גיליון מס' 513

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בשבט תש"ע, 28 בינואר 2010

לקראת ט"ו בשבט [שבת, 30.1]

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אורי הייטנר: 1. האדם עץ השדה, ולהיפך. 2. ניצחון חשוב לציונות. // יוסי גמזו: פִּתְאֹם, בְּהַפְתָּעָה גְמוּרָה, רַקֶּפֶת...

דן אלמגור: "שני בנים לו היו לי – אורי ודן" – ותגובת אהוד בן עזר על סאברע וצבר. //  איליה בר זאב: תקנון היחד (שיר).

פרופ' מנשה הראל: ראש השנה לאילן,  בתולדות ארץ ישראל.

יחיעם פדן: אין לבלבל בין הקמת "אם המושבות" ב-1878 ובין תחילת העלייה הראשונה, שבישרה את הקמת פתח תקווה מחדש ב-1882. –  ותגובת אהוד בן עזר.

צפירה יונתן: אולי אף פעם לא תדעו (שיר).

עמוס גלבוע: פליטי האיטי לעומת הנוכלים הקרויים פליטים פלסטיניים. פורסם לראשונה ב"מעריב".

אלישע פורת: נועה ליליאן קצ'רגינסקי קורדובה – פרי באושים מצחין של אב משורר בונדיסט וקומוניסט.

אמיר שומרוני: עוד על פרשת סוצקבר-קצ'רגינסקי. פרשת "בריגדת הנייר".

מתוך הבוידֵם של פוצ'ו: אגדת הפחטרים.

שמואל יריב: מַדְרֵגוֹת (שיר).

ישראל נטע: קן תפילותיי הנידחות.

יענקלה בהט: צלעות טעימות (סיפור).

אהוד בן עזר: הטמטום, היומרה וחוסר המקצועיות של הצעת החוק "להגנת הספרות והסופרים בישראל"!

נעמן כהן: התנחלות פתח תקווה. / פילוסופיה (שיר).

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, בהוצאת ביתן, 1985, מחברת שנייה, המשך 3.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. האדם עץ השדה, ולהיפך

בסדר ט"ו בשבט, מחרתיים, נשיר, כבכל שנה, את שירם המקסים של נתן זך ושלום חנוך "כי האדם עץ השדה". מה מתאים יותר לט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, מאשר החיבור, עד כדי זהות, בין האדם לבין העץ?

מנין לקח נתן זך את הדימוי הזה? במאמר זה נעקוב אחרי המקור וגלגוליו.

"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?! רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה" (דברים כ' י"ט-כ').

לא בכדי פיסקתי את הפסוק הפותח במילים "כי האדם עץ השדה" בסימן שאלה וסימן קריאה. המשתמע מן הפסוק היא שהאדם אינו עץ השדה. הפסוק הזה מופיע בהלכות מלחמה, בהלכות מצור. התורה אוסרת על הצבא לכרות עצי פרי להם הם זקוקים לצרכי המצור. הסיבה לכך היא הגנת הטבע. "כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?! מה, העץ הוא אדם, שיכול לברוח ממך או להחזיר לך מלחמה שערה?! הוא נתון בידיך. עליך לשמור עליו".

משמעות האיסור הזה, היא שאפילו בזמן מלחמה, כאשר יש צורך מלחמתי בעצים, האדם מוגבל, אין הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, הוא כפוף לחוקי המלחמה, ובין החוקים הללו הוא נדרש לשמור על העץ, לשמור על הטבע, להגן על הסביבה. הנה, הוכחה למקומו של ערך השמירה על הסביבה ביהדות, הרבה לפני שהמציאו את איכות הסביבה. שאלת איכות הסביבה נובעת מאחת השאלות המרכזיות בהן עוסקת מחשבת ישראל – מה מקומו של האדם, נזר הבריאה, בטבע? מה מקומו בעולם? מה תפקידו?

המשמעות שאנו רגילים לייחס לשבר הפסוק "כי האדם עץ השדה" שונה פעמיים מן המקור. ראשית, במקור לא האדם משול לעץ, אלא העץ - לאדם. שנית, בדימוי הזה, האמירה היא שהעץ אינו דומה לאדם.

אבל אם למישהו לא נוח עם ההיפוך שאנו עושים בפשט הפסוק, יש לנו אילנות גבוהים להיתלות בהם. כבר חז"ל עשו כן. אמנות המדרש, שהינה מרכיב יסודי ומרכזי בתרבות היהודית, היא אמנות הוצאת הדברים מהקשרם. הדורש לוקח שברי פסוקים ומעניק להם משמעות המשרתת את המסר של המדרש. לעתים המסר הופך ב-180 את פשט הפסוק. (לדוגמה – בפסוק מתהילים "מכל מלמדיי השכלתי", מתגאה המשורר שהוא משכיל וחכם יותר מכל מוריו, או מי שמתיימרים ללמדו. חז"ל דרשו זאת בפרקי אבות כביטוי לענווה של תלמיד חכם – "איזהו חכם, הלומד מכל אדם", ורבי חנינא אף הפליג ל"מכל מלמדיי השכלתי, ומתלמידיי יותר מכולם").

כבר חז"ל לקחו את שבר הפסוק, הפכו אותו לדימוי של האדם לעץ ולאמירה שהאדם אכן דומה לעץ. כך מצוטט ר' יוחנן בתלמוד הבבלי: "וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב (= שכתוב) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, וכתיב אותו תשחית וכרת. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא - ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו – אותו תשחית וכרת" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ז, ע"א).

ר' יוחנן משווה את העץ לתלמיד חכם. אם הוא הגון וראוי לכך, יש לאכול מפירותיו וללמוד ממנו. אם לא – מותר להשחית ולכרות אותו. להשחית ולכרות רב?! רש"י ממתן זאת: "אם הגון הוא – ממנו תאכל, למוד הימנו, ואם לאו – אותו תשחית, סור מעליו". כלומר – מרב כזה אין מה ללמוד. עצם אי הלימוד ממנו, הוא השחתתו וכריתתו.

בילקוט שמעוני, לקט מדרשים קדומים על פסוקי התנ"ך, נכתב: "ולמה נמשלו דברי תורה לעץ? לומר לך – מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים, והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה תורה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מהם, ומתלמידיי יותר מכולם. כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה".

חז"ל לא היו האחרונים לדרוש את הפסוק. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, אמר: "כי האדם עץ השדה: אדם ואילן – היינו הך / אחד קשה ואחד רך / אחד גבוה ואחד מך / אדם ואילן היינו הך" [מך = נמוך].

והרב שמשון רפאל הירש, במאה ה-19 כתב: "תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים, אלא בשורשיו, שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה. הם מתחזקים על מקור מים חיים של התחדשות. העץ איננו דואג בזמן שהסערות תופסות אותו, מנענעות אותו וכופפות אותו, הוא לא נע ולא זע ממקומו, וכל זמן שהוא לא נעקר ממקומו, היה תהיה לו תקומה! ועל כן נמצא שהאילן לא הפסיד כלום, אדרבא – החליף כוח במאבק. כן הוא האדם. כל זמן שהוא נצמד לשורשיו הרוחניים – שום רוח לא תעקור אותו ממקומו. ונהפוך הוא, הסערות תעוררנה את כוח ההתחדשות!"

גם ללא קשר למדרשים על הפסוק, מקורותינו משופעים בביטויי זיקה בין האדם לעץ. דוגמאות מן התנ"ך:

א. כאשר הנביא ישעיהו מעודד את העם להאמין בגאולה העתידה לבוא, הוא מדמה זאת לעץ המתחדש מתוך עצמו: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה" (יש' י"א, א').

ב. עוד דימוי של ע"י לעץ בנבואת ישעיהו: "לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי, ומעשה ידיהם יבלו בחיריי" (יש' ס"ה, כ"ב). באמרו "כימי העץ ימי עמי", כוונתו לכוח ההתחדשות האינסופי, המצוי בצמיחתו המתגברת על הזמנים ופגעיהם. ראינו זאת לאחרונה בהשתקמות יערות הגליל שנשרפו במלחמת לבנון השניה. הנביא טוען שכך גם עם ישראל יחזור למולדתו ויתחדש בכוחות החיות הטמונים בו.

ג. איוב: "כי יש לעץ תקווה: אם יכרת – ועוד יחליף וינקותו לא תחדל. אם יזקין בארץ שורשו ובעפר ימות גזעו – מריח מים יפרח, ועשה קציר כמו נטע" (איוב י"ד, ז').

ד. המפורסם במשלים – משל יותם (שופטים פ' ט'). "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך" – משל פוליטי, שבו הזית, התאנה והגפן מסמלים בני אדם בעלי תכונות הנהגה, שסירבו לקחת עליהם את התפקיד, והאטד משול למי שאינו ראוי, אך לוקח את תפקיד ההנהגה וחוגג את בחירתו בדברי יוהרה, רהב ואיום.

ה. בתהילים מושווה הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול" (תה' א', ג'-ד'). ו. ועוד השוואה של הצדיק לעץ בתהילים: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה".

דוגמאות משל חז"ל:

א. אחד החכמים נפרד מחברו. החבר ביקש ממנו שיברכו וזה נוסח הברכה: "אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו, וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין – הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה – הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? אם בתורה – הרי תורה, אם בעושר – הרי עושר, אם בבנים – הרי בנים. אלא: יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך" (בבלי, תענית ה' ע"ב, ו' ע"א).

ב. "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז... מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף [= מתחדש] ושורשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אינן מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות – עמד הקנה במקומו. אבל הארז... כיוון שנשב בו רוח דרומית, עוקרתו והופכתו על פניו" (בבלי, תענית כ' ע"ב). כלומר, לעתים דווקא האדם הגמיש, הנכון לפשרות, הרך לכאורה, הוא בעל השורשים והיציב, ואילו הקשה והעקשן, ישבר ברוח.

אחת המשניות האהובות עליי בפרקי אבות, ושכל חיי היא משמשת לי תמרור הכוונה, שייכת לרבי חנינא בן דוסא: "כל שמעשיו מרובים מחוכמתו – חוכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת" (אבות, ג', י"ב). את המשנה הנפלאה הזאת מפרש ומרחיב ר' אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: 'והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב, ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב' (יר' י"ז, ו'). אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: 'והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו, ולא יראה כי יבוא חום, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי' (יר' י"ז, ח')" (אבות, ג', כ"ב).

מי שמקדיש את חייו ללימוד מופשט ורוחני גרידא, אך מעשיו בפועל מועטים, משול לעץ שעיקרו גזע וענפים, אך חיבורו לקרקע רופף ולכן כל רוח מצויה תעקור אותו ממקומו. לעומתו, מי שהידע והחוכמה שלו מיועדים למעשה המועיל לחברה ולעולם, משול לעץ ששורשיו עמוקים ואף החזקות שברוחות לא תזזנה אותו ממקומו.

גם נתן זך דורש את הפסוק "כי האדם עץ השדה". במדרש שלו, קיימת זיקה הדדית בין האדם והעץ – לעיתים האדם משול לעץ ולעתים העץ משול לאדם. אולם בניגוד לנבואות ישעיהו ואיוב, לחז"ל ולרש"ר הירש, שאצלם העץ מבטא התחדשות תמידית, בשיר האבל הפסימי של זך, הדבר העיקרי המבטא הן את האדם והן את העץ הוא המוות והסופיות. כאשר האדם או העץ נגדעים – זה סופי. כאשר הם צמאים למים ואין מים – זה סופי. כך גם כשהם נשרפים באש. ובסופו של דבר, האדם נקבר באדמה, פיו מלא עפר, ומר לו בפה... כמו עץ השדה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:

כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ

כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.  

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:

כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה

כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרַף בָּאֵשׁ

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:

כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ

כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:

כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה

כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרַף בָּאֵשׁ

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:

כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם

כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאַר צָמֵא

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי

טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה

קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר

וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה,

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

השיר מקסים, אך... אני מבכר את האופטימיות של משלי התנ"ך ומדרשי חז"ל, על הפסימיות של זך.

בראיונות עם נתן זך, ששמעתי וקראתי, הוא תמיד מספר שאת השיר הוא כתב ב-82', בעקבות נפילת החללים במלחמת לבנון הראשונה. זיכרונו של זך בוגד בו – השיר מופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה", שיצא ב-1980, שנתיים לפני המלחמה.

ואפרופו "שירים באמצע הלילה" – מבין למעלה מחמש מאות התקליטים והדיסקים העבריים שבאוסף שלי – האהוב עליי מכולם, ללא עוררין וללא מתחרים, הוא תקליט זה של נורית גלרון, בשיריו של נתן זך. בשבוע שעבר, שלושים שנה לאחר צאת האלבום, יצא דיסק חדש של נורית גלרון משירי נתן זך – "ואז בא לנו". התאהבתי בהאזנה ראשונה.

2. ניצחון חשוב לציונות

במאמר שפירסם הסופר מאיר שלו, הוא לעג להצטרפות ש"ס להסתדרות הציונית, והציג צעד זה, בציניות אופיינית, כהצטרפות שאחת מטרתה – עוד מאגר לג'ובים עבור עסקני ש"ס. אני משוכנע שרבים מאוד מקוראי המאמר הסכימו עם הכותב.

אין ספק שש"ס עמלה קשות במשך שנות דור, כדי למצב את התדמית הזאת, ואני משוכנע ש"חוק הג'ובים" אינו האחרון בסדרה. ש"ס הרוויחה ב(אי) יושר את הדימוי של מפלגת "חטוף ככל יכולתך".

ובכל זאת, בראיה היסטורית רחבה ומקיפה יותר, יש לראות בהצטרפות לתנועה הציונית של מפלגה המגדירה עצמה כחרדית, שאחד מפטרוני הקמתה היה הרב ש"ך, הקנאי האנטי ציוני, ושנועדה להיות האגף המזרחי של האידיאולוגיה החרדית – התפתחות חיובית רבת חשיבות. לוז האידיאולוגיה החרדית הוא שלילת הציונות ומלחמה בה. המגזר החרדי השלים, בדיעבד, עם עובדת קיום המדינה, ומקבל את המציאות הזאת בחינת "דינא דמלכותא דינא" וכמקור להשגת משאבים המאפשר את קיומו. אמנם רבים מקרב הציבור החרדי הרחב הם ישראלים פטריוטים, אבל ההנהגה הרוחנית רבת הכוח דבקה באידיאולוגיה האנטי ציונית.

כאשר מפלגה חרדית אינה מסתפקת בהשלמה עם מציאות המדינה, אלא מצטרפת לתנועה אידיאולוגית, שחוקתה היא הציונות, ומקבלת על עצמה את החוקה הזו – זהו ניצחון משמעותי של הציונות על החרדות. מן הראוי שנתעלה מעל הציניות הג'ובית, ונבין את מלוא המשמעות הסמלית והמהותית של מהפך היסטורי זה, או אולי מדוייק יותר להגדיר זאת – מהפיכה היסטורית. לא בכדי, החלטה זו של הרב יוסף, מעוררת זעם כה כבד וביקורת כה שלוחת רסן מצד החרדים האשכנזים.

מדינת ישראל אינה סתם עוד מדינה, שנועדה לספק את צרכי אזרחיה, אלא היא מדינה שייעודה הוא הגשמת האידיאולוגיה הציונית – להיות מדינתו של העם היהודי, להביא לעליית היהודים לארץ ישראל וליישב את ארץ ישראל ביהודים, לקחת אחריות על קיומו הפיסי, הרוחני והתרבותי של העם היהודי באשר הוא. ציוניותה של המדינה אינה מובנת מאליה, והיא נמצאת תחת התקפה מכיוונים שונים. היא מותקפת מהכיוון של אליטות אקדמיות ותקשורתיות פוסט ואנטי ציוניות, המציגות את הציונות כקולוניאליזם, יוצרות מיתוס שקרי של "מנפצי מיתוסים" שבעצם מטרתם לקעקע את תחושת הצדק הציוני של הישראלים; מנסות לבטל את יהודיותה של מדינת ישראל (בשם הסלוגן השקרי של "מדינת כל אזרחיה") ונותנות יד להסתה נגד מדינת ישראל וזכותה להגן על עצמה ועל אזרחיה (תסמונת גולדסטון). מצד שני, ציוניותה של ישראל מותקפת מצד גורמים קיצונים ומתחרדים בקרב הימין הדתי, שמאסו בערך הממלכתיות ומתנהגים כאזרחים על תנאי.

במאבק על ציוניותה של המדינה, החלטתה של ש"ס להצטרף לתנועה הציונית היא צעד חשוב מאוד. בנאום התוכחה שנשא ח"כ גפני בכנסת נגד החלטה זו של ש"ס, הוא תקף אותה על כך שהיא תשב עם רפורמים, רחמנא לצלן. בעבר, שני הזרמים שלחמו בציונות בתוקף היו היהדות החרדית והזרם הרפורמי. הרפורמים עשו חשבון נפש בתקופת השואה ואחריה וחזרו בתשובה. היום הזרם הרפורמי הוא זרם ציוני לעילא ולעילא והוא חלק חשוב בתנועה הציונית. לעומת זאת, אפילו השואה לא גרמה לחרדים לחזור בתשובה. להיפך, בחוצפתם הם האשימו את הציונים באחריות לשואה, בשל חטא המעבר על שלוש השבועות שהושבע עם ישראל: לא לדחוק את הקץ, לא למרוד בגויים ולא לעלות בחומה.

והנה, גם בזרם הזה, הזרם החרדי, נוצר בקע ראשון, כאשר המפלגה החרדית הגדולה ביותר – ש"ס, נוטשת את האידיאולוגיה האנטי ציונית, מקבלת על עצמה את הציונות ומצטרפת לתנועה הציונית. זהו ניצחון חשוב לציונות.

* * *

יוסי גמזו

פִּתְאֹם, בְּהַפְתָּעָה גְמוּרָה, רַקֶּפֶת...

פִּתְאֹם, בְּהַפְתָּעָה גְמוּרָה, רַקֶּפֶת

בְּשֶקֶט, בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית,

בִּמְלֹא חֻצְפַּת הַחֵן שֶלָּהּ זוֹקֶפֶת

מִתּוֹךְ עִסַּת הַבֹּץ הָעַכְרוּרִית

כְּמִין קְרִיאַת-בֵּינַיִם יְפַת-תֹּאַר,

פַּטְרִיצִית, נְסִיכִית, בִּלְתִּי צְפוּיָה

כְּמוֹ נֵס קָטָן שֶל יֹפִי וְשֶל טֹהַר

מוּל כָּל הַמֵּלַנְכּוֹלְיָה הַכְּפוּיָה

שֶל יוֹם חָרְפִּי אָפֹר, שֶכֻּלּוֹ פְּרוֹזָה

שֶל קֹר מַקְפִּיא, כִּילַי, שֶלֹּא חָנַן

בִּשְבִיב שֶל קֶרֶן-שֶמֶש שֶנָּגוֹזָה,

בִּבְדַל מַחְשׂוֹף שֶל תְּכֵלֶת בָּעָנָן

שוּם לֵב בִּמְנַת-בַּרְזֶל שֶל אוֹפְּטִימִיזְם,

שֶל אַף-עַל-פִּי, שֶל חֵרֶף, שֶל לַמְרוֹת

וְאֵין לָדַעַת אֵיךְ אוֹ מָה אוֹ מִי זֶה

אַךְ כְּבָר, בֵּין קְוֻצּוֹתָיו הַמִּסְתַּמְּרוֹת

שֶל עֵשֶׂב, אֶת כִּתְרָהּ הַצַּח מַגְבִּיהַּ

אֵיזֶה קְשִי-עֹרֶף דַּק אֲבָל נָחוּש

שֶמָּה שֶהוּא שוֹתֵק אֲבָל מַבִּיעַ

גַם בְּלִי מִלִּים נִקְלָט בְּךָ בְּחוּש

כְּמִין שִירָה צְרוּפָה שֶמִּתַּמֶּרֶת

עַל בְּהוֹנוֹת קָטְנוֹ שֶל הַגִּבְעוֹל

בְּאֵיזוֹ הַתְרָסָה שֶכֻּלָּה מֶרֶד,

בְּאֵיזוֹ סַרְבָנוּת פּוֹרֶקֶת-עֹל

שֶבָּהּ זוֹקְרוֹת אָזְנֵי עֲלֵי כּוֹתֶרֶת

כָּאַיָּלָה מוּל אֶלֶף צַיָּדִים

אֵיזוֹ אֱמֶת שֶלְּעוֹלָם נוֹתֶרֶת

(לַמְרוֹת רִגְעֵי הַתֹּם הַנִּבְגָּדִים,

לַמְרוֹת כָּל אַלִּימוּת כּוֹחוֹת הָרֹעַ,

לַמְרוֹת לֵילוֹת הַקְּדוֹר וְהַיֵּאוּש)

בִּזְקִיפוּתָהּ שֶלֹּא תֵאוֹת לִכְרֹעַ

לַזּוֹל וְלַקְּלוֹקֵל וְלַבָּאוּש,

כִּי אִם הִיא בְּעַנְוַת-עֶדְנָה כּוֹפֶפֶת

רֹאשָהּ בַּאֲצִילוּת הֲרֵי זֶה לֹא

מִתּוֹךְ כְּנִיעָה לָרוּחַ הָאוֹפֶפֶת

בְּסַגְרִירָהּ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

אֶלָּא לַנֶּחָמָה הַמְּמַשְמֶשֶת

מֵעֵבֶר לְחַשְרַת עָבֵי הַשְּחוֹר

בִּפְרֹץ אוֹתָהּ הַשֶּמֶש הַפּוֹלֶשֶת,

בִּבְקֹעַ הַטָּהוֹר מִן הֶעָכוֹר,

בִּקְרֹס חוֹמַת הַכְּפוֹר הַמִּתְפַּצַּחַת

וּבַעֲלוֹת, מִתּוֹךְ עִסַּת הַבֹּץ,

פְּרִיחָה וְרֻדָּה כְּהוֹכָחָה נִצַּחַת

שֶגַּם אִם הָעוֹלָם מוֹסִיף לִרְבֹּץ

בְּעִקְּשוּתוֹ בַּדֹּמֶן וּבַדֹּפִי

עוֹד רַקָּפוֹת פּוֹרְחוֹת בּוֹ בְּהֶסְתֵּר

כְּעֵד אִלֵּם לַטֹּהַר וְלַיֹּפִי

שֶקְּשִי עָרְפָּם אֵינוֹ קָטָן יוֹתֵר...

* * *

דן אלמגור

"שני בנים לוּ היו לי – אורי ודן"

אודי, פעם התווכחנו מעל עמודי 'הארץ' אם דודתך, אסתר ראב, השתמשה במושג 'צבר' לפני התאריך שבו חידש אורי קיסרי, לדבריו, את הכינוי הזה. אז הנה קטע שאולי יעניין את הקוראים.

על השם אורי:

לפניי כשנתיים, בהיותי בחופשת-קיץ בארה"ב, קבלתי מכתב ובו כמה שאלות מסטודנטית ללשון העברית באוניברסיטת חיפה, מיכל שקט, שכתבה אז תיזה על שמות פרטיים בזמר העברי. שמחתי לענות לכל שאלותיה. מיכל סיימה כבר לפני יותר משנה את התיזה הנרחבת שלה. אבל נדמה לי שהקטע הבא במכתבי אליה, עשוי לעניין את קוראי כתב העת הדיגיטלי הזה, ואולי אף יוכלו להוסיף עליו שמות ופרטים.

בשנת תרפ"ח (1928) – שהפזמונאי קדיש-יהודה סילמן העדיף לכנותה גם בראשי-התיבות תפר"ח – כתבה המשוררת רחל, בת ה-39, את שירה הידוע "עקרה" ("בן לו היה לי"), שהופיע בספר שיריה השני. השיר מוכר גם כיום מאוד; במידה לא קטנה בזכות הלחנים שחיברו לו יהודה שרת, איש יגור, הזמרת אחינועם ניני (יחד עם גיל דור), המלחין יוסי מוסטקי ואחרים.

"בן לו היה לי," כתבה המשוררת הבודדה והערירית, "אורי אקרא לו, אורי שלי." ונראה כי השיר הקצר הזה אחראי לכך שהשם הפרטי אורי הפך מיד לאחד משני השמות הפרטיים ל-בנים הפופולריים ביותר בעשור שבא בעקבות פרסום השיר.

בשנת 1931, שנת מותה של רחל, טבע העתונאי אורי קיסרי (הוא שמואל קייזרמן, בוגר גימנסיה 'הרצליה') בעיתון 'דואר היום' של איתמר בן אב"י את המושג "צברים", ברשימתו "אנו, עלי הצבר". הרשימה קבלה על כך שילידי-הארץ (50 שנה אחרי תחילת העלייה הראשונה!) מקופחים. המושג "צברים" תפש מיד, ותוך שנה-שנתיים נכתבו כמה שירים על הצברים, והופק אפילו סרט עלילתי בשם 'צבר', שביים היהודי-הפולני אלכסנדר פורד (ושיחקה בו חנה רובינא, במכנסי חלוצה קצרים).

השם אורי היה אמנם קיים כבר בעברית ("בצלאל בן אורי", מעצב הכלי למשכן, שעל שמו נקרא ביה"ס 'בצלאל'), אוריאל ד'אקוסטא, הרב החסיד אורי איסרלין ועוד. גם בסביבתה הקרובה של רחל היו כמה גברים בשם זה: י"ח ברנר קרא לבכורו אורי, על שמו של חברו הטוב, הסופר אוריאל גנסין, וכן כינה ברומאנים האוטוביוגרפיים שלו – 'מסביב לנקודה' ו'בחורף' – את מדריכו הכריזמטי, שהתאבד, בשם "אוריאל דוידובסקי". אוריאל הלפרין היה שמו האמיתי של המשורר יונתן רטוש, יליד ורשה 1909, בנו של ה"גנן" העברי יחיאל הלפרין, שכתב לגני-הילדים שלו שירים כ"נומי נומי, ילדתי" ו"גשם גשם משמיים". ובין הגברים ששמם הוזכר בין אוהביה-אהוביה של רחל היה אורי-צבי גרינברג וברל כצנלסון (שבין כינוייו, בצד "'בארי", היה גם הכינוי "אורי").

אך אין ספק שהשיר "עקרה" הוא שגרם לכך, שהשם "אורי" הפך לאחד השמות האופייניים ביותר לדור הצברים הראשון (בעצם, דור לוחמי תש"ח). אורי מילשטיין, בן אחותה של רחל, שושנה, והביוגרף שלה, הוא יליד 1935. גיבורי העמוד האחרון של ה'קומיקס' המחורזים שהופיעו אז מדי שבוע ב'דבר לילדים' (לחרוזי לאה גולדברג ואיורי אריה נבון) היו "אורי מורי" ו"אורי כדורי". לא במקרה העניק משה שמיר לגיבור הרומאן התש"חי שלו, 'הוא הלך בשדות' (שהוקדש לאחיו, אלי, שנפל במלחמה) את השם "אורי" ("אורי נולד מן הים". ושם חברתו, ניצולת השואה: "מיקה"). בין שירי הזיכרון של תש"ח היה השיר של רפאל קלצ'קין "עוד נזכורה, אורי, תכלת השמיים". שני האחים מאשדות יעקב שנפלו במלחמת השחרור ועל שמם נקרא בית-התרבות שם היו רמי ואורי נחושתן. אחד מלוחמי 'שועלי שמשון', מחבר המלים לשירה על יחידת הג'יפים ("ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר", לחן: זעירא) היה צעיר יליד גרמניה, שהגיע ארצה לפני מלחמת העולם השניה והחליף את שמו מ-הלמוט לא לדן, אלא ל"אורי" – העיתונאי והעורך אורי אבנרי, שקנה בתחילת שנות החמישים את העיתון 'העולם הזה' מידי העתונאי והעורך אורי-שמואל קיסרי-קייזרמן. בין העיתונאים הצעירים שהחלו דרכם אצלו במחצית שנות החמישים היה עתונאי, ששילב את שני השמות: אורי דן.

גם הבמאי אורי זוהר היה יליד 1935. ואזכיר גם את כפר-אוריה (שנכבש במלחמת השחרור), הפסיכולוג אוריאל עקביא (יליד שנות העשרים), חוקר-התנ"ך הייקה פרופ' אוריאל סימון, המלחין אוריה בוסקוביץ (מלחין "דודו"), סופר הילדים וחוקר ספרות הילדים אוריאל אופק ועוד.

על השם דן, דני:

השם השני האופייני ביותר ל"צברים" הראשונים באותו עשור היה, כמובן, "דן" או "דני" (להבדיל מ"דניאל" שהפך אצל הייקים ל"דניאלה"); כנראה גם בגלל הקיצור, הברה אחת (פחות ממנו נפוץ אז השם הקצר "גד"). ספר הקריאה הראשון לכתה א' בילדותי, 'חברי', נפתח (עוד לפני הנוסח "נמה קמה", שהנציח אהוד מנור בפזמונו) ב"דן קם. תמר קמה. / בוקר טוב, דן. בוקר טוב, תמר".

והיה ספר-השירים הנפלא של מרים ילן-שטקליס, ,'ספר דני' (כמעט כל שיריו מוקדשים לדני. "דני גיבור: אמא אמרה לי, דני," לחן הייקה מקס למפל; ועוד). מכס ומוריץ הגרמניים הפכו בתרגומה של משוררת הילדים אנדה ל"גד ודן". לאנדה, והפזמונים ההומוריסטיים "דנה'לה תאכל את הבננה'לה", "שמי הוא דני-דן" (שיר הימאים של רפאל קלצ'קין), והמון שירים על דני ב'דבר לילדים' ("מעשה בדני דן שלא רצה לאכול", 'דבר לילדים' כרך ט ת"ש; ושם גם "הפגרן" (על ילד בשם דני הלועס לאט, לאה גולדברג). שם צברי אופייני זה אומץ ע"י נער יליד פולין, שהגיע ארצה עוד לפני המלחמה והיה תלמיד המוסד החינוכי בבן-שמן, כמו עם שמעון פרסקי-פרס. שמו היה משה תהליזייגער, והוא החליף תחילה את שם משפחתו ל"שעוני", ואז הפך לדן בן-אמוץ (את השם בן-אמוץ "שאל" מחברו ללימוד, שמעון פרסקי-פרס, שכינה עצמו תחילה "שמעון בן-אמוץ". כה רב היה רצונם של הנערים העולים להתאקלם ולהפוך לצברים!). יותר מאוחר הגיע ארצה נער ניצול השואה, יליד בוקובינה, שהפך למשורר דן פגיס (ששמו האמיתי אינו ידוע עד היום אפילו לידידיו).

נדמה לי שהעתונאי דן פתיר (פחטר, יליד כפר-הס) היה מראשוני ה"דני'ם" של תחילת שנות השלושים. בשנים 1932-1934, שבאו מיד אחרי הולדת מושג הצבר, נולדו בת"א הצייר דני קרוון, הארכיטקט דן איתן, חוקר-הספרות דן מירון, ובירושלים הסופר (בן-תימן) דן בניה-סרי. בשנת 1935 נולדו הצייר דני קרמן, עו"ד דן אבי-יצחק, כותב שורות אלה והמחזאי דני[אל] הורוביץ. שנתיים-ארבע שנים אחרינו נולדו דני ליטאי, במאי הלהקות הצבאיות (שאחותו, הסופרת רחל איתן, היתה נשואה לדן איתן), דן מרגלית, הזמר דני ליטני, ואחריה הזמרים דני רובאס, דני בן-ישראל, דני גרנות, ויותר מאוחר הזמר דן תורן; שדרן תכניות הזמר דן עופרי; מבקר הספרות דן עומר; הפוליטיקאי דן מרידור,ועוד 'דנים' רבים.

שמות הבנות ה"צבריות" באמצע שנות השלושים:

אשר לבנות: השמות המקראיים הקצרים "תמר" ו"רות" היו השמות ה"צבריים" הנפוצים ביותר אז (הזכרתי את "בוקר טוב, דן. בוקר טוב, תמר". בכיתתי בביה"ס היסודי היו שתי בנות בשם רות, שתיים בשם תמר ואחת בשם נורית (כולן בנות של רופאים ייקים), שהגיעו אז ארצה, בעלייה החמישית.

