חדשות בן עזר

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בשבט תש"ע, 1 בפברואר 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסף דוריאל: הנדון: מוחמד [א-דורה] לא מת, הוא פעיל ובועט.

אורי הייטנר: מי אשם באנטישמיות? [על המסית גדעון לוי].

רות ירדני כץ: יפה כמו נסיך, שתיין, זנאי ומשורר – אלכסנדר פן.

ציפי שחרור: שלושה שירים, מפונה ועד גואה, הודו 2006.

בן כספית: התרומה שלנו לחומרים מהם עשוי דו"ח גולדסטון [מ"מעריב"].

זאב הולין: אברהם הרצפלד על משפחת יהודה ראב.

תגובות לדן אלמגור על ה"צברים" בגיליון 513: נורית יובל: באהלי שֵׁם! //

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, בהוצאת ביתן, 1985, מחברת שנייה, המשך 4.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר". // משה כהן: אסור לנו להתייחס לדו"ח גולדסטון.

מוצ"ש בפילהרמונית עם מהטה, נארש זוהל וליזה בתיאשבילי.

אני מניח שהקוראים הנאורים של "חדשות בן עזר" ימצאו עניין במאמר של ראובן פדהצור בעיתון "הארץ" ותגובתי עליו, שהעיתון נמנע מלפרסם. זה מלמד משהו על "העיתון לאנשים חושבים" שגילוי האמת פסול אצלו – אם זו לא משרתת את האג'נדה של הגיִיס החמישי הפועל בישראל למען אויבי המדינה.

מאמרו של ראובן פדהצור ("מוחמד לא מת" – הארץ, 24.1.10) על עלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה" הגיע באיחור של 9 שנים. חבל שלא כתב אותו מיד אחרי שהסרט המסית של "פרנס-2" הופץ בעולם וגרם לפוגרום תקשורתי ותעמולתי, בקנה מידה עולמי, נגד ישראל. כי בניגוד להתרשמותו של פדהצור – זו לא היתה "הצגה שבוימה בכישרון רב", כפי שכתב במאמר, אלא – הצגה לא מקצועית, שהוכנה ברשלנות, כשאת השקרים שבה ניתן היה לגלות מיד, כפי שעשה החתום מטה, ימים ספורים לאחר האירוע.

אלא שאז – הגיִיס החמישי הפועל למען הרש"פ בישראל יצא בכל כוחו נגד גילוי האמת על עלילת הדם, וזה כלל שקרים ללא רגליים שהושתלו בעיתון "הארץ". מי שקרא את דיווח "הארץ" על האירוע יכול היה לראות מיד את הסתירות שבין תיאור המוות מכדור בודד לבין הכותרת על מכונות הירייה (בלשון רבים!) שבחרו את מוחמד הקטן למטרה. קל היה גם לראות בתמונה שבאותו מאמר את עקבות הכדורים הבודדים שנורו לקיר שמאחורי הילד, כנגד התיאור השקרי של עקבות ירי מסיבי לעברו. אותו דבר – עם תיאור רצח נהג האמבולנס, שלא הופיע בסרט של "פרנס-2" ובשום צילום אחר מהשטח. פדהצור יעשה שירות טוב לעיתון אם יגלה כיצד הושתלו בו שקרים גלויים לעין מבלי שהעורך האחראי הבחין בהם, וכן – מי חיבר את מאמר המערכת שפסל מכל וכל את חשיפת השקר על ידי.

מעניין יהיה גם לחשוף למה דווקא אסתר שפירא מהטלוויזיה הגרמנית הגיעה אליי עם צוות שלם כדי לבסס תחקיר משלהם על עלילת הדם, כאשר הטלוויזיה הממלכתית של ישראל, שקיבלה את אותו החומר, מילאה את פיה מים, עד שבאיחור של 9 שנים הציגה את הסרט הגרמני ב"מבט שני". מה שאסתר שפירא הבינה, ומסבירני ישראל טרם הבינו זה – שעלילות דם, אם לא מוזמות מיד, רק צוברות כוח ולא מתות עם הזמן. כנראה שאסתר למדה היסטוריה יהודית, כשעמיתיה בישראל למדו לבגרות מבלי לדעת היסטוריה.

ובעניין זה יש לי גם סקופ, שאלמלא קיבלתי אותו מודפס בשחור על לבן לא הייתי מאמין לו. מנהל מחלקת הסברה של משרד החוץ כתב לי לפני כשבועיים בלבד: "...העלאת המקרה והחזרתו לתודעה הציבורית לא תשרת את האינטרסים של מדינת ישראל... עדיף, להערכתנו, לשמור על פרופיל נמוך ולתת למקרה לשקוע בתודעה הציבורית ..."

ידידי, פיליפ קרסנטי, שקיבל ממני חומר למאבק המשפטי שלו בצרפת למען ישראל (תוך התנכרות מצד הממסד שלנו), לא מאמין לסיפור הזה, עד שיקבל צילום מהמכתב של משרד החוץ

ואולי הגיע הזמן לשאול את שר החוץ – האם בין טיסה לטיסה אל מעבר לים הוא מספיק גם לבדוק מה קורה במשרד שלו בירושלים? ואת דוברי צה"ל לדורותיהם – היה חסר לכם חומר כדי להזים את עלילת הדם על חיילי צה"ל? זה לא שייך לתפקידכם?

הכותב הוא בין ראשוני המומחים בישראל לחקר ביצועים צבאי.

[עוד מכתב שנשלח למערכת "הארץ", חפשו אותו שם]

מאמרו של גדעון לוי, "השואה כתעמולה" ["הארץ", 28.1.10], ככל מאמריו, הוא כתב תעמולה והשמצות נגד מדינת ישראל. לקראת סוף המאמר, הוא מפנה לקורא שאלה רטורית: "כמה יפה היה, אם דווקא ביום השואה הבינלאומי הזה היתה ישראל מתפנה להתבונן אל תוכה פנימה ושואלת, למשל, איך זה שהאנטישמיות בעולם זקפה ראש בשנה האחרונה דווקא?" ולמקרה שמי מהקוראים יטעה בתשובה, הוא מוסיף: "אלף נאומים נגד האנטישמיות לא יכבו את האש שהצית מבצע 'עופרת יצוקה', לא רק נגד ישראל, אלא נגד העולם היהודי כולו".

דברים אלה הם האוטו-אנטישמיות במרעה – האשמת היהודים באנטישמיות המופנית נגדם.

התשובה האמיתית לשאלה, היא שהשנה האנטישמיות הגיעה לשיא, בשל מסע ההסתה האנטישמי חסר התקדים, אותו מובילים הפלשתינאים יחד עם גורמים אנטישמים במערב, המכנים עצמם "פעילי" "שלום" ו"זכויות" "האדם". ההסתה נגד מדינת ישראל המלווה באינתיפאדה משפטית נגד מדינאים וקצינים ישראליים, זורעת שנאת ישראל וקוצרת סופת מעשים אנטישמיים.

הגאות בתקריות האנטישמיות, מעידה על השקר הגס בהבחנה בין אנטישמיות לבין אנטי ציונות ואנטי ישראליות. עובדה – כאשר מסיתים נגד ישראל, התוצאה היא פגיעה ביהודים באשר הם.

החמור ביותר במסע ההסתה הזה, הוא המעורבות הפעילה של גורמים ישראליים בהובלתו. אחד הגרועים במסיתים הללו הוא גדעון לוי.

אִשָּה חוֹלַת-סַרְטָן שֶלֹּא נִמְצָא לָהּ גַּג עַד כָּאן

וּכְאֵב וָעֹנִי אוֹפְפִים אוֹתָהּ מִכָּל צְדָדֶיהָ

מָצְאָה מִפְלָט בִּלְתִּי-חֻקִּי בְּתוֹךְ מִקְלָט רֵיקָן.

וְרָשֻיּוֹת טִמְטוּם-הַלֵּב שֶל אֶרֶץ מְקֻרְנֶפֶת

שֶשָּׂמוּ לֵב (אִם יֵש לָהֶן אֵיבָר כָּזֶה בִּכְלָל!)

לֹא לְסִבְלָהּ כִּי אִם לִפְרָט שֶדְּחִיפוּתוֹ עוֹדֶפֶת:

שֶפְּלִישָתָהּ בִּלְתִּי-חֻקִּית – עָטוֹת עַל הַשָּלָל.

וְהֵן שוֹלְחוֹת חֻלְיַת-שוֹטְרִים נוֹעֶזֶת הַמֻּפְקֶדֶת

עַל גֵּרוּשָהּ וְעַל מַעֲצָרָהּ כַּחֹק בִּגְלַל

פִּשְעָהּ, בְּעוֹד סַרְטַן-הָאֲטִימוּת-הַמְּמֻסֶּדֶת

לֹא מַעֲלֶה עַל דַּעֲתוֹ (אִם יֵש לוֹ דַעַת כְּלָל!)

כִּי חוּץ מִן הַבִּלְתִּי-חֻקִּי יֵש גַּם בִּלְתִּי-הוּמָאנִי

(הַסְּפּוֹרְט בּוֹ זְרוֹעוֹתָיו שֶל הַתְּמָנוּן הַמְּגֻשָּם

שֶל בְּיוּרוֹקְרַטְיָה עָרְלַת-לֵב כָּאן מִתְמַחוֹת, דּוֹמַנִי,

בְּטַרְטְרָן וְכַדְרְרָן אוֹתָהּ מִפֹּה לְשָם).

וּמִשְטָרָה שֶטֶּרֶם הִתְגַּבְּרָה עַל גַּל-הַפֶּשַע

הַמְּאַיֵּם אֶת הַמְּדִינָה לִתְהוֹם רַבָּה לִתְחֹב

עוֹקֶרֶת אֶת הָאֵם הָאֻמְלָלָה, חַסְרַת הַיֶּשַע

עִם יְלָדֶיהָ מֵאוֹתוֹ מִקְלָט יָשָר לָרְחוֹב.

וּבַסִּיּוּט הַזֶּה אַתָּה צוֹפֶה בַּטֶּלֶוִיזְיָה

וּמִתְפַּלֵּץ מִן הָעֻבְדָּה שֶהַזְּוָעָה הַזֹּאת

עֲדַיִן אֶפְשָרִית אֶצְלֵנוּ בְּלִי טִפַּת רֶוִיזְיָה

שֶל מִי שֶלֹּא תוֹפֵס מִי כָּאן מוֹסִיף לְהִתְבַּזּוֹת

כָּל רֶגַע שֶהָאֵם חַסְרַת-הַגַּג עוֹדָהּ מוּקַעַת

כְּמִין עֲבַרְיָנִית שָעָה שֶאֵין אֱמֶת קָשָה

יוֹתֵר מִזֹּאת שֶמִּי שֶמְּבַזֶּה-עַצְמוֹ-לָדַעַת

הוּא הַמִּמְסָד שֶהוּא, רַק הוּא צָרִיךְ לָחוּש בּוּשָה

וְלֹא הָאֵם שֶמּוּל אַפַּתְיַת מְעַקְּמֵי הַחֹטֶם

שֶל הַפְּקִידוּת הַמִּתְאַנָּה לָהּ עַל פְּרִיעַת הַחֹק

לֹא הִיא צְרִיכָה לְהִתְבַּיֵּש כִּי אִם חֶבְרָה שֶאֹטֶם-

הַלֵּב עוֹשֶׂה בָּהּ אֶת כְּבוֹדוֹ שֶל הָאָדָם לִצְחוֹק.

כִּי חַ"כִּים מַעֲלִים מִדֵּי עוֹנָה שְׂכָרָם בַּכְּנֶסֶת

וְאַחְ"מֵי חֶלֶם בְּאַלְפֵי שְקָלִים יוֹם-יוֹם טָסִים

לְכָל מִפְגַּש סְתָם-יוֹם-שֶל-חוּ"ל וּמַנְכַּ"ל-בַּנְק בְּכֶסֶף

שְׂכָרוֹ יָכוֹל לָזוּן מֵאוֹת שֶל מְשַלְּמֵי מִסִּים.

אַךְ לְהַבְטִיחַ קוֹרַת-גַּג לְאֵם זוֹ וִילָדֶיהָ

אֵין תֶּקֶן, אֵין תַּקְצִיב, אֵין מִי שֶרַעַש קַל יָקִים

וְאֵין פּוֹצֶה אֶת פִּיו וּמְצַפְצֵף מוּל מְרוּדֶיהָ

מִלְּבַד צִפְצוּף בְּכִירֵינוּ עַל דִּמְעַת הָעֲשֻקִים.

בְּאֶרֶץ שֶטּוֹבֵי הַסֵּיְסְמוֹלוֹגִים מַזְהִירִים בָּהּ

כִּי חֵלֶק לֹא קָטָן מִבִּנְיָנֶיהָ יִקְרְסוּ

אִם אַךְ תַּרְעִיד שוֹאָה טֶקְטוֹנִית אֶת הַמֻּפְקָרִים בָּהּ

לְמָה שֶבּוֹ יוֹשְבֵי הָאִיטִי זֶה עַתָּה נֻסּוּ

יֵש סוּג אֶחָד בִּלְבַד שֶל זַעֲזוּעַ שֶאִם עַז הוּא

עַד רַעַד מוֹסְדֵי אֶרֶץ – דַּוְקָא לוֹ יֵש לְקַוּוֹת:

הֲלֹא הוּא אוֹתוֹ הֶלֶם מְיֻחָל שֶבּוֹ חֶרְפָּה זוֹ

תַמְרִיץ אֶת רְעִידַת הָאֲדָמָה שֶבַּלְּבָבוֹת.

פן ידוע בפרשיות האהבים שלו, בשתייתו המוגזמת, בהתנהגותו הגסה, בדיעותיו הפוליטיות. הוא היה קומוניסט והאמין בקומוניזם. היה חבר בתנועת מק"י וערך את עיתונם. עובדה זו הביאה עד כדי החרמתו. היו כאלה שכינו אותו "הנסיך המשורר". אלכסנדר פן היה יפה כמו נסיך ונשים רדפו אחריו והוא אחריהן. פרשת חייו היתה סוערת, עצובה והרפתקנית. הוא חלה במחלת הסוכרת ושתי רגליו נקטעו. בגסיסתו היו ליד מיטתו אהובתו השחקנית חנה רובינא, ואשתו השנייה רחל לופטגלס.

חיים גורי, בספרה של כרמית גיא על חנה רובינא, מתאר את פן: "גבה-קומה וחיוור, במגפיים שחורים , במכנסי בריצ'ס אפורים, בחולצה רוסית שחורה, רקומת שני, במעיל עור... לפתע בתוך יום חם כזה, נשוב אספלט רותח, יוקד, מופיע במגפיים של עור, ברובשקה של משי צהוב עם פתיל של קטיפה, נסיך מאגדות ילדות... [לא ראיתי כמוהו] מלבד בקולנוע או בספרים, אציל מכף רגל ועד ראש, הולך בשקט, פיאות ארוכות, משהו יפה עוצר נשימה. זה לא היה מישהו, זה היה משהו."

פרופ ' חגית הלפרין כתבה ביוגרפיה על המשורר אלכסנדר פן, שדמותו סיקרנה וריתקה גם בחייו וגם אחרי מותו. כך היא מספרת:

"בראשית היה המיתוס. תולדות חייו של המשורר אלכסנדר פן, כפי שסיפר אותם וכפי שהוסיפו עליהם פרטים בני משפחתו, נוסכים רושם של אגדה מופלאה. פן היה אדם סגור, ומיעט לספר על עצמו ועל המתרחש בנפשו. בעיקר עטף בשתיקה את שנות ילדותו ונעוריו. הוא טשטש במכוון פרטים רבים מתולדות חייו, ויצר מיתוס ביוגרפי שליווה אותו מיום עלייתו ארצה ועד יום מות ."

בחייו פורסם רק ספר שירים אחד משלו. אחרי מותו גילו את כישרונו האדיר. היום הוא נחשב כאחד הבולטים והפופולאריים בקרב המשוררים הישראליים של המאה העשרים. יצירתו כוללת שירי אהבה רומנטיים, שירי מולדת, שירים פוליטיים ופזמונים ידועים. הוא היה ידידם של ביאליק, שלונסקי ואלתרמן. ישנו סיפור שהם היו נפגשים באחד מבתי הקפה בתל-אביב בימי שישי, ופן, שאהב לרקוד "הורה", הצליח לסחוף איתו את ביאליק.

יוסי גמזו, שערך את ספר שיריו "היה או לא היה", שיצא לאור בהוצאת צ'ריקובר בשנת 1972, יומיים לאחר מותו של פן, כותב בהקדמה: "אפשר שלא מקרי – אף כי, ודאי, פאטאלי – היה הפסדנו אנו, אוהבי-השיר, שאינם נמנים עם קוראי הבמות בהן נדפסה שירתו של פן, ושלא זכינו לקראו באותן במות, שלהן הורגלנו. עוול זה – יותר משהוא עוול שחטאוּ למשורר ממונים-מטעם, נעדרי-טעם, במימסדנו הספרותי – הריהו עוול לשוחר השירה העברית, הרשאי לשאול עתה, כמו למראה מכּר ותיק: היה או לא היה? והיכן הסתתר כל העת?"

פן נולד בשנת 1906 בניז'ני-קולימסק שבערבות השלג, לחוף ים הקרח הצפוני ברוסיה, לאב יהודי, ולסובוטניקית בת לרוזן שבדי בשם ינסן. אמו נפטרה זמן-מה לאחר לידתו, וסבו גידל אותו. הסב היה צייד דובים שנהרג במסע ציד כאשר פן היה בן עשר. אלכסנדר הצעיר הלך ברגל במשך כמה שנים למוסקבה, העיר שבה התגורר אביו.

בשנת 1920 התחיל לכתוב שירים ברוסית והתפרסם שירו הראשון "בן ההפקר". הוא התיידד עם כמה ממשוררי "הדור החדש" ברוסיה: ולדימיר מאיקובסקי, בוריס פסטרנק וסרגיי יסנין (לימים תירגם משיריהם לעברית). למד ראינוע, היה מתאגרף ב"מכבי". באותה עת התקרב לציונות ולמד בעל-פה שירים של ביאליק וזלמן שניאור. התקרבותו לציונות הביאה למאסרו והוא שוחרר מהכלא בעזרת אשתו של הסופר מקסים גורקי.

פן עלה לישראל ב-1927 מבלי לדעת עברית אבל השתלט על השפה במהירות. בתקופה זו חיזר אחרי בלה דון שהיה מאוהב בה ושהיתה אהובת חברו מימי "מכבי". דון לא נענתה לחיזוריו והוא איים שיתאבד בירייה אם היא לא תהיה איתו. הוא מימש את האיום ובמהלך שמירה ירה ופצע את עצמו, וטען כי ערבים ירו בו. בלה דון לא נשארה אדישה לאבירותו ועברה לגור איתו בתל אביב והם התחתנו. היא היתה בת 18 ואז כתב את שירו "לא אני הוא האיש". נולדה להם בת ושמה זרובבלה. פן התמכר לשתייה ובשכרותו היה אלים כלפיה פיזית. הוא היכה אותה, ובין לבין נולד בן שקראו לו אדם, שנפטר בגיל שנה וחצי.

בשנות ה-30 היה פן חבר בוועדת הרפרטואר של תיאטרון "הבימה". הוא פגש בשחקנית התיאטרון המפורסמת חנה רובינא וניהל איתה רומן בזמן שהיה נשוי לבלה דון. בשנת 1934 נולדה בתם אילנה, ששמרה את שם משפחת אימה – רובינא, ולא פן. זו היתה אהבת חייה של רובינא, הם לא נישאו, גרו יחד, ולמרות כל הסבל שעברה איתו, ולאחר שנפרדו, נשארה בקשרים איתו עד יום מותו. רובינא סיפרה שהיא היתה חוזרת לדירתם וגילתה במיטתם כל מיני הפתעות של נשים שהיו איתו ושכחו דבר-מה.

אשתו השנייה, רחל לופטגלס, היתה אחות, שפגש כאשר טיפלה ברובינא שהחלימה מהלידה הקשה. רחל ילדה את בתו השלישית, סינילגה. גם לרחל לא היו חיים קלים ונעימים איתו. הוא בגד בה על ימין ועל שמאל והיא חיכתה לו במדרגות ביתם עד שחזר.

בשנת 2008, עיריית תל-אביב רצתה לתלות שלט לזכרו בחזית הבניין שבה גר, רחוב דיזנגוף 211. הדיירים לא הסכימו בטענה שהיה בוגד ומדכא את אשתו.

אלכסנדר פן נפטר במוצאי יום העצמאות 1972 ונקבר בבית הקברות קריית שאול. על קברו נכתבו המילים "אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי" – השורה הראשונה מתוך שירו "על גבעות שיח' אבריק", שנכתב בעקבות רציחתו של השומר אלכסנדר זייד והולחן על ידי מרדכי זעירא.

הוא כתב בין השאר גם את "הבו לבנים", "אדמה , אדמתי" וגם את השיר המרטיט "וידוי", שהולחן על ידי סשה ארגוב :

מַיִם מְזַרְזְפִים מִתּוֹדַעְתּוֹ שֶׁל בּוּדְהָה

תִּהְיִי עָלֶה עַל רֹאשׁ הַגּוֹרְשִׁינְקַאֶר*

בְּחוֹפִים קְסוּמִים שֶׁל תַּת יַבֶּשֶׁת אֲהוּבָה,

שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּילָה אֶת כָּל שְׁנוֹתַי לְמַעֲנָם,

שֶׁאֶרְאֶה אוֹתְךָ כְּמוֹ שֶׁהָיִיתָ לְפָנִים.

קוֹל אַחֵר מַבְקִיעַ מִסִּדְקֵי יַלְדוּתִי

מחקר חדש מגלה כי 92 אחוז מהציטוטים המרשיעים בדו"ח האו"ם הגיעו דרך 16 אירגונים ישראליים, שרובם נתמכים ע"י הקרן החדשה לישראל.

תכירו את רונן שובל. בן 29, נשוי פלוס 2, גר ברמת השרון, חילוני, שירת בשריון, עובד לפרנסתו בהיי-טק. בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ופילוסופיה, תואר שני במחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית. חוץ מזה, הוא גם היו"ר והמייסד של "אם תרצו", המגדירה את עצמה כ"תנועת מרכז חוץ-פרלמנטרית, הפועלת לחיזוק ולחידוש ערכי הציונות בישראל ולמתן מענה לתופעות פוסט ואנטי-ציוניות בחברה הישראלית". עמותה צעירה, לא גדולה, אבל פעילה ונושכת. להלן, צד א.

מיהו צד ב'? אחת מקרנות הפילנתרופיה הגדולות, מבוססות, פעילות ומוכרות בישראל. "הקרן החדשה לישראל". עמותה הרשומה בארצות הברית, תומכת ומטפחת מאות עמותות ואירגונים ישראליים. מאז שהחלה לפעול בארץ, חילקה הקרן 140 מיליון דולר לאירגונים השונים, שזה למעלה מחצי מיליארד שקל. סכום אדיר. הקרן מגדירה את עצמה, באתר האינטרנט שלה, כ"קרן הון סיכוי חברתית למען חיזוק הדמוקרטיה, קידום החופש, הצדק והשוויון בישראל. הקרן משקיעה בנושאים בוערים על ידי פיתוח מאות אירגונים, טיפוח יזמות חברתית והעצמה של מנהיגות..."

בימים הקרובים תעלה "אם תרצו" קמפיין חוצות נשכני נגד "הקרן החדשה לישראל" ונגד הנשיאה שלה, חברת הכנסת לשעבר הפרופ' נעמי חזן, מאושיות מרצ ופעילה חברתית ישראלית ותיקה. "נעמי חזן-גולדסטון", היא אמורה להיקרא בשלטים, וקרן גדולה אמורה להופיע על מצחה. הכותרת: על פי דו"ח מיוחד שתפרסם "אם תרצו" בימים הקרובים, הקרן החדשה לישראל תומכת בחלק גדול מאוד מהאירגונים הישראליים שסיפקו לוועדת גולדסטון את החומרים המרשיעים על צה"ל.

דו"ח גולדסטון מכיל 1,208 הערות שוליים, המכילות 1,377 הפניות למקורות מידע שונים (אסמכתאות). "אם תרצו" בדקה את כל האסמכתאות הללו והגיעה למסקנה מדהימה: קרוב למחצית (42 אחוז) מהציטוטים המופיעים בדו"ח גולדסטון ממקורות ישראליים, באים מאירגונים הנתמכים על ידי הקרן החדשה. כשמבודדים את הציטוטים השליליים בלבד, המבססים האשמות ואישומים שונים נגד צה"ל ומפקדיו, הנתון מדהים הרבה יותר: 92 אחוז מהם מקורם באותם אירגונים.

במילים אחרות: הקרן החדשה לישראל, כך על פי "אם תרצו", בעצם פמפמה ומימנה, בעקיפין, את פעילותה של ועדת גולדסטון ואת הדו"ח הקטלני שניפקה. גולדסטון הכפיש, והאירגונים הללו סיפקו לו את האסמכתאות. מדובר גם בהטפה להקמת ועדת חקירה של האו"ם לפני (הקמתה), באספקת חומרים מרשיעים במהלך העבודה, ובשבחים וליבוי האש אחריה.

כל זאת, כאמור, תוך הסתייעות במיליוני דולרים, כספים שהקרן החדשה לישראל מעבירה לאותם אירגונים ישראלים פוסט-ציוניים מדי שנה. אם תרצו, אפשר לקרוא לזה מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו, מודל 2010.

סיפור קשה. כמו הוויכוח עצמו. מצד אחד, אני מחובר לגמרי לנראטיב של "אם תרצו". כמי שתמך ב"עופרת יצוקה" וסבר שהסתיימה מוקדם מדי (הסיפור האמיתי על סיומה לא פורסם עדיין), כמי שמאמין שצריך לענות בפגז 155 מ"מ לעזה על כל קסאם, כמי שמביט בזעזוע על כישלון ההתנתקות ועל מה שחמאס עשה בעזה מאז שצה"ל פינה אותה עד המילימטר האחרון, אני רואה בשופט ריצ'רד גולדסטון שקרן מתועב שהתייצב בראש מכונת תעמולה אנטי-ישראלית ואנטישמית קטלנית ומשומנת היטב.

עקבתי בעניין אחר העבודה שעושה בעניין הזה, בעמודי האתר הזה, עמיתי בן-דרור ימיני. חבל שהמדינה לא עשתה, עד רגע זה, כמעט כלום. מצד שני, ויש גם צד שני – הקרן החדשה לישראל. אני מודע לפעילויות מבורכות רבות של הקרן הזו. היא תורמת להרבה מאוד אירגונים חיוביים. בעוונותיי, נחשפתי גם לפעילות מטעמה, שנועדה למיגור האלימות והגזענות במגרשי הכדורגל. גם פרופ' נעמי חזן מוכרת לי כפרלמנטרית משובחת לשעבר ואישה ראויה. ועכשיו, פתאום הדו"ח הזה של "אם תרצו".

הוא עב כרס, למעלה ממאה עמודים. עמוס אסמכתאות ונתונים סטטיסטיים. הוא מתמקד ב-16 עמותות ישראליות המקבלות, על פי ממצאי החקירה, תמיכה משמעותית ביותר מהקרן החדשה בישראל. הנה הרשימה המלאה: עדאלה, שוברים שתיקה, בצלם, האגודה לזכויות האזרח בישראל, המוקד להגנת הפרט, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, יש דין, רופאים לזכויות אדם (סניף ישראל), גישה, במקום, שומרי משפט, איתך, קול אחר, אירגוני "קואליציית נשים לשלום.

ב-8 ביוני 2009 פירסמה ועדת גולדסטון "קריאה למסירת מידע" ובה הזמינה כל אדם או אירגון שמעוניינים בכך, להגיש לוועדה מידע או מסמכים שיעזרו לה בחקירתה. 16 האירגונים הללו, על פי הדו"ח, קפצו על המציאה והעבירו לגולדסטונים חומרים רבים. בסך הכל, מכיל דו"ח גולדסטון 450 הפניות למקורות שמקורם ישראלי. 142 מתוכם הם מקורות ישראליים רשמיים, שלא שייכים למשחק. 61 מתוכם הם מקורות תקשורת ישראליים, שגם הם לא רלוונטיים (שני דיווחים ממעריב). 191 הפניות מקורן באירגוני הקרן החדשה, ורק 56 הפניות מאירגונים אחרים. באחוזים – 77% מהאירגונים שפנו ביוזמתם וסיפקו חומר לגולדסטון הם אירגונים הנתמכים על ידי הקרן החדשה. אבל כשמפלחים את החומרים שסופקו לחיוביים (התומכים בישראל ובצה"ל) או נייטראליים מצד אחד, ולשליליים, המטיפים נגד צה"ל וישראל מצד שני – מקבלים מספרים קשים בהרבה. אם נספור רק את ההפניות שתוקפות את צה"ל וישראל, נקבל 207 הפניות. מתוכן, 191 מקורן באירגוני הקרן החדשה! זה אומר 92%, בעצם, כמעט כל הציטוטים שמקורם ישראלי, התוקפים את צה"ל ומובאים כהפניות ואסמכתאות בדו"ח גולדסטון, מקורם באירגונים שמקבלים מיליוני דולרים מ"הקרן החדשה לישראל". אגב, האירגונים הללו, על פי הדו"ח של "אם תרצו", לא סיפקו ולו ציטוט חיובי אחד, בודד, על צה"ל או על מדינת ישראל. יכול להיות שחיפשו, ולא מצאו.

וזה לא הכול. הדו"ח מפרט השפעות נוספות של אותם אירגונים הנתמכים על ידי הקרן החדשה: עדאלה, למשל, פנה לאו"ם בקריאה לכפות על ישראל להפסיק את "עופרת יצוקה" והאשים אותה בפשעי מלחמה. אתרי אינטרנט מרכזיים ומשותפים לכמה אירגונים ריכזו פעילות הסברה בינלאומית, תוך האשמת צה"ל ומדינת ישראל בפשעי מלחמה, קראו להטלת חרם וסנקציות על ישראל ודרשו הקמת ועדת חקירה בינלאומית (שאכן קמה בסופו של דבר).

לאתרי אינטרנט אלו, על פי הדו"ח של "אם תרצו", היו שותפים אירגונים מ"הקרן החדשה לישראל". ב-7 בינואר 2009 חתמו אירגונים, בהם "קואליציית נשים לשלום" הנתמך על ידי הקרן החדשה, על מודעה שהתפרסמה בארץ ובחו"ל ובה ציטוטים קשים מאוד על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שמנהיגי ישראל מכריחים את חיילי צה"ל לבצע וקראו לסרבנות.

שבעה מאירגוני "הקרן החדשה לישראל" שלחו מיוזמתם מסמך לוועדת גולדסטון הדורש חקירה חיצונית למבצע "עופרת יצוקה", תוך ערעור על אמינות תחקירי מדינת ישראל וצה"ל והעלאת חשדות חמורים נגד חוקיות המבצע ומוסריות צה"ל.

מדובר, על פי הדו"ח, בדפוס פעולה אופייני לכל האירגונים הללו: מקימים עשרות אירגוני "נישה", בכל אחד מהם מספר קטן יחסית של פעילים, שעוסקים, כל אחד מהזווית שלו, ב"חשיפת פשעי צה"ל" באספקטים שונים תוך פמפום בלתי נפסק של אמצעי התקשורת. כל אירגון מתמחה בתחום מסוים, מספרם הרב מייצר אשליה של פעילות ציבורית בינלאומית רחבה. במציאות, מדובר בפעילים מעטים יחסית, המשתייכים, רובם ככולם, למגזר רדיקלי מצומצם. מה שפחות מצומצם הוא הכסף. המימון, על פי הדו"ח, מגיע לעשרות מיליוני דולרים בשנה ומאפשר לרדיקלים החופשיים האלה לתפוס נפח תקשורתי נרחב ולהשפיע.

עובדה, הם מנצחים במלחמה על דעת הקהל, בגדול. ישראל מדממת, קציני צה"ל ספונים בקריה, מנהיגים מבטלים ביקורים בחו"ל, סחורה ישראלית מורדת מהמדפים, וזוהי רק ההתחלה. בסופו של דבר, המסרים של כל האירגונים הללו אחידים: צה"ל מבצע פשעי מלחמה, קריאה להטלת חרם כלכלי וצבאי על ישראל, דרישה להעמדת קצינים ומדינאים ישראלים לדין בחו"ל, עידוד סרבנות והשתמטות משירות בצה"ל ויצירת לחץ בינלאומי מתמיד על ישראל בכלל, ולחץ כבד על האו"ם להפסיק את "עופרת יצוקה" ולהקים ועדת חקירה נגד ישראל, בזמן אמיתי, בפרט.

מדובר בכלים שלובים קטלניים: דו"ח כמו גולדסטון משווע לאסמכתאות. הוויכוח הציבורי הנוקב שהתעורר בעקבותיו מצריך הוכחות. כשיש "הוכחות" ממקורות ישראליים, נחשב הדבר להישג של גולדסטון ומעניק נפקות מיוחדת לטענות הכלולות בדו"ח. בבחינת "הנה, תראו מה הישראלים עצמם אומרים על הצבא שלהם."

אותם 16 אירגונים הם ספקי ה"הוכחות" העיקריים שמקורם ישראלי. הדו"ח מתקשט בהפניות ובמובאות שלהם, ואילו הם, בתורם, מתקשטים בקביעותיו הנוקבות של הדו"ח. יד רוחצת יד, צד מפמפם צד, העיקר שבסוף האג'נדה המאוחדת תנצח. והיא מנצחת. הנזק שנגרם לישראל כתוצאה מדו"ח גולדסטון כבד מנשוא. תדמיתה בשפל של כל הזמנים. הלחץ הבינלאומי גובר, הקריאות להחרמות ונידויים מתרבות. את כל אלה תידלק דו"ח גולדסטון, שתודלק בעצמו ממקורות ישראליים. על פי "אם תרצו" – את הכסף והמימון למקורות הללו מספקת, בין היתר, "הקרן החדשה לישראל". השאלה היא אם הקרן החדשה הזו היא גם למען ישראל.

לא הכל גולדסטון. על פי הדו"ח, אירגונים נוספים הנתמכים על ידי "הקרן החדשה לישראל" פעילים בשטח. שתי"ל, זרוע מבצעת של הקרן החדשה לישראל, סייעה בהקמת "הטלוויזיה החברתית" באינטרנט. באתר הזה ניתן לצפות, בין השאר, בעשרות קטעי וידיאו המאשימים את מדינת ישראל בביצוע פשעי מלחמה, המעודדים סרבנות והשתמטות וקוראים להעמדת קציני צה"ל לדין. יש שם גם קטעים רבים בהם מופיעה נעמי חזן כנשיאת הקרן. באתר ניתן לראות את תכניהם של כמה מהאירגונים שסיפקו את החומרים לדו"ח גולדסטון ומקבלים מימון מהקרן החדשה. בקיצור, תמנון רב-זרועות שמטרתו ברורה.

הקרן החדשה לישראל תומכת במיליוני דולרים ב-16 אירגונים ישראליים רדיקליים. האירגונים הללו דחפו ותמכו והטיפו להקמת ועדת גולדסטון, ואף ציידו אותה במרבית החומרים שבהם השתמשה לצורך "הרשעת" ישראל וצה"ל. ספקית כספים מרכזית של הקרן החדשה לישראל היא קרן פורד האמריקאית, שביד השנייה מממנת פעילות אנטי-ישראלית קשה במדינות ערב ובעזה.

לכל זה, צריך וחובה להוסיף שהקרן החדשה לישראל מממנת למעלה מ-300 אירגונים ועמותות בארץ. רובם הגדול פועלים פעילות חברתית ציבורית ברוכה. אין להם כל קשר לנאמר כאן. וזה, אולי, שורש הסיפור. האם פעילותה זו של הקרן באה בעצם להסוות את הפעילות הרדיקלית החותרת תחת יסודותיה של המדינה הציונית? האם כל הג'אז הזה מטרתו לקשט ולטשטש את הדבר האמיתי, המתרחש מתחת לפני השטח, ומתפוצץ רק פעם בכמה שנים, כשישראל נאלצת לצאת למלחמת הגנה על מאות אלפי אזרחים שהופצצו שבע שנים בידי אירגוני טרור?

הפניתי את השאלה הזו לרונן שובל עצמו, יו"ר ומייסד "אם תרצו". "מה, בעצם, אתה רוצה מהם?" שאלתי אותו.

"זה לא אני, זה הם," הוא אמר, "העמותה שלנו, 'אם תרצו' מתרוצצת כל הזמן לכבות שרפות שמדליקים אירגונים כמו פרופיל חדש, שוברים שתיקה, עדאלה. אתה לא יודע מה קורה באוניברסיטאות סביב זה. הפעילות שלהם שם מאוד אינטנסיבית. ואני רואה את הגודל וההיקף, ואת המימון, ושואל את עצמי מה קורה כאן, מאיפה יש לאנשים האלה כל כך הרבה כסף, כשאנחנו נאבקים על כל סנט. ככה התחלנו לחקור, והגענו לממצאים מדהימים.

"הכל כל כך שלילי?" שאלתי, "הרי יש להם מאות עמותות חיוביות?"

"זה נכון," אישר שובל, "הזרוע הביצועית של הקרן החדשה, שתי"ל, מפמפמת גם הרבה מאוד עמותות נהדרות. נפלאות. אבל בסוף הגענו ל-16 עמותות לפחות שעובדות בצורה ישירה, קשה ומתוחכמת נגד צה"ל ונגד הלגיטימציה שלו ושל המדינה. התחלנו לחפור סביב זה, וככה זה התפתח. במהלך 'עופרת יצוקה' קיימנו 25 הפגנות בעד צה"ל, וראינו מי עמד מולנו בניסיון לשלול את הלגיטימציה של המבצע. כשטילים נפלו על שדרות עמדו סטודנטים מהאירגונים הללו באוניברסיטה העברית וצעקו: 'חמאס, חמאס, תפציץ את שדרות!'"

"יש כאן מזימה?" שאלתי, "'הקרן החדשה לישראל' בעצם שותלת כאן גיס חמישי, חופרת תחת יסודות המדינה, מטשטשת את זה בפעילות חברתית ברוכה אבל ממוקדת במטרה פוליטית?"

"תראה," אמר שובל, "מה שאני יודע בוודאות כתוב בדו"ח. עשינו עבודה יסודית וקשה. את התחקירים עשתה לנו חברת "קלע מחקרים", שהקימו קצינים שעבדו באמ"ן ועשו בעבר צי"ח (ציון ידיעות חיוניות, פעולה מודיעינית, ב"כ) של חמאס. עכשיו הם עשו צי"ח של אירגונים שתומכים בחמאס, ושל הקרן החדש. כל מה שכתבנו בדו"ח ניתן להוכחה ברורה. מעבר לדו"ח, באופן אישי, אני משוכנע שהמטרה הגדולה של הקרן והכוחות שמממנים אותה, כמו קרן פורד, היא לייצר כאן את מדינת כל אזרחיה. הם פועלים במסגרת חוקית, חינוכית, ממשלתית, הנציגים שלהם יושבים בכל ועדות הכנסת, הם בכל מקום, ממרכז 'אג'נדה' של ענת סרגוסטי, דרך מעורבות בהקמת 'ג'יי סטריט'. זה שקוף בעיניי, והגיע הזמן לקרוע את המסכה הזו. איזה אבן שאתה לא מרים, אתה מוצא עקבות. הנה, עמותת 'זוכרות', שמקבלת מימון מהקרן החדשה, מקושרת לעמותת 'אלון' שחניכיה עושים שנת שירות לפני הצבא, ובמסגרת השנה הזו לוקחים אותם לראות וללמוד על הטרנספר שהיה בלוד. נגד הדברים האלה אני לא יכול לפעול, כי מדובר בחופש הביטוי, ועם כל הקושי, צריך לדעת לקבל את זה. אבל כשפועלים נגד הלגיטימציה של צה"ל ושל זכותנו להגנה עצמית, זו, לדעתי, חצייה של קו אדום. זה כבר לא לגיטימי."

שובל צעיר, רהוט, חדור מוטיבציה, בטוח בעצמו. הימור די בטוח הוא שיגיע לפוליטיקה. בבחירות האחרונות פנו ל"אם תרצו" שלוש המפלגות (ליכוד, קדימה ועבודה). אבל הוא לא היה בשל עדיין. אין לי מושג איך ייגמר המאבק הנוכחי שלו, ומי בסוף ינצח. מה שבטוח, רונן שובל יבשיל.

תגובת "הקרן החדשה לישראל": "הקרן גאה בתפקידה בתמיכה בגופי ביקורת פנימיים בישראל. זהו תפקיד פטריוטי ממדרגה ראשונה, משום שגופים אלה חשובים להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית כמו גם לביצור מעמדה הבינלאומי בתקופה שבה הוא נתון למתקפה עזה. למרות כל נקודות הזכות הללו, גל הכפשה שוטף לאחרונה את התקשורת נגד האירגונים, ודו"ח זה הוא רק הדוגמה האחרונה בסדרה ארוכה. בניגוד לתפישה זו, האירגונים לא פועלים נגד ישראל, ממש כפי שלא נכון לטעון כי אירגוני זכויות אדם אמריקאיים המבקרים את ארצות הברית פועלים נגד ארצם. החברה האזרחית הביקורתית היא כבר חלק מובנה במודל המדינה הדמוקרטית ויש לה תפקיד חשוב בהיותה כלב שמירה נוסף, גורם מפקח, הדואג ליישומם של זכויות אוניברסליות מול גורמי כוח בחברה ובממשל. נציין כי אירגון 'פרופיל חדש' לא מקבל מענקים מהקרן. ניתן להניח כי נפלו בדו"ח עוד טעויות מהותיות מסוג זה ואלה יעלו בבדיקת עומק שתבצע הקרן בימים הקרובים, שתוצאותיה יועברו ליועצים המשפטיים. בעידן בו אל-ג'זירה וסי-אן-אן מגיעים כמעט לכל בית שיש בו טלוויזיה, הכביסה המלוכלכת ממילא בחוץ. לא ניתן להלבין אותה בהכחשות חמורות סבר, אלא להראות כי מתוך מדינת ישראל יש מי שבודקים את הדברים ללא משוא פנים ומקנים למדינה כמכלול עוד אמינות, קרדיט מוסרי ותדמית של ישות מורכבת ורבת פנים. כך במלחמת עזה האחרונה הפכו אירגוני זכויות אדם ישראליים את פניה של ישראל למורכבות יותר, לצד תמונות הזוועה וההאשמות בפשעי מלחמה, שזרמו לתקשורת גם בלי להזדקק לשבירת שתיקה מהצד הישראלי."

אהוד: למיטב זיכרוני, חלק מהאירגונים האנטי-ישראליים המוזכרים כאן מקבלים תמיכה לא רק מ"הקרן החדשה לישראל" אלא מקבל תמיכה אנטי-ישראלית גם מכנסת ישראל, במסגרת ועדת ח"כים לתמיכה בעמותות, וכבר כתבנו על כך בגיליונות הקודמים. לפני כשנתיים פירסמנו בצרופה מיוחדת את כל שמות האירגונים המקבלים תמיכה מהקרן החדשה, ופרטים עליהם.

נכתב בעקבות רעידת האדמה החזקה שהתרחשה בהאיטי

לא מכבר עלתה טבריה בגדול על מפת הארץ. התקיים בה כנס "עבר מצמיח עתיד" לשימור מורשת הרמב"ם ואתרי מורשת בטבריה"( הרמב"ם קבור בטבריה). הכנס – שלושה ימים – תוכנן בקפידה ואורגן היטב והשתתפו בו מיטב החוקרים העוסקים בדמותו של הרמב"ם על ריבוי פניה.

מאידך הופיעו בכנס פרנסי העיר לרבות ראש העיר טבריה, מר זוהר עובד, שהציג תוכניות – שבחלקן כבר מתגשמות – לפיתוח, בעיקר בשטח החינוך והחדרת הידע על טבריה לכל תלמידיה. כמו כן התקיימו סיורים בעיר, שהפוטנציאל התיירותי שלה עצום, וזוכה להתפתחות מואצת בשנים האחרונות.

בין היתר סיפר האדריכל צבי שקולניק על פרק תיירותי בתולדות טבריה שמעטים בארץ יודעים אודותיו.

כשנכנס שקולניק – כיום גמלאי – לעבוד כמהנדס העיר טבריה, ראה על אחד מקירות העיריה צילום מוזר: מטוס חונה... על ים כנרת (צילום דומה תלוי גם ב"מלון הסקוטי" בטבריה).

מסתבר שבטרם נודבו מי הכנרת למוביל הארצי, וכאשר הכנרת עוד היתה ים גם בשנים שחונות, החליטה חברת תעופה בריטית לנצל את שדה המים הגדול והקימה שירות מטוסים אמפיביים שחנו ממש על הכנרת. החברה היתה "אימפריאל איירויס"(מאז שבריטניה חדלה להיות אימפריה, שונה שמה ל "בריטיש איירוויס") ומטוסיה פעלו בקו חיפה-טבריה. שירות זה פעל 14 שנה, משנת 1928 עד 1942. בשנת 1931 נערך אפילו מפגן אווירי במימי הכנרת.

המטוסים היו בעלי שתי קומות, כמו מטוסי ג'מבו, והכילו 24 מושבים. הם טסו הלוך וחזור שלוש פעמים בשבוע. הטיסה נמשכה 3-4 שעות והציעה ארוחת בוקר ושאר פינוקים. המטוסים הטיסו גם דואר. (לעיתים אבד הדואר אבל זה היה "ליגלי" – העיקר שהמטוס לא יאחר...)

המטוסים במימי הכנרת הוו אטרקציה גדולה בעיר המנומנמת, וילדי טבריה התחרו ביניהם בשחייה מי יגיע ראשון למטוס הימי.

טבריה-חיפה היו רק תחנות מעבר במסלול ארוך. בכנס הוקרנה מפה של נתיבי "אימפריאל אירויס" – לפיה הגיעו המטוסים מחיפה-טבריה עד קראצ'י ודלהי בהודו!

זה היה מיזם יצירתי: הבריטים שרצו לפקוד את הארץ הגיעו ברכבת מלונדון לנמל סאוטהמפטון באנגליה, לנו שם ולמחרת הפליגו באונייה לחיפה. בחיפה עלו בבוקר על המטוס הימי, נחתו בים כנרת ב-12.30 בצהרים, והמשיכו בדרכם לעולם הגדול. שדות תעופה היו נדירים באותם ימים, ולנחיתה בים היו יתרונות רבים – לא היה צורך בתשתית או במסלול.

במלחמת העולם השנייה עוד השתמשו בנחיתות מטוסים במי ימים אך במרוצת השנים, עם התפתחות התעופה וריבוי נמלי התעופה, ירדו המטוסים האמפיביים מגדולתם. גודלם היה מוגבל והם לא היו כדאיים מבחינה כלכלית. אחר שאחד המטוסים התהפך בכנרת, מחקה חברת הטיסה את טבריה מרשימת התחנות שלה, והים הצפוני שלנו חדל להיות שדה תעופה.

אהוד: למיטב ידיעתי הסיפור הזה ידוע-למדי ויש גם תמונות רבות. מעניין מה זוכר על כך חברנו הסופר דוד בן-קיקי בן טבריה. מה שבייחוד מדהים הוא שהיה אפשר להמריא מים כנרת להודו! – אני מניח שלא בטיסה ישירה אלא היו עוד תחנות בינתיים בדרך.

קְבוּצַת נָשִׁים וּגְבָרִים בִּרְחוֹב בֶּן יְהוּדָה

עוֹמֵדֶת בַּרָמְזוֹר הַיָּרוֹק כַּאֲשֶׁר אֲנִי שְׁנֵי

סַלִים בְּיַדַּי וְתַרְמִיל כָּבֶד עַל גַּבִּי מִתְכּוֹנֵן

לַחֲצוֹתוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹל אִשָּׁה: פְּיֵיסִי, חַנִיקֶה

לֶצְּ'טְ גּוֹ אוֹבֵר הִיר.. הוֹפְּ פּוֹנָה סְבִיב עַצְּמָה

אַחוֹרַנִית הַשְּׁמֵנָה הַלְבוּשָׁה חֲלִיפָה מֵעוֹר

חוּם פּוֹנָה הוֹפְּ, אֵלַי, סוֹרִי... וַאֲנִי לַהֲצְרחָנִית

אוֹמֵר גּוֹ לֶכִי לַעֲזָאֵזֵל וְעוֹבֵר לְדַּרְכִּי בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם

הַזָּרָה הַיָּפָה אָנּאָ – שִׁכְחִי אֶת אָבִיך

אֶת בֵּית אִמֵּךְ בְּעַרְפִלִּי אֵדֵיהֶם וּבוֹאִי

אֶל בֵּיתִי אָחוֹת בְּמַדַּי אוּלָם נִיתוּחַ

כִירוּרְגִי כִּי אֲנִי הוּא גּוֹאָלֶךְ אֲנִי הוּא עָמֵךְ

אָמַרְתִי לָךְ פַּעַם אָז וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר בְּאָמָנָה

אֶעֱשֶׂה לָךְ בָּךְ כָּל אֲשֶׁר תַּחְפֶצִי יָפָה שֶּׁלִי

כָּל אֲשֶׁר יַחְפוֹז לְבָבֵךְ יִקְרֶה אֲשֶׁר יְאֵרַע

חזרתי בצהריים. לקחתי את המכונית ממגרש החנייה לתקופות ארוכות ונהגתי הביתה. אינני זוכר איך עברה עליי הדרך. סביר להניח שהיתי ער. אבל עייף מאוד אחרי קרוב ליממה של טיסות. נהגתי את המכונית לרחוב האחורי. הגעתי למוסך ופתחתי אותו. נכנסתי והחניתי. דוממתי המנוע. זהו. הגעתי. סגרתי את דלת המוסך ועליתי לדירה.

כשעברתי דרך הגינה שמתי לב שאיגור, הגנן, טיפל בה יפה. ניכש עשבים, ניקה עלים, השקה. יפה. לעומת זאת הגינה של פסח, השכן, נראתה מוזנחת קצת. פה ושם החלו לצמוח עשבי פרא. הדשא קצת הצהיב. אה, חשבתי לעצמי, הפעם אני לוקח אותו בנקודות.

נכנסתי. הרהיטים היו מכוסים בסדינים וביריעות בד גדולות. האבק שהצטבר במרוצת שלושת החדשים האחרונים נח בשקט על הרצפה ועל ידיות הכורסאות במקומות שלא כוסו. עד שרגינה והילדים יחזרו, אני אספיק לקרוא לעוזרת שתנקה הכול. אבל בינתיים אני אלך לישון קצת. יש לי זמן.

נכנסתי לחדר השינה, זרקתי את כיסוי המיטה לרצפה, נכנסתי למקלחת. רחצתי קצת פנים וידיים, התפשטתי ונכנסתי למיטה. לא מעניין אותי עכשיו כלום. נרדמתי.

כשהתעוררתי הכול היה חשוך. לילה. ישנתי 14 שעות. הדלקתי את האור במטבח ונכנסתי להכין לי משהו לאכול ולשתות. ניקיתי את האבק מעל הקומקום, מילאתי מים וחיברתי לחשמל. טיפות המים שנטפו מהקומקום הותירו עיגולים מבריקים על השיש. פתחתי חבילת קרקרים וקופסת ריבה והתיישבתי לאכול. כאשר רתחו המים הכנתי לי כוס תה, לא היה חלב לכן לא הכנתי נס קפה.

יצאתי לגינה. לילה של כוכבים מנצנצים קידם אותי בברכה. ירח עגול פנים נתלה בקצה אמירי העצים, שרוח קלה הניעה אותם אנה ואנה. הרחוב היה שקט. אי פה אי שם נשמע נהם מנוע מכונית מתרחקת, צפירה דועכת של אמבולנס ממהר לבית החולים. כשרק זוג תחתונים לגופי התישבתי על גדר המרפסת. שתיתי לאט את התה והתבוננתי בגינה. פנס הרחוב משך צללים ארוכים על פני השטח. אור מוזר היה פרוש על כסאות הנוח שבדשא, על הנדנדה ושיחי הוורדים בשביל הכניסה. חתול אשפתות שחזר מביקור ריחני אצל פח האשפה פסע מעדנות, משתדל לא להפר את השלווה. בטנו מלאה והוא מלקק את קצוות שפמו.

יללת התנים הבכיינית מהיער שעל ההר ממול גרמה לי להפנות את מבטי שמאלה ואז ראיתי אותו. את פסח. הוא עמד בפינת ביתו והביט לעברי. אמרתי שלום והתקדמתי לעברו. השיער הלבן שהקיף את קרחתו המבריקה עמד ובלט מפוזר לכל צד ושיווה לראשו צורה של קיפוד. עיניו, העצובות תמיד, שקעו עוד יותר לתוך פניו. בשלשת החודשים שנעדרתי הוא רזה מאוד. נכון שמאז מותה של רוחמה, לפני שלוש שנים, הוא לא אכל ארוחות סדורות. לא פעם, כאשר הזמנו אותו לסעוד איתנו צהריים הוא טרף את האוכל ברעבתנות. חשדנו שמדי פעם הוא מתנסה בימי צום ארוכים. לא מרצון. החריצים העמוקים בלחייו נעשו עמוקים יותר והאור המוזר רק הדגיש אותם. אף הנשר אשר לו ניצב כאנדרטה מעל שפמו שהשתפל נוגות משני עברי פיו.

הוא לבש חלוק רחצה דהוי ומהוה, עם פסי אורך כהים וחגורה סוגרת אותו סביב מותניו. תחתיו הציץ חזה חשוף. זקן מכוסה בפרוות שיער, לבן וצפוף. מכנסי הפיג'מה שלו, בצבע כחול כמו פיג'מה שמחלקים בבתי החולים, גלשו לאט במורד בטנו הרזה. כנראה שהגומי השזור בהן היה רופף. כאשר הגיעו כמעט למפשעתו, אחז בהם ובתנועה איטית משך אותם לכיוון חזהו. הוא נעל נעלי בית חורפיות, מפלאנל. בנעל אחת היה חור דרכו בצבצה בוהן גדולה שנעה למעלה ולמטה מידי פעם.

ללא אומר עמד והתבונן בי. בקול חלש ורפה ענה לברכת השלום שלי. היה לי רושם כי הוא רוצה לשוחח ולכן התקרבתי אליו.

"בסדר, ענה לי מתוך שפתים חשוקות. קולו היה צרוד קצת.

"אנחנו חוזרים," אמרתי לו. "אני הגעתי לפניהם לסדר קצת את הבית, לקנות אוכל. הם יגיעו עוד שבוע."

לא ענה לי רק המשיך להתבונן בי בשקט, מרים את מכנסי הפיג'מה שלו.

מטוס עבר גבוה בשמיים. שמענו את זמזומו הולך ומתחזק. הרמתי ראשי וליוויתי אותו במבטי. לפני פחות מיממה אני הייתי שם, חשבתי. שמתי לב שפסח לא הרים ראש. רק המשיך להסתכל בי ללא נוע. היה לי רושם שרצה לומר לי משהו לכן שאלתי אותו, "מה?"

הוא רק הניד בראשו ולא ענה. עטלף שעבר לפתע ביעף מעץ לעץ, יללת התנים ביער ממול, האור המוזר שהשתלט על הגינה, השקט מסביב ומבטו של פסח הנעוץ בפניי – גרמו לי להרגשה לא נוחה. "לא קר לך?" שאלתי.

"טוב, לי קר, אני נכנס פנימה. תיכנס גם אתה, שלא תתקרר. לך לישון – " אמרתי לו.

נכנסתי הביתה. שמתי את הכוס בכיור, כיביתי את האור, חזרתי לחדר השינה ונשכבתי במיטה. לאט לאט עזבו אותי המחשבות על רג'י והילדים, על פסח, על המטוס, על הדשא, נשארתי ריק ולבד. נרדמתי.

למחרת בבוקר קמתי. התקלחתי וצלצלתי לעוזרת. סיכמתי איתה שתבוא אחר הצהריים. אם יהיה צורך – גם מחר בבוקר. יצאתי החוצה אל בוקר בהיר וצלול. מכוניות עברו בכביש בקול נהמה בלתי פוסק. הציפורים שהתעוררו צייצו בקול. עפו מעץ לעץ נחתו על הדשא וניקרו בו, התנדנדו על חבלי הכביסה. יצאתי מהשער הראשי של החצר ופניתי שמאלה לכוון המכולת. על שער החצר של פסח ראיתי מודעת אבל. התקרבתי בסקרנות לקרוא את המודעה.

"בצער רב אנו מודיעים על מותו בשיבה טובה של יקירנו פסח... הלווייתו תצא מבית הלוויות העירוני ביום..."

תשמח בודאי לקרוא את הקטע הבא שמצאתי בזיכרונותיו של הרצפלד:

"יום ראשון שלי בעבודה, היה בכרם של משפחת ראב. נפגשתי עם האיכרים אברהם איכר, רוז וסימה עפרון. התפלאתי למראה עיני שיהודים עובדים ושניים כאחד: המעביד והעובד בצוותא."

אהוד: הסיפור ידוע לנו וגם מופיע בהרחבה בספרו של שמעון קושניר על אברהם הרצפלד "שדות ולב", שם מתוארת יציאה לעבודה עם אחיה הגדול של אסתר ראב, ברוך.

הרצפלד עבד אצל משפחת סבי יהודה ראב בן עזר ["רודפי הבצע", כפי שכינה אותם נעמן כהן באחד הגיליונות הקודמים] – גם בקילוף שקדים בתוך חבורה של פועלות ופועלים שישבו בצל עץ התות הגדול. הוא לא היה חדל לדבר ואולי גם לשיר. סבתי לאה, אימה של אסתר, התרשמה ממנו וניבאה לו כבר אז עתיד גדול בתחום ההנהגה הציבורית.

זכיתי לפגוש את הרצפלד בעין גדי, כאשר ניהל עימנו שירה בציבור, וגם באחרית ימיו ליד בית המרכז החקלאי ברחוב אלנבי, כאשר כבר היה כמעט עיוור. הודיתי להרצפלד [מאנשי וממנהיגי העלייה השנייה] על הדאגה והמסירות שלו לאסתר ראב [בת האיכר מעבידו מראשוני העלייה הראשונה], שבזכותו נכנסה לקופת חולים בגיל מבוגר, והוא היה התומך הגדול שלה בכל קושי שנתקלה בו.

חלק מהדברים מסופר בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש" ("עם עובד") שכתב אחיינה הנידח, ואשר לא נערכו בשעתו שום חגיגות לצאתו לאור של הכרך בן שש מאות העמודים, ועד היום לא הנפיק דואר ישראל בול דיוקן – לא של יהודה ראב ושל אסתר ראב, כי סד"כ בולי דואר ישראל מלא דיוקנאות של רבנים, חלקם אפילו לא-ציונים.

לפני שעה הוצאתי מסניף הדואר [בקצרין, ב-28.1] את שני הכרכים המרהיבים ביופיים של כתבי אסתר ראב ["כל השירים" ו"כל הפרוזה"], שבהם קנית לך זכות גדולה במקום שיש בו צדק פואטי (בוודאי לא ב"קריית ספר" שלנו).

אני אסיר-תודה לך מעומק הלב על המתנה הנפלאה הזאת. יישר כוחך.

מאמרו של נעמן כהן "התנחלות פתח תקווה" [גיליון 513], מעלה את סוגיית ההגדרה "התנחלות". מתי יישוב הוא התנחלות? איזה יישוב אינו התנחלות?

בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. כל אימת שכונינו, באותה תקופה, בידי פוליטיקאי או עיתונאי – בתואר "מתנחלים", היו פונים אליי חברים מן הגולן ומבקשים שאגיב. איך הם מעזים לכנות אותנו "מתנחלים"? הרי אנחנו מתיישבים.

אני מעולם לא חשתי צורך להגיב על כך ומעולם לא הגבתי על כך. נכון, ידעתי שמי שהשתמש בביטוי זה כלפינו, עשה זאת מתוך כוונה לקלל. אך בעבורי, קללה זו היתה כמעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך.

מה ההבדל בין "התיישבות" ו"התנחלות"? פתחתי את מילון אבן שושן בערך "התנחלות" ומצאתי את ההגדרה הבאה: "התיישבות. היאחזות בקרקע." בקיצור – אלו מילים נרדפות.

לאורך תולדות הציונות השתמשו תנועות ההתיישבות בשתי המילים כדי לבטא את ההיאחזות באדמת הארץ. גם תנועת העבודה השתמשה בטרמינולוגיה הזו. העיתון "דבר" יצא בכותרות נוסח "עוד התנחלות קמה על אדמת המולדת" כאשר קם יישוב חדש. מקימי קיבוצים, לפני ואחרי קום המדינה, נתנו לגרעינים שלהם שמות כמו "מתנחלים א'", "מתנחלים ב'" וכו'. בנאום ההספד המפורסם של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, בשנת 1954, הוא אמר, בין השאר: "...דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו."

גם אחרי מלחמת ששת הימים שימשו בערבוביה המילים התיישבות, התנחלות והיאחזות. במצעי המערך בשנות השבעים דובר על "התנחלות כפרית ועירונית בשטחים המשוחררים." אמנם המערך דגל, לדעתי בצדק, בפשרה טריטוריאלית והיה מוכן לוותר על חלקי ארץ-ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, אך כמפלגה ציונית הוא היה מחוייב להתיישבות/התנחלות בשטחי ארץ-ישראל שאין בהם פלשתינאים, ובוודאי לא בחל במילה "התנחלות".

ההתנחלות וההתיישבות הן מילים נרדפות, אולם אם נעקוב אחרי מקור שתי המילים, הרי דווקא המילה התנחלות יפה וסימפטית יותר. ההתנחלות הינה ביטוי עברי קדום, הנגזר מן המילה "נחלה". התיישבותם של שבטי ישראל בארץ כנען, מוגדרת כתקופת ההתנחלות. המילה התיישבות הינה תרגום לעברית של הטרמינולוגיה הקולוניאליסטית, בה השתמשו ראשוני הציונות.

הפוסט-היסטוריונים האנטי-ציוניים משתמשים עד היום בעובדה זו כדי להציג את הציונות כתנועה קולוניאליסטית – על מנת להבאיש את שמה. אין לכך, כמובן, כל שחר. הציונות היא תנועת שחרור לאומית של עם שגלה ממולדתו וחי חיי גלות, שעבוד, סבל ורדיפות, וייעודה היא השבתו של העם לארצו כדי לבנות לעצמו בית לאומי ומדינה עצמאית. הקולוניאליזם הוא מהלך של מעצמות אירופיות, שהשתלטו על אזורים בלתי מפותחים באסיה ואפריקה כדי לנצל את תושביהם ואת אוצרות הטבע שלהם מטעמים כלכליים ואימפריאליסטיים. מי שמשווה בין הציונות לקולוניאליזם מסלף ביודעין את ההיסטוריה.

אולם אי אפשר להתכחש לעובדה שראשוני הציונות אכן השתמשו בטרמינולוגיה קולוניאליסטית. הסיבה לכך היתה פוליטית. באותם ימים, הקולוניאליזם נחשב לשיאה של הקדמה האירופית, והציונות המדינית, שרצתה בתמיכת מעצמות המערב ובסיוען, רצתה ליצור מצג לפיו היא חלק מן המהלך הקולוניאלי. מכאן הביטויים "מושבות", "התיישבות" וכו'. גם אבות תנועת העבודה, לצד המילים התיישבות והתנחלות, דיברו על "המהלך הקולוניזטורי" של ארץ-ישראל. כך שאם לבחור בין המונחים "התנחלות" ו"התיישבות", קשה לומר שדווקא המונח "התיישבות" עדיף...

מתי ואיך חל הכרסום במונח "התנחלות" והוא החל להישמע בקרב חלק מהציבור כמושג שלילי? באחת העליות הראשונות של "גוש אמונים" לסבסטיה, התקיימה הפגנה של אנשי שי"ח והקיבוץ הארצי, עם כרזת ענק: "אתם מתנחלים אתם?! אתם חרא!" – מעבר לגסות הרוח, ניתן לראות שאנשי הקבה"א ניסו לשמור על המונופול שלהם על ההתנחלות, והתקשו לקבל את זכותם של אחרים להשתמש באותו מונח.

בלקסיקון לביטחון ישראל שיצא לאור בשנת 75' בעריכת זאב שיף ואיתן הבר, נכתב בערך "התנחלות": "מאז מלחמת ששת הימים, הוצמד השם להתיישבות אזרחית ביהודה ובשומרון שלא על דעת ממשלת ישראל." כעבור שנתיים חל המהפך הפוליטי, ומפעל ההתיישבות ביש"ע כבר היה ביוזמת ובדחיפת ממשלת ישראל, ובכל זאת מתנגדי ההתיישבות המשיכו ליצור דה לגיטימציה למפעל, שאחד מביטוייו היה הפיכת המילה "התנחלות" למותג שלילי.

כאשר אני מדבר על מפעלנו בגולן, אני נוקט במונח "התיישבות". כך אני רגיל וזה המונח המקובל הן בתנועות המיישבות והן בקרב הציבור הרחב. ואף על פי כן, אם מישהו מדביק לנו את הכותרת "מתנחלים" כדי לצייר אותנו באופן שלילי, אני מקבל זאת כמחמאה. אני מתנחל גאה!

בהמשך לדברים שפורסמו בגיליון 513 על מכון ייִוואָ (Yivo) בווילנה והצלת חלק מן המסמכים ע"י "בריגאדת הנייר", אני מבקשת להוסיף כמה פרטים.

מכון "ייִוו"אָ" – "ייִדישער וויסנשאַפטלעכר אינסטיטוט" [המכון היהודי המדעי] – הוקם בשנת 1925 בווילנה, ובו נאסף חומר דוקומנטארי בנושאי היסטוריה, ספרות, אמנות ואתנוגרפיה של העם היהודי. תנועה זו של איסוף ושימור תעודות היסטוריות ואוצרות תרבות יהודיים החלה עוד בשנת 1891, עם הצעתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב לאסוף תעודות היסטוריות יהודיות (כגון פנקסי קהילות וחברות), למיינן, לקטלגן ולפרסמן. המכון פעל עד 1939.

המכון היה ידוע בפעילותו בעולם כולו. הקהילות היהודיות ברחבי העולם התבקשו לאסוף חומרים ולשלוח לווילנה. לדוגמא, בבולטין של בית ספר "פּרץ" בוויניפג קנדה (אפריל 1932), מסופר שהתלמידים החלו לאסוף חומר על בתי הספר היהודיים בכל העולם, להכין מפה עולמית של מוסדות אלו, לאסוף חומר על תולדות יהודי ויניפג; וזאת כדי לשלוח הכול כמתנה לייִוו"אָ בווילנה.

ייִוו"אָ פעל להעשרת האוספים שלו באמצעים שונים, ביניהם עריכת תחרויות. דוגמה: בשנת 1929 פרסם הוועד האתנוגראפי של המכון תחרות בנושא המלחמה והשתקפותה בז'אנרים שונים. במסגרת זו נתבקשו המתחרים לאסוף מעשיות, שירים, בדיחות, אמרות ועוד, ולשלוח לייִוו"אָ. תחרות של כתיבת אוטוביוגרפיות הוכרזה בשנת 1934, הפעם כדי לשקף את חיי הצעירים היהודים בהווה. צעירים בני 16 עד 22 התבקשו לכתוב אוטוביוגרפיות, והובטחו פרסים כספיים.

ייִוו"אָ פעל רבות בתחום הספרות היהודית. המכון העסיק חוקרים וכותבים בנושא. דוגמה: החוקר מיכאל נאַטיש כתב במסגרת עבודתו בייִוו"אָ על חייו ויצירתו של יעקב דינעזאָן, אך למרבה הצער נפטר החוקר בצעירותו בשנת 1936.

תערוכות שונות נערכו בייִוו"אָ. אחת מהן, בסוף 1931, היתה למען הספר היהודי, והציגה ספרים שיצאו לאור בחמש השנים האחרונות. ביקרו בה 2,500 איש. תערוכת שלום-עליכם נערכה בייִוו"אָ בשנת 1934 לציון יום הולדתו ה-75 של הסופר. בתערוכה הוצגו ספריו בהוצאות השונות, כתבי-עת בהם פירסם יצירות, תרגומים לשפות שונות של יצירותיו וכאלה שעובדו לתיאטרון. בתערוכה זו ביקרו 50,000 איש.

בשנת 1937 נפתח בבנין ייִוו"אָ בווילנה חדר פּרץ ובו הוצאות שונות של יצירותיו, מכתבים, כתבי יד ועוד. לכבוד הפתיחה הגיעה אלמנתו של הסופר לווילנה. בייִוו"אָ היתה גם מחלקה של כתבי יד.

אישים רבים ביקרו בייִוואָ בווילנה. החוקר ש. ניגער הגיע מאמריקה לווילנה בשנת 1931 כדי לעבוד מיספר חודשים בייִוו"אָ. בשנת 1934 היה אורח הכבוד דובנוב, ולכבודו נערכה ישיבה מדעית פומבית. גם א.ל. שוסהיים, עורך העיתון "די ייִדישע צייטונג" בארגנטינה, הגיע לביקור במקום בשנת 1936. היו גם אורחים לא יהודים, וסיפרו על המכון גם ברדיו הפולני.

אנשי ייִוו"אָ נסעו, כמובן, גם לחוץ לארץ. הסופר והעורך זלמן רייזען נסע בענייני ייִוו"אָ לארגנטינה בשנת 1931; ומ. וויינרייך, מנהל ייִוו"אָ, נסע בשנת 1932 לשנה לאמריקה לצורך עבודת מחקר.

אנשי "בריגאדת הנייר" הצליחו להבריח מסמכים מהמכון בווילנה (ממש מוסתרים בבגדיהם!) בעת המלחמה, מתחת לאפם של הנאצים. חלק מהמסמכים הללו הגיע לניו-יורק. בשנים אחרונות נמצא ארכיון ייִוואָ בניו-יורק בבניין מרווח ויפה. במסגרת מחקרי לדוקטורט על עיתוני הילדים בפולין ביליתי שם שלושה שבועות. זה היה בילוי של ממש עבורי. בכל יום ישבתי שם מרגע פתיחת הארכיון בבוקר, ובסיומו של יום צילמתי מסמכים על גבי מסמכים. מצאתי שם אוצרות שלא יסולאו בפז, ביניהם: מסמכים של מוסדות חינוך בפולין, תעודות וגיליונות ציונים של תלמידים (לעיתים עם תמונות), התכתבויות בין סופרים, אישורים ותעודות משלוח, כרטיסי קוראים של ספריות ועוד ועוד. התיקים בארכיון מסודרים להפליא לפי נושאים. והצוות האדיב עומד לרשות המבקרים. פרטים על הארכיון בניו-יורק ועל תכולתו ניתן למצוא באינטרנט.

אלפי תצלומים מאוסף התמונות של ייִוואָ שימשו בסיס לתערוכה שהיתה בניו-יורק בשנת 1971, ולספר שיצא לאור בעקבותיה. הספר – "דמותם מול עיניי: היסטוריה מצולמת של חיי היהודים בפולין בשנים 1864-1939", בעריכת לוציאן דוברושיצקי וברברה קירשנבלט-גימבלט – יצא לאור בתרגום עברי בשנת 2005 בהוצאת "עופרים". יש בו 341 תצלומים המשקפים את הווי הקהילה היהודית בפולין. בנוסף לתמונות שנדפסו בספר באיכות טובה מאוד, יש בו מאמרי רקע על הקהילה היהודית בפולין בכלל ועל הצילום היהודי בפולין בפרט.

ואגב ארגנטינה "ארץ היידיש", היו בה סופרי ילדים רבים ביידיש, רובם ילידי מזרח אירופה שהיגרו לארגנטינה בראשית המאה העשרים. ביניהם: משה דוד גיסער (גִיסֶר), שניאור וואַסערמאַן (וַסֶרְמָן), זלמן וואַסערצוג (וַסֶרְצוּג), ליטמאַן געלטמאַן [(ליטמן גֶלְטמן), בעל כמה שמות, ביניהם שמחה פריילעך או פריילאַך], זעליג מאַזור (זֶלִיג מָזוּר), אַברהם מאָשקאָוויטש (מוֹֹשְקוֹבִיץ'), שמואל צעסלער (צֶסְלֶר), אַביגדור שפּיצער (ֹשְפִּיצֶר) ואחרים.

גם בבואנוס-איירס קיים מכון בשם ייִוואָ, ובו תיקים רבים על סופרים ומשוררים ביידיש. במסגרת המשך מחקריי על סופרי ילדים ביידיש ביקרתי שם וחיפשתי חומר על הסופרים הנ"ל. בין השאר נברתי בתיקיו של ליטמאן, הוא ש. פריילעך הנזכר לעיל. המסמכים שמצאתי שם היוו בסיס למאמרי על הדוד שמחה הארגנטינאי ביידיש, שהתפרסם בגיליון 510 של "חדשות בן עזר".

גיליון 513 של המכתב העיתי – נפלא! כתב-העת עולה באיכותו מגיליון לגיליון.

מבקש לתקן טעות שודאי רבים יעירו עליה – לדברי שומרוני בענין סוצקבר ובריגדת הנייר. את השיר פונאר כתב כמובן קצ'רגינסקי ולא סוצקבר.

שיר הגיטו המוכר ביותר של סוצקבר הוא "תחת זיו כוכבי שמיים" (וילנה 1943, לחן אברהם ברודנו, תרגום יצחק כפכפי).

בכלל לא בהפתעה גמורה, תודה (בפעם המי יודע כמה) – ליוסי גמזו על שיר נהדר, ולמכתב העיתי על הממתק התמידי.

שלום אהוד ותודה רבה לך על עזרתך בהשלמת התצרף, הפאזל, של סוצקבר וידידו קצ'רגינסקי בעת המלחמה. זהו פרק עמום ואולי גם אפל, ויש להאירו.

שמעתי ציטט מפיו של שמעון הלקין, חתן פרס ישראל: "אילו היתה היידיש מנצחת במלחמת השפות (ריב הלשונות) – לא היתה קמה מדינת ישראל!"

אהוד: כך היה יכול לומר מי שכנראה לא היה בקיא כל כך בתולדות הדיבור בעליות הראשונות, שהאידיש כלל לא הזיקה להן, ואשר בלעדיהן לא היתה קמה מדינת ישראל.

כבר מזמן אין נגיעות! גם הנגיעות האחרונות היו עצובות מאוד. אנא, מסור לו דרישת שלום חמה ממני.

אהוד: ליצחק אוורבוך-אורפז שלום. לאחר 101 נגיעות הוא לקח לעצמו פסק זמן לערוך ולסדר אותן בצורה הטובה ביותר כדי שבבוא היום תוכלנה גם להופיע בספר או בחוברת. אני מקווה שכאשר תצטברנה אצלו נגיעות חדשות, יחליט לחדש את פרסומן במכתב העיתי.

בינתיים אנחנו נפגשים כל יום שלישי לפני הצהריים בקפה "שיין" הסמוך למקומות מגורינו בתל אביב, ואני שותה ממנו בצמא פרקים מתולדות חייו המרתקים. בבוא היום יוכלו לתלות בקפה שלט שכאן ישבנו, כמו שתלו לאחרונה את מכתבו של יהודה אטלס על ילדי הזרים בבית הספר רוגוזין-עליה.

בתגובה לכתבה של דן אלמגור על השמות הצבריים

אימי ז"ל היתה דור שִשִי לילידי הארץ וזוהתה כ'צבָּרית', (למגינת לב משפחתו האירופאית של בעלה, שחששה פן הילִידים הפלסטינאים נתיני הטורקים אינם יכולים להיות בני תרבות). היא עצמה העדיפה, על אף מוצאה האשכנזי לעדת הפְּרוּשִים, להזדהות כ"בִּנְתְ-אל-אַרְדְ" – בת הארץ. היא וחברותיה הקימו בנעוריהן קבוצה בשם "דבורה" ורקמו לעצמן סרטי שרוול של שמותיהן בראשי תיבות לאומיים: לאה רקמה "לבותינו אחר הדגל", שרה רקמה:"שאיפתנו רצון העם", פנינה רקמה: "פה נתכונן יחד נבנה הארץ" אימי יהודית רקמה על משי לבן: "ירוממנו הקבוץ ויחזקנו דגלנו, יגשמו תקוותינו!" ועוד.

הסרטים עודם בידי, ואם יש בין הקוראים מישהו היודע דבר על קבוצת "דבורה" הירושלמית משנות העשרים של המאה הקודמת, אשמח לשמוע.

אימא שלי היתה חברת מחתרת ולמרות שהבריטים עזבו כבר ב-1948 לא סיפרה דבר עד יום מותה משום החשאיות הנדרשת.

הזכרים בני הדור השביעי של המשפחה קיבלו שמות לאומיים, ומאחר שסבא ישראל נפטר טרם לידתם וּבִקשו לציין גם אותו, היה קל לתמרן. אלה שנולדו בימי מאורעות הדמים של המרד הערבי נקראו גְאַלְיָה (גְאַל-יָה את) ישראל, אמציה (אַמֵץ-יָה את) ישראל, וזה שנולד אחרי קום המדינה נקרא דורם (דוֹר-רָם) ישראל.

אצל הייקים רווחו השמות מרים-רותי-נורית-יעל. היינו חמש נוריות בכתה, שלוש מהן בנות למשפחות מַאי, מַאיֶיר ומַאיֶירְשְטַיין שהיו רופאים, אלא מה. רק לי היתה הצדקה לַשֵם הזה משום שנולדתי לקראת חג החנוכה.

בני הצַבָּרים ננזפו, נקראו אל הלוח או התחבבו בהטעמה מִלְרָעית בלבד. שמות הקטַנָּה וחיבה נהגו רק הורים שהגיעו מחו"ל. אצל הייקים השתמשו גם במילעיל והרבה צאצאים הפכו לעכברוניות וארנבים (מוֹאֶסְשֶן, קַאנִינְשן), וכן רוּתשֶן, יָעֵלְשֶן ונוריתלַיין.

שָׂרַדנו גם את אלה. אז כעסנו והיום אנחנו מתגעגעים.

מי מכיר? מי יודע? מצאתי פתק של אימא שבו ניסתה לאתר את חברי "דבורה" לאחר חמישים וארבע שנים. הוזכרו השמות: חסיה קניאל; שרץ [שורץ?] אסתר; שיינפלד מרים (הלר); רזי לאה (אמיתי); אבנר; וכך רשמה:

קבוצת "דבורה" היתה חווייה בלתי נשכחת, "משפחה" שבנותיה ששו לכל פעולה. הפעילות היתה בשטחים שונים: הרצאות, שיחות, טיולים, ואף מחנה בשיתוף עם קבוצת צופים. החברות היתה הדדית והיחסים היו מצויינים.

אהוד: דודתי אסתר מעולם לא השתמשה, בשיחות עם ערבים, בביטוי "בִּנְתְ-אל-אַרְדְ" אלא היתה אומרת, כדרכם: "אַנַא וַאטַאנִי!"

מרתקים היו הדברים בנושא השמות. והנה לאחרונה – אני מנסה ומאוד בזהירות, ללכת בעקבות השם של בני ליאור. נושא רגיש ואיני רוצה להטריד.

בעקבות שירו של נתן יונתן (לכשתנדל ילדי ליאור) קיבלנו מכתבים רבים האומרים – שנתנו את השם לבנם, ומ-1973, בעקבות הסרט של חיים שירן – 'ליאור' ושיריו של נתן – שוב הגיעו המכתבים.

ואני – ברגש שלא נותן מנוחה, רוצה ליצור קשר, או לפחות לדעת!

לעיתים ציטוט מהזיכרון מכשיל את הכותב, כך למשל כתב ידידי דן אלמגור במסה המרתקת שלו על מסורת השמות ביישוב היהודי בארץ ישראל:

"לא במקרה העניק משה שמיר לגיבור הרומאן התש"חי שלו, 'הוא הלך בשדות' (שהוקדש לאחיו, אלי, שנפל במלחמה) את השם 'אורי' ('אורי נולד מן הים'. ושם חברתו, ניצולת השואה: 'מיקה')."

ובכן: "הוא הלך בשדות" של משה שמיר נדפס ב-1947, לפני שאחיו אליק נהרג. הספר שהקדיש שמיר לאחיו נקרא "במו ידיו", והוא נפתח במילים: "אליק נולד מן הים." הוא ולא אורי, גיבור הרומן הפלמ"חי הקדם-תש"חי – "הוא הלך בשדות". שמה המלא של "מיקה" ברומן זה הוא מרים.

אגב, עמוס קינן כתב קטע הומוריסטי נפלא על מסורת השמות מדור לדור, לפי מסורת זו אכן אפשר לנחש את שמו של אדם לפי תאריך הולדתו.

אהוד: יבורך מי שיאתר וישלח לנו את הקטע של קינן.

אני מבקש את רשותו של דן אלמגור ואת רשותך להכניס את המאמר על שמות הצברים (והתגובה הנלווית שלך) למדריך שלנו "אנשים ישראל" www.peopleil.org

נושא השמות בישראל הוא מרתק. זו מראה תרבותית יוצאת מהכלל, ולא בכדי כללנו במדריך מיספר מאמרים העוסקים בשמות פרטיים במגזרים השונים (אתיופי, רוסי, קווקזי, ערבי).

בעתיד הקרוב נפרסם עוד מיספר מאמרים בנושא, ובכלל זה מאמר מסכם על התפתחות השמות העבריים בישראל (יש כאן המון היבטים מעניינים, כולל עדתיים ומגדריים). רואיינתי על הנושא בסדרה על הלשון של ירון לונדון, אבל משום מה רוב הראיון – שארך שעות אחדות – לא נכלל בפרקים ששודרו. הראשון שסקר את התפתחות השמות העבריים כמראה לשינוי ערכים בישראל היה הסוציולוג ד"ר סשה ויטמן. המאמר הזה הפך מאז לקלאסיקה.

אגב, החרדים דבקים בדרך כלל בשמות המסורתיים (אברהם, משה, שמעון, דוד, רחל, אסתר, דבורה וכו') מסיבות ידועות, אבל לאחרונה שמתי לב (בדקתי גם בספרי הטלפונים שלהם) שיש בקרבם יותר ויותר שמות "צבריים". זה הפתיע אותי ואולי מתקשר ל"ניצחון הציונות" שעליו כתב אורי הייטנר (הפעם אני מסכים עם הניתוח שלו, שמתחבר לעדויות נוספות על התקרבות החרדים למדינה).

ואם ב"צברים" עסקינן, אציין נקודה רלוונטית. אחרי מלחמת יום כיפור החל גל של רטרוספקטיבה ביקורתית ומדעית (ספרות, סוציולוגיה, היסטוריה וכו') על מיתוסים וסמלים ציוניים. בשלב הזה "הצבר" הפך מכינוי עממי-חיובי נפוץ למעין הכללה אנליטית של סט ערכים ציוני או מנטליות ישראלית. בספרי "הצבר דיוקן" (עם עובד אופקים, 1997) ניסיתי לאפיין את הערכים הללו ואת מקורם החברתי-תרבותי. בינתיים זרמו הרבה מים בנהר הירדן (שנעשה שם "צברי" דווקא לבנות) והיום "צבר" הוא כבר לא כינוי נפוץ. כאשר פרסמתי את ספר ההמשך ל"צבר דיוקן", שעסק במתקפה הרב-חזיתית על התרבות הציונית-"צברית", רציתי לקרוא לו "מה'צבר' ליאפי". בסוף העדפתי את השם שהציע לי חברי רוביק רוזנטל: "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית" (זמורה ביתן 2004). ואפרופו שרוליק, צריך לציין שהציונות אימצה הרבה שמות חיבה יהודיים, אבל המציאה לא מעט גם בעצמה.

במבט לאחור אני סבור שמאמרו של דן אלמגור "הצבר נכנס למרכאות", שפורסם בידיעות אחרונות בדצמבר 1977 ושבו גם הוזכר הקשר לאורי קיסרי, היה סימן דרך חשוב בחקר דמותו של ה"צבר". רוב הישראלים מכירים את דן אלמגור כפזמונאי מחונן (אחד הטובים שקמו לנו). אבל אלמגור הוא גם היסטוריון מצוין.

מִעוז – שם "צברי" למהדרין שדווקא לא נעשה נפוץ, למרות סדרת הילדים הפופולרית "עוז יעוז". אולי בגלל "עזית הצנחנית" של מוטה גור, שהפך את עוז לפופולרי בעיקר כשם של כלבים. אגב, לכלב שלי, יורקשייר טרייר קטנטן, קוראים שמשון ויש לו מחלפות שיער נהדרות אבל אלה לא מחלפות "צבריות" כי הוא מגזע מנדטורי (בריטי).

מכרי משכבר הימים ברחובות של שנות החמישים, דן אלמגור, לא דק פורתא כאשר כתב בגיליון הקודם [513] כי רמי נחושתן נפל במלחמת העצמאות. הוא מת מהכשת נחש שנים אחדות לאחר מכן.

כפר אוריה לא נכבש במלחמת העצמאות אלא ננטש ונחרב בהפגזות.

ברל כצנלסון לא השתמש בשם העט אורי לבדו אלא בצירוף אורי ערערי.

לאורנה פורת קדמה לכל הפחות אורנה מר, בתו של חוקר המלריה גדעון מר, ואני הכרתי בעבר גם ילידת 1939 שנקראה בלידתה אורנה, לאמור כמה שנים לפני שהשחקנית הגדולה אורנה פורת הגיעה למקומותינו...

בן-עמי פחטר, שעליו כותב פוצ'ו [שם], אכן נהרג כאשר פיקד על שיירת יחיעם, אבל ראוי לציין שמעשיו במלחמת העצמאות לא הסתכמו בכך. בפרוץ המלחמה הוא מונה למפקד גדוד 21, שהיה לחלק מחטיבת כרמלי, והשתתף בתפקיד זה בפעולות רבות בגליל המערבי.

הממשל הצבאי היה גוף מדכא ומנשל, ובין היתר תוצאת פחדיו של בן-גוריון מהערבים. האינטראקציה האינטנסיבית ביותר בין יזהר לבן-גוריון – בפגישות אישיות ובכתב – היתה בעניינו, כאשר יזהר מנסה לשוא לשכנע את בן-גוריון בעוול ובנזק שבקיומו. אבל התנגדותו של יזהר לממשל הצבאי לא היתה רק "מבפנים" אלא גם פומבית וידועה בציבור. כשאיש מפ"ם מרדכי בנטוב מנה, בנאומו בכנסת בדיון על ביטול הממשל הצבאי, שמות של מתנגדי הממשל הצבאי הוא הזכיר – עם גלילי, טבנקין, יגאל אלון ומשה כרמל – גם את יזהר סמילנסקי.

רגע, ברצינות? גלילי טבנקין ואלון, מאבות ההתנחלות והנישול, קוראים לביטול הממשל הצבאי? כן, אבל לא רק הם. באותו דיון מנחם בגין בכבודו ובעצמו היה ראש הדוברים, מנחם בגין ראש חרות. והדיון ההוא נפתח בדבריו הנרגשים והצודקים של תופיק טובי מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית.

בגין כרך את ביטול הממשל בביטול התקנות לשעת חירום המנדטוריות בהן ראה חרפה לאומית. תקנות אלה, בגלגול זה או אחר שלהן, לא רק ששרירות וקיימות עד היום הזה, 33 שנים לאחר שעלה בגין לשלטון, אלא הן הבסיס המשפטי לנישול המתמשך של הערבים בגדה. לזכותו ייאמר שהוא לא הציע אז לבטלן ממש ומיד, אלא להחליפן באופן מדורג ומושכל במשהו ישראלי מקורי ומעורר גאווה לאומית.

הדיון הנ"ל היה נגוע איפה בצביעות צינית ובהתחסדות, במניפולציה מגלגלת-עיניים ובלהטוטנות פוליטית. האנטי-קואליציה חרות מק"י מפ"ם ואחדות העבודה מצאו את עקב אכילס של בן-גוריון – את תמיכתו העיקשת בדבר לא נכון ולא צודק, המביא את מחנהו לתמיכה בעוול ולהתבזות, וששו לאתגר אותו בו, אף כי הצעתם היתה רחוקה ואף מנוגדת לדרכם הפוליטית והמוסרית – לפני אותה הצבעה ואחריה, ומעשיהם, כשנפלה ההזדמנות בידיהם – יוכיחו.

ככל שהלך שלטונו של בן-גוריון והתמשך, כן פחתה בו התמיכה בציבור ובכנסת. ההצעות לביטול הממשל הצבאי, חזרו ונשנו, והרוב בכנסת שתמך בהמשך הממשל הצבאי הלך והצטמק. באותה ההצבעה הגיעו הדברים לידי כך שהיה רוב למתנגדים אם יזהר היה מצטרף אליהם. בן-גוריון העמיד את ההצבעה כהצבעת אמון אישית בו ואיים כי אם יובס יתפטר ויפרוש, ולכן בין השורות, בטקסט הפנימי שלה, היתה ההצבעה בחירה בין בן-גוריון לבגין. ויזהר היה משוכנע תמיד, בפסימיות עמוקה, שאחרי בן-גוריון יבוא בגין והנזק שיביא איתו לערבים וליהודים גם יחד יהיה חמור שבעתיים מכל שמביא עליהם בן-גוריון – וניסה לדחות זאת ככל שהיה יכול.

כמובן שאדם אמיץ, עיקבי וחד-משמעי היה נוהג אחרת, אדם שעולמו פשוט אם לא פשטני היה תמיד יודע לבחור את הבחירה הנכונה בין דבר לחולרע. אין לי ספק בכך שלו דן אלמגור היה במקומו, היה יודע איך להצביע נכון.

אבל יזהר לא היה תמיד אמיץ (אם כי לפרסם את "חירבת חיזעה", אז והיום, דרש אומץ לב מרובה) ובעיקר אף פעם לא חד משמעי, לא איש פשוט של צבע אחד, היודע לבחור נכון החלטי ועיקבי. גם הפורטגוניסט ב"חירבת חיזעה" וב"השבוי" יודע לחוש ולבטא את תחושותיו בליבו – אבל לא לעשות מעשה. כזה הוא. וקצת מגוחך להביא ממנו ציטוטים כדי להוקיע את מחברו: הרי היא הנותנת – שניהם מתנהגים אותו דבר.

אבל מעשיו ומחדליו של יזהר לא מבטלים את עוצמת דבריו (אד-הומינם). משיצאו אלה לעולם הם מתקיימים כשלעצמם.

ואיני בטוח שדן אלמגור מודע לעוצמת השסע והקונפליקט בבואו להגחיך אותו וללעוג לו. כמעט קונפליקט מובנה, גנטי, בין הדוד משה (סמילנסקי) איש ברית-שלום ומעסיק הערבים מתוך עיקרון בפרדסיו והדוד יוסף (ויץ) רוכש הקרקעות (והמנשל) הגדול, המנגן בטוריה ומנצח בה את הערבי, שבני מוריס טוען שהיה ראש ועדת הטרנספר במלחמת השחרור. בין דמות אחיו הגדול כגבר הגברים מחד וזה "שגמר עיסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור" מאידך. של בן לראשונים שבין המתנחלים בארץ הזאת שהיו כולם רק כוונות טובות בהושיבם את תינוקם על קן-צרעות. יליד ותושב המקום היחיד בו הוא יכול לחיות ושעליו הוא אומר: "שיכונים מכוערים מולידים אנשים מכוערים, אנשים מכוערים מולידים נשים מכוערות נשים מכוערות יולדות ילדים מכוערים וילדים מכוערים מולידים עולם מכוער." משום מה אני נזכר בבית אחד ברחוב הרצל פינת ש. בן-ציון ברחובות, שהטיח המתפורר בחזיתו, מנוקב רסיסי הפצצה, לא שוקם גם חמישים שנה אחריה. "רחוב יפה, לא? מחוץ שמש, קלוי אור, המום אפור, מדוכא חרבונים. הגינה הזאת? לא, היא כן חיה, רק לא הישקו אותה. זה הכל." כזה היה המקום שנאחז בו בציפורניו, הוא שהתנגד כל כך למלחמות ולא היתה מלחמה שלא אץ להשתתף בה בגופו.

כן, יש אנשים שהכל ברור והחלטי להם, והכל להם בר החלטה נכונה ועקבית. ויש לעומתם כאלו הכושלים לבחור בין כן ובין לא, ואולי אף לא יודעים למה הם מתכוונים כשהם אומרים לא.

מילים אחדות בעקבות "ספר שמות" שנתן לנו דן אלמגור (חב"ע 513). בראוו! – משהו-משהו. תודה. הערה קטנה: אלמגור נקב בשתי שנות לידה שונות שלו: 1935 ,1936. כדאי לברר בארכיון מירשם התושבים המנדטורי מה קורה. נו, א קליינקייט.

ומעניין לעניין באותו עניין: שמות. בתל יוסף היו מעניקים שמות שנראו כלקוחים מפלקטים או מדיוני האסיפה. שוויון, למשל. והנה, בשנת 1930, אחד מחברי הקיבוץ, יעקב, נשלח להביא לארץ את הקומביין הראשון, או אולי אחד הראשונים. יעקב, מכונאי שעלה מארה"ב, נסע לאמריקה, למד להכיר את הקומביין, הקומביין הובא, יעקב הוציאו מהליפט, הרכיבו, קרא את הברושורה המבארת כיצד להפעילו, והקומביין – אני מניח שהיה גרור טרקטור-שרשרת – רץ וקצר את שדות העמק.

ואז נולד בנו (השני) של יעקב. החלוץ הנרגש החליט, לאלתר, ששמו של הרך הנולד יהיה – קומביין.

והשאר הוא לא היסטוריה. יעקב וחיה קראו לתינוק – פשוט: אורי.

קראתי בהנאה את גיליונך האחרון בעניין השמות. רציתי להוסיף לרשימת "הדנים" שהזכרת את איש הפלמ"ח דן ממחזהו של יגאל מוסינזון, "בערבות הנגב". זה היה המחזה הישראלי הראשון שדיבר בשפת יום יום רווית "סלנגים", המופיעים במרכאות, ועלה על-ידי התיאטרון הוותיק "הבימה" [בפברואר 1949] כתשובה ל"הוא הלך בשדות" שהוצג לפניו בתיאטרון הקאמרי הצעיר.

במחזה זה יצר מוסנזון מיתוס עקידה חדש, על פיו המדינה היא המזבח.

כמו יצחק בשעתו, נשלח דן על ידי אביו למשימת חילוץ פצועים ממנה ברור לו ולאביו כי קרוב לודאי שלא ישוב. וכמו יצחק בשעתו נעקד אף דן ברצון, אלא ששם לא מופיע האיל. דן נהרג וגופתו מוטלת בשדה.

תחזקנה ידיך, אהוד. המשך להוציא עוד עיתונים מעניינים ומעשירים.

בעקבות רשימתו של דן אלמגור: "שני בנים לו היו לי – אורי ודן", ותגובת אהוד בן עזר (גליון 513),

זכות הראשונים של אורי קיסרי לטביעת הכינוי 'צבר' מיוחסת למאמרו: 'אנחנו עלי הצבר', בעיתון דואר היום ב-18/4/1931. זכותו זאת של קיסרי מצויינת במספר מקומות כגון: בספרו של הסוציולוג עוז אלמוג: 'הצבר – דיוקן' (1997), בערך 'דואר היום' שב'לקסיקון אנציקלופדי לתקשורת ועיתונות' של 'העין השביעית' – המכון הישראלי לדמוקרטיה, ועוד.

לפחות שנה שלמה לפני כן, בשנת 1929, חיבר אלכסנדר פן את שירו 'מולדת חדשה', שפורסם בשתי גרסאות: המקורית, והמוהדרת לפי כתב היד (בידי פרופ' עוזי שביט – 'רחוב העצב החד סטרי', הקבה"מ תשל"ז). השיר ידוע לכול, במיוחד בתחילה מהקראתו לתקליטים בפי חנה רובינא ואפרים אבא, ובעקבותיהם מהלחנתו בידי נחום היימן, והיותו מושר (לא על כל בתיו) בפי דרורה חבקין (תקליטורו של נחום היימן: 'שירי אלכסנדר פן' – 2001).

השיר מביע את אהבתו העזה לארץ ישראל, המכונה בפיו "אַ"י" (כך בבית האחרון), את היפרדותו ממולדתו הישנה "רוּסִיָה" (כך עם סמ"ך שרוקה), ואת המטמורפוזה שחלה בו ובשירתו בעקבות מעבר זה. הנה הבית האחרון:

וְאָז שִׁירָה פְּרָאִית, אַחֶרֶת וְנִבְדֶּלֶת

בְּחוֹל לִבֵּךְ אֶשְׁתֹּל, כִּי הִיא גּוֹרַל-חַיַּי...

עֲנִינִי: הֲבִכְדִי פִּרְזַלְּתִּי אֶת הַדֶּלֶת

בֵּין שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת: בֵּין רוּסִיָה וְאַ"י?!...

שלושת בתי השיר הראשונים מתארים את מאפייניה הניגודיים של ארץ ישראל, על רקע מאפייניה של רוסיה, ואת חווית השתנות מהותו במעבר ממולדת אחת לרעותהּ:

בְּעַד מוֹלֶדֶת זוֹ, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתִּיהָ,

הֵשַׁמְתִּי אֵת נַפְשִׁי – בִּצְחוֹק עַלִּיז שְׁלַחְתִּיהָ

מַה בִּשְׁבִילִי חַיִּים בְּלִי הוֹלְלוּת וָרַעם

בְּלִי סַעֲרַת-שְׂרֵפָה וּנְשִׁיקוֹת-סַכִּין

אֵי שֶׁמֶשׁ עֲקוּדָה תִּשְׁפֹךְ אִשָּׁהּ בְזַעַם

וּבְלִי מֶרְחָב שִׁלְגִּי הַלֵּב כָּבֶה, מַזְקִין?!...

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ – אֶת זוֹ, אֶת הַמּוֹלֶדֶת!

בְּעַד חוֹלוֹת מִדְבָּר, שֻׁבְּרִיֶה וְנַבּוּט –

הרי לך: בן רוּסִיָה, הבא ממרחבי השלג של מולדתו, ממלחמות שריפותיה וסכיניה, היישר לזהב הפרדסים, יקוד החמסין, חולות המדבר, השבריה והנבוט של אַ"י, ונָד בה כאחד מבניה – הצברים. אני מדגיש: אחד מבניה – הצברים. וזאת בשנת 1929, שנה לפני פירסום מאמרו של אורי קיסרי, בשלהי שנות העשרים (ולא בשלהי שנות השלושים)!

אהוד: נדמה לי שיותר מדוייק לפרש – אחד בין משוכות הצבר אנוּד.

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

וכמו שהאוטובוס [מירושלים לתל-אביב] עוזב את התחנה המרכזית, מתחיל האברך הענק התקוע לצידי – להתנועע. אני מנסה לזוז – לעבר החלון, והוא כובש לו בהנאה שעל אחר שעל והווייתו ספוגת בגדֵי השחור כמו אומרת: שטח משוחרר – לא יוחזר. אני הודפת אותו במרפק – לא עוזר. הוא מתאים את תנועותיו לטלטולי האוטובוס, כביכול לא מרצונו הוא נשפך לעברי, אלא מישהו מזיז אותו, והוא משים עצמו ישן, דומם כגרוטאה. אבל אני שומעת איך הוא מתנשם בקרביים שלו, ומתנועע כלולב גדול, בדבקות, כמתפלל, ומשתדל בינתיים להדק את המרפק על ציצאלאך – בשיטות האלה אין הבדל בין דתיים לחילוניים –ומה שיותר נורא מן המזמוז הכפוי היה שכל פעם שהרים את הזרוע עלה ענן סמוי של ריחה זיעה רעה, כמו נקניק מתובל ביותר מדי שום, ובגדים שלא כובסו מזה זמן, שלא לדבר על כך שחף היה מכל נגיעה בו, מעודו, של דאודוראנט.

הרגשתי שאני מתעלפת! זנב-אבר דרבנן שכמוהו! האוטובוס היה חשוך, מה שהעניק לו אומץ מטורף. אני חושבת שהוא פשוט חדל לשלוט על עצמו כתוצאה מן הקירבה הזו, ומזלו שלא ידע שאני יושבת בלי תחתונים, ומתה להשתין – בגלל וגינור הח"כ-מניאק שניסה לבעול אותי על שולחן היו"ר. ומי תיאר לעצמו שכך יהיה סיום יום הסיור שלי בכנסת – כפייה דתית באמצעות שרוול שחור על החזה הרך שלי, שהלך ונתמעך כקציצת-שום מטוגנת-למחצה בכריך בינעירוני שאני נתונה בו, במצור.

נאבקתי בחשאי, מנסה לעורר את הנרדם-כביכול, ולא עזר. נדבק אליי כאילו הייתי מזוזתו. וכל פעם הכובע השחור, עגול השוליים, מתחכך בעגיל שבתנוך-אוזני, ופיאתו מטיילת לי על הכתף החשופה.

טוב. לא רציתי לערוך שערורייה. גם כך היה מצב-הרוח שלי שפוף לאחר האכזבה הגדולה מווגינור, שחשבתי לתומי כי יציג אותי בפני אנשים מפורסמים ובעלי-השפעה, ותיפתחנה לפניי דלתות רבות לאיזו הצלחה, שתהרגו אותי אם אני יודעת מה פירושה – ואיזה מין סיום! רק תאונת-דרכים חסרה לי –

אך במקום התאונה, שאליה אולי פיללתי עכשיו כדי להיחלץ ממצבי, אירע דבר-מה שונה. האברך העבדקן הפסיק לרגע את מישמושיו המרפקִיים בציצאלאך הכואבים, הוא התעורר כביכול, הוציא ממחטה ומחט אפו בקול רם, מקנח זקנו, ואז, במקום לתחוב אותה חזרה לכיס, הבחנתי בזווית-עיני שהוא מותיר אותה בידו השמאלית, פורש ואוסף, פורש ואוסף, עד שנותרה פרושה על חלציו, כמין סינור קטן, ואז הניח לעצמו שוב להירדם-כאילו, כשהוא מחדש ביתר שאת את מירפוקיו בצידי, וראו נא פלא –

המטפחת מתרוממת עתה מעצמה, גבוה מכל מה שיכולתי לשער על פי הטבע – כמין כתם לבן באפלת המושב המשותף, או הינומת כלה קטנטנה הקמה ממושבה להיות מובלת לחופתה –

טוב. מיד הבנתי מה קורה כאן. בידו האחת התחכך בי עתה, מנסה גם לגעת בירכיי, ובשנייה, עבד מתחת למטפחת, משתדל כנראה לחלוב את עצמו אל תוכה, מבלי להתלכלך –

החוצפה שלו כבר עברה כל גבול, אבל לא העזתי לחולל מהומה, כי רוב הנוסעים, סביבנו, ישנו או היו שקועים-בעצמם בחצי-נמנום. נתתי לשכני דחיפה הגונה, בשקט – השתחררתי מכובדו והתחלתי להתרומם ממושבי, מתלכסנת וגבי מעליו כדי לצאת למעבר ולחפש לי איזה מושב אחר, בירכתיי האוטובוס, או אפילו להמשיך את הנסיעה בעמידה – מחייכת לעצמי, אם היה לשמוקול שלו עין, וגם רואה בחשיכה, היה מגלה בהזדמנות זו את זקן-פותצ'יק הערום שלי מתנודד מעליו, כי מנגד תראה את הארץ! – אך לרוע-מזלי עשה הנהג באותו רגע תפנית חדה, ואני איבדתי את שיווי-המשקל וצנחתי על ברכי האברך ופופצ'יק החשוף שלי נתיישב ממש על רבי זרגיאל, אף ללא חציצת המטפחת –

"די! מספיק!" צעקתי – והנהג מיד הדליק את האורות הפנימיים, אבל היה מאוחר מדי. אמנם, איש מן הנוסעים לא הרגיש בכך, כי השמלה הסתירה, אבל הוא כבר היה תקוע לי היטב, תקוע כמו נר משומן, עמוק בפותצ'יק – רגע ממושך שהספיק לו, אני חושבת, להזריע אותי לתריסר דוסאלאך ורדרדים –

ריבונו-של-עולם, זה היה חרבון! – להזדיין כך, מאחור ועוד לחטוף אורגאזם מרוב התרגשות-שבהשפלה, וזאת בדיוק ברגע שחשבתי שאני נמלטת ממנו, והמנוול הזה, לאחר שסוף-סוף התרוממתי מעליו ויצאתי למעבר, נוזלת – נותר לשבת, שרוע, ישן-כביכול, כובעו השחור, העגול ורחב-השוליים, שאותו ליכסנתי על פניו, בנפילתי עליו, ירד עתה ממצחו ועד לזקן-סנטור, וכנפות המעיל השחור כיסו על כל השאר, ואני גם לא אתפלא אם קרה לו נס וכפתורי החנות שלו (אני בטוחה שרוכסן לא היה לו, אחת הייתי שומעת אותו בהיפתחו, לי יש אוזן טובה לשמוע רחשושים שכאלה, ממרחק – ) נתכפתרו לו מאליהם, חי נפשי, דבר כזה לא קרה לי מעודי –

"שולח ידיים – " הייתי מוכרחה להמשיך להתלונן, בקול רם, ללא בושה – אך על מה שהתרחש לאמיתו-של-דבר לא העזתי לומר מילה. להיפך, עשיתי דרכי לירכתיי האוטובוס בירכיים סגורות, כדי שלא אזל על הרצפה.

באוטובוס הנוסע קמה עתה מהומה קלה של התעוררויות ותגובות ארסיות. למזלי אכן מצאתי ספסל פנוי מאחור, ונמלטתי לחשכתו. לבד. הנהג שוב לא כיבה את האורות עד תום הנסיעה, ובחלל האוטובוס נשמעו הערות שגברו על המיית המנוע:

התגובות לאט-לאט שככו אך האברך, זאת ראיתי מאחור, לפי מצב מגבעתו – לא "התעורר" עד שהגיע האוטובוס לתחנה המרכזית בתל-אביב. אני מיהרתי לצאת, בין הראשונים, אבל מזווית עיני התבוננתי לעברו ולא ראיתיו קם ממושבו. כנראה ישב וחיכה שרוב הנוסעים יֵרדו, כדי שאיש לא יוכל לחקוק את פניו בזיכרונו. זה לא עזר לו. כשהייתי כבר בדרכי למטה, על המדרגה התחתונה שבדלת האמצעית, שמעתי את הנהג, שמיד לאחר העצירה קם ממושבו, אומר לו:

"שמע חבר," – הוא אמר – חבר, במלעיל, "אם עוד פעם אתפוס אותך שולח ידיים – אסגיר אותך למשטרה, הבנת?"

את הסוף לא שמעתי, התרחקתי משם ולקחתי מונית מיוחדת. מזל שהצלחתי קודם להתנגב בחשאי, דוחפת ממחטות-נייר, במושב האחורי, החשוך-למחצה, אחרת היו זרעוני רבי זרגיאל מטפטפים על המדרכה המזוהמת של רציף-ההורדה, ומגלים את קלוני ברבים.

במבט לאחור, אני חושבת, עם כל הגועל שבדבר, שמגיע לי בכל זאת פרס גדול מחברת אגד, כי קבעתי באוטובוס שיא! – שאמנם אי אפשר לתת לו פירסום נרחב, כמו, למשל, ללידה במטוס! – "מה יש, בּוּבָּלֶ'ה?" שאל נהג-המונית כשהפלגנו ברחוב העולה מן התחנה המרכזית, וחלפנו על פני החומה של בנייני חברת-החשמל, "יש לך מצב-רוח רע?"

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברצוננו להמליץ על המאמר "חוצי הקווים" מאת אלטייב ע'נאים, שמתפרסם בחוברת החדשה של "ארץ אחרת", גיליון 54, דצמבר 2009 – ינואר 2010. הפתיח מדבר בעד עצמו:

"גוף האישה [המוסלמית] הוא מעין זירה שבאמצעותה תרבויות שונות מבטאות את עצמן. באמצעות היחס ללבוש וקישוטי הגוף התרבות מכריזה על עקרונותיה ועל זהותה. אלטייב ע'נאים כותב על ד"ר נסר חאמד א'בו זיד ועל ד"ר נוואל זיינב אלסעדאווי, שני לוחמי זכויות אדם הנאבקים למען זכויותיהן של נשים במצרים."

* מדינת ישראל מממנת את הרב יצחק שפירא, המשמש ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, ישיבה הממומנת גם היא בידי המדינה והיא – "ישיבה הדוגלת בהחלפת השלטון החילוני במדינה במלכות ישראל. באחרונה עלה הרב לכותרות בשל ספר שחיבר, 'תורת המלך', העוסק בבירור הלכתי של דיני נפשות עם גויים, והפוסק כי במצבים מסוימים מותר להרוג גוי." ["הארץ אוניין", 28.1.10].

אז מדוע לא נתחיל לממן גם את אירגוני הטרור הפלסטינים – אם מימון שונאינו הרוצים להחריבנו נעשה לנו מנהג, ואפילו מעוגן בחוקותינו?

* תגלית מדהימה לנשיא אובמה: "הפלסטינים חייבים להתכחש לאלימות בצורה חד-משמעית, ולהכיר בישראל!" – ואנחנו חשבנו שהם כבר הכירו בישראל בהסכם אוסלו ובטקס ערפאת-קארטר-רבין על מדשאת הבית הלבן! – תסתכל בתמונות, אובמה, בטח נשארו כמה בבית הלבן.

* בהיותנו צעירים ותאבי חיים [אם רק הצבא והמילואים לא הפריעו] היינו מלגלגים על הביטוי החוזר ונשנה בפי ה"זקנים" והמפא"יניקים – "בימים טרופים אלה!" – והנה לאחרונה, המחזורים של בני החמישים, השישים, השבעים והשבעים פלוס, רובם במצב כלכלי לא רע, אינם חדלים לקטר בכל שיחה או מפגש פומבי על ההידרדרות של המדינה, על העוני, הפשע, השחיתות, הפוליטיקאים, המשטרה, הרעב, האבטלה, מפקדי הצבא, התקשורת, הזנות, האתיופים, הרוסים, הפיליפיניות, התאילנדים, האפריקאים, הכּוּסיות, מערכת הבריאות, מצב הספרות, הידרדרות התרבות – ועל מה לא? – הלא ממש כסדום היינו, לעמורה דמינו!

וככה – הביטוי המזולזל-בשעתו של אבותיהם – "בימים טרופים אלה" – נראה עכשיו כגן עדן לעומת החארטות הבכייניות שבני-דורי טופלים על המדינה שהם חיים בה. והמסקנה: ככל שיותר טוב לך – יותר אתה מחרבן על המדינה שלך – וזאת ברוח המסורת הישראלית: "איזהו עני? – השמח בחלקו!"

* "הסופר דויד גרוסמן הגיע היום [שישי, 29.1.10] לראשונה להפגנה בשכונה במזרח ירושלים ואמר כי 'לפעמים אי אפשר לשבת ולשתוק. המתנחלים והימין, בסיוע מסיבי של השלטון, המערכת המשפטית וכוחות כלכליים, מתעללים באלף ואחת דרכים בפלסטינים. הם מסבכים את המצב עד כדי כך שכל הסכם שלום הינו בלתי אפשרי ובאופן כללי הורסים לנו את העתיד.'" ["הארץ און-ליין, 29.1].

קשה וגם עצוב נורא להתווכח עם אב שכול, ובייחוד שהוא מתנהג כפוליטיקאי נחוש ורב-השפעה, שגם הריגת בנו במלחמה בידי החיזבאללה, מלחמה שהיתה הכרחית נגד אירגון הטרור הערבי שהרקטות שלו נחתו בכל צפון ישראל – לא שינתה כנראה את דעתו שרק אנחנו, הישראלים, אשמים במות בנו ובכך שאין שלום, אנחנו ולא החיזבאללה!

אנחנו משוכנעים שאילו היה אפשר להחזיר לחיים את בנו – היה מוותר בתמורה על כל מועמדות לפרס נובל או לפרס ישראל או לכל כבוד שהוא. אך מה לעשות – כל אמירה אנטי-ישראלית כזו מפיו דווקא מקרבת אותו לקבלת פרסים כאלה.

* שיטת החיסול הממוקד שבה לפעול: מחמוד אבו אל מבחוּח, רוצח סעדון וסספורטס, שנהרג כנראה בחניקה איטית ובשם בדוי במלון בדובאי, עמד גם מאחורי הברחת טילים מאיראן לרצועת עזה. אבל אל נא נאבד תקווה: ראש הלשכה המדינית של החמאס, חאלד משעל התייחס היום (שישי, 29.1) – לחיסולו של אל מבחוּח:

"אני אומר לכם הציונים, אל תשמחו. הרגתם אותו, אך בניו יילחמו בכם. אלוהים כבר לקח אליו את מנהיגינו ואת יקירינו, אך ההתנגדות תמשיך. פלסטין היא ארץ קדושה והיא לא תמתין לעד."

* בגיליון השבת של מעריב, 29 בינואר, התפרסמה כתבה חשובה של בן כספית על "הקרן החדשה לישראל" המממנת פעילויות של אירגונים ישראליים (כולל ערביים) שסיפקו חומרים לגולדסטון. אנחנו ציטטנו אותה לעיל כמעט במלואה. והנה המאמר של מתי דוד "מי הם 60 אירגוני השלום", שפורסם אצלנו עוד לפני מאמרו של בן כספית – כבר הרחיב ופירט את מכלול האירגונים הפועלים נגד כל ממשלות ישראל, במימון של קרנות וממשלות זרות, בנוסף לקרן החדשה.

* כותב לנו מרדכי בן חורין, בתגובה לכתבתו של תום שגב ב"הארץ": "למען הדורות הבאים", מיום 29.1.10, שבה נכתבו המילים העבריות: "למשפט דמיאניוק יש משמעות אוניברסלית: שיֵדעו... שעל פשעי מלחמה והשמדת עם מאושוויץ – דרך ויטנאם ועד לעזה – אין התיישנות."

"כל הכבוד לתום שגב," מגיב בן חורין, "באשר לאיומיו על החמאס המשמיד בעזה [אך עדיין לא ביו"ש] את מתנגדיו מהפת"ח!"

ואנחנו אומרים: במערכת "הארץ" מסתובב נגיף המדביק את עיתונאיה במחלה הקרוייה בשם אידיוטיזם מוסרי, וככל שהמגפה מתפשטת כן הולך ונדמה העיתון לבית מצורעים.

לא חסרות מלחמות בימינו. עולות על הדעת סרי לנקה, דארפור, סומליה, פקיסטן, אפגניסטן, עיראק – אך האו"ם ממנה ועדת חקירה רק לישראל. ברור שגוש מדינות האסלאם, המונה מיליארד ומאתיים מיליון איש, העתיר בנפט והמהלֵך אימים על בני אדם, הצליח לגייס למטרותיו את האו"ם ולהפוך אותו למקל חובלים בישראל.

רק אותנו הושיבו על ספסל הנאשמים. אין בכך דבר וחצי דבר עם זכויות ומשפט. זו רדיפה לשמה.

אל לנו לתת יד לרדיפה זו. אסור לנו להתייחס לדו"ח גולדסטון ולערוך חקירות בעקבותיו. לא נותר לנו אלא להתעלם ממנו מכול וכול. ברגע שנסכים לערוך חקירות משלנו – קיבלנו על עצמנו את מעמד הנאשמים, ולא בצדק ולא בדין.

מוצ"ש בפילהרמונית עם מהטה, נארש זוהל וליזה בתיאשבילי

הקונצרט של מוצ"ש האחרון [30.1] בפילהרמונית, בניצוחו של זובין מהטה, נפתח בביצוע עייף, איטי ומשעמם של הסימפוניה מס' 38, ק' 504, סימפוניית פראג של מוצרט.

לאחר מכן, בהרכב מלא-שבמלא, עם שתי טוּבּוֹת ושני נבלים ועוד שלל כלים, נוגנה בכורה עולמית של "השיר המקודש" מאת המלחין ההודי נארש זוהל (נ' 1939) שגם כיבד את האירוע בנוכחותו. הוא כתב את היצירה להזמנת מהטה ליובלו ה-70 של מהטה ולבסוף נוגנה ליובל ה-70 של המלחין עצמו. זוהי יצירה מרשימה ומדהימה. היא נפתחת בסערת קרב כאילו מסתערת חבורת פילים עם אנשי צבא, וקצב התקדמותם ממש משכר בכל צלילי הקשת. לאחר הפתיחה, שמתירה את הקהל נדהם ומוכן לכול – מתחיל איתי טיראן לקרוא את הטקסט הבנוי על שני פרקים ראשונים של הבהגוואד גיטה. התוכן – הנסיך ארג'ונה בראש צבאו אינו מוכן לנהל את הקרב העתיד לבוא כי הוא חס על כל האנשים שייהרגו בו. קרישנה בא ומעניק לו שיעור בפילוסופיה הודית שמשמעותו – הנשמה בת אלמוות, כל פעם מתלבשת בגוף אחר, לכן אין הבדל בין חיים למוות, ונשמתו של האדם האמיתי חיה לנצח מגלגול לגלגול. לכן צא לקרב, הרוג והיהרג. קולו האדיר של טיראן מתאים לדרמה הפילוסופית הזו, והוא מתואם עם התזמורת ומתמודד עימה כך שאינה מאפילה עליו. הטקסט קצת ארוך מדי ואפילו פשטני, ואולם קולות התזמורת, הנשמעים לעיתים כפס קול של סרט עתיר פעולות, אינם משאירים את הקהל אדיש, ואם הוא מתעייף קצת מטיראן הוא מתעודד בצליליה העזים, שלעיתים הם גם דקים מאוד כמו שוק פרסי.

החלק האחרון יש בו פיצוי לעוצמה משברת האוזניים של "השיר המקודש". הכנרית ליזה בתיאשבילי, שזו לה הופעתה הראשונה עם הפילהרמונית, מפליאה לנגן את תפקיד הסולו בקונצ'רטו לכינור ולתזמורת אופוס 61 של בטהובן. זה כמו לשתות ממעין מים חיים, צלול ומפכה, או לטבול בנחל זך, אחר המהומה הקודמת. נגינתה של בתיאשבילי וירטואוזית, בוטחת, עדינה, סוחפת את המאזין לגבהים, ממלאת את ההיכל גם בצלילים הכי דקים, מפליאה בשתי הקדנציות, הארוכה והקצרה, ולולא שעלת הקהל היה זה פיצוי מושלם לחלק הראשון. אמנם, בגלל השעה המאוחרת אין היא נותנת הדרן, אך אילו שיבצו אותה לפני ההפסקה היה כנראה חשש שרוב הקהל לא יישאר לחלק השני אם היה כולל את "השיר המקודש".

1. לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,247 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

Statistics / Editing

notlong URL: http://benezer.notlong.com

Total Clicks: 410

Most recent 10 days with activity:

Date	Clicks	Unique IPs
2010-01-29	6	5
2010-01-28	13	10
2010-01-27	6	4
2010-01-26	5	4
2010-01-25	12	8
2010-01-24	6	4
2010-01-23	3	3
2010-01-22	5	4
2010-01-21	13	9
2010-01-20	7	5

(updated hourly)

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,019 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,218 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל