גיליון מס' 502

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' בטבת תש"ע, 21 בדצמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת גלויית הברכה לחנוכה ששלח ד"ר אבא של נורית מהודו ב-1946

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: ד"ר אברהם וולפנזון: גדעון לוי אינו ישעיהו הנביא.

יהודה גור-אריה: זה השער. // נורית יובל: לכל ילדי ישראל באשר הם.

משה גרנות: כמו מכתב מאהוב... על "נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ"

 מאת חיותה דויטש.

מור ליטמן: "הקרב" על האנדרטה לזכר שלושה מיליון אוקראינים שנרצחו על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. // יענקלה בהט: רפאלה [סיפור].

משה שפריר: סוף ההתחלה של המאה.

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה ארבע-עשרה: הערבי החי בקרבך.

יהודה דרורי: האם לישראל דרושה האופציה הגרעינית?

יוסי גמזו: כֹּה אָמַר אַבְרָהָם שַפִּירָא...

מימרח השף עם צִ'יפְּצְ'יוֹר ירוק.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,  נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

בן דרור ימיני: שבויים במניפולציות. // עוד ברכות לגיליון ה-500.

 ברוך תירוש: תגובה לדודו אמיתי. // אוריה באר: הקרב על הבליטה.

עקב קשיים טכניים התעכבה צאתו לאור של גיליון 501, כלומר, הוא אמנם נשלח ביום רביעי האחרון אחרי חצות [בתאריך יום חמישי] אבל לא הגיע לנמענים, ושב ונשלח עוד כפעמיים. סוף-שבוע מאומץ של ניסיונות חוזרים ונישנים בעזרת אַנְקל בן – שׂם סוף לתקלה.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

גדעון לוי אינו ישעיהו הנביא

הכותרת למאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" מיום שישי 18.12.2009 יוצרת אסוציאציה לדברי ישעיהו הנביא "כמעט כסדום היינו, לעמורה דמינו" [ישעיהו, פרק א', פסוק 1] – ובעקבותיו צועד גדעון לוי בכותרת של מאמרו הנ"ל "האם לסודאן דמינו".

ראוי להעיר, בקצרה, שישעיהו גילה פטריוטיזם למופת, והצליח לרומם את רוחו של העם בעת שדובר האוייב, רבשקה, נשא נאום של לוחמה פסיכולוגית [פרק ל"ו, 11-16] – "ויעמוד רבשקה ויקרא בקול גדול יהודית [בדחותו את בקשתם של שליחי חזקיהו המלך "דבר אל עבדיך ארמית – ואל תדבר אלינו יהודית באזני העם אשר על החומה"]. בכוונה תחילה דיבר רבשקה בשפה שנועדה לפגוע במוראל של "העם אשר על החומה". אז נחלץ ישעיהו להגנת העם והממלכה, ובנאום אירוני מלוטש שם ללעג את דוברו של מלך אשור: "בזה לך, לעגה לך בתולת בת-ציון, אחריך ראש הניעה בת-ירושלים. את מי חירפת וגידפת, ועל מי הרימות קול?" [ל"ז 23-22]. לא קראנו ולא שמענו הגנה פטריוטית מסוג זה מפיו או מקולמוסו של גדעון לוי. ישעיהו היה דובר עם ישראל – גדעון לוי נראה ונשמע, חלילה, כמעט כדובר החמאס.

ועוד זאת: ישעיהו הזדהה עם סֵבל עמו – גם כשחטא, לדעתו – והשמיע דברי נחמה: "נחמו נחמו עמי – – דַברו על לב ירושלים וקיראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה" [מ' 2-1].

כל המובאות הללו מדברי ישעיהו רחוקות מאוד מדבריו של גדעון לוי. הוא מעדיף להשוות את ישראל המתגוננת לסודאן המתעללת, ואינו שואל "האם לארה"ב דמינו" [ראה עיראק ואפגניסטן] – "האם לרוסיה דמינו" [ראה צ'צ'ניה וגיאורגיה] – אלא הוא בוחר בדוגמאות המשפילות ביותר – סודאן, צפון קוריאה, איראן והחמאס. על דמוקרטיה מתגוננת לא שמע, כנראה, גדעון לוי מעודו. ראוי שישעיהו יספק לעיתונאי הכישרוני ג. לוי לא רק השראה לכותרת של המאמר, אלא גם לתוכן המשלב ביקורת עם הגנת העם וגינוי האויב.

ד"ר אברהם וולפנזון

חיפה

אהוד: גדעון לוי "עיתונאי כישרוני"? – אולי כדאי להזכיר כאן מה שיש טוענים שאמר ש"י עגנון על אחד ממנהיגי המפד"ל שהסתבך בפלילים ["פרשת תל גיבורים"]: "יצחק רפאל הוא איש מוכשר מאוד, מוכשר לכל דבר עבירה!"

* * *

יהודה גור-אריה

זה השער

מֵעֵבֶר לַשַּׁעַר הַהוּא

עִם הַכְּתֹבֶת Arbeit macht frei,

שַׁעֵר נוֹסֵףְ מְרַחֵף מֵעָלָיו

וּכְתֹבֶת חֲקוּקָה בּוֹ

בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁל גַּז "צִיקְלוֹן ב'":

זֶה הַשַּׁעַר לִיהֹוָה

צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בּוֹ.

4.11.09-15.11.09

* * *

נורית יובל

לכל ילדי ישראל באשר הם

בשלהי 1940 העולם כבר היה כמרקחה, ואימא שלי היתה בהריון. מכריה ומוקיריה אמרו לה: "זה לא זמן ללדת ילדים. מי יודע מה יהיה. בעלך רופא, שיסדר לך הפלה."

רק הדודה מאנגליה, שהיתה בעצמה פליטה מוכת שחין וחסרת כל, כתבה:

"אל תעשי. המלחמה תיגמר יום אחד וכולם יצטרכו להתחיל את חייהם מחדש, אבל לך כבר תהיה ילדה מוכנה."

וכך נולדתי, לקראת חנוכה, ולכן קראו לי נורית.

כשהייתי בת שישה שבועות התגייס אבא לצבא הבריטי ונעלם ברחבי האימפריה שלהם. בעיקר בהודו. אימא שכרה בית באמצע שדה חיטה ענקי בירושלים וחיינו שם עד שהתחתנתי. אחרי שש שנים ראיתי את אבא פעמים אחדות ושוב נעלם בצפון הארץ להילחם במלחמת העצמאות.

עברו עוד כמה עשרות שנים, התחתנתי, עזבתי את העיר בעקבות הפרנסות של בעלי וחלמתי לחזור אליה. כידוע, לא כל החלומות מתגשמים.

כשהיה ברור שלא נשוב עוד לירושלים הלכתי להיפרד מהעיר, מהתקווה ומהזיכרונות. השדה, על סלעיו ושבלוליו וציפורני-החתול עם האבקנים בצבע של ריבה, כבר היו קבורים תחת בתי אבן כבדים וכלוביים, אבל יכולתי לשמוע את קולם מאווש בין החצרות. נפרדתי מהרחוב ומשכנים ותיקים אחדים שנותרו. ליטפתי את הגדר הישנה של בית הוריי ולחשתי מילה לתוך חור קטן באבן, חור שהותיר המסמר שקבע את שלט הרופא אל הקיר. ללטאה האפורה אמרתי שאני עוד זוכרת את סבתא רבא שלה, ולחתולים סיפרתי שפעם, כאשר שיחקתי עם אבות אבותיהם, הרחוב שלהם עוד לא היה קיים. אחר כך הלכתי להיפרד מחיה הגננת.

חיה היתה כבר בת מעל לתשעים וכמעט עיוורת. היא גרה בדירת הגג ששימשה אי-אז את גן הילדים. עליתי אליה ודפקתי בדלת. מבפנים ענה קולה הזכור ואמר "יבוא" והוסיף "הדלת פתוחה."

נכנסתי לחדר הקדמי וראיתי את חיה יושבת בכורסה ומקלה שעון לצידה. אפלולית שרתה בחדר אך הבחנתי שדמותה כחושה מתמונתה בזיכרוני, ואפה נתחדד מעט ומבטה עשֵש.

אמרתי את שמי, אמרתי שהייתי תלמידת הגן שלה ושאלתי אם היא זוכרת.

"ודאי שאני זוכרת," אמרה חיה הגננת באותו קול שבו קראה לנו לגשת ליטול ידיים לארוחת העשר, "אני זוכרת שאימא שלך לא באה להלוויה של הדוד יוסף."

זוכרת וגם נוטֶרֶת, חשבתי, ולא אמרתי שאימא שלי אינה הולכת להלוויות מפני רוחות המתים הסובבות בבית הקברות, ואינה הולכת לבתי קפה משום האנשים החיים הסובבים בהם. צריכה הייתי לטהר את עלבונה של אימי ולא יכולתי, ואולי שתקתי משום כבודה של חיה. בינתיים עלתה לפני דמותו של הדוד יוסף, מבטָאו הרך ועיניו הטובות. חשׂוּכי בנים היו, ולפעמים בא יוסף אל הגן לסייע לאשתו בעבודתה, לקֵבֵּע מדף או להעלות ארגז.

"איך את זוכרת כל ילד וילד," התפעלתי, "הלוא כל כך הרבה שנים עברו מאז?"

"חכי," אמרה חיה. היא רכנה קדימה בכורסתה, נשענה על הידות וקמה לאט-לאט, אספה את מקלה והתנהלה אל החדר הפנימי, נהוגה בידי תשעים-ומעלה שנותיה ועיניה הכֵּהות.

חיכיתי כמצוותה ובינתיים שוטטתי במבטי על פני החדר, שפעם היה גן הילדים שלי. החדר קטן והתכווץ כל כך מאז. איפה עמדה פינת הבובה, ששם ישבתי יום יום, מרגע כניסתי לגן ועד ששבה אימי לקחתני הביתה, בלי לזוז ובלי להשתתף בפעילויות ובלי להתחבר אל הילדים. איפה עמד הפטֶפון עם האוֹזֶן הענקית שחרק שירי קבלת שבת? חיה זוכרת. אני אינני זוכרת.

חיה מתנהלת בחזרה מן החדר השני וצרור ארוז בידה. לאט-לאט היא חוצה את החדר, מניחה את המקל, לאט-לאט היא אוחזת בידות הכורסה ומניחה את עצמה בתוכה ומקבעת את הצרור על ברכיה.

"הנה," היא אומרת, "1944, זו השנה שלך."

בידיה היא מתירה את השרוך שאוגד את הניירות ומדפדפת בו. היא רואה? אני שואלת את עצמי, או שהנייר מספר לה מיהו?

סוף סוף היא שולפת נייר אחד ומגביהה אותו. "הנה," היא חוזרת ואומרת, "את זה קיבלנו מאבא שלך לחג החנוכה."

חיה מושיטה לי נייר כחלחל, קל ודקיק ואוורירי כערפילי הזמן, ועליו בול עם דיוקנו של המלך ג'ורג' השישי וחותמת של India Command . מן הצד השני מצויירים חיילים אמיצים בנוף צבוע ועיטורים לקישוט. המילה Christmas שבכתובת Christmas Greetings מחוקה בפסים אלכסוניים של עט נובע, ומתחתיה רשום, בכתב היד שאין לטעות בו:

לכל הילדים שבגן

ולכל ילדי ישראל באשר הם שם

דרישת שלום מהאבא של נורית.

חנוכה תש"ו

"קחי," אומרת חיה, "זה שלך."

האם האמינו אז הילדים שגם לי יש אבא? האם האמנתי אני? האם שמעו הבובות שבפינת הבובה שאבא כתב לגן? האם הייתי באותו יום זקופה וגאה יותר? חיה אולי זוכרת. אני אינני זוכרת, ולא נמצא לי קולי לשאול.

אני נוטלת את הנייר בין אגודל ואצבע ומקפלת אותו בזהירות לפי הקפלים שנתקפל ביחידת חיל רפואה 136 בהודו והפליג בהם על האוקיינוס ונח בהם בצרורה של חיה במשך ארבעים ושש שנים, ואני מכניסה אותו בזהירות לתיק בין הפנקס והארנק, שלא יתקמט. ואז אני רואה שעִייפתי את המארחת שלי יותר מדי והגיע הזמן ללכת. חיה חוזרת ואוגדת את הצרור בשרוך ואני עוזרת לה להניח אותו על השולחן ונוטלת את ידה בשתי ידי להודות לה והמילים מתפוררות קצת בַּפֶּה שלי אבל חיה שמחה שזוכרים אותה ומבקרים אצלה ואני יודעת שעשיתי מעשה טוב.

אני סוגרת את הדלת מאחורי ויורדת במדררגות החיצוניות, והמעקה, שפעם נָשאתי אליו את ידי גבוה-גבוה לאחוז בו – מגיע עכשיו לגובה מותניי ואני יורדת מדרגה ונשענת עליו, יורדת ונשענת.

כשהגעתי למפלס החצר התעכבתי לִסְדוֹר את הנשימה.

נורית: אמנם חג החנוכה כבר חלף-עבר, אך בעקבות "המכבי", סיפורו הרגיש של יענקלה בהט מגיליון 501, לא יכולתי שלא לצרף גם סיפור חנוכה שלי.

* * *

משה גרנות

כמו מכתב מאהוב...

על "נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ"

 מאת חיותה דויטש

ידיעות אחרונות, 2008, 461 עמ'

שמעתי פעם את יוסי שריד מדבר בשבחו של המשורר טוביה ריבנר – בין שאר דבריו אמר (ציטוט על פי הזיכרון): "כשאני קורא שורה נאה של שיר, אני מקנא על כך שלא אני כתבתי אותה."

תחושה דומה היתה לי לאורך קריאתה של הביוגרפיה הנפלאה שכתבה חיותה דויטש על האישה הגדולה – נחמה ליבוביץ. אני מניח שיש בספרה זה שילוב מוצלח במיוחד של הדמות הנידונה – שהיא באמת יוצאת דופן ומעניינת בצורה בלתי רגילה – עם מיומנותה של המחברת – והלא היא באמת בעלת ידע כביר, אמפתיה עמוקה וסגנון נפלא. והיה אולי עוד גורם להנאה הגדולה שהסב לי ספר זה – היותי אני עצמי, כקורא, תלמידה "השפוט" של נחמה ליבוביץ בשנות השישים של המאה שעברה, למרות שאני אתיאיסט "עם תעודות".

למדתי אצל נחמה ליבוביץ פרשנות המקרא, מתודיקה של המקרא, מתודיקה של החיבור, ולימים, כשפרופ' ליוור המנוח הזמין מיספר בוגרים ללמוד לתואר שני במקרא, תואר שרק אז נפתח באוניברסיטת תל-אביב – השתתפתי אצלה גם בסמינר. כמסתבר יש לי "קילומטראז'" די מכובד אצל נחמה ליבוביץ, ונדמה לי שאני רשאי להעיד שמחברת הביוגרפיה תיארה את חיצוניותה, אופייה, משנתה, דרכי הוראתה, יחסה לתלמידיה-חבריה, השקפת עולמה – כל אלה בצורה מפעימת לב ממש! ומדהימה היא העובדה שחיותה דויטש לא היתה כלל תלמידתה של נחמה ליבוביץ, ורק פגשה בה באקראי מיספר פעמים בספרייה הלאומית (עמ' 11). הוריה היו מעריציה של האישה המיוחדת הזו, והיה בכך די כדי לרתום את חיותה לעמל האדיר הנדרש כדי להביא לידי גמר ביוגרפיה עשירה זאת.

הספר גדוש בסיפורים, בפרטים ביוגרפיים של בני משפחתה (מימי סבא רבא! – ראו עמ' 20 ואילך), של מוריה, עמיתיה ותלמידיה – ואלה היו רבים מספור. הספר מתעכב בחינוך "הליטוואקי", "הפרוסי" ו"הספרטני" שבו התחנכו שני האחים, ישעיהו ונחמה. זהו חינוך שהיה בו שילוב מיוחד של השכלה כללית רחבה ושל דביקות בקיום המצוות, ללא שיור כלשהו של מיסטיקה ולחלוחית חסידית. ישעיהו למד עם מורים פרטיים, ובגיל שש-עשרה סיים את בחינות הבגרות. כעבור שנתיים החל את לימודיו לקראת שני תארי הדוקטור שלו (כימיה ורפואה), ונחמה למדה בגימנסיה ובאוניברסיטה גרמניות, ובהמשך למדה באוניברסיטה גרמנית לקראת תואר דוקטור לפילוסופיה, (הדיסרטציה שלה – על תרגומי התנ"ך), ובמקביל למדה בבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל (עמ' 49-46).

אני יכול להעיד "מידע אישי" שתיאוריה של המחברת את השיעורים של נחמה ליבוביץ, כולל האנקדוטות שהיתה משבצת בדבריה, הבעותיה – הם מדוייקים להפליא, כאילו היא עצמה היתה עדה לרגעים הקסומים ההם. והרי לא מדובר רק ב"קסם" שהאישה המיוחדת הזו השרתה על הלומדים בשיעוריה – מדובר במטלות קשות שהיא היתה מטילה, מטלות שהצריכו ריכוז והעמקה, מטלות שהוראת המקרא לא נקטה בהן מעולם: נחמה ליבוביץ שללה לימוד "נושאים", סיכומים "בלשון שלך", שאלות אינפורמטיביות (עמ' 201) – היא שאלה מה קשה לרש"י (הפרשן הנערץ עליה), שבעטיו פירש את מה שפירש. מציאת הקושי הזה של הפרשן הזקיקה עיון מדוקדק בטקסט והבנה עמוקה בתחביר המקראי. בשיעור שלה, ובתשובות שנדרשו תלמידיה לענות על שאלותיה ב"גיליונות" המפורסמים – לא היה אפשר היה "לברבר" – או שהבנת, או שנכשלת! כל ידע "מסביב" לא הועיל. מי שתפס את דרכה המיוחדת בהוראת התנ"ך – נהנה הנאה עילאית, ומי שנכשל בכך – חש מפח נפש שקשה לתארו במילים.

ובכן, חיותה דויטש מתארת בספר עשרות סוגיות שבהן התמודדו תלמידיה הן בשיעורים, והן בפתרון "הגיליונות", תוך שהיא מוכיחה בקיאות נפלאה בכל סודות משנתה של נחמה ליבוביץ. ולא רק זאת, סוגיות קשות ביותר מוסברות ופתורות בספר בלשון פשוטה ושווה לכל נפש.

כאמור, הספר מזכיר עשרות מורים, עמיתים, תלמידים, שכנים, נהגי מוניות, סוכנות בית, סטודנטים שסייעו לנחמה להתמודד עם המשימה הענקית שלה – לשלוח את "גיליונותיה" לאלפי לומדים, ואחר-כך לתקן את העבודות ולהשיב באריכות לשאלותיהם – ועל כל הדמויות האלו מובאות בספר קורות חיים (חלקן מרתקות ממש), וכיצד זכו לקרבתה של נחמה. כל אחד מעמיתיה, חבריה, תלמידיה המועדפים – סבר שהוא "בן יחיד" אצלה, ורק לאחר מותה, כשהתכנסו בהלווייתה ובימי הזיכרון, נודע להם שיש עוד מאות ואלפי בנים ובנות "יחידים" (עמ' 402). כי לנחמה ליבוביץ היתה היכולת להקשיב ולהביט ישירות בעיני בן שיחה, כך שזה היה משוכנע שאין בעולם אדם החשוב לה ממנו.

היא חיה בצורה סגפנית כמעט: לא אכלה בשר כדי שלא תתבלבל בין כלי בשר לכלי חלב, ריהוט ביתה היה דל (עמ' 149, 291) והיא התנזרה מכל דבר שעשוי להיחשב כהנאות החיים (עמ' 320), כי לדעתה, "רמת חיים" היא העבודה הזרה של ימינו (עמ' 316). ההנאה הגדולה של חייה היתה הוראת התנ"ך. היא סברה שהקורא בתנ"ך צריך לדמות לבחורה הקוראת את מכתבו של אהובה, כשהיא חוזרת וקוראת ומתרכזת בכל תג ותג כדי להבין את כוונותיו הגלויות והנסתרות (עמ' 15). כיוון שכך – לכסף לא היה שום משמעות עבורה: היא ניסחה את החוזים שחתמו עימה, לרעתה (ראו דוגמה – עמ' 359), היא הדפיסה והפיצה על חשבונה את גיליונותיה (עד שהסוכנות לקחה על עצמה לסייע בידה בנדון), היא הדפיסה והפיצה על חשבונה את ספרו של הסופר היידי לייב רוכמן (עמ' 289 – מעשה המזכיר את מעשהו של י"ח ברנר ב"והיה העקוב למישור" של ש"י עגנון). היא הרבתה לתת צדקה, ולעיתים – אף לרמאים (עמ' 158, 329, 345), והרעיפה מתנות וכספים לחבריה, תלמידיה, סוכנות ביתה, נהגי מוניות, ולמי לא? על כן, כל כך הרבה אנשים באורכה וברוחבה של הארץ חשו אסירי תודה מעומק הלב על הנתינה השופעת הזו.

הזכרתי את אורכה ורוחבה של הארץ – מן המפורסמות היא שנחמה ליבוביץ נענתה לכל פנייה ללמד מקרא בכל פינה בארץ ישראל – מכפר בלום ויפתח בצפון ועד יוטבתה בדרום. היא עבדה בעשרות מוסדות גבוהים להכשרת מורים ואינספור חוגי בית. היא אף הוזמנה ללמד בישיבות, והדבר היה בבחינת חידוש גמור, כי הישיבות הן המבצר הבלתי מעורער ללימוד גברי של התורה שבעל-פה – תחום שנאסר מפורשות על-ידי החכמים על הנשים. לעיתים היא לימדה במקביל בחמישה שישה מוסדות – וכל זאת עד לזיקנה מופלגת. האוניברסיטאות הסתייגו מדרכה בהוראה, כי נחמה ליבוביץ לא היתה חוקרת במובן הקלאסי של המילה, וגם בעיני עצמה היא היתה מורה, ותו לא (היא ציוותה לחרוט על מצבתה: "נחמה ליבוביץ – מורה" – ראו עמ' 399), אבל אי אפשר היה להתעלם מהאישה הענקית הזו, שזכתה בפרס ישראל (1956), בפרס ביאליק (1983) ובעוד פרסים יוקרתיים אחרים, ובסופו של דבר, היא נקלטה כמרצה באוניברסיטת בר-אילן, ואחר כך באוניברסיטת תל-אביב, שם גם הועלתה לדרגת פרופסור. אבל באמת מפעלה הגדול ביותר הוא מפעל "הגיליונות" – היא שלחה מאות ואף אלפי מכתבים ללומדים בארץ ובעולם, ובהם מובאות של פירושים, ולידם שאלות של השוואה וחשיבה. היא שימשה לציבור הלומדים, ששיחרו ל"גיליונותיה", מעין אוניברסיטה פתוחה – מפעלה ענק של אישה אחת.

נוגעים ללב הם פרקי הספר, החודרים ממש לנבכי נשמתה של נחמה באמצעות הלקחים שניתן להפיק מדברי הפרשנים המובאים בשיעוריה. אביא רק דוגמה אחת: כזכור, יעקב משיב תשובה בוטה לרחל העקרה המתחננת בייאושה – "הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי." לנוכח ייסורי הנפש של האישה העקרה, שראויה לדיבור רך ומנחם – מטיף לה יעקב מוסר במילים קשות: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר, התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?" (בראשית ל' 2-1). פרשנים שונים ניסו את כוחם כדי להסביר תגובה מוזרה זאת של יעקב כלפי אשתו האהובה, ובין הפרשנים המובאים ב"גיליונותיה", מזכירה נחמה ליבוביץ את פרשנותו של ר' יצחק עראמה, הרואה בהולדה רק תפקיד משני, כי ייעודה הראשי של האישה, כמו זה של האיש, הוא ההשכלה ומעשי החסד.

והרי בדידה הווה עובדא – היא נישאה לדודה, ליפמן ליבוביץ, שהתעוור, והיה מבוגר ממנה ב-29 שנים. היא כמהה לילדים (עמ' 70-68), ולא זכתה לכך, והגם שהפירוש של עראמה מרומם את הנפש – הנה, בשיחות נפש עם ידידיה, ובעיקר עם שמואל פוירשטיין, היא מציינת שעראמה איננו צודק – אין חשוב ויקר מהולדת ילדים, והיא עצמה היתה מוותרת על כל הטוב שהשפיע עליה הקב"ה בהשכלה ובאהבת מעשי ידיה – עבור ילד אחד (עמ' 172-169).

חיותה דויטש היטיבה לתאר את הניגודים שבדמותה: מצד אחד היא לא פינתה זמן בחייה ללמוד מלאכות "נשיות", כגון בישול, תפירה וכד' (עמ' 175), וחדרה בהצלחה אדירה לתוך תחום שנחשב במשך דורות לתחום גברי; ומצד שני, היא היתה נחרצת נגד הנשים הדתיות הפמיניסטיות שרצו להניח תפילין ליד הכותל. היא נכנעה ברצון לאפליה הבוטה של ההלכה כלפי נשים – לא איכפת לה להתפלל בבית הכנסת מאחורי מחיצה, ואם גדולי ההלכה קובעים שאל לה לאישה להשתתף בבחירות – היא תקבל את הדין בדיוק כמו שהיא מקבלת את הצו לשמור שבת וכשרות (עמ' 252). מצד אחד היא היתה מודעת היטב לערך הבשורה ששיטתה הביאה ללימוד התנ"ך, ומצד שני היא התבטלה בפני מי שהעריכה כגדול ממנה (כגון פרופ' ש"ה ברגמן), ובפני מרביצי התורה בישיבות (עמ' 212, 219, 276-259). מצד אחד היא קיימה מצוות בקפדנות (כולל לבוש – ברט על הראש, חליפות צנועות, גרביים עבים – עמ' 342), ומצד שני, תקפה קשות את החרדים, את ההשתמטות מהצבא של האברכים וגם של הבנות המצהירות על דתיותן (עמ' 331, 340).

לכל אדם גדול יש חולשות גדולות, ונחמה ליבוביץ לא יצאה דופן במובן הזה. למרות הערצתה הגדולה לדמות הענקית הזו, מפרטת חיותה דויטש את חולשותיה ללא רחמים: נחמה היתה מתרתחת על תלמידים שאיחרו לשיעור או לעסו מסטיק, והיא עצמה איחרה דרך קבע, שתתה תה ואכלה ביסקוויטים וכריכים באמצע השיעור (עמ' 86, 134, 138); היא העדיפה רק את התלמידים הטובים בצורה בולטת, וממש העליבה את מי שלא הצליח להשיג את היעדים שהיא העמידה. לדידה היתה רק תשובה אחת נכונה לשאלה שהיא הציגה בפני התלמידים – אחת ואין בלתה (עמ' 343). ההתנהגות הזו היתה בעיני הסטודנטים (חלקם הגדול עסקו בעצמם בהוראה) בלתי סבירה לחלוטין. אני זוכר כיצד עיניה שיפדו את אחד הסטודנטים המבוגרים בלימודי התואר השני – היא ממש נטפלה אליו, מיררה את חייו, ועשתה כל אשר לאל ידה כדי שזה יעזוב את הקורס. לעומת זאת, מי שהעדיפה, נהנה מהטבות מפליגות. באותו סמינר שהזכרתי לעיל, נדרשנו לכתוב עבודה מקיפה, וכיוון שהכרנו את קפדנותה – השקענו בעבודה זאת ימים ולילות. באותו הסמינר (שמנה רק שמונה תלמידים) למד גם סטודנט מבוגר, שהיה "הפייבוריט" של נחמה. הוא הביא לה דף מקומט, ועליו קצת שרטוטים האמורים לרמז על ההשוואה שהוא התכוון לערוך בין שני פרשנים. נחמה הביטה בדף וקבעה בקול רם (אני מצטט מהזיכרון): "נפלא! מגיע לך מאה! אתה פטור מלהכין את העבודה!"

היינו המומים...

אבל אלה באמת חולשות זניחות – נחמה חטאה לטעמי בחטאים הרבה יותר גדולים: קודם כול, כיצד ניתן בכלל לדבר על עבודה אקדמית מבלי הכלי הפילוסופי הראשוני – הטלת הספק? היא הרי קיבלה את דברי החכמים בלי כל ערעור (עמ' 343). היא שללה באורח קטגורי את תורת המקורות, זו שהתיימרה להסביר, ולא בצורה מופרכת, את הכפילויות והסתירות הרבות שבכתבי הקודש. נחמה טענה שחלוקת הכתוב לפרודות, כשעל הכול מנצח איזה עורך ("אידיוט" בעיניהם של בעלי השיטה!), נובעת מאנטישמיות גרידא. בעניין הזה היא הלכה בעקבות בנו יעקב ומ"ד קאסוטו (בעניין הצמידות לטקסט כמות שהוא – היא קיבלה את דעותיהם של א"ל שטראוס ומרטין בובר – עמ' 52, 128), והתנגדה בתוקף לרב מרדכי ברויאר שרצה "לגייר" את תורת המקורות ולהשכין שלום בינה ובין הפרשנות המסורתית (עמ' 106-105, 182-181, 192, 193, 198).

ועוד דבר: המקרא הרי באמת הוא טקסט המזמין רב-תחומיות, כגון עיון בטופוגרפיה של המקרא, בארכיאולוגיה ובהיסטוריה של המזרח הקדום, בתורת הספרות וכד', נושאים שעסקו בהם חוקרי הגויים וחוקרי ישראל. נחמה מעולם לא הזכירה פרשן או חוקר מאומות העולם (עמ' 238). היא היתה מקובעת לשיטתה, ולא הסכימה להתגמש בהוראת המקרא, וכאשר התכוון השר זבולון המר להטיל על הרב יואל בן-נון את הפיקוח על הוראת התנ"ך במשרד החינוך, לאחר פרישתו מתפקיד זה של ד"ר שמואל פוירשטיין, תלמידה ועמיתה של נחמה – נלחמו השניים כאריות, ואמנם המינוי בוטל. הרב בן-נון קיווה להקצות חלק מהוראת המקרא לרב-תחומיות, להוראה "דרך הרגליים", להוראה בשיטת "הנושאים". נחמה ופוירשטיין ראו בכך אסון וחזרה אחורנית להוראה השטחית (עמ' 244, 346, 380-365). קשה להאשים את השניים בפתיחות יתירה.

בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, בהיותי סטודנט לתואר שני, חשתי שהבסיס, עליו עומדת השקפת עולמה באשר לחיבור הטקסטים המקראיים, הוא רעוע, ואינו עומד בפני ביקורת אמת. חז"ל אמנם נתנו כמה הסברים יצירתיים לכפילויות ולסתירות (למשל לגבי הבריאה הכפולה בבראשית א' לעומת בראשית ב'-ג'), אבל יש מקומות בהם הפירוש שלהם הוא ממש אבסורדי, כגון לכפילות ולסתירה שבין עשרת הדיברות בשמות לעומת עשרת הדיברות בדברים. יש מקומות שאין לך ברירה, אלא לציין שהעורך האומלל היה אנוס לחבר כתבים שאינם מסתדרים לחלוטין זה עם זה, ולתפור אותם בחוט גס.

אביא דוגמה אחת מני רבות: בשמואל א' ט"ז מתואר כיצד שמואל מושח את דוד למלך בקרב אחיו בבית אביו בבית לחם. אחר כך מסופר כיצד משבחים את דוד בפני המלך שאול כיודע נגן, גיבור חיל ואיש מלחמה וכו', ובעקבות כך הוא מתקבל לבית המלך כדי לנגן בפניו; והנה, בפרק הבא (י"ז), שם מסופר שדוד הכריע את גלית הפלשתי, האחים גוערים בדוד כמו בילד קטן ולא ממושמע (כך פונים למי ששמואל משח למלך לעיניהם?!), והכי מוזר הוא שבסוף הפרק מסתבר שגם שאול וגם אבנר בן-נר אינם יודעים מיהו דוד. אבנר אפילו נשבע שאין לו מושג מי הנער. וכיצד "פתר" העורך את הסתירה? הוא מוסיף את הפסוק חסר השחר הבא: "ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בית לחם" (פ' 15). ואם לא די בכך כתוב בשמואל ב' כ"א 19 שאלחנן בן יערי הכריע את גלית, ולא דוד!

רק העלמת עין מכוונת תסייע למי שמבקש לראות כאן טקסט רציף וחסר סתירות.

אני חששתי בימים ההם להתעמת עם נחמה בשיעור או בשיחות שהיו בינינו (היא הקדישה, כאמור, "זמן איכות" לכל אחד מתלמידיה), אבל כתבתי את הדברים האלה במאמר שראה אור בכתב-עת, שבלשון המעטה, לא נחשב לאושיות התרבות הישראלית. ציינתי את אכזריותו של דוד כלפי הגויים (בעיקר כלפי מואב, העם שממנו באה סבתא רבתא שלו!) וכלפי ישראל, תיארתי אותו כמפר את שבועותיו לשאול וליהונתן, כנוקם ונוטר, כאיש ציני המתחזה לנוטה חסד. עיקר העיקרים – למרות היותו מאמין גדול בה', לא מילא את מצוות התורה (הוא הרי בא טמא-מת למקדש, והחזיר לעצמו את מיכל שניתנה על ידי אביה לפלטיאל בן-ליש – כל זה בניגוד גמור לצווי התורה!). ומדוע "צדיק" זה לא קיים את מצוות התורה? משום הסיבה הפשוטה שהתורה בכלל לא היתה קיימת אז – וכל זאת על סמך עשרות הפסוקים החושפים בעליל שמשה לא יכול היה לכתוב את התורה (הראב"ע כבר עמד על כך, ואולי בגלל זה נחמה לא החזיקה ממנו – ראו עמ' 200), ומשום, שבין השאר, למלך הצדיק יאשיהו (כ-350 שנה אחרי דוד!) נודע לראשונה תוכנו של ספר התורה מפי שפן הסופר!

לסקרנות של נחמה הרי לא היה גבול – היא קראה את המאמר! בכניסה לסמינר היא קראה לי: "משה, עם המאמר על דוד התחרבנת לגמרי!" – במילים אלו!

לא שאלתי, ולא הקשיתי, נכנסתי לחדר הלימוד, ולא הייתי מסוגל להקשיב. שבוע קודם שיבחה אותי על ספר "מערכי השיעור בספרות" שפרסמתי באותם ימים, ספר שהיו בו רק מטלות, ולא תשובות (הכול על פי דרכה שלה ועל פי דרכה של מורתי בבית הספר היסודי – מיכל גור-אריה, אימה של דליה רביקוביץ), והיא אף ציינה שהיא מסייעת לנער לעבור בחינות בגרות אקסטרניות, ונעזרה בספרי (מהספר של חיותה נודע לי שהנער הוא בנו של הסופר היידי לייב רוכמן; ראו עמ' 291-290). אז הייתי ברקיע השביעי, והנה, בשל המאמר הזניח שלי (יכולתי הרי להמתין עמו עד סיום לימודיי...) אני עלול לאבד את כל הסימפתיה שהיתה למורה הדגולה הזאת כלפיי*).

אלא שלא כך קרה: בסיום לימודי המ"א בחנו אותי הפרוספורים ליוור, אופנהיימר, גרינץ ונחמה ליבוביץ – כולם מנוחתם עדן. נשאלתי שאלות, ועניתי כמיטב יכולתי. פרופ' גרינץ, לא רווה נחת מעבודת הגמר שלי שעסקה בארון ה', משום שהתבססה על תורת המקורות, הדוחה, כידוע, את כתביו של המקור הכוהני לימי גלות בבל ושיבת ציון. פרופ' גרינץ שאל אותי (ציטוט על פי הזיכרון): "איזה חומר היה חסר לבני ישראל במדבר כדי לבנות את הארון – עצים, נחושת, זהב? למה דחית את מועד חיבור הטקסט הזה?" פרופ' ליכט, שהיה המנחה שלי, והיה אמור לגונן עליי – לא נכח באותה בחינה גורלית. ידעתי שאני עומד להתגמגם, כשאני האפיקורוס עומד מול יהודי דתי זה, האמור לחרוץ את גורלי, והוא משוכנע שהתורה ניתנה משמיים למשה במדבר. ואז שמעתי את נחמה (שוב, ציטוט על פי הזיכרון): "פרופ' גרינץ, שנינו לא קראנו את העבודה של משה, פרופ' ליכט איננו כאן, ואתה רק הצצת רגע לפני שמשה נכנס להיבחן – אני מציעה שתוותר על השאלה."

וגרינץ אמנם ויתר. ניצלתי!

על היושר הזה שלה ועל החסד שעשתה עימי, למרות שהתנגדה בחריפות לדעותיי, ולמרות שבהגינה עליי – פגעה בעמיתה – על כל אלה שמורה בליבי כלפיה המון אהבה והערכה. למדתי מספרה של חיותה דויטש שכך נהגה גם עם תלמידיה האחרים, וממש חסמה בגופה שאלות לא הוגנות של עמיתיה הפרופסורים (עמ' 184).

נחמה העריצה את אחיה, הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, ועל הרוב גרסה כמוהו בעניינים כבדי משקל כמו ההשגחה הפרטית (עמ' 37), התנגדות למיסטיקה ולתנועות המשיחיות בקרב היהדות הדתית הלאומית (עמ' 248), אבל ישעיהו ראה במדינת ישראל החילונית כמעט אוייב, והתבטא כלפי שליחיה בביטויים מבהילים, כשהוא מדמה את מעשי המדינה למעשי הנאצים, ואת מעשיהם של חייליה (המסתערבים) למעשי החמאס. נחמה, לעומתו, היתה נאמנה בלב ובנפש למדינה, גרסה שהכול צריכים להתגייס לצה"ל, והטיחה עלבונות במי שהתכוון לרמות את המדינה ולא לשלם מס אמת (עמ' 284). היתה מסורה לעם ולארץ בכל נימי נפשה, בזה למי שיצא מהארץ, ולוּ לשליחות או ללימודים, ומעולם לא התפתתה להרצות בחו"ל (עמ' 337-334). כששמעה את דבריו הנ"ל של אחיה, היא פסקה חד-משמעית שליהודי אסור להתבטא כלפי המדינה וכלפי שליחיה בביטויים הנוראים שנקט אחיה, ביטויים היאים לבוגד (עמ' 348; וראו עמ' 244 ואילך).

ייתכן שדבריה הקשים האלה כלפי אחיה דירבנו אותי לפרסם ב"מאזנים" (אב תשנ"ב) מאמר על אמונתו המיוחדת של ישעיהו ליבוביץ, השוללת יהדות ללא קיום מצוות. למרבה הפלא, ישעיהו ליבוביץ קרא את המאמר והגיב בבוטות כדרכו, אני נמלאתי עוז ועניתי לו, והוויכוח הזה התפתח בסופו של דבר לספר שראה אור שנה לפני פטירתו**).

הספר של חיותה דויטש החזיר אותי כמעט חמישים שנים אחורנית, אל דמותה המדהימה של נחמה ליבוביץ ואל עוד עשרות דמויות מתלמידיה ועמיתיה, שהיה לי הכבוד והעונג להכיר אישית. קשה להגזים בהנאה שהספר הזה גרם לי, אני בעל הדעות הקוטביות גם לאלו של נחמה ליבוביץ וגם לאלו של חיותה דויטש. סברתי בצעירותי, ואני סבור גם היום שהבסיס למשנתה של נחמה ליבוביץ הוא רעוע למדיי, אך שיטת ההוראה שלה, המסירות וההתמסרות הטוטאלית שלה השפיעו עליי השפעה כבירה. נחמה ליבוביץ לא יכלה לאחל לעצמה ביוגרפיה יותר שלימה ויותר משובבת נפש מזאת שחיברה חיותה דויטש.

*) לימים פרסמתי את ספריי "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986, "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1996, "שיחות עם חוזר בתשובה", עם חופשי, 1999 – ובהם קטגוריה על הצווים והמסרים הבלתי מוסריים והבלתי הגיוניים של המקרא.

**) המאמר ותגובתו של ישעיהו ליבוביץ מצויים בנספח לספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן 1993, עמ' 153-144.

* * *

מור ליטמן

"הקרב" על האנדרטה לזכר שלושה מיליון אוקראינים שנרצחו על ידי הנאצים

במלחמת העולם השנייה

לתשומת לבכם: הכותרת נכונה! כפי שיתברר בהמשך

ב-30 בנובמבר 2009 התחיל במינכן שבגרמניה המשפט נגד ג'והן-איוון דמיאניוק, אשר נולד ב-1920 באוקראינה, בקרבת עיר הבירה קייב, בגין מעורבותו ברצח של 29,900 יהודים במחנה ההשמדה סוביבור שבפולין.

אין בכוונתי לדון במאמר זה במשפט הזה. אולם כפי שיתברר בהמשך, אני חייב לפרט כמה פרטים על דמיאניוק אשר משתייך לקבוצה לא קטנה של אוקראינים משתפי פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי אירופה המזרחית בכלל ויהודי אוקראינה בפרט.

 דמיאניוק, ממוצא אוקראיני, היה חיל בצבא האדום. ב-1942 נפל בשבי בקרב עם גרמניה הנאצית, עבר קורס של ס.ס. הנאצי ושיתף פעולה, בדומה להרבה אוקראינים אחרים. הוא שימש כוואכמאן – שומר, במחנה ההשמדה סוביבור. ואכמאן זה לא סתם שומר. הוא חמוש, נושא נשק ויורה בכל אחד שמנסה לברוח, ומבצע את כל עבודות ההשמדה במחנה.

בשנת 1951 היגר ממחנה עקורים בגרמניה לארצות הברית . ב-1975 הגישה ברית המועצות רשימה של 75 אזרחי ארצות הברית ילידי אוקראינה משתפי פעולה עם הגרמנים. ברשימה הזו היה כלול גם דמיאניוק. לאחר ש שללה ממנו אזרחותו הוסגר ב-1986 ממקום מגוריו בקליבלנד שבאוהיו, לישראל. הוגש נגדו משפט על פי "החוק לעשיית דין בפושעים נאצים" בגין רצח עשרות אלפים יהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה שבפולין, כמכונה "איוון האיום". (הצאר הרוסי). דמיאניוק נידון למוות בבית המשפט המחוזי בירושלים אבל זוכה ב-1993 בערעורו לבית המשפט העליון מחמת טעות בזיהוי הנאשם. לפי מסמכים סובייטיים, המכונה "איוון האיום" שמו מרצ'נקו, גם הוא אוקראיני. הוא נעלם אי שם בקרואטיה.

דמיאניוק חזר לארצות הברית וקיבל חזרה את אזרחותו. 16 שנים לאחר מכן הוא הוסגר לגרמניה על אלונקה (לא לאוקראינה, שם קיים דין מוות. בגרמניה אין) ועומד כאמור לעיל במשפט בגין רצח 29,900 יהודים בסוביבור.

דמיאניוק הוכר ככשיר לעמוד במשפט, (הוא הופיע כל השנים בבתי משפט למיניהם בארצות הברית) אולם בגלל מצב בריאותו הרופף החליטו השופטים במינכן לסיים את המשפט עד ה-6 במאי 2010.לאחר שניים-שלושה ימי דיון הודיע רופא הכלא שדמיאניוק חלה, יש לו חום שלא מגיב לתרופות והוא לא יוכל להופיע בבית המשפט. יש אומרים שהשופטים מקווים שדמיאניוק לא יגיע לפסק הדין. רבים חושבים, ואני לצערי חושב כמוהם, שלמאמץ שהושקע לא תהיה התמורה הנאותה. מותו של הנאשם בגיל 89 בלי שיינתן פסק דין הוא בחזקת ברכה לבטלה.

הלוואי שאתבדה!

ועכשיו לענייננו: אני ניצול שואה ופרטיזן לשעבר, במסגרת הפרטיזנים הסובייטיים בבלורוסיה. עליתי לארץ ישראל באוגוסט 1946. הקמנו תודה לאל משפחות, השתקמנו ונמניתי על הראשונים שהקימו את "ארגון הפרטיזנים ומורדי הגטאות בישראל". בנוסף לעבודתנו לקיומנו הקדשנו את זמננו להסביר את המילים שנחרתו עמוק בליבנו: "לזכור ולא לשכוח" –ו"לעולם לא עוד." (אני כותב בלשון רבים, כולנו, בני דורי, עברנו את הדרך משואה לתקומה (כולנו מאותו הכפר").

והנה כרעם ביום בהיר, לפני הימים הנוראים בשנת 1985, נודע לנו כי בקרבת הכותל המערבי הוקמה אנדרטה לזכר האוקראינים שנרצחו על ידי הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה.

לא האמנו למשמע אוזנינו. לאחר חקירה הסתבר שהקהילה הגדולה-יחסית של משתפי הפעולה האוקראינים, אליה משתייך גם דמיאניוק, הגרה בפנסילבניה ובקנדה, הקימה ב-1985, במרומי הר ציון בירושלים, בפתח מרתף השואה בו מרוכזות המצבות למאות קהילות יהודיות שהושמדו על ידי הנאצים ועוזריהם – אנדרטה לזכר שלושה מיליון אוקראינים שנרצחו על ידי הנאצים ולזכר שנים-עשר מיליון אוקראינים שהושמדו והוגלו על ידי המשטר הסובייטי בראשית שנות השלושים במאה העשרים, כאשר אדמות האיכרים באוקראינה הולאמו והם נאלצו להקים קולחוזים.

החלטנו באירגון הפרטיזנים ובאירגון הגג של הלוחמים ואסירי הנאצים לפעול בדרך חוקית כדי להוריד את האנדרטה, שפגעה קשות ברגשות של כל ניצולי השואה.

הנהלות האירגונים פנו לראש עיריית ירושלים ולמוסדות שונים בתביעה להוריד את האנדרטה, שהוקמה כנראה בלי רישיון, אולם הסתבר אז שהאנדרטה הוקמה על קרקע פרטית השייכת לישיבת חרדים, וכן שהקמת האנדרטה עלתה כשש מאות אלף דולר (מזה בוודאי חלק עבור הקרקע ).

מכל מקום, הנהלת אירגון הפרטיזנים החליטה להוריד את האנדרטה ויהי מה.

 אני נולדתי בעיירה קטנה דוד-הורודוק, בקרבת הגבול בין פולסיה ואוקראינה. כל משפחתי, כל הקרובים, כל היהודים בני העיירה – נרצחו ביריות על ידי הנאצים ועוזריהם הגויים אנשי המקום ממוצא אוקראיני, בלורוסי וטטרי. הגברים בי"ז באב, ה-10 באוגוסט 1941, והנשים והילדים בכ"ט באלול, ה-10 בספטמבר 1942. קבר האחים נמצא כשלושה קילומטר מהעיירה. מיספר הקורבנות של בני העיר ושל הפליטים שנסו מזרחה מאזורי הכיבוש הגרמני בפולין – הגיע לשבעת אלפים נפש. למחרת, ב-11 בספטמבר 1942, יומיים לפני ראש השנה, חוסל הגטו בעיירה הסמוכה סטולין (הידועה כמקום כהונתו של הרבי משה פרלוב מסטולין) ונרצחו כ-6,500 יהודים – גברים, נשים וטף. על הגטו בדויד-הורודוק שמרה המיליציה המקומית, והיא גם הובילה את כלואי הגטו, כולן נשים ורק כשלושים בנים, אל הבורות שהוכנו מראש במקום שנרצחו הגברים ב-1941. על הגטו בסטולין שמרו אוקראינים חמושים. אין יוצא ואין בא. אני שומר בארכיון שלי עותק של פרוטוקול ממשפט שהתקיים בגרמניה נגד הגרמנים שהשתתפו בחיסול הגטאות בשתי הערים ביריות.

 הנאשם העיקרי ושמו Petach – גרמני סודטי, זוכה מאשמת רצח.הוא טען שהוא פיקד על היורים ולא ירה בעצמו. היורים היו אנשי הז'נדרמריה והמיליציה המקומית.

אני השתייכתי בפרטיזנים לגדוד שרובם ככולם היו אוקראינים, וביניהם משתפי פעולה עם הגרמנים, אשר לאחר התבוסה באביב 1942 בסטלינגרד ערקו והצטרפו לפרטיזנים. בכיתה שלי היה פרטיזן אחד מבוגר, יליד קייב, שסיפר כי היהודים באוקראינה רצחו ילד נוצרי והשתמשו בדם שלו לאפיית מצות לפסח. היה גם רוסי אחד שלא ראה מימיו יהודים אבל היתה בו שנאה אליהם. כנראה מלידה.

היחס אליי בגדוד היה פחות או יותר "נסבל". השתלבתי מבחינה חברתית, הייתי בלונדיני, יכולתי בקלות להתחזות לגוי, למדתי גם לשתות וודקה (סאמוגון – תוצרת עצמית). היו אומרים: "אתה בסדר" אבל...

ב-1989 נפגשנו – משלחת מטעם ארגון הפרטיזנים בישראל עם הווטרנים הסובייטיים של מלחמת העולם השנייה, למרות שאז נותקו היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. במסגרת הפגישות ברחבי ברית המועצות ביקרנו גם בגיא ההריגה בבאבי יאר, סמוך לקייב בירת אוקראינה. על השלט של קבר האחים היה כתוב שפה נרצחו 120,000 אזרחים על ידי הנאצים. השלט לא פירט את הלאומיות של הקורבנות. למעשה רוב הנרצחים במקום הזה היו יהודי קייב.

לשאלתי מדוע לא מסומן שהנרצחים היו יהודים, ודווקא בתעודות הזהות של החיים חובה לציין "יהודי" – לא קבלתי תשובה.     

 אני מודה שהיתה לי הסתייגות מן הנוצרים במזרח-אירופה בכלל וכלפי האוקראינים בפרט. .באוטוביוגרפיה שלי "המלחמה על החיים" שפירסמתי ב-2005 – אני מספר על האנטישמיות ששררה בליטא, בפולין ובאוקראינה – שהתגברה במיוחד לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה הנאצית. האוקראינים היו ידועים מזה שנים כשונאי ישראל, ובכתבה מיוחדת פירטתי את הפוגרומים מימי ההטמן הקוזאקי חמילניצקי במאה ה-17, פרשת נימירוב, פרשת פטלורה, פרשת בנדרה, פרשת היבסקציה והאפלייה בברית המועצות.

 הקמת האנדרטה בירושלים על ידי האוקראינים, משתפי הפעולה עם הגרמנים, פגעה קשות ברגשותיי ולא יכולתי להירגע. זה פגע גם ברגשות כל חבריי ניצולי השואה.

הנהלת אירגון הפרטיזנים החליטה, בתיאום עם אירגון הגג, להרוס את האנדרטה. אני ורבים מחברי האירגון התנדבנו למשימה. למחרת יום כיפור של שנת 1985 העמיד האירגון לרשות המתנדבים אוטובוס, עם אמצעי חבלה, שהביא אותנו לירושלים, למקום האנדרטה, והרסנו את השלט ואת הכיתוב שעל גוף האנדרטה. המשטרה הגיעה למקום אבל אנחנו כבר היינו בדרך חזרה מירושלים לתל אביב. היינו מודעים לכך שהריסת האנדרטה היא עבירה על החוק וכי אנו צפויים למשפט פלילי. אבל כולנו היינו מוכנים להופיע במשפט כנאשמים על מנת לספר לציבור הרחב בישראל ובעולם כולו את התפקיד של האוקראינים ברצח משפחותינו ויקירינו בזמן השואה.

המשטרה חקרה את ראשי האירגונים אבל וויתרה על הגשת המשפט. כל העיתונות היומית דיווחה על הריסת האנדרטה (מצורף צילום) והזדהתה עם הפעולה של ניצולי השואה. מזכיר ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, יעקב גרינשטיין, פירסם מאמר אשר אני מצרף לכתבה זו.

עלה אז בזיכרוני המשפט שהתנהל בצרפת נגד שלום שוורצבארד, אשר ירה ב-25 במאי 1926 בראש ממשלת אוקראינה הלאומנית – סימיון פטלורה, כנקמה על הפוגרומים שערך המנהיג האוקראיני ביהודי אוקראינה. כזכור שוורצבארד זוכה במשפט, מת בשנת 1937, ולימים הובאו עצמותיו לישראל ונקבר באביחיל.

וחזרה למשפט דמיאניוק במינכן:

ביום שנפסק המשפט, אמור היה להעיד מטעם התביעה היחידי שנשאר בחיים מקומץ היהודים ששרדו ממחנה סוביבור. ההגנה טוענת שדמיאניוק הוא גם "נירדף "מטעם הגרמנים וכך גם כל האוקראינים בשרות הגרמנים, כי אם לא היה משתף פעולה היה צפוי למוות כמו השבויים האחרים ששירתו קודם בצבא האדום." הסנגור טוען שלציבור כבר אין עניין לאחר מספר ניכר של משפטים בקשר לדמיאניוק. הבן של דמיאניוק מאמין שלתביעה אין הוכחות "הם בונים מגדל קלפים והסערה מתקרבת."

כמובן שאנו מעוינים בפסק דין. מותו של דמיאניוק בגיל שמונים ותשע, לפני הרשעתו בבית המשפט, אינו התשובה ההולמת להבאתן לדין. "ציון במשפט תיפדה."

מאז האירוע של ניתוץ האנדרטה בהר ציון ירושלים עברו כעשרים וחמש שנים. החטא שחטאנו בזמנו, אם חטאנו, הוא בחזקת עבר זמנו בטל. קורבנו כי גם מבחינת החוק הפלילי חלה כבר על החטא הזה התיישנות. אולם מדי פעם אני חושב אם היום הייתי חוזר על המעשה שעשינו. בעיקר ביום כיפור, כאשר אני מתפלל וקורא "על חטא שחטאנו לפניך בזדון ובשגגה" ו"על חטא שחטאנו לפניך בחוזק יד" – אני מתנחם שבהמשך נאמר כי יש גם "מצוות עשה" – ובהמשך התפילה: "וכל מאמינים שהוא סולח סלה" – "הפותח שער לדופקי בתשובה." ועל כולם "כל דבר בעתו."

אהוד: את צרופות התצלומים הנילווים לכתבה אפשר לקבל בפנייה באי-מייל למערכת.

* * *

שידור "בית הוריי" עם משפחת רענן מצופית

לזיכרה של רוני

בתחילת ינואר 2008 שודר ב"קול ישראל", במסגרת התוכניות "בית הורי" בעריכת רעיה אדמוני, ראיון עם רוני ושתי אחיותיה, מרתה ורזי, על בית הוריהן, אלכסנדר ורות רענן מראשוני מושב צופית.

לקראת השלושים של רוני, החליטה רעיה לשדר את התוכנית שוב ביום שישי 25 בדצמבר, בשעה 0700 ברשת א' ושידור חוזר למחרת, 26 בדצמבר בשעה 1700, גם כן ברשת א'.

* * *

מול ההרים הסגולים

על הרומן מאת אוריה באר

"יחודו של הרומן 'מול ההרים הסגולים' בהשוואה למרבית ספרי הפרוזה הישראלית, הוא ברקע הלוקאלי יוצא הדופן: עלילתו מתרחשת באילת, ומעט בסביבותיה. על העיר הזו, בקצה הדרומי של הארץ, פסחה הסיפורת הישראלית. באר יודע לרקום עלילה מרתקת וקולחת בטבעיות."

(יערה בן דוד. עיתון 77)

"אוריה באר ספג את הארומה של אילת, את ריחותיה, צבעיה, נפשות גיבוריה. ומכל זה רקח מרקחת סיפורית כתובה בצורה קולחת ומרתקת."

(הרצל חקק, "מאזניים")

לאוריה באר שלום רב,

קראתי את ספרך "מול ההרים הסגולים" בהנאה רבה. אתה יודע לבנות סיפור מרתק ולטוות עלילה של ממש. הצלחת לתת ביטוי לאווירתה המורכבת של אילת, על תושביה הקבועים ותושביה המזדמנים, ולהווי המיוחד שלה. עיצוב הדמויות על קשייהן, התלבטויותיהן, חולשותיהן ומעלותיהן, יפה מאוד. במיוחד דמותו של יוס. אין כאן שחור לבן, אלא מורכבות של בני אדם ומערכות היחסים ביניהם. תודה!

בברכה חמה,

 נורית גוברין

הרומן מצוי למכירה בחנויות הספרים. אפשר גם לרכוש אותו במחיר מוזל של 60 ₪ בלבד, אשר יישלחו לכתובות – רח' העבודה 3 ת"א או ת.ד. 53 אילת.

אוריה באר הוא עו"ד במקצועו, סופר ומחזאי. הוא חבר באגודת הסופרים, וחבר הועד המרכזי של האגודה. בשנת 2000 זכה קובץ הסיפורים הקצרים שלו "עין הזכוכית של מיור פאבל" בפרס אולשוונג לספרות.

[דבר המפרסם]

* * *

יענקלה בהט

רפאלה

בסוף נעמדה ליד החלון והביטה החוצה. עיניה פקוחות אך היא אינה רואה את צללי הערב שהחלו לרדת על העיר. כבר עברה מחדר לחדר. ניגבה גרגר אבק סמוי כאן. יישרה מפית תחרה שם. נכנעת להתרגשות שאחזה בה. שינתה שוב ושוב את מיקומן של הכורסאות והשולחן הקטן שבמרכז החדר. עתה לא נותר דבר לעשות אלא לחכות. לרגע חשבה להכין לעצמה כוס תה אך מיד ברחה ממחשבה זו. מה יקרה אם לא תספיק לסיים אותה? תשאיר כוס חצי מלאה בסלון? מאוד לא רצתה להשאיר רושם של אישה בלתי מסודרת.

שלושים שנה מיותרות היתה נשואה. רצתה להיות אישה טובה. היא סברה כי כך צריך להיות. רק לאחר שצעיר בניה עזב את הבית ונישא, התחילה לחשוב. היכן האהבה בחייה? האם כך רצתה לחיות? תמיד למען אחרים. ומה היא? לה לא מגיע? האומנם לא תזכה לחיוך, חיבוק או נשיקה כשתחזור הביתה מקניות בשוק? האם לעולם לא תתעורר בזרועותיו של גבר אוהב? אזרה אומץ והחלה בתהליך לפירוק הקשר. מזה כעשר שנים שהיא מנהלת את חייה בעצמה. וטוב לה. עשתה מנוי לפילהרמונית. היתה מופיעה לכל קונצרט. מדי שנה נסעה ללונדון, לחידוש המלתחה, לקראת כריסטמס, כשהמחירים יורדים. היא אדונית לעצמה.

רצתה לפתוח סיבוב שני. לא כנערה צעירה, נלהבת, שחפצה לעשות נחת להוריה. היא כבר בוגרת ובעלת ניסיון חיים. הפעם תבחר בעצמה את המיועד המתאים לארח לה לחברה בערוב ימיה. פגשה הרבה גברים. אחד או שנים עברו לגור עימה לתקופה קצרה. אך בסופו של דבר החליטה שאין הם מתאימים לה. אין היא ממהרת, ויכולה להרשות לעצמה להיות קצת בררנית. כבר טעתה פעם אחת. לא עוד. עם חלוף הזמן היה נדמה לה לא פעם כי כמות המחזרים שהתדפקו על דלתה הלכה ופחתה. גם רמתם האישית הלכה וירדה. אך לא אמרה נואש. היתה אופטימית. היא תחכה לאהבה עד שתגיע. עליה רק להיות מוכנה.

בזמן האחרון, דלקת הפרקים שלקתה בה לפני שלש שנים מציקה לה. קשה לה קצת ללכת. גם תנועות ידיה אינן כמקודם. היא אמנם לא הפסיקה לבקר בקונצרטים אך הנסיעות ללונדון חדלו. גם לבתי קפה היא ממעטת לצאת. היא מעדיפה את הבילוי הביתי על פני שיטוט ברחובות. בימים אלה של תחילת החורף היא צריכה לשמור על עצמה.

לפני שבועיים אירחה בביתה לראשונה את יוחנן. פגשה אותו בקונצרט האחרון. עשה רושם של אדם מאוד מעניין. בעל ידע רב ועצום. לא היה כמעט נושא שלא גילה בו בקיאות. בקול רך ונעים, בסבלנות אין קץ הסביר ותיאר תופעות טבע ונפש אדם. היה זה ערב מאוד מעניין.

כאשר שאל אותה, הרבה לאחר חצות , האם – בגלל השעה המאוחרת – יוכל להישאר ללון בביתה, היא ענתה בחיוב. איש מקסים כזה, האפשר לסרב לו? בעת שפשטה בגדיה הקיש סוף סוף על דלתה ובקול הססני משהו שאל אם תיאות להכניסו לחדרה. חשה את פעימות הדם ברקותיה כשהסכימה. הנה מתגשם חלומה. כששם ידיו על ערפה הרגישה כי נישאת היא אל על. נשק ברוך לשפתיה, דימתה כי נעטפת היא בקצף של ענני שמיים. חדרה שהיה חשוך עד כה הואר באור שלא ידעה מקורו.

 במשך הלילה הלך קסמו והועם. היא לא התלהבה ממנו.

למחרת בבוקר סברה כי מוטב לה שלא לפגשו יותר. אלא שככל שנקפו הימים נמלכה בדעתה. אחרי ככלות הכול הוא אדם מעניין. אולי בגלל שהיתה זו להם הפגישה ראשונה והיא קצת התרגשה, ואולי לא מוכנה, נגרמה לה, שלא באשמתו כמובן, אכזבה קלה. לא יהא זה יאה לדון אותו לכף חובה. לכן כאשר הטלפון בביתה צילצל שוב, לאחר אלם בן שבועיים, גילתה השמחה בקולה את אשר לא ביטאה במילים. סיכמו כי יבוא אליה היום בערב.

כבר משעות הבוקר ניקתה ומירקה את דירתה. בשלוש נכנסה למקלחת. על אף שביקרה לפני עשרה ימים אצל הקוסמטיקאית, עסקה שעה ארוכה מול הראי במריטת שיער הרגליים והגבות, החלקת בית השחי. פינקה עצמה באמבט חם שלתוכו הגירה כמויות של מלחים ובשמים. עטופה במגבת עמדה שעה ארוכה לפני הארון, שוקלת ובודקת מה ללבוש. לבסוף בחרה בחצאית בצבע החרדל, החולצה התואמת, זו השקופה למחצה עם הכפתור העליון הנמוך. אפודת האנגורה החומה השלימה את הופעתה. סרקה את שערה הערמוני, הנופל על כתפיה בגלים, העלתה מעט אבקת סומק ואיבקה לחייה. הדגישה בעפרון את קו ריסי עיניה, צבעה שפתיה וענדה זוג עגילי פנינה קטנים. בנעליה נמוכות העקב שוטטה בדירה עורכת ביקורת אחרונה. מדי פעם העיפה מבט בראי. נראתה זוהרת. הציפייה שבליבה העלתה חיוך על שפתיה, קרנה מפניה. שמה דיסק עם נעימות צועניות רומנטיות. הדליקה כמה נרות ריחניים. לבסוף נעמדה מול החלון והביטה החוצה.

עברה כחצי שעה מאז המועד שקבעו. צלצול הטלפון העירה מתרדמתה שבהקיץ.

"כן,"

 "כן, נכון,

 "איפה אתה? כבר חששתי שקרה לך משהו,

"הכל בסדר?

"כן. נו , טוב.

 "כן כן אני מבינה.

"דברים כאלה קורים לעיתים.

"כן נכון. בפתאומיות.

 "לא ,לא, אני מבינה.

"זה בסדר.

"כן. בכל עת. אני בבית.

"שלום שלום."

שעה ארוכה עמדה ליד החלון, שפופרת הטלפון אחוזה בידה השמוטה, מעבר לדמעות ראתה את הלילה היורד.

אחר כך הלכה להכין לעצמה כוס תה.

* * *

משה שפריר: סוף ההתחלה של המאה

עם כשלון ועידת קופּּנהגן, דצמבר 2009

מַה קָּרָה?

– קָרָה מַה שֶּׁקָרָה.

הָיָה רָע?

– רָע הָיָה מַה שֶּׁהָיָה.

הָיָה טוֹב?

– הָיָה לֹא-טוֹב, וְטוֹב שֶׁכְּבָר הוּא אֵינוֹ.

מַה יָּבוֹא?

– יָבוֹא מַה שֶּׁיָבוֹא.

זֶה סוֹף הַהַתְחָלָה?

– זוֹ הַתְחָלַת הַסּוֹף!

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

שיחה ארבע-עשרה: הערבי החי בקרבך

בספרות העברית, העוסקת בדמות הערבי, מצוי הבדל רב בין בין דמויות של ערבים שמעבר לגבול, בייחוד ביצירות שנכתבו עד שנת 1967, דמויות שעוררו תחושות של אימה, איבה וסיוט, של גבול מאיים וקרוב – לבין דמויות של ערבים ישראליים, שמתוארים באופן אחר לגמרי. זוהי מעין משפחה אחרת של ספרים, ולעיתים, ברבות השנים, יש ואותם סופרים כאילו עוברים מ"משפחת הסיוט" למשפחת ה"דו-קיום", ודמות הערבי אצלם משתנה כליל. למשל, ההבדל בין השומר כרות הלשון ב"מול היערות" לבין נעים ב"המאהב", שניהם ל-א.ב יהושע.

אחד הראשונים לז'אנר של "הערבי החי בקרבך" הוא הרומאן "זר לא יבוא" (1962), מאת חמדה אלון. הוא כתוב בגוף ראשון, ומספרת אותו סטודנטית ירושלמית, ילידת חיפה, החיה בשנות החמישים בירושלים, שעל רקעה מתרחש הרומאן. שם הגיבורה רוני, ולא במקרה היא עוסקת במחקר על תולדות הצלבנים, מוטיב שאנו עתידים לפגוש בעוד כשנה, כאשר יתפרסם ב"קשת" הסיפור "מול היערות" של א.ב. יהושע, (ששייך, כאמור, למשפחה האחרת, של הערבי כסיוט וכאוייב). זאת ועוד – הנימה של מספרת בגוף ראשון, בירושלים, מזכירה ניגון שאנו עתידים לפגוש, בעוד כשש שנים, ב"מיכאל שלי" של עמוס עוז, שוב – ספר שמבטא את הסיוט ולא את הקיום-ביחד.

רוני פוגשת בחור ערבי בשם עלי, שזכה לחינוך אירופאי, היה כשבע שנים באנגליה ולמד באוניברסיטה. הוא חוזר להמשיך את לימודיו בירושלים, ולעסוק בחקר הפולקלור הערבי.

בין השניים מתפתחת פרשה של אהבה, אהבה בלתי אפשרית. הרומאן כתוב קצת בקלישאות. אחיה של רוני הוא קצין בצבא. אהבתם מוסתרת מן האח, ומן ההורים. כאשר נודע הדבר למשפחה – בא האח לירושלים, לוקח את רוני בכוח, מחזיר אותה לבית אביה בחיפה, ושם כולאים אותה! – היחס אליה הוא כנהוג במשפחה פטריארכלית, הייתי כמעט מתפתה לומר – בנוסח שמשפחה ערבית היתה נוהגת כלפי בתה – וזה קצת לא משכנע.

בהמשך הסיפור נעצר עלי, אהובה של רוני, בגלל מחוייבותו המשפחתית כלפי אחיו הצעיר, שאותו היה עליו להעביר אותו את הגבול, להבריח מישראל. אהבתם של עלי ורוני מתבררת כבלתי-אפשרית, ולא רק בגלל התנגדות הוריה, אלא בגלל המעצר ומשמעותו. עלי משתחרר. רוני חוזרת לירושלים. אך היחסים ביניהם מתפוגגים. כותב עלי לרוני:

באנגליה, אם ישחק לי המזל, אשלים את מחקרי ואעשה דוקטוראט, וקרוב לוודאי שאתקשר שם עם אחד הקולג'ים, ואצטרף לשורה הארוכה, האנונימית, של דונים גלמודים וצחיחים, העובדים בערפל ובקור על מחקרים למדניים ששום איש זולתם אינו מתעניין בהם. אני לא אפרח באנגליה. לא אעשה בה חיל. לא אהיה מאושר. כבר נתנסיתי בזה ואין לי אשליות. אלא שאין לי ברירה. זה המצב אפוא. בעוד חמש, שש שנים, אצליח אולי להרוויח את משכורתי הראשונה, ומה אהיה אז? במקרה הטוב ביותר למדן מזקין ומקריח, עב כרס, מר נפש. לא רוני, יותר מדי אני אוהב אותך מכדי שארצה לראותך באיזשהו אופן לעתיד כזה. מוטב לי לזכור אותך תמיד כפי שהנך היום, עליזה, תוססת, אוהבת, שערך מוצף באור ירח, עינייך הירוקות נוצצות, גווך גמיש כגו החתולה, קומתך זקופה. חלילה לי לאלפך, לכלוא אותך בביתו הקודר של הדון הערבי, התמהוני, המתהלך בראש מורכן בקצה תחומה של הפקולטה למדעי המזרח באוניברסיטה מוכת רוח וגשם, שנבנתה בימי הביניים.

עלי הירהר, בשלב מסויים – באפשרות של מעבר למגורים בעיירה בנגב, יחד עם רוני, והשתקעות בחקר הפולקלור הבדווי. רוני מאשימה עצמה שלא הסכימה, שלא האמינה באפשרות הזו. התחושה העולה כאן היא שחייהם-ביחד יהיו אפשריים רק אם יעזבו את הארץ, רק אם שניהם ילכו לגולה, באיזו אוניברסיטה אנגלית עטופת ערפל. אך הפתרון לא נראה לעלי – לעקור עצמו ולעקור גם אותה.

בשנות החמישים היה נהוג עדיין בישראל מימשל צבאי על המיעוט הערבי, והוא שימש גורם חשוב בחיי הערבים הישראלים; בצילו היה ודאי קשה לשניים לקיים יחד חיים נורמאליים בארצם.

בתקופה ההיא נראו הגבולות, והערבי שמעבר להם, במימד של סיוט ושל איום – ואילו דמותו של עלי, (והאיפיון יחזור גם בשאר היצירות שנביא מן התחום הזה, הפנימי יותר, שמתואר בו ערבי-ישראלי) – היא אנושית, מתונה יחסית. הקונפליקט הלאומי אינו מוסתר. הוא מוצג במלוא חריפותו, אך עלי נקלע אליו כאדם, כפרט. בשום מקום הוא אינו מתואר בצורה מאיימת, מסייטת.

מצוי כאן מוטיב, או קו, שנפגוש גם להבא – הרומאן מקבל כיוון מעמדי-חברתי יותר מאשר לאומי. הבעייה הלאומית אינה חדלה להפריע – אך ההישג של הסטודנט הערבי, שזוכה באהבת הסטודנטית יהודיה, מתפתח, במידה מסויימת, על פי תבנית רומאנים שבהם בן המעמד הנמוך, הפחות-נחשב בחברה, עושה דרכו קדימה, למעלה, בריבוד החברתי, כפי שאולי ברומאן של סופר יהודי בתקופה מסויימת בגרמניה, או באמריקה כיום – ("מה מעיק על פורטנוי?" לפיליפ רות) הבחור היהודי מתקדם במעלות החברה הכללית, הלא-יהודית, גם באמצעות יחסיו עם נשים גויות. החיזור, או הנישואים, ללא-יהודיה ממעמד גבוה משלו, וההתבוללות – כל אלה בעיות שקיום קשרים כמו אלה, או אי-אפשרותם – מעמידים בפניו, וכדי להיות מקובל, עליו להתכחש לא פעם לעמו ולמוצאו.

*

ההגנה על האח, כסיבה הגורמת למשבר ביחסים בין בחור ערבי לבחורה יהודיה, חוזרת ברומאן (הנשכח-למדי כיום), "ספל קפה מר", משנת 1967. כתב אותו סופר שלא הירבה לפרסם בשנים האחרונות, יהושע גרנות.

גם כאן מתואר מצב ששרר בישראל לפני יוני 1967. מיכאל אחמד, גיבור הסיפור, שמספרו בגוף ראשון, הוא ערבי-ישראלי החי בתל-אביב, עיתונאי בעיתון שמאלי או שמאלני. מיכאל מתכחש לערביותו, אינו מדגיש אותה. הוא עומד לשאת לאישה בחורה יהודיה בשם אסנת, בתו של עורך העיתון, שבו הוא עובד. לא מאהבה גדולה הוא מתכוון לשאתה. היא ידועה בדרכיה המפוקפקות, אך מהלך העלילה מביא אותו למצב שבו הוא אינו יכול לסרב.

תחילה הסביבה לא כל כך מקבלת את זיווג התערובת. יש צביעות ביחס אביה של אסנת לעלי. כעורך עיתון שמאלני, הוא בעל דיעות מתקדמות-כביכול, אך הוא אינו מרוצה מנישואי בתו לערבי. כל אלה אינם מגיעים לידי סכסוך חריף כי הסביבה הישראלית נוטה, בסופו-של-דבר, לקבל אליה את אחמד-מיכאל (או מיכאל-אחמד), מה עוד שהוא אינו מדגיש את ערביותו, ואת הקונפליקט הלאומי שהוא חש כלפי חבריו היהודים.

אבל, כגורל, הידיעה על כך שהוא עומד להינשא לאסנת מתפרסמת במדור הרכילות באחד העיתונים, וגורמת לסכסוך-דמים בכפרו של אחמד-מיכאל. אחיו, שקם להגן על כבודו, נרצח. קול הדם מתעורר באחמד-מיכאל, הוא עוזב את תל-אביב, נוטש את אסנת, חוזר לכפרו, ועד דמשק אולי יצטרך לגנוב את הגבול, כדי לרדוף אחר רוצח אחיו, ולנקום את הדם, את נקמת המשפחה.

אנו חוזרים כאן לאווירת סיפורי חוואג'ה מוסה, הוא משה סמילנסקי, מחיי הערבים, המתאריםן אהבה בלתי-אפשרית בין בני משפחות יריבות; וכאן – בין בני שני העמים, שנמצאים בסכסוך, ותמיד קול הדם גובר לבסוף על האהבה ועל האושר, שלו ראויים הפרטים, משני הצדדים.

*

בשנת 1966 הופיע הרומאן העברי הראשון שכתב סופר ערבי-ישראלי, עטאללה מנצור, שם הרומאן – "באור חדש".

עטאללה מנצור התחנך פרק-זמן בקיבוץ של השומר הצעיר, שער העמקים. פרטים אלה אף כתובים על הכריכה האחורית. בספרו תיאר את אהבתם של בחור בשם יוסי, ערבי צעיר, שגדל בקיבוץ של השומר הצעיר. שמה של התנועה אינו נזכר, אבל לפי איפיוניה כתנועה מתקדמת, שדוגלת באחוות עמים, אין ספק בזיהוייה.

בקיבוץ מתאהב יוסי בבחורה יהודיה בשם רבקה, עולה חדשה, שאינה "צברית". תחילה אין יודעים בקיבוץ דבר ברור על מוצאו של יוסי. רבקה רואה בו דמות של בן הארץ, של בחור יהודי, עברי. בהמשך, מתוך הסיפור, שאינו נרקם בצורה משכנעת ביותר, והוא מגמתי, אבל מעניין, נודע לנו כי אביו, הערבי, של יוסי, נהרג כאשר בנו היה ילד, כנראה במלחמת 1948. הילד היתום גודל אצל הורים-מאמצים במושבה עברית, משפחה ממוצא מזרחי, שלימים שלחה אותו לקיבוץ.

הקונפליקט מתעורר כאשר מתגלה דבר מוצאו של יוסי, ורצונו לחיות עם רבקה. הנושא מועלה לשיחת הקיבוץ. האם הם מוכנים לקבל אצלם בחור ערבי, כחבר שווה-זכויות?

הרומאן מסתיים, למרבה הפלא, בסיום אופטימי, בהפי-אנד. לאחר לבטים רבים מחליטים לקבל את יוסי כחבר, אבל מדגישים שהוא מתקבל כאדם, לא כיהודי או כערבי. כלומר שאין בכך תקדים, וגם אין צורך לתת פומבי להחלטה.

יוסי, המספר, אומר בסיום שאכן בעייתו האישית אולי נפתרה, אבל פתאום הכל נראה לו באור חדש. אמנם קיבלו אותו כפרט, אך אין משלימים עם מוצאו הזר, האחר, עם לאומיותו.

ומעניין, הרומאן "באור חדש" הוא אולי היחיד שמסתיים בנימה אופטימית, מקרב היצירות העוסקות ב"ערבי החי בקרבך". הוא גם הרומאן היחיד, עד כה, עד לספרו של אנטון שמאס, יחיד במשך שנים, שנכתב עברית במקורו על ידי סופר ערבי. אולי משום רצונו של המספר, באותה תקופה, להדגיש שיש יכולת, מוגבלת אמנם – להתערות בקרב כלל החברה הישראלית, העברית, היהודית. הסיום אופטימי, אבל אופטימי לפרט ואין בו שום פתרון לבעיית הסכסוך שבין שני העמים.

*

אחד הרומאנים החשובים והמעניינים ביותר לגבי דמותו של הערבי הישראלי בספרות העברית – הוא "חסות" (1977) של סמי מיכאל.

הביוגראפיה המיוחדת של סמי מיכאל הכשירה אותו, טוב יותר מסופרים עבריים אחרים בישראל, לכתוב את הרומאן הזה. הוא יליד באגדד, החל את כתיבתו הספרותית בערבית, הכיר את חיי הערבים מבפנים – הן בבגדאד עיר-מולדתו, שעליה כתב לימים את ספרו "חופן של ערפל", רומאן מעניין ומרתק על יחסים שבין יהודים לערבים, לא בישראל אלא באחת התפוצות, בגולת בבל, בבאגדד – והן בשנותיו הראשונות בארץ, כאשר המשיך להיות קומוניסט ועבד במערכת העיתון הערבי הקומוניסטי אלאיתחאד בחיפה.

בתקופה זו הכיר מקרוב את ההווי של המפלגה הקומוניסטית-הישראלית, שהיתה משותפת ליהודים ולערבים, את האינטלקטואלים שבה, עיתונאיה, סופריה, וחבריה מן השורה. כך עלה בידו לכתוב "מבפנים" את סיפור העלילה המרתק שהעלה ברומאן "חסות", זאת שעה שעמוס עוז, א.ב. יהושע, אורפז, וסופרים עבריים אחרים, שתיארו בשנים האחרונות דמויות של ערבים – אינם דוברי ערבית, לא חיו בקרב חברה ערבית או ערבית-יהודית משותפת, ודמויותיהם או תדמיותיהם של ערבים ביצירותיהם, לחיוב ולשלילה, נובעות ממשקעי חוויות שונות לגמרי, ובדרך-כלל של ריחוק ושל זרות.

פתחי, גיבורו של סמי מיכאל, הוא משורר-מחאה ערבי-ישראלי, אשר כהגדרתו ברומאן – נתבע להלך כלוליין בין השודדים לבין הנשדדים. וכאשר משפט זה נאמר מן הצד הערבי, השודדים הם כמובן אנחנו, הישראלים, והנשדדים הם הפלסטינאים.

אלא שהמצב אינו כה פשוט וחד-משמעי. הרומאן נפתח בתיאור ביקורו של פתחי, בחברת גיסו-לעתיד, ואספי, בג'נין אשר בגדה המערבית. כלפי חבריו הישראלים, היהודים – מופיע פתחי כמבטא הלאומיות הפלסטינאית, כמייצג שירת המחאה. לג'נין הוא בא לבוש, כהרבה ערבים ישראלים, בבגדי "אתא", (בית-חרושת ותיק וידוע לטכסטיל, שבמשך תקופות רבות, עד שנסגר, היתה תוצרתו כמין תו-היכר, מדים, של הישראלי הממוצע). הסצינה המתוארת כאן מתרחשת זמן-מה לפני מלחמת יום הכיפור, ערב אוקטובר 1973. האווירה היא של השנים הראשונות לאחר יוני 1967, שבהן ההבדלים בין ערביי ישראל לבין ערביי הגדה והרצועה, כמו גם הקו הירוק – טרם החלו מיטשטשים. וכאשר פתחי בא לג'נין לבוש בבגדי "אתא", בבגדים ישראליים, והוא גם בעל גינונים ומנטאליות של חברה ישראלית, חרף ערביותו – הרי בעיני המקומיים הוא נחשב כמעט ליהודי, לזר להם.

וישנה פרשה דומה, שמיוסדת כנראה על מקרה אמיתי שאירע למשורר הערבי–ישראלי, ממוצא דרוזי, סמח אל-קאסם, עם ידידו המשורר מחמוד דרוויש, שעזב בשעתו את ישראל ועקר לביירות.

פתחי חתם, יחד עם סופרים ומשוררים יהודים וערבים – על גילוי-דעת הקורא לגינוי פעולות טירור מצד שני העמים, פעולות רצח של ילדים ונשים. והנה הוא קורא בבית מארחיו, בג'נין, בכתב-עת פלסטיני, דברים שנכתבו על אודותיו בידי חברו הטוב פאכרי, משורר ערבי-ישראלי שעקר לביירות, ופועל שם בשירות אש"ף, או פת"ח, וממשיך לכתוב בלבנון שירת מחאה פלסטינית. פאכרי כותב על פאתחי ומכנה אותו בוגד, משום שצירף קולו לגילוי-דעת משותף עם הישראלים.

המיוחד ב"חסות" הוא אפוא בתארו את גיבורו, פתחי, כלוליין המהלך על חבל וחי בין שתי תרבויות: התרבות הישראלית, העברית – והתרבות הערבית; בין שני עמים – העם היהודי, והעם הערבי; ובין שניים או שלושה קווי-גבול – ישראל מול השטחים המוחזקים, וישראל והשטחים מול לבנון.

חשוב לפתחי מה יגיד עליו חברו בבירות, מה יגידו עליו חבריו וחברותיו בתל-אביב, ומה אומרים עליו בני-עמו בשטחים. פתחי, בחייו האישיים, מבלה וחי עם בחורות יהודיות. הוא בחור נאה, חיי האהבה שלו אמנם חופשיים, מודרניים, אך אף פעם לא עם בחורה ערביה. שם זה אסור. לכן הוא גם חי בין שתי חברות, השונות לחלוטין זו מזו מבחינת המנהגים המיניים והמאטרימוניאליים. הוא אינו מתכוון להתחתן עם בחורה יהודיה, מאלה שהוא מבלה איתן. בבוא העת ישא לעצמו נערה כפרית ערביה, בתולה, לפי כל חוקי הכבוד, ואיתה יקים בית שמרני, כמקובל אצל ערבים, גם קומוניסטים. ישנה תהום בין חייו החופשיים בחברה הישראלית, מבחינה חברתית ומינית, לבין חיי המשפחה השמרנים הללו, שהוא מייעד לעצמו חרף דיעותיו השמאליות, המתקדמות-כביכול.

עם הופעתו של פתחי נשתנתה לגמרי דמות הערבי בספרות העברית – לא עוד דמות הפלאח הפרימיטיבי הראוי לאהדה, לא עוד ההילה הרומאנטית של דמות בן-החיל, הפרש הבידואי, הפושט בגדוד – בכתבי משה סמילנסקי; לא עוד דמות הערבי כשבוי, המהווה בעייה מוסרית ללוחם הישראלי, בספרות דור תש"ח; לא עוד דמות הערבי כחלק מן הסיוט, מן הגבול, מן האימה, נוסח עמוס עוז ב"מיכאל שלי" – אלא דמות מורכבת, דמות בשר-ודם, שהקורא מזדהה איתה בשעת הקריאה, ואינו מתבונן בה כזר, מבחוץ. הקורא את "חסות" אינו מזדהה, כביצירות קודמות, עם בעייתו של הגיבור הישראלי-היהודי כלפי הערבים, אלא עם בעייתו של הערבי-הישראלי כלפי עמו, כלפי עמנו, וכלפי המורכבות של מעגלי המציאות הסובבים אותו.

הרומאן מעניין ומורכב עוד יותר, כי סמי מיכאל מציב לעינינו שלוש מהויות של ערבים בישראל, על פי שלושה הגיבורים המופיעים בספר.

האחד הוא פתחי, שאת הווייתו תיארנו.

השני הוא ואספי, גיסו-לעתיד.

והשלישי הוא פואד. פואד נשוי לאישה יהודיה, יש לו בנים, הוא דמות קומוניסט ערבי ישראלי מתון, שמאמין באפשרות של חיים-ביחד, אבל – כשם שמשפחתו מתפוררת מבחינה רגשית-ואישית, הוא לא חי עוד עם אשתו – כך גם אמונתו מתפוררת. הצעירים ממנו, במפלגה, קיצוניים ממנו בלאומיותם, ולנוכח שאיפותיהם אלה, החלום המעמדי שלו, שמיוסד על שיתוף מארכסיסטי בין שני העמים – מתפורר, יתפורר – ולא יגיע לידי מימוש.

הדמות השנייה, האמצעית, היא כאמור ואספי, ערבי-ישראלי "סתגלן", במרכאות – משום שלמושג סתגלן ישנה משמעות לא-חיובית, אבל לאמיתו-של-דבר ערבי-ישראלי ריאליסט, עומד בשתי רגליו במציאות, ולמרות התחושות הקשות והנבואות השחורות, שמתעוררות בתקופת מלחמת יום כיפור, למרות מה שנראה לעיתים, בעיני פתחי, כתחילת הסוף של ישראל – ואספי תמיד מחזיר אותו למציאות, כמו בדיאלוג הבא:

 "המדינה שלהם הולכת," אומר פתחי ביום השלישי למלחמה.

 "פתחי, תתעורר! אתה חולם. אם היהודים לא יחליטו בעצמם לפרק את המדינה שלהם – אנחנו לא נצליח לעשות זאת."

 "אתה עבד בנשמתך!"

כאשר פורצת מלחמת יום כיפור, חושש פתחי ממעצר-מנע, כפי שנהגו בו בששת הימים. לכן הוא מסתתר בבית ידידו היהודי מרדוך, שגוייס למלחמה. החסות שמוצא לעצמו פתחי אצל אשת הידיד, היא המעניקה לרומאן את שמו.

בימיה הראשונים של המלחמה סבור פתחי שהכל אבוד. אותו איזון עדין שבו חי עד כה, כלוליין-על-חבל – התערער. הוא מתכונן לברוח. לדעתו, מדינת ישראל עומדת להיחרב. ואספי, גיסו-לעתיד, הריאליסט, בעל-המוסך, שרואה את שיירות הצבא זורמות מדי לילה, אומר לפתחי בהומור מריר של הכרת המציאות, שמדינתם של היהודים לא תתפרק אלא אם הם עצמם יפרקוה. הערבים לא יגברו על ישראל. המצב שבו יהודים וערבים חיים בארץ, יימשך גם להבא. וכל אחד ואחד יישאר עם מסלול חייו שלו, במקביל.

שנים אחדות לפני הופעת "חסות" הרציתי, במועדון היהודי-ערבי "אחווה" בחיפה, על דמות הערבי בספרות העברית. בקהל השומעים נכח גם הסופר אמיל חביבי. הוא הגיב על דבריי, בין היתר, במילים האלה:

 "מדוע אתם (הסופרים העבריים) מפגרים תמיד בארבעים שנה בתיאור דמות הערבי ביצירותיכם?!"

דומה שהרומאן "חסות" סגר את הפיגור הזה.

*

גם ב"המאהב" יש סגירה ניכרת של אותו פיגור שבתיאור. קיים הפרש רב בין דמות שומר-היערות הערבי, כרות-הלשון, ב"מול היערות" – לבין הדמות של נעים ב"המאהב" ל-א.ב. יהושע, שהופיע גם הוא ב-1977, במקביל להופעת "חסות".

אבל הגישה שמנחה את א.ב. יהושע ברומאן שלו שונה לחלוטין מזו של "חסות". אם "חסות" מביא אותנו להזדהות עם פתחי, לכך שאנו לומדים להתבונן במציאות מבעד לעיניו – הרי "המאהב" שומר על נקודת-המוצא הישראלית-היהודית, שאותה, מחוץ לנעים, חולקות כל שאר הדמויות שמשתתפות בסיפור ויוצרות אותו.

הנער הערבי מן הגליל, נעים, הוא בעייה שמוצגת למציאות היהודית בישראל. מה אנו רוצים? – חיים-ביחד עם הערבים? – מדינה משותפת? – מדינה שאינה יהודית בלבד?

ואולי אנו רוצים, והדבר גם מתאים לביקורתו הפוליטיות של א.ב. יהושע, שכאילו אומר לנו – אתם רוצים ארץ-ישראל השלימה, לחיות ביחד, או בתוך הערבים? אתם רוצים תרבות אחת לכל הישראלים? – אז הנה לכם נער ערבי צעיר, נעים, המופיע בביתכם, מדבר עברית, מדקלם את ביאליק, מתאהב בבתכם – ועליכם להחליט היכן אתם עומדים – האם אתם מקבלים אותו כחלק מכם? – ובכן דעו לכם שאז אתם אמנם עדיין חברה עברית, ישראלית, אבל לא עוד חברה יהודית בלעדית.

או אולי אתם אומרים לו – הכל טוב ויפה, עד כאן! – אולי אתם, בעצם, מדברים אליו כמו שאנטישמים בגולה דיברו אל היהודי שלהם: עד כאן! לא עם בתי ולא בביתי! במחילה מכבודך, חזור לעיירה שלך, חזור לגיטו, אנא, היבדל מאיתנו או לך-לך לפלשתינה, ואל תיקח חלק בארצי ובבני-ביתי.

ואכן, סופו של נעים שהמספר שולח אותו לכפרו, כאילו אומר לו – אין לך מקום בחברה הישראלית שלנו, בחיפה, חזור לכפרך, והיכבד ושב שם.

*

אין אלה אלא מקצת מן הספרים שעוסקים ביחסי יהודים וערבים בתוך ישראל. נזכיר את "עיר ימים רבים" (1972) לשולמית הר-אבן, שמתוארים בו יחסים בין יהודים לערבים בירושלים, בתקופת המאנדאט. נזכיר את "לאן עפות הציפורים?" (1977) של גדעון תלפז, שמסתיים בפרשת אהבה בין ישראלי לבין בחורה ערביה בירושלים המזרחית. נזכיר את "חדר נעול" (1980) לשמעון בלס, המתאר ערבי ישראלי שחוזר מפאריס אל ידידיו ואל וידידתו היהודים, בתל-אביב, וכיצד הוא מרגיש עצמו זר ואינו נקלט – לא בכפרו ולא בחברה הישראלית בתל-אביב.

*

ולא הזכרנו ספרים שמתארים חיי יהודים בקרב ערבים מחוץ לישראל, כגון "קיץ אלכסנדרוני" ליצחק גורן-גורמזאנו, "מישל עזרא ספרא ובניו" לאמנון שמוש, או ספרים אחרים של שמעון בלס, "בעיר התחתית" שמתאר את נעוריו בבאגדד, או "חורף אחרון", על חיי גולה יהודי ממצרים, בפאריס. כל אלה הם מעין משפחה לעצמה, שמתוארים בה חיי יהודים וערבים לא על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי באופן ישיר, אלא על רקע קהילות ישראל במזרח.

*

עלינו לשאול עצמנו, בפרק זה על "הערבי החי בקרבך" – האם אותה תסמונת של הערבי הישראלי כחלק מן החברה, כמייצג מעמד, הולכת ומתרחבת, בייחוד אחר מלחמת אוקטובר 1973, בייחוד באותה מציאות של מדינה כמעט דו-לאומית, שאנחנו חיים בה כיום?

אולי לא עוד הערבי כסיוט, אלא יותר ויותר דמויות של ערבים כחלק מחברה משותפת?

עלינו לשאול את עצמנו – האם יש דבר-מה אופטימי בכך שדמות הערבי כסיוט, כזר – הולכת ופוחתת? – או שמא עלינו להיות פסימיים מכך שדמויות של הערבים מתרבות יותר ויותר במציאות של מאבק חברתי-מעמדי, שאמנם אין בו דה-הומאניזאציה ואין בו דימוניזאציה של הצד השני – אבל חריפות השאלות בדבר הקיום המשותף, ואי-האפשרות, חוסר האופטימיות הנובע כמעט מכל היצירות שעסקנו בהן – אינן מעוררת תקוות רבות לעתיד.

קריאה מומלצת לשיחה ארבע-עשרה:

חמדה אלון: "זר לא יבוא" (1962).

יהושע גרנות: "ספל קפה מר" (1967).

עטאללה מנצור: "באור חדש" (1966).

סמי מיכאל: "חסות" (1977).

א.ב. יהושע: "המאהב" (1977).

שולמית הראבן: "עיר ימים רבים" (1972).

גדעון תלפז: "לאן עפות הציפורים?" (1977).

שמעון בלס: "חדר נעול" (1980).

* * *

יהודה דרורי

האם לישראל דרושה האופציה הגרעינית?

מבחינה אסטרטגית גרעינית, רובנו עדיין חושבים על הנושא הזה בפרספקטיבה של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, כאשר דובר על "פצצות אטום" ו"פצצות מימן" שיכולות לגרום להרס מאסיבי, להשמדת ערים, למאות אלפי הרוגים ולזיהום רדיואקטיבי לדורות, פגיעה אנושה בחי ובצומח ובסביבה. אם העולם לא הגיע בשנים הקשות ביותר של הסכסוך בין ארה"ב וברה"מ לעימות גרעיני, הרי זאת משום ששני הצדדים הבינו שבעימות כזה אין מנצחים אלא מפסידים בלבד.

בניגוד לאיומי המלחמה הבינגושיים, מה שהביא את בן-גוריון לפעול בשנות החמישים להשיג לישראל אופציה גרעינית היה הרתעת מדינות ערב מניסיונות להשמדת ישראל, כי כך האמינו בישראל, עד הניצחון הגדול ביוני 1967. אבל אפילו אם נניח שאכן הצלחנו להגיע לאופציה זו (כך מאמין כל העולם וכך גם מאמין העולם הערבי), האם זה שינה משהו בתאוות ההשמדה כלפינו מצד הערבים? האם המצרים והסורים לא חשבו כלל שאם היו דוחפים אותנו יותר מידי אל הקיר באוקטובר 1973 – היינו מסוגלים לתת להם מכת מוות נוראית?... אנחנו מניחים שהם אכן ידעו, אבל או שהתעלמו מכך ו/או שהדחיקו זאת ו/או לא האמינו שנעיז להשתמש בזה... בעצם, אולי אפילו לא הבינו את משמעותה של מכה גרעינית ולכן גם לא פחדו ממנה... ומשום כך לא היה כל טעם בכל עת שהיא ,שנצא בהכרזות שנשק זה מצוי בידינו.

מיספר שנים לאחר מכן, כאשר יצא הבוגד וענונו בפומבי בסיפוריו על הנשק הגרעיני הישראלי לסוגיו השונים – הבינו אוייבינו שבכל מלחמה עתידית מאסיבית הם יובסו ולכן חלקם פנו לכוון שביתות נשק ("הסכמי השלום" כביכול עם מצרים וירדן) וחלקם הכריזו עלינו מלחמת טרור.

בינתיים אנחנו הוכחנו לעצמנו שאנחנו מסוגלים ל"הסתדר" עם האיום הערבי גם ללא אופציה גרעינית ויותר מכך, קברניטי הביטחון הבינו שנשק להשמדה המונית הינו חרב פיפיות במזרח התיכון, ולמעשה שימוש בו כמוהו כהתאבדות. הנשק הגרעיני של 50 שנותיו הראשונות "פשט את הרגל" (וכל העולם, חוץ מאיראן מבינים זאת..) לכן ה"עמימות" הישראלית המפורסמת בנושא, כבר לא מעניינת אף אחד.

מערכת הביטחון הישראלית התעשתה משינוי הקונספציה הגרעינית בעולם כבר לפני שלושים שנה והתחילה לפתח סוגי נשק חכמים במיוחד, לאו דווקא רדיו-אקטיביים ולאו דווקא בעלי עוצמה אדירת מימדים, אלא חימוש מתוחכם במיוחד אשר ייתן מענה למתקפת בזק (סורית למשל, או מצרית) – ולכן מובארק הוא זה העומד בראש המחנה הנלחם בעליונות הטכנולוגית/גרעינית של ישראל. בו זמנית פותחו מערכות נשק מיוחדות גם נגד טרור מאסיבי, לרבות נגד טרור של טילים קצרי-טווח וארוכי טווח, ואכן הגענו להישגים מאד מרשימים בשטח זה שעל חלקם הגדול חל איסור (מוצדק) בפירסום. ישנן ספקולציות שונות בקרב מומחי צבא בעולם כי בידינו מערכות נשק וחימוש חדשניות ביותר אשר מכנים אותן כ"בלתי קונבציונאליות", דהיינו, הינן בעלות עוצמה חזקה מאוד והשימוש בהן אינו נחלת הכלל. אף שלמעשה הן לא נאסרו על-ידי אמנות ג'נבה למיניהן כי פשוט אין יודעים עליהן דבר...

לכן, כאשר אני קורא על הברית הסורית עם איראן, ועל אלפי הטילים "המכוונים לישראל", אני יודע כיום שעם מנהיגות נחושה אצלנו, הם יושמדו שם ללא פצצת אטום ובלי פצצת מימן. וכאשר מדובר על התעצמות חיזבאללה בלבנון, ועל איומי המלחמה של מנהיגיו, אני בטוח ששוב נשמע בעתיד את קול נסראללה מהבונקר אומר את מה שאמר בתום מלחמת לבנון השנייה: "אם הייתי יודע מה יהיו התוצאות לא הייתי חוטף את שלושת חיילי צה"ל." (ממש מילים של מנצח!)

נוצר פה פראדוקס. אם לסוגי הנשק החדשים של צה"ל יש אכן עוצמת הרתעה, הרי שהיה עלינו לפרסמו כדי להרתיע את האויב מצד שני כבר הוכח שאין אנו מסוגלים להרתיע את האוייב ולא חשוב במה – כי האוייב הערבי עדיין פרימיטיבי בהשגותיו לגבי כוח ועוצמה. הוא חושב יותר במושגים של כמויות ולא של איכויות.

מניעה נוספת נובעת מכך שאם אכן נציג את מה שמצוי בארסנל שלנו, קרוב לוודאי שכל אותם אנטישמים ו"ליברלים" למיניהן באירופה יתאגדו כדי לסווג כל מערכת מתוחכמת שלנו וכל פצצה בעלת עוצמה רבה כ"נשק בלתי קונבנציונאלי האסור ע"פ אמנות זנבה."

מדינת ישראל מעדיפה לפיכך להפתיע את האויב בבוא הזמן... ואולם לא נמנעת מפיזור שמועות או רמזים ואפילו עובדות (כמו במקרה הכור הגרעיני בסוריה...)

מכל הנאמר כאן חשוב להבין שישראל עדיין לא יכולה לוותר על ה"אופציה הגרעינית" הרגילה של פצצות אטום או מימן – כל זמן שיש מנהיגות כמו באיראן או בלוב או כמו מה שמתפתח בפקיסטן. עלינו להבהיר למטורפים אלו בעקיפין ובבירור שהם יימחקו מעל פני האדמה אם יפגעו בנו (כפי שהדבר הוסבר לאחרונה על-ידי שר החוץ הצרפתי לאחמדינג'אד). זוהי אזהרה שגם מנהיג מטורף ויועציו – יבינו.

אהוד: אני מציע לך לקרוא את הפרק על סוריה במלחמת יום הכיפורים בספרי "אומץ", סיפור חייו של משה דיין. שם, חרף מחיקות הצנזורה (של דברים שכבר התפרסמו בעיתונות העולמית) – תוכל להבין את השימוש הזהיר והמתוחכם שעשה דיין באופציה הגרעינית של ישראל, ואת אצילותו וצניעותו באי-התייחסותו לכך בשנים שלאחר מכן, חרף כל משמיציו.

* * *

יוסי גמזו

כֹּה אָמַר אַבְרָהָם שַפִּירָא...

כֹּה אָמַר אַבְרָהָם שַפִּירָא,

אִיש שֵׂיבָה וּגְבוּרוֹת וָתֹאַר,

כֹּה אָמַר אַבְרָהָם שַפִּירָא

בְּאֶחָד מִכִּנְסֵי הַנֹּעַר.

בְּאֶחָד מִכִּנְסֵי הַנֹּעַר

בְּיוֹם חַג וּמוֹעֵד אוֹ שַאבֶּעס

שֶאֶפְשָר עוֹד הַיּוֹם לִשְמֹעַ

אֶת הֵדֵי תִּפְאַרְתּוֹ בִּמְלַאבֶּס.

"רַבּוֹתַי" – סָח הָאִיש – "לֹא אַכְבִּירָה

בִּדְבָרִים לְלֹא בְּרֶקְס וּסְוִּיצִ'ים,

כִּי לֹא אִיש כְּאַבְרוּם שַפִּירָא

יַעֲמֹד וְיִתְקַע לָכֶם סְפִּיצִ'ים.

אַךְ כָּל עוֹד עֵץ-מָארַאנְצֶעס יַצְמִיחַ

תַּפּוּזָיו, וְיַצְחִין הַמוּסְרָארָה,

וְכָל עוֹד עַל חֲצִי-אֲבַטִּיחַ

יְסֻפְּרוּ זִכְרוֹנוֹת הַשָּאטָארָה –

לֹא אֶחְדַּל מִלִּשְאֹל וְהָטִיחַ:

אַתֶּם נֹעַר, אַתֶּם?

              אַתֶּם... בְּרָארָה!!!

..וְאוֹמְרִים כִי לְפֶתַע הֶחְוִירוּ

אָז הֲמוֹן פַּרְצוּפֵי בְּנֵי-נֹעַר

בֶּאֱמֹר מַר אַבְרוּם שַפִּירוֹא

תַּ'דְּבָרִים שֶהוֹאַלְתֶּם לִשְמֹעַ.

כִּי מֵאָז, יְלָדִים, בְּאַרְצֵנוּ

אֵין עוֹד מוּם וְשֵם-גְּנַאי וָתֹאַר

(אִם מַשְבֵּר רוּחָנִי, לֹא עָלֵינוּ,

אוֹ שִבּוּש-הַמִּדּוֹת וְהַטֹּהַר)

אֲשֶר אֵין מַטִּילִים, בֵּינֵינוּ,

הַגְּדוֹלִים –

         עַל צַוְּארֵי הַנֹּעַר...

(מתוך "אתם נוער, אתם?!")

וְאָכֵן, מַטִּילִים הֵם בְּלִי הֶרֶף / עַל הַנֹּעַר כָּל מוּם וְאָשָם / שֶחֲסַר-עֲרָכִים הוּא, שֶטֶּרֶף / לְצִינִיזְם הוּא פֹּה וְגַם שָם / וְשֶאֵין לוֹ כָּבוֹד מִינִימָאלִי / לַמִּמְסָד הַפּוֹלִיטִי וְרַק / לְעַצְמוֹ הוּא דוֹאֵג (זֶה נִשְמָע לִי / מְגֻחָךְ, כִּי מוּל מִי שֶעָרַק / מִשֵּרוּת צַהֲ"לִי יֵש לֹא קֹמֶץ / אֶלָּא שְלַל גִּלּוּיֵי הִתְנַדְּבוּת / וּמוֹפְתֵי הַקְרָבָה רַבֵּי-אֹמֶץ / הַמַּרְאִים כִּי עוֹד כְּלוּם לֹא אָבוּד / וּבֵינֵינוּ, כְּלוּם אֵין מִמְסָדֵנוּ / הַמֵּנִיב פַּרְשִיּוֹת שֶל שְחִיתוּת / חֲדָשוֹת לַבְּקָרִים מְאַלְּצֵנוּ/ לִרְאוֹתוֹ כְּמוֹ שֶהוּא, בִּפְחִיתוּת- / עֲרָכָיו, שֶבִּמְקוֹם הַמּוּסְרָארָה / בּוֹ הֻצְחַן בֶּעָבָר כָּל נוֹשֵם / הוּא מַדִּיף כָּאן כַּיּוֹם שְטִינְק מוּסָר רַע / וְהַנֹּעַר רוֹאֶה וְרוֹשֵם). / אַךְ אוֹתָם קָטֵגוֹרִים בְּנֵי-זֹקֶן / הַקּוֹבְלִים עַל הַדּוֹר הַצָּעִיר / שֶ"כֻּלּוֹ נִיהִילִיזְם וָרֹקֶן"/ שוֹכֲחִים פַאקְט גָּלוּי וְנָהִיר / כִּי זֶה הֵם שֶבְּלִי סְיָג שֶל בִּקֹּרֶת / מַלְעִיטִים אוֹתוֹ דוֹר בְּלִי בּוּשָה / בְּשִפְעַת זִבּוּלֵי הַתִּקְשׂרֶת / הַחוֹלָה בְּצַהֶבֶת קָשָה / וְזֶה הֵם שֶיָּצְרוּ לָנוּ פַּעַר / בּוֹ צוֹפֶה קֹר-לִבָּם וּמַחְרִיש / בֵּין שְׂבֵעִים לִרְעֵבִים מְזֵי-צַעַר / וּבֵין רִיש לִסְנוּבַּת נוּבוֹ-רִיש / וְזֶה הֵם שֶהוֹרִידוּ עַד שֵפֶל / אֶת רָמַת הַחִנּוּךְ בַּמְּדִינָה / וְזֶה הֵם שֶהוֹלִידוּ אֶת נֵפֶל / הַצְּמִיחָה (שֶל כְּרֵסָם הַדְּשֵנָה) / וְזֶה הֵם הַמַּרְאִים כָּאן לַנֹּעַר / בְּדֻגְמָה אִישִית, לֹא בְּדִבּוּר, / אֵיךְ עוֹשִׂים מִין פָאדִיחָה מִטֹּהַר- / הַמִּדּוֹת (מִקֻּפַּת הַצִּבּוּר).

אַךְ לִבְסוֹף, כְּפִינָאלֶה עַקְרוּטִי, / מֻכְרָחִים לְהוֹדוֹת כִּי עִיתִּים / הֵם צוֹדְקִים בְּמִנּוּן אַבְּסוֹלוּטִי / הַזְּקֵנִים הַתּוֹקְעִים מְחָטִים / בִּדְמוּתוֹ שֶל הַנֹּעַר שֶלָּנוּ / שֶעָלָיו הֵם שוֹפְכִים קִיתוֹנוֹת / שֶל בִּקֹּרֶת כָּזֹאת שֶגַּם לָנוּ / לֹא נוֹתָר סוֹפְסוֹף מָה לַעֲנוֹת. / לְמָשָל, הֵם טוֹפְלִים כָּאן עַל צוּצִיק / בֶּן שְמוֹנִים בְּקֵרוּב, הַנִּקְרָא / שְׂרוּלִיק וִיסְלֶר, שֶ"אֵין לוֹ קַמְצוּצִיק / שֶל כִּשְרוֹן הֲבָנַת-הַנִּקְרָא"/ רַק מִשּוּם שֶבְּשֵם "דִּבְרֵי-בֶּלַע" / שֶאוֹתָם הוּא יִחֵס בְּטָעוּת / לְפּוֹאֶמָה שֶכְּלָל לֹא הֵקֵלָה / רֹאש בְּשֵבֶט בְּנֵי רַאבּ, שֶיָּאוּת/ לְסַפֵּר גַּם בְּשִיר גַּם בִּ-story / כִּי סָבָם הוּא הָאִיש שֶפִּלַּח / אֶת תַּלְמָהּ הָרִאשוֹן, הַהִיסְטוֹרִי / שֶל אַדְמַת פֶּתַח-תִּקְוָה, וְכָךְ / בְּדִיּוּק גַּם נִרְמַז בָּהּ בְּשֶפֶךְ / דִּבְרֵי-שְבָח בַּפּוֹאֶמָה (אוֹתָם / לֹא קָלַט וִיסְלֶרֵנוּ – לְהֶפֶךְ, / הוּא כִּנָּם "דִבְרֵי בֶּלַע"), וְתָם / שֶכָּמוֹהוּ שָכַח לְהַזְכִּיר גַּם / שֶאֲפִלּוּ נֶכְדּוֹ שֶל חוֹרֵש / אוֹתוֹ תֶלֶם הִיסְטוֹרִי הֵעִיר גַּם / (וְצָדַק!) שֶהַיֹּשֶר דּוֹרֵש / לְצַיֵּן אֶת קוֹדְמָיו כָּאן, שֶהֵמָּה / מְיַסְּדֵי מוֹשַבְתּוֹ, בְּלִי לַחְטֹא / לָאֱמֶת, כָּךְ שֶאֵין בַּפּוֹאֶמָה / שוּם "דְּבַר בֶּלַע" אוֹדוֹת מִשְפַּחְתּוֹ / אֶלָּא דַוְקָא סִימְפַּטְיָה גְמוּרָה פֹּה / לַאֲבוֹת הַ"חָאמוּלָה" שֶלּוֹ, / אַךְ חַסְרֵי הֲבָנַת הַנִּקְרָא פֹּה / לֹא יַבְדִּילוּ בֵּין "כֵּן" וּבֵין "לֹא" / כִּי כָּל-כָּךְ לְהוּטִים הֵם לִרְמֹז כָּאן / עַל טָעוּת הַזּוּלָת (גַּם אִם אֵין / הִיא קַיֶּמֶת בִּכְלָל) וְלִגְמֹז כָּאן / גַּם אֶת מִי שֶפָּשוּט מְמָאֵן / לְאַפְשֵר לָהֶם זֹאת, אָח וָרֵעַ, / עַד כִּי, אוֹי לַבּוּשָה, שוֹכֲחִים / הֵם מֵרֹאש (אֲבָל גַּם לְמַפְרֵעַ) / מָה שֶבּוֹ הֵם סוֹפְסוֹף נוֹכָחִים:/ כִּי חִצָּם בְּטַרְפָּם לֹא פּוֹגֵעַ / וְלַמְרוֹת שֶרִירָם מַמָּש זָב / מֵרֹב חֵשֶק לִגְמֹז – הוּא יוֹדֵעַ / בְּהֶחְלֵט אֵיךְ לִגְמֹז אֶת גּוֹמְזָיו...

אהוד: מפי בני-משפחתי, וכך גם הבאתי בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא", במקור שפירא לא סתם אמר חרא (ולא בררה) אלא, כנראה באולם "היכל" במושבה ובהשפעת האידיש שבה שלט טוב יותר מאשר בעברית: "אתם נוער אתם? אתם חְרֵא!"

* * *

מימרח השף עם צִ'יפְּצְ'יוֹר ירוק

כאשר חוזרים מהשוק עם אגד גדול של בצל ירוק יש תמיד בעייה של אחסנה. גם עם עוטפים אותו בנייר וסוגרים בקופסה, הגבעולים הירוקים אינם מחזיקים מעמד יותר מיומיים-שלושה ואז מתחילים להסתמרטט וליבול.

מימרח השף עם צ'יפצ'יור ירוק מוצא לכך מוצא. לפני שמכניסים את אגד הבצל הירוק לאיחסון, קוטמים ממנו את מרבית מחציתו הירוקה, שוטפים וחותכים לטבעות זעירות. עוד קודם לכן מכינים שני גביעי קוטג' ריקים ושניים מלאים , רצוי 5% (שטומי לפיד ז"ל השמיץ אותו בשעתו ואמר שיש לו טעם של סיד) – מרוקנים אותם לקערה, מערבבים בהם את טבעות הבצל ומוסיפים קצת שמן זית, מלח ואפשר גם חתיכות קטנות של זיתים ירוקים דפוקים שמימיהם לא ידעו שום. מערבבים היטב ויוצקים לשלושה או ארבעה גביעי הקוטג' הריקים ומאחסנים אותם במקרר. והרי לכם מימרח בריא, אשר לשם שמירת הדיאטה מומלץ לזלול אותו על גבי לחמיות או סוגים אחרים פכסמים דקים ומציות.

אפשר כמובן להשתמש גם בגבינה לבנה רכה אחרת.

צ'יפצ'יור הוא עירית בפולנית, אבל במושבה טרם גידלו עירית, רק בצלים ירוקים דקים רגילים. אימא של חבר בתל-אביב, גם כן מגזע פולני, היתה קוראת לעירית  – שְׁצִ'יפְּיוֹרֶק.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הרב בן-ציון אלגאזי, ראש מכון "צורבא מרבנן" ומבכירי הר"מים בישיבת "כרם ביבנה", מציע שכל ראשי הישיבות יאיימו על ברק לסגור את מסלול ההסדר. "הייתי רוצה לראות את הציבור הדתי לומד מהציבור החרדי לשדר מסרים בעוצמה: "לצערי אנחנו חלשים, לא מאוחדים באמירה. צריך לשדר בצורה עוצמתית, לומר דבר ברור ולהראות שאנחנו כוח."

"אם אין לרב מלמד הסדר, לאף אחד אין הסדר."

הדברים כוונו כלפי המאבק התקיף שאלגאזי מצפה שיתנהל כנגד החלטתו של ברק. "כרגע, לאחר מעשה, הרב מלמד מייצג את כל עולם ישיבות ההסדר והפגיעה בו, וזו גם מטרת ברק מתחת לפני השטח. הוא רוצה להרוויח רווחים לא אמיתיים, ועל זה צריך לעמוד כחומה בצורה ולהציג עמדה ברורה: האיגוד וכל ראשי הישיבות צריכים לומר – אם אין לרב מלמד הסדר, לאף אחד אין הסדר. ואני רוצה לראות את צה"ל בלי ההסדר. בלי החבר'ה שלנו אין להם מילואים," מזהיר הרב אלגאזי. "לא ייתכן שאחד מאחינו יעמוד לבד בחזית. צריך להתאחד אפילו רק טקטית, כי כך יבינו שיש פה עוצמה ויתייחסו אלינו אחרת. אם נעזוב אותו לבד, עלינו לצפות לפגיעות נוספות. יבינו שאנחנו ציבור חלש שלא מגיב בעוצמה."

הארץ און-ליין 17.12.09

כמו טרמיטים חרוצים הם שוקדים לפרק את צה"ל מבחוץ ומבפנים גם יחד, וככה הם חיים ונושכים וכובשים לעצמם מעמד כמעט ללא מפריע – על חשבוננו, אנחנו, אזרחי הרוב הדומם, הפלוראליסטי.

* אנחנו יודעים שאנחנו מסתכנים מאוד במה שאנחנו מעזים לכתוב כאן כנגד הנטייה התל-אביבית הפלצנית – אבל אנחנו לא סובלים את ההרצאות של גיל שוחט ועוד יותר מכך – מקבלים עור אווז מהמוסיקה שלו, כאשר השיא המעצבן היה המוסיקה שכתב למחזה "צור וירושלים" בקאמרי, הפקה ראוותנית כושלת, שבמה שהושקע בה היה אפשר לתמוך בכמה וכמה תיאטרונים במצוקה ברחבי הארץ. בצד אחד של הבמה ישבה תזמורת שלעיתים גם ניצח עליה, בצד השני רצה הצגה עם איזבל נוראה, ושני החלקים היו גרועים ובייחוד גם בלתי משתלבים זה בזה כי התזמורת היתה כמו מאופרה אחרת. ואם מדובר בהשוואת הסְפֵּק הלחנה כנגד גיל של שני גאונים – אנחנו עדיין מעדיפים את מוצרט, וגם מאוד מקווים שביומיים הקרובים גיל שוחט לא ילחין את ספר הטלפונים.

* בימי הגשם האחרונים התברר כי בתיאטרון הקאמרי החדש יש כמעט כל מה שצריך לשם הצגת תיאטרון – כולל קפה-מסעדה ואולמות כניסה וגרמי מדרגות מרווחים, ורק דבר אחד חשוב, בעיקר בימי החורף, שכחו להתקין – מלתחות! – למעילים, למטריות ולתיקים, דברים אישיים שאפשר להפקידם בכניסה ולא להרגיש במשך ההצגה כמו שק חפצים, לעיתים רטוב.

בהיכל התרבות הישן, הפרימיטיבי, הנדון להריסה – דווקא יש מלתחה יעילה מאוד, אבל נקל לשער שלאחר ש"ישפצו" אותו והוא "ייבנה" מחדש, היא תיעלם כמו שנעלמה ב"קאמרי".

* כשאתה מעביר ביקורת על מי שלא נולדו בארץ, אל תשכח שחלק גדול מן הנבלות הוא תוצרת מקומית.

* הנשיא הטיפש ברק אובמה יכול להיות מרוצה. בגלל כיפופו את ביבי הולכת ופורצת כיום מלחמת אזרחים זוטא בישראל ובשטחים, מלחמה קשה שמרעילה ללא צורך את היחסים בין הישראלים לבין עצמם – ושאין ושלעולם לא יהיה לה שום קשר לתהליך השלום ההזוי של אובמה או לחזונו החובבני על גיבוש חזית נגד האופציה הגרעינית של איראן! – אצל אולמרט זה לא היה קורה. רק אצל ממשלת ביבי-אדלסון!

* כאשר אנחנו שומעים בתקשורת את קולותיהם החצופים והלא-אינטליגנטים, זאת בלשון המעטה, של "רבני" "ישיבות ההסדר" – נגד סמכויות צה"ל ומדינת ישראל, אנחנו שואלים את עצמנו אם מדובר ברבנים – או בביריונים ונבלים ברשות התורה, בַּאינג'יל של היהדות!

יש לנו לפעמים הרגשה שכל שמוק מוכה שיגעון גדלות המתיישר לימין הפוליטי– מקבל הסמכה לרבנות, וכי הבורות והעם-ארצוּת חוגגות בקרב המשמרת ה"רבנית" הזו, והלהט הקנאי מחפה על יהדותם הצולעת ועל למדנותם הנלעגת!

* * *

בן דרור ימיני

שבויים במניפולציות

ישראל יכולה להוכיח שדוח גולדסטון הוא הונאה, ולא עושה זאת. בגלל זה יצא צו מעצר נגד לבני

ציטוט מעיתון "מעריב" מיום 19.12.09

הטרור שינה כיוון. במקום לבצע פיגועי התאבדות, נוקטים היום שונאי ישראל בטקטיקה מוצלחת הרבה יותר: רדיפת ישראלים כפושעי מלחמה. בכלל לא חשוב אם בסופו של דבר תיפגע שערה משערות ראשה של ציפי לבני. הם כבר הרוויחו. מצוידים בנשק של זכויות אדם, ולא של רצח אדם, הם מבצעים פיגוע בישראל.

הדברים הללו, כמה מפתיע, נכתבו השבוע [שעבר] דווקא בעיתון "הטלגרף" הבריטי, על ידי העיתונאי ג'וליאן קוסוף, בעקבות צו המעצר שהוצא לציפי לבני. גם הטוקבקים למאמר, מדד מפוקפק, מביעים זעם דווקא על הצביעות הבריטית. אפילו, מי היה מאמין, השוואה בין הסגר על עזה, לסגר על גרמניה.

אלא שהמאמר הזה, והגישה הזו, הם טיפה בים. רוח רעה מנשבת בעולם.

זכויות האדם, אכן, הפכו לתחליף לטרור. המטרה היא אחת. פגיעה בישראל. הרי הגופים שמפעילים את הנשק הזה אינם חסידי זכויות אדם. להפך. התזמורת הזאת מובלת על ידי גופים פרו-חמאסיים ואיסלאמיסטיים. תמיד יש התמימים במערב, לעיתים בזדון, לעתים בעיוורון, שמצטרפים למצעד השנאה. בשם זכויות האדם כמובן.

צו המעצר נגד לבני הוא תוצאה ישירה של דו"ח גולדסטון. ישראל, משום מה, מתעלמת ממנו ומשלמת על כך מחיר כבד. זה עלול להחמיר. יש לישראל תשובות מצוינות לחלק ניכר מהטענות העובדתיות, כביכול, שהעלה גולדסטון. 16 תחקירים כבר הסתיימו. הממצאים חד-משמעיים. אבל משום מה, החומר הזה נותר באיזו כספת. הבדיקה נמשכת. ייתכן שייחשפו חריגות. אם זה קרה, האחראים לכך יועמדו לדין. אלא שזה לא משנה את התמונה הכללית. דו"ח גולדסטון הוא הונאה רבתי. מניפולציה בזדון. ישראל יכולה להוכיח זאת. וישראל גונזת את ההוכחות.

אילנה דיין בתפקיד גולדסטון

פסק הדין בעניין סרן ר' נגד אילנה דיין ראוי להרבה יותר מאשר קטע בטור הזה. אין שום קשר בין מה שהתקשורת דיווחה, לבין הכתוב בפסק הדין. יש לי רק המלצה אחת. לכו לקרוא את פסק הדין. אין שום צורך בתיווך התקשורת. תזכו שם לחשיפת סיפור מדהים על תיאום עדויות בין עיתונאים (סעיף 97 לפסק הדין) וניסיון של גיורא איילנד, מתואם עם אילנה דיין, להוריד את סרן ר' מהתביעה (סעיף 105).

באשר למהות, פסק הדין חושף את המניפולציה. את הבישול. מדובר בהטעייה רבתי. זה לא הפריע לרוב העיתונאים להתבכיין על "התערבות השופט בשיקולי עריכה". הבלים. יש הבדל בין חופש הביטוי לזכות הבישול וההטעייה. מה שעשתה התוכנית "עובדה" לסרן ר' מצוי במתחם של מה שעשה גולדסטון למדינת ישראל. מניפולציה.

סולברג מנקה את דיין מכוונת זדון. המטרה היתה להעיר ולעורר. הרי ילדה נהרגה. אבל התוצאה היא אחת. מניפולציה. הסרט המקורי ב"עובדה" יצר מצג של חבורה מעוררת פלצות של חיות אדם. הם ירו בכלים כבדים בילדה קטנה בדרך לבית הספר. ולאחר שחוסלה, על ידי סרן ר' המפלצתי, הם חוגגים וצוהלים. זו התמונה שזכורה לרבים.

ובכן, לא היה ולא נברא. הסיפור שונה לחלוטין. והוא עוד יסופר. אפשר להיזכר גם בקטע שבו אומר סרן ר' ש"גם אם זה בן שלוש צריך להרוג אותו." זה מרתיח. זה גרם לעפר שלח, למשל, לכתוב ב"מעריב", למחרת שידור הכתבה: "החיה שבאדם משתחררת." חיה. לא פחות. ובעיתון "הארץ" תהו מדוע אין מעמידים את סרן ר' לדין על אשמת הריגה. קצת מזכיר את תגובת העולם על דו"ח גולדסטון. עד שקוראים את הטקסט המלא בפסק הדין. לא בתוכנית "עובדה". ואז מתברר שמדובר בעוד מניפולציה.

גל"צ, הבית של אילנה דיין

בגלי צה"ל עסקו בפסק הדין. התוכנית המשפטית אירחה את שופטת בית המשפט העליון בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר (גילוי נאות: הח"מ הוא חבר נשיאות מועצת העיתונות). דורנר הציגה עמדה בוטה נגד פסק הדין, תוך כדי שיבושים מעוררי תהיות. המנחה הצטרף לרוח העויינת. זכותם. אלא שזו היתה העמדה היחידה שהוצגה. גל"צ נגד סרן ר'. בשם חופש הביטוי כמובן. לא ברור אם תחנת גל"צ היא הבית של החיילים. זה ברור שהיא הבית של אילנה דיין.

דורנר הודיעה שתבקש לצרף את נשיאות מועצת העיתונות לערעור שתגיש דיין, על תקן "ידיד בית משפט". יש פרוצדורה כזאת. דורנר תבקש, מן הסתם, לדרוש מבית המשפט העליון לבטל את פסק הדין של השופט סולברג. ובכן, נשיאות מועצת העיתונות עדיין לא קיבלה שום החלטה בעניין. וגם אם תתקבל, עבדכם הנאמן יצביע לטובת חופש הביטוי. לא לטובת כוח הביטוי או זכות הבישול.

אילנה דיין בשירות ביניש

בית המשפט העליון ידון בערעור. בשנים האחרונות התגייסה אילנה דיין להיות מליצת היושר של האוליגרכיה המשפטית. באחת מתוכניות הבוקר שלה, בגלי צה"ל כמובן, היא העלתה את הרעיון ש"מינוי פרידמן לשר המשפטים הוא כמו מינוי עזמי בשארה לשר הביטחון." ביניש ליקקה את האצבעות. דיין הייתה אורחת מרכזית בכנס שאירגן זמיר דחב"ש, יועץ בהתנדבות לנשיאת ביהמ"ש העליון, ונשאה שם נאום הגנה על האוליגרכיה.

לא עבר זמן רב ודיין זכתה לראיון בלעדי וחסר תקדים עם ביניש. לא בדיוק ראיון, אלא בעיקר תשדיר שירות, שמעורר תהיות על אתיקה, משפט ותקשורת. האם יש תקדים לראיון בלעדי כזה עם נשיא מכהן של בית המשפט העליון, שאלתי אז את דוברת בתי המשפט. היא התקשתה לציין ראיון דומה. דיין בשירות ביניש. ביניש בשירות דיין. מותר להן.

האם פסק הדין ישונה? אין שום בעייה לקחת ציטוטים מפסקי דין קודמים, ולבנות במהרה את פסק הדין שיעשה חוכא ואטלולא מהשופט סולברג. בג"ץ כבר העניק הכשר לשקר. זה קרה ב"ג'נין ג'נין", כמו גם בעניין חנה סנש. כך שהקרקע המשפטית מוכנה. הכול בשם ההגנה על הברנז'ה, שמתחזה להגנה על חופש הביטוי.

פעמים רבות, רבות מדי, שמר בית המשפט העליון על כוח הביטוי של כלי התקשורת וזכה לשבחים, מאותם כלי תקשורת, על ההגנה הנפלאה על חופש הביטוי. אלא שיש כאן טעות. טעות בוטה. כוח הביטוי איננו חופש הביטוי. מדובר, בדרך כלל, בעניינים מנוגדים. אבל אל נא נטריד את מנוחת הנאורים.

האם אפשר לצפות לדיון נקי משיקולים זרים? אסור לנו לחשוד בכשרים. הקשרים המצוינים, ההגנה שמעניקה דיין, הראיון של ביניש, כל אלה לא ישפיעו על הנפשות הפועלות. ניגוד אינטרסים? לא אצלם. נכון שאילו היה מדובר בפוליטיקאים, כבר מזמן היתה כאן מהומה רבתי. אלא שלא בבני אדם מדובר, אלא בדיין ובביניש. הן ממחלקת המלאכים.

ורק אנחנו, בני התמותה, נעלה תהיות על עיתונות ואוליגרכיה משפטית, על דיין ועל ביניש. והם, מצדם, ימשיכו לגלגל עיניים ולספר לנו על חופש הביטוי, טוהר מידות ושלטון החוק.

* * *

עוד ברכות לגיליון ה-500 של המכתב העיתי

לאהוד בן עזר,

חבר ללימודים באוניברסיטה העברית בשעתו, ששיתף אותנו, מכריו הסטודנטים בהנאה שלו, בהשאילו לנו דרך משל את "החיים כמשל" של פנחס שדה אשר קנה וקרא.

אני מספר לידידיי כמה התרשמתי אז מאוּדִי החרוץ שהראני בשעתו, בדירתו השכורה אצל גברת בַּנֵּכָר סִיל, את צרורות הניירות שכתב, שהיה אוסף כל שנה וקושר בחבלים – פרי חריצות כתיבה בלתי נלאית. אודי ידע שהוא רוצה להיות סופר בישראל ולכך הכשיר את עצמו.

מגיע לו כעת לחגוג יובל כמות כזו של גיליונות, אשר כיוסף-חיים ברנר בשעתו (ששימש בעצמו עיתונאי, סדר ומפיץ של "המעורר" שלו) מטפח כיום את כתב העת האלקטרוני החשוב "חדשות בן-עזר" שלו. כן ירבו!

אסי דגני

אהוד: בנכר סיל, בתו של יצחק אפשטיין ואלמנתו של המוסיקאי סידני סיל, שנולדה בנכר, בשוויץ, גרה ברחוב עקיבא 4 בירושלים. לימים הקדשתי לה את קובץ סיפוריי "ערגה". צרורות הדפים המחוררים שהייתי קושר בחבלים מדי סוף כל שנה עברית, עדיין מצויים בארכיוני. ככה זה כשאדם נגוע באהבה עצמית, שיש סוברים שהיא האהבה החזקה ביותר.

* * *

500 גיליונות! איזו התמדה נפלאה.

אהוד,

העיקר שתהיו בריאים.

אביבה ומוטי בן חורין

* * *

אהוד יקר,

ברכותיי לגיליון ה-500. תחזקנה ידיך והעט שבין אצבעותיך. המשך בדרך המיוחדת לך ולכתב העת שלך, שבו השיח פתוח ומגוון כמו היצירות המתפרסמות בו.

בברכה חמה להמשך ולגיליון האלף ועוד...

מרגלית מתתיהו

אהוד: אצבעותיי רצות על פני המקלדת, ובעט ה"פארקר 51" בן כ-47 שנים ועם אותה ציפורן – אני רק חותם על המחאות וכותב הקדשות.

* * *

לאהוד בן עזר שלום רב,

מיטב ברכותיי להופעת גיליון ה-500 של "חדשות בן עזר". הודות לך המכתב העיתי מופיע כסדרו. יישר כוח!

משה רבנו שאל עמים שונים אם הם רוצים לקבל עליהם את עול עשרת הדברות ולא נענה. כאשר שאל את בני ישראל, הם שאלו את אהרון, כדרך היהודים: "כמה זה עולה?"

אמר להם: "כלום."

מיד הסכימו ונשכרו.

לראשונה אני מתנסה לקבל משהו חינם ששווה יותר מכסף. המאמרים והסיפורים בעברית פשוטה מרחיבים את הדעת. ואכן במשך זמן קצר יחסית למדתי וגם השכלתי.

אהוד הנכבד, תמשיך עד...

אני מוקיר אותך ואת יהודית.

ליטמן מור

* * *

אהוד היקר,

ישר כוח על ת"ק גיליונות שכל אחד מהם משתרע על ת"ק פרסה, מלא וגדוש, מותקן ומתוקתק להפליא.

לך בכוחך זה והושעת את ישראל!

נורית יובל

* * *

ותודה על כל העבודה הנפלאה שאתה משקיע בכתב העת שלך.

בברכות ידידות,

לב חקק

* * *

לגיליון ה-500!

מלא התפעלות מן השקידה וההתמדה ומן היכולת ליצור מכתב עיתי אינטרנטי ראוי שנקרא על-ידי רבים. יישר כוח!

עזרא דלומי

* * *

נמענים רבים לוחשים על אוזני: "במה נוכל לגמול לכם על המכתב העיתי החינמוני שאתם שולחים לנו פעמיים בשבוע? והלא אתם כידוע אינכם בעלי רשת בתי-קזינו בארה"ב ובמקאו שמאפשרת להוציא לאור חינמון מוּטֶה אדלסון!"

ובכן, הגמול הוא שמי שטרם קרא או רכש את "ספר הגעגועים", עם הקדשה של המחבר, מוזמן לשלוח 70 שקלים לפי הפרטים שנתתי במודעה דלהלן.

וזאת חרף הכאבים מהצביטות בפטמותיי הגדולות שסובבון בארבע אצבעות המברכים הנלהבים שצרו על המערכת ובידיהם זרי פרחים ובקבוקי יין "הוק" ו"אדום עתיק" ביום חג גיליון ה-500 – אַלְזוֹ, אני מבטיחה שעד מהרה אתאושש ואשלח בדואר עותק חתום לכל דורש.

מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

* * *

ברוך תירוש: תגובה לדודו אמיתי

לאהוד שלום,

דודו אמיתי כועס על שהצגתי נכונה את ההתכנסות ליובל 60 השנה לגבעת חביבה הירוקה והנעימה [גיליון 501], ובעיקר את השתלחות המקורבים הערבים נגד פעילי גבעת חביבה, על שאינם מבינים את שאיפות עמיתיהם הערבים ל"שינוי המציאות" הציונית יהודית של ישראל.

אותי הוא משבח על איות נכון של אתרי הגבעה, אך את שמי הוא מסרס ל-תי(רוש), כאותו ילד רגזן התוקע סיכות בתמונת יריבו.

הוא מדבר בשם "המאות שגדשו את הספרייה", אך כנראה שלא היה שם איתנו, ארבעים הנאמנים שישבו בדומייה והאזינו במשך שעה ארוכה בהשתאות להצלפות הדוברים הערבים ללא מענה.

אני הקטן שהיתי במקום בתחילת חודש מרץ 1948, כאשר מאות מערביי ואדי ערה תקפו ממזרח ברובים ובמקלעים ובמרגמות את קיבוץ מענית, ואני איגפתי את התוקפים עם כיתת חניכי קורס מ"כים של הפלי"ם, והנסתי אותם בשנים עשר מטחי אש.

לאחר שנים הוזמנתי על-ידי זקני מענית לספר על האירוע, ובבואי לשער הקיבוץ נעצרתי על-ידי כמה צעירים ובראשם אחד, שמו אם אינני טועה היה שולי דיכטר, והם מנעו ממני להיכנס לקיבוץ בטענה שהכול כזבים, וכי הערבים לא תקפו את מענית. ואכן, למרות ניסיונות חוזרים, לא נכנסתי לקיבוץ עד היום.

לא רק אני ממורמר, גם מירה הזמרת התלוננה בשידור על הפגנת הערבים נגדה ונגד אחינועם, למרות שהן תומכות בשאיפותיהם.

מתי הם ילמדו? נקווה שעוד בימינו!

ברוך תירוש

* * *

הנכם מוזמנים לערב עיון בנושא

נפתולי העריכה הספרותית, מתי מיילדים יצירה ואיך

לציון יום הולדתו ה-137 של המשורר הלאומי

ויום הולדתו ה-150 של עורכו הראשון, י"ח רבניצקי

יום ראשון, י' בטבת תש"ע, 27/12/2009

בבית ביאליק, רח' ביאליק 22, תל-אביב

19:30 פתיחת דלתות | 20.30 תחילת הערב

בתוכנית:

ברכות ודברים:

איילת ביתן שלונסקי | מנהלת מתחם ביאליק

פרופ' נורית גוברין | צִפּוֹר בְּפַרְדֵס - רבניצקי כעורך

שמואל אבנרי | "לגרוף את הביב" – ביאליק כעורך טוטָלי

מוסיקה: הזמר דני רובס | לחנים לשירי ביאליק

רב-שיח: דרכים ודילמות בעריכה, בהרכב הסופרים והעורכים

"משא" | אהרן מגד

"הליקון" | אמיר אור

"אחוזת בית" | שרי גוטמן

"קשב לשירה" | רפי וייכרט

"תרבות וספרות / הארץ" | בני ציפר

מנחה ומשתתף | יצחק לִבני

מנחת הערב | קרן קוך 

הכניסה חופשית

* * *

אוריה באר

הקרב על הבליטה

 בימים אלה, מלאו שישים וחמש שנים לאחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת העולם השנייה, הלא הוא הקרב הידוע בשם "הקרב על הבליטה". כמי שנשוי לאישה לוקסמבורגית, התעניינתי במיוחד בפרטי קרב זה. קראתי עליו ספרים, ראיתי סרטים ויומני קולנוע תיעודיים בטלביזיה, ואף ביקרנו יחד עם ילדינו בעיירה וילץ ובבסטון הקטנה, לא רחוק מגבול לוקסמבורג-בלגיה. שם התרחשו פרשיות גבורה מהגדולות שבתולדות המלחמות.

בדצמבר 1944 היה ברור לכל הגנרלים הגרמנים, שמעט תבונה נותרה בקודקודיהם, שהמשך המלחמה הוא בגדר התאבדות או במקרה הטוב יותר – הקזת דם גדולה נוספת, שלא תשנה את גורלה של גרמניה. אפשרות אחרת, הציעו הגנרלים, היא נסיגה לגרמניה עצמה, התבצרות לאורך הנהרות, ולחימה קשה עד הסוף המר, תוך תקווה להשגת שביתת נשק מכובדת.

לא כך סבר היטלר, שמעשיו, כמו תמיד, גבלו בטירוף. בדומה לכל מהלכיו מאז עלה לשלטון בשנת 1933, היה מדובר בהימור. ובהימורים אתה פעם מצליח, אך ברוב הפעמים נכשל ובגדול. רונדשטאט, ראש מטהו, התנגד בתקיפות. "זה לא יצליח," הזהיר. "הסיכונים גדולים מדי,"

אלא שהיטלר לחץ, ועימו הסכימו כמה גנרלים מתוסכלים, חכמים להרע, כאלה שיעצו לו לפלוש לרוסיה או להתחיל הקרב הגדול על בריטניה בשלהי 1940. הם הגו לכאורה רעיון מבריק: לפלוש דרך לוקסמבורג לכיוון הארדנים, לחתוך לשניים את צבאות בנות הברית ולכפות עליהם כניעה, או לפחות שביתת נשק נוחה.

לכאורה היה זה רעיון יפה. מה גם שהנסיבות שיחקו לטובת הגרמנים. לאחר נחיתה מוצלחת בנורמנדי ביוני 1944, מסע ארוך רווי אבידות, אך גם עתיר הישגים לעבר פאריז. כיבושה של הבירה, והמשך המסעים צפונה, או אז, נחו הצבאות המותשים, כמו על זרי הדפנה. הם היו עייפים רצו מנוחה ומעט שלווה זמנית. המודיעין התרשל, ולא הבחין בגרמנים, שריכזו מאות טנקים סמוך לארדנים, ביערות, ולא הבחינו בעשרות אלפי החיילים המוסווים שהסתתרו ביערות העבותים. הכול היו שאננים. הם סברו שהניצחון בכיס הקטן. השאננות כידוע היא אם כל חטאת, ומתכון לאסון. בייחוד בעסקי צבא ומלחמה. שם אתה צריך להיות תמיד ער ולצפות הפתעות. כך היה גם בארדנים.

במחצית דצמבר 1944, פרצו הגרמנים בחסות הערפל והגשמים והשלג הכבד, חצו את לוכסמבורג סמוך לעיירה וילץ ופנו לעבר בלגיה. או אז נתקעה להם, כמו עצם בגרון, דיביזיה אמריקנית ללא חת, שהתבצרה סביב לעיירה הקטנה בסטון, סמוך לגבול לוכסמבורג-בלגיה. קרבות איומים השתוללו במקום. הגנרל הגרמני הטיל כוחות גדולים של שיריון וחיל רגלים  לעבר החפירות של האמריקנים. הוא דרש מיריבו האמריקני להיכנע. האמריקני, השיב במילה: "נטס" – דהיינו שטויות. ויש אומרים שהוסיף עוד קללה בנוסח "שק לי בתחת!"

עשרות אלפי חיילי ח"יר, שיריון, ארטילריה והנדסה, השתתפו בקרבות הרווים דם. הגרמנים לא יכלו להגנה העיקשת של האמריקאים, שהתגלו כלוחמים מעולים. העיירה וסביבתה לא נכבשו. בינתיים נשלח גיס של הגנרל פאטון כתגבורת ללוחמים. הם צעדו עשרות קילומטרים בגשם בשלג ובערפל, קרבו אל העיירה, חדורי מוטיבציה, התחברו ללוחמים המותשים עד מוות וחילצו אותם. מהמצור.

אחרי מיספר ימים נוספים השתפר מזג האוויר לבלי הכר. השמש זרחה, העננים התפזרו ומאות מפציצים אמריקניים יצאו לעשות שמות בשיריון ובחיל הרגלים הגרמני. הם כתשו את התוקפים, העלו באש מאות טנקים, הרגו אלפי חיילים, והשמידו לחלוטין את התוקפים. שרידי הכוחות הגרמנים נעו שבורים, פצועים חולים ושבורים לעבר הגבול הגרמני. בסטון ניצלה, לוקסמבורג שוחררה, אך לא לפני שכמאה אלף חיילים – גרמנים ומבנות הברית, וכמיספר הזה פצועים, שבויים ונעדרים, נשארו פזורים על משטחי השלג הענקיים, ומתחת לעצים הגבוהים של יערות הארדנים.

בסטון היא כיום עיר בלגית טיפוסית קטנה, מצוי בה מוזיאון צבאי גדול, המנציח את תולדות הקרב על הבליטה. ביקרנו שם פעמים אחדות ושוחחנו ארוכות עם תושבי המקום. הצעירים כמעט שאינם יודעים מה התרחש מתחת לאפם לפני 65 שנים. רק הקשישים, בעלי השיער הלבן והאפור, זוכרים ומזכירים במנוד ראש ובכאב את הקורבנות הרבים שהוקרבו באותם ימים קשים ורחוקים. הם מדברים במבטא בלגי כבד, שונה מזה המקובל בצרפת, אך ניתן להבינו ללא מאמץ.

לכל חובב היסטוריה מומלץ לבקר בבסטון ובסביבותיה. אם הילדים אינם אוהבים היסטוריה, טנקים מאותם ימים, תותחים וכלי נשק של אותה תקופה, אפשר להסתובב בחוצות העיירה הציורית. ביום אביב שטוף שמש אפשר לקנות ובזול בחנויות שבמרכז העיירה, לקנח בארוחה לא יקרה במסעדה מקומית, ולפטפט עם זבנית זקנה בחנות כובעים בקצה הרחוב הראשי. קשישה זו, שתפעיל עליכם את כל קסמיה, תגרום לכם לקנות ממנה מגבעת עתיקה, או אפילו מדים של חייל אמריקני. ואולי גם מדלייה ישנה שחוקה שניתנה ללוחמים האמיצים.

* * *

הוצאת הקיבוץ המאוחד ותולעת ספרים

שמחות להזמינכם למפגש חברים של משה הנעמי (זינגר)

לרגל צאת ספרו מן העיזבון

"שירת האותיות" מאת משה הנעמי (זינגר)

מנחות: אסתר אטינגר, סבינה מסג

דוברים: גבריאלה אלישע, מרדכי גלדמן, דן דאור, עמינדב דיקמן, צביה ולדן, הלית ישורון, אשר רייך

הערב יערך ביום ראשון, 27 בדצמבר 2009, בשעה 19:00

ב"תולעת ספרים" (כיכר רבין 9, תל אביב)

הכניסה חופשית

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

היכונו! היכונו!

לאחר שיסתיים פרסום פרקי "צל הפרדסים והר הגעש"

ומיד לאחר ראש השנה 2010

במלאת 25 שנים לצאתו לאור

של הרומאן הצנוע שכתב אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

["ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב, 1985]

יתחיל הספר להתפרסם בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

במסגרת המאבק נגד הטרדה מינית!!!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,277 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,016 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל