכונת תלפיות שבדרום-ירושלים, ובמאורעות 1929 נשדד ביתו שבתלפיות על-ידי פורעים ערבים, ואוצר יקר של ספרים וכתבי-יד נדירים שלו, ירד לטימיון.

ב-1931 חזר עגנון לגור בתלפיות. הסיפורים היותר מאוחרים, כמו "תחת העץ" ו"מאויב לאוהב", וכן הרומאן "שירה", שנדון בהם בחלקה השני של השיחה – מתייחסים לתקופת עלייתו השנייה של עגנון לארץ-ישראל, ובעיקר לאותו מאורע טראומאטי של שדידת ביתו, שריפת כתביו, או שדידתם, מאורע שפיכח אותו ביחסו אל השאלה הערבית, וכנראה גם קבע עמדתו את בוויכוח, ויכוח די מר ונוקב, שהיה לו אז עם ידידיו ורעיו מאנשי "ברית שלום".

יצחק קומר, גיבור הרומאן "תמול שלשום", הוא, כעגנון, בחור צעיר מגליציה, שעולה לארץ-ישראל בעשור הראשון של המאה, לפני מלחמת העולם הראשונה, זו תקופת העלייה השנייה. יצחק קומר מתנודד באהבתו בין סוניה היפואית, שהיא גננת וגם קצת חופשית בהליכותיה, לבין שפרה הירושלמית. בשפרה הוא פוגש כאשר הוא חוזר לאורח-חיים דתי ומשתקע בקרב היישוב הישן, בירושלים. שם הוא נישא לשפרה, בת ר' פייש, ובהמשך גם בא עליו שם, על יצחק קומר, סופו הטראגי.

על פי שורש-נפשו יצחק הוא בחור הססן, ביישן ופאסיבי, כמו הירשל, גיבורו של עגנון ב"סיפור פשוט", וכמו לימים – מנפרד הרבסט, גיבור הרומאן "שירה". אבל, כמו גיבורים פאסיביים אחרים של עגנון, נדמה לו, ליצחק, שהוא יכול להיות אקטיבי, שהוא יכול לשלוט, לעשות דברים שבעצם מתברר שהוא אינו יכול לעשותם.

לאחר שיצחק יוצא מחדרה של סוניה, שם הניחה לו לו לנשקה ולמשמש בחולצתה, (וזה הכי הרבה ביחסי מין חופשיים, שהיה מותר או נהוג באותה תקופה) – נדמה לו, ליצחק, שהוא יכול לשלוט בעולם וכי כוחו עימו והוא אדם אקטיבי, גברי. כאן בא קטע מעניין, מאוד סמלי, שקושר את היחס לאישה, לכלבים ולערבים – עם הפאסיביות של הגיבור העגנוני.

חוזר לו יצחק מאצל סוניה שמח וטוב-לב. והואיל והוא שמח, שמח הוא עם כל אדם. שומר-לילה יש סמוך לביתו של יצחק, ערבי עני ומרוד, שאין לו כלום חוץ מכלבו. בא יצחק ומשיח עימו. מושך באוזני הכלב ומגיד שבחו בפניו. אמר השומר: 'מה אתה אומר, אחי? כלב זה נאה? כלב שנגנב ממני, נאה היה. עורו היה חום כעיני איילה.'

אמר יצחק: 'עור חום אתה מבקש? מחר יהיה לך כלב חום.'

אמר השומר: 'יש לך כזה?'

אמר יצחק: 'מבקש אתה אדום – מחר אתה מוצא אדמוני.'

אמר השומר: 'דיר של כלבים יש לך, אחי?'

אמר יצחק: 'אפילו זנב של כלב אין לי.'

אמר השומר: 'בכשפים אתה מעלה אותם?'

אמר יצחק: 'סממנים שונים יש לי, ואם אתה רוצה – הריני צובע את כלבך חום או אדום או צהוב או ירוק.'

אמר השומר: 'מימיי לא ראיתי כלב ירוק.'

אמר יצחק: 'ואני יכול לעשות לך כלב ירוק.'

צחק השומר וצחקו שניהם.

אמר יצחק: 'אני ראיתי כלב שאוחז מקל בפיו ואינו מניחו אפילו שעה קלה.'

אמר השומר: 'של צוקר הוא?'

אמר יצחק: 'לא, של משי.'

אמר השומר: 'כלב כזה אינו נושך ומקל כזה אינו חובט.'

אמר יצחק: 'מי יודע?'

הפשיל השומר את שפתיו וצחק.

אמר יצחק: 'אי אתה מאמין?'

אמר השומר: 'אני הייתי מוציא את המקל מתוך שיניו של הכלב ומכה בו את הכלב.'

אמר יצחק: 'מי ידמה לכם, הלא אפילו את נשיכם אתם מכים.'

אמר השומר: 'מי ששווה את המקל – לוקה.'

צחק יצחק, וצחק השומר.

שכחנו לציין, אך מי שקרא את "תמול שלשום" יודע, שיצחק היה צבע במקצועו. לכן סבר שבאמצעות המכחול הוא יכול לצבוע את הכלב, כחפצו של השומר הערבי. המקל שעליו הוא מדבר כאן, הוא מקל שנתון בפי כלב צהוב, שמרוקם על שמיכה צבעונית, שכיסתה את מיטתה של סוניה.

דומה כי ברובד הסמלי העמוק-יותר של הסיפור קיים קשר בין הכלב, האישה, החטא והבגידה. ליצחק נדמה לשעה קלה שהוא נמצא על צד הגברים שיודעים לשלוט בנשותיהם, לשלוט בדימונים שמתפרצים לצאת מתוך נפשן, לשלוט בהקשר האירוטי, שנתפס כאן כמסוכן. הוא רואה בשומר הערבי סמל ליכולת לשלוט ברובד הדימוני, לשלוט באישה, ולהיות גיבור אקטיבי – שלא כמוהו בעיני עצמו עד כה – גבר שניכר בהססנותו, בביישנותו, ובתחושות החטא שלו לנוכח המכלול של החיים האירוטיים, שבעיניו הם החלק הנמוך, האפל יותר – של הקיום.

לימים מביא המכחול על יצחק את אסונו. לאחר שהוא עובר לירושלים, הוא ממשיך במלאכתו כצבע, וצובע את האותיות: "בלק" על גבו של כלב-רחוב, כלב-חוצות, ומוסיף עליו את המילים – "כלב משוגע". בצורה סמלית, עצם כתיבת המילים הופכת את הכלב לכלב שוטה. לא עובר זמן והוא נושך את יצחק, וזה מוצא מותו לאחר שנכשל בניסיון להתגבר על אותה מהות אפלה, דימונית, של החיים, שמסומלת בכלב.

כאן צריך לציין כי יפו של עגנון, בייחוד ב"תמול שלשום", מתוארת במידת-מה כגן-עדן עלי-אדמות כי היא יפה, "יפו יפת ימים", כך נופה, ופרדסיה – ואילו ירושלים, לעומתה, מתוארת בצורה מאוד קשה, עיר מלאה אבק, לכלוך ותככים בין בני הדתות והעדות השונות – עיר מאוד לא סימפאטית, אם כי דווקא בה היה נדמה ליצחק שימצא את מנוחתו, בבורחו מן החיים החילוניים, החדשים, הציוניים, של העלייה השנייה. אך בכל אלה אין קשר לערביות. יפו יפה, למרות שכמעט כולה יישוב ערבי, והדבר אינו מפריע לגיבורי עגנון, ואילו ירושלים, שרובה יהודים, היא עיר קשה, ולא בגלל שחלק מתושביה הם ערבים עוינים, או משהו בדומה לזה.

בסוף ימיו של יצחק בירושלים, כאשר המהות הדימונית, הכלבית, מכריעה אותו, גם אז אין לכך שום קשר לאותה פגישה עם השומר הערבי, לשיחה על אודות המקל, והיכולת להכות את האישה או את הכלב. עגנון אינו מתפתה לתאר את השתגעותו של יצחק, ואת קשיחותו של הנוף הירושלמי, בייחוד האנושי, מתוך קשר כלשהו לשאלה הערבית.

אם לסכם תקופה זו ביצירת עגנון – הן בסיפורי יפו הראשונים, שהערבי אינו נזכר בהם, והן ב"תמול שלשום" – הגיבור העגנוני, ואחד מהם יצחק קומר – מטייל בארץ-ישראל כשם שטייל לפני כמה דורות זקנו של יצחק, ר' יודל חסיד בגליציה, תוך התעלמות כמעט גמורה מהסביבה הלא-יהודית. אולי יש בכך שמץ מהמשך הווייתה של הגלות, אותה גלות שברנר ראה אותה כנמשכת בארץ-ישראל, והצטער עליה. עגנון מתאר את תקופת הראשית ההיא רק בתוך סביבתה היהודית. וברוב המקרים דומה שהסביבה הערבית אינה קיימת כלל.

*

נעבור לשני סיפורים קצרים, המצויים בקובץ "אלו ואלו", שהופיע בשנת 1941. הם נכתבו ודאי שנים אחדות קודם לכן, ועומדים בצל מאורעות 1929, שבהם, כפי שהזכרנו, נשדד ביתו של עגנון, והיה עליו לגלות מביתו לשנים אחדות, עד שחידשו.

בסיפור הראשון, "תחת העץ", מתחיל המספר ואומר – "פעם הייתי מהלך להביא שתילים לדגניה." אדם שהולך להביא שתילים לדגניה אינו דווקא אדם דתי. הוא שייך אולי לאנשי העלייה השנייה, או לעלייה השלישית. והנה פוגש המספר, על דרכו, שר ישמעאלי, כלומר – ערבי, בשם איברהים בי, שמשבח את חריצותם של היהודים בהפרחת שממות הארץ. ומתנהל ויכוח בין איברהים בי לבין המספר, והשר הערבי אומר לו:

 "אם כל כך חכם אתה, אמור לי, ארץ זו, למי היא מיועדת? ומי עתיד לתפוס בה את המלכות?"

המספר, שהוא יהודי, מתלבט איזו תשובה ישיב לשר, ולבסוף אומר לו:

 "אדוני יודע למי נתן הקדוש-ברוך-הוא את ארץ-ישראל, ולמי הבטיח להחזירה."

מדובר כאן בעצם בוויכוח בין שתי דמויות מייצגות, יהודי וערבי, בנושא – למי ניתנה על הזכות על הארץ. יש לי חשש שהתשובה של עגנון לא ניתנה מתוך אמונה דתית דווקא. אני לא רוצה להטיל ספק באמונתו של עגנון עצמו, אלא חש שישנה כאן מעין התחכמות גליצאית בכך שהוא מחייב את השר הערבי, שמאמין באללה, לקבל דברי אלוהים שהארץ שייכת ליהודים, כאילו זו אינה הכרעה חופשית של האדם היהודי, אלא מכוח-תורתו הוא אינו רשאי להתכחש לה.

התחכמות – כי איך הדברים הללו מסתדרים עם ההתיישבות, החילונית-ברובה, עם המפעל הציוני? הלא אי אפשר לומר שקיים קשר חד-משמעי בין קיום מצוות הדת (כביכול) מצד הציונות, שהיא תנועה לא-דתית מתחילתה, לבין התשובה של עגנון ששייכת לאופרה אחרת – והיא הוויכוח בבעייה הלאומית בינינו לבין הערבים.

עגנון נוקט גישה הדומה לזו של הרב קוק, שנתן בשעתו הסבר דתי לציונות הכללית, באומרו שניצוצות הקדושה נמצאים במעשה החילוני בארץ-ישראל, ועגנון בסיפורו אומר כי "ישיבת ארץ-ישראל גדולה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה."

עד כמה מסוכנת הדרך של מתן צידוק תיאולוגי לציונות, כדי לחזקה-כביכול בסכסוכה הלאומי עם הערבים, תעיד התופעה שבקרב החוגים של גוש אמונים, הרואים עצמם תלמידי הרב קוק, קיבלה גישתו מימד של חילול-שמיים בכך שהם רואים את מצוות ההתנחלות בארץ-ישראל כחשובה ביותר במצוות היהדות, ובשמה הם מעניקים לדת היהודית מימד חדש, לא-אנושי, מפלצתי ומפחיד.

הסיפור הבא, "מאוייב לאוהב", נדפס אף הוא בקובץ "אלו ואלו", שהופיע לראשונה בשנת 1941. צירוף המילים – מאוייב לאוהב, מאפיין את גישתו של עגנון השם כאילו אומר כבר הכל, ואפשר לצטטו. הסיפור עומד בסימן שדידת ביתו של עגנון במאורעות 1929, בפרבר, או שכונת תלפיות, שבירושלים, והוא מסופר כאגדה:

עד שלא נבנתה תלפיות, היה מלך הרוחות מושל שם בכל הארץ, וכל שריו ועבדיו, רוחות עזים וקשים, יושבים שם בהר ובעמק, בגבעה ובגיא, ועושים כל מה שליבם חפץ, כאילו להם בלבד ניתנה ארץ.

פעם אחת הזדמן המספר לתלפיות. המקום מצא חן בעיניו לגור בו. אבל הרוח זרקה כובעו, פיזרה בגדיו והפילה אותו. חזר המספר לעירו, לירושלים. לאחר זמן שוב משכו אותו רגליו לתלפיות, הפעם הוא הקים שם אוהל. בא הרוח בלילה והפיל את האוהל. המעשה הזה חזר בצריף, שהרוח הסיע אותו, ואפילו בבית קטן, שבנה המספר, ובא הרוח והפיל את קירותיו ואת גגו.

לבסוף הגיע המספר למסקנה שרק בית גדול וחזק יעמוד נגד הרוח. הוא שכר פועלים טובים, העמיק את היסודות, ובנה בית איתן. (זו היתה, כנראה, התקופה שבה בנה עגנון, בשנות השלושים, את ביתו, שעומד עד היום בתלפיות). ואז בא הרוח כמנהגו, הציג עצמו כשכן, ניסה לפרוץ דרך החלון, דרך הדלת הנעולה, ולא הצליח. גם לא עלה בידיו לשבור את העצים שהמספר נטע סביב ביתו.רק אז הרוח, שהוא כסמל לשכנים הערבים, בא לידי השלמה עם המספר, ומדוע? מסיבה אחת ויחידה – מעתה המספר חזק דיו לעמוד נגדו. זהו המהפך מאוייב לאוהב, כנאמר בסיומו של הסיפור:

מכאן ואילך נתנמכה רוחו של רוח, ובא בדרך-ארץ. והואיל שהוא נוהג עימי בדרך-ארץ, נוהג אף אני עימו בדרך-ארץ. כשהוא בא – יוצא אני לקראתו, ומבקש ממנו לישב עימי על ספסל שבגן, שבין האילנות, והוא בא ויושב, וכשהוא בא – מביא עימו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים, ומניף לי כבמניפה. ומאחר שהוא נוהג כבעל-תשובה גמור, איני מזכיר לו מעשיו הראשונים. וכשהוא פורש ממני והולך לו, אני מבקש ממנו שיחזור ויבוא, כדרך שנוהגים עם שכן טוב. ובאמת, שכנים טובים אנו, ואני אוהב אותו אהבה גמורה, ואפשר שאף הוא אוהב אותי.

עדיין יש בדברים האלה עקבות גישה רומאנטית, אפילו הרצליאנית, אופטימית. האם עגנון היה כה תמים לחשוב שהערבים יאהבו את היהודים על שום כוחם של האחרונים.

*

בשנת 1930 נדפס בירחון "מאזניים" "מדרש זוטא" של ש"י עגנון. זוהי מעין יצירה היתולית, סאטירית, אך אכזרית למדי בלגלוג שבה, ובה שני פרקים: "פרשת וגר זאב עם כבש", ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים".

יש קשר ברור בין שני הפרקים הללו לרומאן "שירה", ומיד נסביר. אמרנו – תקופת כתיבתם היא לאחר מאורעות 1929, שבמהלכם גם נשדד ביתו של עגנון, והנה הרבסט, גיבורו של עגנון ב"שירה", היה חבר ב"ברית שלום", וגם בו ובמשפחתו אירע מעשה דומה. משפחת הרבסט גרה בבקעה, שכונה סמוכה לתלפיות, (עגנון הסיט קצת את מקום העלילה), ובמאורעות 1929, ביתה ניטש, והיחסים הטובים שהיו להם קודם לכן עם שכניהם הערבים – התערערו, ומשעת הנטישה של הבית, ושדידתו, גם תחילת ערעורו ותהייתו של הרבסט – האם חבריו הפאציפיסטים, מאנשי "ברית שלום", אכן צודקים?

 "מדרש זוטא" של עגנון הוא ויכוח מר ונוקב שלו עם ידידיו, שחלקם היה מחוג "ברית שלום". את נושא המדרש ניתן להגדיר בשם – הזאבים והכבשים, ולכן הוא גם שם הפרק שאנו עוסקים בו.

הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי "ברית שלום". בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של "וגר זאב עם כבש" אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו היתה לימי שלום, ואז הזאב עונה לו שמפני הכתוב "אין משיחין בשעת הסעודה", הוא אינו להשיב מאומה לנביא, הוא עתה עסוק באכילת כבש.

בחלקו השני של המדרש מתוארת התכנסות כת קטנה של כבשים:

נתכנסה כת קטנה של כבשים, ואמרו: "כל צרות רעות שמתרגשות עלינו, לא באו אלא בשכר פעייה אחת שפעה ישעיהו בספרו. כל זמן שלא נתמחקה אותה נבואה של 'וגר זאב עם כבש' – אין לנו תקומה, חס ושלום, מפני הזאבים."

אמירה זו מקבילה להתרחשות המתוארת ברומאן "שירה", בקטע אירוני, (וכמעט כל מה שנאמר כאן בשאלה הערבית, נאמר באירוניה מרירה); חברי "ברית שלום" מתכנסים בביתו של אחד מהם, בשכונת רחביה בירושלים, לדאוג ולטכס עצה, שלא יקפחו חלילה יהודים את הערבים. כותב עגנון:

פעם אחת הלך הרבסט אצל אחד מחבריו, לברכו לחנוכת ביתו, שבית בנה לו ברחביה. עם שהם אוכלים ושותים ומשיחים, הרגיש הרבסט בחברו שהוא עצב. אמר לו: "אירע אותך דבר?"

אמר לו: "אותו הדבר אירע אותך ואותי ואת כל יהודי הדר בארץ-ישראל, שכל יהודי הדר בארץ-ישראל – דוחק רגלי ערבי שהארץ שלו."

המשל של עגנון על הזאבים והכבשים קשור קשר בל-ייפרד לרומאן "שירה". הבעייה של הכבשים אינה הזאבים בלבד אלא גם, כך בחלקו השני של המדרש, "כבשים בני שנה תמימים", אלה הכבשים שמועלים לקורבן בבית-המקדש; עגנון טוען, באירוניה, שלא רק הזאבים טורפים את הכבשים, אלא גם המנהיגים של הכבשים, גם אלה שמשתמשים בהם, למרות שעל רווחתם הופקדו – מקריבים את הכבשים ואוכלים אותם.

הלך מחשבה זה מגיע לביטוי מעניין בסופה של אותה יצירה נפלאה, "שירה", אבל מן הראוי לגעת קודם בנושא אחר, שחיוני להבנת עולמו של הרבסט. הרבסט בוגד באשתו, הנרייטה, עם האחות שירה. הוא כאילו רוצה לממש איזו מהות אקטיבית, חדשה – ופה אנו חוזרים למקרה יצחק קומר – הרבסט חושב שמעתה הוא נימנה על סוג הגברים, שיכולים לעשות שהם רוצים, למשול בנשים, וכי הוא מסוגל להתגבר על המהות הפאסיבית, הפאציפיסטית עדיין, שנותרה בו מתקופתו הקודמת, לפני ההתפכחות.

לילה אחד, כאשר הרבסט חוזר מבילוי אצל האחות שירה, בליוויית מומר בשם שכרסון, ניצלים השניים בנס מכדור אקדח של מרצח ערבי, שארב להם בדרך. הם איחרו, כנראה, את האוטובוס, ולכן הלכו ברגל, וכך אירעה ההתנקשות בחיי הרבסט.

קודם לכן, באותו לילה, סיפרה שירה להרבסט, בטרם שנפרד ממנה, על מהנדס שהיכה אותה פעם אחת בשוטו, ובכך גרם לה ריגוש מיני עז. סיפור המעשה הזה – כיצד היכו את שירה, ואז באה לידי פורקנה, מושך את הרבסט להתייחד איתה, ונדמה לו שגם הוא שייך לאותם אלה שמסוגלים לשלוט באישה באמצעות השוט והמקל.

והנה, שעה קלה לאחר מכן, הרבסט כמעט נהרג באקדח, זה כלי-הנשק שבגלל השקפת עולמו הקודמת סירב ללמוד להשתמש בו, להגנתו. פעולת האקדח נגד הרבסט דומה לפעולת המכחול של יצחק קומר נגד עצמו. נדמה היה לו, ליצחק, שהמכחול הוא כמקל, ואפשר לשלוט באמצעותו בכלבים, אך בסופו-של-דבר לא ידע להשתמש בו כהלכה, ורק עורר באמצעותו את הדימונים, שהביאו עליו את סופו, במחלת כלבת הנוראה.

סופו של הרבסט שהוא חפץ להשתקע, יחד עם שירה, בבית המצורעים בירושלים, שבו היא מאושפזת. מכל מאהביה משתייר רק הוא עימה. הסיום הופיע בפרק האחרון של "שירה", שהתפרסם בעיתון "הארץ" שנים אחדות לאחר צאת לאור של הספר עצמו. הקץ הזה דומה להשתקעותו של עדיאל עמזה בבית המצורעים, בסיפור "עד עולם", של עגנון, וכמובן – לפרשת השתגעותו ומותו של יצחק קומר.

לקיום הערבי יש שתי פנים סמליות ב"שירה". הוא סמל לכוח השלטון הפאלי, הפרימיטיבי, אך הוא גם ביטוי להתהפכותו הדימונית לכדי כוח שמאיים על החיים, זאת משום שהרבסט בורח מייעודו כגבר, כאמן, כאיש אמונה, כאיש מדע וכאיש הגנה – והוא מתפורר.

כדאי להזכיר שישנה עוד נקודת השקפה מעניינת ב"שירה", והיא עמדתה של תמרה, בתו של הרבסט. היא אינה מקבלת, וכמוה גם אשתו של הרבסט, הנרייטה, אבל בייחוד בתו – אינה מקבלת את תלישותו הפאציפיסטית. היא עצמה חברה בארגון אקטיביסטי קיצוני, באחת המחתרות. בסופו של הרומאן ישנו ויכוח בין תמרה לאביה, ומסתבר שלמרות השקפותיו הפאציפיסיטיות, שהן כאמור בשלב של התפכחות, לאחר שדידת ביתו, הוא כנראה גאה בכך שבתו אינה הולכת בדרכיו.

ב"שירה" מופיעה גם דמות חברה של תמרה, בשם אורזולה כץ, צעירה יהודיה, ילידת וינה, שבאה להתגורר בבית משפחת הרבסט. אורזולה עובדת כפקידה במשרד, אצל ערבי עשיר מאוד, מוסטפה אפנדי. למרות שמסדרים לה עבודה דומה במוסדות הלאומיים – היא חוזרת לעבוד אצלו, ובקטע מסויים, עגנון כותב שאינו רוצה להמשיך לספר מה עלה בגורלה של אותה אורזולה. לקורא יש הרגשה ברורה שהלכה בעקבות הערבי. ואגב, מקרה דומה אירע בשעתו בקרובת-משפחה של עגנון, ולפני שנים אחדות, ולפני שנים אחדות היתה על כך כתבה באחד העיתונים.

סיכום את יחסו של עגנון לשאלה הערבית מראה שעמדתו אינה שונה בהרבה מזו הדורשת כוח, האקטיביסטית, של ברנר – אבל יונקת מתחושות אחרות. ברנר, מיד בראשיתו בארץ, חש בכורח הזה, היה מאוד פסימי, ולכן אמר – כוח, כוח נחוץ. ואילו עגנון התייפיף באגדות, חי כאילו במנותק מן המציאות, וניסה להתעלם מכך שהיא אינה, וגם לא היתה, של יהודים בלבד. רק לאחר שדידת ביתו ב-1929, והקרע שחל בינו לבין אנשי "ברית שלום", שמאוד כעסו עליו אחר שליגלג עליהם בפרסום "מדרש זוטא" – רק אז הולכת ומחלחלת בו יותר ויותר עמדה לאומית, די קונבנציונאלית – האומרת שהכוח וההשתקעות בארץ, ולא החלומות הפאציפיסטיים – הם שיביאו להכרת הערבים בנו.

עם זאת, מתוך אותה אירוניה, אומר עגנון, כמסתכל צעד אחד קדימה, כי בשעה שהכבשים נעשים אכזריים – הם גרועים מבעלי-חיים אכזריים שנולדו באכזריותם, ועתידים הכבשים לסבול לא רק מן הזאבים אלא גם מן הרועים, ומן הכבשים שמושלים בכבשים.

קריאה מומלצת לשיחה תשיעית:

ש"י עגנון: "תמול שלשום" (1931-1945), "תחת העץ" (1941), "מאוייב לאוהב" (1941), "מדרש זוטא" (1930), "שירה" (1949-1971).

* * *

מתי דוד

אות הוקרה ואות הוקעה לעיתונאים

מועצת העיתונות יזמה לאחרונה הענקת פרס הוקרה לעיתונאים ששומרים על כללי האתיקה. יוזמה זו ראויה להערכה, במיוחד בתקופה בה התעצמו התופעות והנורמות הפסולות, גם בקרב עיתונאים ואנשי תקשורת. על רקע יוזמה זו, מתבקשת לדעתי גם יוזמה בכיוון ההפוך. בנוסף לאות הוקרה, דרוש גם אות הוקעה לעיתונאים.

דרושה לדעתי פעולה אפקטיבית ופומבית נגד אותם עיתונאים שפועלים בניגוד לאתיקה עיתונאית ולסטנדרטים המחייבים בתחומי החוק, המוסר, הגינות והאיזון, צנעת הפרט, הצנזורה והפטריוטיזם הנורמטיבי, במדינה הנתונה במלחמת טרור ואיומים קיומיים מאחורי האמירות, זכות הציבור לדעת, שיקולים מקצועיים וחופש הביטוי מסתתרים לעיתים קרובות מניפולציות ואינטרסים חבויים, בשרותם של בעלי עניין, מהתחום הפוליטי והעסקי, המנוגדים לשליחותה של התקשורת. זה מתחיל בעירוב בין דעות לידיעות ומסתיים בהטיות של כותרות וניפוח ידיעות מגמתיות, על מנת לעצב דעת קהל חד צדדית, על פי דעתם של העורכים ושליחיהם.

זכות הציבור לדעת לא רק מה שהעיתונאים סבורים שעלינו לדעת, אלא גם מה שקורה בחצר האחורית של התקשורת. על רקע זה ראוי שהתקשורת תאמץ רעיון שבוצע במערכת העיתון הצרפתי החשוב "לה מונד". הכנסת מצלמות ומיקרופונים לחדרי מערכות החדשות בעיתונים ובטלוויזיה. זאת על מנת שהציבור יֵדע כיצד המערכות מבשלות כתבות וידיעות. כיצד דוחפים ומבליטים נושאים ואנשים. כיצד פוסלים ומעלימים נושאים ואנשים.

לאחרונה פניתי בכתב לנשיאת מועצת העיתונות, השופטת דליה דורנר. במכתבי הבאתי ציטטות, מדברי ביקורת והאשמות חמורות של עיתונאים כלפי עמיתיהם. האשמות מתחומים הגובלים במוסר, בפלילים, בשחיתות ובאתיקה מקצועית. האשמות המחייבות התייחסות, טיפול ותגובה מעשית לדעתי. לצערי ולאכזבתי הגדולה, התשובה היתה התעלמות מוחלטת.

* * *

אהוד בן עזר

באך ומוצארט בפילהרמונית עם המקהלה הפילהרמונית מפראג והסופרן טליה אור

קונצרט יום שני האחרון בהיכל התרבות כלל שתי יצירות: האורטוריה לחג הפסחא של יוהן סבסטיאן באך, ו"מיסת ההכתרה" בדו מג'ור לוולפגנג אמדאוס מוצרט. שתיהן בביצוע התזמורת יחד עם המקהלה הפילהרמונית מפראג, שהיא אחת הטובות בעולם וכבר ביקרה פעמים אחדות בארץ, ועם שתי זמרות ושני זמרים, בניצוחו של מי שהיה שנים זמר אופרה ידוע – פטר שרייר, בריטון.

הרגעים המרגשים ביותר באורטוריה היו כמובן פרקי המקהלה, בייחוד חבורת הסופרניות שבקצה הנשי, אשר עוצמתן, נקיון צלילן ודיוקן איימו לפרוץ גבוה מעליהן אל מעבר לשמי ההיכל, שכולו היה מלא בהן ונרגש מהן. אלה מדמות קולות של מלאכים, כמו בפרק האחרון בתשיעית של בטהובן.

קטע מרגש נוסף בחלק הראשון היה האריה הגרמנית "הו נשמה", שאותה שרה זמרת הסופרן הצעירה טליה אור, כשמלווה אותה בעמידה החלילן המוביל של הפילהרמונית, יוסי ארנהיים, אשר כל הופעה שלו עם התזמורת מעלה אותה בדרגה.

"הו נשמה, / לא עוד שמן המור / יהיה לך לבושם, / כי רק זר הדפנה בהדרו / ישכך את ערגתך הנפחדת."

גם נגנית האבוב, שליוותה בתורה בעמידה את זמרת המצו-סופרו הגרמנייה הגבוהה וחמורת-הסבר, בריטה שוורץ, היתה מצויינת.

גם בחלקו השני של הקונצרט, כאשר ארנהיים כבר לא נכח בהרכב – היה ה"אגנוס דאי", "שה האלוהים", שהושר בפי הסופרן טליה אור, סולו ­– אחד משיאיה של היצירה, לבד כמובן מהקטעים המהממים ביופיים של המקהלה. יצירתו של מוצארט קלילה יותר משל באך, וכפי שצויין בתוכנייה:

"שה האלוהים" מתייחס אל ישו, התגלמות הקורבן על מנת לכפר על מאמיניו. [ואולם] תפקידה של זמרת הסופרן הסולנית מבשר את ההתחלה של "היכן הם", האריה הגדולה של הרוזנת באופרה "נישואי פיגארו" מאת מוצארט, שהצגת הבכורה של התקיימה בווינה ב-1786, [שנים אחדות לאחר כתיבתה של "מיסת ההכתרה" ב-1779].

ב"שה אלוהים" חוזרת הסופרן במשך דקות ארוכות על שני משפטים בלטינית, שתרגומם העברי הוא: "שה האלוהים, המעביר חטאי העולם, / רחם עלינו."

טליה אור, ששרה את "שה האלוהים", נולדה בירושלים ב-1977 וכבר יש מאחוריה רשימת הישגים נכבדים בבתי האופרה באירופה. היא יפה, שופעת חן בלתי רגיל, קטנה, מתוקה, מתולתלת, לבושה חולצה אדומה בעלת מחשוף המגלה כתפיים וחזה צחים, מחרוזת אבנים אדומות נוצצות מאוד לצווארה, חצאית שחורה ארוכה, ועקבים גבוהים כמתבקש מקומתה; היא חיה את היצירות כל זמן הביצוע, גם כשאינה שרה בתפקיד. ממש רואים על פניה, קוראים ב"שפת הגוף" שלה ובנצנוצי מחרוזתה כגרגירי רימונים – שהיא מלאה במוסיקה, בחדוות המוסיקה. מרגישים בה את הנחמדות הישראלית במיטבה, ובלי שמץ של יהירות; היא מלבבת, בולעת בעיניה את הקהל כעומדת להתאהב בו. אני מניח שאילו מוצארט, שהיה קצת צעיר מטליה כאשר כתב את "מיסת ההכתרה" (כבן 23) – היה פוגש בה, היה מתאווה מיד לנשק אותה ורץ אחריה בסלון ומבקש להתגלגל עימה בין הרהיטים על הרצפה כפי שהשתובב עם אהובותיו בסרט "אמדאוס".

וזו לא היתה רק ההתרשמות שלי. טליה אור הקסימה את הקהל ודומה שגם מילאה אותו גאווה בישראליותה. וכמובן שהחשוב מכל העטיפות החביבות הללו – הוא קול הסופראן הצלול והבוטח שלה, שעל אף קוטן קומתה והמראה הצעיר אפילו משלושים ושתיים שנותיה – היא מצליחה למלא ולכבוש את היכל התרבות כזמרת ותיקה הנמצאת במלוא כוחותיה. והכול בחיוך. כמו ללא מאמץ ומבלי להתעייף.

מוצארט ודאי היה סולח לי על שהקדשתי תשומת לב רבה יותר לסופרן של "מיסת ההכתרה" מאשר לתוכן הדתי שלה. אני חושש שגם הוא, כאשר כתב את המיסה, היה מעוניין בסופרן יותר מאשר בתכניה הדתיים.

* * *

אריק בנדר

ממשלות באירופה תרמו מיליונים

 לאירגוני שמאל

המכון לאסטרטגיה ציונית חשף מסמך ממנו עולה כי מדינות האיחוד תרמו בשלוש השנים האחרונות כ-35 מיליון שקל לארגוני שמאל בישראל

אריק בנדר [NRG 1.12.09], המכון לאסטרטגיה ציונית וארגון Go monitor פירסמו היום (שלישי, 30.11) בדיון בכנסת מסמך העוסק במימון פעילות פוליטית בישראל על ידי מדינות זרות. מהמסמך עולה כי מדינות באיחוד האירופי תורמות למעלה מ-35 מיליון שקלים בשנה לארגוני שמאל ישראלים.

פי המסמך, במהלך השנים 2006-2009 תרמו מדינות האיחוד לארגון "בצלם", המספק מידע על זכויות אדם בשטחים, 12 מיליון שקלים. כמו כן, העניקו מדינות אירופה לארגון "יש דין", הנאבק למען זכויות אדם בשטחים כשמונה וחצי מיליון שקלים. בנוסף, תרמו גורמים באיחוד כשני מיליון שקלים ל"שלום עכשיו.

השר מיכאל איתן, שהשתתף בכנס, אמר: "כאשר בישראל מתנהל ויכוח פוליטי בו שותפים גופים הממומנים על ידי מדינה זרה, חשוב שהציבור יידע מי עומד מאחורי הדברים ומי מממן וישפוט בהתאם. חשוב שהציבור יוכל לתת את הממד הנכון לדוברי הארגונים."

ח"כ אלקין: "הארגונים תרמו לדוח גולדסטון."

ח"כ זאב אלקין, שהשתתף אף הוא בדיון, מתח ביקורת על ארגוני השמאל: "חלק מהאשמות השקריות נגד מדינת ישראל בדו"ח גולדסטון, מקורן בדו"חות של גופים ישראלים מהמגזר השלישי, שמקבלים חלק גדול למימון פעילותם מממשלות זרות."

בתום הדיון הודיע השר איתן כי הוא מתכוון להוביל הצעת חוק שתחייב אירגונים ועמותות שמקבלים תקציב מגורמים זרים לדווח על התרומות לרשם המפלגות. הצעת החוק קובעת כי העוברים על החוק יהיו צפויים לעונש של עד שנת מאסר אחת וקנס של עד פי ארבעה משווי התרומה שהתקבלה בניגוד לחוק.

מנגד פירסמה "הקרן החדשה לישראל" נייר עמדה המותח ביקורת על הדיון שנערך בכנסת. "זה חלק ממערכה פוליטית שתכליתה דיכוי והשתקה של קולות המבטאים עמדות שאינם מתיישבות עם השקפת העולם של יוזמיה," נכתב בנייר העמדה. "הדיון מגיע בהמשך ישיר לסדרה של יוזמות חקיקה שנועדו לצמצם את חופש הביטוי וחופש ההתאגדות בישראל ולמסע שיסוי מתלהם בו שותפים גם פקידים בכירים בשירות הציבורי."

* * *

יוסי גמזו

זֶה הָיָה יוֹם שֶל גֶּשֶם

זֶה הָיָה יוֹם שֶל גֶשֶם

וְהָיִית צְרִיכָה לָגֶשֶת,

לָגֶשֶת לְצַלְצֵל בְּטֶלֶפוֹן צִבּוּרִי,

אָךְ בָּרְחוֹב גָּאוּ הַמַּיִם

וְרָאִיתִי אֵיךְ עֵינַיִךְ

לְפֶתַע

הֵצִיצוּ

לְעֶבְרִי.

וּמָה כְּבָר יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת

אִם עָמַדְנוּ זֶה מוּל זוֹ שָם בֵּין שְלוּלִיּוֹת?

אַךְ מֵאָז – תָּמִיד, יַלְדוֹנֶת,

מוּל תָּאֵי הַטֶּלֶפוֹנִים

מְחַכִּים לָךְ אֲנִי וְהַגֶּשֶם...

*

כָּךְ עָמַדְנוּ בַּגֶּשֶם

וְהָיִית כָּל-כָּךְ נִרְגֶּשֶת,

נִרְגֶּשֶת וּפָנַיִךְ כֹּה יָפִים וְחִוְּרִים

כְּשֶאָמַרְת "תּוֹדָה" בְּלַחַש

וּבְיָדֵךְ אָחַזְתּ מִטְפַּחַת

שֶפֶּתַע

נִפְנַפְתּ בָּהּ

לְעֶבְרִי.

וּמָה כְּבָר יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת

אִם חָמַקְת וְהִתְרַחַקְת שָם בֵּין שְּלוּלִיּוֹת?

אַךְ מֵאָז – תָּמִיד, יַלְדוֹנֶת,

מוּל תָּאֵי הַטֶּלֶפוֹנִים

מְחַכִּים לָךְ אֲנִי וְהַגֶּשֶם.

     *

וּמֵאָז, בִּימֵי גֶּשֶם

מִתְחַשֵּק נוֹרָא לָגֶשֶת,

לָגֶשֶת לְצַלְצֵל בְּטֶלֶפוֹן צִבּוּרִי

וּלְחַכּוֹת לָךְ בְּלִי כָּל טַעַם

שֶאוּלַי, אוּלַי עוֹד פַּעַם

לְפֶתַע

בַּדֶּרֶך

תַּעַבְרִי...

אָךְ מַה כְּבָר יָכוֹל סוֹף-סוֹף לִהְיוֹת

אִם אַף פַּעַם לֹֹא סִפְּרוּ לָךְ הַשְּלוּלִיוֹת

שֵמֵּאָז – תָּמִיד, יַלְדוֹנֶת,

מוּל תָּאֵי הַטֶּלֶפוֹנִים

מְחַכִּים לָךְ אֲנִי וְהַגֶּשֶם.

(הלחן: עדרי מחט, הביצוע: להקת פיקוד דרום)

* * *

משה כהן: 3 מכתבים

1. מימון ל"שלום עכשיו" מאירופה

מכובדי,

פורסם בתקשורת שאירגון "שלום עכשיו" מקבל מימון של מיליונים ממדינות אירופה עוינות דוגמת נורווגיה ושוודיה כדי לדווח על בנייה בשטחים. ואכן "שלום עכשיו" מממנים כוח אדם אמצעי תחבורה וכיו"ב ומלשינים בשקדנות ונאמנות. זהו ריגול למען מדינה עוינת לכל דבר, ופגיעה באינטרס הלאומי תמורת בצע כסף. יש להביא את המרגלים לדין.

2. כבדואים נחיה!

מכובדי,

עצה לי לאחינו המתיישבים: יש רק מוצא אחד מהאסון של הקפאת הבנייה: הכריזו על עצמכם כבדואים. כבאורח פלא תהיו פטורים מכול חוק וסדר ותוכלו לנהוג כאוות נפשכם. גם התקשורת תגיד אמן ותדרוש "אל תהיה צודק, תהיה חכם," ואיש לא ירצה להתעמת איתכם. גם לא חייבים כאפייה. בימינו בדואים אינם לובשים כאפייה. זה המוצא היחיד שלכם. אחרת לא ירפו ולא יניחו לכם, וכל התקשורת תקרא "החוק מעל הכול" ותחכך ידיים בהנאה כשיפליאו בכם מכות, ותשמח לאידכם!

עליכם להיות בדואים!

3. הקמפיין השבועי של גב' קרן נויבך

מכובדי,

לגב' קרן נויבך יש תוכנית רדיו בשעות 8:00-10:00 בבוקר ברשת ב'. גב' נויבך היא אישה עם שליחות ולהט ורואה את תפקידה בתיקון עולם, לאמור ניהול מסעות פרסום לתיקון מה שלדעתה עוולות בארצנו. אבל נושא העוולות שנוי בחלוקת ציבורית והדעות עליו נוגדות. לפיכך, מן הראוי בתקשורת הציבורית ליצור איזון ולתת ביטוי לדעות השונות. לא כך נוהגת גב' קרן ניובך. היא מקדישה את כל השידור לדעתה שלה בלבד בלי לתת שום איזון לצד השני. ואני אדגים.

מאד חרה לגב' נויבך שרוצים להחזיר לארצם מסתננים ושוהים בלתי חוקיים בארץ, והיא ניהלה ועודנה מנהלת קמפיין בעזרת אנשי ציבור נגד ההחזרה. מה שלי מפריע שלא מצאה לנכון לתת ביטוי לרוב-רובו של הציבור, שסבור שמן הדין לאכוף את החוק ולהחזיר את השוהים הבלתי חוקיים לארץ מוצאם.

נושא הקמפיין השבועי שלה עכשיו הוא "קיפוח הזמר המזרחי" (האומנם יש קיפוח כזה?) – לפיכך היא משמיעה בתוכניתה רק זמר מזרחי, ללא התחשבות בצורך באיזון, למען החלק בציבור בעל טעם מוסיקלי שונה. מה שגרוע יותר היא בחירת הזמרים שלה. היא מרבה להשמיע את זוהר ארגוב, על אף הבעייתיות הערכית והחינוכית של האיש, שהרי הוא היה עבריין שהורשע באונס ובשימוש בסמים.

אני פונה אל הגב' קרן נויבך, רשת "קול ישראל" היא תקשורת ממלכתית ואינה אחוזתך הפרטית, נא לאזן!! לא לדחוף בלהט האופייני לך רק את דעתך הפרטית!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

       * * *

אהוד בן עזר

סתיו מתפורר בתוך ההמון

סְתָו וּבְנֵי-אָדָם נוֹשְׁרִים בּוֹ זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי.

הִתְפּוֹרַרְנוּ מִתּוֹךְ הָרָצוֹן לְלַטֵּף. יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים,

כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה,

מַנְגִּינוֹת שֶׁאֵינָן טְעִימוֹת יוֹתֵר, וּפְאֵר, הַרְבֵּה פְּאֵר,

לִמְלָכִים שֶׁל אֲגָדוֹת. לָמָּה אַתְּ קוֹרֶנֶת עָלַי? –

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ. מְיַבֶּשֶׁת אוֹתִי. קַיִץ שֶׁלִּי. אָבִיב מַחְנִיק שֶׁלִּי

חֹרֶף שֶׁאֵינֶנִּי יָכֹל לְהִמָּלֵט אֵלָיו. אֵיפֹה אַתְּ? –

נוֹשֶׁרֶת אִתִּי? – הָאִם קוּרִים סְמוּיִים עוֹבְרִים בֵּינֵינוּ?

אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי. אֲנִי נוֹשֵׁר. אֲנִי נוֹשֵׁל. אֲנִי מַחְלִיף –

עוֹרִי בְּעוֹר יָבֵשׁ יוֹתֵר, שָׁקוּף יוֹתֵר, וָמֵת יוֹתֵר.

לֹא מֵתִים בְּבַת-אַחַת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁנִּסְתָוִים בְּעוֹדָם בַּחַיִּים, –

רַק קוֹפְאִים מִתּוֹךְ יֹבֶשׁ וּמִתּוֹךְ חֹם וּמִתּוֹךְ צֹרֶךְ שִׁגְעוֹנִי –

לָרוּץ וּלְהָזִיעַ כְּדֵי לִסְחֹט אֶת הַלַּחוּת הַפְּנִימִית

בֶּהָמוֹן הַמִּתְרַחֵב שֶׁאֵינֶנּוּ מַבְחִין בַּחִיּוּכִים, וּבַשְּׁתִיקוֹת

וְהַמַּאֲבָקִים שֶׁנִּמְשָׁכִים עַל פְּנֵי שָׁנִים רַבּוֹת – חָה חָה חָה, בְּעוֹדֵנוּ צוֹחֲקִים.

לֶהָמוֹן הַזֶּה אֵין סְתָו, רַק בֵּית-קִבּוּל גָּדוֹל,

כְּשֶׁל דִינוֹזָאוּר. אוֹכְלִים אוֹתָנוּ. גַּם תְּקוּפָתֵנוּ תַּעֲבֹר.

וְיֹאמְרוּ שֶׁהָיִינוּ אָבָק. וְיִתְעַטְּשׁוּ כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִזִּכְרֵנוּ.

אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,

אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –

שֶׁל הַשֵּׁנִי, הַמִּתְפּוֹרֵר בְּגִמְגּוּמוֹ אֵלָיו, בְּחָה, וּבְחָה חָה חָה? –

1962

מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", אסטרולוג, 2005

* * *

לאודי בן עזר שלום,

קראנו בעיתונך את הקטע על בננו ארז רפופורט וכדאי היה להוסיף כי הוא יליד קיבוץ עין גדי, שם חיינו שנינו כחברים, וכי בקרוב יושלם אתר גדול לזיכרו באינטרנט.

רבקהלה ויגאל

* * *

אהוד, תודה,

קראתי בינתיים [את צרופת החוברת של ברוך ראב בן עזר] על שרה אהרנסון, מעניין מאוד, וכתוב הרבה יותר טוב מהספר החדש של נאווה מקמל.

נילי ג.

* * *

שלום רב לך אהוד,

שמי יצחק (צ'קלה) גולדפינגר, ובעוונותיי – הנני, מזה עשר שנים, יו"ר (בהתנדבות) של מוזיאון החא'ן בחדרה. מאחר שאני קורא נלהב של עיתונך האלקטרוני, ומוצא דמיון של ממש בין מושבתך – מלאבס – ואחותה הצעירה – מושבתי חדרה, הנני ניזון מדברי השירה / הפובליציסטיקה / הפוליטיקה / הספרות – שבעיתונך, המועבר לי בקביעות על ידי ידיד נעוריי – אליהו הכהן.

אנא, צרף אותי לרשימות התפוצה שלך, על מנת שאוכל ליהנות ישירות מפרי עטך (ושל אחרים) ולא אלאה את ידידי אליהו הכהן, העסוק גם ככה עד למעלה מראשו, בפעילות ה"עבר".

שלך מוקירך,

יצחק (צ'קלה) גולדפינגר

* * *

נורית גוברין על ברברה פרופר

לאהוד שלום,

למאמרו של משה שפריר [גיליון 496].

ברברה פרופר ז"ל, שנהרגה על ידי בידואים בהיותה רועָה את העדר של שדה בוקר בספטמבר 1952 לא היתה מתנדבת מארה"ב. היא היתה ילידת שוויצריה, בת מאומצת של משפחת פרופר בירושלים, וחברת הגרעין הראשון של שדה בוקר, שעלה על הקרקע בראשית 1952.

נכתבו עליה שני שירים: של נתן אלתרמן: "הנערה משדה-בוקר" תשרי תשי"ג/ספטמבר 1952) ושל אנדה עמיר: "אִלְיָה על ברברה משדה-בוקר" (תשכ"ח/1968).

כל הפרטים עליה, על נסיבות הירצחה ועל שני השירים, במחקרי בנושא זה: "היא נפלה בשדות. על ברברה פרופר משדה-בוקר – שני שירים" (יוני 1998), שכונס בספרי: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ב', הוצאת אוניברסיטת תל-אביב וגוונים, תשס"ב/2002, עמ' 198 - 227.

בברכה,

נורית גוברין

* * *

נסיה שפרן

הרצח של הרועה ברברה פרופר משדה בוקר

לאהוד שלום,

אני כותבת בעקבות רשימתו של משה שפריר על השנים הראשונות של שדה-בוקר, בהן היה ה"בוס" של בן-גוריון בעבודת הדיר [גיליון 496]. ברשימתו נפלה טעות: ברברה, שמצאה את מותה מידי בידואים כשיצאה למירעה עם הצאן, לא היתה ילידת ארה"ב, אלא ילידת שווייץ.

אני משלימה עכשיו ספר על ההליכות האסורות לפטרה משנות ה-50. הספר כולל גם ביוגרפיות של הולכי פטרה, וביניהן גם ביוגרפיה של איתן מינץ, שנהרג במסע לפטרה ב-1953. איתן מינץ גדל במושב כפר-מע"ש (אז "בהדרגה") ליד פתח-תקווה. הוא היה מצעירי לוחמי הפלמ"ח, ונימנה על קבוצת הראשונים שהקימה את שדה-בוקר. במסגרת ביוגרפיה זו תיארתי את שנותיה הראשונות של שדה-בוקר, ובתוך כך גם את דמותה של ברברה פרופר, שנותרה בזיכרון הלאומי "הנערה משדה-בוקר".

מקווה שקוראיך ימצאו עניין בחומר זה. ישנו כאן תיאור של הקמת היישוב, הצטרפותו של בן-גוריון ליישוב, וחייו של איתן מינץ ביישוב החדש.

נסיה שפרן: איתן מינץ משדה-בוקר

מבין ההרפתקאות ההתיישבותיות של שנות המדינה הראשונות היתה הקמת שדה-בוקר אולי המיוחדת מכולן. כזכור, באותה העת לא היה עדיין שום יישוב עברי מדרום לקיבוץ רביבים. כיבוש אילת והנגב הביאו לאזור סיירים שסרקו את הר הנגב, ולאחר חורף גשום במיוחד הם גילו הרבה משטחים ירוקים. באותה העת צצו כל מיני רעיונות על הקמת חווֹת מרעה בנגב, וקבוצות שונות רקמו תוכניות התיישבות. בסופו של דבר חברו יחדיו שתי קבוצות "חולמים": קבוצתו של חגי אבריאל, קצין מודיעין של חטיבת הנגב, וקבוצה של עובדי המחלקה לשימור קרקע במשרד החקלאות, שהתגבשה סביב "בּוּדָה", הלא הוא יעקב עורב, בוגר הפקולטה לחקלאות. בינואר 1952 התכנסו תשעה חברים בדירתו של "בודה" וייסדו אגודה, שמטרתה לגדל עדרי מיקנה בשטח הרי הנגב. איתן היה אחד מהם.

חגיגת העלייה על הקרקע, חודשים אחדים אחר כך, היתה צנועה, אך הגיעו אישים כמשה דיין, אז אלוף פיקוד הדרום, אחיו של חגי, אהוד אבריאל, מנהל משרד ראש-הממשלה, ופרופסור טלמון מן האוניברסיטה העברית, שהביא עימו היסטוריון אמריקאי חשוב, שהאיץ במתיישבים לנהל יומן ולרשום בו כל אירוע, קטן כגדול, שיהיה בעל ערך היסטורי בעתיד. כשהאורחים נסעו, זכר "בודה" לימים, "זה היה קצת כמו להישאר לבד אחרי החתונה עם כלה שאינך מכיר אותה בעצם."

איתן היה הצעיר שבחבורה. אברהם בן-יעקב, שלמד ב"מקוה ישראל" מחזור לפניו, ו"במבי", יוסף יאירי, שהצטרף ליישוב לאחר העלייה על הקרקע, היו הצברים היחידים מלבדו. היו שם שתי נשים: ברברה פרופר, צעירה שהתחנכה בשווייץ, ויהודית אלכסנדרוני, שהיתה סרן בצבא האדום, ובארץ שרתה בדרגת סרן בחיל התותחנים. הוקם פחון למטבח ופחון לשיכון שתי הבנות, והבחורים השתכנו כולם באוהל אחד גדול. באוהל חדר האוכל, שהואר בשתי עששיות נפט, נחפר שולחן שדה. המים הגיעו מתל-ירוחם – מרחק של 36 קילומטרים הלוך ושוב. באמצע החצר עמד מיכל מים מרובע והיו מתרחצים באמצעות משפך: "מתכופפים, מתרחצים וצועקים... היה קור זוועות, בשעות הרחצה היו נושבות על הרוב רוחות קרות כקרח."

רעיונותיו של "בודה" שימשו כמצע. המגמה היתה להתבסס על משאבי האזור כדוגמת הנבטים: להשקות במים הנמצאים במקום, בעיקר מי שיטפונות, לעסוק במרעה ובחקלאות, ולבסס את המשק על עבודת בהמות ולא על עבודה בטרקטורים. שרידי החקלאות הנבטית שהתגלו באזור חיזקו את מגמת הדבקות בשיטות הקדומות. בוואדיות נבנו טראסות והובאו אבנים לבניית מעבר מים. נבנו גם סוללות עפר כדי לאגֵם את מי השיטפונות ולפזרם על שטח גדול ככל האפשר, עליו ניתן יהיה לגדל גידולים חקלאיים.

מאחר שהיה ברור מן ההתחלה שהעדרים יצטרכו לנדוד הרחק מן היישוב, הם חשבו להקים במרחבי המרעה מכלאות לעדרים ומלוּנות לרועים. לשם כך היה צורך במים. באזור התגלו בורות נבטיים עתיקים בגודל עצום, ולאחר סריקת האזור הם איתרו כארבעים בורות ברדיוס של 10 קילומטרים משדה-בוקר. הבורות היו סתומים, הצטברו בהם משקעי סחף ואבק דורות, והיה צורך לנקותם. צריך היה גם לתקן את התעלות שהובילו אל הבורות, ולטייח את הקירות הבקועים. מצויידים בסולמות, חבלים, דליים ואתי חפירה, הם זחלו לתוך בורות שאיש לא היה בהם יותר מאלף שנה.

זה היה מפעל בראשיתי בו לא היה לאף אחד ניסיון, ותוך כדי עשייה נעשו הרבה טעויות. כל החורף הם ציפו לגשמים, אבל רק בחודש מארס ירד גשם של ממש. הסערה ארכה פחות מעשרים דקות, נשמע רעש עמום, והם עמדו נפעמים למראה השיטפון. עד מהרה הסתבר שהמים שטפו את סוללות העפר, שהוקמו במאמצים רבים, וגם את תעלות הניקוז שנחפרו. המים פיזרו גם את האבנים שעמל כה רב הושקע באיסופן וסידורן. את האבנים, הסתבר, היה צריך להעמיק בתוך הקרקע ולא לפזרן מעל לשטח. גם בבניית הסוללות נעשו טעויות. כל עבודתם היתה לריק לנוכח כוח הענקים הזה. גם סכר העפר שנבנה כדי לאגם את מי השיטפונות הכזיב. המאגר אמנם התמלא, והם היו בטוחים שיש שם מספיק מים כדי לספק את צרכיהם למשך הקיץ – מרוב שמחה כולם קפצו עם הבגדים לתוך המים הקרים והבוציים – אך עד מהרה החלו המים לחלחל לתוך האדמה, ולאחר כמה ימים לא נותרה שם אפילו שלולית לרפואה.

אולם לצד האכזבה היתה גם שמחה: התברר כי יש אמנם כמות מספקת של מים שתאפשר חיים באזור, אם רק תימצא הדרך לרתום את המים האלה לשירותם, מה עוד שמי השיטפון היחיד הזה איפשרו גידולי קיץ בקרקעית הוואדי באותה שנה.

גם גידול הצאן עורר בעיות בלתי צפויות. בסביבות היישוב לא היה מספיק עשב לרעייה, הבדואים היו שולחים את עדריהם למרחקים וחולבים את הצאן בשטח, אולם מסיבות ביטחוניות אי אפשר היה לשלוח את העדר למרחקים ללא השגחה. הם נאלצו להקים מלונות לרועים, אך התנאים היו קשים מאוד והרעיון הרומנטי הזה נזנח. למען היעילות הוחלט שהעדר יחזור בערב למקום היישוב, אך בסוף הקיץ היה המרעה דל מאוד, ובנוסף לכך התגלעו חיכוכים עם הבדואים על רקע גניבות צאן, כך שבסופו של דבר הוחלט להעלות את העדר לנגב הצפוני.

בעיית היחסים עם הבדואים הטרידה את היישוב הצעיר יותר מכל בעייה אחרת בשנה הראשונה. בתחילה לא היו המתיישבים מודעים אפילו לקרבתם של הבדואים, אך עד מהרה החלה מתגלה נוכחותם. ארבעה חודשים לאחר הקמת שדה-בוקר נפל הקורבן הראשון. ברברה פרופר, שיצאה למרעה עם העדר הקטן, נורתה בוואדי חליקום – לימים ואדי הרועָה. ברברה היתה בת 22 במותה. היא היתה בת מאומצת של ד"ר עמנואל פרופר מירושלים ושל אשתו השווייצרית. היא למדה שנה באוניברסיטה בשווייץ והעדיפה לחזור לארץ כדי להתגייס לצבא. בחיל המודיעין הכירה את חגי אבריאל, מפקדה, ובאמצעותו הגיעה לשדה-בוקר.

דניאל הלל, מראשוני שדה-בוקר ולימים פרופסור להידרולוגיה, תיאר בספרו על הנגב באורח נוגע ללב את חיוכה של ברברה: "חיוך שובב, נהדר, שבאיזה שהוא אופן מיזג תמימות ותחכום, אמונה וחוסר אמונה, נעורים ובגרות, גיל ואירוניה; חיוך של נערה-אישה, היודעת את האבסורד של מה שאנו עושים, האנכרוניזם של ניסיונותינו הבלתי-מציאותיים להחיות את התנ"ך באמצע המאה העשרים – ידעה כל זאת וצחקה על כך, אהבה זאת, ומסרה את עצמה לכך ללא סייג."

דמותה של ברברה הונצחה בשירו של נתן אלתרמן "הנערה משדה-בוקר", בו הפכה לסמל הרואי של "אֶרֶץ יִשרָאֵל הַאֲמִתִית / אֶרֶץ יִשרָאֵל הַנוֹהֲרָה / אֶרֶץ יִשְרָאֵל שֶמִתָמִיד / אֶרֶץ יִשרָאֵל הַנַעֲרָה ..."

שלושה חודשים לאחר רצח ברברה נורה "במבי" ממארב בדרכו חזרה מבאר-שבע להביא אספקה. לימים התבררו מניעי הרצח. בראשית שנות החמישים שררה במידה רבה אווירה של המערב הפרוע בנגב הרחוק. הצבא והעובדים שהסתובבו באזור לא התייחסו בכבוד לרכושם של הבדואים. קבוצת חיילים דרוזיים החרימה עדר של כמאה ועשרים ראש, ולאחר שערכו זבח הלינו את העדר בקרבת שדה-בוקר. הבדואים חשדו שאנשי שדה-בוקר קיבלו את העדר שנשדד מהם, והחליטו לנקום. לרוע המזל לבשה ברברה מכנסי חאקי ומרחוק היא נראתה לבדואים כגבר. בעקבות רצח ברברה התנקם הצבא בבדואים. "עשו טאטוא רציני של השטח מבדואים. נכנסו לריכוזי בדואים שישבו להם בשקט ו"עשו שם סדר באכזריות רבה," זכר אחד מראשוני שדה-בוקר. הבדואים שוב נקמו וכך מצא "במבי" את מותו. מעגל הדמים נפסק רק כשהתמנה יהושע כהן למא"ז, ונוצר שיתוף פעולה מסויים בין הבדואים לבין שדה-בוקר.

חברותו של יהושע כהן, איש לח"י ידוע, בשדה-בוקר, מעידה על כך שלא היה זה יישוב רגיל בנוסח אותם ימים, כאשר אנשים בעלי השקפות פוליטיות דומות, בין אם בוגרי תנועת נוער או הכשרת פלמ"ח, חברו יחד והקימו קיבוץ. שדה-בוקר בראשיתו לא היה קיבוץ, וזה מן הסתם היה גם מה שקסם מאוחר יותר לדוד בן-גוריון, שהיו לו השגות משלו על אורח החיים הקיבוצי. אך כמה שנים אחר-כך הצטרפה שדה-בוקר לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. יישוב בודד, בלא קשר לתנועה קיבוצית כלשהי, התקשה להתקיים. היחידים שהצביעו נגד הצעד הזה היו יהושע כהן ודוד-בן-גוריון.

בן-גוריון

בחודש מאי 1953 עצר בן-גוריון בשדה-בוקר. הוא הגיע לאזור כדי לסייר בכביש החדש שנסלל אז לאילת דרך מכתש רמון, והצריפים הספורים שראה לפתע בלב המדבר משכו את תשומת ליבו. בסוף אותה שנה התפטר מתפקידו כראש הממשלה והתיישב בצריף עץ בלב המדבר.

הצטרפותו של בן-גוריון ליישוב היתה הדבר הטוב ביותר והגרוע ביותר שאירע לשדה-בוקר. היישוב הקטן והנידח התפרסם והפך מוקד לעלייה לרגל. כספים הושקעו כדי לסלול כבישים חדשים. היישוב הוקף בגדרות תיל ויחידה צבאית הוצבה במקום ופיטרלה באופן קבוע. העיר העתיקה עבדת שוחזרה והיזכיונות למכירת מזון ודלק נמסרו לשדה-בוקר. והעיקר – צינור נמתח מן הצפון כדי להזרים מים ליישוב, בלי להתחשב במרחק ובמחיר. עם מי השקאה מסובסדים בשפע, גידול עצי פרי ומכירת הפירות בדוכנים לתיירים הפכו להיות מושכים יותר מאשר העבודה המפרכת של בניית סוללות, סיקול אבנים וניקוי בורות.

אין לדעת אם השיטות הנבטיות של ניצול מי השיטפונות היו יכולות לקיים חברה מודרנית, שכן הניסיון נקטע באיבו. דרכי העיבוד החקלאי הקדמוניות נוסו מאוחר יותר בחווה הנבטית בהנהלת מיכאל אבן-ארי כחלק ממחקר אקדמי, אך לא עוד כדרך חיים. "בודה", האידיאולוג של שדה-בוקר, ניסה לעקור עצי-סרק שניטעו בט"ו בשבט לכבודו של בן-גוריון, ועל רקע זה הורחק מן המשק. רק אחד מן המייסדים נשאר בסופו של דבר בשדה-בוקר. עם אספקת מים סדירה מן הצפון, כאשר המידבר מסביב הפך להיות רקע ליישוב מכוסה דשאים ועצי-סרק, החיים בשדה-בוקר כבר לא היוו אתגר. רוב המייסדים שהגיעו מן המחלקה לשימור קרקע פנו ללימודי חקלאות והפכו למומחים בתחומם. יש להניח כי גם איתן היה הולך בדרך זו. "לפי הערכתי, אילו היה נשאר בחיים, הוא לא היה נשאר בשדה-בוקר הרבה זמן," אמר לימים אברהם בן-יעקב, שחילק עם איתן חדר ולאחר שעזב את שדה-בוקר נעשה דוקטור לחקלאות. על הצטרפותו של בן-גוריון לשדה-בוקר נודע כאשר איתן היה עדיין בחיים, אך בן-גוריון התיישב בפועל ביישוב כארבעה חודשים לאחר ההליכה לפטרה, ומרבית ההכנות לבואו נעשו כאשר איתן כבר לא היה בחיים.

ועוד על איתן משדה-בוקר

למרות שאיתן היה מן החקלאים הספורים במקום, לא נראה שהאתגר החקלאי הוא זה שמשך אותו להתיישב בשדה-בוקר. גם הרעיון להקים יישוב חקלאי שיתבסס על השיטות הנבטיות כנראה לא ממש בער בו. "איתן ואני היינו אנשים יותר פרקטיים. באנו מבית-ספר חקלאי, גדלנו במשקים חקלאיים, והרעיונות הנבטיים של 'בודה' נראו לנו קצת תלושים מהמציאות," זכר אברהם בן-יעקב. "איתן התעניין באפשרויות של ניצול הוואדיות לשטחי מרעה, וקיווה גם לפתח ענפי חקלאות אחרים, אבל לא התעקש דווקא על השיטות הנבטיות."

היו בשדה-בוקר "מישקיסטים שרופים", שרצו לבנות את המשק ויהי מה, מבלי להפסיד אפילו רגע, ואילו אחרים נכספו להכיר את הנגב וניצלו כל הזדמנות לשוטט בסביבה. אין ספק שאיתן נימנה עם האחרונים. הוא טייל בכל הזדמנות, עד כדי כך שנערכו איתו אפילו כמה בירורים. "בפסח, כמה מהחברים הצטרפו לטיול של חברי צור-מעון שירדו דרך מכתש רמון לערבה. איתן לא יכול היה להשתחרר מהעבודה, הוא התהלך בחוסר מנוחה כזה, שפשוט צר היה עליו," זכר חבר. הוא תמיד עט בשמחה על עבודות שאיפשרו הסתובבות בשטח. הוא אהב לעבוד עם חוליית חיל ההנדסה, שעסקה בהכנת תוואי הכביש היורד לערבה. המישקיסטים התנגדו לכך שאנשי שדה-בוקר ישתתפו בהכנת תוואי הכביש, אך אחרים חשבו שכדאי שכל פעם יצא מישהו אחר כדי שתהיה הזדמנות להכיר את הסביבה. כשחייו היו נכנסים לשגרה, והיה תוקף אותו חוסר מנוחה, היו נותנים לו לצאת מחוץ לתורו עם חוליית חיל ההנדסה. תוך חמש דקות הוא היה עומד עם כל הציוד, מוכן לדרך, כאילו נולד מחדש. הוא אהב גם את עבודות הליווי עם משלחות המחקר. "כאשר היה מגיע לארץ פרופ' לאודרמילק או החוקר נלסון גליק, ואיתן זכה לסייר איתם, היה מאושר, ממש שיכור מרוב אושר," זכרה ירדנה קליין, שכנה מן המושב ומדריכה בתנועה, שהתיישבה בקיבוץ חצרים בדרום ואיתן הירבה לבקרה.

בעבודות שאהב לא היה מי שיתחרה בו. "לא נשאה העבודה חן בעיניו – היה העניין אבוד. אולם, אהוב אהב עבודה קשה, שצריך להתאמץ בה, להספיק ולהפיק תוצרת הנראית לעין," זכר חבר. כאשר בנו בשדה-בוקר בניין ניסיוני מגבס, שנתגלה אז באזור, בא מומחה מן החוץ ואיתן עזר על ידו. הם היו מתחרים ביניהם כמה בלוקים יוכל כל אחד מהם להניח, ואיתן לא הניח למומחה להשיגו והגיע להנחת 150 בלוקים ליום. המומחים המליצו על קידוח בוואדי חליקום על מנת לגלות זרימה עליונה של מים. זו היתה עבודה קשה מאוד: היו מסובבים את המקדח בידיים, וכשהמקדח נתקל באבן, מישהו היה צריך להשחיל עצמו לתוך בור הקידוח, ובאמצעות איזמל לחלץ את האבן. קוטר הקידוח היה צר מאוד, כקוטר חבית, והיה צריך להיכנס לעומק של יותר מעשרה מטרים. את האבן צריך היה להניח בתוך סל ולהסתכל מלמטה כיצד היא מתרוממת למעלה – מעל לראש. זו היתה עבודה שאיתן הצטיין בה: "היה נכנס לתוך הבור ועובד כמו שד, איש לא השתווה לו. הוא היה מספר לנו תמיד, שאביו עבד לפני שנים רבות בקידוח," זכר חבר. גם את הבור ששימש יסוד לגנרטור חפר איתן – ביום שישי אחד חפר את כל הבור. הוא אהב עבודה קשה, שצריך להתאמץ בה, ומשנכנס לקצב העבודה היה חופר במהירות עצומה.

כאשר הוחלט להעלות את העדר צפונה, מפני שבשדה-בוקר לא היה מספיק מרעה בקיץ, שש איתן לעלות עם העדר לאזור צור-מעון – יישוב שהוקם על-ידי הנח"ל בסביבות ניר-עוז וננטש מאוחר יותר. איתן התלהב מאוד מעבודת המרעה, אך אולי אופייני הדבר שלאחר זמן מה קשה היה כבר להוציאו למרעה, עד שבסופו של דבר מישהו מצור-מעון היה מחליף אותו עם הצאן, ואילו איתן היה רץ לעבוד ברפת, עבודה שתמיד אהב. בצור-מעון שבר איתן את כתפו בנפילה מסוס דוהר. העצם לא התאחתה כראוי והוא סבל משבר זה זמן רב ותקופה מסוימת עבד בנהגות, עבודה שלא אהב, אשר הרחיקה אותו גם מן המשק. השגרה, כאמור, היתה קשה לו, ומלבד העבודה קשה היה למצוא סיפוקים ביישוב מבודד בו חיו כתריסר אנשים, שונים במידה רבה זה מזה, ובתוכם, לאחר רצח ברברה, אישה אחת בלבד. את העניין העיקרי מצא איתן בהכרת הסביבה, בנוף המידבר, ומשום כך עט תמיד בשמחה על עבודות שאיפשרו את הכרת האזור.

התכונות שבלטו בו מילדותו באו לידי ביטוי גם בשנותיו האחרונות בנגב. "בחור ישר ותמים, מאופק בביטוי, חביב ונעים הליכות," זכר יצחק נשרי, שהיה מעורב בהקמת יישובים בנגב בראשית שנות החמישים. "איתן היה שקט וצנוע. לא בולט בשום דבר. עושה כל דבר פי עשר יותר טוב מכל אחד אחר, אבל לא בולט, לא עושה רעש, לא עושה רוח," זכר מוסיק גולדברג, שהיה מעורב בסלילת כבישי הנגב לאחר המלחמה. דניאל הלל, מראשוני שדה-בוקר, שהכיר אותו מקרוב יותר, כתב עליו בספרו: "איתן היה הטוב ביותר מכולנו במסעות ארוכים. שיער בצבע חול, מוצק, איתן החזק, שאינו יודע לאות בהליכה, הכי יציב ברכיבה על גב סוס או גמל. הוא הירבה לחייך וצחק מכל הלב, ואפילו כשלא צחק ריצדו עיניו בשובבות. פשוט וישיר בהתנהגותו ובדיבורו, היה איתן איש האדמה ללא יומרות אינטלקטואליות מיוחדות. אך כשהיה לבדו היה קורא שירה, וכשהיה מטפס אל פסגה מסחררת בגובהה היו עיניו מסגירות הבעה מתפעמת של נשמה רומנטית באמת, רוח חופשית המוכנה תמיד לנסות משהו חדש ובלתי מוכר."

גם הנכונות להסתכן באה לידי ביטוי במשך שהותו בשדה-בוקר. בזמן השיטפון הלכו כולם לראות את הזרימה בוואדי מורה, אך איתן וחבר נוסף לא הסתפקו בכך והמשיכו למפל בעין-מוריפק, מבצע שהיה כרוך בסכנה לא מועטה, איתן ניסה לטפס עד הבריכה העליונה, ואז נפל לתוך המים ונחבט כהוגן.

כאשר הגיעו הדסה אביגדורי ואריק מגר לביקור בשדה-בוקר, זה היה זמן קצר לאחר רצח ברברה, הוא יצא איתם לעין-שהביה, מרחק של כחמישה-עשר קילומטרים, וכאשר הם לא חזרו עם ערב חיפשו אחריהם החברים בדאגה. האורחים לא היו מודעים לגודל הסכנה. "אריק ואני, שבילינו בנגב ובערבה ימים ושבועות תחת כיפת השמיים, ועברנוהו לאורכו ולרוחבו, בקבוצות ואף במתי מעט – התהלכנו בהרגשת ביטחון מופרזת. לא הרגשנו בזרותה של הסביבה, וזכורני כי גישתם הזהירה של חברי המשק נראתה לנו מוגזמת," כתבה הדסה אביגדורי לימים. איתן, לעומת זאת, היה מודע היטב לסכנה, ובכל-זאת נסחף לטיול שנמשך זמן רב יותר ממה שתוכנן בתחילה. בשלוש אחר הצהריים, כאשר נותרו להם עדיין 15 קילומטרים הליכה, הם חיפשו נתיב צדדי, כדי שלא לחזור בדרך ממנה באו, וגם לא ויתרו על כמה פסגות שנקרו בדרכם "על מנת שנוכל לרשום עוד פיסגה אחת ברשימת הפסגות, ולחרות בליבנו עוד תמונה של אותו נוף מופלא." וכך, כשירד הערב, הם היו עדיין רחוקים מרחק ניכר מן היישוב.

התבססתי על המקורות הבאים: ארכיון שדה-בוקר; "ימי ראשית שדה-בוקר", הדסה אביגדורי, "מבפנים" ספטמבר 1957; ספר הזיכרון "עד סלע" מהדורת 2001; "היא נפלה בשדות", נורית גוברין, "עיונים בתקומת ישראל" 1998; ספרו של דניאל הלל שהתפרסם באנגלית ב-1982, Negev.

* * *

בימת מופעי הספרות

משרד התרבות והספורט, מינהל התרבות

צוותא

משוררי הכסף הרוסיים

מופע מתוך יצירות ענקי הספרות והשירה הרוסית:

אלכסנדר בְּלוֹק, אָנָה אָחְמָטוֹבַה, בּוֹרִיס פָּסְטֶרְנַק ובעיקר – הכאב והיופי של יצירות מָרִינָה צְוֶוטָאיֶיבַה.

מופע בו יעלו בהגשה בימתית תרגומים חדשים של שירת מופת ופרוזה רוסית שהשפיעה על הדור של אלתרמן, שלונסקי ולאה גולדברג.

מיספר שירים יוגשו במקור הרוסי בצד התרגום העברי.

זה מופע של חיבור תרבותי, בו הקהל הישראלי יכיר את התרבות הרוסית והקהל דובר הרוסית יפגוש את ההתייחסות הישראלית ליצירה הרוסית

עורך ומנחה מאיר עוזיאל. משתתפים: מירי ליטווק, משה טימור, נדיה קוצ'ר, ריקי דה לאריינה ועוד שחקנים ומוסיקאים

במופע יועלה גם קטע מן המחזה "העבר עוד לפנינו" מאת עודד בארי

יום שני, כ' בכסלו תש"ע, 7 בדצמבר 2009, בשעה 21:00

תיאטרון צוותא רחוב אבן גבירול 30 תל אביב,

לכרטיסים: קופות צוותא, טל. 03-6950156

 (המחיר: 80 ₪, למקבלי הודעה זו: 40 ₪ בלבד.

 נא לציין בקופה קוד הנחה 708. המופע חד פעמי)

* * *

"דור המדבר" לרינה ליטוין

ידידים יקרים, 

אני מזדרזת להודיע על מועד האירוע לכבוד צאת ספרי "דור המדבר" (המקורי הפעם! בהוצ' הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה) שיצוין בערב אמנותי עשיר ומיוחד בתל-אביב. המועד הוא ה-28 בינואר בשעה 20.30 בבית ציוני אמריקה בת"א ופרטים על האולם ועל התוכנית  יבואו בהמשך. יש לערב זה משמעות מיוחדת בשבילי, ואני מאמינה שאוהבי תרגומי וכתיבתי וידידים יבואו לשמוח אתי וליהנות מהמופע שיבוסס על עבודותיי. אנא שריינו את התאריך.

להתראות,

רנה ליטוין

* * *

ספי סגל: למי זכות ראשונים על "שיטת הסלאמי"?

שלום אהוד,

תיקון עובדתי למאמרו הקצר של מתי דוד [גיליון 496], הקושר לערפאת כתר יצירתיות שאיננו מגיע לו:  את תיאוריית השלבים הערבית להשמדת ישראל הגה "ערבי מתון ורודף שלום" אחר, כלקח מכישלונו של נאצר במלחמת סיני: הוא היה נשיא תוניסיה,  שמו היה חביב בורגיבה והוא קרא לתיאוריה הזו "שיטת הסלאמי". ואכן, מאז ראשית שנות ה-60, עת נוסד הפת"ח, ועד היום – מנגנת התזמורת הערבית את מנגינת ההשמדה של ישראל על פי הפרטיטורה שתיאר מתי דוד, כשמנצח על התזמורת הזו במשך כל השנים הוא האיש השולט בקהיר: קודם "רודף השלום" סאדאת ואחריו הצדיק מובארק. כל שנות שלטונו של האחרון, ככל שהדברים אמורים בישראל, הן לא יותר מאשר תיאום בין זרועות קונגלומראט הרצח הערבי, בינן לבין עצמן ובין כולן ביחד לבין מערכת ההטעייה הדיפלומטית "מייד אין איג'יפט", זו שמאחוריה מסתתרים רוצחי היהודים במזרח התיכון באשר הם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בארה"ב זינק שיעור האבטלה השנה [2009] לכ-9.2%, לעומת 4.6% ב-2006-2007. [דה מארקר, 30.11]. ועתה אמור: מי היה הנשיא הגרוע של ארה"ב בשנים 2006-2007 ומיהו הנשיא הטוב של ארה"ב בשנת 2009?

* לאור התנגדות בני משפחתו של המלט, הטוענים כי הוא לא שנא ערבים אלא להפך, היה מאנשי "ברית שלום" ואהב אותם, הוחלט להשמיט את שמו של המלט מהסרט הישראלי שיופק בעקבות המחזה המקורי, והוא ייקרא "לא להיות המלט". לשאלות העיתונאים השיבו מפיקי הסרט כי הקהל הישראלי, שהאמין בנקל לגירסה הראשונה של "המלט", ירוץ בהמוניו גם לגרסה הקולנועית של המלט בלי המלט. רמת היצירה בספרות הישראלית כיום, המייצרת הרבה רבי-מכר מפלסטלינה פלסטינית, תעמוד גם בשינוי הקל הזה, שהרי הזיוף וליקוק התחת לאויבינו הפכו לספינת הדגל של התרבות החשובה והנחשבת בישראל, כולל פרסי הפיס.

* האם נכונה השמועה המרנינה שדובאי פושטת הרגל היתה מושקעת במיליארדי דולרים במימון הפיתוח של הנשק הגרעיני האיראני, ממש כשם שאיראן פושטת הרגל היתה מושקעת במיליארדי דולרים בעסקי ההערמה על החרם המערבי עליה-עצמה באמצעות מערכת הקש והגבבא של הבנקאות ושל המסחר ושל שוק השפחות והעבדים של דובאי? והאם נכונה השמועה שהצלחתו של החרם הערבי על ישראל – שמנע מאנשי העסקים פושטי-הרגל שלה לעשות עסקים עם דובאי – היא הוכחה לכך שיש אלוהים?

* ההחלטה על הקפאת הבנייה בהתנחלויות היהודיות בגדה המערבית תהיה כנראה הצעד ה"מעשי" האחד והיחיד בשנים הקרובות, צעד שייעשה באופן חד-צדדי והפגנתי על ידי ישראל – בתהליך ההזוי הקרוי "שתי מדינות לשני עמים", תהליך שמתעקש עליו הסכל היושב בבית הלבן ומכופף למענו את בת-בריתו היציבה היחידה במזרח התיכון, את ישראל, כאילו בה תלוי היעדר השלום.

שום צעדים פלסטיניים משמעותיים ו/או פשרניים לא יבואו בעקבות ההחלטה ההצהרתית של ממשלת ישראל, לבד מניסיונות חוזרים ונישנים מצידם לאחז את עיני אובמה הסכל. אך גם מצד ישראל זה לא יהיה צעד רציני כי הוא לא יעמוד במבחן המשפטי, ולכן העליון לא יוכל לאשר אותו כאשר יוגשו תביעות ובג"צים. אי אפשר לעצור הסכמים חוקיים ועיסקאות כספיות שכבר נחתמו והם מוצאים לפועל. אפשר רק להחליט שמתאריך מסויים והלאה חלה הקפאה על כל התוכניות החדשות, וגם אז זה שדה פרוץ לפרשנויות משפטיות רבות.

אבל חוסר הרצינות של ההחלטה אינו מטריד את ממשלת ישראל – כי מלכתחילה ההחלטה נתקבלה אצלה רק "כאילו", כדי לעשות רעש ורושם ולרצות את האמריקאים – וזאת בידיעה שאין אפשרות חוקית וגם ממשית לעצור את הבנייה היהודית בגדה – ממש כשם שאין אפשרות להפסיק (וגם להרוס) את הבנייה הבלתי חוקית של הפלסטינים בגדה ושל הערבים והבדואים בישראל. וככה להראות לאמריקאים שאפילו צעד אחד בהקפאה עלול להתגלגל למלחמת אזרחים בישראל, מה שלא בדיוק מקרב את השלום, שממילא קיים רק בהזיותיו של אובמה.

* מדוע בוקר יום שלישי בשבוע הוא הטוב מכל הימים? לא רק מפני שנאמר בו פעמיים "כי טוב" אלא מפני שאת התוכנית "סדר יום" בין שמונה לעשר ברשת ב' מגיש עמיקם רוטמן ולא קרן נויבך, ואנחנו לא מתווכחים עם דיעותיה אלא עם סגנונה המעצבן, שעושה לנו חררה על הבוקר.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,266 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,996 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,014 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,216 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל