גיליון מס' 512

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בשבט תש"ע, 25 בינואר 2010

וצרופות מדריך רחובות פתח תקווה החדש, ערב סבינה מסג בבית ביאליק בת"א

ובאזאר פורים לילדי זרים ברוגוזין-עלייה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אלישע פורת: פרשת חילוצו של סוצקבר מהפרטיזנקה הסובייטית.

אליהו פורת: ערב סוצקובר, נדפס ב"אצלנו", עלון קיבוץ עין החורש, 20 במארס, 1948. // יוסי גמזו: בְּעִנְיָן הַפַּרְגּוֹלדְּסְטוֹן הַמַּצְלִיף בְּפָנֵינוּ...

אהוד בן עזר: הערה על שרה אהרונסון. // דודו פלמה: ואבא שלי שמת מסרטן.

דן אלמגור: כבר בגיליון הראשון... (זיכרונות על שנותיו הראשונות של עיתון הסטודנטים הירושלמי 'פי האתון', שציין לא מכבר יובל שנים להיווסדו).

אהוד בן עזר: המסע לארץ הודו. // יִשְׂרָאֵל הַר: שני שירים.

רות ירדני כץ: מחניודה – מסעדה עם הומור.

אהוד בן עזר: על "פתח תקווה מדריך רחובות".

דניאלה שאול: נפרדים (בעצם לא) מאורי הייטנר.

שושנה ויג: אהבתו של המשורר, חקק בלפור, משורר של חצות.

משה גרנות: הרומן  של עמליה ארגמן-ברנע – "עם סגירת הגיליון".

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, בהוצאת ביתן, 1985, מחברת שנייה, המשך 2.

אברהם וולפנזון: מי הם האריסטוקראטים האמיתיים?

אֲגָנָה וגנר: אתה לא סתם מנוול אלא מנוול גדול!

בן דרור ימיני: גולדסטון מפיץ שקרים, אנחנו שותקים. [ציטוט מ"מעריב"].

נפתלי בלבן-אוברהנד: בין הרים ובין כפרים. // יצחק שויגר: הילד חולם.

ד"ר יובל ברנדשטטר: מה רוצה גולדסטון מישראל?

משה ברק: מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק  כ"ב, חֶפֶז – סטוץ.

מזיכרונות אברהם אליוביץ-המאירי על ניסן רוּטמן ואלכסנדר אהרונסון.

במשלוחה גיליון 511 היתה תקלה ולכן נשלח יותר מפעם אחת ועם הנמענים הסליחה

 * * *

אלישע פורת

פרשת חילוצו של סוצקבר מהפרטיזנקה הסובייטית

אהוד היקר שלום,

אודה לך אם תביא את תהיותיי בפני קוראי מגילתך המעופפת.

בברכה

אלישע

פרשת חילוצו של סוצקבר מהפרטיזנקה הסובייטית שביערות נארוץ', רוסיה הלבנה, היא פרשה מדהימה וייחודית בתולדות מלחמת העולם השנייה. אבל היא גם מעוררת שאלות. סוצקבר חולץ במטוס קל, עם אשתו, במבצע צבאי נועז על גבול ההתאבדות.

בשנת 43' אירגן המשטר הסובייטי, ביוזמת השירות החשאי ושירותי הבטחון, ולפי פקודתו של סטאלין, את הוועד היהודי האנטי פשיסטי. זו היתה פרשה מכוערת צינית שקרית ונבזית מאין כמותה, וסוצקבר היה חלק ממנה. סטאלין וראשי הרשע שלו נזקקו דחוף לסיוע צבאי אמריקאי מאסיבי מצד אחד, ולהכשר פוליטי וציבורי של משטר הרצחנות הסובייטי בעיני המובילים בחברה האמריקאית – מצד שני. המנוולים הללו רקמו מזימת פשע: תמורת הבטחות שווא להקלות אוטונומיות יהודיות לתרבות היידיש הגוססת, האמריקאים ישלחו סיוע גדול והכרה ציבורית. התרגיל הצליח, אבל אבוי למצליחיו. כמה עשרות ראשי העדה היהודית בבריה"מ, ובראשם שלמה מיכואלס, נשלחו במשלחת בומבסטית ומתוקשרת היטב לביקור רשמי בארה,ב, בלב עונת המלחמה הגדולה. סוצקבר, שנתפרסם מאוד בעת המלחמה בקרב יהדות היידיש הסובייטית, היה חבר נכסף ורצוי למשלחת המיועדת. לכן השקיע המשטר הסובייטי השקעה עצומה בחילוצו מהיער. זה לא קרה לגנרלים סובייטים גדולים ממנו! 

רשמיו של סוצקבר ממוסקבה והלם החילוץ משתקפים בתיאוריו: הוא ראה את חיי מוסקבה מבעד לחלונות הזכוכית המאובטחים של מלון היוקרה של משרתי המשטר! ובעת שהרוסים אכלו גוויות אדם בלנינגרד ואולי גם במקומות נוספים, בכירי המימשל, ובהם לרגע קצר גם אברהם סוצקבר ואשתו, חיו בגן עדן מלאכותי. לארה"ב הוא לא נסע, למזלו הרב. כידוע, כל חברי הוועד היהודי האנטי פשיסטי נרצחו באכזריות על ידי סטאלין ועושי דברו. אני מניח שבנותיו של שלמה מיכואלס לא היו בהלווייתו של סוצקבר. וגם לא בנותיו של בנימין זוסקין. וגם לא דוד מארקיש... זה ממש מדהים: שני השורדים היחידים מהוועד הם הארכי מלשין איליה ארנבורג וסוצקבר! 

סוצקבר פדה את עצמו מהשבי הסובייטי בתום המלחמה בעיסקה מעניינת. הוא העיד שלושה ימים רצופים בפני שופטי משפטי נירנברג. אבל – שימו לב, לא בלשון היידיש הקדושה שלו – לא! – אלא ברוסית! זה היה התנאי של הנבלות ממוסקבה. והוא נכנע להן וקנה את חירותו בייסורי שכחת הרוסית שלו, שהתגבר עליהם בדרך נס ממש ברגע האחרון. ואז יצא לחופשי וצריך היה להחליט – בשנת 1947 – לאן פניו מועדות. הוא לא התעניין בארץ ישראל וגם לא בעברית. הוא היה קומוניסט אדוק ואנטי ציוני אדוק. ורק בשל קשיים להגר לארה"ב, שסגרה שעריה לקומוניסטים ולחביבי המשטר בבריה"מ, ולארגנטינה – הוא בחר לנסוע אל אחיו שישב בארץ עוד טרם פרוץ המלחמה.

וראוי להזכיר כאן משורר יידיש גדול נוסף שמריה שמרק'ה קצ'רגינסקי שמו. שגם משיריו הולחנו כמה ליום השואה ואנו שרים אותם בכל שנה. הוא היה במפורש אנטי ציוני קומוניסט ונגד העברית. זה נורא מאכזב לשמוע זאת, גם עליו וגם על משוררי ייידיש גדולים, אבל זו האמת המצערת. שמרק'ה קצ'רגינסקי היגר מיד בתום המלחמה לארגנטינה המעטירה, שהיתה הריכוז היהודי השני בגודלו בעולם אז, ופיכו בה חיי יידיש סוערים. וכך במסע הרצאות על השואה ועל הפרטיזנקה ועל גיטו ווילנה – ביידיש כמובן, בפני אלפי שומעים יהודים – הוא נהרג בתאונת מטוס. רק כפסע היה אז בין גורלו של קצ'רגינסקי לגורלו של סוצקבר. אלא שהוא נזכר ברגע האחרון באחיו היושב בחולון, פלשתינה ארץ ישראל, שנה לפני קום המדינה.

 אשמח מאד לשמוע דיוקים תיקונים הערות נגד והשמצות נגדיות. מפני שלדעתי, בצד ההערצה לשירתו וההערכה העצומה אליו בעולם היהודי – לא במדינת ישראל, ארץ העברית, שלחם בה בווילנה – יש לברר עד תום את סיפורו המרתק של סוצקבר בעת המלחמה לפניה ולאחריה. ולבדוק ולהאיר את פרשת יחסיו המורכבת – המילה עדינה – עם השלטון הסטאליניסטי הארור.

* * *

אליהו פורת

ערב סוצקובר

נדפס ב"אצלנו", עלון קיבוץ עין החורש, 20 במארס, 1948

1. הערב

הערב עם אברהם סוצקובר עלה יפה. היתה אווירה, וקהל החברים התרשם עמוק מהשירים שקרא בקול צלול וברור ובהטעמה יפה. בייחוד הצטיינה הפואמה "לפולין", אף-כי הובעה בה אכזבה מאפשרות של שיקום חיי היהודים בפולין, דבר שלגבינו הוא מן-המפורסמות... גם בשיר הארצישראלי ניכרת עדיין התלהבות של "חובב ציון", ונקווה כי לאט-לאט יתערה וישתרש ממש במציאות שלנו.

2. דברים במסיבה

לא רבים מאיתנו עקבו אחרי התפתחות הספרות היהודית בשנים האחרונות שלפני השואה, ועל כן, אין פלא שלרבים מאיתנו גם לא הגיע שמו של המשורר סוצקובר. ולא זו בלבד, אלא כך גם שם הזרם "יונג-ווילנע" שסוצקובר היה שייך לו, ושבמידה רבה השפיע גם על משוררים בשפה העברית – ולא אהסס להעמיד שם גם את חברנו, המשורר אבא קובנר.

נחמן מייזל, בהקדמתו לספר "פעסטונג" של סוצקובר, אומר עליו, כי הוא היה ה"בן-זקונים" החשוב של משפחת הסופרים החשובה של "יונג-ווילנע". והוא מוסיף, שגם ביניהם הוא הכניס איזה גוון חדש ביצירתו השירית. הם היו עמוסים למדי, ורתומים בעול הפוליטי והסוציאלי של החיים הקשים של ההמונים היהודיים המתרוששים בפולין הפאשיסטית-למחצה שלפני המלחמה. וסוצקובר הכניס גוון חדש, רטט קל ומתנוצץ. הייתי מייעץ לכם לפתוח את ספר השירים "וואַלדיקס" – ספר שנכתב על היער, עוד בשנות 1937-1939. (ויש להבדיל ביניהם לבין השירים שנכתבו ביערות בשנות המלחמה, ושיצאו לאור בספרו "פעסטונג".

אינני יודע, לאיזה שירים התכוון מייזל: אם לספר "וואלדיקס" – הרי גם פה הכול נושם אווירה רצינית של הגות. למעשה, זאת היא שירה עמקנית, פילוסופיה בחרוזים ולא-בחרוזים. הנוף הוא יער, אך לא יער של ממש, אלא יער שבסמל, מין זיווג של הנוף עם המחשבה העמוקה של האדם, תעיותיו, לבטיו, וחיפושיו אחר התכלית לקיומו. גם שורשי העצים אינם אלא מחשבות האדמה, ואלה השורשים המעמיקים לחדור למעיין, מבעד למחסומי האבנים, הם מגיעים למקור הגאולה ומשתחררים, והמשורר פונה למחשבת-היער בתפילה, שגם איבריו-שלו ייהפכו לשורשים החודרים עמוק למעיין השיר-הלא-נודע, במקום בו הוא יָנֵץ בראשית הבריאה.

יש בספר-שירים זה הרבה שירים יפים, שבהם מתאחדת תחושת הנוף עם הרגשה קוסמית אוניברסלית של האדם ההוגה. ואם תִטוֹל את שפת האימאז'ים המפתיעה, והסגנון המיוחד במינו – הרבה מהם מזכירים את שירי הטבע השקטים והעמקנים של גֵיתֶה. יש כאן רצינות, עמקות יהודית שחותרת לתוך, לתכלית, דרך הרבגוניות של הקליפה.

אבל כל זה היה לפני השׁוֹאָה. מספיק לעבור על שני הקבצים האחרונים: "די פעסטונג", "לידער פון געטָא" – ולראות את המהלך הרב שבין לפני-המבול – ולאחריו.

האוייב השיגנו. תחת לשיר שירי יפים ועמוקים על מהות נשמת האדם, הוכרח היהודי הלוחם להתבצר ביער ולהילחם נגד משמידיו הפיזיים ממש. ומאידך-גיסא, לא היה יכול לעשות זאת, אילו לא בערה בו השלהבת, האמונה בצידקת קיומו ורצון עז, להמשיך למרות-הכל. והנה, דווקא בקאטאסטרופה זו התגלה החפץ הנואש לשמור על גחלת התורשה היהודית בצורה אקטיבית. בספר "די פעסטונג" נותן סוצקובר ביטוי אמנותי חזק לסבל והייסורים. אך גם לרצון החיים. בשירו החזק ו"כה תאמר ליתום", הוא נותן תשובה ליתום על כל שאלותיו – מי הוא ומה שמו. כאן הקשר הגורלי של הפרט עם הכלל, עם האומה, עם כל הדורות.

ואם תשאל, למי? – כלומר, למען מי כדאי לי להמשיך לחיות, ענה: למען אלה אשר יעצבו את גורלם בחזונם-הם, בדמותם-הם... ואתה אשר שִׁמךָ עַם ופניך קן-שדוד, ללא ציפור וללא צליל, עלֵה במעלות הלילה לקראת השחר וצְעַק מולו:

             אנא טהרני וסלח לי

             על כל הטעויות שבגורלי,

             -----------------------

             -----------------------

             אני אכין ימי אמת תחת קברים

             אבנה ערים שלי בזרועי

             ידור בהם הנצח

             וימים רבים יזהירו בעטרות זהב!

זהו רצון העם לקימום החיים היהודיים. אולם לא לסתם המשך. זהו המשך עם רצון לתקן טעויות, זהו המשך שכדאי לחיות בו. המשך של סיום הפאסיביות הגורלית של עם ישראל. למעשה – חיסול הגולה.

ובשירו על לוחות-העופרת של דפוס ראָם, הוא מתאר איך אותן אותיות שיצקו שורות מבבל, שורות מאת חכמי-פולין – נהפכו לכדורי עופרת. וברגע זה, של מלחמת הגיטו, כאילו התמזגה מלחמת גיבורי ירושלים מלפני החורבן, בדרך הקשר הספרותי, בדרך הקשר התורשתי, עד שהגיע לימינו-אנו, בה נהפכה צוואתם לעופרת ואנו הכרנו זה את זה.

[אליהו פורת, מתרגם, עיתונאי וממייסדי עין החורש, היה אביו של המשורר אלישע פורת]

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

יִשְׂרָאֵל הַר

מדליק נֵר זכרון לעלות מ"אקווראיום ירוק" את החבר לכובעים שלנו

 המשורר בשפת יידיש בעל פרס סטלין ובעל פרס ישראל,

יקיר העיר תל אביב יפו –

אברהם סוצקבר

שנקרא לעמוד לפני בית דין של מעלה

יהי זכרו ברוך

תנצבה

* * *

יוסי גמזו

בְּעִנְיָן הַפַּרְגּוֹלדְּסְטוֹן הַמַּצְלִיף בְּפָנֵינוּ...

נְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ לְרֶגַע פִיקְטִיבִי

אֶת מַר גּוֹלְדְּסְטוֹן, אַלּוּף הַבְּחִישָה בִּקְדֵרוֹת

הַמּוּסָר הַצָּרוּף שֶכֻּלּוֹ אוֹבְּיֶקְטִיבִי,

חַי לוֹ שְמוֹנֶה שָנִים תַּחַת אֵש בִּשְׂדֵרוֹת.

הוּא הִכְרִיז עַל עַצְמוֹ (בְּאָזְנֵינוּ שָמַעְנוּ)

כִּי הִנּוֹ צִיּוֹנִי נֶאֱמָן, אָז אִם כָּךְ

מָה יוֹתֵר צִיּוֹנִי מִן הָאִיש שֶדִּמָּנוּ

לְפוֹשְעֵי-מִלְחָמָה, אִם פִּתְאֹם הוּא יִפְקַח

אֶת עֵינָיו אֵיזֶה בֹּקֶר בָּהִיר, וִירְטוּאָלִי

שֶאֵינוֹ בֹּקֶר סְתָם אֶלָּא "שַחַר אָדֹם"

וְיָחוּש עַל בְּשָׂרוֹ אֶת טִיבָם הָרֵאָלִי

שֶל חַיִּים בָּם צוֹפַר-אַזְעָקָה לֹא יִדֹּם.

 – "בֹּקֶר טוֹב, מִיסְטֶר גּוֹלְדְּסְטוֹן," יִשְרוֹק לוֹ לְפֶתַע

צְלִיל פַּצְמָ"ר לְבָבִי שֶמֵעַזָּה נִקְרָה

לְכַבְּדוֹ בְּבִקּוּר-נִימוּסִין כְּרָקֶטָה

 שֶפָּרְצָה בְּדַרְכָּהּ אֵלָיו חוֹר בַּתִּקְרָה.

וּמַר גּוֹלְדְּסְטוֹן, לַמְרוֹת הַיֻּמְרָה לִהְיוֹת סְטוֹאִי

כְּמוֹ הַבְּרִיטִים לִפְנֵי תּוֹר הַ"בְּלִיץ", קְצָת יַרְטִיט

אַךְ יִפְנֶה לַפְּצָצָה וְיֹאמַר לָהּ: "Well, בּוֹאִי

וְנָדוּן בַּמַּצָּב בְּצוּרָה תַרְבּוּתִית.

זֹאת אוֹמֶרֶת, לְלֹא הַטָּיָה שוֹבִינִיסְטִית

וּבְאֹרַח הֲכִי אוֹבְּיֶקְטִיבִי וְקַר - - - "

אֲבָל כָּאן יִתְבָּרֵר כִּי בִּשְטוֹזָה בָּלִיסְטִית

שֶל קָאסָאם כְּבָר אַחַד הַקִּירוֹת נֶעֱקַר

מִמְּקוֹמוֹ, וּמוּל גּוֹלְדְּסְטוֹן (עָנוּב לְתִפְאֶרֶת

וְלָבוּש חֲלִיפָה מְחֻיֶּטֶת first class

שֶל שְלוֹשָה חֲלָקִים) בִּמְקוֹם קִיר שָם נִפְעֶרֶת

פָנוֹרָמָה שֶל עַזָּה... -"אֲבוֹי וְ-alas,"

מִתְמַלֶּטֶת מִפִּיו, כִּפְלֵטַת-פֶּה פְרוֹיְדְיָאנִית

זַעֲקַת-בֶּהָלָה, אַךְ מִיָּד הוּא נִזְכָּר

שֶצָּרִיךְ אוֹבְּיֶקְטִיבִי לִהְיוֹת, כִּמְדֻמַּנִי,

בְּלִי פְּנִיּוֹת שִבְטִיּוֹת – וְלָדוּן בָּעִקָּר, –

הַיְנוּ: מִי כָּאן מַגְזִים בְּמִתְקֶפֶת-הַיֶּרִי,

הַתּוֹקְפָן הַחָמָאסִי אוֹ צַד מֻתְקָפָיו?

אוּלָם שוּב עַל בֵּיתוֹ עָט אִזְכּוּר אַרְטִילֶרִי

וּבַהֶדֶף פּוֹקְעוֹת זְגּוּגִּיּוֹת מִשְקָפָיו

(מָה שֶלֹּא מְנֻמָּס, אִם לוֹמַר זֹאת בְּדֶרֶךְ

understatement אִינְגְּלִיזִי), אַךְ כָּאן – כְּאֵבֵי

פְּגִיעָתוֹ שֶל רְסִיס אוֹבְּיֶקְטִיבִי בַּבֶּרֶךְ

שֶל מַר גּוֹלְדְסְטוֹן דּוֹלִים מִשְּׂפָתָיו מִין "אוֹי וֵי"

יְהוּדִי-לְהָבִיךְ, בְּנִגּוּד לַפָסָאדָה

הַכָּל-כָּךְ אוֹבְּיֶקְטִיבִית, כָּל-כָּך מִדָּתִית

וְנֵיטְרָלִית כָּל-כָּךְ – וְאָזְנוֹ שֶלּוֹ צָדָה

תוֹךְ שְנִיָּה, אַף כִּי אֵין לוֹ עֶמְדָּה שִפּוּטִית,

"בּוּם" שֶל "גְּרָאד" שֶעַל דַּעַת שוֹלְחָיו מִתְאָרֵחַ

עַל שֻלְחַן-הַכְּתִיבָה שֶלּוֹ בְּלִי שֶיִּגְרֹם

שוּם שְפִיּוּת אוֹבְּיֶקְטִיבִית. – "גֶּוַאלְד!" הוּא צוֹרֵחַ

כְּמוֹ אֲבוֹת-אֲבוֹתָיו בְּבָרְחָם מִפּוֹגְרוֹם.

וְחוֹמֵק מִן הַבַּיִת וְכָל עוֹד בּוֹ רוּחַ

הוּא נִכְנָס לִמְכוֹנִית-הַיֻּקְרָה שֶבַּחוּץ

וּבְטֶרֶם יְהֵא הוּא עַצְמוֹ כְּבָר מָרוּחַ

עַל פְּנֵי כְּבִיש הָאַסְפַלְט הַמֻּפְצָץ וּמָחוּץ

הוּא דוֹהֵר לְנַתְבָּ"ג בֵּין שָׂדוֹת שֶנָּשַּמּוּ

וְנִמְלָט, פָּרָנוֹאִית, בַּזְּמַן הַמֻּקְצָב

לַמָּטוֹס הָרִאשוֹן לְיוֹהָנֶסְבּוּרְג, שָם הוּא

שוּב חוֹזֵר, אוֹבְּיֶקְטִיבִית, לָדוּן בַּמַּצָּב...

* * *

אהוד בן עזר: הערה להערה על שרה אהרונסון

את ההערה-בסוגריים שלי, בפרק מאת שרה ורמי בן-ראובן, "נשים עבריות בדמשק 1917-1918, האסירה מהחאן" (גיליון 511), על חיה רוּטמן, כדלקמן –

ברוך ראב לא היה חבר ניל"י. העתק זהה של השיר מצוי כל השנים גם בארכיון אהרנסון בזיכרון. השיר לא נכתב כלל לשרה אהרנסון. הסיפור על כך שאבשלום לא היה יוצא למידבר אילו שרה נעתרה לו להינשא לו, ניראה לי לא אמין. הם חיו יחד בחדר אחד בתחנת הניסיונות בעתלית גם בעודה עדיין אשת איש.

אני מבקש להרחיב כאן כדלהלן:

ברוך ראב לא היה חבר ניל"י. עותק מקורי של השיר מאותה מכונת-כתיבה מצוי בארכיון של משפחת אהרנסון בזיכרון. השיר לא נכתב לשרה אהרנסון. את המקור הבאנו במסגרת סיפוריו של ברוך ראב בן עזר על תקופת ניל"י, ולא היה לשיר שום צורך בעריכה של אהרן אמיר. אבשלום ושרה חיו יחד בחדר אחד בחוות הניסיונות בעתלית בעוד שרה היא אשת-איש – והעכבה היחידה שלה שלא להינשא לאבשלום, גם לאחר שהיתה ודאי מתגרשת מבעלה חיים אברם – היא התחייבותה של שרה כלפי אחותה הצעירה רבקה, ארוסתו של אבשלום (אך שכנראה לא אותה אהב אבשלום מבין השתיים) – והיא נמצאה אותה תקופה בארה"ב, וספק אם אי פעם היה אבשלום נושא אותה לאישה, גם אלמלא נהרג.

* * *

דודו פלמה

ואבא שלי שמת מסרטן

לאבי אשר

מִמַעֲמַקִּים קְרַעְתִיו

וְזֶה כָּאַב

לֹא לְהָכִיל אוֹתוֹ

יוֹתֵר

וּלְפֶתַע בָּאָה בְּדִידוּת

גְּדוֹלָה

וְנוֹתְרָה הַרְחֵק מִמֶּנִּי

פְּגִימַת פָּנָיו הַיָּפִים.

וְאַבָּא שֶׁלִּי שֶׁמֵּת מִסַּרְטָן

נִצַּב מֵעָלַי מְגַחֵךְ וְאָמַר

אָמַרְתִי לְךָ לֹא לַעֲשׂוֹת

אֱלוֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי.

אַךְ אֲנִי הָיִיתִי חַלָּשׁ

וּבוֹדֵד כְּכָל הָאָדָם

וְעָשִׂיתִי לִי אֱלוֹהִים

אֲחֵרִים לְהַסְתִּיר

אֶת מַסֵּכַת פָּנָיו

הַחֲרוּטָה עַל פָּנַי שֶׁבָּרְאִי.

* * *

דן אלמגור

כבר בגיליון הראשון...

(זיכרונות על שנותיו הראשונות של עיתון הסטודנטים הירושלמי

 'פי האתון', שציין לא מכבר יובל שנים להיווסדו)

שש השנים (1957-1963) שבהן גרתי בירושלים ולמדתי לתואר הראשון והשני באוניברסיטה היו מן הנעימות שבחיי. בחדרי הלימוד הקטנים ב'טרה סנטה', ומאוחר יותר בגבעת-רם, פתחו בפנינו מורינו שמעון הלקין, חיים שירמן, דב נוי, לאה גולדברג, נחמה ליבוביץ ורבים אחרים עולמות חדשים ומרתקים. איתי ישבו אז בכיתות משוררים, מחזאים, חוקרי ספרות ומתרגמים כחיים גורי, דן פגיס, דליה רביקוביץ, אברהם הוס, אנדד אלדן, שמעון זנדבנק, יוסף וחמוטל בר-יוסף, גרשון ומלכה שקד, דן מירון, מנחם ברינקר, יוסף דן, יוסף אבן, דן בן-עמוס, עזה צבי, אורה סגל, אהרן קומם ואחרים. את התרגילים הינחו מדריכים צעירים כבנימין הורושבסקי (הרשב) ואריה זקס. גרנו בחדרים שכורים; ועם נישואינו – תחילה כשנה במנזר במושבה הגרמנית, ואחר-כך בדירות שכורות ברחביה ובקרית-משה, ונהנינו מן החיים וההווי של ירושלים הקטנה ההיא. ממסעדות הסטודנטים "אחלמה" ו"דודה ברצון" (שבה חלקנו שולחן לא פעם גם עם השופט זילברג מבית-המשפט העליון וכמה מעמיתיו), או מן "הבולגרית" שבקצה מורד רחוב ממילא (אגרון), ליד קיר-המגן שחצץ בינינו לבין העיר האחרת (למרבה הפלא, לא זכור לי ולחבריי שאי-פעם הוזכר אז בכל שיחותינו כסטודנטים הרובע העתיק ההוא, שנותר שמעבר לקיר).

רוב הימים היו שלווים ורגועים: ימי 'שלושה בסירה אחת' ב'בית הלל' (בהופעת הבכורה שלי שם קראתי את "שיר הסטודנט היחפן"), הפגישות המקסימות עם לאה גולדברג בצריף 'צוותא', סרטים בבתי הקולנוע המוכרים והופעות איב מונטן וז'אק ברל הצעיר ב'אדיסון'. ב'יום הסטודנט' עברה ברחובות ירושלים טנדר ועליו חמור ענק עשוי נייר מודבק, ולו איבר שהיה מעורר כיום שערורייה גם בעיר שכבר הסכינה למצעד הגאווה. לידו ישב בחיוך יוצרו של המיצג הפרובוקטיבי, שעבר מאז לעיצוב כבשים – מנשה קדישמן.

בתחילת 1960 פנה אלי יגאל עילם וביקש שאתרום פזמונים וטורים לעיתון הסטודנטים החדש שעומד להופיע בעריכתו. לגיליון הראשון שלחתי את הפזמון "אני פוחד להתחתן", שכתבתי כשבועיים קודם לכן וקראתי בטקס המשפחתי של נישואיי לחברתי ללימודים, אלה. כמו הפעם, נתבקשתי גם אז לצרף לשיר צילום שלי – אליו צירפתי משום-מה גם צילום מאלבום-הילדות שלי, כתינוק.

במשך שלוש השנים הבאות, עד לצאתי ללימודי התואר השלישי בארה"ב, פירסמתי מעל עמודי 'פי האתון' כשלושים פזמונים וטורים בחרוזים ובפרוזה. חלקם אויירו בהומור בידי שני האחים, גד ומיכה אולמן, שלמדו אז ב'בצלאל'. היו בהם טורים שהיו קשורים באוניברסיטה ובחכמי ירושלים ("פרופסור אקצין נוסע לגרמניה", מגילת בר-כוכבא שפירסם פרופ' יגאל ידין, מועמדות הנשיא בן-צבי לקדנציה שלישית, פרודיה על ספר השירים 'בגינה הציבורית' של יהודה עמיחי; פרודיה על הפיוט "אץ קוצץ", ועוד). והיו גם "מיניאטורות היסטוריות" מחורזות (על סוקרטס וכסנטיפה, מונה ליזה, אמא באך, דוקטור פרויד ואחרים) – בעיקר מן הפזמונים שכתבתי אז לתוכניות של 'מועדוני התיאטרון' בתל-אביב ובחיפה. ב'פי האתון' הופיעו אז גם סיפורים של הסטודנט למשפטים מיכה לינדנשטראוס, וטורים סאטיריים של סטודנט חובש כיפה ובעל הומור בשם אדיר זיק, שחתם – בהשראת העתונאי ז. דויד ב'דבר' – בשם-העט "ז. אדיר" (אגב, כמה שנים מאוחר יותר נכתב העמוד הסטירי בעיתון הסטודנטים של אוניב' ת"א בידי סטודנט צעיר אחר ושמו חנוך לוין).

כמעט חמישים שנה חלפו מאז, ופני העיר שבה למדתי ובה נולדה בתנו הבכורה שונים כיום, כפני המדינה כולה. אבל כשצלצלו אליי לא מזמן ממערכת 'פי האתון' ובקשו שאכתוב משהו לכבוד יובל העיתון, שמחתי לשמוע ש'פי האתון' עדיין מחזיק מעמד.

כמוהו, אגב, גם הנישואין, שהטור שנכתב לכבודם הופיע כבר בגיליונו הראשון.

* * *

אהוד בן עזר

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

נכתב 1959

השיר פורסם באחד הגיליונות הראשונים של "פי האתון" בעריכת יגאל עילם, ושכרי היחיד היה חיוך השתאות של הסטודנטית ג.י. שאותה כל-כך אהבתי אז, וזה התרחש בשעה ששמענו יחד הרצאה בחוג לפילוסופיה בבניין לאוטרמן בקמפוס החדש בגבעת רם. אלה ימים שאני מאוד מתגעגע אליהם חרף הסבל שהסבה לי. אגב, בניגוד למסופר בחלק מהרומאנים הנידחים שלי, דוגמת "שלוש אהבות" (אסטרולוג, 2000), מימיי לא למדתי ספרות באוניברסיטה אלא מנשים. השיר לא פורסם מאז "פי האתון" אלא בקובץ השירים "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר" (אסטרולוג, 2005) שאזל כליל, וכל עותק שלו שווה כיום מאות שקלים.

זיכרונות פיקאנטיים נוספים מאותה תקופה בירושלים יתקבלו לפרסום בברכה.   

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר / שני שירים

הַשָּׁלוֹם לָךְ אֶלִיזָבֶּט הַקֵיסָרִית

הַהוֹלְכִים לָמוּת מַצְּדִיעִים לָךְ

אוֹרְפֵיאוּס בְּרִיטָנִיקוּס

שָׁלוֹם מֵאוֹרְפֵיאוּס הִיבְּרֶאִיאוּס

יְהוּדָהִיקוּס בַּאַגַן הַיָּם הָאַחֲרוֹן

אֵי הַשָּׁלוֹם? בְּיַמִּי הַתִּיכוֹנִי

בְּעִקְבוֹת הַמַּאֶסְטְרוֹ הֶנְרִי פֶּרְסֶל

*

בַּרַדְיוֹ אָמְרוּ מַעָלְיָה גֵּ'קְסוֹן

שָׂרָה שִׂיר שָׂמֵחַ שֶׂל לוֹטֶה

לֶנִי עִם קוּרְט וָיָל בִּשְׂפַת

הַמוֹצַרְט בָּאךְ בְּרֵכְט וַעוֹד

כְּשֶׂהָיוּ בִּבְּרוּקְלִין אַרְצוֹת הַבְּרִית

כְּמוֹ כֵּן הַנָּשִׂיא אוֹ בָּמָה

אוֹטוֹמָטִית שָׁלַחְתִי יַד חָרוּצִים וְהִשְּׁתַּקְתִיו

* * *

רות ירדני כץ

מחניודה – מסעדה עם הומור

אהוד, מזמן לא דיברנו אוכל.

לבסוף נכנעתי ויצאתי למסעדה המדוברת "מחניודה" שממוקמת בשוק "מחנה יהודה" בירושלים עם שתי חברותיי הטובות. ולמה נכנעתי? הכלל שלי הוא לא לרוץ למסעדה חדשה, צריך לתת לה שנה. אם אחרי שנה היא עדיין חיה ונושמת – זו סיבה לסעוד בה. אבל הלחצים שהופעלו עליי היו כל-כך כבדים שלא עמדתי בהם.

הזמנו שלושה מקומות. המארח קיבל אותנו וסימן v ברשימה שהיתה בידו והוביל אותנו לקומה העליונה. המסעדה מעוצבת כמעט כמו באסטה של שוק. בקומת הכניסה מצד ימין עומדים ארגזים מלאים בירקות טריים ויפים. מראה שובה-לב. המטבח פתוח וכל סועד רואה ושומע מה קורה שם. כמה עובדים מתרוצצים במטבח וכל אחד ותפקידו. התיישבנו ועל השולחן היו מפיות. המפיות הן מגבות מטבח נקיות ומגוהצות. שלוש צלחות וכל צלחת שונה בצורה ובגודל, אחת היתה סדוקה. דולי קיבלה את המנה ראשונה על צלחת מלבנית ענקית שכמעט תפסה את כל השולחן. עפרה קיבלה מנה עיקרית על מגש אלומיניום. שאלתי את המארח שלנו לסיבת הצלחות, והוא הסביר בפשטות שהן נאספו בכל מיני מקומות. 

התפריט מודפס כל יום על נייר A4 ושמות המאכלים מצחיקים לאללה. כדי לבחור מנה צריך מלצרית שתתרגם למה התכוונו שלושת השפים שמנהלים את המסעדה. דוגמאות: "טטאקי איניטיאס שער יפו סטייל", "סינטה דפוקה עם פרמזן..." "זה לא ג'חנון בסיר, זה זנב של בופאלו !!!" "חמשוקה – טחיגורט קבב מפורק ויאללה לנגב..."

ביקשנו מים והם הגיעו בתוך בקבוק שפעם היה בו ויסקי גרנד'ס. החשבון בא בתוך ארנק שהיה לסבתות שלנו, ארנק עם סוגר ומצופה בחרוזים. כל הגימיקים האלה העלו הרבה חיוכים, אווירה של מקום שמתחבר לשוק. 

המסעדה בשעה 1.30 באמצע היום היתה מלאה. והרעש – אלוהים ישמור. העובדים במטבח, מוסיקת רקע, והסועדים – כדי להתגבר על הרעש דיברו בקול רם כדי לשמוע אחד את השני. בקטע זה כבר לא צחקנו. 

המסעדה איננה כשרה וזה חידוש אדיר באזור מחנה יהודה כי הוא מאוד מסורתי.

ומה אכלנו ושתינו? פתחנו בבקבוק יין אדום איטלקי, סנטה סופיה משנת 2006. יין צעיר וטוב. שלוש מנות ראשונות: מולים עם שמנת וודקה במחבת ברזל חמה. מאכלי-ים תמיד מלהיבים אותי והמנה היתה בסדר גמור. את לחם הבית המשובח טבלתי ברוטב הטעים שנשאר בסיר. סינטה דפוקה עם פרמזן, צלפים ובלסמי מצומצם. בקיצור קרפצ'יו. טעם הבשר הנא עם חתיכות גסות של פרמזן, השתלבו נהדר. עפרה לא פחדה והזמינה טרטר פלימידה בווינגרט ווסאבי ויוזו. מה זה יוזו? אינני יודעת. מנה שהוגשה בתוך מעטפת של בצק דקיק מאורז. טעמתי. משהו.

מנות עיקריות. דולי בחרה בכבדי עוף ברוטב דבש על פירה. מתוק אבל לא מדי מתוק ועובר מצויין. עפרה לקחה פילה דג לברק ביוגורט, בצלים ועגבניות צלויות. חיסלה את המנה. אני הזמנתי נתח קצבים עשוי מדיום, לידו נחה לה עצם מח, חצאי קישוא, שומר וגזר אפויים. לא נפלתי מהכיסא מפני שהמנה היתה יבשה. 

מנות אחרונות לא לקחנו כי כמה אפשר?

מסעדה עם דימיון, הומור ואוכל טוב. מי שיש לו אטמי אוזניים שלא יוותר. חשבון: לשלושה: בקבוק יין שעלותו כ-100 שקלים + תשר – 510 שקלים.

* * *

אהוד בן עזר

על "פתח תקווה מדריך רחובות"

בשעה טובה יצא לאור "פתח תקווה מדריך הרחובות" לאחר שנים של הכנה ועבודת מחקר. המחבר הוא יחיעם פדן; העורך הראשי והמפיק: יוסף אלקוני; המדריך יצא לאור בהוצאת מלוא בע"מ ועיריית פתח תקווה; הייעוץ המדעי של ד"ר מרדכי נאור.

כמוטו לספר בחרו העורכים לתת את הקטע מדבריו של דוד בן גוריון שמופיע גם בראש כל אחד מגיליונותינו:

"ישראל לא קמה יש מאין.

מסד המדינה הונח לא בהכרזה,

אלא במפעל התיישבותם של

שלושה דורות של חלוצים

מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

ולזכות העורכים ייאמר גם – שחרף העובדה שעיריית פתח תקווה אימצה, מאז חגיגות ה-130, סמל מטופש חדש למושבה המורכב משלושה עיגולים של חריונים משולבים, שחור, אדום וירוק – הביאו העורכים בעמ' 2 למטה את הסמל של "עיריית פתח-תקווה" ההיסטורי, שבו –מתחת לציור של גזע וצמרת עץ [חום וירוק] ובצמרתו – תפוזים [כתום-אדום] על רקע אדמה צהובה ומחרשה בשחור – נכתב המוטו של המושבה מראשיתה: "עובד אדמתו ישבע לחם".

מסורת אצלנו במשפחת ראב, מפי דודי אלעזר בן עזר (ראב) ובנו עמנואל – שאת הציור הראשוני של סמל פתח-תקווה צייר סבי יהודה ראב (בן עזר), ולימים הפך לציור הצבעוני המעובד על בול פתח-תקווה ההיסטורי משנת 1909, שלצערי עד היום לא הצלחתי לרכוש אותו. (מתנות מתקבלות ברצון).

יחיעם פדן הוא עורך מעולה אבל לא היכרתי אותו עד כה כהיסטוריון, ובוודאי שלא כהיסטוריון של פתח תקווה והעלייה הראשונה. לכן אני חולק בעיקר על הפתיחה שלו, בעמ' 11, שחוזרת על הסיפור הלא-מדוייק לפיו "פתח תקווה הוקמה על ידי יהודים חרדים מירושלים, מהם ילידי הארץ ("היישוב הישן", ומהם ילידי אירופה – שבאו לפני העלייה הראשונה)."

פתח תקווה "אם המושבות" היא ראשיתה של העלייה הראשונה, ורוב מייסדיה עלו מהונגריה כדי להקים בארץ ישראל מושבה חקלאית-דתית – חצי היום לעבודת האדמה וחצי היום לתורה, אבל לא מושבה חרדית! – אלא מושבה שבה "עובד אדמתו ישבע לחם"! – והם עשו זאת חרף התנגדותו של המימסד החרדי הירושלמי, המושחת-בחלקו, שלא רצה שכספי ה"חלוקה" מהתרומות בחו"ל יועברו לגאולת הארץ ולעבודת האדמה – אלא ימשיכו לפרנס אברכים עניים המתגרדים בישיבות ירושלים, וכמובן את תקיפי ה"חלוקה" ומשפחותיהם!

עד כאן הביקורת ההיסטורית, שנאמרת חרף החלק הניכר שמקדיש המבוא של פדן לסבי יהודה ראב. ומכאן למדריך עצמו, שעליו מגיעים שבחים רבים ליחיעם פדן ולעורך הראשי יוסי אלקוני [שגם התייעץ איתי רבות בכל הקשור לטקסטים שמעורבים בהם בני משפחתי). אלה השניים, במסירות בלתי רגילה, עסקו בשנים האחרונות בפיענוח מאות השמות ההיסטוריים של רחובות פתח תקווה, וכך הוציאו מתחת ידיהם לא רק מדריך מעולה, עם מפות שמאפשרות טיולים היסטוריים בעיר, אלא גם לקסיקון רב-ערך שאפשר למצוא בו פרטים על שמות רבים ולעיתים נידחים של אישים וגם שמות כלליים – שמופיעים גם בערים אחרות בארץ ועל כך מגיעות להם תודות רבות והערכה למפעלם.

עם זאת אי אפשר שלא להעיר על כמה ערכים תמוהים, זאת בלשון המעטה.

* בערך הקצר-מאוד-יחסית על יהושע שטמפפר (בן דודתו של יהודה ראב), שעלה ארצה ברגל עוד בשנת 1869 – נכתב על אודותיו שהיה "מזכיר הוועד [של המושבה] עד מותו"! – בעוד שהוא היה לא רק הוגה הרעיון של הקמת פתח תקווה אלא גם ראש הוועד שלה עד מותו בגיל 56 בשנת 1908!

* ואילו בערכים שבמדריך על מגיני פתח תקווה, שנהרגו בהתקפה עליה במאורעות חודש מאי 1921, נאמר למשל על זאב אורלוב (1900-1921) שהוא "נפצע במבואות המושבה מקליעי הפורעים..." (עמ' 25) – והמילה "פרעות" חוזרת גם בערכים אחרים הקשורים להגנה על המושבה מפני ההתקפה של שבט אבו-קישק. ובכן, הערבים אכן התכוונו לערוך פרעות בפתח-תקווה כמו שעשו ביפו ובסביבותיה, כאשר רצחו את ברנר וחבריו, אבל בפתח תקווה מעולם לא היו "פרעות" אלא נערך יום קרב (לדעת ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל, יום הקרב הממשי הראשון בתולדות היישוב העברי החדש) – שהסתיים בניצחון מוחץ של המגינים, חלקם משוחררי הגדוד העברי. [ור' על כך את שני הפרקים בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן צבי].

* בעמ' 23, בקטע "סניף קופת חולים בפתח תקווה", צ"ל ברוך פְּרִיבֵר ולא ברוך פרבר. לאחר שברוך פריבר איבד את ידו כתוצאה מתאונה בבית המנוע בפרדס של יעקב קרול בפתח תקווה בקיץ 1911, ולא היתה קרן שתסייע לו, נוסדה קופת חולים למען הפועלים החקלאיים, ובשנים הבאות הוא עצמו פעל רבות למען הפועלים כנציגם, והשתקע בכפר סבא. בנו היה השחקן איתן פריבר. ברוך ואשתו הסופרת אידה פריבר היו ידידים טובים של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, ובילדותי זכיתי לבקר איתה בביתם ולשבת בגינתם הירוקה בעלת העצים הגבוהים בכפר סבא. אם איני טועה, אחיו של ברוך היה הפסל אהרון פריבר.

* אכן, ישנו בפתח תקווה "משעול יוסף פַרְבֵּר" – יליד אוסטריה שלחם כחייל וכקצין אוסטרי נגד הרוסים במלחמת העולם הראשונה, למד רפואה בווינה, עלה בשנת 1921, היה שנים רבות הווטרינר החשוב ביותר של המושבה, ואליו הייתי הולך עם העז שלי חביבה כאשר היתה חולה; הוא גם היה בא לקלמניה לטפל בפרות שמתקשות ללדת או סתם חולות וצריך להכריע בגורלן או לתקוע סכין בקיבתן הנפוחה מגזים כתוצאה מאכילת עשב רטוב. בררר...

אגב, עד היום אין בפתח תקווה רחוב על שמו של יהודה ראב, חופר הבאר הראשונה, חורש התלם הראשון והשומר הראשון של המושבה – משלהי שנת 1878 (עיקר ההתיישבות ועבודתו בה היה כבר בשנת תרל"ט, 1879).

* * *

דניאלה שאול

נפרדים (בעצם לא) מאורי הייטנר

ערב פרידה והוקרה לפועלו העצום נערך לכבוד אורי הייטנר, המנהל היוצא של מתנ"ס הגולן, שכיהן בתפקידו תשע שנים. מנהל מחוז הצפון בחברה למתנ"סים, אמיתי ברק, הרעיף עליו שבחים וסירב לראות באירוע פרידה מאורי.

קבוצת אוהבים התכנסה בשבוע שעבר [שעבר] על מנת להיפרד חגיגית מאורי הייטנר, מנהלו היוצא של מתנ"ס גולן. הערב נערך במועדון מושב יונתן, בארגונם של שלוחות מתנ"ס גולן, בסימן הכרת תודה לאיש "שעשה את הגולן למקום שכולם יותר אוהבים לחיות בו," כפי שהגדיר זאת צוות המתנ"ס בדבריו. הצוות הודה להייטנר, גם בדמעות, והביא לערב מגוון יפהפה של יוצרים, בנגינה, בתיאטרון ובשירה, על מנת לעטר אותו כיאות.

ראש המברכים היה אמיתי ברק, מנהל מחוז הצפון בחברה למתנ"סים, שציין לא פעם שאינו מסכים לראות באירוע משום פרידה מהייטנר.

"לפני תשע שנים," סיפר ברק, "עמד לפנינו איש אידאלים, אדם דעתן ובעל תפיסת עולם, שביקש את התפקיד. בשנים שלאחר מכן, הוא השלים גם את הצד של האירגון. כאשר אומרים אורי, מבחינתי אומרים ערכים. הוא אדם שמוכן לעשות הכול למען כל אחד אחר, מאמין שהיחס והתגמול לצוות הינו דבר ראשון. איני מעניק לו מתנה, כי אני מקווה שאינו נפרד מהחברה למתנ"סים. אורי מילא את התפקיד בצורה היפה ביותר שאפשר, כל דבר שיש לו כותרת קהילתית הוא הביא הנה, דואג שהנוער יהיה במרכז העניינים, דואג לחריגים.

"במלחמת לבנון וב'עופרת יצוקה', עוד לפני שאנחנו התארגנו, אורי כבר היה בשטח עם צוותו. איני יודע, אם אתה יודע כמה מעריכים אותך במחוז, אורי, אך אני מרגיע את הצוות שהמנהל החדש, שאתה סמכת את ידיך על בחירתו, ימשיך בדרכך."

דויד ספלמן, מנהל מחלקת הקליטה במועצה האזורית גולן, הפתיע את הנאספים כאשר נשא קולו בשירת סולו "זה עבר, זה נגמר," מלווה עצמו בגיטרה, וצמד שחקני "תיאטרון הספר" מקצרין הפליאו לשעשע את הקהל באמצעות מסכות "קומדיה דל-ארטה" ואנקדוטות הקשורות לפעילותו של הייטנר.

מנהלת אגף חברה במועצה האזורית גולן, מיכל רייקין, בירכה לקראת סיום הערב: "בברכתי, החלטתי להתמקד בעיקר באורי ופחות במה שעשה. הדברים קשורים זה בזה, אני חושבת שהכול מתחיל באידאליזם וערכיות מאוד מיוחדים ונדירים ותחושת שליחות שקשורה בערכים הללו, ברגישות חברתית גבוהה מאוד.

"תכונה נוספת היא צניעות וענווה. רבים צוחקים על אופן הלבוש של אורי וגם אני צחקתי על כך לא פעם, אבל כשחשבתי על זה לקראת הברכה, הבנתי שזה בא מצניעות מאוד גדולה, מאיך שהוא תופס את עצמו כמנהל, נטול גינוני ניהול ולא מבקש לעצמו כבוד של מנהל, מעצים את העובדים ולא פעם נותן משקל גדול לעובדה שעובד 'גדל' במתנ"ס.

"תכונה נוספת היא היותו אינטלקטואל ברמ"ח אבריו – כמעט האינטלקטואל האחרון. הידע שלו בספרות, בשירה, בהיסטוריה, ביהדות הוא נדיר כל כך ובכל פעם שנדרשתי לידע שכזה, אורי היה הכתובת.

"אני מרגישה שקהילת הגולן חייבת לו הרבה מאוד, אין המתנ"ס שהוא קיבל לידיו – דומה למתנ"ס שהוא עוזב היום, מבחינת הנושאים שבהם המתנ"ס פעיל ומעורב בקהילה, באופן שבו הוא מנוהל, באמון שניתן. לכן ראוי שיעזוב את תפקידו עם סיפוק רב.

"במשך חמש השנים האחרונות, עבדתי עם אורי, גם כמנהלת האגף וגם כיו"ר הנהלת המתנ"ס ואני מודה לו מעומק הלב על השנים הללו, על הדברים הרבים שלמדתי וקבלתי ממנו ויישארו איתי תמיד. אני תקווה שאנחנו נמצא את הדרך להשאיר אותו מעורב בקהילה."

בסיום הערב הודה הייטנר לשותפים הרבים שהסבו, וזו הזדמנות מיוחדת להסב את הזרקור לצוות המיוחד של מתנ"ס גולן ולפעילותו: "תודתי הגדולה ביותר היא לכם, חבריי לצוות המתנ"ס, השותפים שלי, בה"א הידיעה. היתה לי הזכות לעמוד בראש צוות המוכיח מדי יום ביומו, שאין כל סתירה בין קהילתיות וערכיות לבין מקצוענות ומצוינות. מתנ"ס הגולן התברך בצוות חדור במוטיבציה ובתחושת שליחות חברתית. פעמיים-שלוש בשנה, הקפדתי על שיחות אישיות עם כל אחד ואחת מכם. ביטויים שחזרו ונשנו באותן שיחות היו 'המתנ"ס הוא בית ומשפחה', 'כיף לי לעבוד במתנ"ס', 'אני הולך לעבודה בשמחה ובחיוך' וכד'. הרבה מאוד כוחות שאבתי מהמפגש אתכם.

"אני מאחל למתנ"ס הגולן שישמור על מקומו המרכזי בקהילה, שיפתח תחומים חדשים ויקדם את התחומים הקיימים. הצלחה מיוחדת אני מאחל לחברי יהודה, שאני ממש שמח שהוא האיש המחליף אותי, ואני מאמין שהוא האיש הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון."

*

בגולן כמו בגולן, כמו מתוזמן מראש בתיאום עם כל הכוחות, כדרישת שלום להייטנר מטעם המציאות כאן... נקראו לפתע כל תושבי יונתן, ובכללם גם המשתתפים בערב, בכריזה להתכנס בביתם עקב הפעלת נוהל חירום, בגין חשש לחדירה מהגבול ממזרח. בגולן כמו בגולן, כיתת הכוננות פרשה כוחות, דני רוטשטיין, מנכ"ל המועצה, דווח כל שנייה ועד מהרה שבו החיים לנהלים תקינים, בגולן כמו בגולן - ללא ניד עפעף.

דניאלה

פורסם ב"שישי בגולן" 15.1.10

* * *

שושנה ויג

אהבתו של המשורר

חקק בלפור, משורר של חצות

הוצאת צור אות בשיתוף עם הוצאת שלהבת , ירושלים 2010

כשקוראים בספרו של המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים, "משורר של חצות", משתלטת על הקורא תחושה שהספר רצוף סודות ולחשים. הספר בן 328 עמודים מכיל עשרות שירים ומעוטר בקודים קבליים, הברורים לחלק קטן מן הקוראים. ניכר שהכותב התאמץ להסתיר בספרו את עיקר מהותו. ההצפנות הרבות, שמכיל הספר, מתישות את הקורא עד שהוא הופך לקורא סלקטיבי וכך קרה עימי. לא הצלחתי להבחין אלא במה שהתחברתי אליו.

אני מודה שהתייחסותי לספר היא התייחסות סובייקטיבית, שכן, אני עקבתי מקרוב אחר דרך עבודתו של המשורר בשנים האחרונות. והייתי עדה להיווצרותם של שירים רבים מתוך הקובץ. חלק ניכר מן השירים הכרתי עוד בהיותם כתב יד ואני יודעת מהו התהליך, שעבר על המשורר, עד אשר הוא גיבש את זהותם הסופית של היצירות בכרך המהודר.

בבוחני את הספר חיפשתי מה בשיריו של המשורר מעורר בי רצון לשוב ולקרוא בספרו "משורר של חצות". הכרתי את בלפור חקק לראשונה כשיצאתי לראיין אותו עם אחיו התאום בסוף שנת 2002, וגם בעת ההיא נשביתי בשירי האהבה שלו. מיותר לציין שגם הפעם אני נכבשת על ידי דברי האהבה של המשורר, שבימים אלה מכהן קדנציה שלישית כיושב ראש אגודת הסופרים העבריים.

שירי האהבה של בלפור חקק דומיננטיים מאוד בקובץ הנוכחי, מי שיעיין בעין קפדנית בספר ימצא ששירי האהבה שרויים בכל אחד משבעת שערי הספר ולא רק בשער "כי לעוררך". ובמידה מסוימת במלאכת עריכת הספר הקפיד המשורר על הסתרת סודותיו. סודות המשורר הקשורים לזהות אהבתו ואופייה של אהבתו.

אם נחדד את ראייתנו נמצא שהמשורר מדבר על אהבתו למילה על כיבושה של האהבה בעזרת מילים.

 בשיר "שבוי בקסמך" עמ' 247 פונה הדובר לאהובתו ומאדיר אותה כשהוא בורא אותה כנסיכה שבויה. האם הנסיכה שבויה בארמון אמיתי חומרי? מסתבר שאהובתו של המשורר לא יכולה לבקש אהבה גשמית. בהיותה אהובתו של משורר היא צריכה להבחין שהחוזה שלה נערך מול תנאים רוחניים. העולם שייברא לאוהבים על פי המשורר הוא עולם של מילים. כיבוש אהבתו יהיה בעזרת מילים ולא בעזרת קניית תכשיטים ועדיים של אבנים יקרות. האבנים הטובות אותן מבטיח המשורר לאהובתו הן אבני השפה. רק אותן הוא יכול להעניק לאהובתו. היא אמורה לקבל לידיה את מתנתו שהיא מילים ולא מעבר לכך. בתמורה לפיקדון הזה מבטיח המשורר לא לנדוד יותר. הקשר הזה מבחינתו הוא קשר שיבלום את נדודיו.

"הנה אקח אותך שבויה / בתהלוכת המלים הבודדות / הנה אקח אותך בשר ודם / ואחרוז כל המילים לצווארך בשרשרת / ולמען אהבתך / לא ארחיק נדוד" (שם עמ' 247).

המשורר מתעתע באהובתו. אם נדמה לה שהוא מבקש אהבה רוחנית בלבד הוא מבטיח לה שאהבתו תהיה גם בשר ודם כלומר הוא לא יסתפק רק במילים בלבד. החיבור בינו לבין אהובתו חייב להיות בכל המימדים. השיר הזה הוא בבחינת עריכת חוזה בינו לבין אהובתו. השיר הזה הוא שיר הזמנה לאהובה, בואי כנסי לעולמי והיי לי שבויה. אני אהפוך אותך לנסיכתי, בתנאים שלי, אני מסוגל להעניק לך רק מילים זהו כל רכושי ואלה התנאים שלי. אני גם לא מסוגל להעניק לך מעבר לחומות המילים. במעין מעשה בריאה במילה מבטיח הדובר שהאהובה שלו תהיה לו לעולמי עד. הוא מסיים את שירו בתקווה שהאהובה תיעתר לתנאים אלה ותיכנס עימו לארמון המילים.

במאמרי אין התייחסות לכל שירי האהבה בספרו של המשורר, בחרתי בשירים שיש בהם אמירות פואטיות לגבי אופיו של המאהב אותו מעצב המשורר. בשיר "עושה אותי כרצונך" (עמ' 236) בא לידי ביטוי המאהב "הבלפורי". זהו מאהב טוטאלי. הוא מקבל על עצמו את הדין שאהובתו עושה בו כרצונה. זהו היפוך של הביטוי 'עושה בי כרצונו', המדבר על יחסי האדם המאמין ואלוהיו. בשיר זה מבטא המשורר את נאמנותו לאהובתו, באשר היא תלך הוא ילך. הנאמנות של האוהב אל אהובתו נשמרת, הוא גם יודע שהוא מקור הידע ועל כן היא שותה דבריו בצמא. האישה גם מסתורית והוא אינו פותר חידותיה. האִם המשיכה בינו לבין אהובתו היא מהיותה בלתי ברורה בעבורו ועל כן הוא עסוק בניסיונות חשיפתה? מתוך שהוא מברך את האישה, שהוא אוהב, יוצא המשורר מברך גם את עצמו, הוא לא מקטין את עצמו אלא מאדיר את עצמו בהיותו מוכן לקבל את אהובתו על כל רצונותיה.

אהבתו של המשורר היא אהבה מייסרת מתוך השיר "מאימתי הגעגועים" (עמ' 237). אך גם בשיר זה כל שמסוגל המשורר להעניק הם שיריו. הכלים של אהובתו אמורים להכיל את פיוטיו. "ויהיו כל שירי לך נפלאים / כדבש תמרים בנקבייך נפרעים." המשורר הדובר כמאהב לא שולח פרחים לאהובתו אלא מעטר את חייה בשירי אהבה וגם מחביא בה קמיעות של אהבה. יש בהתנהלות הזאת סוג של התנהלות קבלית, שבה המקובל מאכיל את המתקבל בלחשים ובקמעות באמצעות פתקים שמכניס לפיה. יש באמירות הללו כלפי אהובתו או אהבתו מעין ניכוס של כוחות של המשורר, הוא לא מוכן לקבל סירוב מצד אהובתו והוא יודע שבסופו של יום אהובתו תיכנע לאהבתו, שכן יש לו קסמים ולחשים שיפעלו עליה בתהליך הכיבוש. המשורר נותר בסופו של דבר שקוע בגעגועיו ואין לו יותר מה לומר אבל גם בשתיקה שלו יש בוודאי אמירה סמויה, אני מחכה, עוד תבואי אליי. התקווה לא מסתיימת לעולם שכן הוא מצא את אשר חיפש והחליט לא לנדוד יותר. המשורר מוכן לסבול למען אהבתו, שכן היא גם זו שמניעה את המערבל שמניע את עולמו הרוחני והוא אינו מוכן לוותר על המוזה לשיריו. שכן האישה משמשת כדמות של מוזה לשיריו של המשורר.

באחד משיריו הוא משווה את דמותה לדמותה של ונוס. בשיר "תשליך ונוס – מדרש חדש" (עמ' 77) הקול הדובר בשיר הוא קולה של האהובה. הקול הוא כקולה של ונוס העולה מבין גלי הים, ואולי היא התגשמות משאלות ליבו של המשורר שכן היא מבקשת ממנו "תשליך בתוכי כל הצירופים הקדושים." התשוקה של האהובה היא להיברא בצירופי בריאה חדשה. האישה היא בריאתו של האדם כמו במעשה הבריאה הראשון שבו חוה נבראה מצלעו של האדם, והאישה שנבראה במילה מתעוררת שוב לחיים מתוך מילותיו הקדושות של המשורר. האהובה יודעת שאחר הבריאה היא תמצא מנוחה במיזוג שיתרקם בינה לבין האהוב.

לאוהב תכונות פלאיות, הוא מסוגל להרוות את צימאונה של אהובתו, הוא מסוגל לחולל ניסים ואף לברוא לאהובה ילד בשר ודם. כך בשיר "שירת פיגמליון" (עמ' 76) "ואני תוהה לפעמים אהובה: / דמותך בתוך הבעירה / דמותך שרקמתי בכוח היצירה / דווקא את הנחושת / את המפוסלת / נצצת אלי / בבוהק אדמדם / ...וילדת לי לפלא / ילד בשר ודם."

בשיר "האצלת המלים" (עמ' 219) שב ועולה המוטיב השליט בספר והוא מרכזיותם של השירים ביחסיו עם אהובתו. "כל מילה היא מלבוש שלהביות / ואני בורא אהובתי חידות: / בא אליה במילים, מכסה לשוני / בווילון תחרה / בא במילים, מגלה לשוני / בפנס נהורא." והשירים שנוצקים במפגש הזה בין האוהב לאהובה מונחים כאן לפני הקוראים ועל ידי חשיפתם הם לומדים להכיר נסתרות. השירים מחברים את המשורר לאהובתו וגם לקהלו. השירים שנוצרו מתוך תשוקה לאהובתו יצרו אנרגיה של בריאה והם גם מעוררים את הקוראים לקרוא בהם ולנסות לברור את סודותיהם. המשורר מזרז את קוראיו לפענח את סודותיו ביודעו שתמיד יוותר חתום לפניהם.

מעניין שגם בשירי הארוטיקה הבולטים של הספר עדיין מלחש המשורר את לחשו בדבר כוחן של מילותיו. בשיר "שיר השירים" (עמ' 238), שב ועולה המוטיב של הכתיבה הנובעת מתוך האהובה, והיא גם הופכת להיות למזבח השירים, בטנה ערמת חיטים של שירים. שיר אהבה זה הוא שיר שבח לאישה על היותה בוהקת וזוהרת בזהב ירוק, והביטוי חוזר פעמיים בשיר וגם יופייה משתבח עם אהבתו של האהוב, ויחד עם זאת היא מעין קניינו של אהובה. תפיסת האהבה בשיריו של בלפור חקק היא תפיסת האהוב את האהובה כשבויה, האהוב לוכד את האהובה והוא משמר את אהובתו ואהבתה באמצעות חוכמתו ובאמצעות מילותיו. אוצרותיו של המשורר טמונים במילים שהוא טווה מהם שירים.

פולחן האהבה מבוטא כפולחן דתי בשיר "דת האהבה" (עמ' 300). המשורר מעיד בשירו זה שהוא מאמין בדת האהבה, והוא מסוגל להנחיל מאהבתו בזכות פולחן הדת את האמונה לאהובתו. " דת האהבה שבה אאמין / מאז ימי עדן / היא עכשו נפשך ודתך." ביכולתו של הדובר להעביר את געגועיו הנעוצים בתוכו ופוצעים אותו בכאב פיזי בעזרת סכין, לאהובתו. כאבי האהבה יכולים לפרוץ את המרחק שנמצא ביניהם. המשורר שואל את הביטוי "וגם הים אשר בינינו" משיר ימי ביניימי. רצונו לראות את אהובתו בגן הקדום, רצונו לשוב להתאחד עם אהובתו והוא אינו מוצא שהזמן או המקום יפרידו ביניהם. שוב מפגין המשורר את יכולתו המיסטית לחבר את אהובתו אליו לעולמי עד. הוא ורק הוא האהוב הבלעדי הראוי לאהובתו.

שיר נוסף המצביע על תכונותיו המיסטיות של האהוב נמצא בשיר "האהבה היא נהר דינור" (עמ' 301). בתיאור מעשה האהבה משתמש הדובר במונחים שקשורים לעולם הקבלה. ליל תיקונים, נהר די נור, פמליה של מעלה אף התרגשה מן המראה שבו נצרבה האהובה.

תכונותיו של האהוב כמי שיכול לחדור לחלומותיה של האהובה נגלים בשיר "איתך בחלומך" (עמ' 296). כמו האמירה אם אינך רוצה אותי במציאות היומיומית אמצא דרך לפגוש אותך בחלומות. אף שקיים מרחק גיאוגרפי בינו לבין האהובה ועליו למצוא כלי תחבורה כדי להגיע אליה הוא בוחר להגיע אליה באמצעות רכבת החלומות. האהוב צר על מיטתה של אהובתו ושומר עליה בשנתה. מזכיר את סיפורי האגדה של היפהפייה הנרדמת והאהוב משול לנסיך העומד וממתין לאהובתו שתתעורר מתנומתה. ברגע שתקיץ יציף אותה הריח המשכר של אהובה, בושם שיותיר חותם על גופה.

בשיר "חומר פרטי" (עמ' 288) שב המוטיב שבו מתחוללת האהבה, הדובר רושם על עורה של אהובתו. האהבה כמעשה של כתיבה. היצירה נכתבת מכוחה של האהבה המתקיימת בין האהוב לאהובתו. מסתבר שכדי ליצור חייב המשורר לזכות באהבתה של האהובה. הדובר חייב להשפיע מאהבתו אליה. וכל שיש למשורר להעניק באהבתו הן מילים. " רכיבים פרטיים שלי / הופכים לדימויים בתוכך, למטאפורות / ללחנים, להוויות / באים להיות שלך. / באים אליך, / באים להיות." המפגש בין האוהב לאהובה הוא אמנם מפגש של מילים, מפגש של יצירה והמפגש הזה הוא המפגש שהופך את המשורר לנוכח, בהיותה תלויה בהשפעת השפע שיש לו להעניק לאהובתו, שפע של רוחניות.

זהו קולו של המשורר המאוהב. קולו של המשורר הקורא לאהובתו להאמין בכוחו להאמין ביכולתו לברוא אותה. קולו של המשורר שקורא לאהובתו לחזות עד כמה רב האור בשעה שהם נושבים יחד. "ראי אותי, איך אני / נושב בתוכך כרוח פנימית. איך אני עולה כמו זריחה / בתוכך להאיר." (עמ' 284). חייה של האהובה תלויים בנטיעתו של האהוב בתוכה. הוא זה שיאיר את חייה מעתה.

בשיר "אטלנטיס" (עמ' 273) מתוודה הדובר על הקושי להיות עם אהובתו וכחלק מן הפתרון הוא מציע שילכו יחד לאטלנטיס היבשת הקדומה, כמו אמירה שאין קיום לאהבתם באורח נורמטיבי.

נגעתי כאן רק בקצה קצהו של הקובץ העצום "משורר של חצות"; בספרו של המשורר בלפור חקק ניתן לטעום מעולמו הרוחני העשיר והוא משפיע עלינו מן העולם שלו. בהתייחסותו לאהובתו כמי שצריך להאכילה ולהשפיע עליה מעולמו, כך בעבודתו את השירה, המשורר ממשיך לכתוב, כי השירה היא אהבת חייו.

 לב אחר

אַתְּ מִשְׁתַּנָּה פִּתְאוֹם

אַתְּ מִשְׁתַּנָּה כָּל כָּךְ

אַתְּ מַחְלִיפָה לִבֵּךְ

מִיּוֹם לְיּוֹם

מֵחֲשֵׁכָה לְלֵב נוֹהֵר.     

אֵין לִי מוֹצָא אַחֵר:

אָבוֹא אֵלַיִךְ בְּהַפְתָּעָה

עִם הַרְבֵּה

לְבָבוֹת בַּשַּׁחַר הַגּוֹבֵר.

אֲשַׁכְפֵּל עוֹד לְבָבוֹת בַּחֲשֵׁכוֹת

בָּאֹפֶל הַמְּסַנְוֵר.

אֶבְנֶה מֶחְלָפִים חֲדָשִים   

בִּלְבָבִי בַּכְּבִיש הַדּוֹהֵר.

אֹהַב אוֹתָךְ

בַּכְּבִיש אֵלַיִךְ       

כָּל פַּעַם

עִם לֵב אַחֵר.

בְּמֶחְלָף אַחֵר.       

בי"ח שערי צדק, אב תשס"ט

* * *

משה גרנות

להכיר את המסרים, ולהיזהר

על הרומן האוטוביוגרפי של עמליה ארגמן-ברנע

"עם סגירת הגיליון"

כתר 2008, 231 עמ'

סוד קסמו של הבדיון טמון בצורך הנפשי העמוק של כל אדם לחוות חוויות לרוב, ומאחר שהחיים קצרים, וחוויות מסוימות הן ממש מעבר להישג ידו (מטעמים של מוסר, מוסכמות, סכנות), מתנחם האדם בקריאת סיפורים על חוויותיהם של אחרים (ואין נפקא מינה אם אלו אירעו בעלילוּת או לא), וכך הוא חווה אותן מבלי להסתכן ובמבלי להיענש.

הרומן האוטוביוגרפי של עמליה ארגמן ברנע מספק את התשוקה הזאת של הקורא להתוודע אל התרחשויות וחוויות מרתקות ומפעימות לב. כיוון שמדובר באוטוביוגרפיה של סופרת- משוררת-עיתונאית מן הידועות במילייה, אשר התוודעה אל סודותיהם של אלה המייצרים חדשות, ואשר היא עצמה הייתה עדה לאירועים הרי עולם בארץ ובחו"ל – הרי שמצד העניין מובטחת לקורא תמורה מלאה על עמל הקריאה. אם נוסיף לכך את הלב הרגש, שההווי העיתונאי לא הצליח להקהות, ואת כישרון הכתיבה המוכח ("ללכת שבי", שהיה לרב מכר בארץ ובעולם, וספר השירים המרגש "אמרתי מלאכים" עדיין טריים בלב הקוראים) – הרי שנועד לקורא תענוג צרוף.

הספר בנוי פרקים פרקים, ובכל פרק יש אפיזודה מחוויותיה כנערה, כאישה, כרעיה, כאם, כאשת קריירה. מבחינה כרונולוגית יש קפיצות קדימה ואחורה, אך אלו אינן מפריעות לקורא לבנות תמונה אחידה וברורה של המספרת ושל מושאי כתיבתה. אזכיר כאן רק מעט מן האפיסודות המעניינות, שהספר מלא בהן:

ברגישות מפעימת לב מתוארת משטמתו של זיו יונתן כלפי אביו המשורר, שכל מעייני נפשו נותבו אל השכול על מות בנו האחר – ליאור. הווידוי הכואב של הבן החי – פגע אנושות באביו, והשאיר צלקת במספרת (עמ' 55).

המספרת מוצאת מכתבים קורעי לב של סביה אל אביה, שזנח אותם ועלה לארץ ישראל – הוא יצא אל חיים חדשים בארץ חדשה – והם ניספו בשואה (עמ' 115-108).

הסיפור המדהים על נכד שהיה לראומה ועזר וייצמן, נצר לבנו שנהרג בתאונת דרכים – והסבים לא התוודעו אליו ולא ראוהו מעולם (עמ' 185-180).

החברות הנוגעת ללב בין המספרת ובין רוני קדם, שאבי ילדתה הודיה רצח אותה באכזריות – חברות שנקטעה בעטיה של כניעה לדרישות המקצוע, ואשר לימים התחדשה בצורה בלתי צפויה (עמ' 204-194).

הסיפור שהכי ריגש אותי הוא סיפורה של גברת פרוים, ששכלה את בתה הבריאה בהפצצה במלחמת העולם בבוקרשט, התאלמנה מבעלה בארץ, פירנסה מעבודת כפיהָ את בתה הנכה לילי, השתדלה להגשים את חלומותיה, ודאגה לפני מותה לשלם עבור שירותים עתידיים לסנדלר אשר יכין את הנעליים המיוחדות של לילי עבור רגלה הקצרה; לחשמלאי שיתקן קלקולים, למוכר הנפט... וגם לחברה קדישא שתשמור ללילי אחוזת קבר ליד קברה בבוא יומה (עמ' 231-221).

המספרת חושפת בפני הקורא פיסות חיים אינטימיות, כגון חייה עם שני בעליה, שהיא נושאת את שמותיהם, אהבתה הנואשת לשחקן נשוי, קשריה עם אמריקאי, מסניף קוקאין, שנזקק למעשיו לזכוכית מגדלת, אשר תסייע לימים לאביה המזדקן לקרוא באותיות הקטנות של הגמרא (לא אציין עמודים – אני סמוך ובטוח שהקורא ימצא את האפיזודות האלו בכוחות עצמו...)

המספרת איננה חסה על עצמה ומתארת את הלם השכול שפקד אותה עם מותו של בנה בן הארבע שנדרס על-ידי נהג חסר מצפון בל"ג בעומר (עמ' 39 ואילך).

מלבד האפיזודות המעניינות הללו, יש בספר הזה עוד פן שריתק אותי במיוחד: הביקורת הקשה שמבקרת המספרת את ההווי העיתונאי מבפנים. היא מתארת את העיסוק העיתונאי כ"עיסוק סיטונאי מרוקן ממאמץ שכלי אמיתי" (עמ' 9); הטלוויזיה (המספרת הנחתה תוכנית בערוץ 10), שהיא אלת הידוענים – הופכת שאלות עמוקות לשטחיות (עמ' 95); עיתונאים מנהלים מסחר של תן וקח עם אנשים שמשמשים להם מקורות, הם נגועים בצביעות, שודדים רגשות, משחקים בחיי אדם, חותרים אחרי טובות הנאה ומתגמלים את מי שמעניק אותן (עמ' 137, 168); "כוונותיה של העיתונות, הגלויות והסמויות, לעולם ידלגו על החמלה" (עמ' 198).

אינני מאמין שיש אדם שנזקק לעיתונאי, או שעיתונאי נזקק לו – שלא יצא מהקשר הזה בשן ועין. הרשימה הזאת מתרכזת בספרה של עמליה ארגמן ברנע, ולא בי, אך אני חש צורך להביא שלוש דוגמאות (מתוך עשרות!), לחוויות שלי בתחום:

במלחמת יום הכיפורים סופחה יחידת הסיור שבה שירתי במילואים לפלוגת צנחנים. אחד הסיורים שלנו הותקף ממארב על יד הקומנדו המצרי, ובין הנפגעים היה גם חברי א', שיום קודם מצצנו שנינו את הנוזל המתוק מתוך חור בקופסת שימורי תירס. מ"פ הצנחנים ביקש ממני לזהות את הגופה, ואני השתמטתי (אני מתבייש לספר איך). הרי ראיתי עשרות גופות, שלנו ושלהם, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, אבל חשתי שלא יהיה בי הכוח הנפשי לראות את גופתו מרוסקת של חברי. התייסרתי קשות על התנהגותי הפחדנית, ומאותו הרגע תפקדתי באורח חלקי למדי.

פתאום מגיח אליי איש צעיר (מוכר מאוד!) מחזיק מיקרופון מול פניי: "סיפור! יש לך סיפור? מהר, סיפור!" אני בהיתי אליו, ולא הבנתי מה הוא רוצה. כשהתעשתי, נזכרתי שהנ"ל הוא כתב בטלוויזיה שהיתה אז בחיתוליה, והוא היה זקוק מיידית לסיפור לפני "סגירת הגיליון". הנפש הפצועה שלי עניינה אותו כקליפת השום – הוא רצה סיפור, ומייד! הוא התייאש ממני ופנה ללוחם אחר.

בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת החלטתי לקרוא את כל 23 הכרכים שיצאו עד אז מפרי עטו של ש"י עגנון, וכן את עיקר הספרים, המחקרים והמסות שנכתבו עליו – כדי לחבר את ספרי "עגנון ללא מסווה", שאמור היה לחשוף את פניו הבלתי מחמיאות של גאון הספרות וחתן פרס נובל. הכוונה למסרים של כתביו (דתיות פרימיטיבית, גזענות, פירוש מבהיל של סיבות השואה) ומבחינת המארג האמנותי (מבול של סמלים, מדרשי שמות, פטפטנות, סאטירות חסרות שחר). שמעו של הספר הגיע לאחד מבכירי העיתונאים, והוא ביקש כי אביא את הספר לביתו. מיהרתי למלא את בקשתו (ינואר 1992), מתוך תקווה שאולי יראיין אותי, או למצער, יזכיר את הספר באחת מכתבותיו – מה רבה הייתה פליאתי כאשר כעבור שבועיים אני מוצא במדור שלו בעיתון את עיקרי ספרי בתמצית, מבלי שהוא טרח להזכיר כי אני הוא אביהם מולידם.

בינואר השנה (2010) ראה אור "לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח", ספר שהקדשתי לכתיבתו ועריכתו קרוב לארבע שנים. והנה, עיתון מכובד מואיל להזכיר ספר זה, את תכולתו (1005 עמודים, 1240 ערכים), את היוזמת (אגודת הסופרים), את ההוצאה (דני ספרים), ורק דבר אחד פעוט שכחו – להזכיר שאני המחבר והעורך. כשנזעקתי ושאלתי מדוע – ענו לי שזאת הייתה המעידה של המעצב הגראפי...

בדידי הווה עובדא, למעשה, עובדות רבות, והבאתי כאן רק שלוש דוגמאות ליחס שזכיתי לו מצד העיתונאים, ואני מעיד שאלו לאו דווקא הכואבות ביותר שביניהן. כשאיש כמוני זועק חמס על העוול – מיד קמה מקהלה שלימה של מצדדי חופש העיתונות הקדוש, שכאבו של הפרט הוא כאין וכאפס לעומתו.

אלא שבספר הזה של עמליה ארגמן ברנע מדברת עיתונאית מבפנים, ומשום כך יש לדבריה משקל אדיר! הביקורת שלה כלפי העיתונות (ובעיקר כלפי העורכים!) היא קשה ביותר, והקורא חש שהדברים יוצאים מהלב: היא מתארת את העיתונאים כעופות טרף העטים על משפחות שכולות בשעות הנוראות ביותר כדי ללכוד תגובות, כדי להשיג את תמונות ההרוגים – והכול בבהילות כי או טו טו "סוגרים את הגיליון". (עמ' 53, 59). המספרת מתארת בכאב איך נאלצה לרמות כדי להיכנס לבתיהם של יושבי "השבעה" כדי להשיג חומר לכתבה (עמ' 59, 64). העורכים מבקשים תמיד חומר "עם בשר", ליתר דיוק – נוטף דם, שהרי ככל שהחומר זול יותר, נבזי יותר – הרייטניג עולה (עמ' 164).

בעיקר יצא קצפה של המספרת על העורכים, שנדמה כי איבדו צלם אנוש: מבקשים "בכוח" לכתוב 400 מילה על פצועה אנושות, והעובדה שהיא נפטרה בינתיים – אינה משנה כלל את הדרישה (עמ' 59); עורך אחר המבקש לפטר כתב, והוא מציע כביכול, את המשרה לבתו – בדרך זאת הוא מנטרל את כעסו, אבל באמת, בסופו של דבר, הוא מוסר את התפקיד לכתבת אחרת... (עמ' 133-127); עורך קורא לעיתונאי בדחיפות בביפר, זה מתלבט אם להניח לבנו הגוסס ולמלא את חובתו העיתונאית. לבסוף, החובה העיתונאית גברה, והוא יוצא בהול אל העורך, וזה מודיע לו שהוא מפוטר, ומכאן ואילך יהיה לו פנאי לטפל בבנו החולה... (עמ' 143-141).

המספרת מתארת גם כן כיצד העיתונאים מייצרים חדשות כדי שיהיה להם מה לכתוב, כי על מזבח המולך – העיתון שאו טו טו עומד לראות אור – אין קורבן מוסרי שעיתונאי חרוץ איננו מוכן להקריב ((עמ' 63-61, 140-139).

ואלה אינם הרשמים של עיתונאי שרק הציץ ונפגע – מדובר בעיתונאית בכירה שנשמה עיתונות מיום לידתה: אביה, מנחם ברש, היה כתב של ידיעות אחרונות, בן-זוגה, אהרן ברנע, היה עיתונאי ואיש טלוויזיה, בנה ובתה הם דור שלישי למקצוע, והיא עצמה מילאה תפקידים עיתונאיים בכירים ברוב העיתונים המרכזיים, וכאמור, הנחתה גם תוכניות טלוויזיה. היא עצמה נפגעה קשות מהאטימות העיתונאית (עמ' 166), לכן העדות שלה לא תסולא בפז!

ומהן המסקנות?

המסקנה של המספרת היא שהעיתונות היא כמו בגד שאינו מתאים למידותיה (עמ' 60), ועוד: "...למדתי שאין שיעור, אין חומר לימוד – יש רק עיתון של מחר" (עמ' 179).

עד כמה שעמליה ארגמן ברנע צודקת! למרות המידע הברור הזה שבספר – לא ניתן לעשות דבר – ההווי העיתונאי מעצב את האופי העיתונאי המבהיל לעיתים, אך אין מה לעשות בנדון – צריך רק להתנחם בכך שבלי עיתונות חופשית העולם יכול היה להיראות הרבה יותר גרוע. צריך להכיר את המסרים של הספר, להפנים, ולהיזהר!

אני מודה שזמן רב חיכיתי שספר כזה יראה אור.

אהוד: מניסיוני – כשאתה זקוק לכיסוי עיתונאי, למשל עם צאתו לאור של ספר חדש, לרוב הם מתעלמים ממך. אבל כשהם זקוקים לך, לרוב בנושא שאינו עיקר עיסוקך, פתאום אתה רצוי ורצוי שתהיה מצוי ובאופן דחוף. הפתרון שאני מצאתי הוא שבדרך-כלל אני מסרב להתראיין אלא אם הראיון קשור לצאתו לאור של ספר חדש שלי. והתוצאה היא לרוב, אפס.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 2

כך נמשך הוויכוח ונדמה לי אפילו שאמרתי לו [לח"כ גדעון וגינור, בלשכת היו"ר בכנסת] – "אני לא זונה כמו אשתך!" – עד שהצלחתי לצאת, ולעשות את דרכי החוצה, לבד, לשער ולתחנת האוטובוס, והגעתי לתחנה המרכזית, אני לא יודעת איך, אבל צוחקת לעצמי מדי פעם למחשבה שהוא זוחל שם בלשכה, על הרצפה, לאסוף את החפצים הנופלים, ומזלו שפני השולחן נותרו יבשים, אם אני לא טועה, כי אחרת היה צריך לקנח בסמרטוט את תנובתנו המשותפת מעל שולחן היו"ר, כי כשאני מגורה אני מרטיבה מאוד, ממש מתיזה – עד למרחק של אפילו חצי מטר.

אך בכך לא נסתיימו תלאותיי לאותו יום. ישבתי במסעדה הריקה-למחצה של אגד, ואחרי שהתעקשו לא לקבל ממני את מחיר הארוחה בדולארים, טרפתי סאלאט גזר ואשל וביצה מטוגנת, ושוב צחקתי – "יש לָך מזל שלא נתפס לי ברוכסן!" – יש לך מזל! מדוע הם תמיד אומרים את זה – כך גם חמיאל, במכונית, אחרי האבן שזרק עלינו תוגתי; וכשיצאתי כבר החשיך, קניתי כרטיס ועליתי לאוטובוס הישיר לתל-אביב. אני מעדיפה לנסוע באוטובוס, לא במונית, כי אז פחות נדחקים אלייך אנשים.

נגמר יום הכנסת שלך, חביבתי, אמרתי לעצמי. רצית לעשות רושם, להצליח, ויהי מה! כמו איזו סקארלט אוהרה שמופיעה בנשף הראשון שלה, ומה יצא? – בגללך כמעט חנק לעצמו הח"כ וגינור את המצביע ברוכסנו!

ואז נכנס והתיישב לידי אברך גדול, רחב-כתפיים, לבוש מעיל שחור, כובע שחור, חולצה-לבנה צהובה, ובלי עניבה, כמובן. מאוד התפלאתי שהוא בחר את המקום לידי. האוטובוס היה אמנם כבר די מלא, וישבתי בחלק הקדמי, אבל אני יודעת שלפעמים הם עומדים באוטובוס מרחקים ארוכים ובלבד שלא יצטרכו לשבת ליד אישה. אפילו זו זקנה צמוקת לחיים.

אני מאוד נזהרת מגברים שיושבים לידי באוטובוס מפני שכבר קרו לי מקרים לא נעימים. בדרך-כלל אני מניחה את התיק שלי במושב לצידי, או יושבת ליד המעבר, והתיק במושב הריק ליד החלון, ואז – רק אם כל האוטובוס ממש מלא, יש למישהו הצדקה לשבת לידי. דרך אחרת היא לחפש מיד מקום ליד אישה, או להעביר את התיק אל ברכיי מיד כשאישה מתקדמת לעבר מושבי, בתקווה שתתיישב במקום הפנוי, ואם לא – מיד להחזיר את התיק למושב.

אתמול ראיתי על לוח-מודעות כרזה של התנועה לשחרור האישה: "חזרתי מן השוק עמוסת סלים, ופתאום הרגשתי בין רגליי משהו שאיננו סל!" – בדיוק כך, פעם חזרתי באוטובוס מחיפה לתל-אביב, ולידי התיישב בחור גבוה, צנום, שנראה כמו צייר או שחקן. מתולתל. עלה מגופו ריח טוב, נקי, כאילו התרחץ לפני הנסיעה. שמעתי שיש אנשים שמתרחצים לפני שהם יוצאים מן הבית לדרך ארוכה, אך אינם ממהרים להתקלח בשובם. טוב, אני זו לא דוגמה כי אני מתקלחת לפעמים פעמיים-שלוש ביום, לפני ואחרי. עוד לא קרה לי, למשל, שאקיים יחסים עם שני גברים – בלי שאתקלח באמצע. למרות שכבר קרה לי יותר מפעם אחת שבאותה יממה, אפילו באותו לילה, שכבתי עם שניים, לא יחד, כמובן; ואילו חמיאל התפאר פעם באוזניי כי ברווקותו קיים יום אחד יחסים בחדרו, כשהיה סטודנט, עם שתי בחורות, אחת לפנות-ערב ואחת בלילה – מבלי שאפילו התרחץ באמצע. אני חושבת שההמשכיות הזו גירתה אותו כאילו שכב עם שתיהן יחד.

מלוכלך.

כמו שהאוטובוס מתחיל לנסוע, לפנות-ערב, ואני מסיימת לאכול מנה פאלאפל שקניתי בתחנה-המרכזית בחיפה, והייתי לבושה מכנסי-ג'ינס עבים, וחולצה, והייתי עייפה, בעצם חשבתי לישון כל הדרך, השענתי את כתפי השמאלי לחלון, ראש הצידה, הרגליים קצת שרועות קדימה, באלכסון, התרווחתי – ועצמתי עיניים.

השכן שלי, ארוך-הגפיים, כאילו רק לרגע זה חיכה. מבעד לעיניי העצומות-למחצה, באלכסון, יכולתי לראות כיצד מרפקו השמאלי גולש ומרחף באוויר, מעל לצ'יפצ'ימון ולגבעת הבטן, ובעוד רגע כבר נוגע בה קלות, כמו במקרה, בגלל טלטולי הנסיעה, יַעַנִי! – נוגע ונסוג, ומשתדל להתאים את קצב הליטוף למצב הכביש. יותר. פחות. פחות. מעלה. מטה. כאילו הוא מנגן דואט למרפק ומשגלון על מפשעת הג'ינס שלי.

בהתחלה זה די הרגיז אותי, אבל האמת שהוא פרט על צ'יפצ'ימון מאוד בעדינות. משדר, מפסיק. משדר, מפסיק. כאילו הוא מחכה לתשובה שלי, לאות שהוא יכול להמשיך. והבנתי שאם אזוז ממנו במופגן, אתן לו זֵץ קטן במרפק – שוב לא ייגע בי כל הדרך ואולי אפילו יבקש סליחה, כאילו נרדם ורק במקרה נטה גופו אליי.

דבר שני – לפי ההתנהגות שלו הרגשתי שהוא רוצה שיהיה לי טוב, כי אחרי הכול – איזה תענוג כבר יכול בן-אדם להרגיש במרפק? העור שם מקומט כעור של פיל, וחסר עצבים לגמרי. אתה יכול לצבוט את עצמך במרפק כמה שאתה רוצה – לא תחוש שום כאב. כשאני לפעמים עצבנית מאוד, ומתרגזת על חמיאל, שבא אליי עם הסיפורים על לינדה והבנות וההורים שלו, ושלה – אני אומרת לו:

"תן לי את המרפק שלך, חמילצ'יק – " וצובטת אותו שם בכל כוחי ובחשיקת שיניים; אם הייתי צובטת בחלק אחר בגוף, זה היה ממש עינוי, והוא היה קופץ לתקרה מרוב כאבים. אבל הצבוט שלי רק צוחק ואומר:

"לילכצ'יק, תשאירי קצת מההתלהבות שלך למקום אחר, אם את מתעקשת על עור מחוספס, אבל בבקשה – בלי רשעות, כי יכאב – " והוא מתחיל לצחוק, "די, די – " כאילו באמת צבטתי אותו בביצאלאך, שכידוע, ואני בוודאי לא מגלה את אמריקה, שקיתן עשוייה עוד מקומט ומחוספס, אבל רך ורגיש מאוד. אוהו! לא כמו במרפק –

פעם ניסיתי לקחת בפה בֵּיצָלֶ'ה של חמיאל, איזו אכזבה! כאילו מילאתי פי בפרי לא טעים, שעיר וקמוט, שכמוהו רואים לפעמים בחנויות למעדני-פירות, דומה לערימה של אשכים חומים עם שערות צהבהבות.

והאוטובוס נוסע. ואני משימה עצמי ישנה, באלכסון, ומתרווחת לי, ואני מרגישה שהוא נעשה נועז יותר ויותר, כשהוא חש שאינני מתנגדת; וכאשר ג'ינס-המפשעה המתוח שלי עונה לו בגלים, כמו קפיץ, יחד עם תנודות הנסיעה – אני מרגישה שהתרגשותו קרובה לשיא, ואף אחד באוטובוס לא יודע מה קורה בינינו, כי החשיך בינתיים, ומשענות-הכסאות גבוהות ומרפקו כבר נתקע בשיפולי הבטן שלי ומתחיל לבעול אותי מבעד למכנסיים – זו היתה הרגשה! – כאילו נרדמתי ואני חולמת, ולא פקחתי עין כל אותה שעה, שיהיה לי כאילו איזה אליבי – שהכול מתרחש עם גופי בלבד, בלי רשותי –

ופתאום אני מרגישה שינוי בקצב תנועותיו. מפסיק פתאום ומזיז את המרפק, כאילו נבהל, ושוב נוגע בצ'יפצ'ימון, ושוב נרתע, כאילו הוא חושש להיכוות ברותחין – לא הבנתי מה קורה לו, עד שהירפה ממני לגמרי, ולנחיריי החל מגיע ריח מוכר, שאני מסוגלת לזהות מקילומטר ואפילו אחרי שעות, פעם זרקתי את חמיאל מהבית, למרות שהוא נשבע לי שלא שכב קודם עם לינדה רק סתם אונן לפני שבא, כי לא רצה להתנפל עליי מיד, וגם קיווה שאיהנה יותר מהמכשיר הטעון-למחצה אשר שלא כסוללה חשמלית, יתחזק דווקא עתה, ולמשך יותר זמן, בפעם השנייה –

מטורף! –

תיארתי לעצמי איזו הרגשה מחורבנת יש לבחור שישב לצידי, בתחתונים רטובים, כשהריח עולה ומתפשט, חשק לגעת בי כבר לא היה לו, אם כי עוד ניסה לדחוף לי פעמים אחדות את המרפק, בחמדנות של מי שממילא כבר אין לו מה להפסיד.

היה לו מזל שהאוטובוס התקרב למיחלף נתניה, הוא צלצל, אסף בחופזה את חפציו, ויצא. מזלו גם שהיה לבוש במכנסי-ג'ינס. אני בטוחה שהכרטיס שלו היה עד תל-אביב. אבל אולי יש מכבסות מהירות, בשיטת כבס-ולבש, בנתניה?

כל זה בא להראות שלמרות שאני מתנגדת למזמוזים באוטובוס מצד מופרעים, הנה לפחות במקרה אחד, כשהגבר מצא חן בעיני וגם היה עדין מאוד, ומתחשב – הרשיתי לו לאונן אותי עד שכמעט גמרתי בנסיעה, והבאתי אותו לאביונה, זאת אומרת לנתניה, כדי לייבש את השמוקול שלו.

אבל האברך עלה לי על העצבים כבר מההתחלה, עם המעיל השחור שלו, ובלי הדאודוראנט; אני לריחות רגישה מאוד, ובייחוד לזיעת גברים חמוצה, שהדבר הקרוב לה ביותר העולה בדימיוני, לגועל, הוא זרמת סוסים, מהתנ"ך. זאת הסיבה שאני נהנית לפעמים כשדופברג באה לישון אצלי, כי מאז אותו לילה ראשון שניסתה לעסות את שדיי הנופלים וגמרה בחגיגה-רבתי עם תוגתי שבהזדקפות בי"ת, לאחר שבהזדקפות אל"ף אנס את המיטה –

מאז, כשאני מריחה את גופה הנקי-תמיד, המבושם, של דופברג חברתי, שאת יכולה ללקק בה בביטחון גמור אפילו את פנים כּוּזָלֶ'ה הוורדרד שלה כי היא רוחצת היטב את פי-התחתול אחרי כל יציאה, זה מין שיגעון שלה – אני אומרת לעצמי, סליחה על החרוז – שאולי מוטב לשכב עם חברה נטולת-אבר מאשר עם אבו-זרגיאל נודף ריח זיעת גבר. והרי לא המציאו עדיין יצור שיהיה זרגיאל בלבד, בלי הגבר, כמו שסיפר לי פעם תוגתי על מקרה שהיה עֵד לו, כמעט במו עיניו –

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

אברהם וולפנזון

מי הם האריסטוקראטים האמיתיים?

לאהוד שלום רב,

הפעם אני כותב אליך כקורא בלבד – אבל קורא שאינו יכול להתגבר על רגש-התודה על קובץ התרבות וההגות שאתה טורח – בהצלחה מרובה – להפיק פעמיים בשבוע. כל הכבוד!

למי שפנה אליי וניסה למנוע – או לפחות להפחית ולדלל – את כתיבתי ב"חדשות בן עזר" [ושיבח לעומת זאת פירסומַיי פה ושם ב"הארץ"] השבתי:

אם עליי לבחור בין חברתם ה"מכובדת" של גדעון לוי ועמירה הס לבין שכנותם באכסניה תרבותית אחת של סוציולוג-התרבות פרופ' עוז אלמוג, היסטוריונית הספרות העברית פרופ' נורית גוברין, אליהו הכהן, המשוררים והפזמונאים המעולים ד"ר דן אלמגור ויוסי גמזו [שפרופ' עוז אלמוג בגליון 511 משבח את כתיבתו ב"חדשות בן עזר"] – אני פונה, במטותא, למשתתפי חב"ע ואומר: "יהי חלקי עימכם..."

ההתקשטות בנוצות "אריסטוקרטיות" של – SNOB APPEAL, ובמיוחד של סנוביות אינטלקטואלית, מעולם לא נחשבה בעיניי למעלה ולסגולה נעלה, לא תרבותית ולא מוסרית.

כאשר הצביע אותו בר-פלוגתא על קטעים "פורנוגראפיים" בעיניו – שלא נאה ל"איש כמוני" לפרסם דברי-הגות "רציניים" בכתב-עת יחד איתם – "שלחתי" אותו לסמינר קצר בספרות חיה ועסיסית, של עיון בכמה מגדולי הסופרים, שהרומן "הנאהבים והנעימים" יכול לתפוס מקום מכובד מאוד בחברתם [בין היתר הזכרתי את "בל אמי" של מופסן, את "ננה" של אמיל זולה, את "מאהבה של ליידי צ'טרלי" של ד.ה. לורנס, את "שיעור באנטומיה" של שאול טשרניחובסקי, את "שני חבר'ה לֵצים" של ביאליק, את "דקמרון" של בוקאצ'יו, ועוד – והצעתי לו שיקרא כיצד התייחסו "שומרי החומות" של הספרות בדורות הקודמים לפניני-הספרות המודרניים/המרדניים הללו].

אהוד, סלח לי, רציתי רק לשבח את התוכן המעולה והמגוון של גליון 511 [גם קודמיו אינם מביישים את ה"פירמה"] וארכו דבריי.

אנא, קבל בהבנה את הצורך של קורא מן הקוראים לבטא רחשי-לב של תודה והוקרה על ה"מזון" הרוחני המעולה של חב"ע.

בידידות ובהערכה רבה,

אברהם

* * *

אֲגָנָה וגנר

אתה לא סתם מנוול אלא מנוול גדול!

שלום לסופר החרמן עלוב הנפש,

בהתחלה היה לי ספק – שאולי אתה מהתל בנו והמצאת את עלילות לילך הרמוטק בדימיון החולני שלך, כפי שכתבה לך בצדק ח"כ מרים תעסה-גלזר בעונתה, אבל כשראיתי כי המחברת הראשונה נפסקת באמצע העמוד האחרון – ומיד נמשך הסיפור במחברת השנייה [גיליון 511] – מיד הבנתי שאתה לא סתם מנוול אלא מנוול גדול, ושאתה באמת מצאת את המחברות האמיתיות שכתבה לילך הרמוטק המסכנה, והוצאת אותן לאור כאילו אתה כתבת אותן!

ממני,

המעוברת ממך בקיבוץ בערבה,

שרק מהמחשבה עליך מקבלת שיטפון גדול יותר,

ממה שבשבוע שעבר באמת קרה,

אֲגָנָה וגנר

אהוד: כל הכבוד לחוש הבלשי שלך, אגנה, וכמוך כבר העירו לי בשעתו כמה וכמה קוראים ביקורתיים ובעלי חוש בלשי – אחרי צאתו של הספר לאור; הם אמרו שרואים מיד שאלה הן מחברות אמיתיות – לפי קטיעת הטקסט בין מחברת למחברת.

אבל האם לא חשבת פעם שייתכן כי גם קטיעת הכתוב כאשר נגמר, כביכול – העמוד האחרון בְּמחברת, שייתכן כי אף זו היא המצאה של סופר נידח, שלאחר שסיים את כתיבת הרומאן כולו חילק אותו באופן שרירותי לשש "מחברות" שוות בגודלן?

והאמת, לפני שנים, בטרם הזדקנתי, גם אני, כשהייתי חושב עלייך, ובייחוד על התחת שלך, היה נעשה לי במכנסיים שיטפון קטן וגם כיום לפעמים אני חולם עלייך בלילות כמו נער מתבגר.

* * *

עם צאת ספרה של רנה ליטוין 'דור המדבר' בסדרת הספריה החדשה

וכמחווה למפעלה הספרותי עד כה

יתקיים ביום חמישי, ה-28 בינואר 2010, בשעה 20.30

 המופע הספרותי-מוסיקלי "לְהַכְחִיל אֶת הַחֹשֶׁךְ"

בהשתתפות (לפי סדר א"ב):

מילאת ביברמן / רון ביברמן / יוסי בן-נון / ליליאן ברטו / ששון גבאי / ישראל גוריון / אפרת גוש / יבגניה דודינה / קרן הדר / עמנואל הלפרין / יוסי יזרעאלי / פרופ' מנחם פרי / רפי קדישזון / פרופ' עוזי שביט / שלומי שבן / דורון תבורי

במופע יוצג הספר החדש ויועלו יצירות מאת לורקה, פושקין, לואיס קרול, צווטאיבה, ליר, וולף, ויליאם פוקנר – במלל ובצליל

עורך ומפיק: אלי שנברג

נשמח לראותכם!

במקום תתקיים מכירת הספר 'דור המדבר' בהנחה מיוחדת

האירוע יתקיים באולם ZOA (בית ציוני אמריקה), דניאל פריש 1, תל-אביב

דמי כניסה: 40 ₪. טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6959341
תחבורה: קווי דן 26, 9, 6, 28, 82, 22, 70, 91; קווי אגד 89, 174

הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה

* * *

אסי דגני: וצריך במחילה לנקד – "יַצִּיב"

לאהוד שלום רב,

פה ושם בעת קריאת החומר מתעורר רצון לתקן את הניקוד, אך אין בכך טעם כי גם כך מבינים למדי למה הכוונה. אך קשה לי להתאפק מלהצביע על שיבוש שנפל אצל יוסי גמזו שממש מדייק. בשורת השיר שלו 'רעידת אדמה בטאהיטי' בגיליון חב"ע 510 מנוקד:

"כְּצוּק יָצִיב וּכְבָר הוּא מְנֻפַּץ כָּאן לִרְסִיסִים."

וצריך במחילה לנקד – "יַצִּיב".

 בברכה,

 אסי דגני

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* התרשמות מארשת פניו החתומה והקפואה של השופט ריצ'ארד גולדסטון בראיון טלוויזיה אמריקאי עימו: כמו הרבה "חשובים" בישראל, המייסרים אותנו על חטאותינו – גם היהודי המוזר הזה סובל מתסמונת אגו מנופח (יוהרה) עם מידה לא קטנה של אידיוטיזם מוסרי.

* אובמה: "הערכנו יתר על המידה את יכולתנו לקדם שלום בין ישראל לפלסטינים." בוקר טוב ברק חוסיין! – במלאת שנה לכהונתך נוכחת לדעת וגם להודות עד כמה חסר ידע ושיקול דעת היית בכל הקשור לעמידתה של ישראל מול אויביה הפלסטינים, הערבים והאיראנים, המבקשים להשמידה. אגב, ישראל היא מדינה במזרח-התיכון, על-יד המוקטעה של רמאללה. והיא לא יהודֵי ארה"ב, מצביעי המפלגה הדמוקראטית ברובם, העשירים, החיים בחסותך ושאתה אומר שאתה מגן עליהם מפני האנטישמיות! – ובהזדמנות שאל את אנשי הצבא שלך מיהי ישראל, ויענוך. כי הם, גם כיום – לא אימצו כנראה את המדיניות המטופשת שלך כלפיה!

* אנחנו עדיין מנויים על עיתון "הארץ" אבל לא קוראים ולא מאמינים לשום ידיעה או מאמר שחתומים עליהם עקיבא אלדר, גדעון לוי, עמירה הס, יצחק לאור, בני ציפר צבי בראל, ודומיהם, החתומים על פשקווילים כמעט זהים בתוכנם ועל עיוותי-מידע והטיות זועקות לשמיים, המופיעים גם במרבית מאמרי המערכת; אנחנו גם לא מסוגלים לקרוא את רשימותיו הצדקניות של האדון-יודע-כל יוסי שריד, שעושות לנו "עור אווז", ולפעמים גם לא את אריאל הירשפלד, שנראה לנו טוב וחכם ומשכיל מדי עבור פלבאים כמונו.

אנחנו לא נאמר כאן את מי אנחנו כן קוראים, דוגמת נחמיה שטרסלר, אסתר זנדברג, אורי דרומי, אמנון רובינשטיין [מה? כבר העזיבו גם אותו?], מירב ארלוזורוב או סייד קשוע, וזאת מחשש שיכניסו גם אותם לקירנוף בתהליך הפלסטיניזאציה המואצת ב"הארץ" (לדעתנו אפילו "הערבי שלנו" קשוע הוא לא מספיק פלסטיני לפי אמות-המידה הנדרשות ב"הארץ").

* "טקס שנתי להנצחת לוחמי הל"ה שנהרגו לפני 62 שנים בדרכם לגוש עציון [הנצור], יתקיים בימים הקרובים בסימן מחלוקת ובדלנות על רקע דתי. תנועת הנוער בני עקיבא, גורם דומיננטי בטקס המסורתי, החליטה להחרים את אירוע הזיכרון המרכזי בשל התוכנית לשלב בו השנה הופעה של להקה צבאית, שבשורותיה חברות גם נשים." ["הארץ", 22.1.10].

"בני עקיבא" לא יכולים לשמוע חיילות ישראליות שרות מבלי שהזרגים שלהם יזדקפו ואחר כך יצטרכו לאוננות בבתי-השימוש או זה את זה או שלילית תבוא אליהם בחלום קרי-הלילה על חיילות פרוצות מזמרות בקוס פתוח בחצאיות מדֵי אל"ף – ולילית מלכת השֵׁדות תזדווג עם "בני עקיבא" ותוליד מזרעם הנשחת-לריק שדים ושדות בדמותם ובדמותה.

לכתבנו נודע כי לבד מהנחת התפילין, יידרשו בני עקיבא להניח גם קנדונים על זרגיהם בפגישותיהם עם בנות עקיבא מחשש שמראה השרוולים הארוכים והחצאיות הארוכות והשוקיים הנתונות בגרביים עד הברך והנעליים הגבוהות, שלא לדבר על עירום הפנים ואצבעות הידיים העסקניות – יגרמו לבני עקיבא להתיז, ויתקשרו כתמים רטובים על מכנסיהם הכשרים.

* ב"שבת עולמית" האחרונה, ששודרה בשבת בתשע בבוקר ב"קול ישראל" – הצליח יצחק נוי לא לומר את המילה אוֹבִּיסִיטִי (השמנת-יתר) – עד שש דקות לפני הסיום!

* אנחנו מבקשים מנמענינו לתמוך בשינויים קלים בשלוש הצעות החוק של השר ישי לקידום הכפייה הדתית ולהשמנת הציבור הפאראזיטי שלו, הרוכב עלינו ומוצץ את לשדנו.

 הראשונה: חוק החמץ, ובהזדמנות זו אנחנו ממליצים לקנות במופגן ולאכול בפרהסיה רק חמץ בפסח וגם לשתות בירה במדרכות העיר ולאכול ולקנות רק בחנויות ובמסעדות לא כשרות שיש בהן חמץ – כדי לעודדן ולאפשר להן לשלם את הקנסות של חוק החמץ.

השנייה: חוק שמעניק פטור מתשלום ארנונה למבנים שמסונפים לבתי כנסת. אנחנו ממליצים לנמענינו להצהיר על הדירה הפרטית שלהם או על אולם השמחות הפרטי שלהם – כעל בית כנסת, ולייחד בהם חדר-לימוד ("שטיבל") לחניוקים בתנאי שהם משתמשים בדאודוראנט. אין חשש לצפיפות.

והצעת החוק השלישית: "הקמת מרכז שינציח לדורות את פועלו ומורשתו של הרב הצדיק המקובל האלוקי הרב ישראל אבוחצירא הבבא סאלי זצוק"ל", הצעה שתיתן פרנסה לעשרות אם לא מאות פאראזיטים חניוקים לא-אשכנזים בהוצאה של עשרות מיליוני שקלים מתקציב המדינה על חשבון המיסים שלנו. ההצעה הנגדית שלנו היא לתמוך ללא כל סייג בחוק בתנאי שהמרכז האבוחציראי יועבר למרוקו יחד עם המר"ן וכל אוכלי לחם החסד שלו.

מה לעשות, ש"ס והחרדים עושים אותנו לשונאי יהודים!

* אנחנו ממליצים מאוד לכל נמענינו, שקונים ושקנו בעבר את "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" וגם נתנו להם מודעות – להתגבר על קמצנותם הטבעית ולהמשיך לקנות רק אותם – ולא לגעת, מטוב ועד רע, בחינמון בעל תפוצת-הבלוף שמחלקים אותו גם לציפורים – "ישראל היום", אשר בהיותו ממומן בקזינו-דולרים של מיליארדר יהודי לא-ישראלי – הוא מאיים לחסל את העיתונות החופשית בישראל בשיטת ההיצף (דאמפינג)! ראו – הוזהרתם! – חישבו על מה קרה לתעשיית הטכסטיל הישראלית.

* קבוצת חברים שוקלת להריץ את חיים טופול לראשות הממשלה. הנימוקים: הוא מאוד נחמד, ידוע בארץ ובעולם, הוא עשיר, הוא לא שמן, עדיין קוסם לנשים, הוא צעיר מהנשיא פרס, יש לו חוש הומור מצויין וקול אדיר בעברית צחה. הוא סוחף. כריזמאטי. אין לו אמנם מדור פופולארי בעיתון והוא גם לא כותב ספרים רבי-מכר ואבא שלו לא היה עיתונאי, אבל בתור כוכב סלאח שבתי לשעבר הוא יגרוף מאות אלפי מצביעים מזרחיים – ואולי גם חלק מהמצביעים של אורי זוהר לשעבר.

* החבֵרה שלנו ארנונה יצאה ממשעול בית הדירות שבו גרה – למדרכה, ורוכב אופניים הפיל אותה והיא נזקקה לחצי שנה גבס ברגל שמאל עם הרבה כאבים ובלי שום פיצויים.

במדורים הבאים נזכיר מדי שבוע את הרוצחים והמפגעים רוכבי האופניים והחשמלַיִים (חידוש של יצחק נוי) שמשתוללים בחוצות עירנו ועל גבי מדרכותיה וכבישיה בניגוד לכל חוקי התנועה. אם רוכב אופניים יעלה עלינו מאחור במדרכה אנחנו ניתן לו במרפקנו זֵץ שכזה – שהוא יימרח עד על פני הכביש ויזדקק לשנה של אישפוז בטיפול נמרץ. ראו, הוזהרתם!

* שלא יעבדו עליכם! 4 ספרים ב-100 הוא יוזמה מצויינת לטובת הסופרים, הקוראים והמו"לים. זה לא פוגע בהכנסות הסופרים אלא מגדיל את תפוצת ספריהם! – אחרת רוב העותקים יילכו לגריסה! מי שיוצא נגד היוזמה הזו וגם דורש חקיקה מונעת – הוא דמגוג או טיפש שאינו מבין דבר בשוק הספרים. חוץ מזה, בישראל יש יותר כותבי ספרים מאשר קוראי ספרים – ולכן רוב הסופרים אינם מרוויחים כמעט דבר מספריהם אלא גם צריכים להשקיע בהם, והם מאושרים אם יש יותר תפוצה לספריהם שהוזלו. ואלה שמרוויחים, ה"חשובים", מטופחי התקשורת ורבי המכר – הם רובם נטועים במשרות טובות בתקשורת ובאקדמיה ורובם גם אינו מתפרנס רק מתמלוגים אלא מפרסים ומקוני ספרים שאינם קוראים.

* אילו קורצו מחומר אחר אזיי תארו לעצמכם איזו נחת-רוח של שמחה-לאיד היו לעליזה ולאהוד אולמרט למקרא עיתוני וחינמון ישראל בימים האחרונים, עכשיו כשהזוּבּוּר התורן מופנה כלפי ראש הממשלה החדש, שהוא כנראה גם קצת תַחְת צוּרְמַיְתַה [תחת הנעל] של אשתו המתעתעת. ושנתגעגע לאולמרט כבר אמרנו?

* על יואל הופמן: דנה רוטשילד ["ידיעות", "ספרות", 22.1.10]: "ביום מן הימים, כשיהיה צדק בעולם, אולי ייוודע ברבים כסופר הכי טוב שחי כאן בעשורים האחרונים..." – הכוונה כנראה לדפים הלבנים הריקים שבספריו, שאיכותם אכן לא תסולא בפז והם כנראה קריאים יותר מהדפים המודפסים של קרטל הסופרים עוז-גרוסמן-יהושע.

* זר ברכות ליהודונים המפגינים מדי שבת נגד ישראל ובעד הפלסטינים ובראשם ר' אברום בורג הצדיק הידוע, עוכר ישראל והציונות, שנהנה ממשמני יו"רות הכנסת ואחר-כך ירק לבאר שממנה שתה וטינף אותה במילותיו. וברכות גם למצפונאי המפגין יוסי שריד – שעד היום לא היכה על חטא טיפשותו הפוליטית שתרמה כה רבות להיעלמות מרצ והשמאל מן המפה.

* עיר הבירה האומללה של האיטי, שנחרבה כמעט כליל ברעש האדמה הנורא, מה שמה בעצם? בחלק מן העיתונים כותבים את שמה פּורט או פּראנס, באחרים – פּורט או פּרינס, ולפעמים גם פּורט או פּרֶנס. גם ברדיו ובטלוויזיה, כל מי שמזכיר את שם המקום, קורא לו אחרת. זה מה שנקרא "מקצוע חופשי". עיתונאי חופשי לכתוב, להגיד, לצטט באופן חופשי, ככל שעולה על רוחו ודעתו את שמה של בירת האיטי. האם אי-אפשר להסתכל במפה, לבדוק באינטרנט או לברר במדוייק מהו השם הרשמי של העיר הזו, כדי לא לבלבל את הקורא? – יהודה גור-אריה.

* פּוֹרְט-אוֹ‏-פְּרֵנְס (בצרפתית: Port-au-Prince; בקריאולית האיטית: Pòtoprens) היא בירת האיטי והעיר הגדולה ביותר בה. פורט-או-פרנס [נמל הנסיך] נוסדה בשנת 1749 על ידי מתיישבים צרפתים שגידלו באזור סוכר במטעים. ב-1770 החליפה את קאפ-האיטיאן כבירת המושבה, שנקראה אז סנט דומיניק. ב-1804, כאשר האיטי קיבלה עצמאות, הפכה העיר לבירת המדינה. [ויקיפדיה].

* צה"ל הכובש בהאיטי 2010: http://www.youtube.com/watch?v=UX-UmrFAWNw

* * *

בן דרור ימיני

גולדסטון מפיץ שקרים, אנחנו שותקים

ציטוט מ"מעריב", 23.1.10

לישראל יש תשובות מתועדות לכתב ההונאה. מישהו החליט לגנוז את החומר בתקווה שהדו"ח יישכח

טענתי כבר פעם אחת שגולדסטון הוא הפושע. שקרן ונוכל שמציג את עצמו כ"ציוני", אך התגייס לטובת תעמולת השקר, כדי להפיץ דיבה על ישראל, ולהיראות "אמיץ" בעיני הקהילה הבינלאומית, שאולי, מי יודע, הרוב האוטומטי של איראן, לוב וסודן יוביל למינויו לתפקיד בכיר בבית המשפט הבינלאומי בהאג.

העניין הוא, שהאיש מתבלבל עם האמירות של עצמו. מדוע יש דין שונה לישראל ולמדינות אחרות, הוא נשאל פעם אחת על ידי יונית לוי בחדשות ערוץ 2, ופעם נוספת בראיון עם ביל מוירס מסי.בי.אס, ששודר ביום רביעי האחרון בערוץ 1.

מתברר שיש לו שתי תשובות. בערוץ 2 הוא אמר ש"אם בוצעו פשעי מלחמה יש לחקור זאת. אני לא חקרתי זאת. אם אתה דוגל בריאל-פוליטיק אתה יודע שהמדינות החזקות (כמו ארצות הברית) יוצאות פטורות בלא כלום לעומת החלשות (כמו ישראל) אך אין זה אומר שיש לפטור את החלשות."

והנה, בראיון ששודר בערוץ 1 מספר גולדסטון על פעולות ארצות הברית בעיראק: "הטענות נבדקו. ארצות הברית נקטה צעדים קיצוניים כדי להגן על אזרחים חפים מפשע." אין ספק. מופת לכל העמים. אולי, מי יודע, ישראל צריכה ללמוד ממנה. נניח רגע לשאלה איך עשה גולדסטון סלטה באוויר, ונתן תשובות הפוכות לשאלות זהות. נבדוק את המלצתו לישראל לאמץ את הגישה האמריקאית, לצורך הגנה על אזרחים.

ובכן, ניקח לדוגמה את הקרב על פלוג'ה (פומבדיתא) ב-2004. כ-400 אלף תושבים גרו בעיר, שהאחים התאומים של החמאס השתלטו עליה. ארצות הברית ניסתה הפסקת אש שנכשלה ונוצלה לחיזוק האחיזה האיסלאמיסטית.

כן, זה מזכיר את התסריט של עזה. לארצות הברית נמאס ממוקד הטרור והיא החליטה לבער את הנגע. התוצאה: 6,000 אזרחים הרוגים, ועוד 1,000 מחבלים, 10,000 בתים הרוסים מתוך 50 אלף, ובתוכם גם 65 מסגדים. חורבן שרק מה שעשו הרוסים לצ'צ'ניה עולה עליו.

עוד דוגמה: מארק גרלסקו, הממונה על החיסולים הממוקדים בפנטגון, אחראי להרג 200 אזרחים עיראקים חפים מפשע בהפצצות שיזם. טרוריסט אחד לא נפגע. גרלסקו הפך ליועץ מיוחד של HRW (משמר זכויות האדם) וסיפק דוחות קשים נגד ישראל. אין גבול. לא במקרה אמר הקולונל הבריטי ריצ'רד קמפ, לאחר המבצע בעזה, שאין צבא בעולם ששומר על חיי אדם כמו הצבא הישראלי. קמפ יודע על מה הוא מדבר. הוא היה מפקד הכוחות באפגניסטן. קמפ ביקש להופיע בפני ועדת גולדסטון. גולדסטון סירב להזמין אותו.

הבעייה היא שמול גולדסטון, שוב ושוב, עומדים מראיינים שלא למדו את החומר. אם מוירס היה עושה שיעורי בית, הוא היה פורץ בגיחוך, מציג את העובדות, את המיספרים, את הפרופורציות, וחושף את גולדסטון כאוויל גמור.

אלא שהתקשורת העולמית, ולפעמים גם הישראלית, מתקשה להציג לגולדסטון שאלות שיחשפו את מערומיו. וכאשר כבר מוצגות לו השאלות, כמו שעשה, וטוב עשה, הערוץ הראשון, גולדסטון מסרב לענות. וחמור מכך: לישראל יש תשובות מתועדות, ממוסמכות, מצולמות, כמעט לכל טענה בכתב ההונאה של גולדסטון. מישהו למעלה החליט, משום מה, לגנוז את החומר, בתקווה שהדו"ח יישכח. איזו אשלייה.

* * *

נפתלי בלבן-אוברהנד

לרגל יום השואה הבינלאומי אשר ייצויין ב-27.1.10 – מצ"ב שיר אשר כתבתי ברכבת אשר נסעה בדרך למינכן ומבטא את תחושותיי כיהודי בן למשפחה של ניצולי ופליטי שואה.

בין הרים ובין כפרים

בֵּין הָרִים וּבֵין כְּפָרִים טָסָה הָרַכֶּבֶת,

וְעֵקֶב הָרְעִידוֹת יָדִי אֵינָהּ כּוֹתֶבֶת.

מוּלִי יוֹשֵׁב פְּרוֹפֶסוֹר רָדוּם,

וּלְיָדִי אִשָּׁה עִם דֶקוֹלְט אָדוֹם.

זוּג מְאוֹהָב יוֹשֵׁב מֵאָחוֹר,

הָאֶחָד הוּא גֶּבֶר, וְהַשֵּׁנִי בָּחוּר.

תִּינוֹק בּוֹכֶה, וְיֶשְׁנוֹ חֲשָׁד,

שֶׁמִתְאַוֶה הוּא לִינוֹק חָלָב מֵהַשַּׁד.

קוֹנְדּוּקְטוֹר חִוֵּר מְבַקֵּשׁ כַּרְטִיס,

אֲנִי מוֹשִׁיט יָדִי אֶל הַכִּיס.

בַּמְּהִירוּת שֶׁל 200 קָמָ"שׁ – אָכֵן,

נַגִּיעַ בִּמְהֵרָה לְמִינְכֵן.

בִּמְעֻרְפָּל, נִדְמֶה כִּי רוֹאֶה אֲנִי גְּבָרִים נָסִים,

הָאֵין זֹאת מִפַּחַד מֵהַקַּלְגַּסִּים?

אוּלַי לִבִּי פִּתְאוֹם מֵחֲשָׁשׁ נָמֵס...

הַאִם שָׁמַעְתִּי: "Deutschland Ueber Alles"?

אוּלַי – אֵל הָאֲרָיוֹת נוֹפֵל לְתוֹךְ הַגוֹב,

אוּלָם, הִגַּעְנוּ לֶ-Bahnhof.

מִסִּיּוּט נַפְשִׁי הֵקִּיצָה,

מִסָּבִיב – קוֹקָה קוֹלָהּ וּפִּיצָה.

אֶקְרָא בַּסְּפָרִים, אוֹ אוּלַי אֶרְשׁוֹם בַּמַּחְבֶּרֶת,

וְשָׁאַלְתִּי – אוּלַי יֵשׁ גֶּרְמַנְיָה אַחֶרֶת?

© כל הזכויות שמורות

נכתב במינכן 6.10.2007

* * *

אתה ושרה'לה הן בנותיו של הסופר ז.י. אנוכי

אתה – אסתר – [אלמנתו של אחי משה נצר, להורינו דבורה ושרגא נצר] כמו גם שרהל'ה מלכין, רעייתו של אהוביה, היו בנותיו של הסופר ז.י. אנוכי שכתב את "ר' אבא" ועוד, איש רוח צנוע שביתו היה מרכז לאנשי רוח ושחקנים של אותה עת; ובתל אביב, בצפונה של העיר, יש רחוב שקורא על שמו; ומצד האם השתייכו שתי האחיות למשפחת דוד זכאי זכור לטוב.

רנה שפירא

* * *

יצחק שויגר

הילד חולם

היית אתמול [מוצ"ש] באופרה החדשה "הילד חולם"?

הייתי.

איך היה?

מדהים.

ואת?

נפלא.

ואתה?

אי אפשר להאמין שעושים דבר כזה בארץ. איזה יופי איזה עושר. מדהים.

אבל לא שומעים כל כך את העברית.

אולי העברית לא מתאימה לאופרה?

לא. זה המוזיקה שנשמעת יותר חזק. אז בגלל זה לא שומעים את הזמרים. צריך אולי להגיד להם או שינגנו יותר בשקט או שהזמרים ירימו את הקול?

אולי זה בגלל הרמקולים. את זה דווקא אפשר לסדר. בטכנולוגיה של היום אפשר לעשות כזאת הפרדה – שישמעו זמזום של זבוב.

יכול להיות שזה בגלל האולם. אולי צריך לראות איך זה יהיה באולם אחר?

המוזיקה יפה. אבל בהתחלה, בפתיחה, הנשמה יוצאת עד שפותחים את המסך. צריך לקצר את זה.

זה נכון וגם צריך לשפר את הדיקציה של הזמרים כדי שיבינו מה שהם שרים.

את לא מבינה כלום. בשביל זה יש את הכתוביות בעברית. שתביני מה שהם שרים.

את ממש דפוקה הרי הם שרים בעברית. כתוביות עושים כששרים באיטלקית.

מה לעשות. אי אפשר להבין, אז עושים כתוביות. זה לא נורא.

אולי כדאי שיעשו כמו בטלוויזיה, שתהיה מישהי שעושה שפת הסימנים גם כדי שהחרשים יבינו מה ששרים, אם כבר  עושים תרגום כתוב, לאלו ששומעים?

אחלה רעיון.

את לא צריכה לבקר כל דבר. זה ישראלי וזה שלנו וצריך להתגאות.

אפילו הבחורות עם התחתונים, היו יפות.

זה באמת חידוש ישראלי. בדרך כלל באופרה כל הזמרות שמנות ומכוערות ולבושות בשמלות מפוארות. פה, הלבישו אותם בבגדים תחתונים סקסיים וזה עשה אחלה אווירה. חבל שלא נתנו להן לרקוד על עמודים כמו שרואים בסרטים, אז זה היה קברט אמיתי.

זה לא קברט, לא הבנת מה שראית. הסיפור הוא על הילד שחולם ועל המוות והחיים.

אז למה היתה אונייה באמצע?

זה מהסיפור של האונייה סנט לואיס. זה בזמן הנאצים. ששם היו יהודים שעלו על האונייה ולא נתנו להם לברוח מהנאצים. אז זה מכניס את אלמנט השואה. את מבינה. אם האופרה הזאת תהיה בחו"ל אז נראה להם לכל הגויים שאי אפשר לברוח מהשואה. זה בגנים שלנו. אנחנו רדופי שואה. בכל דבר. זה אלמנט חינוכי לכל העולם. ביחוד עכשיו, אחרי דו"ח גלדסטון וכל זה. איך שהעולם שותק ולא אכפת לו שרודפים יהודים.

וואלה. לא חשבתי על זה. זה רעיון יפה. אתה חושב שחנוך לוין התכוון לזה?

מה זה חשוב. הבמאי הוא שמפרש את הטקסט והוא עושה את זה היום. זאת אופרה עכשוית.

אני חושבת שלא הילד חולם, אלא הבמאי חולם ואולי הצופים.

אבל זה בכל זאת יפה.

יפה יפה. קצת ארוך וקצת מרדים אבל יפה.

אהוד: מתי כבר ייסגר בית החרושת של גיל שוחט?

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר

מה רוצה גולדסטון מישראל

http://www.pbs.org/moyers/journal/10232009/transcript1.html

חסד עשה עימנו הערוץ הראשון שהביא את הראיון שנתן ריצ'ארד גולדסטון לערוץ הציבורי האמריקני PBS. מי שמכיר את התקשורת האמריקנית יודע ש-PBS משול לחברת החדשות הפלשטינאית. ובכל זאת אפילו המראיין הוותיק ביל מויירס לא היה מוכן לטענות הארסיות והבלתי הגיוניות שהעלה גולדסטון כלפי ישראל.

האם אתה שולל, שאל מויירס, את זכותה של מדינת ישראל להגנה עצמית.

חס וחלילה ענה השופט גולדסטון בשיא הרצינות, אבל השאלה היא איך. אמנם ישראל ספגה אלפי טילים ופגזים במשך שנים מן החמאס, אבל אין זה אומר שזכותה להרוס את לולי התרנגולים של עזה. עשרות אלפי תרנגולים נרצחו על ידי הישראלים, ענה גולדסטון בפנים חתומות.

איך, שאל המראיין, יכולה ישראל להגן על עצמה, שלא בכוח צבאי?

איש לא שולל מישראל את הזכות להשתמש בצבאה להתגוננות בפני אלפי הטילים והפגזים, עונה גולדסטון, אבל השאלה היא כיצד? היא יכולה לעשות הכול חוץ מלעבור על החוק הבינלאומי המגן על האוכלוסייה האזרחית, ואסור לה לפגוע בתשתיות אם יש סיכון לפגיעה באוכלוסייה האזרחית. בתנאים שכאלו השימוש בכוח לא מידתי הוא פשע מלחמה.

אבל, הקשה עליו המראיין, חמושי החמאס, או הטרוריסטים אם תרצה, הסתתרו בתוך האוכלוסייה האזרחית, ומתוכה ירו טילים ופצצות.

אז שישלחו אנשי קומנדו, פסק השופט בלא ניד עפעף. שלא ישתמשו באש.

יצא המרצע מן השק. ריצ'ארד גולדסטון, שופט צדק יהודי, רוצה צדק. צדק לטרוריסטים. הוא רוצה שחיילים יהודים יקלפו מעצמם את מעטפת ההגנה של אש ותמרון ויכנסו לגוב האריות בתנאים שווים, או נחותים לטרוריסטים. אלא שבניגוד לאריות, הטרוריסטים מסתתרים מאחורי נשים ילדים וזקנים, שבהם אסור לפגוע. לכן, מה שגולדסטון, המחזיק מעצמו יהודי ציוני, רוצה לראות – הוא טבח בחיילים היהודים.

אלא שבסרט הזה כבר היינו. קוראים לו ג'נין (ג'נין). לשם כבר נשלחו החיילים ללא מעטפת האש והתמרון, היישר אל התופת של ילדים מתפוצצים מלכודים וייקושים, ונשים עטויות רעלה שאינן אלא חבילות נפץ או "חמושי" החמאס. גם לאחר שעשרות חיילים ישראלים נהרגו, שילמו בגופם ובנפשם על הניסיון לשמור את החוק ההומניטרי, לא הניח לנו האו"ם, שלא לדבר על ה"קהילה" הבינלאומית דהיינו הרוב האוטומטי השמור לרודנויות המוסלמיות ולתומכיהן, שלא לדבר על משרתי החמאס בארץ הקודש כדוגמת מוחמד באכרי וחבריו באוניברסיטת שיח' מוניס.

הוכח שכל אמצעי שבו ינקוט יהודי להגן על נפשו, גופו, רכושו וארצו – הוא פסול, כי ריצ'ארד גולדסטון איננו רק יהודי. הוא דהימי. והדהימי עושה כדרישת השליט המוסלמי, ששמו במקרה זה חמאס. לפני 10 שנים היו אלו המוסלמים של קוסובו. אין טעם לכעוס על גולדסטון, כמו שאין טעם לכעוס על יהודי מומר המתנקש באחיו לשעבר במצוות האפיפיור האנטישמי או האימאם האנטישמי. דהימי הוא מצב נפשי שכמעט אין ממנו דרך חזרה, ומבחינת העם העברי הריבוני בארצו גם אין לו מחילה.

אין טעם לכעוס על גולדסטון אבל יש את כל הטעמים לבוז לו. בוז עמוק וגועל נפש. לרגע קט נראה שגם המראיין של PBS חש כך כלפי ה"שופט" המטה משפט.

יש נחמה אחת גדולה בדו"ח גולדסטון. זה מה שהמוסלמים יכולים לעשות אחרי שניגפו בקרב. המוסלמים ציפו לפגוע בצה"ל פגיעה אנושה, לצרוב בלב הצבא היהודי את תחושת התבוסה, להוכיח את עליונות האיסלאם על היאהוד. הם מיקשו וייקשו, חפרו מנהרות והציבו בפתחן נשים הרות. ובכל זאת יחס האבדות הוא מאה לאחד, דומה ליחס המספרי בין יהודים וערבים בכלל המזה"ת. ההנהגה החמאסית נמלטה למנהרות בית החולים כמו עכברים מבוהלים. כל מה שנותר להם הוא לילל לדהימי שלהם, ולגרום לו להשתתף בצרתם עד שהוציא ספר עב-כרס של שקרים כזבים ודברי הבאי, ספר ההודאה בתבוסה של האיסלאם בבואו להשליט את מרותו על העם העברי.

ובבניין ציון, ושחרור הנגב מעול כובש, ננוחם.

ד"ר יובל ברנדשטטר

להבים, הנגב הכבוש

* * *

משה ברק / מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ

פרק  כ"ב. חֶפֶז – סטוץ

לדברי עיתון "מעריב" נוצר המונח סטוץ מקיצור של האימרה היידישית "אס טוט זיך" שפירושה "משהו קורה" והתקבל "ס-טוט-ז" שנשמע "סטוץ".

העברית המדוברת אימצה מונח מקוצר זה כדי להגיד ש"משהו קורה" מבלי לגלות "מה בדיוק קורה" ובלי ליחס לזה חשיבות.

מסיבות אלה הפך "סטוץ" למונח המגדיר קשר מיני חפוז, מקרי, קצר ובר חלוף. קשר גופני נטול ניסיון חווייה רגשית, חוויית פות וזין – חפ"ז בראשי תיבות.

מכל הסיבות האלה, אני מציע לקרוא ל"סטוץ" חֶפֶז – ולמי שיש חפץ וחשק מתמיד לכך, נקרא חֶפִיז/ה במקום "חרמן" ו"חרמנית" המקובלים כיום, ומשמעותם אינה הולמת את המעשה. אשר לפעולה, ניתן היה לומר זאת בפיעל חִפֵּז – אך פועל זה משמעותו כיום סתם ביצוע מהיר.  לכן כשורש לביצוע חֶפֶז ניתן לבחור בפועל – לְחַפְזֵז!

גבת

אהוד: ומה רע ב"חפוּז" הנמצא כבר בתשמוש?

* * *

מזיכרונות אברהם אליוביץ-המאירי

על ניסן רוּטמן ואלכסנדר אהרונסון

מצאתי בזיכרונות אבי – אברהם אליוביץ-המאירי מפרדס-חנה:

ב-1926  קנו כ"אנשי קש" של פיק"א את אדמות רָבּיָה (פרדס חנה) מהתורכמנים – "וזה היה סוד כמוס עימי עד יום מותי" [הוא כותב] משתי סיבות:

1. גם אז לערבים אסור היה למכור קרקע ליהודים.

2. פיק"א נתנה עמלות, ואני לא לקחתי.

"אנשי הקש" היו אלכסנדר אהרונסון, ניסן רוטמן ואברהם  אליוביץ.

העמלה היתה בחלקות קרקע שונים ב"שומרון" ובעמק חפר. אלכסנדר, שהיה הולל – בכל פעם כשנזקק לכסף – היה מוכר חלקה לניסן רוטמן, וכך ניסן איחד חלקות, וברבות השנים התעשר.

יעקב המאירי (אליוביץ)

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,255 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,017 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

שלום אודי.

אני מעביר אליך מיכתב מטעם קארן טל, המנהלת האגדית של בית הספר רוגוזין לילדי עובדים זרים בתל-אביב, שבו מבקש סגל ביה"ס סיוע לקראת חגיגות פורים הקרבות. אשמח אם תפרסם את המיכתב כלשונו בעיתונך המקוון. ובאותה הזדמנות ברכות להתמדה הבלתי רגילה שלך בהוצאת העיתון, שאני מבין כי תפוצתו הולכת ומתרחבת. אילו היית תומך בביבי, אולי גם היית מקבל מימון מאיזה מיליונר.

תודה.

יודה אטלס

שלום לכולם!

כמו בכל שנה אנו מתחילים להתארגן ביחד איתכם לקראת חגיגות פורים.

השנה נחגוג במתכונת שונה – עדלאידע  בין השעות 10:00-12:00 ברחובות הסמוכים לבית הספר.

(נקיים בזאר אביב לקראת חג הפסח!)

לאור העובדה שבית הספר משמש מקום מרכזי בחיי תלמידי ביה"ס המורים, המתנדבים וקהילת ההורים, אנו מבקשים לצאת מחוץ לכותלי ביה"ס ולהציג בפני קהילת השכונה את המפעל החינוכי המגוון והאיכותי הקיים בבית הספר.

ביום שישי  26.02.10  נתכנס בקפטריה בשעה 09:00 לקפה ואזני המן  ומשם נתארגן ליציאה. העדלאידע תחל את צעדתה ברחוב העליה בשעה 10:00 משער בית הספר דרך רחןב פלורנטין, הרצל, מטלון, עליה ונסיים בחגיגה משותפת בית ספרית .

נשמח לסיוע מצידכם לטיפוחה של תהלוכה רבת משתתפים "צוהלת ושמחה ומלאת אורה":

• השתתפותכם חשובה. תהלוכה רבת משתתפים תחזק את תלמידי בית הספר, צוות המורים והעובדים והורי ביה"ס בתמיכתכם.
• אנו זקוקים למתנדבים אשר יגיעו עם הרבה מצב רוח טוב לשמש כצופים המלווים את העדלאידע לצידי הדרך ומעודדים ומריעים לצועדים. חשוב שלצועדים יהיו צופים שיגבירו את תחושת הגאווה, השייכות וכן את המוטיבציה לשמחה אדירה.
• כדי לעבות את העדלאידע בצבעים ובמיצגים פורימיים אנו זקוקים לאומני רחוב שיקחו חלק פעיל בצעידה וכאלה שיעוררו שמחה והנעה לכל הצועדים טרם התהלוכה. אומני רחוב מתחום הולכי הקביים, ליצנים, נגנים, קפוארה, גאגלינג וכו'.
• אנו זקוקים לתחפושות  ולסיוע ברכישת אביזרים פורימיים שיוסיפו צבע, נראות ורעש לעדלאידע. אביזרים כגון: כובעים צבעוניים, מסכות, רעשנים, קשקשים, צעיפים, משרוקיות, פעמונים, תופי מרים וכו'.

אין צורך למצוא חניה  כדי להביא חבילות לקמפוס. אפשר להיכנס לרח' מסילת העולים מרח' העליה 49 ולפנות ימינה ברח' מולדת לשער האחורי של בית הספר (רח' מקביל לרח' העליה).

בשער נמצאים השומרים – רוני נייד: 0545927653  או תומר נייד: 0528479363  וניתן לקרוא להם כדי שיקחו את החבילה שלכם מהמכונית בלי שתצטרכו למצוא חניה (משימה בלתי אפשרית...). נודה מראש על כל עזרה שתוכלו להגיש לנו.

אנשי  קשר בקמפוס לכל שאלה ופנייה:

שוש קיפר נייד: 0542400097     shoshki@014.net.il 

נחמה שיינברג: 0526868463       nehamis@walla.co.il

שרי לוי  נייד:   0523313239        sarilevy2@gmail.com

הזמנה מפורטת תשלח בהמשך. אנא שריינו את יום שישי 26.02.10 בשעה 09:00 !!!

שלכם עם המון תודה והערכה,

קארן טל

מנהלת  קמפוס "ביאליק-רוגוזין"