 ה"ייקים" הכניסו עם בואם באותה תקופה ממש את הפיכת שמות ושמות-עצם זכריים לצורת הנקבה: "דניאלה", "גבריאלה", "מיכאלה", ואח"כ הנציחו אחרים את שמות אבותיהם – עוד לפני השואה, ובמיוחד אחריה. שלוש בנותיהם של שלושת "פרטיזני היערות" – האחים רפאל, עשהאל וגבריאל בילסקי – נקראו "רפאלה" [פרופ' ביילסקי באוניב'], "עשהאלה" (המול"ית וסופרת הילדים עשי ויישנטיין), "גבריאלה" וכד'. והיו "שמואלה", "זרובבלה", "עודדה", "יעקבה", "אהרונה", "נתנאלה" (הזמרת). גם שמות עצים, כ"אלונה" (אשתו הראשונה של אריק אינשטיין, נכדה לאנשי 'השומר'), "אורנה" (נראה שהראשונה או השנייה שהשתמשה בשם זה בתחילת שנות החמישים היתה עולה חדשה לא-יהודיה מגרמניה, אורנה פורת. אולי בגלל הדמיון הצלילי לשמה הלועזי, אירנה; או בהשפעת שמה של בתם של יוסף וימימה מילוא?). בנות שנקראו על שם איזורים גיאוגרפיים וישובים שהיו בחדשות: "חרמונה", "גלעדה", "חניתה", "גולנה", הילדה הבדואית "סיניה"; "הרצליה" (רז, סופרת הילדים); ועל שמות אירועים היסטוריים: "נצחונה" (הנצחון על הנאצים), "עשורה" (ילידת שנת העשור למדינה. ומוכר גם הפסנתרן עשור אלקיים, ששמו הפרטי קשור אמנם בשנת העשור, אך גם בשם של כלי מוסיקלי בבית המקדש – נבל עשור).  

 והיו שמות עם קונוטציה פוליטית ומפלגתית: "זאבה", בתו של אחימאיר הז'בוטינסקאי; ומנגד: "ארלוזורה" על שם ארלוזורוב; "אהלה" הלוי – בת של משה הלוי, מייסד תיאטרון 'אהל' ורעייתו, לאה דגנית – שנקראה על שם תיאטרון הפועלי שיסד אביה (אהלה היתה חברה בצ'יזבטרון, ובשירותה שם נפצעה ואיבדה את רגלה). העיתונאי דן פינס, איש ההסתדרות הגאה, קרא לבנו בשם הפרטי קפא"י – ר"ת של 'קופת פועלי ארץ ישראל'. (ולימים, בהקשר אחר: אברהם דשא-פשנל, מפיק 'הגששים', קרא לאחד מבניו 'גשש'). ומאוחר יותר שמות פרטיים על שם מנהיגים: שני המשוררים התאומים הרצל ובלפור חקק; ילדים שנקראו "בן-גוריון", "בגין", "שרון" ועוד.

 בשנים האחרונות התחלפה, כידוע, אפנת "דניאלה" ו"מיכאלה", והשיר של אתי אנקרי, "מיכאל", סלל את הדרך לכינויי בנות, בעקבות הצרפתית, בשמות "זכריים": "מיכאל", "דניאל" וכד'. בעקבות נטע או נוגה, יש היום לבנות שמות פרטיים זכריים מובהקים: מיתר, מעין, צליל, ענבל, דור, יובל, אביב וכד'; ובגני-הילדים שומעים לפתע תלונה על ש"בר הילד מרביץ לבר הילדה". ובתו של אפרים קישון הגרה בשכנות אליי, רננה, קראה לשתי בנותיה הקטנות בשמות שגם הם פופולריים כיום:  'אלמה' (באל"ף דווקא, כשם אשתו של מאהלר, ובניגוד ל"עלמה" של דורות קודמים); ו"תיאה" - מ'תיאודורה' – מתת, שי. מעין סגירת מעגל משעשעת עם מייסד התנועה הציונית.

אהוד: השימוש בכינוי סאברע (וגם סַבְּרָה) וברבים סאברעס, כשמו הערבי של הפרי אך עם סיומת הרבים באידיש – היה לדעתי נפוץ ביישוב העברי כבר בראשית המאה הקודמת, ורק בשלהי שנות השלושים, בילדותי, החלו להשתמש במקביל בשם העברי החדש-יחסית – צבר וצברים, בעיקר אולי, לימים, בזכות מדורו הנחמד של חנניה רייכמן ב"דבר השבוע" – "צברינו חמודים ועוקצנים".

מפי אבי בנימין, שנולד בפתח תקווה בראשית המאה ה-20, למדתי שהשם "סאברע" החל כשם גנאי לבני המושבות – על החספוס שלהם והקוצניות וה"דוגרי" כדרך דיבור, ורק לאחר שלאנשי העלייה השנייה והשלישית, "השמאל" – נולדו בארץ בנים ובנות, שלקחו חלק חשוב גם בהגנתה, כמו הפלמ"ח, והיו כל-כולם מעורים בארץ ולא "בועזים" (שם גנאי לאיכרי העלייה הראשונה, שרוב-רובם לא נולדו בארץ) – קיבל השם "צבר" משמעות של חיוב וגאווה, וגם הקוצניות נתקבלה כמעלה ולא כחסרון, ואנשים כדן בן אמוץ עשו הכול כדי להיטמע בסממניה וגם להמציא מקצתם.

מעולם לא שמעתי מפי אבי שאת השם "צבר" למדו מאורי קיסרי. כן שמעתי שכאשר חזר קיסרי באחת הפעמים מפריז לתל אביב – חששו, בייחוד נשים, ללחוץ את ידו פן היכרותו הקרובה עם העולם הפריזאי הדביקה אותו באיזו מחלת מין!

מה שכן, שם גנאי נוסף לבני המושבות לפני כמאה שנים היה "אתרוגים", שם של זלזול, כאילו אסור לגעת בהם או לפגוע בכבודם. מיוחסים בעיני עצמם ונהנים מכל טוב הארץ [אולי גם על חשבון הברון!]

כאמור, לא ייתכן שהשם "צבר" במשמעותו זו הומצא לראשונה על ידי קיסרי, מאחר שהוא היה בשימוש – "סאברע" שנים רבות לפני כן, ולכל היותר השימוש בו תורגם בהדרגה גם לעברית!

אגב, פרי ומשוכות הצבר, ה"שורשי"-כביכול כל כך לנוף הארצישראלי, בייחוד לכפר הערבי – לא נזכר בתנ"ך אלא הובא לארץ-ישראל רק לאחר גילוי אמריקה, מה שלא הפריע לשלום אש לתאר את ישו מטייל בין משוכות הצבר בנצרת. בקריאה מחתרתית של ראיית הציונות כקולוניאליזם אפשר להשתמש בצבר דווקא כדי להזכיר את מה שפרופסורים גאונים כחנן חבר וסופרים תלושים כאנטון שמאס אוהבים להדגיש – שהאדם העברי השורשי, הילידי, הוא בעצם תלוש וזר לארץ, ורק הערבי הוא בן-הארץ האמיתי, הילידי!

ובאשר לשמות ה"צברים": אורי ודני אינם הדור הראשון של הסאברעס, בני המושבות. הדור הראשון שלהן הוא אבשלום, נעמן, איתן, יואב, ישי, פלטיאל, בן-ציון, עמנואל, אליקום, עמינדב, אלישע, עמשי, גדעון, ישראל, אלכסנדר, צבי, נקדימון, אמנון, גד, זאב, מתתיהו, אבנר, עזרא, נחמיה, ועוד, או שבחרו שמות פרטיים-משפחתיים מסורתיים שעברו בדרך-כלל מסב לנכד – יהושע, אפריים, מנחם, שלמה, אלעזר, בנימין, ברוך, יהודה, נחום, אריה, עקיבא, מנחם, יעקב, יוסף, משה, אהרון, אליהו, דוד, שמשון, שאול ועוד. המאפיין את מרבית השמות הללו הוא שמקורם בתנ"ך ובגיבורי המקרא. וכל אלה הם הדור הראשון של ה"סאברעס", ולא תעזורנה ההמצאות הנחמדות של הממציא אורי קיסרי.

אני עצמי נולדתי ב-1936 בעוד סבי יהודה ראב חי וסבי חנוך יששכר ליפסקי חי, ולא היה על שם מי לקרוא אותי. שנים אחדות לפניי נולד במושבה, לבטי פסקל-לוי, בתו של פרץ פסקל הפרדסן העשיר, בן בכור וקורא שמו בישראל אהוד פסקל-לוי (לפרץ פסקל היו רק שלוש בנות ולכן ביקש ששם המשפחה יישמר). דודתי אחות-אימי רחלה זילברוסר, שהיתה בעלת מודעות חברתית גבוהה וחוש הומור מפותח, אמרה לאימי שאם השם אהוד טוב למשפחת פסקל, הוא יהיה טוב גם לבן הבכור של אחותה. וכך אמנם היה. ועד היום אני אסיר תודה לדודתי רחלה. אמנם, שנים רבות הייתי בודד-יחסית בשמי, לבד מחברי לילדות אהוד אלמגור-אקסלרוד ז"ל בקלמניה (ושמו של אהוד בן-יהודה המבוגר ממני בהרבה) – עד שעלו לשלטון החברים שלי אהוד אולמרט ואהוד ברק, ומאז אני מצוי בחברה טובה וגם מגן עליהם בכל הזדמנות, ואם לברק חוסיין אובמה היו קוראים אהוד ברק אובמה – קונם עליי שהייתי מגן גם עליו.

* * *

איליה בר זאב

תקנון היחד

 "וְזֶה הַסֶרֶךְ לְאַנְשֵׁי הַיַּחַד" (מגילת ההודיות ה, 1 – מידבר יהודה)

רָצִינוּ לְפַנוֹת אַבְנֵי נֶגֶף בַּיְּשִׁימוֹן, לְחַפֵּשׂ אֶת

אֶבֶן הָעֶזֶר.

פְּרָט לִשְׂרִיטוֹת פֹּה וָשָׁם מָאַסְנוּ בְּכָל תַּעֲנוּגוֹת הַגֶּשֶׁם.

רָשַׁמְתִּי מְגִלּוֹת –

לֹא גָּנַזְתִּי בְּכַדִּים, עֲשָׂבִים לֻקְטוּ,

חֶלְקָם רָעִים.

דַּפֵּי מַחְשֵׁב קָרִים נִתְחַמְּמוּ בָּנוּ,

שִׁטּוּ.

רָאִיתִּי אוֹתָךְ צוֹחֶקֶת, מְרַחֶפֶת, בּוֹכָה לִפְעָמִים בָּסֵּתֶר.

לֹא הֵבַנְתִּי,

חֲרָסִים שְׁבוּרִים, שִׁבְרֵי חֲלוֹמוֹת לְלֹא פֶּשֶׁר.

שָׁאַלְתִּי עַל מָה הַדְּמָעוֹת

לְמָה הַצְּחוֹק?

עָנִיתְ חֲלוּמָה-עָצְמַת הַכְּאֵב וְהָאֹשֶׁר, כָּבוֹד שֶׁגָּלָה,

שְׁעוֹן הַזְּמַן.

וּמַה נִרְאֶה לָךְ? שָׁאַלְתִּי שֵׁנִית.

הַכֹּל עוֹלֶה בֶּעָשָׁן אֲבָל נִשְׁבַּעְתִּי לֹא לַחְשֹף בִּפְנֵי אָדָם

אֶת חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַמִתְהַפְּכוֹת בִּי כַּחֶרֶב –

כָּךְ אָמַרְתְּ,

רָצִיתְ לְהַכּוֹת, לִצְעוֹק, הַיָּד קָפְאָה בְּחֲלַל פִּיךְ.

סוֹד הַיַּחַד וְסוֹד הַיָּחִיד נִסְרְכוּ כְּמוֹ חָמַקְנוּ בִּמְעָרוֹת עַתִּיקוֹת –

אֶרֶץ נְשִׁיָּה,

צִלְצוּלֵי פַּעֲמוֹנִים בַּמְּחִלּוֹת,

תַּקָנוֹן מִנְּזָרִי.

יְדִידִים אֶבְיוֹנֵי נֶפֶשׁ מַמְתִּינִים בְּחִיּוּך מַמְזֵרִי

לְסוֹף מַר.

טוֹב שֶׁיֵשׁ זִכָּרוֹן. טוֹב שֶׁיֵשׁ אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

בַּמִּדְבָּר.

* * *

פרופ' מנשה הראל

ראש השנה לאילן,  בתולדות ארץ ישראל

נוהג עם ישראל

 "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; ר' אלעזר ור'שמעון אומרים באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות לנטיעות ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו."   נקבעה הלכה כבית הלל – (אחרי הגשם) ועל חובת נטיעת עץ השדה בישראל כתוב: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ."  (ויקרא י"ט 23).

חג ראש השנה לאילנות בט"ו בשבט

חג זה נערך כמסורת לזקני צפת רק במאה ה-17, לפי ז' יעבץ חגגו אותו בזיכרון יעקב בשנת 1890, ובהסתדרות המורים הארצית נחוג בשנת 1908, ואח"כ נקבע בקק"ל.

עץ השדה ועץ היער בתנ"ך

מניע עם ישראל לגידול העץ הוא מצווה דתית ולהקרבת הקורבנות. גורל עמנו בארץ ישראל נתון לחסדי שמיים, שנאמר: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגליך בגן הירק, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים." (דברים י"א 11-12) – משמע גידול בעל באקלים ים-תיכוני לשבעת המינים: "חיטה ושעורה, גפן תאנה ורימון, זית שמן ודבש" (דברים ח' 8), כאשר חלק עיקרי מהם לא גדל באקלים מדברי.

האקלים ומבנה הארץ

מבנה הארץ האורכי מים למידבר הוא: מישור, שפלה, הר, עמק, בקעה ורמה – שתנובתו נמשכת במשך ארבע העונות, כנאמר "ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ יתן פריו, והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם." (ויקרא כ' 4- 5).   ובתוספתא נאמר: "הלא כל השנה קציר, יצא קציר שעורים ובא קציר חיטים, יצא קציר חיטים ובא בציר, יצא בציר ובא מסיק, נמצאו כל ימות השנה קציר." (עדיות א' ו').

חשיבות שבעת המינים

שלושת החשובים משבעת המינים הם: דגן תירוש ויצהר שנזכרו יחד 17 פעמים, ובהם נמצאים כל אבות המזון.

והרי שלושה מהם: "ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש, ואספת דגנך תירושך ויצהרך." (דברים י"א 14);  "ויתן לך אלוהים מטל השמיים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש." (בראשית כ"ז 38); "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד." (תהלים ק"ד 15). ובתלמוד נאמר: "ברוך אתה בשדה, שיהיו נכסיך משולשין, שליש בתבואה, שליש בזיתים ושליש בגפנים." (בבא מציעא ק"ז סע"א).

עץ היער ופולחן עץ היער

  בתנ"ך נזכרו שלושה סוגי עצים ששימשו לקדושה ולבניין מוסדות דת. 

1. עץ השדה,  בגידול בעל – גפן תאנה ורימון.

2. עץ היער – ארז, ברוש, אורן, אלון, ליבנה, שיטה והדס.  

3. עץ הגן, בגידול שלחין – אגוז, תמר, הדר ובושם.

אברהם אבינו נטע אשל בבאר שבע "ויקרא שם בשם ה' אל עולם." (בראשית כ"א 33) – לראשונה  בארצות המזרח התיכון בימי קדם.

על שלמה המלך נאמר: "עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים." (קוהלת ב' 6).

ישעיה הנביא אמר: "כבוד הלבנון אליך יבוא, ברוש תדהר ותאשור יחדיו לפאר מקום מקדשי– מקום רגלי אכבד." (ס' 13 ) .

יואל כתב: "וכל אפיקי יהודה ילכו מים, ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השיטים (נחל קידרון)." (יואל ד' 18).

הנטיעה באדמת ארץ ישראל שימשה סמל לתלות העם באלוהיו – "משיב הרוח ומוריד הגשם,", וברית בין העם לארץ מולדתו, לאמור: "ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים. לא יבנו ואחר ישב,  לא יטעו ואחר יאכל,  כי כימי העץ ימי עמי ומעשי ידיהם יבלו בחירי."  (ישעיה ס"ד 21- 22).

מי הנוטע ומי העוקר?

ומה היה בימי שלטון הישמעאלים בארץ במשך אלף שנות מושלם?  ואני הייתי שואל – הזאת דרככם? – והיה כי תכבשו ארץ נכר, ועקרתם כל עץ שדה ויער.  כי משלטונם בארצנו לא נותרו הרבה כרמים, ולא נשאר יער טבעי אחד,  הכיצד ?

יוסף בן מתתיהו הזכיר את "יערות האלונים" בשרון ובכרמל (קדמוניות י"ד, י"ג, ג') כך גם בתאור סטראבון הגיאוגרף וההיסטוריון הרומי בשנת 85 לפסה"נ, וגם הצלבנים, במאה ה-12 לסה"נ, כינו את יער השרון העבות בשם "יער אשור".

לפי מ' ברושי, יערות ארץ ישראל וסוריה נוצלו על-ידי המצרים בימי שלטון התורכים בארץ לבנייה ולתעשיית ספינות ומשוטים. לפי ההיסטוריון הצ'כי א' מוסיל שביקר בארץ בשנת 1917, נהרסו היערות של 11 אזורים בסוריה ובלבנון.

ההיסטוריון פ' כ' חיתי כתב שלבנון הפסידה % 60 מיערותיה בשלוש שנות מלחמת העולם הראשונה, כאשר התורכים השתמשו בהבערת העצים להנעת הרכבות שלהם. ובימי השלטון התורכי בארץ, סיפקו ערביי השומרון ואום אל פאחם (אם הפחם בערבית) – מקום מושבו של השיח' ריאד צאלח כיום – את הפחם ועצי היער לכל ממלכת מצרים.

* * *

יחיעם פדן

אין לבלבל בין הקמת "אם המושבות" ב-1878 ובין תחילת העלייה הראשונה, שבישרה את הקמת פתח תקווה מחדש ב-1882

שלום אהוד,                                    

את תגובתי להערתך אני מצרף לקובץ שבו אספתי תחילה חלק מדבריך מאירי העיניים על פתח תקוה – ורבים מהם שימשו אותי בכתיבת מדריך הרחובות – ואחר כך כתבתי בו את המבוא לספר, שמסקנותיו נשענות בעיקר על דבריך. (לתשומת ליבך, את שתי הפסקאות הראשונות מחקתי תחת-מחאה לדרישת המו"ל אלקוני, והן אינן מודפסות בספר).

אנסה להסביר לך ולקוראי המכתב העיתי מדוע הצדק עימי – ולא איתך, אף על פי שאין ספק מי משנינו הוא ההיסטוריון של פתח תקווה; היינו, אני מייחס לעצמי רק הערת שוליים, אמנם חשובה, בספר שעיקרו שלך.

כתבת [גיליון 512],

פתח תקווה "אם המושבות" היא ראשיתה של העלייה הראשונה, ורוב מייסדיה עלו מהונגריה כדי להקים בארץ ישראל מושבה חקלאית-דתית – חצי היום לעבודת האדמה וחצי היום לתורה, אבל לא מושבה חרדית! – אלא מושבה שבה "עובד אדמתו ישבע לחם"! – והם עשו זאת חרף התנגדותו של המימסד החרדי הירושלמי, המושחת-בחלקו, שלא רצה שכספי ה"חלוקה" מהתרומות בחו"ל יועברו לגאולת הארץ ולעבודת האדמה – אלא ימשיכו לפרנס אברכים עניים המתגרדים בישיבות ירושלים, וכמובן את תקיפי ה"חלוקה" ומשפחותיהם!

ולדעתי,

בין שהעלייה הראשונה החלה ב-1881 או ב-1882, פתח תקוה קדמה לה – שהרי נוסדה ב-1878. רוב מייסדיה עלו מהונגריה, אבל הם לא עלו לארץ כדי להקים מושבה חקלאית – אלא כדי לשבת בירושלים. האם יהודה ראב חשב על הקמת מושבה חקלאית עוד בהיותו בהונגריה? גם אם כן – ולכך נדרשת הוכחה של ממש, לדעתי – המייסדים האחרים בחרו בדרך הזאת אחרי שנים אחדות של ויכוחים וחיבוטי נפש (מאז 1872 לכל המאוחר), ואלה כללו את "תוכנית יריחו" נוסח המאה התשע-עשרה.

לא כתבתי בשום מקום שפתח תקוה הייתה מושבה חרדית, אלא שמקימיה היו יהודים חרדים: אורח חייהם בירושלים היה קרוב יותר לחרדים של בני ברק מאשר לחובשי הכיפות הסרוגות (שראינו עד לפני שלושים שנה בערך). הם עסקו בלימוד תורה, ולא הסתפקו בתפילה בציבור בשבתות...

צריך לזכור שגם כאשר החלה העלייה הראשונה – ולא בגלל "סופות בנגב" אלא בזכות פועלו של קופלמן-מינכהויזן, שפיתה 11 משפחות מביאליסטוק לרכוש חלקות במושבה הראשונה – העולים לא היו חלוצים חילונים אלא יהודים חרדים, שהשתדלו לדבוק באורח חייהם גם בבואם לארץ. רק העלייה השנייה בישרה את השינוי (שבא לידי ביטוי בדור השני או בדור השלישי במושבה, ובייחוד במאבק ה"זקנים" ב"צעירים" מאוחר יותר).

אתה צודק שהקרע בין המתיישבים ובין המימסד החרדי הוא ראשית ההתרחקות מהדת, שאף היא תחילתה בפתח תקווה ולא בעליות החלוציות. לא קשה לי לדמיין את ראשוני פתח תקוה מניחים תפילין טרם צאתם לשדות, מתפללים מנחה בשדה ומתאספים בערבים ללמוד בחברותא, נזהרים בכשרות ומנהלים ויכוחים נוקבים לגבי שנת השמיטה וכמה עניינים אחרים. האם ה"מדריך" ממחיש, כמעט צעד אחר צעד, איך נעשה המעבר מחיים בעלי סממנים חרדיים לחיים חופשיים יותר ויותר? ישפטו הקוראים.

מה שהיה לי חשוב להגיד הוא שיש בהיסטוריה שלנו רציפות ולא קרע. מ-א' הגיעו ל-ב' ול-ג', ולא היתה שום קפיצה נחשונית מהעָבָר שבו היינו חרדים נבערים אל ההווה (של אז) שבו היינו משכילים ונאורים. האבולוציה התחוללה בציבור החרדי שמתוכו יצאו מייסדי פתח תקוה – ולא היתה כאן "התמרדות" של חלוצי העלייה השנייה; להפך, אלה האחרונים הגיעו תחילה אל פתח תקווה, ואל המושבות האחרות, ואלמלא ההכשרה שזכו לה בפרדסי הבועזים לא היו הקיבוצים והמושבים יכולים להמריא.

אחזור ואגיד שאל הגילוי הזה הגעתי בזכותך ובזכות הכתיבה המפורטת על פתח תקוה, הניכרת גם בהערותיך האחרות (הנכונות בלי ספק) על ה"מדריך". עם זאת, אין לבלבל בין הקמת "אם המושבות" ב-1878 ובין תחילת העלייה הראשונה, שבישרה את הקמת פתח תקווה מחדש ב-1882.  

בברכה,

יחיעם פדן

אהוד: לדעתי אתה פשוט לא בקיא בחומר אם כתבת דברים מופרכים כאלה על יהודה ראב ובייחוד על יהושע שטמפפר, שכאילו לא היה להם חזון של מושבה חקלאית בארץ-ישראל עוד בטרם עלו לארץ!

ולכתוב על המשפחות של "בעלי הבתים" מפינסק ומביאליסטוק, שקנו נחלות ועלו לפתח-תקווה דרך יהוד – שהם היו "יהודים חרדים"! נו באמת, האם אין גבול לחוסר ההתמצאות ההיסטורית שלך? אצלך כל דתי וכל "חובב ציון" הוא חרדי!

איכרי פתח תקווה גם לא יכלו לנהל ויכוחים על שנת השמיטה הראשונה במושבה כי המימסד החרדי האשכנזי בירושלים גזר את דינם שלא יעבדו את הקרקע אלא יחכירוה לערבים שכניהם, וזו היתה אחת הסיבות העיקריות לעזיבתם את המושבה בגלגולה הראשון, ולחורבנה, נוסף על הקדחת וחוסר הסיוע הציבורי להקמת תשתית למושבה.

ותודה לך שאת המשפחות שיסדו את המושבה ב-1878 וחזרו אליה דרך יהוד ב-1883 לערך, דוגמת שטמפפר ראב וגוטמן – כללת ב"עלייה הראשונה" – אבל רק ארבע שנים מאוחר יותר – החל משנת 1882 – וגם זאת כנראה רק בזכות ייסודה של ראשון לציון באותה שנה! – מזמן לא קראתי דברי הבל כאלה!

אבל אתה עדיין טוב מ"היסטוריונים" אחרים, שבכלל מחקו את פתח תקווה מתולדות העלייה הראשונה, כגון מומחי "יד יצחק בן צבי", שסירבו לקבל ממני בשעתו מסמכים על ראשיתה של פתח תקווה ל"ספר העלייה הראשונה" שהכינו – בטענה שהם מתאריך מוקדם ל-1882!

אני מבטיח לך שהאמת דרכה לנצח וכי הדורות הבאים ילמדו את תולדות פתח תקווה מהספרים של ג. קרסל ושלי ולא ממסלפי קורותיה – החל מההיסטוריון החשוב פרופ' מאיר ניצן שהיה ראש העיר ראשון לציון וכלה בפרופסורים השוטים המסבירים שהעלייה הראשונה לא היתה באה אלמלא בעטו ליהודים בתחת.

* * *

צפירה יונתן

אולי אף פעם לא תדעו

אוּלַי אַף פַּעַם לֹא תֵּדְעוּ

אַתֶּם הַמַּטִּיפִים בַּשַּׁעַר,

בּוֹ כּוּךְ אָפֵל וְצֵל רוֹבֵץ

רַק מִסְדְּרוֹן אָרֹךְ שֶׁל צַעַר...

וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַזְּמַן רוֹפֵא

מִלִּים שֶׁל סְתָם מִלִּים מִלִּים

נוֹטְפוֹת כְּלֶתֶת מִן הַסְּתָם

אֶל כּוּךְ אָפֵל בּוֹ צֵל רוֹבֵץ.

יָמִים, שָׁנִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים

הַזְּמַן רוֹפֵא, מִלִּים נוֹטְפוֹת

אֶל תּוֹךְ הַכּוּךְ וְרַעַל בּוֹ

רַק מִסְדְּרוֹן אָפֵל שֶׁל צַעַר.

אוּלַי אַף פַּעַם לֹא תֵּדְעוּ

אַתֶּם הַמַּטִּיפִים בְּשַׁעַר

מִלּוֹת הַשֶּׁקֶר וְהַדְּוַי

הֵן מִסְדְּרוֹן אָפֵל שֶׁל צַעַר.

4.4.2009

* * *

עמוס גלבוע

פליטי האיטי לעומת הנוכלים הקרויים

פליטים פלסטיניים

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 25.1.10

בחשכת ההתנפלות הבינלאומית "הגולדסטונית" על הישראלים האכזרים, הכובשים, פושעי המלחמה, הגיחה לה לפתע קרן אור: הסיוע ההומאני שלנו להאיטי. היא מילאה רבים בתוכנו גאווה, כבשה כותרות בינלאומיות, הציגה את הדימוי החצי-נשכח של ישראל היפה והטובה, של היהודי הבא לעזרת הסובלים, של צה"ל המושיט עזרה רפואית לתינוקות. לא שמענו ולא ראינו שם את מדינות ערב העשירות, או אפילו ענקיות כמו סין והודו.

 ובכל זאת, דומה שישנם כאלו בקירבנו שזה לא נותן להם מנוח; הם לא יכולים לסבול רגע אחד של קורת רוח לאומית; רע להם על הנשמה למראה כותרות התקשורת העולמית המהללת את צה"ל; שנתם נודדת מחשש שמא העולם ישכח ולו לרגע את עוולות הכיבוש הישראלי. כך למשל, כאשר יחידת הסיוע רק נחתה בהאיטי, כבר נמצאו אצלנו פרשנים שטענו כי מדובר בבזבוז כספי משלם המיסים וכי בהמולת הסיוע הבינלאומי לא ירגישו בה; שההמונים יבזזו את בית החולים; שעדיף היה מהבחינה הכלכלית והתדמיתית לשלוח את בית החולים לעזה. ובהקשר העזתי כמובן שנמצאו הפרשנים שהטיפו לנו כי ממש לידנו מצויים נצורי עזה, עניים, נכים, נעדרי חשמל וממתקים לילדים – והכל באשמתנו, בשל המצור שאנו מטילים. אז מה לנו כי נרוץ לסייע למסכנים בהאיטי? והיו כאלו שהחלו לחפש בנרות דברים רעים שתושבי האיטי אומרים על המשלחת. ממש ניתן היה להריח את הרוע שיצא מפי המלעיזים.

מה מקורו של הרוע הזה, מהיכן הלהיטות למצוא תמיד פגמים במעשיה של המדינה וצה"ל, ומאיזה מעיין נשאבת השנאה הזאת לכל דבר יפה וטוב שעושה המדינה? לאלוהים ולפסיכולוגים הפתרונות.

אין טעם להתחיל ולהצביע על ההבדלים התהומיים הברורים בין מה שקרה בהאיטי לבין רצועת עזה. אני רוצה אבל להצביע על תופעה שמשכה את תשומת ליבי. מה שהתרחש בהאיטי הוא אירוע חד-פעמי, שלא יעבור זמן והעולם יוריד אותו מסדר היום שלו, ונחדל לראות את הסבל והמסכנות של בני האיטי על מסכי הטלביזיה. בעזה (ואצל הפלסטינים בכלל) המסכנות היא עניין של קבע, מתוך בחירה; המסכנות היא נכס כלכלי מהמדרגה הראשונה, נכס תדמיתי ונכס מדיני. תושבי רצועת עזה (מרביתם, לפחות) עשו "עסקת חבילה": היעד המיוחל שלנו הוא להביא לכך שכל אדמת פלסטין תהיה שייכת לאללה ולמאמיניו, ובתמורה להשגתו– גם אם יתמהמה וגם אם יצריך כמה "הודנות" – אנחנו מוכנים לסבול ולהתייסר, ואת החלק הארי של כספנו נקצה לרכישת אמצעי לחימה, וחפירת מגננים תת-קרקעיים. זאת הסיבה היסודית לכך שהסיוע בסך של 4,4 מיליארד דולר, ש-80 מדינות וארגונים הקצו לרצועת עזה בעקבות "עופרת יצוקה", לא מומש עד כה ברובו הגדול.

ואם מדברים על סיוע כספי. אם לרצועת עזה הקצו לשיקום את הסכום הזה, כמה יקצו להאיטי? אין לי מושג, אך יש לי תחושה שהמדובר יהיה, יחסית, בסכומים הרבה-הרבה יותר נמוכים. אני לוקח רק כדוגמה את "האיחוד האירופי": הוא תרם בימים אלו רק 420 מליון יורו למען האיטי, כאשר חצי מהסכום מיועד לצרכים המיידיים והחצי השני לשיקום. זאת, שעה שלרשות הפלסטינית הוא תרם כבר מיליארדים: כל שנה 175 מליון יורו, וכן מענקים מיוחדים, כמו זה של 158 מליון יורו ממש בימים אלו.

ליבם של האירופאים יוצא מן הסתם ל"מסכנות" הפלסטינית יותר מאשר לסבלם של כהי העור שבהאיטי.

* * *

אלישע פורת

נועה ליליאן קצ'רגינסקי קורדובה – פרי באושים מצחין של אב משורר בונדיסט וקומוניסט

אהוד שלום, 

ועוד לפרשת אברהם סוצקבר ז"ל [גליון 512] וידידו הטוב, שמריה – שמרק'ה קצ'רגינסקי, נולד בשנת 1908, נהרג בתאונת מטוס בשנת 1954. משורר יידיש גדול, ששיריו הולחנו והתפרסמו בכל רחבי מזרח אירופה, ושאנו שרים בכל שנה, בערב יום השואה, את שירו הידוע "פונאר".

כזכור, הבונדיסטים והקומוניסטים מבין  ניצולי המשוררים בשואה לא עלו ארצה. הם העדיפו להגר למקומות אחרים. כיוון שאמריקה לא אישרה את כניסת משרתי הקומוניסטים ויוצאי ברית המועצות, בחרו כמה מהם להגר לארגנטינה. שם היה בשנים שלאחר מלחה"ע השנייה ריכוז יהודי גדול, דובר יידיש. בואנוס איירס היתה אז מרכז תרבותי, יהודי יידישיסטי גדול. נדפסו שם עיתונים, קמו הוצאות ספרים, ודומה היה ש"ארץ היידיש" שחוסלה במזרח אירופה, קמה לתחייה בארגנטינה. 

שמריה קצ'רגינסקי בחר להגר לארגנטינה. כבונדיסט וקומוניסט אדוק, התחייה היהודית והעברית בארץ לא היתה חביבה עליו. הוא לא אהב את הציונות גם בווילנה, בשנים שלפני המלחמה. הוא כמובן גם לא אהב את העברית ולא דיבר בה. וכך, לאחר הגירתו, בשנת 1950, התקבל שם בכבוד גדול וזכה להערכה וחיבה על היותו משורר יידיש מפורסם, לוחם פרטיזן וידיד קרוב לאברהם סוצקבר. פרטים נוספים עליו ראו בערכו בוויקיפדיה העברית. 

קצ'רגינסקי החל במסע הרצאות בערי ארגנטינה וארצות אחרות בדרום אמריקה. בשנת 1954בעת מסע הרצאות סמוך למנדוסה, הוא נהרג בתאונת מטוס (מסוג דקוטה). מותו ייזכר לימים בזיכרונותיה של בתו, נועה ליליאן קצ'רגינסקי קורדובה. היא היתה בעת מותו בת שבע, ולאחר סיפור חיים מעניין, שכלל תנועת נוער ציונית, עלייה לישראל, נסיונות לחיות בקיבוץ, לימודים באוניברסיטה העברית ועוד – היא הפכה למצפניסטית קיצונית. פרי באושים מצחין ממש, והיגרה לצרפת. 

נזכרתי בה לאחרונה, בעת שעסקתי בהבהרת הפרק העלום בסיפור חייו הארוכים של סוצקבר, הקשור ומהודק לסיפור חייו הקצרים של שמרק'ה קצ'רגינסקי.

בשנת 2007 פירסמה ליליאן קורדובה וידוי מדהים בכנותו ברשת האינטרנט. הקוראים יכולים למצאו בכתובת זו:

http://www.matzpen.org/index.asp?p=toldot_lilian

ולהתרשם כמוני, כיצד חומץ אנטי ציוני מווילנה, מצמיח חומץ בת חומץ בארגנטינה. אפילו לא הזלתי דמעה אחת של השתתפות בצערה על ההתעללות של שירותי הביטחון בה ובחבריה הבאושים מתנועת מצפן. קשה להבין כיצד נולדת שנאה שכזו לישראל לעברית וליהדות בכלל. ומעניין אותי במיוחד, עד כמה השפיעה עליה דמותו הגדולה אך הבעייתית של אביה, המשורר שמריה-שמרק'ה קצ'רגינסקי. 

לסיום, להנאת קוראי המגילה המעופפת של אהוד בן עזר, הנה מובאה קצרה מתוך דבריה-וידוייה של נועה ליליאן קצ'רגינסקי קורדובה באתר של מצפן ברשת:

 "היתה לי סיבה נוספת, אישית. זה לא היה פשוט לעזוב סתם כך את בית איי (אבי נהרג בתאונת מטוסים כשהייתי בת שבע), אבל ראיתי בעזיבת הבית צעד של שחרור מכבלי המשפחה, תרבותה, דרישותיה, זהותה.  

"היגרתי למדינת ישראל ב-1969, בהיותי בת 21. לא הרגשתי זרה, הרגשתי ניכור. לא הרגשתי זרה, כי הכרתי אנשים רבים, ארגנטינאים שהיגרו לפני וגם קרובי משפחה שקיבלו אותי בזרועות פתוחות. ניכור – כן, די והותר, עמוק. תרבות שמאל, תרבות מארכסיסטית, היתה בישראל לא "מן המניין".

"באוניברסיטה העברית, שבה למדתי ספרות, היתה קבוצה שלימים נקראה שי"ח (שמאל ישראלי חדש), ובה קומוניסטים לשעבר וכל מיני שמאלנים שהיו קרובים ל'אסכולת פרנקפורט'. באמונתי הציונית הצרופה היו כבר בקיעים, ונוכחתי לדעת שיש לי עם מי לדבר ולפעול."

בברכה,

אלישע

* * *

אמיר שומרוני

עוד על פרשת סוצקבר-קצ'רגינסקי

אהוד שלום רב,

לרגל מותו של המשורר אברהם סוצקבר, ובעקבות רשימתו של אלישע פורת על חילוצו בידי הצבא הסובייטי (גיליון 512), אני מצרף קטע קצר מהביוגרפיה של אבי ז"ל,  יהושע שומרוני-שמרקוביץ' (1904-1969) שחיברתי בשנים האחרונות (הספר יצא לאור בקרוב).

אבי נולד בליטא היהודית, בעיירה ליד וילנה, ולאחר שירותו בצבא פילסודצקי, הצטרף ל'החלוץ' ול'השומר הצעיר', ועלה כחלוץ יחד עם אימי ארצה, והם התיישבו בפתח-תקווה. פייגעלע-צפורה, בת-דודה של אבי, נישאה לאחיו הבוגר של שמריהו קצ'רגינסקי, חברו לדרך של סוצקבר בליטא, במלחמה, בפרטיזנקה ובעניין הצלת אוצר הרוח היידי. את סיפורם הבאתי בספרי.

אם תמצא לנכון, אשמח אם תביאו במכתבך העִתִּי 'חדשות בן עזר', כהיבט נוסף לזה המוצג במאמרו של אלישע פורת של פועלם. אין בכך משום פולמוס עם אלישע פורת, מכיוון שאני יודע את הטענה המובאת במאמרו, ואף מסכים עם ההיבט האנטי-סטאלינסטי שבה. קיומה של הביקורת הזו, מצויין בגוף חיבורי. יחד עם זאת, ראוי לטעמי לזכור ולהזכיר את פועלם החשוב לאין ערוך של סוצקבר וקצ'רגינסקי ב'בריגדת הנייר', ובהצלה ממלתעות הגרמנים עשרות אלפי יצירות ביידיש ממכון ייוו"א הנשדד והנחרב.

בתודה,

אמיר שומרוני

* * *

פרשת "בריגדת הנייר"

שִׁיקֶע – השנים 1904-1937,

פרק בני הדודים שמרקוביץ'

קטע מהביוגרפיה,  עמ' 83-82

בּיילינקע, בּאסינקע ורבקה, ברחו מאולקיניקי, ערב כניסת הנאצים, וחברו לצבא האדום שנסוג לביילורוסיה, וניצלו. פֿייגעלע ודב בעלהּ, נשארו באולקניקי עם שני ההורים. בשנת 1999 מילאה שרה דפי־עד על אימהּ גליה שמרקוביץ לבית צפנת, על אביה יוסף־לייבּ שמרקוביץ, על פֿייגעלע-צפורה אחותה ודב קצ'רגינסקי גיסהּ, וכך היא כותבת על נסיבות מותם: "בראש השנה תש"ב, 24.9.41, ליד העיירה איישישוק, במחוז ווילנה בפולין/רוסיה, ירו בהם בצעדת המוות, ונזרקו לבור."

לדב קצ'רגינסקי היה אח צעיר ממנו בכמה שנים, שמערקע-שמריהו קצ'רגינסקי. סיפורו פותח צוהר לפרק מופלא, אך גם שנוי במחלוקת, בתולדות עמנו. הוא נולד בשנת 1908, השתלב בענף הדפוס, והיה למשורר יידי מפורסם וחשוב. ככתב בפולניה של עיתון יידי אמריקאי, שיריו התפרסמו ברחבי העולם היהודי, וחלקם אף הולחנו. הוא היה בין מייסדי קבוצת משוררי היידיש 'יונג ווילנע', וילנה הצעירה, בה הנהיג את זרם ההשקפה הקומוניסטית הסובייטית.

בשנת 1941, הוא גוייס על-ידי הגרמנים, כובשי ליטא, למבצע 'רוזנברג'. אלפרד רוזנברג היה שר בממשלת היטלר, ונחשב לאידיאולוג הבכיר ביותר של תורת הגזע הנאצית. שניים מאנשיו יצגו את משרדו בוועידת וואנזה ביום 20 בינואר 1942, בה נתקבלה למעשה ההחלטה על השמדת העם היהודי באירופה. בשנת 1939, רוזנברג יזם והקים את 'המכון לחקר בעיית היהודים' ליד אוניברסיטת פרנקפורט. במקביל הוקם מטה מבצע רוזנברג, שאסף בכל שטחי הכיבוש חפצי תרבות יהודיים: ספרי קודש, תשמישי קדושה, חפצי יודאיקה, ספריות, כתבי-יד נדירים ודברי אמנות. מבצע רוזנברג היה השוד התרבותי הגדול ביותר בתולדות ההיסטוריה המודרנית. הפריטים מויינו וקוטלגו בידי היסטוריונים ואינטלקטואלים יהודים, שנאספו מקרב האוכלוסייה בגיטאות ובמשלוחי ההשמדה. עם סיום המלחמה, רוזנברג הועמד לדין במשפטי נירנברג, והוצא להורג באשמת פשעים נגד האנושות – ביום 16 באוקטובר 1946. על גרדומו הוא לא הביע חרטה, וקרא "הייל היטלר".

אנשי מטה רוזנברג הקימו צוות פעולה למיין את ארכיון ייוו"א (YIVO) בווילנה. ייוו"א – ר"ת: יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט – המכון המדעי היידי, שהוקם בווילנה בשנת 1925, ביוזמת אינטלקטואלים יהודים מברלין ומווילנה, ובהם זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין, לשם חקר התרבות היידית.

בכספי תרומות מרחבי העולם היהודי הוקם בניין גדול בווילנה, ובו ספרייה ענקית, כיתות לימוד, משרדי חוקרים ואולם כנסים. אנשיו רכשו וריכזו מאות אלפים ספרים וכתבי-יד נדירים, העסיקו חוקרים בתחומים שונים, ועודדו לימודי תרבות יידיש באוניברסיטאות ובקהילות. המכון שיגשג, משך אליו אלפי צעירים, ופתח שני סניפים, בניו-יורק ובבואנוס איירס. עם כניסת הכוחות הגרמנים לווילנה, המכון נסגר על ידם, ומרבית עובדיו וחוקריו נרצחו. פעילות המכון עברה לסניף הניו-יורקי.

מטה רוזנברג הקים צוות למיון ספריית המכון וארכיונו, לצורך דרישות המחקר של המכון לחקר בעיית היהודים בפרנקפורט. הצוות מיין וריכז כעשרת אלפים פריטים, והעבירם לפרנקפורט. יתר מאות אלפי הפריטים נידונו לגריסה. שמריהו קצ'רגינסקי הוצב לצוות המיון, יחד עם חברו הקרוב, המשורר אברהם סוצקבר. הם החליטו להציל כמה שיותר פריטים מגזר דין הגריסה. מכיוון שהמכון היה מחוץ לתחומי הגטו, עמדה להם האפשרות לבצע את המשימה. הצוות היהודי במטה רוזנברג התארגן למבצע חשאי, ותוך סיכון חייהם הוציאו למקומות מחבוא, בגטו ומחוצה לו, מאות פריטים מדי יום. לימים הם כונו "בריגדת הנייר".

בספטמבר 1943 נמלטו קצ'רגינסקי וסוצקבר והצטרפו ליחידת פרטיזנים ביערות. עם שחרור וילנה, חזרו שניהם לגטו החרב, ובשליחות מכון ייוו"א ניו-יורק, העבירו אליו עשרות אלפי פריטים ממחבואיהם. דב קצ'רגינסקי עסק עד שנת 1950 בפעולות איסוף, הצלה, ושימור של פריטי התרבות היידית שנותרה. הוא חיבר מיספר אנתולוגיות חשובות ביותר של היצירה היידית לפני המלחמה ובמחנות ההשמדה. הוא החזיק בהשקפה אנטי-ציונית, התנכר לעברית ומעולם לא ביקר בארץ. בשנת 1950 הוא היגר לבואנוס איירס, ופירסם בה ספרי שירה, פרוזה ומחקר. בשנת 1954 הוא נהרג בארגנטינה בתאונת מטוס.

חברו הקרוב אברהם סוצקבר חולץ מווילנה למוסקבה במבצע צבאי סובייטי נועז, בהשתדלותו, אצל סטלין, של חברו הסופר בוריס פסטרנק, שתירגם הרבה משיריו לרוסית.

אחרי המלחמה חזר סוצקובר לווילנה, עסק יחד עם קצ'רגינסקי בהצלת הפריטים, והעיד במשפטי נירנברג נגד אלפרד רוזנברג.

בשנת 1949 עלה ארצה, התיישב בתל-אביב, בה חי עד שיבה מופלגת (נפטר בינואר 2010, בן 97), ייסד את כתב העת היידי של ההסתדרות, ופירסם ספרים, פואמות, כתבים ושירים רבים. בשנת 1985 זכה בפרס ישראל כגדול סופרי היידיש בארץ. שירו 'פונאר' הולחן ומושר בפי-כל בטקסי יום השואה: "שקט, שקט, בני, נחרישה..."

הן בשל פירסומו הרב, ובמיוחד בשל ה'נקודה המשפחתית', ספריו כיבדו את מדפי ספרייתנו, ושיקֶע היידישיטס עיין בהם תכופות, ובכל יום אזכרה שנתי לקדושי וורונובה עיירתו, קרא מהם בציבור. פרשת חילוצו של סוצקבר מציפורני הגרמנים על-ידי הסוביטים, קשריו עם איליה ארנבורג, השנוי במחלוקת, ואף עצם עדותו במשפטי נירנברג, נתונה בביקורת רעיונית ומוסרית בקרב מתנגדי השלטון הסטאלינסטי הרצחני ונפגעיו.

* * *

מתוך הבוידם של פוצ'ו

אגדת הפחטרים

 היה לנו בהכשרה בחור אחד מגן יבנה, ניסן פחטר, שמהר מאוד עיברנו את שמו בפלמ"ח לפחפח. הוא היה בחור עז נפש שהיה יוצא לקרבות באוברול מיוחד מלא כיסים המאחסנים את כל מה שצריך במלחמה, החל במשמנת לגירוז המקלע וכלה בנייר טואלט למקרה של נזלת. בספרי "אהבה בליל הפשפשים" סיפרתי איך השלשול, שחטף בדרך לפיצוץ גשר דיר סניד, גרם לו סופית להפסיק לצאת לקרבות עם האוברול.

אבל לא על פחפח אני רוצה לספר, אלא על בן הדוד של האבא שלו, שנקרא משה פחטר. בשם משה פחטר נתקלתי לראשונה בגיל בר מצווה, כשקראתי את "קובץ השומר" ואחד הסיפורים שנשמרו בזיכרוני היה סיפורו של בן-צבי על צלם אחד שהגיע לסג'רה בעור שיניו, אחרי שהותקף על ידי כנופייה ערבית מכפר כנה. אלה שדדו לו את המצלמה היקרה, והוא הצליח להמלט מידיהם אחרי שהרג אחד מהם באקדחו.

מחשש לנקמת דם הבריחו אותו אנשי "השומר" לטבריה בלבוש אישה, משם הגיע ליפו ומשם הפליג לאוסטרליה. מפי קרובת משפחתו נילי פחטר, חברת קיבוץ גדות, שמעתי שבסופו של דבר הוא חזר לעיר מגוריו סימיאטיץ בפולניה ושם, כשהבולשיביקים כבשו את העיר, מונה לראש העיר, התחתן עם יהודית לבית ויינשטין, נולד להם ילד שקראו לו בן-עמי, וכשהפולנים חזרו וכבשו חזרה את העיר, הוא נלקח למאסר ושם מת אחרי עינויים קשים. הדבר אירע בשנת 1920 בהיותו בן 35 בלבד.

יהודית עלתה ארצה עם בן עמי פחטר כשהיה בן שש. למד בבית חינוך ובבית הספר החקלאי כדורי. היה ממקימי קיבוץ חניתה ובפרוץ מלחמת השחרור נסע מנהריה בראש שיירה שיצאה כתגבורת לקיבוץ יחיעם, עלתה על מארב ו-46 מאנשיה נהרגו, ביניהם בן-עמי פחטר, שהתחתן חצי שנה קודם לכן והוא בן 28.

זהו סיפור אחד מרבים, שארצנו "התברכה" בהם, וכמה חבל שהנוער שלנו לא גדל עליהם. ועל מה כן גדל? הנה רק היום שמעתי בטלוויזיה את יגאל בשן מספר שכאשר הוא יוצא לרחוב, הוא פוגש צעירים שמביטים בו בהערצה ואומרים: "גדלתי עליך!"

* * *

שמואל יריב

מַדְרֵגוֹת

צְפוּפִים וּדְבוּקִים הֵם גּוֹלְשִׁים בַּמּוֹרָד

קָהָל רַב שֶׁנִּמְלָט.

וְאַתְּ בּוֹדֵדָה

מְפַלֶּסֶת דַרִכֵּ עִם דְּחִיפוֹת אַלִּימוֹת

מְטַפֶּסֶת כְּנֶגֶד הַזֶּרֶם.

מְאוּם מִן הַזֹּך לֹֹא נוֹתָר שָׁם לְמַעְלָה

הָאוֹר הִתְנַפֵּץ לְרִבּוֹא חֲשָׁכִים.

תּוֹפֵס בָּ

"עִצְרִי!

דִּינוֹסָאוּרִים לְמַעְלָה.

יִטְרְפוּ."

וְאַתְּ מִתְעַלֶּמֶת מִמֶּנִּי.

אוּלַי לֹא מִדְרֵג הַבַּנַּאי מַדְרֵגוֹת

וְאִם מֻדְרְגוּ

אוּלַי לִי הָיוּ חֶזְיוֹנֵי-בַּלָּהוֹת

שֶׁטִּפַּסְתְּ אֶל לֹעוֹת-דִּינוֹסָאוּרִים

וְרַק דִּמְיוֹנִי שָׁם הוֹרִיד עֲלָטָה.

וְאוּלַי חֲלוֹמוֹת רַק חָלַמְתִּי

וּכְלָל לֹא הָיִית.

* * *

ישראל נטע

קן תפילותיי הנידחות

לֶאֱכֹל אֶת הַכּוּס שֶׁלָּהּ, שָׁחֹר כְּמוֹ אַנ'לֹא יוֹדֵעַ מָה, קְווּצוֹת קְווּצוֹת תַּלְתַּלִים מוּכְתָמֵי דִנ"א וְשַׁעֲוָה, מוּזְהָבֵי אֶנְזִימִים, רָצִים בְּמוֹרָד הַפִּירינֶיאִי שֶׁלָּהּ, מְעוּכַת שַׁדַּיִים, כָּכָה זֶה טוֹב, מְעוּכַת שַׁדַּיִים, תַּחַת עַצְבָּנִי, חֲצוֹצְרוֹת, אוּלַי אֲפִלּוּ אֵיזֶה גַּבְשׁוּשִׁית נִרְעֶדֶת עַל גִּבְעַת הַלְבוֹנָה שֶׁלָּהּ. אוּח, הַכּוּס הַמָּתוֹק שֶׁלָּהּ, הַכּוּס הָעֲנָק וְהַמָּתוֹק שֶׁלָּהּ, הַפֶּה הָאָלְטֶרְנָטִיבִי שֶׁלָּהּ, צוֹדֵק לְגַמְרֵי, בּוֹכֶה מֵחֹסֶר הֲבָנָה: טְרוֹמְבּוֹנִים הוּא רוֹצֶה, תֻּפִּים, חֶדֶר מִשֶׁלוֹ, שׁוּגֶר דֶדִי. אוּח הַכּוּס הַשָּׁחֹר שֶׁלָּהּ, הַבֵּית חוֹלִים הַשָּׁחֹר שֶׁלָּהּ הָאִצְטַדְיוֹן הָאוּלִימְפִּי שֶׁלָּהּ, קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת, מַסְרִיחַ מִשֶּׁמֶן מְנוֹעִים, וְשֶׁתֶן, וּשְׁיַּרֵי מַחֲזוֹר יָשָׁן, וְאֵין סְפֹר גְּבָרִים מְשוּלְהָבִים, מְזֵי רָעָב, חוֹלְמִים בְּהָקִיץ עַל הָרְקָמוֹת הָרַכּוֹת. גַלְמוּדִים.

* * *

יענקלה בהט

צלעות טעימות

תקופת התבגרות עברה עליי בצורה קשה. בגד שיום אחד סירבתי ללבוש, למחרת לא הייתי מוכן להוריד אפילו לצורך כביסה וניקיון. חברים עימם ביליתי שעות אין ספור בהכנת שיעורים, באריגת חלומות, במשחקי הרפתקאות וליצנות, לפתע לא עניינו אותי כלל, וביום שלאחר מכן, שוב ללא כל סיבה חזרתי לדבוק בהם. שמחה שאיש לא ידע מנין ולמה באה, התחלפה כהרף עין ברוגז מתפרץ. שוצף וקוצף כגלי ים סוער. וכמוהם, אף אני רציתי לשטוף לנפץ בזעם כל דבר העומד בדרכי.

ובתוך כל ההמולה, הכעס, המהפכה והמרדנות, כמו אי קטן של יציבות היה דבר אחד אותו אהבתי, בכל זמן ובכל מזג אוויר .

צלי של צלעות כבש .

צלעות קטנות, דקות, קמורות כמו קשת קטנה. צבען לבנבן צהבהב, ולכל אחת צמודה פיסת בשר ורדרדה. חתיכה קטנה כגודל כף ידו של ילד. צלעות שהפכו אט אט, תחת ידיה של אימי, למעדן מלכים, רך ונימוח בפה; לאחר שהומלחו והושרו ממושכות ביין, ניטלו בעדינות ונטבלו בבליל של ביצה וקמח, טוגנו קלות בשמן רותח כשהן משמיעות צליל עדין ונעים, הונחו אחת ליד השנייה בתוך סיר יחד עם בצל מוזהב, שום, עלי דפנה, קורט מלח, פלפל, מיץ לימון ותבלינים, וינתנו על אש קטנה לשעה ארוכה, כשהן מעלות אגב כך ריחות מעוררי תיאבון.

הייתי נוטל אותן ושם אל צלחתי. רק במחיצתן חרגתי ממנהגי לחסל את מנתי במהירות של סופה מתפרצת. חותך פרוסות קטנות, נוטלן במזלג ושם בפי. שוהה ומשתהה במחיצתן תוך עצימת עיניים והתמכרות לטעם העדין שליווה כל אחת ואחת מהן. שעה ארוכה לאחר הארוחה עדיין מוללתי בלשוני ותרתי בנבכי חיכי אחר הטעם ההולך ונמוג.

אלא שבאותה עת היו צלעות כבש מצרך יקר. וטירחה רבה שבהכנתן הביאה לכך שלא טעמתי צלי של צלעות כבש אלא פעמיים-שלוש בשנה. לא פעם ביקשתי מאימי שתכין בעבורי מעדן זה. כמה הבטחות – אותן באמת התכוונתי לקיים – הבטחתי, ובלבד שאזכה שוב לטעום מאותו טעם גן עדן.

יום אחד, כאשר חזרתי מבית הספר, חשתי בריח מבטיח ומגרה נישא אלי ממרחק. בריצה קלה מיהרתי לביתי, מקווה כי אכן הפעם נענו בקשותי. ואכן ככל שהתקרבתי הלך הריח הנכסף והתחזק. נישא על גלי תאוותי פתחתי את הדלת, והנה לפני "העורב הלקחן".

קרוב רחוק היה לי, איזה בן דוד מדרגה שנייה של אבי.למען האמת האיש לא דמה כלל לעורב. קבוצות שיער בעלות צבע בלתי מוגדר צמחו – ללא כל מישטר וסדר במקום ובאורך – על ראשו העגול והגדול ככדורסל. משני צידיו של ראש זה בלטו שתי מניפות אדומות, בשרניות וגדולות ששימשו כאוזניים. לאורך שוליהן התנוססה פלומת שיער שחורה ודקה. בתוכן, בפתחה של מנהרת האוזן, היתה הפלומה סבוכה יותר ומתולתלת, כמו מלכודת חרקים בליבו של צמח טורף.

עור פניו, המתוח כבלון, כוסה ברשת צפופה של נימים אדומות שירדה ממרומי אפו הבשרני, התפשטה על לחייו וגלשה לתוך בריכת עיניו הכחולות. עיניים אלה, מימיות קצרות רואי, פילבלו ללא הרף מאחורי משקפי-ראייה בעלי עדשות עבות, ונראו בולטות ומפחידות כעיניו של דג.

מתחת לצוואר קצר התנשא גופו גדל המידות שנע מצד לצד, נתקל ללא הרף בקירות, בשולחן ובכיסאות. אף כי היה אדם אמיד, התלבש ברישול. בגדים ישנים, מקומטים ומלאי כתמים, שתמיד נראו גדולים מכפי מידתו. נעליים בלויות שלא צוחצחו מעולם. הריח שעלה מגופו, ריח זיעה ובגדים ישנים שלא כובסו, נשרך אחריו לכל אשר פנה, כמו שובל בלתי נראה. האיש נהג לבקרנו אומנם לעיתים רחוקות, אך כל ביקור שלו דמה לביקור של נחיל ארבה.

לא היה דבר-מאכל שלא שם אל פיו, ולא פינה נחבאת מפניו. (אפילו את הסוכריות והשוקולד שההורים החביאו מפניי, הוא היה מוצא). הוא שוטט ברחבי הבית, עיניו בולשות לכל פינה. ידיו, המתנפנפות הנה והנה כזוג מניפות ענק, הסתיימו באצבעות קצרות, עבות, גמישות וכאילו בעלות יכולת תנועה משלהן – עברו ובלשו מאחורי כל דלת, בתוך כל צנצנת וקופסה ומתחת לכל מפה כשהן אוספות, קומצות, אוחזות וגורפות כל תבשיל, מאפה, משקה, פירות ומיני מתיקה.

מאכלים מתוקים, חריפים, חמוצים, קשים, רכים, פריכים, נוזלים, חמים או קרים, לוהטים או קפואים, הכל נאסף אל ידיו ומצא דרכו לפיו, שהיה איבר מופלא ביותר. שפתי תינוק עגלגלות, ורדרדות ובשרניות, כיסו שני טורים של שינים קטנות וסדורות כמו מחרוזת פנינים טבעיות. פה זה , רק חש בהימצאות דבר מאכל בקרבתו – גדל ותפח באורח פלא לממדים עצומים כשאינו חדל מללעוס, לגרוס, למצוץ, לטחון, ללקק, לבלוע, לשתות, ולפצח – והכל תוך השמעת קולות בלתי פוסקים של מצמוץ, ליקוק, לעיסה, גריסה, שיהוק, גיהוק וזרם בלתי נהיר של קולות.

נעמדתי בדלת. כעס בוער עולה ממעמקי גופי, מטלטל אותי הנה והנה. אני רוצה לצעוק אך שום קול אינו יוצא מגרוני. ידיי נעות בחוסר אונים. עיניי, הקרועות לרווחה, מתמלאות דמעות צער ותסכול.

לפני ניצב "העורב הלקחן", פרוסת הלחם שבידו מקנחת את תחתית הסיר והוא ממלמל בפה מלא:

 "באמת, צלעות טעימות..."

* * *

אוריה באר

ביזארב

אימא זיכרונה לברכה נולדה בעיר חברון. מילדותה למדה, קלטה ושמרה בזיכרונה את צלילי השפה הערבית, עד שזו הפכה כמעט ללשון האם שלה. היא הכירה את מנהגי המקום הערביים, את ביטוייהם ואורח דיבורם. בעיניה החדות ובאוזניה הכרויות לרווחה, שמעה כל מילה או ביטוי שדברו בסביבתה. על כמה מביטויים אלה, ידעה לחזור תמיד.

  אימא הרבתה להזכיר את הביטוי הערבי ביזארב. ייתכן שאני הקטן, ששכחתי כמעט את כל הערבית שלמדתי, טועה כיום בהיגויה המדוייק. ייתכן שאות זו או אחרת יש לבטא אחרת. אך המשמעות ברורה: הבה ננסה אותו, בואו נעמיד אותו במבחן. בואו נראה במה כוחו גדול אם נתגרה בו.

  וכך, מימי ילדותה, זכרה כיצד היו ערביי חברון מנסים להעמיד בניסיון את סבלנותו של סבא שלמה זיכרונו לברכה, שהיה השען היהודי היחידי בעיר ובסביבתה. כך, כך בפירוש: להוליך שולל בעניין זה, לרמות שם, להטעות בעניין שלישי. אם נצליח – מה טוב. ולא, אז ניסינו . מה יכול כבר להיות.

הסיפורים שסיפרה היו רבים מספור, ולא אלאה את הקוראים בחזרה עליהם. אך אציין, שסבא, שבא מרוסיה, מתרבות אחרת ומחינוך בישיבה, היה בתחילה תמים כילד. בתחילה הכול ניצלו אותו בחברון. טענו שלא תיקן טוב את השעונים, שהתרשל בתיקון תכשיטים ושבכלל לא ידע את מלאכתו. אלה כמובן היו דברי הבאי. סבא למד את מקצועו בבית ספר טכני מעולה, היה שקדן ודייקן והצטיין בעבודתו. אך מה איכפת לנו שהיהוד הזה יעבוד כפליים? לאחר זמן מה למד סבא את כל טענות השווא והשטיקים למיניהם ולא הניח "לעבוד" עליו.

 בסיפוריה של אימא ז"ל נזכר אני בכל פעם שאני קורא או שומע על משלוח טילי גראד, רקטות, או סתם ירי של מרגמות לעבר ישראל, שעושים אירגוני הטרור בעזה או בלבנון. אני ואחי נזכרים אז בביטוי ביזארב. דהיינו בואו ננסה אותם. נראה איך יגיבו.

אילו ידעו ראשי משלות ישראל, ושרי הביטחון שלה, את המושג הערבי דלעיל, ייתכן מאוד שלא היו נותנים לניסיונות אירגוני הטרור, ובייחוד החמאס בעזה, להימשך זמן כה רב. שמונה שנים עד למבצע " עופרת יצוקה". אילו הגיבו שרי הביטחון מיד לאחר כל ירי, או מיד לאחר כל חטיפה, או ניסיון חטיפה, בחומרה רבה על עצם הניסיון, והבהירו שהתשלום עבור "הבה ננסה אותו" יהיה מאוד גבוה, ייתכן שמעמדנו כיום היה טוב בהרבה. אני מרשה לעצמי לשער, שפרשת שליט לא היתה נמשכת זמן כה רב, ומניח שהילד הצעיר עם העיניים הטובות והיפות, היה זה מכבר עימנו.

אבל מה לעשות, שרי הביטחון לא שמעו כנראה את הביטוי ביזארב. כך הם יכולים לטעון להגנתם.

ולסיום, סיפור קטן, שמדגים את משמעות הביטוי, כפי שאימא זיכרונה לברכה היתה תמיד מספרת.

מעשה בשיח' נימר מחברון של אותם ימים רחוקים, שהיה בעל שעון כיס מוזהב, יקר ערך. הוא היה חקלאי בעל אדמות רבות ונחשב לעשיר גדול בחברון. נימר היה מביא תדיר את שעונו לסבא השען, טוען שלא תיקן אותו כראוי, וחוזר ודורש תיקון חוזר – ללא תשלום נוסף, כמובן. פעמים רבות הסביר לו סבא, שהוא מעפר שעונו בעפר, או מניח אותו במקום מאובק בשדה, ואז, שום תיקון שבעולם לא יצלח, אף אם יחזרו ויתקנו אותו שוב ושוב.

יום אחד סר שיח' נימר לחנותו של סבא שלמה, ושוב טען שהתיקון לא היה כהלכה, ודרש שסבא ישוב ויתקנו.

הפעם השיב סבא, מלומד הניסיון, בשלילה. " לא חוואג'ה שיח' נימר," ענה סבא בערבית צחה. "אתקן, אך הפעם לא בחינם."

"אבל למה?" היתמם השיח' עטור הזקן הלבן. "לא תיקנת טוב בשבוע שעבר, אז המחוגים נתקעו..."

סבא לא השיב בתחילה. הוא חייך חיוך רחב, פתח במכשיר את אחורי השעון, ואמר בפסקנות: "היית בשלושה משדותיך, שיח' נימר. השעון מלא עפר..."

"אני?" הכחיש בתחילה השיח', "לא היו דברים מעולם!"

"אתה!" אמר סבא באומץ. הוא שלף פינצטה תקע אותה בתוך מנגנון השעון, והראה לשיח' הנדהם שלושה פרורי עפר שונים. אחד שחור משחור, אחד זהוב משדה אחר, והשלישי שארית של קליפת פרי משדה אחר.

שיח' נימר חייך מאוזן עד אוזן. "אתה עקרוט. חכם וערמומי. למדת מאיתנו משהו. טוב זה היה ביזארב מצידי. להעמיד אותך בניסיון. רק ביזארב..."

והוא הוציא מכיסו העמוק את ארנקו, שלף ממנו שטר כסף גדול והניחו על השולחן.

סבא נטל את השטר, תחב אותו לכיסו, ונפנה לתקן את השעון.

* * *

אהוד בן עזר

הטמטום, היומרה וחוסר המקצועיות של החוק "להגנת הספרות והסופרים בישראל"

אנחנו כבר כיובל שנים בשוק הספר והספרות העברית וקובעים בביטחון מלא כי הצעת החוק "להגנת הספרות והסופרים בישראל" של ח"כ ניצן הורביץ שעיסוקה בסופר, בספר, במו"ל ובמו"ס העברי – אינה אלא קשקוש מקושקש ופופוליסטי המוכיח שהמציע אינו מבין דבר וחצי דבר בשוק הספר העברי ובמצב הסופרים בישראל, ופועל לא "למענם" אלא נגדם!

מאחר שממילא יש "עודף ייצור" של ספרים בישראל, הרי שאם יתקבל החוק – ישלמו רוב הסופרים והמוסדות יותר עבור הדפסת ספריהם בידי המו"לים (שזה לידיעתכם חלק מהמצב האמיתי!), הספרים יימכרו בפחות עותקים, ותמלוגי הסופרים ייעלמו כמעט לגמרי. אבל אצלנו נפלטו מפי שרת התרבות לימור לבנת שטויות נחרצות כגון: "כיום סופר עובד על ספר 13 שנה ולבסוף מרוויח 6,000 שקל בלבד!" – לעיתים לימור עובדים גם יותר או פחות שנים וגם משלמים למו"ל אבל מקבלים כלום תמלוגים – כי הספר לא מעניין יותר מחמש מאות קונים.

נעשה חשבון. המצב כיום: מחירו הנקוב של ספר 100 שקלים. מהם 50 שקלים או 50% הולכים למפיץ כגון רשת סטימצקי או צומת. הסופר מקבל בין 10% ל-15% ממחיר המחסן שהוא 50 שקלים, כלומר בין 5 שקלים ל-7.5 שקלים לעותק.

ואם הספר נמכר במבצע במחיר 20 שקלים. המו"ל מקבל 10 שקלים (50%) לעותק מהם עליו לשלם לסופר בין שקל לשקל וחצי ונותר בידיו החזר הוצאות ייצור בסך 9 או 8.5 שקלים, שזה לא נורא אם הספר היה רב-מכר וכבר שילם את עצמו, וזה עדיין הרבה לעומת 1 שקל לעותק או פחות, שיקבל אם ישלח אותו לגריסה.

לפי הצעת החוק החדש: אם מחירו של ספר 100 שקלים. מהם 50 שקלים או 50% הולכים למפיץ כגון רשת סטימצקי או צומת. הסופר מקבל 8% ממחיר הספר, כלומר 8 שקלים, למו"ל נותרים הוצאות ייצור בסך 42 שקלים, שזה לא שונה בהרבה מהמצב הקיים לגבי ספר חדש.

אבל מה קורה אם הספר נמכר במבצע במחיר הנחה חדש של 20 שקלים? המו"ל מקבל 10 שקלים (50%) לעותק, מהם לפי הצעת החוק החדשה עליו לשלם בכל מקרה לסופר 8% מהמאה – כלומר 8 שקלים, ונותר בידיו החזר הוצאות ייצור בסך 2 שקלים!

זה רציני?

ונשאלת השאלה איך ניצן טיפש אחד, בעזרת כמה סופרים יהירים, בכיינים ולא חכמים – מצליח לגלגל חוק אבסורדי שכזה, שאין לו שום קשר למצב הספר העברי, לדרכי כתיבתו ולדרכי שיווקו – חוק שרק מזיק לספר!? חוק שמנוגד לכל החוזים שחתמו ושחותמים הסופרים עם המו"לים – חוזים המותירים ובצדק בידי האחרונים את קביעת מחיר הספר וקובעים גם את אחוזי התמלוגים של הסופרים, בהסכמת הסופר ועל פי כושר מיקוחו! שום חוק רטרואקטיבי לא ישנה את המצב המשפטי הזה, הקיים גם במדינות מתוקנות אחרות שבעולם!

אם יתקבל החוק המיותר והלא-חוקתי הזה, מי שירוויח ממנו יהיו מפעלי נייר חדרה, שיקבלו באפס מחיר כמות גדולה יותר של ספרים חדשים לגריסה!

ואם ניצן דואג לפרנסתם של הסופרים העבריים, שכביכול מקופחת בגלל מבצעי ההוזלות – שימצא להם כלות עשירות שתפרנסנה אותם או סוכני-תרבות ספרותיים שיהפכו את ספריהם המשעממים-לעיתים לרבי-מכר שבזכותם יקבלו פרופסורות באוניברסיטאות, פרסים, והרצאות יקרות בארץ ובחו"ל! – או שיחייב בחוק כל אזרח ישראלי לקנות כך וכך ספרי קריאה עבריים בשנה, ויקבל עליהם תמורת קבלות זיכוי או ניכוי ממס הכנסה!

ואם הוא באמת רוצה להיטיב עם הסופרים, שיפעל יחד עם לימור להגדיל את הקצבת הסכום המגוחך השנתי המחולק למאות סופרים עבור שאילת ספריהם בספריות הציבוריות!

אמר לנו פעם הסופר אריה ליפשיץ: "מי שמבקש להתפרנס מן הספרות – סופו שהוא מתבזבז או מתבזה!"

* * *

אהוד היקר,

אני חדלתי לקרוא את "הארץ", והעצבים שלי נרגעו.

שתי כתבות [גיליון 512] – על גולדסטון, היהודי האנטישמי, מרתקות.

שלך,

משה גרנות

אהוד: אתה יודע את עמדתי. אסור להפסיק לקנות ולחתום על "הארץ" אלא צריך להיאבק על דמות דיוקנו של העיתון, ששייך לשיכבה המשכילה ביותר בישראל, ויהיה אסון אם ייסגר.

* * *

שא ברכה על עבודתך הבלתי נלאית והתוצר המאוד מעניין שלה.

תודה!

גידי אהרוני

* * *

נעמן כהן

התנחלות פתח תקווה

במילון עברי-ערבי שמופץ בהרשאת משרד החינוך נמצא בין השאר הערך הבא: "פתח תקווה היא התנחלות" המחבר של המילון בעל האג'נדה הוא ד"ר דניאל קוטמן שאיש אינו יודע עליו דבר. לטענת המפיץ, המחבר חי בלבנון, משם מיובא הספר. לאחר שלאחרונה התעורר רעש בנושא, כיצד זה "פתח תקווה" מוגדרת כהתנחלות, הצדיק מפיץ הספר את הערך: "יכול להיות שפתח תקווה היתה התנחלות כשהוצא הספר ב-49'."

ובכן מה לעשות, המילון הערבי צודק. אכן פתח תקווה הינה מושבה (קולוניה – התנחלות) יהודית. הטעות היחידה היא שפתח תקווה קמה לא בשנת 1949 אלא ב-1878. פתח תקווה אפילו נודעה בשם "אם המושבות" (הקולוניות-ההתנחלויות) – בגלל יחסי ציבור המשופרים שהיו לה. בפועל המושבה (הקולוניה-התנחלות) "גיא אוני" – (ראש פינה) קמה שבועות מספר לפניה. גם ראשון לציון ורמת גן מוגדרות באותו מילון כהתנחלויות ואכן גם זה נכון. מה לעשות הגדרות המילון הערבי נכונות ומדוייקות.  (בנושא אחר הלח"י והאצ"ל זוכים להגדרה "אירגוני טרור").

בכל זאת חסר משהו במילון. למשל: היישוב הערבי טייבה לא מוגדר כהתנחלות. טייבה כידוע הינה התנחלות ערבית שהוקמה במאה ה-17 על-ידי שבטים ערבים מערב וממצרים.

שני המילונים הערבי והיהודי אינם מדייקים. למשל: אהוד בן עזר הוא בן למתנחלים מפתח תקווה. אחמד טיבי הוא בן למתנחלים מטייבה. אהוד בן עזר התיישב בהתנחלות תל אביב ואילו אחמד טיבי חצה את הקו הירוק והתנחל בהתנחלות "דחיית אל בריד". אהוד בן עזר מוגדר תמיד ע"י המילון הערבי כמתנחל. אם אהוד בן עזר היה מתיישב מעבר לקו הירוק היה מוגדר גם על פי המילון היהודי כמתנחל, ואילו על פי אותו מילון יהודי, ערבי המתנחל מעבר לקו הירוק אינו מוגדר מתנחל. על פי שני המילונים, היהודי והערבי, למרות התנחלותו של אחמד טיבי בישוב ב"שטחים הכבושים" מעבר לקו הירוק, הוא אינו מוגדר "מתנחל" מסיבה אחת: הוא ערבי. אין ערבים מתנחלים.

לסיכום: בארץ יש התנחלויות יהודיות וערביות, אבל המושג "התנחלות" תלוי בלאומיות, שנת הייסוד, ומיקום. רק אלו יקבעו אם יישוב הוא "התנחלות" או סתם "יישוב".

לשם פרופורציה: ההתנחלות הגדולה בעולם היא ההתנחלות הערבית פוסטט (שמה נגזר מאוהלי הכובשים הערבים) ששמה שונה לקהיר – מעל 17 מיליון תושבים. מפאת גודלה אין תובע לפנותה. 10 מליון מצרים הנאנקים תחת הכיבוש הערבי במצרים אינם מעזים אפילו לתבוע את פירוק ההתנחלויות הערביות כפי שהצליחו לעשות הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, הארמנים, הגיאורגים ועוד. הם מפחדים.

פִילוֹסוֹפְיָה

מָארְקְס, הַפִילוֹסוֹף הַגֶּרְמָנִי מֵהַגֶּזַע הַשֵׁמִי, אָמַר:

"עַד עַתָּה הַפִילוֹסוֹפִים פֵּרְשׁוּ אֶת הָעוֹלָם,

מֵעַתָּה יֵשׁ לְשַׁנּוֹתוֹ."

הַיְידִיגֶר, הַפִילוֹסוֹף הַגֶּרְמָנִי מֵהַגֶּזַע הָאַרִי, אָמַר:

"הַחַיִּים הֵם הַהִתְכַּוְנוּת לַמָּוֶת."

הַיְידִיגֶר הִתְכַּוֵּן לְהָכִין אֶת הָאָדָם לַמָּוֶת בְּחַיָּיו.

הַיְידִיגֶר לֹא הֵכִין אֶת הַיְּהוּדִים לַמָּוֶת

הַיְידִיגֶר הֵכִין אֶת הַמָּוֶת לַיְּהוּדִים.

הַמָּוֶת – רַב אָמָּן פִילוֹסוֹפִי מִגֶּרְמָנִיָּה.

חָנָה אָרְנְדְט פֵּרְשָׁה: הָרֹעַ הוּא בָּאָנָאלִי.

הַיְידִיגֶר תָּקַע אֶת חָנָה אָרְנְדְט בַּתַּחַת.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 3

מאז, כשאני מריחה את גופה הנקי-תמיד, המבושם, של דופברג חברתי, שאת יכולה ללקק בה בביטחון גמור אפילו את פנים כּוּזָלֶ'ה הוורדרד שלה כי היא רוחצת היטב את פי-התחתול אחרי כל יציאה, זה מין שיגעון שלה – אני אומרת לעצמי, סליחה על החרוז – שאולי מוטב לשכב עם חברה נטולת-אבר מאשר עם אבו-זרגיאל נודף ריח של זיעת גבר. והרי לא המציאו עדיין יצור שיהיה זרגיאל בלבד, בלי הגבר, כמו שסיפר לי פעם תוגתי על מקרה שהיה עֵד לו, כמעט במו עיניו –

באה לארץ בחורה אמריקאית, מוּס שמה, שחרחורת, מתולתלת, אף ארוך, חזה דשן, עיניים שחורות, חייכניות, פנים בהירות, מנומשות מעט; ואצבעות ילדותיות, שלא בהתאמה לדדיה הכבדים, הבשלים כל כך, כאילו כבר היניקה גדוד נחתים. תוגתי היה בידידות איתה. אבל כשהרגיש שמוס מנסה להיאחז בו, כמיועד לבעל, נסוג. נראה שגם אחרים נסוגו, למרות, הוא מספר, שלישון על החזה שלה, כבר לא צריך כר. ובמיטה היו לה ביצועים לא רעים. אלמלא היתה מדברת כל הזמן, וגם צוחקת, יותר נכון – מצחקקת. ותוגתי אף ניסה לטעון שציחקוק בחורה אמריקאית, אפילו בסרט-טלוויזיה, ואפילו היא יפהפייה וערומה מול עיניו – מכווץ לו מיד את זרגיאל למידת כפתור.

תירוצים.

והנה, יום אחד, מגיעה אימה של מוס לבקר בארץ. האב איננו. מת או נטש את השתיים לפני שנים רבות. לא סיפרה. והאם מתגוררת במלון מפואר בתל-אביב, על שפת-הים, וכולה בוערת בתאווה לבדוק מה העלתה מוס בחכתה. ומוס – גם היא בלחץ נורא. בפני אימא צריך להציג בחור, ישראלי, כמובן, אחרת – טוב, הרי לא לחינם הרחיקה מוס מביתה שבארה"ב, לישראל.

והבחירה נפלה על תוגתי. באה מוס ולקחה אותו בערב למלון. ישבו השניים באולם-הכניסה, שקטים וחגיגיים כזוג משודך, בפגישתו הראשונה, עד שירדה ובאה אימא עם תחש מן המעלית –

אימא של מוס כולה עצבים, עור נברוטי, חסרת מנוחה, כנתונה באיזה גירוי מתמיד, נפשי-גופני כאחד. אך המדהים ביותר היה לא בה אלא בכלב. ככל שהיה קטן ושטוח, ממש צעצוע, זרגיאל היה לו ענק, כדי מחצית גופו, משתלשל במאוזן כחוד-חנית אדום-ורדרד, ועוד זין של ערל! ולתוגתי היתה לפתע הרגשה מחליאה – שאימא של מוס מטיילת בעולם עם הדבר הזה חי, צמוד, קומפקטי, שבמקרה נושא אותו למענה כלבלב-השעשועים –

הם ישבו שלושתם בבאר של המלון, והשתיים החלו לדון ביציאה משותפת לבילוי. תוגתי נבהל. מצבו הכספי לא היה אז מזהיר. לעיתים לא היה לו במה לגמור את החודש. גר בחדר שכור. ארנקו היה כמעט ריק. ללכת עם השתיים למסעדה ביפו – זה נראה ממש התאבדות. לומר להן מראש שיזמינו אותו – לא היה מסוגל, והן גם לא הציעו. ולהתבזות בסוף הארוחה, שממנה לא ייהנה כלל –

ישב. ישב. גימגם אנגלית. הסתכל בכלב, במוס, באימא של מוס, ואיכשהו העמיד פנים כאילו כל מטרת הפגישה הזו היתה הישיבה בבאר, ולאחר כשעה קמו, אמרו שלום לאימא ולאבו-זרגיאל, והסתלקו.

אותו לילה הגניב את מוס לישון בחדרו השכור, וכל הזמן היה נדמה לו שלא הוא והיא שוכבים אלא אימא שלה והכלבלב. מוס נהנתה כמו משוגעת ואלמלא היתה בעלת-הבית לוקחת גלולות-שינה מדי לילה, היה תוגתי מפסיד ודאי את חדרו.

לפנות-בוקר הבהיר למוס פעם נוספת שאינו מתכוון להתקשרות-קבע, האף הארוך שלה דחה אותו. הדברנות. האנגלית. העברית. ישראל. היותה עולה חדשה. נדמה היה לו שהמכנסיים שלו קולטות עלייה וחולמות על דולארים. ולכן שנא את עצמו. מוס הסתלקה בחשאי, בבוקר.

לפנות-ערב, טלפון. אימא של מוס. כיצד השיגה את מיספרו, בחדר שכור? חידה. מוס בחיפה, יש לה הרצאה. ואימא טיילה היום במצדה וחזרה מלאת רשמים. ומאוד היתה רוצה להחליף מילים אחדות עם תוגתי, שהוא כל כך מבריק ונחמד, על אודות בתה.

פעמוני אזהרה צלצלו במחשבותיו, אך דמות הכלבלב הכריעה. תוגתי התלבש ובא למלון. להפתעתו – אימא של מוס לא התכוונה לרדת הערב לבאר, אלא הזמינה אותו לעלות לחדרה.

אימא של מוס קיבלה את פניו בחלוק פרחוני, מאופרת. מעשנת בשרשרת. גופה הצנום אינו נח לרגע בתוך החלוק. וקולה הצרוד מעתיר שבחים על תוגתי. אבו-זרגיאל התרוצץ בחדר, אברו שלוף, במאוזן, כמו מטוס קטן נושא טיל גדול, ולתוגתי נדמה שכבר ליכלך בהתחככויות שלו את שולי המיטה.

בתוך שיחתם צדה אימא של מוס את מבטו של תוגתי הנעוץ בטיל החי שלה, וכשהתבוננו לרגע שניהם בדבר הזה, היתה לתוגתי הרגשה כבדה, מאיימת, שהוא קורא את מחשבותיה –

לרגעים היה נדמה לו שהיא בזה – לגולמיות שלו, לאנגלית המגומגמת, להכללות הצבריות המחוספסות, לדלות הגינונים, והיתה הרגשה שהם חוזרים על עצמם ולפגישה אין טעם, כי מה חדש אפשר לומר כבר על נחום גולדמן ודוד בן-גוריון ומצדה ו"מדוע אין לכם, לישראלים, חזון נבואי לעולם, מכם צריכה לבוא בשורה גדולה, אנשים מחכים לה – " וילדותה של מוס המסכנה והאפשרויות של תוגתי ללמוד ולהתפתח באמריקה – כל זאת שעה שמוס אינה מעניינת כלל את תוגתי, שמאוהב אותה תקופה כבר בי, כך הודה, וזאת בטרם נעשה עבד לאחוריו –

וכשהוא קם כבר ללכת, מבלי שכיבדה אותו אפילו במשקה, רק איזה סוכריות-שוקולד תפלות מאמריקה, בטעם מנתה, הם מוצאים עצמם עומדים ליד החלון הרחב ומתבוננים בים, שמעט אורות מנצנצים בו, ובקטע החוף הרוחש חיים ותנועה. והיא ניצבת וגבה לתוגתי, ומחשיכה מעט את החדר כדי לראות טוב יותר, מגבוה, את הנוף הנשקף, וכדי להוכיח לו שתל-אביב יפה, למרות הזלזול והביטול-העצמי שמשתמע מדבריו על אודותיה. וכשהוא מוצא עצמו עומד בחלון, מאחורי אימא של מוס, הוא מרגיש שגופה מרטיט לפתע בחלוק, ממש לפניו, ואין לדעת אם זה מקרירות רוח-הים או מן החיכוך המתמיד שהיא מצוייה בו, ואז בבת-אחת מתרחש הדבר, כמו בחלום, אפילו אינו זוכר מי נגע במי ראשונה, ואולי היתה זו היא ששלחה יד לאחור ושלפה את אברו, כפי שהיא נוהגת ודאי בכלבלב, בחופשיות, והוא זוכר רק את האם המבוגרת, חסרת המנוחה, שמתפתלת בזרועותיו כאחוזת-תזזית, ובקושי הוא מוצא גוף תחת החלוק שלה, וכשהוא מפשיל אותו, מתברר שהיתה ערומה מתחתיו, כל הזמן, והכול בה רזה, עור ועצמות, אבל נתון באורגזם מתמיד, כאילו האישה הזו כולה היא התגרדות אחת, בלתי-פוסקת, שנמשכת כל שעות היום באוננות מתמדת עם הכלבלב, שריחו ספוג בגופה, הנקי אמנם, יחד עם ניחוח סבון אמריקאי משובח, ובושם. לרגע עוצרת אותו המחשבה הנוראה הזו, אבל מאוחר, ואימא של מוס כבר הפשילה עצמה לעומתו, בגבה אליו, ונדמה היה לו שהוא מרים את גופה הקל בתנועה שנמשכה ונמשכה ולא הסתיימה כי באמצעה היא משכה אותו למיטה ושם התחככה בו בכל דרך אפשרית, בגופה השרירי והקטן, שכולו עצבים, כמעט ללא חזה כלל, רק שתי פטמות שחורות, ענקיות, שבלטו כמוצצים של תינוקות.

ואז, כשהמחזה עדיין נמשך, ותוגתי אינו מצליח לגמור מול השידפון המבוגר הזה, המשתוקק, שמשתולל עימו כפי שלא אירע לו מימיו עם שום בחורה צעירה, פתאום הוא מרגיש שמישהו מלקק את ידו, ואחר כך את התחת הערום שלו, מדגדג לו שם טיל חם –

אבו-זרגיאל!

הקרה בתולדות האנושות שחיה תבעל גבר?

בתנופה אחת, מבלי להרפות מאימא של מוס, שילח בעיטה בכלבלב שנחבט לפינת החדר, מייבב. לרגע סבר שעכשיו, כעונש, יגורש מן החדר. אך דומה שהיבבה היתה השיא אשר לו ציפתה אימא של מוס, כי ממש באותו רגע החלה מתקמטת וגומרת בתרועות צרודות, פניה וגופה נעשים חריצים-חריצים כמין ישישה בת מאה, והיא סוחפת עימה את תוגתי המסכן, ששפך והצטמק בתוכה גם-יחד מרוב פחד פן תמות לו תחתיו בחמדתה האיומה, בעוד קרביה מגרדים אותו למצוץ לשדו עד תום.

הַה הה ההה –

אך להפתעתו נסתיים הערב בכי טוב. אימא של מוס קפצה לשטוף עצמה. התלבשה, והזמינה אותו לצאת עימה לארוחה מזרחית. הכלבלב, שהסתובב בדירה נזוף כבעל נבגד, ניסה לצאת עימם יחד אך בעלתו סגרה אותו, בלי גינונים יתרים, בחדר-האמבטיה. תוגתי מילא כרסו בכרם-התימנים על חשבון אלופת העוויתות וההתכווצויות, שתו יין והתבדחו כשני קושרים לאחר מעשה. לקחו מונית גם חזרה למלון, שם נפרד ממנה באיפוק, בכניסה, ושוב לא שמע ממנה וגם לא ממוס, שאותה פגש מאז באקראי פעם אחת בהיכל התרבות, בקונצרט, ופעם בחיפה, ברחוב, וכל פעם היה ברק עיניה השחורות, הדברניות, כמו רומז לו שהיא חושדת ששכב עם גרדה, זה שם אימה, וגם מתארת לעצמה היטב מדוע –

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים,  שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* השקדיה פורחת / להיטלר יש קדחת / ציפורים מראש כל גג / מבשרות את בוא החג / ט"ו בשבט הגיע / חג לאילנות (2).

* קח מהסעודים דוגמה, אובמה, כמו תוכנית השלום שלהם, או השתחוותך המבישה בפני המלך הווהאבי תוך החרמת הביקור בישראל – "עונש מלקות הוא עונש נפוץ בסעודיה, שם נהוגים חוקי הוואהביזם, פרשנות מחמירה לחוקי האסלאם. באוקטובר האחרון נענש אדם ב-5 שנות מאסר ו-1000 מלקות, לאחר שהתרברב בטלוויזיה על חייו המיניים. במארס נענשה אישה סורית בת 75 ב-40 מלקות והגלייה לאחר ששני גברים שאינם מבני משפחתה נמצאו בביתה." ("הארץ און-ליין", 24.1.10).

* לאיתן כבל, יולי תמיר ועמיר פרץ – אנחנו הצבענו עבודה בבחירות האחרונות כדי לחזק את שר הביטחון ברק שימשיך בתפקידו ושהעבודה תישא באחריות להנהגת המדינה, וזאת כאשר הסיטואציה המדינית די ברורה ואיש אינו יכול לחולל בה ניסים, גם לא בזכות אידיאולוגיה זו או אחרת – אבל לא הצבענו עבודה כדי לתמוך בתעלולים הפוליטיים שלכם! – לכן אנחנו מבקשים מכם עכשיו, ומבטאים בכך דעת רבים – אנא התפטרו מהכנסת כפי שעשה ביושר אופיר פינס בעל הדרישות האבסורדיות לצאת מהממשלה – ופנו מקומותיהם לח"כים נאמנים ואחראים יותר, שגם דואגים באמת להנהגת ישראל ולביטחונה!

* ברק חוסיין אובמה זחוח הדעת, הבור ועם הארץ בכל הקשור למזרח התיכון – עלול לגלות שהפצצה הגרעינית האיראנית ה"קטנה", שתוך שנה-שנתיים כבר תרכב על הטיל "שיהאב" – אינה רק הבעייה של ישראל, שמצידו יכולה כניראה ללכת לכל הרוחות – אלא שבמהלך הקדנציה שלו הוא עתיד להפסיד את הנפט של סעודיה, עיראק, כווית ואיחוד נסיכויות המפרץ, שהן גם ערש טרור אנטי-אמריקאי, וככה ארה"ב תהפוך, עוד בתקופת כהונתו הקאטאסטרופאלית, לוואסאל של האיסלאם הקיצוני השיעי, ויהיה עליו להשתחוות ולהתחנן על נפשה זוללת הבנזין של ארה"ב בפני מחזיק מתג הפצצה הגרעינית, מחמוד אחמדניג'אד וללקק לו את התחת – שגם זו תהיה מחווה יפה מאוד מצידו כלפי האיסלאם הקיצוני!

* גשמי הברכה והשטפונות בדרום ובצפון והשלג המצטבר והכנרת העולה מזכירים לנו מה שכבר כתבנו כאן בעבר: היו שנים במאה ה-19 שבהן עברו מ"הלשון" לגדה המערבית של ים המלח ברגל, כמו היום לולא הגבול, והיו שנים, בראשית המאה ה-20, שכדי להגיע לפתחה של מערת סדום היה צורך לשוט בסירה! – הבדלי גובה עצומים אלה לא היו מעשה ידי אנוש אלא איתני הטבע בכבודם בעצמם, ובלבדם, הם שדאגו לכך.

לכן אל נא תתפלאו אם כבר השנה או באחת השנים הגשומות הקרובות יתקרב ים המלח שוב לגובהו שמלפני חמישים ושמונים שנה, ה"לשון" שוב תיראה מוקפת מים. בריכות המלח הענקיות של מפעלי ים המלח, הסוללות, הכבישים, והתעלה המובילה אליהן – יוצפו במי הים הגואים. שטח הים יגדל שוב על פני כל המקומות שנסוג מהם. גם הירדן ישוב לזרום בעוז מעל לסכר הכנרת בדגניה, דרומה. ונחמה אחת, מעשה ידי אדם – תהיה האיגום הנרחב בערבה, ברחבי ישראל וברמת הגולן – האוגר גשמים ומחזיר למאגרי מי התהום את הדרוש להם.

ובאותה מחזוריות תחזורנה גם שנות הבצורת ותוקמנה שוב ועדות חקירה לדון בניהול  השרירותי של מזג-האוויר בידי הקב"ה!

* בגלל פגעי מזג האוויר הנמשכים, איננו יודעים בדיוק מתי תתקיים צעדת הל"ה, אבל מה שאנחנו כבר כן יודעים הוא שהושג הסכם לפיו "בני עקיבא" לא ישתתפו בחלקה השלישי של הצעדה, שבה תופיע בפני הצועדים להקה צה"לית שיש בה גם קולות ערווה של חיילות!

אנחנו קוראים אפוא לכל מי שאינו בני עקיבא להחרים את הצעדה! – שיצעדו בני עקיבא לבדם ושהגשם ישטוף אותם עד לשדם! עוד מעט יתברר שהם, החְנְיוֹקִים המודרניים, האונסים את דת ישראל לצרכיהם הנפתלים והמחמירים, הם – (ואפילו לא המאות שהצטופפו-כביכול על סיפון "אלטלנה") – הם ששיחררו אותנו מהבריטים ויסדו את מדינת ישראל וגם מעצבים אותה על פי מידתם כמנהגם של אנשי סדום באורחיהם – אורחים שהם משל לגורלנו אנו, אזרחי ישראל החופשיים-עדיין!!!

* מי וכמה משלמים לראש ממשלת טורקיה ארדואן כדי להתמיד בשנאת ישראל והיהודים?

* חבר שלנו אפריים, בן שמונים ושתיים, הלך ברחוב שלמה המלך בתל אביב במדרכה המערבית צפונה, בין רמזור גורדון לרמזור בן גוריון, ובדרך פנה חמישה סנטימטר ימינה כדי לקרוא מודעה על עץ – ואז נכנס בו בימִינו מאחור בכוח רב זוג אופניים שהפיל אותו על המדרכה והוא נזקק לתפירה של שני חתכים עמוקים בפניו, שהושחתו מאז. הדורסת השמנה גם צעקה עליו באיזו רשות הוא פונה הצידה ממסלולו, שעל פיו מתכוונְנִים אופניהָ! – וקיללה אותו בביטויים: "זקן אידיוט!" ו"חבל על הזמן!"

* מסוכנות "יפעת" למידע תקשורתי הגיע אלינו גזיר עיתון ממקומון "זמן ירושלים" של "מעריב" מיום 22.1.10 ובו מאמר של ירון אביטוב בשם "מי קורסון" ובו נכתב בין השאר: "סיפורי המעברה היו בעבר ז'אנר חשוב בספרות העברית, ועימו נמנים בין השאר הרומנים של אלי עמיר, של סמי מיכאל, של שמעון בלס ושל אהוד בן עזר."

ובכן, ברצוננו להעיד כאן כי מעולם לא כתבנו על המעברה, וכי ספרנו "המחצבה" ("עם עובד", "ספריה לעם", 1963), שקדם לכל שאר הסופרים המוזכרים כאן, מתאר כפר עולים, שהיה במקור בהרי ירושלים, וכל יושביו גרים בבתים ורובם עובדים במחצבה הסמוכה, מחצבת מעוז ציון. אכן, בשעתו הוציאו את הספר מתוכנית הלימודים בתיכון וגם מרשימת 50 הספרים של 50 שנות המדינה ב"ידיעות אחרונות" (זאת ביוזמת הטוען העדתי ניסים קלדרון) וגם מהסדרה "לשון המראות" של הטלוויזיה החינוכית בעריכת גרשון שקד – לאחר שנתברר שאנחנו לא "עיראקים" – ולכן איננו יכולים לייצג נאמנה את עדות המזרח בספרות העברית!

* מה שאנחנו כותבים כאן יכול שיעלה בבריאות לכמה ממכרינו וידידינו הטובים, אבל הנאום העברי שנשא הנשיא פרס אתמול בפרלמנט הגרמני בברלין במלאת 65 שנים לשחרור אושוויץ (שמענו אותו במלואו בשידור ישיר ב"קול ישראל") – הוא טקסט מכונן לתולדות העם היהודי ומדינת ישראל בעת החדשה – נאום מרגש, חכם, אמיתי, ממוקד בבעיותיה הקשות של ישראל מראשית הקמתה – וגם בעל ערך היסטורי ופולמוסי לדורות. ראוי היה שילַמדו וילְמדו אותו בבתי הספר בישראל ובמדינות אחרות.

אם הנשיא פרס כתב וערך אותו בעצמו, הרי שהטקסט מאשר את פרס נובל שכבר ניתן לו, אמנם לא לספרות. ואם נועץ בסופרים ובכותבי נאומים אחרים, מגיע גם להם שבח רב על עבודתם. היינו גאים ונרגשים לשמוע אולי אפילו את משק כנפי ההיסטוריה בדבריו.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,253 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

בקרוב נשלח בדואר למזמינים החדשים!!!

* * *

* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,017 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל