גיליון מס' 503

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' בטבת תש"ע, 24 בדצמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת שער הספר "מאכלים גיאורגיאניים" של הסופרת לאה ספיר

והזמנה לתערוכה של צביקה זליקוביץ

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, נגיעות (99).

צור שיזף: גניבת המים.

אורי הייטנר: פרס ישראל לאבו מאזן.

אהוד בן עזר: "צור וירושלים" ב"קאמרי", 2003.

עמוס גלבוע: ישראל כושלת בזירת הטרור המדיני.

דודו פלמה: עירום הכמיהה, על ספר השירים "וכל איש נסתר ונגלה",

 של רבקה אלמן.

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה חמש-עשרה: סיכום.

לאה ספיר: סלט סלק אדום.

שרה ורמי בן-ראובן: נשים עבריות בדמשק: 1917-1918. פרק מספר.

דרור אֵידָר: לקרוא תנ"ך היום [ציטוט].

עדינה בר-אל: לילי ואליהו גולדנברג בחוות גרוכוב – לזכרם.

יוסי גמזו: צְנִיחָה חָפְשִית.

יוסף דוריאל: יש רק דרך אחת להציל את גלעד.

נתי מלאכי: גלעד שליט לחופש נולד או לא

אהוד בן עזר: תחזקנה ידי המוכרים 4 כותרים ב-100 שקלים!

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

וְיֶשְׁנוֹ הָרֶגַע, בּוֹ כָּל הַדְּבָרִים הַשְּׁטוּתִיִּים

שֶׁל חַיֵּינוּ הַיּוֹמְיוֹמִיִּים נִרְאִים לָנוּ פִּתְאֹם חֲזָקִים

מֵאֱלֹהִים, חֲזָקִים מִן הָאֵימָה, חֲזָקִים מִן הַמָּוֶת

כָּל עוֹד פְּרוּשָׂה מֵעֲלֵיהֶם תֻּמָּתָהּ שֶׁל נַעֲרָה אַחַת

שֶׁאָהַבְנוּ.

מתוך המחזור "נגיעות" (99)

* * *

לשוש ועמרם היקרים

ולכל בני המשפחה

אתכם באבלכם הכבד והנורא

על אלון שנגאל מיסוריו

והחזיר נשמתו לבוראו

* * *

צור שיזף

גניבת המים

נניח שמחר מודיע המשרד לאיכות הסביבה שמצב האוויר אצלנו קטסטרופאלי, אבל במקום לסגור את הזיהומים, ולשים פילטרים, היו מקימים מפעל לבלוני חמצן ומכריחים אותנו לקנות אותם – הייתם קונים?

מה ההבדל, גם אוויר אנחנו לא רואים ולא יודעים ואפשר להפחיד אותנו אותו דבר.

רעיון נפלא אומרים לעצמם עופר ותשובה ודנקנר ושטראוס ואריסון. אוויר בבקבוקים.

הנה זה קרה. לקחו לנו את המים. הפריטו אותם. ייבשו אותנו. למי שזה לא היה ברור קודם, זה ברור עכשיו, כתוב באותיות קידוש לבנה. קיראו ב"דה מארקר" – בעוד 10 שנים, ב-2020 75% מהמים שנישתה ייוצרו על ידי חברות פרטיות. מה שקיבלנו באיכות טובה, במחיר סביר, בלי להזיק יותר מדי, נקבל מעכשיו במחירים גבוהים, באיכות הרבה פחות טובה והמשפחות העשירות יתעשרו.

וזה הרבה יותר חמור ממה שנשמע, כי על פי כל המומחים, לא היתה אמורה להיות בעייה של מים במדינת ישראל עד 2020. ובעייה אמיתית, שתלויה בגידול האוכלוסייה, על פי נתוני היום, היתה אמורה לקרות רק ב-2050.

אז מה קרה?

נכון. משבר המים.

רק שמשבר המים מלאכותי. ולמה הוא קרה?

כי מישהו קיבל את הזיכיון למפעל ההתפלה הגדול ביותר שעומד לקום בשפך נחל שורק (פלמחים) מפעל שיתפיל 175 מליון קוב. האחים עופר ויצחק תשובה ("דלק"); האחים עופר זה כימיקלים לישראל, זה תחנות כוח פרטיות בכל מיני מקומות, ועכשיו זה משק המים.

בשביל מה צריך מדינה אם עופר מנהל את הכול?

יצאנו מדעתנו?

אני יצאתי.

כי מה שקורה פה עכשיו, מול עינינו ובאישורנו (ראה מה אמרה ועדת החקירה שנדבקה בהיסטריה של המניפולאטורים) – הוא אחד המעשים המדהימים ביותר שקרו במדינת ישראל. לקחו לנו את המים.

איך עשו את זה?

הסכמנו.

למה הסכמנו?

כי הפחידו אותנו. הילכו עלינו אימים, שיתקו אותנו מפחד.

מי עשה את זה?

רשות המים ופקידי האוצר.

ומאיפה לקוחה השיטה?

מאסכולת אוניברסיטת שיקגו של מילטון פרידמן. היא נקראת דוקטורינת ההלם (כדאי לקרוא את ספרה המצוין של נעמי קליין שניקרא "דוקטורינת ההלם", אותה נעמי קליין שכתבה את "נו-לוגו") – מכניסים מדינה שלימה לחרדה קיומית, ואז במסווה של יציאה מהמשבר, מפריטים את המשק בצורה אגרסיבית וכשיוצאים מהמשבר (שהוא מלאכותי מלידתו), עוברים נכסי הציבור לידיהן של כמה משפחות עשירות שמשתפות פעולה עם הפוליטיקאים.

זו שיטה שמילטון פרידמן פיתח בשנות החמישים של המאה ה-20, היא יושמה בהצלחה על ידי פינושה בהפיכה אלימה שרמסה את הדמוקרטיה של איינדה, היא יושמה על ידי החונטה של ארגנטינה ונעזרה במשטר אימים של נעלמים, הביאה את ברזיל – אחת המדינות העשירות בעולם – עד פת לחם, עוני ואלימות נוראה, יושמה על ידי המישטר הסיני באלימות חסרת מעצורים בטיין אן מן. היא הפכה את דרום אפריקה, שהשתחררה לכאורה, למדינה עם אחוז האבטלה הגבוה בעולם, שבו העושר מרוכז בידי כמה משפחות, היא הפכה את רוסיה ממדינה קומוניסטית למדינת פשע בה עושר אגדי, שנבנה במשך עשרות שנים על ידי המדינה, הועבר בבת אחת לבודדים שהפכו עשירים כקורח.

דוקטורינת ההלם מוסווית תמיד כתוכנית הצלה שבלעדיה אין יציאה מהמשבר. נקטע את הרגל כדי שהזיהום לא ימית את כל הגוף. אלא שתמיד הרגל היא של מישהו אחר. והאמת – הוא אפילו לא חולה. אבל הוא יהיה נכה ואפשר יהיה להסיע אותו בכיסא גלגלים לכל מקום אחרי הניתוח, ומישהו ישתלט לו כבר על מה שהיה לו כשהיה בריא ועכשיו הוא לא יוכל להתגונן.

ועכשיו זה קורה אצלנו. מובל על ידי ביבי נתניהו, תלמידו המסור של מילטון פרידמן – האיש שהביא את השואות הכלכליות האיומות על כל הארצות שנזכרו, ואת המשבר הגדול בהיסטוריה שקרה רק לפני שנה.

להזכירכם, המשבר הכלכלי נגרם מפני שהמדינה נתנה לשוק החופשי לעשות את מה שהוא רוצה – לקחת כסף מאנשים שעבדו קשה ולהפוך אותו לכלום. או במקרה שלנו – לקחת את המים שיש לנו, לשפוך אותם לים ולמכור לנו מים יקרים ולא ראויים כדי שכמה משפחות יתעשרו.

זה לא התחיל היום. ייאמר לזכותם של העשירים – שהם מסתכלים קדימה. ולצדדים. הכול מתוכנן.

קונספירציה? ממש לא. הלוואי. טיפשות קולוסאלית שלנו, עיוורון, תמימות, ואמונה שמנוצלת על ידי פירסומאים ציניים ואנשים שיודעים איך לעשות כסף מפחדי ההמון. מאיתנו.

יש לנו דמוקרטיה?

מהי דמוקרטיה? הזכות שניתנה לפוליטיקאים לחלק את משאבינו לכמה מיקיריהם? באמת?

התהליך התחיל לפני 12 שנים עם סגירתה של תה"ל – החברה הממשלתית שהיתה אחראית על תכנון המים במדינת ישראל. אף אחד לא שם לב. הוא נגמר לפני שנתיים, ב-2007, כשמקורות הפסיקה לנהל את המים של מדינת ישראל, נאנסה לשינוי מיבני ובתור עצם קבלה את הקמת מפעל ההתפלה באשדוד.

ולמה זה רע להפריט? אתם שואלים – כי בנינו את המדינה בשבילנו – לא בשביל אחדים עשירים. מערכות המים של מדינת ישראל, שניבנו במאה השנים האחרונות, הונחו על חשבון המדינה – על חשבוננו. המיסים ששילמנו, האנשים שהצבנו במקומות הנכונים. מפעלי ההתפלה הם רק חלק קטן מההשקעה. כמו שמכרנו את מפעלי הפוספטים, את מפעלי ים המלח, את מפעלי החשמל שלנו. אנחנו בונים מערכות מדהימות ומעניקים אותן לכמה אנשים שיכריחו אותנו לקנות את מה שהוא שלנו וכמובן יש הרבה והוא הרבה יותר זול. איך זה עובד? בבקשה הדוגמה.

נניח שמחר מודיע המשרד לאיכות הסביבה שמצב האוויר אצלנו קטסטרופאלי, אבל במקום לסגור את הזיהומים, ולשים פילטרים, היו מקימים מפעל לבלוני חמצן ומכריחים אותנו לקנות אותם – הייתם קונים?

מה ההבדל, גם אוויר אנחנו לא רואים ולא יודעים ואפשר להפחיד אותנו אותו דבר.

רעיון נפלא! – אומרים לעצמם עופר ותשובה ודנקנר ושטראוס ואריסון. אוויר בבקבוקים.

אתם חושבים שאני מגזים?

חכו עד שתשמעו את הסיפור על איך הולכים למכור לנו מים מחורבנים ויקרים כשיש לנו את כל מה שאנחנו צריכים מתחת לרגליים! ומי שעושה לנו את זה פרופסור? מהאקדמיה עם ראש ממשלה שהוא חניכו של מילטון פרידמן, ועם נערי האוצר וכל מי ששונא אנשים ואוהב רק כסף.

ומה תעשו כשיבואו פקחי המים לרגל שאתם לא אוספים מים מהגג, שבאו מתנה מהשמיים כדי להשקות את הגינה או לשתות אותם? או לבדוק שאין לכם מתקן של מים אפורים שבו אתם משתמשים במים פעמיים במקום לקנות מים מותפלים מדנקנר?

זה יבוא.

ביבי ושטייניץ מונעים על ידי דנקנר ואריסון. בנק הפועלים. הייתם מאמינים שפעם הבנק היה שייך לפועלים? והמים באו סתם מהשמיים כדי שנוכל לשתות אותם בחינם?

תזכרו תחרטו ותילחמו: מדינה היא לא ישות כלכלית. היא קודם כל ישות אנושית!

ואם אתם רוצים מדינה שהיא קודם כל ישות כלכלית – אז תדעו שלכל מה שתשימו בפה יהיה טעם של זהב. כמו אצל מידס.

ניראה אתכם שותים את זה.

איך ניתן לעצור את זה?

רק על ידי פעולה דמוקרטית אגרסיבית – תקשורת, הפגנות מחאה, זעם ציבורי הולך ועולה.

יש מים. תפנימו את זה. אחרי כל המאמרים שפירסמתי לא קם שום גורם בשום מקום שהתעמת עם הנתונים שהוצגו. גם לא דורן מרקל בטור שכתב באתר Ynet בתגובה לדברים שאמרתי.

כי אין נתונים אחרים. אלו נתוני האמת.

הידעתם שהיום ב-20.12.09 עומד מפלס הכינרת באתר רשות המים על 214.31- בעוד שאצל מקורות המפלס הוא 214.26- (כשמקורות לא עידכנו כבר 3 ימים למרות גשמי הזעף של הימים האחרונים). יודעים מה ההבדל? כל סנטימטר שקול כנגד 1.6 מיליון קוב. זאת אומרת, שעוד לפני פרק הגשם האחרון (שלא נמדד בגלל שזה סופשבוע), נוספו לכינרת 8 מיליון קוב שלא עודכנו על ידי רשות המים. זו לא הפעם הראשונה שרשות המים מסתירה מידע מהציבור. וזה בלי לדבר על עליית מי התהום המסיבית בחוף בעקבות הגשמים האחרונים. מה גם שהמצב, אפילו לא היה כל כך גרוע. להזכיר, החורף שעבר היה ממוצע. לא בצורת.

רשות המים, מאז שהחלה לפעול בתור רשות ולא בתור נציבות, לא עשתה כלום חוץ מלקדם התפלה. התפלה היא לא רק פיתרון רע – הוא פיתרון שישעבד אותנו בתור אזרחים חופשיים (יחסית) לספקי מים פרטיים.

ראיתם כמה מים ירדו פה בחודש האחרון?

אם במקום לקדם מערכת הפחדה אגרסיבית היתה רשות המים משקיעה את הכסף בניקוי אפיקי הנחלים וביצירת מאגרים לקליטת השיטפונות, להורות לעיריות ("תאגידי המים", שכן העיריות הופרטו לתאגידים על מנת להרוויח כסף ממים) – להחליף צינורות – לא היה צורך בשום התפלה. והאמת – אין צורך בהתפלה. לא עכשיו ולא עד 2050.

אנחנו לא מדינה מידברית. אנחנו גם לא אירופה. הגשמים תמיד יורדים פה במנות גדולות בפרק זמן קצר. כך זה תמיד היה פה. כך זה כניראה גם יהיה. המערכת צריכה להיות בנויה לתפוס במהירות את מי השיטפונות. לא להתפיל. לקבל את מה שאנחנו מקבלים באיכות גבוהה ובחינם מהשמיים. תמיד. קחו את הנתונים ממאה וחמישים השנים האחרונות. אל תאמינו להפחדות. אין נתונים אחרים. זה המקום. תפסיקו לאנוס את המציאות ולסרסר בה.

הסיפור לא עוצר במים. מבול הקטסטרופות השבועי העלה לאוויר את יובל שטייניץ, שר האוצר, שתקף את בית המשפט כי הוא מגן על אזרחי המדינה מפני הפוליטיקאים שלה, והכריח את המדינה לעשות את מה שנמנעה מלעשות – למגן את ישובי עוטף עזה.

אלא שלא היינו צריכים למגן את יישובי עוטף עזה אם היינו מביאים את ה"סקיי שילד" של רייטאון – אותו צמד תותחים מהירי ירי שהפילו ומפילים 85% מפצצות המרגמה והקטיושות שנורו ונורות אל האמריקנים, הבריטים והגרמנים בעיראק ובאפגניסטאן. כל צמד תותחים כזה עולה 20 מליון דולר. יש אותם על ספינות חיל הים ובמחסני משרד הביטחון. למה הם לא הוצבו עד היום – למרות שהם יכולים להגן על הגליל מקטיושות ועל עוטף עזה ושדרות מקסאמים? כי לבוכריס (מנכ"ל משרד הביטחון) ולברק התחשק לתת מיליארדים לוועדי העובדים של התעשיות הביטחוניות, שפיתחו משהו שלא מגן על עוטף עזה. כי להם, כמו לשטייניץ, לא איכפת מאנשים. יותר כלכלי לשחד את עובדי התעשיות הביטחוניות מלהגן בחינם על תושבי שדרות. זו הארץ.

השבוע גם התבשרנו שיו"ר ההסתדרות, עופר עייני, מכר את עובדי רשות התעסוקה.

שיפריטו את הרשות הממשלתית וישלחו את האנשים הביתה. הוא לא התחיל בזה. חיים רמון מכר את ההסתדרות הרבה לפניו. ודפק את הרפואה הציבורית. אנחנו משלמים היום הרבה יותר על הרבה פחות. בנינו תשתיות והפרטנו אותם. המדינה מתפרקת מנכסיה. הסתכלתם מסביב כמה אנשים חסרי עבודה יש? שלא יבלפו אתכם עם הנתונים הרשמיים. כל יום יש יותר אנשים שאין להם עבודה ואלו שיש להם הופכים להיות חברת עבדים מוכה וענייה.

תסתכלו מסביב בני העשרים והשלושים. אין לכם פנסיה ולא תהיה לכם. כי כולכם הולכים לחתום על חוזים אישיים של חברות כוח אדם. ההורים שלכם יכולים לפרנס את עצמם כי יש להם פנסיה, לעזור לכם. ומה יקרה לכם? לא תוכלו לפרנס את עצמכם בימי זקנתכם ולא לעזור לילדיכם. זו המדינה. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

כי העושר הולך לגדולים. לתאגידים. מפחידים אותנו, מכים אותנו בהם. לוקחים לנו ואנחנו לא אומרים מילה. עם עבדים מזה רעב. וצמא.

אהוד: אני חוזר ומציע להחזיר את הביצות לאורך כל שפלת החוף. ביצות שבהם ייאגמו מי הגשמים בשלוליות-ענק עד שלהי הקיץ, וייספגו לאיטם במי התהום וכך גם ידחו את המלחת הבארות מצד הים. סכנה תברואתית? חלפו הימים שבהם רקדו הבנות היפות בכיתה בהצגות את ריקוד האנופלס לזכר ימי העליות הראשונות, וירכיהן בהתרומם חצאיות המלמלה כיכבו בחלומותינו הרטובים. שניים-שלושה מטוסי ריסוס לאורך שפלת החוף יפתרו את בעיית מאגרי המים הפתוחים בקיץ.

* * *

אורי הייטנר

פרס ישראל לאבו מאזן

יש להעניק ליו"ר הרשות הפלשתינאית אבו מאזן את פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית. הוא ראוי לפרס בזכות סרבנותו; בזכות העובדה שדחה את הצעותיו של אולמרט, במו"מ שקיימו השניים אשתקד. אין זו הפעם הראשונה שהאויב מציל אותנו מעצמנו. אבל להפקרות נוסח אולמרט טרם הגיע אף מנהיג ישראלי.

באופן כללי, הדברים היו ידועים זה מכבר, אך בימים אלה התמונה הולכת ומתבהרת, והיא תמונה מחרידה – תמונה של כניעה, תבוסתנות, מכירת חיסול של הנכסים הלאומיים.

כעת מסתבר שאולמרט הציע לאבו מאזן שטחים חקלאיים השייכים לקיבוצים ולמושבים באזור "עוטף עזה". אותם היישובים, שספגו במשך שמונה שנים ירי קסאמים מצד הפלשתינאים, יאלצו למסור את אדמותיהם לאלה שירו עליהם כפרס על תוקפנותם. הוא הציע נסיגה משטחים בעמק בית שאן, בהרי ירושלים ועוד. במילה אחת – הפקרות.

מיד יקומו מי שיאמרו – אבל אין זה נסיגה לשמה, מדובר ב"חילופי שטחים" תמורת השארת קומץ גושי התיישבות ביו"ש על מכונם וסיפוחם לישראל. ואחרים יאמרו שהאשמה ב"כורח" לסגת מאזורים אלה מוטלת על מי שהקים התנחלויות.

הטענה הזו מבוססת על קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. מי שמקבל את העיקרון הזה, לוקח על עצמו "לפצות" את הפלשתינאים בשטחים בתוך מדינת ישראל הריבונית, על כל שטח ביו"ש שיישאר ישראלי. אולם העיקרון הזה הוא הטעות הגדולה.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים השיגה ישראל הישג מדיני חשוב, כאשר בהחלטת מועצת הביטחון 242 נאמר שעל ישראל לסגת "משטחים" ולא "מהשטחים", כדרישת הערבים. ממשלות ישראל עמדו על זכותנו להחזיק בשטחי ארץ-ישראל שנכבשו במלחמת מגן צודקת והם חיוניים לביטחונה. ישראל עמדה על העיקרון של גבולות בני הגנה, שהוכר בהחלטת מועצת הביטחון. בנאומו האחרון טרם הרצח, בו הציג את תכניתו להסדר קבע, הקפיד רבין להבהיר שלא תהיה נסיגה לקווי 67'. הוא הודיע חד משמעית שלא תהיה נסיגה מירושלים השלמה, מגושי ההתיישבות ומבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה" (אולמרט הציע נסיגה גם מהבקעה). ודאי שהוא לא העלה על דעתו נסיגה משטחי מדינת ישראל כ"פיצוי" על כך, או כינוי נסיגה כזו במושג המכובס "חילופי שטחים".

מעבר להצעותיו הטריטוריאליות המופקרות, הסכים אולמרט לקליטת 25,000 "פליטים" פלשתינאים במה שיישאר ממדינת ישראל. בכך הוא הוסיף הפקרות על הפקרות. אלה 25,000 איש יותר מדי. אל לישראל לקלוט ולו פלשתינאי אחד בתוכה. איחוד משפחות? רעיון מבורך מאוד. עליו להתקיים במדינה הפלשתינאית. אין לקבל את המשוואה של מדינת לאום פלשתינאית ריקה מיהודים ולצדה מדינה דו-לאומית שתקלוט המוני פלשתינאים. אך ההפקרות בהצעתו של אולמרט אינה המיספר, כי אם קבלת העיקרון של "זכות" השיבה. בקבלת העיקרון הזה, שבר אולמרט את אחד היסודות החשובים ביותר של הציונות.

וכאילו אין די בכך, אולמרט מוסיף נזק בהתנהגותו לאחר דחיית הצעתו. היה עליו להציג קבל עם ועולם את הצעותיו, להסביר עד כמה הרחיקו לכת, ולהבהיר שעם דחייתן, כל האחריות להיעדר שלום היא על הפלשתינאים, וההצעות עצמן בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות. במקום זאת, הוא מציע שהמפה שלו תהיה בסיס לחידוש המו"מ עם הפלשתינאים, "ולהתקדם משם בשיחות". מה פירוש "להתקדם בשיחות"? כיוון שבינינו לבין הערבים אין משא ומתן אלא רק מסר ומתן – אנו רק מוסרים ונותנים, הכוונה היא שהצעותיו המופקרות תהיינה הבסיס להמשך הוויתורים הישראלים.

אבו מאזן לא קיבל את הצעות אולמרט, כיוון שכבעל ניסיון הוא ידע שאם ידחה אותן, יקבל תחתן הצעות מרחיקות לכת יותר.

על ישראל להודות לאבו מאזן על החלטתו ולהבהיר שמעתה ואילך משתנים כללי המשחק. משדחו הפלשתינאים את הצעות ישראל – נקודת הפתיחה של כל מו"מ עתידי תהיה שונה מעיקרה, ותתבסס על עקרונות אחרים לגמרי:

א. ישראל מוכנה להגיע לפשרה טריטוריאלית, שבה יזכו הפלשתינאים לעצמאות בחלק משטחי יו"ש בהם יושבת אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, וישראל תספח שטחים החיוניים לביטחונה ועתירי התיישבות ישראלית.

ב. ישראל לא תאפשר לפלשתינאים לפתוח את "תיק 48'" ובשום אופן לא תיסוג משטח כלשהו במדינת ישראל הריבונית.

 ג. סוגיית "הפליטים" היא בעיה פנימית של הפלשתינאים ומדינות ערב והיא לא תיכלל בשום מו"מ עם ישראל.

* * *

אהוד בן עזר

"צור וירושלים" ב"קאמרי", 2003

קוראים לא הבינו מה פתאום הזכרתי לרעה את ההצגה "צור וירושלים" בגיליון האחרון, ואחד מהם, איש תרבות חשוב, דומני קרוב-משפחה של אחד השחקנים, אף הגיב מיד וביקש שלא לשלוח לו יותר את המכתב העיתי.

ובכן, בשנת 2003 הייתי "שופט", אחד מרבים – ל"פרס התיאטרון", ומה שכתבתי בגיליון הקודם על ההצגה היה בלשון המעטה; הנה לפניכם הקטע מיומני שבו סיכמתי לעצמי את רשמיי הטריים, לאחר שהוזמנתי ובאתי לראות את "צור וירושלים" באולם הישן של הקאמרי ברחוב פרישמן. הקטע לא התפרסם עד כה בשום מקום. הפיסקה על יונה אליאן קוצרה, כי במקור ההיא חריפה יותר.

11.12.03. יום חמישי. בערב אני הולך לבד להצגת "צור וירושלים" על-פי מחזהו של מתתיהו שוהם, בעיבוד של יוספה אבן-שושן ויוסי יזרעאלי. נתנו רק כרטיס אחד, כי תהיינה רק 15 הצגות. אני יושב בשורה 6 כיסא 24, מקום יותר מדי טוב כי אני עתיד לחטוף באוזניי את כל הרעש, וצווארי יכאב בניסיון לקרוא את הטקסט הרץ למעלה.

בבדיקה שאני עושה בבית, לאחר ההצגה, בהשוואה לטקסט המקורי, מתברר שלא סילפו בעיבוד את תוכנו של המחזה, שיש בו-עצמו, לבד משפה קשה ותחביר בלתי-אפשרי של מי שהעברית לא היתה מעולם שפת דיבור טבעית לו – גם דברים תמוהים מבחינה עלילתית. למשל הסיפור המלאכותי על המפגש הראשון בין אליהו ואיזבל במקדש העשתורת בצור, והמחזה הבתולי הסוגר את המחזה, כאשר איזבל שוכבת כבתולה לפתות את אלישע. וכמו מותו הבלתי-מוסבר של אחאב. וכמו העמדות הבלתי-ברורות של אליהו כנביא זעם וכנביא שלום גם יחד. זאת כדי לשמוט את ההצדקה הביטחונית מהטיעונים של אחאב לשלום עמו, גם אם חטא.

כאשר מנסים לעשות אקטואליזציה של המחזה, הרי בחורי הישיבות ויוסי ביילין הם ערובה בטוחה יותר לביטחון ישראל ממרבית חיילי צה"ל נושאי הנשק, שאינם דתיים וחיים חיים חופשיים. ואולם העיבוד מצליח להעביר בנאמנות את העלילה בשפה גבוהה אמנם, אך מובנת.

כרגיל אצל הבמאי יוסי יזרעאלי, מרוב אפקטים מאבדת ההצגה את המימד האנושי המצוי במחזה. הערב, שלא כרגיל, גיל שוחט הוא המנצח על המוסיקה שכתב למחזה, בביצוע התזמורת הקאמרית הישראלית, במה שנשמע כהצגה לתזמורת ולתיאטרון או קונצרט לתזמורת ולהצגה, כי המופע כולו ניראה כביצוע קונצרטנטי של אופרה, אמנם עם תפאורה מינימלית ותלבושות – אך עם שחקנים שאיש מהם אינו שר, רק מדברים כל הזמן, והמוסיקה מלווה אותם. אמנם כן, יש זמרת, שרון רוסטוף-זמיר, וסופרן ילד, שהם שרים פעמים אחדות במהלך הקונצרט-האילם או ההצגה המתוזמרת, אבל שרים בלי מילים ורק עושים "או-או-או…" ארוך ומייגע על רקע המוזיקה ולעיתים גם יחד עם דיבורי השחקנים.

התפאורה של דוד שריר היא כאילו מינימליסטית, רצפת עיגול ענקי מוגבה אלכסונית כמו לפני עשרות שנים ב"פר גינט" ב"הבימה", סלעים מסותתים סינטתיים מימין, פסל עשתורת גדול משמאל, וגזע של גפן עבה משתרך מימין למטה עד שמאל למעלה בירכתי הבמה, גפן שאינה אופיינית לארץ-ישראל העתיקה כי היא מטפסת ואינה סורחת, ומי שלא קנה את התוכנייה (עשרים שקלים, נוסח המחזה, עשרים נוספים, התוכנייה, ושניהם יחד – שלושים) לא יבין מהו השרוול האלכסוני הזה. התלבושות המופרכות, חציין תנ"כי וחציין אירופאי-מונרכיסטי, כמו במחזות אחדים של ניסים אלוני, מעוררות גיחוך ואי-נוחות, שלא לדבר על אנאכרוניזמים. אחאב בלבוש חצי נפוליאון עם מדליות, גלימת אלישע עם מגן דוד כחול. ועל רקע התפאורה של שריר נראות התלבושות מגוחכות כפליים.

יונה אליאן-קשת, בתפקיד איזבל, יחפה, כמרבית המשתתפים בהצגה, מעצבנת [ - - - ], צעקנית ומוחצנת, [ - - - ] יש משהו מביך בהופעתה, משוחק ולא טבעי, [ - - - ] אין לה שתיקות, ויש לה נוכחות רק כשהיא מדברת.

מה עוד שלמרבה הזוועה מצויידים כל השחקנים במיקרופונים מודבקים, כאילו היה מדובר במחזה מוסיקלי, מה שגורם להם לצעוק בקולי-קולות תוך ניכור כמעט גמור מן הקהל, שרואה אותם מקרוב ושומע אותם ברעש מרחוק, ובאיכות קול גרועה. מזל שלמעלה רץ תרגום לעברית של העברית הנשמעת על הבמה, אותו טקסט, אבל צריך לקרוא אותו כדי להבין אותו מבעד לרעשים הצרודים של המיקרופונים, שהחוטים שלהם משתרכים גם על גבות עירומים.

גיל פרנק בתפקיד אלישע, ואוהד שחר בתפקיד אחאב, שני שחקנים טובים שמילאו תפקידים טובים בהצגות אחרות, הולכים כאן לאיבוד בסגנון הנפוח, המוגזם והלא-אנושי של המשחק, הבימוי, התלבושות, והליווי המוסיקלי. בין השאר נעשה פה גם מעין הוקוס-פוקוס אקטואלי להציג את אחאב וחייליו כמין קריקטורה של אריק שרון וצה"ל, ולעומתם את אליהו, נביא הזעם, גם כנביא שלום בסגנון יוסי שריד או הפודל ביילין. אמנם, היסוד לכך מצוי בטקסט המקורי של שוהם ואיננו עיוות של העיבוד.

נותר אחרון-אחרון חזק ופאתטי עודד תאומי בתפקיד אליהו לבוש בשמלה ערבית-בידואית ודווקא הוא, הנביא, הולך בסנדלים ולא יחף. כשהוא צועק, בהגברה, האולם מזדעזע ואם היו בו כוסות הן היו נסדקות כמו ב"תוף הפח". איזבל והוא, ציר המחזה, אינם נפגשים במהלך ההצגה אפילו פעם אחת. וכך הולך עודד תאומי גדול ועטוף גלימה בעלת כנפיים על שמלתו, מטיף וסובל, נביא זעם ושלום כאחד, ויוצא כאילו הוא רוצה בחורבן ישראל ואילו אחאב מבקש רק להגן על בני-עמו, אפילו הם עובדי אלילים. אהדה רבה איש מהם אינו מעורר.

ואני מדי פעם אומר לעצמי, כמה חבל שהפקה יקרה, מגלומנית ומעצבנת שכזו, לא הופנתה לביצוע מחודש על אותה במה של מחזמר עברי קלאסי כמו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". הלא אם השחקנים היו שרים את תפקידיהם, והמוסיקה לא היתה יללת חתולים והלמות תופים, היתה זו לפחות אופרטה נסבלת.

ההצגה מסתיימת בקונפטי צבעוני מהשמיים מיספר שתיים עם עשן נמוך, ובאלישע העומד בפיתוי לזיין את איזבל, השוכבת בפישוק רגליים במרכז הבמה וראשה לקהל, ואילו הוא עומד בפיתוי וקם מעליה וצועק: "היה אליי דבר אדוני!"

קאט. סוף. גם במקור אצל שוהם. הקהל לא יצא מגדרו. התחת כאבה לי מרוב ישיבה. אנשים הסתכלו בשעוניהם מדי פעם. אילו היתה הפסקה באמצע, חצי מהקהל לא היה חוזר לצפות בסוף המחזה.

* * *

עמוס גלבוע

ישראל כושלת בזירת הטרור המדיני

לפני כשבועיים ניצלה יושבת ראש האופוזיציה, הגברת ציפי לבני, מניסיון "פיגוע" בלונדון. כן, מדובר במגמת פיגועים ברורה, כאשר את מקום הפיגוע הפיזי, בירי, בסכין, בפצצה, תופס הפיגוע המשפטי של מעצר ישראלים בשל "פשעי מלחמה" שכביכול ביצעו. במקרה של לבני, יוזם הפיגוע ומשלח המפגעים הוא אירגון החמאס, הסייענים הם אנשי משפט באנגליה, והמבצעים הם שופטי בית המשפט הבריטי.

תמונת הנתונים המלאה לגבי ניסיון הפיגוע התפרסמה בסוף השבוע שעבר במחקר שנעשה על-ידי מרכז המידע למודיעין ולטרור של המרכז למורשת המודיעין (והיא הופיעה אתמול [20.12] בכתבה ב"מעריב" עליה חתומים מיה בנגל ועמית כהן אך, למרבה הצער והבושה, מבלי לתת שום קרדיט למרכז המידע שחוקריו עמלו על חשיפת הנושא).

עיקרי התמונה: בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" הקים החמאס ועדה בשם "התיעוד" שמטרתה לאסוף ולתעד את כל המידע האפשרי על "פשעי המלחמה" של ישראל, לבצע מעקב ולהגיש תביעות משפטיות מול גורמים בינלאומיים על מנת להעמיד לדין את "פושעי המלחמה" הישראלים; הוועדה פועלת בשיתוף פעולה עם אירגוני זכויות אדם ומשפטנים בינלאומיים. לוועדה נודע כי ציפי לבני צפויה לבקר באנגליה ב-13 דצמבר השנה, ולכן היא יזמה הגשת תביעה בבתי המשפט באנגליה מטעם מיספר מהקורבנות בהפצצה על בית הספר לשוטרים ב-27 בדצמבר 2008 במסגרת "עופרת יצוקה". התביעה הוגשה באמצעות עורכי דין אנגליים פרו-פלסטינאים.

מה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה? ראשית, מתחזקת התמונה לפיה בשלב הנוכחי כל המערכת הפלסטינית, הרשות הפלסטינית כמו החמאס, רואים את המאמץ העיקרי שלהם בתחום הלחימה המדינית, המשפטית התודעתית וההסברתית נגד ישראל. אצל הרשות הפלסטינית זה בא במקום המשא ומתן להסדר קבע; אצל החמאס זה התחליף הנוכחי לפעילות האלימה, בצד צבירת הכוח לפעילות כזאת בבוא היום. התכלית של המאמץ הפלסטיני היא להפוך אותנו למצורעים, לדרדר עד לתהום את מעמדנו בעולם, להציק להנהגה שלנו ולהפחידה ולהקשות על פעולות צבאיות ישראליות בעתיד.

בזירת הטרור האלים הפלסטינים פועלים בזירה המוכרת היטב לישראל, שהיא ערוכה לקראתו ולה כל הכלים והניסיון על מנת להתמודד מולו בהצלחה; ואילו בזירת הטרור המדיני הם פועלים בזירה שנוחה להם, ששם מתקיימים היתרונות שלהם ולנו יש חסרונות לא מעטים.

 עד היום מדינת ישראל לא השכילה להכין כלים והכוונה אפקטיבית ומתואמת של כל הגופים מול איומים פלסטיניים אלו. יש לנו יופי של כלים, ובמרכזם מודיעין ומבצעים, על מנת לסכל פגועי טרור אלימים, אך מה יש לנו על מנת לסכל פיגועים משפטיים שעלולים להציף אותנו בעתיד? ובכלל, בהתמודדות הלא אלימה מול החמאס (וגם חיזבאללה), נדמה לפעמים שאנחנו הננו המפגרים ואילו הם המתקדמים. למה לחמאס יש כ-20 אתרי אינטרנט ועוד שני ערוצי טלוויזיה ברמה גבוהה ביותר? למה אתר אינטרנט של החמאס, כמו Palestine-info הוא בשמונה שפות, ואילו אתר האינטרנט של משרד החוץ שלנו הוא בארבע שפות? למה האתר הזה מעוצב ומוצג ברמה של סוף העשור, ואילו האתר של משרד החוץ הוא ברמה של תחילת העשור? למה מזה שנים מנסים אצלנו לדחוף ולהקים תחנת רדיו בערבית מול החמאס ברצועת עזה, בתקציב הקמה והפעלה של כ-2 מליון דולר לשנה ראשונה, וכל מי שיכול "שם רגליים", או נשאר אדיש?

 האם לאף אחד לא איכפת שבסופו של דבר תגבר הסבירות שניהפך למצורעים בינלאומיים!?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 21.12.09

* * *

דודו פלמה

עירום הכמיהה

על ספר השירים "וכל איש נסתר ונגלה"

של רבקה אלמן

יצא לאור בהוצאת גוונים

קלוד לוי שטראוס כתב פעם שכאשר אנו פוגשים בהזערה (מיניאטוריזציה) של מעשה הבריאה אנו עוברים חוויה אסתטית. האנגלים מנסים להגיד אותו הדבר, אבל בדרכם הפרקטית הם אומרים ש"דברים טובים באים בחבילות קטנות."

לפני כמה זמן נחתה בתיבת הדואר שלי מעטפה חומה שאצרה בתוכה ספר שירים קטן. את הספר כתבה, בצניעות רבה כדרכה, רבקה אלמן מקיבוץ יראון, שכל ספר שירים חדש משלה הוא חג לשירה העברית. האמת היא שהניסיון הנואל לתאר במילים את חווית הקריאה בספר הוא כמעט בלתי אפשרי. אין בנמצא מילים שתוכלנה לתאר טוב יותר ממנה את הכאב העדין, המתוק והמדויק שחוללו בי שיריה.

הספר "וכל איש נסתר ונגלה" הוא זעקה אנושית חרישית וצנועה הבוקעת מפאתי צפון כשהיא מלאת געגועים לאדם. ללא כחל וסרק משרטט הספר את האומץ והמאמץ להמשיך, את חוויית הכורח האנושי מול האי-אפשרי האנושי. כל הדברים האלה והרבה אחרים הוליד בי ספר צנום זה, שהזכיר לי שוב ושוב לאורך השעות הספורות בהן קראתי בו בנשימה נעתקת, כמה הרבה עוצמה ישנה בעדינות ועד כמה העצב הלא צורח, אפקטיבי. ועל אף הכאב שנכמר בי נגלה לי גם כמה נהדרת היא אהבת הנעדר.

"מה שנפשי חומדת / אינו בנמצא / מה שנמצא / איני חומדת. / רק שפתיי רושפות / נתזי מילים" לואטת אליי רבקה אלמן באחד משיריה אשר המריא כיונה צחורה מעץ האגוז שבגינתה ונחת על מפתן שולחני לראות הקלו המים.

האמת היא שאני חש עכשיו תחושה של חוסר נוחות ושל כמעט חרדת קודש לכתוב כך, בלשון של חול, על שירים שחלק מהם אפילו עוד לא נולד ושהיא מתארת בספר כ"המילים ששפתי אינן הוגות / אותיותיהן דוממות בתוכי. / המילים שלפני היות הגוף והעולם, / המילים העובריות / השטות בתהום נפשי."

לפעמים מתרחש לו נס ספרותי קטן ותהום לתהום קוראת, וכל ציפורי השיר שרבקה משליכה בשארית כוחותיה אל חלל הדף הלבן, כקוסם נואש בקרקס של החיים, מצליחות להמריא למעוף קצר מרהיב וחד פעמי וצונחות לרגלי כשהן מפרפרות כפרפרים הנשרפים אל האור.

נסו להבין עד כמה אמין וחסר רחמים הוא השיר הבא: "צינה רחומה בליל אוגוסט. / בשעת חצות / אני מושיטה את ידי / לקטוף פרחי צינה / מתוך הלילה. / ואין יוצא ואין בא / רק הירח באורו הכבד / מונח על לבי." הוי, כמה זה מאופק וכואב.

לאחר שצלחתי 63 עמודים שעל גבם חרותים השירים בכאב כה ענוג, מצאתי עצמי מושלך באפיסת כוחות על גדת כריכתו האחורית של הספר, אשר גילתה לי את מה שאני כבר יודע (כקורא נאמן של שיריה עד היום, שאותם היא מפרסמת בהפרשים גדולים מדי, לטעמי, כדי לענות על הצורך הדוחק כל כך לקולה המיוחד והנבדל) – ש"ספר זה בחלקו הוא המשך המסע השירי בחלל הריק שהותירה אחריה אהבה נעדרת, שבו עסקה המשוררת בשני ספריה הקודמים. בחלקים אחרים שלו היא שרה על ילדות רחוקה, הוריה וילדיה, על המוות ועל השירה, ומעצבת מתוך כאבה וסבלה עמידה חשופה של תודעה אמיצה ומפוכחת הנמסרת בלשון מראות שירית ייחודית משלה."

נדמה לי שאם אמשיך עוד לנסות ולתאר את מה שחוללו בי שיריה אתחיל להביך אותה ואת מי שקורא עכשיו את מה שאמור להיות רק "סקירה על ספר שירים". לכן אוסיף רק שלאחר שסיימתי לקרוא בספרה "וכל איש נסתר ונגלה" (שמן הסתם עוד אשוב אליו עוד ועוד) חשבתי לעצמי שישנו באזור הגליל-העליון קיבוץ שעשה מיליארד שקל בחוזה למיגון כלי רכב צבאיים, אבל המיגון הנפשי שהעניקו לי שירי הספר הנהדר הזה הוא ללא מחיר.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

שיחה חמש-עשרה: סיכום

נתבונן פעם נוספת בקווים הגדולים, המרכזיים, של השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית מסוף המאה הקודמת ועד ימינו.

ההתחלה היתה רומאנטית במידה רבה, כשמייצגה המובהק ביותר היה חוואג'ה מוסה, הוא משה סמילנסקי, אך היה גם יוצא-דופן אחד מובהק, טראגי – יוסף חיים ברנר, שיצירתו היא כזעקה נגד האשליות שביחס לשאלה הערבית, לדמות הערבי, אשליות של פאציפיזם, של אפשרות ליחסים רומאנטיים בין פרטים משני העמים. ולא שברנר רצה שאשליות תתנפצנה, אלא שהזהיר מפני שקיעה באשליות – ואמר שחלום פאציפסטי ביחסים שבין עם לעם זו התחמקות, זו אי-ראייתה של מרירות המציאות, ואסור ליישוב העברי החלש והדל להתעלם ממרירות המציאות.

הדור שבין שתי מלחמות עולם, הספרות שבין שתי מלחמות עולם, התנודדו בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. אם בראשית ההתיישבות העברית בארץ, בראשיתה של הספרות, היו סופרים שהיה אפשר לומר עליהם שהם רק רומנטיקאים –

או אם על ברנר היה אפשר לומר שבו באה לביטוי רק מרירות המציאות, ואין שמץ רומאנטיקה ארצישראלית בכתיבתו, לא לגבי היישוב העברי ולא לגבי דמות הערבי –

הנה סופר כמו נתן ביסטריצקי, בספרו "ימים ולילות" משנת 1926, (שעסקנו בו בשיחה השביעית), מאפיין דור של סופרים, של יצירות, של צעירים – שמתנודדים בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות.

הרומאנטיקה – של חוואג'ה מוסה, של המזרח, של הערבי כמין אב קדמון, שמקבל את הצעיר העברי, בן העלייה השלישית, כמין אב חדש, מזרחי, תנ"כי, ארצישראלי, במקום האב שאותו זנח בגולה, אחר הזוועות הקשות שהיו מנת חלקם של יהודים במזרח-אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לעיתים האב כבר לא היה בחיים, נרצח בפרעות, באוקראינה –

והמציאות – כאן בארץ הצעירים חיפשו התחלה חדשה, והדבר לא עבד, לא היה אפשרי, משום שמול הרומאנטיקה, שאגב הוזנה גם דרך דמויותיהם של אנשי "השומר", על ידי קובץ "יזכור" של אנשי השומר, שפעל על החלום, על הדימיון של אנשי העלייה השלישית והלאה – פעלה, בבואם ארצה, המציאות הקשה, התנפץ החלום, והתברר שאין חזרה פשוטה, וכי אותה מרירות, שסומלה גם במותו הטראגי של ברנר, היא חלק מן המציאות שנתקלים בה מדי יום.

וחוזרת אותה תסמונת, שהחלה בתקופת העלייה השנייה – באים צעירים יהודים, סוציאליסטים, מונעים לעיתים על ידי הרצון ללכת אל העם, להפעיל, לקיים, ללחום בארץ מלחמה מעמדית, ללכת יחד עם הפלאחים נגד האפנדים ונגד הבורז'ואה העברית, אותם "קאפיטאליסטים יהודים", או "בעלי אחוזות" במושבות הראשונות – והנה מתברר שהעם העובד אצלם, העם הערבי – הוא עם אחר, וכי הקו החוצה הלאומי הוא הרבה יותר חריף מאשר הקו החוצה המעמדי, וכי אין אפשרות לפרש את החיים בארץ ולחיותם רק על-פי הבחינה מעמדית, ולהתעלם ממרכזיותה של הבחינה הלאומית. האכזבה הזו באה לידי ביטוי ביצירות כ"מגילת תנחום" של יצחק שנהר, שתיאר את גלגוליו של גיבור שהתפכח מן המלחמה המעמדית בארץ, וחזר לבסוף בתשובה.

*

דוגמה אחרת, מאוחרת יותר, היא הרומאן "אחרי החגים" של יהושע קנז, שיצא לאור בשנת 1964, והקדים, או אולי הקביל במידה מסויימת, ל"מול היערות" של א.ב. יהושע, ול"מיכאל שלי" של עמוס עוז.

ב"אחרי החגים" עולה בצורה בוטה ומרתקת-במיוחד ההתייחסות אל דמויות של ערבים, אבל היות שהרומאן הוא מאוד מינורי בסגנונו, ועוסק בתקופה רחוקה-כאילו, תחילתו בשנות השלושים והוא מסתיים ב-1948, עם הקמת המדינה – לא נטו לראות בו ביטוי אקטואלי של התייחסות לשאלה הערבית, מה עוד שבאותה תקופה סופרים בני-דורו, כ-א.ב. יהושע ב"מול היערות", ועמוס עוז ב"מיכאל שלי" – נטעו את עלילותיהם בהווה ולא הלכו לאחור.

דומה כי בקרב בני-דורו, קנז הוא הראשון שהעלה את הנושא של דמות הערבי, ובצורה מאוד מעניינת. לגיבור מרכזי בספרו, בשם ברוך, יש אירוע אירוטי בלתי-שגרתי, אם אפשר לכנות זאת לכך – עם נערה ערביה. הוא אונס אותה בשדה. לימים תופסים אותו קרוביה, וכנקמה אונסים אותו ורוצחים אותו. כל בדידותו ומוזרותו, וחוסר-האהבה שבחייו – מתבטאים במעשה הראשון שלו; כל הטראגיות של סופו – מתבטאת במעשה השני, שעושים לו.

ובכך אין מסתיימת עדיין פרשת היחסים עם הערבים. ברומאן מתוארת מושבה ארצישראלית ותקיה בשנות השלושים, וגיבורותיו הן שתי אחיות, תחילה רווקות, ואחת מהן אף נשארת ברווקותה, והיא, בת-שבע שמה, יצריה בלומים ואינם באים לידי סיפוק. ביום חם, יום שתאוותה מתגברת עליה, מפתה בת-שבע נער ערבי שעובד בחצר ביתה, (היא נשארה לגור לבדה בבית-הוריה, שכבר אינם בחיים), ומוצאת פורקן אירוטי לגופה בהתעלסות עם הנער הערבי.

העולם שמתאר קנז הוא עולם קצת פוקנרי, עולם שוקע של "לבנים" בעלי מוזרויות ועיוותי-נפש, כאשר הערבים הם העובדים שלהם, והם גם השכנים המאיימים עליהם מסביב וקיימים כל הזמן ברקע. למרות שהרומאן מאוד אירוני, כאילו מתאר תקופה מרוחקת וקצת חלומית, וסגנונו קצת רומאנטי, או נוסטאלגי – אסור להתעלם מכך שהוא מתאר מציאות מאוד קשה, אפילו היא מיוחסת לתקופה רחוקה בזמן ולא לשנים הראשונות של המדינה שבהן נכתב, (כאמור בשנת 1964).

*

אנו מגיעים לתקופת 1948 ולדור סופריה, דור תש"ח, דור מלחמת השחרור, וצועדים כאילו צעד נוסף בהתייחסות לשאלה הערבית ולדמות הערבי. ההתייחסות כבר אינה רומאנטית, גם ההתנודדות כבר אינה בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות – כי היחס אל הערבי כבר אינו כאל פרט וגם לא כחלק מכלל.

אצל הסופרים הרומאנטיים הערבי מופיע כפרט, יש התעניינות בחייו, יש תיאור אישי שלו. אצל הסופרים בעלי הנטייה להדגיש את מרירות המציאות, או הסיוט שבמציאות – הערבי אינו אינדיווידואום אלא חלק מכלל, המאיים על קיומו של האדם היהודי בארץ.

ואילו ביצירות שהעלינו מתקופת 1948, הערבי אינו פרט, בסגנונו הרומאנטי של משה סמילנסקי, גם לא חלק מכלל שמאיים על קיום האדם היהודי, כמו אצל ברנר; הערבי הופך לשאלה מוסרית לאדם הישראלי, ללוחם של מלחמת השחרור, משום אותה הבטחה, או אידיאולוגיה – שקבעה כי במציאות יוגשם הצירוף של ציונות, סוציאליזם ואחוות-עמים, וכי הערבים יאהבו אותנו; אולי גלגול החלום ההרצליאני, שפגשנו ב"אלטנוילנד" – האומר כי הקידמה שאנחנו מביאים למזרח התיכון תגרום לערבים לקבל אותנו בזרועות פתוחות – והנה כל זה התמוטט סופית בסכנותיה ובאכזריותה של מלחמת השחרור.

אם מותר לנו, במבט לאחור, לומר דבר ערכי על אודות אותו דור מיוסר, דור תש"ח – דומה שעמדתם, דוגמת זו שב"השבוי" של ס. יזהר, המופיעה גם ביצירות כ"תחרות שחייה" של בנימין תמוז – היא נאיבית וגם נורמאטיבית. במבט לאחור נראית נאיבית מחשבתם שיהא באפשרותם לכפות על המציאות נורמות של התנהגות או של התקבלות על דעת הערבים, שאולי גם לא היו אפשריות מלכתחילה.

הקושי בהגשמת הסינתיזה שבין ציונות לאחוות עמים הביא לתופעה נוספת, שהיא גם חלק מהפרשנות ליצירות כגון "השבוי". אם רואים יצירה כמו זו כביטוי לביקורת עצמית ישראלית, יהודית, לגבי מה שהיינו נוהגים לכנות פעם – טוהר הנשק, לגבי שמירה על נורמות חברתיות שלנו – הסיפור מתקבל בהקשר הנכון.

אבל אם מפרשים את "השבוי", ויש נטייה להבנה כזו של יצירות דוגמתו – אם מפרשים את הסיפור בדרך של נטילת כל האשמה על עצמנו, לחובתנו, מתוך איזה רגש עליונות שאומר שאם היינו מתנהגים כמלאכים – המציאות היתה אחרת – אזי אנו עומדים במצב מאוד מוזר, ולא משכנע, שיש בו החטאה גמורה של הבנת המציאות וההיסטוריה של אותה תקופה.

בספרו "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב", שהופיע ב-1967, עסק אמנם יהושפט הרכבי במגזר רחב יותר מן הספרות, אבל בקטע שהקדיש לניתוח יצירות מן הספרות העברית שהופיעו באותה התקופה, הציע הסבר לפיו מצוי רגש עליונות ישראלי מסויים, המשותף לעמדה היונית ולעמדה הניצית כאחת. היונים היו סבורים שאם היינו מתנהגים כמלאכים – היה שורר שלום נצחי בינינו לבין הערבים, וכל בעיות הסכסוך היו נפתרות כבמטה-קסם. ואילו הניצים סברו שבכוחנו, הישראלים, לכפות את רצוננו על כל המזרח הערבי לנצח-נצחים – ללא התחשבות בעמדת הערבים, במה שהם עצמם חושבים או עושים.

הרכבי אומר ששתי עמדות אלה שגויות, משום שהן מתעלמות מן המציאות.

יש כאן מעין שלושה שלבים בתהליך, שמקבל ביטוי גם בספרות, ולעיתים בתולדותיו של סופר אחד, כמו אצל משה שמיר. שלבים המאפיינים אולי איזו "התבגרות", במרכאות, של רבים מאיתנו, הישראלים.

השלב הראשון הוא העמדה הנורמאטיבית, זו של דור תש"ח, שאולי האמין בכוחו לשנות ולעצב את המציאות על פי הערכים שעליהם חונך, ואשר התאכזב מכך שהמציאות התנהגה אחרת בכמה וכמה תחומים, ובעיקר ביחס לשאלה הערבית, לאכזריותה של המלחמה ולשינויים בנוף הארץ.

השלב השני בא לאחר כעשר שנים, בדורם של א.ב. יהושע ועמוס עוז, דור שבו ההתייחסות לערבים נעשתה הרבה יותר מפוכחת, הרבה יותר מיואשת, כאשר הערבי הופך למין איום, לדמות של סיוט שמעיקה על חיי האדם הישראלי. זו כבר אינה בעייה מוסרית, כבר אין האמונה שאם נתנהג אחרת – גם המציאות תתפתח בצורה אחרת – הערבים יאהבו אותנו, ולא תהיינה מלחמות נוספות. מעתה אנו כאילו נידונים לחיים של מצור, של מוקפות, של אויבות, והערבי ממחיש לנו את סופיות חיינו, את הסיוט הקיומי, הכלל-אנושי – שרוחש בתבנית מצור ייחודית זו בליבו של האדם היהודי, של הגיבור הישראלי בספרות העברית.

ומה השלב השלישי?

שאלה היא אם יש פה שני שלבים, שתי עמדות – או שלושה. אם ניקח לדוגמה את משנתו של ויקטור פראנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", על התמודדותו של האדם בתנאי-לחץ, נמצא שהוא אומר שאדם בתנאי לחץ יכול להשתקע בציפייה, בתקווה – ליום השחרור הרחוק, או להתייאש ולאבד כל תקווה. מה שנראה לכאורה כשתי עמדות שונות, קוטביות – הוא בעצם עמדה אחת; מי שמצפה רק לשחרור הגמור, הוא ממש כמי שמתייאש לגמרי מלכתחילה, כי התקווה הנפרזת מובילה לבסוף לייאוש הגמור. פראנקל ממליץ על הדרך האמצעית, זו של הצבת מטרות קטנות, אפשריות, והגשמתן, כדרך הריאלית היחידה ששומרת על המוראל של האדם הנתון במצוקה. לכאורה זה האמצע בין שתי העמדות הקודמות, אך לא, זו העמדה הקוטבית לשתיהן, העומדות בסימן הייאוש.

דבר דומה קורה אולי גם בהתייחסות הישראלית לשאלה הערבית, בספרות ובחיים. אם אתה מתייאש מכוחך להיאבק ולהשפיע על המציאות, לעצבה על פי ערכיך, כולל הערך או האידיאל של אחוות-עמים – אתה עלול להשתקע בעמדה של ייאוש, של פאטאליזם, הערבי יהפוך לך לסיוט – ומכאן אך כפסע לעמדה הלאומית הקיצונית, או הכוחנית הקיצונית, או הניצית הקיצונית – שאומרת – רק אנחנו נחשבים, אין מקום לערבים, אין בכלל התלבטות כלפי דמות הערבי והשאלה הערבית. אנחנו בעלי הזכות היחידים על כל ארץ-ישראל, ולעזאזל כל השאר.

אחד המאפיינים של הספרות העברית שהיא מפנימה את הסכסוך, מפנימה את ההתלבטות, ולכן גם עודף החיפוש אחר האשמה עצמית, שנובע אולי באמת מתוך רגש עליונות – שלא נעים לנו להודות שיש דבר שנבצר מיכולתנו, וכי אולי התנגדות הערבים אלינו היא מוחלטת, בין אם היינו טובים כמלאכים ובין אם נהיה רעים כשאול. מי שאומר – אם אהיה יותר טוב כלפיהם – הם יאהבו אותי, סבור שבכוחו-כביכול לשנות את המציאות.

ההפנמה היא אופן הביטוי של ספרות טובה. זה מה שמבדיל אותה מעתונות, מפרסומת, מתעמולה. בספרות של הצד הערבי יש, דומני, פחות הפנמה. שם אנחנו כתובת, אנו העם, שסילוקו מעל אדמתו יביא שיבה, יביא גאולה לאדם הערבי, הפלסטיני. יחזיר אותו למצבו הגן-עדני, כביכול, שמלפני 1948.

הערבים מחצינים את טענותיהם, ואילו אצלנו אין ספרות רבה של החצנה. דומה כי מאז א"צ גרינברג, משורר שהיה בעצם בעל דיעות פאשיסטיות – אין בספרות העברית היפה הרבה יצירות בעלות ערך, שהמסר שלהן נוטה לחד-צדדיות הלאומנית או לקיצוניות הדתית. החצנה בספרות מביאה לשטחיות. עודף פאטריוטיזם – לכתיבה פלאקאטית. בשוביניזם אין התלבטות ואין הפנמה, רק דימאגוגיה מחושבת, תעמולתית, שאינה מצליחה להעלות דמויות של ממש בספרות הבידיונית.

תנועת גוש "אמונים", שהיא בשנים האחרונות אחד הגורמים הפעילים ביותר בליבוי הסכסוך הישראלי-ערבי – לא יצרה, לא העמידה מקרבה אפילו רומאן אחד, אפילו שיר אחד בעל ערך, בספרות העברית החדשה. במידה שהיה לתנועה זו ביטוי – הוא בא מצד סופרים ומשוררים עבריים, דוגמת יצחק בן-נר ב"אחרי הגשם" וחיים באר ב"עת הזמיר", שנבהלו מן התופעה והעניקו לה ולדומיה, ביצירתם הבידיונית, ביטוי ביקורתי, אפוקאלפטי, כסכנה לעצם קיומה של מדינת ישראל.

משה שמיר עבר על בשרו את שלוש העמדות שהזכרנו, שלושה שלבי התהליך – מ"תחת השמש" (1958), רומאן ההתפכחות מן המאבק המעמדי, שמספרו עדיין נמצא בתקופה שיש בה אמונה באחוות-עמים, וצער על כך שאין אפשרות להגשימה, דרך הרומאן "הגבול" (1966), סיפור על הגבול בלב ירושלים של אז, שהופך לסיוט, לקיר-מוות שאליו רץ הגיבור היהודי בריצת אמוק, ועד ל"חיי עם ישמעאל", (1968) שהוא אמנם ספר דוקומנטארי, אבל בו בא שמיר חשבון עם השקפת-עולמו הקודמת, המפ"מית, השמאלית, הן ביחס לקומניזם ולרוסיה והן בשאלה הערבית, מגיע לעמדה ניצית ואנטי-ערבית, מלגלג על כוהניה של אמונתו-לשעברת, ואומר שעמדתם בשאלה הערבית היתה סתם דיבורים יפים, וצביעות.

הזכרתי באחת משיחותנו הקודמות, את אמירתו של פרופיסור עקיבא ארנסט סימון, כי השאלה הערבית הפכה לשאלה יהודית בעיקרה בארץ-ישראל, בישראל, ממש כפי ששאלת היהודים היתה שאלה נוצרית, תיאולוגית, בימי הביניים; לא יכולת להגדיר את עצמך כנוצרי, מבלי להתייחס למהותו של היהודי, לקיומו ולגורלו.

כלומר – אינך לא יכול להגדיר את עצמך כיהודי, כעברי, הן בקיומך, והן ביצירתך, כסופר עברי בישראל, מבלי לקבוע יחס כלשהו לשאלה הערבית.

רוב הסופרים שהפנימו את התייחסותם לשאלה הערבית, התלבטו בה ואולי ניסו לרצות או לפייס את המציאות, כדי שלא להיראות שטחיים או לאומניים, כדי שלא לומר – רק הערבים אשמים, ואנו הצדיקים. כן, היה ניסיון לקחת עודף אשמה על עצמנו, לומר שאולי בחלק מן המקרים היינו באמת אשמים – אבל ברור לכל מסתכל מן הצד, בלתי-משוחד, שלא ייתכן שאנחנו אשמים בלעדיים, עד כדי כך – בכל הקרע שקיים בין שני העמים –

ואילו סופר עברי בעל דיעות אחרות, (ולא היו פיגורות בולטות...), לא חש את השאלה הערבית כשאלה יהודית מעיקרה – ולא תיאר דמויות של ערבים בספריו, כי הם לא עניינו אותו, לא היה איכפת לו גורלם. הלא חלק נכבד בציבור הישראלי, שיש לו עמדות מאוד קבועות בשאלה הערבית, ובעוד שאלות פוליטיות – אינו מוציא מקרבו כותבי ספרות יפה, וכלל אינו עוסק בדמות הערבי בדרך של כתיבה בידיונית, למרות שאנשים אלה, דוגמת המתנחלים בגדה המערבית וברצועה עזה, חיים בקירבה לערבים יותר מאשר הרבה סופרים עבריים שכן כותבים על דמויות של ערבים. כי אותו ציבור, שרובו ימני-לאומני ודתי, חי במציאות אחרת, לא במציאות שבה השאלה הערבית היא חלק מהגדרת היותו יהודי, אלא אם כן פירושו-של-דבר שכיהודי עליו לדאוג לכך שיסולקו כל הערבים מארץ-ישראל, והנותרים יישארו חסרי זכויות חלוטין. יש על כך הרבה כתיבה ואמירה אידיאולוגית בחוגים אלה, בכתב ובעל-פה, במפורש ובמרומז, אך לכל אלה, כאמור, אין עיצוב בספרות בידיוניית כלשהי, אלא אם כן באה מצד מתנגדי המתנחלים.

נחזור לשלושת שלבי התהליך שהכרנו. העמדה השלישית היא עמדה לאומית קיצונית. היא יכולה להיות כזו מלכתחילה, אבל יכולה לבוא גם כתוצאה מעמדה של הייאוש, של פיכחון, הסיוט, ולאחרונה גם שינאה. אם אתה כבר אינך נאיבי, אינך מאמין שתוכל לשנות את המציאות, ואתה מרים ידיים ונעשה אפילו מעין פאטאליסט, כי אתה שקוע בתוך סיוט, וחוסר-ברירה – אז לא קשה גם לגלוש, במודע ושלא-במודע, במעשה ובמחדל – לעמדה הקיצונית שאומרת – אנחנו ואפסנו עוד, ואין מישהו מלבדנו.

ביום שעמדה זו תוציא מקרבה סופר עברי בעל שיעור-קומה, שיצליח לעצבה בצורה משכנעת ברומאן גדול – נדון בה גם כחלק מן הספרות העברית העוסקת בדמות הערבי ובשאלה הערבית בספרות העברית.

*

ובינתיים נסתפק ברומאן המעניין, הלא הוא "פרשת גבריאל תירוש" של יצחק שלו, שהופיע בשנת 1964. אצלו, למשל, מופיע גם הנושא הצלבני, שפגשנו ב"מול היערות". ישנו גם שיר ידוע, מלפני 1967, "קרני חיטין", של דליה רביקוביץ, שמספר על הצלבנים, ומרמז על אנאלוגיה בינינו לבינם או בינם לבינינו – שהקיום הישראלי כאן הוא קיום חולף כביכול, או נתון בספק. וזו, בלשון המתנגדים – "ההזדהות המאזוכיסטית עם הגורל הצלבני".

והנה, גבריאל תירוש, ברומאן, מזדהה, מאמץ אף הוא את העמדה הצלבנית, אבל במובן אחר לגמרי – הוא רואה בה עמדה לוחמת, עמדה תקיפה; לדעתו עלינו לקחת דוגמה מהם. באחד הקטעים, מן הבוטים ביותר ברומאן, שואל את גבריאל תירוש אחד מתלמידיו, איש "מחנות העולים", תנועת נוער של תנועת העבודה – האם אנחנו מוכרחים לתלוש זה את זה לנצח? וכי לא ייתכן שאנחנו והערבים נחיה זה ליד זה בשלום?

עונה לו תירוש:

 "הדברים טעונים הסברה ארוכה, אלא שאענה לך לפי שעה בקיצור. התכתשות כלשהי היא הכרחית כדי לעורר מאוויים כנים לשלום. השלום האמיתי יקר רק לזה שנואש להשיג את חפצו בדרך אחרת. אנו והערבים טרם נואשנו מכך."

גבריאל תירוש מתואר ברומאן כדמות אדם עליון, תלמידיו מעריצים אותו, והוא מבטא עמדה מאוד אקטיביסטית, קרובה לחוגי אצ"ל של אז; וגישתו – כל זמן שאנו לא נתכתש כדבעי עם הערבים, והם איתנו – טרם הגיע, טרם בשל הזמן לדיבורים של שלום. זו הסיבה שמצוי מעין שיר הלל למלחמה ברומאן "פרשת גבריאל תירוש".

גישה דומה אפשר למצוא במזמורו המרשים של יונתן רטוש, "ההולכי בחושך", שהופיע באותה תקופה לערך. גם אצלו יש מעין שיר הלל לנחרצותה של המלחמה, ולא משום שהוא אוהב את המלחמה, אלא הוא חושב שהיא צורך בלתי-נמנע, כורח – ועדיין לא הגיע העת לתקופה אחרת, תקופה שלא תהיינה בה מלחמות בין ישראל לערבים.

*

העמדה הלאומית הקיצונית, חסרת התחשבות, בנושא של דמות הערבי והשאלה הערבית, אינה נפוצה ביותר בספרות העברית החדשה, וזאת, אם לסכם, משתי סיבות:

הסיבה האחת היא שהספרות העברית, ברובה, פועלת מתוך קונצנזוס של אין ברירה. ואם הקונצנזוס הוא של חוסר ברירה בכל מה שקורה לנו למול הערבים, אזי הדבר יכול להעלות שאלות מוסריות נוקבות, כגון – על "טוהר הנשק", אבל בסכסוכים ובמלחמות מסוג של אין ברירה, דומה שאין חלומות על התפשטות ועל נצחיותה או יופייה של מלחמה כלשהי.

והסיבה השנייה היא שרוב הספרות העברית מפנימה, גיבוריה מפנימים את הסכסוך, לכן הם גם לוקחים על עצמם עודף אשמה, לכן הם מתלבטים כל-כך, בעוד שדווקא הספרות הערבית שעוסקת בנו – יש בה מידה רבה מאוד של החצנה, האומרת שאנחנו הכתובת היחידה, ודומה שאין בה מידה רבה של ביקורת עצמית, אלא אם כן היא מכוונת לצורך בהתחזקותם כדי להתגבר עלינו באופן סופי.

כאשר יש הפנמה, היא אינה הולכת יחד עם עמדות לאומיות קיצוניות, כי הן לרוב יותר שטחיות, יותר בומבאסטיות, חד-מימדיות, או יותר פלאקאטיות, שמדברות בסיסמאות – ומשעה שאתה מדבר על נפשו של היחיד המתלבט, ממילא הספרות אין לה נימה לאומית קיצונית, כי היא מתרכזת באנושי ובפרטי.

אין להתפעל יתר-על-המידה מהאשמה-עצמית ומהפנמה זו, כי המסר הסמוי של הסופרים שזו דרכם הוא שאינם מעוניינים בגיבור הערבי כאדם לעצמו, (זו אינה גישה הומאנית), אלא במה שמצוקת הסכסוך עימו גורמת לגיבור הישראלי, היהודי. הפנמה היא דמות שני התאומים הדימוניים ב"מיכאל שלי" של עוז, או סיוט הנמלים ב"נמלים" של אורפז.

וישנה אולי עוד סיבה אחת, המסבירה מדוע אין מוסט הכיוון של הספרות העברית, הנכתבת בארץ, לעבר קיצוניות לאומית. אחרי 1967, השאלה ששאלנו את עצמנו היתה – האם רק הורחבו חומות המצור שבו היינו עד יוני 67', או אם נפרצו לגמרי, ואנו חיים מעתה במציאות אחרת?

השאלה אולי הוכרעה רק אחרי אוקטובר 73', כאשר התברר שמרבית הפריצה הגיאוגראפית, של הרחבת השטחים שבשליטת ישראל – לא היתה בת-קיימא, ועם זאת הורחבנו, מבחינה אוכלוסייתית, חברתית, לכדי חיים במדינה שהיא בעצם מדינה כמעט דו-לאומית.

אולי לכן תבנית היצירות שעוסקות, לאחרונה, בחיים של יהודים וערבים, בדמויות ערבים ובשאלה הערבית, בספרות העברית – אין בהן רומאנטיקה, גם לא נאיביות ערכית, לא סיוט, הייאוש והפיכחון, וגם לא העמדה הלאומית הקיצונית – אלא תבנית חברתית-מעמדית-לאומית, בעיות של זהות ושל חיים-יחד המתעוררות בחברה, במדינה, שהיא בעצם דו-לאומית במהותה. הכיוון הזה הולך ומתחזק, כשהרומאנים הבולטים ביותר עד כה הם "חסות" ו"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל, שממחישים לנו את הבעיתיות האנושית המורכבת של חיים בחברה דו-לאומית.

חרף העובדה שהבעייה טרם נפתרה, לא פוליטית ולא "ספרותית", ומי יודע מה צופן לנו העתיד, ואם תיפתר אי-פעם – לפחות הערבי כבר איננו סיוט בספרות העברית – ולא משום שהמצב הוטב, (השלום עם מצרים לא הביא לשום רגיעה ביחסי ישראל עם ערביי הגדה המערבית ורצועת עזה, או עם אש"פ) אלא משום שהחיים-יחד לימדו אותנו שלא להסתכל על הערבי כסטריאוטיפ, כדמות דימונית, אלא להתלבט במלוא הבעיתיות של שני עמים, שחיים יותר ויותר יחד, באינטנסיביות ובצפיפות, על כברת ארץ אחת.

קריאה מומלצת לשיחה חמש-עשרה

נתן ביסטריצקי: "ימים ולילות" (1926).

יהושע קנז: "אחרי החגים" (1964).

יהושפט הרכבי: "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב" (1967).

יצחק שלו: "פרשת גבריאל תירוש" (1964).

המשך יבוא [הביבליוגרפיה]

* * *

לאה ספיר

סלט סלק אדום

לפני ההגשה ניתן לקשט במעט כוסברה קצוצה. מתאים לאכול עם כל מנה עיקרית. סלק בפני עצמו תרופה מוכחת ויעילה לניקוי הכבד.

החומרים ל-8 מנות

8 יחידות סלק אדום

2 כוסות אגוזי מלך

2 כפות שום כתוש

4 פלפלים סודנים אדומים חריפים

1 צרור כוסברה

1 כפית מלח

1 כוס חומץ הדרים

אופן ההכנה:

1. מבשלים את הסלק במים רותחים עד ריכוך (אם צריך מוסיפים נוזלים) מסננים מצננים וחותכים לקוביות קטנות.

2. טוחנים היטב במעבד מזון אגוזים, שום, פלפלים, כוסברה ומלח. יוצקים מעל את החומץ ומשהים כ-10 דקות.

3. מוסיפים את הסלק ומערבבים, שומרים במקרר.

טיפ: אפשר לשמור את נוזל הסלק לאחר הבישול ולהוסיף לסלט.

לקישוט ולטעם ניתן להוסיף גרגירי רימון.

* * *

אגודת הסופרים העברים והוצאת דני ספרים

גאות להציג

לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח

כתב וערך ד"ר משה גרנות

בלקסיקון 1240 ערכים של יוצרי הספרות היפה העברית, חוקריה ומבקריה

מקום המדינה ועד ימינו אלה, עם תמונותיהם

1005 עמודים במתכונת אלבומית גדולה

לקסיקון כזה היה חסר במדפי הספריות זה למעלה מארבעים שנה

מחיר מיוחד לסופרים: 100 שקלים + 25 שקלים דמי משלוח*

יש להתקשר ל"דני ספרים" – 08-6812225

ולבקש את מגי או כרמלה

לבירורים אנא, פנו לעורך – חגִי ברֶקֶת: hagi@dani-sfarim.co.il,

* מחיר המשלוח גבוה משום כובדו של הספר (2.600 ק"ג)

* * *

שרה ורמי בן-ראובן

נשים עבריות בדמשק: 1917-1918

 [הספר עוסק בנשים מארץ-ישראל שהגיעו לדמשק בשלהי השלטון התורכי, בשנים 1917-1918, בעת האירועים הקשורים לפרשת ניל"י, ובנשים שחייהן השתנו ללא הכר בשל אותה פרשה. הפרק הנוכחי עוסק בזהרה וילבוש, הילדה בת התשע, שאימה שושנה פיינברג-וילבוש היתה עצורה בדמשק בחשד לריגול למען הבריטים אויביי תורכיה].

זוהר השושנה

אחד-עשר נכדים נולדו לשפרה ולמאיר בלקינד. היפה והמפונקת מכולם היתה שושנה פיינברג, שנולדה ביפו ב-1887. כילדה נדדה עם משפחתה בין גדרה לראשון-לציון ובין יפו לחדרה. כשהוריה, פאני וישראל (לוליק) פיינברג התיישבו בחדרה, נשארה היא עם סבא וסבתא בלקינד ביפו. שם למדה בבית-הספר לבנות ואחרי-כן אצל מורים פרטיים. מילדותה גילתה כישרון למלאכת-יד והוקסמה מהרקמה האירופית העדינה. היא טיפחה את דמותה כשושנה בין חוחי הארץ. מודעת ליופייה, נשאה בגאווה את ראשה מורם. תמיד הקפידה ללבוש שמלות אופנתיות שהחמיאו לגזרתה הצרה והבליטו את צוואר-הברבור שלה. דמותה בלטה כיוצאת-דופן בין אנשי-המעשה שהקיפוה.

שונה ממנה היה אבשלום אחיה שנולד בגדרה, שנתיים אחריה. הוא גילה כישרונות אינטלקטואלים, הצטיין בלימודיו והיטיב לדבר ערבית וצרפתית. כיוון שלא נמצאה עבורו מסגרת לימודים נאותה, נשלח ב-1904 לפריז ונשאר שם שנתיים. הוא התקבל במלגת-לימודים לבית-המדרש למורים של "אליאנס" והתרועע בחברת פילוסופים ומשוררים. נסיעתו לפריז עוררה את קנאתה של שושנה אחותו. בתיסכולה הבינה כי עליה להתקדם בחיים בזכות יופייה והופעתה המרשימה. בעזרתם תמצא בן-זוג בעל אמצעים ואיש העולם הגדול. כך תוכל גם היא לראות עולם כאחיה. בארץ-ישראל לא היה באותה עת מבחר רב של צעירים אנשי העולם הגדול. לכן שמחה שושנה כאשר מנדל חנקין, גיסה של דודתה אולגה חנקין, הציג בפניה את נחום וילבושביץ'. כאשר פגשה אותו שושנה בת ה-17 היה נחום בן 25.

נחום ענה על כל משאלות-ליבה של שושנה. הוא היה צעיר האחים במשפחת וילבושביץ' מהעיר גרודנו ברוסיה (היום בבלארוס). בני המשפחה היו מהנדסים ותעשיינים. בידי נחום היתה ירושת אחד מאחיו הגדולים שמת ערירי בארצות הברית. נחום הגיע ארצה במטרה להשקיע את כספו במפעל תעשייתי. יחד עם אחיו גדליה, תיכנן הקמת בית-חרושת למיצוי שמן-זית מגפת (פסולת-זיתים) מונע בנפט. לשם כך נרכש שטח מתאים מצפון-מזרח לעיר לוד, סמוך לכפר הערבי דיר-טריף (בית-עריף היום). ליד מתקני המפעל הקים מנהל המפעל מרדכי פרימן בית-מגורים שהיה תחילתו של היישוב בן-שמן. בית-החרושת לשמן, בו הועסקו 80 פועלים יהודים, החל לפעול בפברואר 1906. באותה שנה נשא נחום את שושנה בת ה-19 לאישה. הוא קיצר את שמו לוילבוש כדי להקל על מגעיו עם הביורוקרטיה ה תורכית. שושנה קיוותה שעתה תוכל להגשים את חלומה לראות עולם, אך בינתיים נאלצה לבלות את השנה הראשונה לנישואיה בבית-עריף. היא לימדה תפירה ורקמה בבית-הספר "קריית-ספר" שהקים במקום דודה ישראל בלקינד. מזכיר בית-הספר היה נעמן בלקינד, אחיינו של ישראל ודודנה של שושנה. המורה לבוטניקה היה יצחק וילקנסקי (לימים אלעזרי-וולקני, מייסד מכון וולקני למחקר חקלאי) שהקים במקום חווה חקלאית. בית-הספר קריית-ספר חדל להתקיים בתום שנת-הלימודים.

שושנה המשועממת התנחמה בכך שטוב שם משמן טוב וחיכתה ללידת-הבכורה שלה. את זמנה הפנוי העבירה בתפירת חיתולים ובגדים לתינוק שייוולד. לשם כך השתמשה במכונת-התפירה שקיבלה מאביה במתנה. את חודשי הריונה האחרונים בקיץ העדיפה שושנה לבלות בבית הוריה ביפו, כדי שתוכל להיעזר בדודתה אולגה חנקין כמיילדת, בשעת הלידה.

באב תרס"ח (אוגוסט 1908) נולדה הבת הבכורה. נחום רצה לתת לבת את השם שרה, כשם אימו. אולם שושנה התעקשה לקרוא לבת בשם זָהָרָה (שהיגויו בקמץ קטן: זוֹהוֹרה), הנגזר מהמילה הערבית זָהוּר שפירושה פרח. תעודת-הלידה של זהרה כתובה ב תורכית וחתום עליה הרב יצחק-הכהן קוק (הראי"ה, אבי הציונות הדתית). שושנה קיוותה שאילן היוחסין המשפחתי של זהרה יהפוך אותה לדמות מפורסמת בהיסטוריה של היישוב לאחר שתתרום מכוחותיה האינטלקטואליים לחברה בארץ.

כשחזרה שושנה עם התינוקת לבית-עריף שלח לה אביה שלוש מתנות: פרה ביירותית, משרת ערבי ומטפלת גיורת מרוסיה. שירי הערש הראשונים ששמעה זהרה היו שירים רוסיים ששרה לה המטפלת. המשרת דאג לכל עבודות הבית והפרה שימשה למתן חלב משובח לבני-הבית. אימה היתה פטורה רוב זמנה מהדאגה לבתה. מאז שנאה זהרה חלב ומאסה במשרתים ובמטפלות. על יחסה של זהרה לאימה ניתן ללמוד מראיון עימה שנערך וצולם לאחר שנים, כשמלאו לה 90 שנה. לאורך כל הראיון (שהינחה נעמן-נמי בלקינד, בנו של איתן בלקינד) הזכירה זהרה את אימה רק בשמה שושנה. המילה "אמי" אינה נזכרת כלל.

כשמלאה לזהרה שנה, נבנה בית-חרושת חדש לשמן ליד חיפה. בית-החרושת "עתיד", שנקרא על שמה של החברה שסייעה למימון הקמתו, הוקם באזור מפרץ-חיפה כדי להקל על התובלה למפעל וממנו. משפחתה של שושנה עברה ב-1909 להתגורר במושבה הגרמנית בחיפה, לצדם של הטמפלרים הגויים. החיים שם היו לשושנה מעניינים לאין-ערוך יותר מהחיים בבית-עריף. היא יכלה להזמין אורחים נכבדים לארוחות. את המאכלים שהכינה המבשלת, הגישה בכלי-אוכל מפוארים שרכשה בביירות. בשנת 1911 יצאו הוריה של זהרה להשתלמות מקצועית בברלין. הם לקחו עמם את הילדה בת השלוש. המטפלת שלה בברלין היתה חניכת-מנזר קפדנית שנמנעה מחבק את הילדה. גם שושנה לא חיבקה את ילדתה, ששמרה בזיכרונה את החיבוקים של סבתה פאני.

פאני פיינברג מצאה ניחומים בנכדתה הראשונה, במיוחד לאחר מות בעלה לוליק שנפטר כשמלאו לזהרה שלוש שנים. ההורים יצאו שוב לדרך ב-1913, לנסיעה לסנט-פטרבורג ברוסיה, בה השתלם נחום בייצור שמנים. בצאתם, השאירו את בתם בבית סבתה בחדרה. זהרה הרגישה נטושה. "לא היה לי בית-הורים קבוע. ביתי היה בחדרה. רק שם הרגשתי אהובה," אמרה זהרה בראיון עימה.

באותה עת סיימה צילה פיינברג, אחותה הצעירה של שושנה, את לימודיה במחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה. כאשר התכוננה לנסוע לברלין ללימודי החקלאות, שלח לה גיסה נחום וילבוש כרטיס-אונייה, בתנאי שבדרכה תביא עמה את זהרה אליו לסנט-פטרבורג. זהרה הגיעה עם דודתה לנמל אודסה, ושם הן נתקעו. לא הורשה להן, מסיבה לא ברורה, להמשיך בדרכן לסנט-פטרבורג. נדרשה התערבותו של קונסול-הכבוד הרוסי במושבה הגרמנית ביפו, הברון פלאטו פון-אוסטינוב, שהיה בשעתו מיודד עם לוליק פיינברג. בהשתדלותו של הברון, הצליחה צילה להגיע עם זהרה לסנט-פטרבורג. גם שם היתה לזהרה מטפלת גרמנייה וגם שם התגעגעה לסבתא פאני. צילה עוכבה בסנט-פטרבורג במשך שישה חודשים והפסידה את שנת הלימודים בברלין. לשמחתה, פגשה בעיר חבורה של צעירים יהודים אשר שניים מהם חיזרו אחריה. לאחד מהם, זאב פינקלשטיין-שוהם, נישאה כעבור שש שנים וילדה לו את תמר אשל (לימים חברת-הכנסת) ואת דוד שוהם (הכלכלן).

לאחר שנה וחצי שבה זהרה עם הוריה ארצה דרך נמל[?] חיפה. בסוף אוקטובר 1914 הצטרפה תורכיה למלחמה לצד גרמניה ואוסטריה. ג'מאל פשה מינה את נחום וילבוש למהנדס העיר ירושלים. לרשותו הועמדה יחידת חפָּרים בשירות צבאי, שחלקם היו תלמידי בית-הספר לאמנות "בצלאל". היחידה, שכונתה בשם "עמליה", הועסקה בשיפוצם של מסגדי הר-הבית ושל בתי-ציבור אחרים בירושלים. נחום, שפיקח על היחידה, ערך גם את מפת העיר ירושלים. כאשר נחשפה רשת ניל"י באוקטובר 1917, נעצר נחום לחקירה בשל קירבתו המשפחתית לאבשלום פיינברג. לשמחתו של ג'מאל פשה, שוחרר נחום לאחר שבועיים, כשהוכח כי אין לו כל קשר למחתרת. לנחום היה לפני המלחמה ניסיון במערכות אספקת מים. הוא בנה מערכת כזאת, ראשונה מסוגה בארץ, להעברת מים מהירקון לפתח-תקווה. לכן מינה אותו ג'מאל פשה לאחראי על אספקת המים למחנות הצבא במידבר הסורי. ג'מאל חשש שהפלישה הבריטית תבוא מהמידבר וכהכנה לכך הציב בו מחנות צבא.

כשיצאו נחום ושושנה לדמשק בתום אוקטובר 1917, לא מצאו מקום בו יכלו להשאיר את בתם זהרה. צילה היתה בברלין, שאליה הגיעה ב-1914 מסנט-פטרבורג. כשפרצה המלחמה, השמידה את דרכונה הרוסי וביקשה שישלחו לה מהארץ את דרכונה ה תורכי. תודות לדרכון, הצליחה להמשיך בלימודיה ולהסתדר בברלין על הצד הטוב-ביותר. בזכות השכלתה, התקבלה לעבודה בצנזורה הצבאית בברלין, מבלי שהבולשת תעלה על-דעתה שהיא אחותו של המרגל אבשלום פיינברג שנעלם. שאר קרוביה של זהרה, שנותרו בארץ, התפזרו לכל עבר. סבתא פאני נעצרה לחקירה כיוון שהיתה אימו של אבשלום. אחות-הסבתא אולגה ובעלה יהושע חנקין הוגלו לבורסה בלב תורכיה ועמם מניה, אחות-הסב ובעלה ישראל שוחט. סוניה, אחות-הסבתא, נעצרה ונלקחה עם בעלה לדמשק. בני-הדוד של האם שושנה, נעמן ואיתן בלקינד, הואשמו בריגול ונאסרו בדמשק. הוריהם נחקרו גם הם ברמלה ובירושלים.

בלית-ברירה, הופקדה זהרה בידי גיטה דיזנגוף, אחייניתו של מאיר דיזנגוף. שושנה שלחה לה סכום-כסף נכבד להוצאותיה ויעצה לה לנסוע לגליל, הרחק מעיני המשטרה ה תורכית. גיטה נסעה עם זהרה לטבריה ושהתה עימהימים אחדים במלון יוקרתי. משם עברה לראש-פינה ושכרה חדר אצל אישה זקנה, בו גרו השתיים במשך שבועיים. התורכים לא גילו את מחבואן של גיטה וזהרה, אך תושבי ראש-פינה – כן גילו. כשנודע להם כי בת-אחותו של אבשלום נמצאת במחיצתם, דרשו בתוקף שזהרה תורחק מראש-פינה. הם חששו כי בעקבות זהרה, יבואו התורכים ויחקרו אותם כפי שחקרו את תושבי זיכרון-יעקב. הסיפור על תפיסת אנשי ניל"י ועינוים עבר בארץ מפה לאוזן וזרע אימה ופחד בכל עבר. בראש המתנגדים לשהותה של זהרה בראש-פינה עמדה הגברת סגל, רעייתו של פקיד-הברון במושבה. למרבית האירוניה, היא היתה דודתן של חביבה ונחמה סגל מראשון שנישאו, שבע שנים אחרי-כן, לישי ואיתן בלקינד, אחיו הצעירים של נעמן.

גיטה חזרה לטבריה והחליטה שיש לשלוח את זהרה לחיפה. היא מצאה בטבריה אדם מכובד שהסכים לקחת עמו את הילדה בנוסעו לחיפה. היה זה לא אחר מאשר ג'מאל פחה "הקטן", מושל אזור נרחב בארץ-ישראל ועבר-הירדן. הוא כונה "הקטן" להבדילו מג'מאל פשה "הגדול" הממונה עליו. בכרכרתו של ג'מאל הקטן לא היה מקום לעוד מבוגר. לכן ביקשה גיטה מהאיש שידאג לזהרה עד שתגיע היא לחיפה בדרך אחרת. ג'מאל פחה ניסה בתחילה להיות חביב לילדה הקטנה והשובבה. הוא ניסה לדבר עימה בצרפתית, אך היא ענתה לו בעזות-מצח כי בארץ היא דוברת רק בשפות המקום – עברית וערבית. האיש, שלא היה רגיל לכך שילדה בת-תשע תכתיב לו מה לעשות, בלע את רוקו ועשה ניסיון נוסף לקנות את לב הילדה. הוא הציע לה חפיסת-שוקולד גדולה, מאלו שזכתה זהרה לטעום רק בשהותה בחו"ל. להפתעתו, ענתה לו זהרה כי בארץ היא מעדיפה לאכול פירות שגודלו בה ולא ללקק שוקולד שיובא מבחוץ. סבלנותו של ג'מאל פחה פקעה. בהגיעו לחיפה, פנה לבית-הסוהר המקומי והורה למנהל-הכלא לכלוא את הילדה עד שיימצא לה מושיע. זהרה נכלאה בתא קטן, ללא מיטה או כיסא. היא נשכבה לישון על הרצפה החשופה, עצובה וכועסת. כשנודע הדבר לגיטה, עם הגיעה לחיפה בעקבות זהרה, הזעיקה לעזרה את אחותה אדלה דיזנגוף. לאחות, שעבדה בבית-חולים צבאי בחיפה, היה קשר עם קצין תורכי שחיזר אחריה. הוא עזר לה לקבל את זהרה לידיה.

אדלה הזדרזה לרשום את זהרה כתלמידת כיתה ד' במכינה של בית-הספר הריאלי בחיפה. את בית-הספר ניהל יוסף עוזרקובסקי (לימים עזריהו), בהיעדרו של ד"ר ארתור בירם מקים המוסד, שגוייס לצבא התורכי ונשלח לנהל את תחנת-הרכבת באל-פולה. כששמעו הורי התלמידות בכיתה מי היא הילדה החדשה, הודיעו למנהל שלא תשלחנה את בנותיהן לבית-הספר כל-עוד תלמד בו בת-אחותו של אבשלום פיינברג. המנהל נכנע להורים וזהרה נשארה בביתה של אדלה. למזלה, הכירה זהרה את תחיה, בתו של עוזרקובסקי, שהיתה חברתה הטובה עוד בימים בהם שהתה עם הוריה בחיפה. למרות שתחיה היתה מבוגרת מזהרה בשנה, היתה לשתיהן אהבה גדולה משותפת – האהבה לספרים.

לספרייתו של המנהל עוזרקובסקי נשלחו אותה-עת כל הספרים שיצאו-לאור בהוצאת "שטיבל", שנוסדה במוסקבה בתחילת 1917 על-ידי סוחר-העורות אברהם-יוסף שטיבל. גדולי הסופרים העברים (בהם ביאליק, דוד שמעוני ודוד פרישמן) הוזמנו על-ידי שטיבל לתרגם לעברית את מיטב ספרות העולם. כל אותם ספרים עברו תחת ידיהן של תחיה וזהרה. לא כל מה שנכתב בספרים היה מובן לשתי הילדות, אך הן קראו בשקיקה את כולם. בעוד אדלה עסוקה בעבודתה בבית-החולים, נשארה זהרה בבית קוראת בספר הנושא את סמל הוצאת שטיבל. הסמל היה עשוי מסגרת אליפטית ובתוכה עציץ עם צמח מלבלב. מצדו האחד של הצמח מופיעה האות ה' ומצדו השני – האות ש'. זהרה חדלה לקרוא רק עם שובה של אדלה מעבודתה, וישבה עימה לאכול את ארוחת-הצהריים.

יום אחד החליטה אדלה שאין עוד ביכולתה לשמור על זהרה. היא הודיעה לנחום וילבוש שעליו לדאוג מעתה לבתו. דרישתה הגיעה לנחום בדמשק בזמן הגרוע ביותר, מבחינתו. שושנה רעייתו היתה כלואה בחאן אל-באשה, בו נחקרה כחשודה בסיוע לריגול. שושנה התקנאה באחיה אבשלום ורצתה להוכיח לו שגם בכוחה לתרום לפעילות ניל"י. כשהצטרפה לבעלה במסעותיו אל מחנות הצבא המגנים על דמשק, הכינה רשימות על מיקומם ותכולתם של המחנות, ללא ידיעתו של נחום. את רשימותיה מסרה לשרה אהרונסון ולטובה גיילברג, שבאו ברכבת החיג'אזית לדמשק לפני ראש-השנה לקבל ממנה את החומר. פגישת שלוש הנשים עוררה את חשדנותם של הבלשים ה תורכים בדמשק, שעקבו אחר תנועותיהם של נוסעים חדשים הבאים-ושבים ברכבת. שושנה היתה כלואה כשנתלו לישנסקי ובלקינד. נחום ניסה לשווא לשחררה מהכלא – עדיין ללא הצלחה – כל עת ששב לדמשק ממסעותיו בין מחנות הצבא.

דווקא בעת הרעה הזו הגיעה זהרה לדמשק. בצאתה מתחנת-הרכבת בחיפה, ליווה אותה במסעה יהודי חביב בשם אבא הרמן. הנסיעה ברכבת ארכה חמש יממות. זהרה זכרה את המקרה שבו עצרה הרכבת לפתע באמצע הדרך. הנוסעים נתבקשו לרדת מהקרונות, לכרות עצים בסביבה ולהמתין עד שיבערו העצים ותתחדש אספקת הקיטור הדרוש להנעת הרכבת. פגישתה הראשונה עם העיר דמשק בהגיעה אליה בלילה, הותירה בזהרה רושם בל-יימחה. עיניה הוכו בברק-אורן של נורות החשמל ברחוב. אותה עת עוד לא היה חשמל בארץ והאור שנגה ממנורות השמן היה דל. לכן אור הנורות ברחובות דמשק החדשים הבהיק בעיניה כאור שבעת-הימים.

אבא הרמן ליווה את זהרה אל בית דודה גדליה (גרישה) וילבושביץ' ברובע היהודי בעיר העתיקה. את דרכם מתחנת-הרכבת לעיר העתיקה עשו השניים בנסיעה בטראם (חשמלית). ניצוצות-האור שהבהיקו מכבלי החשמל המחוברים לגגו של הטראם הפחידו את הילדה. את הדרך משער העיר העתיקה עד ביתו של גרישה עשו השניים ברגל, דרך הסמטאות האפלות שלא היתה בהן תאורה חשמלית. בביתו של הדוד, שהיה בנוי חדרים רבים סביב חצר חשופה לשמיים, פגשה זהרה הרבה אנשים מעניינים. השניים הראשונים שהכירה היו החוצ'מטים (השרתים) סעיד וסטפן. השניים עשו כל מה שיכלו להשביע את רצונה של הילדה. סעיד המוסלמי היה האחראי על הארוחות בבית גרישה. הוא היטיב לבשל מאכלים מזרחיים שהשביעו את רצונם של המבקרים הרבים בבית. סטפן, היווני-הנוצרי שידע קרוא-וכתוב, שמח מאד ללוות את זהרה, כשיצא עמה לטיול בחוצות דמשק והראה לה את מגרש-המסדרים של קציני הצבא התורכי. הוא הציג אותה בגאווה בפני הקצינים, כבתו של מהנדס-המים הצבאי ואחייניתו של מהנדס העיר דמשק.

את אביה נחום ראתה זהרה רק פעם בשבועיים, כששב רכוב על סוסו מביקוריו במחנות הצבא. אולם לא חסרו מבקרים אחרים שהעסיקו את זהרה בתשומת-ליבם. ביניהם היו כמה מבוגרי שני המחזורים הראשונים של הגימנסיה הרצליה בתל-אביב. הם גויסו לצבא כדי לשמש מתורגמנים, תודות לשליטתם בשתי שפות חיוניות – תורכית וגרמנית. בעזרתם קיימו התורכים את הקשר עם הקצינים האוסטריים בדמשק. כמה מהם לימדו את זהרה גיאוגרפיה ושיפרו את ידיעותיה בשפה העברית. מורה נוסף לזהרה היה גיסו של יצחק בן-צבי, יצחק קלוגאי (הפרופסור לכימיה, לימים מראשוני המרצים בטכניון בחיפה, שחי 100 שנה). הוא שירת כמתורגמן בבית-החולים הצבאי בדמשק ואחת-לחודש היה בא לביתו של גדליה, ללמד את זהרה חשבון. שיעוריו, שעסקו בפתרון משוואות ובהעלאה בחזקה, היו מעבר לכוחותיה של הילדה בת ה-9, שלא היטיבה להכין את שיעורי הבית כנדרש.

יותר מכולם אהבה זהרה את ביקוריו של גנן העיר ברוך צ'יז'יק, אשר גדליה דודה נתן לו יד חופשית לתכנן את הגינות שניטעו בשדרות החדשות שנבנו בדמשק. ברוך, הרווק בן ה-33, היה בשל לאבהות. שלוש פעמים בשבוע היה בא לביתו של גדליה, לקחת בכף-ידו החמה את כף-ידה הגרומה של זהרה ולטייל עמה בשדרות שנטע. בטיוליו גילה בפניה עולם חדש. עד כה הכירה עצים מעטים בשמם. מהארץ הכירה את עצי האיקליפטוס, ההדרים והזיתים. בדמשק הציג ברוך בפניה בשמם מינים שונים של עצי-מחטים ובראשם ארזי-הלבנון האהובים עליו. במהלך הטיול היה בודק אם גדלו הייחורים ששתל ואם נקלטו ההרכבות שערך בעצים. הפועלים שעבדו עם ברוך הגישו לזהרה זר סיגליות בתום הביקור וברוך קנה לה זוג כפפות-צמר כדי שייחם לכפות-ידיה הקפואות. בזכות אותם טיולים, הפכה הבוטניקה למקצוע אהוב על זהרה, והכפפות יקרו בעיניה מכל המתנות היקרות שהביאו לה הוריה מנסיעותיהם הרבות בעבר. הילדה, שלמדה מסבתה פאני מהי אהבת-אם, למדה מברוך צ'יז'יק מהי אהבת-אב.

את אימה שושנה ראתה זהרה בחמשת ביקוריה בחאן אל-בשה, בדצמבר 1917. בביקוריה בכלא נוצל גילה הצעיר כדי להבריח כספים לשושנה ולעמיתיה בכלא, יצחק רוזנברג מוכתר חיפה ומנדל חנקין, גיסה של סבתא פאני. הדבר התאפשר בשל היחס המיוחד שהעניקו התורכים לילדות קטנות. בתורכית לא קיימת כלל מילה נפרדת ל"ילדה". כל ילדה מתחת לגיל שתים-עשרה נקראה "אישה קטנה" – קוּצ'וּק-הַנוּם ב תורכית. הסוהרים בכלא הרשו לילדה להביא מתנה לאימה, צנצנת-זכוכית מלאה במרקחת. בתוך המרקחת הוטמנו מטבעות תורכיות ונפוליונים מזהב. זהרה זכרה כי כל הנשים שנעצרו לחקירה שוכנו יחד באולם גדול, 16 מטר אורכו. בקצה האולם היתה מדרגה שעליה הונחו כלי-הבישול של הנשים. לשושנה ולרייזל לישנסקי היתה פתיליית-נפט משותפת, ששימשה לחימום מנות-המזון שהגיעו ממלון גורדון. זהרה סיפרה בלגלוג, כי אימה לא ידעה כלל כיצד להפעיל את הפתילייה ולרחוץ כלים. את כל העבודות הקשורות להכנת האוכל עשתה רייזל, אימה של רחל ינאית, שהיתה מבוגרת משושנה. מדי-בוקר חיממה רייזל מים בפתילייה להכנת משקה חם לשתיהן. מילה לא נשמעה בדברי זהרה על רגשותיה כלפי אימה בפגישתה הראשונה עמה בכלא.

לזכותה של שושנה ייאמר כי היא דבקה בחיים בכל מחיר ומיאנה להיגרר למחשבות אובדן ומוות. כאשר פגשה בכלא את איתן בלקינד ושאלה אותו: "מה יהיה סופנו?" והוא ענה לה כי לא אכפת לו למות, השיבה לו שושנה: "אתה לא תמות! ה תורכים לא תולים שניים ממשפחה אחת ואתה גם צעיר מכדי לקבל עונש כה חמור."

שושנה השתחררה עם רייזל כאשר הצליח נחום לתת את השוחד הגדול-דיו הנדרש לשחרור השתיים. שושנה נכנסה להיריון מיד לאחר שחרורה מהכלא ושובה לביתה, ששכן מחוץ לחומות העיר העתיקה. דווקא הקשיים בכלא והסבל מהתנאים השוררים בו חיזקו את גופה והכינו אותה לקליטת ההיריון ולשימורו עד הלידה המוצלחת, בניגוד לניסיונותיה הקודמים להרות בשנית שהסתיימו תמיד בהפלות.

כאשר הסתיימו בדצמבר דיוני בית-הדין בדמשק, בהם נשלחו 15 אנשים למאסר ו-30 לשירות צבאי ב תורכיה ובארמניה (ואשר ארליך בתוכם), שוחררו אסירים בעלי דרכונים זרים. הם הורשו לחזור ארצה או להתגורר בדמשק. בדעתו של אברהם הרצפלד עלה אז הרעיון שכדאי לזייף דרכונים כדי להביא לשחרורם של עוד אסירים. הרצפלד ובן-יעקב פנו לכמה קונסוליות של מדינות מאמריקה הלטינית. תמורת שוחד גדול מאוצרותיו של דיזנגוף, הם קיבלו דרכונים חתומים כדין, בהם חסרים שמות נושאיהם. נותר רק למלא את הפרטים החסרים ולהוסיף תמונות לדרכונים. לשם כך נדרשה יד עדינה ומיומנת. בעלת כתב-היד המתאימה לכך היתה זהרה וילבוש, שירשה מאמה את הידיים הזריזות והדייקניות. היה לזהרה חוש אסתטי מפותח והיא הצטיינה במלאכת כפיים. זהרה הקטנה נרתמה מיד לעסוק במלאכה. היא היטיבה לכתוב, לגזור ולהדביק את כל מה שנדרש לזיוף מוצלח של הדרכונים – מלאכה שהרצפלד ובן-יעקב לא היו מסוגלים לבצע כראוי בעצמם. הדבר גרם לזהרה להרגיש בגאווה שהיא לוקחת חלק במלאכת-הקודש של הצלת אסירים ובמתן זהות חדשה להם, כאילו נולדו מחדש.

בעזרת הדרכונים המזויפים שוחררו עד מהרה כמה אנשים שנעצרו לחקירה וביניהם ד"ר סוניה בלקינד ובעלה מנדל חנקין. בהתייעצות משפחתית הוחלט לשלוח את זהרה חזרה אל סבתא פאני בחדרה, בלוויית שושנה, סוניה ומנדל. שושנה חששה שהילדה תחלה ברכבת בטיפוס. לכן עטפה אותה בסדינים לבנים ובוהקים מרוב ניקיון. כשהגיעה החבורה בשלום לחדרה, נשמו כולם לרווחה. אחד האנשים שבאו לקבל את פני סוניה בלקינד היה הרופא מזיכרון ומחדרה, ד"ר הלל יפה. הוא שמח במיוחד לבואה של ד"ר בלקינד, שהחלה לעזור לו בעבודתו. ידיו היו מלאות עבודה בשל מיספר הפליטים הרב שהגיעו לחדרה בעת הגירוש מיפו ומתל-אביב. שושנה קיבלה חדר בבית אימה, בו שכבה כל ימי הריונה האחרונים. לזהרה מלאו עשר שנים בירח אב (אוגוסט 1918) וחודש אחרי-כן נולד אחיה הצעיר יואל וילבוש.

כשיצאו הבריטים לקרב-ההכרעה הסופי על דמשק בספטמבר 1918, החליט נחום וילבוש לעזוב את דמשק ולשוב ארצה. התלוו אליו אלכסנדר וילבושביץ', בנו של גדליה אחיו, ושמעון הכהן, אחיו הצעיר של דוד הכהן (לימים מנהל "סולל בונה" וחבר הכנסת). שלושתם עלו על הרכבת האחרונה שיצאה מדמשק. כשקרבו לחיפה, התברר שהאנגלים כבר בתוכה והצבא התורכי נסוג מהעיר. השלושה נאלצו לרדת מהרכבת ולעקוף את הצבא הנסוג על-ידי הליכה ברגל שישה ימים עד הגיעם בשלום לחדרה, לאחר לידתו של יואל. למרות הצפיפות הרבה שנוצרה בביתה של פאני, חשה סוף-סוף זהרה שהיא נמצאת בביתה. עם שובו של אביה הבינה שהסתיים שלטון התורכים בארץ ונפתח פרק חדש בחייה. המשפחה שבה להתגורר בחיפה וזהרה התקבלה ללימודים בבית-הספר הריאלי – הפעם ללא התנגדותן של אימהות-התלמידות. שושנה אימה, שהיתה בשלה עכשיו לאימהוּת, טיפלה במסירות ביואל הקטן.

נחום וילבוש מונה על-ידי "ועד הצירים" של הנהלת התנועה הציונית בארץ לתפקיד מנהל מחלקת התעשייה (מעין שר-התעשייה של אותם ימים). בכך הביעה התנועה הציונית את אמונה בנחום ואת ביטחונה במעשיו. נחום לא המתין והחל מיד לפעול. הוא גייס לעזרתו שניים מאחיו – את גדליה ומשה וילבושביץ'. משה הגיע אותה-עת משווייץ, בה היה בימי המלחמה פעיל בחוגים מהפכניים והיה מקורב למנהיג הבולשביקי לנין. השלושה החלו להקים בית-חרושת חדיש לשמן בשטחו של מפעל "עתיד" הישן במפרץ חיפה. בשנת 1924 נחנך המפעל החדש, שנקרא בית-חרושת "שמן". כושר-התפוקה שלו עלה על זה של כל מאות בתי-הבד לשמן-זית שפעלו בארץ באותה העת.

באותה שנה התקבצו כל קרוביה של זהרה לצילום תמונה משפחתית בצל בית הבלקינדים בראשון-לציון. בתצלום נראית זהרה בת ה-16, גבוהת-קומה ועצובה, ניצבת בין נחמה בלקינד-סגל לבין רעיה בלקינד, האלמנה לבושת-השחורים – הרחק מאימה שושנה. יואל אחיה, הילד בן שש השנים, שרוע למרגלות המבוגרים. לידו עוזי בלקינד הגדול ממנו בשנתיים ולצידם צעירי המשפחה – ילדי צילה וזאב שוהם, דוד ותמר. לשמשון ופנינה בלקינד, ראשי השבט, היו אז חמישה נינים.

באותה תקופה הקים נחום וילבוש בית למשפחתו ברחוב ירושלים 26 בחיפה. על גג-הבית הפקיד לשמירה מזכרת שליוותה אותו בנדודיו – האוהל והמיטה המתקפלת שנשא עימו בנסיעתו לאוגנדה ב-1904, שנה לאחר עלייתו ארצה. הצעיר בן ה-25 נבחר אז כחבר היהודי היחידי בוועדה שנשלחה על-ידי הקונגרס הציוני בבאזל לחקור את האפשרויות להתיישבות יהודים באוגנדה, בעקבות "תוכנית אוגנדה" של הרצל. נחום היה הראשון שפסק כי אוגנדה אינה מתאימה להתיישבות יהודים ושאר חברי הוועדה קיבלו את דעתו. גם בימיו הראשונים בבן-שמן השתמש נחום באותו אוהל וישן באותה מיטה.

לדאבון לב אימה, זהרה לא גילתה כישרונות יוצאי-דופן בלימודיה – שלא כמו אחיה יואל, שנחשב מוכשר מלידה. בכל-זאת הצליחה לסיים את לימודיה התיכוניים ב"ריאלי" בחיפה. תרומתה לחלוציות הסתיימה כשחלתה בקדחת בעת שהותה בהכשרה בדגניה ב'. ב-1926 נסעה לברלין ללמוד בבית-ספר יוקרתי למלאכת-יד ותולדות האמנות, בשל העניין שגילתה מילדותה ברקמה ותפירה. לפריצת-דרך ראשונה בתחום זה הגיעה רק בעת לימודיה במכללת דוד ילין בבית-הכרם בירושלים. כשנשלחה זהרה (ששינתה שמה לזוהר) ללמד עולים בפרדס-חנה ובחדרה, החלה להתעניין בפריטי אומנות ומלאכת-יד בפולקלור של עדות ישראל. בעת ביקוריה ב-1950 עם רות דיין במעברות, בהן שוכנו העולים בימי הצנע, עלה על דעתן לנצל את האומנויות הללו למקור פרנסה עבור העולים. כך קמה חברת "משכית".

לפרנסתה החלה זוהר לעסוק כפקידה בחברת תה"ל (תכנון המים לישראל) שתיכננה את מרבית מפעלי המים בישראל. לתה"ל הגיעה בזכות אביה, מהנדס המים מדמשק. זוהר, שנשארה בבגרותה עצמאית, דעתנית ואימפולסיבית, נרתמה מאז ביצירתיות ובכישרון לעבודות הרקמה והאריגה. הכישור והמחט היו לידידיה הטובים. כיום רואים בה רבים את האם המייסדת ורבת-ההשפעה של שושלת רוקמות. את הכבוד הראוי לה קיבלה כאשר נתקבלה כיועצת במחלקה לאתנוגרפיה במוזיאון חיפה, ומאוחר יותר, כיועצת מיוחדת ואוצרת במחלקה לאתנוגרפיה יהודית במוזיאון ישראל בירושלים. עד מהרה התגלה כישרונה המדהים לזהות מיד את כל סוגי הבד והרקמה בהם השתמשו יוצאי העדות השונות. בהתקרבה לגיל הפרישה התפטרה זוהר מעבודתה בתה"ל והתקבלה כעובדת בשכר למוזיאון ישראל.

זוהר שמרה בחיבה כל חייה את זיכרון ימיה בדמשק ה תורכית, תודות לידידה המבוגר באותם ימים, ברוך צ'יז'יק. מעל שולחן-הכתיבה שבחדר-האורחים בדירתה היתה תלויה מפה של האימפריה העות'מאנית. היא התגאתה על כך שהיא אזרחית עות'מאנית, בשל תעודת-הלידה שלה הכתובה תורכית. בדבריה על תורכיה התעלמה מהצד האפל של האכזריות התורכית בימי המלחמה. מקריאת דבריה בראיון, מתקבל הרושם שהיא זוכרת את תורכיה כמדינה אוטופית ויפה:

"התורכים נתנו אפשרויות. עד מלחמת העולם הם עזרו מאוד ליהודים, הרבה יותר מממשלת המנדאט. הם תמיד השתדלו לפתח. הם השתדלו לקשט. כל בניין שלהם היה מקושט. הם קישטו את העיר [דמשק] שגרו בה."

זוהר האריכה ימים עד גיל 98 ונפטרה ב-2006. היא היתה הישראלית האחרונה שנותרה בחיים והותירה עדות חיה על דמשק בשלהי התקופה העות'מאנית.

* * *

דרור אֵידָר

לקרוא תנ"ך היום

פורסם בטור השבועי בעיתון 'ישראל היום' (16.12.2009)

זה מאוד פשוט: קראו את התנ"ך. המילים העתיקות קשות להבנה רק למראית עין. אפשר להשתמש בתנ"ך מבואר המסביר את המילים הקשות אבל אינו מכביד בפרשנות. הרעיון הוא להכיר את הטקסט המכונן שלנו כמות שהוא, נקי, בטרם הפרשנות העתיקה, המסורתית וגם זו המודרנית. תנו למילים הערֵבות להתגלגל על הלשון, על החיך, ותראו שזו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה.

המחקר שערכה ד"ר חיה בן איון, ראש החוג לתנ"ך במכללת לוינסקי, באשר ליחס השלילי של תלמידי בתי הספר היסודיים הממלכתיים כלפי התנ"ך, מצטרף למחקרים קודמים המראים הסתייגות ברורה מספר הספרים גם ברמות היותר גבוהות.

למען האמת, הממצאים הללו אינם מפתיעים. מערכת החינוך הרגה את התנ"ך, פרקה אותו לגורמים מכניים בעזרת מונחים פסיאודו-מדעיים מתורת הספרות, ניכרה את גיבוריו מהמציאות הישראלית, הפכה את עלילותיו לעיסה טכנית של משפטים אקראיים והמאיסה אותו על התלמיד הממוצע.

מה הבעייה לקרוא את התנ"ך כמות שהוא? אני מציע לכל הורה שחרד להשכלת ילדיו, לקרוא איתם תנ"ך על הסדר. עוד בגיל שלוש התחלתי קורא לבני באופן אקראי. עם השנים זה התמסד. פעמיים קראנו את ספר שמואל (ואחר הפלגנו לספרים אחרים). הזדהינו עם שמואל הקטן השומע את אלוהים מדבר אליו על מיטתו בעודו סבור כי זה עלי; אהבנו את שאול וכאבנו את נפילתו וקנאתו, ולאחר מכן דוד, ויואב בן צרויה עם אבנר בן נר, וירושלים, ובת שבע ואוריה החיתי, ואמנון ותמר, ואבשלום וגיבורי דוד.

לא תמיד קראתי הכול, עתים דילגתי, עתים עיגלתי פינות מול מושגים שעדיין אינם לפי הגיל והתרגיל, אבל נוכחתי לדעת כי עבור הילד אין שפה עילית ושפה מדוברת. עבורו הכול דומה. אם ישמע את שפת העתיקים בגרסת ינקותו, היא תהיה לו טבעית ממש כמו שכבות לשון אחרות, יומיומיות יותר.

גורם נוסף ששיבש את לימוד התנ"ך היה הפחד ממנו, כלומר מאלוהים ההוא שסולק לא מזמן מהשיח היהודי המרכזי, אבל מאיים לחזור ולשבש את תמונת המציאות שבראנו פה, ואיך נלמד תנ"ך ואלוהים נוכח בו בכל עמוד? מה נגיד לתלמידים, ובכלל איך אפשר לחשוף אותם לאתוס דתי, המנוגד לעולמם ולחייהם?

ובכן, גם כאן זה פשוט. המטרה היא להכיר היטב את התנ"ך, להיות בקיאים בו, לסגל את שפת העתיקים על לשוננו באופן הטבעי והזורם שעַם בריא עושה עם האוצר האדיר ביותר שהניחה אי פעם תרבות כלשהי לפני צאצאיה.

זה לא אומר בהכרח שיש לקבל את כל הנחות היסוד התיאולוגיות והפילוסופיות של התנ"ך. האם כשמישהו קורא את האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס מפריע לו שחלק מהדמויות המרכזיות שם הן אלים ואלות יווניים? או המיתולוגיה המסופוטמית, ההודית או הנורדית?

רק בישראל, אלוהים הוא עניין יצרי ונושא למהומה פוליטית. הישראלי שביקש לסלק מעליו את היהודי, חוזר ופוגש אותו בפנים שונות, כמו קורבן אונס בפוסט-טראומה. הפחד משתק כל מחשבה בונה, והלב מבולבל, רוצה לברוח ובה בעת גם להיפגש עם המודחק האולטימטיבי של החברה הישראלית, האל המסתתר מאחורי פרגוד הפוליטיזציה של הדת.

ובכל זאת, בלי התנצלויות והסברים סמי אתיאיסטיים; הגיבור המרכזי בתנ"ך הוא אלוהים, וכולם מתארחים אצלו בסלון. לא חייבים להיות איתו בקשר בתום תוכנית האירוח. זה בסדר, הוא יסתדר גם בלעדינו. אבל זאת יש לדעת: לבד מהיותו יצירה נפלאה, הספר הזה הוא תעודת הזהות שלנו כעַם וכדאי להישאר איתו בקשר מתמיד.

אחרי ספר שמואל המשכנו, בני ואני, לספר מלכים, ואז חזרנו ליהושע ושופטים, ופה ושם קראנו בחגים המתאימים את מגילת אסתר וספר יונה וכמה פרקים באיוב (וגם בספר מכבים א' ו-ב' קראנו לכבוד החנוכה). עם הזמן ראיתי שהוא זוכר פרטים מסוימים בבהירות. כך כשעברנו בעמק האלה, דיברנו על דוד וגוליית והוא ידע לספר פרטים רבים מהפרשה, וכך כשביקרנו בגלבוע ודיברנו בימיו האחרונים של שאול, בביקורו בעין דור ובנפילתו עם בניו בקרב בהר הגלבוע. כעת אנחנו קוראים בספר בראשית, עוקבים אחר הפרשיות. והן מותחות ומרתקות ובני רוצה עוד.

הורים יקרים, בכל הקשור למראות השתייה של אהוביכם, אל תסמכו על אחרים, היו אחראים בעצמכם למטען התרבותי והרוחני של בני ביתכם, לכל הפחות בילדותם. הם עוד יודו לכם.

* * *

עוד ברכות לגיליון ה-500 של המכתב העיתי

אהוד יקר,

 אני מצרפת את ברכתי לצאת גיליון ה-500 של המכתב-עתי-לילי שבעריכתך. דברים מעניינים רבים הגיעו לידיעתי באמצעותו, וחלק מהם הסבו לי הנאה רבה – ועל כך תודתי לך כעורך. כך למשל, גם בגיליון זה, הממואר היפה והמרגש של נורית יובל ורשימתו המרתקת של משה גרנות על נחמה ליבוביץ'. ומדי שבועיים – פסוק שירה בקולו היחיד במינו של יצחק אוורבוך אורפז.

נראה לי שהמכתב העיתי שלך מנסה לאזן בין קטעים ליריים יקרי ערך של רעיך הנידחים – עם ובלי מרכאות – ובין פולמוסים סוערים על ענייני דיומא, בין העדין לבוטה, בין הכמוס בסתר הלב לבין רשות הרבים הצעקנית. מבחינה זו הוא מקורי ובעל קול ייחודי.

 תודה ויישר כוח,

 דינה קטן בן ציון

* * *

אהוד יקירי,

גם אני מצטרפת למברכים אותך לרגל הגיליון ה-500. פעמיים בשבוע אני מחכה לו, ושמחה למצוא אותו מחכה לי בתיבת הדואר שלי. יישר כוח!!

תודה וד"ש,

מרים בר-שלום

אהוד: אנוש בר-שלום ז"ל היה הכוכב הגאון של הכיתה ההומאנית (הספרותית) שלנו בשביעית ובשמינית בתיכון חדש בתל-אביב, וגם חבר קרוב לי שנוכחותו מצוייה בי עד היום כי השנתיים בתיכון חדש היו מן השנים שעיצבו את כל חיי לאחר-מכן ועד היום אני מתגעגע אליהן. בנו נועם בר-שלום הוא כיום אחד מכתבי החדשות החרוצים והעסוקים ביותר ב"קול ישראל", ועוד עתידותיו לפניו.

* * *

לאהוד היקר שלום וברכה,

אני מברכת אותך לגיליון ה-500. תהיה בריא ותמשיך ליצור עוד שנים רבות. כל טוב ויישר כוח לך,

עדינה בר-אל

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

למכתב עיתי/לחדשות בן עזר

אין כמוך

לעשות 500 גיליונות

עלו והצליחו

ונהיה בעזרכם

באיחור אך כמאמר הפתגם מוטב מאוחר מאשר כלל לא

כל טוב לעורכים ולקוראים

* * *

תגובה לסיפור של נורית יובל

לנורית יובל היקרה, ידידתי משכבר הימים,

תודה לך על סיפורך המרגש על אביך [גיליון 502], על החזרה למחוזות ילדותך ועל התייחסותך לכל ילדי ישראל. נעמת לי בכתיבתך כפי שבעבר נעמת לי באיוריך המקסימים לתכניות לימודים שעשינו יחד.

אילה יפתח ולבה

* * *

ציפי יניר-רסין על "ספר הגעגועים"

אהוד,

מזמן לא קראתי ספר מהנה, מענג ומקסים כ"ספר הגעגועים". אהבתי את הסגנון הציורי, המדויק והמשעשע שלך – צחקתי הרבה, ופעמים גם הסמקתי (קלות)...

ניחוחות ארץ ישראל של פעם העולים מן הספר, מזכירים לי את ימי ילדותי, בהבדלים תלויי מקום, והם מרגשים עד מאוד. 

ימי התוֹם שאתה מתאר שייכים לתקופה בה המילה "ציונות" לא נחשבה עדיין למילה גסה, ואנשים משכילים ונאורים, היו אז סתם "ציונים" בלי ה"פוסט" של היום... 

למותר לציין כי האגדות והסיפורים הערביים השזורים בספר נגעו לליבי במיוחד והזכירו לי נשכחות.

ולעניין אחר: כיוון שלא הצלחתי עד עתה לקרוא יותר משלושים עמודים בספר "אישה בורחת מבשורה", עלו בי מחשבות נוגות בנוגע לכישורי ההבנה הספרותית שלי. בדברי התייחסותך לאותו נושא מצאתי נחמה גדולה...

ועל כל אלה שלוחות לך תודתי וברכותיי,

ציפי יניר-רסין

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

עדינה בר-אל

לילי ואליהו גולדנברג בחוות גרוכוב – לזכרם

הלכה לעולמה לילי גולדנברג, ניצולת שואה, אלמנתו של אליהו גולדנברג ז"ל, אימו של דודו טופז ז"ל ומיקי גולדנברג יבדל לחיים ארוכים. בשנת 1992 פירסמה לילי ספר ביוגראפי בשם "ברדת המסך".

בספרי "כשאגדל אעלה לארץ ישראל: רשת 'תרבות' בפולין ועיתוניה לילדים", (דור לדור, כא, אוניברסיטת תל-אביב, 2003) כתבתי על קיבוצי ההכשרה בפולין. בין השאר כללתי זיכרונות של לילי גולדנברג מתוך ספרה זה. לדעתי ניתן ללמוד מדבריה הן על ההכשרה בפולין לקראת העלייה לארץ, הן עליה עצמה (נערה ורשאית מטופחת) והן על אליהו גולדנברג, אמן מוכשר ביותר, שתרם רבות לחיי התרבות ביידיש ובעברית בארץ. להלן הקטע מתוך ספרי:

ליד ורשה היתה חווה חקלאית, חווה של "קיבוץ גרוכוב". בחווה זו הוכשרו חברי "החלוץ" ו"החלוץ הצעיר" מכל רחבי פולין. בעיתון הילדים "עולמי" של רשת החינוך "תרבות" התפרסמה כתבה של מרדכי הלטר תחת הכותרת "חג האסיף בגרוכוב". בחווה זו התגוררו מאתיים וחמישים איש, אך עבדו בה רק שישים. השאר עבדו בעיר. חג האסיף נחוג כאן כחג חקלאי ממש, עם מופע בפני אורחים רבים. אנשי החווה הכינו תערוכה ששיקפה את ענפי החקלאות, ובחצות הלילה רקדו החלוצים בהתלהבות, "ונשכחו הלילה אותם הימים הקשים, ימי הרעב והמצוקה, ולילות חורף רטובים וקרים" (עולמי, אוקטובר 1937).

על ערב תרבות נוסף ב"חוות גרוכוב" ניתן ללמוד מספרה האוטוביוגרפי של לילי גולדנברג, אלמנתו של השחקן אליהו גולדנברג. לילי – אז חברתו, תלמידת גימנסיה "יהודיה" בוורשה – התלוותה אל אליהו במוצאי-שבת אחת, והיא מספרת את רשמיה על המקום ואנשיו. לדבריה, למרות המרחק של קילומטרים ספורים מוורשה, נדמה היה לה שהיא הגיעה לעולם אחר: בתי המגורים, הלבוש, סגנון הדיבור וההווי היו שונים לגמרי ממה שהורגלה בו: "[...] הבחורות נראו לי מוזרות בלבושן המרושל והאפור, ללא כל איפור וללא כל תכשיט או עדי. זה היה, כנראה, אחד מאותות המרד נגד המוסכמות שבחברה וכל גינוני הנוהג בבית ההורים."

ועוד היא ממשיכה ומתארת את ארוחת הערב: "הכול מסביב היה טבוע בחותם של פשטות וצנע: הסכו"ם, השולחנות הגדולים והאוכל עצמו. קדמה לסעודה שירה בציבור מלכדת. ואם כי מרבית השירים היו ידועים לי משכבר הימים, כאן, בגרוכוב, הם הושרו אחרת, עם הרבה יותר לב ורגש."

ועל התוכנית האמנותית של אליהו היא מספרת: "[...] כל מילה שיצאה מפיו נבלעה בשקיקה. התוכנית כולה בוצעה בעברית וביידיש, והיא כללה פרקי ספרות מובחרים, יצירות של סופרים ארץ-ישראליים, פרקי הומור ועוד. אט, אט, כאילו במקל קסמים וב'קפיצת הדרך', העביר אותם אליהו לארץ אשר אליה נשאו נפשם, לקראתה עברו את ההכשרה בתנאים קשים, ובה ראו את עתידם." (ברדת המסך, עמ' 68-69).

* * *

היכונו! היכונו!

לאחר שיסתיים פרסום פרקי "צל הפרדסים והר הגעש"

ומיד לאחר ראש השנה 2010

במלאת 25 שנים לצאתו לאור

של הרומאן הצנוע שכתב אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

["ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב, 1985]

יתחיל הספר להתפרסם בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

במסגרת המאבק נגד הטרדה מינית!!!

* * *

 [המכתב על "הנאהבים והנעימים" שנתקבל מהח"כית גלזר-תעסה ב-1985:]

הכנסת

ירושלים, ט' בחשון התשמ"ו

24 באוקטובר 1985

לכבוד

זמורה ביתן – מוציאים לאור בע"מ

רח' שוקן 32

תל-אביב 66556

שלום רב,

ח"כ מרים גלזר-תעסה, יו"ר ועדת העלייה והקליטה, מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.

מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח"כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח"כ גלזר מאחלת לו בריאות הנפש.

                         בכבוד רב,

                          וילמה מאור

                         וילמה מאור

                         מזכירת הוועדה

* * *

יוסי גמזו

צְנִיחָה חָפְשִית

הִיא הָיְתָה מְקַפֶּלֶת-מִצְנָח קְטַנְטַנָּה

וְעֵינֶיהָ רָדְפוּ אַחֲרָיו.

וּשְנֵיהֶם, כְּזָרִים בַּחֲדַר-הַמְתָּנָה,

מֵעוֹלָם לֹא הֶחְלִיפוּ מִלָּה רִאשוֹנָה

וַאֲפִלּוּ שָעָה טֶרֶם קְרָב.

אַךְ בַּיּוֹם בּוֹ צָנַח הוּא עַל דְּיוּנוֹת-הַחוֹל

וּבִפְגֹּעַ בּוֹ פֶּתַע צְרוֹרוֹת הַזְּחָלִים

הִיא צָנְחָה מִשֻּלְחַן-הַמְקַפְּלוֹת, מֵרָחוֹק,

כִּי הָיָה גַם לִבָּהּ, בֵּין קִפְלֵי מִצְנָחוֹ,

מְקֻפָּל לְכַמָּה קִפּוּלִים.

כֵּן-כֵּן, קִפּוּל מִצַּד יָמִין

וְעוֹד קִפּוּל אֶחָד מִשְּׂמֹאל

וְהַקְּפָלִים – מַמָּש כָּמוֹהָ – יְשָרִים

וְתַאֲמִין לֹא תַאֲמִין,

אֲבָל תָּמִיד, כִּכְלוֹת הַכֹּל, 

הָיְתָה זוֹכֶרֶת לְהַדֵּק אֶת הַקְּשָרִים.

בִּמְרוֹמֵי הֶלִיקוֹפְּטֶר, עַד תֵּל-הַשּוֹמֵר,

בֵּין קִפְלֵי אֲלֻנְקַת-הַשֵּרוּת,

הוּא דִמְדֵּם עַל צְנִיחוֹת... וְגוֹמֵר... וגוֹמֵר...

אַךְ עוֹד אִיש לֹא שָמַע אוֹתוֹ פַּעַם אוֹמֵר

מִי צָנַח עַל לִבּוֹ הַשָּׂרוּט.

אֲבָל יוֹם אֶחָד, פֶּתַע, הֵבִין כִּי תָבוֹא

בִּמְאֻחָר אוֹ מֻקְדָּם – וַחֲבָל עַל מִלִּים –

עֵת נִכְנַס הָרוֹפֵא הַתּוֹרָן בְּטוּבוֹ

וְהִנִּיחַ לוֹ פֶּתֶק סָמוּךְ לִלְבָבוֹ,

מְקֻפָּל לְכַמָּה קִפּוּלִים.

כֵּן-כֵּן, קִפּוּל מִצַּד יָמִין

וְעוֹד קִפּוּל אֶחָד מִשְּׂמֹאל

וְהַקְּפָלִים – מַמָּש כָּמוֹהָ – יְשָרִים

וְתַאֲמִין לֹא תַאֲמִין,

 אֲבָל תָּמִיד, כִּכְלוֹת הַכֹּל, 

 הָיְתָה זוֹכֶרֶת לְהַדֵּק אֶת הַקְּשָרִים.

בַּבָּסִיס מֵעוֹלָם לֹא עָשֹוּ לָהּ צָרוֹת

אִם צָנְחָה אֵלָיו, כָּכָה אוֹ כָּךְ,

לְקַפֵּל לוֹ בִּשְעוֹת-הַבִּקּוּר הַקְּצָרוֹת

(בִּשְתִיקָה, בְּבוֹדֶדֶת וְגַם בִּצְרוֹרוֹת)

אֶת לִבָּהּ שֶנִּפְתַּח כְּמִצְנָח.

הוּא הָיָה מִצְטַחֵק וְלוֹחֵש: "אֵין דָּבָר"

וּמַרְשֶה לָהּ לִתְלוֹת, לְעֵינֵי הַחוֹלִים,

אֶת הַגֶּבֶס הַצַּח עַל חִוְרוֹן-הַצַּוָּאר

בִּמְשֻלָּש שֶל עֶזְרָה רִאשוֹנָה, שֶעָבַר

עַל בִּרְכֶּיהָ כַּמָּה קִפּוּלִים.                                                   

כֵּן-כֵּן, קִפּוּל מִצַּד יָמִין

וְעוֹד קִפּוּל אֶחָד מִשְּׂמֹאל

וְהַקְּפָלִים – מַמָּש כָּמוֹהָ – יְשָרִים

וְתַאֲמִין לֹא תַאֲמִין,

אֲבָל תָּמִיד, כִּכְלוֹת הַכֹּל, 

הָיְתָה זוֹכֶרֶת לְהַדֵּק אֶת הַקְּשָרִים.

וּבַלַּיְלָה הָיְתָה מְכַסַּתְהוּ מִקֹּר

בִּשְׂמִיכַת-חַיָּלִים אֲפֹרָה

וּמְסַפֶּרֶת לוֹ אֵיךְ, עוֹד הַבֹּקֶר, עִם אוֹר

הִיא קִפְּלָה לוֹ מַדִּים חֲדָשִים וַחֲגוֹר

וְחָלְמָה שֶיָּקוּם בִּמְהֵרָה.

וּכְשֶקָּם וְחֻפַּת-הַמִּצְנָח הַנָּאוָה

טִלְטְלָה אוֹתוֹ שוּב בְּשָמַיִם כְּחֻלִּים

הוּא צָנַח אֶל יָדֶיהָ צְנִיחַת אַהֲבָה

כִּי הָיָה לְבָבוֹ מְקֻפָּל בִּלְבָבָהּ

בְּכַמָּה וְכַמָּה קִפּוּלִים.

כֵּן-כֵּן, קִפּוּל מִצַּד יָמִין

וְעוֹד קִפּוּל אֶחָד מִשְּׂמֹאל

וְהַקְּפָלִים – מַמָּש כָּמוֹהָ – יְשָרִים

וְתַאֲמִין לֹא תַאֲמִין,

אֶלָּא שֶכָּאן, כִּכְלוֹת הַכֹּל,

כְּבָר לֹא הָיְתָה צְרִיכָה לִבְדֹּק אֶת הַקְּשָרִים...

(מתוך "בּשש אחרי המלחמה")

* * *

יוסף דוריאל

יש רק דרך אחת להציל את גלעד

הבורים המתנשאים בקברניטות המדינה פתחו במבצע "עופרת יצוקה", שסיפק תמונות הרג והרס, עם דו"ח גולסטון, למסע ההסתה נגד ישראל, כי הם פחדו שתמונות חמסניקים נושאי נרות, בגלל ניתוקם מהחשמל הישראלי, יזיקו ליחסי הציבור של ישראל בעולם.

זו אינה כתבה של "חכם בלילה", שנותן עצות אחרי שהשגיאה כבר נעשתה. זמן רב לפני מבצע "עופרת יצוקה" הזהרתי במאמרים ובמכתבים לקברניטים – מפני שליחת חיילינו לעזה, כי מי שלא ידעו להדוף עלילת דם פרימיטיבית של "רצח מוחמד א-דורה" – לא יוכלו לעמוד בפני מבול עלילות הדם שיוזן מתמונות ההרג וההרס של פלישת צה"ל לרצועה, וזו תיגמר עם קורבנות מיותרים אך ללא שחרור גלעד שליט וללא הפסקת הפעילות הטרוריסטית שם. מה שמדינה נורמאלית צריכה לעשות במצב כזה הוא – לפרסם אולטימאטום, שאם החייל שנחטף משטח ישראל תוך הפרת החוק הבינלאומי לא יוחזר תוך 72 שעות – יוטלו על האחראים לכך ותומכיהם העיצומים הבאים:

האסירים שיופיעו ברשימות החוטפים הדורשים את שחרורם יועברו מיד לתנאי מעצר זהים לאלו של החייל החטוף – בלי קשר לחוץ ובלי ביקורים.

שום אספקה מתחום ישראל לא תועבר לרצועה, פרט לתרופות שירצה לספק הצלב האדום.

להפסקת העיצומים, יידרשו שלטונות רצועת עזה גם להסגיר לישראל את מבצעי פשע החטיפה, כדי שיועמדו לדין לפי החוק הבינלאומי, וכן – לשלם פיצוי הולם לחטוף ולמשפחתו על שלוש וחצי שנות מאסר המנוגד לכל חוק, ופיצויים למשפחות החיילים שנרצחו באותה חטיפה.

האולטימאטום יפורסם וינומק בכל העולם באמצעות חברה מקצועית ליחסי ציבור, שתעשה את מה שמסבירני המימסד כשלו לעשות מאז מלחמת ששת הימים. יחד עם זאת, תידרש הכנסת להעביר כמה חוקי חירום – להרתעת עיתונאים ושדרנים מהפצת חומר הסתה חד-צדדי נגד ישראל. ועדת שרים בראשות ראש הממשלה תוסמך להגיב מיד על כל ניסיון ללחוץ על ישראל להפסקת העיצומים ללא שחרור החייל החטוף.

להגנת ריבונות המדינה ושפיותה חייב להיפסק מיד תהליך הכניעה לטרור ועשיית "עסקות" משפילות איתו, המתאימות לספסרים קטנים בשוק. במצב שנוצר כיום – הצליח החמאס לא רק בחטיפת גלעד שליט אלא גם בחטיפת ממשלת ישראל, שנכלאה בהתדיינויות על "עסקות" במקום לנהל כראוי את ענייני המדינה, וכן – בחטיפת האליטה התקשורתית של המדינה, שהתמסרה בצורה אובססיבית לשטיפת המוח למען כניעה לתכתיבי החמאס.

הגדיל לעשות בעניין זה שדרן גלי צה"ל, שגייס את תמי ארד לניצול האהדה שיש לה בציבור כדי שתשפיע ברגש היכן שהשכל אומר אחרת. לא הייתי מעז לבקר נושאת טרגדיה כמוה אלמלא לא הייתי עצמי קרוב לגורל רון ארד, כשעמדתי לנטוש מעל לשטח מצרי מטוס תובלה ישן שהפציץ אותם במלחמת העצמאות ונפגע מהאש שלהם, כשבאותו זמן אחותי שולמית, החובשת הקרבית הנערצת של גדוד 53, כבר קדמה לגורלו של רון ארד, כשהמצרים העלימו אותה אחרי קרב ניצנים וגופתה כרותת הראש נמצאה רק כעבור שנה, ולא בחיפושים של צה"ל. רדיו קול ישראל בחר לאותה שטיפת מוח צמד דוברי צה"ל לשעבר, בדרגת תת-אלוף, שמרום דרגתם הצבאית ותוך גילוי בורות מדהימה בחשיבה אסטרטגית הטיפו למען כניעה לחמאס. אני יכול רק לחזור על דברי וינסטון צ'רצ'יל, כשראש ממשלתו ניסה להתחבב על היטלר לפני מלחמת העולם השנייה:

"חשבתם שאפשר לבחור בין חרפה לבין מלחמה? בחרתם בחרפה, תזכו למלחמה!"

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.

* * *

נתי מלאכי

גלעד שליט לחופש נולד או לא

אני לא בא להתפלסף, מוסרי לא מוסרי, הדיאגנוזה כל כך כואבת שאני לא מקנא בהוריו של שליט. הדמעות ימשיכו לזלוג. יש בעייה. ולא תמיד התקשורת יודעת מה קורה בחדרי החדרים.

יש פה לא רק חייל, יש פה ילד, שיושב שם בבונקר תת קרקעי וצועק "הצילו..." וזה נשמע נורא וככה שלוש שנים.

לימדו אותנו בטירונות את טוהר הנשק. שחלק מהאתיקה הצבאית אומר שלא משאירים אף חייל פצוע או מת בשטח. וכך גם לגבי חייל שבוי שצריך לשחררו בכל מחיר. הנקודה היא מה המחיר שמשלמים על מנת להוציאו לחופשי, וזה לעיתים מחיר שמחייב שיקול דעת ועצבים של ברזל. ויש לביבי בעייה איך להסתכל בעיניים של ההורים ולפזול גם להורים השכולים המתנגדים לעסקה הזו שבה משתחררים יותר מאלף מחבלים עם לא מעט צעקות על דם הקורבנות שהם לקחו במו ידיהם.

חמאס משחק איתנו כמו כאילו נתקע בגב שלנו להב משונן. הם למדו את המיקוח מחיזבאללה (גולדסוור ורגב) ואנחנו כנראה לא לומדים כלום מהמיקוח הזה, כמו שד"ר גיא בכור אמר לא מזמן בתוכנית הרדיו הקבועה שלו.

אולי היינו צריכים לעשות פעולה צבאית, אין ספק שהימ"מ ויחידת עילית של צה"ל הפיקו לקחים, מאז מקרה המצער של נחשון וקסמן הי"ד, ויש תחושה שכן היה צורך בפעולה כזו עוד מהימים הראשונים שגלעד נמצא בשבי, והיו סימנים לאור ירוק אחרי לא מעט מידע מודיעיני אבל אולמרט לא נתן את האות, מטבע הדברים, כדי למנוע סיכון מיותר כמו במיקרה של וקסמן.

לכן נשאלת השאלה – ואילו פעולה צבאית היתה מצילה אותו במחיר כבד – האם היינו יוצאים נשכרים? או שהפעולה היתה נכשלת ושוב היה  לנו שבוי הרוג ורק שבכל זאת היו מבינים שניסינו.

או שהעסקה בוטלה, ואין חלופה, ולכן המדינה שלנו בעצם גזרה גזר דין מוות על הילד ההוא, שבסך הכול כל רצונו להיות בבית ובחיקם של ההורים נועם ואביבה. "לא בכל מחיר..." אלה המאזניים שבהן אנחנו והחמאס משחקים בגב הקטן והמעונה של גלעד.

צריך להשיב אותו זה הצורך הטבעי.

הכיצד?

לא הייתי רוצה להיות במקום אלה החייבים להשיב על השאלה.

"ירושלים יש לנו בעיה..." (פרפראזה ל"יוסטון יש לנו בעייה..." – אפולו 11).  

* * *

* * *

אהוד בן עזר

תחזקנה ידי המוכרים 4 כותרים ב-100 שקלים!

תחזקנה ידי הוצאות הספרים והרשתות של חנויות הספרים המוכרות 4 כותרים ב-100 שקלים! – המוכרות במבצע הזה, ובדומים לו, אפילו כותרים חדשים שזה עתה יצאו לאור ומחירם הנקוב 88 שקלים העותק!

וזאת למה? – כי אין דרך טובה יותר להיפטר מהמלאים הענקיים של ספרי הקריאה, מקור ותרגום, שגודשים את מחסני ההוצאות ורשתות המכירה של הספרים, שאחרת אין ברירה אלא למכור אותם בשקל העותק לגריסה במפעלי נייר חדרה, כפי שהיה גורלם של אלפי העותקים של ספריית "תרמיל".

מצד שני, מי יקנה ספר חדש ב-88 שקלים כאשר ב-100 שקלים אפשר לקנות אותו + 3 כותרים נוספים? – לכן המבצע כדאי מאוד גם לספרים חדשים.

פגיעה ברווחי הסופרים? קשקוש! על מה הם מתלוננים? – זה שוק חופשי. הסופרים החשובים, המפונקים ורבי המכר – לא ניזוקים כלל מ-4 ב-100 – מאחר שהקהל השפוט שלהם יקנה אותם בכל מחיר גם אם הם בלתי קריאים ורכישתם אינה אלא מצוות אנשים מלומדה לשיחות ליל שישי.

ואילו מרבית הסופרים הלא-מפונקים, אלה שאינם שולחים מכתבי תלונה מתוקשרים לשרת התרבות, ("הארץ", 23.12) – מעדיפים להימכר באלפִים במבצעי "4 ב-100" מאשר רק במאות או בעשרות עותקים במחיר הנקוב. כי לסופר אמיתי לא רק התמלוגים חשובים אלא בראש ובראשונה חשוב לו שעותקי ספריו יזכו לתפוצת המכירה הרחבה ביותר, ובכל מחיר!

אז יופי שזה כואב לכם! פטריצים!

הצורך לצאת במבצעי הוזלה נובע מכך שבישראל מופיעים יותר עותקים של כותרים חדשים (חלקם במימון חיצוני של מוסדות ושל הסופרים עצמם) – מכפי מה שקהל הקונים יכול להכיל, לבלוע ולאחסן במדפיו, מה עוד שארונות הספרים כבר יצאו מזמן מהסלונים של האינטליגנציה הנובו-רישית העברית ובמקומם באו המטבחים בתור קיר רביעי מסריח בישול.

האיסור על הוזלות ספרים כמוהו כאיסור על רשתות השיווק לצאת במבצעי הוזלה – וחיובן למכור רק מוצרים יקרים במחירם המלא.

בכל הסכם שנחתם עם סופר בארץ, ואני משוכנע שכך נהוג גם בעולם, זכותו של המו"ל לקבוע את מחיר הספר כראות עיניו ואין לסופר שום זכות להתערב בנושא העסקי הזה, ובצדק.

* * *

אנחנו בעד הצגה פומבית של החמץ בפסח כדי לבטל את המונופול המחוצף של ש"ס על מהי יהדות וגם כדי לירוק למפלגה הפרזיטית הזו, ולשאר המפלגות החרדיות – בפרצופים ה"כשרים" והמחוצפים שלהן! – ואנחנו מציעים לסופרים החשובים להצטרף לש"ס בהטלת איסורים!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,278 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,016 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל