הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 499 לכבוד חג החנוכה תש"ע

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בכסלו תש"ע, 10 בדצמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופות הערב ל"ספר האור הלבן" של איתמר יעוז קסט

וצרופת מחקר "מעוז צור ישועתי" מאת ד"ר יוסף רוט-רותם

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (97).

יוסי גמזו: כְּשֶאַתֶּם מַדְלִיקִים נֵר הָעֶרֶב... (לנר ראשון של חנוּכּה).

עמוס גלבוע: השנה החולפת של מימשל אובמה אינה מבשרת טובות.

פוצ'ו: עם מותו של אליעזר פומרנץ: שלום פומי.

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל.שיחה אחת-עשרה: מאבק מעמדי או לאומי?

אורי הייטנר: 1. בית הכנסת והקיבוץ. 2. חוק הגולן – בין מיתוסים לעובדות.

אלישע פורת: צלב-הקרס בדרכון של אימי.

שמואל יריב: שְׁמוֹנָה אוֹרוֹת וְוָלָד אֶחָד.

דודו אמיתי: טונות של גבורה, גרמים של אומץ לב והגודל של חצי

 הכוס המלאה.

שישי מאיר: תגובה למשה גרנות על המשפחה המזרחית.

משה כהן: [מי יתנני שמוק כלוי].

פלחי צנוניות אדומות במי ג'ינג'ר כבוש.

 איגרת מאֲגָנָה וַגְנֵר.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

משה כהן: את הרוצחים האמיתיים אין מגנים כי הם בעד השמדת ישראל.

יוסף דוריאל: ומה עם המטיפים נגד שירות בצה"ל?

 

 

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 

(*)

 

אָחוֹת בָּדְקָה לִי לַחַץ דָּם

וְיָדָהּ עַל הַמַּפּוּחַ הָיְתָה כֹּה עֲנֻגָּה

שֶׁעָצַמְתִּי אֶת עֵינַי

לִרְאוֹת.

 

מתוך המחזור "נגיעות" (97)

 

 

* * *

יוסי גמזו

כְּשֶאַתֶּם מַדְלִיקִים נֵר הָעֶרֶב...

(לנר ראשון של חנוּכּה)

 

כְּשֶאַתֶּם מַדְלִיקִים כָּאן הָעֶרֶב נֵר רִאשוֹן כִּקְרִיאָה שֶל תִּגָר

עַל אוֹתָהּ חֲשֵכָה מְצַמְרֶרֶת שֶחֶלְקָהּ בְּאוֹרוֹ מְמֻגַּר –

הֵעָצְרוּ וְהַקְדִּישוּ רַק רֶגַע לְהִרְהוּר עַל מִשְפַּחַת שַלִּיט

שֶנַּפְשָהּ אֶל גִּלְעָד פֹּה עוֹרֶגֶת אַךְ כִּלְאוֹ אֶת חַיָּיו שָם מֵלִיט.

 

כְּשֶאַתֶּם מַדְלִיקִים עִם הַיֶּלֶד נֵר שֶל אוֹר הַשּוֹפֵעַ שִׂמְחָה

מָה שֶאֵין כֵּן בֵּיתָם שֶל כָּל אֵלֶּה שֶהָאוֹר מִבֵּיתָם כְּבָר נִמְחָה  –

הֵעָצְרוּ וְהַקְדִּישוּ רַק רֶגַע לְהִרְהוּר עַל אוֹתוֹ בֵּית הוֹרִים

שֶבְּנֵיהֶם, בְּאָסוֹן הֲרֵה-פֶּגַע, נֶחְשָבִים כָּאן לְנֶעֱדָרִים.

 

כְּשֶאַתֶּם מַדְלִיקִים פֹּה עַל אֶדֶן חַלּוֹנְכֶם נֵר שֶל חַג, שֶהוּא אוֹת

לִקְרָבוֹת וּגְבוּרוֹת שֶמִּקֶּדֶם וְשֶל נֵס שֶחוֹלֵל נִפְלָאוֹת –

הֵעָצְרוּ וְהַקְדִּישוּ רַק הֶרֶף שֶל הִרְהוּר לֹא שֶל חַג, שֶל יוֹם חֹל

עַל אוֹתָם שֶרוּחָם בָּם נִשְבֶּרֶת מֵחַיָּל שֶאִבְּדוּ בְּיוֹם שְכוֹל.

 

כְּשֶאַתֶּם מַדְלִיקִים כָּאן בְּנַחַת נֵר שֶל גִּיל הַמַּבְרִיחַ פְּחָדִים

וְעַל פְּנֵי שֻלְחַנְכֶם כְּבָר מֻנַּחַת גַּם תִּקְרֹבֶת כַּדָּת וְכַדִּין –

הֵעָצְרוּ וְחִשְבוּ עַל הַחֹשֶךְ שֶשָּרוּי בּוֹ בֵּיתוֹ שֶל מֻבְטָל

שֶסָּגְרוּ לוֹ אֶת בֵּית-הַחֲרֹשֶת וְלָרְחוֹב בְּלִי פַּת לֶחֶם הֻטַל.

 

כְּשֶאַתֶּם מַדְלִיקִים כָּאן הַלַּיְלָה נֵר שֶל זֹהַר מַרְחִיק אֲפֵלָה

וְהִלַּת זָהֳרוֹ הִיא כְּשַי לָהּ לְמִשְפַּחַת הַבַּיִת כֻּלָּהּ –

הֵעָצְרוּ וְחִשְבוּ קְצָת עַל אִמָּא חַד-הוֹרִית שֶנִּתְּקוּ לָהּ חַשְמַל

כִּי אֵינָהּ מְסֻגֶּלֶת, וִיהִי מָה, לְשַלֵּם אַף כִּי אֵין בָּהּ אַשְמָה.

 

כְּשֶאַתֶּם מַדְלִיקִים פֹּה, כְּסֵדֶר, נֵר שֶאֹפֶל נָסוֹג בּוֹ, לָחוּץ 

וְתַנּוּר מֵפִיץ חֹם כָּאן בַּחֶדֶר וְהַכְּפוֹר שָם נוֹתָר לוֹ בַּחוּץ –

הֵעָצְרוּ וְיַחְדוּ רַק כְּקֹרֶט מִזְּמַנְּכֶם לְחִשּוּב הַמִּסְפָּר

שֶל לֵילוֹת עַל סַפְסָל קַר בַּחֹרֶף הָעוֹבְרִים עַל הַהוֹמְלֶס בַּפַּארְק.

 

כְּשֶאַתֶּם מַדְלִיקִים לְלֹא פַּחַד נֵר שֶרֶטֶט אוֹרוֹ יַהֲלֹם 

אֶת תְּנוּדוֹת נִפְנוּפָהּ שֶל מִטְפַּחַת, אֲבָל לֹא לִפְרֵדָה, לְשָלוֹם –

הֵעָצְרוּ וְהָגוּ רַק שְנִיָּה כָּאן בְּיַלְדֵי הָעוֹבְדִים הַזָּרִים

שֶגְּזֵרַת הַגֵּרוּש עוֹד תְּלוּיָה כָּאן עַל רֹאשָם כְּאִיּוּם אַכְזָרִי.

 

כְּשֶאַתֶּם מַדְלִיקִים בְּרֹב טֶקֶס נֵר שֶפְּסִיג שֶל עֲלֵה-לֶהָבָה

כְּבָר מַנְבִּיט בּוֹ זְרִיחַת אוֹר בּוֹרֶקֶת בַּפְּתִילָה הַזּוֹקֶפֶת גֵּוָהּ –

הֵעָצְרוּ וּבַטְּרַאנְס הָאוּטוֹפִּי שֶל חֲלוֹם עַל חֶבְרָה שִוְיוֹנִית

תְּנוּ לִבְּכֶם לְיַלְדֵי הָאֶתְיוֹפִּים הַסּוֹבְלִים מֵרִשְעוּת גִּזְעָנִית.

 

וְאִכְלוּ, תוֹךְ צִפְצוּף עַל דִּיאֶטָה, סֻפְגָּנִית שְחַמְחַמָּה וְחַמָּה

וְהַטְעִינוּ גְרוֹנְכֶם לְלֹא רֶתַע, כְּתַחְמֹשֶת בִּכְלִי-מִלְחָמָה,

לְבִיבָה שַמְנוּנִית הַשּוֹפַעַת כּוֹלֶסְטְרוֹל בְּמִנּוּן שֶל עֲנָק

וְהַרְגִּישוּ כֵּיצַד, כְּמִין פְּקַעַת, בְּפִתְאֹם תּוֹקֵפְכֶם מַחֲנָק

בִּרְאוֹתְכֶם אֵיךְ אַט-אַט נֶהֱפַכְנוּ מֵאֻמָּה בָּהּ בְּלִי חֹק וְחוֹזֶה

כָּאן הָיִינוּ מִזְּמַן (אִם שָכַחְנוּ) עֲרֵבִים וּקְרוֹבִים זֶה לָזֶה –

לִמְדִינָה מְקֻרְנֶפֶת שֶל פַּעַר בֵּין בְּכִירִים הַגּוֹנְבִים לְלֹא חַת

לְאַלְפֵי מֻכֵּי עֹנִי וָצַעַר, קָרְבְּנוֹת הַמִּמְסָד הַמֻּשְחָת

וְגִדַּלְנוּ פִּימָה עֲלֵי כֶּסֶל וְלִבֵּנוּ שָמַן וְטָפַש

וַאֲנַחְנוּ רוֹקְדִים מִסְּבִיב פֶּסֶל שֶהוּא עֵגֶל-זָהָב שֶעָפַש

וְסָרַח מֵרֹב נַחַת וָעֹנֶג עַל מָמוֹן מְעַוֵּר עֵין פִּקְּחִים

כְּבָר בִּ"שְמוֹת" ל"ב, פּסוּק 8, כְּשֶמּוֹשְלֵינוּ קוֹמְבִּינוֹת רוֹקְחִים

וְסוֹבְאִים בְּאוּפוֹרְיָה בּוּלִימִית נְזִידֵי-אֲדִישִים בְּלִי שוּם חוֹב

לַבּוֹחֵר –  וּבְרוּחַ אוֹפְּטִימִית מַשְלִיכִים, כְּמוֹ מֻבְטָל אֶל הָרְחוֹב,

אֶת שְׂרִידֵי הַמַּצְפּוּן שֶלֹּא פָּג אָז, בִּזְמַנִּים שֶזִכְרָם כְּבָר נִכְחַד

כְּשֶאֶחָד לְכֻלָּם פֹּה דָּאַג אָז וְכֻלָּם דָּאֲגוּ לָאֶחָד –

וְאֵינָם נִזְכָּרִים אַף לְרֶגַע כִּי מִלְחֶמֶת אוֹתָם מַכַּבִּים

לֹא הָיְתָה רַק כְּנֶגֶד הַנֶּגַע שֶל טֻמְאַת אֱלִילָיו הָרַבִּים

שֶל אוֹתוֹ אַנְטִיוֹכוּס פָּגָאנִי שֶהִשְלִיט חִלּוּל-שֵם וְחָמָס

אֶלָּא גַם קְרָב צוֹדֵק וְהוּמָאנִי שֶל עוֹבְדֵי אֲדָמָה שְדוּדֵי-מַס

מוּל שִכְבַת מִתְיַוְּנִים מְנֻוֶּנֶת הַשְּקוּעָה בְּסֵאוּב וְשוּמָן

וַעֲדַת כֹּהֲנִים מְדֻשֶּנֶת בִּשְחִיתוּת אֲשֶר לֹא תְאֻמַּן

הַמּוֹצֶצֶת אֶת דְּמֵי עֲשוּקֶיהָ שֶמִּזְּמַן כְּבָר חָדְלָה לְיַצְּגָם

כִּי לִבּוֹ שֶל הָעָם כְּבָר נוֹקֵעַ מִמּוּסָר חֶבְרָתִי שֶנִּפְגַּם

עַד לְאֵין תַּקָּנָה וְזוֹכֵר הוּא עוֹד מֵאָז, מִטִּהוּר הַמִּקְדָּש

כְּשֶהַסְּחִי, שֶכָּל נֶפֶש עוֹכֵר הוּא, עַד אֵין-שֵׂאת נִצְטַבֵּר וְנִגְדַּש

כִּי אֲפִלּוּ תְכוּלַת פַּךְ-הַשֶּמֶן עֲשׂוּיָה לְהַסְפִּיק לְכֻלָּם

כְּשֶאֻמָּה מְקַיֶּמֶת גַּם שֶמֶץ מֵאוֹתוֹ הַחֲלוֹם שֶגֻּלַּם

בַּחֲזוֹן הָאָבוֹת, מְיַסְּדֶיהָ, שֶחָרְתוּ עַל דִּגְלָם וְדִגְלָהּ

שֶהַצֶּדֶק אֵזוֹר לְמָתְנֶיהָ וְהַיֹּשֶר הוּא נֵר לְרַגְלָהּ

וְזֶה לֹא רַק בַּזְּמַן הַהִיסְטוֹרִי שֶל יָמֵינוּ הָהֵם, בָּם חוֹזֶה

הַהוֹוֶה קַו-דִּמְיוֹן אָלֶגוֹרִי, אֶלָּא גַם בִּזְמַנֵּנוּ הַזֶּה...

 

 

* * *

במלאת שמונים שנה

לדניאל דורון

לוחם ומעריץ היוזמה החופשית

מבית מדרשו של מילטון פרידמן

ונינו של זרח ברנט

שגם זכה להכירו בילדותו

מברך אותו בהערכה רבה המכתב העיתי

 גם בשם ברית צאצאי המייסדים הראשונים של פתח תקווה

 

* * *

עמוס גלבוע

השנה החולפת של מימשל אובמה

 אינה מבשרת טובות

בשבוע שעבר נשא אובמה נאום באקדמיה הצבאית האמריקאית ובו הוא הציג את האסטרטגיה האמריקאית  באפגאניסטן. זה היה נאומו "האסטרטגי", הענייני הראשון, לאחר למעלה מחצי שנה של בחינה עם טובי המוחות העומדים לרשותו. כיוון שכך, היתה ציפייה גדולה לשמוע  את דבריו.

זה היה נאום מקסים, "א-לה אובמה", שניסה לרצות את "כל העולם", אך במה שנוגע לאסטרטגיה אמריקאית, הוא עורר בקירבי הרהורים נוגים ומאוד מטרידים.

במה דברים אמורים? אובמה הכריז כי הוא שולח עוד 30 אלף חיילים אמריקאים לאפגאניסטן (מצטרפים לכ-70 אלף הקיימים) במטרה ללחוץ על הטליבן לרסק את אלקאעידה ולהכשיר הקמת צבא אפגאני יעיל שיוכל להילחם בטליבן. ואז, בעוד 18 חדשים, ביולי 2011, הצבא האמריקאי יתחיל לצאת מאפגאניסטן. בנוסף, עד לתחילת הנסיגה, צריך יהיה להכשיר מימשל אפגאני יעיל ובלתי מושחת ולהתגבר בדרך  על מריבות שבטיות ארוכות שנים ותרבות שהשחיתות בה היא מובנית.

מול אסטרטגיה זאת עולות השאלות האלמנטאריות הבאות: אובמה הגדיר את אפגאניסטן בנאומו כמקום החיוני ביותר לביטחונה של ארה"ב ולשלומם של אזרחי ארה"ב. אז אם כך הוא, למה לשלוח לשם רק 30 אלף חיילים ולא הרבה יותר? ולמה להתחיל לברוח משם אחרי 18 חודשים? ולמה המילה ניצחון לא מוזכרת ולו פעם אחת? ומה יקרה אם בעוד שנה וחצי הצבא האפגאני לא יהיה מוכן? (הסבירות לכך מאוד גבוהה!) – ומה אם השלטון האפגאני לא ייהפך בזמן הקצר ליעיל ולפחות מושחת? (והסבירות שהוא יישאר כזה היא גבוהה!)

 ובכלל, איך האסטרטגיה האמריקאית מתכוונת לממש את המטרות האלו שהציב אובמה? איך? אין על כך מילה בנאום המבריק!

 כמובן שניסים יכולים להתרחש ותוך 18 חודשים הצבא האמריקאי יביס את אויביו באפגאניסטן ויתגבש ממשל אפגאני חזק ויעיל. אולם הרושם המתעורר הוא שלפנינו אסטרטגיה מנותקת מהמציאות – של מעצמת העל. זה מזכיר, בהקשר אחר, כי תפיסת היסוד של מימשל אובמה, בראשית דרכו,  שקשרה את העמידה האמריקאית מול איראן ביכולת שלה להשיג התקדמות בחזית הפלסטינית – התבררה כמנותקת מהבנת המציאות המזרח תיכונית.

 באורח טבעי עולות השאלות הבאות:  האם לפנינו נשיא אמריקאי בעל יכולת רטורית בלתי רגילה, קסם אישי כובש, חזון מלהיב, גורף המונים – אך כזה שרגליו אינן נטועות בקרקע המציאות, ועל כן גם מתחיל במהלכים לא הכי ריאליים במדיניות החוץ? האם לפנינו נשיא  שבמקום לנהל את העולם הוא מטיף לעולם? האם באמת הוא מאמין שבמתק שפתיו הוא יהפוך ל"שיח' אל-אסלאם"? האם לפנינו נשיא שבמקום להרים כפפות הוא מגלה רפיון ידיים ומנסה לרצות  את כולם בו-זמנית? 

 אין לדעתי עדיין מקום לתשובות פסקניות, אך השנה החולפת של מימשל אובמה אינה מבשרת טובות. זה צריך להדאיג את כל בעלות הברית וידידי האמת של ארה"ב, ואנחנו בראשם. מאידך, לבטח זה משמח את כל שונאי ארה"ב שמסמנים להם ביומן את יולי 2011, כאשר באותו מועד ארה"ב תהיה לקראת השלמה סופית של יציאה צבאית מעיראק ותחילת יציאה מאפגניסטן.

מה הפלא שהאולטימאטום שהציב אובמה בימים אלו לאיראן – ולפיו אם איראן לא תענה לדרישות ממנה בתחום הגרעין עד סוף השנה הנוכחית, אזיי תפקע סבלנות ארה"ב והיא תפנה להטלת סנקציות חריפות נגדה – מתקבל במעין אדישות  בעולם, ובתחושת התרסה איראנית: נראה אותך גיבור שלנו מגייס גם את רוסיה וסין לסנקציות חריפות נגדנו?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 7.12.09.

 

אהוד: אנחנו אמרנו וכתבנו כבר מלפני כשנה דברים אלה על אובמה הסכל כבר מראשית דרכו החובבנית, המגלומנית והדמגוגית – ולכמה חרפות ולעג זכינו מאז, אפילו מיסתוריתנו חששה שלא יותן לנו לבקר יותר בארה"ב.

 

 

* * *

פוצ'ו: עם מותו של אליעזר פומרנץ (פומי)

 

לאודי בוקר טוב,

קודם כל אני שולח לך את הדף של פומי בעלון הלמדווניקים.

שלך,

פוצ'ו

 

בעיתונות פורסם שבפסטיבל מספרי סיפורים ישתתפו תלמידי מחזור ל"ו [של גימנסיה "הרצליה"] וביניהם גם אליעזר פומרנץ. עם פרסום הידיעה נפגשתי עם פומי והוא ביקש לספר לי את הסיפור שהכין, כדי שאאשר אותו מאחר שהוא במקרה פוגע בשמי הטוב ואני עלול להיפגע. כמובן שהרשיתי לו לספר, כי ידעתי שהוא יכול לספר  עלי סיפורים הרבה יותר גרועים.

כשהגיע המועד למופע בתיאטרון גבעתיים, חש פומי ברע ונבצר ממנו להגיע.

להלן מה שפומי רצה לספר  בפסטיבל מספרי סיפורים:

 

יום אחד אני יושב במספרה בכפר סבא, מעיין בירחון ישן של במחנה נח"ל וקורא על ספר חדש "חבורה שכזאת" וראיון עם המחבר שמגלה שגיבורי הספר חיים וקיימים, וכדוגמה סיפר על 'יוסי פס' שמורכב משני חברים טובים שלו האחד יענקל'ה חי שהיה איתו בפלמ"ח והשני הוא אליעזר פומרנץ שלמד אתו בכיתה. קראתי ונפעמתי, הרי אליעזר פומרנץ זה אני, ואמנם אני חי וקיים, אבל איך הסופר הזה, שאני מכיר אותו טוב, הולך ומשתמש בי בלי רשות ועוד מחלק אותי לחצי – איזו חוצפה! 

עוד באותו יום טילפנתי לפוצ'ו ואמרתי לו שמדבר החצי של יוסי פס. פוצ'ו זיהה את קולי והתנצל שהדברים הוצאו מהקשרם וכפיצוי גילה לי שהוא חולם להפוך את הספר לסרט ושאל אם אהיה מוכן לשחק בתפקיד של יוסי פס. אמרתי: "מה פתאום, ואני לא מתאים, ובטח יש שחקנים טובים ממני, אבל מילא, מה לא עושים בשביל חבר שלמד איתי באותה כיתה. מתי מתחילים הצילומים?"

אמר: "אני אודיע לך."

אותו לילה וגם בהרבה לילות נוספים לא ישנתי. בדימיוני ראיתי איך הסרט זוכה באוסקר ואני מוזמן לנסוע להוליווד להביא כבוד למדינת ישראל. ואני מגיע ללוס אנג'לס וכבר בכביש משדה התעופה אני רואה תמונות ענק ומתחתיהן השמות: קלארק גייבל!  אירול פלין! אליזבט טיילור!  אליעזר פומרנץ! ...

עברו שלוש שנים ויום אחד אני פותח את העיתון וקורא שבשבוע הבא יתחילו צילומי הסרט "חבורה שכזאת". התפוצצתי מכעס. איך זה מתחילים לצלם בעוד שבוע בלי לשאול אם יש לי זמן – אולי אני צריך לנסוע לחוץ לארץ, איזה חוסר אחריות!

הסתכלתי ביומן וראיתי שבמקרה אני פנוי בשבוע הבא וטילפנתי לפוצ'ו לשאול באיזו שעה באים לאסוף אותי. לפי הגמגום שלו הרגשתי שמשהו לא בסדר ושאלתי מה העניינים. סיפר לי שהשחקן בומבה צור התלהב מהספר ורכש את הזכויות מהוצאת מסדה בתנאי שהוא יקבל את תפקיד 'יוסי פס'.

כששמעתי את זה הצלחתי בקושי לכבוש את כעסי ושאלתי "כמה הוא שילם בשביל הזכויות?"

אמר לי: "חמש מאות לירות."

אמרתי: "זה הכל? חמש מאות לירות גם אני הייתי יכול לשלם.

אז פוצ'ו אומר לי: "חבל שלא ידעתי כי לבומבה לא היה כסף והוא חיפש מישהו שילווה לו."

אמרתי: "אז למה לא פנית אליי? אני הייתי מלווה לו ברצון, בשביל מה יש חברים..."

 בסופו של דבר כידוע הסרט הוסרט בכיכובו של בומבה צור, שאומנם שיחק לא רע, אבל מדינת ישראל החמיצה את ההזדמנות להגיע לאוסקר...

פומי

 

והנה פחות או יותר מה שאמרתי ליד הקבר:

 

שלום פומי,

כאשר רונית, בתו של פומי, טילפנה אלי עם "הבשורה" הנוראה, היא גם שאלה אותי אם אהיה מוכן להגיד כמה מילות פרידה ליד הקבר. אמרתי לה שיש לי בעייה כי כשאני מספיד, האנשים צוחקים, וזה לא נעים. אמרה לי: "נעים מאוד, אני מבטיחה לך שפומי יאהב את זה, גם הוא אהב להצחיק."

אשתדל בכל זאת להיות רציני כי פומי לא היה סתם חבר טוב וחכם, בשבילי הוא היה מהבודדים שיכולתי להגיד עליהם שאנחנו שנינו מאותו הכפר, שאהבנו את אותן הנערות ולחמנו באותן המלחמות...

לפני חג הסוכות האחרון, נפגשנו בתל אביב כי הוא רצה להתייעץ אתי בקשר לסיפורים שיספר בפסטיבל מספרי הסיפורים של יוסי אלפי. לפגישה הוא הביא את ספרי האחרון "חבורה שכזאת היינו" שרכש בכספו, ורצה שאכתוב לו הקדשה.

אמרתי: "הרי כתבתי כבר על הספר שנתתי לך."

אמר לי: "שם כתבת מה שרצית, עכשיו תכתוב מה שאני אגיד לך."

אמרתי: "ברצון," כי אני תמיד אוהב לכתוב מה שאומרים לי ולא דברים שאני בודה מליבי ואחר כך מתחרט.

אמר לי: "אתה זוכר שבגימנסיה בחדר הגיאוגרפיה ישבנו בשיעורים של בוגרשוב יחד ליד אותו שולחן?"

אימצתי את זיכרוני ונזכרתי שבחמישית בשישית ובשביעית, ישבתי על יד איציק בית אריה, חוץ מאשר בשיעורי המתמטיקה שבהם, למען ביטחוני האישי,  עברתי לשבת ליד חנוך שכטר, הגאון של הכיתה. לעומת זאת בשיעורי הגיאוגרפיה הרשיתי לעצמי לשבת ליד פומי, כי כתבנו אז את יומן הכיתה הסודי וגם היו לנו נושאים משותפים בענייני בנות ומסיבות.

אמרתי לו: "אתה צודק, בשיעורי הגיאוגרפיה ישבנו ביחד."

אמר לי: "זהו, אז עכשיו תכתוב לי על הספר את אותה הקדשה שכתבת לאיציק."

לאיציק, שהוא היום פרופ' יצחק בית אריה, כתבתי כך:

"לאיציק, לזכר הימים שישבנו בגימנסיה ליד אותו שולחן ולשנינו לא היה ממי להעתיק. שלך, פוצ'ו."

פומי רצה בדיוק את אותה הקדשה, ואמר לי: "כי היא מצחיקה ואוכל לספר אותה בפסטיבל מספרי הסיפורים."

שאלתי בחשש: "ותגלה להם גם שכתבתי אותו דבר  גם לאיציק?"

אמר: "בטח. כדי שכולם ידעו שלא רק בבחינות היית מעתיק, אלא גם בהקדשות."

הייתי מאוד סקרן לשמוע איזה מטעמים פומי יעשה מהסיפור, ואמנם השם אליעזר פומרנץ התנוסס על הפירסומים של פסטיבל מספרי הסיפורים, אבל אז הוא היה כבר מרותק למיטתו ולא זכה – ואנחנו הפסדנו.

היכרתי את פומי כשישים שנה ובשנים האחרונות, כאשר המחזור שלנו בגימנסיה הרצליה חזר ללמוד יום אחד בשנה, הקשר התהדק.

לפני כחצי שנה כשגמרנו ללמוד ביום הלימודים השישי, שאל מה נלמד בשנה הבאה? – ובשנה הבאה הוא כבר לא ילמד. כשסיפר לי בגרון חנוק על המחלה הנוראה שפגעה בו לא יכול היה להתאפק והוסיף: "אבל למה? למה כבר עכשיו כשיש עוד כל כך הרבה תוכניות ודברים לעשות?"

 ואני אמרתי לו: "אל תראה שחורות ואל תדבר שטויות," והוא שתק וגם לי לא היה מה להגיד וגם עכשיו אין לי...

פוצ'ו

 

 

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

 

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

 

שיחה אחת-עשרה: מאבק מעמדי או לאומי?

 

הפעם נעסוק ביצירות של סופרים אחדים, החל ממשה סמילנסקי ויעקב רבינוביץ, דרך יצחק שנהר-שנברג, וכלה במשה שמיר; חזרה שוב לעגנון, וכלה עוד פעם ב-א.ב. יהושע.

שיחה זו נושאת אופי קצת שונה מקודמותיה, כי בה אנו עורכים מעין חתך תימאטי בנושא דמות הערבי והשאלה הערבית בספרות העברית, ואיננו מתקדמים בסדר כרונולוגי. בשיחה הקודמת הגענו עד דור תש"ח, דור מלחמת השחרור, ועתה אנו חוזרים כאילו אחורנית, לבדוק נושא אחד, מרכזי למדי, וכיצד הוא מופיע בכמה יצירות. נפתח ברומאן "הדסה" של משה סמילנסקי, שאמנם הופיע בשנת תרצ"ד, 1934, אבל צויין בו, בגוף הספר, שנכתב בשנת 1911, היא השנה שהופיע בה "מכאן ומכאן" לברנר, שנה מאוד חשובה בספרות העברית. נגענו במקצת ברומאן "הדסה" בשיחה שהוקדשה כולה למשה סמילנסקי, והפעם נדון בנושא מיוחד העולה באותו רומאן, והוא התפכחות של הפועלים – נושא הקיים החל מן העלייה השנייה, דרך העלייה השלישית, ועד לדור הפלמ"ח – התפכחותם מן המאבק המעמדי בארץ-ישראל, וראייתם המכאיבה, היווכחותם הקשה, שהקו החוצה בין שני העמים בארץ הוא אינו מעמדי אלא לאומי.

צעירי העלייה השנייה, שעלו רובם מרוסיה, היו מושפעים מרעיונות סוציאליסטיים ומרעיונות לאומיים-חברתיים של הליכה-אל-העם, העם הפשוט, והעלאתו של מעמד האיכרים לדרגה גבוהה יותר. הם הושפעו מטולסטוי, היו ביניהם גם צמחונים, אולי בעקבותיו – וכאשר באו לארץ-ישראל, היה נדמה להם שיישמו בה את מלחמת-המעמדות, ילכו עם הפלאח המסכן, שעובד אצל האפנדי, בן-עמו, ואצל החוואג'ה, האיכר במושבה – ילכו עם הפרולטאר הערבי בחזית אחת נגד הבורז'ואה היהודית של איכרי המושבות, ונגד האפנדים הערבים, כל אלה מנצלי עמל זולתם, בעיני הצעירים.

הרעיון נראה יפה, אבל היה מנותק לגמרי מן המציאות של ארץ-ישראל, ושל המזרח-התיכון כולו. ההתפכחות היתה מכאיבה מאוד. כמעט כל אחת מן היצירות שנעסוק בהן בשיחה הזו – תחילתה בחלום לא-ריאלי על הליכה יד-אחת עם הפרולטאר הערבי – ובכל פעם פורץ גל של מאורעות או מתרחש מאורע קשה של התנפלות בדרך – והאדם היהודי, העולה הצעיר בדרך-כלל – מתפכח מן החלומות על סולידאריות מעמדית, אינטרנאציונאלית, מעבר להבדל שבין שני העמים, שתי הדתות, שתי התרבויות – ופתאום מוצא עצמו בחזית אחת עם האיכר, זה ה"קאפיטאליסט" היהודי, השייך בעיניו ל"בורז'ואה", לבורגנות – עומד עימו כנגד מרבית הערבים, כאשר מן הצד השני הזה ניצבים אפנדים וגם פלחים; ומתברר שהקו הלאומי, הוא ורק הוא הקו החוצה.

 

*

ברומאן "הדסה" מתוארת מושבה בשם – גבעה, והיא קרוב לוודאי המושבה רחובות, מושבתו של משה סמילנסקי. מופיעים בסיפור שני גיבורים מבני המושבה: הדסה, בת-איכרים, על שמה נקרא הרומאן; וידידה עמנואל, בן הדור החדש של בני המושבות.

השם עמנואל אופייני לדור החדש שנולד במושבות בשנות השמונים והתשעים למאה ה-19 – עשהאל, עמנואל, יואב, אבשלום – שמות גיבורים תנ"כיים, עבריים, שחודשו, כדי להדגיש את ההתחלה החדשה, הלאומית, האקטיבית, ולהיבדל מהשמות האופיניים ליהודים בגלויותיהם.

מצויים ברומאן שני נציגים בולטים של בחורי העלייה השנייה. האחד קפלן, פועל צעיר ומתון בדיעותיו, השני – ברודסקי, סוציאליסט קנאי, שרואה את המציאות הארצישראלית רק מבעד למלחמת-המעמדות.

אצל הפועלים, שהם חדשים במושבה, מתקיימת אסיפה סגורה. אפילו להדסה ולעמנואל, ידידיהם, אסורה הכניסה. מתוארת בספר, מציאות מאוד מעניינת של ידידות-אמת בין הפועלים מן העלייה השנייה לבין בני האיכרים. חרף האנטאגוניזם הקיים בין הפועלים לבין האיכרים עצמם – עם בניהם ובנותיהם מתקיימת קירבה, ועל סיבותיה כבר עמדנו – העלייה השנייה היתה הפריצה התרבותית, העברית, הרעיונית החזקה ביותר, באותו דור, לארץ-ישראל; בתקופת העלייה הזו מתחילה גם התרבות העברית בארץ, ולכן השפיעו צעיריה, המשכילים-ברובם, על הדור הראשון של בני המושבות, על בני האיכרים, והיפרו את נפשם.

ברודסקי, המנהיג הסוציאליסטי הקנאי של חבורת הפועלים, מסביר מדוע לא הזמין את בני האיכרים לאסיפה. הוא בעד חידוד היחסים עם האיכרים.

 

 "אנחנו מטרתנו היא להפיץ בארץ-ישראל דיעות סוציאליות דימוקראטיות. אנחנו מטרתנו היא לבסס ולבצר את המעמד הפרולטארי בכאן, ומלחמה לנו במעמד של בעלי בתים, שהוא אויבנו. ואין שכלי משיג כיצד יכול להיות יחס של חיבה בין שני מחנות של אויבים נלחמים."

 

לדעת ברודסקי, יש להילחם באיכרים באמצעות שביתות, ואילו קפלן, המתון, לועג לו:

 

 "שביתות של אנשים מחוסרי עבודה, איך צריך אני להבין את דבריך?"

 "כיצד? עלינו לעשות יד אחת עם אותם הפועלים העובדים במושבה מכבר."

 "ואם אותם הפועלים הישנים – נוכרים הם? ערביאים? בני לאום מתנגד לנו?"

 "ומה בכך? המומנט הלאומי אינו צריך להיות השליט בתוכנו. קודם כל אנו פרולטארים! הרי הסיסמה שלנו היא – פרולטארים בכל הארצות – התאחדו! המומנט הלאומי אינו לנו אלא אמצעי, ואין להופכו למטרה, כמו שעושים הבורז'ואים."

 

מתברר שהכיוון הזה הוא מאוד תלוש. הוא עומד במבחן, נכון יותר – תלישותו מוכחת, בהגיע שעת מבחן למושבה. איכריה רוכשים שטח קרקע חדש מידי הערבים, ויש לעקור בו היטב את החילפה, עשב הפרא, הנאחז בכוח רב באדמה ופוצע את הידיים התולשות אותו.

בידי מי יתנו את העבודה? האיכרים מתאספים לדון בדבר. חלקם סבור שהפועלים הערבים צריכים לעשות את העבודה, למרות שהיא מכווונת כנגד אחיהם הבידואים, שישבו קודם על הקרקע. קפלן, המתון, מצליח לשכנע את איכרי המושבה שעבודה זו יש לתת לפועלים העברים, לא רק משום שעד כה היו מחוסרי עבודה, אלא מפני שרק עליהם אפשר לסמוך במבחן של כיבוש הקרקע, של קביעת הנוכחות היהודית על האדמה החדשה.

ההתרחשות היא בת שני חלקים. תחילה אין איכרי המושבה מקבלים את דעתו של קפלן, וכדרכם הם שוכרים ערבים לעבודה. אבל ביום הראשון לעידור מתנפלים הבידואים על הפועלים הערבים, ואלה – מניחים מעדריהם על כתפיהם ובורחים, כי לא להם להתכתש, במאבק הנושא אופי לאומי – עם אחיהם, בני עמם ודתם. רק הפועלים העברים, שהציעו עצמם לעבודה, הם, יחד עם הצעירים מבני המושבה, נשארים להיאבק על כיבוש חלקת הקרקע.

יום העבודה הראשון עובר בהצלחה יחסית. המושבה קבעה נוכחות ובעלות על השטח החדש. בערב מתכנסים הפועלים חבורות-חבורות, על הגבעה, מאחורי בית-העם שבמושבה, והם משוחחים. בלב אחד הפועלים מן העלייה השנייה, לוריא, מתעוררים רגשות חרטה בהרהרו במה שעבר עליהם היום – כיצד הם, בעצם כוחם, לקחו את האדמה, שאמנם נקנתה כדין – אבל לקחו אותה מידי יושביה הקודמים. הללו עיבדו אותה, בדרך-כלל כבר היו אריסים, שהפסידו את אדמותיהם לאפנדים לאחר ששקעו בחובות. היהודים היו קונים את האדמות מידי האפנדים, ולא מבעליהן הקודמים, הפלאחים, שאיבדו את הבעלות עליהן, אך המשיכו לעבדן באריסות. אומר לוריא:

 

 "נפשי הומייה להם. פניהם היו כואבים כל כך בשעה שפנו ללכת מאיתנו. נדמה לי כאילו נגזל מהם דבר יקר וקדוש. ליבי נפל עלי. כלום אי אפשר שלא לנגוע בקרקע שלהם?"

 

הכוונה היא – לגעת בקרקע של הערבים, של השכנים. לאמנון, בן האיכרים, ישנה תשובה מעשית. הוא אומר שבמקום שלוש נפשות שמכלכלת כל יחידת קרקע כיום, היא תכלכל מעתה, כשיעבדוה היהודים – עשר נפשות, כי העיבוד יהיה אינטנסיבי ולא אכסטנסיבי. זו אותה התשובה שנתנו יצחק אפשטיין ב"שאלה נעלמה", ור' בנימין ב"משא ערב". עיבוד אינטנסיבי של הקרקע – כדי שאותה יחידה תפרנס מספר כפול ומשולש של נפשות, ומשני העמים – שעה שקודם פירנסה רק ערבים מעטים, שעיבדוה עיבוד אכסטנסיבי, ולא הצליחו להפיק ממנה את מירבה ומיטבה.

עונה לו לוריא:

 

 "אכזרית היא מלחמת קיום זו. נמצא שאנו, הפועלים העברים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבידואים מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם."

 

*

הרהורים דומים אנחנו מוצאים ברומאן אחר על תקופת העלייה השנייה, שנכתב מאוחר יותר, ב-1929, אך הופיע כבר באותה שנה, "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ. גם ביצירה הזו כבר דנו, מכמה בחינות, וכאן נביא רק היבט נוסף אחד. עמשי יושב לפנות ערב בשולי המושבה, ורואה חבורה של ערבים חוזרת לכפרה מעבודתה במושבה:

 

ברפש הדרכים ובבוץ של השלוליות עברו גם פלאחים ופלאחיות יחפים ובלואים. הם לא הציעו, כהבידואיות, חלב בחינם. הם הציעו ביצים ודגים למכירה. הם עוררו בחילה, מבלי שעוררו צער. ולא ידעתי מה לחשוב. אלה, מוכרי ביצתם האחרונה, [בעלי?] העיניים החולות ומוכי השחין, המסתפקים בבצל ובחרוב, והטומנים פרוטתם בכדים קבורים, הבהם יתחרה פועלנו העברי? הנתגבר עליהם? ועוד שאלה, קשה יותר – הכדאי להתגבר עליהם? העם המגורשים נבוא ונגרש? ואנו המרוחקים, נרחיק? וידעתי גם את אשר מתחתית לדברים, וכי אפשר לנו לא לרכוש קרקע ולא לכבוש את העבודה? הנשוב נהיה תגרנים תלושים גם פה, בלי קרקע לחרישה ולזריעה? לא תהי לנו פינה שקטה בעולם אם אדמתה לא תהיה ברשותנו, ומחרשתה ומעדרה – בידינו. וכשומר אגיד לך – אם לא תדע ידנו להחזיק חרב ורובה.

 

שוב אנו עולים פקפוקים והרהורים לנוכח המצב בארץ-ישראל, שגורם לכך שלא המאבק המעמדי מתרחש בה, אלא מאבק לאומי, שבו כל הצדדים מצד אחד עומדים במצב כמעט חזיתי כנגד כל הצדדים מן הצד השני, וההכרח שלנו חזק יותר מן הפקפוקים, הקשים-כשלעצמם – האם אנחנו יכולים ומסוגלים להתחרות בפועל הערבי? האם מותר לנו להתחרות בו ולשלול את זכותו שלו לעבוד על הקרקע שקודם לכן היתה ברשותו כבעלים וכאריס?

 

*

בשנת 1942 הופיע סיפור ארוך (או נובילה) מעניין ביותר, בשם "מגילת תנחום", פרי עטו של הסופר יצחק שנהר-שנברג. גיבורו, תנחום, הוא בחור יהודי שנולד למשפחה מסורתית רגילה במזרח-אירופה, בגאליציה או באוקראינה. בנעוריו הוא נעשה קומוניסט, מושפע מגלי המהפכה הרוסית בשנות העשרים. אחר כך הופך לציוני, עובר לברלין, ומשם עולה ארצה בתור ציוני מתון, של הזרם האמצעי. אך בארץ, בשנות השלושים, הוא נעשה רוויזיוניסט, משום שהוא מתנגד להבלגה, כלומר לתגובתם, הרכה בעיניו, של המוסדות הלאומיים היהודיים, לנוכח גלי המאורעות, שהחלו ב-1936. הוא מניח פצצה בבניין המוסדות הלאומיים של היישוב העברי, כדי למחות על מדיניות זו. הוא נאסר על ידי הבריטים, ובכלא הארץ-ישראלי, תחת מרותם של אלה, הוא פוגש באלכסנדר, מנהיג יהודי בפק"פ – זו הפראקציה, המפלגה, הקומוניסטית הפלשתינאית, שפעלה אותה תקופה בארץ-ישראל וחבריה היו יהודים וערבים כאחד. תנחום פוגש בכלא גם בקומוניסט ערבי, מוחמד ג'מוס.

אלכסנדר מטיף לתנחום ומסביר לו את המצב כפי שנראה על פי גישתו המעמדית, הקומוניסטית, הגורסת מלחמת מעמדות. אלכסנדר מצביע על מוחמד ג'מוס, ואומר:

 

 "הנה הוא ושכמותו – הם-המה אדוני הארץ הזאת. מה זכות יש להם, לציונים, לבקש תרופה לצרת עמם על חשבון אומה אחרת? וכי יכול אדם להידחק לחדר שאחר גר בו? הבלותא. הכן אני דובר, מוחמד ג'מוסי?"

 

ואז הערבי, גבה-הקומה, מחייך ואומר:

 

 "יפה דרשת חוואג'ה איסכנדר."

 

ושם, בכלא, שב ואומר אלכסנדר לתנחום:

 

 "הציונים עשו קנוניה שפלה על חשבון אומה ערבית רפופה ומסכנה, והם עצמם כל עיקרם אינם משמשים אלא מכשיר זעיר בידי צד שלישי, הדואג לשלטונו בעולם. ואין דרך אחרת כאן אלא שהפועל העברי יעשה יד אחת עם העמל הערבי, והלך לפניו לנחותו בדרך, ויחדיו יאסרו את המלחמה כנגד כל המשעבדים באשר הם שם. בימים אלה מצווה אדם לראות רק אל המציאות, ואין מקום להזיות חולניות. עם ישראל אין לו תקנה אלא במהפכה עולמית."

 

תנחום משתחרר מהכלא ומגיע למושבה בדרום, (אולי זו שוב המושבה רחובות), ובה הוא בא תחילה בקשר עם מוחמד ג'מוס, שגר בכפר השכן; יחד עוסקים השניים בפעילות פוליטית קומוניסטית, כאמור – זו אכן היתה המציאות באותן שנים, יהודים וערבים פעלו יחד במפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית, בפראקציה, ניסו ליישם את השקפת-עולמם, ונרדפו על-ידי השלטון הבריטי.

אך הנה פורץ גל חדש של מאורעות, (אלה השנים 1939-1936), ותנחום מוצא עצמו איש מגן בעמדה, על גבול המושבה. ומי בא מולו, ומי פוצע אותו בהתקפה הזו? – מוחמד ג'מוס בא מהצד השני, ויורה בו.

תנחום נפצע, נשלח להתאשפז ב"ביקור חולים" הוספיטל בירושלים, ובבית-החולים הזה, הדתי – הוא נעשה אדוק בהליכותיו, חוזר-בתשובה; תנחום בורח מן ההיסטוריה הציונית לגווניה – היישובי-כללי, הרוויזיוניסטי והשמאלי-מתון, וכן מדרך הקומוניזם; נותן גט לכל גלגוליו הקודמים בארץ, בורח מן ההיסטוריה היהודית החדשה, האקטיבית – ונעשה יהודי חרד החי במאה שערים בירושלים, בקרב מתנגדיה החריפים של הציונות.

 

*

הרומאן "תחת השמש" למשה שמיר הופיע בשנת 1958, והוא סיפור על חיים במושבה ארץ-ישראלית בשנות השלושים לערך, תקופה של ערב מאורעות 1936.

בחלקו הראשון של הרומאן מתואר איכר אלמן וערירי, בשם שפירא. הוא מעביד חרת (פועל) ערבי, אבו-פאדל, שגם גר אצלו בחצר, עם משפחתו. שפירא מובדל משאר האיכרים במושבה, ויחסיו עימם אינם תקינים ביותר.

זריפה, בתו של אבו-פאדל, חיה עם האיכר שפירא, שמוצא בה פורקן לתאוותו לבדידותו. היא יולדת לו תינוקת. נוצרת איזו סימביוזה של חיים בין האדון היהודי, בין האיכר – לבין המשפחה הערבית התלויה בו לפרנסתה, ואשר את בתה כבש לו לפילגש. ממש סיפור "פיאודאלי".

חמש-עשרה שנים עובד אבו-פאדל אצל שפירא, עובדת אצלו כל המשפחה. והנה באה תקופה של ערב מאורעות 1936, ובה מתרחש הסיפור. המצב הביטחוני משפיע על שפירא, ואולי גם נמאס עליו מצבו האישי, שהוא שוקע יותר ויותר במשפחת אבו-פאדל. מרגיז אותו לראות מדי יום את התינוקת הערבית שלו, שילדה לו מזריפה, והוא מחליט לגרש את המשפחה.

זה פרק ממש מסעיר. שפירא מגרש אותם בלי להעניק להם מאומה על כל שנותיהם אצלו. אהדת המספר נתונה בפירוש למקופחים, למשפחת אבו-פאדל. בערב שב אבו-פאדל עם חבריו לחצר. הם קוראים לשפירא החוצה. ולאחר ששפירא יוצא, מבלי לחשוד במאומה – יורים בו והורגים אותו.

המושבה כאן היא שוב רחובות, או באר-יעקב הסמוכה, כך לפי התיאור, אם כי השם אינו נאמר במפורש. בחלקו הראשון של הסיפור אנו רואים שאהדת המספר, שכנראה היה קרוב, בעת כתיבתו, לרעיון המאבק המעמדי ואחוות העמים (שמיר היה ב-1958 מסופרי המפלגה השמאלנית, מפ"ם) – אהדתו נתונה למנוצל הערבי ולמשפחתו, כנגד האיכר הבורז'ואי, הפיאודל – היהודי.

בכך עדיין לא מסתיים הרומאן. ההיגיון של מאורעות 1936, או הקיטוב הבא בעקבותיהם – חזקים יותר מן האהדה שרוחש המספר, בתחילת סיפורו, לערבי המקופח בידי האיכר היהודי.

בקבוצת התיישבות צעירה, ליד המושבה, מתנהל דיון אידיאולוגי קשה ונוקב – מה לעשות עתה, ערב המאורעות? – החברים הצעירים אמונים על אידיאות ציוניות, אך גם סוציאליסטיות, ואלה האחרונות – חלקן או רובן זר למדי, מיובא משם, מרוסיה, ארץ המהפכה; ואילו עתה, וכאן – ישנה התפכחות, וגם קינאה באיכרים הוותיקים והמעורים בארץ ובהליכותיה. אומר אחד מחברי הקיבוץ הצעירים, באסיפתם.

 

 "אפילו בכך, בהבנת הערבים ובידיעתם – בקיאים ממך איכרי המושבה. הם, שהינם אדונים לשחוריהם, ברשותם לשון משותפת, גם רעות פעמים, גם יחסים קרובים, גם ביטחון במגע-ומשא. אתם, שהנכם אחים לשכניכם, פועלים כפועלים, מנוצלים כמנוצלים – עוד אין שפתם שגורה בפיכם, אין מנהגיהם בידיכם, וכל מגעיכם עימם – בזרות שהיא איבה, שהיא שפיכות-דמים. קיבוצנו שלנו, בעצמו של דבר – היכן הוא חי? האם הוא חי בארץ-ישראל?"

 

אומר חבר אחר באותה אסיפה:

 

 "אי אפשר הרי, לכל השדים והרוחות, ליטול מושגים ותמונות והנחות מוקדמות, שקנינו לנו שם, במזרח-אירופה, ולהעבירם לכאן כמות שהם. נותן עבודה, פועל, איכר, בן-ברית, אוייב. בשעה שאנו משננים לעצמנו מילים אלה, מה פירושן? האם סלומון, האיכר, הוא נותן-עבודה? הרי אף פעם לא נתן לנו עבודה? איכר, אוייב – כיצד אוייב? מהו סלומון? אי אפשר לסבול עוד עניין זה, שהאיכרים וערביאיהם ופרדסיהם ובניהם ובנותיהם ואדמתם ונופם יהיו כולם כאחד בברית נגדנו. צריך במקום כלשהו להבקיע את הברית הזאת. אולי מלחמתנו האומללה על עבודה עברית היא יותר לשם כך, מאשר לשם פרנסה?"

 

הבקעתה של ברית זו, שצעירי העלייה השלישית, חברי הקבוצה, חשים בה, ברית האיכר היהודי עם פועליו הערבים – באה כמובן בתקופת המאורעות. דווקא התקופה הקריטית של רצח בדרכים, של התנפלויות, של קושי ביטחוני – היא המלכדת את הפועלים הצעירים, חברי הקבוצה, עם האיכרים, שנואי-נפשם מבחינה מעמדית – בברית הגנה כנגד הסביבה הערבית. ושוב אנו רואים – התפכחות, לא שאלה מעמדית אלא מאבק לאומי.

 

ישנם אפוא מעין שני קווים מקבילים או שני נושאים שחוזרים במקביל בהשתקפות השאלה הערבית בספרות העברית, בחתך של "מאבק מעמדי או לאומי?"

 

*

הקו אחד, שאותו הראינו – עובר מ"הדסה" לסמילנסקי, דרך "נדודי עמשי השומר" לרבינוביץ ו"ימים ולילות" של ביסטריצקי, (שבה דנו בשיחה השביעית), ועד ל"תחת השמש" של שמיר. (הקיצוניות הרואה בהשקפה המעמדית פתרון יחיד לסכסוך – מתבטאת גם במקרה מן ההיסטוריה היותר קרובה, של אודי אדיב, מקרה לא-ספרותי, אף כי לימים כתב רן אדליסט רומאן, ובו דמות כאודי אדיב עומדת במרכז העלילה). התבנית החוזרת היא זו של התפכחות. תחילה – נטיות מאוד אוטופיות בכיוון המארקסיסטי של פירוש ההיסטוריה, שמפרש כל מה שקורה כאן, במזרח התיכון, בראי של מלחמת מעמדות, ומבקש לפעול על פיה – ולבסוף באה ההתפכחות. כך מימות העלייה השנייה, השלישית, ועד לימינו אלה.

כיצד שאלה זו עומדת כיום במדינת ישראל, שהיא למעשה מדינה של שני עמים, אולי כבר מדינה דו-לאומית, והמאבק הלאומי שב ומקבל בה גם גוון של מלחמה מעמדית, אלא שבגלגול הנוכחי – אין זה בגלל אידיאולוגיה מרקסיסטית, אלא במציאות חברתית של שני עמים שהפכו בעצם לשני מעמדות.

זו שאלה קשה מאוד, שמעניקה אקטואליות רבה ליצירות הקודמות שהזכרנו, ודומה שזו גם מגמה שהולכת ומתחזקת בספרות העברית, שנכתבת בשנים האחרונות, ואשר כשהיא מתארת את השאלה הערבית, הרי זה לא רק מבחינה אידאית-לאומית אלא כתיאור מציאות חברתית שיש בה שני מעמדות – שני עמים שהם גם שני מעמדות, שחיים בארץ משותפת אחת, אבל בהבדל מכריע – אותן יצירות, אותם אנשים, שדיברו על מלחמת מעמדות בתקופת העלייה השנייה, והשלישית, דיברו על מלחמת מעמדות של יהודים וערבים, שכם אחד – כנגד יהודים וערבים אחרים, בעוד אשר הזהות בין מאבק לאומי ומאבק מעמדי בישראל כיום – נושאת אופי כזה – שהקו החוצה הוא לאום ומעמד מצד אחד כנגד לאום ומעמד מצד שני, כשלצערנו הולכת ונעשית זהות די חריפה בין לאום למעמד – משני הצדדים של המתרס, וזו כבר אינה מדינה דו לאומית או דו-מעמדית, אלא מלחמת אזרחים.

 

*

הקו השני, שראוי לעסוק בו בהרחבה כשלעצמו – בולטות בו שלוש יצירות: מ"תמול שלשום" (1945) לעגנון, שמתאר את תקופת העלייה השנייה, (עסקנו בו בשיחתנו השמינית), דרך "מגילת תנחום", (1942), שתקופתו העלייה השלישית, (ודנו בו בשיחתנו זו) – ועד ל"המאהב" (1977) של א.ב. יהושע, שמתרחש על רקע מלחמת יום כיפור.

מה משותף לשלוש היצירות האלה?

יצחק קומר, גיבורו של עגנון ב"תמול שלשום", הוא איש העלייה השנייה, שבורח לבסוף לחיק היישוב הישן בירושלים, בורח מפני העשייה הציונית, נמלט מן ההיסטוריה האקטיבית, הפעילה, העברית החדשה – אל איזו היסטוריה נצחית של פאסיביות, של אפס-מעשה, של המשך הגלות – שמאפיינת את היישוב הישן. זוהי בריחה פאטאלית, שכפי שראינו מביאה עליו את מותו. אולי עגנון, שהטיל ספק כה חמור ב"דת העבודה" של העלייה השנייה, כתב ב"תמול שלשום" שאין דבר כזה, ומילט את גיבורו ממנה – הראה שגם הפתרון של החזרה בתשובה אין בו תשובה אלא סכנה של שיגעון ומוות.

ב"מגילת תנחום" ליצחק שנהר, בורח גיבורו מן המאבק הלאומי, מגלי המאורעות, מהיפצעותו בהתקפה במאורעות 1936 – בורח מהיותו קומוניסט, רוויזיוניסט, איש תנועת-העבודה, בורח מכל הגלגולים שעבר – אל היישוב הישן בירושלים. שם הוא משנה את זהותו, חוזר בתשובה, וכאילו בכך הוא התפטר, פטר עצמו – מתשלום מחיר הציונות, האקטיבי, של עבודה ולחימה במסגרת ההיסטוריה העברית החדשה של ארץ-ישראל.

מוטיב דומה מופיע בסיום "המאהב" של א.ב. יהושע. משדה-הקרב של מלחמת יום כיפור, ממרחבי סיני – שולפים את גבריאל גיבורו שני אברכים מזוקנים, שולפים בעקיפין – על-ידי כך שהוא מאמץ לעצמו את "מדיהם", את תלבושתם החרדית, ובתלבושת שחורה זו הוא בורח משדה-הקרב הציוני, הלאומי – בורח אל חיק היישוב הישן בירושלים. בסיפור בשם "המאהב", שפירסם א.ב. יהושע לפני הידפס הרומאן (ואשר לדבריו קדם לרומאן כולו על פי סדר כתיבתו), הבריחה, המקלט – הם סופיים. לכן דומני שהסיפור כשלעצמו אולי מעניין יותר מהקשרו ברומאן, כי ברומאן לא הניח יהושע לגבריאל גיבורו, המאהב, להישאר בירושלים, אלא החזיר אותו גם מן הבריחה הזו אל איזו ריקנות בלתי-מוסברת. סיום הרומאן אינו ברור – מה דעת המספר על גורלו של אותו בורח מן ההיסטוריה הציונית?

 

קריאה מומלצת לשיחה אחת-עשרה:

 

משה סמילנסקי: "הדסה" (1911, הופיע 1934).

יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).

יצחק שנהר (שנברג): "מגילת תנחום" (נדפס לראשונה 1942).

משה שמיר: "תחת השמש" (1958).

ש"י עגנון: "תמול שלשום" (1945).

א.ב. יהושע: "המאהב" (1977).

 

המשך יבוא

 

ואפשר לקבל חינם את כל המחקר בצרופה אחת באי-מייל

 

 

* * *

אורי הייטנר / שני מאמרים

1. בית הכנסת והקיבוץ

 

לזכרו של מורי ורבי אברהם אדרת

מייסד בית הכנסת הקיבוצי באיילת השחר

 

רבים הסיפורים של ישראלים חילונים, שבביקור בחו"ל במשלחת נוער, משלחת צה"ל או בתפקיד ייצוגי זה או אחר, נקלעו לראשונה בחייהם לבית כנסת, נקראו לעלות לתורה ו... בלעו את לשונם. הם לא ידעו מימינם ומשמאלם, לא הבינו לאן נקלעו ומה עושים עם זה...

מעבר לבושה האישית, זו חרפה לאומית. האם המדינה היהודית קמה כדי לנתק את היהודי מיהדותו, מתרבותו?

כן, המהפכה הציונית בהחלט נועדה לחולל מהפכה בחיי היהודי – כקולקטיב וכיחיד. היא שאפה ליצור יהודי החי במולדתו, במדינתו הריבונית, היודע להגן על עצמו, שאינו תלוי באחרים; אנטיתזה לפאסיביות שאיפיינה את היהודים בגלות. הציונות, ברובה, היא גם תוצר של החילון שעבר על יהדות אירופה, במקביל לחילון שעבר על אירופה הנוצרית. אולם חילון – אין פירושו התנתקות מהתרבות הלאומית. הרי תרבות לאומית היא הכרח בקימומה של אומה. ואכן, אחד העם, ביאליק, גורדון ואחרים מהוגי הציונות, הציבו את התחדשותה של התרבות היהודית כאחד המרכיבים המרכזיים של הציונות. אך אין ספק, שבקרב הציונות החילונית, נוצר נתק בין ההוויה הארצישראלית ואח"כ הישראלית לבין התרבות היהודית.

הנתק המובהק ביותר היה בקיבוץ. בקיבוץ נוצרה יצירה יהודית מקורית נפלאה, המחוברת בעבותות למקורות ישראל, כמו סדר הפסח הקיבוצי, חג הביכורים ועוד. אך לצד יצירה זו, יש להודות, שבאופן כללי, הקיבוץ היה אוונגרד בהתנתקות מכל מה שהריח "דתיות" ובכריתת גט ממסורת ישראל. יתכן שהסיבה לכך היא להט המרד בגולה ובגלותיות – מאחר והקהילה היהודית בגולה נבנתה סביב המסורת, המרד בגולה כלל מרד ביהדות. ייתכן שהגשמת האידיאולוגיה הציונית והסוציאליסטית היתה כה תובענית, עד שלא הותירה מקום גם למסורת היהודית ושימשה לה כתחליף; "דת העבודה" (אגב, סילוף גישתו של גורדון), "חדר האוכל הוא בית הכנסת שלנו" וכו'.

והתוצאה? המהפכה התברגנה, הקיבוץ מופרט, מרבית הקיבוצים משילים מעליהם את האידיאולוגיה. ומה שנשאר הוא ראש קרח מכאן ומכאן; לא מסורת יהודית ולא אלטרנטיבה של תרבות יהודית חלופית, לא חדר אוכל ולא בית כנסת.

והנה, בקיבוץ מרחביה – קיבוצו של "האדמו"ר" מאיר יערי, סוערות הרוחות. הקיבוץ הופרט לפני עשור. הקיבוץ הקים לצדו שכונה קהילתית. ומה נשאר מהדרך? אנטי דתיות ואנטי מסורתיות. ולפתע הקיבוץ קם על רגליו האחוריות, ויוצא למלחמה ברצונם של תושבי ההרחבה להקים בית כנסת במרחביה.

"אנחנו חיים בחברה חילונית, חופשית," אומרת הח"כית לשעבר אמירה סרטני. מדוע חברה חופשית אינה יכולה להיות סובלנית כלפי ציבור החי עימה ביישוב, שבית כנסת הוא צורך חיים, צורך תרבותי בשבילו, והיא מסרבת לאפשר את הקמתו? "אני חוששת שמדובר בצעד ראשון לקראת נוספים שיבואו בהמשך: סגירת מפעל בשבת, סגירת כבישים, מקווה." כל כך מזכיר את הפשקווילים של העדה החרדית. הפחד הקמאי מכל מה ששונה. אם רק נתיר את הרצועה, הכול ילך לטמיון. עוד עלולים לסגור לנו את המפעל בשבת – להחריב את בית מקדשנו. "כל אחד מוזמן לעשות בביתו כרצונו," מגלה סרטני רוחב לב מרשים בנדיבותו, "אבל לא במרחב הציבורי השייך לכולם." לכולם... חוץ מתושבי השכונה הקהילתית הרוצים בית כנסת ומניין ולא להתפלל כאנוסים בבתיהם.

אך לא נדרשתי למאמר זה כדי להתייחס לגישה האנטי דמוקרטית, אנטי ליברלית, אנטי הומניסטית ובלתי חופשית בעליל שמגלים סרטני וחבריה, אלא כדי לעסוק בשאלה מהותית יותר, בעבורי – מהות העדרו של בית כנסת מחצרו של קיבוץ.

לאורך אלפי שנים, אין קהילה יהודית, אין יישוב יהודי, שאין בו בית כנסת. עד לפני 200 שנה, כל היהודים היו מסורתיים, בית הכנסת היה מסורתי. במאתיים השנים האחרונות התפצלה היהדות לזרמים שונים – קם הזרם הרפורמי, בעקבותיו – האורתודוכסי, לאחר מכן הזרם הקונסרבטיבי שמרד בזרם הרפורמי. במהלך השנים רבים מאוד מן היהודים היו לחילונים, בגולה ובארץ. באופן אישי, ישראלים רבים מדירים רגליהם מבית כנסת כלשהו, למעט בבר המצווה, ויש מי שגם אותה אינם מקיימים. אך דבר אחד נשמר לאורך כל השנים – אין כמעט קהילה יהודית שאין לפחות בית כנסת אחד במרכזה. בסביבה החילונית ביותר בכל עיר בישראל, קיימים בתי כנסת של עדות שונות, של שכונות שונות. כל קהילה יהודית בעולם קשורה לזרם כלשהו ובמרכזה – בית כנסת. רק אנו, התנועה הקיבוצית, יצרנו פטנט מיוחד – קהילה יהודית שאין בה בית כנסת. בעיניי, יישוב יהודי שאין בו בית כנסת, הוא יישוב נכה.

בקיבוצי, אורטל, אין מבנה של בית כנסת, לצערי. אולם מועדון היישוב משמש כבית כנסת בתפילות יום הכיפורים, בעלייה לתורה של בני המצווה, בתפילות אבלות ואזכרה ובאירועים נוספים. זה לא ממש בית כנסת, אך יש בכך איזשהו תחליף. לצערי, רוב התפילות המתקיימות בבית הכנסת הן אורתודוכסיות. הסיבה לכך היא שילוב בין רצונם של חברים להתחבר לגרסא דינקותא המשפחתית שלהם, המסורתית, לבין בורות וחוסר ידיעה של חברים איך ליצור משהו אחר, שלנו, בלי להסתמך על "אלה שיודעים", על "היהודים האותנטיים".

לשמחתי, בשנים האחרונות, יש אצלנו יותר ויותר תפילות אלטרנטיביות, שיש בהן יצירה יהודית תרבותית משלנו ולא "היום יבואו אלינו היהודים האמיתיים ואנחנו נהיה יהודים ליום אחד."

לאחרונה מטרידה אותי המחשבה, איך היתה מתפתחת התנועה הקיבוצית, מה היה קורה לקיבוץ, אילו היה יישוב עם בית כנסת? אין כוונתי רק למיבנה הפיסי של בית הכנסת, אלא כסמל – אילו התנועה הקיבוצית לא הייתה מנוכרת למסורת היהודית. איך היתה מתפתחת התנועה הקיבוצית אילו שאבה את ערכי הצדק החברתי, שוויון ערך האדם, השיתופיות, הערבות ההדדית פחות מן ה"איזמים" למיניהם ויותר ממורשת היהדות? איך היה מתפתח הקשר בין הקיבוץ לבין הסביבה אילו השפה שהיה מדבר היתה יהודית יותר? האם גם אז היתה החברה הישראלית מתנכרת לקיבוץ? האם גם אז היה הקיבוץ מאבד את נכסיו האידיאולוגיים, את נפשו ואת דרכו? 

 

2. חוק הגולן – בין מיתוסים לעובדות

ב-14.12 ימלאו 28 שנים לחקיקת חוק הגולן – החלת ריבונות ישראל על הגולן. ובלשון החוק: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן."

כעבור ימים אחדים, התפרסם גיליון חגיגי מיוחד של עיתון יישובי הגולן, "ארץ הגולן". במאמר המערכת של הגיליון נכתב: "המאבק הפוליטי של יישובי הגולן תם. הוא הסתיים בניצחון. מטרתנו היום היא להוריד את הגולן מרשימת הנושאים השנויים במחלוקת. על כן אין לנו כל עניין בהמשך הוויכוח על החלת החוק. טוב ורצוי שהגולן 'יֵרד מהכותרות'. לאט-לאט יתרגלו תושבי המדינה ומדינות העולם לכך, שהגולן הוא אזור מאזוריה של המדינה, כמו הגליל, השרון והנגב."

היתה זו תחושה אותנטית של תושבי הגולן, שמעתה ואילך הוסר באופן סופי כל איום על הגולן. לא בכדי, ועד יישובי הגולן פורק, כיוון שאין עוד צורך בוועד. אולם כפי שאנו יודעים, כעבור עשר שנים נאלצנו לשוב ולהקימו ולאורך שנות ה-90 – גרזן העקירה הונף מעל ראשינו, ואיים על קיומנו כחרב המתהפכת. הפעם, כאשר סיבוב המאבק הסתיים בניצחון, לא פורק הוועד, ולא הכרזנו שהמאבק הפוליטי תם. היינו מפוכחים יותר.

מה המשמעות של עובדה זו? האם פירוש הדברים, שהחוק מיותר, שאין בו צורך, שהוא לא מילא את תפקידו?

לכאורה, זו המסקנה המתבקשת. אם אחרי חקיקת החוק ממשלות וראשי ממשלות הסכימו לסגת מהגולן, סימן שהחוק לא שינה דבר.

אני שולל את המסקנה הזאת. המסקנה הזו נובעת מהנחה, שדי בקלף מנצח אחד, לצורך העניין – החוק, כדי להסיר לחלוטין את הסכנה. אני סבור שאין קלף כזה, אלא שילוב של התיישבות רבתי, ריבונות ישראלית, תמיכה גדולה של דעת הקהל ועוד. במדינה מתוקנת, די בהחלת ריבונות כדי להסיר סופית באופן טוטלי את אפשרות הנסיגה מסדר היום. לצערי, בישראל זה לא עובד כך. אבל אין לי ספק שהריבונות היא מרכיב חשוב בשמירה על הגולן.

על הגולן חלה הריבונות הישראלית, והמאבק של שנות ה-90 הסתיים בניצחוננו. אני מאמין, שעובדת הריבונות היא אחד הגורמים לכך. למשל, החוק הקרוי "שיריון חוק הגולן", על פיו נסיגה מחייבת רוב של 61 ח"כים לפחות ומשאל עם (ואני מאמין שבמושב הקרוב של הכנסת יוסדר סופית נושא משאל העם), חל על אזורים עליהם חלה הריבונות הישראלית, והוא נובע ישירות מחוק הגולן.

אך אם צריך הוכחה לחשיבותו של החוק, היא האקרובאטיקה שעושים שוחרי הנסיגה מהגולן, בניסיון להמעיט את דמותו. במשך השנים נעשה ניסיון בלתי פוסק לעצב מיתוס לפיו מדובר בחוק צדדי ובלתי חשוב, שאין המדובר באמת בריבונות, שבגין בכלל לא התכוון וכן הלאה. מעניין, אלה שהציגו את החוק כסוף העולם, שאיימו שהוא ימיט עלינו מלחמה איומה עם סוריה – פתאום עושים מאמץ כזה להמעיט בערכו.

אחד המיתוסים, הוא שהגולן לא סופח לישראל, כיוון שהמילה "סיפוח" אינה מופיעה בחוק. ואכן, המילה הזאת אינה מופיעה בחוק. היא גם אינה מופיעה בהחלטה על סיפוח ירושלים (שנוסחו זהה לנוסח חוק הגולן). אז מה? גם ירושלים לא סופחה? המילה סיפוח לא הופיעה גם בהחלת הריבונות הישראלית על השטחים שנכבשו במלחמת השחרור ולא היו חלק ממדינת ישראל על פי תכנית החלוקה, כמו ירושלים (המערבית), יפו, לוד ורמלה וחלקים מן הגליל והנגב. האם גם הם אינם מסופחים? כשבגין נשאל על כך, הוא השיב בפשטות, שמדינה מספחת אליה מה שלא שייך לה. הגולן הוא שלנו, הוא ארץ ישראל, ולכן המילה סיפוח אינה רלוונטית לענייננו.

קראתי לאחרונה איזה ספר שהגדיר את החלת הריבונות על הגולן כ"מהלך טקטי המונע משיקולים לטווח קצר, כלומר לתת מענה לנסיבות מדיניות פוליטיות ואישיות שהתקיימו בעת ההיא." הצעד מוזער ל"עובדה שהגולן יתנהל מעתה תחת מימשל שאינו צבאי," ובגין צוטט כמי שאמר: "יש לא מעט מקרים בהיסטוריה שהתנהל משא ומתן והועברה טריטוריה לריבונות זו או זו. והעובדה שהטריטוריה לא נוהלה על ידי מימשל צבאי, לא מנעה את המשא ומתן. אם יבוא יום ויהיה עם מי לדבר בסוריה, אני בטוח שצעד זה לא הוא שימנע את המשא ומתן."

מן הציטוט הזה ניתן להסיק, שבגין עצמו, מחולל החוק ומחוקקו לא ראה בו צעד בעל משמעות מדינית, ובוודאי לא ראה בו צעד המונע נסיגה עתידית מהגולן. הנה, הציטוט הזה הוא ההוכחה הניצחת לצדקת התיאוריה, שהחוק היה צעד טקטי שלא נועד למנוע נסיגה.

אז זהו, שלא! פשוט מאוד – הדברים הללו, המיוחסים לבגין, לא היו ולא נבראו ואפילו משל לא היו. פשוט, בגין לא אמר אותם. זהו שקר גס. שני נאומים נשא בגין בדיון על חוק הגולן – נאום הפתיחה בו הציג את החוק והסביר את הסיבות לו, ונאום הסיום בו השיב למתווכחים. שני הנאומים מופיעים בדברי הכנסת, ואני קובע באחריות מלאה, שלא היו דברים מעולם. בגין לא הזכיר ולו ברמז אפשרות של העברת הטריטוריה למדינה אחרת. אפילו לא ברמז.

אי אפשר לפרש את דבריו של בגין בשני הנאומים, אלא כמחוייבות מלאה לכך שהצעד נועד לקבוע את הגבול הסופי של מדינת ישראל ולהכיל בתוכה את הגולן. "לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין לאומי פלסטין [פלשתינא], יעבור על רמת הגולן. והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות, אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכינרת. הנני בטוח, שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה, יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן היתה והינה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל."

זה היה הטיעון הראשון שהשמיע בגין בנמקו את הצעת החוק. האם הוא דיבר על "ניהול טריטוריה שלא על ידי ממשל צבאי" או על קביעת גבולות על פי הצדק ההיסטורי ותיקון העוול ההיסטורי בהוצאת הגולן מן השטח המיועד למדינה היהודית?

בהמשך דבריו הזכיר בגין את המצב הבלתי נסבל של יישובי הצפון כאשר הסורים ישבו על הגולן ושאל: "האם מישהו יכול להעלות על דעתו שישראל אי פעם תסכים לחידוש אפשרי של מצב כזה? אין תימה, שבעניין זה של רמת הגולן קם קונסנזוס לאומי כללי בישראל, וגם מדינאים חשובים בארצות אחרות הביעו בפומבי או בפרטיות את דעתם כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת הגולן ולמסור את הרמה לסורים."

מה התכלית של החוק, אליבא דבגין? הוא הסביר את הדברים כפשוטם – החוק נועד לממש מדיניות. המדיניות הייתה קיימת, ונותרה שאלת העיתוי, מתי לקבל את החוק. ומהי המדיניות? אמר בגין:

"הממשלה קבעה בקווי היסוד של מדיניותה לאמור: 'ישראל לא תרד מרמת הגולן ולא תוריד שום יישוב שהוקם ברמה. הממשלה היא שתחליט על עיתוי מתאים להחלת המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת הגולן.' הכנסת אישרה את קווי היסוד של מדיניות הממשלה, כפי שהובאו לפניה על ידי. עכשיו הריני מתכבד להודיע לכנסת, כי היום החליטה ממשלת ישראל פה אחד, כי יש ללא דיחוי להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת הגולן."

יש דברים ברורים מאלה? יש הוכחה ניצחת יותר מדברים אלה, שנאמרו בשפה בהירה ומובנת לכל אוזן, שהחוק נועד להבטיח שישראל לא תרד מרמת הגולן ולא תוריד שום יישוב שהוקם ברמה? ואם אין די בכך, הנה ציטוט נוסף, בתגובה לטענה שארה"ב והעולם לא יסכימו לקבל את ההחלטה: "המדובר בחיינו, ברמת הגולן. בחיינו, בעתידנו. בשלום האומה הזאת. איש לא ידחף אותנו לקווי ה-4 ביוני 1967. איש. שום עם, שום מעצמה לא תצליח לדחוף אותנו לקווים ההם – קווי החידלון, קווי שפיכות דמים, קווי הפרובוקציה לתוקפנות. איש לא יכתיב לנו את חיינו. אנחנו הקימונו חיי חירות בארץ הזאת ואנחנו נגן עליהם בכל הכוח העומד לרשותנו."

הקורא החרוץ, שיבדוק את הדברים בפרוטוקול ישיבת הכנסת, לא ימצא רמז לכך שהחוק לא ימנע נסיגה מהגולן. אולם הוא בהחלט ימצא אמירה, שהחוק לא ימנע מו"מ עם סוריה לשלום. ומה בכך? הרי ישראל, על כל ממשלותיה, תמיד חפצה בשלום ותמיד חתרה למו"מ על שלום אמת. דבריו אלה של בגין נאמרו בתגובה לטענות של ח"כ אמנון רובינשטיין, שבעקבות קבלת החוק "לעולם כבר לא יהיה מו"מ על שלום עם סוריה." תשובתו הנרגזת של בגין, היתה נגד ההאשמה העצמית והשנאה העצמית, של מי שמאשים את ישראל בהיעדר שלום או בהיעדר מו"מ:

"התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית – היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו – היהודי אשם. עכשיו באים חברי כנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנות דור – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים. כי אתם הבאתם את החוק הזה. והרי אני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד, אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא יֵשבו איתנו, לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מבחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?"

האם מציטוט זה ניתן להסיק שבגין פתח בדבריו פתח לנסיגה מהגולן? כמובן שלא. אבל יש מי שמקדישים את חייהם להפצת מיתוסים שקריים. יש מי שכותבים ספרים כדי להפיץ מיתוסים. יש להם רק בעייה אחת – המיתוס הזה לא כל כך קשור לעובדות.

בגין אינו אורים ותומים שלי. הוא לא היה כזה בחייו ואין הוא כזה אחרי מותו. אילו אכן אמר את הדברים המיוחסים לו, הם לא היו מעלים ולא מורידים, כי החוק עצמו חזק יותר מכל נאום. אבל מה לעשות? הוא פשוט לא אמר את הדברים. הוא אמר את ההיפך הגמור.

אין מי שהכיר את בגין טוב יותר מאשר מזכירו האישי הנאמן יחיאל קדישאי. אין מי שיודע טוב ממנו להסביר ולפרש את בגין. לפני 12 שנים ראיינתי את קדישאי בנושא חוק הגולן. בראיון הקשיתי על קדישאי בשאלה אודות השינוי שחל בעמדותיו של בגין. אחרי מלחמת ששת הימים הוא הסכים לנסיגה מהגולן ואף נתן את ידו להחלטת ממשלה ברוח זו. האם בתקדים הנסיגה מסיני לגבול הבינלאומי, לא הצהיר בגין, למעשה, גם על נכונות לנסיגה מהגולן לגבול הבינלאומי?

קדישאי השיב בכנות: "עמדתו של בגין השתנתה במהלך השנים. בשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה נכון לפשרה, אך בהדרגה הוא הגיע למסקנה שרמת הגולן היא אבן יסוד בביטחונה של ישראל ויש להיאבק על הכללתה בתחומי המדינה. כשהיה בממשלת הליכוד הלאומי ב-67' היה שותף להחלטה על פיה ישראל תציע לסוריה ולמצרים חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי. ההחלטה הזו בוטלה כעבר זמן קצר מאוד [למען האמת, רק החלק של ההחלטה הנוגע לגולן בוטל. החלק הנוגע לסיני נשאר בתוקף. א.ה.]. יש להבין את עמדתו של בגין ב-67' לנוכח המציאות הפוליטית והמדינית באותה תקופה. לגח"ל [הליכוד בגלגולו הקודם – א.ה.) היו רק שני שרים בתוך הממשלה, מתוך למעלה מעשרים. הוא לא קבע את המדיניות, והשפעתו היתה מוגבלת. בגין חשש מאוד מפני לחץ בינלאומי שיביא לנסיגה חד צדדית, ולכן הציב את העיקרון 'באין חוזה שלום, שביתת נשק או הסדר ביניים, ימשיכו כוחות צה"ל לעמוד במקומות בהם עמדו בתום הקרבות במלחמת ששת הימים.' תפיסתו התקבלה על דעת אשכול ועל דעת הממשלה, והיא סייעה לשמירה על הגולן. בגין האמין שמבחינה ביטחונית, יהודית, ארץ-ישראלית, הגולן חייב להישאר בידי ישראל. הוא עשה בכל תקופה ככל שיכול היה לעשות. בשלב מסויים הבין שיש לעמוד על כך שכל רמת הגולן תהיה בידינו, והקפיד על צירוף המפה לחוק הגולן. עד יום מותו, בכל פעם שהתעורר דיון על עתיד הגולן, התבטא בבהירות נגד נסיגה."

"מה גרם לשינוי בדעתו?" שאלתי.

קדישאי: "איני יכול לומר בדיוק. להערכתי, הוא חשש ממצב בו הסורים יקבלו חלק מהגולן וישתמשו בו להמשך התוקפנות שלהם. בגין הבין היטב את תורת השלבים של הערבים, במיוחד של הפלשתינאים, על פיה עליהם לקבל מישראל מה שניתן בדרכי שלום, ולאחר מכן להמשיך בתוקפנות. ייתכן שהתוקפנות תבוא אחרי 30 או 40 שנה. ההבדל בין מדינאי לפוליטיקאי, הוא שהפוליטיקאי חושב על הבחירות הבאות, והמדינאי – על הדורות הבאים. לצערי, הערבים מצטיינים יותר מאיתנו בסבלנות ובראייה קדימה לדורות הבאים. בגין נהג לראות למרחוק, ורצה למנוע את הסכנה."

קדישאי הסביר בראיון בפירוש, שכוונת החוק היתה להבטיח שהגולן יישאר ישראלי לעד, הן מהסיבות הביטחוניות והן בשל היות הגולן חלק מארץ-ישראל. על הטענה שהחוק אינו מדבר על סיפוח וריבונות השיב: "אין לדברים אלה כל שחר. המושג 'המשפט, השיפוט והמינהל' של ישראל הוא הביטוי המובהק לריבונות ישראל. זה בדיוק הנוסח של החלת הריבונות הישראלי על מזרח ירושלים מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הוויכוח הזה מלאכותי, פילוסופי וערטילאי. המשמעות של החוק היא החלת ריבונות ישראל על הגולן."

אלה העובדות. יש המסלפים אותן ביודעין, כדי לקדם אג'נדה פוליטית. אין דרך טובה יותר להתמודד עם השקר, מאשר באמצעות הצגה בהירה של העובדות. "מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך."

 

תשובה לאירית שושני:

אין בדבריי, עליהם הגבת [גיליון 498], ולו שמץ של יחס מקל בחומרת הפשע הנורא – אונס. בוודאי שאין בדבריי תמיכה בשחרור אנסים, אלא רציתי להציג את האבסורד בשחרור מחבלים רוצחים יהודים כאילו כדי להקל על עצמנו אחרי שנשחרר מחבלים רוצחים ערבים. עם זאת, יש דרגות לרוע, והרצח הוא הפשע החמור ביותר, חמור יותר מאונס.

אורי הייטנר

 

 

* * *

אלישע פורת

צלב-הקרס בדרכון של אימי

 

אימי ז"ל, שהלכה לעולמה בשנת 2004, לא היתה גיבורה גדולה. אדרבא, היא אפילו היתה די חששנית, שלא לומר יראה מכל דבר. ואף על פי כן, בעל כורחה ומכורח הנסיבות של חייה, נאלצה לעשות כמה מעשים אמיצים ממש.

לאחר פטירתה התאספנו וקראנו את מסמכי חייה. בדרכון הבריטי הישן שלה, עטור האריה הנוראי והסוס חד-הקרן המופלא, מצאנו להפתעתנו שתי החתמות-מעבר של הנשר הנאצי וצלב-הקרס הנתעב, אחוז בטפריו. הילדים התפלאו מאוד, ולי, כמי שזכה לשמוע מפיה ממש, לא היתה ברירה ונאלצתי לספר. ההחתמות היו משנת 1936 ומשנת 1937, כשהחיה הנאצית כבר החלה להשתולל ולטרוף יהודים, קומוניסטים, ושאר  מתנגדי משטר במיספרים גדולים. וכך הפך המסע היפה ביותר בחיי הוריי, מעין מסע כלולות מתאחר, מפלשתינה-א"י אל 'הגולה', לביקור משפחתי ממלכתי, המלווה בהרפתקה ובמתח ואפילו בסכנה ממשית.

לאחר נישואיהם, ובטרם כרעו תחת משא גידול הילדים, נסעו שני הצעירים המקסימים הללו לבקר את בית אביה ואת בית אביו, באירופה המשחירה והולכת. בסתיו 1936, פשוט מפחיד לחשוב מה קרה אז בעולם, הם יצאו, כנתיני הוד מלכותו מלך האימפריה הבריטית, מחיפה למרסיי. במרסיי עלו על רכבת ונסעו לבריסל האדישה, לבקר את סבי וסבתי מצד אמי. סבא היה סוחר עשיר וערך להם ביקור פינוקים שלא נשכח מהם כל ימי חייהם. בסתיו המאוחר הם המשיכו במסעם לפולין. פולין השסועה והקרועה, האנטישמית להחריד, שבטרם מלחמה ושואה. אבל איך מגיעים מבריסל, ברכבת, לוורשה בלי לחצות את ברלין, בירת מלכות הרשע? לא, לא היתה להם שום אפשרות אחרת: הם היו חייבים לחצות את ברלין ברכבת המהירה, על שלוש תחנותיה הגדולות.

וכך, עם השלג הראשון, הם יושבים בחניות הרכבת המהירה בברלין, רועדים מקור ומפחד, ומתחממים רק מקומץ הניירות הכחול: הדרכון הבריטי, שבתוכו מוטבע הנשר הנאצי הנוראי עם צלב-הקרס. אבל הם גם קודחים ממתח והתרגשות. כי לאימא היתה משימה מיוחדת להשלים. משימה שבשלה נכתבות השורות הללו. היא התחייבה בפני חברי מזכירות הקיבוץ, להעביר שקית עור קטנה, בהיחבא ובחשאי גמור, לידיה של אישה גרמניה קטנה ומצומקת. אימו הקומוניסטית של חבר הקיבוץ מגרמניה, נקרא לו הַנְס, שנפטר במפתיע לפני נסיעת הוריי. הוא חלה בקדחת שחור-השתן, עוד אחת מהחולירות שפקדו את מייבשי הביצות של ואדי חווארית, עמק חפר ועין החורש. הוא הובהל עם חברים נוספים לבית החולים האיטלקי בחיפה. הם הבריאו ושבו לקיבוץ, והוא מת ממחלתו, גווע בידיהן של הנזירות הרחומות שלמרגלות הכרמל.

הַנְס הגיע בגפו לקיבוץ בשנת 1935, עם פליטים וחלוצים נוספים מגרמניה. הוא היה מבוגר מחברי הקיבוץ. איש בודד ותימהוני, שהיה מסור לכלבו החום הגדול, ומכור לפולחן עישון המקטרת. כשפשטה השמועה בחצר על נסיעת הוריי, זימן המזכיר אליו את אמא ואבא, ובסודי סודות מסר להם שקית עור קטנה, והשביע אותם למסור אותה לידי אימו של הַנְס בתחנת ברלין מרכז. היא היתה קומוניסטית נרדפת, שאיבדה את בעלה בעינויי הגסטפו. הם שלחו את הַנְס לפלשתינה-א"י, להזדהות עם גורלם של היהודים המגורשים. הַנְס היה מכור לעישון המקטרת. היתה לו מערכת מיוחדת של כלי-פיטום: מדחס קטן לטבק, כפית מתקפלת, מחורר זעיר וסכין זעירה. כל שעותיו הפנויות היה מפטם את מקטרתו וּמְפַּפֶּה בה. החברים זכרו אותו מהלך בשדות המשק, מחבב את כלבו ומעשן את הטבק המשובח שבמקטרתו.

אבא היה רגשן ידוע ורתחן מפורסם, והיה חשש שמא יתפרץ על הַקָרַר הנאצי בעת ביקורת הקרונות, בשעת החניה בברלין, ויסגיר את שליחותם הסודית. לכן הוסכם ביניהם שאמא היא שתשא את המשא על כתפיה. המזכיר בקיבוץ אמר להם, שביום זה וזה, בשעה ההיא וההיא, בשעת החנייה של הרכבת בברלין מרכז, ישמעו שלוש דפיקות על חלון תאם. אמא התחייבה לפתוח את שמשת החלון, לא להסיט את הוילון, לשלוח את ידה ולהשליך את השקית. והמזכיר אמר בדיוק כך, ואל תביטו לאחור, מחשש עין נאצית רעה. הוריי המקסימים והתמימים הבטיחו שהכול ייעשה כמוסכם, ואימו של הַנְס תקבל את חפציו האחרונים. את הכלב אי אפשר היה להסיע לברלין, ואחד מחברי הקיבוץ אימץ אותו, עד שכעבור זמן קצר מת הכלב מחמת הצער.

הביקור אצל סבתי וסבי בבריסל עלה נהדר, מעבר לכל הציפיות. וכשהגיע הזמן הם רכשו מתנות יקרות למשפחת אבי הדלה שהתגוררה בעיר סוּבַלְק שבצפון מזרח פולין, ויצאו ברכבת המהירה מבריסל לוורשה דרך ברלין. היו אלה ממש הימים האחרונים של שנת 1936, שבוע חג המולד, ואמא זכרה שנים רבות את קישוטי החג הנוצריים שמילאו את הרכבת. אבל הדריכות והמתח לקראת השלמת המשימה הסודית לא הניחו להם למצות את תענוגות המסע.

ואז עצרה הרכבת, הַקָרָרִים חלפו בין התאים לביקורת והחתימו את דרכוניהם של הורי בחותמת הנשר הנאצי ימ"ש. הם לא יצאו מתאם, גם בשל החשש מפגיעה וגם בשל הבטחתם. זמן העצירה חלף, והרכבת כבר עשתה הכנות ליציאה מהתחנה. ואז, לגמרי במפתיע נשמעו הנקישות החלושות בחלון. אמא החווירה, אבל קמה בנחישות, פתחה את החלון והשליכה את שקית העור הרכה של הַנְס. אבל אחר כך לא יכלה להתאפק, והציצה על הרציף. לימים אמרה לי שראתה דמות קטנטונת של אישה, עטופה במעיל שחור וגדול, מתרחקת במהירות מהרציף. והיא זכרה שנפלה מאושרת בזרועותיו של אבא, שנזף בה כדרכו: "אי אי אשת לוט שכמותך! לא יכולת להתאפק?!"

 

 

* * *

שמואל יריב

שְׁמוֹנָה אוֹרוֹת וְוָלָד אֶחָד

קודם יצירת הוולד ברחם אמו, הקב"ה גוזר עליו מה יהא בסופו, אם זכר אם נקבה, אם חלש אם גיבור, אם קצר אם ארוך, אם מכוער אם נאה, אם עבה אם דק, אם בזוי אם גס, וכן גוזר על כל קורותיו, אבל אם צדיק אם רשע – לא. אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד. לאחר שהמלאך הממונה על הרוחות הכניסו לתוך מעי אימו, נר דלוק על ראשו, ומביט ורואה מסוף העולם ועד סופו. נוטלו המלאך משם ומוליכו לגן-עדן ומראה לו הצדיקים יושבים בכבוד ועטרותיהם בראשיהם. ואומר לו המלאך, הללו נוצרו בבטן אימם, ויצאו לעולם ושמרו תורה ומצוות, לפיכך זכו ונזדמנו לטובה זו. לערב מוליכו לגיהינום ומראה לו שם את הרשעים, שמלאכי חבלה מכים אותם במקלות של אש וקוראים: וי, וי! ואינם מרחמים עליהם. ואומר לו המלאך, הללו לא שמרו התורה וחוקותיו של הקב"ה, לכך באו לחרפה זו שאתה רואה. לסוף מגיע זמנו לצאת לאוויר העולם. והוא אינו חפץ לצאת משם עד שמכהו המלאך ומכבה לו את הנר שהיה דלוק לראשו. מיד שוכח התינוק כל מה שראה ביציאתו וכל מה שידע.

מתוך מדרש תנחומא. קיצור מן המובא ב"ספר האגדה" שבעריכת ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי, עמודים תנ"א – תנ"ב, מהדורת 1987. 

 

(1)

בְּרֶחֶם-אִמִּי נֵר הָיָה דָּלוּק עַל רֹאשִׁי

וּלְאוֹרוֹ רָאִיתִי מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.

בְּגַן-עֵדֶן יָשְׁבוּ צַדִּיקִים בְּכָבוֹד

וּבַגֵּיהִנֹּם רְשָׁעִים

שֶׁמַּלְאֲכֵי-חַבָּלָה הִכּוּ בָּם בְּמַקְלוֹת-אֵשׁ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַּנִי לָצֵאת לַאֲוִיר-הָעוֹלָם

כָּבָה הַנֵּר וְהִתְפּוֹגְגוּ הַמַּרְאוֹת.

מִנִּי אָז כְּקַיִן אֲנִי נָע וָנָד

לִמְצֹא אֶת הַנֵּר שֶּׁהֵאִיר בְּרֶחֶם-אִמִּי

לְחַפֵּשׂ לְאוֹרוֹ אֶת דַּרְכִּי.

 

(2)

אֲנִי זוֹכֵר שְׁבִיתַת-מוֹרִים כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים.

רָצִינוּ לָדַעַת וְלֹא נִמְצָא אֶת מִי לִשְׁאֹל.

כָּל לַיְלָה

פָּנָס תָּלוּי עַל עַמּוּד הִתְנַדְנֵד בָּרוּחַ

וּשְׁבִיב-אוֹר רִקֵּד בְּקֶרֶן-רְחוֹב

וְאָנוּ

שִׁכּוֹרִים הִשְׁתַּעֲשַׁעְנוּ לְקִצְבָּן שֶׁל הַצְּלָלִיּוֹת.

 

(3)

עַל כְּבִישׁ לְצַד אִצְטָדְיוֹן הִתְנַפְּצוּ אוֹרוֹת-הַמִּגְרָשׁ

שֶׁנָּשְׂאוּ שַׁאֲגוֹת-מְנַצְּחִים וּמְנֻצָּחִים.

בְּסִיּוּמוֹ שֶׁל מִשְׂחָק-כָּדוּרֶגֶל עָשִׁיר-שְׁעָרִים

אֲנָשִׁים מְאֻשָּׁרִים הֵגִיחוּ לַכְּבִיש צַד בְּצַד

עִם חֲשׁוּכֵי-פָּנִים שֶׁחָרַב עֲלֵיהֶם עוֹלָמָם.

 

(4)

הַכּוֹכָבִים שֶׁהֶחֱרִידוּנוּ בְּלֵילוֹת-מִלְחָמָה

לֹא הָיוּ מְאוֹרוֹת בִּרְקִיעַ-הַשָּׁמַיִם

אֶלָּא לַהֲבֵי-יְרִי שֶׁהַשָּׂטָן שִׁלַּח בָּנוּ.

וְאָנוּ נוֹרָא רָצִינוּ שֶׁיֶּחְדְּלוּ

בְּטֶרֶם נִתְעַרְסֵל עִם סוֹפֵנוּ.

 

(5)

הַגּוֹדְשִׁים אֶת הַפָּאבּ עִם כּוֹסוֹת-אַלְכּוֹהוֹל

חוֹשְׁקִים לִלְגֹם אֶת אוֹרוֹת-הַנֵּיאוֹן הַצִּבְעוֹנִיִים

הַמִּתְחוֹגְגִים מִתַּחַת לַתִּקְרָה הַנְּמוּכָה.

נִכְנַסְנוּ לְגַמְרֵי רַעֲנָנִים וּמְרוֹמָמִים

וְאַט אַט הִתְהַפְּכוּ פָּנֵינוּ

וְהֵמָּה נוֹבְלִים

וּמְאַבְּדִים כָּל שָׂרִיד שֶׁל פִּקְחוּת.

 

(6)

כְּשֶׁתַּעְצֹר מְכוֹנִית לְיַד זוֹנַת-הָרְחוֹב

אוֹרוֹת אֲדֻמִּים לֹא יִדָּלְקוּ.

הוּא יַחֲשֶׁה.

הִיא תַּעֲמִיד פָּנִים כְּמַלְכָּה, תִּלְחַשׁ הַמְּחִיר

וְיִסָעוּ.

מַה טַעַם לִמְתִיקוּת שֶׁאֵין עִמָהּ אוֹרוֹת?

 

(7)

אַבָּא לֹֹא יֶחֱזֶה יוֹתֵר בַּלָּהוֹת כִּי כְּבָר אֵינֶנּוּ.

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד סִפֵּר עַל עֲשָׁשִׁית-נֶפְט

שֶׁשַּׁלְהַבְתָּהּ חִוֶרֶת וּבוֹכָה

שֶׁבַּחֲצוֹת-הַלַּיְלָה הֵאִירָה בּוֹר כָּרוּי בְּהַר-הַזֵּיתִים.

אַבָּא כְּאֶבְיוֹן, הָיָה עֲשִׂירִי לְמִנְיַן-עֲטוּרֵי-הַזָּקָן

נוֹשְׂאֵי הַמַּעְדְּרִים וְהָאֲלוּנְקָה

שֶׁעָלֶיהָ הָיְתָה מֻטֶּלֶת גְּוִיַּת אִמּוֹ.

 

(8)

יְמֵי-חֲנֻכָּה עָפוּ בְּעִיר לְבָנָה בְּעַרְבוֹת-קָנָדָה

וּכְבָר עֶרֶב שְׁמִינִי.

זְמָן קָט חָלַף מִמּוֹלָד-הַיָּרֵחַ

וּמִחוּץ לַחַלּוֹן

רַב הָאוֹר הַכָּסוּף שֶׁבֵּין אִילָנוֹת עֲטוּפִים בְּשֶׁלֶג.

וְנִדְמֶה הָיָה לִי שֶׁבְּאוֹתָה שְׁעַת-לַיְלָה נִצְרְרוּ שָׁם

אוֹרוֹת שֶׁל נֵרוֹת-חֲנֻכָּה שֶׁהִדְלִיקוּ כָּל יְהוּדֵי-הָעוֹלָם.

 

 

 

* * *

דודו אמיתי: טונות של גבורה, גרמים של אומץ לב והגודל של חצי הכוס המלאה

בשבוע שעבר ציינו מלאת 60 שנה לגבעת חביבה. מאות אנשים, ידועים וידועים פחות, מהארץ ומחוצה לה נאספו כדי לראות, להקשיב, להשמיע ולכבד בנוכחותם את היובל של המוסד הוותיק ביותר בארץ לדיאלוג יהודי-ערבי ולמיפגש בין מיעוטים שונים. במשך שישה עשורים מטרתו וסיסמתו היא להלביש פנים ל"אחר". להראות את הדומה, האנושי והיומיומי שבו.

נערכו דיונים מלומדים ומרתקים, נחנכו תערוכות, הושמעו ברכות, הוענקו פרסים ואפילו שרנו שירים (כשאחינועם ניני ומירה עוואד זוכות בפרס לשלום ע"ש חביבה רייק – מי לא ייסחף בשירה יחד איתן?!)

אבל אחרי הכול, איך פורטים שישים שנה למשהו מוחשי יותר? מאות תוכניות/קורסים/ פרויקטים? אלפי עובדים ומתנדבים? מאות אלפי משתתפים/תלמידים/משתלמים? כל אחד מהפרטים הללו הוא רק חלק מהשלם, אך איננו יכול להמחיש אותו בצורה נאמנה. שלם שהוא יותר תחושה מאשר מילים, של ה"משהו" הזה הגדול מסך חלקיו שפירושו "גבעת חביבה". משהו שיצליח להביע את סך הכול של הקמפוס חסר ההפסקה הזה, שנדמה שמדשאותיו הירוקות, רחש צמרות האקליפטוסים שלו והולם הממטרות – פועמים באותו קצב לא מתעייף ולא מתפשר בשעות של רצון טוב כמו בימים של חרדות וחשש.

אישה אחת, קטנה וחסרת עייפות בעצמה, שוריקה שמה, בת 90, שעשתה את כל הדרך מקיבוצה הרחוק בגליל, היטיבה לטעמי לקלוע למטרה ולהגדיר עבורנו את הדבר החמקמק הזה שהוא רוחה של גבעת חביבה ושל אלו העוסקים במלאכת הדיאלוג והמפגש. היה זה בעת חנוכת פינת הזיכרון לאישה אחרת, חברתה של שוריקה, צעירה אמיצה שנפלה בעת שנאבקה נגד אויבי השלום והחופש באירופה הכבושה בימי מלחמת העולם השנייה – חביבה רייק.

"טונות של גבורה יש בארץ הזאת!" אמרה שוריקה, שכמו שאבה את כוחה ועמידתה מן האבן הלבנה הזקופה שעוצבה לזכר חברתה, "אך אני מחפשת גרמים של אומץ לב שנדרשים כדי לעשות שלום."

כך אמרה, ובדבריה היו מקופלים עבורי גם צוואתה של חביבה וגם תמצית עבודתה של גבעת חביבה במשך 60 שנה: גרמים נדירים של אומץ לב לשלום, שאחריהם אנו מבקשים ובעבורם נלחמים.

תודה שוריקה על שעזרת לנו להבין מהיכן באנו ולאן עלינו להמשיך בשנים הבאות עד שנשיג את מטרתנו.

ועוד סיפור קטן, כמין המשך לדבריה של שוריקה – צידה לכל דרך שיש בה אתגר וקושי: רונית, אחת מחברותיי לעבודה, פגשה על שבילי הקיבוץ את חברתה המבוגרת ממנה בשנים רבות. לשאלתה על שלומה ענתה לה חברתה "הכול נפלא."

"נפלא?! איך נפלא?" תמהה הצעירה יותר, "הרי את כבר לא צעירה וגם הבריאות לא מי יודע מה?"

ענתה לה המבוגרת יותר: "את לא מבינה, כאשר חצי הכוס המלאה קצת מתרוקנת אני מעבירה את מה שיש בה לכוס קטנה יותר ואז שוב הכול נפלא. את מבינה?"

את ההסתכלות הזו אנו לוקחים איתנו הלאה ל-60 השנים המאתגרות הבאות!

שיהיה במזל טוב

דודו אמיתי

המאמר מופיע גם ברשת באתר "מכנה משותף" http://duduamitai.blogspot.com/

 

 

* * *

שישי מאיר

תגובה למשה גרנות על המשפחה המזרחית

אני מבקשת להתייחס לכתבתו של משה גרנות בעניין הספר "שלום לך מסה הקטנה". גם אם תוכנו של הספר אמיתי, אין זה מעיד על הכלל, ואני מדברת דווקא מנקודת מבט של ילדה שגדלה בבית מזרחי, וחוותה  חוויות לא נעימות בכל הקשור לתפקוד אבי והתייחסותו אלינו, הבנות.  כילדה סברתי לתומי שכך הדבר אצל כל בני ארצות האיסלם, אלא שהסתבר לי שאין הדבר כך. נוכחתי לתדהמתי שאצל רוב חברותיי ממשפחות של יוצאי ארצות האיסלם, ההורים דאגו במסירות לילדיהם ואף עבדו  בעבודות אחדות כדי לקדם את המשפחה מבחינה כלכלית.

לפיכך נראה לי שהמקרה של מסה, יוצא דופן, ואין כלל מקום להכללה במובן של "התרבות המזוויעה שיובאה מהגולה."

שישי מאיר

 

* * *

מי יתנני שמוק כלוי

מכובדי,

אולי יסביר לנו מר דב אלבוים, עורך התוכנית "פרשת השבוע" בערוץ 1, מה ראה להזמין את "פרשן המקרא" גדעון לוי, שניצל את הבמה כדי לסלף את הכתוב, להכפיש את אבות האומה ולהאשים את מדינת ישראל בפשעי מלחמה? 

האם עד כדי כך דלונו? האם חסרי פרשני מקרא אנו?

אכן אלמן ישראל.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

אהוד: מר גדעון לוי דווקא מתאים מאוד למר דב אלבוים. עובדה, אני, כמו סופרים נידחים אחרים, שאינם מפורסמים בשנאת ישראל שלהם – לא נמצאתי מעודי ראוי להיות מוזמן לתוכנית "פרשת השבוע", גם כאשר הוצאתי לאור ספר חדש שהיה זקוק מאוד לחשיפה – וזאת אולי מסיבות של כישורי יתר overqualified שלי לתוכנית – וכן גם רתיעתי (שכמובן אינה ידועה לאלבוים) – מכל סוג של "דרשה" המנסה לעשות אקטואליזאציה של פרשת השבוע. כל הטכניקה הדרשנית הגלותית הזו היא בעיניי מקלט של גרפומאנים ברשות התורה ואחת הסיבות לשיעמום הרב שעבודת הקודש של הדת היהודית נוסכת בנו, כי למי יש כוח לשמוע התפלפלויות והתחכמויות של נודניקים?

 

 

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

 

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

 

 

* * *

להולדת הנכדה הבת

לילי

ברכות לסבתות נעמי ונירה

להורים דפנה ואסף

לכל בני המשפחות

ולרוחות של ארל'ה ושמחה המרחפות למעלה

 

* * *

פלחי צנוניות אדומות במי ג'ינג'ר כבוש

קונים אתם לפעמים בוודאי [אנחנו גאים להשתמש בכל אפשרויות התחביר העברי] צנצנות ובהם רצועות ורדרדות של ג'ינג'ר כבוש בטעם חריף-מתוק מיוחד במינו, שיחד עם משחת הוואסאבי הירוקה משמשות תוספות-חובה ליד פרוסות השטרודלים של הסושי, אך לא רק לידם אלא גם לרוב מאכלי העוף והבשר, על תקן של חמוצים פיקאנטיים.

והנה, מה עושים כאשר הרצועות נגמרות?

קונים צנוניות טריות, מומלץ מאוד בשוק האיכרים, חוצים אותן וחותכים לפרוסות דקות מאוד וממלאים בהן את הצנצנת עם מי הג'ינג'ר. כבר כעבור שעות אחדות יש לכם מעדן חמוץ-מתוק בעל טעם מקורי בלתי רגיל. והפלא הוא בכך שעל אותם מי ג'ינג'ר אפשר למלא כמה וכמה פעמים את הצנצנת!

 

שוק האיכרים בנמל תל אביב

שישי בבוקר, כל השנה, 8.00-15.00

שלישי בערב, כל השנה, 17.00-23.00

מומלץ!

 

 

* * *

ברכותינו הלבביות לחברתנו הטובה אביבה שטרן

במלאת לה שבעים שנה לפני כשבועיים

ומאחלים לה שתסתיר מפנינו כך גם

את יום ההולדת השמונים והתשעים שלה!

 

 

 * * *

לחברים, צרור שלומות מירושלים,

הנכם מוזמנים לערב "כלת האור" לכבודה של הסופרת 

 מרים עקביא

זו השנה הי"ז שהמועצה הציונית בישראל, מכבדת אנשי רוח - סופרים ומשוררים המצטיינים בכתיבתם ואף פעילים בקהילה, ומקיימת ערב של כבוד והוקרה בחג החנוכה, חג האור – לכבודם.

השנה, נבחרה הסופרת מרים עקביא כ"כלת האור" ה'תש"ע, ניצולת שואה, שפרסמה כ-30 ספרים, ביניהם ספרים לילדים ונוער וקיבלה פרסים בארץ ובחו"ל, מהם עובדו לסרטים, ואף פעילה, בהתנדבות, ב"יד ושם" וב"עמך".

האירוע יתקיים ביום רביעי, כ"ה בכסלו - 16.12.2009, ב"בית הארחה אגרון", רחוב אגרון 6, ירושלים (מול השופרסל), בשעה 19:30 באודיטוריום.

בערב נקיים את טכס הדלקת נרות חנוכה. ידליק את הנרות מר ציון נרגסי,  והמשורר יעקב יעקב יקרא מ"ספר המכבים".  מקהלת "קולות עמי" , בניצוחו של  יוסי דברה, תנעים לנו את הערב בשירים ישראלים, שירים ביידיש ואף שירים בלאדינו.

כמו כן ישאו דברים הרב מיכאל מלכיאור - מההסתדרות הציונית העולמית, מר נתן איתן – מנכ"ל "יד ושם", המשורר בלפור חקק - יו" אגודת הסופרים העברים בישראל, בני משפחת מרים עקביא, ד"ר דורית אורגד - כלת הפרס לשנת ה'תשס"ה. המשוררים בלפור והרצל חקק יקראו מקאמה שחיברו לכבודה של כלת הפרס.

בטכס הכתרת "כלת האור" תקבל מרים תעודת הוקרה ושי.

יוגש כיבוד ברוח החג.

האירוע הוא ללא תשלום וכולכם מוזמנים לכבד את חברתנו מרים עקביא בערב

זה לכבודה. ברוכים הבאים!

שמחה סיאני

יוזמת ומנחת הערב

 

* * *

היכונו! היכונו!

לאחר שיסתיים פרסום פרקי "צל הפרדסים והר הגעש"

ובמלאת 25 שנים לצאתו לאור

של הרומאן שכתב אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

["ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב, 1985]

יתחיל הספר להתפרסם בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

במסגרת המאבק נגד הטרדה מינית!!!

 

* * *

[העתקת מכתב אמיתי בנוגע לספר "הנאהבים והנעימים" – שנתקבל מהח"כית מרים גלזר-תעסה:]

 

הכנסת

ירושלים, ט' בחשון התשמ"ו

24 באוקטובר 1985

לכבוד

זמורה ביתן – מוציאים לאור בע"מ

רח' שוקן 32

תל-אביב 66556

 

שלום רב,

ח"כ מרים גלזר-תעסה, יו"ר ועדת העלייה והקליטה, מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.

מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח"כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח"כ גלזר מאחלת לו בריאות הנפש.

בכבוד רב,

וילמה מאור

וילמה מאור

מזכירת הוועדה

 

* * *

איגרת מאֲגָנָה וַגְנֵר

לאהוד המזריע,

קראתי במכתב העיתי שאתה עומד לפרסם מחדש בהמשכים את ספר הזימה "הנאהבים והנעימים" שבזכותו אפילו לא נכנסת לרשימת הסופרים הפורנוגראפיים של הספרות העברית כי איש לא התייחס וגם לא מתייחס לכתיבתך ברצינות, מה עוד שאתה פורנוגראף ממין זכר ולא ממינה נקבה, ולכן אני רוצה להקדים ולהודיע לנמעניך כי לי ולדמותי אין שום חלק בספר הנתעב שלך, שכולו פרי דימיונך המופרע הפרוע והמופרע; וגם אין לי שום קשר לדמות פאני היל התל-אביבית – לילך הרמוטק.

אני בסך הכול אישה הגונה, שבגלל זיון של לילה אחד בקיבוץ, שנסתיים בהפרייה ללא הפלה – ילדה לך בת מקסימה, שאתה מתעלם ממנה כל השנים באכזריות רבה כי ראשך נתון כל הזמן בפוליטיקה ובתיאורי הַצִּ'יפְּצִ'ימוֹן של לילך.

אֲגָנָה וַגְנֵר

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "ביקורת ציבורית חריפה נשמעת בימים אלה נגד נשיא דרום אפריקה, ג'ייקוב זומה, בעקבות הפרסום על כך שההוצאות על אחוזה פרטית שהוא מתכנן לבנות [לשלוש נשותיו] באחד האזורים העניים במדינה יסתכמו ב-8 מיליון דולר." ["הארץ און-ליין", 7.12.09].

רגע, האם לא זה האיש שצירף את קולו למקהלת המגנים את הגזענות והאפרטהייד בישראל? האם לא זה האיש שבירך את ועידת דרבן שהוקיעה את ישראל ואת הציונות? והאם לא זה האיש שהאשים רק לאחרונה את הגזען נתניהו בכך שהיו לו בחייו שלוש נשים, שתיים ברבנות ואחת בקלטת?

* בגיליון האחרון העלינו השערה שהקצין שתקף מינית את הבחורה הזרה בנמל תל-אביב היה תחת השפעת סם כלשהו ששמו בכוסו. לדברי המשטרה, בדיקות השתן של סרן ארז אפרתי מראות שלא לקח שום סם. אנחנו חוזרים בנו אפוא מדברינו, ופשוט איננו מבינים איך היה יכול לעשות מה שעשה? הרי באותו פרץ של חוסר שליטה פתאומי היה עלול לאנוס גם את הרמטכ"ל, בדמותו אותו לארוסתו?!

* שני הנשיאים בעלי הרקע המוסלמי, אובמה ואחמדניג'אד, כל כך הושפעו מההצגה של מסירת צווי הקפאת הבנייה למתנחלים, שאותה הפיקו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק, עד שאובמה הודיע שמעתה הושלמו כל ההכנות להרכבת קואליציה של מדינות שתתמוך בתקיפת מתקני הגרעין של איראן כדי להשמידם, ואילו אחמדינג'אד הודיע שאין צורך בכך כי הוא כבר הוציא צווי הקפאת בנייה לכל המתקנים הגרעיניים של ארצו, ואלה ייושמו באותה נחישות מזרח-תיכונית שבה ייושמו צווי איסור הבנייה הישראלית בפלסטין, כולל בעיר הגדולה שיח' מוניס המשתרעת משני עברי נחל אל-עוג'ה.

* עם ייסודו נתבקשנו לכתוב פעמיים בחודש בתשלום טור פובליציסטי בחינמון "ישראל היום". תחילה התקבלו רשימותינו בברכה ובהערכה אבל כאשר אחת מהן ניסתה לרמוז משהו בזכותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, היא נפסלה בטענה ש"אנחנו לא מעודדים שחיתות!" – כתוצאה מכך פרשנו מהחינמון, שכמובן הקמפיין התעמולתי הממומן שלו [למשל דן מרגלית] נגד אולמרט ובעד ביבי – היה חף מכל שחיתות וייצג את התקשורת הישראלית במיטבה.

והנה עתה התעוררו חברי כנסת להביא הצעת חוק לפיה תיאסר בעלות של אזרחים זרים על כלי תקשורת בישראל, והכוונה השקופה היא להגן על העיתונות המקומית, בייחוד על "מעריב", מפני התחרות הדורסנית החינמית של המיליארדר היהודי-אמריקאי של בתי הקזינו שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום".

אילו היתה יוזמה זו יוצאת לפועל לפני כשנתיים והחינמון היה נסגר, ייתכן שאהוד אולמרט היה עדיין מכהן כראש ממשלה – מוצלח הרבה יותר מנתניהו, אף כי לעומת הסכל חסר הניסיון אובמה – אין לנו ברירה אלא לתמוך בנתניהו.

מצד שני, מה הבעייה של אדלסון להפוך מהיום למחר לבעל אזרחות כפולה, אמריקאית וגם ישראלית, וזאת על פי חוק השבות, וגם לגור כאן חודש-חודשיים בשנה בדירה שקנה או יקנה לעצמו? אפשר גם לסדר לו שישרת בתור תורם בצבא וגם יצטלם עם פנינה ושמעון.

* מתארגנת עצומה של אזרחי ישראל ביישובי חבל עוטף עזה המוחים על כך שמאז מבצע "עופרת יצוקה" של שני ה"אֵהודים" בחנוכה לפני שנה – נפסק כמעט לגמרי הטרור התלול-מסלולי היומי והלילי שהופעל נגדם. הם אומרים שלא איכפת להם לשוב למצב שלפני המבצע, ובלבד שלא תיפול שערה אחת מראשו של ילד פלסטיני ברצועת עזה אם ח"ו ישתנה המצב ויהיה צורך ב"עופרת יצוקה 2", כי לדברי יישובי החבל – "נקמה שכזו, נקמת דם ילד קטן, טרם ברא השטן."

* אנחנו שמחים שסרן ר' זכה בתביעת הדיבה שלו נגד אילנה דיין ותוכניתה "עובדה". אנחנו מלכתחילה היינו מאוד סקפטיים לגבי התוכנית. נחרצותה והתנשאותה של אילנה דיין מעוררות בנו בדרך כלל תגובות-נגד לגבי מי צודק, ולא לזכותה.

* מעולם לא קיבלנו ולעולם גם לא נקבל את פרס ברנר כי שלא כסופרות וסופרים חשובים שזכו בו – אנחנו כידוע רחוקים מברנר ומעולמו מרחק שנות אור ומעולם לא ביקשנו וגם לא נבקש את הפרס, וחוץ מזה אנחנו הרי לא שייכים לספרות העברית, ודי לנו בפרס על שמו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא – שאיש לא זכה בו וגם לא יזכה בו מלבדנו, ואשר כל מועמדיו עד כה, שנידחו, יכולים לצחצח לנו את הנעליים אלא שאין לנו מספיק זוגות נעליים לשם כך.

* הבה נקווה שאיראן תתפוצץ בקרוב ויקום בה מישטר חדש, חופשי, חילוני, מתון, אנטי-ערבי ובן-ברית לישראל, כפי שהיה בעבר, לפני שהאמריקאים המטומטמים הדיחו את השאח לטובת חומייני – וכי בבוא היום החדש יתלו את האייטולות הקנאים על צריחי המסגדים כפי שביקשו אלה לעשות למתנגדיהם. אך בינתיים, הרופא, שהעיד שסטודנטים איראניים נאנסו בכלא, הורעל ברעל שהוכנס לסלט שלו, ומת.

* ניסינו כמה וכמה פעמים לקרוא את "אישה בורחת מבשורה" ולא הצלחנו אבל כנראה הסיבה לכך היא שיש לנו קשיים בהבנת הנקרא.

* לבן גוריון היו ביצים לפרק את האצ"ל ואת מטה הפלמ"ח ולקבוע לדורות את הממלכתיות של צה"ל. הַגַּיִס של "ישיבות ההסדר" המתעצם בצה"ל בשנים האחרונות מאיים על הממלכתיות הזו, חרף העובדה שלוחמיו ומפקדיו מצטיינים במוטיבציה גבוהה. גם לאנשי אצ"ל והפלמ"ח היתה מוטיבאציה גבוהה. ספק אם לנתניהו או לכל ראש ממשלה ישראלי אחר, בעתיד הנראה לעין, יהיו ביצים וגב להחליט על פירוקן של החממות האידיאולוגיות הפרטיות בתוך צה"ל הקרויות "ישיבות ההסדר".

את פרי הבאושים השחצני של הרב אליעזר מלמד מהר ברכה נאכל כולנו, כאשר כוחה של הממשלה לשלוט בצה"ל יילך ויפחת בכמה וכמה תחומים מכריעים, ועל כל החלטה ממלכתית בתחומים הרגישים האלה יהיה צורך לנהל משא ומתן ולקבל את הסכמתם של מפקדי הצבא הפרטי ואולי גם הפיראטי –  "רבני" "ישיבות ההסדר".

* הסורים יכולים רק ליהנות מהמריבות הפנימיות בישראל על קיום מישאל עם בנושא של ויתורים טריטוריאליים, מישאל שכביכול מטרפד את סיכויי השלום, – וליהנות מלחזות בשטויות האינפאנטיליות שבהם מתכתשים הישראלים אלה עם אלה – כאילו הסכם השלום עם סוריה מושפע בכלל מעמדות ישראליות. הרי כל זמן שהסורים לא יוותרו על השליטה בגולן בגבולות יוני 67', על זכות השיבה ועל חלוקת ירושלים – אין מה לדבר על שלום איתם, ובינתיים, למה לנו לריב בינינו ולעשות צחוק מעצמנו בחמישים ובמאה השנים הקרובות?

* שמונת החודשים הראשונים של שנת 1939 היו נהדרים. לא פרצה בהם שום מלחמה.

 

 

* * *

את הרוצחים האמיתיים אין מגנים

 כי הם בעד השמדת ישראל

 

מכובדי,

כל יפי הנפש ברחבי העולם ממהרים לנפנף בדו"ח גולדסטון ולגנות אותנו על "פשעי מלחמה" כביכול. את זאת הם עושים מתוך דאגתם העמוקה לזכויות האדם, יעני.

אך הנה רואים אנו את המשטר האיראני מדכא בכוח הזרוע, לרבות מעצרים, עינויים, הוצאות להורג – את מתנגדי המשטר המפגינים, ולמרבה הפליאה אין אנו שומעים את קולם של אבירי זכויות האדם הללו. היכן ההפגנות, החרמות, הגינויים באו"ם – של המשטר האיראני?

גם אם תחפשום בנרות לא תמצאום.  הא ראיה שכל המוכיחים בשער הם מתחסדים וצבועים שאין להתרגש מתוכחתם יתר על המידה.

דבריי מכוונים במיוחד לאנשי שלום עכשיו המצטרפים למקהלת המקטרגים עלינו.  

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

 

 

* * *

יוסף דוריאל

ומה עם המטיפים נגד שירות בצה"ל?

המסיתים לסילוק ישיבות ההסדר מצה"ל, בהן יש התנגדות לגירוש יהודים, ממלאים פיהם מים מול ההסתה המאורגנת נגד שירות בצבא הנלחם באויבי המדינה

מזה זמן מפיץ באינטרנט רס"ן במיל' עמר קרפ מכתב תחת הכותרת  אומץ לסרב, המטיף נגד השירות בצה"ל, בהצהירו כי "מיספר אירועים שיכנעו אותי שאסור לי להמשיך ולשרת בצבא שאיבד את הבסיס המוסרי שעליו הוא היה אמור להישען."

על נייר מכתבים שבכותרו העליון מודפס מגן-דוד עם הכרזה מסרבים למען ישראל, ובתחתון – הסיסמה ישראלי, ציוני, לוחם, סרבן, בכחול על גבי לבן, מפרט הרב-סרן את נימוקיו לסירוב לשרת בצה"ל וביניהם הקטע נוטף-הארס הבא:

" הריגת הילד מוחמד דורה בחודש אוקטובר 2000 הייתה מבחינתי האירוע הראשון שדגל שחור גדול מתנוסס מעליו ... עד לרגע זה לא ידוע לי על אף חייל או מפקד בצה"ל שנתן את הדין על הריגה זו. מביך מאוד היה הניסיון ... להסתייע בעדות המומחה המפוקפקת של יוסף דוריאל, כדי להוכיח שמוחמד דורה לא נורה ע"י חיילי צה"ל."

הוא, כמובן, לא עשה שום ניסיון לקרוא את אותה עדות ו/או לבדוק איזה מחקרים ובאיזה רמה עשה בעבר אותו "מומחה מפוקפק" – למען ביטחון ישראל. וכקצין בכיר בצה"ל, לא ניסה להשתמש בידע שאמור היה לשלוט בו – לבדיקת צילומי אותה עלילת דם, שכל מי שבקיא בניתוח זירות ירי יכול היה לראות את מה שאני ראיתי – שמעמדת צה"ל לא ניתן היה לפגוע בילד. אולי זה דווקא טוב שקצין המגלה בוּרוּת כזו בהבנת זירת ירי לא ישרת יותר בצה"ל ולא ייתן פקודות אוויליות לחיילים. אך זה לא הפריע לו לגייס מאות חתימות של קצינים וחיילים במיל', שחתמו על הזדהות עם דבריו, במינשר שהופץ באינטרנט.

האם זה לא חמור פי כמה וכמה  ממעשיהם של חניכי ישיבות ההסדר, שבמחאה שהיתה בתחום שבין הצהרה מצפונית למעשה קונדס של בני-נעורים – ביטאו את התנגדותם לגרש יהודים מביתם? האם אפשר בכלל להשוות את התנהגותם לזו של המסרבים להלחם להגנת המדינה? אלא שלאלה האחרונים ישנה חסינות באליטות הנותנות את הטון בישראל, כאשר בישיבות ההסדר קל יותר להשתלח, וגנרלים החושבים שבזה תהיה תפארתם מתחרים ביניהם מי יגרום לצה"ל יותר נזק בהפסד כוח האדם האיכותי של אותן ישיבות.

הגיע הזמן שרמטכ"ל צה"ל יתפנה קצת מהתעסקות עם רבני הישיבות ויבדוק את מחדלי החינוך הצבאי שאיפשר את התפתחות התופעות כגון זו של רב-סרן עמר קרפ וחסידיו.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי ובחקר ביצועים צבאי.

 

                                          

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,272 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,015 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל