גיליון מס' 500

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' חנוכה, כ"ז בכסלו תש"ע, 14 בדצמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם תמונותיהם של נפתלי הרץ אימבר ואשתו האמריקאית אמאנדה קייטי בגוף הגיליון

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל הַיַּיִן, עַל לֶחֶם-הַחֶסֶד וְעַל הַיְּהוּדִי הַצּוֹעֲנִי

[נפתלי הרץ אימבר].

דודו פלמה: מקפיאים בעם.

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה שתים-עשרה:

 אדם כשדה-מערכה.

ליאורה בן יצחק: באקראי [שיר].

משה כהן: שני מכתבים.

איליה בר זאב: העתק תזוזה (אפקי שׂמאלי), שיעור בגיאולוגיית ה"שֶׁבֶר".

אורי הייטנר: ויתור גדול.

נתי מלאכי: קולנוע אורון 76 [שיר].

ברוך תירוש: בשולי יובל ה-60 לגבעת חביבה. / מכתב לד"ר חאלד אבו עסבה.

ד"ר אברהם וולפנזון: הדיקטטורה של הפרקליטות נגד החופש האקדמי.

י"ז: חָלָאל אִיבְּן אָל חָלָאל. [אפרופו גלעד שליט].

ברכות לגיליון ה-500 של המכתב העיתי! – שמאי גולן, רות ריכטר,

 יוסי דה ליאון, אורי הייטנר.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

אהוד בן עזר: השערורייה של הרשעתו של סגן אדם מלול.

חג אורים שמח וּלְבִיבָתִי לכל נמענינו

* * *

יוסי גמזו

בָּלָדָה עַל הַיַּיִן, עַל לֶחֶם-הַחֶסֶד

וְעַל הַיְּהוּדִי הַצּוֹעֲנִי

לזכרו ההיסטורי המיוּסר והפּרוּע

של ה"הִיפִּי" הראשון בספרות העברית

שתרם לנו, מִצרור-עוניו, הִמְנוֹן

ב-10 באוקטובר האחרון מלאו בדיוק 100 שנה לפטירתו של מחבּר

 ההמנון הלאומי שלנו, "התקווה", המשורר-בּוהמיין-נווד נפתלי הרץ אימבּר

 (1909-1856). כיוון שהשנה חל תאריך זה בעת שהופעת המכתב העִתִּי נקטעה זמנית – נִדחה פִּרסוּמה של בּאלאדה זו, הרואה כאן אור לראשונה, לגיליון ה-500 החגיגי של המכתב העִתִּי, השוקד בִּמסירוּת ראוּיה לכל שבח על אִזכּוּר תרוּמתם העצומה, בחומר וברוח, של דורות קודמים בתולדות המהפּכה הציונית. שלא כמו בּוּרוּתו המחרידה של הדור הצעיר בדברי

ימיהם של חלוצי ההתיישבות והתרבות העברית בארץ, פרי הזנחתה האומללה של

מערכת החינוך שלנו (ושלא כנוהגם של סופרים מסויימים, הסבורים כי יש

"לפַנוֹת את השטח" ממורשתם של דורות קודמים) מאמין מחבּר בּאלאדה

צנועה זו בשימוּר זִכרם ובלימוד תולדותיהם ויצירתם של האבות

המייסדים, מתוך אמוּנה עזה כי אין ממזרים בתרבּוּתו הלאומית

של עם, וכי כל דור יש לו אבות רוחניים חוּקיים למהדרין,

גם אם הוא מתמרד כנגדם ומתכּחש לשווא

לעוּבדה גֶנֶטִית זו...

אֵין שוּם דָּבָר פָּחוֹת סָבִיר וְרַצְיוֹנָלִי מִן הָרַצְיוֹ

הַמִּתְעַלֵּם מִכָּל גִּלּוּי אִי-רַצְיוֹנָלִי בְּחַיֵּי

אָדָם אוֹ עַם, וּמֵאַחַר שֶתּוֹפָעַת הָלוּצִינַצְיוֹת

וּשְלַל סֵיאַנְסִים סְפִּירִיטִיסְטִיִּים שֶפֶּתַע מִתְחַיֶּה

בָּהֶם הַצֹּרֶךְ הַנּוֹאָש בְּהִדָּבְרוּת חַיָּה עִם אֵלֶּה

שֶכְּבָר אֵינָם בֵּין הַחַיִּים, גַּם מְעוֹרֵר וְגַם מֵקִים

לְמִין תְּחִיָּה רִגְעִית, כְּמוֹ בְּשִחְרוּר אָסִיר מִתָּא-הַכֶּלֶא,

אֶת הָרוּחוֹת מִבּוֹר קִבְרָם שֶל אֲהוּבֵינוּ הַנְּמַקִּים

בַּאֲפֵלַת יֹרְדֵי דוּמָה – וּמֵאַחַר שֶפֶנוֹמֶנָה

לֹא-רַצְיוֹנָלִית שֶכָּזֹאת תּוֹקֶפֶת בְּעִתּוֹת-מַשְבֵּר

אִם שֶל יָחִיד אוֹ שֶל אֻמָּה, בְּעֹז שֶאֵין עוֹד תְּרוּפַת-מֶנַע

שֶתְּנַטְרֵל אוֹתָהּ סוֹפִית מִן הַתְּשוּקָה לְהִתְחַבֵּר

(וְלוּא רַק בִּתְזוּזַת כּוֹסוֹת עַל פְּנֵי שֻלְחָן אֲפוּף בְּחֹשֶךְ

אוֹ בְּסִדְרָה שֶל הַקָּשוֹת, אוֹ דֶרֶךְ "מֶדְיוּם" מְתַוֵּךְ)

עִם הַמֵּתִים שֶאוֹר זִכְרָם קוֹרֵן בָּנוּ כְּאַבְנֵי חֹשֶן

כִּי הֵם אַף פַּעַם לֹא מֵתִים בָּנוּ, בְּלִי לָמָּה וּבְלִי אֵיךְ –

וַדַּאי זָכוּר עוֹד לַצִּבּוּר כִּי צַנְחָנִים רַבִּים הָיוּ כָּאן

מִתְקַהֲלִים לָהֶם בִּימֵי-שָנָה לְמוֹת עֲמִיתֵיהֶם

בְּמִין סֵיאַנְס סְפִּירִיטוּאָלִי בּוֹ חָזְרוּ וְהֶחֱיוּ כָּאן

בְּגַעֲגוּעַ-אֵין-מַרְפֵּא אֶת חֹם זִכְרָם שֶל מֵתֵיהֶם

וְאַף כִּי כָּל סֵיאַנְס כָּזֶה הוּא אַקְט מְאֹד לֹא רַצְיוֹנָלִי

שֶכֵּן לַשֵּׂכֶל הַיָּשָר הוּא סְטִירַת-לֶחִי וְעֶלְבּוֹן

הוּא כָּךְ אוֹ כָּךְ עוֹנֶה עַל אֵיזֶה צֹרֶךְ עַז, אֶמוֹצְיוֹנָלִי

שֶדַּוְקָא רַצְיוֹ פְּקוּחַ-עַיִן הַלּוֹקֵחַ בְּחֶשְבּוֹן

כָּל תּוֹפָעָה, לוּא גַם אֶקְסְצֶנְטְרִית וְחוֹרֶגֶת מִכְּלָלָיו,

חַיָּב, אַף אִם אֵינוֹ שָלֵם אִתָּהּ, לִכְלֹל בְּשִקּוּלָיו.

וְכָךְ קָרָה שֶלֹּא מִזְּמַן, בָּעֵת הַזֹּאת, שֶנִּיהִילִיזְם

כּוֹסֵס בָּנוּ כִּנְחִיל-טֶרְמִיטִים עָט עַל כָּל חֶלְקָה טוֹבָה

וְהַצִּינִיזְם מִתְגַּדֵּר בְּשֵם חָדָש, "פּוֹסְט-צִיּוֹנִיזְם"

וּשְתַמְּטָנוּת-גִּיּוּס הִיא טְרֶנְד נָפוֹץ בִּמְקוֹם שֵרוּת-חוֹבָה

וְזִילוּתָם שֶל עֲרָכִים הַמַּבְדִּילִים בֵּין עַם לְעֵדֶר

פְּלוּס תַּסְבִּיכֵי שִׂנְאָה עַצְמִית חוֹבְרִים מִבַּיִת לְשִׂנְאַת

אוֹיְבִים מִחוּץ, שָעָה שֶאִיש אֵינוֹ קוֹרֵא כַּיּוֹם לַסֵּדֶר

אֶת הַטּוּרְקִים אוֹ אֶת הָאוֹסְטְרִים הָאוֹסְרִים עַל הַשְמָעַת

הִמְנוֹן עַמָּם שֶל מְנַצְּחִים, זוֹכֵי גָּבִיעַ, מִשֶּלָּנוּ

בְּסִיּוּמֵי תַּחֲרֻיּוֹת סְפּוֹרְטִיבִיּוֹת בְּחוּ"ל, וְנוֹן-

קוֹנְפוֹרְמִיּוּת אָפְנַת-הַבּוּז שֶל לִיקְוִידָטוֹרִים שֶבָּנוּ

כְּבָר מַכְרִיזָה עַל מְכִירַת-חִסּוּל שֶל דֶּגֶל וְהִמְנוֹן –

דוְקָא בְּעֵת כָּזֹאת יָשַבְנוּ, חֶבֶר תִּמְהוֹנִים שֶטֶּרֶם

קָבְרוּ בֵּין צֶמֶד מֵרְכָאוֹת אֶת הַחֲלוֹם הַצִּיּוֹנִי

כְּתִקְוָתָם שֶל שוּעָלִים קְטַנִּים הַמְּחַבְּלִים בַּכֶּרֶם

שֶשֳּרָשָיו עַזִּים מִכָּל שוּעָל נוֹאָל וְקִיקְיוֹנִי

וְתוֹךְ כְּדֵי שִׂיחַת-רֵעִים בִּדְבַר אוֹתוֹ הִמְנוֹן נוֹשָן

שֶעַל מִדַּת חִיּוּנוּתוֹ וּתְקֵפוּתוֹ מֵעִיד הַזַּעַם

שֶהוּא מַצְלִיחַ לְעוֹרֵר עוֹד בֵּין שֹוֹנְאֵינוּ (אֵין עָשָן

בְּלִי אֵש שֶכָּל הַמִּתְאַמְּצִים לְכַבּוֹתָהּ רוֹאִים כָּל פַּעַם

לְדַאֲבוֹן לִבָּם כִּי אֵין הַזְּמַן, אוֹתוֹ חַסְלָן מֵמִית,

זוֹכֶה לְשֶמֶץ הַצְלָחָה בְּזוֹמְמוֹ לִשְטֹף כַּמַּיִם

אֶת שַלְהַבְתָּהּ שֶעַד הַיּוֹם הִיא רֶלֶוַנְטִית כְּתָמִיד

כִּי אִם אוֹיְבֶיהָ עַקְשָנִים הִיא עַקְשָנִית מֵהֶם כִּפְלַיִם) –

וּבְכֵן, שָעָה שֶשָּם יָשַבְנוּ וְדִיסְקַסְנוּ בַּנוֹשֵׂא

אִם יֵש תִּקְוָה לְ"הַתִּקְוָה" אוֹ שֶמִּזְּמַן הִיא כְּבָר passé

נִכְנַס לְפֶתַע אֶל הַחֶדֶר, כְּמִין רוּחַ-רְפָאִים 

מִין הוֹמְלֶס זָר וְדֵי מוּזָר שֶמֵּעוֹלָם עַד אוֹתוֹ רֶגַע

לֹא רְאִינוּהוּ, וְרוֹעֵד כֻּלּוֹ, בְּאֵבָרִים קְפוּאִים

מִכְּפוֹר הַחֹרֶף שֶבַּחוּץ, כְּאִיש מֻכֵּה כָּל בְּרוֹךְ וָפֶגַע

הִשְעִין לַכֹּתֶל מִטְרִיָּה קְרוּעָה, נִעֵר עַצְמוֹ מִשְּלַל

טִפּוֹת הַגֶּשֶם שֶהָפְכוּ אוֹתוֹ לְמִין מַרְזֵב עַל שְתַּיִם

וְכָךְ, בְּלִי אַקְדָּמוּת מִלִּין, מִלֵּא מִיָּד אֶת הֶחָלָל

שֶל תַּדְהֵמַת כָּל הַצּוֹפִים בּוֹ וּלְתַדְהֵמַת כָּל עַיִן

סָחַט מִמֵּי-הַגֶּשֶם עֲנִיבַת-פַּרְפַּר, שֵׂעָר פָּרוּעַ

וּפְרָק מָהוּהַּ, בְּחָזוּת שֶל כֶּלֶב דַּל (בְּיִידִיש "הוּנְד")

וּשְנוּק שִעוּל גָּנַח: "אֲנִי הוּא הַמְּשֻגָּע, רוֹעֵה-הָרוּחַ

הַבּוֹהֶמְיָן וְהַשַּתְיָן,

נַפְתּוּלִי-הֶרְץ

הַוַּגַבּוּנְדּ."

וְהֵטִיל תַּחְתָּיו

מִזְוָדָה בְּלוּיָה, שֶבְּאֹרַח פֶּלִי

כְּשִכּוֹר מֻכֶּה בִּקְטָטוֹת-רְחוֹב נֶחְבְּשָה כַּדִּין

תַּחְבּוֹשוֹת-נֵכָר, תָּוִיּוֹת-עָרִים, פֻּנְדָּקִים, מוֹטֶלִים:

לֶמְבֶּרְג,

וִינָה,

קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל,

עוֹף-הַנְּדוּדִים.

וְאוֹתָם פְּתָקִים הַמֻּדְבָּקִים כְּעוֹר אוֹ נֶשֶל

עַל מִזְוָדָתוֹ כְּעֵדוּת שִבְתּוֹ בְּכָל עִיר וָעִיר

הֵם אַלְבּוֹם-בּוּלִים שֶל אַסְפַן-תְּלָאוֹת, כָּל צִבְעֵי-הַכֶּשֶל:

רָעֵב בְּפָּרִיס, בְּלִי פְּרוּטָה בִּנְיוּ-יוֹרְק, חֲסַר-גַּג בְּקָהִיר,

שִכּוֹר בְּבֶּרְלִין, הֲלוּם-שְנַאפְּס בְּסֶנְט-לוּאִיס, מַסְטוּל בְּפִילָדֶלְפִיָה (בַּחוּץ גָּבַר הַגֶּשֶם),

"רֵיקִים וּפוֹחֲזִים," אָמַר בְּלַהַג גָּלִיצָאִי, "הַפּוֹחֲזִים זֶה אָנוּ, חֶבְרֶה: כֹּהֲנֵי-הַשִּיר

וְהָרֵיקִים זֶה הֵם, רֵעַי – הַיֶּשַע וְהַפֶּשַע,

הַשְּנוֹרְרוֹת וְהַשִּכְרוּת שֶיֵּש לָהֶן מְחִיר

בַּכִּיס וּבַבַּקְבּוּק (הַמִּתְרוֹקְנִים תָּמִיד לִפְנֵי שֶ-

יוֹצֵא לָנוּ לִמְצֹא כָּאן אֵיזֶה

מֶצֶנָט אוֹ גְבִיר...")

וּפָתַח, בַּהֲבָרָה אַשְכְּנָזִית כָּזֹאת, חוֹרֶקֶת

אֶת אוֹתָהּ תֵבַת-פַּנְדּוֹרָה הַקְּרוּיָה גַם "צ'וֹמֶדָן",

אֶת מִזְוֶדֶת-נְדוּדָיו הַחֲבוּלָה, הַמְּצֻ'קְמֶקֶת

וְהוֹצִיא מִשָּם בִּשְווּנְג שֶל שְלִיפַת חֶרֶב מִנָּדָן

כְּעוֹשֵׂה-לְהָטִים הַשּוֹלֶה, הוֹקוּס-פּוֹקוּס, יוֹנָה אוֹ אַרְנָב מִצִּילִינְדֶּר

וּבִמְחִי מַטֵּה-קֶסֶם גּוֹבֵר עַל כָּל חֶסֶם וּכְמוֹ מִקִּבְרוֹ מְעוֹרֵר

אֶת כָּל הָאִינְוֶנְטָר הַבִּיוֹגְרָפִי שֶלּוֹ, פִיקְס, שֶכָּל אָדָם מִן הַיִּשּוּב, אִם רַק אֵינֶנּוּ בְּלִינְדֶר

מִיָּד הָיָה מַבְחִין כִּי הַבַּרְנָש הַזֶּה צוֹרֵר בּוֹ בִּצְרוֹר חַיָּיו, חַיֵּי הַמְּשוֹרֵר-הַמְּשְנוֹרֵר,

אֶת כָּל קוֹמְפְּלֶט שִגְיוֹנוֹתָיו שֶל בִּיטְנִיק וְשֶל הִיפִּי

הַרְבֵּה לִפְנֵי הַהִיפִּים וְהַבִּיטְנִיקִים, כִּי הוּא

מִין בִּיטְנִיק-בְּרֵאשִית'נִיק אוֹ מִין הִיפִּי פְּרוֹטוֹטִיפִּי

שֶל בִּיטְנִיקִים וְהִיפִּים שֶעוֹד טֶרֶם נִבְרְאוּ.

וְכָךְ אֵרַע

שֶכָּל יוֹשְבָיו שֶל אוֹתוֹ חֶדֶר

(דְהַיְנוּ אָנוּ) נִתְמַזֵּל לָהֶם הַצַּ'אנְס

לִהְיוֹת עֵדִים לְמִין אַטְרַקְצְיָה מְיֻחֶדֶת

שֶבָּהּ הַ-host פּוֹגֵש בְּ-ghost כְּמוֹ בְּסֵיאַנְס

וְאוֹתָהּ רוּחַ-רְפָאִים שֶכְּמוֹ נֵעוֹרָה

מֵאָה שָנִים אַחַר שֶמֵּתָה, אַלְלַי,

דּוֹלָה לָהֶם מִתּוֹךְ אוֹתָהּ תֵּבַת-פַּנְדּוֹרָה

זֶה אַחַר זֶה, כִּסְפִירַת-מְלַאי (אוֹ סְפִירַת-בְּלַאי):

כּוֹכָב כָּבוּי שֶל שִבְרוֹן-לֵב וְאַשְלָיָה

וּצְרוֹר שִירִים בַּחֲרוּזִים שֶל יָד שְנִיָּה

וּמִנְהֲגֵי-הֶפְקֵר שֶקַּל לִרְאוֹת בַּהֵמָּה

בַּמֶּה נִכָּר מוֹתַר אָדָם מִן הַבּוֹהֶמָה

וְהוֹלְלוּת שֶל עַרְס-בּוֹעֵטִיקָה כּוֹפֶרֶת

בְּכָל קוֹנְבֶנְצְיָה, וְחַיִּים מִיָּד לַפֶּה

בֵּין פִילַנְתְּרוֹפּ לְעֵת-מְצוֹא וְעֵט-עוֹפֶרֶת

וּבֵין צְנִיחָה לְעֹנִי מַר שֶלֹא יַרְפֶּה

וַהֲוָיָה שֶל נָע-וְנָד'נִיק שְדוּד-מַרְגּוֹעַ

וְהַצְלָחוֹת שֶאִם זוֹכִים בָּהֶן לִנְגֹּעַ

וְלַשִּׂמְחָה לָתֵת חִבּוּק, כְּיֵש מֵאַיִן

הַכֹּל נִמְחָה בִּשְלוּק-בַּקְבּוּק, כְּיָי"ש מִיַּיִן,

וַחֲלוֹמוֹת הַמִתְבַּדִּים תָּמִיד בְּיֹקֶר

עִם הַהֶנְגְאוֹבֶר הַגּוֹבֶה, כְּחוֹב שָמוּר

לְכָל שַתְיָן אֶת נִקְמָתוֹ בְּבוֹא הַבֹּקֶר

(וְרַק הָעֶצֶב בְּחִנָּם, חִנָּם גָּמוּר).

וְכָךְ פִּתְאֹם,

מִשִּכְרוֹנוֹ הָאַלְכּוֹהוֹלִי וְהַלִּירִי,

כְּבַעֲלַת-הָאוֹב הַהִיא שֶבְּעֵין-דּוֹר אֶל מוּל שָאוּל

וּכְמוֹ אוֹתָן מְכַשֵּפוֹת שֶל מִיסְטֶר מַקְבֶּת הַשֶּקְסְפִּירִי

הוּא אָץ לִדְלוֹת לָנוּ מִתּוֹךְ הַ"צּ'וֹמֶדָן" הַלֹּא נָעוּל

אֶת ghost רוּחוֹ שֶל הַקִּירָ"ה פְרַנְץ-יוֹזֶף, גְּדוֹל הַקֵּיסָרִים

שֶלּוֹ הִקְדִּיש הוּא, לִצְלִילֵי הַוַּאלְס שֶל שְטְרַאוּס,

פּוֹאֶמַת-שְמַאלְץ שֶשְּמָהּ הוּא "אוֹיְסְטְרִיָא", וּבִזְכוּתָהּ הִתְרִים

אֶת כְּבוֹד הַקַּיְזֶר – תּוֹךְ מָעוֹף שֶל פְלֶדֶרְמַאוּס

לִמְרוֹם גָּבְהֵי הַהַצְלָחָה – בִּסְכוּם-עָתֵק שֶל שְׂכַר-סוֹפְרִים

אֲבָל הָעֹנִי שוּב מַשְלִיךְ אוֹתוֹ (אָרַאוּס!)

יָשָר מִכָּל הַמַּדְרֵגוֹת שֶל מַנְעַמֵּי חַיֵּי גְּבִירִים

לִתְהוֹם שִפְלָם שֶל הַדַּלּוּת וְשֶל הַכָּאוֹס

שֶכֵּן אָמְנָם כִּבְּדוֹ הַקַּיְזֶר בִּסְכוּם רָב אַךְ הוּא אֵינוֹ

מַשְׂכִּיל לִשְמֹר עָלָיו – וְכָךְ, בְּלִי חוּש-פְּרַגְמַטְיָה

בִּמְקוֹם לָתֵת בַּכִּיס הוֹנוֹ הוּא שוּב נוֹתֵן בַּכּוֹס עֵינוֹ

וְאֶת יֵינוֹ בִּמְעֵי בִּטְנוֹ, כִּמְלוֹא אַמְבַּטְיָה

וְשוּב חוֹזֵר וּמִתְמַרְזֵחַ בִּקְלוֹנוֹ וְשִכְרוֹנוֹ

עַל תֶּקֶן שְלוֹךְ שֶהוּא גַם שַתְיָא וְגַם שַטְיָא.

     * * *

וְאָז, שֵנִית,

כְּמוֹ בְּרוֹטַצְיָה עַקְשָנִית וְרַגְשָנִית

כְּשֶנַּחְשוֹלֵי הַשְּנַאפְּס דָּנִים אוֹתוֹ לְמַיִט

וְהוּא צוֹלֵל לְקַרְקָעִית הָעֲלִיבוּת הַחֶלְכָּאִית

הוּא מִתְאַמֵּץ לִזְקֹף רֹאשוֹ מֵעַל הַמַּיִם

וּכְמוֹ טוֹבֵעַ בְּלֵב יָם הַנֶּאֱחָז בְּכָל קוֹרָה

הַצָּפָה לִקְרָאתוֹ עַל גַּל – יָדָיו מוֹשִיט הוּא

לְכָל נַדְבָן מֵחִיש עֶזְרָה וְלֹא-אַחַת אָמְנָם קָרָה

שֶפֹּה וָשָם בְּטוּב נַפְשָם אוֹתוֹ הִלְעִיטוּ

כַּמָּה גְבִירִים וְנַדְבָנִים שֶאֵין לִבָּם לֵב-אֲבָנִים

כְּמוֹ הַמִּיקָדוֹ הַיַּפָּנִי מוּטְסוּהִיטוֹ

וּכְמוֹ בָּרוֹן בַּעַל-עֶמְדָּה כְּמוֹרִיס וַלְדְבֶּרְג הַנּוֹדָע

וּכְמוֹ בְּנֵי זוּג אַנְגְּלִי מֻפְלָא שֶלֹּא הִשְמִיטוּ

מֵאוֹתוֹ הִיפִּי נָע וָנָד הַמְּחַפֵּשׂ לוֹ מֶצֶנָט

אֶת סַעֲדָם וְאֶת חַסְדָּם וְאַף מִנּוּהוּ

לְמַזְכִּירוֹ פֹּה, בַּלֶּבַאנְט, שֶל כְּבוֹד סֵיר לוֹרֶנְס אוֹלִיפַנְט

(שֶהוּא הַבַּעַל) זֶה שֶכָּל בְּנֵי-בְּרִית כִּנּוּהוּ

בְּשֵם "הַגּוֹי הַצִּיּוֹנִי" שֶהַפַּיְטָן הַתִּמְהוֹנִי

עוֹרֵר בּוֹ רֶגֶש אַפּוֹטְרוֹפְּסִי וְגָלַנְטִי

בָּה בְּשָעָה שֶבְּאִשְתּוֹ שֶחִיש נִצּוֹדָה בְּרִשְתּוֹ

שֶל הַמַּזְכִּיר עוּל-הַיָּמִים וְהַשַּרְמַנְטִי

נֵעוֹר שָם, כְּפִי שֶהוּא זוֹכֵר, דַּוְקָא רִגּוּש מִמִּין אַחֵר

שֶקוּפִּידוֹן הָעַרְס קוֹרֵא לוֹ קְרִיז רוֹמַנְטִי...

חָמֵש שָנִים הוּא מְשוֹטֵט עִם כְּבוֹד הַמּוּזָה téte-a-téte

(אֶת מִיסִיס אוֹלִיפַנְט יִזְנַח לְאַנְחוֹתֶיהָ)   

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ לְבָבוֹת יוֹקְדִים בְּאֶרֶץ-הָאָבוֹת

בְּאֵש פִּדְיוֹן אַדְמַת צִיּוֹן מֵחָרְבוֹתֶיהָ

וּכְעִלּוּי בֵּין עִלּוּיִים הוּא, לְדִבְרֵי הַבִּיל"וּיים,

כּוֹתֵב בִּגְדֵרָה אוֹ רַאשְלָ"צ אֶת שִיר-הַדֶּגֶל

שֶל הַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית, אַף כִּי דִיסְקוּסְיָה עִיּוּנִית

נִטֶּשֶת עַד יָמֵינוּ אֵלֶּה בְּכָל סֶגֶל

חוֹקְרֵי כָּל רֶמֶז וְעִקְבָה לִשְנַת כָּתְבוֹ אֶת "הַתִּקְוָה"

כִּי הוּא עַצְמוֹ, עַל הַהִמְנוֹן הַזֶּה, הַקְּלָסִי

כָּתַב בְּרוּרוֹת, מִקֵּץ שָנִים, עַל סְמַךְ עֶשְׂרוֹת פְּרָטִים שוֹנִים

כִּי שִיר זֶה אַךְ בִּשְנַת תַּרְלָ"ח חֻבַּר בְּיַאסִי

בָּהּ-בַּשָּנָה שֶבָּהּ נִקְוָה בַּמּוֹשָבָה פֶּתַח-תִּקְוָה

זֶרֶם אַדִּיר שֶל תּוּשִיָּה שֶבּוֹ נוֹסְדָה אָז

בִּידֵי מִשְפַּחַת רַאבּ וְשוּת' אוֹתָה קוֹלוֹנְיָה בִּנְחִישוּת

בָּה נִשְתַּלְּבוּ שִלּוּב מַזְהִיר חָזוֹן וּמַעַשׂ.

       * * *

נוּ, וּמִשָּם, מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל שֶל צוֹעֲנִי הוּא מִתְגַּלְגֵּל אֶל זַנְגְּוִיל, לוֹנְדּוֹן, וְלוֹמֵד אַנְגְּלִית מִפִּיהוּ

וְהוּא עָנִי חָשוּב כַּמֵּת אַף כִּי לְמַעַן הָאֱמֶת אֵין לוֹ אוֹיֵב אַכְזָר יוֹתֵר מִלְּבַד עַצְמוֹ

כִּי מֵעַצְמוֹ אֵין לוֹ הֶסְתֵּר וְשוּם סִכּוּי לְהִפָּטֵר מֵחֻלְשוֹתָיו שֶרַק רָעוֹת עָלָיו הִשְפִּיעוּ אַף כִּי

הַלֵּב, אוֹתוֹ אַשְמַאי, מַמְשִיךְ לִרְעֹב בּוֹ (אֶלָּא מַאי?) אֶל אֵיזֶה "אַנְדֶערְש" שֶאֵלָיו יוֹסִיף לִצְמֹא...

אֶל אֵיזֶה מַשֶּהוּ שֶאֵין בּוֹ לֹא תְלִישוּת שֶל עוֹף-נְדוֹד וְלֹא מִין צֹרֶךְ טַפִּילִי בְּמֶצֶנָטִים

וְלֹא אוֹתוֹ חִבּוּק-דִּבּוּק שֶבְּאוֹבְּסֶסְיַת-הַבַּקְבּוּק שֶכְּבָר קִפְּדָה אֶת עֲתִידָם וְאֶת כְּבֵדָם

שֶל פַּיְטָנִים לְאֵין מִסְפָּר שֶסִּפּוּרָם לֹא יְסֻפַּר בִּמְלוֹא חֻמְרוֹ גַם בְּהַרְבֵּה אַלְפֵי טְרַקְטָטִים

שֶיְּמַלְּאוּ חֵמָה אוֹ בּוּז אֶת כָּל שׂוֹנְאָיו שֶל הַבִּזְבּוּז הָאֱוִילִי הַזֶּה בִּיקַר סְגוּלוֹת אָדָם

שֶל מִי שֶגְּדוֹל כִּשּוּרֵיהֶם אֵינֶנּוּ זֶה בּוֹ שִירֵיהֶם זוֹכִים לִכְבּוֹש לָהֶם אֶת רוּם פִּסְגוֹת הָרוּחַ

כִּי אִם אוֹתוֹ בֻּלְמוֹס מַצְמִיא אֶל יֵין הַהֶרֶס הָעַצְמִי (שֶבּוֹ, עַל אַף כָּל פִּקְּחוּתָם הָעֲשִירָה

הֵם מְאַבְּדִים עַצְמָם לָדַעַת לְבַדָּם, בְּמוֹ יָדָם, וְאֶת הַ-spirit מְמִירִים בִּסְפִּירְט סָרוּחַ

עַד שֶבִּמְקוֹם שֶהַתִּירוֹש כָּאן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹש קוֹטֵל תָּנָטוֹס אֶת יָפְיָהּ שֶל הַשִּירָה).

וְאָז, מִלּוֹנְדּוֹן הוּא נוֹדֵד

לְפִילָדֶלְפִיָה וְעֵד

כְּבוֹד הַשּוֹפֵט, מַר סוֹלְצְבֶּרְגֶר הַפִילַנְתְּרוֹפִּי

הַמִּתְאַמֵּץ לְהַצִּילוֹ מִן הַדְּבוּקִים לוֹ כְּמוֹ צִלּוֹ: מִן הַשִּכְרוּת וּמִן הַשְּנוֹר בְּנֵי-הַשָּׂטָן

שֶשִּנֵּיהֶם בּוֹ לֹא קָהוּ (אֲבָל לִבְסוֹף נוֹכָח גַּם הוּא כִּי הַצָּלָה כָּזֹאת הִיא רַק חֲלוֹם אוּטוֹפִּי

וְכִי אֶפְשָר מִן הַמֵּצַר שֶל הַשִּכְרוּת, לִזְמַן קָצָר, לִשְלֹף בִּזְכוּת טִפּוּל-גְּמִילָה אֶת הַפַּיְטָן

אַךְ אֵין לִשְלֹף שְלִיפָה גְמוּרָה אֶת הַשִּכְרוּת הָאֲרוּרָה וְאֶת הַשְּנוֹר מִן הַפַּיְטָן (כִּי הֵם צְמוּדִים)

כְּפִי שֶשּוֹלְפִים – לֹא בְּקַלּוּת – אִיש יְהוּדִי מִן הַגָּלוּת אַךְ בֶּטַח לֹא אֶת הַגָּלוּת מִיְּהוּדִים.

      * * *

וְכָאן, פִּתְאֹם,

כְּשֶהוּא בִּתְהוֹם

שֶל מִין דִּיפְּרֶסְיַת-אֵין-מַרְגּוֹעַ

וּבוֹסֵס וּמִתְבּוֹסֵס בָּהּ בְּמִין וֶעלְט-שְמֶערְץ מְיֹאָש

שוּב נִזְכֶּרֶת לָהּ מִדַּת-הָרַחֲמִים סוֹפְסוֹף לִנְגֹּעַ

גַם בָּאִיש נַפְתּוּלִי-הֶרְץ אֲכוּל-הַשְּמֶערְץ וּשְׂרוּף-הַיָּי"ש

כִּי לְפֶתַע, אֶל חַיָּיו הַנִּסְחָפִים מִדְּחִי אֶל דֶּחִי

כְּשֶבַּחוּץ רַק קֹּר-כְּלָבִים וּמִבִּפְנִים רַק עֲרִירוּת

מִתְפָּרֶצֶת לָהּ מִין דּוֹקְטוֹרִית נוֹצְרִית וְרַדְרֶדֶּת-לֶחִי,

מִיס אָמַנְדָּה קֵיטִי דֵיוִידְסוֹן אֲשֶר תֵּלֵךְ כְּרוּת

מוֹאָבִית בְּעִקְבוֹתָיו, אַף כִּי – אֲבוֹי – אֵינָהּ גִיּוֹרֶת

אַךְ אוֹהֶבֶת וְכוֹאֶבֶת אֶת עָנְיוֹ בְּלֵב נִפְעָם 

(מָה שֶבֶּטַח לֹא יַחְסֹךְ לוֹ אַף לֹא קֹרֶט שֶל בִּקֹרֶת

בֵּין חוּגֵי הָאוֹרְתּוֹדוֹכְּסִיָּה שֶבֵּין אֶחָיו-לְעַם

שֶמִּיָּד בְּהִוָּדַע לָהֶם, בְּקוֹל אוֹ בִּלְחִישָה,

כִּי כּוֹתְבוֹ שֶל הַהִמְנוֹן הַלְּאֻמִּי אָמְנָם נוֹשֵׂא שָם

בְּלִי גִיּוּר וּבְלִי בּוּשָה מִין שִיקְסֶע-מִיקְסֶע לְאִשָּה

וְלֵךְ דַּע מָה בֵּין גּוֹיִים בְּאֵין רוֹאִים הוּא עוֹד עוֹשֶׂה שָם,

הֵם עָטִים עָלָיו בְּשֶצֶף כְּעֵיטִים עַל הַפְּגָרִים

וּבֵין קְצָת דִּבְרֵי אֱמֶת מְגַבְּבִים אֵינְסְפוֹר שְקָרִים

כְּגוֹן זֶה שֶנִּשְתַּמֵּד וְנַעֲשָׂה לְמִיסְיוֹנֶר

וּכְמוֹ זֶה שֶבְּנַפְשוֹ הַחֲשוּכָה כָּבָה הַנֵּר

הַדָּעוּךְ וְהַמָּעוּךְ שֶל יִידִישְקַיְיט, שֶלֹּא עִכְּבָה

שַלְהַבְתּוֹ הָעֲלוּבָה מִשְּמָד אֶת בַּעַל "הַתִּקְוָה"

וּמַסַּע הַ"מַּה נִּשְמָץ" הַזֶּה עוֹלֶה לוֹ, כָּךְ אוֹ כָּךְ,

בִּבְרִיאוּת דְּפוּקָה בֵּין לֵיל שִכְרוּת לְבֹקֶר מְפֻכָּח

כִּי מִלְּבַד מְטַר אַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת מִידֵי הַבַּנְדָּה

שֶל עֲדַת שוֹמְרֵי הַדָּת סוֹפֵג הוּא פְלוֹפּ גַּם מֵאָמַנְדָּה

שֶהֲרֵי גַּם קוּפִּידוֹן שֶאָץ חוֹזֵה-כְּלוּלוֹת לִכְתֹּב

מִזְדָּרֵז כְּהֶרֶף-יַיִן לֹא לוֹמַר לַדֶּבֶק טוֹב).

כַּמָּה אֶפְשָר לִחְיוֹת עִם אַלְכּוֹהוֹלִיק מְדֻפְּלָם

שֶבִּמְרוּדָיו בְּמוֹ יָדָיו עָמֹק בַּבֹּץ טָבַע

וְלָמָּה הִתְרוֹקְנוּת בַּקְבּוּק מוּבֶנֶת לְכֻלָּם

שֶלֹּא כְּמוֹ הִתְרוֹקְנוּת הַלֵּב מִיֵּין הָאַהֲבָה?

הֵן לֹא תָמִיד כָּל פְיַאסְקוֹ בְּמַכַּת-בָּזָק נִחָת

וְלֹא בִּדְּלִי אֶחָד נִתָּן אֵש קִינְג-סַיְיז לְכַבּוֹת,

יֵש מְאַבֵּד אֶת עוֹלָמוֹ רַק בְּשָעָה אַחַת

וְיֵש – בִּשְנוֹת חַיִּים שְלֵמוֹת וּבִלְגִימוֹת רַבּוֹת.

      * * *

וְכָךְ,

מִשְּבַח לִשְוואַךְ,

מִתְּהִלָּה לְתָהֳלָה הוּא

צוֹנֵחַ וְגוֹנֵחַ וּשְמוּעוֹת עָלָיו צָצוֹת

הַמַּכְמִירוֹת כָּל לֵב אִם רַק הַלֵּב מְלֵא חֶמְלָה הוּא

וְלֹא שִׂמְחָה לְאֵיד כְּפִי שֶלֹּא פַּעַם מְפִיצוֹת

בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ שֶרִשְעוּת אַף פַּעַם לֹא חָסְרָה בָּם

בֵּין רַחְמָנִים בְּנֵי רַחְמָנִים כָּמוֹנוּ, לְשוֹנוֹת

רָעוֹת שֶבָּן שָׂשִׂים אֲנַחְנוּ לְדַבֵּר סָרָה בָּם

בִּמְפֻרְסָמֵינוּ וְלִנְעֹץ בָּם אֶלֶף קִלְּשוֹנוֹת.

וְאַחַת מֵהֶן יוֹדַעַת

לְסַפֵּר לָנוּ בְּרַעַד

כִּי בְּלֵיל-סוּפָה מַחְרִיד שֶל קֹר וָשֶלֶג

נִתְגַּלְגֵּל, קְפוּא קֶרַח-מֶרְץ עַז, הַתַּפְרָן נַפְתּוּלִי-הֶרְץ אָז

בִּבְלוֹאִים קְרוּעִים וּבִפְסִיעָה כּוֹשֶלֶת

לְחוּצוֹת שְכוּנַת אֶלִיטָה שֶשְּׂמִיכָה שֶל כְּפוֹר הֵלִיטָה

בָּהּ בָּתֵּי גְּבִירִים מִיְּהוּדֵי גֶּרְמַנְיָה

שֶבָּלְעוּ, מִלְּבַד יֵין בָּאר, מִלִּוְיָתָן עַד שוֹר-הַבַּר

בְּעוֹד לַנֶּעבֶּעךְ אֵין בַּחוּץ גַּם לַחְמָא עַנְיָא.

אַךְ הִנֵּה, מִתּוֹךְ הַנַּהַם שֶל אוֹתָהּ סוּפַת-הַזַּעַם

נִתְגַּלָּה בֵּין וִילוֹנֵי צְנִיחַת הַשֶּלֶג, לְעֵינֵי

הַפַּיְטָן (בְּדוֹיְטְש: הַדִּיכְטֶר) בֵּית שוֹפֵט יָדוּע (רִיכְטֶר)

שֶצְּלִילִים בּוֹקְעִים מִמֶּנוּ שֶשְּלוּמֵי כָּל אֱמוּנֵי

אַהֲבַת צִיּוֹן יַכִּירוּ בָּם מִיָּד – שֶכֵּן נִקְּבָה

הֶמְיָתָם כָּל לֵב צְמֵא-חֹפֶש לְעַמּוֹ –

אֶת "הַתִּקְוָה".

נִתְקָרֵב אָז אִיש-הַפַּיִט בִּשְאֵרִית-כּוֹחוֹ לַבַּיִת

וְהִקִּיש בְּאֶצְבָּעוֹת קְפוּאוֹת בַּדֶּלֶת

שֶמִּיָּד גַּם נִפְתְּחָה וְעַל סִפָּהּ, בַּהֲטָחָה

שֶל כַּעַס רָב לְמוּל דְּמוּתוֹ הַמְּדֻלְדֶּלֶת

שֶל הַהוֹמְלֶס שְתוּי-הַכּוֹס צָץ הַשּוֹפֵט, הַבָּלָבּוֹס

וְנִצְטָעֵק עַל הַדַּלְפוֹן: "מָה רְצוֹנְךָ?"

– "רַק פְּרוּסָה קְטַנָּה שֶל לֶחֶם," סָח הַשְּנוֹרֵר כְּפוּף-הַשֶּכֶם

וְשָאַל בְּקוֹל חָלוּש וּבִגְנִיחָה:

"אֵיזֶה שִיר אַתֶּם שָרִים פֹּה בִּשְׂפָתָם שֶל הָעִבְרִים פֹּה?"

– "אֵיזֶה שִיר? אֶת הַהִמְנוֹן הַלְּאֻמִּי,"

כָּךְ עָנָה כְּבוֹד הַשּוֹפֵט בְּעוֹד נִיחוֹחַ הַבּוּפֶט

מַטְרִיף אֶת דַּעַת הָרָעֵב הַדַּל. – "וּמִי

הוּא כּוֹתֵב מִלּוֹת הַזֶּמֶר?" כָּךְ שָאַל אוֹתוֹ בֶּן-מֶמֶר

וְכֻלּוֹ מַרְעִיד מִקֹּר וּמִכָּפָן.

-"מְשוֹרֵר דָּגוּל, שְמוֹ אִימְבֶּר, שֶשִּירָיו מְלֵאִים בְּטִימְבֶּר

(הַיְנוּ אֹפִי)," סָח הָרִיכְטֶר לַיַּחְפָן.

– "אִימְבֶּר זֶה אֲנִי, מַר רִיכְטֶר!" נִזְדָּעֵק מָרָה הַדִּיכְטֶר,

"רַק פְּרוּסָה קְטַנָּה שֶל לֶחֶם!!!" – "שְמַע, חָצוּף,

כָּל אֶחָד יָכוֹל לִטְעוֹן כָּךְ," כְּבָר הוֹסִיף הַבּוֹס לִרְטֹן כָּךְ

וְהוֹסִיף בְּפֶרֶץ-זַעַם דֵּי קָצוּף:

"בְּהִלַּת מְשוֹרְרִים פֹּה מִתְחַזִּים לֹא חֲסֵרִים פֹּה,"

וְטָרַק לוֹ אֶת הַדֶּלֶת בַּפַּרְצוּף.

הִנֵּה כָּךְ אֵפוֹא אֵרַע שֶדַּוְקָא בְּשִׂמְחַת-תּוֹרָה, בִּכְפוֹר אוֹקְטוֹבֶּר 1909

הוּא מֵשִיב בַּחֲזָרָה לְלֹא שִׂמְחָה וּבְלִי תוֹרָה אֶת נִשְמָתוֹ שֶנִּזְקְקָה כָּל-כָּךְ לְיֶשַע

בִּנְיוּ-יוֹרְק, בְּבֵית-חוֹלִים שֶשְּמוֹ הוּא "הַר הַמּוֹרִיָּה"

כְּשֶגּוּפוֹ הוּא חַבּוּרָה וּפֶצַע וּמַכָּה טְרִיָּה

לְרִבּוֹן-הָעוֹלָמִים שֶלֹּא חָמַל יוֹתֵר מִדַּי

עַל פַּיְטָן זֶה בְּחַיָּיו, וְשֶוַּדַּאי הָיָה כְּדַאי

שֶמֵּרֶגַע שֶלִּבּוֹ חָדַל לִקְצֹב אֶת הַלְמוּתוֹ

יְרַחֵם לוֹ בִּשְמֵי-מַעְלָה

לְפָחוֹת עַל נִשְמָתוֹ.

              ***

בְּאַחַד מִשִּירָיו הַקָּרוּי "הַשִּבְעָה" שֶנִּדְפַּס בְּאִיָּר שְנַת תַּרְסָ"א

וְהוּא מִיקְס בֵּין שִיר לִירִי לְבֵין נְבוּאָה שֶכְּמוּסָה בָּהּ נִימַת-הַתְרָסָה

הוּא פּוֹנֶה בִּתְחִינָה אֶל דּוֹרוֹת-הֶעָתִיד הַזָּרִים לְעָנְיוֹ וּמְרוּדָיו

לְקַיֵּם אֶת מִשְאֶלֶת-לִבּוֹ הַפְּרָטִית וְלַחְתֹּם אֶת נְתִיב-נְדוּדָיו

בִּקְבוּרָה, כְּפִינָאלֶה, שֶל צְרוֹר עַצְמוֹתָיו (שֶאַף שֶמֶץ שַלְוָה וּמְנוּחָה

לֹא יָדְעוּ בְּחַיָּיו בֵּין קְשָיָיו וּדְוַיָּיו) בְּאַדְמַת-הָאָבוֹת הַבְּרוּכָה.

וְאָכֵן, בְּי"ח בְּאַפְּרִיל שְנַת תַּשְיָ"ג, מִסִּפּוּן הַסְּפִינָה "תֵל-אָבִיב"

כְּבָר מוּרָד אֲרוֹנוֹ, כְּאוֹצָר מְתֻיָּג בֵּין נִכְסֵי הָאֻמָּה – וְסָבִיב

לְדִגְלֵי כְּחוֹל-לָבָן שֶבָּהֶם הוּא עָטוּי, בְּלִי לִנְהוֹג בְּאֵיפָה וְאֵיפָה

בֵּין אִיש רַךְ וְרָתוּי לְסוֹרֵר וְשָתוּי, אֶת פָּנָיו מְקַבֶּלֶת חֵיפָה

כְּקַבֵּל אֵם דְּמוּעָה אֶת הַבֵּן הָאוֹבֵד שֶכְּבָר אֵין הוּא יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ

וּבְזֶ'סְטָה תְמוּהָה בָּהּ הַצֶּדֶק עוֹבֵד בְּעִתּוּי שֶל שְבִיתַת-הֶאָטָה

שֶהִיא מִין הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת שֶבָּהּ הַהִיסְטוֹרְיָה חוֹלֶקֶת כָּבוֹד

לְעוֹשֶׂיהָ שָעָה שֶכְּבָר אֵין שוּם סִכּוּי שֶיִּזְכּוּ בּוֹ קְצָת נַחַת לִרְווֹת.

וּמִשָּם הוּא מוּבָל לְזִכְרוֹן-יַעֲקֹב, וּמִשָּם לְעִירוֹ שֶל דָּוִד

וְהָאִיש שֶמִּישוֹר בּוֹ הָיָה לְעָקֹב וּבִלָּה בֵּין בַּקְבּוּק לְחָבִית

לֵיְלָה-לַיְלָה בֵּין דֶּחִי לִדְחִי יְבַלֶּה מֵעַתָּה אֶת לֵילוֹ הַנִּצְחִי       

בְּאַדְמַת יִשְׂרָאֵל שֶאֵלֶיהָ פִּלֵּל בְּלָחְשוֹ לָהּ: "נַשְּקִי אֶת מִצְחִי

כִּי אוֹתָהּ הַקָּדֶנְצְיָה שֶשְּמָהּ הוּא 'חַיִּים' – וְכָעֵת אֲנִי כְּבָר מֵעֶבְרָהּ

הָאַחֵר – לֹא פִּנְקָה אוֹתִי, רַק נְכָאִים הִשְׂבִּיעַתְנִי, וּמְרִי, וְעֶבְרָה,

כָּךְ שֶאִם אָמְנָם יֵש בְּגַן-עֵדֶן פִּצּוּי (וּבִכְלָל יַכְנִיסוּנִי לְשָם)

זֶה יְהֵא אוּלַי אוֹת לִמְחִילָה וְרִצּוּי וּמְחִיקַת עֲווֹנוֹת וְאָשָם

גַּם שֶלִּי גַם שֶל אֵלֶּה, חוֹרְפַי וְרוֹדְפַי שֶשִּלְחוּ בִּי קְלָלָה וּמְאֵרָה

וְטָרְחוּ בִּמְעוּפַי לְקַצֵּץ אֶת כְּנָפַי וְלִבְסוֹף גַּם הִצְלִיחוּ לֹא רַע

כִּי חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ מִכָּל שְנוֹת נוּדִי וְכָל עוֹד בַּלֵּבָב הַזֶּה פְּנִימָה

הוֹמִיָּה בִּי נַפְשוֹ שֶל אוֹתוֹ יְהוּדִי שֶעֵינוֹ צוֹפִיָּה בִּי קָדִימָה

וּבוֹעֵר בִּי צִדְקָהּ שֶל אֻמָּה שֶנֻּתְּקָה מֵאַרְצָהּ בִּנְדוּדֵי שְנוֹת אַלְפַּיִם

וְחָזְרָה לְבֵיתָהּ שֶהוּא צוּר-מַחְצַבְתָּהּ שֶתָּמִיד נְשָׂאתִיו עַל כַּפַּיִם,

הֲרֵי שוּם לִיקְוִידָטוֹר וְשוּם צִינִיקָן הַמַּצְמִיד פֹּה כְּמִין חֲטוֹטֶרֶת

לַמִּלָּה 'צִיּוֹנוּת' מֵרְכָאוֹת שֶדַּרְכָּן הִיא נִרְאֵית לוֹ לַכְּסִיל כִּמְיֻתֶּרֶת

לֹא יַצְלִיחַ לִבְלֹם אֶת שִטְפּוֹ שֶל חֲלוֹם שֶמִּכָּל תְּפוּצוֹתֵינוּ נִקְוָה

וְחָזַר לִמְקוֹרוֹ שֶאֶת רֶשֶף אוֹרוֹ כְּבָר הִדְלַקְתִּי בְּשִיר 'הַתִּקְוָה'."

(מתוך "אשמורת הסהרוּרים", פּרס אקוּ"ם לשירה)

אהוד: "מִשְפַּחַת רַאבּ וְשוּת'" – משפחת ראב (לימים בן עזר) היתה רק אחת מן המשפחות המייסדות של פתח תקווה ב-1878 ואין לשים אותה בראש; לדוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון וזרח ברנט היה חלק יותר מכריע בייסוד המושבה ובקניית אדמותיה.

* * *

דודו פלמה

מקפיאים בעם

זוכרים את השיר של זאב "אנו נושאים לפידים", שהיינו שרים בהתלהבות גדולה כל כך בילדותנו, תכף אחרי השיר "באנו חושך לגרש". בואו וננסה לשאול כמה שאלות על אור וחושך לאורו של השיר הציוני אקזיסטנציאליסטי הזה:

אנו נושאים לפידים

בלילות אפלים.

זורחים השבילים מתחת רגלינו

ומי אשר לב לו

הצמא לאור –

ישא את עיניו וליבו אלינו

לאור ויבוא!

ועכשיו, בואו ונניח שגלעד שליט חזר, והמצב הכלכלי השתפר והאבטלה ירדה לאפס. שהיחסים בין חילונים ודתיים הם דבש וכנ"ל הקשר בין יהודים וערבים אזרחי מדינת ישראל. ואז מה? אז יתברר שאנחנו עדיין נמצאים באותה נקודת מוצא קפואה של לא להקיא ולא לבלוע את השטחים הכבושים התקועים בגרונה של החברה הישראלית מאז 67. מפתיע לגלות בכל פעם מחדש כמה מעט התקדמנו, אם בכלל, בשאלה הזאת שהיא כל-כך משמעותית, כל-כך קריטית, לקיומה של מדינת ישראל הדמוקרטית.

אז מה עושים לעזאזל עם העצם התקועה הזאת? מה עושים? עושים הקפאת בנייה. כי באמת מה אנחנו כבר יודעים לעשות טוב כבר כל כך הרבה זמן – להקפיא! הכי טוב זה לקפוא במקום ולחכות שיקרה איזה נס. הרי ישנה לנו היסטוריה ארוכה של ניסים. נחכה שוב בלא לעשות כלום עד שיקרה עוד נס אחד, קטנצ'יק. אבל כמו תמיד ובניגוד לשמועות על ניסים שהתרחשו פה פעם, נס לא קרה וגם לא יקרה לנו.

נס לא קרה לנו –

פך שמן לא מצאנו.

לעמק הלכנו

ההרה עלינו

מעיינות האורות

הגנוזים גילינו.

אז מה עושים בינתיים כאשר קופאים במקום וממשיכים להיות חלק מהבעייה ולא חלק מהפתרון?

סותמים את האף וממשיכים בכיבוש. והכיבוש כבר כל כך נוכח בחיינו עד שכמעט ואי אפשר בלעדיו. ואנחנו משלמים מחיר יקר על הקיפאון הזה באובדן ערכים ובאובדן פרופורציות ובאובדן האנושיות. הנה הקמנו כבר, לתפארת מדינת ישראל, מליציות של מתנחלים בחטיבות מרחביות כמו חטיבת כפיר, חטיבה שהחיילים שבה נשמעים קודם לרבניהם ורק אחר כך, אם בכלל, למפקדיהם. ובעקבות מהומת השלטים בחטיבה ופרשת ההתעללות המתמשכת בחייל, כרגיל, מוכרזות כמה הכרזות תקיפות מכיוון שר הביטחון וראש הממשלה, ועוד כמה אנשים מצקצקים בלשונם ואף אחד לא עושה כלום. עד שבסופו של יום, הודות לכיבוש ולערכים הנגזרים ממנו, אנו נהפכים להיות אטומים, גסי לב ואלימים. ולכן באמת כך אנו נראים בכל אשר נפנה – אלימים, חסרי סבלנות וסובלנות וממהרים להרים את הקול ואת היד על זולתנו.

אז הנה אנחנו נמצאים לנו כבר הרבה שנים בנקודת הכרעה בלתי מוכרעת. ועל השאלה, איזו מדינה אנו חפצים להיות, ומהו האור שאנו רוצים להאיר בו לגויים, אנחנו מתווכחים, מרביצים ולפעמים גם רוצחים ראשי ממשלה. ומה יהיה אתנו בעתיד? כן, גם בעתיד לא יתרחשו כאן ניסים.

נס לא קרה לנו

פך שמן לא מצאנו

בסלע חצבנו עד דם –

ויהי אור!

אז זהו, לא ניסים ולא נפלאות, רק איכות המעשים והעמדות שננקוט במציאות הקשה המתרחשת סביבנו, יקבעו בעתיד את דמותה של מדינת ישראל לשבט או לחסד. רוצים לשנות? רוצים שיהיה פה אור? אז בבקשה בואו ונעז לעזאזל לעשות משהו שיזיז את המציאות. עד שיעלה פה האור.

אהוד: אני מקנא בך על האופטימיות שלך לפיה ביכולתנו לשנות את מעמדנו במזרח התיכון ולהביא את השלום – בלי לקחת בחשבון את עמדת הערבים כלפינו, עמדה שבעיניה אין שום קשר בין מעשינו ה"טובים" וה"רעים" לבין יחסם אלינו – כי הם נגד עצם קיומנו באיזור, גם נגד קיומך שלך. דומני שאפילו הנביא של הגישה הסהרורית הזו, א"ב יהושע, כבר לא כל כך מחזיק בה. התפכח במקצת.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

שיחה שתים-עשרה: אדם כשדה-מערכה

בשיחה הזו נשרטט חתך נוסף בנושא השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. החתך חושף ציר עלילתי דומה במשך תקופות אחדות, ומגלה יצירות שבהן הגיבור הוא בן למוצא משותף, שהוריו באים משני העמים. אלה יצירות שבהן האדם עצמו, הגיבור הספרותי – הוא שדה-המערכה שבו מתרחש הקונפליקט בין שני העמים.

האם אחוז נישואי התערובת האלו היה כזה, שהצליח להשמיע הד בספרות?

ברנר בשעתו, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, יצא נגד סיפורי אהבה בין פרטים משני העמים. הוא אמר שיכול להתרחש מקרה כזה פה ושם, אך הוא אינו מלמד על הכלל. ברנר ליגלג על משה סמילנסקי, חוואג'ה מוסה, שכתב סיפור כ"לטיפה", על אהבה בין יהודי לערביה.

אבל, כפי שאנו רואים גם מן הספרות העברית שנכתבה בשנים האחרונות – האפשרות זו הציתה את הדימיון הרבה יותר מאשר שכיחותה, שספק אם נבדקה, על פי מחקר סוציולוגי או סטאטיסטי. היו כמובן מקרים בודדים של נישואי תערובת. הנושא מגרה, ואם היתה נוצרת חברה, קבוצה, שרובה בני-תערובת, והיתה להם תרבות אופיינית לבני-תערובת, אם היתה זו תופעה סוציולוגית – של אנשים שהם לא יהודים ולא ערבים, ויש להם תרבות עברית משלהם, כפי שיונתן רטוש בעצם רצה לראות כאן, אז היינו אומרים שהספרות מייצגת תופעה חברתית. ואולם קבוצה כזו לא נוצרה.

גם בעיצוב הספרותי – מדובר במקרים בודדים, וכפי שנראה – הסיומים הם לרוב טראגיים. אין מציאות שלישית. האדם חייב להגדיר את עצמו לכאן או לכאן. וכאשר הסופר בוחר בגיבור בעל מוצא משותף, ערבי-יהודי או מוסלמי-יהודי – דומה שהוא בוחר זאת כדי להראות את חוסר התוחלת. אלה הם לרוב סיפורים פסימיים.

אם לדייק, גם בסיפורים הרומאנטיים, כ"לטיפה" לסמילנסקי, אין "פרי בטן", לא נולד מישהו מן האהבה בין פרטים משני העמים, אפילו בהם היא אינה אפשרית. ואילו הסיפורים שבהם יש גיבור ממוצא משותף – תמיד סופם טראגי, חסר-תקווה.

*

נתחיל אולי מן ההתחלה. פגשנו, בשיחה השנייה, את "משא ערב" (1907) של ר' בנימין, שבו הונח יסוד אידאי לחזון אשר לפיו משני העמים יקום עם משותף אחד, אבל לא תואר שם גיבור פרטי, דובר רק על עצם האפשרות.

ד"ר יפה ברלוביץ הוציאה קובץ סיפורים בשם "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה", וגאלה בו כמה וכמה סיפורים של חמדה בן יהודה, אשתו השנייה של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. חמדה היתה סטודנטית לחימיה, ולפי בקשתו המפורשת של בעלה, שעודדה להתחיל לכתוב סיפורים – כי צריך שתהיה ספרות עברית, ובייחוד נשים הן שצריכות לכתוב ספרות לדור הגדל בארץ – פנתה לכתיבת סיפורים. למרבה הצער אין, עד היום, קובץ סיפורים נפרד משל חמדה בן יהודה, כדי שנוכל לעמוד על מלוא יצירתה, שאמנם לא היתה חשובה ועמוקה מבחינה ספרותית, אבל מעניינת מאוד כמאפיינת את תקופת הראשית של הספרות העברית בארץ-ישראל.

יפה ברלוביץ מדגישה במבואה לקובץ שהיתה סקרנות רבה בגולה, (שבה ישבו רוב קוראי העברית באותה תקופה) – לקרוא על ארץ-ישראל, על המזרח ונופיו, על הערבים – והיתה גם סקרנות לקרוא על דמויות יהודים מעדות המזרח, שישבו בארץ, בייחוד בירושלים, שהיתה בנוייה שכונות-שכונות. כל תיאור של יהודים, בין אם באו מתורכיה, מתימן, מבבל או מארצות המאגרב – היה בו משהו פיקאנטי, אכזוטי, בעיני קוראי העברית (והאידיש) במזרח אירופה.

אחד הסיפורים המעניינים, שמופיעים בקובץ "סיפורי נשים", הוא "קדיש". מסופר בו על אישה מזרחית בירושלים, בוליסה מזל, שמזלה הרע גרם לה ללדת רק בנות. חמדה בן יהודה מתארת את האישה כנאה מאוד, וגם עשירה. בצר לה הולכת בוליסה אל מכשף ערבי בשם עבד אל-רחמן, והוא מעניק לגברת הזו טיפול מסויים, שבעקבותיו היא נכנסת להריון ויולדת בן.

הסיפור כתוב בצורה מאוד מאופקת, בנוסח המותר באותה תקופה, בעברית. בפגישה בין בוליסה לעבד אל-רחמן הוא מקלף מעל חזה, שיש בו מחשוף קצת נדיב, בסגנון לבוש שחושף מקצת החזה – מקלף משם את הפנינים, את התכשיטים שלה, כשכר פעולתו. אבל שפעל באותה הזדמנות עוד משהו, אם כי על כך לא נאמר דבר מפורש בסיפור – וכתוצאה נולד לבוליסה בן.

בוליסה מעריצה את בנה, אבל בהתבגרו הוא חושף תכונות מאוד מפוקפקות. הוא אינו נראה כיהודי. עד מהרה, כשהוא עומד על דעתו, הוא עוזב את הארץ, מהגר לפאריס, נוטש את אימו – לאחר שניצל אותה ולקח מכספה.

הנה קטע בסיפור, שמתאר שמועות על מצב-העניינים אצל הבן, כבחור הולל בפאריס, ובתוך כך מתברר שישנן גם שמועות על מקורו, על מוצא לידתו, שמתברר כמפוקפק במקצת.

ואז החלו בני-המשפחה הקרובים, והמחותנים, להבאיש את ריחו בעיניה, ויספרו עליו כל מיני דברים רעים: כי איבד את אמונתו, ועזב את אלוהיו, ונשא לו אישה נוצריה בלי חופה וקידושין, אף אמר להמיר את דתו ולהיות מוסלמי. והביאו שני עדים כשרים, שהיו בפאריס, וששמעו מפיו שאמר: "מוסלמי אנוכי, בן מוסלמי."

הימים חולפים, בוליסה נחלית, וכל מבוקשה לראות עוד פעם אחת את בנה. היא הולכת אל המכשף הערבי, עבד אל-רחמן, לאחר שלא התראו יותר מעשרים שנה, ומתחננת בפניו שיפעל להחזיר אליה את בנה. הוא לוקח ממנה את כתובת הבן, וכנראה כותב ומעביר לו מסר מסויים, שגורם לבן לבוא ולראות פעם אחרונה את אימו, לפני מותה.

הסיפור מאוד מעניין וחשוב. דומה שהוא הסיפור הראשון שמרומז בו, באופן די ברור, שמזיווג של יהודיה וערבי נולד בן, והוא חצי-יהודי וחצי-ערבי. וכמעט כמו ב"כל החיים לפניו" של אז'אר-גארי – בן-התערובת מוצא מקלט בפאריס. כאילו כבר אז נאמר שרק בפאריס, יהודים וערבים, יהודים ומוסלמים – עוד מסתדרים איכשהו יחד, אך לא כן בשיגעון ובטירוף של המזרח התיכון. אין לו מקום בירושלים, לבנם של בוליסה ואל-רחמן. וכך, למרות שגדל כיהודי, הוא בורח לפאריס, ולאחר ששב לראות את אימו טרם מותה – חוזר ונעלם.

הסיפור לא רק פיקאנטי ומעניין, אלא בא גם להראות שכאשר האדם הוא כשדה-מערכה – אזי כל שדה-המערכה נמלט משדה-המערכה – ואין לו לאדם מקום בארץ-ישראל.

*

בשנת 1951, בעוד מתפרסמות והולכות יצירותיהם של סופרי דור הפלמ"ח, שעיקרן חוויות מלחמת השחרור, יצא הסופר מידד שיף ברומאן מוזר, בעל שם מוזר – "שמעון צהמרא".

מיהו שמעון צהמרא?

לפי המסופר ברומאן נולד ב-1920, בדמשק. אביו היה סוחר יהודי, בעל תרבות ליבאנטינית, ואימו אישה מארונית, ילידת ביירות. האם מתה כאשר ילדה את שמעון, והוא גודל בתל-אביב, בבית משפחת אחותו מצד אביו. ילדותו של שמעון צהמרא עברה עליו בתקופת המאנדאט הבריטי. הוא למד בגימנסיה עברית, רצה להיות צייר. משפחתו היתה אמידה, וכך בילה גם בפאריס ובלונדון, וחזר לתל-אביב, וגם שמר על קשרים עם משפחת אימו, בעיקר עם דודו ג'ורג', ערבי-נוצרי, שהיה פקיד גבוה בממשלת המאנדאט, בירושלים.

בשנים ההן גבולות הארץ היו פתוחים – ושמעון נהג לבקר בביירות, בדמשק ובעבר-הירדן. היתה לו פרשת-אהבה עם בחורה יהודיה בשם פרפר. היה לו חבר-בנפש, יהודי, בן המושבה ראשון-לציון, היא מושבת הולדתו של מידד שיף, ושם החבר – ג'ומג'ום.

כאשר פרצה מלחמת השחרור, שמעון צהמרא נעצר ועבר עינויי חקירה בידי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, הגוף שהיה ממונה על בטחון הפנים. חשדו בו, ולא קשה לנחש מדוע. בשלב מאוחר יותר הוא התגייס לצבא הישראלי, בשם בדוי. לאחר המלחמה שוחרר משירותו, אגב – הוא שירת כאפסנאי, ולא השתתף בקרבות. בתוך שנה-שנתיים הגיע שמעון להכרה שאין לו מקום בישראל, עזב את המדינה הצעירה, החדשה, באחד מלילות פברואר הקרים והגשומים של שנת 1950, ועקר לביירות.

מה היתה ההווייה הרעיונית, החברתית, שבה התרחש הסיפור? – מידד שיף מתארה באמצעות ג'ומג'ום, חברו העברי של שמעון. ג'ומג'ום הוא בעל דיעות "כנעניות". הוא מבקש ליצור איזו חברה, איזו מהות לאומית – שגם שמעון, שהוא דו-לאומי, חצי-יהודי וחצי-ערבי – יוכל לחיות בה.

המוצא השמי המשותף, היישות המשותפת הזו, העברית-ערבית, היא גלגול של רעיון שכבר פגשנו ב"משא ערב" של ר' בנימין. וכדי שהגלגול יתקיים, לפי ההשקפה ה"כנענית", הברורה-למדי בספר – צריך לדחות הן את הפולחן היהודי והן את הפולחן הציוני – וליצור בארץ עם עברי אחד, חדש, לא יהודי ולא ציוני. שמעון, בן-התערובת, מעלה רעיון זה כשאשר הוא לומד בגימנסיה עברית. הוא מעריץ את הפולחן הישראלי של בני אפריים, בתקופת המקרא; אך מוריו מאשימים אותו שהוא מחזיק בדיעות נאציות.

לא רק שמעון, גם חברו ג'ומג'ום, בן-המושבה, חש עצמו באותן שנים ראשונות של המדינה, בבחינת – "נוכרי אני במולדת כי באו זרים וזרוה לי."

הרגשת הניכר של ג'ומג'ום באה משום שגלי העלייה החדשה, ההמונית, של שנות החמישים, (כפי שנראה גם בנובילה "הפרדס" של בנימין תמוז) – שינו בבת-אחת את פני הארץ. הערבים אינם. ואנשים אחרים, יהודים, חדשים, באו וררובם אינם דוברים עברית. כל המהפך נראה מיותר בעיני ג'ומג'ום, בן המושבה הוותיקה, שהיה רוצה לראות בארץ עם עברי אחד, חצי יהודי-לשעבר וחצי ערבי או בן-מיעוטים אחר, לשעבר.

מתאר מידד שיף שיחה עסיסית בין שני איכרים במושבה, כנראה ראשון-לציון, מושבתו של ג'ומג'ום, על המהפך שחל בארץ בעקבות מלחמת השחרור:

 "אח, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד? הנשארו בחיים? ואייה בניהם? ואתה מביא לי כיני-אדם אלה בשביל לשמח את ליבי!"

אומר השני: "מה אתה מילל? הלכו – וחסל. ואת הביזה – לא תחזיר. אי אפשר למצוא כלום. ואלה – אינם כיני-אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד, ולא לגנוב, ולדבר עברית – ויהיו כמו בני-אדם אחרים."

אומר הראשון: "את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה!"

זוהי כמובן פארודיה חריפה מאוד. היא נסמכת על החלום האיכרי – שהפלאחים לא יעזבו את הארץ, ידברו עברית – ויהיו בני העם העברי החדש; וכי העולים החדשים לא יגיעו לכאן, כי לשם מה בכלל לשנות אותם ולעברת את שפתם? – וכל זה הוא בעצם פארודיה על החלום הכנעני, המראה שהוא בלתי-אפשרי. לכן הרומאן מסתיים בבלתי-אפשריות. כי שמעון אינו איזו בעייה מוסרית, כמו הערבי שביצירות דור הפלמ"ח, דוגמת "השבוי" של יזהר – שמעון הוא אדם-לעצמו, הוא הקיום-יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי-אפשרי לאחר הקמת המדינה, והוא אומר:

 "יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים."

ואילו מידד שיף, המספר, שואל בסיום ספרו:

אותו קיבוץ אנשים, שאין בו מקום לשמעונים, מה תקוותו?

קשה לדעת אם הרומאן הוא זעקה לעם עברי חדש – או אולי פארודיה על עמדה אוטופית, שרואה באנשים בעלי מוצא משותף, ובהיווצרות עם משותף מבין שני העמים, כחלומם של הכנענים – אפשרות ריאלית. אבל הוא בהחלט מדגיש, וזאת חמדה בן יהודה טרם יכלה לראות, וגם לא ר' בנימין – מדגיש שיצירות העוסקות באדם כשדה-מערכה, וגיבורם חציו ממוצא יהודי וחציו ממוצא ערבי – הן לרוב, עד כמה שיש בידינו דוגמאות, מפרי עטם של יוצרים, שיש להם נטייה כנענית מובהקת; כי זה חלק מן הרעיון, מן האידאולוגיה הכנענית – שעתיד להיווצר כאן עם אחד חדש, משותף.

*

וזה מביא אותנו ליצירה הבאה. הרומאן הקצר "הפרדס", של בנימין תמוז, הופיע בשנת 1972, כעשרים שנה לאחר שהתפרסם "שמעון צהמרא" של מידד שיף.

 "הפרדס" הוא מעין משל, ומספר על שני אחים, הבכור שמו דניאל, והצעיר – עובדיה-עבדאללה. שניהם נולדו לאיש יהודי מרוסיה. עובדיה נולד לאותו יהודי בקונסטנטינופול, בשעה שהלה שהה בה, מזיווג שלא-בנישואין עם אישה מוסלמית. ואילו דניאל נולד ברוסיה.

שני האחים, ראשון עובדיה-עבדאללה, וזמן-מה אחריו דניאל – מגיעים בראשית המאה לארץ-ישראל. עובדיה שם מישכנו בפרדס, ששייך לביי תורכי בשם מחמט, או מוחמד אפנדי. הוא מתקבל שם כפועל. דניאל עולה לארץ עלייה ציונית, חולם על הפרדס, חולם על הארץ, חולם גם על דמות נערה יפה, שלימים שמה יהיה – לונה, ואשר אותה מגדל מחמט אפנדי בפרדסו – חולם את דמותה עוד בהימצאו באונייה, בדרכו ליפו.

כל זה מרמז מיד שהסיפור מאוד-מאוד אליגורי, או סמלי – וכך כל דמות ועל מעשה שמופיעים בו; אהבת דניאל ללונה עוד בטרם ראה אותה לראשונה – זו בעצם האהבה לארץ, החלום הציוני בטרם התממש, בטרם עמד במבחן המציאות.

דניאל מגיע ארצה, צרור הכסף בידו, והוא רוכש את הפרדס מן התורכי. מחמט ביי נפטר, שעתו עוברת, עד מהרה האנגלים בארץ, והיא ניתנת תחת שלטון המאנדאט.

ובפרדס, הנמצא בבעלותו של דניאל, מתפתחת עלילה מאוד מוזרה. דניאל קונה את הפרדס לא רק בשל הדריו ופירותיו, אלא הוא מתאהב בלונה, בבואו לראשונה לראות את הפרדס המוצע למכירה. מיהי לונה? אין אנו יודעים אם לונה היא נערה יהודיה או ערביה. על מוצאה נאמר בספר:

בתם של אנשים נכבדים היא. מראשוני הראשונים שחיו בארץ-ישראל לפני כמה וכמה דורות, ושחטו אותם שודדים, ורק לונה לבדה נותרה. ומחמט-אפנדי הביא אותה אל ביתו בעודה ילדה.

איננו יודעים אם היא יהודיה שהסתערבה, או ערביה. לונה מייצגת את הארץ, את נצחיותה, את כוח פוריותה המתחדש מדי עונה. היא אינה מזדקנת במהלך הסיפור, ונענית בגופה רק למי שיודע את הדרך לפתוח את ליבה, ולהפרותה.

דניאל, המאוהב בה, נושא אותה לאישה, זאת כחלק מעסקת הקנייה של הפרדס, אבל הוא אינו מצליח ליצור קשר משמעותי עימה – לא קשר אירוטי, ולא קשר נפשי. חשוב לציין שלונה היא חירשת-אילמת. היא אינה ניתנת לתקשורת, כביכול, היא אדישה-כאילו, מרוחקת ומיסתורית, ורק האח הערבי, שגר בפרדס, מצליח ליצור עימה קשר אירוטי חזק, ואולי רק איתו היא מדברת, או מתדובבת.

לימים נולד ללונה בן, שאינו מוזכר בשמו, אין לו שם פרטי, וגם איננו יודעים אם הוא בנם של דניאל ולונה, או של עובדיה-עבדאללה ולונה. בבן הזה ניכרים אותות מאפיינים של המוצא משותף, של אדם כשדה-מערכה, אך עד מהרה הוא מכריע לכיוון אחד בלבד.

אמנם, לפי תיאור המספר, בילדותו ניכרים בילד סימני ערביות, כביכול – ביחסיו למשחקי ילדות, לטבע, ולנושאים אחרים; אבל עד מהרה הוא גדל כשהוא מכוון כולו לצד היהודי, ולפי סדר הזמנים – הוא אפילו מצליח להיות חייל צעיר במלחמת 1948, בעוד שהדוד, עובדיה-עבדאללה, נעשה "איש כנופיות", כינוי עברי לחייל בצבא הלא-סדיר של ערביי הארץ באותה תקופה. הוא נשאר בפרדס, הנמצא סמוך ליפו, והמשמש עתה בסיס ללוחמים ערבים נוספים, שנאבקים עם אנשי ההגנה, חיילי הצבא העברי החדש, על אותה כברת-ארץ.

סיפור "הפרדס" הוא בעקיפין גם מעין המשך לסיפור שכבר נגענו בו בשיחה העשירית, סיפור מאוד ידוע של תמוז, "תחרות שחייה", שבו המספר עצמו ביטא עמדה מוסרית-יהודית. תחילה תוארה תחרות בין נער יהודי לנער ערבי, תחרות של בקיאות ידע, ושל כוח גופני, בשחייה – ולימים, במלחמת 1948, לאחר שהחיילים הישראלים הורגים את הבחור הערבי, את השבוי, חש המספר היהודי שכולנו הפסדנו כאן את המערכה, מבחינה מוסרית.

ואילו ב"הפרדס" נוקט תמוז עמדה שונה. את הלבטים המוסריים הוא משייך רק לדניאל, האח היהודי. ובסיום הסיפור נפגוש את דניאל יוצא מדעתו ומאבד את טעם חייו משום שבאותה מלחמה, במפגש שבין הבן המשותף, בנה של לונה – לבין הדוד או האב הערבי, בפרדס – הורג הבן את דודו, או אביו – כאוייב מול אוייב. לאחר זמן לא רב מוצאים את דניאל מת ב"צלחת" העפר, (ערוגה לשם השקאה), בצל אחד העצים בפרדסו. ועוד לפני כן הוא מתמלא רעיונות משונים – שצריך, למשל, לכרות את עצי הפרדס, כדי לראות את המציאות, את הבעיות – בצורה ברורה יותר.

ואילו הבן – זה גדל והולך בצורה מאוד לא-יהודית – (כפי שדמות היהודי, בניגוד לעברי החדש, לישראלי, נראתה לתמוז בתקופה שבה כתב את הסיפור). הוא משתתף בפעולות-תגמול של שנות החמישים, עובר את הגבול, קוטף אוזני מחבלים ערבים ומביא אותן כמתנה לאימו. הבחור גדל כאיזה מין של לא-יהודי חדש, (אם להיות יהודי מובנו אדם מוסרי ולא אכזר), וגם של לא-ערבי – במובן תרבותי (אין בו מן התדמית האכזרית, הפרימיטיבית, של הערבי). הוא גדל כצאצא לגזע עברי חדש, משוחרר מכל מעצורים מוסריים. דומה כי אימץ לעצמו את כל התכונות הרעות, את כל הסטריאוטפים השליליים של שני העמים, ואלה מאפיינים אותו.

וכדי שהאלגוריה המשעשעת תהיה מושלמת – אזי עם לונה הנצחית, הנשארת צעירה – ממשיך הבן את השושלת. הוא חי עם אימו, הנפתחת אליו כאל עובדיה-עבדאללה, הוא מפרה אותה. לונה נכנסת להריון מבנה – ועתה יש סיכוי שקיום הגזע החדש, המשותף, הבריא – יימשך גם להבא.

בסופו של "הפרדס" אנו פוגשים תחושת מקום לגבי הארץ הדומה לזו שנפרשה ב"שמעון צהמרא". בתוך שנתיים-שלוש הפרדס אכן נעקר, ועל מקומו ניבנה שיכון חדש. אנשים חדשים, שלא ידעו את קורותיו מימים עתיקים, ואת פרשת שני האחים, והמאבק שנערך ביניהם – עולים חדשים, יהודים – הם הגרים עתה על מקום הפרדס, והם זרים לכל ההתרחשות המפליאה, שכמוה תיאר תמוז ביצירתו.

מה הלקח שניתן להסיק מן הסיפור לצורך הנושא, או החתך, שבו האדם הוא שדה-מערכה, כאשר מוצאו משותף לשני העמים?

לונה נשארת באילמותה, ואין אנו יודעים על איזה צד היא נוטה. על פי חוקיות הווייתה, המתוארת בספר, היא ניתנת למי שיודע ליצור עימה קשר עמוק.

בנה של לונה, שייתכן שהוא ערבי-למחצה, ואולי גם יותר – מגדיר עצמו כיהודי, וחי כיהודי, עברי, ישראלי.

במרוצת השנים, יותר ויותר יהודים חיים ומתנהגים בישראל בדומה לאותו בן מופרע-במקצת וחסר מעצורים מוסריים, בנה של לונה. הם רואים בדרך חיים זו את הגשמת יהדותם, יהדות כוחנית ולאומנית, לרוב גם דתית – ולא הולדת עם חדש, "כנעני", לא צמיחת גזע עברי צעיר ורענן, כחלומם של רטוש ושותפיו-לדיעה, שבנימין תמוז נמנה עליהם בשעתו.

*

כמו כדי להדגיש שאין סיפור מן הסוג הזה, שבו האדם הוא שדה-מערכה בין יהודים לערבים משום שמוצאו משותף או שזהות מוצאו לוטה בערפל – כמו כדי להדגיש שאין סיפור כזה שמסתיים בחיוב, אלא בקרע ובחוסר תוחלת – בא סיפור מאותה "משפחה", אך מן הצד השני, והוא "חוזר לחיפה" של הסופר הפלסטינאי ע'סאן כנפאני, שמילא תפקיד באש"ף, ונהרג בביירות לאחר שאנשי ביטחון ישראלים הצליחו להתנקש בחייו.

הסיפור, או הרומאן, הופיע בשנת 1970, ולא תורגם לעברית. רק חלק הופיע פעם בכתב-עת עברי. כנפאני מתאר התרחשות דומה, הפעם מן הצד הערבי. גיבורו הוא ערבי מהגדה, שאחרי מלחמת יוני 1967, אחרי ששת הימים, בא לביקור בחיפה. לפני כעשרים שנה ברח הגיבור, סעיד שמו, מעירו, והשאיר בה את תינוקו. הוא אינו יודע מה עלה בגורל התינוק מאז מלחמת 1948.

סעיד מגיע אל ביתו-לשעבר, ומוצא שמתגוררת בו אישה אלמנה, פליטת-שואה. מתברר שהיא גידלה את בנו, חאלדון. כעת שמו – דוב, והיא חינכה אותו כיהודי גמור. סעיד דורש להחזיר לו את בנו. השניים מתווכחים, ואז אומרת האישה: נראה מה יגיד הבן?

הבן חוזר אותה שעה לביתו מן הצבא. הוא חייל ישראלי, כבן עשרים, הרואה עצמו יהודי גמור. הוא מדבר, לדעת המספר הערבי – "בקולה של התעמולה הציונית" – ואינו רוצה לחזור אל אביו הערבי, האמיתי.

סעיד חוזר מחיפה אל ביתו שבנה בגדה ואומר – אין דבר, כאשר יגדל חאלד, אחיו הצעיר של חלדון, יצטרף הוא אל כוחות הפידאיון, והמאבק יימשך.

נראה אפוא שגם כאשר מספר ערבי לוקח כנושא לסיפורו גיבור שהוא כשדה-מערכה, שצריך להחליט בין ישראליותו, או יהודיותו – לבין ערביותו – מסקנתו פסימית באותה מידה, הגיבור מכריע רק לצד אחד, ומבלי שבעיית שני העמים תיפתר באמצעותו אפילו בגיזרה זעירה אחת.

קריאה מומלצת לשיחה שתים-עשרה

חמדה בן יהודה: "הקדיש" (1910, מתוך "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה", 1984).

מידד שיף: "שמעון צהמארא" (1951).

בנימין תמוז: "תחרות שחייה" (1951), "הפרדס" (1972).

ע'סאן כנפאני: "החוזר לחיפה" (1970 לערך).

המשך יבוא

ואפשר לקבל חינם את כל המחקר בצרופה אחת באי-מייל

* * *

ליאורה בן יצחק

באקראי

בְּפִנַּת רְחוֹב הַשַּׁחַר – 

קַבְּצָן מְקַבֵּץ עֲלִיבוּתוֹ מִתּוֹךְ קַרְטוֹן "סוּפֵּר",

אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת יָדִי הַמוּשֶׁטֶת מְכוּסָה צַלָּקוֹת

עִם כֶּסֶף קָּטָן

אֲנִי חָיָה.

הַמְּזָוֶה בְּבֵיתִי מַשְׂבִּיעַ

אֹשֶׁר.

* * *

משה כהן: שני מכתבים

מכובדי,

אין סיכוי שנהיה נער השעשועים של המערב. גוש אדיר של מאות מיליוני מוסלמים יצא למלחמת קודש לכיבוש העולם. חיל ורעדה אחזו את העולם.

הגוש המוסלמי, עתיר הנפט, מפעיל על אומות העולם לחץ כלכלי ותעמולתי אדיר, מאיים בקנאות אלימה, ודורש בכול תוקף את ליטרת הבשר שלו, קרי חורבנה של מדינת ישראל.

תחילתו של החורבן – דה-לגיטימציה ודמוניזציה של מדינת ישראל. אנחנו מבודדים. אבל אל לנו להיות אכולי רגשי אשם. באים אנשי השמאל ודורשים מאיתנו להיות נחמדים, להפסיק את הכיבוש, להפסיק את המלחמה בטרור, ואז נהיה חביבים, נער השעשועים של המערב, רק אם ניסוג מהשטחים.

חלום באספמיה! למיליונים ספורים של יהודים אין שום סיכוי נגד מאות מיליוני מוסלמים קנאים ואלימים שהטילו את חיתתם על העולם, והעולם רועד מפחד. אנחנו ליטרת הבשר, אנחנו השעיר לעזאזל, שרוצים להקריב למולך. 

ידידיי השמאלנים, בידודה של ישראל אינו באשמתנו ואינו תלוי במעשינו. אלה יחסי הכוחות בעולם, זה מה יש. הפסיקו להטיף לנו מוסר ולדרוש נסיגות וויתורים. כול הנסיגות שלנו – מהחזרת סיני ועד להתנתקות, דרך הסכמי אוסלו – לא שיפרו את מעמדנו הבינלאומי כהוא זה.

מר יריב אופנהיימר ומרעיו, הפסיקו להלשין לפריץ על מעשי היהודים. לא בכך העניין. די להלקאה העצמית. זה לא יעזור. גל עכור אדיר של אסלאם אנטישמי מאיים לבלענו. הבה נתלכד כדי לעבור בשלום תקופה לא פשוטה זו. עזבו אותנו עם תהליך שלום שקרי וחיזוק הזוי של אבו מאזן. עזבו את הקפאת הבנייה.

מכובדי,

מסבירים לנו חברי הממשלה שהקפאת הבנייה דרושה למימשל ארה"ב כדי שיוכל לפעול נגד הגרעין האיראני. מה עניין שמיטה להר סיני? הבתים ביהודה ושומרון מונעים מארה"ב לפעול?!

זו סחטנות מאפיונרית לכל דבר, פרוטקשן יעני. זה חסר שחר. ארה"ב תפעל רק מתוך השיקולים שלה ולא תנקוף אצבע למעננו. השימוש באיום האיראני כדי לכפות עלינו ויתורים היא סחטנות מאפיונרית מבישה שלא תעמוד במבחן המעשה. יש לדחות אותה על הסף. ההתמודדות עם הגרעין האיראני היא אינטרס אמריקני מובהק, שלישראל אין עליו כל השפעה לכאן או לכאן. אין סיכוי בכל מקרה שארה"ב תפעל נגד איראן, ולכן הקפאת הבנייה היא מחיר מיותר.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

איליה בר זאב

העתק תזוזה (אפקי שׂמאלי)

שיעור בגיאולוגיית ה"שֶׁבֶר"

מכון אבשלום, 2009

סוֹף-סוֹף אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ נִרְעָד הָעוֹלָם כְּבָר מִילְיֹונֵי שָׁנִים –

לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים מִתַּחַת אוֹקְיָנוֹסִים וְיַבָּשׁוֹת, אֶנֶרְגְּיָה מִצְטַבֶּרֶת בִּנְקוּדוֹת הַחִכּוּךְ, סְדָקִים מִתְפָּרְצִים, קַרְקָעוֹת מִתְרוֹמְמוֹת,

שְׁבָרִים בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת בְּטֶרֶם צוּרָה –

רֶטֶט הֲוָיָה רִאשׁוֹנִית

בְּטֶרֶם זְמַן.

הַשֶּׁבֶר הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ הוּא סוּרִי-אַפְרִיקָנִי לִפְנֵי הֱיוֹת אָדָם,

בְּטֶרֶם צֶבַע –

הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר כְּנֶגֶד הַלּוּחַ הָעַרְבִי, בְּטֶרֶם אֲסוֹנוֹת.

כַּאֲשֶׁר הַזָּוִית בֵּינֵינוּ שְׁלִילִית אָנוּ נִלְחָצִים זוֹ לַזֶּה מִפַּחַד הַלֵּילוֹת. רִכְסֵי הָרִים קְפוּאִים נֶעֱרָמִים עָלֵינוּ. אִם הַקַּו הַמַּפְרִיד בְּזָוִית חִיּוּבִית, פִּסּוֹת קַרְקַע עַצְבָּנִית רוֹחֲשׁוֹת תַּחְתֵּנוּ –

אָנוּ מִתְרַחֲקִים זֶה מִזּוֹ, בֶּקַע נִפְעָר בָּנוּ, סְדוֹם וַעֲמוֹרָה. בּוֹלְעָנִים

בּוֹלְעִים בְּתַּאֲוָה כָּל שֶׁחוֹלֵף.

לְפָחוֹת הָאַגָּן שֶׁבָּךְ בּוֹלֵם זַעֲזוּעִים, יוֹצֵר שִׁוּוּי מִשְׁקָל דִּינָמִי בֵּין מַה שֶׁנִּכְנָס

לְבֵין מַה שֶׁמִּתְאַדֶּה.

יָם הַמָּוֶת שׁוֹלֵף לָשׁוֹן חֲצוּיָה, הַמָּרָק הַבִּיּוֹלוֹגִי צוֹבֵר חֹם בֵּין הַבְּרִיחַ לַדְּלָתַיִם.

אַל תִּכְעֲסִי, אַתְּ אוֹקְיָנוֹס צָעִיר.

נִשְׁאַרְנוּ שְׁנַיִם,

עָרֵי הַכִּכָּר נִכְחַדוּ מִזְּמַן, מֵי גֵּיהִנּוֹם סָבִיב סָבִיב. נַחֲשֵׁי בָּרִיחַ בְּמַיִם מְלוּחִים, שִׁטְפוֹנוֹת בַּמַּעֲרָב, פְּלָגִים זוֹרְמִים בְּנַּחֲלֵי הַמִּזְרָח,

שָׁם לֵדַת הַשֶּׁמֶשׁ יוֹם יוֹם.

אַל תִּדְאֲגִי – תַּחַת יָרֵחַ בָּהִיר נֶחְשָׂפוֹת פִּנּוֹת לִמְחַפְּשֵׂי אַהֲבָה בַּסֵּתֶר, לַפְּרָאִים

וּלְכָל תְּמִימֵי הַדְּרָכִים.

בְּמַעֲלֶה מוֹר, בְּנַחַל רַחַף, צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת נוֹשְׂאוֹת כֶּתֶם כָּתֹם,

רְעֵבוֹת לְמַתָּת,

לְלֶחֶם.

שׁוֹשַׁנַּת יְרִיחוֹ הִיא לֹא רַק מַחֲלַת עוֹר קָשָׁה אֶלָּא גַּם סִימָן לְחַיִּים חֲדָשִׁים,

נַסִּי וּרְאִי אֶת הַנֵּס –

לְמַעְלָה, בָּהָר הַיָּבֵשׁ תְּנִי מְעַט מַיִם

לְשִׁלְדֵי הַפְּרָחִים.

* * *

אורי הייטנר

ויתור גדול

ביום שבו קיבלה הכנסת את ההחלטה להמשיך במהלך החקיקה לחוק המחייב משאל עם במקרה של נסיגה מהגולן, התראיינתי לרשת טלוויזיה... סעודית.

המראיינת, שעלתה לגולן, לא מצאה אותי צוהל וחוגג. אמרתי לה, שאיני אוהב את החוק הזה. זה חוק שראוי היה שלא יחוקק. "האם יש בסעודיה חוק המסדיר את ההליך לנסיגה משטח סעודי ריבוני?" שאלתי.

האמת היא, שאין מקום לחוק כזה בספר החוקים של מדינת ישראל. מדינה אינה נסוגה משטח ריבוני שלה. נקודה.

ובכל זאת, כאשר החוק יתקבל באופן סופי, זה יהיה יום חג לגולן ולדמוקרטיה הישראלית. למה? כיוון שעל הפוליטיקה לתת מענה למציאות האמיתית, לא לאוטופיה מושלמת. באוטופיה מושלמת, אין מקום לשאלה על עתיד הגולן. באוטופיה מושלמת, כלל לא ראוי שתהיה אפשרות חוקית כלשהי לסגת משטח ריבוני. אולם המציאות הפוליטית היא שמזה קרוב לשני עשורים ממשלות ישראליות דנות על נסיגה מהגולן, פוליטיקאים ישראליים בכירים חותרים לנסיגה מהגולן. למצב הזה יש לתת מענה. ומאחר ואין דרך אחת למנוע נסיגה, יש להציב יותר ויותר מכשולים בפני איום הנסיגה. משאל העם הוא מכשול חשוב מאוד.

במה חשיבותו?

המטרה שלנו, תושבי הגולן, אינה לנצח במשאל עם. המטרה שלנו היא לשמור על הגולן. כפי שהמטרה של צה"ל היא להיערך למלחמה על מנת למנוע אותה (באמצעות הרתעה) ורק אם ההרתעה תכשל ותפרוץ מלחמה – להכריע ולנצח, כך צריכה להיות גם מטרתנו. עלינו להיות ערוכים למשאל עם כדי למנוע הסכם על נסיגה, באמצעות הרתעה דמוקרטית, אך אם ייחתם הסכם כזה – לנצח במשאל עם.

בכל מערכה, כל צד שואף לקיים אותה בזירה הנוחה לו ביותר. הזירה הנוחה לנו ביותר היא משאל עם. העם עם הגולן – זו אינה סיסמה, זו מציאות. את העם קשה לשחד במיצובישי, לאיים בפיטורין או לקנות במינויים.

נכון, אפשר לעשות מניפולציה על הבוחרים. למשל, לחתום על הסכם ובו נסיגה מהגולן, לסכם עם הסורים שיאיימו במלחמה אם ההסכם ידחה במשאל, ולהציג את המשאל כבחירה בין מלחמה לבין שלום. אבל אני מאמין בעם ישראל, שהוא חכם מהפוליטיקאים המובילים אותו, ויהיה קשה להזיז אותו מנחישותו שהגולן יהיה ישראלי לעד.

זירת משאל העם היא הנוחה לנו ביותר מסיבה נוספת – זה קו ההגנה האחרון. על מנת שהסכם על נסיגה יעבור להצבעה במשאל עם, עליו להתקבל קודם בממשלה ובכנסת. ללא רוב בכנסת, אין משאל. רק אם יהיה לו רוב בכנסת, יתקיים המשאל. כך שאין לנו, בעצם, מה להפסיד. ללא חוק משאל עם, די בהצבעת הכנסת. משאל העם הוא קו הגנה נוסף.

אך אין זה סתם עוד קו הגנה. זהו קו הגנה אסטרטגי ממדרגה ראשונה, לא רק כיוון שבמשאל עם יהיה הרבה יותר קשה לקבל החלטה על נסיגה מאשר בכל פורום אחר, אלא כיוון שעצם הידיעה שיש צורך במשאל עם תרתיע את הממשלות מפני חתימה על הסכם שעלול להנחיל להם תבוסה פוליטית קשה במשאל עם.

החלת הרציפות על החוק היא הצלחה גדולה מאוד לגולן וקבלתו הסופית תהיה הצלחה רבתי.

ואף על פי כן, תמיד ראוי שנזכור – עצם קיומו של החוק הוא ויתור גדול, הוא פשרה עמוקה. מן הראוי היה, שלא תהיה כל דרך חוקית לסגת מהגולן. היום החוק נחוץ, הוא הכרח. בעתיד לבוא, יש לקוות, לא יהיה בו עוד כל צורך.

* * *

נתי מלאכי

קולנוע אורון 76

מִכִּסֵּא מס'

11

גִּלִּיתִי בֹּסֶר וּמִינִיּוּת

שֶׁהִתְפָּרֵץ בְּטַנְגּוֹ סוֹעֵר וְאַחֲרוֹן

מִפָּרִיס

נִפְעָם, מַחְבִּיא אֶת הַמְּבוּכָה,

מִתַּחַת לְאֶשְׁכּוֹלִיּוֹת הַקַּיִץ

שֶׁהִבְשִׁילוּ

בְּרֵיחַ חֲמַצְמַץ/מָתוֹק

שְׁלוּחַ כָּל רֶסֶן

מִכִּסֵּא מס'

11

יָרִיתִי מְכוֹנַת יְרִיָּה מוֹדֶל

45 דִּמְיוֹנִית

הַנֶּשֶׁר כְּבָר נָחַת כִּלְעֻמַּת

שֶׁבָּא,

וְאִלּוּ

אֶל-סִיד בְּגִלּוּמוֹ שֶׁל הֶסְטוֹן

צָעַק

בְּקִירוֹת הָאֶבֶן הָרוֹעֲדִים

שֶׁל הַקּוֹלְנֹעַ

כְּשֶׁסּוּסִים עַרְבִיִּים הֵגִיחוּ מַמָּש

הַיְשֵׁר אֵלַי

לְכִסֵּא הָעֵץ

נִרְעַדְתִּי אָז,

הַיּוֹם

טוֹעֵם גַּעְגּוּעַ

שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד

* * *

ברוך תירוש

בשולי יובל ה-60 לגבעת חביבה

דודו אמיתי הצחיק אותנו בתיאוריו המוגזמים ב"חדשות בן עזר" 499 על חגיגות מלאת 60 שנה לגבעת חביבה ולהתנדבותה של חביבה רייק ז"ל. היינו שם כאנשי פלי"ם וההעפלה במגמה לזכור ולהזכיר את עלילות חביבה רייק, שהיתה מראשוני הפלמ"ח, והתנדבה יחד עם חנה סנש והאחרים לצנוח מעבר לקווי האויב במגמה להגיע לקהילות היהודים ולהכינם ל"בריחה".

כך התכנסנו בחדר הספרייה יחד עם כמה עשרות בלבד, לא המאות מדימיונו של דודו; ובמקום לשמוע על משימת חביבה רייק להצלת יהודים מהשואה, שמענו מפי הדוברים היהודים על לבטים מיוסרים ונכונים ממסכת החיים כיום במרבית הקיבוצים והדרכים להתאוששותם. 

מולם קמו הדוברים הערביים, כנראה עסקנים הקשורים בפעילות בגבעת חביבה, ובמילים חריפות ונוקבות הצליפו באנשי המקום על שאינם מסייעים לערבים "לשנות את המציאות" בארץ, כלומר ממשיכים להנציח את הציונות ואת מרבית ערכיה, ולא מסייעים לערבים במגמתם. הדוברים הערביים, כדבריהם מהמתונים במגזר הערבי, לא חסו על עמיתיהם היהודים והפליאו בתיאורי אימה על העלול להתחולל כאשר המגזר הערבי יתעורר ויפעל להשגת זכויותיו הלאומיות.

זה היה ה"דיאלוג יהודי-ערבי והמיפגש בין מיעוטים שונים" שרואה דודו אמיתי בעיני רוחו כהישג וכתוצאה מפעילותם של "אלפי עובדים ומתנדבים, ומאות אלפי משתתפים, תלמידים ומשתלמים" בשישים שנות גבעת חביבה.

נשארנו לשמוע את שוריקה הקשישה והנמרצת, ששרדה מעלילות הצנחנים, מאחר שלדבריה פחדה ברגע האחרון לצנוח, וגם ניסתה להניא את חביבה רייק ממשימתה. למתמוגגים למשמע זעקתה ל"גרמים של אומץ לב לשלום" –  יש להזכיר בנחישות ובקול רב, כי אנחנו שוחרי שלום בכל עת, גם כאשר היינו מתי מעט ופעלנו לפיוס ולשלום. יריבינו מבית ומבחוץ, אז והיום, לא התכוונו לשלום אמת ואינם חותרים היום לשלום, אלא רק ל"ויתורים כואבים" ובעיקר לנסיגות מהישגי ההתיישבות והציונות.

לא נשארנו לשמוע ולהתמוגג משירתן התלושה והמגמתית של אחינועם ניני ומירה עוואד, ועזבנו בלב כבד את "ירק המדשאות ורחש האקליפטוסים" ששרדו את "השאיפות לשינוי המציאות" של ערביי ואדי ערה בחורף 1948.

בהערכה,

ברוך  תירוש

נ.ב.  אשמח אם גם תוכל לפרסם את מכתבי (המצורף) לד"ר חאלד אבו עסבה  מאוניברסיטת חיפה, שהפליא בחריפות חתירתו ל"שינוי המציאות".

* * *

למכובדי ד"ר חאלד אבו עסבה,

ברכה לשלום ולהבנה,

אתמול, בהתכנסות שוחרי שלום בגבעת חביבה, האזנתי בהשתאות לדבריך שנאמרו בעוצמה ובכנות, אולם בתלישות הרסנית מהמציאות החברתית-אנושית והמדינית בה הורכב המזרח התיכון לאחר הרס האימפריה העות'מנית במלחמת העולם הראשונה. פנייתי אליך הינה נרגשת, וכך, לאחר האזנה לדברי מנהיגי ערביי הארץ משנות ה-30 ואילך, כתבתי להיסטוריון הקשיש עראף עראף, לח"כ זועבי מנצרת ודראושה מאיכסל, לעזמי בישארה ולאחמד טיבי ולאחרים שהתעלמו מהמציאות והובילו את ערביי הארץ מדחי לדחי ולמבולקה ולמועקה שאתה כואב ומתלונן עליה.

בכאבך אתה מעלה זעקה ל"שינוי המציאות בארץ" ומביע את התסכול המהרס בלב אלה שהתאכזבו ולא השלימו עם תקומת המדינה היהודית בארץ ישראל.  אולם עליך להכיר בעובדה שערביי הארץ אינם היחידים שנקלעו כמיעוט בארצם לאחר חלוקת המזרח התיכון ע"י בנות הברית עם סיום מלחמת העולם הראשונה, בהסכם סייקס-פיקו. כך הוקצו כמדינות ערביות מרחבי סוריה ולבנון בחסות צרפת; ועיראק ומצרים בחסות בריטניה יחד עם ארץ ישראל משני עברי הירדן, שהוקצתה כ"בית לאומי" ליהודים. בהמשך "קרע" שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, את עבר הירדן המזרחי הגדול מ"הבית הלאומי היהודי", והעניק אותו כממלכה לאמיר עבדאללה.

באותה העת, נקלעו במדינות החדשות תחת שלטון עויין ועריץ, כולל בטורקיה של אתאטורק – מיליוני בני מיעוטים – יוונים וכורדים, ארמנים ושיעים, קופטים ואף יהודים, ואיש לא שעה לשוועתם ולמצוקתם שנחשבו לסבירות במסגרת ה"סדר החדש". מדינאי נורבגי אף זכה בפרס נובל לשלום עבור אירגון הטרנספר של מיליוני פליטים בין טורקיה ליוון. רק תסכולם של ערביי הארץ, שמעמדם הובטח ורווחתם שופרה, עורר את השנאה הישנה, ועודד סרבנות ואלימות רצחנית.

בגבעת חביבה האזינה לך בהשתאות חבורת שוחרי שלום המודעים לעובדה שערביי ישראל השלווים נהנים משיוויון אזרחי ובסיסי מלא. מאות רופאים מחנכים משפטנים ואחרים מהקהילה תופסים עמדות בחברה, למרות המתח הלאומי-ביטחוני המונע ע"י חברי הכנסת וועדת המעקב.

לא קיים בעולם שיוויון מוחלט, ואדם מוגבל בגופו לא יתקבל לחמישייה הפותחת בנבחרת הכדורסל, נערה מכוערת לא תתקבל כדוגמנית או כדיילת, ובעל גרון ניחר לא יועסק כזמר באופרה. מחוסר כישורים לא אתמנה כמפקד חיל האוויר או כחבר במועצה המוסלמית העליונה, והעיקר, עדיין לא הגיעה השעה למנות את ח"כ אחמד טיבי כממונה על המלחמה בטרור הערבי.

עליכם, מנהיגי הקהילה, להרפות מהסתה ומהשאיפה ל"לשינוי המציאות ולהחזרת הגלגל" לתחילת המאה העשרים. אותה הסתה לסרבנות ולאלימות הביאה בשעתו להתקפת דמים על הקיבוצים מענית ומשמר העמק, שחבריהם היו מהטובים בין שוחרי השלום והידידות עם שכניהם הערבים.

אנא השלימו עם מציאות מדינת ישראל הקיימת ומשגשגת, והניחו לערביי ישראל להשתלב בשלוה בחיי החברה והמדינה ולשמר את המעמד הכלכלי המרשים שהשיגו בחריצות בדורות האחרונים.

בברכה לרגיעה ולשילוב ערביי ישראל בחיי החברה,

ברוך  תירוש 

* * *

מערכת "חדשות בן עזר" מצרפת ברכותיה

לפרופ' עדה יונת על זכייתה בפרס נובל לחימיה

נראה שבמדעים המדוייקים שבהם גדול חלקה של ישראל קובעים ההישגים והכישרון ולא השיקולים הפוליטיים הגורמים למתן או לאי מתן הפרס בתחומים אחרים

וכבוד גדול גם לבית הספר "תיכון חדש" שבו למדה

המנהלת טוני הָלֶה שפטרה אותה משכר לימוד

הרחיקה ראות והיתה ודאי גאה בה מאוד

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מדוע קיבל מובאראכ חוסיין אובמה את פרס נובל לשלום? – לא רבים יודעים את הסיבה האמיתית והיא – הצלחתו לכופף את ראש ממשלת ישראל ואת ממשלתה שיוציאו צווי איסור בנייה יהודית בגדה המערבית. זהו צעד אמיץ, ענק, בדרך להשמדת כוחה הגרעיני של איראן! –אפילו צ'רצ'יל לא עשה מימיו צעדים אמיצים כאלה, כי הוא לא היה חכם כמו מובאראכ חוסיין אובמה!

* אחמדינג'אד: אם היטלר היה מסיים את העבודה שלו אזיי מדענית איראנית היתה זוכה בפרס נובל לחימיה ולא יהודייה ציונית שמגדלת מיקרובים נגד המוסלמים. היהודים, שלמרבה הצער לא הושמדו בשואה, שכזכור לא היתה – הם גם אלה שמנהלים את הפרס, ועכשיו זוממים להעניק לאיראן פרס נובל על זיון אלים בתחת של אסירים שמתנגדים למישטר.

* שלא יבלבלו אתכם עם הסיבות שבזכותן אנשים אחדים מקבלים פרסים, ואחרים לא. אחת הסיבות העיקריות למתן הפרס היא משקלו התקשורתי של הזוכה וכמה חשיפה ופרסומת הוא יביא למעניקי הפרס. איש לא היה מאזין לקשקושים של טקס הענקת פרס נובל לשלום באוסלו אלמלא היה ניתן, וזאת מטעמים ציניים ואינטרסנטיים לחלוטין של מעניקי הפרס – לברק אובמה, שאמנם בחוכמה עשה שלא התייהר, אבל אשתו לבשה שמלת זהב. באותה מידה יכלו לתת אצלנו את פרס ישראל לפנינה רוזנבלום או לאלון חילו. כי ככל שהסקנדל והמופרכות של הזכייה גדולים יותר, כן יש יותר מאזינים לנאום המשעמם של מעניקי הפרס ויש להם יותר כיסוי בתקשורת.

* אגב, למי שבאמת היה מגיע פרס נובל לשלום – הם הנשיא-לשעבר ג'ורג' וו. בוש וראש-הממשלה לשעבר טוני בלייר, אשר אחרי ה-11 בספטמבר הגדירו באומץ רב את "ציר הרשע" ויצאו שניהם למלחמה נגדו בנחישות של וינסטון צ'רצ'יל – וזאת חרף התבוסתנות של מדינות אירופה, ושוודיה ונורווגיה בכללן, המעניקות את פרסי ה"שלום" ונכנעות למוסלמים! – בוש ובלייר יצאו כמעט-לבדם למלחמה הנמשכת עד היום, ואשר על גלי ההתנגדות לה עלה הדמגוג הסכל אובמה לכס הנשיאות, ועכשיו הוא משלם את מחיר יהירותו – ממשיך לעשות בדיוק את מה שעשה קודמו בוש, אבל ספק אם יהיה לו אומץ להוכיח שהוא ראוי לפרס נובל לשלום – בכך שיחסל את כוחה הגרעיני של איראן ויציל את העולם החופשי.

* את הטיפשות שבה לקח צה"ל על עצמו את האחריות למופע שהפיקו רשת "פָּלִיווּד" בעזה והטלוויזיה הצרפתית – בשם "רצח הילד מוחמד א-דורה" – את השקר הטלוויזיוני שהפך לסמל אנטי-ישראלי בכל העולם – אותם מוקיע ומפריך זה שנים רבות יוסף דוריאל, גם מעל גבי המכתב העיתי, ובדיוק בגיליון שעבר התייחס לכך שוב. מוזר שאסתר שפירא, שערכה תחקיר טלוויזיוני אמיץ מטעם הטלוויזיה הגרמנית, ששודר אצלנו בשבוע שעבר – לא טרחה לפנות אליו או לפחות להזכיר אותו.

אגב, מי שקצת בקיא בחוכמת הפרצוף והמזרח, היה יכול להבחין מיד בהבעה ובדיבור של השקרנים שרואיינו בתחקיריה, החל מהצלם הפלסטיני וכלה בראשי תחנת הטלוויזיה הצרפתית. אף שאיננו אוהבים את שידוריה של קרן נויבך, אפשר לומר שהפעם הנחתה היטב את התוכנית "מבט שני" ואת הדיון שלאחריה שהיו, מה לעשות, מאוד אובייקטיביים ולכן פרו-ישראליים, וכך לא היתה לנויבך הדעתנית אפשרות להיכנס לדברי הבמאית אסתר שפירא ולקטוע אותה, כי זו כלל לא שוחחה עימה ישירות.

* "לפי חוקי האיחוד האירופי, סוגים רבים של סחורות, בעיקר מוצרי מזון, שמיובאים מחוץ לאיחוד האירופי, מחויבים בסימון ארץ המוצא. ההמלצה [החדשה] של ממשלת בריטניה פורסמה לאחר פניות מצד רשתות שיווק וארגונים בלתי-ממשלתיים במדינה שביקשו לקבל הנחיות לגבי הבחנה בין סחורות שמיוצרות על-ידי פלסטינים בגדה המערבית לבין סחורות שמיוצרות על-ידי מתנחלים יהודים בגדה. לפי ההמלצה החדשה של ממשלת בריטניה, רשתות השיווק יוכלו לסמן את המוצרים ככאלה שמקורם מהגדה המערבית, אולם להוסיף את המילים "תוצרת ההתנחלויות הישראליות" או "תוצרת פלסטינית" לכל אחד מהמוצרים. עוד נאמר בהנחיה של ממשלת בריטניה כי רשתות שיווק שיסמנו מוצרים מההתנחלויות כ"תוצרת ישראל" יבצעו עבירה פלילית בשל הטעיית ציבור הלקוחות." ["הארץ און-ליין", 10.12.09].

אנחנו מציעים, עד שלא תבוטל הוראה זו – להכריז חרם צרכנים על כל סחורות ייבוא המזון מאנגליה לישראל. ולחלופין, להציף את השוק הבריטי במשקאות אלכוהוליים זולים במיוחד המיוצרים מעבר לקו הירוק, כמו למשל ביקבי רמת הגולן, ולהכניס לתוכם חיידקים של דֶבֶר וכולירע עם דם של ילדים נוצריים, כפי שנוהגים היהודים מאז ומעולם, עוד מהתקופה שהיה  עליהם לשרוף את עצמם במגדל קליפורד שבעיר יורק נוכח בעלי-חובם האנגלים הפרוטסטנטים שצרו עליהם. המחיר הזול של האלכוהול היהודי ישבור את החרם האנגלי בזכות השיכורות והשיכורים, צעירים ברובם, חלקם נערות בהריון – שממלאים כל סוף שבוע את המדרכות של האי הבריטי בקיאם ובסרחונם ואשר טרם מצאו גאולה לנפשם במסגדים.

* אם תוכנית ה"שיפוץ"-הריסה של היכל התרבות תתקבל ותצא לפועל – אנחנו לא נחדש את המנוי שלנו וכמובן נפסיק את התרומה של חברותנו באגודת ידידי התזמורת – ואנחנו קוראים להתארגנות למרד מנויים נגד העירייה ונגד הנהלת התזמורת, שמועלות בתפקידן והורסות את היכל התרבות ממניעים של גיוס תרומות (שלא לדבר על מי שגוזר קופונים ככל שההרס ו"הבנייה מחדש" המיותרים גדולים יותר!) – "בכייה לדורות" היא הכותרת המתאימה ביותר לשערורייה הזו של הרס אחד מאולמות הקונצרטים הטובים והיפים בעולם, ובוודאי הטוב והיפה ביותר בישראל! – אין מילים בפינו לגנות גם את נגני התזמורת הפילהרמונית הרכרוכים, היוצאים בהוראת הנהלה להפגין בעד הרס ההיכל!

* אירגונים פלסטיניים של המיעוט הערבי בישראל הגישו תביעה למועצת הביטחון של האו"ם להחליט על סגירת כביש החוף בקטע העובר ליד הכפר הערבי ג'יסר-א-זרקא בטענה שהמכוניות הישראליות מסכנות את חייהם של תושבי הכפר המוסלמים ופוגעות בזכויות האזרח הבסיסיות שלהם – לחצות את הכביש יום וליל מבלי ליהרג, לזרוק אבנים באוויר מדי פעם ולבנות בתים איך שמתחשק להם. כותרת התלונה, הנתמכת על ידי סופרים חשובים בישראל, היא: "ג'נוסייד בג'יסר א-זרקא"!

* הנשיא אובמה יכול להאשים רק את עצמו במהומות שמתעוררות בגדה בין יהודים ליהודים ובין פלסטינים לישראלים ובין ישראלים לפלסטינים, כשריפת המסגד בכפר יאסוף, המבשרת אולי את תחילתה של אינתיפאדה חדשה. כל זה היה נמנע במידה מרובה אלמלא לחץ אובמה את נתניהו לבצע פעולות סרק של הקפאת הבנייה, פעולות שבמקום לקרב את השלום (שאז יוכלו יהודים לחיות בבתיהם גדה כשם שערבים חיים בבתיהם בישראל) – רק מרחיקות את השלום ותובעות קורבנות נוספים בנפש וברכוש. איך נפל עלינו נשיא כסיל כזה?

* מערכת המכתב העיתי מתכוונת להנפיק אגרות חוב קונצרניות. תהיינה עליהן מצד אחד תמונות של בחורות ערומות כדי שפנסיונרים זקנים ממונפים (לשמיטת חובות קונצרנית) יוכלו לאונן על ערוותיהן, אחוריהן ושדיהן – ומהצד השני תודפסנה תמונות איכותיות של טייקונים ישראליים כדי שפנסיונריות זקנות ממונפות (לשמיטת חובות קונצרנית) תוכלנה לירוק עליהם.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

הדיקטטורה של הפרקליטות נגד החופש האקדמי

התנצלות: שני ידידיי הטובים והמוערכים, שעוד בטרם נישאו פירסמו מפרי עטם והגותם המופלאים דברי שיר ופרוזה, והם עושים חיל – הוא בספר ביכורים רב-תוכן והיא בהעשרת תרבותנו הלאומית במבחר יצירות המופת, מפושקין וצווטאיבה ועד לורקה ואליסה בארץ הפלאות, ועוד – שניהם יכולים להיות שקטים ושלווים: אינני מזכיר בזאת את אהוד אולמרט ואת התשוקה הבלתי-צודקת והבלתי-רציונאלית של דן מרגלית ומני מזוז והכפופים לו להפילו בפח, גם במחיר של לחצים אישיים בלתי הוגנים על מזכירותיו ההגונות, הנאמנות והמסורות – נוסח הלחצים ה"לוגיים"-במסווה-משפטני של התובע הכללי הסובייטי בספרו של ארתור קסטלר "אפילה בצהריים", שהצליח לפתור בכלים ספרותיים את חידת "שטיפת המוח" לנאשמי-הראווה של סטאלין – שנים רבות לפני שכרושצ'וב חשף אמת מחרידה זו בנאומו המזעזע.

ידידי היקרים, שאחד מהם אף טען לעומתי כי "אולמרט אינו דרייפוס" – בוודאי יבינו שאני עוסק עכשיו בדבר היקר גם לליבם – החופש האקדמי. אסתפק בהערה קצרה:

ד"ר דוד בוקעי מאוניברסיטת חיפה נתבקש לחתום במשטרה על הצהרה שהכינה מראש פרקליטות המדינה לפיהן "לא יתבטא יותר נגד ערבים בהרצאותיו." בוקעי, המכחיש התבטאויות כנ"ל, ניצב כאותו רווק שנחקר בבית המשפט על ידי התובע ונדרש לענות ב"כן" או "לא" בלבד על השאלה "האם חדלת להכות את אשתך? כן – או לא?" – בעצם נמצא ד"ר בוקעי במצב גרוע יותר מאותו רווק-חף-מפשע: הרווק יכול להוכיח שאינו נשוי.

ד"ר בוקעי אינו יכול להוכיח שאינו מרצה באוניברסיטה...

אינני מכיר אישית את ד"ר בוקעי, ואם אפגשנו ברחוב לא אזהה אותו. זכור לי שבתקופה שלימדתי באוניברסיטת חיפה [בשנים 1970-1996] היה בוקעי רוב הזמן אסיסטנט ושותף להוראה ולמחקר לאחד מגדולי הפרופסורים למדע-המדינה בישראל – פרופסור גבריאל בן-דור [שהוא  ופרופ' שלמה אבינרי מירושלים הם שני המרצים והחוקרים המבריקים והמעמיקים ביותר בתחום זה, שהיכרתי]. זה אינו מציל את ד"ר בוקעי מעלילות-דם ומהאשמות-שווא – אבל זה [יחד עם הקריאה בין השורות של הניתוח הפסיכולוגי החריף של "אפילה בצהריים" לארתור קסטלר] יכול להדגים את התשוקה הבלתי-נשלטת של הפרקליטות בישראל להאשים ולהרשיע "מכובדים" ו"מפורסמים" כדי להאדיר את שמה, יוקרתה ומעמדה הציבורי והשלטוני של "חסידוּת שלטון החוק"...

מי שעדיין לא נפקחו עיניו לראות כיצד מנצלים את שמה של הזרוע המשפטית-משטרתית לשווא – ראוי שיעיין שוב בספרו הנפלא של אנאטול פראנס "האלים צמאים" – המדגים כיצד הפכו רובספייר וחבריו את הזרוע המשפטית [שהיתה מצויידת אז בגיליוטינה, רחמנא ליצלן] לשלטון-אימים טוטאליטרי, בתמיכת העיתונות המאשימה ומשלהבת-ההמונים המייצגת, לדבריה, את "האדם החושב" ו"האזרח ההגון"...

תאוות השלטון של האוחזים בגלימת-החוק לא נחלשה מאז [ראה משפט "איזבל נגד נבות היזרעאלי" – דוגמא עתיקה שאני מביא כתחליף להתאפקותי, מתוך התחשבות בידידיי הטובים, מלהזכיר את השמות "דרייפוס" או –יסלח לי אלוהי חופש-העיתונות – "אהוד א."]...

האקדמיה נחשבה מאז ומתמיד לקרקע אקס-טריטוריאלית, שאין שלטונות האכיפה המשטרתית-משפטית עושים בה כראות עיניהם וכרעות רוחם השוררת או הסוררת. לא עוד. כל מי שמסכן את מגמת ההשתלטות הטוטאליטרית של חסידוּת-שלטון-החוק  – מסתכן בהידרסות תחת לחץ ההתיימרות לחרוץ משפט בטרם משפט, כפי שמשתמע בתגובת משרד המשפטים [לא, חלילה, השר נאמן – אלא הפרקליטות המתיימרת להיות הדוברת המוסמכת של משרד המשפטים]:

"לנוכח התבטאויותיו החמורות של ד"ר בוקעי הוחלט כי משטרת ישראל תזהירו."

הביטוי "לנוכח" מרמז על "נוכחות" או על "הוכחה".

 האמת היא שהעובדות לא נבדקו ולא הוכחו.

גם איזבל של התנ"ך וגם התובע הסטאליניסטי של ארתור קסטלר דאגו לפחות למראית-עין של בדיקה, חקירה ומימצאים עובדתיים בטרם-אישום... חסידוּת-שלטון-החוק רואה עצמה פטורה גם ממראית-עין של צדק ומשפט. זהו מצב-העניינים החמור שאליו הגענו, כאשר אנשים טובים והגונים – ורגישים למעשי עוול ודיכוי של עמים אחרים ותקופות אחרות – מרגיעים עצמם במחשבה המרדימה-את-המצפון: אצלנו זה לא קורה/לא יקרה/זה מוגזם/לא נורא...

האומנם?     

* * *

י"ז

חָלָאל אִיבְּן אָל חָלָאל

לפני הרבה חודשים כאשר התחילה לקבל תאוצה המהומה סביב חטיפתו של החייל גלעד שליט, כתבתי למכתבו העיתי של אהוד בן עזר את דעתי בעניין, בצירוף סיפור בגדאדי. הרעיון נראה חמור מדי לבן עזר ולכן עיכב את פירסומו, כי "מה יגידו", והלא העניין כה רגיש.

עם הזמן הסתבר שדעתי לא היתה רחוקה מן המציאות, שכעת כולם כמעט מכירים בה, כולל הנשיא מובאראכּ שאי אפשר לומר עליו שאינו חכם או שאינו מכיר את הערבים שלו (בראיון טלוויזיוני אמר: "ככל שאתם שעושים את המהומה גדולה יותר כך אתם מעלים את המחיר..")

מעשה בילד בגדאדי חמוד שיצא מביתו לבקר חבר. והנה הוא בושש לבוא. המשפחה המודאגת חיפשה בכל מקום אפשרי, והילד איננו. יצא האב ושכר כָּרוּז שהסתובב איתו ברחובות העיר וקרא בקול  לאמור: "חלאל איבן אל חלאל, הו ישרים ובעלי מצפון, כל המוצא את הילד שכרו דינר אחד."

אחרי סיבוב אחד הפרס הועלה לשלושה דינרים וכך הלאה – עד עשרים דינרי זהב.

באותה העת ישב הילד אצל משפחת סוחר זעיר שאספה אותו עוד קודם לכן לביתה. מששמע הסוחר את הכרוז עולה במחיר מדי הקפה – חשב שהנה נפל לידו אוצר, אמר לאשתו שתדאג במיוחד לילד ותאכילו ותשכיבו היטב, כי מי יודע לאן יגיע הפרס עד הבוקר...

למוחרת בבקר ראה הסוחר את האב מסתובב בשוק לקניות. הוא שאלו: "מה היה סופם של החיפושים אחרי הילד, האם נמצא ולאיזה סכום הגיע הפרס?"

ענה האב: "כל שרציתי הוא שהבן שלי לא יישן בבית זרים, ומשלא עלה בידי לאספו אמש, מן הסתם ישן אצל מישהו, ובכן, שיישאר שם."

מששמע הסוחר את ההצהרה נפל ליבו והוא פנה לאב: "בוא קח את הילד שלך מביתי ושלום על ישראל." 

ומי אמר שהיינו צריכים לעורר מהומה כל כך גדולה וצעקנית ולהפוך עולמות בעניין? ולמה לא נקום ונצהיר שאנו, בהכירנו את אחינו הערבים שהם מכניסי אורחים מאין כמותם והם גם בעלי מצפון (שָהָאמָה) – אנחנו סומכים ובטוחים שהחטוף יזכה  ליחס אוהד ולהכנסת אורחים מעולה,  ואין ספק שהוא ייהנה מישיבתו אצלם, ילמד מנהגיהם ואולי גם יקבל את דת מוחמד וישיאו לו בתולה מבנות המקום, והלא אחים ובני דודים אנו.

אתם רוצים להחזיק את הישראלי אצלכם, תפדאלו!

אלא שכבר נאמר שכמה שנשב כאן, באוהלי האוריינט, את המנטאליות ואת כללי הסחר- מכר של בני המקום לא נלמד לעולם, וחבל.

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

אהוד: למיטב זיכרוני, והקוראים מתבקשים לעזור, יש סיפור דומה משנות ה-40 לערך, של או. הנרי או של דמון ראניון – על ילד חטוף שמתנהג בצורה כה איומה עד שחוטפיו מתחננים בפני ההורים שיבואו לקחתו חזרה.

* * *

ברכות לגיליון ה-500 של המכתב העיתי!

לאהוד ידידי, הסופר, ועורך "חדשות בן עזר",

ברכותיי לך במלאת למכתבך העיתי הווירטואלי 500 (!) גיליונות תוססים ורבי עניין, ואיחוליי שתוסיף ותמשיך בכוחך זה ובאותה התמדה וללא ליאות, להעשיר את עולם קוראיך הנאמנים,  שמספרם גדל והולך.

כקורא נאמן של גיליונות "חדשות בן עזר", המופיעים כסדרם פעמיים בשבוע, אני מוקיר לא רק את היוזמה והמאמץ הכרוכים בעריכה ובכתיבה במכתב העיתי, אלא גם את העירנות שבה מגיבים קוראיו, משתתפיו ועורכו – על סוגיות פוליטיות המרחפות בעולמנו הסוער. בייחוד ראוייה להוקרה הפתיחות להבעת דיעות מגוונות ומקצוות שונים, יחד עם הנכונות להיענות לכל אתגר, ולהעמיק ולרדת עד חקר-האמת, ואף "להשיב מלחמה שערה", אם צריך.

המכתב העיתי פתוח ליצירתם ולהגותם של סופרים ומשוררים ותיקים כחדשים ולדיעותיהם הנוגעות בפרשיות מן ההיסטוריה של הארץ. מוקיר אני אף את ההתרפקות על מורשת הראשונים, ובייחוד על כור מחצבתך פתח תקווה, (אם כי לכשעצמי עליתי לארץ אחרי השואה, ערב קום המדינה).

ועם כל אלה, אפילו ביקורת מסעדות יש במכתבך העיתי, גם הבעת דיעות על קונצרטים המושמעים בהיכל התרבות האהוב עליך, ושאתה נאבק כל כך לשמרו.

לפיכך, איחולינו לך שיעמוד לך הכוח להוסיף ולוותר על שעות השינה בלילות, על מנת לערוך את המכתב העיתי כסדרו, ולדאוג לכך שמפעל מעורר זה יוסיף להתקיים בחלל האינטרנט, כשה"מסתורית" שלך עימך.

ושוב ברכות מקרב לב,

שמאי גולן

אהוד: יותר מכל מצא חן בעיני צירוף המילים "מפעל מעורר". כך אני מרגיש לפעמים, למעֵט העובדה שאינני צריך לסדר את אותיות העופרת ושאני חי בתל-אביב ולא בלונדון.

* * *

שלום אהוד,

 אמנם אנחנו לא מכירים, אבל אני מקבלת את כתב העת שלך מדי שבוע. אני מאחלת לך כל טוב והרבה בריאות לקראת יציאת המכתב העיתי החמש מאות בשבוע הבא.

יישר כוח!

 רות ריכטר

* * *

ברכות בהגיע מכתבתך העיתי הלילי לגיליון מס' 500 ביום שני הקרוב – 14.12.09. נאחל לך ולקוראים עוד 500 גיליונות לפחות! כן ירבו!

יום טוב!

יוסי דה ליאון   

* * *

לאהוד,

ברכות חמות לרגל הגיליון ה-500. בכל יום א' ויום ד' בלילה אני מצפה בכיליון עיניים לגיליון החדש – תמיד מסקרן, מרתק, מגוון, מצחיק ומעניין. בשבועות האחרונים, אוהב במיוחד את הסדרה "צל הפרדסים והר הגעש".

מה שחסר לי – סדרת השו"ת של אליהו הכהן.

ומתי תיגמל סוף סוף מאולמרט?

אורי הייטנר

אהוד: סדרת השו"ת חסרה גם לי ולא יהיה מאושר ממני אם תתחדש אבל אליהו עובד על כתיבת ספר חדש ועד שלא יתפנה מעצמו – אסור ללחוץ עליו וגם לא יועיל.

אולמרט עוד יפתיע את כולכם.

  * * *

כאשר החל "המכתב העיתי" להתפרסם התריתי בך שמי אתה שתעז להעביר ביקורת ולחלק ציונים לבני-אדם חשובים מבלי שיהיה עליך כל פיקוח מערכתי של אנשים חכמים ומנוסים ממך, ושאלתי – למי אתה בכלל חושב את עצמך? – ועכשיו, שהגעת לגיליון ה-500, אני נחוש בדעתי שאכן צדקתי.

חבר שלך

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

המכתב העיתי במיספרים:

500 גיליונות כפול כ-1,500 קוראים בממוצע מתחילתו,

כפול כ-30 עמודים בכל גיליון בממוצע =

 כ-22,500,000 [כעשרים ושניים וחצי מיליון] עמודים

שנשלחו בתקופה של 5 שנים לערך

[בפברואר 2010 תימלאנה 5 שנים למכתב העיתי]

* * *

היכונו! היכונו!

לאחר שיסתיים פרסום פרקי "צל הפרדסים והר הגעש"

ובמלאת 25 שנים לצאתו לאור

של הרומאן שכתב אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

["ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב, 1985]

יתחיל הספר להתפרסם בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

במסגרת המאבק נגד הטרדה מינית!!!

* * *

[המכתב על "הנאהבים והנעימים" שנתקבל מהח"כית גלזר-תעסה ב-1985:]

הכנסת

ירושלים, ט' בחשון התשמ"ו

24 באוקטובר 1985

לכבוד

זמורה ביתן – מוציאים לאור בע"מ

רח' שוקן 32

תל-אביב 66556

שלום רב,

ח"כ מרים גלזר-תעסה, יו"ר ועדת העלייה והקליטה, מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.

מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח"כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח"כ גלזר מאחלת לו בריאות הנפש.

                                                  בכבוד רב,

                                                   וילמה מאור

                                                 וילמה מאור

                                                 מזכירת הוועדה

* * *

בגיליון הבא יתפרסם מאמר ביקורת של יוסף אורן על הרומאן החדש של מאיר שלו "הדבר היה ככה"

* * *

הצילו את היכל התרבות

מידי הזֵדִים הזוממים להרוס אותו!

* * *

למן הבוקר השתרכו תורים ארוכים של מברכים ובידיהם זרי פרחים ובקבוקי יין "הוק" ו"אדום עתיק" – מול בניין המערכת של "חדשות בן עזר" ברחוב גורדון בתל-אביב, כדי להביע את תודתם והערכתם לצאת גיליון ה-500 של המכתב העיתי, וברחוב כבר נוצרו פקקי תנועה.

הנמענים שנימנו על 400 המנויים הראשונים לפני 5 שנים זוכים בכבוד מיוחד: צביטת-סיבוב אחת על אחת מפטמותיה הענקיות של מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. הצ'ופר לנמענות אינו לפרסום.

* * *

אהוד בן עזר

השערורייה של הרשעתו של סגן אדם מלול

הרשעתו מאתמול, בבית הדין הצבאי של פיקוד מרכז ביפו, של סגן במיל' אדם מלול, לשעבר מפקד בחטיבת כפיר, בתקיפה בנסיבות מחמירות ובהתנהגות שאינה הולמת קצין – היא שערורייה והיא מסכת של צביעות והפקרת לוחמים על ידי חלק מהפיקוד הגבוה והמערכת המשפטית של צה"ל.

לוחמים כאדם מלול נמצאים יום ולילה במצבים מסוכנים וכמעט בלתי-אפשריים, שאנחנו שולחים אותם אליהם, והנה מתברר שמישהו עוקב אחריהם ומלשין עליהם ברוח דו"ח ועדת גולדסטין, ואילו החשודים והרוצחים-בפוטנציה הפלסטינים יוצאים ללא פגע.

מדינת ישראל הפסידה אדם איכותי שסיכן נפשו למענה – והרוויחה קריאות שמחה, לעג ובוז מצד הטרוריסטים הפלסטינים – שנגדם, אם לא שכחתם, יצא סגן אדם מלול כדי להגן עלינו.

הצביעות חוגגת, ועימה הכסת"חיות. דומני כי בשם האנשים השפויים במדינה צריך לבקש מאדם מלול סליחה על מה שעוללנו לו אתמול ועל השנים שבהן הוא עלול לשבת בכלא יחד עם רוצחים פלסטינים! – ועל שאולי גם רצחנו בו את מסירותו לצה"ל ואת אהבתו לישראל!

מדינה משוגעת.

וכדאי להזכיר לכל הצדקנים, שנמצאים אולי גם בין השופטים ובוודאי בעיתונות, ולכל הפלצנים – כי האיש הנערץ ביותר בישראל בזכות "מורשת השלום" שלו, יצחק רבין, אמר לחיילי צה"ל באינתיפאדה הראשונה: "תשברו להם את העצמות!" (או את הידיים או הרגליים) – והוא לא התכוון לפקודה סדיסטית או בלתי חוקית בעליל – אלא התכוון שיש להשתדל שלא להשתמש בנשק חם ולא להרוג כדי לא להסלים את המצב – אלא להרתיע מתנגדים, חשודים ומפגינים – על ידי הפעלת כוח גופני בלבד, ואם אינני טועה זה גם מה שמנחה עד היום את כוחות הביטחון – להשתמש באמצעים אחרים ולא בנשק חם, אלא אם מגיע מצב של אין ברירה.

סגן אדם מלול פעל בדיוק על פי המורשת הביטחונית-ההרתעתית של יצחק רבין!

* * *

ראש הממשלה בפועל הרב אליעזר מלמד מהר ברכה, המסית את תלמידיו לסרב פקודה בצה"ל – יזמין לשימוע את שר הביטחון אהוד ברק, כדי שברק יתנצל בפני תלמידיו ויבטיח להחזיר אותם לשירות סדיר בתנאיו של רה"מ-בפועל הרב. עוד ניצחון לאובמה הכסיל המצליח לעורר מלחמות בין יהודים בדרך לְ"שלום" הזוי.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,276 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,015 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל