גיליון מס' 525

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באדר תש"ע, 11 במרס 2010

עם צרופות עטיפה קדמית ואחורית לספר של ד"ר ארנה גולן "גבריות, נשיות ומשא הזהות"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בחוברת: יוסי גמזו: בְּיוֹם הַשָּנָה הַשִּשִּי לִפְטִירָתוֹ שֶל נָתָן יוֹנָתָן.

ד"ר ארנה גולן: שיחה עם יל"ג, המשורר והעורך בן המאה ה-19. מתוך ספרה החדש "גבריות, נשיות ומשא הזהות".

אורי הייטנר: 1. רשימת הקלאסיקה שלי. 2. המרצע של גדעון לוי. 3. הזנב הפנאטי מכשכש בכלב. 4. פוליטיקה – בין מוסר ואינטרסים. 5. הסרט הזר.

6. תפקידי החדש. // פוצ'ו: מאיר גורביץ המורה המופלא מגימנסיה הרצליה.

נעמן כהן: את מי מייצג אלכסנדר המצרי? (סכנדר קובטי).

אוריה באר: סטאלין – רוצח ההמונים, והדיון ב"תיכון חדש" בימי טוני הָלֶה.

רות ירדני כץ: "האקליפטוס", סיפור אהבה ירושלמי.

מתי דוד: הג'יהד הגלובלי והאיסלם הרדיקלי.

איליה בר זאב: פרוטה, לילה וירח מוּאר [שיר].

בן דרור ימיני: שאהידה אמריקאית, [ציטוט מ"מעריב", 9.3.10].

אהוד זמיר: מרוב איפוק יצא לי פוק.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת חמישית, המשך 1.

ברוך תירוש: ישראלים, טורקים, פלסטינים. // אדריכל מרדכי בן חורין: שלוש שנים בוועדות... // שאלות תם מיהודה דרורי.

משה ברק: אישתורי הפרחי, הרבי הגיאוגרף העברי הראשון [המאמר פורסם בגיליון 523 אך ללא ציון שמו בפתיחת הגיליון. מי שלא הבחין בו ולא שמר את הגיליון יכול לפנות אלינו באי-מייל ולקבלו מחדש].

צרופת שדרות רוטשילד בתל-אביב, שהובאה בגיליון הקודם, היא משנת 1912, צילם סוסקין, וזאת לפני "השדרה הראשונה" כביכול, ביפו [1915]!

* * *

יוסי גמזו

בְּיוֹם הַשָּנָה הַשִּשִּי לִפְטִירָתוֹ שֶל נָתָן יוֹנָתָן

לצפירה ולזיו יונתן

בְּלֶב הַהֲמוּלָה הַקָּקוֹפוֹנִית שֶל חַיֵּינוּ,

בְּלֶב דּוּשִׂיח-הַחֵרְשִים הַמַּר וְהָעוֹלֵב

שֶבּוֹ כֻּלָּם נֶגֶד כֻּלָּם בְּעֵמֶק-בְּכָאֵנוּ,

בֵּין פֶּשַע, זִבְחֵי-רִיב וְאַלִּימוּת שֶאֵין לָהּ לֵב, –

בְּלֶב חֶבְרַת-הַפַּעַר הַדּוֹרֶסֶת וְעוֹשֶקֶת,

בְּלֶב תַּרְבּוּת-הַכַּאסַח הַצּוֹלֶפֶת כְּמַגְלֵב

אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר הַיּוֹם כַּמָּה מִלִּים בְּשֶקֶט

לְזֵכֶר מְשוֹרֵר צָנוּעַ שֶהָיָה לוֹ לֵב.

וְאֵין זֶה לֵב בִּלְבַד, בְּמוּבָנוֹ הָאָנָטוֹמִי

(זֶה הַפּוֹעֵם בְּכָל יְצוּר-אֱנוֹש בִּשְׂמֹאל-חָזוֹ)

כִּי אִם אוֹתוֹ חַיְשָן רָגִיש שֶלֹּא נָתַן לוֹ דֹמִי

כָּל פַּעַם שֶמַּגַּע-הַמּוּזָה שָב וַאֲחָזוֹ.

כָּל פַּעַם שֶקָּלְטוּ חוּשָיו יְפִי אִשָּה אוֹ פֶּרַח,

כָּל פַּעַם שֶפָּסְעוּ רַגְלָיו בִּנְתִיב שְבִילֵי עָפָר

בְּשַיָּרָה בָּהּ שוּב יוֹצֵא הַזֶּמֶר אֶל הַדֶּרֶךְ

וְלֹא כָּל הַהוֹלֵךְ בָּהּ שָב גַּם חַי אֶל זֶה הַכְּפָר.

כָּל עֵת שֶבֵּין אָבִיב לְבֵין עָנָן אֲשֶר אָהַבְנוּ

נָשָׂא אוֹתוֹ לִבּוֹ אֶל הַנִּירִים הָאֲפֹרִים

אוֹ אֶל חוֹפִים וְהַרְדּוּפִים שֶבְּנוֹפָם דּוֹבַבְנוּ

שִירִים עַל קַו הָרֶכֶס אוֹ הַיָּם, אוֹתָם שִירִים

שֶהֵם שִירִים עַד כָּאן וְהֵם שִירִים בִּכְסוּת הָעֶרֶב

וְהֵם שִירֵי עָפָר וָרוּחַ שֶצָּמְחוּ עַזּוֹת

(עַל אַף הִתְעַלְּמוּתָהּ שֶל אָקָדֶמְיָה מִתְנַכֶּרֶת)

גַּם מִלִּבּוֹ וְגַם מֵאַדְמָתָהּ שֶל אֶרֶץ זֹאת.

וְשֶל פָּמַלְיַת אֲחֵיהֶם, שֶהֵם שִירֵי-הַזֶּמֶר:

שִירֵי דּוּגִית נוֹסַעַת לְמֶרְחַק אֵין-סוֹף, אֵי-אָן,

שֶעַל עַנְפֵי שִטָּה אוֹתָם נַפְשֵנוּ מְפַזֶּמֶת,

עַל זִיו עֵינֵי יָעֵל וְעַל אָנִיטָה וְחוּאָן.

בְּאֶרֶץ שֶרַבִּים כָּל-כָּך יוֹם-יוֹם נוֹתְנִים בָּהּ דֹּפִי

שֶל צִינִיּוּת, שֶל פּוֹסְט-צִיּוֹנִיּוּת, שֶל רֹאש קָטָן

נִזְכֹּר אוֹתוֹ כִּטְרוּבָּדוּר שֶל תֹּם, תּוּגָה וְיֹפִי

שֶמְּעַטִּים כְּמוֹתוֹ נָתְנוּ אֶת שֶנָּתַן נָתָן.

וְכָל עוֹד רוּחַ בְּאַפֵּנוּ לְעוֹלָם נֹאהַב אֶת

הַתֹּם הַזֶּה שֶחֵרֶף עֶדְנָתוֹ הוּא כֹּה עָמִיד.

יְהֵא נָא שִיר צָנוּעַ זֶה כְּזֵר פִּרְחֵי אַלְמָוֶת

עַל מַצַּבְתּוֹ שֶל מְשוֹרֵר הַחַי בָּנוּ תָמִיד.

* * *

רבותי ההיסטוריה חוזרת

מארגני התערוכה "השדרה הראשונה" בחסות אוניברסיטת תל-אביב נאלצו להתנצל ולשנות את השקרים ההיסטוריים שלהם באתר של התערוכה באינטרנט ובתערוכה עצמה! – בושה וחרפה לַ"אוניברסיטה" ולמארגני "התערוכה" המסלפת והפרו-פלסטינית הזו! – כולם, אגב, יהודים, אבל מה, בורים ועמי ארצות ומלאים כוונות נלוזות. שולמית וידריך, "מקור ראשון" ו"חדשות בן עזר" היו הראשונים שהתריעו על השקרים האלה!

המידע שהגיע לידינו אומר: "לאחר פניית העיתון 'מקור ראשון' לאוניברסיטת תל אביב כדי לקבל את תגובתם לשיבוש המידע ההיסטורי המוצג בתערוכה ובאתר 'השדרה הראשונה' – התקבלה תגובה ממשרד הדוברות, ביום 9.3.10. להלן תגובת האוניברסיטה: 'לקראת סוף השבוע עומדים מארגני התערוכה לבצע כמה תיקונים במידע המתפרסם בכיתוב ליד המוצגים ובאתר התערוכה באינטרנט וביניהם ישונה גם הניסוח שהובא לתשומת ליבנו.' חתומה: לאה אינגבר, מערך קשרי עיתונות ודוברות."

יורשה לנו לומר שאנחנו עדיין ספקנים מאוד באשר ל"תיקונים", שהרי עצם שמה של התערוכה יסודו בסילוף היסטורי. השדרה הראשונה היא שדרות רוטשילד בתל-אביב ולא שדרות ג'מאל-פשה ביפו [כיום שדרות ירושלים].

* * *

ברכות חמות מקרב לב

לסופר חנוך ברטוב יליד פתח-תקווה

על זכייתו בפרס ישראל לספרות עברית

לשנת תש"ע

הרומאנים שלך הם מגילת ישראל

* * *

ד"ר ארנה גולן

שיחה עם יל"ג

המשורר והעורך בן המאה ה-19

ודאי שאלתם את עצמכם מהו הדבר התמוה הזה, שהבטחתי לכם לשוחח הערב עם יל"ג, הוא יהודה ליב גורדון, המשורר, העורך והמבקר, שכבר נפטר בשנת 1892, והוא בן 62 שנים. ובכן, נספר.

כשכתבתי את המחקרים הכלולים בספר "עבותות הביקורת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), פגשתי את כל האנשים שעליהם אני כותבת רק באפלולית של הספרייה הלאומית, ברצינות הקודרת השרויה עליה ובשקט שכולם מחוייבים בו, ועל כן רק באמצעות המילים והמשפטים שנכתבו במאה ה-19 ובראשית ה-20. אבל ככל שקראתי אותם ועליהם, כך נכספה נפשי לפגוש אותם. ולכן, בנוסף לעיסוק האקדמי, התיאורטי וההיסטורי הצונן והמרוחק, עטיתי על עצמי אט אט גם מדים של בלשית בזעיר אנפין.

כבר ידעתי מי נשוי למי ומי התגרש ממי ומי עיגן את אשתו (ולא חסרו כאלה, כמובן), ומי רב עם מי ומי קינא במי, ואפילו זיהיתי את המניע האישי שחילחל אל דברי הביקורת השקולים לכאורה. וכבלשית נגלה לי עולם "תחתון" (במובן של נסתר, כמובן...) והוא מרתק ותוסס, נחבא לו בתוך העברית הנושנה והעילגת לפרקים.

וכך, בצד התפעלותי מגדולתם של גיבורי הדרמה הספרותית והלאומית, הצצתי לעולם שלם, הרוחש ותוסס במסתרים של אנשים כמותנו ממש, בשר ודם, קליקות ספרותיות ואידאולוגיות, מניעים כלכליים, קירבת משפחה וקירבת נפש, ורובו, כידוע, של גברים. ובכל זאת, למרות היותי אישה, ואולי דווקא משום כך, כמהה נפשי לבוא במחיצתם ולהכירם אישית. אבל הרי אי-אפשר היה להגיע אליהם באפלולית ובשקט של הספריה הלאומית, כשהספרנית הקשוחה יושבת ושומרת עלי, נועצת בי מבט זועף.

והנה התחולל הנס. עכשיו, בנובמבר 2008, הודיעו לי לפתע שישנה אפשרות נדירה לפגוש ולשוחח עם אחד, רק אחד, מאותם אנשים מופלאים וכבירי רוח, שבזכותם אנחנו חיים בארץ הזאת ויוצרים ספרות ומתכנסים הערב ב"בית הסופר".

תחילה קצת כעסתי. "אחד? רק אחד?" זעמתי.

"כן, רק אחד," השיבו.

והלא נפשי יוצאת לפגוש את סמולנסקין, שבמסעיו למען "השחר" והספרות העברית כמעט טבע באוקיינוס, וגם בליליינבלום אני רוצה לנזוף על עטו המושחז, שפגע ביל"ג, ולפרישמן לומר כמה דברי כיבושין על הסאטירות שלו ועל שלא הצטרף ל"חיבת ציון". ואלה רק בודדים...

"יקירתנו," כך אמרו לי, "צאי לתל-אביב וסובבי ברחובות ותפגשי את כולם, איש איש ברחוב הקרוי על שמו. והרי ברחוב ביאליק וגם בטשרניחובסקי כבר סבבת בילדותך, כשבאת לבקר עם אבא שלך את הדודים שלו, הדוד והדודה ויינראוב. הערב לרשותך רק רחוב אחד שיהפוך לנפש חיה."

ובכן, לאחר כמה לילות ללא שינה, נפלה בחירתי על יל"ג, שגם ברחוב שלו מתגוררים ידידים, אהוד ויהודית בן עזר, וגר שם גם שלונסקי ואחרים. והרי את שיריו של יל"ג ידעתי על פה עוד מילדותי ועל עמדותיו בעריכת "המליץ" ובביקורת כתבתי בספר הזה ודמותו קרובה לליבי למרות זעפה ומרירותה. שהרי אני יודעת, כאסטרולוגית חובבת, שמי שנולד ב-7, הלא הוא ה-20 בדצמבר, קשיחותו ומלחמתו על עקרונות אינם מכסים אלא על "לב רך ורגש", ובכך הוא דומה לאבא שלי, שאף הוא כתב שירים וסיפורים.

וכך היה.

כשהתקשרתי אל יל"ג מצאתי אותו יושב בגן-העדן, זועף כולו, עדיין מנהל את חשבונותיו עם מתקיפיו, זועם על החסידים, ואגב כך על הרבנים, שלדעתו הם שהעלילו עליו בשנת 1879 שהיה שותף לקשר מהפכני נגד הצאר וגרמו למאסרו ולהגלייתו מפטרבורג למשך חצי שנה. עדיין לא נרגע מזעמו על פרישמן, שביקר אותו קשות, אבל הוא כבר סולח לליליינבלום ודי אוהב את ביאליק וטשרניחובסקי הצעירים, שאותם לא הכיר, אבל הוא רוחש להם תודה על הספדיהם עליו, למרות שטשרניחובסקי לא כינס מעולם את זה שלו.

על ידו ישבה אשתו ביילה (בלה, ברוסית) כי אלוהים החליט שאף היא ראויה לשכון בגן העדן, ולא כהדום לרגליו, אלא בזקיפות קומה לצידו, שהרי סבלה כל כך בשל מלחמותיו האידאולוגיות. היא אפילו נשלחה עימו לגלות מפטרבורג לאזור פטרוזאבודסק, קרוב מאוד לאזור שאליו נשלח גם שמאי גולן כילד עם משפחתו, לאחר שגורשו בשנת 1939 מביתם שבעיר פולטוסק. שם גם ביקרנו כששירתנו במוסקבה והיכרנו היטב את האזור הקפוא הזה, ששימש מקום גלות לעויינים את המשטר, אבל אותנו קידמו ראשי האיזור בזרי פרחים ובשירי מקהלות.

כבר כשהיגענו לפטרבורג מיהרנו לבית הסוהר לאסירים פוליטיים, שנקרא בזמנו של יל"ג "מצודת ליטא", לבקר בחדר שבו נאסר עם אשתו, ודיברתי איתו אז – אמנם, בליבי בלבד – וריחמתי אותו ואותה עוד יותר. וראינו בפטרבורג את בית הכנסת הגדול והמפואר שיל"ג היה ממתכנניו ואת איזור הקהילה היהודית הקטנה והעשירה והמתבוללת-למחצה שזכתה לגור אז בעיר המלוכה. והאמת, מקום מגוריו משך אותי בחבלי קסם אפילו יותר ממקום מגוריו של דוסטוייבסקי.

"כן, מה ברצונך לשאול?" פנה אליי יל"ג בעברית מודרנית, שהרי אין זו רבותא לאמן הלשון העברית להדביק את הפער שבין לשון זמנו ללשוננו.

הייתי די נבוכה ונרגשת ואמרתי לו בלחש: "רק שלושה דברים הותרו לי לשאול במסגרת הזמן שהוקצב לי, ובחרתי באלה המעסיקים אותי במיוחד, על נושאי שירתך, על מעמד האישה והשקפתך על חיינו, כפי שהם נראים לך ממרום שבתך,"

"טוב," הוא ענה לי וכנראה קינח את משקפיו. הוא היה מרוצה למדי שלא באתי עימו חשבון עמדותיו המשכיליות, שגרמו לו שלא הצטרף לראשוני "חיבת ציון", וגם על כך שלא אשאל אותו כשאר עיתונאי הרכילות על מחלת סרטן המעי הגס שבה חלה ובה נפטר ומה גרם לה, לדעתו – קשיי הפרנסה או המאסר או הפולמוסים הקשים. כבר עייפה נפשו מן השאלות הללו, שגם המלאכים שאלוהו מיום בואו אליהם, מרחמים ומנחמים אותו, מבקשים להיטיב עימו ועם רעייתו ככל יכולתם. וגם אשתו היתה מרוצה, כך ניכר היה מן הלחש שלחשה לו ביידיש, שהרי עברית לא ידעה וברוסית לא שלטה.

ואז, להפתעתי, הוסיף יל"ג בקולו העמוק והרותח: "אבל, תחילה אני מוכרח לשאול אותך, דווקא: מה מביא אותך, בת קיבוץ – כן, אני משקיף על הכול ויודע – להתעניין במשורר זקן כמותי, ששירתי עתיקה ונושנה בעיני הכול ואיש אינו קורא ואינו זוכר עוד את שיריי, שנכתבו בדם ליבי?"

"אני," כך גימגמתי, כי נדמה היה לי ששמעתי נהמת בכי רחוקה, "אני למדתי בילדותי ואפילו בעל פה את שירך, 'למי אני עמל', ורציתי להגיד לך כבר אז, כי למעני! למעני! ולמדנו בעל פה את 'בין שיני אריות', ואז הזיל המורה שלנו דמעות, ובזכות הדמעות הללו אני כאן."

"יפה," אמר יל"ג נרגש. אבל אני לא המתנתי. הייתי מוכרחה לספר לו כי שורות אחדות מן השיר הזה מילאו תפקיד חשוב גם באהבתנו, של שמאי ושלי. כששמאי שירת בצבא ובצבא הקבע, והיה חוזר לבסיסו ורצה להצהיר על אהבתו לי – אבל הנורמות של הגבריות הישראלית לא התירו לו זאת – הוא היה פותח בהצהרה מתוך שירך "בין שיני אריות": "שלום לך מרתה תמתי עד נצח / הנני שב לקרב כי נרפא הפצע," ושמאי היה חוזר: "הפצע" – בפתח, קמץ, פתח, ושנינו היינו צוחקים, ומבינים היטב את המסר.

"אבל, בכל זאת, הנה שאלה ראשונה," התעשתתי. "כשחגגו לך בשנת 1881 בפטרבורג ברוב פאר, במסעדה הנודעת, את יובל 25 השנים ליצירתך, והעניקו לך עט של זהב, כתבת את שירך 'אתם עדי'. וכך אמרת בו: 'עטי, עטי, עט סופר, קומה ופצה פיך ענה אם בכסף מכור מכרתיך.' והוספת כי רק 'לבני עמי ואלוהי אותך הקדשתי.' אבל אז גם הדגשת: 'בנים לי נולדו – שיריי לא נשמעו / חלו ומתו – אנחותיי לא באו / לא פצחתי רינה עת אישה ארשׂתי / לא נשאתי קינה עת אותה גירשת.ד כן. אני יודעת שאין אלה עובדות אוטוביוגרפיות ולא גירשת אישה ולא מתו עליך בנים, הכול בלשון המליצה. אבל דווקא משום כך רציתי לשאול: האומנם אין מקום בשירה לחייו הפרטיים של המשורר? וכי רק על נושאים לאומיים הוא נועד לשורר? הלא בימינו עיקר השיח השירי נסוב דווקא על חייו הפרטיים של המשורר, עליו כאינדיבידואום, וישנו גם המצב האקזיסטנציאלי..."

"ילדתי," ענה לי יל"ג, יודע היטב את גילי המבוגר, אך מבליט את קדימותו בזמן, ובצדק – גם בחוכמה. "בשבילי, בתנאי הקיום של עמנו אז, היה לי הכללי-הלאומי – איך אמרת? המצב האקזיסטנציאלי הפרטי שבפרטי, עד שכאב חיי שלי לא נחשב בעיניי ראוי כלל לשירה. אבל תזכרי, יקירתי, כי בימים ההם, דווקא משום כך היה לשירה ערך של ממש, השפעה על החיים עצמם."

הצדק עימו, חשבתי, והרי בזכות שיריו הלוחמים הוא ניצב בלב המסורת הספרותית שלנו. אבל לא יכולתי להתגבר על יצרי ושאלתי אותו שאלה קשה מקודמתה.

"אתה," אמרתי לו, והתנצלתי בליבי על מבנה הלשון העברית, שכופה עלי פנייה ל"אריה המת" בלשון "אתה", "היית המשורר הפמיניסט הגדול של המאה ה-19. לחמת כארי לשחרור האישה העברייה וקוננת בפתח שירך, המפליא עד היום, 'קוצו של יוד', על גורלה, שהיא נטולת זכויות בקרב משפחתה וגם מודרת מן החיים הדתיים, התרבותיים והציבוריים. אנחנו אפילו שינַנו בעל פה את השורות הפותחות, 'אישה עברייה מי יידע חייך? / בחושך באת ובחושך תלכי.' ואגב, אני יודעת שצריך לקרוא בהטעמה אשכנזית, אבל שים לב כמה יפה מצלצלים דבריך גם בהטעמה הספרדית שלנו. ואם תרצה, פרופ' עוזי שביט, המומחה הגדול בסוגיה זו, נמצא כאן היום, והוא יוכל להסביר לך זאת היטב.

"אבל לענייננו. אם היה מאבקך כה נועז וחשוב, מדוע לא נהגת כך כלפי הנשים במשפחתך? מעולם לא שיתפת את אשתך בחייך התרבותיים והציבוריים, ואפילו במכתביך הזכרת אותה לעיתים רחוקות, ורק לציון מצב בריאותה הטוב. והלא היא ילדה לך שלושה ילדים מצויינים. ועל אביך כתבת שיר הספד נהדר, אבל לא על אִמך."

כאן הפסיק יל"ג את שטף לשוני, קינח כנראה את משקפיו ונדמה לי שגם אשתו נעה לצידו באי-נוחות. "ביילה," שמעתי אותו קורא לה, "העידי נא בי אם לא בכבוד נהגתי בך ובאהבת גבר יהודי לרעייתו, כמנהג הימים ההם. וגם טיפלתי באִמי שנותרה אלמנה צעירה. נקל לכן, הנשים של ראשית המאה ה-21, לשפוט את חיינו שלפני 150 שנה באופן אנכרוניסטי, והלא נישאתי כבר בשנת 1853! – ואני גאה בהישגיכן היום, ומאחל שתשפרו עוד את מעמד האישה."

תשובה של אמת, חשבתי, וכמעט הצטערתי על השאלה, אבל ביקשתי את רשותו לשאלה השלישית והאחרונה.

"האם לדעתך הולם השיר שלך, 'עדר אדוני', שמשנת 1882, גם את ימינו שלנו, על הקיטוב החברתי והפוליטי והיחסים שבינינו לתפוצות? והלא כך אמרת:

                   'מה אנו, תשאלו, ומה חיינו / האם נחנו כעמים סביבנו,

                   או רק עדת אישים בעלי דת אחת? / הבה אגלה לכם סוד זה בנחת /

                   אך אל תוציאו דיבה מן החדר: / לא עם, לא עדה אנחנו, רק – עדר.'"

"זמננו כמעט תם," שמעתיו אומר, "וגם רעייתי הטובה כבר דואגת לבריאותי. אבל הס לך מלהשוות את זמנכם לזמני! ראוי לכם לברך כל יום ויום שזכיתם למה שלא העזתי לחלום עליו. הרי כבר בשיר 'בין שיני אריות', שהזכרת, קוננתי על עמנו החי ברוח ומת בארץ. והוא נרדף ומובס משום שלא לימדו אותו גם 'לאסור מלחמה בתבונה ודעת'. אימרי לאישך, כי עוד יבוא יום והחיילים שלכם לא יצטרכו עוד להיפרד מאהובותיהם במילים שלי, "שלום לך מרתה תמתי עד נצח." ושימחו ביצירה התוססת שלכם, שהרי כך ניבאתי בחג יובלי: 'אני מאמין שיבוא יום / ובקרב אחינו אז ללשוננו / תישבע כל לשון, תכרע כל ברך.' ואת עט הזהב שקיבלתי אז אני מקדיש לסופרים ולמשוררים ולכל היוצרים שבכם."

וכאן נותק הקשר והקול הרועם נדם. אבל את ברכותיו אני מעבירה לכולכם.

דברים שנאמרו בערב לכבוד הופעת ספרה של ד"ר ארנה גולן "בעבותות הביקורת – פרקים בתולדות הביקורת העברית ובסיפורי עגנון", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, והם סוגרים את ספרה האחרון, החדש, "גבריות, נשיות ומשא הזהות, שאלות על מיניות וזהות בספרות העברית", שיצא לאור זה עתה בהוצאת "עקד", 2010, תל-אביב, 312 עמ'.

על הספר החדש "גבריות, נשיות ומשא הזהות"

 ד"ר ארנה גולן היתה מרצה לספרות עברית בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת לוינסקי לחינוך, ומרצה-אורחת באניברסיטה ללימודים מתקדמים במקסיקו סיטי. בין פירסומיה, הספרים: "בין בדיון לממשות – סוגים בסיפור הישראלי" (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה), "גבר, אשה, תעודת זהות" (הוצאת חורב), "בעבותות הביקורת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), ואנתולוגיות בצירוף מבואות: "סיפורת בת זמננו" (בהוצאת האוניברסיטה במקסיקו) ו"ספרות ילדים בישראל" (בהוצאת "ספרות לילדים" במוסקבה).

ספר זה מתמקד בסוגיות של ארוטיקה ובשאלות על זהותו של האדם הישראלי, כפי שהן עולות מיצירות נבחרות בשירה ובסיפורת, המהוות ציוני דרך בספרות שנוצרה בארץ מאז שנות ה-20 למאה הקודמת. תפיסת המיניות הגברית והנשית נבחנת, תחילה, בשירה המעוגנת בערכי ההתישבות החלוצית ובזיקה לאדמה (אברהם שלונסקי), ומסכת הערכים החלוצית עצמה, כשהיא נעשית בסיס לעיצוב זהותו של "הצבר" הצעיר – נבדקת בשירה לילדים (המשורר זאב). שיר של אישה מאותה תקופה נבחן, לעומת זאת, כמייצג מתח בין הרצון לתת מבע למיניות הנשית לבין הצורך לרסן אותו (לאה גולדברג).

 לאחריו פורץ מרד נשי בשירה כנגד הגבלת המיניות הנשית וביטוייה ונשמעת הצהרת עוצמה נשית שמקורה בהוויה ארכאית-ארכיטיפית (ש. שפרה), ואילו מכלול שיריה של משוררת למבוגרים ולילדים, מוצג כמבע ללבטי זהות אישית ונשית על רקע היותה חברת קיבוץ ובין מייסדיו (מירה מאיר). תפיסה חדשה עולה ממכלול יצירתה השירית של משוררת צעירה (יונה וולך). במרכזה מוצגת המורכבות של הזהות הנשית וייסוריה ותפיסת האלימות כמאפיינת את יחסי הגבר והאישה, שהם כהשתקפות האלימות שבבסיס  הקיום האנושי.

בנוסף, מוצגות בספר יצירות המבטאות תהייה על הזהות האישית של מי שהגיע לכאן לאחר השואה, אם בשירה (איתמר יעוז-קסט) ואם בסיפורים וברומן, שבהם שלובים לבטי הזהות האישית בלבטי זהות גברית ונשית ובמאבק להישרדות בהוויה הישראלית (שמאי גולן).

ההישרדות ככורח קיומי לנוכח ההתמודדות עם השכול והזיכרון, מוצגת ביצירת סיפורת שהישרדות זו עומדת במרכזה (יהודית הנדל), ואילו תפיסת ההישרדות כהתמודדות קיומית עם משא הזהות המשפחתית, מתבררת כתבניות תשתית בסיפורים וברומן המתרחשים בהוויה הישראלית רבת הפנים (סביון ליברכט).

ומעל הכל, מתבררת גדולתה של הספרות שבכוחה לחשוף, לבטא ולהאיר בעוצמה שאלות יסוד בקיום הישראלי.

[דבר המפרסם]

* * *

אורי הייטנר / 6 מאמרים ורשימות

1. רשימת הקלאסיקה שלי

לאחר המפעל התרבותי החשוב והמבורך של "ארון הספרים היהודי", הוצאת "ידיעות אחרונות" פותחת במפעל תרבותי חשוב נוסף – הוצאה מחודשת לאור של 20 ספרים, הקלאסיקה של הסיפורת העברית. המפעל ראוי לכל שבח. רשימת הקלאסיקה נתונה לוויכוח. מאמר זה לא נועד לבקר את הרשימה. יש להניח שהרשימה הינה פשרה בין עורכי הסדרה, שלכל אחד מהם רשימה משלו. מאמר זה נועד להציג כמה בחירות שלי, שהיו שונות מן הרשימה, אילו ניתן לי להרכיבה.

רשימת הספרים שנבחרה בידי הוצאת "ידיעות אחרונות": עמוס עוז / "מיכאל שלי", ס. יזהר / "חרבת חיזעה", דוד גרוסמן / "אישה בורחת מבשורה", מאיר שלו / "עשו", משה שמיר / "הוא הלך בשדות", יורם קניוק / "אדם בן כלב", א.ב. יהושע / "מסע אל תום האלף", אהרון מגד / "מסע באב", אהרון אפלפלד / "קאטרינה", יואל הופמן / "כריסטוס של דגים", יהודית הנדל / "רחוב המדרגות", חיים סבתו / "תיאום כוונות", צרויה שלו / "חיי אהבה", נתן שחם / "רביעיית רוזנדורף", חיים באר / "נוצות", רונית מטלון / "זה עם הפנים אלינו", סמי מיכאל / "ויקטוריה", פנחס שדה / "החיים כמשל", אלי עמיר / "תרנגול כפרות", יהושע קנז / "בדרך אל החתולים".

הרשימה כוללת 20 סופרים קלאסיקונים, ומכל אחד מהם נבחר ספר אחד, שאמור להיות הקלאסי המובהק שלו. שתי סופרות חסרות לי מאוד – שולמית לפיד ונעמי פרנקל. איני יכול לתאר לעצמי קלאסיקה ישראלית שאינה כוללת את יצירות המופת "גיא אוני" ו"דודי ורעי", שכתבו (בהתאמה) הסופרות הללו. גם היעדרו של חנוך ברטוב צורם מאוד. מן הראוי היה שיצירות כמו "שש כנפיים לאחד" או "החשבון והנפש" ימצאו את מקומם ברשימה.

אין ספק שהספר הקלאסי של משה שמיר הינו "הוא הלך בשדות". אולם הקלאסיקה של בן דורו ס. יזהר, היא בראש ובראשונה "ימי צקלג". אין ספק שהספר הקלאסי של פנחס שדה הוא "החיים כמשל", של אלי עמיר הוא "תרנגול כפרות", של חיים סבתו הוא "תיאום כוונות" ושל נתן שחם הוא "רביעיית רוזנדורף". גם הבחירה ב"עשו" כספרו הקלאסי של מאיר שלו היא בחירה הגיונית, אף שאני מבכר על פניה את "יונה ונער". פחות מובנת מאליה היא הבחירה ב"מסע באב" כקלאסיקה של אהרון מגד. ספר נפלא, אמנם, אך דומני שיש מתאימים ממנו, ובהם "החי על המת", "חדוה ואני" ועוד. גם מבין ספריו של סמי מיכאל, לא הייתי בוחר ב"ויקטוריה", אף שהוא ספר נפלא. האהוב עליי ביותר בין ספריו הוא "מים נושקים למים", אך הראוי ביותר לתואר "קלאסיקה" הוא, לדעתי, "חסות".

כמה מן הבחירות ממש תמוהות בעיניי. בראש ובראשונה – הקלאסיקה של עמוס עוז. אין ספק ש"מיכאל שלי" הוא ספר קלאסי (אף שאישית, לא התחברתי אליו). אולם הקלאסיקה בה"א הידיעה של עוז, היא "סיפור על אהבה וחושך". זה הטוב שבספריו ואחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בשפה העברית והוא מאפיל על כל שאר יצירתו. "סיפור על אהבה וחושך" הוא קלאסיקה ציונית, השוזרת את הסיפור הלאומי בתוך סיפורו האישי המשפחתי של עמוס עוז. לא בכדי, שימש הספר מטרה לחיצי השמאל הרדיקאלי הפוסט והאנטי ציוני. איך ניתן להרכיב רשימת קלאסיקה ישראלית, ללא "סיפור על אהבה וחושך"?

ואולי "סיפור על אהבה וחושך" אינו קלאסי כיוון שהוא חדש מידי, ויש צורך בפרספקטיבה רחבה יותר כדי להגדירו כקלאסיקה? לא זו הסיבה לבחירה. עובדה, מבין ספריו של דוד גרוסמן נבחר ספרו האחרון "אישה בורחת מבשורה". אני רואה דווקא ביצירת המופת "עיין ערך אהבה" את ספרו הקלאסי של דוד גרוסמן. מבין ספריו של א.ב. יהושע, לא הייתי בוחר ב"מסע אל סוף האלף" אף שאהבתי מאוד את הספר, אלא את הטוב והמקורי בספריו, בעיניי – "מר מאני". מבין ספריו של חיים באר, אני הייתי מכניס לרשימה את היצירה הנפלאה "חבלים". ועוד החלטה תמוהה, היא הבחירה ב"בדרך אל החתולים", כספרו הקלאסי של יהושע קנז. מה, יכולה בכלל להיות מחלוקת על כך ש"התגנבות יחידים" היא קלאסיקה שבקלאסיקה?

אך מעבר למחלוקות ולביקורת – ראויה ספריית "ידיעות אחרונות" לשבח על עצם היוזמה; על שני מפעליה החשובים.

אהוד: אני חושב שקרה לנו נס ספרותי לא פחות חשוב מחציית ים סוף בחרבה. בשום ארץ ובשום שפה לא נעשים כל כך הרבה סופרים בתוך פחות מדור – לקלאסיים. אצלנו יש סופרים שעוד טרם יבש הדפוס על ספריהם החדשים – וכבר הם "קלאסיים", וגם אין הבדל בין רב-מכר מגוּבֶּה יחסי-ציבור ומלוּוה בהערצת קהל עיוורת, לבין – "קלאסי". הקלאסיקה העולמית לדורותיה יכולה לקנא בנו. הלא כך גם פטריס לומומבה, כשנתמנה לראש הממשלה הראשון של קונגו העצמאית, העלה את כל צבאו בדרגה אחת! – ואגב, כיצד זה לא כללו במיבחר ה-20 את הספר הכי "קלאסי" שיצא לאור בשנה האחרונה והוא "אחוזת חילו" מאת אלון דג'אני.

2. המרצע של גדעון לוי

במאמרו "לא היה ולא נברא" ("הארץ" 7.3.10) הוציא גדעון לוי את המרצע מן השק שלו. לא הכיבוש הוא המדיר שינה מעיניו וגם נסיגה מוחלטת לקווי 67' לא תיתן לו מנוח. מאבקו האמיתי הוא נגד עצם מהותה של מדינת ישראל, ונגד קיומה כמדינה יהודית.

לוי יוצא במאמרו נגד השמאל הישראלי, שלטענתו אינו ולא היה מעולם מחנה שלום, ולכן הוא מכנה אותו "שמאל", במרכאות. הבעייה של השמאל היא "היצמדותו לציונות במובנה הישן". מהו "מובנה הישן"? לוי מסביר זאת: "אין 'דמוקרטית ויהודית' בנשימה אחת – צריך לקבוע מה קודם למה." משמעות דבריו ברורה, מדינת ישראל אינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית. ברור מה, לדידו, קודם למה. ישראל צריכה לחדול להיות יהודית.

הבעייה של השמאל, מצליף לוי, הוא ש"מעולם לא השכיל להבין את הבעייה הפלסטינית עד תומה – זו שהולדתה ב-1948, לא ב-1967." כלומר, גם נסיגה מכל השטחים שכבשנו ב-67' לא תפתור את הבעייה. מה יפתור את הבעייה? "אי אפשר לפתור אותה תוך כדי התעלמות מהעוול שנגרם בראשיתה. שמאל שלא מעז לשלוח ידיו אל מכוות האש של 1948 איננו שמאל אמיתי."

העוול האמיתי, נגדו צריך לצאת שמאל אמיתי, לא נעשה ב-67' אלא ב-48'. העוול, הוא העובדה שהיהודים העזו להתגונן מפני ההתנפלות של הפלשתינאים, שניסו להשמיד את היישוב היהודי למחרת החלטת החלוקה של האו"ם. העוול הוא העזתה של מדינת ישראל להגן על עצמה מול פלישת מדינות ערב, שניסו להטביעה בדם ביום הקמתה. העוול הוא שצה"ל העז לנצח במלחמה. העוול הוא שהקמנו מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

הציונות הזו "סיימה את תפקידה," כותב לוי. כנראה שהחלום הרטוב שלו הוא מזרח תיכון חדש נוסח אחמדיניג'אד – מזרח תיכון נטול ציונים.

3. הזנב הפנאטי מכשכש בכלב

בית המשפט אישר את מימוש הבעלות של יהודים על בתים בשייך ג'ראח. אם כן, מתברר שמדובר במעשה חוקי. תפקידו של בית המשפט מתמצה בהכרעה אודות חוקיותה של פעולה, והוא ראוי לשבח על שלא נקט הפעם באקטיביזם ולא חרג מתפקידו.

אולם לא כל דבר שהינו חוקי – ראוי. לא כל דבר שאינו עבירה – נכון לעשותו. החוק והמשפט אינם חזות הכל, יש שיקולים נוספים המדריכים חברה ומדינה, חשובים לא פחות. בית המשפט הכשיר את חוקיות הכניסה לבית, אך אין זו הכשרה מוסרית ואין זו הכשרה של צדקת המעשה.

למה?! לשם מה?! למה להידחף דווקא לתוככי שכונה ערבית? למה דווקא, להכעיס, להתחכך במקום ובזמן הכי פחות ראויים לחיכוך? למה להשליך גפרור בוער אל תוך חבית אבק שריפה? זה מה שחסר היום למדינת ישראל – חדירה יהודית לתוך שייך ג'ראח? איזה אינטרס ישראלי, יהודי, ציוני משרתת הפרובוקציה המיותרת והמזיקה הזאת?

בעצם, למה לא? מה רע בדו-קיום? עקרונית, אין רע בדו-קיום, ואין סיבה שיהודים וערבים לא יוכלו לחיות יחד, זה לצד זה, באותה שכונה. אך במצב היחסים הנוכחי זה לא מעשי. אף צד אינו מעוניין בכך. יש דברים שראוי לדחותם לאחרית הימים.

אולם במקרה זה, אין זו מוטיבציה של דו-קיום, אלא של דחיקת רגלי הערבים. שונאי הערבים שנכנסו לשייך ג'ראח אינם שליחים של רצון טוב ואינם בעלי כוונות טובות. מי שסיסמתם היא "מוות לערבים" – אינם פרטנרים לשכנות טובה. עצם העובדה שהסיסמה הנוראית הזו, שאין כל הבדל בינה לבין קריאות "מוות ליהודים" מפי פוגרומיסטים ואנטישמים, נשמעת מפי יהודים, היא קלון לחברה הישראלית כולה. כאשר אנשים שזו סיסמתם תוקעים עצמם בתוך שכונה ערבית – ברור שמטרתם היא להצית אש. האנשים האלה רוקדים "ברוך גולדשטיין אין כמוך בעולם, אוהבים אותך כולם." ברוך גולדשטיין, המחבל המתועב, רצח עשרות ערבים שכל חטאם הוא היותם ערבים. מעריציו סוגדים לו בשל העובדה שרצח עשרות ערבים. אילו רצח מאות, הם היו מעריצים אותו שבעתיים. אלה אנשים, שהפילוסופיה שלהם היא של רצח עם. איזה פוטנציאל הרס טמון במגורים של אנשים כאלה בתוך שכונה של מושאי שנאתם.  

מי שצריך לצאת נגד החבורה הזו, אלה בראש ובראשונה מנהיגי הימין, ראשי יש"ע, ראשי המחנה הלאומי. למה להשאיר את המחאה נגדם לשמאל הרדיקאלי, המנצל את המצב כדי לחמם את האווירה, להתסיס את הערבים ולהסית נגד המדינה, ונוקט בקיצוניות מקוממת כל כך? מן הראוי שיקום "פורום תקנה" שייצא נגד ההרסנות הזאת.

למה זה לא קורה? למה הימין נגרר אחרי הפנאטים הללו? למה התגובה הפאבלובית, של הימנעות מכיבוס הכביסה בחוץ, של התייצבות אוטומטית לצד מי שהשמאל מפגין נגדו? מניין הפחדנות הציבורית הזו? ההיגררות הזאת היא בראש ובראשונה ביטוי לחוסר מנהיגות. ובאין מנהיגות, איש הישר בעיניו (והעקום בעיני החברה) יעשה. ובאין מנהיגות, הזנב הפנאטי מכשכש בכלב.

4. פוליטיקה – בין מוסר ואינטרסים

הפוליטיקה, ובכלל זה הפוליטיקה הבינלאומית, היא בראש ובראשונה משחק של אינטרסים. אין סיבה להכחיש או לעמעם זאת; אין טעם להתיפייף ולהציג מצג שווא של מציאות אחרת. השאלה היא – האם היחסים הבינלאומיים הם אך ורק אינטרסים? האם לצד האינטרסים יש מקום גם לשיקולים מוסריים?

מלחמת העולם השנייה והשואה הוכיחו לאן עלול העולם להתדרדר ללא מצפון ומצפן מוסרי, ללא גבולות של מוסר. המלחמה הוכיחה שכאשר העולם החופשי אינו חש מחוייבות לצו המוסרי להילחם ברוע – הרוע עלול להחריב את האנושות. ולכן יש אינטרס מובהק בהכנסת המרכיב המוסרי לשיקולי הפוליטיקה הבינלאומית. וכאשר דומה שקיימת סתירה בין האינטרס הפוליטי והמוסר, לא תמיד האינטרס חייב להיות השיקול המנצח.

שאלת ההכרה ברצח העם הארמני בידי תורכיה במלחמת העולם הראשונה, היא התגלמות הדילמה בין שיקול של מוסר ואמת לבין שיקול של ריאל פוליטיק. אין ויכוח, לא בארה"ב ולא באף מדינה שהסוגיה הזו ניצבת על סדר יומה, סביב השאלה האם היה או לא היה רצח עם. המחלוקת היא בין אמירה מוסרית ודבקות באמת, גם במחיר עימות עם תורכיה, לבין התכחשות למוסר ולאמת והכחשת רצח העם, כדי להימנע מן העימות עם תורכיה.

החלטת הוועדה ליחסי חוץ של הקונגרס האמריקאי, להכיר ברצח העם הארמני, היתה הכרעה מוסרית ממדרגה ראשונה. החלטה זו יכולה לשמש מקור לגאווה לא רק לכל אמריקאי, אלא לעולם החופשי כולו. העובדה שאת המהלך הוליך יו"ר הוועדה, חבר הקונגרס היהודי הווארד ברמן, היא מקור גם לגאווה יהודית. אולם כדי שיהיה תוקף להחלטה הזו, עליה להתקבל בהצבעה בקונגרס.

ספק רב האם ההצעה תעלה כלל להצבעה, בשל עמדתו של אובמה.

אובמה נבחר לנשיאות ארה"ב על תקן של איש צדק ומוסר וכמי שמעמיד ערכים אלה מעל קוניוקטורות פוליטיות אינטרסנטיות. ובאופן ספציפי, הוא התחייב שתחת נשיאותו ארה"ב תכיר רשמית ברצח העם הארמני. והנה, כנשיא, הוא ומזכירת המדינה הילרי קלינטון נוהגים בניגוד מוחלט לאותה התחייבות. השניים ניסו להניא את ברמן מהעלאת הנושא להצבעה בוועדה. קלינטון הודיעה שתעשה כל מאמץ כדי למנוע את העלאת ההמלצה להצבעה בקונגרס. הערכתי היא, שמאמצי הממשל יצליחו ולא תתקיים הצבעה. אם בתוך חצי שנה לא תובא ההחלטה לאישור מליאת הקונגרס, היא תאבד את תוקפה. הלוואי ואתבדה.

התנהגותו של נשיא ארה"ב, מנהיג העולם החופשי, מחפירה. התקפלותו של מנהיג מעצמת העל בפני תורכיה בסוגיה המוסרית הזו, היא אות קלון על מצחו, על מצחה של ארה"ב ועל מצחו של העולם החופשי כולו.

הביזיון הגדול ביותר הוא השתמטותה של מדינת ישראל, על כל ממשלותיה, מאמירה ברורה בנדון. לכאורה, מה נלין על מדינה קטנה כישראל, הנתונה תדיר לאיום על קיומה ובשנים האחרונים נתונה למסע עולמי של דה-לגיטימציה, וזקוקה לכל ידיד בעולם, אם אין היא מעוניינת להעכיר את יחסיה עם תורכיה, כאשר מעצמת העל הגדולה והחזקה בעולם מתקפלת כך בפני תורכיה?

אולם ישראל, כמדינה יהודית, חייבת לנהוג אחרת. ישראל, הנאבקת נגד הכחשת השואה, חייבת להיות מופת עולמי בהימנעות מהכחשת רצח העם הארמני.  

כך היה על ישראל לנהוג גם בימי הברית האסטרטגית עם תורכיה, עם כל חשיבותה של ברית זו. קל וחומר היום, כאשר אין לישראל מה להפסיד, שעה שבלאו הכי תורכיה נוקטת במדיניות אנטי ישראלית קיצונית וחוברת לציר הרשע.

סוגיה מטרידה בפרשה הזו, היא התנהגותה של תורכיה.

איך מדינה זו מצליחה לאורך שנים להטיל חיתתה על העולם כולו, כולל ארה"ב, ולמנוע מכל מדינות העולם לקבל את ההחלטה המוסרית הראויה, שמרבית המדינות מעוניינות לקבל. איך נחישות של מדינה, הנוהגת בביריונות בינלאומית, נוחלת הצלחה אחר הצלחה. וכך, כאשר תורכיה מצליחה למנוע מן העולם לגנות אותה על מה שחוללה לפני 90 שנה, העולם כלל אינו מנסה להתמודד עם פשעי המלחמה שלה במלחמה בכורדים היום. מי רוצה להסתבך עם הביריון?

ובחסות האימה שמטילה תורכיה על העולם, היא מרשה לעצמה להאשים את... ישראל ב... פשעי מלחמה.

5. הסרט הזר

אינני מתעניין בכדורסל. ילדיי – אוהדים שרופים של הפועל ת"א. ואף על פי כן, כאשר מכבי ת"א משחקת באירופה, אני מחזיק לה אצבעות ומייחל לניצחונה. זאת, למרות שאני יודע שמדובר בעיקר בביזנס פרטי ולא בייצוג לאומי ושאין כמעט שחקנים ישראלים בקבוצה. אבל מה לעשות? אני פטריוט מהסוג הישן, שמייחל תמיד לניצחון ולהצלחה של כל מי ומה שמייצג בצורה זו או אחרת את ישראל ואפילו מתרגש לנוכח כל הצלחה כזו.

בתור שכזה, שמחתי כאשר "עג'מי" נבחר כמועמד לפרס האוסקר ועד הבוקר שקדם לטקס קיוויתי להצלחתו. בבוקר הזה שיניתי את טעמי, וייחלתי בכל ליבי לכישלונו. לא ראיתי בו עוד סרט ישראלי. הקטגוריה בה הוא התמודד, הסרט הזר, התאימה גם לזיקה בין מדינת ישראל לבין הסרט.

טרם ראיתי את הסרט, כך שאין ביכולתי לומר דבר וחצי דבר על תוכנו ועל איכותו. אולם כלל איני נבהל מכך שהסרט אינו סרט הסברה ישראלי. להיפך, יצירת אמנות נועדה להציג את הקונפליקטים, את הבעיות, את הקשיים, וגם סרט המייצג את מדינת ישראל אינו אמור להציג תמונה אידילית אלא אפילו להבליט את הצללים. לכן, רציתי מאוד בהצלחת "ואלס עם באשיר", אשתקד, אף שהיה סרט ביקורתי מאוד על מדינת ישראל. הייצוגיות של מדינת ישראל אינה מתבטאת רק בהצגת אורותיה ופניה היפות, אלא לא פחות מכך בהצגת העובדה שהינה מדינה דמוקרטית, חברה פתוחה, המקפידה על ערכי חופש הביטוי ותומכת באמנות, גם כשזו אינה מבטאת את מדיניותה וערכיה.

מה שגרם לריאקציה החריפה בציפיותיי להצלחת הסרט בתחרות האוסקר, אם כן, אינה העובדה שיש בסרט ביקורת חברתית. לא ציפיתי מיוצרי הסרט ומהשחקנים להיות דוברי משרד ההסברה של ישראל ולבטא עמדות שאין הם מאמינים בהן. אבל יש גבול.

דבריו של אחד משני במאי הסרט – סכנדר קובטי, על פיהן הסרט שלו אינו מייצג את ישראל, הוא חציית הגבול הזה. מדובר בסרט שמשלם המסים הישראלי השקיע מיליוני שקלים ביצירתו. מדובר בסרט שנבחר בידי האקדמיה הישראלית לייצג את מדינת ישראל. אם קובטי היה אדם הגון וישר, היה עליו לומר מראש שאין הוא מוכן לקבל מימון ממדינת ישראל ולסרב להישלח מטעמה לתחרות האוסקר. אך קובטי לא נהג כך. הוא העדיף לנהוג כטפיל – הכסף הישראלי כשר, הטרמפ הישראלי לתחרות האוסקר – למהדרין, אבל אחרי שעל גבה של מדינת ישראל הגיע למעמד שהוא חלומו הרטוב של כל איש קולנוע, נזכר שאין הוא מייצג את מי שנשא אותו על גבו. זוהי התנהגות בזויה.

התנהגותו של של קובטי, הזכירה לי את השתתפותו של ח"כ זחאלקה באירועי שבוע האפרטהייד הישראלי. באפרטהייד – משטר הפרדת הגזעים בדום-אפריקה, לא יכלו השחורים להשתתף בבחירות לפרלמנט. בישראל, במקביל לשישים שנות מלחמה קשה וטרור קשה, נהנים הערבים משוויון זכויות מוחלט, מהזכות לבחור ולהיבחר. הנבחרים, דוגמת זחאלקה, משתמשים בחברותם בכנסת לביטוי תמיכה בלתי מסוייגת באויב ובהסתה נגד המדינה. ואף על פי כן, הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי הישראלים מכילים זאת, תוך גילוי פתיחות שאין לה אח ורע באף דמוקרטיה בעולם. אין זה מפריע לזחאלקה להצטרף, כחבר הפרלמנט הישראלי, לקמפיין האנטישמי הזה, ולהעליל על ישראל את עלילת האפרטהייד.

הצפרדע נענתה לבקשת העקרב ונשאה אותו על גבה לגדה השניה של השלולית. בהגיעו ליעדו, עקץ אותה. בכוחותיה האחרונים שאלה הצפרדע – "למה?" – "כי זה האופי שלי," השיב העקרב. "איני יכול אחרת."

אהוד: קובטי לא רימה את מממניו הישראליים. בציניות גמורה הם מממנים שורה של סרטים אנטי-ישראליים כי הם יודעים שרק כאלה יזכו בהכרה ובאהדה בחו"ל בגלל המגמה הפרו-פלסטינית השלטת שם בחוגים הקובעים. כך ורק כך יכולים האחראים על תעשיית הסרט הישראלית להציג "הישגים בינלאומיים" של הסרט הישראלי – ואפילו במחיר היותו אנטי-ישראלי! ואלמלא פתח קובטי את פיו היו ממשיכים לרומם ולפאר את סרטו ועושים עצמם לא מבינים או שוטים כיוסי שריד לגבי מה שבאמת מסתתר מאחורי "הצלחה" כזו.

*

הערה למאמרה של תקוה וינשטוק [גליון 523] "שיר השירים אשר למנשה הראל" – מנשה הראל אינו בעשור התשיעי לחייו, כפי שכתבה תקוה, אלא בעשור העשירי. הוא בן 93, יליד 1917.

6. תפקידי החדש

חברים רבים מתעניינים ושואלים, ואני רואה לנכון לעדכן אודות התפקיד החדש שאני עומד לקחת על עצמי. לאחר הפסח אתחיל לעבוד במרכז "יובלים" במכללת תל-חי. בראשית יולי אתחיל לנהל את המרכז, ואחליף את המייסדת והמנהלת ד"ר רינה חבלין. "יובלים" הוא מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית, הפועל בגליל המזרחי ובגולן, ממטולה עד צומת עמיעד – בערים, במועצות האזוריות ובמועצות המקומיות. עיקר פעילותו קהילתית, אך המרכז מנהל גם פעילות אקדמאית – קורסים ביהדות במכללת תל-חי.

בנוסף לכך, התחלתי לעבוד יום בשבוע במכון לאסטרטגיה ציונית בירושלים, שם אני עומד בראש תכנית למנהיגות צעירה. אני רואה בתפקידי החדש זכות גדולה ושליחות חשובה ומודה למכללת תל חי ולמכון לאסטרטגיה ציונית על האמון שנתנו לי, כאשר בחרו בי לתפקיד.

אני מודה לכם, חבריי הרבים, על ההתעניינות והאכפתיות.

[עד כאן מאורי הייטנר החרוץ. מאמריו חוסכים מאיתנו לכתוב, כמעט באותו נוסח ודיעה, על נושאים רבים, חוץ מאשר על אולמרט].

* * *

לחברתנו המשוררת והסופרת פנינה פרנקל

משתתפים באבלך הכבד על מות בעלך יהושע

חברייך בסומליון

הסופרים והמשוררים לילדים ונוער

* * *

פוצ'ו

מאיר גורביץ המורה המופלא מגימנסיה הרצליה

יום אחד אני קורא בארכיון של גימנסיה הרצליה על המורה גורביץ אשר בשנת 1914 הימרה את פי ההנהלה ולקח את תלמידיו למקוה ישראל לראות את האווירון. על זאת ננזף על ידי בוגרשוב שאמר עליו בהאי לישנא...

"רק ברוח הקודש הוא רוצה ללמד כי על כן 'בעל רגש' הוא ולא 'בעל מלאכה' אבל בשעה שמסתלקת הימנו רוח קודש זו –שיעוריו מתחת לכל ביקורת. הוא איש חביב ונעים, אבל אינו נורמאלי..."

למקרא הסיפור התעוררה בקירבנו חיבה עמוקה למורה הנזוף והטלנו על תלמידי מחזור ל"ו לפענח את תעלומת האווירון. מי שחשף את הפרשה היה פרופ' יצחק (נכטיגל) זמיר שלצורך תשלום שכר לימוד לאוניברסיטה עבד ככתב בבטאון חיל האוויר וזכר שבימי שלוט התורכים, נפל אווירון שלהם בים תל אביב וראש העיר דיזינגוף הבטיח לקנות להם אווירון חדש ולשם כך ערכו בעיר תחרויות ספורט כדי לגבות כספים.

מי שנעלם מדפי ההיסטוריה אחרי נפילת האווירון היה המורה גורביץ, ואנו חששנו פן גורש מהגימנסיה, חזר לחו"ל ועקבותיו אבדו בין שתי מלחמות העולם.

אך לא אלמן ישראל! בן הבלש תדהר מציל את המצב. בפסטיבל מספרי הסיפורים האחרון בגבעתיים הוזמנו נציגי המחזור שלנו אל הבמה ואיציק זמיר התבקש לחזור ולספר את סיפור המטוס התורכי. בין באי האולם, לצידו של אברהם צוריאנו, ישב חברו בצלאל תדהר, אשר למשמע הסיפור נזכר בתעודת הצטיינות שאביו קיבל בנעוריו. כשחזר הביתה מיהר אל התעודה והבין בפעם הראשונה על איזה אווירון מדובר.

בתעודה היה כתוב שדוד טודרובביץ [לפי ויקיפדיה – טודרוסוביץ] זכה במקום ראשון בריצת 100 לנוער בתחרות שערכה עיריית תל אביב ואשר הכנסותיה נועדו לקניית מטוס חילופין לתורכיה.

בשיחה שהיתה לי עם בצלאל תדהר, שאלתיו אם הוא יודע מה עלה בגורלו של גורביץ. הוא היפנה אותנו אל הוויקיפדיה ושם קראנו את הדברים הבאים והריהם, כאן בתמציתיות הנדרשת:

אווירון עותומאני בשמי ארץ ישראל

באוקטובר 1913 הרצה המורה גורביץ בפני שומעיו בתל אביב בנושא "האווירון", כאשר דגם שבנה עמד מאחוריו. הוא שיכנע את שומעיו לערוך מגבית לרכישת שני אווירונים – האחד ללימוד בני נוער עברי ש'יקבל כנפיים', והשני יימסר לאוויריית השלטון העות'מאני, לשמירה על יחסים טובים ולמניעת תחושה, כאילו היישוב העברי צובר עוצמה שתסכן את השלטון.

כדי להציג טיסה, הזמין אווירון ללימוד. אירוע התרסקות האווירון העות'מאני בחולות ים תל אביב, גרם ליישוב לוותר על חזונו.

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, יצא גורביץ לשרת לצד הבריטים בגדודים העבריים, ונאלץ לעשות פסק-זמן בתכניות להגשמת חזונו. כשהסתיימה המלחמה החל השלטון הבריטי בארץ-ישראל, וגורביץ יכול היה לחזור במלוא המרץ לתוכניותיו. ב-1919 קיבל גורביץ מג'ימס רוטשילד זיכיון ל-200 דונם בחוף טנטורה. שם הקים כפר דייגים עברי ראשון בארץ ויסד בו קבוצת דייגים מבין הסובוטניקים הגרים שעלו מאסטרחן. לצורך זה קיבל גורביץ מהנדבן יצחק גולדברג 20 לא"י ואף הזמין את ש. בן ציון לכתוב את 'שיר הים' העברי הראשון. [אנא, כל היודע יואיל בטובו לשלוח לנו את מילות השיר!]

ב-1928 הוסיף גורביץ על לימוד המתמטיקה בגימנסיה הרצליה, גם לימוד ימאות. ביוזמתו ובזמנו הפנוי החל מעניין את תלמידיו בתחום הימאות ויצא עימם אל חוף הים ללימוד מעשי. הוא ערך מגביות בקירבם ובין אנשי חזון כמותו, ורכש סירה ראשונה לתלמידיו. באותה שנה הקים גורביץ את "האגודה הימית" – בית ספר ימי ראשון בארץ-ישראל שפעל במתכונת לימודים יומיים, ושימש כמנהלו.

במהלך 1933 נבנה בית עץ דו-קומתי כבית הסירות ובניין דו-קומתי ל"בית הספר הימי זבולון" שבו נערכו לימודי יום בשיתוף משרד החינוך עד ראשית שנות השבעים. גורביץ צפה בהגשמת מפעלו, המתפתח לנגד עיניו והופך להיות צי עברי למסחר ולהגנה בארץ ישראל.

מאיר גורביץ נפטר ביום 1 פברואר 1950 שנתיים אחרי שגמרנו את הגימנסיה וספק אם בהתעמלות הבוקר בוגרשוב אמר איזו מילה לטובתו.

גורביץ השאיר אחריו בת, הגר שמה, ואם נצליח להתחקות על עקבותיה נשמח להזמינה ליום הלימודים שלנו, שתספר על אביה דברים שלא ידענו.

* * *

נעמן כהן

את מי מייצג אלכסנדר המצרי? (סכנדר קובטי)

הבמאי סכנדר (אלכסנדר) קובטי (קופטי) הכריז במהלך מועמדות הסרט "עג'מי" לפרס האוסקר כי הוא לא מייצג את ישראל, "אני לא יכול לייצג מדינה שלא מייצגת אותי," ובכן את מי הוא כן מייצג? האם סכנדר קובטי מייצג את עמו – העם הקופטי? או אולי הוא מייצג את העם הערבי שכבש ושיעבד את עמו? 

השם קופטים (Copt) נגזר מהכינוי שנתנו היוונים למצרים: אייגיפטוס (Αίγυπτος). במקור היה משמעה של המילה "קופטי" פשוט "מצרי". בלשון חז"ל נקראו הקופטים "גיפּטים" (מסכת מגילה דף י"ח ע"א). האגיפטים-קופטים הם המצרים שעברו תהליך של הלניזציה, קיבלו במאה הראשונה לספירה את הדת הנוצרית, והקימו כנסייה ייחודית להם – הכנסייה הקופטית. ב-641 לספירה נכבשה מצרים על-ידי הערבים-המוסלמים. כ-300 שנה נאבקו הקופטים נגד הכיבוש הערבי, ומאבקם דוכא באכזריות. כתוצאה מהכיבוש הערבי, מחוקי האפלייה המוסלמיים, ומהקמת ההתנחלויות הערביות במצרים – הפכו הקופטים מיעוט בארצם. לאחר תהליך של ערביזציה ואיסלמיזציה נהפכו הקופטים ברובם לערבים-מוסלמים. רק מיעוט מתוכם שמר על זהותו האגיפטית-קופטית תוך אימוץ השפה הערבית. כיום קיימים במצרים כ-10 מיליון קופטים מתוך כ-70 מיליון תושבים. עד היום הקופטים הם מיעוט מופלה ונרדף על פי החוק במצרים, המוגדרת כַּ"רפובליקה הערבית של מצרים" להדגיש שמצרים כיום שייכת לכובש הערבי ולא לילידים המצרים-קופטים.

מרי, אימו של סכנדר, עדיין שומרת על שמה המקורי – "קופטי"*, אבל הוא עצמו שינה את שמו בהתאם למבטא הערבי לקובטי, מפני שבערבית מבטאים את האות פ' כאות  ב'.

הלאומן הערבי-נוצרי חליל סכאכיני, חש בסתירה הקיימת בין היוונים-נוצרים שעברו תהליך של ערביזציה, לבין הערבים-המוסלמים שהם הם לדעתו הערבים האמיתיים. זמן מה שקל בדעתו האם ראוי לפתור את הסתירה ופשוט להתאסלם. הפתרון שמצא בסוף היה ללכת על המכנה המשותף של הלאומיות הערבית – שנאת היהודים. סכאכיני קיווה לישועה מידיו של היטלר.

סכנדר קובטי, שבגד בזהות ובמורשת הקופטית ומזדהה עם הכיבוש הערבי של עמו, אמנם אינו יכול לייצג את החמאס שזכה ברוב קולות בבחירות הדמוקרטיות בקרב העם הערבי-פלישתי, שכן החמאס רואה גם בו, כנוצרי (כמו גם ביהודים) "חזיר וקוף" שיש להשפילו, לכן נותר לו רק להזדהות עם הכיבוש הערבי של העם היהודי.

אם סבור מר קובטי שחיסול מדינת היהודים יביא ישועה לקופטים או לו עצמו, טעות בידו.

* מרי הקופטית היה שמה של שפחה שאותה קיבל הנביא מוחמד במתנה ממצרים. היא ילדה לו בן בשם איברהים, שמת בצעירותו.

* * *

אוריה באר

סטאלין – רוצח ההמונים

והדיון ב"תיכון חדש" בימי טוני הָלֶה

בימים אלה (5.3.2010) מלאו חמישים ושבע שנים למותו של הדיקטאטור, שליט ברית המועצות לשעבר, יוסף וסריונוביץ סטאלין.

סטאלין נפטר מהתקף לב חמור בד'אצה שלו בפרברי מוסקבה, שעה שאף אחד מחבריו הקרובים, עוזריו וידידיו כביכול, לא שש לעזור לו, או לטפל בו. כיום ישנן ראיות די מבוססות, שכמה מהמקורבים לו, ששמחו לאידו ופחדו ממנו פחד מוות, חבטו בו, לאחר שאיבד את הכרתו, כדי לוודא את מותו. ביניהם לברנטי בריה. מזעזע? מדהים? לאו דווקא. מי שחי ככלב, מת ככלב, כך אומר הפתגם העממי.

סטאלין היה ללא כל ספק, אחד הרוצחים הגדולים שבהיסטוריה, אם לא הגדול שבהם. הוא היה אדם חסר מצפון, חסר עקרונות וחסר כל רגש אנושי פשוט. הוא לא הסתפק ברציחת מתנגדיו , אלא רצח אפילו את חבריו הקרובים ביותר, כשחשש שהפופולאריות שלהם תעיב על שלו. ראו פרשת רצח קירוב, רצח זינובייב וקמנייב, ששכבו על גדר התיל עבורו, וכך עוד אלפי חברים, קרובי משפחה, ידידים. ובעצם מי לא. השיא היה כמובן, ברצח השיטתי של מרבית קציני המטה הכללי הסובייטי, ערב מלחמת העולם השנייה.

מעריכים, שבמסע הקולקטיביזציה הכפויה של שנות השלושים מתו, נרצחו או גוועו ברעב כשלושים מיליון בני אדם. במלחמת העולם, שנגרמה לא מעט בגללו, גוועו כשלושים מיליון נוספים. למה? כי סטאלין העדיף ברית עם היטלר וריבנטרופ, על פני הכנת עמו למלחמה. הוא לא שעה למאות האזהרות שנשלחו לו לפני פלישת הנאצים ביוני 1941. בטמטומו חיסל את כל המטה הכללי הרוסי, כמעט ארבעים אלף קצינים וגנרלים מצטיינים.

כל הפרטים מצויים בספרי ההיסטוריה, בתכניות הטלוויזיה שמוקרנות בימים אלה ובאלפי המסמכים שמתגלים חדשים לבקרים. בכל פעם אני הקטן, חובב היסטוריה זוטר, מזדעזע מחדש.

אך הרשו לי לפרוט על הנימה הישראלית, שלא רבים מכירים. ובכן השמאל, ובייחוד השמאל הקיצוני של אותם ימים, תמך בסטאלין ובמדיניותו בדבקות, ואף הזיל דמעות שליש מרובות על מותו. וזה המדהים בפרשה.

באותם ימים רחוקים, הייתי תלמיד עול-ימים ב"תיכון חדש" של טוני וד"ר ברמן. טוני היתה סוציאליסטית ציונית, אך בהחלט לא אשת שמאל קיצונית. היא אירגנה כנס גדול שעמד לגנות את "משפטי פראג", הידועים לשמצה, שלאחריהם הוצאו להורג סלנסקי וחבריו, והועמד לדין אף מרדכי אורן, איש שמאל מכובד.

חברי "השומר הצעיר" הצעירים של אותם ימים התפרעו בכנס. כן, הדבר זכור לי היטב. הם טענו בלהט, שכל ההאשמות נגד "החבורה הפושעת" הן אמת לאמיתה. אחד מהם צרח, צעק וכמעט השתולל מחוץ לאולם, עד לאובדן חושים. לימים, נעשה לאיש שמאל קיצוני ביותר, השתתף בכנסים אנטי ישראליים שערך בניו יורק, לשם עקר ושם חי כמדומני עד היום.לא, לא אנקוב בשמו.

שיא הקומדיה והפארסה אירע ביום פטירתו של החבר סטאלין ירום הודו. אביגדור, שאביו היה חבר הועד המרכזי של פק"פ באותם ימים, ושלמד איתי באותה כיתה, ענד סרט שחור על זרועו, וכמעט בכה מצער. אחרים טענו שסטאלין היה גדול המנהיגים מאז ומעולם. קומדיה מטורפת? טרגדיה? קשה לי לשפוט. שפטו בעצמכם. מה שאני כן יודע, שאביגדור הגדול, לא יצא להגשמה בקיבוץ, אלא הלך ללמוד כלכלה באוניברסיטה, המשיך להשתלם בארצות הברית הקפיטליסטית, ונעשה לימים פקיד בכיר בבנק העולמי. איני יודע אם כיום הוא חי בינינו, אך הסיפור אמיתי.

חבר אחר של השומר הצעיר דאז, עזב אף הוא במהירות את הקיבוץ. הוא למד כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטה, ונעשה לימים פרופסור מצליח באוניברסיטת תל אביב. קיבוץ? סוציאליזם? מה קרה לכם?

 לימים אפילו הדריך את אחי ואישר את תעודת המוסמך שלו.

חברה שלישית צעקה צרחה: "סטאלין, סטאלין!" עד לאובדן חושים כמעט. היא התמוטטה מבכי. כיום היא נשואה לאדם עשיר מאוד וחיה בבית מעטיר חיי רווחה ופאר.

באחד המפגשים המעטים של הבוגרים, הזכרתי את חברנו אביגדור. כמה מהנוכחים גיחכו. אחד פרץ בצחוק מהדהד, חברי השומר הצעיר של אותם ימים, כבשו פניהם בקרקע מבושה.

תגידו שמדובר בסיפורים בלבד? הצרה היא שמדובר בסיפורים ובזיכרונות אמיתיים מאותה תקופה. כן, כך נשמע ונראה השמאל הקיצוני של אותם ימים. השאר רשום בספרי ההיסטוריה המצהיבים.. ביום פטירתו של החבר סטאלין, נזכרתי בהם.

אהוד: כבר סיפרתי במכתב העיתי כיצד באותם ימים של משפט אורן, כאשר סערו הרוחות בין חניכי השומר הצעיר לשאר הכיתה ה"הומאנית" (ספרותית) שלנו ב"תיכון חדש" – חניכי התנועה המאוחדת, המחנות העולים והנוער העובד – קבעה טוני הלה, שהיתה המחנכת והמורה להיסטוריה, ספרות כללית ואמנות של כיתתנו, שעה לבירור חופשי.

כל מי מאיתנו שעדיין חי זוכר כיצד מרית ליפשיץ (כיום טאוב) הגנה בלהט על מאשימיו ומעמידיו למשפט של אורן, וכיצד אנוש בר-שלום ז"ל [לימים קצרים גם אביו של נעם בר-שלום], בחיר התלמידים שבינינו, שכבר אז פירסם מאמרים ב"בטרם" שבעריכת אליעזר ליבנה – פרץ בבכי מר במהלך תשובתו לה: "איך את יכולה להגיד דבר כזה על יהודים!" – כופף ראשו בין זרועותיו על השולחן, והמשיך להתייפח בקול רם. כולנו היינו נבוכים ונדהמים.

לזכותנו, אנחנו, כל מי שלא היה אז "שמוצניק" – איש מאיתנו לא האמין לעלילה הזו על אורן ואורנשטיין. היינו כולנו מפא"יניקים בנפשותינו, ריאליסטיים ופרגמטיים, ובעיקר לא טיפשים, לא פתאים – ואין אנו צריכים להתחרט היום על שום דבר בעמדותינו אז. ואילו אצל לא מעט מחניכי השומר הצעיר (וגם אלה שהיו בבנק"י) נשארה עד היום תמונת עולם "שמאלנית" מעוותת, בעיקר בנושא השלום והערבים.

ואולם היתה אז הערצה גדולה לצבא האדום בגלל הניצחון על גרמניה הנאצית. זה היה מרגש, לכך לא היה אפשר להתכחש, יחד עם שירי העם הרוסיים במילים עבריות, שכל אהבותינו הראשונות מתנגנות בהם.

* * *

רות ירדני כץ

"האקליפטוס", סיפור אהבה ירושלמי

מסעדת ה"אקליפטוס" עברה גלגולים במהלך עשרים וכמה השנים האחרונות אבל בעליה, השף משה בסון, לא מוותר בשום פנים ואופן. תחילת ההיסטוריה של ה"אקליפטוס" היתה בתלפיות ירושלים, בבית הוריו שבו באמצע החדר הוא נטע אקליפטוס בהיותו ילד. העץ גדל, המשפחה עברה לגור במקום אחר, ומשה ואחיו יעקב פתחו שם מסעדה והם הגישו אוכל של פעם. סלטים נפלאים, ממולאים, "על האש" ו"על פתיליה", ועארק שלתוכו מכניסים מקל "סוס" ונותן לו לספוג את הטעם של ה"סוס", ואחרי זמן מה, כאשר צבע הבקבוק הופך לחום דבשי הוא מציע לסועדי המקום אוהבי האפריטיף לטעום.

כשגיליתי את המסעדה הבאתי אליו את כל חבריי, ידידיי, אורחים מחו"ל, והם נהנו מכל הטוב במסעדה הקטנה והמיוחדת. למשה ולי יש סוד גדול והוא: כאשר יש לנו אורחים אני מטלפנת אליו מזמינה מקום ומבקשת בלי חשבון. בסוף הארוחה אין חשבון. את התשלום אנחנו מסדרים למחרת.

משה הוא אוטודידקט. אהבתו לבישול, כמו הרבה טבחים מוכרים, באה מהבית, והוא ואחיו גאים ומתגאים במקורות, ומספרים בחיוך ענק שבישוליה של סבתא, אימא, דוד או דודה כל-כך השפיעו עליהם שהם בחרו להיות בשלנים. זה נכון ואמיתי. הוא מומחה גדול לעשבי תיבול. ידען. בילה כמה שנים בחברת שבט בדואי, גר, אכל, יצא לרעות עם הרועים ולמד מה הטבע מעניק לנו. הוא מכיר כל עשב וצמח ויודע לנצלו. 

החיים מובילים. המשפחה מכרה את המגרש עליה היתה מסעדת "אקליפטוס" ההיא, והוא עבר ממקום למקום, אבל השם נשאר. ברגע זה של החיים הוא פתח אותה מחדש, יחד עם בנו רוני, באחד המקומות היפים בירושלים (ובעולם) מול חומות העיר העתיקה, במבנה מדהים ביופיו שנקרא "המצודה". המסעדה כשרה. הירושלמים אוהבי האוכל מכירים את "האקליפטוס". הלא-ירושלמים, שווה לקחת פסק זמן, לטייל באזור העיר העתיקה, ובמתחם היפהפה ממילא, ליהנות מכל היופי, הריחות, והמזכרות ולסיים ב"אקליפטוס".

הזמנתי את ורדה נצר, חברתי, שמוכרת מתוכניותיה ברדיו "מדברים אוכל" ועוד תוכנית אירוח. אני אוהבת ללכת למסעדות עם ורדה מפני שהיא פרטנרית נהדרת. היא מכירה אוכל, בשלנית מצויינת, יודעת להעריך, להוקיר ולקטול. גם היא מכירה היטב את משה בסון. באנו בהתראה קצרה.

המסעדה מעוצבת בהרבה חן, מפות לבנות מכסות את השולחנות, בר שיש בו כל מה שרוצים – ואין מוסיקה!!!! – ביקשתי את משה לפנק אותנו. מה שהוא רוצה בתנאי שהכל יהיה בקטן כי גם ורדה וגם אני לא אוכלות הרבה. 

"טעימות?" שאל משה והתשובה היתה חיובית. מבלי לבקש קיבלתי את העארק שלו בכוס יין גדולה וקנקן לימונדה שנעשתה באותו רגע.

כפתיח קיבלנו צלוחיות קטנות שהכילו סלטים מסוגים שונים כמו פסטו של זעתר, כוסברה עם אגוזים טחונים, טבולה וכבושים שמשה כובש בעצמו. 

תוך כדי הנשנוש בטעימות הקטנות, קיבלנו שלושה סוגי מרקים בכוסות קטנות. מרק עדשים עם חובזה, מרק חמציצים ומרק ארטישוק ירושלמי. וכמו בקסם הונחו על השולחן צלחת קובה מטוגן, צלחת חובזה כשמעל קצת טחינה, חציל קלוי עם רוטב רימונים ולימון.

לא הספקנו להתאושש מהטעמים הנהדרים והנה עוד קסם, על השולחן נחתו שתי צלחות. עלי מרווה וכרוב ממולאים באורז, וכדורי בשר קטנים עם במיה ברוטב עגבניות ונענע. המלצרית החביבה שאלה אם אנחנו רוצות להמשיך כי יש עוד. התשובה היתה: עד כאן. מנה אחרונה: חבושים ביין ומקל קינמון. מתנת הבית.

משה זכה פעמיים באליפות עולם בהכנת קוסקוס. הוא לא מרוקאי ובכל זאת...

כאשר באות אליו קבוצות מאורגנות של תיירים מחו"ל הוא קודם כל מספר להם על האוכל מהתנ"ך, כפי שהוא מכיר. אחרי שטעמו מזה ומזה הוא משתיק אותם בעזרת פעמון, מביא סיר גדול והופך אותו על מגש ענק ומסביר לתיירים פעורי הפה מהי מאלובה או מקלובה. (אותו שם לאותו תבשיל) תבשיל ממושך שהתחתית מרופדת בחלקי עוף שמשחימים יפה-יפה, מעליהם ירקות והשכבה האחרונה אורז וכמובן תבלינים ועשבי תיבול.

הגענו בשעה 13.00 בצהריים ועזבנו אחרי שעתיים וחצי. כל הטעימות היו טעימות אבל היו עוד יותר טעימות: מרק החמציצים, הקובה וכדורי הבשר עם הבמיה הם סיבה לחזור. 

המחיר: 120 שקלים לסועד לא כולל תשר. ארוחה עיסקית כ-70 שקלים. יש מקום לאירועים. טל: 02-6244331. רח' חטיבת ירושלים 14. רצוי להזמין מראש. המסעדה פועלת גם במוצאי השבת וכל ימות השבוע.

* * *

מתי דוד

הג'יהד הגלובלי והאיסלם הרדיקלי

שתי אידיאולוגיות גלובליות מתמודדות כיום בעולם. האידיאולוגיה הדמוקרטית מול האידיאולוגיה האיסלמית. זאת בעקבות התרסקות האידיאולוגיה הקומוניסטית, ומשבר התורה הקפיטליסטית, שהיו שתיהן דומיננטיות בעבר, במאה הקודמת.

בעולם חיים כיום בקירוב ל-1.2 מיליארד מוסלמים, המתחלקים לקבוצות ומסורות בעלות גוונים דתיים שונים, כמו הסונים והשיעים. השיעים מהווים את הקבוצה הקטנה, מבחינה מיספרית, ואולם הם הקבוצה המוסלמית הקיצונית, המובילה אידיאולוגיה דתית קיצונית, משולבת בטרור פנימי וחיצוני. השפעתה דומיננטית בתקופה זו על כל הקורה בעולם המוסלמי והעולמי.

למעלה מ-90 אחוז של כל קוֹרבָּנוֹת הטרור המוסלמי בעולם, במהלך עשור השנים האחרונות היו מוסלמים. מתנהלת מלחמה של מוסלמים נגד מוסלמים: באפגניסטן, פקיסטן, עיראק, סומליה, תימן, סודן, אלג'יר, סעודיה, מרוקו, מצרים, לבנון, פיליפינים, ניגריה, מאוריטניה, בנגלדש, ולא שכחנו את החמאס נגד הפת"ח.

קבוצת הטרור האיסלאמי, אל-קאעִידה, בהנהגתו של אוסמה בן לאדן, הפכה למוקד השראה, חיקוי והזדהות אידיאולוגית דתית של עשרות קבוצות טרור בעולם. קבוצות אלה פועלות באופן עצמאי, על רקע תנאים מקומיים, מבצעות טרור והרג נגד הכופרים שאינם מוסלמים, ונגד מוסלמים הנחשבים למשתפי פעולה עם הכופרים, כמו המנהיגים של מצרים, מרוקו, ירדן, פקיסטן, אפגניסטן ועיראק.

אל-קאעידה איננה המפקדה המבצעית העולמית של הטרור, אלא סמל, מיתוס ואתוס של דגם, הנותן השראה של הזדהות למען פעילות טרור גלובלי.

האסטרטגיה של הטרור המוסלמי להשתלטות על העולם

ד"ר אָימָן זאהִירִי, סגנו של בן-לאדן, כתב מסמך בן 6,500 מילים, מיום 9.7.05, שיורט ע"י הצבא האמריקאי באפגניסטן. המסמך מפרט את השלבים ולוח הזמנים להשגת המטרה.

השלבים מוגדרים: א) "ההתעוררות". ב) "פקיחת עיניים". ג) "התקוממות". ד) עולם מוסלמי חדש. ה) העימות הכולל והניצחון האיסלמי המכריע.

התכנון קובע, שהשלב החשוב ביותר הוא ההשתלטות על כל המשטרים המוסלמים המתונים, המשתפים פעולה עם המערב. שלב זה אמור להתממש בסוף העשור השני של המאה ה-21.

פיגועי הטרור הגדולים, שבוצעו במגדלי התאומים בניו יורק, בלונדון, במדריד, בעיראק ובאפגניסטן הם שלב "ההתעוררות" ו"פקיחת עיניים".

המקורות של יכולת הפעלת הטרור האיסלמי הגלובלי

הבסיס האידיאולוגי הדתי – תנועת "האחים המוסלמים" במצרים היא ראשיתה של האידיאולוגיה המוסלמית הקיצונית. לתנועה זו ששינתה את שמה לצרכים טקטיים, יש כיום כ-80 חברים בפרלמנט המצרי. ד"ר אָימָן זאהירי, סגנו של בן-לאדן הוא מצרי "מהאחים המוסלמים".

הבסיס הכספי והלוגיסטי – סעודיה היא הבנקומט העיקרי למימון בניית המסגדים, לתשלום המשכורות למטיפים במסגדים, להפעלת המָדְרָסוֹת (בתי ספר דתיים) ולתשלום דמי חסות לבן- לאדן, כדי למנוע הסתה וטרור נגד המשטר בסעודיה, שמשתף פעולה עם הכופרים האמריקאים, שיש להם בסיסים בסעודיה. גם אירן מהווה בסיס תמיכה בטרור.

המִסגד והמָדְרָסֶה – אלה הם מוקדי ההטפה הדתית של גיוס תומכים, מתנדבים ומתאבדים, למען מלחמת הקודש נגד הכופרים. אלה הם בתי גידול לגיוס הטרוריסטים המוסלמים לפעולה בעולם המוסלמי ובעולם המערבי באירופה ובאמריקה.

ארגוני הצדקה והפעילות החינוכית-סוציאלית (DAHA). ארגוני הצדקה האיסלמים, ברחבי העולם המערבי והמוסלמי ,מצליחים לגייס תרומות גדולות, הממנות פעילות חינוכית וסוציאלית רבת היקף, ברוח דתית קיצונית, בקהילות המוסלמיות, שהופכות לבתי הגידול של המתנדבים למלחמת הקודש של הטרור האיסלמי הגלובלי. ארגונים אלה הם עורף התמיכה הציבורי והפוליטי של הקבוצות הקיצוניות.

המדינות המערביות אינן מסוגלות להשתלט על כספים אלה בגלל בעיות משפטיות של חוקי זכויות האדם וחופש הביטוי, למרות שהן נוכחו כבר "שכספים סוציאליים" אלה הם הדלק למימון הטרור נגדן.

הטרור המוסלמי באירופה

באירופה חיים כ-38 מיליון מוסלמים. הדור הראשון של מוסלמים שהגיע לאירופה, בתום מלחמת העולם השנייה, הגיע כפועלים וכמהגרים. אירופה היתה זקוקה לפועלים שחורים, לבּנִיָה ולשיקום הריסות המלחמה. המוסלמים זכו לסל קליטה של פרנסה, השכלה, דאגה רפואית וחינוכית, לרמת חיים, לאיכות חיים ולדמוקרטיה. הם נקלטו היטב וזכו לחיים טובים, ואולם הם הסתגרו בקהילות של חיים מוסלמיים ולא השתלבו בחברה האירופית-נוצרית המקומית.

הדור השני ובעיקר הדור השלישי, שנולד והתחנך בשפה ובתרבות המקומית, בצרפת, באנגליה, בגרמניה ובסקנדינביה, מרד בהורים, בחברה המקומית ובתרבותה. המטיפים במסגדים הצליחו לטעת במוחם של צעירים אלה את המוטיבציה האיסלמית הקיצונית. רבים מקרב מבצעי המהומות ופיגועי הטרור בעולם המערבי היו מוסלמים משכילים שגדלו באירופה: פריס, מאלמו, ניצה, אמסטרדם, קופנהגן, לונדון, מדריד – בפעולה לפיצוץ מגדלי התאומים בארה"ב.

המוסלמים באירופה הפכו לכוח פוליטי, בעל משקל והשפעה על המדיניות ועל המנהיגות המקומית, בתוקף מספרם הגדול ותוקפנותם, בעיקר בצרפת, באנגליה, בלגיה וסקנדינביה.

"הפורום האיסלמי באירופה", ארגון מוסלמי קיצוני, שמבקש להקים "מדינת איסלם ברוח השָרִיעָה, הצליח לשְתוֹל את נציגיו בתוך מפלגת הלייבור, ברמה המקומית והארצית.

המהגרים המוסלמים מהווים 11.5 אחוז בספרד, 10 אחוז בצרפת, 8.5 אחוז באיטליה.

הסיבות לכישלון ההתגוננות של המערב נגד הטרור המוסלמי

הניסיון הנאיבי של המערב ,שסבר כי ניתן להילחם בקיצוניות האיסלמית על-ידי שיפור כלכלי ועל-ידי בנייה והטמעת הדמוקרטיה – נכשל.

אמצעים של שיפור כלכלי, לא הובילו למתינות של האיסלם הרדיקלי. המערב נילחם בג'יהאד הגלובלי על פי מושגים ליברלים וקודים של זכויות אדם וחופש הביטוי. מושגים אלה זרים ומנוגדים לאיסלם, ועל כן הם נכשלו, בכל המדינות המוסלמיות שבהן הם נוּסוּ. האיסלם מקדש את המוות ולא את החיים, כמו במערב.

המערב ממשיך להאמין שבּהִידָבְּרוּת ניתן להגיע לנוסחה של שותפות ומתינות. הכישלונות באפגניסטן, בפקיסטן, בעיראק ובעזה הם ההוכחה לכישלון המדיניות והאמונה המערבית. הדמוקרטיה איננה הפתרון האולטימטיבי והאלטרנטיבי למושגי החברה המוסלמית. מסתבר שכל התערבות מערבית חיצונית במדינות האיסלם, בשם עקרונות הומאניים נעלים של זכויות אדם, גורמת לתוצאות הפוכות של התנגדות ואיבה גוברת.

הדמוקרטיה המערבית מחייבת קיומה של חוקה, של משאלי עם, של בחירות וחופש ביטוי. אלה מושגים שהחברה המוסלמית לא בשלה לקבלם.

הטרור האיסלמי מעוניין לקיים מתיחות מתמדת, ללא הכרעות. המערב, הנילחם בטרור, שואף להכרעה בעימות ולהגבלת הזמן עד לסיומו. המערב ניצח בעימותים הצבאיים בעיראק ובאפגניסטן. ואולם בשלב הבא של הניסיון ליַצב את הניצחון על-ידי בניית מערכת אזרחית ופוליטית מקומית, המערב נכשל.

התרבות האיסלמית השבטית הצליחה לטרפד כל ניסיון לבניית שלטון אזרחי מקומי בחסות מערבית. האמריקאים ובני בריתם שולטים בבגדאד ובקאבול בלבד, ואילו רוב שאר השטחים נתון לשליטת השבטים המקומיים.

גם ארה"ב, בהנהגת אובמה, וגם אירופה – עלו על מסלול של פייסנות נאיבית שפוגעת בהם, ולא למדו לקחים היסטוריים.

* * *

איליה בר זאב

פרוטה, לילה וירח מוּאר

סיור בגבולות הנגב ומדבר יהודה

הַלַּיְלָה יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ אֶת פְּנֵי הַכֶּלֶב הַבּוֹכֶה

בַּצַּד הַמּוּאָר שֶׁל הַלְּבָנָה

כּוֹכַב הַצָּפוֹן נָצַץ בִקְצֵה זְנַב הַדֻבָּה הַקְּטַנָּה, לְיַד שְׂעָרוֹת וֶרוֹנִיקָה

וְכַלְבֵי הַצַּיִד.

מֵי אוֹקְיָנוֹסִים הִתְרוֹמְמוּ מִמּוּל סִבּוּב הַיָּרֵחַ, גֵּאוּת וָשֵׁפֶל

בָּאוּ לַכַּדּוּר בּוֹ שִׂחַקְנוּ מִשְׂחָקִים אֲסוּרִים.

הָאָרֶץ זָזָה, עַצְבָּנִית מַשֶּׁהוּ.

עָלְתָה חֲשֵׁכָה, עָרִים שְׁכוּחוֹת אֵל קָרְצוּ בְּנֵאוֹן בָּהִיר.

בְּצִנְצְנוֹת הַזְּכוּכִית חָסַכְתִּי פְּרוּטָה לִפְרוּטָה. אֲנִי שׁוֹקֵל לִרְכֹּש בְּכֶסֶף מָלֵא פִּסַּת קַרְקַע בְּתוּלָה בְּחֶלְקוֹ הַקָּרוֹב שֶׁל הַיָּרֵחַ,

לִלְכֹּד קַרְנֵי אוֹר חַמּוֹת –

חֶלְקוֹ הָרָחוֹק רָחוֹק מִדַּי. אֵין דֵּי יַמּוֹת לְהַטְבִּיעַ בָּן אֶת צַעַר הַיַּתְמוּת וְאַתְּ הֲרֵי מֻכַּת יָרֵחַ.

עַל גַּבֵּי מִישׁוֹרִים כֵּהִים שֶׁל לַבָּה בַּזַּלְתִּית, מֵאַגְּנֵי הַפְּגִיעָה וְעַד לְאוֹקְיָנוֹס הַסְּעָרוֹת רוֹחֵשׁ יָם יְרֵחִי. רָצִיתִי לִלְחוֹשׁ לָךְ –

"רְאִי אֶת הַיָּרֵחַ רְאִי אֶת הַיָּם..."

אַךְ הַשָּׁמַיִם טָעַנּוּ בְּרָקִים בְּחַשְׁמַל רוֹדֵף אֵשׁ, אַבְנֵי צֹר מְיֻבָּאוֹת הִצִּיתוּ מַלְכּוֹדוֹת נְמֵרִים, פִּתְחֵי מְעָרוֹת וּנְחָלִים –

בֵּין פִּכְפּוּכֵי מַעְיַן כָּמוּס בְּנַחַל חֵמָר פְּעִיּוֹת הַגְּדָיִים נֶאֶלְמוּ

בָּרַעַשׁ הַקּוֹסְמִי.

בַּשְּׁמוּרוֹת הַפְּרָטִיּוֹת שֶׁלָּנוּ הִמְשִׁיכוּ אִירוּסֵי אַרְגָּמָן לְתַעֲתֵעַ מִמַּעֲמַקֵּי

הַחוֹל הַבּוֹגְדָנִי.

הוֹלֵלַת לֵילוֹת פְּרוּעִים-חֲלוֹם מֵזִין חֲלוֹם, נִים וְלֹא נִים.

כִּיסֵנו מָלְאוּ פְּרוּטוֹת,

יֵשׁ לְהִזְדָּרֵז וְלָלֶכֶת פֶּן נִדָּחֵק לַצַּד הַאֲפֵל שֶׁל הַגֵּיהִנּוֹם.

* * *

בן דרור ימיני

שאהידה אמריקאית

ציטוט מ"מעריב", 9.3.10

רייצ'ל קורי נהרגה כשהגנה על מנהרות להברחת נשק ברפיח. אצלנו קוראים לה "פעילת שלום". קווים לדמותה ולקמפיין המתחדש לזכרה

מחר עומד להיפתח בחיפה הדיון בתביעה שהגישה משפחת קורי נגד משרד הביטחון. רייצ'ל קורי נהרגה על ידי בולדוזר צבאי, שעסק ביישור השטח ולא בהריסת בתים, כאשר השתתפה בפעילות מטעם תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) – רייצ'ל עצמה, בת למשפחה יהודית, שייכת לזרם של "כוחות הקדמה", שידוע בשנאתו לא רק לישראל, אלא גם לארה"ב.

מאז מותה פירנסה רייצ'ל תעשייה שלמה שהקימה מפעלי זיכרון. כמו מוחמד אל-דורה, הפכה רייצ'ל לסמל. בשני האירועים מדובר בעלילה. אל-דורה, כפי שהולך ומתברר, הוא עוד מיצג של "פאליווד"(מושג שהמציא פרופ' ריצ'רד לנדס, על האפקט ההוליוודי המבוים של התעמולה הפלסטינית.

תמונתה של רייצ'ל עומדת מול הדחפור פורסמה ברחבי העולם, באופן שהופך את נהג הדחפור לרוצח בזדון. בדיעבד התברר, בעקבות בדיקה של העיתונאי דוד בדין, שהתמונה צולמה שעות לפני הפגיעה. בזמן האירוע, רייצ'ל לא היתה במיקום שנהג הבולדוזר היה יכול לראות אותה, והוא יצא דובר אמת בבדיקת פוליגרף. גם ה-CNN וגם ה"ניו-יורק טיימס" פירסמו את התמונות הכביכול מרשיעות, אך בהמשך, גם תיקונים.

התמונה שודרה גם בתוכנית "עובדה" שעסקה בנושא, ללא תיקון (עניין לסיפור נפרד). אלא שהנזק כבר נגרם. השקר ניצח. בשני האירועים, ישראל הובסה בקרב התעמולה. רייצ'ל ואל-דורה הפכו ליסוד מרכזי בתעשיית השקרים. פעילי התעמולה והשנאה יודעים שיש להם חומר נפלא ביד. גם יהודייה, גם אמריקאית, גם הרוגה במסגרת פעילות פרו-פלסטינית. רייצ'ל היא אוצר תעמולתי. הסיפור שלה הפך להצגה בתיאטרון הבריטי (שהוצג גם בארה"ב), סרט הנושא את שמה מתרוצץ ברחבי העולם, ומחר נפתח השלב הנוסף: תביעת המשפחה נגד מדינת ישראל.

ישראל, כהרגלה, מתקשה להבין את חומרת הבעייה. הצד השני עושה לנו בית ספר. מערך אדיר של יחסי ציבור בינלאומיים כבר החל בפעולה. הוקם מטה הסברה ודוברות. גם ישראלים, ממחלקת "כוחות הקידמה", שותפים כמובן לקמפיין. הם יסחטו את הלימון העסיסי הזה עד הטיפה האחרונה. חד"ש כבר פרסמה קריאה לפעיליה להגיע לאולם המשפט, כדי לשמש כמשקיפים, והסינמטק התל-אביבי, איך לא, יקרין ביום שישי את הסרט על רייצ'ל, שמשמש את הקמפיין העולמי.

כאשר נהרגה רייצ'ל, וכאשר אנשי ISM מוזכרים בשלל הפעילויות שלהם, הם מכונים "פעילי שלום". האמת קצת שונה. כלומר הפוכה. מדובר בארגון פרו-פלסטיני רדיקלי, שרבים מראשיו מזדהים עם הטרור נגד מדינת ישראל. בראיונות לכלי תקשורת בעולם הבהירו ראשי הארגון את דעותיהם. הם תומכים במחאה לא אלימה. אבל גם במחאה אלימה. פעילי הארגון בג'נין, למשל, נתנו מחסה לשאדי סוקיה, איש תנזים. זה קרה בדיוק עשרה הימים לאחר שרייצ'ל נהרגה. כשעיתון ה"טלגרף" באנגליה פירסם מידע על תמיכת הארגון באלימות – בכלי התקשורת בישראל, וגם בגלי צה"ל, המשיכו לכנות אותם "פעילי שלום". מעניין, אפילו הם לא חשבו שהם כאלה.

מיד לאחר שהחל הקמפיין הבינלאומי שהציג את רייצ'ל כנערה תמימה, פירסם העיתונאי האמריקאי דניס פרגר מאמר בכותרת: "מי הרג את רייצ'ל קורי". פרגר כתב:

"שחררו אותנו מהמיתוס שמדובר בקדושה... רייצ'ל בחרה לעמוד לצדה של חברה שמטפחת את מעשי הרצח האכזריים ביותר. היא בחרה לעמוד לצידם של אלה שמחנכים את ילדיהם להרוג את עצמם, כדי להשמיד מדינה שחיה לצידם."

ולפני שתהפוך רייצ'ל לאימא תרזה האמריקאית, פורסמה תמונתה, פניה מעוותות משנאה, כשהיא שורפת דגל אמריקאי עם חבורה של ילדים פלסטינים. רייצ'ל הפכה לשאהידה בקרב הפלסטינים. מסע התעמולה המתחדש, עם פתיחת המשפט מחר, ינסה להפוך אותה לשאהידה גם בתוכנו. נקווה שלפחות ביומיים הקרובים תשחרר אותנו התקשורת הישראלית מהביטוי "פעילת שלום".

* * *

הזמנה לִצְפִיָה ולקריאה:

ועדת יקירי תל-אביב זיכתה את נורית גוברין בתואר:

"יקיר העיר תל-אביב-יפו" לשנת תש"ע

הזמנה לִצְפִיָה:

ערוץ 23 ביום שני כ"ט באדר תש"ע (15.3.2010)* בשעה 17:55

שידור חוזר באותו יום בשעה: 21:00

בתוכנית: "עושים סדר" בהשתתפות נורית גוברין

מראיינת: גל גבאי – הנושא: שמות-עֵט של סופרים

*אם לא יהיו שינויים ברגע האחרון

הזמנה לקריאה:

נורית גוברין: "עיתונות בתל-אביב"

בתוך: "קשר. כתב עת לתולדות העיתונות והתקשורת בעולם היהודי ובישראל"

חוברת 39, סתיו 2009, עמ' 49-36

הוצאת אוניברסיטת תל-אביב

החוברת מוקדשת לנושא: "תקשורת בתל-אביב"

* * *

בוקר טוב, "לסופר הנידח" – לא כל כך... אורו עיניי הבוקר למקרא המכתב העיתי הלילי [524] המופיע על מסך המחשב באותיות של "קידוש לבנה"! בשעטו"מ! יישר כוח!

הקורא הנאמן

יוסי דה ליאון

מפתח לתקווה הלא היא "אם המושבות"! תודה!

 8.3.10

* * *

אהדתך לחוטא משה צ'יקו תמיר

אני מוחה על אהדתך לחוטא. [גיליון 524]. רבים וטובים עפו מהתפקיד בגלל הרבה פחות מזה. דין פרוטה...

אין שקר קטן ואין שקר גדול, ובמשפט הצבאי אין מחילה. צ'יקו בעצמו שפט קצינים על דיווחי לא-אמת הוריד אותם בדרגה או העיף אותם מהיחידה.

איציק גול

(עיתונאי פנסיונר)

אהוד: אתה כביכול צודק בדבריך מכל בחינה שהיא, אבל דעתי היא שאם אדם מעד מעידה חד-פעמית, ונשפט על כך ושילם את המחיר, ואין בעבירה שלו קלון שתקֵף לשנים ארוכות, והיא רק כתם ברקורד המפואר שלו, אזיי אחרי אשמה יש גם כפרה ואחרי החטא בא גם העונש, וזכותו של אדם שריצה את עוונו לשוב להמשיך במסלול חייו הקודם ואולי יהיה מעכשיו זהיר כפליים במעשיו, ואם איננו "שור מועד" – הרי דווקא מעתה יהיה לו כוח מוסרי רב יותר כלפי פקודיו, כי על מצחו כתוב ששילם את מחיר המעידה.

* * *

אהוד זמיר

מרוב איפוק יצא לי פוק

לאהוד שלום,

"הארץ" הודיע לנו עם היוודע תוצאות טקס פרסי האוסקר בנוגע לסרט "עג'מי", כי "משפחת קובטי ביפו שמרה על איפוק אחרי ההפסד באוסקר."

כל כך הרבה אפשר ללמוד מהמעט הזה על החשיבה של כותביו. "שמרה על איפוק," דהיינו לא שרפו צמיגים בכיכר השעון, לא נשכו שוטרים ביפו העתיקה, לא זרקו בקבוקי תבערה על מוזיאון האצ"ל, לא הרביצו לשופטים, ולא השליכו את עצמם לארץ ביללות אבל בסגנון עדות הערבים ברחוב יפת. איפוק. מערבים לא מצפים ב"הארץ" לאיפוק כשיש "הפסד באוסקר", אלא לתגובה של אוהדים מופרעים שקבוצתם מפסידה בכדורגל. מעניין, אם ג'ורג' קלוני לא היה זוכה באוסקר, גם אז היו אומרים ב"הארץ" ש"בהוליווד שמרו על איפוק"?

תמיד אמרתי שאחת מאושיותיו של עיוורון השמאל היא ההתנשאות, ולמעשה השמאל חושב שהוא יודע יותר טוב מהערבים עצמם מה הערבים חושבים (ולכן, במקרה זה למשל, הוא מניח שהם מתים לשרוף צמיגים או לירות באויר, אבל הם "שומרים על איפוק"). מיותר לציין שתגובתי בנוסח זה נדחתה על ידי "הארץ" הפלורליסטי ולא נתפרסמה, למרות שם העט המצודד "המתאפק מעין בוקק" שבו חתמתי באופטימיות זהירה אך שגויה.

גם אני, אגב, שמרתי על איפוק לנוכח אי פרסום דבריי.

אהוד זמיר

מלבורן 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מצרים מודיעה שלאור מצבם הנורא של הפלסטינים הישראלים החיים בשכונת עג'מי שביפו, מצב שאין גרוע ממנו בכל רחבי העולם המוסלמי, והנוצרי שבתוך המוסלמי – היא מוכנה לשקול מתן היתרי התאזרחות למיספר לא גדול של תל-אביב-יפואים פלסטינים מוסלמים ונוצרים והם יוכלו לזכות בכל הזכויות שהמישטר הציוני הכובש אינו מעניק להם – כמו למשל מילת הנערות על-ידי כריתת הדגדגן שלהן בגיל צעיר כדי שלא תגדלנה להיות מופקרות כמו הנשים בישראל, שבה אסורה מילת הנערות! – ולפלסטינאים הנוצרים שישתקעו במצרים תוצע האופציה הקופטית.

* האם מה שקורה עכשיו בגדה המערבית וגם בתוך ישראל של הקו הירוק הוא המשך האינתיפאדה השנייה, שרחשה כל הזמן על אש קטנה – או תחילת האינתיפאדה השלישית, לקראת הקיץ ועונת התיירות הגואה בהשוואה לשנתיים-שלוש הקודמות שגם הן לא היו רעות כל כך? אתם שומעים את פעמי השלום בפתח? כן, ככה זה יהיה אם נחיה בחסדם!

* כדאי להעביר מסר ברור לטרור הפלסטיני, החמאסי וגם החיזבאללי – אל תטרחו הרבה, רק תגידו שאתם אחראים לתאונות הדרכים בישראל, ואז הלא אנחנו בעצמנו רוצחים כל יום מכסת אנשים שיכולה לפאר כל פעולת טרור שלכם, והכול מבלי שום מאמץ וסיכון מצידכם, וגם כל קרבן תאונת-דרכים פלסטיני ו/או ערבי-ישראלי, תאונה בשוגג או במזיד – יקבל מיד מעמד של שאהיד!

* אחד התרחישים הטורדים ביותר את מנוחתנו הוא מכת-מנע של עשרות ומאות טילים מדוייקים של סוריה, חיזבאללה וחמאס על כל שדות התעופה הצבאיים שלנו.

* התערוכה של ליאוניד בלקלב מתארכת בשבוע ותינעל בתאריך 25 למרץ. לפרטים נוספים: 03-5225637, גלריה אנגל, גורדון 26 תל-אביב.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 1

 הדברים האלה נודעו לי מפיו בחדר המבודד, בבית-החולים איכילוב, כשגופו החל בוגד בו ומתערער, וסכנת הידבקות ריחפה על כל הבאים עימו במגע. תוגתי חסר-המזל. כל אותו לילה שוטט בוואדי הגלילי, רגליו ניגפות בסלעים והרובה משתלשל כידית-מתכת הקשורה למותניו. ענפים היכו בפניו ושרטו. דימה לשמוע קריאות של חיות-טרף.

באמצע הלילה נתחלף מזג-האוויר החמסיני-חורפי, המעיק – בגשם שקט, כבד וחם. רטוב מזיעה וטיפות גשם, מצא לו מיסתור במיכלאה עשוייה פחים וקרשים, שבה רבצו, מנומנמות, כתריסר פקעות צמר גדולות, נושמות, הוא נדחק ביניהן, באבק, בריח הזבל ובסירחון האופייני לכבשים, וטוב היה לו במחיצתן, כי עכשיו מותר האדם מן הבהמה, אין.

ואולם לאחר שעה קלה, הרטיבות החלה מצמררת את עורו, ובגדי-העבודה הצבאיים, המטונפים, נראו לו כסד לח, כמין מכשיר-עינויים מתכווץ שנועד לצמק את גופו ולהורגו. אפילו הכבשים לא יכלו להושיעו. הוא נצמד בכל כוחו לכבשה אחת, ורגע חלף בו רעיון – להתייחד עימה ואחר-כך לשלוח כדור בראשו! – אך לפיתתו בצמרה גרמה לה להתחיל לפעות בקול, מה שהביא את תוגתי לקפוץ מיד החוצה ולברוח כל עוד נפשו בו. נדמה היה לו ששמע קולות מן הצריף הסמוך, שנתגלה לו בדמדומי הבוקר.

את הרובה שכח בין הכבשים.

הוא רץ, רץ, צרח, "גלדיס ימח-שמך! בפעם הבאה אני אהרוג אותך גם אם נכונו לי עתידות, בשדה הספרות! יא ח-ח-לי-לי יא ע-מ-לי! – אני אהרוג אותך, גלדיס, שיהיה לך סרטן באשכים, כינמת הבושת, קַרְצִינוֹמָה ופְסוֹרְיַאזִיס על הזין! יא ח-לי-לי יא ע-מ-לי! – "

כך בפה פעור, בבולמוס ניבולי-פה, טיראסה אחר טיראסה, מקפץ בין עצי-זית עתיקים, שגזעיהם נראים כצורות מאובנות בנות מאות שנים, והעלים כהים, עוטי טל, שמוטים לבלי-נוע –

שם נפל –

שבר רגל אך טרם ידע זאת, כי התעלף.

שם גילה אותו הרועה הערבי, שישן בצריף הסמוך למיכלאה, ומצא בבוקר את הרובה בין הכבשים והחל מגשש על פי העקבות עד אשר פגש בתוגתי שוכב חסר-הכרה בכרם הזיתים. תחילה נבהל הרועה למראה הרובה, והמדים – סבור היה שאולי תוגתי נשלח להקים מיצפה או מאחז צבאי בין הכבשים או להחרימן ולייהד אותן על ידי הפיכתן לשווארמה תל-אביבית – אך ידיו הרועדות של תוגתי, מצחו השרוט, זיפי זקנו על רקע חיוורון הפנים, רגלו – שלא היה יכול להזיזה, ודמעות הכאב – שיכנעו אותו כי אין נשקפת סכנה מן החייל התמהוני והפצוע. הוא קרא לאחד משכניו, מעבר הוואדי מזה, ועל אלונקה, שישמשה לו כנראה מעין מיטה בצריפו, נשאו השניים את תוגתי הפצוע עד לטנדר שחנה במקום בו מסתעפת מן הכביש הדרך לוואדי, והסיעוהו לפתח המחנה.

כשהורידו את תוגתי, שב והתעלף, והתעורר רק בבית-החולים רמב"ם בחיפה, כשרגלו מגובסת, ולאחר שבדקוהו הרופאים מכף-רגל ועד ראש; שני חוקרי משטרה-צבאית צעירים באו לגבות עדות ממנו בקשר לרועים שהביאוהו. בעיתונים נכתב תחילה שחייל צה"ל נחטף והוכה על-ידי שני ישמעאלים שסיממו אותו וגם עשו בו מעשה סדום, וח"כ גדעון וגינור מיהר להגיש שאילתה על כך, והוסיף שלאור מקרים כאלה ואחרים אפשר גם להבין, אם כי לא להצדיק, פעולתה של מחתרת שנועדה לנקום בישמעאלים היכן שקצרה יד החוק הישראלי להרתיעם ולסרס אותם. תוגתי עמד בפני הכרעה קשה, היציל את מושיעיו, וכך יסגיר עצמו כעריק? או יבדה סיפור-חטיפה כלשהו, ובהפלילו אותם – יציל את נפשו? ברור היה לו שיאמינו לו, ולא לרועים.

"נהגתי כפחדן, לילכצ'יק – " הודה באוזניי. שתקתי. "שתקתי. ואלמלא שני החוקרים הצעירים, שמשכו מפי, בכוח, את סיפור המעשה שלב אחרי שלב, ולא יכולתי לשקר – אך לא הזכרתי את המקרה עם גלדיס, כמובן – הייתי עושה עוול נורא למציליי! – נודע לי מיד כי מיד לאחר עדותי – הם שוחררו ממעצרם. הלוואי שהייתי יודע איך לגמול להם, אולי פעם, בעולם-הבא – "

והתחיל לבכות. "זיינתי לי את החיים, לילכצ'יק – תברחי מכל זה, אנחנו אבודים, גם אם נכונו לי עתידות, בשדה הספרות העברית, הבנים שלך כבר לא יבינו את השירים שלי כי הם ילכו בכיפות ובציציות וידעו רק להתנועע ולהתפלל, ומי שיהיה לו קרי-לילה יילך לטבול במקווה ולהיטהר – "

"מה אתה מדבר שטויות!" לא יכולתי לשתוק עוד. "אני יכולה לספר לך עליהם כמה מעשיות יפות, למשל, על הרב צבי שדל צדקיהו – "

"לילך, אל תספרי לי. אני כבר מעבר לכל זה – אילו הייתי יכול לסובב את גלגל חיי לאחור, הייתי נכנס לישיבה במקום לאוהל עם גלדיס – "

לא רציתי להתווכח איתו. כאילו תענוגות שכאלה אי-אפשר למצוא גם בישיבות! וחוץ מזה, כשחזר מרמב"ם לתל-אביב, צולע, כלל לא דיבר על שינוי באורח-חייו. להיפך, לבש ארשת של מי שנפגע בפעולה צבאית חשובה, ואף נופף בתעודת-נכה כחולה עם סמל החרב, עלה-הזית והפרח האדום, שניתנה לו לאחר הפציעה, ונדמה לי שאפילו השתתף בבחירות לוועידה של ארגון נכי צה"ל, והתייעץ איתי אם יהא מוסרי מצידו להגיש בקשה למילגה מקרן האירגון – לחברים אמנים נכים, וגם השתתף, עם עוד שני תריסרי זקנות, בערב יובל החמישים לסופר אורי בן-עמי שסיפר כי הוא כותב עכשיו סיפור פקפ"מי – רומאן פוליטי סגנון קאריקטורה פורנוגראפית, מנקודת-מבט של מיזאנטרופ – ובו הגיבורה מסמלת את כנסת-ישראל, כנהוג בספרותנו הקלאסית, כפי שכבר הסופר ברנר כתב על כנסת-ישראל שהיא דומה לזונה בבואנוס-איירס!

את גלדיס לא פגש מאז. אבל לילה אחד ירד לרחוב וחזר עם אנדי, שנשאר מאז לגור בדירתו לתקופת-זמן וגם הביא את המחלה אליו, ארוזה בתחת שלו מיונייטד-סטייטס, שאליה חזר בטרם החלה דעיכתו של תוגתי, שפעם אהב אותי וסטר לי על הלחי מרוב קינאה, ואפילו זרק אבן על גג המכונית של חמיאל גילרמן זיכרונו-לברכה גם הוא, שהתחנן אליי שאמצוץ לו, קוויקי, לפני הארוחה הסינית ביום חגנ"ו – חגנ"ו ראשי-תיבות: חמיאל גילרמן נדרס ומת. תהא נשמתו צרורה בצרור הנעבכים והלא-יוצלחים שהבטיחו לי חיים טובים והרבה אהבה. קקה.

בימים שבהם גסס תוגתי לא בא לי לגעת בגבר. והאמת, גם חששתי שאני נגועה, והולכת למות. והיתה לי די אחריות שלא להדפיק, סליחה, להדביק אחרים, לא גברים, ובוודאי שלא את דינה דופברג, שהתעקשה להישאר אצלי לילה אחד לישון יחד במיטה ועוד ביקשה שאלווה לה דולארים אחדים ושלחה אצבעות, עכשיו כבר ללא לכה על הציפורניים. למשמש – לטובתי, לעודד אותי, כך אמרה, ושמה את ידי על פותצ'יק הלח שלה, ולמרות התחמקויותיי התחככה בי מחושמלת כמו פרקינסונית אחת, עד שהדפתי אותה. מגעילה. מאז אנחנו ברוגז כי היא טוענת שהשפלתי אותה, בסירובי.

ואני כלל לא בטוחה שתוגתי חטף את המחלה מאנדי, שקיבל אותה מדייל פַּן-אַם בניו-יורק, שקיבל אותה מכומר אחד, מלומד עד מאוד, שקיבל אותה ישר מן המקור בסן-פרנציסקו – כי אולי קיבל אותה תוגתי עוד מאימא של מוס, גרדה, שקיבלה אותה מן השמר-זין שלה, זה כלבלב-האבר, שקיבל אותה מהכלבה של דייל פַּן-אַם בניו-יורק, שהוא בן-דודתה של מוס, ושקיבל אותה, כאמור, ישר מן המקור בסן-פרציסקו, ומי יודע? אולי תוגתי הדביק את גלדיס ואת אנדי, וחוזר חלילה? אוּיְשׁ, הראש מתפוצץ לי.

וככה הרגשתי לחוצה-מאוד ונרתעת מגברים ונשים גם יחד ולכן כמעט קרעתי את עצמי בלילות. ניסיתי אופנים אחדים. בוחרת מלפפונים לסאלאט – ומסמיקה. שוכבת באמבטיה מלאה מים חמים עם אצבע בפותצ'יק ואצבע בפופצ'יק – חודרת על עצמי משני הכיוונים ועכוזל'ה מפרפר ומפשיר שרירים כמו פה של תינוק חסר-שיניים שרוצה לינוק – וכאשר הרגשתי שאני כמעט נמסה, שוכבת וצורחת להנאתי – "אני רוצה את טרומבי על החַסַקֶה!" – החלקתי על התחת וחטפתי התכווצות-שרירים בצוואר ובכתף ימין וקמתי כפופה וזחלתי רטובה למיטה ואכלתי יומיים מוסקול וְוַאליום וְוֹלטה-רין – וכך נסתיימה תקופת העבודה העצמית שלי שכמעט שיתקה אותי לכל החיים.

וכל אותו זמן היה תוגתי גוסס בבידוד בבית-החולים איכילוב, ואני מטפלת בו יום-יום. לא חוששת להידבק. מגישה לו את האוכל שהובא בצלחות ובספלים עם סכו"ם – חד-פעמיים, מפלסטיק. ואנחנו יושבים, כמו בפיקניק – והוא בוכה: "גם אותי יזרקו אחרי השימוש – למה לא היית טובה אליי כך כשעוד הייתי בריא, לילכצ'יק, הלא אהבתי אותך פעם, לפני שהשתעבדתי לגוף שלי ונעשיתי לו עבד – שרצחתי אותו, אותי, ואת עתידי בשדה הספרות העברית – "

ובימים שהכרתו היתה מתעמעמת, המשיך וצעק: "מה יש לי? מה יש לי? למה לא אומרים לי מה יש לי ולא מרפאים אותי – "

המחלה פגעה בריאותיו. תחילה נראתה כדלקת-ריאות רגילה. הוא השתעל ומדי פעם קצרה עליו נשימתו. לאט-לאט התמכר למסיכת-החמצן, ואימו פסנתריים, כך אני קוראת לה על שום התחת הכפול והרגליים הקצרות, מרעידה את הרצפה בהתקרבה אליו, ושואלת – "אף פעם לא שמעתי שדלקת-ריאות זו מחלה כל כך מדבקת, למה לא מרפאים אותו? עם כל האנטיביוטיקה! – חיימוקי, אולי לא תקעו לך מספיק זריקות?"

"תקעו, תקעו אימא!" כיחכח בדמעות, "לכל החיים תקעו לי – "

אחר-כך החלו דלקות קשות באוזניים. התגברו השיעולים. הופיעה נזלת כרונית. ומה שגרוע לא פחות – שלשולים.

תוגתי הלך וגווע לנגד עיניי. בדרך-כלל הייתי באה אליו על אופניי, לפני-הצהריים, ישר מהבריכה, מטוהרת ורעננה. החורף לא היה קשה כל-כך ורבים היו בו ימי השמש. הייתי שוחה כשעה, רצוף, חמושה במשקפי-שחייה, ובכובע-ים, מבקשת לספוג גם את הבריאות השופעת מכל הגברים והנשים החותרים בידיהם במים המלוחים, הלוך וחזור בשקיפותם, לעומת תוגתי ההולך ונשחת על מיטתו הלבנה, בחדר המבודד.

לעיתים היה טרומבי, המציל מן הים, עולה לביקור, ואולם אני לא התייחסתי אליו, ואל שאר הגברברים שבחבורה, וזאת לא רק משום שבחורף קשה יותר לעמוד ולפטפט על שפת הבריכה, והייתי ממהרת להתנגב, ואם כיסו עננים את השמש – גם להתלבש ולהסתלק – אלא שכבר הרגשתי שמִן החבורה הריקנית הזו, שרק שואפת כל הזמן לחדור לתוכי, לא תתמלא הריקנות שבנפשי.

כי בגסוס תוגתי חשבתי ללכת שוב אל הרב צביק לבקש סליחה על התנהגותי ולהפציר בו שיתפלל על נפשו של תוגתי ושל כולנו – החוטאים, החולים, הנאהבים והנעימים – אבל ידעתי שיראה בי רק את לילית השֵׁדה שבאה לפתותו ליד ארון הספרים היהודי.

העצב ותחושת הריקנות שמילאו אותי השכיחו ממני אפילו את סיבת שחיותיי הממושכות – צרת ציצים הנפולים שהיתה בעיית חיי עד כה. לא. שוב לא שמתי ליבי לכך, גם בבריכה, מה עוד שהרגשתי שאני הולכת ונפרדת מן החיים האלה, וכי בקרוב אטבול אוליי במקום אחר, צר יותר, ומבלי שעין גבר תשזוף את גופי, הכמה לחיים טהורים בדרך הנכונה.

גם בבוקר השבת, האחרונה של תוגתי, הייתי כהרגלי בבריכה, שחיתי ואחר-כך נמשכתי אל המוסיקה שבקעה ממישטח-ההחלקה הסמוך. גוצה אחת, מהמתרחצות הקבועות, בת-בלי-גיל ומוצקה מאוד, הלכה והקיפה את המישטח, פעם אחר פעם, והיא מתנועעת בקצב המנגינה שבקעה מן הרמקולים. היה משהו מהפנט בהליכת-היחיד שלה, שקועה בעצמה ובמוסיקה, מניעה מדי פעם את מרפקיה ועכוזאלאך או מושכת בשולי חולצת הטריקו על ירכיה החשופות, כמותחת שמלונת, מעל בגד-הים, בטקס של תנועות החוזרות על עצמן; היתה בה נמרצות מגרה, מדגדגת בנשמה התחתונה, אם אפשר להתבטא כך –

לבושה, ומקולחת במים החמים, קפצתי למישטח-ההחלקה. הידקתי את הגלגיליות על נעליי ושטתי על רצפת-הבטון המחוספסת, הצבועה ירוק, כשחיכוך הגלגיליות מעלה בי דגדוג שעובר ומצטמרר בתוסיק ובפוסיק עד שהרגשתי שאני כמעט מרטיבה מרוב התרגשות. סביבי חגו ילדים קטנים, נערות, נערים, גם מבוגר אחד החליק בזהירות, כאילו בלע מטאטא ועל נטייה לא נכונה, תמוטטו כליל. על פניי עבר זוג צעיר, מגושמים קצת, לא נאים. הבחור החליק איכשהו בלי ליפול, ואפילו תמך והחזיק ביד חברתו, ואילו היא חגה כשיכורה, וכל חפצה היה להתקרב לגדר ולהחזיק במעקה שנמשך סביב לכל היקף מישטח-ההחלקה.

רוח שטות נכנסה בי, ולמרות שאני שולטת די טוב בגלגיליות, גם בזכות הניסיון הממושך שלי ברכיבה על אופניים – טסתי בסיבוב הבא ישר אליהם ונתקעתי בכל כוחי בבחור, שהיה קצת נמוך ממני, ופניו נמחצו, סליחה, נלחצו לרגע-קט אל שדיי.

ביקשתי סליחה, התרחקתי, אבל חשתי שהבחור זועזע. הוא נטש את אשתו הצעירה – ראיתי טבעות-נישואין על אצבעותיהם – וטס אחריי בגלגיליות, אלא שבדרכו הגמלונית, הכבדה, לא הצליח להשיג אותי, ואולי האט בכוונה כדי להתבונן בקימורי התחתול הנוסע שלי, בהתנועעם.

מדי פעם, כשעברתי על פני הבחורה, נדמה היה לי שהיא עומדת לפרוץ בבכי, וכל ניסיון שלה להפליג בכוחות עצמה מן המעקה – נסתיים בכמעט-נפילה. לבסוף, כאשר עמדתי בתור להחזיר את הגלגיליות, מיהר גם הבחור לבוא אחריי עם שני זוגות הגלגיליות, כשהוא שולח, קצר-רוח, את אשתו הצעירה לחכות לו בחוץ.

מרגע שנשארנו שנינו עומדים בתור, המתמשך, וחשתי את נשימתו על עורפי, הבנתי מה הוא רוצה, ולמרות שידעתי שאני בקרוב נפרדת מעולם המינים והמופרעים האלה, החולים-בנפשם, שאין בהם שמץ של רוחניות אמיתית ואמונה בנצח ישראל, למרות כל אלה זזתי קצת אחורנית, כאילו במקרה, עד שחשתי היטב, שאני נשענת – לא על המעקה אלא על זרגיאל. נשענתי, נשענתי, תוך כדי שהתור מתקדם, ואנחנו יחד, ואיש לא הרגיש – רק אני הרגשתי, לפתע, שהמשענת מתרופפת. אותו רגע פסעתי קדימה והחזרתי את הגלגיליות וצעדתי לי החוצה מבלי להפנות את ראשי לאחור; חלפתי על פני אשתו הצעירה, בעלת פצעי-הבגרות ולחיים שמנות, מטופשות, ומראה מבוגר, וצחקתי לי בליבי כיצד יצא עוד מעט לקראתה הבוחר'ל שלה עם הכתם-ניחוח, מוכן לוותר אפילו עליה תמורת זוג תחתונים יבש!

עליתי על האופניים ודיוושתי, הַיְדֵה, הַיְדֵה, דרך המעלה התלול של הכניסה למרינה, אל רחוב הירקון ומשם המשכתי, לאורך השדרות, עד לבית-החולים.

כשהגעתי לחדרו – היה ריק. לרגע נבהלתי – האם הפר את הוראות-הבידוד ויצא? אך היתה זו ריקנות מוזרה, ללא חפציו האישיים. חדר עירום לגמרי. מיטה ללא סדינים, רק מזרון חשוף, וריח חומר-החיטוי.

"לאן הוא יצא?" שאלתי ברוב טיפשותי את עובדת-הניקיון, שלבשה על ידיה כפפות-גומי ארוכות ולבנבנות, כזוג חמישיות קונדומים.

"יצא מן העולם, גברת – " ענתה לי במנוד-ראש.

"מתי?"

"הבוקר? אני לא יודעת."

חשבתי שאני מתמוטטת.

"לי-לך! – " שמעתי קול רך, מלעילי, מאחוריי, "איזו הפתעה!"

הסבתי אליו פנים שטופות דמע. דוקטור אנדרה חזוק! זָלָם-הווידאו מהסופשבוע בטבריה דֶה לָה קוֹפָלֶה!

"מה אתה עושה פה?" בכיתי.

"מה קרה לך, לי-לך?"

"מת החבר שלי!"

"אוה, אני מצטער לשמוע. מה היתה המחלה שלו?"

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

שלום רב לך אהוד,

אכן קראנו [את צרופת הקובץ השלם של "הנאהבים והנעימים" ששלחת לנו] ולא השתעממנו. כתיבה יפה ונועזת וכל הכבוד על האומץ שיש לך.

אני לא רוצה לזרות לך מלח על הפצעים אבל על האומץ הזה אתה משלם. ואם אתה לא מאמין לי שאתה משלם תשאל את בני ציפר.

תודה על המשלוח,

כל טוב ולהתראות,

י"ז

אהוד: בני ציפר הוא פסיק בנושא. כל הקהילה הספרותית בישראל מחרימה את "הנאהבים והנעימים" ומתעלמת ממנו כאילו מעולם לא היה קיים, ולכן גם הקוראים אינם יודעים על הספר – אבל בכך לפחות לא מתערער מעמדי כסופר נידח.

* * *

ברוך תירוש

ישראלים, טורקים, פלסטינים

משה כהן מבטא ברגש ב"מכתב עיתי" מס' 524 תחושות וזיכרונות מאכזריות הטורקים במדינות הבלקן, ומנסה להדוף את הצביעות המתחסדת של ראשי טורקיה, שאמש הצטרף אליהם אותו קבלן טורקי הגורף סכומי עתק מפעילותו בארץ.

בגילוי נאות אציין שאני עבדתי בטורקיה ומכיר היטב את נופיה ועתיקותיה, שרידי החיתים והליקים [?], היוונים והרומאים, ורק לאחרונה ביליתי חמישה ימים באיסטנבול ששופצה להפליא. ובכל זאת ראוי להזכיר כי עם התגברות השלטון הנאצי בתחילת שנות ה-40, הטילה ממשלת טורקיה בראשות איסמט אינונו [נשיאה השני של טורקיה גם בתקופת מלחמת העולם השנייה. – אב"ע] מס רכוש "ורקו" מוגזם ובלתי אפשרי על בתי העסק של יהודים, ואלפי ראשי משפחות שלא עמדו בתביעת העושק, נשלחו למחנות מעצר בתנאים קשים במזרח המדינה.

רק כאשר הוברר שגרמניה הנאצית מתמוטטת, שוחררו היהודים מהמעצר, ואותו איסמט אינונו אכן 'ראה את האור'. [טורקיה שמרה על נייטרליותה במשך כל מלחמת העולם השנייה ורק ב-23 בפברואר 1945, במהלך מבריק של אינונו, הצטרפה לבעלות הברית במלחמתן בגרמניה. – ויקיפדיה]. ולימים, עם הקמת המדינה, עודד אינונו את הקשרים עם ישראל וצה"ל באורח מפתיע שנמשך עד היום.

גם זכורה לי התרעמותם של ידידים שעלו מטורקיה ונתקלו במהלך לימודים באולפן בסיפורי העושק של השליטים הטורקים בארץ בימי העלייה הראשונה ואילך. "הכל שקר," הם טענו, "אנחנו יודעים שהם היו שליטים הוגנים, ובנו מרפאות ובתי ספר וסללו דרכים ומסילות ברזל."

באותה רוח נכתב כיום בעיתונות על הצלת יהודים ועל קונסולים שיצאו מדרכם ואף הסתכנו בכדי למנוע גירוש יהודים בכמה מארצות אירופה.

ובאשר למבולקת "אי ייצוג ישראל" על-ידי במאי הסרט "עג'מי", ואיתו טענת בני משפחתו ורבים מעמיתיו על היותם פלסטינים אזרחי ישראל, מן הראוי לשאול אותם באם הם אכן מחזיקים בתעודת אזרחות פלסטינית, שהרי ייתכן שיתברר כי פלסטינים אינם רשאים לשהות בארץ ללא רשות מיוחדת. נקווה שיבינו שלמעשה הינם ערבים אזרחי ישראל כפי שאחיהם מעבר לגבול הינם ערבים אזרחי הרשות הפלסטינית.כולנו מבינים את מצוקתם המעיקה על חייהם כערבים בצל הסכסוך עם העם בישראל והנכבות שירדו עליהם מאז 1948. אולם חייבים להסביר להם שהשוויון במדינה דמוקרטית הינו בסיסי בלבד ואינו כולל או מוחלט. 

גם אני התרעמתי כאשר מחוסר קשרים לא הצלחתי להתקבל כחבר המועצה המוסלמית העליונה, גם לא לחמישייה הפותחת בנבחרת הכדורסל, וגם לא להתמנות כמפקד חיל הים. מאוחר יותר הבינותי שחסרתי כישורים ולא קשרים. ובעיקר, למרות חביבות של ח"כ אחמד טיבי בתקשורת, עדיין לא הגיעה השעה להציבו כממונה על המאבק בטרור הערבי.

אהוד: בשני ביקוריי בטורקיה, באנטליה ובאיסטנבול, חשתי עונג מיוחד כל אימת שטורקי שירת אותי, וראיתי בכך סגירת חשבון מסויימת עם ההתעללות שלהם ביישוב העברי ובמשפחתי בימי מלחמת העולם הראשונה וגם לפניה, מראשית העלייה הראשונה, שאני מצאצאיה.

* * *

לבן-דודי היקר יורם ליפסקי

איש הדפוס ואיש פתח-תקווה

ברכות ליום הולדתך ה-75

מכל המשפחה

יורם הוא בנו וממשיכו של גרשון ליפסקי, אחי-אימי, אשר במשך עשרות שנים, יחד עם שותפו שלמה מכנס, הדפיסו ב"דפוס הדר" הוותיק בפתח-תקווה את ניירות העטיפה הדקים הריחניים (בניחוח הדפיניל) לעטיפות התפוזים לייצוא, בתקופה שפתח-תקווה היתה מושבת ההדרים הגדולה ביותר בארץ. גם אני בנעוריי עבדתי בחופש הגדול בקיפול גיליונות-הדפוס של ספרים שהודפסו אצלם. ואם עטפְת מסרק בנייר-המשי של התפוזים – יכולְת לנגן עליו כמו במפוחית-פה!

* * *

לקראת חג הפסח מומלצים ה"גוטמנים":

1. "הגדה" מסורתית של פסח

 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

3. "בין חולות וכחול שמיים"

שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן

ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן בעברית וברוסית

לפני כ-30 שנה יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר. סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה.

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורי יציאת מצרים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בחנות הספרים החדשה שבאגף החדש במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון גוטמן ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות). למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד. בשנה האחרונה יצאה לאור מהדורה רוסית של אלבום גוטמן, שאינה נופלת באיכותה מהמקור העברי. מתנה יפה לקוראי רוסית בארץ וברוסיה.

[דבר המפרסם]

* * *

אדריכל מרדכי בן חורין

שלוש שנים בוועדות...

1,800 יחידות הדיור שאושרו אתמול [9.3] בוועדה המחוזית לבנייה ולתיכנון – לבנייה ב"רמת-שלמה" בירושלים, מעוררות כבר מהומה פוליטית עם גינויים החל באוהד ישראל המבקר עתה בארץ, סגן נשיא ארה'ב, ג'ורג' ביידן – דרך הבית הלבן והאיחוד האירופי וגמור ברשות הפלסטינית הצועקת, בצדק, שאישור זה הוא מכשול לשיחות השלום.

התרומה "הסמויה" של הוועדה המחוזית לבנייה ולתכנון – להכשלת הציונות, ברורה לכל מי שמוכן לראות בעיניים פקוחות את האויב הישיר להתבססות היהודית בפלסטינה-א"י: התוכנית המאושרת אתמול, נידונה במשך שלוש [!] שנים בוועדות ויש "תקווה" שעוד כמה שנים יחלפו עד שיתקבל רישיון הבנייה עצמו. זו אירוניה, מבחינה ציונית, לשיר: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה," אך זוהי הדרך המודעת של "האויב מבית", של מתנגדי העשייה הציונית בארץ-ישראל – לחבל  במדינת ישראל.

לכאורה זו קביעה הזויה שלי, אך למעשה, בחינה לעומק של חלק דומיננטי מהאנשים המאיישים את המוסדות לרישוי הבנייה בישראל תביא למסקנה שאיני הוזה. איני הוזה, אם יוכח שאותם אנשים מגלמים את הניהול הרקוב, הכושל והמחבל באיכות החיים של היהודים, שומרי החוק מרצון או מהכרח, בישראל.

למהומה העכשווית יש לכן גם צד חיובי: עוד חשיפה של האויב הביורוקראטי!

* * *

שאלות תם מיהודה דרורי

למרות פנייתו של רה"מ נתניהו ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן, באמצעות השליח המיוחד ג'ורג' מיטשל, שבה תבע לבטל את טכס חנוכת הכיכר ברמאללה על-שם המחבלת דלאל מוגרבי – הרש"פ ממשיכה בהכנות לחנוכת הכיכר שתיערך מחר [היום], ביום השנה לפיגוע. דלאל מוגרבי פיקדה על הקבוצה שביצעה את פיגוע "כביש החוף" בשנת 1978, שבו נרצחו 37 ישראלים. בני נוער מרמאללה משתתפים בהכנות לחנוכת הכיכר על שם המחבלת.

ואני שואל: מדוע בכלל מדברים עם בני הזונות הללו, אפילו דרך מתווך? איפה הכבוד הלאומי? ומדוע לא נקרא מיד את השכונה החדשה, עם 1,400 הדירות-להקמה במזרח-ירושלים: "יד לנרצחי כביש החוף"?  לנו אסור להקים אנדרטאות?

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,213 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר החל מ-29 בינואר 2010 עד 10 במרס 2010

הוא 2,663 – והן בוצעו בידי 2,020 גולשים

פילוח הכניסות – 2,445 מישראל, 113 מארה"ב, 8 מגרמניה, 8 ממצרים, 7 מבריטניה, 5 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 4 מהרשות הפלסטינית, 4 מהולנד, 3 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 3 מקנדה, והשאר כניסות בודדות מצרפת, חוף השנהב, ספרד, דנמרק, עומאן, פיליפינים, בולגריה, הונגריה, רומניה, דרום-אפריקה, טורקיה, ארגנטינה, רוסיה, תאילנד, ברזיל, ובחריין.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,022 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,219 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל