גיליון מס' 501 [מוגדל בסימן ברכות לגיליון ה-500]

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' חנוכה, ל' בכסלו תש"ע, 17 בדצמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, "נגיעות" (98).

יוסף דוריאל: הגיס החמישי של ישראל ועלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה".

יוסף אורן: האליבי של מאיר שלו.

בן דרור ימיני: חוצפה משפטית: מה שמותר למרצים מהשמאל, ציטוט מ"מעריב" 12.12.09.

יענקלה בהט: המכבי (סיפור אמיתי).

אוריה באר: שני סיפורים על הטרדה מינית: א. סיפורה של ימימה. ב. סיפורו של זאב.

איתמר לוי: על "בדרך" האסור של דן עומר.

יוסי גמזו: שִיר-יְלָדִים יָשָן.

פוצ'ו: א. עונה למשורר י.ג.ז.ל. ב. הבה נשירה לאברהם שפירא.

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה שלוש-עשרה: תחושת מצור

אורי הייטנר: פיתרון צודק וחכם.

אהוד בן עזר: גדולתו של יוסי גמזו בבלדה על נפתלי הרץ אימבר.

עמוס גלבוע: הרב גורן מסביר את שמונת ימי החנוכה.

צרור ברכות נוספות לגיליון ה-500 של המכתב העיתי.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

אַתָּה לֹא יָכוֹל בֶּאֱמֶת לַחֲזֹר הַבַּיְתָה

אִם לֹא הָלַכְתָּ לְאִבּוּד תְּחִלָּה.

מתוך המחזור "נגיעות" (98)

* * *

יוסף דוריאל

הגיס החמישי של ישראל

 ועלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה"

לאהוד בן עזר ול"חדשות בן עזר" שלום רב והערכה רבה על פועלכם.

בגיליון 500 הבעתם פליאה על שאסתר שפירא, שערכה מטעם הטלוויזיה הגרמנית את הסרט על עלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה", לא פנתה אליי – כמי שחשף ראשון את השקר הגדול של הטלוויזיה הצרפתית – מפיצת סרט העלילה.

האמת היא – שזמן קצר אחר שמסרתי לראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, את התחקיר המקצועי שערכתי על סרט הצלם הערבי של רשת פרנס-2, קיבלתי בקשה מהתחנה הגרמנית לקבל את הצוות שלהם, שמונה לחקור את הפרשה.

כמובן, שהסכמתי (וגם לא עלה על דעתי לדרוש תשלום עבור זה), ואסתר שפירא הופיעה אצלי, עם צוות שלם, לחקירה יסודית של כל הממצאים שלי.

ערוץ 5 של הטלוויזיה הצרפתית, שפנה אליי בבקשה דומה, ניתק מגע לאחר שקיבל, לפי בקשתו, כחומר רקע לראיון, את הדו"ח שלי לראש הממשלה. הם ראו שלא תהיה להם ברירה אלא לחשוף את השקרים של הקולגות מערוץ 2, שכל התקשורת הצרפתית יישרה קו להגנת "שמם הטוב".

במשך שעות חקר הצוות הגרמני, ביסודיות, כל פרט בניתוח שערכתי לצילומים וקיבל תשובה לכל שאלה, פרט לשאלה אחת: מדוע נציגי הממסד הישראלי, ובמיוחד – דובר צה"ל – מתחמקים מלדבר איתם על הנושא. היתה לי תשובה, אותה לא יכולתי לתת בגלל הפצרותיה של בתי תמי, שהיתה בעבר קצינה בצה"ל – שלא אאשים את הגיִס החמישי בממסד הישראלי, המשתף פעולה עם הפוגרום התקשורתי שאורגן עם תחילת האינתיפאדה. הצעתי שאת זה כדאי שיבדקו בעצמם, והיה להם בסיס מספיק לערוך חקירה משלהם, שתקיף את הצלם והממסד הערבי בעזה, שהיו קשורים לעלילת הדם.

הסרט שהם הכינו במשך שנתיים כלל ראיונות שחשפו את כל השקרנים שהיו בצד הערבי, וכמה גמגומים עלובים של נציגי צה"ל שהתחמקו מדיון רציני בנושא. זה שהם לא ציינו בסרט את הבסיס המקצועי שסיפקתי להם להתחלת החקירה שלהם – אולי תרם לאמינותו כאובייקטיבי, כי בינתיים נפתחה מלחמת השמצות עליי, שפסלה את המהימנות המקצועית שלי, החל ממאמר-מערכת ב"עיתון לאנשים חושבים" ועד לתלונה של נציג "אמנסטי-אינטרניישנל" לוועדה לזכויות האדם של הקונגרס האמריקאי – שאני עוזר לחפות על פשעים של חיילי ישראל(!).

הטלוויזיה הממלכתית שלנו לא גילתה שום עניין לערוך תחקיר משלה על עלילת הדם, עד שהצוות הגרמני הפיק סרט-המשך, עם מימצאים שחשפו במלואם את כל השקרים של פרנס-2 ושותפיהם, תשע שנים לאחר האירוע.

אילנה דיין, שיכלה לבצע תחקיר סנסציוני על הגיִס החמישי במHמסד הישראלי' המסייע לעלילות הדם של הערבים, העדיפה להתעסק בעלילה שתפליל קצין ישראלי ברצח מכוון של ילדה פלסטינית. לא תיארתי לי שגם המימסד המשפטי יתגייס לקידום עלילות הדם על צה"ל, ואף אחד לא מתרגש מזה. אציין רק שהמפלה במלחמת לבנון 2 נגרמה ישירות על ידי הצגה דומה של "טבח ילדים בכפר קנא": את הזיופים בתמונות של "הטבח" גיליתי מיד, אך אחרי השיעור שקיבלתי מפרשת א-דורה, החלטתי שלא אפתח את הפה. כתוצאה מכך, הפסיק חיל האוויר את ההפצצות ואיפשר ללוחמי החיזבאללה הנצורים לקבל אספקה ולהתאושש, כשהם עצמם הודו שעוד יומיים של הפצצות היו מאלצים אותם לצאת מהבונקרים ולהיכנע.

 כדאי גם לזכור שדו"ח ועדת השופט אור קבע כי 13 הערבים שנהרגו בהתפרעויות בצומת כביש ואדי ערה יצאו להתפרע אחרי שראו את סרטון "רצח הילד מוחמד א-דורה" (מבלי שמישהו הזים את עלילת הדם בזמן אמת). גם את הלינץ' שנעשה בחיילי המילואים ברמאללה וגם את רצח העיתונאי דניאל פרל – אני זוקף לחובתו של הגיִס החמישי של ישראל, שללא שיתופו לא יכלו עלילות הדם להצליח כפי שהצליחו.

לא אראה את תפקידי גמור כל עוד לא יועמדו לדין כל הסייענים של עלילות הדם הערביות, האשמים בהצלחתן הרצחנית.

בברכה,

יוסף דוריאל

* * *

יוסף אורן

האליבי של מאיר שלו

הדבר היה, כנראה, ככה: מאיר שלו המליץ לתחקירנית של "עמוד האש" – הסדרה ההיסטורית על תולדות הציונות – לבחור בסבתו מצד אימו, טוניה בן-ברק, כדי שתספר על ההתיישבות בעמק. אחרי שהתחקירנית חזרה מנהלל, שאלה אותו, מדוע הטריח אותה עד לנהלל כדי לפגוש אישה שקידמה את פניה עם סמרטוט על כתפה, היפנתה אותה אל הדלת האחורית של הבית, דלת המטבח, הושיבה אותה בחום של העמק בחוץ, על המרפסת, והזהירה אותה להרחיק את הכיסא מהקיר ולא לקְרַצְרֵץ לה אותו. לא תאמין – הוסיפה התחקירנית – לאן שלחה אותי כאשר ביקשתי לרחוץ ידיים. ובמקום להשיב לי על החיים בנהלל בשנים הראשונות, הסבירה לי באריכות על איזה שואב-אבק, שהגיס ישעיהו שוֹלַח אליה מאמריקה כדי להרגיז את אחיו, אהרון, הלוא הוא בעלה, ש"איננה כבר" אבל עד ש"היתה לו מוות איומה" תמיד ”שוּבַפַּם בּוֹרַח" לה. אני לא מבינה – חתמה התחקירנית את דבריה – איך עלה בדעתך שהיא מתאימה להופיע בסדרה כנציגת נהלל, מושב העובדים הראשון שהקימו חלוצי העלייה השנייה בארץ-ישראל?

קוראי הרומאן החדש של מאיר שלו ("הדבר היה ככה", הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2009, 226 עמ') יאשרו, שאין פרט בתיאור הבדוי הזה, המסכם את ההתרשמות של התחקירנית מפגישתה עם סבתו, שאיננו לקוח מספרו. הם גם יאשרו, שאילו היו מתבקשים גם הם לסכם את התרשמותם מסבתא טוניה רק על יסוד העובדות שסיפר עליה, כנהללית משוגעת לניקיון, היו קרוב לוודאי מגישים סיכום דומה לזה של תחקירנית "עמוד האש" – הסיכום הבדוי שבו נפתח המאמר הזה. ואם אכן חזרה התחקירנית מהפגישה עם סבתו של מאיר שלו כשהיא "מוקסמת כולה" ממנה, וגם אמרה לו: "היא טיפוס אמיתי, הסבתא שלך, קצת משיגענע, אבל כל-כך מקורית." (עמ' 210) – סביר להניח שביטאה היקסמות לא מהעובדות שמבליט שלו בספר על סבתו, כ"מישיגענע" בנושאי הניקיון, אלא מאישיותה האמיתית, אחרי ששמעה מפיה סיפורים אלטרנטיביים, על ראשיתה של נהלל ועל ההתיישבות בעמק בכלל, מאלה שהכירה. בעוד שבספרות הציונית הבליטו את "היחס המורכב שבין החלוץ העברי ובין אדמתו," שמעה מפי סבתו של מאיר שלו תיאורים פחות הרואיים – "שהאדמה אינה רק נחלת אבותינו וקרקע בתולה, לא רק מנוח לכף רגלם של יהודים נודדים ונרדפים" אלא מאבק יום-יומי עיקש להיאחז באדמה ולהוציא ממנה את המזון הדרוש לקיום (153).

כיוון שהסדר הכרונולוגי אילץ את מאיר שלו לדחות את שבחי התחקירנית על סבתו לפרק מאוחר ברומאן, פתח את הרומאן בסיפור על הופעתו התמוהה בחנוכת סליק הנשק הישן של ההגנה בנהלל. הוא הופיע שם בסנדלים וכאשר קם להשמיע את דבריו, התרכזו עיני כולם באצבעות רגליו שהיו צבועות בלַק אדום מבהיק. אחת מוותיקות המקום לא התאפקה ולחשה לחברותיה : "מה אתם רוצים ממנו? הוא קיבל את זה מטוניה, היא היתה משוגעת בדיוק כמוהו. ככה זה אצלם במשפחה" (11). באופן זה העניק מאיר שלו את ההזדמנות לעצמו, להלל את סבתו כבר בעמודיו הראשונים של הרומאן. ובפנותו לקורא – פעולה שהפריז בעשייתה בספר הזה – הגיב על דברי הוותיקה מנהלל: "בעיניי היא לא היתה משוגעת כלל. היא היתה אחרת. היא היתה שונה. היא היתה מה שאנחנו מכנים 'טיפוס'" (12). ורק בהגיעו כמעט לסיום הספר, שבו התמקד בפרשת שואב-האבק – העדות על שיגעון הניקיון של סבתו, הביא גם את דבריה הנלהבים של התחקירנית – האישור לשפיות-הדעת של סבתו.

ההחמצה הגדולה

אין כל ספק שסבתו של מאיר שלו היתה באמת "טיפוס" וכלל לא "מישיגענע", ואלמלא העדיף נכדה להבליט בעט-הסופרים שלו צדדים קומיים בהתנהגותה, גם לא היה נאלץ להבהיר, בפתיחת הספר בעצמו וקרוב לסיומו בפי התחקירנית, שהיתה אישה מקורית ו"טיפוס" אותנטי. מהעובדות הרציניות, אך המעטות, שניתן לאסוף עליה מפרקי הספר מתברר שהיתה דעתנית ועקשנית, אך גם מציאותית ומעשית. ולכן, אחרי שנוכחה "שלסבא אהרון יש הרבה מעלות וכישרונות, אבל איכר מוצלח הוא לא - - - החליטה לא להישבר ולא לחזור לרוסיה ולא לרדת לאמריקה או לעקור לתל-אביב," אלא "להחזיק במשק בציפורניה ממש" (18). משום כך ריכזה בידיה את העבודה במשק ובבית, וניהלה את שניהם בחריצות ובמסירות לפי ערכיה. בנהלל נודעה כאיכרה שהנהיגה את ביתה ביד-רמה, וכדי לשרוד בתקופות מחסור תבעה מכל ילדיה לתרום את חלקם לקיום המשק. מאותה סיבה גם לא התחשבה תמיד בתקנון המושב (134) ולא חששה לסטות מתביעות אלטרואיסטיות בלתי-סבירות של אידיאולוגים מקרב מייסדי המושב, ובכללם בעלה אהרון שנימנה עימם (142). מכוח אותו היגיון התעמתה פעם עם המחנך של המושב, שמואל פינלס, בנוכחות תלמידיו, כאשר באה והוציאה משיעורו את הבכירה משתי בנותיה, את אימו של מאיר שלו, כי עזרתה היתה נחוצה במשק.

 כאישה מציאותית, מגובשת בהשקפותיה ומודעת לערכיה גם לא הצטרפה אל נשות הכפר האחרות להפגין "הפגנה של צניעות פרולטרית ושל הסתפקות במועט" נגד "התפנוקים האמריקאיים, הבורגנים" (34). לכן גם לא דחתה – והדבר היה ידוע לכולם – את הדולרים וגם לא את שואב-האבק ששלח אליהם מאמריקה הגיס ישעיהו, אלא הותירה לאהרון בעלה את העונג להסתייג ולהיעלב ממאמציו של אחיו הבכור לסייע להם. ובעוד היא אוספת ברצון את מתנותיו של ישעיהו, לא מנעה ממנו להדביק לאחיו את הכינוי "הבוגד הכפול", שבעזרתו הסביר לכולם, מדוע אינו מוכן לקבל דולרים ממי שבגד בציונות ובסוציאליזם "והרוויח כסף מתוך ניצול עמלם של בני מעמד הפועלים" באמריקה הקפיטליסטית (13-12).

אף שכל הפרטים האלה מוזכרים ברומאן ואפשר היה לבסס עליהם רומאן, שהיה מוסיף דמות נשית מעניינת ובלתי-שגרתית מתקופת העליות הראשונות למדף הסיפורת שלנו, העדיף מאיר שלו להציג את סבתו באמצעותם כגיבורה קומית, כאישה שלחמה כל חייה בלכלוך ובמסגרת המלחמה הזו כלאה שואב-אבק במשך ארבעים שנה בחדר-האמבטיה, שאת השימוש בו ואפילו את הכניסה אליו אסרה על בני-הבית. ואת המטרה הזו מימש שלו כמנהגו, על-ידי גיוס ומיחזור של כל הלהטים הלשוניים ו"השטיקים" הספרותיים שבבעלותו. בעשותו כך השלים ספר מבדר וממוסחר, וגם רדוד להפליא, שבו הוא מפגין שוב את כוחו בשרשור ובניפוח אנקדוטות, חלקן מפולפלות ורובן מבדחות, על סבתו, הוריו, דודים, דודות ובני משפחה משכבת הגיל שלו ושל ילדיו.

כלומר: הרומאן "הדבר היה ככה" כתוב במתכון המוכר מששת הרומאנים הקודמים של מאיר שלו – אך הפעם בלי היומרה האידיאולוגית שהיתה בהם, להנהיג את מגמת השאננות לציון בספרות הישראלית – מתכון המבטיח גם לו אריכות שנים כרב-מכר. אך עקב כך החמיץ מאיר שלו הזדמנות לצרף את סבתא טוניה לחבורת הנשים, שהיתה ראויה להיות בחברתן – גיבורות מסוגן של לאה ברמן מהטרילוגיה "רחוק מפנינים" של משה שמיר וצופיה ("צופקה") מהרומאן "אדום עתיק" (2007) של גבריאלה אביגור-רותם ועוד נשים אמיתיות, חזקות ועצמאיות מבנות הדור שלה.

לוחמת בלכלוך

עקב ההחמצה הזו מצטיירת סבתא טוניה כ"טיפוס" בעיקר בגלל קנאותה לניקיון. נכון שבתנאיו של העמק, הנודע באבק בקיץ ובבוץ בחורף, ובמיוחד בכפר כמו נהלל, שבו צמודים הבתים לרפתות וללולי עופות (154), משקיעות נשים, ובמיוחד אוהבת ניקיון מביניהן, חלק ניכר מזמנן במאבק בלכלוך, אך מהרומאן מצטייר שסבתא טוניה עסקה כמעט רק בזאת. אפשר להניח שכעבור שנים הגזימו חמשת ילדיה של סבתו – "המקורות" שמפיהם ליקט מאיר שלו את האנקדוטות עליה – בתיאור סבלם מעריצות דרישותיה מהם בילדותם (בשנות העשרים), בנעוריהם (בשנות השלושים) ובבחרותם (בשנות הארבעים) בנושאי הניקיון. אך גם ניתן לשער, שבצד אנקדוטות אלה שמע מפיהם דברי הערכה לחריצותה של סבתו והבנה על כך שהחמירה עימם בנושאי הניקיון, כי אלמלא ניצלה ביעילות את הזמן שעמד לרשותה, לא היתה מצליחה להתמודד עם העומס שרבץ עליה בגידולם של ילדיה, בניהול משק הבית ובביצוע העבודות במשק החקלאי. מאיר שלו שמע – אך השמיט את ההסבר הזה כדי שסבתו תצטייר כ"מישיגענע" וכ"טיפוס" בעיני הדור שאותו ביקש לבדר – דור הקוראים שגדל ברווחה כלכלית וברמת-חיים גבוהה ובדירות שעוזרות-בית מנקות אותן.

וכך, ברוח המגמה הקומית שבה החליט להנציח את דמותה של סבתו, הפך אותה נכדה הסופר מאיכרה חרוצה ועמלנית ל"משוגעת לניקיון", שלא הסתפקה באמצעים של נשות נהלל האחרות : "שטיחי כניסה לניגוב הרגליים, חולצי מגפיים, מגרדי סוליות" (שם), אלא הוסיפה על אלה מיוזמתה אמצעים "מוזרים" שרק עקרת-בית שהיא "טיפוס" ו"מישיגענע לניקיון" היתה יכולה לחשוב עליהם. כך, למשל, עטפה בסמרטוטים את ידיות כל הדלתות, כדי שלכלוך לא ידבק אליהם. היא עצמה התהלכה לאורך היום עם סמרטוט על הכתף וניקתה בעזרתו כל כתם לכלוך שזיהתה בבית. על האחרים אסרה להיכנס לשני חדרים, שבהם ריכזה את הרהיטים כשהם עטופים בסדינים. כמו כן אסרה כניסה לבית דרך הדלת הראשית וגם לאורחים הורתה לעקוף את הבית ולהתייצב מאחור, על משטח המרפסת שלפני דלת המטבח. שם קיבלה את פניהם ושם גם אירחה אותם. ואף שהתירה את הרחיצה גם במקלחת שבתוך הבית, עודדה את בני הבית להתקלח במתקן שהורכב מצינור על הקיר של הרפת. לילדים הורתה להתרחץ בשוקת בחוץ ולחפש שם מקום מתאים להתרוקנות במקום להזדקק לבית-השימוש שבתוך הבית. בחדרון השירותים השני, שבו הותקנה גם אמבטיה, אסרה לחלוטין את השימוש, ובו, כאמור, כלאה את שואב האבק במשך ארבעים שנה, רק משום שלאחר הפעלה אחת הבינה הסבתא שהוא אוגר בקרביו את הלכלוך שהוא שואב (161-158).

  הפירוט הזה של דרישותיה בנושאי הניקיון, והחזרה עליו באופנים שונים במרחב הטקסט, מרוכז ומסוכם בשתי רשימות. בעזרת רשימה אחת הזהיר מאיר שלו את סבתא טוניה מבעוד מועד להימנע מאותם איסורים, שכל בני המשפחה לדורותיהם השלימו עימם ונכנעו להם, כאשר תגיע אליה התחקירנית של "עמוד האש" לראיין אותה לסדרה (210). בעזרת רשימה שנייה שיכנע את אביגייל לפני שבא איתה לביקור אצל הסבתא שלו בנהלל (186-185), שאין מתחרה לטירוף של סבתו בנושאי הניקיון. אביגייל נאלצה להודות שאפילו האימא חולת הניקיון שלה תנוצח בתחרות עם סבתו.

אף שבנותיה של סבתא, בתיה ובת-שבע, אימצו מאימן את רוב הרגליה ובכללן את תורת השטיפה היסודית של הרצפות, ביטאו את התרעומת שאגרו בצעירותן מדרישותיה בסיום הלווייתה. בשובן משדה-העלמין של נהלל, נכנסו לחדר עם הרהיטים, שבצעירותן נאסר עליהן להיכנס אליו, "תלשו את הסדינים הישנים שכיסו את הספה ואת הכורסאות ואת הארונות של אימן - - - וכמו נדברו על כך בעת ההלוויה – הרימו השתיים מעט את שולי שמלותיהן, טיפסו ונעמדו על הספה של סבתא טוניה והתחילו לקפוץ. - - - הן קפצו לה על הספה והן קפצו לה על הכורסאות והן קפצו לה על המזנון וממנו שבו בקפיצה אל הספה, ולא חדלו לקפוץ לה על הרהיטים שלה, צועקות וצוחקות, עד שנפלו לה על המיטה הזוגית הגדולה - - - והשתטחו עליה חבוקות ובוכות" (220). סצינה נדירה זו היא עדות לאלו הישגי סיפורת מסוגל היה מאיר שלו להגיע, אילולי בחר את כיוון ההגזמה הקומית, אלא היה מספר על סבתו סיפור שהיה משקף היטב אותה ואת גבורת חייה בנהלל בתנאי העלייה השלישית ובשנים הקשות שעברו על העמק ועל הארץ כולה מאז ועד שהגיעה לגבורות.

סיפור שואב-האבק

הוכחה אבסולוטית לקביעה של מאיר שלו שסבתו היתה "טיפוס" מגולם בסיפור קורותיו של שואב-האבק של סבתא. משנודע ב-1936 ל"סם" – השם הלועזי שאימץ לעצמו ישעיהו בשביל "הביזנס" – שלאחר שחלפו 15 שנים משנת ייסודה, נבנו בנהלל בתי-אבן והבתים חוברו לחשמל, "החליט לשלוח לאחיו החלוץ ולגיסתו החלוצה שואב-אבק! שואב-אבק חשמלי, כבד וגדול, שאותו לא יוכל אחיו להחזיר לו בשום אופן כמו שהחזיר את הדולרים שבמעטפות" (91).

  מאחר ונקמת הדוד ישעיהו בוצעה 12 שנים לפני שמאיר שלו נולד, ועל קיומו של "הסוויפר" – שואב-האבק המיתולוגי של סבתא טוניה – ועל מראהו למד מהסיפורים של אימו בתיה, שילב אנקדוטות על בני המשפחה האחרים וגם פרקים על עצמו בין פרקי קורותיו של "הסוויפר". אם מתגברים על החיתוכים האלה ברציפות הסיפור על "הסוויפר", מגלים שרוב קורותיו מרוכזים במסע הארוך שעשה מאמריקה ועד נהלל. אמו שזכתה לראות את "הסוויפר" כאשר הוצא מאריזתו וגם צפתה בהפעלתו האחת, שלאחריה נדון לאותו מאסר ממושך, סיפרה למאיר על הרושם העז שהותיר עליה מראהו: "היה לו מיכל מצופה בכרום, ענקי ונוצץ, כך סיפרה, והיו לו גלגלי גומי גדולים וחרישיים, והיו לו מנוע חשמלי חזק וצינור שאיבה עבה וגמיש" (13). ואף שהתהלכה במשפחה גירסה שנה על מועד בואו של "הסוויפר" לנהלל ועל מידותיו (179-178), גילה מאיר שלו אחרי שנים שגירסת אמו היא הנכונה. והכל בזכות בחורה מאמריקה בשם אביגייל שהביא לשם "משכב" בביתה של סבתו, שאמנם היתה פנאטית בנושאי הניקיון, אך "ליברלית ופתוחה בעניינים שבינו לבינה יותר מכל יתר בני המשפחה" (174).

  אחרי שנודע לסבתא טוניה שאביגייל היא בתו של סוכן של חברת "ג'נרל-אלקטריק", הפתיעה את הנכד ואת חברתו באמצע הלילה, למזלם ממש בסיום "המשכב", כשהיא גוררת את שואב-האבק שלה מכלאו באמבטיה אל חדרם. כך זכה מאיר לראות במו-עיניו את המכשיר ולהיווכח שגירסת אימו היתה הנכונה: "סבתא טוניה פסעה אל מרכז החדר, שואב-האבק נסע אחריה. שניהם לא השמיעו קול. היא קטנה ויחפה, הוא גדול כמו פרה אבל שקט כמו חתול על גלגלי הגומי השחורים שלו. כתונת-הלילה הלבינה. הכרום נגה. המיכל אכן היה עצום כחבית. צינור השאיבה, עבה כזרועי לפחות, נתלה מידה ברפיון שמרמז על עוצמה. - - - הרגשתי הרגשה מרוממת מאוד. כך הרגיש היינריך שלימאן ש'הוכיח את כתבי הומרוס' מול חורבותיה של טרויה, שחשף וזיהה. כך ירגישו הארכיאולוגים שימצאו יום אחד את ארון הקודש ואת תיבת נוח" (199-198).

באותו מעמד לא הצליחה אביגייל לרכוש מסבתא טוניה את "הסוויפר" שלה, כמתנה לאביה, אך בביקורו אחרי שנים בארצות הברית, זכה מאיר לראותו מוצג בחלון ראווה של חנות מפוארת לכלי חשמל בלוס אנג'לס. הסוויפר של סבתו הוצג שם בגאווה "על במה מיוחדת של עץ וקטיפה" (223).

עד שהושלם הסיפור הזה על קורותיו של שואב האבק, רכישתו, מסעו מאמריקה לנהלל, כליאתו במשך ארבעים שנה באמבטיה של סבתא טוניה ושיבתו בדרך לא מוסברת לחלון הראווה של החנות באמריקה, סיפור שלעצמו אינו חשוב וגם לא מחכים, סחט מאיר שלו מעצמו את כל "השטיקים" כדי לשמור בעזרתם על ההתעניינות של הקוראים באביזר הביתי הזה: הנפיש את "הסוויפר" (146), האניש את הסוס וייטי (81-79), ואת האתון עָה, שלה העניק גם יכולת להתעופף ולבקר מנהיגי אומות (98-97), הצמיח מכַּנָה אחת של חושחש, שהרכיב מיכאל סבו בגזעו של עץ הדר אחד, בנוסף לתפוזים, אשכוליות ולימונים, גם אגסים שזיפים ואננס (60), גם תירס, ארטישוקים ושעועית (156) וגם אנשובי ועגבניות (168), שילב רשימה של כלי-עבודה (69), רשימת מאכלים טיפוסית של ארוחות הבוקר בשבת (114) ורשימת "המאכלים הפשוטים" שהגישה סבתו לו ולאביגיל (191) ואיך אפשר בלעדיה – גם רשימה של בעלי-כנף מבין ציפורי הארץ (172).

  והבולט מבין "השטיקים" גם ברומאן הזה – פניני הלשון שבעזרתן ביטאה סבתו את עצמה : את הביטוי "כולי רועדת" כשכעסה ואת "אני שבורה בגוף ובנפש" כדי לתאר את מצבה (138). והמשפט שבעזרתו ביטאה את הסתייגותה ממישהו ואשר הפך קלסיקה עולמית : "אתה פּוֹנִיתָ אלַי" (139). שתי הוראות השמיעה למי שהתהלך באפס מעשה: "אל תלך בידיים ריקות" ו"בשוב תביא". לאיום היה שמור אצלה המשפט "אני אוריד ממך חתיכות". את המאחרים להשכים עוררה עם המשפט "מספיק להסריח במיטה". למתים משני המינים ייחדה את המשפטים "הוא כבר איננה" ו"היתה לו מוות איומה". לאהרן בעלה לא היה שום סיכוי להתחרות בחידושיה עם "קְרֶש" לקרשים ועם "חוט ברזל חתיכה" לחוט תיל.

  קורא צריך לגייס הרבה אשראי כדי להיענות למאמציו של מאיר שלו לבסס על קנאות סבתו לניקיון, על האופן שבו הגתה את המילים וביטאה את עצמה ועל קורותיו של שואב-האבק שלה רומאן בן 226 עמ'. חומרי סיפור-המעשה של הרומאן ודאי יקרים ללבו של מאיר שלו, גם סביר להניח שהם מעניינים את צאצאיה האחרים של סבתא טוניה, וייתכן שאפילו בנהלל ובכפר-יהושע יגלו בהם עניין, אך אין בפרקי ההווי האלה כדי לעניין קוראים מעבר לחוגים אלה, ובוודאי לא קוראים המצפים מספרות קצת יותר מאשר בידור, גם אם הספרות הזו מוגשת בגיבוי אחת מסדרות הפרוזה היותר מוקפדות במו"לות הישראלית – סדרת "ספריה לעם" של הוצאת עם עובד.

נרקיס(וֹס) – מלך הביצה

בדיקה אנליטית יותר של פרקי הרומאן חושפת את הסיבה לכך, שמכל סיפור חייה של סבתו בחר מאיר שלו להתמקד דווקא בשיגעון שלה לניקיון ולהדגימו בעזרת יחסה לשואב-האבק שלה. מתברר, שנושאים קומיים אך זניחים אלה בחיי סבתו העניקו לו אליבי לספר בהרחבה על... עצמו. קביעה זו נסמכת על העובדה, שנוכחותו בפרקי הרומאן בולטת הרבה מעבר לנדרש מ"מספר" שהתחייב בתחילתו, כי סיפורו יעסוק בטוניה בן-ברק, סבתו מצד אמו, ובשואב האבק "ששלח לה הדוד ישעיהו, אחיו הגדול של סבא אהרון, בעלה" (12). למעשה מתנהג מאיר שלו ברומאן הזה כאותו שחקן, שמאס בתפקיד שהועידו לו כניצב במחזה, ולכן החליט "לגנוב את ההצגה" מגיבוריו על-ידי הבלטת עצמו בדרכים אחרות. ברומאן הזה היה אמור מאיר שלו להסתפק בתפקיד "המספר" ולהצניע את נוכחותו בעלילה. היה עליו לפנות את הבמה – כפי שהבטיח – לסבתו ול"סוויפר" שלה, אך הוא פעל אחרת ובכל הזדמנות היטה את הזרקור אל עצמו. ועקב כך, בספר שהיה אמור להתרכז בחיי סבתו, מקבל הקורא רק ביוגרפיה שלמה של גיבור אחד מבין גיבורי הספר – והוא של "המספר", מאיר שלו.

  והדבר היה ככה : מאיר נולד בנהלל ב-1948, משום שאמו הסתייעה באחיה מיכה, יצאה מירושלים הנצורה והגיעה במועד להשלים את הריונה בבית הוריה. אך את ילדותו לא המשיך בנהלל, כי כעבור שבועיים פרץ ריב בין אביו לסבתא טוניה (53). אחרי התעכבות במלון בטבריה הגיעו לקיבוץ גינוסר ושם עברו עליו ארבע שנות חייו הראשונות ומשם נותרו לו גם הזיכרונות הראשונים (55). ב-1952 חזרו הוריו לירושלים (66). משנות חייו הראשונות זכורות לו שתי נסיעות לנהלל. הראשונה, בגיל 5, בחברת מוטקה חבינסקי, נהג מיכלית החלב של הכפר (88-71). והשנייה עם אימו ואחותו בת השנתיים, שהתחילה ברכבת מירושלים דרך לוד לחיפה ומשם באוטובוס לנהלל (123-117). בן 9 עברו הוריו להתגורר בנהלל למשך שנתיים וחודשיים, הזכורים לו כתקופה הטובה ביותר של נעוריו (144-137). משם חזרה משפחתו להתגורר בירושלים, אך מגיל 13 ועד שהתגייס לצבא נסע לנהלל בחופשות פסח וסוכות ובחופשת הקיץ הארוכה (171). וכאשר גילה, שסבתא טוניה מגלה ליברליות בנושא ה"משכב", נהג בשנות בחרותו, בעודו רווק, להתארח אצלה עם הבחורות שלו. בפירוט מלא סיפר על ביקורו עם אביגייל אצלה (206-180). 

מפירוט זה מתברר, שאם אין לוקחים בחשבון את שני השבועות הראשונים אחרי שנולד ואת ימי השהות שלו בחופשות ובביקורים, התגורר מאיר שלו ממש בנהלל רק שנתיים וחודשיים. אף-על-פי-כן הוא חוזר ומציין, שבעידוד אימו ראה את עצמו "בן איכרים מנהלל" (49, 138) והרגיש משתייך לנהלל יותר מאשר למקומות אחרים שבהם התגורר (171). ובמיוחד הוא מבדיל בין נהלל לירושלים: "כששבנו לירושלים, לבלוקים האפורים של השיכון, למשוגעים, לעיוורים וליתומים של העיר, נראה לי הכול קודר וחולה ונדכה אחרי הימים הזהובים-ירוקים של הכפר – ימים של שמש וטבע, של גוף חשוף, של רגל יחפה על עפר חם, של ילד וכלב, של דלתות שמאחוריהם תעלומות וסיפור" (144).

על פרטים ביוגראפיים אלה הוסיף, כי עד שעבר לכתיבה עבד בתחנת מגן דוד אדום בירושלים, היה תחקירן של תוכניות דוקומנטאריות בטלוויזיה ולבסוף כמגיש של תוכניות אקטואליות אחדות (207). "רומן רוסי", ספרו הראשון, גאל אותו ממלאכות אלה וגם הפך אותו ליקיר נהלל. אף שבעבר, כשהיה נער, העריכו שגורלו יהיה כגורל כל נער בנהלל שהוגדר כ"עוף מוזר", "צודרייטר" ו"לא-מוצלח", התגאו בו הנהללים אחרי שהתפרסם, ולכן גם הוזמן לחנוך את סליק הנשק הישן של המושב. על המעמד הוא מספר בנון-שלנטיות של סופר מהשורה הראשונה: "כדרך הסופרים גם הכברתי מילים על מה שמעל לפני השטח ועל מה שמתחת להם, ועל מה שהעיניים רואות ועל מה שאינן רואות, ומכאן קצרה היתה הדרך אל הסחורות הבדוקות של 'הדמיון והמציאות' ו'יחסי האמת והבדייה שבכתיבה הספרותית' ושאר ירקות, שסופרים רוכלים בהם ורוהטים בהם בעיניים עצומות" (10). התבטאות אירונית זו על הסופרים האחרים אינה מעכבת בעדו לסחור בעצמו באותה "סחורה בדוקה" שהסופרים רוכלים בה. ואנו אמורים להתפעל מהגילוי, שבהיותו כבן עשרים חזר וחלם חלום תעופה: "במשך שלושה שבועות, כמעט לילה-לילה, שבתי וחלמתי שאני יורד באותו קטע רחוב עצמו - - - מנתר וממריא ומרחף - - - מעל לכל בתי הרחוב, ואז צונח ונוחת מעדנות - - - ושב ונוסק" (72).

כמו-כן, אין הוא מחמיץ את ההזדמנות לשתף אותנו בתהליך הכתיבה שלו ובה-בעת גם להלל כל עמוד בספריו: "אינני יכול לכתוב עמוד מושלם אחד ביום ועלי לשוב לאחור פעמים רבות, לשנות ולתקן ולבדוק שוב ושוב מול האור, עד שיהיה כמו שצריך, צלול ונקי ממש" (50). וכפי שאפשר היה לצפות, גם בישר לנו, שאין זו רק דעתו על העמודים הרבים שכתב, אלא גם דעתם של הקוראים בארצות הרבות שללשונותיהם תורגמו ספריו. כך, למשל, החמיאו לו מארחיו במוסקבה, כאשר אמרו לו במהלך המסיבה שנערכה לכבודו אחרי שספריו תורגמו לרוסית, שבעיני הקוראים ברוסיה הוא נחשב לסופר רוסי (124).

 מהמסיבות הספרותיות הרבות שקיימו לכבודו בארץ בחר לספר ברומאן על המסיבה שאירגנה המשפחה לכבוד הופעתו של הרומאן הראשון שלו – "רומן רוסי" (98-96). היא המשפחה "הגדולה" ו"הסוערת", שעליה אולי יכתוב בבוא היום, כאשר יהיה "זקן יותר ומתון יותר ואמיץ וסלחן יותר", "את הסיפור הגדול" שלו: "אעיר את עטי על קרבות הביניים של האהבה, מלחמות הרועים של הרעיון, אליפויות הסבל, סכסוכי השליטה על בארות הזיכרון. אמנה את המשוגעים המוכרים והלא-מוכרים, המוסתרים והגלויים, אכתוב על הבת החטופה ועל הבנים המודחים – וכל זה, רבותי, כחלק בלתי נפרד של המהפכה הציונית" (14).

"אני – לי משלי אין כלום"

הרומאן הזה מסייע לא רק להכיר את הביוגרפיה של מאיר שלו, אלא את המקור הביוגראפי לששת הרומאנים שכתב לפניו. כמנהג "הסופרים הרוכלים" מסתבך מאיר שלו בספר הנוכחי בעדות סותרת על "הסחורה הבדוקה של הדמיון והמציאות" בספריו הקודמים. על הראשון מביניהם – "רומן רוסי", הוא כותב, שתיאר בו "מושב שלא היה ולא נברא", אך כבר בראשון מפרקי הספר הנוכחי הוא מודה בפה מלא, שבעלילת "רומן רוסי" סיפר על סליק נשק ש"נבנה והוסתר" בשיטה דומה לזו שנוצלה בסליק האמיתי של נהלל (עמ' 8). כמו-כן הוא מגלה ברומאן הנוכחי שהטמיע ב"רומן רוסי" את דמותו של מורה הכפר האמיתי, שמואל פינלס (38), אך תחת שם כמעט דומה – פינס.

בעלילת הרומאן "בביתו במדבר" הטמיע מאיר שלו את זירת חייו בירושלים בשיכון בקרית משה, שסמוך לו היו "שלושה מוסדות ירושלמיים מאוד: 'בית חינוך עיוורים', בית-המשוגעים 'עזרת נשים' ובית-היתומים הכללי 'דיסקין'" (66). "השיגעון, העיוורון והיתמות של שלושת המוסדות" הם בעיניו תמצית של ירושלים – ואכן, ברוח נכאה זו מוצגת ירושלים ברומאן "בביתו במדבר". במרחק לא גדול מדירתם בקרית משה, בדרך לשוק, שכנה "חצר הסתתים של עבוד לוי" (71). גם לחצר הסתת הועיד תפקיד מרכזי בעלילת "בביתו במדבר".

את הנוהג של סבתא טוניה להצמיד פעלים בלשון נקבה לעצמים ופריטים ממין זכר (וגם להיפך), לשבש את הפעלים על-ידי נטייתם רק בזמן הווה ולייצר לעצמה בחופשיות ביטויים חדשים – הפעיל באופן נמרץ ביותר, כאמצעי הומוריסטי בעלילת הרומאן "יונה ונער". ד"ר לאופר, אבי יונאות הדואר, ומשולם פריד הקבלן, אביה של תירלה, גולפו בעזרת אמצעי איפיון אלה.

אך הקרוב מבין ששת הרומאנים הקודמים לרומאן הנוכחי הוא ללא-ספק הרומאן "פונטנלה". כדי לייחד את צאצאי משפחת יוֹפֶה לדורותיהם – מתברר כעת – הקדים והעניק להם את מנהגיהם של גיבורי הרומאן הנוכחי. למעשה דומים החיים בחצר של משפחת יופה לחיים בחצר של משפחתו בנהלל. גם את ההרגל של סבתא טוניה לחתוך לחם כשהוא חבוק לחזה שלה, העניק כסימן היכר ליופאים ברומאן "פונטנלה" (שם, עמ' 124). וכמו שצאצאיה של סבתא טוניה מדברים במילון הניבים והביטויים של המשפחה, ומספרים בכינוסיהם גירסאות סותרות על אותם אירועים וכל אחד דבק בנוסח שלו להם, כך נוהגים גם היופאים בפגישותיהם (שם, 365). אפילו נוסחת הפתיחה של סבתו "הדבר היה ככה" זכתה למקום של כבוד בין המשפטים של משפחת יופה ברומאן "פונטנלה" (שם, עמ' 299).

ואחרי כל העובדות הללו על מקורם הביוגראפי של הרבה חומרים בששת ספריו הקודמים – כדאי לאמץ את האפוריזם של מאיר שלו בסוגיה זו: "על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות" (225). ואכן, אין ספק שכמות הבדוי בספריו עולה על היקף החומרים שלקח מהממשות של נהלל, העמק, ירושלים, מדבר יהודה ושאר הזירות הגיאוגרפיות שבהם מיקם את עלילותיהם. והוא הדין גם באשר לדמויות וגם באשר למאורעות – הכול כמנהג סופרים מאז ומעולם. כולם גונבים בחמדה מלוא חופניים מחומרי הממשות: מנופיה, מאנשיה ומאירועיה.

"התדע מאין נחלתי את שירי?"

בעניין אחד צדקה אותה ותיקה מנהלל בדברים שלחשה לחברותיה במהלך טקס גילוי סליק הנשק של נהלל – המשפחה אכן העמידה מתוכה "טיפוסים" גם בפרישה הרוחבית בכל דור מדורותיה וגם במעקב לאורך שלושת דורותיה. אף שכולם במשפחתו של שלו היו אנשים מן הישוב, נטה דמיונם לבדות סיפורים, להמציא גירסאות לאירועים מהעבר ולקשט במעטפת פנטסטית גרעין עובדתי דל מחייהם בנהלל ובעמק. ארבעה התבלטו במשפחה ביכולת הזו: הסבתא טוניה, בתה בתיה, בנה מנחם ונכדה – מאיר שלו עצמו.

לסבתו של מאיר שלו, טוניה בן-ברק, היו שתי נוסחאות להתחיל את סיפוריה. הראשונה "הדבר היה ככה" והשנייה "בהיותי נערה". בראשונה השתמשה כדי לספר על קורותיה מאז הגיעה לארץ בעלייה השלישית, ובשנייה כדי לספר על ילדותה ונעוריה באוקראינה, רבים מהם על עצמה והמעניינים ביותר על אחיה רב-המעללים יצחק (124). כיוון שמאיר שלו הסתפק רק ברשימת הנושאים של סיפוריה, ולא הדגים סיפור שלם אחד מסיפוריה בלשונה ממש, צריך הקורא לאמץ את הקביעה שלו, לפיה "ממש כמו גוגול, גם היא סיפרה סיפורים נפלאים" (125). גם סבא אהרון סיפר סיפורים, אך מאחר והיה אידיאולוגי יותר מהסבתא היו סיפוריו דידקטיים מסיפוריה, כי באמצעותם "נהג להרעיף על נכדיו את לקחו" (142). הדגמה של אחד מסיפוריו (115) מאשרת את הקביעה שגם ביכולת לספר עלתה סבתא טוניה על יכולתו.

מושג ברור יותר מקבל הקורא בספר על הצטיינות אימו של מאיר שלו כמספרת, כי הוא מוסר ממש בלשונה את הסיפור על המסע של שואב האבק מאמריקה עד נהלל (107-103, 150-128). לסיפור ששמע מפיה על "הסוויפר" – שואב-האבק הראשון בנהלל ובעמק כולו – הוסיף פרטים מדמיונו, השלים פערים והעניק לביוגרפיה של המכשיר את "הסגירה" המתאימה. ההדגמה הזו מאשרת את עדותו על תכונות הסיפר של אימו: "היא אהבה וידעה להמציא מעשיות, ובעובדות לא ראתה אלא מכשול קטן ומשעמם שאפשר לדלג מעליו או להשתמש בו כבקרש קפיצה" (151). אימו, מתברר, לא דייקה בפרטים כי "היתה לה שיטה משלה, ליטול מן המעשייה המשפחתית צלע, לנפוח בה חיים ולברוא ממנה מציאות" (103). בנוסף לתוכן היתה לה גם שיטה לשכנע באמיתות הסיפור שאת רוב פרטיו והגזמותיו הוסיפה מדמיונה. היא נעזרה במפות של האטלס של בְּרַוֶר לעלילות סיפורים שזירתן בארץ ובגלובוס קטן לעלילות שזירתן בעולם הגדול, ועליהם הדגימה בעזרת עיפרון את המקומות שבהם אירעו לגיבוריה המאורעות שהותירו את בנה מאיר פעור-פה (98).

  הדוד מנחם, האח של אימו, היה אף הוא מספר טבעי של סיפורים. הוא סיפר "הרבה סיפורים, סיפורים אמיתיים וסיפורים שבדה," ומאיר שלו מודה, ש"גם אם לא התכוון לכך, נתן לי אז שיעור חשוב בספרות. אני משתדל לפעול לפיו מאז ועד היום" (98). הדוד מנחם הוכיח את השקפתו ביחס לסיפורים בערב שקיימו למשפחה בנהלל לראשון הרומאנים של מאיר שלו –"רומן רוסי". הוא התווכח על פרט בדוי באחת מהאנקדוטות הפנטסטיות ברומאן, אך לא על היותו בדוי, כי אם על אמיתות הגירסה שלו לבדיה (98-97). בני משפחה אחרים אמנם לא היו מספרים, אך כולם החזיקו בגרסאות משלהם על רוב הסיפורים, ובעיקר על קורותיו של שואב האבק של סבתא טוניה, אם מתוך "אינטרס ברור" ואם מ"הצורך בשוֹני ובהֱיוֹת אחר" (151), ולכן הפכו מפגשי המשפחה למפגשי ויכוח עליהם.

מאיר שלו לא הסתפק ברומאנים שלו בניצול הסיפורים שהתהלכו במשפחה, אלא הגדיר לעצמו את הכללים לאירועים שבדה מדמיונו לגיבוריהם. ארבעה כללים אימץ מסיפורי המשפחה ומהגרסאות שהצטברו להם במשפחה כיסודות הפואטיקה שלו:

א) "הזיכרון והדמיון הם שני שמות לדבר אחד" (22) – כלומר : בסיפור שמור ערך שווה לאמיתי ולבדוי.

ב) "השפה צריכה לתאר הרבה עולמות: את העולם המציאותי שבו היא קיימת ופועלת, את העולמות המפחידים, הנכספים, הדמיוניים, שבהם היא ודובריה רוצים או לא רוצים לחיות" (24).

ג) האירועים בסיפור, שהם "הסודות" שהופכים סיפור למעניין עבור הקורא, אסור שיהיו "שטוחים כדבלים בשמש, חשופים וגלויים לעין כול" (36).

ו-ד) מספר סיפורים צריך "לבדוק אותם טוב-טוב מול האור, שוב ושוב, עד שיהיו כמו שצריך – צלולים ונקיים ממש" (226).

"רק על עצמי לספר ידעתי"

הרומאן "הדבר היה ככה" הוא אם כן רומאן ביוגרפי ומשפחתי, והוא שונה לחלוטין מששת הרומאנים האידיאולוגיים שפירסם מאיר שלו במשך כשני עשורים – מ"רומן רוסי" (1988) ועד "יונה ונער" (2006). בששתם ניתץ מיתוסים, החל מהקדומים על אבות האומה, ה"יעקובים" לדורותיהם, כפי שהם מסופרים במקרא, וכלה במיתוסים של החלוצים מהעלייה השנייה ומהעלייה השלישית ושל לוחמי תש"ח – המיתוסים של הציונות בעת החדשה. מבחינה רעיונית חזר ותיאר בעלילות ששת הרומאנים את תולדות "הכפר הציוני" כהתחלה מבטיחה המסתיימת בכישלון צורב. בעזרת המחשה פוסט-ציונית זו של הגשמת הציונות בארץ-ישראל, הסותרת את האמת ההיסטורית, ביסס לעצמו מעמד של סופר רציני בעיני ישראלים האוהבים להתגרד בחרס ולהשתכשך בשלולית הייאוש. ואכן, את מעמדו בסיפורת הישראלית ביסס על השקפת השאננות לציון, שפשטה כנגע בקבוצת סופרים גדולה למדי, אשר התנדבה לקשט את "מחנה השלום" וגם הפיקה תועלת אישית מההזדהות הגלויה הזו עם השמאל בפוליטיקה הישראלית.

ואשר לרומאן הנוכחי – הדבר היה ככה: על-פי תוכנית-הכתיבה המקורית של מאיר שלו היה הרומאן הזה צריך לסמן הפסקה זמנית בעיסוק הרצוף והשקדני שלו בכישלון "הכפר הציוני", ולספר באופן נינוח ומפויס על אחת מראשוני נהלל, סבתו טוניה. אלא שכאן נקלע למצוקה, כיוון סיפור דבקותה של סבתו באדמת העמק מערער לחלוטין את התיזה הפוסט-ציונית שעליה ביסס את עלילות ששת הרומאנים האידיאולוגיים הקודמים שלו. לפיכך לא נשאר מאיר שלו צמוד לתוכנית-הכתיבה המקורית, אלא צימצם את סיפור חייה של סבתו לפרשה "הסוויפר", כעדות לשיגעון הניקיון שלה, ולעומת זאת הרחיב את חלקו בעדות על פרשה שולית זו בחייה. באופן זה מתח אנקדוטה זניחה על "הסוויפר" של סבתו המשוגעת לניקיון לממדים של רומאן בן 226 עמ', וגם העניק לעצמו אליבי לבצע מעשה נרקיסוס: לספר לנו על עצמו ולבשר לנו את דבר גדולתו.

_ _ _ _ _ _ _

מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית", שממנה הופיעו עד כה תשעה-עשר כרכים.

בפנייה לאימייל YOSEFOREN@014.NET.IL ניתן לקבל קטלוג, המפרט את ספריו של המחבר ואת תוכנם.

* * *

בן דרור ימיני

חוצפה משפטית: מה שמותר למרצים מהשמאל

ציטוט מ"מעריב" 12.12.09

אנשי אקדמיה ישראלים מהשמאל שמפרסמים דברי בלע כנגד המדינה, אינם זוכים לתגובת השלטונות. למרצה מהימין דווקא נטפלו. עשרות מרצים ישראלים עסוקים בהפצת עלילות נגד המדינה. יש מי שכותב ש"ישראל היא מגשימת חזונו של היטלר," יש מי שסייעה להפצת העלילה שחיילי צה"ל אונסים פלסטיניות, יש מי שקוראים, בצורה עקיפה וגם מפורשת, לחיסול מדינת ישראל, יש גם מי שכתבה שישראל "שקועה עד צוואר בדם פעוטות חפים מפשע (...) והשוחטים הם יהודים."

כל דברי הבלע והארס הללו לא זכו מעולם לחקירת משטרה. חופש הביטוי האקדמי, בגירסה הישראלית, כולל הכול או כמעט הכול –

עד שמגיעים לד"ר דוד בוקעי מאוניברסיטת חיפה.

במרס 2005 הוא "זכה" להיות המרצה הראשון שנפתחה נגדו חקירה בעקבות דברים שנאמרו במסגרת אקדמית. השבוע נשבר עוד שיא, כאשר בוקעי התבקש על ידי פרקליטות המדינה לחתום על הצהרה המנסה להגביל את החופש האקדמי שלו.

הסיפור התחיל בסטודנט שהפיץ דברי שקר. הדברים פורסמו בשניים או בשלושה כלי תקשורת, והמשטרה התבקשה לפתוח בחקירה.

ממתי פותחים בחקירה נגד מרצים? האם פתחו פעם בחקירה נגד מי שהשווה את חיילי צה"ל לנאצים? נגד מי שטען שחיילי צה"ל הם שוחטים? נגד מי שקורא לחיסולה של ישראל? נגד מי שמסתובב בעולם וטוען שישראל היא מכשיר הביצוע של הקפיטליזם העולמי לצורך העלמת אוכלוסיות בלתי נחוצות?

חופש הביטוי בכלל, והאקדמי בפרט, עומד כחומה בצורה נגד כל זב ומצורע – אבל לא נגד בוקעי. שם, עלילה הובילה לחקירה.

פניתי אז למשרד המשפטים כדי שיובהר לי מדוע לא נפתחו חקירות נגד אנשי שמאל שאמרו דברי בלע, אך נפתחה חקירה נגד בוקעי, ורק נגדו, על סמך פרסום במקומון. התשובה הייתה: "באשר למרצים ואנשי אקדמיה אחרים, לא ניתן להשיב באופן כללי וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו."

קשקוש , משום שאין עוד איש אקדמיה שנפתחה נגדו חקירה.

המשטרה, לגמרי כצפוי, המליצה על סגירת התיק. המרצה מחיפה זכה גם לטיהור וגם למכתבי התנצלות, אבל המשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן, החליט על פרוצדורה חדשה: לא סגירת תיק, אלא סגירה על תנאי.

ניצן רוצה להפוך את בוקעי למרצה על תנאי. כך שבישראל מותר לומר דברי בלע על ישראל מצד שמאל, אבל התבטאות מימין תביא להליך פלילי מצד האח הגדול.

אין לי מושג מהן העמדות הפוליטיות של ניצן. זה גם לא חשוב. מה שכן חשוב הוא שהפרקליטות מצטיירת כמנגנון הוצאה לפועל של השמאל הרדיקלי. ניצן יודע שאוי לו למי שיעז להעיר משהו על ההשתוללות הגסה של מרצים משמאל. אז מה עושים? מתגוללים על מרצה מצד ימין. לעיוות הזה, להשתקה המשפטית הזאת, לרמיסת שלטון החוק הזאת – אסור לעבור.  

כולנו יודעים מה היה קורה בישראל אם היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה היו מנסים להחתים מרצה מצד שמאל על התחייבות דומה. הרי היתה מתחוללת כאן מהומה חסרת תקדים. הפרקליט שהיה נוקט הליך כזה היה מפוטר, על תקן של אויב האנושות, הדמוקרטיה וחופש הביטוי. אבל הנה זה קורה. וכלום, כנראה, לא יקרה.

* * *

יענקלה בהט

המכבי

[לכבוד החנוכה אני מעלה זיכרון שלי מחג חנוכה שארע לפני כ 65 שנה]

ברחוב אנשים הולכים עצובים, מקשיבים לחדשות ברדיו, שומעים את האיש עם השפם הקטן צועק – ומפחדים.

ואני, בבית, מצייר במחברת אווירונים יורים על אוניות, טנקים וחיילים. נדמה לי אפילו שאני שומע רעש פצצות נופלות ורעש אווירונים טסים.

בעיתונים רואים בתים גבוהים הרוסים, מכוניות שרופות ואנשים עם פנים מבהילים. עיניים עגולות, גדולות, מזכוכית. פה ארוך, עגול בקצה, בלי אף . "אלה מסכות גז," אומרת אמא.

מה זה מסכות גז? אברם הפישער (זה שכל יום בצהרים כששוכבים לישון עושה פיפי במיטה) אפילו הוא יודע להסבירבגן : "אלה מין מסכות שלובשים על הפנים כאשר יש באוויר גז שהורג." ואברם הפישער יודע ומבין – אבא שלו אמר לו. מראה לילדים בגן את התמונות בעיתון ומסביר להם אותן: "זאת אוניית מלחמה שיורה פצצות גדולות, זה אווירון מפציץ שיורה פגזים."

המלחמה בגן, ברחוב, בציור, במשחקים, המלחמה בכול. ואני לא מבין, רוצה לשאול את אבא שיסביר לי, שאדע, שלא רק אברם הפישער יסביר בגן. אין את מי לשאול.

"אתה אין לך אבא בכלל."

"לא נכון . יש לי."

"אז איפה הוא ? למה הוא לא בא לקחת אותך מהגן? "

"אני לא יודע."

"אז איך אתה יודע שיש לך אבא?"

"אני יודע."

"אתה שקרן , אין לך אבא וזהו."

אני פונה והולך מבויש הצידה, מרגיש פתאום מחנק בגרון, הפה נסגר חזק-חזק, העיניים נעשות קטנות ומתכסות בווילון שקוף לח.

בערב בבית, כאשר אימא מטגנת את החביתה, אני אומר: " אימא , הילדים בגן אומרים שאין לי אבא. אבל יש לי, נכון?"

"בוודאי שיש!"

"אז איפה הוא? למה הוא לא בא לקחת אותי מהגן?"

"כי הוא רחוק , הוא חייל."

"מה? את בטוחה? באמת? הוא חייל?"

"כן , הוא מלח באונייה."

"באונייה? באונייה כזו כמו בתמונה? שיורה פגזים? את בטוחה?"

"כן, אתה זוכר את הקופסה שקיבלת ליום ההולדת שלך? היו שם שוקולד וסוכריות מנטה ותמונה . אתה זוכר?"

מחטט בקופסה, בין הניירות ומוצא תמונה של מלח. כובע לבן עגול, שיער בלונדיני, עיניים בהירות צוחקות, פנים עגולות, שפם קטן ודק מעל פה מחייך, וכתפיים רחבות, חזקות, כמו אונייה .

"יא ! זהו?"

"כן , זהו."

"ומתי יבוא אליי לגן ? כמו אבא של אברם הפישער."

"הוא יבוא כשיוכל , עכשיו בוא ותאכל."

למחרת בגן, שמח ומלא גאווה, אני אומר: "יש לי אבא . ראיתי את התמונה שלו, הוא מלח באונייה."

" מונה זה לא חוכמה. יש הרבה תמונות. גם של מלחים. אז מה? אותו בעצמו ראית? לא . אז אין לך אבא וזהו."

ושוב המחנק בגרון והוילון הלח בעיניים.

בגן מתכוננים לחנוכה. "ואז," מספרת בת-שבע הגננת,"ואז בא יהודה המכבי, הגיבור, לבית המקדש. בא בראש כל המכבים, ויחד ניקו את המקדש. וכשרצו להדליק את המנורה מצאו רק פח שמן קטן אחד. אבל נהיה נס והפח הספיק לשמונה ימים."

ובהצגה אני נר גימ"ל. עומד בין שאר הילדים בחושך, נר קטן בידי, ואחרי שאילנה אומרת: "ומי יגרש את החושך?" אני צריך להגיד: "אנחנו הנרות הקטנים נאיר ונגרש את החושך." – "ואז," אומרת בת-שבע הגננת, "ההורים ייכנסו עם נרות גדולים, יסתדרו בשורה, כל הורה אחרי הילד שלו, ידליקו את הנרות, ויאירו את החדר."

עושים שוב ושוב חזרות ולומדים בעל פה.

"אימא, תבואי להצגה?"

"אני מקווה שאספיק לגמור את העבודה מוקדם ולהגיע. אני אגיע, אל תדאג."

ערב, עוד מעט תתחיל החגיגה. לבושים בבגדים לבנים, נר בריסטול על הראש ונר שעווה קטן ביד, מציצים מהחלונות לדמדומים שבחוץ. הנה אבא של אברם הפישער, והנה אימא של אילנה, וההורים של עדנה, ושל אמנון, וסבתא של ננה. כולם באו, רק אימא שלי לא באה.

וגם אבא לא.

ובחוץ – חושך.

החגיגה מתחילה. הנה אילנה כבר אומרת "ומי יגרש את החושך?" – ובגרון חנוק דרך הווילון הלח "אנחנו... הנרות הקטנים ... נאיר... ונגרש החושך..."

ופתאום, מבחוץ, מהמסדרון, מישהו תוקע בחצוצרה. חזק: בקול רם. ושוב... ושוב... והדלת נפתחת. וההורים נכנסים פנימה, נרות גדולים בידיהם והם מאירים את ההולך בראש, והוא מחזיק חצוצרה ביד, והוא תוקע בה, לבוש בבגדי מלח בלונדיני, עיניים צוחקות, פנים עגולות ובהירות, שפם קטן ודק מעל פה מחייך, כתפיים רחבות וחזקות, כמו אונייה...

"אתם רואים.... אמרתי לכם.... יש לי...."

* * *

אוריה באר

שני סיפורים על הטרדה מינית

ריבוי עבירות המין בשנים האחרונות, עורר בי רצון עז לשלוף מזיכרוני הארוך, שני סיפורים מאלפים, הן לגברים והן לנשים במקומותינו. יש בהם מוסר השכל לשני המינים בימינו, בהם עברת ההטרדה המינית הפכה לנפוצה ולחזון נפרץ שמרבים לדוש בו.

א.סיפורה של ימימה

ימימה הייתה השלמת ביחידת האגד הארטילרי, בתקופת שרותי הסדיר בצה"ל. היא הייתה כמאמר השיר,"סמלת בעלת אופי וגם חן", פיקחות רבה, שובבות נעורים, אך גם נטייה לעמוד על שלה בנימוס אך בתקיפות.

   שמעה של ימימה הגיע לכל רחבי צריפין. לא נמצא ברחבי עיר הצבא הגדולה הזו, ולו גם קצין או רס"ר אחד לרפואה, שלא ניסה לחזר אחריה. תמיד הייתה מוקפת בבעלי דרגות, שהציעו לה הצעות חוזרות ונשנות לצאת עימם, ואפילו נועזות ומגונות לפרקים.

 ימימה דחתה את כולם בחביבות האופיינית לה: " לא תודה", נהגה להשיב. " יש לי חבר. עוד מהתיכון. יש לנו תוכניות משותפות לעתיד. אני בעצם תפוסה".לנודניקים למיניהם, שלא הפסיקו להציק, שניסו לשלוח ידיים, ולא ויתרו אחרי הדחייה הראשונה, הייתה מצליפה קלות בסרגל המתכת הארוך. סרגל זה שימש אותה בעת שעבדה כסמלת תשלומים, שלמת של הבסיס. בעת הצורך השתמשה בסרגל במומחיות רבה, ולא נשאה פנים לסרנים ולרבי סרנים.מששוב לא נענו, הצליפה בחוזקה רבה.

 כיוון שלא ניסיתי מעולם לחזר אחריה, אלא רק להתבדח, נעשינו עד מהרה לידידים טובים. וכך סיפרה לי פעם, על רב סרן מטורזן, קצין תותחנים נועז, ש"נדנד"" לה ללא הרף, הטריד ללא הפוגות, שלח ידיים ארוכות, והתעלם מכל הצליפות בסרגל. ימימה הרימה טלפון לקצינת הח"ן הפיקודית. זו העבירה תלונה בצינורות המקובלים, והעסק הסתיים בנזיפה דיסקרטית חמורה לקצין, והעברתו ליחידה אחרת. למזלו ללא משפט, כנהוג באותם ימים רחוקים.

לאחרונה ראיתי אותה בקבלת פנים כלשהיא עם בעלה,אותו חבר לספסל הלימודים. שער ראשה היפה היה כסוף, אף יופייה המדהים משכבר הימים, עדיין נשמר . הזכרתי לה את סרגל המתכת האימתני שלה. היא הגיבה בצחוק מתגלגל, וציינה לשבח את זכרוני המעולה.

" אכן כן. כך צריכה לנהוג כל חיילת, או פקידה במשרד, הסובלת מהטרדה מינית", סיכמה ולחצה ידי בחיבה רבה, וכמו ניסתה להתרפק עלי ועל אותם הימים. המשכנו לפטפט ולהעלות זיכרונות. לבסוף נפרדנו בנשיקות מאליפות, כיאה לידידים ותיקים. נשיקות על הלחי כמובן. לא בפה.

ב. סיפורו של זאב

זאב היה חברי הטוב בתקופת לימודינו בפקולטה למשפטים בירושלים. הוא היה גבר יפה תואר, בעל בלורית שחורה, קומה תמירה, הליכה גנדרנית כל שהיא ולשון מתגלגלת. זאב היה דון ז'ואן מוצהר. כך בפשטות הגדיר עצמו, וכך גם כונה על ידי כולנו.הוא מעולם לא התחתן, אף שכל ימיו היה מוקף בנשים.

לימים, נעשה זאב לעורך דין מצליח, בעל משרד משגשג, ועשה כסף רב.מכיוון שחיבבנו זה את זה, היינו נפגשים מפעם לפעם בבית קפה זה או אחר, לוגמים קפה או כוסית יין ומלהגים. זאב היה מספר לי בחיוך ובשמץ גאווה על כיבושיו הרבים:פקידות בנקים, דוגמניות, שחקניות תיאטרון, עורכות דין, פרקליטה מכובדת, ואפילו שופטת שלום נאה. כולן הכירו את דירתו היפה, וכולן עברו דרך יצועו.

פעם הרהבתי עוז, ושאלתי אותו בחיוך, איך הוא מצליח לכבוש את כולן. הוא השיב בחיוך רחב וקירב אצבעו לפיו.

"עם הפה הזה", צחק בקלילות. "רק עם הפה. מעולם לא כפיתי עצמי על מישהי.מעולם לא הפעלתי לחץ בלתי מתון. אבל תמיד הבטחתי בלויים סוערים. בדרך כלל עמדתי בהבטחתי. עם אחדות נסעתי למקומות יפים בעולם. על חשבוני כמובן. לאחרות קניתי מתנות יקרות, והיו בודדות שאמרתי להן שאשקול שתהיינה בנות זוג קבועות שלי. נישואין? לא. לא הבטחתי מעולם. שהרי אני רווק מוצהר."

"טוב, אז איך הצלחת לכבוש את כולן?" חזרתי ושאלתי.

"אמרתי לך", השיב בטרוניה על קוצר השגתי."למה אתה לא מבין? הן נפלו שדודות רק הודות לפה שלי. המילים היפות שאמרתי. הסיפורים שסיפרתי בכישרון. הבלויים שהבטחתי. הכול. בלי ידיים בלי טיפת כוח".

זאב ידידי נפטר למגינת לבי לפני מספר שנים מסרטן ריאות ממאיר. אורח החיים שניהל, הסיגרים הריחניים, הסיגריות המשובחות שעישן בשרשרת, מסעדות הפאר, הנסיעות הדחופות , הטיסות עם נשים ונערות זוהר, כל אלה עשו את שלהם.מלך הנשים הלך לעולמו. אך זאב מעולם לא לחץ. הוא ייזכר כמי שכבש נשים בכוח אישיותו, וכושר דבורו המדהים.

אכן, שיעור מאלף לגברים בעלי שררה במדינתנו. לא צריך כוח, צריך מוח. לא צריך ידיים. צריך רק פה מפיק מרגליות. לימדו מזאב ז"ל. נסו ותיווכחו.

* * *

איתמר לוי

על "בדרך" האסור של דן עומר

אהוד מזל טוב לגיליון מס. 500! מה מברכים? עד 120,000?

 אודה לך אם תוכל לפרסם את בקשתי שלהלן.

אני עושה דף מידע על דן עומר, ומנסה להכין רשימה של כל העותקים הקיימים של ספרו 'בדרך' [מצורפת תמונה]. הספר – כידוע – נאסר ע"י הצנזורה בשנת 1966, וכמעט ונעלם היום לחלוטין. אני לא מחפש את הספר עצמו, אלא רוצה להכין רשימה של מקומות בהם הספר נמצא.

 תודה

איתמר לוי

 איתמר: האם ראיתם אי פעם את הספר 'בדרך'? האם יש לכם עותק ממנו? אולי אתם מכירים מישהו שייתכן ויש לו הספר? מדובר בספר: 'בדרך' אותו כתב דן עומר, בשנת 1966, ונאסר להפצה על ידי הצנזורה. דן עומר עמד ברחובות ירושלים ומכר את הספר בניגוד לחוק, כשהוא מציב שלטים: "כאן נמכר הספר 'בדרך' בניגוד לחוק'.

אני לקחתי על עצמי משימה – כנראה בלתי אפשרית – למצוא תוך שבועיים את כל האנשים והמוסדות המחזיקים ברשותם את הספר. לשם כך אני זקוק לעזרתכם. אנא הפיצו את המכתב עם תמונת הספר לכמה שיותר אנשים. פרסמו את הבקשה בקיר שלכם בפייסבוק, ובקירות של אוהבי ספרים אחרים. בקיר שלי ובאתר תוכלו למצוא דיווחים יומיים על מציאת עותקים של הספר. [112 עותקים הוחרמו על ידי המשטרה, 3 בספרייה הלאומית, 1 בבית אריאלה וכו']. העותק הראשון ברשימה, הוא העותק המצוי כרגע ברשותי, ויש בו הקדשה של דן עומר למשורר שלמה טנאי.

תודה,

איתמר

אהוד: בשעתו בירושלים הייתי בידידות עם דן עומר [עד שהחל כותב, מאוחר יותר, ב"העולם הזה" – ונעשה מנוול לא קטן] ואף קיבלתי ממנו את ספרו "בדרך" (שאותו דומני שלא שמרתי אצלי. אולי מסרתי אותו לארכיון פתח-תקווה, לשם העברתי לפני כשלוש שנים כמחצית ספרייתי). כתבתי אז על הספר באחד העיתונים, אף כי לא התפעלתי ממנו, וגם ביקרתי בלילה את דן עומר לעודדו באוהל המחאה (אוהל סיירים) שנטה בין הסלעים בקריית הממשלה, לא רחוק מבניין ראש הממשלה לצד דרום-מערב, ואינני זוכר אם רק התגורר בו ברציפות או גם שבת רעב.

באותה תקופה גם ראיינתי את ד"ר יוסף מלקמן-מכמן, איש מקסים, משכיל וחכם, שעמד בראש "הוועדה למניעת הפצתה של ספרות תועבה" שקמה, אם אינני טועה, בעקבות הצפת השוק ב"סטאלאגים" דוגמת "הייתי כלבתו של קולונל שולץ"; היו אלה ספרי-כיס על נייר עיתון, שעירבבו יחד פורנוגראפיה וסאדיזם נאצי, והיו גם ספרים פורנוגראפיים נוספים, לאו דווקא נאציים, וכולם כאחד "תוצרת הארץ" שנכתבו בידי סופרים וכתבנים מקומיים, שנתנו דרור לדימיונם וחתמו בשמות בדויים לא-עבריים. חלק מהכותבים עלו בהעזתם על כל מה שהסופרים החשובים של אותה תקופה והלאה כתבו בספריהם החשובים; ומאחר שסרטי פורנו וערוצי פורנו לא היו קיימים עדיין, הרי שלבד מחוברות פורנו צבעוניות וספרי-כיס באנגלית דוגמת "פאני היל" ו"הפנינה" – לא היה לסטודנט הישראלי הצעיר במה לאונן, כי לא היה אפשר להתגרות ולאונן בעזרת סיפורי ספר המעשים של עגנון ושל האפיגונים הצעירים שלו.

ד"ר מכמן-מכמן סיפר לי כי ספרו של דן עומר יצא לאור והופץ ושום דבר איסור לא אונה לו כי איש לא התייחס אליו ולא טרח להחרימו. אי לכך פנה עומר ושלח אישית את הספר לוועדה, שאחרת כלל לא היתה מגיעה לדיון בו, וכך הצליח לסחוט מהוועדה סירוד להמליץ למו"לים ואולי גם למו"סים על הפצת ספרו, ומכאן כבר היתה דרכו סלולה לעיתונות ולמחאה ולהצגת עצמו כקדוש מעונה.

למיטב ידיעתי, תחילה לא חל שום איסור חוקי על הפצת הספר ושום צנזורה למרות היעדר אישור מהוועדה – כי לוועדה למניעת הפצתה של ספרות תועבה לא היה מעמד חוקי. היא נוסדה בין השאר בלחצם של המו"לים, שלא רצו להסתכן בהדפסת ובהפצת ספרים שאחר כך ייתבעו לדין עליהם במסגרת הפצת חומר תועבה, על פי החוק הישראלי הקיים ממילא. כל מה שהם רצו הוא שהוועדה תיתן אישור שאין בספר משום ספרות תועבה, וזה ייתן להם גיבוי באם מישהו יתבע אותם לדין על הפצתו של ספר שנוי במחלוקת.

דן עומר הצליח לנפח זאת עד שכנראה הפעילו נגדו את החוק שהיה קיים ממילא, שאלמלא הרעש שעשה (הוא הוציא את הספרון על חשבון עצמו) – איש לא היה שם לב ל"תועבה" ולא כופה על הרשויות להתעסק בה. אם אינני טועה כך הוא המצב כל השנים, וגם כיום – כל אדם יכול לפרסם "ספרות תועבה" ולהסתכן בתביעה המשפטית על פי החוק הקיים, או להסתכן בכך שאיש לא ישים לב לדבריו ואפילו לא יתבע אותו לדין.

* * *

יוסי גמזו

שִיר-יְלָדִים יָשָן

אָחִי חָזַר מִן הַמַּסְגְּרִיָּה עִם מַשֶּהוּ מַבְרִיק כָּזֶה, מִנְּחֹשֶת,

וְהוּא אָמַר: "הִנֵּה חֲנֻכִּיָּה. מִתַּרְמִילִים שֶל 'עֻזִּי'. מִתַּחְמֹשֶת."

וְזֶה הָיָה לִי מְשֻנֶּה נוֹרָא: רֵאשִית – בַּדְזֶה שֶלְּמַרְבֵּה הַפֶּלֶא

עוֹד לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם מְנוֹרָה שֶהַקָּנִים שֶלָּהּ נִרְאִים כָּאֵלֶּה.

וְחוּץ מִזֶּה – אָחִי הֲרֵי זוֹכֵר שֶיֵּש לָנוּ חֲנֻכִּיָּה בַּחֶדֶר

וּמִי בִּכְלָל צָרִיךְ דָּבָר אַחֵר כְּשֶיֵּש לוֹ מָה שֶיֵּש – וְהוּא בְּסֵדֶר?

אֲבָל אָחִי – כָּךְ אַבָּא סָח – הֵבִיא אֶת תַּרְמִילֵי הָ'עֻזִּי' אֶל הַמֶּשֶק

מִקְּרַב הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי, שֶשָּם נִלְחַם הוּא בְּאוֹתוֹ הַנֶּשֶק.

כֵּן-כֵּן, כְּשֶרַק הִפְסִיקוּ הָרְעָמִים שֶל הַפְגָּזַת הַתּוֹתְחָנִים שֶלָּנוּ

(אָז, בְּמִלְחֶמֶת שֵשֶת הַיָּמִים) אָחִי פִּתְאֹם נִזְכַּר לוֹ בְּכֻלָּנוּ:

בְּאַבָּא, אִמָּא וַאֲפִלּוּ בִּי – וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ, אֲבָל לְפֶתַע

נִזְכַּר גַּם בִּיהוּדָה הַמַּכַּבִּי, שֶכְּבָר בִּקֵּר פֹּה, לְפָנָיו, בַּשֶּטַח...

כִּי אֵיךְ שֶהַפְּלוּגָה שֶלּוֹ חוֹזֶרֶת מִשַּעַר-הַפְּרָחִים אוֹ שַעַר-שְכֶם

אָחִי עוֹצֵר וּמִתְכּוֹפֵף לוֹ חֶרֶש – לַמְרוֹת שֶלֹּא הִפְסִיק לְהִלָּחֵם –

וְהוֹפּ! מֵרִים מִבֵּין אַבְנֵי הַשַּחַם שֶל הַסִּמְטָה צָרַת הַקִּמְרוֹנִים

שְמוֹנָה תַרְמִילוֹנִים רֵיקִים, בְּיַחַד, וְשָב לָרוּץ עִם שְאַר הַצַּנְחָנִים.

לִבְסוֹף, כְּשֶכְּבָר נוֹדַע לוֹ מִי אֵינֶנּוּ, וּמִי נָפַל, וּמִי כְּבָר לֹא יַחְזֹר,

הוּא לֹא חָשַב עַל תַּרְמִילִים, בֵּינֵינוּ, הוּא לֹא חָשַב עַל שוּם נֵרוֹת וָאוֹר.

הוּא רַק חָשַב עַל דּוּדִי וְיִצְחָקִי, עַל שְמִיל וְדָן, חָשַב לוֹ בְּלִי מִלִּים...

וְלֹא הִרְגִּיש אֵיךְ שֶבְּכִיס הַחָאקִי מִצְטַלְצְלִים שְמוֹנַת הַתַּרְמִילִים.

וְרַק כְּשֶשָּב הַבַּיְתָּה עִם עֵינַיִם לַחוֹת כָּאֵלֶּה, וּסְפִיחֵי-זָקָן,

נוֹכַח – כְּשֶרַק הֶחְלִיף תַּ'מִּכְנָסַיִם – שֶגַּם הַתַּרְמִילִים, כָּמוֹהוּ, כָּאן.

הוּא שָׂם אוֹתָם בַּחוּץ, עַל הַמִּרְפֶּסֶת, וְשָב לִהְיוֹת מִסְפּוֹא'יְנִיק מְהֻלָּל

שֶטָּס לוֹ עִם פְּלַטְפוֹרְמָה, בָּאַסְפֶּסֶת, וּבֶטַח לֹא זָכַר אוֹתָם בִּכְלָל.

אֲבָל כְּשֶחַג הַחֲנֻכָּה הִגִּיעַ – הוּא בָּא פִּתְאֹם אֶל הַמַּסְגְּרִיָּה

וְיוֹם שָלֵם הִלְחִים, שִיֵּף, הִקְצִיעַ, עַד שֶיָּצְאָה מִזֶּה – חֲנֻכִּיָּה!

שְמוֹנָה קָנִים מִתַּרְמִילֵי נְחֹשֶת (כֵּן, תַּרְמִילִים שֶל "עֻזִּי", מֵאֵי-אָז:

מִירוּשָלַיִם שֶל גִּבְעַת-תַּחְמֹשֶת וּמִן הָאֵש שֶל מַכַּבֵּי תַּשְכָּ"ז).

וּכְשֶהָאֵש בַּתַּרְמִילִים נִדְלֶקֶת אֲנִי מַרְגִּיש עָמֹק-עָמֹק בִּפְנִים

אֵיךְ יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי, בְּשֶקֶט, נוֹשֵק פִּתְאֹם אֶת כָּל הַצַנְחָנִים...

(מתוך "אֶן-דֶּן-דִי-נוֹ")

* * *

פוצ'ו עונה למשורר י.ג.ז.ל.

אודי יקירנו,

את הרשימה הבאה אני שולח בעקבות הערתו השולית של גמזו על ראשוני פתח-תקווה.

אל תקח ללב את דברי הבלע של ידידנו המשורר גמזולטובה. נכון שגוטמן, שטמפפר וסלומון היו הוגי הרעיון ויוזמיו, אבל החשוב מכל הוא מי היה חורש החריש הראשון של אם המושבות, ואת זאת לא יוכלו לקחת מיהודה ראב, סבך. ולא רק זאת, החשוב הוא מי הביא לעולם את המשוררת הצברית הראשונה אסתר ראב, וגם את זה לא יקחו מסבא שלך שהביא לעולם גם את הנכד, שזכה לתואר הסופר הנידח הראשון (על התואר השני יש מתחרים רבים), שעכשיו גם זכה להיות העורך הראשון הנותן בעיתונו במה למשמיציו.

לעומת זאת מצאו חן בעיני דברי המשורר י.ג.ז.ל. שסיפר בכישרון רב (אם כי באריכות יתר) על הדוד הרחוק של שמירה אימבר, והלין על בני הדור החדש אשר כדבריו: "שלא כמו בּוּרוּתו המחרידה של הדור הצעיר בדברי ימיהם של חלוצי ההתיישבות והתרבות העברית בארץ, פרי הזנחתה האומללה של מערכת החינוך שלנו (ושלא כנוהגם של סופרים מסויימים, הסבורים כי יש 'לפַנוֹת את השטח' ממורשתם של דורות קודמים)..."

ולמה אני מתרפק על דבריו אלה של י.ג.ז.ל. יקירנו? כי יש לי בבוידם כמה וכמה דברי הגות מחורזים על חלוצי התרבות שלנו, ועכשיו ניתן לי התירוץ לטפטף לך כמה מהם. ועם מי נתחיל כדי שתוכל למתוח חזה? כמובן עם אברהם שפירא מבאי בית סבך. אז הנה הוא:

* * *

פוצ'ו: הבה נשירה לאברהם שפירא

אמרנו היום על מלבס נשירה

על חזון מטורף בן מאה שנה

עצמנו עינינו ואז את שפירא

ראינו רוכב על סוסה לבנה.

בן יו"ד דל"ת היה כשניסה עם מקל

על אויב מזויין לגבור

וכמעט שנשחט אלמלא שיך זקן

שהכריז: "אל תגעו בגיבור!"

אז הבה נשירה

על אברהם שפירא...

הוא הושיט אצבעו ללוחם שטוף חימה

ואמר שבמקום להשמיד

בוא ננשוך זה את זה, גם זו מלחמה

המנצח הוא זה שיתמיד.

הוא התחיל בשמירה עוד לפני "השומר"

ודהר בין שדות וקמה

הוא הוכיח כי דם יהודי לא הפקר

וכולנו זקפנו קומה.

אז הבה נשירה...

אמיץ ללא חת עם חן מיוחד

שופע ביטחה וזוהר

בן שמונים עוד רכב בראש כל מצעד

וכולם אז אמרו: "זהו נוער!"

אז הבה נשירה...

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

שיחה שלוש-עשרה: תחושת מצור

הפעם נעסוק בעיקר בספרים, ביצירות, שנכתבו החל משנים אחדות לאחר 1948 ועד ל-1967; זו היתה תקופת המצור המובהקת ביותר, (גם גיאוגראפית, על פי הגבולות), בתולדות המדינה ובתולדות התחושות של הספרות העברית שנכתבה כאן, אבל התחושות האלה נמשכות גם הלאה, גם לאחר שהגבולות הגיאוגראפיים השתנו, כידוע לכולנו, במהלך 1967.

אולי נתחיל במשפט הסיום, בעמוד האחרון של "ימי צקלג" ל-ס. יזהר. שני הכרכים הופיעו אמנם ב-1958, אבל התקופה שמתוארת בהם היא מלחמת השיחרור, והשאלה או התחושה שגיבורי הספר מתייסרים בה, מעמידים בפני עצמם, היא – האם גמרנו? האם מלחמת השחרור היתה המלחמה האחרונה, ומעתה אנו חיים בתקופה אחרת, פתוחה, של כמעט-שלום?

ודאי שלא תיארו אז, בסיום מלחמת 1948, שתוך שלושה וארבעה עשורי שנים נעמוד – כבר קשה לספור, אם מדובר בפני שלוש או ארבע או שלוש וחצי מלחמות – ובתחושה של מוקפות, של כל החשבון עוד לא נגמר.

כיצד הרגישו אז, בסיומה של מלחמת השחרור? – על כך כותב יזהר:

גמרנו. כן, כן. פתאום והשדה והגבעות המוכרים האלה נעשים מיסודם אחרים, אור אחר, מהות אחרת ניתנת בהם, אולי להיפך – ניטלת מהם. וכשמעיינים בדבר רואים פתאום, הוי, מה, אבל – אין עוד פחד בהם. עומדים באין פחד. שרועים באין פחד. גדולים וקיימים ולא כורעים תחת פחד. כן, הגבעה שלנו, השדות, המרחבים, הארץ, האם גמרנו?

ישנה כאן תחושה של רווחה – המלחמה נסתיימה, הארץ שלנו, השדות, המרחבים – ועם זאת יזהר שואל – האם גמרנו? – האם מעתה זוהי מציאות אחרת, או אולי הסגירות, המאבק, הקרבות של מלחמת העצמאות – הם גם סימן לבאות?

*

סיפורו הידוע של א.ב. יהושע "מול היערות" הופיע לראשונה ב-1963, ברבעון "קשת", והוא סיפור שעשה היסטוריה. עלילתו ידועה למדי, דובר עליה הרבה, אבל כדאי לחזור ולהזכיר שהוא מספר על סטודנט העוסק במחקר על מסעי הצלב בארץ-ישראל, ויוצא, בשלהי הקיץ, לעבוד כשומר על יערות, כצופה המזהיר מפני שריפה.

אלה יערות של הקרן הקיימת, שניטעו על חורבות כפר ערבי נטוש, שתושביו עזבוהו במלחמת 1948. ביער מתגורר שומר ערבי כרות-לשון עם בתו המתבגרת, ונוצרת פעולת-גומלין מוזרה בין הצופה הישראלי לשומר הערבי. המתח ביניהם הולך וגובר. הסיטואציה ההדדית, שבה הם מצויים, הולכת ומשגעת אותם.

המספר, הסטודנט, משתקע יותר ויותר במחקר על תולדות תקופת הצלבנים. זה נושא מעניין לעצמו, המקביל לנושא של דמות הערבי, ואולי פועל-יוצא ממנו – ההזדהות המאזוכיסטית של הגיבור הישראלי עם הגורל הצלבני, שניתן למוצאה ביצירות אחדות של הספרות העברית. זה הפחד שגורלנו יהיה כגורל הצלבנים. וכשאומרים – צלבנים, מיד יש מוקפות, יש מצור, יש זרות, יש מאפיינים שחוזרים בתולדות ההתערות הציונית בארץ-ישראל, אך בהבדל היסטורי אחד, גדול, שהעלה פרופ' יהושע פראוור במחקרו המונומנטאלי על "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל" – הצלבנים מעודם לא היו עם, אלא נציגי עמים אחרים, נציגי דת, מעמד – בעוד שאנו כאן בארץ הננו עם, הננו משתדלים להיות עם, לכל רבדיו. דבר זה המחקר וגם התעמולה הערבית לא הבינו. כאשר ערבים קראו יצירות מן הספרות העברית, שבהן עולה הנושא הצלבני, כגון "מול היערות" – נטו לקבלן כאישור למשאלתם לראות את הווייתנו כשל צלבנים חדשים, וכך גם את עתידנו. הם לא נטו להבין, עד אשר המציאות המרה, באופן הדדי – הוכיחה להם, שבישראל קם עם עברי, יהודי, ישראלי חדש, מקומי, אותנטי, שאין לו לאן לחזור ואין לו לאן ללכת. שאלה אינם הצלבנים, גם לא "הרגליים השחורות", המתיישבים הצרפתיים באלז'יר.

בסיפור "מול היערות", עבודת-הגמר של הסטודנט על אודות הצלבנים אינה נכתבת, אבל בשטח – עבודה מעשית נכתבת, היא עלילת הסיפור, שהתרחשותה אולי גם היא בעלת משמעות היסטורית. המתח בין השומר הערבי כרות-הלשון, שאינו מדבר, שיש בו מימד של סיוט, של זרות – אדם, אבל גם מעין לא-אדם בגלל אילמותו המפחידה, הרוחשת איום – המתח ההדדי בינו לבין הסטודנט הישראלי, מסתיים בשריפת היער. שורף את היער, אמנם, השומר הערבי, אבל לא בלי עידודו של הבחור הישראלי, שאף מנסה פעם אחת להצית במו-ידיו את היער. הוא, הסטודנט, מבקש לפרוק מעליו את הנטל, את האחריות, שמכניסה אותו למצור פנימי. על ידי שריפת היער גם הוא משתחרר, עוזב את הנוף הבעייתי, ונמלט חזרה אל העיר, שממנה בא.

*

המוקפות, תחושת מצור, דמות הערבי שהופכת למעין סיוט קיומי, הדה-הומאניזאציה של דמות הערבי, ראיית הצד השני ככלל, כחלק מסיוט, כזר, לא כפרט אנושי אלא כבעל מהות אחרת, כוללנית, מאיימת – כל אלה מצויים כנושאים מרכזיים ביצירתו המוקדמת של עמוס עוז.

בצורה ברורה ובוטה נפגוש זאת בסיפורו "נוודים וצפע", שהופיע בשנת 1965, בספרו "ארצות התן". בסיפור מתוארת בת-קיבוץ בשם גאולה, שיוצאת לטייל מחוץ לגדר הקיבוץ. היא פוגשת נווד ערבי, בידואי, שמעורר בה יצרים בלומים, שכנראה לא הגיעו לידי התפרצות בחייה הרגילים.

הפגישה אינה מסעירה. גאולה מציתה לו סיגריה, לאחר שהוא מבקש ממנה אש. אין מגע אמיתי או ממושך בין השניים. גאולה חוזרת לקיבוץ, ובערב, על המדשאה, מכיש אותה נחש. נחש – הוא סמל פאלי, אירוטי, אבל מסמל גם את תשוקת המוות, הכיליון וההרס-עצמי. הנחש כאילו משלים את פעולת הפגישה של גאולה עם הערבי הפרא, המאיים מבחוץ. הסיפור מתארה בגסיסתה. היא מתה מתוך איזו אורגזמה של מוות, של התפוררות פנימית שבה היצרים הבלומים, הבדידות, חוסר-הסיפוק שלה – משתלבים עם האיום החיצוני, שכמו מפורר אותה תוך תחושת עונג עמוקה של התפוררות אורגאיסטית.

*

הנושא הגיע לביטויים נוספים ביצירותיו של עמוס עוז. ברומאן "מקום אחר" (1966), הוא מתאר קיבוץ בעמק-הירדן, לרגלי הרמה הסורית של אז. הדרך שבה הוא תופס את הנוף הישראלי מורה שאין הבדל בינו לבין מחוזות הגבול, ארצות הלילה, המידבר והתן. עמדות הסורים ברמה, מעל לכינרת, מעל לנקודת היישוב העברית – כל אלה מתמזגים עם הנוף לכדי מהות מאיימת אחת, סיוטית, שמעיקה על האדם הישראלי וגורמת לו לחיות בתחושה של מצור.

הדוממים בוגדים בנו, אומר עוז בשפתו המיוחדת, החריפה – ארצות הלילה רוחשות כלפי קיומנו שנאה וזרות. לעיתים דומה שעמוס עוז מתאר את הקיום הישראלי כפיסת תרבות מאויימת בלב מידבר או יער-עד מלא חיות-פרא מפחידות, וכאילו הקיום הזה רופס, ועומד כל רגע בסימן של סכנה.

*

בצורה מופנמת יותר מגיע הנושא לביטוי ברומאן הידוע של עוז, "מיכאל שלי", שבו מופנם הסכסוך הישראלי-ערבי, באמצעות דמויות של ערבים – לכדי תיאור המתרחש בנפשה של גיבורתו חנה גונן.

זוהי לעיתים גם שאלה של מה קדם למה? – שאפשר להגדירה, בקצת לצון, כשאלת הביצה והתרנגולת. מה בעצם התרחש בנפשה של חנה גונן?

אולי היא אישה מופרעת, שמצוייה בתהליך דסטרוקטיבי, בהרס-עצמה? – נאחזת בדימויים ובהשתקפויות הבאים מן החוץ, בעיקר של זוג תאומים ערבים, עזיז וחליל, שאותם הכירה בילדותה הטרום-מדינתית, לפני 1948, בירושלים שטרם היתה חצוייה בגבול. שני אלה היו חבריה למשחקים – והנה הם צומחים בחלומותיה, בדמיונותיה הפרועים, בתור שני מחבלים הבאים לפוצץ ולהרוס – ולהם גוון אירוטי, דימוני, המאיים על עצם קיומה.

חנה גונן היא מעין איוב מודרני המתגרדת, המשתמשת בתאומים הערבים כמין חרס נפשי כדי לגרד באמצעותו את פצעיה ולהכאיב לעצמה כדי שתיטיב להתפורר, למען יהיה לה רע. כדי לברוח מן הסיוט הקיומי היא נאחזת בו ומבקשת להתפורר באמצעותו. והשאלה היא – האם היתה מלכתחילה במצב נפשי קשה, והיא רק משתמשת בתאומים – או שהתמונה יותר מורכבת, ומצבה הנפשי הקשה הוא פרי המצור שהיא, כאדם ישראלי, נמצאת בו?

הספר הופיע אמנם ב-1968, אבל הרומאן נכתב ונחתם לפני יוני 1967, עמוס עוז סיים את כתיבתו בטרם פרצה מלחמת ששת הימים; תמונת ירושלים הנצורה, החצוייה, היא התבנית הנופית, המאיימת, שבמסגרתה חנה גונן עומדת לצאת מדעתה. המוקפות, המצור, משגעים אותה ומביאים עליה את גורלה. ויפה עשה עוז, שעיצב דמותה כך שאיננו יודעים אם היא לגמרי נורמאלית, או לגמרי לא-נורמאלית, כשם שגם לא נדע אם המצוקה שבה היא מצוייה היא רק חיצונית או רק פנימית – כי האמת שלה, האמת על מצבה, נמצאת היכן שהוא באמצע.

זאת ועוד, ב"מיכאל שלי", מצוי ההבדל בין דמות הגבר הישראלי, מיכאל, שהוא דמות מרובעת, ראציונאלית, שכלתנית, בחור טוב, שכל אם יהודיה היתה מאחלת אחד כמוהו לבתה, ממש שידוך טוב – לבין חנה, אשתו, שחיה במחוזות אחרים לגמרי. מיכאל אינו נותן סיפוק למעמקים האי-ראציונאליים שקיימים בה. הרומאן הוא גם סיפור זעקה על נישואים של בוסר, על זוג אנשים צעירים שעדיין אינם מוכנים לחיי נישואים, אינם יודעים, והם נכשלים בחייהם אלה. חנה מפצה עצמה בחלומות על התאומים הערבים, שמופיעים כשני אברי-מין מלאי-כוח – הם יפצו אותה על כל מה שחסר לה במגע עם בעלה, כי היא, ברגישותה החולנית, נאחזת בתחושות של התפוררות וסכנה – כשל אינטימיות ועונג עילאי.

*

אנו רואים אפוא כי אם בתקופת הראשית של הספרות העברית בארץ-ישראל – היתה בערבי דמות רומאנטית מסויימת, ואם בתקופת מלחמת השחרור, ביצירות דור תש"ח – הוא נהפך לבעייה מוסרית לאדם הישראלי – הנה בדור של ילדי המדינה, או סופרי דור המדינה, אלה שהיו כבני עשר עד שלוש-עשרה כאשר המדינה נוסדה – דמות הערבי הולכת והופכת למעין סיוט קיומי, והגבול נהפך למהות לוחצת שיש בה מעין פיתוי סוויסידאלי, התאבדותי, לבריחתו של הגיבור הישראלי מהתמודדותו עם עצמו ועם חיי היום-יום שלו. האדם הישראלי נמצא במעין כלא-בתוך-כלא.

דוגמה לתחושות אלה מצוייה אפילו ברומאן של משה שמיר מאותה תקופה, 1966, "הגבול". זה שמיר של "אמצע" – לאחר תקופתו השמאלית במפ"ם ולפני תקופתו היותר קיצונית-ימנית, בליכוד וב"התחייה".

ברומאן מתואר גיבור ישראלי, רפי אורלן, שנמלט מבעיותיו הקיומיות, מהתמודדותו עם עצמו – אל הגבול שבלב ירושלים, ובבריחתו זו הוא מהמר על חייו: אם הירדנים יהרגו אותו – יהא כמתאבד באמצעותם, ואם חבריו הישראלים יצילו אותו – והיתה לו נפשו לשלל.

*

הגבול משמש פיתוי קשה ואכזר. התופעה חוזרת בשנים 1966-1962 בכמה וכמה יצירות.

יריב בן-אהרון הוציא אז רומאן בשם "הקרב" (1966), שמנסה להתמודד עם מלחמת סיני של 1956. בסיום הסיפור רץ גיבורו ריצת אמוק לעבר נוף מאיים, אמנם לא אל גבול, אבל בורח לעבר נוף פרוע, נמלט מחייו ומהתמודדותו עם עצמו.

ברומאן של יצחק אורפז, "עור בעד עור" (1962) – בורח הגיבור, מתוך באותו סוג של בריחה התאבדותית – אל הגבול של רצועת עזה, ומנסה לשים בכך קץ לנפשו. נמלט ממצוקותיו הקיומיות – אל הגבול.

בתקופה שבה נכתב "הגבול" של שמיר, הופיע בארה"ב הרומאן הידוע של סול בלו, "הרצוג". כאשר הרצוג בורח, לאן הוא נמלט? – אל ביתו הכפרי, שם הוא מתקיים על קופסאות שימורים, זה הדבר הנורא ביותר שקורה לו בבריחה, מחוץ, כמובן – למצוקה הנפשית.

ואילו רפי אורלן של שמיר, לאן הוא בורח? – לגבול, ושם כמעט הורגים אותו.

הגיבור הישראלי חי במעין כלא-בתוך-כלא. מצוי בכלא האקסיסטנציאלי, הקיומי שלו, של כל אדם ואדם, אבל הכלא הזה אינו מיתרגם, בסיפור, לתנאים הלא-נוראים שאליהם נמלט מוזס אלקנה הרצוג של סול בלו, תנאים אורבאניים, מתקבלים על הדעת – אלא מיתרגם לסכסוך, לעימות שאינו פוסק עם דמות הערבי במלחמות ובהתקפות הטירור שבין המלחמות – עד כדי כך שהערבי הופך לצד הצל, לצד הדימוני, האפל – אם נלך בעקבות מונחי הפסיכואנאליזה, האסכולה היונגיאנית, או זו שהמשיך אריך נוימן, בפסיכולוגיית-המעמקים שלו.

הערבי, הגבול – הופך לצד המאיים על האדם הישראלי, בתוך-תוכו, שמפתה אותו, על ידי הזיק או הרעיון של ההתאבדות, באמצעות המאבק, באמצעות הריצה אליו – להיפטר מכל מצוקותיו.

*

יצירה מעניינת של יצחק אורפז, משנת 1968, היא הנובילה "נמלים". כ"מיכאל שלי" לעמוס עוז, אף היא נכתבה לפני יוני 1967, מתוך אותה תחושה של מוקפות ומצור, והתפרסמה לאחר מלחמת ששת הימים.

זוג ישראלי, יעקב ורחל, חיים בדירת גג בתל-אביב, ובתוך תקופת-זמן הם מותקפים על ידי נמלים. הסיפור סוריאליסטי, אך תחילתו בסגנון ריאליסטי. יש נמלים, כמו בכל דירה, אך לאט-לאט הן מקבלות מהות טרמיטית, סיוטית. הן מתחילות לכרסם את הקירות, ויעקב, הבעל, שהוא גם בנאי, מקים קיר לפנים קיר כנגדן.

יעקב ורחל מצויים בתהליך גירושין. כבר בתחילת הסיפור, היחסים ביניהם מעורערים.

יחסה של רחל לנמלים הוא איראציונאלי, בדומה למתרחש בנפשה של חנה גונן ב"מיכאל שלי", כלפי התאומים הערבים. רחל מצדדת בנמלים וגם ביעקב, היא מצוייה באמצע, נהנית מן החורבן, ורוצה בהתערערות סופית של יחסיהם.

הסיפור עשוי להתפרש כמשל לחיי אדם בכלל, לסיוט קיומי המצוי אולי בכל מקום – אך יש בו גם משמעות מאוד ברורה, המעידה על כך שבנמלים משוקעת גם התייחסות סמוייה אל הערבים, העומדת בסימן של דה-הואניזאציה. האוייב, הסיוט החיצוני, מכרסם את הקיום. בקטע הבא מצוי ריכוז של כל תכונותיו אלה.

טור נמלים צפוף עלה מתוך פירצה ותקף את הקיר מבחוץ, דבר שלא היה כמותו עד כה בביתנו. ניתן להסביר את התופעה כך – בעת שטור נמלים זה תוקף את הקיר מבחוץ, טור נמלים מקביל מכרסם את הקיר מבפנים, והרי לך צבת מופעלת מפנים הקיר, כשמלתעותיה סוגרות עליו משני צדדיו. נראה כי נתגלתה לנו בזה הרגע טאקטיקה חדשה ומסוכנת ביותר של הנמלים.

 "נהדר!" לחשה רחל, מוקסמת.

 "מה נהדר כאן?" קראתי בקול רועם. "הן הורסות את ביתנו!"

 "כן," אמרה רחל בשקט רב.

 "הן חבלניות מאוסות!" סיננתי בין שיניי.

 "הן חבלניות מאוסות," חזרה אחרי רחל, ואחר-כך הוסיפה באותו שקט מופלא, וקולה מוקסם כעיניה, "נהדר!"

חוצפתן עלתה להן ביוקר. מרחתי אותן לקיר לעשרות, עשרות רמסתי ברגליי, ואת הבודדות שנסו לעברים – תפסתי ופיצחתי כמו כינים.

כשעתיים מאוחר יותר, כשנבקע הקיר באותו מקום ממש, מבפנים – מלווה קול רעש עמום, מתגלגל והולך, לא נמצאה אף נמלה אחת בפתח הקיר. ההיה זה מפגן תגמול? מכל מקום, רחל ישבה על המיטה ועיניה בפירצת הקיר. אחר-כך חלף-עבר על שפתיה הדקות מעין חיוך. ואז, ניגשה לקישוט הבית.

בסצינה זו יש משמעות שמעבר למקום ולזמן מסויימים – אבל כאשר מכנים את הנמלים חבלניות ומאוסות, ומדברים על מפגן תגמול, אמנם מצידן – ברור איזה משקע נוסף, משמעותי, מקבלות כאן הנמלים.

*

אנו עוסקים בספרות העברית, אבל מעניין לראות כי בנושאים אחדים, כגון – תחושת המצור, הסיוט הקיומי, הדה-הומאניזאציה של הצד האחר – דברים משתקפים בצורה דומה גם מן הצד השני, הערבי.

נביא כאן שלוש יצירות, שני שירים ונובילה ארוכה אחת, שבהן חוזרים מוטיבים שדנו בהם זה עתה בספרות העברית: נמלים, דה-הומאניזאציה של האוייב, ותחושת מצור – ממש כשם שאת נושא המוצא משותף, הגיבור ששני העמים נאבקים על נפשו כי הוא שייך, מתוקף מוצאו, לשניהם – מצאנו ברומאן "חוזר לחיפה" של ע'סאן כנאפני, ב"הפרדס" של בנימין תמוז, וב"שמעון צהמארא" של מידד שיף.

השיר "בשולי פנקס התבוסה" נכתב ב-1968 בידי המשורר הסורי, שישב אז בלבנון, ניזאר קבאני. שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור, שנראה בעיני המשורר – דור מובס, כושל ורקוב. וחשבון הנפש בא בעקבות הפסדם של הערבים במלחמת ששת הימים. נקרא קטע מן השיר.

מכאיב לי לשמוע חדשות הבוקר,

מכאיב לי לשמוע הנביחות.

לא נכנסו היהודים דרך גבולותינו,

כי אם הסתננו כנמלים דרך פגמינו.

חמשת אלפים שנה אנו שרויים במנהרה,

זקנינו ארוכים, מטבעותינו בלתי-ידועות,

עינינו מקלט לזבובים.

הו, ידידיי, נסו לקרוא ספר, לכתוב ספר,

לזרוע אותיות, רימון ועינב,

לנסוע אל ארצות השלג והערפילים,

כי אנשים אינם מכירים אתכם,

כי מחוץ למנהרה הנכם נחשבים בעיני העולם –

מין זאבים.

השיר תורגם על-ידי טוביה שמוש. כל אחד משלושת הבתים בו מסתיים באזכרת בעל-חיים לא-סימפאטי ביותר. הערבים נדמים בעיני העולם לזאבים, בעיניהם של הערבים שוכנים זבובים, ואילו הישראלים מומשלים לנמלים, שניצחו את העם הערבי. אך לא בזכות כוחם-שלהם התגברו הישראלים על מדינות-ערב, על החברה הערבית, אלא הם ניצלו את החולשה ואת הפיגור של הערבים, שחיים במסגרת חברה מלאה פגמים.

בסיום השיר מצהיר קבאני: "אנחנו דור הסחי, העגבת והשיעול" – ולכאורה זה כתב-אשמה חמור כנגד החברה הערבית, אך בסוף השיר גם נאמר שעל הערבים – "להביס את התבוסה", כלומר להיות בריאים וחזקים יותר כדי שיעלה בידם להביס את הישראלים.

נראה שהשיר אינו בעל נימה פאציפיסטית כלל, אין בו תקווה לחיים-ביחד של שני העמים. אבל לצורך נושאנו מעניין לראות רק כיצד אותן "נמלים" של אורפז, משנת 1968, שאותן תיאר בסיפורו עוד לפני מלחמת ששת הימים, בתור אוייב וסיוט לאדם הישראלי – הן שמאפיינות את ההווייה הישראלית בשירו של קבאני, שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 1968.

השיר הבא הוא משנת 1972, "נמלים וכנפיים להן" כתב אותו הסופר הנצרתי הוותיק, הערבי-ישראלי, מישל חדאד. הוא מתאר זקן וילד מוקפים בנמלים. לא ניכנס לפירוט השיר. הוא די קשה ורב-משמעות. רק נאמר שלא ברור אם הנמלים רומזות למהות מאיימת, לאומנית-קיצונית, מצד הדור הערבי הצעיר, שאינו מקבל את דרך קודמיו, או אולי הן רומסות את המסורת, או מסמלות כניעה. קשה לדעת אם פעולתן חיובית או שלילית, ואם המחנק שבא בעקבותיהן, כך כתוב בשיר – הוא פרי פעולתו של הילד, של הדור החדש של הערבים, או שיש כאן רמז לשלטון הישראלי, בכך שהנמלים הן מעין נרתיק שכל הזמן צמוד לגב הילד.

מ"ארצות התן" של עמוס עוז, מ"נמלים" של אורפז, עד לנמלים ש"בשולי פנקס התבוסה", ולנמלים של מישל חדאד ב"נמלים וכנפיים להן" – בולטת תופעה של ראיית הצד השני בצורה לא-אנושית, לאו-דווקא של שנאה, אבל כחלק מכלל שהווייתו מאיימת ומפריעה לאדם, לפרט מן הצד האחר – לחיות את חייו כפי שהיה רוצה.

עם זאת כדאי לציין שהנטייה להפנמה היתה הרבה יותר חזקה בספרות העברית מאשר בספרות הערבית-הפלסטינאית – עד כמה שאני מכיר אותה, (ועלי להודות – רק על פי תרגומיה לעברית). הגיבור הישראלי נוטה לעיתים להרס עצמי שעה שהוא מפנים את הסיוט, את הסכסוך – בעוד שבשירה הערבית, (שכתיבתה נפוצה יותר, לפחות בקרב הערבים הפלסטינאים) וגם בפרוזה, יש נטייה לראות פתרון בסילוק הנוכחות הישראלית. ישנה החצנה האומרת – כאשר ניפטר מן הישראלים, אולי גם נגיע לשלווה הנכספת. ומדרך הטבע בחלומות כאלה יש פחות נטייה של הפנמה, אלא אם כן היא באה לחזק את הביקורת העצמית, לקראת הסיבוב הבא, כמו בשיר של קבאני.

*

היצירה האחרונה שנזכיר בשיחה היא הנובילה "גברים בשמש" של ע'סאן כנפאני, שנכתבה לפני שנת 1972, היא השנה שבה כנפאני נהרג בביירות – זו ביירות, שאליה ברח שמעון צהמארא ב-1949 לערך, כשלא מצא לו מקום בישראל, היא ביירות, שאליה ברח ב-1948 כנפאני, ילד פליט עם משפחתו, מכפרו שבארץ-ישראל.

ישב כנפאני בביירות וכתב סיפור בשם "מצור" – שלא ישראל ולא היהודים נזכרים בו. הסיפור נסב על קבוצה של צעירים ערבים, שרוצים לגנוב את הגבול מדרום-עיראק לכווית, כדי לעבוד בנסיכות הנפט העשירה, ולמצוא שלל להחיות בו את נפשם.

כיצד הם גונבים את הגבול? – בעל מכלית, שחוזר לכווית עם מכליתו כשהיא ריקה – מוכן לקחתם במכל הסגור. הבחורים נוסעים כך, והסוף הטראגי הוא שהמחנק, החום הנורא שבתוך המכל שבו נסעו – גורם להם להיחנק. הנהג כבר הצליח, כביכול, להעביר אותם, אך בבואו לפתוח להם – הוא מוצא את ארבעתם מתים.

הסיפור, כאמור, אינו כולל, אינו אומר מילה על ישראל, על יהודים. הוא מתאר גורל ארבעה פלסטינאים שהמצור, שהאין-מקום על פני האדמה – מסומל עבורם במכל הלוהט שבו הם נחנקים, בשמש של כווית, במידבר.

זהו סיפור טראגי, מעניין, וראוי ללמוד ממנו על מצוקתו של הצד השני, על תחושת המצור שבה גם הערבי מצוי – וכל זאת מבלי להיתפס לפיתרון הפשטני, האומר שהישראלים אשמים בכל.

קריאה מומלצת לשיחה שלוש-עשרה:

ס. יזהר: "ימי צקלג" (1958).

א.ב. יהושע: "מול היערות" (1963).

עמוס עוז: "נוודים וצפע" (1965), "מקום אחר" (1966), "מיכאל שלי" (1968).

משה שמיר: "הגבול" (1966).

יריב בן-אהרון: "הקרב" (1966).

אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה" (1971).

יצחק אורפז: "עוד בעד עור" (1962), "נמלים" (1968).

ניזאר קבאני: "בשולי פנקס התבוסה" (1968).

מישל חדאד: "נמלים וכנפיים להן" (1972).

ע'סאן כנפאני: "גברים בשמש" (1972).

* * *

אורי הייטנר

פיתרון צודק וחכם

"פגיעה בחופש האקדמאי והתורני" – במילים אלו גונתה החלטתו של ברק להפסיק את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, בשל התבטאויותיו של הרב זלמן מלמד. רבנים וראשי ישיבות, נטען, אינם כפופים לקציני צה"ל ולפקודות הצבא. התערבות של צה"ל בפרשנות התורנית של הרבנים, היא בלתי נסבלת.

אכן, החופש האקדמאי והתורני הוא ערך חשוב בחברה דמוקרטית. אכן, אם גופים אקדמאיים, ובכלל זה ישיבות, יהיו כפופים לצבא וחופש הביטוי שלהם יוגבל עקב כך, תהיה בכך פגיעה בדמוקרטיה.

אולם הטענה הנכונה הזו, אינה רלוונטית כלל במקרה זה. החופש האקדמי (שאגב, גם הוא אינו בלתי מוגבל – אין להסכין בשמו עם הסתה נגד המדינה או הסתה להפרת חוק) לא נפגע בהחלטתו של ברק. ברק לא החליט לסגור את הישיבה, הוא לא החליט לפטר את הרב, הוא לא התערב בתכני הלימוד בישיבה ולא בשיטות הלימוד. הוא קבע דבר אחד – ישיבה, שהחופש האקדמי והתורני שלה מתבטא בהסתה לסירוב פקודה, בעידוד הפגנות בעד סרבנות בצבא וכו', לא תהיה בהסדר עם הצבא; הסדר – שיש בו הזרמת תקציבים מן המדינה לישיבה ויש בו הקלה משמעותית בשירות הצבאי. אין כל סיבה לכך שצה"ל יתקשר בהסדר עם ישיבה שראשה מסית את תלמידיו לפגוע בו, לערער על פקודותיו וכו'. היושר האינטלקטואלי היה מחייב את הרב מלמד עצמו להוציא ביוזמתו את ישיבתו מן ההסדר או להתפטר מראשות הישיבה.

החלטתו של ברק צודקת במאה אחוז. שאלה אחרת היא, האם זו החלטה חכמה. מבחן התבונה שבהחלטה הוא אחד בלבד – האם היא תשרת את המאבק הצודק והחשוב נגד מחלת הסרבנות. כיוון שאין המדובר במחלה קלה, אלא במחלה מסוכנת מאוד, השאלה הזו היא קריטית. חובה להדביר את הנגיף הזה, שמשמעותו – הרס צה"ל והמדינה. אם ההחלטה לא תשרת את המטרה הזו, או חלילה תזיק לה, זו החלטה טיפשית.

חוששני, שהחלטתו של ברק אינה משרתת את המטרה הצודקת לשמה היא התקבלה. ההחלטה הזו עלולה להפוך את הרב מלמד למרטיר, לחזק את מעמדו בציבור החרד"לי ואף לחזק את מגמת הסרבנות. כמובן, שהחשש הזה אינו מצדיק העלמת עין מהסתה לסרבנות. אולם החשש הזה מצדיק חיפוש פתרון אחר, שיהיה גם צודק וגם חכם.

פתרון כזה הציעה תנועת "נאמני תורה ועבודה". יש לציין שתנועה זו, המזוהה עם השמאל הציוני, היא יריבה פוליטית של ראשי ישיבות ההסדר (ברובם הגדול) ויכלה לנצל את האירוע להקצנת העימות, להתרסה נגד הקו שלהם ולהצגתו כמדרון חלקלק המוביל להקצנה חמורה ומסוכנת בנוסח הרב מלמד. יש לברך את התנועה הזו על הגישה האחראית והממלכתית שהציגה.

פתרון הפשרה של "נאמני תורה ועבודה" הוא הקמת בית דין משמעתי של ראשי הישיבות, בתיאום עם משרד הביטחון, שיבחן טענות שונות נגד הישיבות ויהיה מוסמך להוציא ישיבות מן ההסדר. התנועה אף הציעה את הרכב הוועדה – הרבנים דרוקמן, יעקב אריאל וליכטנשטיין. ההצעה מסתמכת על העמדה העקרונית החד משמעית שהביעו ראשי ישיבות ההסדר, והרב דרוקמן בראשם, נגד סרבנות ונגד ההפגנות בצה"ל.

הבעייה היא, שאין לראשי הישיבות סמכות חוקית לקבל החלטות משמעתיות מסוג זה. הקמת ועדת משמעת כזו, שתהיה מסונכרנת עם משרד הביטחון ותקבע יחד עם המשרד את הקווים האדומים העקרוניים, עשויה למלא את הוואקום. החלטה של ועדה כזו להעניש ישיבה ואף להוציא אותה מההסדר, תתקבל כהחלטה של סמכות רוחנית, תעמיד את הקיצונים כלעומתיים להנהגה הרוחנית, תבודד אותם ותיתן תוקף ציבורי רחב בקרב הציבור הדתי לאומי למאבק בנגע הסרבנות. הפיתרון שהציעה תנועת "נאמני תורה ועבודה" הוא צודק וחכם, ועשוי לשרת את המאבק בנגע הסרבנות בצורה הרבה יותר אפקטיבית ומוצלחת מהחלטתו של ברק.

* * *

אהוד בן עזר

גדולתו של יוסי גמזו

בבלדה על נפתלי הרץ אימבר

ליוסי גמזו היקר,

אני חורג ממנהגי ורוצה להודות לך בפומבי על ה"בָּלָדָה עַל הַיַּיִן, עַל לֶחֶם-הַחֶסֶד וְעַל הַיְּהוּדִי הַצּוֹעֲנִי (נפתלי הרץ אימבר)" שפירסמת בגיליון ה-500 של המכתב העיתי. אני חושב שזוהי יצירת ספרות חשובה ונפלאה, ובשני מקומות בה, בחלקה האחרון, התרגשתי כמעט עד כדי דמעות.

ראוי היה להדפיס אותה בחוברת מיוחדת, בצירוף קיצור תולדות חייו של אימבר ותולדות "התקווה" (יש מאמר נפלא של אליהו הכהן על "התקווה" באחד מגיליונות "חדשות בן עזר") ואת החוברת הזו לחלק חינם בבתי הספר היסודיים והתיכוניים בארץ. ללא כדי ללמד אותה אלא פשוט לחלק (ומי שרוצה יקרא) גם לממלכתי דתי ול"ממלכתי" חרדי, וגם בבתי הספר הערבים, וכמובן גם לכל המורות והמורים בישראל, ובסמינרים (לאוניברסיטאות לא הייתי שולח מחשש שחוברת כזו תשמש לחוקרים חומר לשנאת ישראל ולליקוק התחת לפלסטינים).

* * *

עמוס גלבוע

הרב גורן מסביר את שמונת ימי חנוכה

ערב חג החנוכה התבשרנו על מחקר חדש של פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שבחן את מרד החשמונאים וניפץ כביכול את המיתוס על החג. אנטיוכוס לא היה רשע, קבע הפרופסור, והוא לא ניסה בכלל לכפות התייוונות על היהודים בארץ ישראל.

אז מה הוא כן רצה מהיהודים?

הוא רק תבע מהיהודים לא לקיים את מצוות דתם, כמו ברית מילה, קריאה בתורה, שמירת שבת, איסור אכילת חזיר – אך לא יותר מכך, קובע מחקרו של הפרופסור המלומד.

המחקר הזה זכה לכותרות בתקשורת הכתובה ולזמן אלקטרוני כאילו היה מדובר באיזו שהיא תגלית מדעית חשובה העומדת לשפר את חיינו. האמת שאני לא כל כך הבנתי מה רוצה המחקר הזה להגיד ומהו הלקח העולה ממנו. מה שברור הוא שלפנינו מחקר המציג דעה, פרשנות, של חוקר על אירועי עבר, בצד דעות ופרשנויות נוספות. ואני רוצה להציג לקוראים פרשנות על מהותו של חג החנוכה כפי ששמעתיה מפי הרב שלמה גורן.

זה היה בחג החנוכה של 1971, זמן קצר לאחר מלחמת ההתשה ולפני מלחמת יום הכיפורים. הייתי בקורס פיקוד ומטה של צה"ל (פו"מ). לאחר ארוחה חגיגית, התכנסנו כל החניכים והמדריכים באולם ההרצאות, לשמוע את הרב של הרב שלמה גורן, מי שסיים את תפקידו כרב הצבאי הראשי של צה"ל מאז 1948, ועמד להתמנות לרב האשכנזי הראשי. בחוץ גשם סוחף ורעמים. "האם אתם יודעים למה חג החנוכה הוא הארוך בחגי ישראל?" תח הרב גורן בשאלה, המשיך: "למה הוא ארוך יותר מחג הפסח, חג החרות, שהוא רק בן שבעה ימים,ואילו חג החנוכה הוא בן שמונה ימים?"

דממה שררה באולם. מפקד פו"מ, תא"ל קלמן מגן, ניסה לדרבן אותנו. ואז, מפינת האולם נשמעה הצעקה: "זה בגלל כד השמן שהספיק רק לשמונה ימים."

הרב גורן חייך: "תגידו לי חניכי פו"מ, אתם באמת מאמינים בשטויות האלו? אתם באמת חושבים שאנשי הסנהדרין, שקבעה כי חג החנוכה יהיה בן שמונה ימים, היו טיפשים עד כדי כך?"

ואז פתח הרב בהרצאה, שנשארה חרוטה בזיכרוני כאילו התרחשה אתמול.

"תראו," הוא אמר, "כל חמשת בניו של מתתיהו נהרגו או נרצחו. אלעזר נהרג בקרב; יוחנן נהרג בשליחות לנבטים; יהודה נהרג בקרב; יונתן ברח למידבר, חיכה להזדמנות מדינית, זכה לחזור ולהשתלט על יהודה ולהרחיבה לפני שנרצח בעכו; שמעון היה הראשון שזכה להכרה רשמית של מלך סוריה היווני בעצמאותה של מדינת יהודה המורחבת, הראשון שפתח במערכת יחסים רצינית עם האימפריה הרומית, והוא נרצח. חמשת האחים הללו לא אמרו נואש לרגע; האחד נפל והשני בא. איש מהם לא שאל 'מה יהיה הסוף?' ואיש מהם לא התבכיין. הם ידעו שצריך להמשיך, בשכל, בכוח ובמדינאות. ולכן, הסנהדרין רצתה להנציח לדורות את הנחישות שלהם, את אורך הרוח שלהם, את הסבלנות שלהם, את יכולת העמידה שלהם –והחליטה שהביטוי הסמלי הטוב ביותר לכך יהיה אורך החג."

זאת כמובן פרשנות, ואחת מיני רבות. עבורי הפרשנות הזאת נותנת טעם אמיתי לחג האורים, וגם לקח. כן אנטיוכוס רשע, לא אנטיוכוס רשע כמאמר הפרופסור– למי אכפת?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ב-14.12.09

* * *

עוד ברכות לגיליון ה-500 של המכתב העיתי

ברכותיי לרגל ה-500,

שלך באהבה,

זוהר אביב

רוצה לדעת "מה חדש"? באתר – www.zohar.ybay1.co.il

* * *

איחולי ברכה וישר כוח לכבוד הגיליון ה-500 של הגיליון המרתק. שתמשיך ככה עוד שנים רבות.

אבניאל

* * *

שלום רב לך אהוד בן עזר,

מיטב הברכות לצאת גיליון מיספר חמש מאות של מכתבך העיתי המבורך. זה היה כאילו אתמול כאשר התחלת בדחילו ורחימו והנה הגעת הרחק ובהצלחה. כה ייתן ה' לך כח ואריכות ימים ובריאות להמשיך הלאה והלאה להפיג את השיממון הפושה בדברי הדפוס המודפסים בארצנו.

הסיפור על הילד השובב שנחטף והוריו לא רצו לקבלו חזרה אלא עם "כופר" מידי החוטפים... הוא של או הנרי. כאן יש לנו עניין של סחר-מכר עם הלבנט, ולצערי, ואני מציין זאת שוב, לא נראה לי שמישהו כאן למד את העניין ואיך להתמודד איתם.

בברכה,

י"ז

* * *

לאהוד שלום,

ברכות לצאת גליון ה-500.

יישר כוח!

אביבה אבן זהר

צלמת

* * *

אבקש, אודי ידידי, להצטרף למברכים אותך לרגל היובל הכפול והמכופל. היוזמה הזאת שלך, העשייה שנטלת על עצמך וההתמדה במפעל המיוחד במינו הזה ראויים לציון לשבח ולהוקרה.

באיחולים שנחגוג איתך, ועם חברתנו 'המיסתורית', את גיליון האלף וגם את הבאים אחריו...

בידידות רבה,

דורית א.

* * *

לאודי,

ברכות לגיליון ה-500.

כל הכבוד על ההתמדה, המסירות וההשקעה המרובה,

עזי ש.

אודי: כל זה לא היה מתאפשר לולא "המיסתורית" ששידכתם לי לפני 35 שנים.

* * *

לאודי,

500 גיליונות!!!

כל הכבוד על ההתמדה, ועל הכישרון, ועל הרמה, ועל האיכות, ועל הידענות, ועל הלוחמנות, ועל הבקיאות, ועל העריכה, ועל הגיוון, ועל המתירנות, ועל ההומור, ועל העיצוב.

שניפגש בגיליון ה-1000.

אמנון בי-רב

* * *

אהוד היקר,

אני מצטרף למברכים אותך לרגל צאת הגיליון ה-500. "חדשות בן-עזר" מאפשר לא רק הצצה אל תחומים שהם בבחינת טאבו בכתבי העת "הנייריים", אלא גם אמצעי מכובד לביטוי עבור מי שחסום על ידי אותם כתבי עת.

אני מצאתי ב"חדשות בן-עזר" אכסניה נעימה והוגנת.

תודה!

משה גרנות

* * *

אהוד שלום,

נהנית מאוד מהמכתב העיתי מזה כמה שנים (מוכרחה לציין באופן מיוחד את שיריו של יצחק אוורבוך אורפז – העיניים שלי דוהרות קדימה נטולות רסן לחפש את שירו בפתיחת כל גיליון, ומתאכזבות מאוד באם לא).

אם כן, ישר כוח ומזל טוב על הגיליון ה-500, חשבתי שתוציא מוסף צבעוני חגיגי או לפחות תצרף איזה דגל ישראל לתלייה על המרפסת או קופונים לקנייה ברשת ביתילי, איקאה או רמי לוי שיווק השקמה.

נו טוב, הסתפקתי בנפתלי הרץ אימבר, רק שאיתו ועם התקווה שלו אי אפשר לקנות כסאות לפינת אוכל. 

 על כל פנים תודות, מצפה לעוד 500 גיליונות,

איריס בר-ניר כהן

* * *

לאהוד שלום וחג אורים שמח,

ברכות להופעת גיליון ה-500 של "חדשות בן עזר", שאתה מוציא בעמל רב, במסירות ובהתמדה. אם תמשיך בתנופה זו, אין ספק שנזכה לקרוא גם את גיליון ה-1000, ועוד כהנה וכהנה.

 בברכה,

יהודה גור-אריה

* * *

אהוד היקר,

ברכות לרגל 500 הגיליונות של "חדשות בן-עזר".

טעה סבך שאמר לך כי הוא פתח את התלם הראשון ואתה תסגור אותו. לא סגרת. רק הפנית אותו לכיוון אחר.

ונדמה לי שגם אבי-סבך יכול להתגאות בך. אם לא יבין את האירוניה שלך, הוא ירווה נחת מכך שעיתונו של נינו הוא היחיד בארץ המקפיד לסיים כל גיליון בברכת "אשר יצר". אף עיתון חרדי בארץ אינו מגיע לרמת צדיקות שכזאת.

שלך,

דוד מלמד

אהוד: תודה. אבל בקשר לתלם הראשון היה זה אבי בנימין שאמר לי זאת.

* * *

לאודי,

ישר כוח, המשך בדרכך, את הצלחתך כבר הוכחת.

יורם ס.

* * *

ברכות לגיליון ה-500!

נחומי הרציון

* * *

כל טוב ומזל טוב לחב"ע 500.

יוסי גלרון-גולדשלגר 

* * *

אינני חדל מלהתפעל מן המפעל שלך "המכתב העיתי", אשר חוגג את גיליונו ה-500. כה לחי!

בידידות,

יואל נץ

* * *

אהוד חביבי,

ברכות ויישר כוח גדול לרגל הופעת הגיליון ה-500 של המכתב העיתי.

אמציה פורת 

* * *

אהוד ידידי,

500 גליונות, אכן זו פיסת יצירה, אין ספק שזו כיברת דרך הראויה להערכה. איך אומרים במחוזותינו – שיחקת אותה.

אני אסיר תודה לך בשם קהילת הקוראים, שדאגת לנו ולו גם פעמיים בשבוע לרגעי עונג ונוחם בסחי הסובב אותנו.

בהזדמנות חגיגית זו. ואכן היא חגיגית, הרשה לברכך בישר כוח ובעוד 500 גיליונות. כה לחי לך בדרכך זו, חזק ואמץ!

ידידך,

אביחי פאוזנר

* * *

האם האמנת אי פעם שתגיע לגיליון הת"ק של מכתבך העיתי? משמע שיש לך לא מעט קוראים וגם לא מעט כותבים.נאמנים. מעתה, הברירה אינה בידך – הבמה כבר קיימת, הדרך פחות או יותר ברורה, אבל הדרך באמת ארוכה – ממש "ת"ק על ת"ק פרסה".

צבי ירון

* * *

   Dear Ehud,

   Mazal tov and a yishar koah on having reached the momentous milestone of the 500th issue of Hadshot Ben-Ezer!!

   You are making Israeli literary history with your magnificent effort.

May you continue ad gilayon elef ve-esrim (since you long ago reached gilayon meah ve-esrim) and then some!

   Warmest regards and best wishes for a Happy Hanukah to you and Judith.

   Dr. Charles Berlin

   Head, Judaica Division, Harvard College Library

* * *

המחשב שלי פועל על גזוגן של בית המניע ששואב מים מתוקים מהירקון והגזוגן נגמר בגלל מחסורו של הצבא התורכי הנסוג ולכן קשה לי לברך אותך באי-מייל ואעשה זאת בבוא היום בעל-פה.

אלימלך שפירא

* * *

תגובות בנושאים אחרים

עמי יובל כותב לי"ז [גיליון 500] על חלאל אבן אל חלאל:

א. כנראה שחוטפיו של גלעד לא קראו את הסיפור.

ב. בניגוד לסיפור, הם כנראה נהנים מחברתו של גלעד ושמחים שיהיה אצלם.

ג. הם נקבו במחיר להחזרתו, ותמורת מחיר הולם – לדעתם – יהיו מוכנים לוותר עליו.

* * *

לאהוד ב"ע השלום והברכה,

ראשית ברכות לרגל הגיליון ה-500 עם איחולים כי חב"ע ימשיך לצאת באותה חיוניות והתמדה.

לעניין בקשת העזרה באיתור הסיפור והמחבר, להלן הפרטים: שם הסיפור בלשוננו (בתרגומו של אהרון אמיר המנוח – עמ' 154 בקובץ "אחרי עשרים שנה" , ע"ע, 1973): "כופר נפשו של הצ'יף האדום" , ובמקור – THE RANSOM OF RED CHIEF

המחבר הינו הסופר האמריקני או. הנרי (שם העט של ויליאם סידני פורטר 1862-1910).

ישר כוח,

מ-דן

* * *

אירועי 60 שנה לגבעת חביבה

תודה לך מר תי(רוש) על ההשתתפות האקטיבית ביובלנו [גיליון 500]. העיקר שאתה יודע לאיית את שמנו נכון. עם השאר כבר נסתדר.

בשם המאות שאכן היו שם (אפילו בספרייה שעלתה על גדותיה) והזמרות המופלאות, נעה ומירה –

דודו אמיתי

אוהב גבעת חביבה ודוברה

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "פקידים בכירים בירושלים אישרו הערב (שני) כי בית משפט בבריטניה אכן הוציא צו מעצר נגד יו"ר האופוזיציה, ח"כ ציפי לבני, בשל מעורבותה בהחלטות במבצע עופרת יצוקה בעזה. הצו הוצא לבקשת ארגון פרו-פלסטיני." ["הארץ און-ליין, 14.12].

אנחנו מציעים שבית משפט בישראל יוציא צו-מעצר רטרואקטיבי לשר החוץ הבריטי מטעם ממשלת ה"לייבור" [ה"שמאל"] ארנסט בווין – על ששלח חזרה לאדמת אירופה הבזוייה, שבה הושמדו שישה מיליון יהודים – מעפילים יהודים ששרדו את השואה וניסו לשווא לעלות לישראל. הוא עשה זאת באמצעות הצבא הבריטי, שבו שירתו עד כשנה קודם לכן אלפי חיילים יהודים במלחמה בנאצים, שעה שערביי ארץ-ישראל תמכו בנאצים וגם קלטו ללא הגבלה עשרות אלפי מהגרים ערבים מרחבי המזרח התיכון, אלה שלימים כונו בטעות "פלסטינים"!

כדאי לקרוא שוב את "הטור השביעי" של אלתרמן על אלביון הבוגדת כדי שלא לשכוח את המנוולים האלה. דומה כי רק השיכרות היא תכונה בריטית נפוצה יותר מן הצביעות.

* החבר שלנו, הפרופסור היהודי-אמריקאי אוהב ישראל, סיפר לנו כי לפני זמן לא רב ישב בחדר האוכל של קולג' סנט אנתוני באוקספורד, ומולו ישבה קבוצה של פרופסורים ובהם גם אבי שליים, הידוע כהיסטוריון חדש וכמובן אנטי-ישראלי (ולדעתנו גם בלתי-אמין).

הם דיברו ביניהם, וחברנו הקשיב ושמע. הם אינם מכירים אותו ולכן לא נזהרו. ובכן, הם דיברו על אילן פפה, המרצה מאוניברסיטת חיפה שירד מהארץ וכיום מלמד באוניברסיטה אנגלית נידחת באקזטר. הם שיבחו את עמדותיו הפוליטיות האנטי-ישראליות של פפה, אבל לעגו וצחקו ל"מומחיות ההיסטורית" שלו ואמרו שמבחינת המדעיות והאמינות הוא נמצא במקום האחרון ברשימת ההיסטוריונים בתחום שלו.

יש לקוות שדברים אלה לא יגיעו לידיעת הקרנות המוסלמיות והסעודיות המחלקות בצורות שונות ומתוחכמות תמיכות כספיות לשונאי ישראל בעולם האקדמי הבריטי, ומזינות את יוזמות החרם האקדמי על ישראל, שכזכור אילן פפה היה מתומכיו הנלהבים בעודו חוקר ומלמד באוניברסיטת חיפה.

* היכנסו לאתר וקיראו את מאמרו של זאב גלילי "ידיעות אחרונות הסיפור האמיתי". http://www.zeevgalili.com/?p=7961#more-7961

* מה חדש בשוק הטפילים החרדים והערבים? קטעים מרשימתה של מירב ארלוזורוב "קצבאות הילדים: משפחות מביאות עוד ילדים לחיי עוני" ב"דה מארקר" מיום 16.12.09:

"המחקר המשותף שערכו בנק ישראל והביטוח הלאומי מצא כי הקיצוץ בקצבאות הילדים ב-2003 הביא לירידה בשיעור הילודה – אבל לא אצל כולם. בשכבות המבוססות, שעבורן התרומה החודשית של קצבאות הילדים אינה מהותית, הקיצוץ בקצבאות לא השפיע על הילודה. לעומת זאת, אצל המשפחות העניות מרובות הילדים – משפחות חרדיות וערביות – נמצאה ירידה מובהקת בהיקף הילודה.

"המסקנה מהמחקר, שמחזקת ממצאים דומים של מחקרים קודמים, היא כי יש קשר בין תמריץ כלכלי לבין שיעור הילודה בקרב משפחות עניות. משפחות שהתלות שלהן בקצבאות הילדים היא גדולה נאלצו בפועל להקטין את היקף הילודה שלהן – וזאת למרות העמדה הערכית שלהן התומכת בריבוי ילדים (ואוסרת על שימוש באמצעי מניעה).

המסקנה ההפוכה היא שקצבאות הילדים ששררו ערב הקיצוץ היו בפועל תמריץ לילודה גבוהה בקרב המשפחות העניות. משמע, תשלום קצבאות ילדים גבוהות עודד משפחות עניות ללדת עוד ילדים, שנדונו מראש לחיי עוני. יותר קצבאות, יותר ילדים עניים – זוהי המשוואה הכלכלית האומללה שנחשפה כאן.

"בבריטניה, למשל, קיימת קהילה חרדית אדוקה מאוד, הדומה במאפייניה לקהילה בישראל – הם נשמעים לאותם רבנים, לומדים בבתי ספר חרדיים נפרדים, יולדים הרבה ילדים וסובלים מעוני יחסי. אבל, להבדיל מישראל, בלונדון רוב הגברים החרדים יוצאים לעבודה. הסיבה המובהקת לכך, על פי מחקרים, היא שהתמיכה של ממשלת בריטניה במשפחות מרובות הילדים מותנית ביציאה לעבודה."

* בגלל החיכוך החזק בפטמותיה של מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ – שנוצר ממגע אצבעותיהם הנלהב של מאות המנויים שחיכו בסבלנות בתור למערכת, עם זרי פרחים ובקבוקי יין "הוק" ו"אדום עתיק" בידיהם, לברך אותנו ביום צאתו של גיליון ה-500 – נזקקת שפיפונה לכמה ימי מנוחה, ולכן אין באפשרותנו לענות למרבית האי-מיילים המגיעים למערכת מדי יום ומדי שעה – ועם הנמענים הסליחה.

* עיתון "הארץ" יפטר את ממשלת ישראל וינהל מו"מ ישיר עם אבו-מאזן וככה יבוא שלום.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,277 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,015 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל