| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 498
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בכסלו תש"ע, 7 בדצמבר 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
עם צרופת משפחת תירוש בפרדסה במושב מסלול, והערב הספרותי ללאה טרן
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יוסף דוריאל: הקפאת החשיבה מסוכנת
יותר מהקפאת הבנייה.
מזי כהן-מלמד: 4 שירים מתוך "כתונת טלאים".
הספד לאמא, דברים שנשאה דיתי דנן על קבר אימה נעמי פרנקל [ציטוט].
אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה
הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל.
שיחה עשירית: "הרוג יפה, בן יקר!"
יוסי גמזו: מַרְבַד הַקְּסָמִים, בהסתיים שנת ה-60 לעליית מרבד-הקסמים.
אסתי תירוש: מקור המילה פרדס.
משה גרנות: כתב אשמה, על ספרה של ניצה סקולניק,
"שלום לך מֶסָה הקטנה".
יענקלה בהט: מאה גרם פיצוחים מעורבים.
ד"ר אברהם וולפנזון: בן-גוריון ובן-גוריוניזם.
משה כהן: הזמן דווקא כן פועל לטובתנו.
יהודה דרורי: עם צאת המהדורה השנייה של "בין הנפילים".
אביחי פאוזנר: הנה מה טוב ומה נעים שֶׁבֶת נתניהו גם יחד.
אירית שושני: לא, רק לא אנסים!
יהודה דרורי: מי מממן את הקמפיין לשחרור גלעד שליט?
המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".
* * *
הקפאת החשיבה מסוכנת יותר מהקפאת הבנייה
מאז מלחמת ששת הימים הוקפאה החשיבה האסטרטגית בהנהגת המדינה, ואת התוצאות האחרונות מכך ראינו במפלה המבישה בלבנון ובעזה, בשערוריית הכניעה לחמאס, ועכשיו – בהקפאה המשפילה של הבנייה.
לאחר מלחמת ששת הימים, כשהמפה הגיאופוליטית באזורנו השתנתה באופן קיצוני, הופיע צורך דחוף לעדכן את האסטרטגיה הלאומית של ישראל לאור התנאים החדשים. כשניסיתי להסביר את זה לקברניטי המדינה, תוך הצעה לבחון אסטרטגיה להשגת שלום עם גורמים ערביים המתאימים לכך, הסדיר לי עוזר שר הביטחון – צבי צור (לשעבר, הרמטכ"ל "צ'רה") – דיון עם הממונה על המחקרים האסטרטגיים של מערכת הביטחון. האיש, שהיה פעם אלוף בצה"ל, הקשיב לי בנימוס, ולאחר מכן הזמין אותי לחדר הספרייה שלו, הצביע על אחד המדפים ואמר: אתה רואה את שורת הספרים הזו? יש כאן תיאור של שש מאות שנות שנאה ערבית ליהודים. איתם אין סיכוי לשלום. שאלתי אם הוא חושב שזוהי שנאה גנטית, שאין לה מרפא. הוא לא ענה על כך, ורק העיף בי מבט שראיתי בו ניצוץ של אי-שפיות. לא יכולתי לספר לאיש – שיש, לדעתי, יועץ אסטרטגי לקברניטי המדינה הסובל מהפרעה נפשית. קרוב לוודאי שהיו חושבים שאני הוא זה שהשתגע.
בשנים שנמשכו מאז, התברכו קברניטי ישראל בשפע של "יועצים אסטרטגיים", אלא שתחת תואר מרשים זה ישבו יועצי פרסומת יהירים, שכל מומחיותם היתה – למכור לעיתונאים "לוקשים" שיאדירו את שם משלמי השכר שלהם. לא היה לזה שום דימיון לתיכנון אסטרטגי מקצועי. חוסר החשיבה האסטרטגית לא היה נחלתו של מחנה זה או אחר בפוליטיקה הישראלית. הוא היה משותף לראשי השלטון וראשי האופוזיציה כאחד, והדוגמאות שלהלן יעידו על כך:
1. בספטמבר 1967, אחרי מפלתו במלחמת ששת הימים, העניק נאצר לישראל מתנה אסטרטגית בעלת ערך היסטורי: החלטת ועידת חרטום של שליטי ערב שעם ישראל לא יהיה שלום, לא הכרה, ולא משא-ומתן. זה העניק לנו חופש פעולה לפרק באופן חד-צדדי את פצצת הזמן שהם טיפחו נגדנו בצורת מחנות פליטים פלסטיניים שהתנפחו באופן מלאכותי משנה לשנה (עד שהגיעו כיום לחמישה מיליון בתעמולת הבלוף הערבית). עם הסברה מתאימה בעולם אפשר היה לשקם אותם בעיר חדשה, בסטאטוס "אזור סחר חופשי", על אדמה פנויה בסיני, במרחק 50 ק"מ מגבול ישראל הישן. במקום זה השארנו את מחנות הפליטים ואת מנגנון האו"ם הממשיך לנפח אותם תוך העצמת הדרישה למען "זכות השיבה" – כמרשם בטוח להשמדת ישראל.
2. באינתיפאדה שנפתחה בספטמבר 2000 גילו הערבים את נשק-הניצחון שהם פיתחו נגד ישראל: עלילות דם והסתה ארסית להעצמת הגזענות האנטי-יהודית בעולם – למימדים שתהפוך את ישראל למדינה בלתי לגיטימית. שום אסטרטגיה ישראלית לא הותוותה נגד סכנה זו, ולהיפך – גיס חמישי שלם צמח בארץ ובין יהודי התפוצות לעזרת מסע ההסתה הרצחנית. דרישות למעצר קציני צה"ל כפושעי מלחמה הפכו לספורט מקובל בארצות אירופה, ואיתן גם הצגת ישראל ככובשת לא-חוקית, מרעיבת ילדים פלסטינים ומנהלת מדיניות "אפרטהייד" פסולה נגד ערבים.
3. כשארה"ב שלחה את צבאה להלחם בעיראק, נוצרו תנאים לברית אסטרטגית לקידום הביטחון הלאומי של אמריקה וישראל. פורום ותיקי מלחמת העצמאות, שבין חבריו גם ותיקי התורמים לביטחון המדינה במשך כל שנות קיומה, חיבר נייר-המלצות לכך, שאומץ על ידי נוצרים אוהדי ישראל, ועיקרו פורסם במאמר של כותב שורות אלו בעיתון "הארץ". הפעולה הראשונה לפי המלצות אלו היתה צריכה להיות – חידוש פעולת צינור הנפט העיראקי לחיפה ופתיחת הציר שלאורכו – להעברת כוחות צבא ואספקה בין חיפה לעיראק, כפי שזה פעל בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשהבריטים שלחו צבא (במשאיות שהוחרמו מיהודים בארץ-ישראל) כדי למגר את ההפיכה הפרו-נאצית בעיראק. זה היה משחרר את אמריקה מתלות בנתיב ארוך ומסוכן, דרך תעלת סואץ ומיצרי הורמוז, אותם יכולים האיראנים לסגור בקלות, כאמצעי סחיטה נגד כל צרכני הנפט מהמפרץ הפרסי. ממשלות ישראל לא העזו לנסות ולגייס תמיכה באמריקה לתכנית כזו, שבמצב הנוכחי היתה משחררת את העולם מפחד הטלת הסנקציות על אירן - מול סכנת הסגירה של מיצרי הורמוז.
4. כשהנשיא אובמה הצהיר על עמדתו למען מדינה ערבית ומדינה יהודית שיחיו בשלום וביטחון בפלשתינה, כל מה שראש ממשלת ישראל היה צריך לעשות מבחינה אסטרטגית, כדי לא לריב עם ארה"ב, היה – להצהיר שאם הערבים מקבלים את הגדרת המטרה של אובמה ושליחו מיטשל כלשונה, ישראל מוכנה להיכנס למו"מ מיידי למימושה, ללא שום תנאים מוקדמים. כתבתי לראש הממשלה (וגם פירסמתי במאמר בעיתון) שמחמוד עבאס לא יוכל לקבל הגדרה זו של ארה"ב, ואז ישראל פטורה מלעשות ג'סטות כלשהן, כהקדמה לשיחות שלום שהערבים דוחים את עצם הגדרתן, וזה כולל הקפאת הבנייה או שחרור אסירים או הסרת מחסומים. ההצהרה על הקפאת הבנייה ביו"ש וגיוס עשרות הבריונים של שר הביטחון ברק לאכיפתה ההיסטרית – רק מחזקים את ההכרה בעולם שישראל מודה בכך – כי הימצאות אזרחיה ביו"ש הם לא רק מכשול לשלום אלא אף לשיחות על שלום. ברגע שפטרנו אותם מלהופיע כסרבני שלום, הערבים כבר לא צריכים לחשוף את הסיבה האמיתית למלחמתם בישראל, שאיננה למען "שטחים" אלא – למען מחיקת ישראל מהמפה, כהגדרתו של פטרונם הגדול מחמוד אחמדינג'ד.
ולמען האיזון: גם מתנגדי סילוק היהודים מיש"ע לא פיתחו שום אסטרטגיה להצלחת מאבקם. בהתנגדות לאיוולת ההתנתקות מעזה, הם חשבו שהפצת סרטים כתומים בצמתים והצעדת המוני התומכים בהם לתוך כלוב סגור בכפר מימון יעצרו את התהליך. אך לא זה מה שקרה. גם כיום, לא הבינו שפעולות מחאה מקומיות והתכתשות עם שוטרים אינן יכולות לבוא במקום פעולה בעלת משקל פוליטי כלל-ארצי.
מוזר ומעליב לחשוב כיצד זה הערבים "הפרימיטיביים" מצליחים יותר בחשיבה אסטרטגית מאשר "העם החכם בעולם".
הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי
* * *
4 שירים מתוך "כתונת טלאים"
1. מַשָּׂא וּמַתָּן
אֲנִי אָבִיא מִלִּים.
הַרְבֵּה מִלִּים
אַתָּה תִּקַּח אוֹתָן
תִּקַּח.
נָכוֹן שֶׁהֵן שֶׁלִּי
אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁהֵן שֶׁלְּךָ.
נְנַהֵל מַשָּׂא וּמַתָּן
אֲנִי אֶלְמַד לִהְיוֹת אַתָּה
אַתָּה תִּלְמַד לִהְיוֹת אֲנִי.
2. אִסְפִי עֵינַיִיך
אִסְפִי עֵינַיִךְ
הִמָּלְטִי אֶל נַפְשְׁךָ
אַל תַּבִּיטִי אַחֲרַיִךְ
לִרְאוֹת עָשָׁן בְּלִי אֵשׁ
גַּלִּים יְתוֹמֵי יָם
צֵל אֲוִיר
תָּר אַחַר הַר.
אַל תַּבִּיטִי אַחֲרַיִךְ
לִרְאוֹת אֹפֶק
שֶׁאֵין בּוֹ אֵשׁ
וְאֵין בּוֹ יָם
וְאֵין בּוֹ הַר.
קִבְעִי לָךְ אוֹפָקַיִךְ
לְפָנַיִךְ.
3. אֲפִלּוּ הַדֶּקֶל
אֲפִלּוּ הַדֶּקֶל
לֹא הָיָה אָדִישׁ לְמָה שֶׁרָאָה.
הַתִּקְרָה רָצְתָה
שֶׁתִּבְלַע אוֹתָהּ הָרִצְפָּה
הָרִצְפָּה רָצְתָה
שֶׁתִּבְלַע אוֹתָהּ הָאֲדָמָה.
הַוִּילוֹן פָּשַׁט קְפָלָיו
לְכַסּוֹת אֶת פִּי הָרוּחַ הָרָעֵב
שֶׁהִמְשִׁיךְ
לִשְׁרֹק וְלִשְׁרֹק.
כְּתָלִים פָּקְחוּ אָזְנַיִם
לִשְׁמֹעַ אֶת הַסִּיד
הוֹלֵךְ וְנִשְׁבָּר.
וְהַשָּׁעוֹן בְּשֶׁלּוֹ
קָצַב שְׁנִיָּה אַחַר שְׁנִיָּה
הוּא לְבַדּוֹ יָדַע סּוֹפוֹ.
4. כְּשֶׁתִּינוֹק מֻתָּר מֵאִמּוֹ
כְּשֶׁתִּינוֹק מֻתָּר מֵאִמּוֹ
קְצוֹתָיו מִתְפַצְּלִים
לְחוּטִים דַּקִּים
הַמִּתְפַּלְּלִים לְהִקָּלַע חֲזָרָה
לַחֲבָלִים
אִתָּם יוּכַל לְדַלֵּג
מֵעַל אִמּוֹ
מֵעַל אַרְצוֹ
לַאֲנָשִׁים זָרִים
לַאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת
וְלָשׁוּב.
* * *
דברים שנשאה דיתי דנן על קבר אימה נעמי פרנקל
ספרו של מאיר שלו "ימים אחדים" עוסק בסיפור חייו והתבגרותו של מי שהיתה לו אם אחת ושלושה אבות. הספר מתאר את חווית הבלבול והחיפוש, שבה תוהה הגיבור מה ירש וקיבל ממי. בהרבה מובנים אני יכולה להזדהות עם חוויה זו. גם לי היו כמה וכמה אימהות, שעומדות איתי כאן, ואף לא אמא אחת שהיא באמת אמא שלי ורק שלי.
היום, כשאני עומדת פה עם משפחתי, שהתאחדה אחרי שנים של פיצול ופירוד ובלבול, אני חשה, שלפחות איזה מעגל נסגר. לפחות בהרגשה יש משהו שלם. הנה בכל זאת יש לי הורים. קבורים יחד כמו לכולם, ובאו לכאן בני דודים ואחיות. הרבה שנים, בכל פעם שמישהו היה אומר מילים כמו אמא, אבא, אחי, אחותי – היה נצבט לי הלב, כי לי לא ממש היה משהו כזה – שלם, ברור, מחזיק, עוטף וקרוב.
אמא שלי נולדה בברלין, כנראה ב-1918, אף אחד לא יודע בדיוק מתי אמא נולדה. היא נולדה למשפחה אמידה ומתבוללת. המשפחה הזדהתה מאוד עם גרמניה. אמא זכתה לחינוך מוקפד ונוקשה, שערכיו המרכזיים היו: משמעת ברזל, ציות וכבוד לסמכות, הקפדה על נימוסי שולחן ושיחה. חשיבות רבה נודעה להשכלה כללית, למוזיקה, לבריאות ולספורט. אמא היתה השישית מבין שבעה אחים ואחיות. כשאמא היתה בת שלוש, אמא שלה נפטרה, ונראה שזה השפיע על כל חייה. היא גודלה ע"י עוזרת, בעזרת אחיותיה הבוגרות. האב היה איש נוקשה ומרוחק, כדי לדבר איתו צריך היה להזמין תור לשיחה ולחכות עד שיתפנה. האב נפגע בריאותיו, כשלחם לצד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ונפטר כשאמא היתה בת עשר. אמא היתה תלמידה מצטיינת ובבית-הספר היסודי הקפיצו אותה כיתה. לפי סיפוריה של אמא, למרות היעדר דמויות הוריות, הבית היה תמיד במצב כלכלי טוב, עליז שמח ומלא בלגאן. אמא שלי היתה שונה מאחיה במראה – כולם בהירי עיניים ושער, והיא כהה וגם שונה בנטיותיה ובהתנהגותה. היא היתה מגושמת וחולמנית, נהגה להתבודד, מצאה מפלט בחלומות ובספרים ונמשכה לכל מיני רעיונות אינטלקטואליים מופשטים. כך הגיעה ללא תמיכת המשפחה לתנועת השומר הצעיר בברלין ונתפסה לרעיון העלייה לארץ. בעזרת שליח של תנועת השומר הצעיר הצליחה לשכנע את אחיה לשלוח אותה לארץ, עם עלייתו של היטלר לשלטון, לפחות עד יעבור זעם. וכך מבלי לדעת איבדה את ביתה ומולדתה לעולמים.
משפחתה הצליחה להימלט אך התפזרה לכל קצוות עולם ומעולם לא שבו להיות משפחה.
אמא נשלחה לחוות לימוד לנערות בירושלים, שנוהלה ע"י רחל ינאית בן-צבי, לחינוך מחדש לחלוציות בארץ. אמא הרגישה כמו נסיכה עשירה, שהפכה בן יום לפועלת אפורה. אחת מיני רבות, ללא ייחוד וזהות. הקושי התחדד, כשנשלחה לקיבוץ משמר-העמק. אמא, שקיבלה חינוך ברלינאי בורגני, למדה לבוז לכל דבר שנראה זול, עמלני, פשוט, ומעולם לא באמת התחברה לאמת המרקסיסטית של שוויון ועמל כפיים. אמא התגעגעה לברלין, לאוכל המעודן, לחנויות הראווה, לאומנת שלה, שכיבסה וגיהצה ובישלה עבורה, לבגדים יפים ומחויטים. רגישותה האסתטית והטעם הברלינאי המעודן היו ניגוד גמור לספרטניות, לעמלנות ולשוויון הקיבוצי. בחיפוש נואש אחרי נקודת אחיזה, חום, אהבה, שייכות – נישאה למדריך הנערץ שלה בתנועה – שייקה בארי. אחרי מיספר שנים מצאה עצמה חיה חיים, שלחלוטין לא רצתה בהם, נשואה לאיש שאהבתה אליו חלפה בינתיים, אמא לשתי בנות מתוקות וחמודות, שעם גידולן לא רצתה להתמודד, וחיה בקיבוץ, שבעמקי לבה ידעה, שלא התאימה לחיות בו.
מאוחר יותר, בשנות העשרים המאוחרות לחייה, עברה לקיבוץ הזורע – שם שימרו משהו מאווירת הבית, שחסרה לה. היא השתחררה קצת מהאימהות, שהיוותה תמיד נטל נפשי כבד עבורה. ורד, אחותי הגדולה, הושארה אצל אביה במשמר-העמק, ומימי הקטנה עברה עם אמא להזורע. מאוחר יותר, כשנישאה לאבא, השאירה גם אותה מאחור במשמר-העמק. שם, בהזורע, התחילה לכתוב מתוך בדידות, מצוקה וגעגועים. מאז הפכה יצירתה למרכז עולמה. ספרה הראשון, "שאול ויוהאנה", שעסק בסיפור ילדותה על רקע התקופה הפך להצלחה ענקית.
כאשר הגיעה עם פרקים ראשונים להוצאת ספריית פועלים, פגשה את אבא, שעבד שם כעורך ספרותי. אבא הפך לעורך הראשי של ספריה, לאיש שגידל אותה, הדריך אותה, טיפל בה והאמין בה. מאוחר יותר התחתן איתה, למרות הפרש הגילים הניכר שהיה ביניהם. אני נולדתי להם כשאבא היה בן 54 ואמא בת 37. הייתי בתו הראשונה והיחידה ובתה השלישית. אני לא זוכרת בדיוק ממתי הרגשתי, שהמשפחה שלי שונה מכל המשפחות האחרות. אבא, בשל בריאותו הלקויה וגילו המבוגר, נראה תמיד מאוד מבוגר. כמעט כל ההורים של בני הקבוצה שלי היו בני קיבוץ, חלקם תלמידיו של אבא. היו לחבריי בקבוצה אבות חסונים מחוספסים. אני זוכרת את ערבי ההשכבה בבית הילדים, את החברות בין האבות, טפיחות על השכם, שיחות על טרקטור שהתקלקל וצינור שפרץ, על הצבא ועל המילואים, ורק אבא שלי זקן, חולה, אינטלקטואל, שעורך ספרים, לא שייך, לא מדבר באותה שפה. כולם כיבדו אותו, אבל היה להם מין מבט בעיניים שצעירים חזקים ובטוחים בעצמם שולחים לעבר זקנים, שקצת עבר זמנם.
בפעמים הנדירות, שבהן אמא באה להשכיב אותי, היה אפילו עוד יותר קשה. למרות הכבוד הרב שרכשו לאמא בקיבוץ, אמא ידעה להרגיז, לצפצף על החוקים, לאמא היה ברור, שהיא משהו מיוחד ומגיע לה יחס שונה. היא לא כפופה לכללים של כולם. אמא תמיד התלבשה אחרת והתנהגה אחרת, והפגינה כלפי הקיבוץ ואורחותיו בוז תמידי. תקופות ארוכות כתבה וסירבה לתרום את חלקה למערך העבודה הקיבוצי – מעשה שלא ייעשה באותם ימים. למרות שכשעבדה בדיר או בבישול, עשתה גם את זה בכישרון מעורר הערצה. אמא תמיד עוררה באנשים תגובות רגשיות עזות וסותרות. אנשים העריצו אותה, סגדו לה, כעסו עליה, קינאו בה, אהבו אותה ופחדו ממנה. אבל היא לא היתה מסוגלת לסתם יחסים חבריים חמים, פשוטים, זורמים וקלים.
בין אבא לאמא שררה אהבה עזה והבנה רבה. הם היו שותפים מלאים לעבודתה ולכתיבתה של אמא. העריכו מאוד אחד את השני, שתי נשמות בודדות שמצאו אהבה גדולה. כל זה עמד בצל הידיעה, שלוותה אותנו תמיד, שאבא לא יחיה הרבה זמן. אבא ידע שלא יאריך לחיות, וידע שלא יזכה לגדל אותי, להוביל אותי לחופה ולזכות לראות את ילדיי-נכדיו. למרות זאת לא היה מאושר מאבא על עצם העובדה, שזכה למשפחה, לאישה שהוא אוהב ומעריך ולילדה משלו. אבא לא הפסיק ללמד אותי, לחשוב עליי, לשחק איתי, לטייל איתי. הוא היה עולה איתי על הגלבוע במאמץ על-אנושי, נאנק מכאב ומתעקש לחפש איתי קינים של ציפורים, מחילות של עכביש המלכודת וצמחים נדירים. הוא לימד אותי לכתוב סיפורים ושירים, לצייר, לטפל בגינה ובעיקר לאהוב. קשה לתאר כמה אהבה העניק אבא לאמא ולי ולאחיותיי, שאהב כבנותיו.
אמא עוררה בי תמיד תערובת של רגשות מנוגדים: הערצה, גאווה, על כך שאני הבת של נעמי פרנקל המפורסמת, ומצד שני קנאה, וידיעה, שבניגוד לאבא, אף פעם אני לא אהיה חשובה לה כמו דברים אחרים, שבאמת חשובים לה. אמא היתה אשה שקשה לאהוב, או אולי תמיד הרגשתי, שמסוכן לאהוב. כשהייתי בת שלוש, אמא קיבלה מלגת מחקר ונסעה לאירופה לשנה. אבא ואני נשארנו לבד בגבעת-חביבה, בצל פרשיית יחסים כואבת בין אבא לקיבוץ. אני חושבת שמאז משהו באמון הבסיסי שלי בה הופר. נותרה בי מן תובנה הישרדותית של ילד, שהיא תמשיך להתחבר ולהתנתק באופן קיצוני, ואחרי חיבור תמיד יבוא ניתוק ואולי, כדי שלא יכאב כל-כך, למדתי לא להתקשר מאוד ולהיעזר באימהות נוספות, אחרות, יציבות ובטוחות יותר. הזהירות והפחד מן הפגיעה הבאה, המתרגשת ובאה איפיינו את יחסינו עד ליום מותה.
בהיות אבא חי, הוא עשה כמיטב יכולתו לחבר את מה שאמא ניתקה. היה לו חשוב לחבר בין אמא לשתי אחיותיי, אותן אהב מאוד. שמרנו אז על קשר משפחתי קבוע ויציב ואוהב. אפשר לומר שעד גיל 12, למרות שהיתה שונה, אחרת ומיוחדת, היתה לי משפחה ואפילו אמא.
המוות של אבא היה גם מות המשפחה היפה שהצליחו לבנות יחד. וכיוון שזה קרה עם תחילת ההתבגרות שלי, זה היה גם מות הילדות ותחילת הבגרות. גיל ההתבגרות שלי הסתיים עוד בטרם התחיל. אמא התחתנה שוב והשאירה, כדרכה, את עברה וילדתה הנוספת מאחור. שום חוט של קשר או של געגוע לא נמשך מחייה בעבר לחייה החדשים התל-אביביים. אני, שאולצתי לעבור, נשארתי עם הגעגועים כולם, הרגשתי שאיבדתי את כל מה שהיה לי: משפחה, חברים נפלאים, קבוצה נהדרת, ומקום, שבהשראת אהבתו של אבא היה לי חשוב ויקר וקיומי. לא שרדתי את האובדן, וחזרתי אחרי שנה וחצי למקום הזה, שהיה ותמיד יהיה בית ילדותי האהוב. מצאתי כאן את החום האהבה והערכים שהיוו את בית הגידול להמשך חיי – אהבת הטבע והארץ, אהבת אדם, צניעות, חריצות, עבודה, חברות, ומעורבות.
ומה קרה לך אמא כשיצאת מהמקום הזה? היית מאושרת, הרגשת שסוף סוף את חיה את החיים שרצית, היה לך בית יפהפה, בגדים, הפכת למארחת הכי פופולארית בתל-אביב, השתחררת מהעול הקיבוצי, מהביקורת, משיחות הקיבוץ, שבת להיות בורגנית מיוחסת, מפורסמת ונערצת. הוצאות הספרים התחרו על הספר הבא מפרי עטך. בכישרונך המדהים היית מושא להערצה בכל מה שנגעת. נראית נפלא, התלבשת הכי יפה, אירחת הכי מקסים, ריכזת לך חוג חברים, שהיו באים בימי שישי לערבי שיחות אינטלקטואלים, בישלת נהדר, היה לך בית יפהפה מלא שכיות חמדה. הוזמנת ביחד עם בעלך מאיר בן-גור, שאהב אותך והעריץ את מוצא פיך, לכל ערב חברתי, שהתקיים ברחבי גוש דן. פוליטיקאים, אנשי צבא ונשיאי מדינה שחרו לפתחך – אבל איבדת לגמרי את עצמך ואת שורשייך אמא, שכחת שיש לך משפחה וילדים, שכחת מי היית, מאיפה באת ולאן את הולכת.
וכשלא יכולת להכיל עוד את הריקנות הזאת, התחלת למלא אותה בתוכן דתי וימני משיחי. וכדרכך, ניתקת כל קשר מעברך ובעטת הן בחייך התל-אביביים והן בחייך בקיבוץ. בעטת בכל הערכים שהחברות האלו מייצגות – בעטת בחופש הדעה ובחופש המחשבה, בכיבוד החוק, בחילוניות, בסוציאליזם ובדמוקרטיה. ומאז המשכנו לאבד אותך לטובת רעיונות וקבוצות הזויים יותר ויותר. בניסיון נואש להחזיר לנו אותך ואותך אלינו, ולנסות לאחות כל-כך הרבה שברים ורסיסי זהות, בנינו לך בית אצלנו. אבל שיעממנו אותך אמא. חיינו הכפריים, חיים אפורים של עבודה, טיפול בילדים, שיגרת המשפחה והעבודה שלנו – לא התאימו לך, הקהילה שלנו נראתה לך שטוחה וריקנית. גם הערכים המשפחתיים שלנו לא התאימו לך, ולא תאמו את שלך. לא הצטערת ולא רצית לתקן שום דבר. לא רצית לעזור לי לחזור ולהפוך אותנו למשפחה של פעם. אני רציתי, את לא. אני חושבת שאז באמת הבנתי, שמה שאני כל-כך רוצה ומייחלת לו – הורים ומשפחה מורחבת גדולה חמה, שלי – זה משהו שכבר הרבה שנים אין לי ולא יהיה לי.
אולי הכי קשה להיפרד ממשהו שאף פעם לא היה לך. אבל נפרדתי, אמא, בתהליך ארוך, קשה ומכאיב. ולשמחתי, בנינו – אייל ואני והילדים והמשפחה של אייל – בסיס יציב וחם, שאיפשר לי להרגיש שוב חלק ממשפחה יציבה ובטוחה. אבל את יודעת – למרות שלא הצלחנו להיות קרובות,להיות משפחה, תקופות ארוכות היית סבתא מופלאה לילדיי, שאהבו אותך מאוד וזכו ליהנות מכישרונותייך השופעים בכל דבר שעשית. היית סופרת מוכשרת ואדם יצירתי מאין כמוהו. תרמת תרומה מכרעת לתרבות הישראלית בספרייך. בתודעת הציבור תיזכרי כאישה מרשימה, לעיתים מקסימה, כנכס תרבות. אך שלנו מעולם לא ממש היית. אבל נשתדל לזכור שהרבה פעמים התגייסת למעננו מבחינה כלכלית, שהיית יפה וחכמה, מעניינת, משכילה, מצחיקה, מקורית, אמיצה, מרשימה, בעלת הטעם הטוב ביותר שראיתי, ומבשלת מעולה.
שרדת כמעט מאה שלמה, מתום מלחמת העולם הראשונה ועד לחגיגות השישים של מדינת ישראל, והמדינה והמשך דרכה היו מאוד חשובים לך .
ומה באמת קרה לך אמא, כשהחלטת בסוף להיקבר פה במקום הזה? עזבי עכשיו אמא את התקשורת ואת כל הביוגרפיות, שאת בונה ומשנה השכם וערב, מה באמת עבר לך בראש? בית-אלפא היה המקום של אבא ושלי, לנו היו פה שורשים, שהעמקנו וטיפחנו. אנחנו אהבנו את הגלבוע, את הצמחים, את הציפורים ואת האנשים. אנחנו הרגשנו שנולדנו פה. אנחנו הרגשנו פה בית. אבל את הגדרת את עצמך "צמח בר". אז מה קרה אמא – אולי בכל זאת ידעת בסתר ליבך כמה טוב יש במקום הזה ובציונות השפויה, העובדת, המסורה לרעיון בדרכה ה"לא חומסנית". אולי בכל זאת התגעגעת, אולי רצית לחזור לתקופה היחידה בחייך, שבאמת היית מוקפת במשפחה, בבעל ובבנות, בחתנים ובנכדים, בקהילה שכיבדה אותך, אבל לא העריצה אותך ולא סגדה לך, וידעה גם לשים גבולות. אולי הבנת, שאחרי כל התהילה, הפרסום וההתמכרות להערצה ולמחיאות הכפיים, אין כמו חיוך של ילד שגידלת וליווית. אולי מאחורי כל האמירות הגורפות נגד הקיבוץ, משפחתך וילדייך, היתה לך תקווה, שבכל זאת נתאחד פה כולנו ונבוא ללוות אותך ולבקר אותך. ואולי התגעגעת לאדמה החומה והטובה, שיש רק פה.
עכשיו, כשאני עומדת פה מול קברי שני הוריי, אני מקווה שאבא מחכה לך למעלה, נורא שמח שהגעת, מחבק אותך ודואג לך ואולי כבר התחלתם לחשוב יחד על ספר חדש. את הרי כל-כך יצירתית ושופעת, ואבא עורך מוכשר מאין כמוהו. ואולי את שוב מאושרת, ולא קודרת, זועמת, מאשימה, מענישה וטופלת עלינו אשמות שווא, כמו שהיית כלפינו בכל השנים האחרונות. ואולי את אפילו מסתכלת עלינו עכשיו מלמעלה ומרגישה סוף סוף את ההרגשה המופלאה הזאת, שכנראה אף-פעם לא הרגשת, הקרויה "גאווה אימהית". אולי אתם עכשיו יושבים שם למעלה כמו כל זוג הורים רגיל ונורמאלי, שוכחים את כל השנים הרעות, שעברת, מסתכלים למטה וגאים בבנותיכם, בבעלים, בילדים המקסימים של כולנו – נכדיכם – ובנינים שיש לכם כבר. אני מעדיפה לקוות שאכן כך הוא.
...יהי זכרך ברוך אמא.
דיתי
פורסם בעלון בית-אלפא
* * *
צל הפרדסים והר הגעש
שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי
בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה הקודמת ועד ימינו
מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997
©
כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר
הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.
שיחה עשירית: "הרוג יפה, בן יקר!"
שם שיחתנו הפעם הוא: "הרוג יפה, בן יקר!" – זוהי ציטטה אירונית מתוך "ימי צקלג" של ס. יזהר. ואכן, נושא השיחה הוא השבר המוסרי, או ההתלבטות המוסרית, של דור תש"ח, כפי שבאה לידי ביטוי בספרות אותו דור, שהיא ספרות מאוד ידועה ומאוד מדוברת. ס. יזהר, בנימין תמוז, אהרון מגד, וסופרים אחרים, שנעסוק ביצירותיהם.
אך תחילה הייתי רוצה לחזור ולהעלות את רשימתו של ברנר, "מפנקס", שדיברנו עליה בשיחתנו על אודותיו, ואמרנו שנתפסה כמעין צוואה הומאנית, מוסרית, של ברנר לדור שבא אחריו – בעוד שנראה לי, ונראה גם לאחרים – שאולי היתה כאן אי-הבנה של דברי ברנר. נתבונן ברשימה עצמה, ואחר נעקוב אחר השפעותיה על הדור של שמיר, יזהר וסופרים אחרים.
ברנר גר בסוף-ימיו, בטרם נרצח במאורעות 1921, בבית בדרום תל-אביב, על גבול יפו, בפרדס. בית יהודי בודד בפרדס. נראה שיום אחד יצא לטייל בסביבתו, אולי חזר מתל-אביב לאותה שכונה, ופגש על דרכו נער ערבי. זוהי אחת הפעמים הבודדות בכל יצירתו, שמופיע בה ערבי כפרט, וישנה התייחסות אליו. אמנם, פתיחת הרשימה היא עדיין בסימן תחושת הזרות והמוזרות ואפילו, הייתי אומר – ההתנגדות או השינאה לסביבה, שכמותה חש ברנר; ופתאום בא הקטע ההומאני ביותר שברנר כתב על הערבים, קטע שנלמד שנים בתנועות הנוער בארץ, אולי גם בבתי-הספר, ונעשה בעיני הקוראים הצעירים – בני דור הפלמ"ח, בנעוריהם, לצוואתו המוסרית של ברנר בשאלה הערבית.
בעוד צעדים אחדים, במשעול שאחר זה, זינק אחרי מאחד הפרדסים איש ערבי אחד בסחבות, ומעדר ישן על כתפו.
"חוואגה!" הדביקני, וראיתי שאין זה ערבי מגודל, כאשר נדמה לי משום-מה ברגע הראשון, כי אם נער פועל כבן שלוש-עשרה, או ארבע-עשרה.
מתנהלת שיחה בין המספר לנער. המספר שואל אותו כמה הוא מקבל שכר ליום עבודה. מתברר לו, בערבית שבורה – כי המספר, כי ברנר, לא ידע ערבית, מתברר שהנער יתום, הוריו נהרגו במלחמת העולם הראשונה; זמנה של הרשימה הוא, כאמור – אביב 1921, כחודש לפני הירצחו של ברנר, והיא מסתיימת במילים נרגשות שלו, שנתפסו כצוואה לדור.
אותה שעה לימדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא לימדתי לשוני לדבר ערבית. כי לו ניתן לי פה. יתום עובד, אח צעיר, נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי אנוש. לא, לא עשיית רבולוציה במזרח על רגל אחת, בפקודת ועד ידוע, ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה, לא, לא פוליטיקה, זה אולי דווקא לא תפקידנו ובזה אולי דווקא נעסוק בעל-כורחנו, מתוך ייאוש, בדלית-ברירה. לא, לא זה, כי אם מגע נפש בנפש, מהיום ובמשך דורות, במשך ימים רבים וללא שום מטרה, ללא שום כוונה מלבד כוונת אח, ידיד ורע.
נשמעו אז טענות כי מאורעות 1921, שפרצו כחודש לאחר כתיבת הרשימה, החלו בעקבות תהלוכה מתגרה של קומוניסטים יהודים ביפו, או על גבולה, לרגל האחד במאי. אמרו שזו ליבתה, היתה מעין פרובוקציה. וברנר מרגיש כאן, מדגיש – את הסכנה שבפוליטיקה של עשיית רבולוציה במזרח בפקודת ועד ידוע, והכוונה לקואומינטרן; אך לענייננו חשובה יותר התחושה שהוא מעלה, של מגע נפש בנפש – עם הנער הערבי; חשוב שחודש לפני הירצחו מופיע הביטוי הנוגע-ללב ביותר מצידו ובו הבעת אחריות אנושית לפרט ערבי, זו שאינה קיימת בשאר יצירתו של ברנר. בכל שאר כתביו – התחזית קשה, חריפה ומלאה תחושה שכאן נמשכת הגלות ועימה חומת השנאה, וכי אין אהבה בין שני העמים, ואין שלום.
ומה היתה השפעת הרשימה?
מדריכים ומחנכים, מלאים כוונות טובות, בתנועת הנוער הארצישראלית, אולי גם בבתי הספר של זרם העובדים, בשנות השלושים, ובשנות הארבעים – תלשו את רשימתו של ברנר, "מפנקס", מכל שאר יצירתו, ולימדו אותה כצוואתו המוסרית, ההומאנית. כיצד ברנר, הסופר הגדול, הדגול, ציווה עלינו להתייחס כך לערבים.
אספתי עדויות אחדות, ואביא רק שתיים, מאוד בוטות, כדי להראות את מידת אי-ההבנה; דור הפלמ"ח התייחס מבחינה ערכית (לא תמיד בפרקסיס) לשאלה הערבית כאל שאלה מוסרית וחברתית, ונראה כי לצוואתו זו של ברנר היתה השפעה על עיצוב נעוריהם של צעירי הפלמ"ח.
בספרו "חיי עם ישמעאל", כותב משה שמיר על "מפנקס" של ברנר:
עוד הספיק לפני מותו להוריש לנו, בסיפור וברשימה, גם את ראשית תחושתו בבעיית הערבים ויחסינו עימם, ורשימתו ספוגת הרחמים על הנער הערבי במשעול הפרדסים, אף היא מן הקרואות ביותר בחוגי הנוער. הנה שוב, עם מבטו החריף והמתאכזר-לדעת, לא נטש את התקווה לטוב, כמוהו – כמותנו.
שמיר כנראה לא קרא בעיון רב את ברנר, אם כתב שהרשימה "מפנקס" היא ראשית תחושתו בבעיית הערבים – שעה שזו היתה סוף תחושתו בבעיית הערבים. אך יש לנו כאן עדות, מפי בן אותו דור, להשפעת הרשימה הזו על תנועות הנוער, שמהן צמחו דור תש"ח, והפלמ"ח.
עדות יותר חזקה, קודמת בזמן, נמצא ביצירתו הגדולה של ס. יזהר, "ימי צקלג". הדילמה המוסרית מתנקזת למשפט אחד, לקטע אחד, שמאפיין אותה בצורה חזקה מאין כמותה. כותב יזהר:
וכי יכולה זו, יהודית המטפלת, לתאר איך אחד מילדי טיפוחיה אלה, האמונים על קלוריות וויטמינים, בננות ושמנת, ומוסרו הטוב של א.ד. גורדון, וזעקתו-תהייתו של יוסף-חיים ברנר – איך קם אחד מהם ותוקע כידון בצוואר איש, ערבוש מחורבן שהוא, או משכיב בצרור שורה של שכאלה, משום שכך וכך וכזה וכזה הוא המצב.
גם ס. יזהר מרגיש, דרך גיבוריו, שהיתה איזו צוואה מוסרית עמוקה של א.ד. גורדון וזעקה-תהייה של יוסף-חיים ברנר, ביחסיהם אל הערבים, וכי בני הדור שבאו אחריהם אולי לא עמדו בה – בגלל אכזריות מלחמת השחרור, הטראומה של המלחמה, שטרם היה דור בארץ שחלק כה גדול-יחסית מבניו נפל בה, ונגרמו גם כה הרבה הרג וסבל וגלות בצד השני, רוב תושבי ארץ-ישראל הערבים, בתחום שבו קמה מדינת ישראל, בעצם הוגלו ממנה, או עזבו מסיבות אחרות שהמלחמה גרמתן – ולפיכך נדמה, נדמה לבני אותו דור, והדבר מומחש באמצעות גיבוריהם הספרותיים – שהם לא עמדו בצוואה של הדור הקודם, שהיה אולי בעל תביעות יותר מוסריות, הציב נורמות של התנהגות מוסרית גבוהה יותר.
א.ד. גורדון הוא סיפור לעצמו; יחסו כלפי השאלה הערבית היה תחילה פאציפיסטי, והשתנה לאחר שקרה לו מקרה רע. שוב – החווייה האישית של ההתנסות בארץ היא תמיד מאוד חזקה. קרה שבהלכו בדרך, אולי בין יפו לעין-גנים, התנפלו עליו ערבים, היכו אותו מכות רצח, שברו את עצמותיו, ושנים סבל מן התוצאות. לאחר אותה הכאה, יחסו לשאלה הערבית קצת השתנה. המקרה הוציא ממנו במקצת את הפאציפיזם שלו. אגב – עקבות לאותה הכאה של א.ד. גורדון בידי ערבים, מצויות ביצירתו הגדולה של ברנר, "מכאן ומכאן". במורה הגיבן, בנו של המורה לפידות (בן-דמותו של א.ד. גורדון בסיפור) – יורים על אם הדרך והוא מת בבית-החולים. לנכד, עמרם, יש כבר גישה אקטיביסטית בשאלה הערבית.
ברנר מעודו לא היה בעל חלומות בנושא, גישתו היתה מאוד פסימית, אבל בעיני גיבורו של ס. יזהר, שחונך אולי על הרשימה "מפנקס", שאותה למד בתנועת הנוער, ברנר הציב מעין דוגמה של פאציפיזם, זעקה, תהייה – שהחייל הצעיר אינו עומד בהן, ובמוסרו הטוב של א.ד. גורדון, אלא מוכרח לתקוע כידון בצוואר איש, משום שכך וכך וכזה הוא המצב, משום שזוהי מלחמה אכזרית, מלחמת השחרור.
מה ההסבר לכך?
בני הדור של מלחמת השחרור, של שנת 1948, נולדו בסוף שנות העשרה ובשנות העשרים של המאה, וגודלו על המוסכמה, או צירוף הסיסמאות, שלא היו סתם סיסמאות, אלא צירוף ערכים, שאיפה – לציונות, לסוציאליזם ולאחוות-עמים. המשמעות היא שהרעיון הלאומי שלנו, יחד עם הרעיון החברתי-מעמדי, הולכים בד בבד עם אחוות-העמים, עם התקבלותנו באיזור על ידי הערבים. במשך שנים האוייב היה הבריטים, כובשי הארץ, שליטי הארץ. מלחמת השחרור היתה אמנם מלחמה עם הערבים, אך ההשתחררות היתה מעול הבריטים, ועל כך התנהל מאבק אינטנסיבי בשנים שקדמו לה. היחס לערבים כאוייב נחרץ, נצחי – לא היה קיים בראשיתה אלא התפתח בתקופה מאוחרת יותר, כתוצאה של מצור וייאוש.
בתנועת הנוער הארצישראלית, זו שבהשפעת תנועת העבודה, ואיני מדבר על על בית"ר באותה תקופה – שלטה הגישה ההרצליאנית, האומרת שהערבים יקבלו אותנו משום שאנחנו מביאים את הקידמה ואת הפיתוח ואת המודרניזאציה למזרח-התיכון; היו, כמובן, אחדים שראו למרחוק יותר. אבל הגישה שעליה התחנך הנוער היתה כזו, משום שנראתה גישה ערכית, אופטימית, הומאנית ומחוייבת המציאות. הלא אי אפשר לחנך על גישה שלעולם תשכל חרב, לעולם תהא מלחמה, ולעולם תתהדק סביבנו חגורה של איבה.
והנה פורצת מלחמת השחרור, ערביי הארץ אינם מקבלים אותנו. תוך זמן קצר מדינות ערב פולשות לארץ-ישראל, ובתוך המלחמה האכזרית – מתברר שיש גם בעיות של שבויים ערבים, שנהרגים על-ידי לוחמים עבריים. ערביי הארץ עוזבים אותה בתוך מהומת הקרבות, חלק מתוך שמנהיגיהם הסיתו אותם, חלק בגלל הקרבות עצמם – אבל התוצאה, בתום המלחמה, היא תוצאה טראומאטית לדור הצעיר שהשתתף בה: ארץ-ישראל הקודמת איננה עוד. זוהי ארץ חדשה, קטנה יותר, סגורה, ועדיין אין מאמינים שהיא תהיה סגורה שנים רבות כל-כך בגבול עויין. והרכב אוכלוסייתה, תוך שנה-שנתיים, משתנה בצורה מכרעת. הערים, שהערבים עזבו אחריהם, מתמלאות בעולים חדשים, וכל נופי הילדות משתנים. זו אולי הטראומה החזקה של ס. יזהר. דומה שכל כתיבתו הבידיונית נעצרת בגיבורי תש"ח, שאינם מתבגרים מעבר לזעזוע, מעבר לתקופה – שבהם נסתיימה ילדותם, נגמרה סביבתם, ובאה איזו ארץ-ישראל אחרת שהם כבר לא כל-כך שייכים לה והיא לא כל-כך שייכת אליהם, ישראל החדשה, של תקופת העליות ההמוניות. לתחושה הזו נמצא ביטוי גם בספריו של בנימין תמוז.
והתוצאה: היחס לערבים נעשה מאוד מורכב ודו-ערכי. אולי כדאי לחזור כאן על כמה הכללות: אם ההתחלה היתה רומאנטית, עם יוצא-דופן אחד, ברור, כברנר, ואם בין שתי מלחמות עולם, כפי שראינו אצל כמה וכמה סופרים, כמו ביסטריצקי-אגמון, כמו שטיינברג, כמו בורלא ביצירותיו מאותה תקופה – יש איזו התנודדות בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות – הנה אצל דור תש"ח, ביצירותיו, שזה בעצם הדור העברי הראשון, שחלקו הגדול, לא כולם – היו כבר בני הארץ, הדור של הסופרים שצמח בארץ – אצלם הערבי, שמופיע על רקע מלחמת השחרור – הוא לא פרט, הוא גם לא חלק מכלל.
הוא נהפך מאדם – לבעייה.
מתי ס. יזהר פוגש ב"השבוי", ב"חרבת חזעה" ו"בימי צקלג", מתי הוא מעלה ביצירותיו אלה דמות של ערבי? – לא כמו אצל משה סמילנסקי, שפגש ערבים בחיי יום-יום, וכך תיארם. אבל גם לא כמו ברנר, שראה בערבי כבר אז מידה של איבה, סיוט ושוני –
יזהר פוגש את חיי היום-יום של הערבים ביום שבו נחתכו בחרב, נקטעו באבחת המלחמה, ביום שבו אנחנו כבשנו כפר ערבי, או נפל שבוי לידינו, או עמדנו על חרבת חזעה וראינו איך, לשם שינוי, הפעם הערבים הם היוצאים בגלות –
אנחנו, שחונכנו כל השנים שאנו הם אלה שהוגלו, אנו הסובלים מן הגלות – פתאום נמצאים מן הצד השני של המתרס, והערבים הם היוצאים לגולה.
ואז מתרקם יחס מאוד דו-ערכי, מאוד מעניין, כלפי האדם הערבי שנהפך מפרט אנושי או מכלל מציק, מאיים – גם לבעייה מוסרית של האדם היהודי, של הלוחם הישראלי.
כותב ס. יזהר ב"ימי צקלג":
החושות העלובות האלה, בקתות החומר, כולך נמשך פתאום אליהן, אל קיומן, אל מציאותן – מיבנה פשוט ונכנע, ונואש משכלול. אנשים שדי היה להם בכל דבר, ילדי עוני, פראים. ואתה כבר בנית פעם בית? אפילו כזה? מה כל זה כעת? למי זה חשוב? מה יהיה? מה עוד? ואחרי הכל, זה בית, ביתו של פלח, בית שמשמעו הסופי – שלום, מגורי שלום, עד קנאה, אישה, משפחה, הה, רחוק-רחוק, בניכר.
גיבורו של יזהר רואה את עקבות החיים שלא יהיו עוד, ומצד שני, בסיפור "חרבת חזעה", הוא כבר חושב – ומה יהיה פה בעתיד, בעתיד הישראלי?
כמובן, וכי מה, אדרבה, כיצד לא שיערתי מראש, חרבת חזעה שלנו, שאלות שיכון ובעיות קליטה, והידד, נשכן ונקלוט, ועוד איך, נפתח צרכניה, נקים בית-חינוך, אולי גם בית-כנסת, יהיו פה מפלגות, יתווכחו על המון דברים, יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים, תחי חזעה העברית!
מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת חזעה אשר גירשנו וגם ירשנו, באנו, ירינו, שרפנו, ופוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו. מה לעזאזל אנחנו עושים במקום הזה?
השבר בשאלה הערבית מביא שבר באמונות נוספות אצל גיבורי יזהר. ביטוי נוקב לכך מוצאים שוב ב"ימי צקלג":
הורג יפה, מהר, הרבה, בתנופה גדולה, במקצועיות, שניים בכדור, שלושה אם תוכל. אין מנוס מזה. אבל אני שונא שאין מנוס מזה. שונא להילחם ונלחם. כך מונה לי, ולנו כולנו, וזה הכל. אני מן הדור שאין לו ברירה לחייו מחוץ למלחמה. שונא, ושונא שככה. נושא את הקרב כשאת עיר כבושה את כובשה העריץ. נקלע בין פחד לטמטום, בין שמחת תחרות בזירה ובין מרי על השלימי עימה ועל שמחתי בה, ויודע עם זאת, היטב יודע, כי ככל שנתהפך – לא שום מוצא אחר, והכל חסום סביב, ורק אדם אגרוף וראש קרנף הם יורישו חיים והמה יהללו יה, הללויה.
וישנה תחושה, שמגיעה לביטוי נוקב במילים הללו:
רשעו של עולם, לא די? את מי אני שואל? הלא ארצי שלי מביטה אלי, חבריי שלי, אנשיי שלי, כולם על גבי צופים בי: הרוג יפה, בן יקר! הרוג מלוא זרועך, הרוג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכנו אותך, קטול לנו המון, שיהיה לנו סוף-סוף עולם יפה ושקט. ואקטול, קטול אקטול.
תחושה זו היא השבר הקשה והנורא. אך יזהר לא היה היחיד. ישנה משפחה שלימה של סיפורים מאותה תקופה, ניתן לקרוא להם – "סיפורי השבוי", והם כולם עומדים בסימן היעשותו של הערבי, כפרט – לבעייה מוסרית של הלוחם הישראלי, של האדם היהודי, כשהכוונה אינה תיאור חיי יום-יום של הערבי; לא איכפת לבני אותו דור איך הערבים חיים, אלא איכפת להם מה קורה לאדם הישראלי שעומד מול הבעייה הערבית. הבעייה הערבית הופכת, כפי שעקיבא ארנסט סימון הגדירה בשעתו – לבעייה יהודית בעיקרה, כפי שלדבריו – בעיית היהודים בימי-הביניים היתה בעייה נוצרית בעיקרה, תיאולוגית. אדם נוצרי לא היה יכול להגדיר את מהותו בשלימות ללא קביעת יחסו ליהודי.
ובן דור תש"ח, ובן דור תש"ח בספרות – אינו יכול להגדיר את מהותו, לתאר עצמו, מבלי התייחסות לערבי. וכך אנו פוגשים את הסיפור "השבוי" של ס. יזהר, שעליו חונך דור חדש של בני תנועות נוער, כבר בתקופת המדינה. ושוב, ב"השבוי" – לא השבוי הערבי הזקן הוא דמות מרכזית, קונפליקטית – אלא עיקר הסיפור הוא תיאור הפאסיביות של המספר העברי, הישראלי, שאינו מסוגל לנקוט עמדה נגד חיסולו של השבוי, אך גם אינו מצדד בחיסולו; הפאסיביות, חידלון המעש שלו – הם המעיקים עליו, הם ההופכים אותו שותף למעשה; וכדאי לציין שדווקא ב"השבוי", שהוא הסיפור המפורסם ביותר בסוגו – סיומו הוא סיום פתוח. יזהר אינו כותב שהשבוי הוצא להורג בסופו של הסיפור, אף כי קרוב לוודאי שכך קרה.
*
מוטיב דומה נמצא בסיפור שנתפרסם כעשר שנים מאוחר יותר. "השבוי" הופיע ב-1949, וב-1959 הופיע סיפור של יצחק אורפז, "על חודו של כדור", שנכתב לאחר מלחמת סיני 1956. מסופר בו על חייל ישראלי המוביל עימו שבוי ערבי. הם מתיידדים בדרך, החייל מתנמנם, צפע קרוב להכיש אותו, השבוי הערבי מציל אותו, את שובהו, החייל הישראלי, ובסיום – מגיעים החייל והשבוי למאהל הצה"לי ושם אחד החיילים, סתם כך, הורג את השבוי הערבי. סיומו של הסיפור כך הוא:
השדרה זזה. במכונית שלפנינו היו בחורים שרים "הבאנו שלום עליכם", ואני – הייתי מביט בחלקת הקבר של ידידי איברהים.
*
בשנים הראשונות לאחר מלמת השחרור, לערך מ-1949 עד 1951, אנו מוצאים צרור סיפורים שכתבו סופרים עבריים, שנחשבו אז צעירים, והם עוסקים בנושא דומה. ב"המטמון" של אהרון מגד, מסופר על פליט ערבי, שבא בלילה לבקר בכפר-מולדתו שנטש, אשר מיושב עתה בידי יהודים. הוא מחפש, בביתו-לשעבר, מטמון כסף שהשאיר, שטמן בקיר, לפני שברח. הסיפור כתוב מנקודת-המבט של הפליט. כאלה הם הרהוריו של הערבי, שמתבונן בלילה, מבחוץ, באישה היהודיה, שגרה כעת בביתו.
יא זונה! יא זונה יהודיה אחת מבית-הזונות, מאימך הזונה ומאם-אימך שהרימה שמלתה בכל הרחובות! את נכנסת לבית שלי, שאני ואבי ואבי-אבי, עד הימים הראשונים, נולדנו פה, ופה אכלנו, ופה ישנו, ופה אשתי, אם-ילדיי, קמה בכל יום ויום, וכל יום טחנה קמח, והילדים שלי פה עשו ופה ציחקו ופה צווחו ופה אני שכבתי, אני – ואת עושה דלת חדשה, דלת חדשה את עושה, בקניין ביתי.
אפשר לחוש כאן מעין שינאה לעולים החדשים, היהודים, ומין הזדהות, עקומה קצת אולי, עם הפליט הערבי, שדרכו גם הסופר, בן התקופה שלפני תש"ח – מביע שהוא עדיין לא השלים עם שינוי הנופים שבארץ, עם המציאות החדשה. אין ספק שהסיפור גם נכתב מתוך הרגשת אשמה עמוקה על מה שקרה לערבים. הערבי, ההופך לבעייה מוסרית, גורם, בדור תש"ח, לרגש אשמה עמוק בלב המספר העברי.
*
שני סיפורים של בנימין תמוז מאותה תקופה: "מעשה בעץ זית", ו"תחרות שחייה", עוסקים באותו נושא. "מעשה בעץ זית" מתאר עץ זית עתיק, שהיה נטוע בחלקת הפלאח מחמוד טאוויל. המלחמה עקרה את הפלאח ממקומו. לכפר הנטוש באו עולים חדשים, יהודים, ותמוז אינו מסתיר את סלידתו ממאכליהם ומהתנהגותם. טעם השמן שנותן העץ מזיתיו, כמו גם הזיתים עצמם – מרים מדי לטעמם, כי הם זרים, מזרח-אירופים, אינם יודעים ליהנות מברכת הזית. הם גם שונאים עבודת-כפיים, נוטשים את הכפר, ובורחים העירה. כך הכפר ניטש בשנית, עץ הזית נעקר בפקודת אגרונום של חברה שמעבדת עכשיו את כל הקרקעות, וודאי גם מוחקת את בנייניו הקודמים של הכפר הנטוש.
בסיפור "תחרות שחייה", שעוד נעסוק בו בהקשר אחר, מתאר תמוז, מבעד להיזכרותו של המספר במראות מילדותו – כיצד הוזמן לבית ערבי בקצה יפו, בעיבורה של העיר, אחד מאותם בתי-משפחה שניצבו בלב פרדסים, כאשר יפו היתה עדיין מוקפת פרדסים – הוזמן למשפחה ערבית, ובה גם אח ואחות צעירים. שני הנערים עורכים תחרות בידע. בידע כללי הנער העברי גובר על הערבי, ואילו בחשבון – הערבי מצטיין. אחר-כך, בתחרות שחייה, הנער הערבי מנצח את הנער העברי.
הנער העברי מבטיח לעצמו – יבוא יום ואגדל ואנצח אותך גם בבריכה!
לימים משתתף המספר במלחמת השחרור, נלחם במסגרת היחידה שכובשת את אותו פרדס, בשכונה היפואית, ובשבי החבורה של החיילים הישראלים נופל אותו בחור ערבי, עבדול-כרים שמו, והוא מעתה שבוי.
בשעה שעבדול-כרים שבוי בידי חבריו, יוצא המספר אל הבריכה, שעתה היא ריקה ונרפשת, ופוסע בה במין הליכה סמלית שאומרת – עתה גברתי עליך גם בכוחי, ניצחתי בתחרות השחייה. גם בשרירים, בכוחניות, בארציות – אני חזק ממך.
פתאום נשמעת ירייה – סתם כך הרגו חבריו של המספר את עבדול-כרים, את הבחור הערבי, השבוי, שלא היה יכול כבר להזיק. המספר ניגש אל גווייתו של עבדול-כרים, הופך אותה, ואומר:
דומה שהוא ראני כמה רגעים קודם לכן בעיני רוחו כשאני שוחה בבריכה. פניו לא היו פני אדם שהפסיד. כאן בחצר הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים.
אנחנו מנוצחים ולא מנצחים. הסופר הפלסטיני שחי בלבנון, ע'סאן כנאפני, הספיק לכתוב, בטרם נהרג במאבק עימנו, סיפורים יפים אחדים וגם ניסה לחקור את "סיפורי השבוי" הללו, כ"מעשה בעץ זית" וכ"תחרות שחייה", כמובן – מנקודת-מבט ערבית. הוא ראה בסיפור "תחרות שחייה" סמל להכרה חבוייה של המספר העברי בכך שהמאבק עם הערבים טרם נסתיים, וכי נצחון ישראל אינו סופי. הוא כתב שהסיפורים כאילו הופסקו באופן מלאכותי, מחבריהם לא יכלו להשלימם, מבחינה רעיונית.
גם מבלי להסכים למסקנה כה פסימית, אנו נוכחים שכאשר תמוז אומר – "פניו לא היו פני אדם שהפסיד" – ישנה הרגשה, שעדיין אין מעיזים לאומרה בפירוש ב-1949, כי הניצחון הזה, עם תחושת האשמה, ועם השינוי העצום בנופיה של הארץ – מבשר כנראה, כמו שברנר אמר, בהקשר אחר – כל החשבון עוד לא נגמר.
קריאה מומלצת לשיחה עשירית
י.ח. ברנר: "מפנקס" (1921).
ס. יזהר: "ימי צקלג" (1958), "חרבת חזעה" (1949), "השבוי" (1949).
יצחק אורפז: "על חודו של כדור" (מתוך "עשב פרא", 1959).
אהרון מגד: "המטמון" (1949).
בנימין תמוז: "מעשה בעץ זית, "תחרות שחייה" (מתוך הקובץ "סיפורי אנטון הארמני, 1964. הסיפור "תחרות שחייה" נדפס לראשונה ב-1951).
מתי מגד: "סופו המר של ד." (משא, 1956).
* * *
מַרְבַד הַקְּסָמִים
בחודש זה מסתיימת שנת ה-60 לעליית מרבד-הקסמים
שבּה עלתה מרבּית יהדוּת תימן לישׂראל.
שיר זה מוּקדש לרבבות עולי אותו מִבצע היסטורי
והוּא עתיד להיות מוּלחן וּלהִישמע על גלי האתר
בָּאַגָּדוֹת עֲרָב שֶל אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה
תָמִיד מוֹפִיעַ מִין מַרְבַד-קְסָמִים שֶרִקְמָתוֹ
שְזוּרָה כֻּלָּה חוּטֵי זָהָב וְאִם רַק בַּחֲשָאי לָהּ
יִלְחַש קוֹסֵם בְּסוֹד אֶת לַחַש-נַחַש סִסְמָתוֹ –
יָחֵל פִּתְאֹם אוֹתוֹ מַרְבַד לִנְסֹק לוֹ מַעְלָה-מַעְלָה
וְכָל מִי שֶיּוֹשֵב עָלָיו יָטוּס לוֹ בַּמְּרוֹמִים
מִצַּנְעָה עַד לְעַדֶן וּמֵעַדֶן לְבַּאבּ-אַלְלַהּ
כִּי אֵין זֶה סְתָם מַרְבָד רָגִיל כִּי אִם מַרְבַד-קְסָמִים.
מַרְבַד-הַקְּסָמִים,
מַרְבַד-הַקְּסָמִים
שֶרַק בְּפָנָיו אֵין גְּבוּלוֹת נֶחְסָמִים
וְהוּא לַתְּפִלּוֹת נַעֲנֶה בְּצִיּוּת
וְהוּא הַהוֹפֵךְ אַגָּדָה לִמְצִיאוּת
וְאָנוּ עָלָיו יְהָבֵנוּ שָׂמִים,
מַרְבַד-הַקְּסָמִים,
מַרְבַד-הַקְּסָמִים...
* * *
אַלְפֵי שָנִים רָקְמָה גוֹלַת תֵּימָן בְּגַעֲגוּעַ
מַרְבָד שֶל כִּסּוּפִים לָשוּב הַבַּיְתָה, לְצִיּוֹן,
אַךְ הַכְּמִיהָה הַזֹּאת שֶבִּדְמָעוֹת שָלִיש הָגוּהָ
נוֹתְרָה בֵּינְתַּיִם רַק בָּאַגָּדוֹת וּבַדִּמְיוֹן.
עַד שֶהִגִּיעָה שְנַת תָּשָ"ט וּמֵאֵי-שָם בְּעַדֶן
הִמְרִיאוּ רִבְבוֹת בָּנֶיהָ בִּלְבָבוֹת שָרִים
אֶת שִיר שִיבַת צִיּוֹן אוֹתוֹ נָשְׂאוּ בְּלֵב נִרְעָד הֵן
עַל מְטוֹסֵי-מַדְחֵף כְּעַל כַּנְפֵי-הַנְּשָרִים.
מַרְבַד-הַקְּסָמִים,
מַרְבַד-הַקְּסָמִים
שֶרַק בְּפָנָיו אֵין גְּבוּלוֹת נֶחְסָמִים
וְהוּא לַתְּפִלּוֹת נַעֲנֶה בְּצִיּוּת
וְהוּא הַהוֹפֵךְ אַגָּדָה לִמְצִיאוּת
וְאָנוּ עָלָיו יְהָבֵנוּ שָׂמִים,
מַרְבַד-הַקְּסָמִים,
מַרְבַד-הַקְּסָמִים...
* * *
מֵאָז חָלְפוּ שִשִּים שָנָה וּמַחֲנֵה "גְאֻלָּה"
מִמֶּנּוּ נָהֲרוּ עוֹלֵי תֵּימָן אֶל הַמְּטוֹסִים
עוֹד לֹא יָבְשוּ זִכְרוֹנוֹתָיו כְּמוֹ שֶיָּבְשָה הַחוּלָה
וְסָב יוֹרִיש לַנֶּכֶד שֶפַע סִפּוּרֵי נִסִּים.
עַל אֹהָלִים דּוֹלְפִים בְּמַעְבֶּרֶת רֹאש-הָעַיִן
אֲשֶר הָפְכָה מֵאָז לְעִיר שֶבָּהּ, כְּבַחֲלוֹם
צוֹמֵחַ דּוֹר צָעִיר שֶיֵּש לוֹמַר לוֹ כָּאן מֵאַיִן
הִגִּיעוּ אֲבוֹתָיו לִפְנֵי שִשִּים שָנָה הֲלוֹם.
מַרְבַד-הַקְּסָמִים,
מַרְבַד-הַקְּסָמִים
שֶרַק בְּפָנָיו אֵין גְּבוּלוֹת נֶחְסָמִים
וְהוּא לַתְּפִלּוֹת נַעֲנֶה בְּצִיּוּת
וְהוּא הַהוֹפֵךְ אַגָּדָה לִמְצִיאוּת
וְאָנוּ עָלָיו יְהָבֵנוּ שָׂמִים,
מַרְבַד-הַקְּסָמִים,
מַרְבַד-הַקְּסָמִים...
* * *
אהוד אהלן,
אני מבקשת לתקן את דוד מלמד (עם שאני מצדיעה לאלבום המתעד את "בוסתן", שבאמת, שכיית חמדה הוא, ותחזקנה ידי עושהו).
פרדס איננה מילה שמקורה לועזי (אף כי השגגה משרתת את הרעיון בכתוב...) אלא פרסי קדום (pairi-daeza) שפירושו מקום גדור ותחום שבתוכו נוטעים עצי פרי.
אודה ולא אבוש, מתחברות כאן שתיים מרגישויותי – חיבתי לאטימולוגיה ומפעל חיים ש"אני לא מפריעה לו", כפי שהתנסחה פעם, מזל קיסר, בדברה על מחוייבות אישה לעבודתו...
ולראייה, מצרפת אישוש מוחשי למשמעותו של פרדס המושקה גם בדם ליבנו, בנוסף על זיעה תדיר, ודמע לא במעט...
אסתי תירוש
מושב מסלול
[ראה צרופה]
* * *
כתב אשמה
על ספרה של ניצה סקולניק, "שלום לך מֶסָה הקטנה"
קווים הוצאה לאור, 309 עמ', 2009
אני נולדתי בצפון רומניה שמונה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וכשנפקחו עיניי להבין מה קורה סביבי, מצאתי את עצמי במרתף טחוב, כשאימא מסכנת נפשה להביא לי מעט אוכל נפש. אבא היה במחנה לעבודות כפייה רחוק מהבית – וכל אלה קרו לאחר שגורשנו מנחלתנו ומרכושנו, ויצאנו לגלות כפויה לעיר המחוז. אנחנו עוד היינו בני מזל, כי יהודים אחרים גורשו לטרנסינסטריה למות בקור, ברעב ובמחלות, או נרצחו בפוגרומים הנוראים ביאסי ובבוקרסט.
כשהרוסים שיחררו אותנו מהשלטון הפאשיסטי (העיר אליה גורשנו השתחררה ב-1944) – נפלה עלינו צרה חדשה: הקומוניסטים ראו באבי "קפיטליסט, מוצץ דם הפועלים", עקבו אחריו והכינו עבורו כתב אשמה על עצם קיומו (!) כדי לשלוח אותו לכלא לשנים ארוכות, ורק בנס הצלחנו לעלות ארצה לפני שהמשטרה החשאית התדפקה בלילה על דלתות ביתנו הריק.
פלא שאיני מתגעגע? הרי מהרגע שדרכה כף רגלי בארץ-ישראל – השתנה לי המבט בעיניים, הזדקף גווי, וריאותיי נשמו חירות! קורותיי, מן הסתם, גרמו לכך שאביט בתמיהה גדולה אל היוצרים הכותבים על כאב "שתי המולדות", על מנעמי הגלות שנטשו מאחור ועל הקורבן הגדול שהקריבו בעלייתם ארצה.
ולמה אני מספר כל זאת? כי בעשורים האחרונים קמו מיספר יוצרים שמאסו בשקר, שמאסו בתיאורים המתקתקים והנוסטלגיים של המולדות הישנות, שהחליטו לתאר בצורה ריאליסטית את "התרבות" שעזבו מאחור, אותה "תרבות" שישראל החדשה חמסה כביכול מהעולים החדשים.
בין הראשונים לגל המבורך הזה, כמדומני, הוא אהרן אפלפלד, שבא חשבון נוקב עם "המולדות הישנות" באירופה; אבל בעיקר צריך לברך על כתביהם של היוצרים המכונים בני "ישראל השנייה" , שטענו עד לא מכבר שישראל הוותיקה, האשכנזית, חמסה את תרבותם. בכתביהם של אלה (הרומן "ויקטוריה" של סמי מיכאל, הסרט "שחור" של חנה אזולאי-הספרי, וידויה של דליה איציק ועוד) יש תיאור אמין של יוון מצולה בה חיו אחינו באותן גלויות: אנאלפביתיות כמעט מוחלטת, ואיסור קטגורי על בנות להשיג השכלה; שלטון טרור של הגבר באישתו, של האב בילדיו; חוסר חיבה מינימאלי בין בני זוג ובין הורים לילדים, יחס מחפיר כלפי בנות – לידת בת נחשבה לאסון! במקומות מסויימים נחשבה האישה כרכושו של הגבר ממש – הותר לו להכותה, והותר לו לקנות לעצמו עוד נשים ככל שידו משגת. ילדות בנות עשר הושאו בכפייה ובאונס לגברים זקנים, כשהאבות מוכרים את בנותיהם פשוטו כמשמעו! (ראו פירוט ומראי מקום בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", ירון גולן, 2000, עמ'48-43).
ומדוע הזרם הזה חשוב כל-כך? כי אם בוחרים להאשים את "האחרים" במצב העגום – אין סיכוי לתמורה – רק חשבון נפש של אמת יכול לזעזע ולסלול דרך חדשה.
לזרם המבורך הזה שייך גם ספרה של ניצה סקולסקי "שלום לך מֶסָה הקטנה", זהו ספר המזעזע את אמות הסיפים בריאליזם שבו מתוארות הזוועות שעברה המחברת בתוך משפחתה, המשתייכת לעדה שמוצאה באחת מארצות האיסלאם (עמ' 99, 138). זהו כתב אשמה כלפי משפחתה, אבל קודם כול כלפי החברה שלנו שהרשתה שזוועות כאלו יארעו, שאטמה את אוזניה מלשמוע את זעקתה של האומללה, מֶסָה הקטנה, ולולא גדלה ושיקמה את עצמה בכוחות על-אנושיים, והחליטה להעלות את זיכרונותיה בספר – ספק אם הזוועה היתה נחשפת ברבים.
מֶסָה הקטנה נאנסת מגיל חמש על-ידי אחיה ברוך, וכנראה, גם על-ידי אביה, שהמעשים המגונים שהוא עשה בבתו מתוארים בפירוט (עמ' 27, 122, 160-159), ואשר המשיך במעשיו גם כשהוא גסס מסרטן בבית-חולים לחולי נפש (עמ' 204). לסוטים הנטפלים אל הילדה האומללה מצטרפים הסבים, הזבן במכולת – ומי לא? האֵם יודעת שבנה אונס את בתה הקטנה, אבל אינה מתערבת, כי מאחר שהיא בת אין לה חשיבות בעיניה (עמ', 110, 122, 301); ולא רק זאת, כשהאב היה מקבל את השיגעון, שלימים אושפז בגללו בבית משוגעים, היתה אימה מביאה את הבת האומללה לחדרו כדי שיבצע בה את זממו, ואחר כך כדי "לנקותה" – היו עושים לה חוקן! (עמ' 77).
הילדה נכנסת להיריון (מהאח? מהאב?), ואז כל הבית הופך לאויביה, מכנים אותה "זונה!" – מכים אותה מכות רצח, ומנסים לבטל את ההיריון במכות אכזריות בבטן, בהחדרת מסרגה לאיבר המין, בכוסות רוח, כשהאומללה עקודה ולא יכולה לזעוק לעזרה כי פיה חסום. והכי מדהים: אסור שאבא יֵדע (האב שהתעלל בה מינית!), שאם יֵדע יהרוג אותה! הגבר לעולם איננו אשם – כל האשמה תדיר על הבת משום עצם העובדה שנולדה במין הלא נכון (עמ' 142-135). לבת אין שום ערך, וכשהיא נפטרת – אסור אפילו להתאבל ולבכות עליה (עמ' 81, 290).
ההורים של מסה אינם יודעים קרוא וכתוב, ולמותר לציין שלא נמצא בבית מעולם שום ספר (עמ' 55). יש בבית הזה התנגדות מוחלטת להשכלת בנות, וכשהן הולכות לבית הספר, הן אינן זוכות לשום תמיכה – אדרבה, תלכנה מלוכלכות ומכונמות, בלי תיק ובלי ספרים, בלי תחתונים, כשהחצאית הגדולה מהמידה קשורה בחבל. איש במשפחה לא שמע על צחצוח שיניים, ולמֶסָה נודעת "החדשה" הזאת רק כשלמדה בפנימייה לבנות בבני-ברק (עמ' 228). מעולם לא ליוו אותה הוריה לבית הספר, ומעולם לא חיכו לה לאחר הלימודים, כפי שעשו תדיר הוריהם של שאר הילדים. בפעם האחת והיחידה שאימה של מסה הקבילה פניה בצאתה מבית הספר היה כאשר באה להכות אותה לעיני כול על שום שהרטיבה במיטה (עמ' 113). כשמסה נאלצה לעבור ניתוח אפנדיציט, הוריה לא ליוו אותה לבית החולים, לא ביקרו אותה שם, כמו שעשו שאר הורי הילדים המאושפזים, וכשחזרה הביתה דרשו ממנה, למרות הכאבים, למלא את כל מטלות הבית (247-246).
כאמור, יש במשפחה הזאת התנגדות חזקה להשכלת הבת, וכשמסה מתעקשת ללמוד בתיכון, מציבה האם תנאי שהיא לא תחסיר ממטלות הבית, ותקנה בכסף שתשתכר כעוזרת בית – מצרכי מזון. אסור לנערה בת ארבע-עשרה ללמוד ולאכול לחם חסד! (עמ' 214). היא נרשמת לפנימייה בבני ברק, ומשלמת שכר לימוד מכסף שהיא משתכרת בעצמה, ולמרות זאת, דורשים אימה ואחיה להוציאה משם, כי בת חייבת לעבוד בבית ובחוץ, ולימודים הם מותרות שלא נועדו לה (עמ' 226).
המשפחה טובלת בפרימיטיביות מבהילה: מלבד האנאלפביתיות והיעדר מינימאלי של גיהות, אשר הוזכרו לעיל, ימצא הקורא שריטות פנים והטחת ראש בקיר בעת אבל (152, 323), שתיית שתן כתרופה לכל מחלה (עמ' 187, 245), הצגת הסדין המוכתם לאחר ליל הכלולות (עמ' 197).
האלימות היא בבחינת שגרה במשפחה הזאת: האב מכה את האם, ומאיים עליה ברצח אם תמשיך לבקר את אימה בירושלים (עמ' 120-119); האח מכה את אביו (עמ' 124), וכולם ביחד מכים את מסה הקטנה: ברוך אחיה, האונס אותה תדיר (עמ' 31-30, 97-95) משליט עליה טרור ומאיים עליה במכות וברצח אם תעז לגלות את הסוד האפל. הוא עורך בה סדרת עינויים מבהילה במקלט (עמ' 112), ומפליא את מכותיו על כל "חטא" של הילדה האומללה: הוא מכה אותה בחגורה (עמ' 97-95), מצליף על כפות הרגליים (פאלאקות טורקיות!), ושובר את אצבעות רגליה. כתוספת מכה אותה גם אביה בחגורה (עמ' 158; ראו גם 124) – כפות רגליה בוערות, ואצבעות רגליה שבורות, אבל איש איננו מוכן לוותר לה על מטלות הבית, והיא נאלצת לבצע אותן בזחילה! עונשים אחרים הם סכין לוהטת על הישבן (160-158), פלפל חריף בפה (עמ' 213), מכות ממקל של מטאטא מידיו של סבא (עמ' 101, 104). ולאחר כל העינויים האלה באים אליה האב והאח בלילה לפרוק עליה את סטיותיהם המיניות (שם וכן בעמ' 203); כאמור, גם הסב לא טומן ידו בצלחת ( (עמ' 117). אגב, על הסב השני מסופר שהוא ישן על מיטה, ואילו אישתו ישנה על הרצפה כמו כלב (עמ' 101, 104).
יורשה לי לציין שכל "התרבות" המזוויעה הזאת לא נוצרה כאן בארץ ישראל, אלא יובאה מהגולה והונצחה כאן תוך הטחת אשמה על היישוב הוותיק שבעוונותיו ביקש להציע תחתיה הוויה תרבותית וחברתית שונה.
בספר שלפנינו יש עוד כתב-אשמה, והוא נגד ההווי החרדי-האורתודוכסי, שמקפח תדיר את האישה. מֶסָה, שמשנה את שמה לשם העברי – ניצה, זוכה לשנים בודדות של אושר בפנימייה בבני ברק, רחוק ממשפחתה המאמללת, ותחת חסותו הברוכה של הרב קרליבך (אחת הדמויות הבודדות בספר שמתייחסת אל מסה-ניצה באנושיות), אבל האושר הזה איננו מאריך ימים, כי בהגיעה לגיל שמונה-עשרה עליה להינשא בשידוך, וכיוון שהיא חוזרת בתשובה – היא יכולה להינשא רק לחוזר בתשובה כמוה, או לבעל מום (עמ' 272); במוסדות לימוד חרדיים יש אפליה כלפי בנות עדות המזרח, והן מופנות אוטומטית למגמות נחותות (עמ' 222-220); ושוב, כמו במשפחה הנחשלת שלה, גם במשפחה החרדית אין ערך לאישה. האישה מביאה פרנסה הביתה, והבעל לומד בכולל. הוא אפילו כועס כאשר הוא צריך לנטוש את תלמודו בשל "זוטות" כמו הבאת אישתו הכורעת ללדת לבית החולים (עמ' 76), וכמובן שלא העלה בדעתו להשחית את זמנו ולהיות על-ידה ברגעי הלידה הקשים (עמ' 80). מסה-ניצה נופלת מהפח אל הפחת – ממשפחתה האלימה אל בעל אלים, שרואה בהולדת בת אסון (עמ' 74, 292-291). ניצה מפרנסת את בעלה, מגדלת את שמונת ילדיו, ואילו הוא משליט טרור בבית והופך את החגים לחגא (עמ' 250, 253, 255, 276, 278). כאשר מסה-ניצה מתמרדת ודורשת גט – היא מחויבת לוותר על הבית ועל המזונות כדי לזכות בחופש (עמ' 253). אישה עברייה מי יידע חייך!
מסתבר מהספר שכדי להתנקות מהזיכרון הנורא, נוסעת מסה-ניצה להודו, ואילו ילדיה מהגרים בבגרותם לארצות הברית. בוודאי יש כאן רמז לאשמה שהמחברת מטילה על החברה ועל ההלכה ושהתירה את דמה בשל היותה אישה, אך ללא ספק בעיניה של המחברת עצמה, וגם בעיניו של הקורא, הקולר תלוי במורשת הבלתי מכובדת שגיבורי הספר הביאו עמם מהגלות.
הספר איננו מתיימר להיות ספרות עילית, וקטעי היומן ממסע בהודו הם לעיתים די מביכים, אבל ללא ספק מדובר כאן בתעודה חברתית מרתקת המתארת בנטורליזם חד את החצר האחורית של ארץ ישראל – ואולי לא רק את החצר האחורית.
אהוד: קשה פשוט להאמין לסיפורי הזוועות הללו. אתה ודאי בודה אותם מהזיותיך או מהספר המופרע והשקרי שעליו אתה כותב. זה לא יכול להיות. עדות המזרח והחרדים הם סמל לטוהר המשפחה היהודית, לאי-אלימות, להתחשבות בנשים ולאי ניצולן של הבנות (ולא כפי שמעלה דיבתן רעה סמי מיכאל ב"ויקטוריה"). רק כאן בישראל, בגלל היישוב הוותיק האשכנזי היהיר ש"קלט" אותן והרס את תרבות המשפחה הפטריארכאלית המפוארת שלהן ואת שיטות החינוך היעילות שלהן – התגלגלו עדות המזרח לתהום של ביבֵי האוניברסיטאות והבנקים וכדומה, וזכו להשכלה גבוהה שהשחיתה את נפשם וגרמה לחלק מהם להיות פוליטיקאים וסופרים ולצבוע בשחור את עברם הטרום-ישראלי, כמו בספר האווילי והשקרי שאתה כותב עליו כאן; וכמובן אתה עושה זאת מתוך שנאת עדות המזרח וברוח הגזענות של יוצאי רומניה שמקננת בנפשך כבר שנים רבות, ודאי בגלל המנות הרבות של צ'וֹרְבָּה, קִירְנַאץ', פּוּלֶה, קָבַּאבּ ופַּאפַּאנַשׁ שבהן האכילה אותך משפחתך הצפון-רומנית הפרימיטיבית בילדותך האשכנזית.
* * *
מאה גרם פיצוחים מעורבים
חם. חם מאוד. גם עכשיו , בערב , הגוף דביק מזיעה. ודווקא עכשיו, בקיץ , התקלקל המזגן. פותחת את חלון המיטבח לרווחה, אולי תגיע קצת רוח ותסלק הרגשת החום והמחנק. ממשיכה להכין את ארוחת הערב. אמר שיבוא היום מוקדם, "חמש וחצי, גג – שש." כבר שבע ואין ממנו כל סימן.
פעם היה בא מוקדם, אוכל, מתקלח, נח קצת ואחר כך היו יוצאים לחברים, לסרט, להופעה של זמר אורח. אפילו סתם ככה, הולכים בערב לשפת הים. מטיילים שעה. קונים בחנות שבפינה מאה גרם פיצוחים מעורבים והולכים להנאתם, רואים את הירח משתקף בעיניים, יושבים על החול החם, שומעים את מנגינת הגלים המלווה בפעימות הלב. מפצחים ומפטפטים. לעיתים היה מניח ידו על כתפה או מחבק את מותניה. והיא, נושמת את ריחו, נגעה בכוכבים. אבל זה היה פעם. כשהיתה לו עבודה. לפני חצי שנה קראו לו להנהלה. מצטערים. קיצוצים. חייבים לפטר. מצטערים. תבין. הוא הבין אותם. היא לא כל כך.
ואז התקלקל המזגן. סיכמו לתקן אותו מיד כשימצא עבודה. מאז כל יום הולך למפעלים. שואל אולי צריך. מחפש. בהתחלה עוד הציב לעצמו דרישות, שהלכו ונעלמו במשך הזמן . היום מוכן לקבל כל עבודה שתוצע לו. נוסע אפילו מחוץ לעיר. למקומות שפעם לא היה חולם להגיע אליהם. בינתיים מתקיימים איך שהוא מהמשכורת שלה. כמה זמן יחזיקו מעמד?
ממשיכה בהכנת ארוחת הערב. הפיצה שהכינה, עם פטריות וגבינה כמו שהוא אוהב, נאפית בתנור ועכשיו היא ניגשת להכין את הסלט. מוציאה מלפפון, שלושה שקלים קילו. עגבנייה, חמישה שקלים, אין מים והמחירים עלו, קנתה רק קילו. פלפל, קנתה את הירוק, רק שלושה שקלים קילו. הגמבה עלתה חמישה וחצי שקלים, יקר מדי עבורה. שוטפת את הירקות, שמה על קרש החיתוך ומתחילה לקצוץ. הגוף דביק. כאילו משוח בשכבת שמן. מפעם לפעם מעבירה את גב היד על שפתה העליונה, על המצח, מקנחת את הזיעה. אין רוח. המיטבח הקטן והחם מוסיף להרגשת הלחץ האופפת אותה. שוטפת את היד בברז, מכופפת אותה, מחדירה מתחת לחולצה מאחור פותחת את החזייה ומסירה אותה. אולי המועקה תפחת. אולי גם תזיע פחות. כבר שבע וחצי. היום הוא מאחר מאוד.
גם היא מאחרת. כבר שלושה שבועות. וזה לא רגיל אצלה. לפעמים, בעונות המעבר, אולי יומיים-שלושה. אבל עכשיו? בקיץ? שלושה שבועות? מחר אולי תלך לבדיקה. זה ממש לא מתאים לה. לא עכשיו. כשאין עבודה וקשה לדעת מה יהיה בעוד חצי שנה. ממה יחיו, היכן יגורו? להפסיק את זה? הלא לשם כך יזדקקו לכסף. שאין לה. תוהה איך תספר לו. מה תהא תגובתו. איך יקבל את השינוי שעלול להתרחש בחייהם? האם יאשים אותה? איך היא תרגיש. האם תוכל לעבוד? איך זה יהיה בסוף?
חותכת את הירקות בסכין. מוטרדת. מחשבותיה מפליגות הרחק. לפתע חשה כאב חד. לא נזהרה מלהב הסכין שהודיע לאצבעה בצורה ברורה וחותכת על הימצאותו. טיפות הדם לא איחרו להגיע. הצמידה אצבע לאצבע לעצור שטף אחד אך עד מהרה הציפה שטף הדמעות.
חסרת אונים מתיישבת על השרפרף הקטן. מעבירה גב יד אחת על עיניה ומורחת הדמעות על לחיה בעוד השנייה, אגודל צמודה לאצבע מאדימה, עוברת ונספגת מנוזלי אפה. כפופת קומה. ראשה רכון. גבה מקומר ורוטט אינה שומעת את הדלת בהיפתחה. הוא הגיע.
מריח את הפיצה הנאפית בתנור. רואה את הירקות בכלי על שיש המטבח. חלקם נקצץ לסלט וחלקם ממתין לתורו, אותה יושבת על הכסא הנמוך בתנוחת עובר. חולצתה הצרה דבוקה לגופה המזיע, מתארת בברור את גבה המזדעזע ואת צידו של שדה השמאלי הרוטט עם כל פרץ בכי, את הסכין החד מוטל על הרצפה. ללא אומר ניגש אליה ומחבק כתפיה. מסיר את חולצתו ומקנח בה את אפה תוך שהוא נושק שתי עיניה ומעביר לשונו על ריסיה המלוחים. מעביר יד על שער ראשה המתולתל הצמוד לחזהו. כשיד אחת חובקת ראשה יורדת השנייה אל מותניה. מרימה אט אט, מושיבה על כיסא, ותוך שהוא צולל בכחול עיניה נוטל אצבעה ושם בפיו. מלקק ונושק לה ברכות. אוחז סנטרה בין אגודל לאצבע, מרים אותו מעט, וכשמבטו עדיין נעוץ בעיניה מעביר שעה ארוכה, בעדינות, את שפתיו על פיה. רק אז היא נרגעת. מוביל אותה ברוך לחדר האמבטיה. נוטל מארון התרופות אגד מדבק וחובש אצבעה. מחייך אליה והיא מחזירה לו חיוך מבויש. יוצא ומניח לה להתקלח.
לאחר רבע שעה היא יוצאת מהמקלחת. ארוחת הערב מוכנה. הסלט חתוך דק-דק מתובל ומדיף ריח לימון ופלפל. מתיישבים לאכול. לאט ובשקט מספרת לו. ללא אומר אוחז ומהדק כף ידה. והיא נמסה כולה ונשטפת במבט הרוך של עיניו. והוא מספר לה כי כנראה מצא עבודה. צריך רק לסגור ולסכם עוד כמה פרטים קטנים. רוח קלה חודרת מהחלון הפתוח. כשהם מסיימים את הארוחה הוא אוסף את הכלים. כבר לילה. מציע לה לצאת לסיבוב קצר. לטיול על שפת הים. בפינת הרחוב הם קונים מאה גרם פיצוחים מעורבים.
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.
2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
בן-גוריון ובן-גוריוניזם
מאמרו של חנן שי "תשובה נחושה לחיזבאללה" ["הארץ" 3.12.2009] מבטא נכוחה את עמדתו הביטחונית של בן-גוריון, שאותה הוא מצטט. שלוש פעמים נשלחתי לברר ו"לתווך" בין משה דיין לבן-גוריון [בשליחות גד יעקבי, בשליחות אלחנן ישי, ופעם שלישית – בירור ולא תיווך – בשליחות שמעון פרס].
בנוסף לכך שנכחתי בוויכוח ובדיון הביטחוני בין דיין לבן-גוריון ["הזקן" היתנה את הסכמתו לפגישת הפיוס בכך שאהיה נוכח בשיחתם של השניים] – השתתפתי בקביעות, כחבר מזכירות רפ"י, בישיבה השבועית [בימי חמישי אחה"צ] של המזכירות.
באחת הפגישות השתתף דיין בוויכוח ואמר שהוא שמע בדיון חברים אחדים הדואגים לכבודו של בן-גוריון [זה היה בתקופת היריבות החריפה בין אשכול לב.ג.]. הוא עצמו – דיין – אינו מודאג מהיחס לבן-גוריון. מה שחשוב בעיניו הוא לא בן-גוריון האיש, אלא הבנגוריוניזם.
בן גוריון הגיב בדברי-הסיכום שלו: "משה [דיין] אמר היום דבר חשוב מאוד, וצודק בעיני: מה שחשוב הוא הכיוון המדיני, הדרך הביטחונית, ולא איש זה או אחר..."
מאמרו של חנן שי הוא תזכורת נכונה ואקטואלית לדרכו של בן-גוריון, שהצורך ללכת בעקבותיה מתחדש: להעביר את המלחמה [וזה כולל גם הפגזות והפצצות] אל שטחי האוייב, ולראות בקיום העם היהודי ומדינתו העצמאית ערך עליון המצדיק כל מאמץ ומכשיר כל אמצעי-התגוננות, ללא התחשבות יתירה באויבינו האכזריים ובתומכיהם.
ד"ר אברהם וולפנזון
חיפה
* * *
משה כהן: הזמן דווקא כן פועל לטובתנו
מכובדי,
בעזרת האסלאם העולמי עתיר הנפט, הצליחה האנטישמיות הוותיקה להסית את דעת הקהל העולמית נגדנו. זו לא אשמתנו. זה לא תלוי בנו. הערבים יכולים לרצוח בדם קר נשים, זקנים וטף בסיטונות, ודעת הקהל אינה מגנה אותם. ככה זה, אין צדק.
לכן כל ההלקאה העצמית שלנו, לרבות ההתנתקות וההקפאה, לא ירצו את יפי הנפש הצבועים בעולם ולא ישפרו את מעמדנו. חוסיין אובמה לא יתרצה ואבו מאזן לא יתחזק. חבל על הזמן, במקום לעסוק בוויתורים ובנסיגות כדי לחזק את אבו מאזן, שמצפצף עלינו צפצוף ארוך, עלינו להתלכד ולעסוק בעניינינו.
כן, אני יודע, אנחנו תלויים בארה"ב. יש בעיות בחיים שאין להן פתרון קל. אם הפלסטינים אינם רוצים דו קיום איתנו, אז אין פתרון. אין טעם לשאלה החוזרת ונשנית בפי השמאלנים, "אם לא נסיגה מהשטחים אז מה הפתרון שלך?"
התשובה: "הפתרון שלכם גרוע מחוסר פתרון. די להיות ילדים מפונקים חסרי סבלנות ולדרוש שלום עכשיו. די לזרוע פאניקה וחולשת דעת בגון 'הזמן לא פועל לטובתנו.' ההיסטוריה מוכיחה דווקא שכן. לצרפת, גרמניה, רוסיה, ספרד ואנגליה לקח מאות שנים של מלחמות כדי להגיע לשלום. נא להירגע, תנו לזמן ולסבלנות לעשות את שלהם. למוסלמים לא אצה הדרך, לקח להם 200 שנה לגרש את הצלבנים מהאיזור. בהיסטוריה אורך הרוח משתלם, לא קוצר הרוח. נא להיאזר בסבלנות ולעזוב את ההקפאה ואת המחוות למיניהן. חרקו שן והחזיקו מעמד! קשה להיות יהודי."
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
עם צאת המהדורה השנייה של "בין הנפילים"
שבע שנים עמל זאב שמילוביץ בכתיבת יצירתו "בין הנפילים", ספר אודות תקופה קריטית בחיי מדינת ישראל הצעירה. הספר מתאר חיי פלוגה קרבית בגדוד הצנחנים של אריק שרון בשנים הקריטיות 1955-1956. זוהי למעשה מסה היסטורית על גדוד 890 בשנות החמישים, כשצנחן היה צנחן ובכל ארץ-ישראל היו בקושי 300 צנחנים גיבורי חיל שהגנו על גבולות המדינה, נקמו באוייב הרצחני ויצאו למסעי ניצחונות.
ספרים רבים קראתי על מלחמות בכלל ועל מלחמות ישראל בפרט, רובם נכתבו על-ידי היסטוריונים או מפקדים שבאים להתפאר (או להתנצל...) – אבל לא קראתי עדין יצירה שתשווה ותדמה לזו של זאב שמילוביץ – תיאור מנקודת מבטו של החייל הפשוט, ירידה לעומק, חדירה במנהרת הזמן חמישים שנים לאחור. "הספר זה," כתב האלוף דני מט, "אין דומה בכל הספרות הצבאית הישראלית."
היה לי הכבוד לשרת בגדוד הצנחנים 890 באותה תקופה, ואפילו באותה פלוגה ובאותה מחלקה יחד עם זאב שמילוביץ, ואני גאה על כך. תיאוריו של שמילוביץ אותי ואת שאר הצנחנים בגדוד הם כל כך אותנטיים, שריגשו אותי עד דמעות, ובנקודות רבות יותר הביאו אותי לצחוק רם.
משיחות שהיו לי לאחרונה עם עשרות רבות שקראו את הספר, צנחנים וגם כאלה שלא, גברים ונשים בגילאים שונים, קיבלתי את הרושם שלדעתם "בין הנפילים" הינה יצירת מופת. ספר שהוא גם מלחמתי וגם לא, גם אישי וגם כללי, ומה שיותר, מעניין שכמעט כל הצנחן מתקופת שנות ה-50 שקרא את הספר בטוח שהספר כתוב עליו אישית, וזו גדולתו של הספר ושל הסופר, (בניי למשל בטוחים שהספר הוא עלי אישית...)
אני רואה ביצירה זו גל-עד אמיתי לנפילים, שאינם איתנו עוד, וליחידים שעדין חיים וצנועים בינינו. אני ממליץ על ספר זה גם בגלל הכתיבה השוטפת והקריאה הקולחת, השפה המרגשת, הנושא החשוב, הלקח הצבאי, הסיפור על צבא אחר, על אחוות חיילים ורעות בין חיילים לבין מפקדים, על תיאור האנשים האיכותיים, על חיי היום יום, על הדמע ועל הצחוק. על הפצועים וההרוגים והכאב כמו על תרועת הניצחון.
אות קלון למולי"ם בישראל שלא נמצא בהם ולו אחד שהיה מוכן להוציא לאור יצירת מופת ישראלית, יהודית וציונית זו, שיש בא רק מציאות, עובדות, דמויות אמיתיות, גיבורים אמיתיים ונפילים מהזן שכבר לא קיים.
זאב שמילוביץ נאלץ להוציא לאור את הספר בכוחות עצמו ובכספו וללא כל עזרה. אולם משיצא הספר לאור, נחטפו כל 1000 עותקיו תוך שבועות ספורים. לפיכך, לאחרונה, לנוכח הדרישה, הדפיס שוב בכוחות עצמו עוד 2000 עותקים. וניתן לבקשם בטלפון 054-4435435. אני רק תוהה מתי קצין חינוך ראשי בצה"ל יגלה אוצר זה.
אהוד: אל תתהה יותר מדי. בימים אלה נסגרה ההוצאה לאור של משרד הביטחון, שהיתה אמורה להיות בית ההוצאה הטבעי לספרים שכאלה. אם יהיו בספר פרקים פרו-פלסטינים ונגד צה"ל, וגם הבטחה לסיוע כספי מאיזו קרן אנטי ישראלית ממערב-אירופה, אז אולי אחד המפריטים, שאמורים לקנות את המלאי של ההוצאה לאור של משרד הביטחון של ישראל – ימצא בו עניין כי זה מה שנתמך היום והולך היום.
* * *
הנה מה טוב ומה נעים
שֶׁבֶת נתניהו גם יחד
בנימין נתניהו, בעצם בחירתו לראשות הממשלה, היה ברירת מחדל. האופציות הנוספות נעו בין כלום, אפס ומינוס, לכן, באין תחליף ראוי, הוא נתפס כברירה שבדימדומים. עם ישראל הוא בכללותו אומה חיובית ש"מגיע" לה ראש ממשלה מזן אחר וברמה שונה בתכלית השינוי, אך המציאות מוכיחה השכם והערב ש"מגיע" כסעיף באמנה בין הריבון לנבחריו הוא במקרה הטוב חלום באספמיא.
אי לזאת החלטתי לטפח ולהאמין שבאסופה הזו ובמבחר "הקלפים" הללו הוא עשוי להיות הקלף המנצח. וכמו שנראים הדברים נכון לעכשיו, הוא אכן בדרך הנכונה והראויה. כמו כן כל זאת בשיטה הכה אהובה ומובנית בו של זיגזגים והחלטה שניתן לקבל היום לדחותה למחרתיים. אבל כשהוא נקלע לבין המיצרים הוא מחליט והוא מחליט את ההחלטה הראויה. כי נתון אחד לא ניתן לשלול ממנו, והוא חריפות המחשבה וניתוח מדויק של המרכיבים המביא להסקת המסקנה בלוגיקה מעולה.
ועתה הבה נסקור מיספר אבני דרך אותן עבר ראש הממשלה עד כה וצלח בהן:
1. הראשונה, שאף היתה מכוננת מבחינתו, היא המדיניות הכלכלית אותה התווה עוד בהיותו שר האוצר בממשלתו של אריאל שרון. תוכנית זו היתה נכונה, אמינה, בעלת מעוף וחזון לעתיד. ואכן עתיד זה הוכיח כמה יציבה ומבוססת היתה, שגם למשבר עולמי שלא נחזה מראש ולא הובא בפרמטרים ההתחלתיים, היא יכלה בצורה מרשימה. תוכנית זו ביססה את כלכלת מדינת ישראל,הביאה אותה לשגשוג כמוהו לא ידעה שני עשורי שנים, והחשוב מכול – יציבות המבטיחה גם עתיד הצבוע בצבעים בהירים ורגועים.
2. הצהרתו האמיצה באוניברסיטת בר-אילן על שתי מדינות לשני עמים, כשאחת היא מדינת היהודים לעם ישראל והשנייה מדינה לפלסטינים שלא תאיים על ביטחון ישראל ושארסנל נשקה יהיה מוגבל ובפיקוח. זו האלטרנטיבה הבלעדית, ומי שמשתעשע בראיון אחר, יביא לאחת מהתוצאות הבאות: מדינה אחת לשני עמים, במילים אחרות – קץ לחירותו של עם ישראל, או – ואבוי לנו השארת המצב הקיים ש"על חרבנו נחיה", לאמור, הרג, קטל וחיים בלתי נסבלים. בנוסף עלינו לזכור שזו החלטה אסרטגית, שתשמור על בריתנו המדינית עם מעצמת העל היחידה, בת-בריתנו ארצות הברית. נתון שבבוא יום הדין לעימות עם איראן – יביא לגו את המטריה האמריקאית שתלבש עור וגידים בווריאציה זו או או אחת.
3. הקפאת ההתנחלויות, לקראת המשך שעשוי להיות מבטיח, שאם יניב פרי ויחל תהליך משא ומתן עם ניצני התקדמות חיובית מזווית ראות עינינו, להפסקת הבנייה לחלוטין. גם כאן, בקבלו החלטה קשה זו, לא שכח ראש הממשלה את עמדת השלטון בארצות הברית קרי: הנשיא, הסנט, בית הנבחרים והעם האמריקאי.
4. איראן, וזו היא הסכנה המוחשית בה"א הידיעה, ואם חפציי חיים אנו הרי למשימה זו עלינו להתכונן בכל האופציות והאפשרויות הנראות לעיני הקודקודים ואנשי המודיעין "עיני" המחליטים. בסוגייה זו הקירבה האמריקאית היא נתון קיומי לגבינו.
5. גלעד שליט. בנימין נתניהו ורק הוא וממשלתו הרחבה יכולים להביא לשחרורו ולסיים פרשה זו, ורק לאחר שתגיע לקיצה ניתן יהיה לקבוע קריטריונים לעתיד, שיחייבו אך יהיו ידועים מראש.
6. משא ומתן עם הפלסטינים. אנו מצידנו פתחנו אח הדלת, סליחה, את השער. הכול מוכן וראש הממשלה נכון. העיכוב עתה הוא תוצר של אבו-מאזן וחבורתו. וכאן מקומו ותפקידו של נשיא ארצות הברית לפעול, ללחוץ, לחייב, ואנו אל לנו להתערב אלא להמתין.
7. משא ומתן עם סוריה. אינני יודע ואינני מתיימר לדעת אם זה כבר מתנהל, אך לא אתפלא שזה המצב נכון לעכשיו. רובנו ככולנו לא יודעים מה נעשה, מדובר, מנוהל בחדרי מיסתור חבויים מעינינו הבוחנות והסקרניות; ראש הממשלה איתן בדעתו להניע ולקדם ערוץ זה, הוא עושה זאת כרגיל בדרכו הוא, בהססנות, בדחיות בהתנהלותו המיוחדת שתמציתה היא להחליט לא להחליט, להשהות עד המכסימום, אבל... בסוף להכריע לכיוון הנכון, כי כפי שציינו בראשית דברינו, האיש נבון ומהיר החלטה אך הביצוע מי ישורנו. לזכותו של נתניהו ייאמר שמעולם, אבל מעולם לא אמר שלא זו דרכו, ואכן הוא רואה יעד מרכזי בנרמול יחסינו עם סוריה.
8. דרכו הפוליטית (להבריל מדרכו המדינית). כאן ניכר ההבדל העצום בין ביבי הקודם לנתניהו של היום, האיש בגר והבין שלקיים דרך ורעיון לא ניתן ב"הצגה של איש אחד", והוא צירף אליו שני "אסים" התלויים בו ולא יכולים, ללא גיבוי שלו, לשרוד ולו גם יום אחד. הראשון אהוד ברק וכאן כל פירוט מיותר עיין ערך מצבו במפלגתו ומצב מפלגתו בעם וכל המוסיף וגו'. והשני נשיאנו, הטוען לדרך ולאגנדה שלו, אך רוצה להיות במרכז העניינים, ומי מלבד נתניהו יאפשר לו להתבטא ולהוביל נושאים מדיניים כאילו הוא נשיא ארה"ב, (ראה תקופת אולמרט), האיש נתניהו השכיל ולמד מניסיונו המר בעבר.
ולסיום, מילים אחדות שאי אפשר ללא אזכורן, וכוונתי לשותפיו-"לדרך", קרי ממשלתו, הקואליציה הרחבה. ש"ס טוב להם, לצד מנעמי השלטון והכסף שניתן למטרותיהם ללא הגבלה. אלי ישי צדיק הדור יכול גם להצביע "בהתאם למצפונו" כשהוא סמוך ובטוח שהצבעה זו לא תפיל את הממשלה (ראה התנהלותו בנושא ההקפאה), ואם קיימת סכנה ליציבות הממשלה, מגמישים את המצפון, מה רע בזה.
אהוד ברק היכן הוא ומה משקלו הציבורי ומעמדו ללא נתניהו.
אביגדור ליברמן, איש הדרך והרעיון, הניחו לו עם דברים מגוחכים אלו, תנו לו להתכונן ולמנוע את חיסול עתידו בתיק משפטי מאיים, כזה התלוי ועומד נגדו.
שר המדע, פרופסור מה שמו... רבותיי, הוא עסוק בחיפוש על פני הגלובוס, במאמץ עליון למצוא מדינה בה לא ביקר בשליחות ממלכתית במשך שמונה החודשים האחרונים (מאז הושבעה ממשלה זו). וחבריו למפלגה, למשל בני בגין ומשה יעלון, גם הם כמובן נאמנים לדרך בכל מאודם, קרי לכיסא עור הצבי, האם נמצאים עדיין בסביבה אנשים העונים לשם לימור ליבנת, דן מרידור ישראל כץ, מיקי איתן וכולי.
איך ייתכן שלנתניהו יש קואליציה של שבעים חברי כנסת (ייתכן וקצת יותר) ולמרות זאת זו כנסת ללא אופוזיציה. הפתרונים לגברת ציפורה לבני, ובמקצת, בהתאם לפרופורציות לג'ומס אורון. ואחרון חביב לצדיק בסדום, שלדרכו אינני מסכים אך לשמירת הדרך, ולנאמנות ולעיקשות לשמור לה אמונים – אני מסיר את הכובע, וכוונתי לשר עוזי לנדאו. טוב ונעים לדעת שיש כמותו בסביבה.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* הקטעים המתפרסמים במדור שייכים לשלוש קטגוריות שונות: 1. דברים שהתרחשו או שמתרחשים בפועל. 2. דברים שהיו עשויים או שהיו עלולים להתרחש. 3. דברים דימיוניים. –קוראי המכתב העיתי שאינם מבינים מעצמם את ההבדל בין שלוש הקטגוריות – סובלים בדרך כלל ממנת מישכל גבוהה או נמוכה מדי מזו הנחוצה להבנת הנקרא במדור, ובמכתב העיתי בכלל. הכותרות הצבעוניות באות לאפיין במקצת כל קטע חדש. כך למשל ירוק יינתן לקטעים שעוסקים בחקלאות, בטבע, בערבים ובאיסלאם.
* מדי שנה חסרות מאות טונות של דבש לתצרוכת הישראלית. לסגירת הפער מייבאים דבש. אם איננו טועים, מאוסטרליה. איפה תמצאו צנצנת דבש או כל אריזת דבש אחרת בישראל שיצויין עליה לבד משם "היצרן המקורי" גם השם של ארץ הייבוא?
אגב, הציון "דבש ללא תוספת סוכר" על דבש "דיאטטי" אין פירושו שאת יתר סוגי הדבש מזייפים בתוספת סוכר אלא שב"ללא" אין מזינים את הדבורים בתמיסת סוכר ששמים מחוץ לכוורת כאשר אין להן די פריחה לאיסוף הצוף.
* מדי שנה מוהלים אצלנו שמן זית מיובא בתור שמן זית ישראלי. איפה הציון לכך על הבקבוקים והפחיות של "בתי הבד" והיצרנים המקומיים?
* לא נראה שתצרוכת מיץ התפוזים הסחוט הטבעי בישראל (שטעמו איום ונורא!) מקורה כולו בייצור התפוזים המקומי, שהלך והצטמק מדי שנה. יש סברה שמייבאים מברזיל רכז תפוזים קפוא וכאן מפשירים אותו בתור מיץ טרי ולעיתים אפילו "סחוט-טרי". איפה אפוא התווית של יצרן מיץ התפוזים המקומי שתציין שהוא בעצם ייבוא או מהילה עם מיץ מיובא קפוא?
* מדי שנה מייבאים לישראל כך וכך מאות טונות של בשר קפוא. מדי שנה מייצרים בישראל כך וכך טונות של בשר טרי. מדי שנה מוכרים בישראל יותר בשר טרי מכפי מה שהיא מייצרת. מדי שנה מוכרים בישראל פחות בשר קפוא מכפי מה שהיא מייבאת. חידה – מה פירוש הפער? תשובה – מפשירים.
* יש בישראל עשרות ואולי מאות יקבים, רובם פרטיים, ויש עשרות ומאות סוגים של יין מיובא עד שאדם יכול בקושי לזהות איזה בקבוק יין טעים או גרוע קנה בפעם הקודמת. ועדיין נשאלת השאלה – הייתכן כי חלק מהיינות היקרים של היקבים הפרטיים ("יקבי בוטיק" ובייחוד הלא-כשרים) הם ייבוא בחביות של יין זול מחוץ לישראל (אולי מצרפת), וכי כאן רק מדביקים על הבקבוקים את התוויות המקוריות בעברית, ללא ציון ארץ המקור, ומשווים מראית עין סנובית ויקרה ליקב הפלצן?
* האם ייתכן שירקות מוקפאים ממרוקו, דוגמת אפונה ירוקה עדינה, עושים דרכם לישראל בחשאי תחת התווית "תוצרת בלגיה"? האם אמנם קל יותר לגדל במזג-האוויר האירופי של בלגיה את גרגרי האפונה הירוקים הקטנטנים, שהם אגב טעימים מאוד – מאשר למשל בעמק יזרעאל ובעפולה, שחותמת הכשרות של הרבנות שלה היתה מלווה את שקיות הירוקה המוקפאות? והאם בלגיה היא אכן חלק מאפרכיית הרבנות של עפולה?
והייתכן שכל זה היה קשור רק להערמה על שנת תשס"ט, שנת השמיטה, ולכן בלגיה שוב אינה מופיעה על שקיות הירוקה העדינה המוקפאות? ועולה השאלה הנוספת: האם בשנת השמיטה רימו, והאפונים היו תוצרת הארץ – או שכיום מרמים והם אכן "ייבוא" מבלגיה? כי בטיב, בצורה ובאריזה אין שום הבדל, לבד מהשמטת שם ארץ מוצא אחרת זולת ישראל כיום!
* אם ירושלים המזרחית תהיה בירת פלסטין, ושלא תחת שלטון ופיקוח ישראלי הדוק, אפשר להעביר את ירושלים המערבית, כולל הכנסת, לרצועת עזה. כי שם זה יהיה אותו דבר מבחינת השכיחות של הטרור היומיומי, הרגיל וגם התלול-מסלול.
* לא ייתכן שקצין צה"ל בתפקיד אחראי, ארבעה ימים לפני מועד חתונתו, ייצא מחוץ למועדון, אמנם שיכור, ומיד יתנפל וינסה לאנוס מאחור בחורה זרה שהתכופפת כדי להיכנס למכוניתה – וכך יהרוס בשפיכה אחת את חייו, את חייה ואת חיי ארוסתו. לדעתנו מישהו מחבריו להילולת הרווקים שם סם בכוסו מבלי ידיעתו, אולי כאשר נערת הליווי התמרחה עליהם, והם אינם מעזים להודות בכך – או שהקצין יודע על כך משהו ואינו מעז להסגיר את חבריו. וייתכן שגם המשטרה יודעת ואינה מגלה. כך או כך, אין הוא ראוי יותר לשרת בצה"ל.
* פרופ' שלמה אבינרי, פרופסור מהאסכולה הירושלמית הוותיקה, מן התקופה שבה טרם למדו לזייף ולשקר גם באקדמיה, כותב ("הארץ", 6.12) כי חוקת שוויץ המודרנית אמנם נחקקה כבר ב-1874, ואולם ברמה הפדראלית הורחבה זכות הבחירה לנשים רק במשאל העם שנערך ב-1971 [כלומר, קרוב למאה שנה לאחר שהחלה העלייה הראשונה, ב-1878!]
זאת לידיעת המחקר הפמיניסטי והפוסט-קולוניאלי, שמקונן על העוול הנורא שנעשה לנשים היהודיות בארץ-ישראל בכך שנמנעה מהן זכות בחירה למוסדות השלטון האוטונומיים-למחצה של היישוב העברי, בייחוד בתקופת המושבות של העלייה הראשונה. דומה כי בשום מדינה בעולם עדיין לא היתה נהוגה אז זכות בחירה לנשים, אבל כמובן שרק אנחנו, צאצאי הזכרים של העלייה הראשונה – אשמים!
* * *
לא, רק לא אנסים!
בכתבתו "חטא על נזק", גיליון 497, נזעק אורי הייטנר נגד שחרור אסירים ביטחוניים יהודיים כמחווה לשחרור המחבלים הפלסטיניים בעסקת שליט. הוא מעדיף לשחרר "אפילו אנסים ולא רוצחים." ובליבי נזעקת מחאה המצווה להתייחס אל אנסים כאל רוצחים מהזן הנאלח ביותר. האנס מזהם את גופה של קורבנו באופן ברוטאלי כזה שאין עוד מילה היכולה לתאר את התועבה זולת "רצח". הוא רוצח את חיוניותה של קורבנו, את שמחתה, את אושרה, את ביטחונה וגורם לה לסלוד מגופה שלה. בכך הוא רוצח אף את נפשה לתקופה ארוכה ואולי לצמיתות. וכשמדובר באישה צעירה, היא תיאלץ לשאת את תחושת הדחייה מגופה כשתישא את עוברה ברחמה, ואולי דווקא אז היא תסבול יותר מתמיד. על כן, נא לא להקל עם האנסים. אין לראות בהם פושעים מועדפים. שיימקו בכלא כיאה לרוצחים.
* * *
מי מממן את הקמפיין לשחרור גלעד שליט
אי-אפשר להתעלם מהעובדה שמתנהל בארץ הזו קמפיין גדול ויקר לשחרור גלעד שליט, אף שבמרבית משאלי דעת הקהל, רוב הציבור אינו תומך בשחרור גלעד בתמורה לשחרור מאות טרוריסטים שיעשו לנו מרחץ דמים ברחובותינו...
ברור שהאינטרס האגואיסטי והחסר כל התחשבות לאומית – של משפחת שליט – הוא שה"ילד" יחזור הביתה בכל מחיר (והמשפחה תרגיש "נורא רע" למרחץ הדמים שיבוא...) אז איך זה שאנו חוזים בקמפיין יקר ומתוקשר לשיחרורו של גלעד, העולה מאות אלפי שקלים מדי שבוע ושלבטח לא ממומן על-ידי משפחתו?
התשובה הברורה היא: זה לא קמפיין לשיחרור גלעד שליט אלא קמפיין לשיחרורם של מחבלי החמאס. כי למי יש אינטרס עליון בשיחרור מאות המחבלים אם לא לחמאס? רוב חייליו, מפקדיו ומנהיגיו – יושבים בכלא הישראלי, והארגון באופן ברור די מנוטרל. איזה אינטרס יש למדינתנו לתת להם "תחמושת" זו, אשר תופנה מיד נגדנו? להוציא לחופש פעילי שטח שיפילו את הפתאח בגדה ויהפכו אותה לרצועת עזה מס' 2?
רק בשבוע שעבר נמסר בכנסת על עשרות מיליוני היורו ששופכים פה ארגונים אירופאיים לשמאל הישראלי. האם כסף זה בא גם מהחמאס? כי ראו מי מנהל את המערכה בעיתונות אם לא עיתונאים המזוהים ברובם עם השמאל הישראלי. ומאיזה חוג פוליטי מרבית המפגינים? האם החמאס הפך ליקיר השמאל?
האם ממשלת נתניהו תהיה מטומטמת עד כדי כך שתביא "מטעמים הומניטארים" את האסון הבא עלינו? גלעד ישוחרר רק אם אנחנו נציב תנאים. אם ממשלת ישראל תראה נחישות – תהדק יותר את המצור על רצועת עזה עד כדי מניעת אספקה, דלק, חשמל ומים, ומצד שני תקבע שכל האסירים של החמאס והגי'האד האיסלמי שבידינו עוברים מיד לידי הצבא, למחנה שבויים לטרוריסטים (עם זכויות המוגבלות ביותר לפי החוק הבינלאומי ומחוץ להתערבות שופטינו הרחמנים).
רק-כך, ללא כל זכויות, למעט פיתות, זיתים, מים ושלוש שמיכות, בניתוק מוחלט מתקשורת, מעורכי-דין, ממשפחות ומהצלב האדום – אתם תראו כמה מהר ישוחרר גלעד בתנאים שאנחנו נקבע.
* * *
לאחר שיסתיים פרסום פרקי "צל הפרדסים והר הגעש"
ובמלאת 25 שנים לצאתו לאור
של הרומאן שכתב אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
["ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב, 1985]
יתחיל הספר להתפרסם בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
[העתקת מכתב שנתקבל בנוגע לספר "הנאהבים והנעימים"
מהח"כית מרים גלזר-תעסה:]
הכנסת
ירושלים, ט' בחשון התשמ"ו
24 באוקטובר 1985
לכבוד
זמורה ביתן – מוציאים לאור בע"מ
רח' שוקן 32
תל-אביב 66556
שלום רב,
ח"כ מרים גלזר-תעסה, יו"ר ועדת העלייה והקליטה מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.
מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח"כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח"כ גלזר מאחלת לו בריאות הנפש.
בכבוד רב,
וילמה מאור
וילמה מאור
מזכירת הוועדה
* * *
להיות חזאי בעצמך באמצעות מכ"ם הגשם
בשבועיים האחרונים היו לא מעט "פאשלות" של תחזיות מזג אוויר ברדיו ובטלוויזיה. בישרו גשמים ואלה לא הומטרו. אנחנו התקנו לנו מבעוד מועד במחשב את "מכ"ם גשם" של השירות המטרואולוגי הישראלי, המראה בבירור ובזמן אמת את מצב העננות המתקרבת אלינו ממערב, מן הים – את היקפה, עובייה, ואיזורי הארץ שאליהם היא תגיע בתוך זמן לא רב – ומאז אנחנו החזאים של עצמנו וגם מייעצים לאחרים.
* * *
האם ייתכן שחלק ניכר מפגעי הטבע הנוראים ומהתחממות כדור הארץ, שעליהם ידונו בוועידת האקלים הבינלאומית הנערכת בימים אלה בקופנהגן (ההולכת ונעשית מוסלמית כשם שירושלים ובית שמש מתחרדות) – סיבותיהן אינן רק במעשה ידי האדם ובהפלצות של הכבשים בניו-זילנד אלא מקורם בתהפוכות הטבע עצמו, שעליהן אין לנו שליטה?
"טבע?" היה אומר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' להגנת המדע, "טבע זה סיפיליס!"
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,267 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,015 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל