הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 523

 תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באדר תש"ע, 4 במרס 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

 

עוד בגיליון: יוסף דוריאל: השר לאי-ביטחון מכה שוב.

בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על גזר-דין מוות שהוצא על היכל התרבות בידי זדים ואינטרסנטים, בעיר שפרנסיה הורסים את שכיות החמדה של עברה!

משה ברק: אישתורי הפרחי-  הרבי הגיאוגרף העברי הראשון

נעמן כהן: עובדות בלי פרשנות. [על מרים המגדלית ור' מרדכי המגדלי].

שמאי עציון: לכתבתו של ידידי דוד מלמד: "ארון הספרים הפתח-תקוואי".

תקוה וינשטוק: שיר השירים אשר למנשה הראל. // על רות צרפתי שאיננה.

יוסי גמזו: מָה אֲנָשִים יוֹדְעִים עַל אֲנָשִים?

בן כפיר: כמה עולה ספל "ארמני" באתונה?

מתי דוד: 1. המתנבאים בעם. 2. זכות הציבור לדעת את האמת על הטלוויזיה.

יהודה סגל: מי היה סֶגָל של ניל"י?

אורי הייטנר: 1. אתר המורשת שלנו. 2. חצר תל חי וקבר רחל. 3. שבוע האנטישמיות הבינלאומי.

אלישע פורת: איך צריך משורר יהודי להעיד על השואה?

עוז אלמוג: ראשי תיבות ותוארי כבוד בשפה החרדית.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת רביעית, המשך 4.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

אהוד בן עזר: מרק כרוב ביתי לחורף.

משה כהן: אכן נסתרים אורחות לב האישה.

אהוד בן עזר: בתל-אביב עומדת להיפתח תערוכה "היסטורית" בשם "השדרה הראשונה" (ביפו). האם היא תהיה פרו-פלסטינית?

 

 

* * *

יוסף דוריאל

השר לאי-ביטחון מכה שוב

הצהרתו של השר אהוד ברק כי איראן לא תתקוף את ישראל בנשק אטומי, מפחד התגמול הישראלי, נעשתה בחוסר אחריות משווע, בהמשך לתכונה לא-מבורכת זו, שאיפיינה את החלטותיו על הבריחה המבישה מלבנון, מחדל המלחמה באינתיפאדה, והפלישה לרצועת עזה

 כשכל הדואגים לביטחון ישראל חוזרים ודורשים למנוע מאיראן להתחמש בנשק אטומי תוך כוונה מוצהרת להשמיד את מדינת היהודים, מוצא לנכון שר הביטחון להצהיר שלדעתו אין סכנה כזו, כי האיראנים מפחדים מהתגובה הישראלית.

מה זה אומר לעולם? כאילו בוטל, במחי משפט פזיז אחד, הצורך בסאנקציות על איראן – שיפסיקו להעשיר אורניום לפצצה שלהם – כי ממילא הם לא יעיזו להשתמש בה.

האומנם? פרופ' לואי ברס, מרצה וכותב מוערך בתחום המשפט הבינלאומי, פרסם מאמר מלומד המפריך את הזייתו של השר לאי-ביטחון של ישראל: 

גורם ההרתעה עליו בונה ברק מתבטל בכל אחד משני המקרים: אם בראש המדינה עומד מטורף (למשל – כמו היטלר) הוא לא יעשה שום חשבון לגבי תוצאות החלטתו, ומצד שני – אם עומד שם מנהיג עם שיקולי עלות-תועלת, אז במדינה שבה התאבדות למען רצח היא מצווה של כבוד – הרי השמדת מדינת היהודים במחיר רבע מיליון קורבנות מוסלמים היא הישג חיובי, מה עוד שלקורבנות מכת הנגד של ישראל מובטחים מראש חיי נצח בגן-עדן.

אבל, זה לא הכל. ממי שהיה פעם ראש אמ"ן הייתי מצפה שיידע משהו מהמתודולוגיה של מודיעין מקצועי לבניית תחזית דפ"א – דרך פעולה אפשרית – למהלכי האוייב. וכשעשיתי זאת בעצמי הגעתי לדפ"א של איראן לתקוף את ישראל בנשק אטומי מבלי להסתכן בכלל במכת נגד על איראן עצמה. ואם אני הגעתי לזה, חורשי המזימות האיראנים ודאי שהגיעו גם. ובמקרה כזה הם יוכלו להרוויח בגדול.

איראן, במקרה שתנחית מכת-מוות על ישראל מבלי שתושמד בעצמה – תהפוך מיד למנהיגת המזרח התיכון, כשכל שליטיו לא מעיזים להמרות את פי עריציה, ופירושו – גם השתלטות עריצים אלה על מדיניות השימוש במקורות הנפט החשובים ביותר בעולם. ומכאן – כושר סחיטה כלכלי ופוליטי לשיעבוד העולם החופשי – ולחלום הגדול של שלטון החליפות האסלאמית.

הכסילים העומדים בראש "העולם החופשי" עדיין לא מבינים זאת, וההסברה הישראלית, שיכלה להיות בעניין זה "לאור גויים" – רחוקה מהכושר להתמודד עם המצב שנוצר. ובמיוחד – כשהשר לאי-ביטחון מספק הצדקה לשאננות שאין לה בסיס בהתייחסות להתקדמות האיראנים להשגת נשק אטומי.

עדיין ישנה דרך למנוע תסריט-זוועה כזה. השאלה היא – האם יש עם מי לדבר על כך?

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

 

 

* * *

בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על גזר-דין מוות שהוצא על היכל התרבות בידי זדים ואינטרסנטים, בעיר שפרנסיה הורסים את שכיות החמדה של עברה! – בהיכל בוכמן-מהטה לא נתנחם וגם לא נחדש את המנוי שלנו לפילהרמונית! זאת לידיעתכם, קברני ההיכל – תקבלו היכל מכוער עם אקוסטיקה גרועה ותפסידו את מרבית המנויים הרציניים שלכם! אז למה לכם שלבי הביניים? היפכו כבר עכשיו את היכל התרבות לקניון וגיזרו עוד קופונים על כך!

 

* * *

משה ברק

אישתורי הפרחי

הרבי הגיאוגרף העברי הראשון

רבי אישתורי הפרחי, חוקר ההלכה, היה גם הגיאוגרף העברי הראשון של ארץ-ישראל. גיאוגרף ייחודי בתולדות עמנו, משום שחי במאה הי"ג-י"ד, לפני כ-700 שנה. יליד צרפת. כתלמיד חכם למד בישיבות צרפת ופרובנס, לשם נדד עם משפחתו עקב גירוש היהודים, שביצע פיליפ מלך צרפת. ומשם עבר לספרד. לכן נחשף בו-זמנית, להרא"ש האשכנזי לרבני פרובנס, ולרבני ספרד, בה השתקע בברצלונה.

כסמכות הילכתית המשיך אישתורי בתלמודו, ופירסם מיספר ספרי הלכה חשובים. אך הוא רצה לחקור את בעיית "המצוות התלויות בארץ". כדי לרדת לעומקם של דברים הוא נסע לארץ-ישראל. הוא לא השתקע באחת מארבע ערי הקודש בהן גרו רוב היהודים, אלא בחר דווקא בעיירה הקטנה בית שאן, בעמק שבין השומרון לגליל. מעיירה זו יצא לטייל בכל רחבי הארץ, כדי לעמד על פרטי האתרים, לצורך קביעת ההלכות בדבר "המצוות התלויות בארץ".

מכיוון שהיה יסודי ומעמיק במחקרו, עבר ברגל את כל היישובים והאתרים של בני כל העמים שהתגוררו בהם. הוא תיעד את מה שראה, ובחן את הקשר האפשרי בין המקומות השונים לאתרים הנזכרים בכתבי הקודש, אותם למד כל חייו. בדרך זו חיבר ספר מעמיק על הלכות אלה, וקרא לו בשם "כפתור ופרח". פרסום הספר בבית שאן, היה תופעה חד-פעמית במקום במרוצת ההיסטוריה, ובכך הציב גם יישוב זה על מפת התרבות היהודית בישראל.

כתוצאה מעבודתו היסודית והשכלתו הרחבה במדעי התכונה, הרפואה, הפילוסופיה, ובקיאותו בלשונות העולם הנאור דאז – היה "כפתור ופרח" גם ספר הגיאוגרפיה העברי הראשון של ארץ-ישראל, ולמעשה גם גיאוגרפיה היסטורית.

כך הפך אישתורי הפרחי לדמות מופת תרבותית בלב שנות הגלות שבין חורבן ביתר, לשיבת ציון. מקרה נדיר של איש-רוח שעלה אז לישראל, והוסיף נדבך לבניין הקשר בין העם לארצו.

אישתורי הפרחי עומד מעל להתפצלות העדתית וכחניך ישיבות ספרד, פרובאנס ואשכנז הוא עשוי להיות סמל אחדות העם.

השילוב שעשה בין לימוד כתבי הקודש – והטיול בנופי הארץ, עם חקר קורותיהם, הופך אותו לחוליה משותפת ליהודים חרדים, שנשמתם בהלכה – לבין החופשיים מחונני עפרות ארצנו ונופיה. פעילותו זו של אישתורי הפרחי מעניקה לבית שאן הקטנה, הרחוקה – תוכן ייחודי, שיכול לתרום לעיצוב תרבות המקום גם כמקור גאווה לתושביו

כיצד לעשות זאת?

יש לעודד ולדחוף סופרים לכתוב ספר על חיי האיש, במקביל סיפור ילדים, ואף שירי ילדים. בימינו, מתחייב גם שיר-זמר, לו הוא ראוי כדוגמת משה מונטפיורי, יואל משה סלומון ואליעזר בן יהודה, שזכו לכך.

בעזרת הספרים, השירים ושיר-הזמר, תחדור דמותו לתודעת המחנכים, מגני הילדים, לבית הספר היסודי והתיכון, בו ניתן יהיה לחשוף את הנוער להלכות בן דן ולנופים שסיקר. פעילות כזו תשפיע גם על תודעת תנועות הנוער, שבטיוליהן תוכלנה לשאוב מתורתו ונסיונו.

בבית שאן ובעמקים הוא יכול אפילו לתפוס מקום משמעותי מיוחד בתוכנית הלימודים, כגיבור תרבות מקומי שלהם.

קורותיו של אישתורי הפרחי הם סיבה טובה להפיכת בית שאן למרכז ארצי ל"ידיעת הארץ והלכותיה", שיינשא על גב היישובים הדתיים סביב בית שאן מחד, ועמק חרוד שהוליד את החברה להגנת הטבע, עם פעילותו המחקרית של עזריה אלון בבית השיטה, מאידך. עזריה אלון, הדמות בת דורנו, הקוטב האחר של פעילות אישתורי הפרחי. סביב שתי דמויות אלה ניתן יהיה לעצב מרכז תרבותי שירומם את המקום ויהיה מוקד משיכה לכל הארץ. מרכז כזה יהיה מוקד להוצאה לאור של כתבי עת, ספרים, תצלומים, קלטות, וסרטים בתחום זה.

אך לשיא ניתן להגיע בקביעת אירוע שנתי קבוע בית שאן, בתיאטרון שלה ובשאר אתריה. הילולה אמנותית-ספרותית שנתית. שבוע פעילות היכול לכלול חפירה מאורגנת באתרי העתיקות, או לחלופין סיוע בשיקום ובשימור.

בו זמנית, יש מקום חשוב לקיום "ירחי כלה" ארציים של תלמידי חכמים, שילמדו את כל הכרוך בשילוב של התורה והארץ, של הדת והמולדת. "ירחי כלה" אלה ייפתחו בחלקם גם לציבור הרחב, ויביאו בשורה חדשה של חיי רוח המושרשים היטב בקרקע.

שיא נוסף ייחודי נוכל לקרוא לו "ללכת אחריו". יהיה זה מפעל תרבותי ספורטיבי, של טיולי ניווט בעקבות אישתורי הפרחי ו"החברה להגנת הטבע". טיולי נחת ברגל, ברכיבה על חמורים ועל סוסים, באופניים וכדומה. זו תהיה פעולה העשויה לחבר אנשים מכל המגזרים והקצוות. פעולה זו תוכל להגיע לשיאה בתחרות ניווט ארצית של תוואים בהם צעד אישתורי, וצועדת החברה להגנת הטבע.

יש יסוד לאמונתי, שהפרסום במכתב העיתי יוכל לעורר אנשים לעשות מעשה, שיעשיר את רוח היצירה ואת תרבות הפנאי שלנו. הילולת אישתורי הפרחי עשויה להעמיד את בית שאן בין הערים המרכזות אירוע תרבותי שנתי. כך בדומה לכרמיאל, ערד וישובים אחרים – תתרום להגדלת הפרישה הארצית של אירועים אלה מחוץ לערים הגדולות במרכז, ונזכה לראות את העיר בית שאן נ"צ חדש בתרבות הארץ.

 

נ"ב

הרוצים להעמיק, יקלידו בגוגל את השם "אישתורי הפרחי", שם יש כמה מאמרים מפורטים בנושא

מ"ב

גבת

 

* * *

תקוה וינשטוק / 2 רשימות

1. על רות צרפתי שאיננה

פתח תקווה עדיין היתה אז קטנה ומושב העובדים שבפאתיה שנשא את  השם המוזר "ארגון בהדרגה" (כיום כפר מעש) היה  ממש קטנטן, אבל במקום הפיצפצון הזה נולדה אמנית גדולה: רות צרפתי.

אביה, יהודה צרפתי, היה מנהל הדואר בפתח תקוה, תפקיד נכבד למדי באותם ימים. אבל חייו האמיתיים החלו כשהיה חוזר הביתה, לאשתו, לבנותיו שולמית ורות ולגנו המקסים. צרפתי שבהיותו נער עלה בגפו מתורכיה, היה אמן. אמן שלא נודע ברבים. כשהייתי מבקרת בביתם –שולמית היתה חברתי לכיתה – ראיתיו תמיד עוסק ביצירה: מטפח את  הגן, מקים בו מזרקות או מצייר דיוקן. הוא  זיהה  מיד  את כישרונותיה של בתו הצעירה רות, שהחלה לצייר בעודה תינוקת (כשנשאלה בגיל שלוש מה תהיה כשתגדל, השיבה מיד: "אני אהיה ציירת!"). שמור אצלי ציור שלה שהופיע ב"עתוננו " לילדים: אישה נושאת סל בדרך לשוק. ציור מעניין שעשתה בגיל שש.

האב היה גם מורהּ הראשון לאמנות. למעשה כל  חייה של רות  הוטבעו בחותם האב ממנו ירשה את הגן (גימל סגולה) האמנותי, עליו כתבה את הספר "פרק אחד מחייו של אבא והוא הגן". דמותו  שימשה  מודל לאיוריה לספריו של המשורר ע. הלל  "דודי שמחה": איש גדול, רחב כתפיים, שופע תלתלי חזה. היא דמתה לאב  גם במראיה, גם באופיה – מלאת גוף, משרה שמחה על סביבותיה,ישירה, קצת מחוספסת. צברית ממלבס.

עוד כתלמידת גימנסיה למדה בסטודיו של אבני ולמדה פיסול אצל הפסל משה שטרנשוס. למורה הזה,  שהיה קשיש ממנה ב-25 שנים, אולי מעין דמות אב, נישאה והיא בת עשרים.

יחד עם שטרנשוס הצטרפה  ל"אופקים חדשים", קבוצת הציור החשובה ביותר בזמנה. היתה  הצעירה ביותר בקבוצה והאישה היחידה, אבל ספק אם רוותה נחת מהאבסטרקט הלירי של "אופקים". היא היתה יותר "ארצית" ואף רבגונית מאוד, והציור היה רק אחד ממעייניה. היתה ציירת, פסלת, מאיירת (איירה עשרות ספרים, גם למבוגרים) מעצבת בדים ל"משכית" ול"גוטקס", תפאורנית. גם סופרת. סופרת טובה. למעשה כל מה שנגעה בו – עץ, חומר, אבן, ברונזה, נייר, הפך ממגע ידיה – כמו אצל המלך מידאס – ליצירת זהב, אפילו כשטיפלה בכיסא שבור או בדלעת ענקית. העושר הזה אולי היה גם שמור לבעליו לרעתו – רות צרפתי נודעה  כמאיירת לילדים ופחות כציירת אף שהייתה ציירת מעולה. 

להולדת בתה  היחידה חגית (גוגה) ב-1960 נודעה השפעה עצומה על חייה. היא החלה לעצב  דמויות של תינוקות מחומרים שונים, ומי שראה את התינוקת שיצרה מחימר כהה שחור שזרועותיה ורגליה מעורבבות יחד  ופרושות אל על, שוב לא ישכח אותה. האימהות הוסיפה תוכן רב לחייה והגבירה מאוד את  מעיין יצירתה.

רות צרפתי השתתפה באין ספור תערוכות  ברחבי הארץ, במוזיאון ישראל, במוזיאונים של  תל-אביב ושל פתח תקווה. באקספו 67' במונטריאול הציגה 20 קבוצות של בובות, כולל  בובות היסטוריות. השתתפה גם בביאנלה של ונציה 1970. בגן המאיירים בחולון הציבה פסלי אלומיניום גדולים בשם "דודי שמחה אהב חיות", כשם  ספריו של ע. הלל  שאיירה. היא עצמה אהבה בעלי חיים והקדישה להם  ספרים – "חושחושית", "גבעת שמינק", "תם הפטוט, לונה הכלבה וזנב הסמרטוטים" ועוד. 

עם השנים הפך ביתה למוזיאון זוטא, מלא וגדוש עד אפס פינה ריקה במעשי ידיה, ציורים, פסלים בסגנונות שונים הניצבים ואף שטוחים על הריצפה, בובות למיניהן, חפצים שרכשה במסעותיה – בעיקר ליוון ארץ אהבתה –  לצד ציורים גדולי ממדים של בתה חגית, דור שלישי לציור; וכן ציורים של חבריה הרבים כי רות – רותי בפי כל – היתה אשת רעים להתרועע  וידידים  היו מכל הסוגים: משפחת השחקן מסקין, אלונה פרנקל  המאיירת, יעל דר מבקרת ספרי הילדים, המשורר בנימין טנא ורבים אחרים.

אשתקד התקיימה באגף הנוער במוזיאון ישראל תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של יצירותיה: "דודי שמחה עד מאה ועשרים". רות צרפתי עוד השתתפה בה אך לאחר  מכן החלה הדעיכה. חודשים ארוכים סבלה ממחלה קשה והשבוע נפטרה, בת 82.

על הבית ברחוב בירנבאום – מובלעת קטנה של  בתי אמנים – שבו התגוררו השטרנשוסים, הציבה העיריה שלט:" פה  חי ויצר הפסל משה שטרנשוס." עתה, למרבה הצער, יתווסף לשלט "פה יצרה האמנית רות צרפתי."

 

אהוד: חוששני שנפלה טעות. למיטב ידיעתי, אביה של רות, צרפתי, מקודם פרנקו, היה אחד ממנהלי חברת החשמל בפתח תקווה, דמות מוכרת וידועה.

 

2. שיר השירים אשר למנשה הראל

  כשמאחריו 16 ספרים שחיבר בידיעת הארץ, רובם ככולם מבוססים על התנ"ך, השיק עתה פרופ' מנשה הראל את ספרו ה-17 "טבע ואנוש, יופי ואהבה בשיר השירים". ספר בפורמט אלבומי שופע צילומים, ציורים, תרשימים וויניטות, עם ציור של זאב רבן על הכריכה.

אין בכתבי הראל אח ורע לספר הזה מבחינה חיצונית – אך אשר לתוכן זה אותו מנשקה החוקר המיתולוגי של ארץ ישראל וזה שיר השירים לשתי אהבותיו הגדולות – אהבת המקרא ואהבת ארץ ישראל. ספר מדעי שמתכונתו הנאה עשויה למשוך גם את כלל הצבור.

  "טבע ואנוש, יופי ואהבה בשיר השירים" עונה על השאלה היכן בעצם התרקם הרומן בין השולמית ודודה. לאור מחקריו הרבים קובע פרופ' הראל את מקום ההתרחשות בעין גדי. האזור נפרש בספר על תולדותיו, אקלימו הטרופי המיוחד וגידול הצאן האופייניים לו. עין גדי וים המלח הם האזור הטבעי בארץ לגידול צמחי הבושם,התבלין והקטורת המופיעים למכביר בשיר השירים. לפי שיטתו של הראל, מיספר הפעמים שאתר, ישוב וצמח נזכרים במקרא מעיד על סולם חשיבותו ומיקומו. הבשמים למיניהם נזכרים במגילת שיר השירים הרבה יותר מבכל ספר בתנ"ך וכיון שהגידולים הללו אופיינים לאזור עין גדי, הרי שעין גדי היא הרקע לאהבת שיר השירים.  

  ההכנסה ממכירת הספר מוקדשת ל"מרכז לחקר ולמוד יהודי אירן, בוכארה ואפגניסתן". עם כל אהבת הארץ, הראל – לשעבר בביוף – אינו שוכח את עיר מולדתו בוכרה. הוא יצא ממנה בגיל ארבע, מטלטל בארגז עץ קשור לאוכף של פרידה כשבארגז מולו מאופסן אחיו בן השלוש. השיירה המשפחתית הובילה אלפי פרוות קראקול מבוכרה דרך מרחבי אפגניסטן והודו עד שהגיעה לירושלים עיר הקודש..

  ולמי שתמה על שמנשקה עוסק בעשור התשיעי לחייו ב"שיר השירים" דווקא ולא בקוהלת – הרי זה בגין רוחו הסוערת שאינה שוקטת על השמרים, והרבה בזכות רעיתו חנה, בת לווייתו בדרך הארוכה מאז היה רועה צאן בקיבוץ, דרך הוראת הגיאוגרפיה המקראית באוניברסיטה של  תל-אביב והחיים במוצא, ועד לבית ההורים ב"משתלה" בתל-אביב, מקום מגוריהם כיום.

 

 

* * *

נעמן כהן

עובדות בלי פרשנות

ההיסטוריה מורכבת מעובדות ופרשנות. הנה העובדות בלי פרשנות, אז והיום:

 

היטלר בנאום בפני הרייכסטג: "היום אני רוצה להיות נביא עוד זו הפעם. אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה." (30 בינואר 1939)

אחמדיניג'אד בפני אסד והפרלמנט הסורי: "אם המשטר הציוני יחזור על טעויות העבר, הדבר יוביל להשמדתו." (25 פברואר 2010)

 

 

מִרְיָם הַמִּגְדָּלִית

מִרְיָם "הַחוֹטֵאת" מִמִּגְדָּל, בַּת לִוְיָתוֹ שֶׁל בֶּן הָאֱלֹהִים.

עָשְׂתָה טוֹב לִגְבָרִים רַבִּים.

עַל מִרְיָם הַחוֹטֵאת מִמִּגְדָּל, אָמַר יֵשׁוּ:

"נִסְלְחוּ לָהּ חַטֹּאתֶיהָ כִּי הַרְבֵּה אַהֲבָה,"

וְהִיא גַּם זוֹ שֶׁטִּפְּלָה בְּגּוּפָתוֹ אַחֲרֵי שֶׁהוּרַד מֵהַצְּלָב.

 

ר' מָרְדְּכַי הַמִּגְדָּלִי

הָרַב הַקָּדוֹשׁ, ר' מָרְדְּכַי מִמִּגְדָּל, דוֹרֵשׁ בְּלַהַט.

יְטֹהַר הָעָם מִטֻּמְאַת מִשְׁכַּב זָכָר!

פִּיו שֶׁל הָרַב הַקָּדוֹשׁ, ר' מָרְדְּכַי מִמִּגְדָּל,

מֵפִיק מַרְגָּלִיּוֹת,

שְׂפָתַיִם יִשַּׁק,

מֶתֶק דְּבַשׁ טָהוֹר,

שִׂפְתֵי אַבְרֵכִים צְעִירִים.

  

* * *

שמאי עציון

לכתבתו של ידידי דוד מלמד:

"ארון הספרים הפתח-תקוואי"

אני מסכים עם הנאמר בכתבה זו [גיליון 521]. גם עבורי הרחובות אינם רק שמות ושלטים. מה עוד כי במקרים רבים אף הכרתי את האנשים שעל שמם הרחובות.

אני עוסק בתולדות פתח-תקווה ומפרסם כתבות כל שבת בעלון "שבת בפתח". לאחרונה אני מפרסם כתבות על הרחובות ופירוט מלא של שם הרחוב.

חבל שעדיין חסרים רחובות ע"ש אנשים חשובים, כגון: ד"ר יהודה מוריאל – ממייסדי התיכון הדתי "ישורון" ומנהלו, שהיה מורי המובהק.

ר' ישראל-צבי כהן מראשוני ה"מלמדים" במושבה, נפטר בשנת 1904 בגיל 44. הרב ישעיהו משורר – חבר בית הדין הגדול ורבו של פרוור מחנה יהודה. ברוך אורן – מייסד ומנהל "יד-לבנים", חתן פרס ישראל. ועוד אחרים.

בתקווה שאכן יוסדרו שמות הרחובות החסרים.

בברכה ובכל הכבוד הראוי,

שמאי עציון

 

אהוד: את פרס ישראל קיבל מוסד "יד לבנים" בפתח-תקווה – ומכללו גם ברוך אורן מייסדו ומנהלו הראשון. היום קשה למצוא בעיר את הכתובת "יד לבנים" בנפרד כי הוא הפך לחלק ממוזיאון פתח תקווה.    

 

* * *

יוסי גמזו

מָה אֲנָשִים יוֹדְעִים עַל אֲנָשִים?

 

מָה אֲנָשִים יוֹדְעִים עַל אֲנָשִים?

קִנִּים-קִנִּים. תַּחְתִּיִּם שְנִיִּם

וּשְלִשִים

בַּגֹּפֶר הַטָּחוּב, חֲשׂוּךְ-הַכּוֹכָבִים

שֶל הַבְּדִידוּת. עֵדוּת

לְכָךְ שֶמֵעוֹלָם לֹא שְנַיִם-שְנַיִם. תָּמִיד

לְבַד. אָדָם, גַּם עִם עַצְמוֹ

אֵין הוּא תָמִיד אֶחָד. וּמָה גַם עִם

יִתְרוֹ. דְבָרִים שֶנְּשוּכִים בּוֹ

בְּסִתְרוֹ. בִּכְיוֹ

הַמְּאֻגְרָף, הַקַּר

בַּכַּר.

 

(מתוך "ארצות הצמאון")

 

* * *

בן כפיר: כמה עולה ספל "ארמני" באתונה?

כשאני נוסע לחו"ל אני אורז במזוודתי מספר מתנות קטנות. במשך השנים למדתי שאף פעם איני יודע למי אצטרך לומר תודה ומתנה קטנה כזו, מתוצרת הארץ, שווה בעייני המקבל הרבה יותר מאשר חפץ יקר ערך אבל חסר ייחוד.

לפני אחת הנסיעות האלו, הפעם היה זה לאתונה שביוון, הזדמנתי לירושלים ורכשתי במפעל הקרמיקה הארמנית, שעל יד גן הקבר, מספר קעריות וספלים.

הגעתי לאתונה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, השארתי את כל חפציי במלון ויצאתי חמוש בארנקי אל הרחוב. הייתי רעב וחיפשתי מקום בו אוכל לקנות מנה סופלקי (עליה חלמתי כבר מאותו רגע שידעתי שאני נוסע ליון) וכך הוליכו אותי רגלי אל השוק. תוך כדי הליכתי נחו עייני על חנות שכל מדפיה היו עמוסים בכלים ארמניים רבים. החלטתי לברר מה המחיר של הכלים האלו באתונה.

הסתובבתי בחנות עד שמצאתי באחת הפינות מאג לבירה, דומה בגודלו לאחד שנח באותו רגע במזוודתי שבמלון. לקחתי את הספל אל בעל החנות, שישב ליד הקופה ושאלתי, באנגלית, למחירו.

הלה נעץ בי מבטו ושאל: "מדוע אתה שואל?"

כהרף עין החלטתי שאני לא מוכר לו לוקשים ועניתי: "לפני שבוע קניתי אחד דומה לזה בירושלים ואני מבקש לברר אם לא סידרו אותי שם במחיר."

הלה הסתכל בעיניי וענה אף הוא באנגלית אך במבטא שאין לטעות בו: "טוב שקנית את הספל בירושלים כי שם זה ארמני אמיתי. אצלי כל הסחורה היא לא ארמנית אמיתית, זה חיקוי ואני אומר לך את זה כי אנחנו שכנים. אתה מישראל ואני מסוריה."

לתשובה כזו ממש לא ציפיתי ועד היום איני יודע כמה עולה ספל "ארמני" באתונה.

 

 

* * *

מתי דוד / שתי רשימות

1. המתנבאים בעם

כל אמצעי התקשורת מרבים לפרסם ראיונות, תגובות ומאמרים של אלה הקרויים מומחים, פרשנים, עיתונאים ופוליטיקאים, המזינים את ההמונים בתחזיות, הערכות ונבואות, על אשר עומד לקרות בארץ, באזור ובעולם, בתחומים מדיניים, ביטחוניים ואחרים.

סיכום קצר של האירועים החשובים והדרמטיים בשנים האחרונות מוכיח, כי אף אחד מכל המומחים והפרשנים הללו, לא חזה את אשר קרה באמת:

הפלישה העיראקית לכווית. הפלישה הרוסית לאפגניסטן. מלחמת אירן-עיראק. קץ הקומוניזם והתפוררות האימפריה הסובייטית. איחוד גרמניה. נפילת חומת ברלין. העלייה ההמונית של יהודי ברית המועצות. מפולת המניות הבנקאיות בארץ. התעצמות הגזענות, הדת והלאומנות – ככוח מוביל בהתרחשויות באירופה. מלחמת הדתות והגזעים ביוגוסלביה ובאפריקה. תהליך שקיעת הדמוקרטיות המסורתיות, על רקע התגברות פרשיות ושחיתויות. הנבואות הוורודות על מזרח תיכון חדש, בעקבות הסכמי אוסלו. וכמובן יש להוסיף את האירועים בימים אלה. במשבר הכלכלי העולמי, התמוטטות הסדר הקפיטליסטי האמריקאי.

ההיסטוריון האמריקאי המפורסם פוקויאמה כתב במחקרו כי הגיע "קץ ההיסטוריה". הנשיא האמריקאי לשעבר, ג'ורג' בוש, קבע כי החלה תקופת "סדר עולמי חדש". ואילו השר שמעון פרס, אמר הגענו ל"מזרח תיכון חדש".

כל הנבואות האלה התבדו לחלוטין. ההיסטוריה חוזרת על עצמה באירופה, במזרח אירופה ובמזרח התיכון – אל סדר עולמי ישן של איבות היסטוריות, שנאות גזעיות, מלחמות עדתיות ולאומנות. האנטישמיות, הניאו-פשיזם, שנאת הזרים, הפאשיזם האדום. כל אלה צוברים עוצמה וחוזרים למרכז הבמה.

האיסלאם הקיצוני הולך וגובר ברוב ארצות ערב, שעדיין מקיימות שלטון חילוני עם אורינטציה מערבית. במקום תהליכי איחוד ופיוס, מתגברים תהליכי פירוד ושנאה.

מה המסקנה? המסקנה היא כי אין לייחס חשיבות קובעת לכל אותם מומחים אמיתיים או מדומים כי אין לקבל החלטות לאומיות אך ורק על פי תחזיות ונבואות של אותם מומחים ופרשנים שכמעט תמיד טעו.

המסקנה היא שכל אותם המומחים והפרשנים שיודעים כביכול לתאר את התהליכים והאירועים העתידיים, כאשר הדברים לא מתרחשים, הם הראשונים שיודעים להסביר מדוע הם לא קרו.

המתנבאים בעם נכשלים כל פעם!

גם במציאות שלנו, ביחסים עם הפלסטינים והערבים, מתקיים אותו מצב חמור – ככל שתהליך השלום מצד אחד "מתקדם" ומצד שני מסתבך – מתרבים והולכים המומחים והפרשנים, המנבאים את התהליכים והאירועים הצפויים.

אם לא נמהר להגיע להסכם עם סוריה והפלסטינים, תפרוץ מלחמה; באם תפרוץ מלחמה, אין ערך לשטחים; אם כן נחתום על הסכם ונסיגה מהשטחים ומהגולן, צפויים ימים ורודים של אושר ואושר של אחרית הימים. מומחים אלה יודעים לספר על הטקטיקה והאסטרטגיה העוברת במוחם של אסעד, אבו מאזן, ברגותי, הַנִיָה. הם מזינים את התקשורת, שמשלה ומטעה את הציבור. כולם חיים באשליות, הכרויות ושיחות חשאיות. הם מפרשים, מתנבאים ומשטים בכולנו. עיסוקם קשור לנבואות, ללא שום קשר לעובדות ולתוצאות.

העבר וההווה הוכיחו זאת.

מהלכי השלום של רוב הממשלות מבוססים על הערכות, תקוות והימור על התוצאות הצפויות. הימור זה מתבסס על תחזיות ונבואות של המומחים, החזאים והמתנבאים למיניהם, האמורים להיות הביטחונות לחוסר הוודאות. די אם נזכור את ההתנתקות ותוצאותיה.

אובמה וחזון שתי מדינות לשני עמים הם מהדורה חדשה של אשליה ישנה.

 

גם הציבור וגם הממשלה נתונים במצב של חוסר ודאות, למרות המדיניות שאותה הממשלה מנסה לממש כלפי הערבים, בהפגינה כביכול החלטיות וודאות לגבי צדקת דרכה. כדי לנסות להבטיח אמון במדיניותה, נעזרת היא במומחים – אנשי ביטחון, דיפלומטים ועיתונאים – על מנת ליצור תחושה שיודעים הם את אשר יקרה במהלך ההיסטוריה של השנים הקרובות.

כשם שבעולם נכשלו כל המומחים, כך גם צריך להתייחס ולהסתייג מהתיאוריות, הנבואות וההערכות של הפרשנים המומחים בקרבנו.

אמר כבר בזמנו בן גוריון: "כל המומחים, הם מומחים למה שהיה ולא למה שיהיה."

 

2. זכות הציבור לדעת את האמת על הטלוויזיה

חלק מהעיתונאים הולכים בתלם, בשירות בעלי אינטרסים פוליטיים וכספיים, באמצעות צנזורה עצמית מודעת או לא מודעת, שהופכים את הטלוויזיה למכשיר אדיר לשמירת "השיטה" הבאה להגן ולשרת את האליטות הפוליטיות והעיסקיות.

באמצעות פיברוק וקומבינות מגוונות, מפעילה עלינו הטלוויזיה גרסאות ערמומיות, כדי להטות את דעת הקהל לתוצאות רצויות של המפעילים.

העיתונאים נסחפים לעיתים קרובות ביצרים הטבועים במקצועם, בהשקפת עולמם, בהשכלתם, במזגם וקובעים עבורנו מה לראות ומה לא לראות, בהתאם לקטגוריות האישיות שלהם.

אנשים רבים אינם קוראים שום עיתון יומי. הם מתמסרים בלב ונפש לטלוויזיה, כמקור המידע היחיד שלהם. הטלוויזיה הופכת למונופול העובדות והדעות המעצבות דעתו של חלק ניכר באוכלוסייה. בדרך זו נוצרת חלוקה, בתחום המידע, בין אלה שקוראים עיתונים ונחשבים לאנשים רציניים, לבין אלה שהידע שלהם כולל רק את המידע שהטלוויזיה סיפקה – כלומר פחות או יותר כלום.

הדם והמין, הדרמה והפשע, מעלים את המכירות ושלטון הרייטינג. העיתונאים מצויידים בכוח ובעוצמה ייחודית שמעניק להם הדימוי הטלוויזיוני. יש נושאים שכופים אותם על צופי הטלוויזיה – למרות שהם לא חשובים ולא מעניינים – מפני שהם נכפים על היצרנים והמפיקים, בגלל התחרות עם עיתונאים אחרים. הלחץ הצולב שמפעילים העיתונאים, זה על זה – מביא לשרשרת פעילויות שליליות, הנוגדות את עיקרון זכות הציבור לדעת.

הטלוויזיה איננה מעודדת מתן ביטוי למחשבה ולהנמקה. אחת הבעיות העיקריות שמעוררות הטלוויזיה היא שאלת היחס בין המחשבה לבין המהירות. כאשר הטלוויזיה מעניקה רשות הדיבור למרואיין הוא נדרש להיות מהיר יותר וקצר יותר מהצל של עצמו. רק דוברים ומרואיינים המסוגלים להיכנע לתכתיב המהירות והפשטנות מוצאים מקומם על המסך. התוצאה היא שפנקס השמות והטלפונים של הפרשנים, המומחים והמרואיינים כולל תמיד את אותה הקבוצה המצומצמת והקבועה היוצרת "דעת קהל" שאינה משקפת את מגוון הדעות והעמדות – = Fast Thinkers Fast Food.

עולמם של המוזמנים הקבועים לטלוויזיה הוא עולם סגור של היכרויות הדדיות לתועלת הדדית ולחיזוק ופרסום תועלתי הדדי. האם הציבור מודע לשותפות לדבר עבירה זו? העולם הזה סגור ונעול על עצמו כנגד כל "הזרים".

שיטת התחלופה זו התשובה לבעייה ולסגידה של חבורה נעולה.

הטלוויזיה נהפכה לסם משכר של הרוב הדומם שהוא עצמו לא תופס שהוא מכור. הרוב הדומם בדעת הקהל של צרכני התקשורת שואב את תפיסותיו הפוליטיות, המוסריות והתרבותיות מהטלוויזיה. מציאות החיים במדינה משתקפת דרך מסך הטלוויזיה. זו השתקפות מעוותת ומסולפת ולעיתים מגמתית וחד-צדדית מכוונת. התכנים של הטלוויזיה יכולים לשמש לשימור ערכים לאומיים, תרבותיים ואנושיים, אבל המציאות היא שונה והפוכה. התכנים של הטלוויזיה הפכו לסם ממכר, שלילי, ההורס מיתוסים וערכים. הסם הטלוויזיוני מספק חוויה המשרתת אך ורק את אלה השולטים והסוחרים בה.

האדם הממוצע צופה במסך כשליש מזמנו הפנוי לאחר עבודתו. הסם הטלוויזיוני הופך לכלי כפייה של מניפולציה ושטיפת מוח. הטלוויזיה היא האשמה העיקרית להתרופפות כל החישוקים החיוביים בחיינו. הצְפִיָיה בטלוויזיה מגבירה את הפסימיות, ההפקרות, חוסר האכפתיות וחוסר הסולידריות.

הרכב פאנל ברב-שיח הוא דבר הקובע את תוכנו ורצינותו. הפאנל יוצר מראית עין של איזון דמוקרטי של דיעות. ואולם בפועל המערכת והמנחה הם אלה שקובעים את ההרכב, שבמקרים רבים הוא חד צדדי, חד מימדי ומגמתי, ורק כלפי חוץ נראה כמאוזן.

כל מנחה שמחלק רשות דיבור בדיון ברב-שיח הוא למעשה מחלק גם סימני חשיבות, מבטים, שתיקות, מחוות, הבעות פנים, טון דיבור ושפת גוף – שכולם יחד בדיוק כאילו היו מלים מפורשות. האופן שהמראיין מציג שאלות, קובע את יחסו למרואיין. בטון הדיבור של המראיין מבחינים בין נימת כבוד לבין נימת זלזול.

יש מנחים מקצועיים באמת, ויש מקצוענים מדומים שמכסים עצמם במלל, בפטפוט ובהתנשאות, כאשר המרואיין הוא רק גימיק, ומיותר. יש ניגוד בין הכוכבים המתוגמלים במיוחד – אבל כנועים במיוחד – לבין הפועלים השחורים שמביאים את החדשות והכתבות.

הפילוסוף הצרפתי מונטסקיה קבע בזמנו את הנוסחה של הדמוקרטיה – הפרדת רשויות: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. נוסחה זו כבר לא ריאלית מאחר שהטלוויזיה והתקשורת הפכו בפועל לרשות הרביעית שהיא גם חוקרת וגם שופטת.

הפילוסוף דקארט אמר בזמנו את הפסוק: "אני חושב משמע אני קיים." הנוסחה הנכונה, בסוף המאה ה-20 וראשית ה-21, בעקבות מהפכת התקשורת והשתלטות הטלוויזיה על חיינו היא: "אני מתראיין משמע אני קיים," "אני מצטלם משמע אני קיים."

בלוחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל, בינינו לבין הפלסטינים, שמתנהלת במלוא עוזה בתקשורת העולמית והישראלית, ידנו על התחתונה. זאת על רקע רצונה של חלק מהתקשורת שלנו להיות כביכול מקצועית, ניטראלית ואובייקטיבית, ולהציג ללא יחס וללא הצדקה את עמדות "הצד השני". חלק מהכתבים הפכו לעיתונאים מגוייסים מטעם האו"מ, במסווה של "אובייקטיביות מקצועית", כאליבי לתקשורת אנטי פטריוטית מופקרת, במיוחד בתקופה של טרור ועימות אלים עם הפלסטינים. נכונה הקביעה שאין חברה דמוקרטית וחופשית ללא תקשורת חופשית, בתנאי שהיא אחראית! האם היא אחראית?

בעיתונות יש פתחון פה לצרכני תקשורת, בטלוויזיה יש סגירה ונעילה בפני צרכני תקשורת. לפוליטיקאים יש חסינות וחופש ביטוי. לעיתונאים יש מונופול על חופש הביטוי. לצרכני תקשורת אין חסינות ואין חופש ביטוי.

מתי דוד הוא חבר מועצת הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, ודירקטור בחברת החדשות, לשעבר

 

* * *

יהודה סגל

מי היה סֶגָל של ניל"י?

 אהוד בן עזר שלום,

תודה על שליחת הסיפור המעניין והמרתק על שרה אהרונסון ופרשת ניל"י, שכתב ברוך בן עזר (ראב). הסיפור מעניין אותי באופן אישי, זאת בעקבות חקר שורשים שהתחלתי לפני שנים אחדות, ובעקבותיו התברר לי שאבי ז"ל (שנפטר כשהייתי בן שש) – שלמה סגל, שגר בזיכרון, היה חבר במחתרת ניל"י. תפקידו היה להעביר דואר סודי לחווה החקלאית בעתלית ולסוריה, כשהוא רכוב על סוס מחופש לערבי (ידע היטב ערבית בתור טברייני לשעבר).

כמו כן עסק מטעם ניל"י בריגול בירושלים כדי לגלות לבריטים את מיקומו של הצבא התורכי. כל זאת גיליתי מתוך סיפורים של בני המשפחה. לצערי לא מצאתי מסמך, תמונה או רשימה שמית של חברי ניל"י המאשר את הממצאים.

התרגשתי מאוד בקריאת הקטע בתיעוד (עמוד 9 שורות 21-23) "סגל סגל... " – בתקווה שמדובר באבי שלמה סגל (שהוסיף לשמו את השם חיים ונקרא גם ר' אלטר דער בלעכער – בגלל מקצועו שהיה פחח).

לאור האמור לעיל אודה לך מאוד אם תוכל לעזור לי או להפנות אותי למידע נוסף על אבי וכן למסמכים, תמונות תעודות וכיוצ"ב, ו/או שתחבר אותי לאנשים או מקורות בהם אוכל לגלות על פעילותו של אבי בניל"י. העניין חשוב לי מאוד.

בתודה ובברכה וחג פורים שמח.

יהודה סגל

כפר-יונה

 

* * *

אורי הייטנר / 3 רשימות

אתר המורשת שלנו

לפני שנתיים, כשבני הבכור עמוס היה בר מצווה, ערכתי תיקון ליל שבועות לכל כיתת בר המצווה של אורטל והוריהם. עד אור הבוקר למדנו את עשרת הדברות ופרקי אבות, בהתרוממות רוח גבוהה. יותר מהלימוד עצמו, מה שגרם לתחושת ההתעלות היה המקום בו נערך התיקון – בית הכנסת העתיק בקצרין. לימוד פרקי אבות בבית כנסת שבו התפללו ולמדו בני דורם של החכמים שכתבו את פרקי אבות – אינו כמו לימוד פרקי אבות בכיתה בבית הספר או במועדון הנוער בקיבוץ. התחושה שאנו בניהם של אותם חכמים, יורשיהם הרוחניים, ממשיכי שרשרת הדורות שלהם מתעצמת מאוד, כאשר אנו יושבים ממש באותו מבנה בו הם ישבו, מדברים בשפתם, לומדים את תורתם ובוחנים את משמעות חיינו לאורה. זו חוויה אדירה, בעלת משמעותי קיומית בעבורנו.

טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל של קהילת הגולן, נערך באנדרטה לזכר חללי הגולן באתר גמלא. אנו יושבים על המצוק, ומול עינינו פרושה תמונת הנוף עוצר הנשימה ובמרכזו העיר גמלא העתיקה. החיבור הזה בינינו לבין אבותינו תושבי הגולן, בין חברינו חללי צה"ל לבין חללי המלחמה הגדולה בכובש הרומאי, מעניקה מימד בעל עוצמה רוחנית ותרבותית אדירה ליום הזה, בקרב כל הנוכחים בטקס; תושבי הגולן, ילדי הגולן, המשפחות השכולות. התחושה שאיננו נמצאים כאן במקרה, אלא אנו חלק משרשרת חיים של אומה בת למעלה מ-3,500 שנה, היא הצידוק העיקרי לישיבתנו בארץ, לבנייתנו אותה ואף למחיר הכבד שאנו נאלצים לשלם בהגנה עליה.

גמלא העתיקה ובית הכנסת העתיק בקצרין, ועוד שני בתי כנסת עתיקים בגולן, באום אל-קנאטיר (סמוך לנטור) ובדיר עזיז (סמוך לכנף), הם ארבעה מתוך כ-150 האתרים שהוכרו בידי הממשלה כאתרי מורשת, והמדינה תיקח אחריות על הכשרתם ככאלה. 150 אתרים, חלקם אתרי המורשת היהודית העתיקה, מימי התנ"ך, מימי בית שני ומתקופת המשנה והתלמוד, חלקם אתרי המורשת הציונית – מורשת התיישבות, מורשת התרבות ומורשת קרב, נועדו לחבר את החברה ובעיקר את הילדים והנוער, אל שורשינו בארץ, לתולדות עמנו ולחזק בהם את הגאווה הלאומית ואת האמונה בצדקת דרכנו.

ראש הממשלה הודיע לראשונה על התוכנית הזאת בנאום הרצליה האחרון. בניגוד לנאומי קודמיו בהרצליה, שזכו לכותרות ענק בעיתונות, התקשורת התעלמה מהנאום הזה והמעט שהוקדש לו היה קיתונות של לעג וציניות. הרי ראש הממשלה אמור לנאום על דברים חשובים, לא על הבלים כמו חינוך. בוודאי לא על שטויות כמו חינוך ציוני.

מאין נובעת התגובה הפאבלובית הזו, הדנה ברותחין כל מה שריח של ציונות ויהדות נודף ממנו? התשובה לשאלה זו – היא-היא ההצדקה של המפעל החשוב הזה. יש מי שמפעל חייהם הוא לטשטש את מהותנו הלאומית ולקעקע את זכותנו על ארץ-ישראל. לכן, כל צעד שנועד לחבר אותנו לשורשינו ולחזק את זיקתנו, מעורר בהם דחייה ורתיעה.

במקום לדאוג לעתיד – ראש הממשלה עוסק בעבר, הם לועגים בציניות. לפני 119 שנים הגיב אחד העם על דברים אלה, במאמרו "עבר ועתיד": "ה'אני' הלאומי, הנצחי של עם ישׂראל... דרכו כבר כבושה ומוגבּלת לפניו על ידי עצמוּתו, ועצמותו – יסודה מעבר וסופה לעתיד." החרה החזיק אחריו יגאל אלון לפני כשלושים שנה: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."

 

תגובה פאבלובית דומה, עוררה גם היוזמה הברוכה להפגיש מורים ותלמידים עם קציני צה"ל. מנהל הגימנסיה הרצליה ד"ר זאב דגני, הפך לגיבור תרבות, כאשר הגיף את שערי הגימנסיה בפני קציני צה"ל – האיש שחסם בגופו את חדירת המיליטריזם לבית הספר.

בבית הספר "הר וגיא" בקיבוץ דפנה, בו לומדים בנות ובני הקיבוצים בגליל העליון וצפון הגולן, מתקיים מדי שנה, ביום השנה לאסון המסוקים, יום עיון משותף לצה"ל ולבית הספר, בנושאים הנוגעים לצה"ל ולחברה הישראלית. בשנה שעברה השתתפתי ביום העיון הנפלא והחשוב הזה. תלמידים וחיילים, מורים וקצינים ישבו יחד, והעמיקו בשיח וחשיבה בנושאים הנוגעים לחברה הישראלית, לצה"ל ולגיוס.

בית הספר אינו יכול להיות מנותק מן החברה ומי שמנתק אותו אינו מבין חינוך מהו. במדינה כישראל, המצויה תדיר במלחמה על עצם קיומה – אין חברה ואין סביבה, שצה"ל אינו מרכיב מרכזי בהם. יש לחנך את הנוער לשירות משמעותי ביותר בצה"ל. אין זה חינוך למיליטריזם, אלא לפטריוטיות, לאזרחות טובה, לתרומה לכלל, לאיכפתיות. זו התשובה החינוכית לתרבות הקלוקלת של האגואיזם וההדוניזם.

לא בכדי, יש מי שהחינוך הזה מרתיע אותם. לא במקרה, אלה אותם אנשים הסונטים במפעל אתרי המורשת.

 

2. חצר תל חי וקבר רחל

מה ההחלטה שקיבלה הממשלה בישיבתה בחצר תל חי, סמוך לי"א באדר? על פי כותרות העיתונים, החליטה הממשלה להכריז על קבר רחל ומערת המכפלה כאתרי מורשת. אך לא, הממשלה החליטה על כ-150 אתרי מורשת, חלקם אתרי המורשת היהודית העתיקה וחלקם אתרי המורשת הציונית, ההתיישבותית, התרבותית, מורשת הקרב, ובתוכם, כמובן מאליו, גם מערת המכפלה וקבר רחל.

את תוכנית שיקום אתרי המורשת הציג נתניהו לראשונה בנאום הרצליה. בניגוד לנאומים של ראשי הממשלה הקודמים, הנאום הזה כמעט ולא הוזכר בתקשורת, והמעט כשהוזכר – בציניות ולעג. הרי מצופה מראש הממשלה שידבר על "הדברים החשובים" ומה פתאום ראש הממשלה מדבר על זוטות כמו חינוך. ועוד חינוך ציוני, רחמנא לצלן. התוכנית החשובה הזו, נועדה לחזק את הזיקה של הישראלים למורשתם היהודית והציונית. זוהי משימה חינוכית ראשונה במעלה וראש הממשלה ראוי לשבח עליה.

לא מערת המכפלה היא הסיבה להתנגדות לתכנית. עוד בטרם כללה את מערת המכפלה גינו אותה נציגי עמותת "זוכרות" בכתבה ב-ynet, על כך שאינה כוללת אתרי מורשת פלשתינאיים: "זו לא סתם אדישות להיסטוריה הלא ציונית, זו אדישות שמסכנת את חיינו פה." ואכן, הם שמו את האצבע על הנקודה האמיתית – הוויכוח אינו רק על קבר רחל, הוא על חצר תל חי. הסכסוך לא החל כששבנו לקבר רחל במלחמת ששת ימים, ועם שלם הביט בה כחולם, ככתוב בשירו של שמוליק רוזן ("ראי רחל ראי"), ונשבע "שוב לא נלך רחל." הוא החל ב-1920 בתל חי ונמשך מאז ועד היום. הסכסוך הוא על נושא אחד בלבד, ואין בלתו – זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל.

הפלשתינאים מתנפלים על ההחלטה בנוגע למערת המכפלה, ביודעם שייצרו בכך בתוכנו מחלוקת מיותרת וחסרת כל צידוק. אבל התנגדותם אינה נוגעת למערת המכפלה כשלעצמה, אלא כסמל לזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל. את הזכות הזו, את הקשר הזה, הם מנסים לקעקע, בעזרת ישראלים לא מעטים, למרבה הצער והבושה. הם מבינים היטב, שבן גוריון צדק כאשר אמר בנאומו לפני ועידת פיל שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על הארץ. מערת המכפלה היא סמל לקושאן הזה, וניסיונם לקעקע את זיקתנו אליו, היא ביטוי לשאיפתם הגדולה, האחת והיחידה, עליה נסבה כל מלחמתם – לדחוק מכאן את רגלינו.

והשאלה הנשאלת היא מדוע רבים כל כך מאיתנו משתפים איתם פעולה.

 

אהוד: התשובה החלקית לשאלתך האחרונה היא – משום שהקרן לישראל החדשה מרפדת אותם בדולרים, ואם איני טועה – גם את עמותת "זוכרות".

 

3. שבוע האנטישמיות הבינלאומי

המגה סלב מדובאי, דאחי חלפן, שהנו מפקד משטרת דובאי וגם מפקד הצבא ומנגנון הביטחון בארצו, הודיע השבוע במסיבת העיתונאים היומית, על איסור כניסת ישראלים לדובאי. גם יהודים עם דרכונים אחרים, שאנחנו יודעים שהם ישראלים, לא יוכלו להיכנס, הוא הסביר. איך תדעו שהם יהודים? נשאל הנ"ל. "אתם חושבים שאנחנו לא מזהים יהודים?" השיב כוכב התקשורת, "אנחנו מזהים יהודי לפי תווי הפנים." כנראה שהוא עיין בגיליונות "דר שטרימר". בעצם, די שיעיין בעיתונות הערבית.

יומיים לפני ההכרזה האנטישמית הזו הופיעו בשאר אסד ואחמדיניג'אד, מנהיגי ציר הרשע, במופע אימים בדמשק. האורח האיראני הבטיח שבקרוב יוגשם חזון המזרח התיכון החדש שלו: מזרח תיכון ללא ציונים. במילים אחרות – טיהור אתני של המזרח התיכון מיהודים.

במצרים פורסם פסק הלכה אסלאמי, המתיר לאנוס נשים ישראליות. פעילה פמיניסטית מצריה שהתראיינה בטלוויזיה, הצדיקה את הפסק. "הכיבוש הישראלי של פלשתין הוא מעשה אונס, ולכן מוצדק לאנוס את הנשים הישראליות," הסבירה (את המידע הזה שמעתי בתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, בהתבסס על מכון ממר"י. אין לי עדיין אישוש נוסף לדברים, אך מהיכרותי עם מכון ממר"י, אין לי סיבה כלשהי לפקפק באמינות הדברים).

... ובינתיים, באוניברסיטאות באירופה ובארה"ב מציינים את... שבוע האפרטהייד הישראלי. שבוע של הפגנות ומחאות נגד ישראל.

ישראל, מדינה דמוקרטית הנמצאת במלחמת קיום מיום הקמתה מול מזרח תיכון שכולו דיקטטורות חשוכות, שאינן מכירות את המושגים זכויות האדם, זכויות האזרח, שלא לדבר על זכויות האישה, או חלילה זכויות של הומואים ולסביות רחמנא לצלן – היא מדינת האפרטהייד.

ישראל, שבמשך 62 שנות מלחמה וטרור פלשתינאי, מעניקה לאזרחיה הערבים שוויון זכויות אזרחי מלא – היא מדינת אפרטהייד.

ישראל, המאפשרת לחברי פרלמנט שלה להזדהות בגלוי עם האוייב; אחד מהם – זחאלקה, משתתף באופן פעיל בשבוע האפרטהייד, תופעה שאין לה אח ורע בכל העולם – היא מדינת אפרטהייד.

ישראל, שהבליגה במשך שמונה שנים על פשע מלחמה מתמשך של ירי טילים על אזרחיה, מוקעת כפושעת מלחמה על שסוף סוף מימשה את זכות ההגנה העצמית שלה.

ישראל, המעצמה ההומניטארית שנמצאת בכל מקום אסון בעולם כדי להושיט עזרה, מכל הלב ובכל המקצועיות, מואשמת בסחר איברים של נפגעי האסון בהאיטי.

מהן העלילות הללו אם לא גזענות ואנטישמיות? שבוע האפרטהייד הישראלי הוא שבוע האנטישמיות הבינלאומי. השבוע הזה הוא אחד השיאים בקמפיין האנטישמי והגזעני, מימוש של דוקטרינת דרבן – אותה ועידת גזענות ואנטישמיות ידועה לשמצה; יצירת דה-לגיטימציה למדינת ישראל, הוקעתה כמדינה מצורעת, בידודה כדי להחליש אותה ובסופו של דבר להביא קץ לקיומה – ובכך להגשים את חזון המזרח התיכון החדש נוסח אחמדיניג'אד: מזרח תיכון מטוהר מיהודים.

למה מעלילים עלינו דווקא אפרטהייד? המטרה שלהם היא לגרום לסנקציות על ישראל ולבודד אותה, כפי שבודדה דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, בתקווה שהדבר ימוטט את מדינת ישראל, כפי שמוטט את משטר האפרטהייד. לא חסר תחכום למפלצת האנטישמית.

את שבוע האנטישמיות הבינלאומי מובילה קואליציה של אנטישמים פלשתינאים, קנאים איסלאמים אנטישמים, אנטישמים מן השמאל הרדיקלי (מה שקרוי פעילי "שלום" ופעילי "זכויות אדם", ברוח הז'רגון הסטליניסטי), אנטישמים מן הימין הרדיקלי הניאו נאצי, והגרועים מכולם – אוטו-אנטישמים יהודים וישראלים. כן, יש אצלנו מחלת נפש כזו, שנאה עצמית חולנית.

יש להוקיע את החלאות הללו! – אבל אצלנו זומן אחד החלאות, סרחיו יאני, להתראיין כאישיות מכובדת בתכנית הדגל של ערוץ 10 "לונדון את קירשנבאום"; ראיון נוח מאוד, יש לציין.

ומה אנחנו עושים מול המתקפה האנטישמית הזאת? איך זה שטרם אירגנו את יהדות העולם ואת הישראלים בעולם, למתקפת נגד? הרי האוניברסיטאות בעולם מלאות בסטודנטים ישראלים ויהודים – איך הם מאפשרים למפלצת האנטישמית הזאת להרים את ראשה? איך זה שהרצאות של ישראלים מופרעות ללא הרף, ונציגים ערבים ממשיכים להרצות ללא הפרעה? איך זה שקצינים ומדינאים ישראלים מטורטרים באינתיפאדה המשפטית באירופה, ומנהיגים ערבים, המדכאים את זכויות האזרח במדינותיהם, מסתובבים באירופה באופן חופשי ללא צווי מעצר הרודפים אותם? עד מתי נמשיך להגיש את הלחי השנייה? מתי נתעשת? מתי נעבור סוף סוף למתקפת-נגד ונעביר את המלחמה לשטחו של האוייב, כפי שהשכלנו לנהוג במלחמות הצבאיות?

*

בנוגע להערתו של עוז אלמוג [גיליון 522]: אכן, חטאתי בהכללה לגבי הציבור החרדי באשר להפגנות התמיכה ברוצח תינוקו ובאם המרעיבה. אכן, היו אלה אנשי העדה החרדית, אני מודע להיותם מיעוט קטן וקיצוני וגם עמדתי על כך לא פעם. עם זאת, אני עומד על כך שהציבור החרדי בכללותו לעומתי למדינה ולמוסדותיה, אינו משתף עימם פעולה, מעדיף תמיד להשתיק הכול בבית, ובוודאי אם וכאשר מדובר בחטאיו של רב חשוב. אני מודה לעוז על ההערה.

 

* * *

אלישע פורת

איך צריך משורר יהודי להעיד על השואה?

אהוד יקירי שלום,

אודה לך מאד, אם תביא לפני קוראיך – בתנאי שלך ולהם לא נמאס מהוויכוח הזה – את תשובתי הקצרה לדבריו של מור ליטמן [גיליון 522].

ליטמן כותב:

לסעיף 1. עד במשפט הוא לא תובע ולא סנגור. "הוא מודרך" על ידי מי שהזמין אותו: התביעה, הסניגוריה, ולפעמים גם בית המשפט.

במשפט אייכמן בירושלים ב-1961 העיד מטעם התובע עו"ד גדעון האוזנר – הסופר יחיאל דינור, הוא ק. צטניק. הוא צנח והתעלף כאשר השופטים הגבילו אותו כשהאריך בדיבורו.

בשביל לעלות על הבמה של התביעה במשפטי נירנברג, ולומר ברוסית! רק "כן" ו-"לא" – אין צורך להיות משורר דגול כמו סוצקבר. כל פרטיזן יהודי אחר, דובר רוסית כמובן,יכול היה להעיד שם כך! 27 דקות של עדות, זה פחות ממכובד ופחות אפילו ממגוחך. האם יש באמת תרגום לנוסח "הקדיש" ליידיש? או שמא הוא קרא שם את ה"קדיש" בתרגום לרוסית??? והאם סוצקבר באמת קרא בנירנברג מעל הדוכן? אינני יודע בוודאות, אבל בסרטי היוטיוב שראיתי הוא לא עשה כן. כיוון שגם מור ליטמן, ממש כמוני, לא נכח באולם בית המשפט ההוא בנירנברג, אני מקווה מאד שיש מי שיודע יותר משנינו.

עובדת התעלפותו הדרמאטית והלא-אמינה של ק. צטניק במשפט אייכמן בירושלים, נראית ממבט של היום מגוחכת, עשוייה ומתוזמנת היטב. ואינה מועילה בשום דבר לעדות. אבל – לפחות הוא לא הוגבל במשך עדותו ל-27 דקות! והוא גם לא הוגבל באיזו לשון לשאת אותה! ולכן אין שום מקום להשוותה לעדותו של סוצקבר. 

אני מאד משתומם על מור ליטמן שלא הזכיר את עדותו המופלאה של אבא קובנר במשפט ההוא בירושלים! נכון שעדותו היתה התחשבנות לאומית עילאית עם הרוצחים, ולא הועילה למקרה הפרטי של תביעת אייכמן – אבל איזו עדות מפוארת היתה זו! היו עיתונאים, ממסקרי המשפט, שכתבו שעדותו של קובנר – ולא הבליל הרגשני והמבולבל של ק. צטניק – היא שתרמה רבות לשינוי האווירה בארץ כלפי השואה וספיחיה.

אבא קובנר, "אחיו העברי התאום" של סוצקבר, מסמל עבור רבים ועבורי, איך צריך משורר יהודי להעיד!

  

* * *

עוז אלמוג

ראשי תיבות ותוארי כבוד בשפה החרדית

 

ראשי תיבות בעברית

ראשי תיבות הם כתיב מקוצר של צירוף מילים נפוץ, באמצעות האות הראשונה של כל מילה (ולעתים הראשונה והשנייה גם יחד). בעברית מסומנים ראשי תיבות בגרשיים לפני האות האחרונה שלהם, ובשפות שנכתבות באותיות לטיניות ודומות להן (כגון אנגלית, צרפתית, ורוסית) על ידי נקודה אחרי כל אות (כולל האחרונה). באנגלית מקובל גם לכתוב ראשי תיבות באותיות גדולות (Capital Letters), ללא רווח או נקודה ביניהן.

האם היהודים והישראלים חובבים במיוחד שימוש בראשי תיבות? ידידי, הלשונאי המוכשר רוביק רוזנטל, משיב על כך בחיוב. באחד המאמרים שהופיעו במדורו במעריב "הזירה הלשונית" הוא כותב: "אין עוד אומה ולשון שיש לה כל כך הרבה רשת"בים (ראשי תיבות), התרבות היהודית והישראלית מרושתבת כדבעי. מי שהחמיץ רשת"ב כלשהו בקטע הפותח את המדור יכול למצוא את פירושו במילונים שונים, כולל מילונים מיוחדים לראשי תיבות וקיצורים, וכן באתר חדש שהושק לאחרונה, kizur.co.il. שיטוט באתר מצביע על המיוחד בתרבות הקיצורים העברית-ישראלית. ראשית, מדובר בתרבות עתיקת יומין. חכמי התלמוד החלו לעסוק בנושא כבר לפני אלפיים שנה, חכמי ימי הביניים פיתחו והרחיבו את האומנות הזו. העולם הפוליטי והאידיאולוגי מאז ימי היישוב מבוסס כולו על ראשי תיבות. שמות יישובים זכו במהרה לראשי תיבות, מפ"ת ועד כפ"ס ומק"ש ועד ב"ש. עלה על כולם צבא ההגנה לישראל, שיצר שפת קיצורים שכיסתה כל מה שזז. מאוחר יותר נכנסה גם כלכלת הפיננסים הישראלית למשחק, ויחד נוצרה מעין שפת סתרים, שלידה שפת אתב"ש היא עניין לתשב"ר (תינוקות של בית רבן)". (מעריב, המוסף לשבת, 27.4.2007).

 

נוטריקונים

לטענת בלשנים וחוקרי לשון, לישראלים יש מאפיין נוסף הקשור לשימוש בראשי התיבות: ריבוי של נוטריקונים (מילה ארמית, ובאנגלית "אייקרונים"). הכוונה לראשי התיבות שהפכו למילה עצמאית הנהגית כמות שהיא. יש והמילה כה משתרשת בלשון, עד שהגרשיים נעלמים ורבים אינם מודעים להלחמה שבוצעה במקור. שתי דוגמאות מוכרות מהעברית בת ימינו הן תפו"ז (תפוח זהב) ודו"ח (דין וחשבון).

לא מעט נוטריקונים הפכו בעברית המודרנית לשמות עצם ומקצתם אף זוכים לגזירה והטייה. למשל, זב"שו וזב"שה (זו הבעייה שלו וזו הבעייה שלה). ההומור נוכח מאוד בשפה העברית ולא בכדי נכנסו ללשון המדוברת לא מעט ראשי תיבות משעשעים. למשל, בבל"ת (בלבול ביצים ללא תכלית), חבל"ז (חבל על הזמן) וכסת"ח (כיסוי תחת). ומי לא מכיר את ראשי התיבות סעפ"ש שהגיעו מהקיבוץ (סידורים עניינים, פה, שם)?

אגב, התנועה הקיבוצית היתה מאז ומעולם יצרנית פורייה של קיצורים ונוטריקונים. אנשי הכיפות הסרוגות, שהושפעו מאד מתרבות הקיבוץ, המציאו שני נוטריקונים שהפכו זה כבר למושגי יסוד סוציולוגים: חרד"ל (חרדי לאומי) ודתל"ש (דתי לשעבר). לאחרונה צץ המושג המעניין דתל"ס – דתי לסירוגין, המבטא מעין דפוס ביניים – אדם המתנדנד בין חילוניות לדתיות וחי בעצם בו זמנית בשני העולמות.

 

מסורת הקיצורים בעולם היהודי האורתודוכסי

כפי שהוזכר לעיל, מסורת הקיצורים וראשי התיבות מעוגנת בתרבות היהודית. אבל החילונים, מכירים רק מעט שבמעט ממנה. כך, למשל, חז"ל (חכמנו זיכרונם לברכה), או בס"ד (בסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָא – בעזרת השמיים). גם כאשר משמעותו התוכנית של הקיצור מוכרת, רבים אינם מכירים את המילים שבבסיסו. דוגמא לכך היא המילה אדמו"ר. רק שיעור קטן מהחילונים יודעים שפירושה "אדוננו מורנו ורבנו". מנגד, רוב החרדים לא מודעים לעובדה שרמטכ"ל הוא ראש המטה הכללי ומפכ"ל הוא ראש המפקח הכללי (במשטרה).

בעולם האורתודוכסי נעשים לא אחת ניסיונות לייחס למילים ולמשפטים מכתבי הקודש משמעות נוטריקונית מוצפנת ובכך להרחיב את משמעותם וחשיבותם הסמלית. הנה כי כן, "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: מנין ללשון נוטריקון מן התורה – שנאמר (בראשית יז) כי א"ב המו"ן גוים נתתיך, אב... בחור... המון חביב... מלך... ותיק... נאמן נתתיך לאומות" וכו'.

מה שבאמת מייחד את העולם היהודי האורתודוכסי בהשוואה לעולם היהודי החילוני הוא השימוש הרווח מאוד בראשי תיבות ביחס לאישים מרכזיים. מורי הלכות במהלך הדורות כונו ועדיין מכונים בראשי תיבות, ומקצתם הפכו לנוטריקונים. רק הגדולים ביותר, אלה הנחשבים לאבות האומה, מוכרים גם לחילונים. רש"י, הרמב"ם והרמב"ן הן דוגמאות מובהקות. אין אדם חרדי שאינו יודע מה שמם המקורי של אותם אישים דגולים, אבל ספק אם מחצית מהחילונים בישראל יודעים שראשי התיבות של רש"י, גדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, מתקצרים את השם רבי שלמה יצחקי (כלומר: בן יצחק) שיעור נמוך עוד יותר יודע שהרמב"ן הוא רבי משה בן נחמן (נקרא במלרע) ולעומתו הרמב"ם הוא רבי משה בן מימון (נקרא כך במלעיל).

עבור חילונים רבים רב הוא פשוט רב (על משקל "כל הסינים נראים אותו דבר"), ללא קשר לפועלו ולהישגיו התורניים, המוסריים והחברתיים. אפילו כאשר הם פוקדים את קברו של המהר"ל מפראג (אחד היעדים התיירותיים הפופולאריים בשנים האחרונות), הם אינם מתאמצים בדרך כלל ללמוד שמדובר ב"מורנו הגדול רבי ליווא", הלא הוא רבי יהודה ליווא בן בצלאל.

אפילו מקור שמו של האר"י הקדוש – דמות שנעשתה בשנים האחרונות פופולארית בקרב אוכלוסיה מסורתית, אינה מוכרת בשמה המקורי (הקדוש אשכנזי רבי יצחק לוריא]).

"להגנת" החילונים צריך לציין שאינוונטר השמות היהודיים המסורתיים מצומצם למדי בהשוואה לזה המקובל היום בחברה הישראלית. כאשר רב אחד הוא ישראל משה והשני משה ישראל, קצת קשה לזכור מי זה מי. לחרדים זה יותר קל, לא רק משום שהם קוראים את ספרי ההגות של הרבנים הללו, אלא גם משום שילדיהם קרויים בדרך כלל על שם רב כזה או אחר והם מתורגלים להבחין בין שמות דומים.

ראשי התיבות של רבנים הם עסק מבלבל מאד גם משום שלעיתים קרובות הם אינם כוללים את שמו המלא של הרב. כך למשל הגר"א (הגאון רבי אליהו מווילנה) ששמו המלא (אליהו בן שלמה זלמן קרמר) אינו מוכר לרוב החילונים.

ולא זו בלבד, אלא שלעיתים ראשי התיבות כלל לא מתייחסים לשם המקורי, אלא לתוארו או לכינויו של גדול הדור. כך למשל הבעש"ט (הבעל שם טוב) ששמו (רבי ישראל בן אליעזר) לא מוכר גם לרוב החילונים מהשכבה המשכילה.

לאנשים שאינם דתיים השם המקורי של בעל ראשי התיבות אינו מוכר גם משום שרבים מגדולי התורה כונו על שם ספריהם הידועים. במקרה כזה השם מופיע בדרך כלל רק במרומז. כך לדוגמא רבי ישראל מאיר הכהן מראדין נקרא בשם "החפץ חיים", כשם ספרו העוסק בנושא "שמירת הלשון"; השל"ה הקדוש – רבי ישעיה הורוויץ (1630-1558), ששמו מורכב מראשי התיבות של ספרו "שני לוחות הברית";  החת"ם סופר, הוא רבי משה סופר (שרייבר) מפרשבורג – מורה דרכה של היהדות האורתודוכסית בהונגריה – נקרא כך על שם ספרו (ומשמעותו: "חידושי תורת משה סופר"); גם ה"חזון איש" (רבי אברהם ישעיה קרליץ) נקרא על שם ספרו הנקרא כך ובו טמון שמו: "חזון אברהם ישעיה".

לעיתים גם מוצאו של הרב משמש כקוד לזהותו. כך למשל, הסטייפלער (רבי ישראל יעקב קנייבסקי), מחבר סדרת הספרים "קהילות יעקב" על התלמוד וממנהיגי היהדות החרדית בישראל, שנקרא כך על שם עיר הולדתו.

 

תפקידם של ראשי התיבות בעולם החרדי

בישיבות החרדיות קיימים שמות כינוי רבים כאלו, שזר לא יבינם. לדוגמא, אברך אחד יכול לומר לחברו משפט כזה:

"ה'קצות' מסביר את הסוגיה כך, אך 'הנתיבות' - חולק עליו."

והפירוש: הרב אריה ליב הלר. (1745-1812) שחיבר את הספר הלמדני "קצות החושן" (ובקיצור: "בעל הקצות" – הנהגה בישיבות "הקצוייס") טוען כך, אך רבי יעקב בן יעקב משה לורברבוים מליסא (1760 – 25 במאי 1832), שחיבר את הספר "נתיבות המשפט" (ובקיצור: הנתיבות" – ובהברה אידישאית ליטאית – הנסיבעס") חולק עליו.

אין ספק שהחרדים לקחו את עניין הקיצורים וראשי התיבות צעד אחד ואפילו שניים רחוק יותר - כפי שהם נהגו ביחס למסורות יהודיות רבות אחרות (למשל בתחום הלבוש והצניעות). דומה שגם הרמב"ם היה נזקק למורה נבוכים מיוחד כדי להתמצא בעולם הקיצורים החרדי.

העולם החרדי סגור ובלתי מפוענח לרוב החילונים, בין השאר בשל צפניו הלשוניים. לחילונים קשה להבין ולכן גם ליהנות מעיתון חרדי, לא רק משום שרובם אינם בקיאים בעולם ההלכה והתלמוד, בניואנסים של הומור, אירוניה וביקורת חרדיים, ובמתחים הפוליטיים והדתיים הפנימיים המאפיינים את המגזר הזה. רבים גם אינם מכירים מנהגים, נימוסי לשון וביטויי כבוד בסיסיים המוצפנים בשפה.

ראשי תיבות הם חלק ממארג הצפנים החשובים והנפוצים בשפה החרדית. כתבות רבות בעיתונות החרדית כוללות ראשי תיבות שנראים לנו מוזרים ואפילו קצת מגוחכים, ועל כל פנים סתומים. כך למשל ער"ח (ערב ראש חודש), נ"י (נרו יאיר), עכ"ז (עם כל זאת) או אכמ"ל (ואין כאן מקום להאריך). חשוב לדעת שלראשי התיבות הללו יש תפקיד חשוב ורציני, ושמשמעותם מוכרת לקוראים החרדים היטב.

למעשה גם מכתב פשוט שנכתב על ידי אדם חרדי עשוי לכלול ראשי תיבות המוכרים לאנשי המגזר בלבד. למשל: הדש"ת (הדורש שלומו תמיד) – סיומת של מכתב/איגרת. בתחילת המכתב יופיע לרוב הביטוי אחשדה"ט (אחרי דרישת שלומו הטוב) או אחשדה"ט וכט"ס (אחרי דרישת שלומו הטוב וכל טוב סלה).

דומה שפרט לחיסכון במילים (הרי מדובר בביטויים שגורים שאין צורך לחזור עליהם) לראשי התיבות בעולם החרדי יש עוד שלושה תפקידים פחות גלויים:

א. להשריש ולתרגל מסורות ותפישות יסוד דתיות. כך למשל, כאשר אדם מורגל לכתוב ולקרוא בראש הדף את הצירוף בס"ד (בסייעתא דשמיא) הוא מזכיר לעצמו ולאחרים שעולמנו פועל בחסות ההשגחה העליונה. ראשי התיבות הללו, שאינם מצריכים מקום גדול בדף, שומרים ומגינים על המקום האמוני בלב.

אגב, ראשי התיבות בס"ד חדרו בשנים האחרונות בעוצמה יתרה גם למגזר הדתי-לאומי ואפילו לחברה המסורתית, ודומה שהדבר הביא להוזלתם. זה קצת מזכיר את מה שקרה למזוזות, אחרי שבני התשחורת החילונים החלו לנשקם על כל צעד ושעל – רובם, מבלי לדעת כלל מה כלול בקלף המגולגל בתוכן ומה פירוש הטקסט.

ב. בדומה לשפת הסלנג, ראשי התיבות נועדו ליצור תחושה של אחדות – מעין קוד פנימי מלכד. זו תופעה שקיימת גם במעגלים חברתיים אחרים. למשל בצה"ל. שיחה של חיילים וקצינים בפועל או בדימוס, רוויה בקיצורים וראשי תיבות, בין השאר כדי להדגיש את הרקע הדומה של המשיחים ואת שותפות הגורל ביניהם. הקוד הלשוני מחדד זהות וממדר זרים (מהשיח ומהכבוד). תופעה דומה רווחה בעבר בקיבוץ וסימנה דברים דומים.

ג. ראשי התיבות במגזר החרדי הם גם ביטוי לייחוס. יש לציין שמדובר במסורת עתיקת יומין. כך למשל, היהודים השתמשו בראשי תיבות לציון שמות משפחה של אנשים ממוצא שבט לוי, שנחשב למכובד, כגון אזולא"י (אשה זונה וחללה לא ייקחו), כ"ץ (כהן צדק), סג"ל (סגן לויה), בלו"ך (בני לוי כולנו) ומזא"ה (מזרע אהרון הכהן). אגב, האחרון הוא שם משפחתו של רבה של מוסקבה בתקופת עלילת בייליס, שהונצח בשם אחד הרחובות בתל-אביב (הרחוב משיק לרחוב גרוזנברג - הסנגור במשפט זה).

יש שמות משפחה המצביעים על ייחוסה הכללי של המשפחה. כך משפחת ב"ק (בני קדושים), משפחת ברמ"ץ (בני רבנים מורי צדק) או משפחת זק"ש (זרע קודש שמו). שמות אחרים מצביעים על ייחוס ספציפי, בעיקר שמותיהם של ענקי רוח שהיו אבות המשפחה. כך משפחת ברא"ז (בן רבי אלכסנדר זיסקינד – מהורדונא מגרודנא, פולין, הנקרא לרוב "בעל היסויד ושוירש" על שם ספרו "יסוד ושורש העבודה" ונודע כצדיק יסוד עולם), משפחת ברי"ל (בן רבי יהודה ליוא - הוא המהר"ל מפראג) ועוד.

שמות משפחה נוספים כוללים בתוכם הצהרה ומסר מוסרי-אמוני המסמלים את דרכה של המשפחה. כך משפחת ול"ך - ואהבת לרעך כמוך. כך גם שמה של המשפחה המצרית המפוארת והמיוחסת: משפחת אמב"ש (את בנותיה נשאו לנשים עזר וייצמן [?] ואבא אבן) שנוטריקון שמה הוא "אני מאמין באמונה שלמה".

כאשר ראשי התיבות מקצרים תארים הם מהווים כלי חשוב לסימון מעמדו של האדם בהיררכיה הפנים חברתית והדתית. הדבר מזכיר את קיצורי הדרגות בצה"ל: מ"פ (מפקד פלוגה) מג"ד (מפקד גדוד) וכך הלאה. אגב, האלוף ישעיה [יהושפט? – אב"ע] הרכבי ז"ל סיפר בזמנו כי ריבוי ראשי התיבות הצה"ליים ותחלופתם המהירה נתפסו על ידי שירותי המודיעין הערביים כ"מזימה ציונית" הבאה לבלבל ולהתל בערבים.

 

מורה נבוכים לתוארי הכבוד וקיצוריהם

רקע

כשם שגדול בתורה בעולם החרדי אינו זקוק להסמכה רבנית של המדינה, כך הוא אינו זקוק לדרגה פורמאלית של הארגון. הציבור ונציגיו מעניקים לו את הדרגה באופן עקיף – במקרים רבים באמצעות התואר המובא בראשי תיבות.

ראוי להדגיש שישנם כינויים ותארי שבח המקובלים בעיקר אצל חסידים ואינם מקובלים בעולם הליטאי והספרדי. כך למשל: הר' (הרב), הרה"ק (הרב הקדוש), הרה"צ (הרב הצדיק), ומעל כולם כ"ק (כבוד קדושת) האדמו"ר (אדוננו רבנו ומורנו), שהוא המנהיג הבלתי מעורער של החסידות והיחיד שראוי לתואר הכבוד הזה. האחרון מכונה גם ציס"ע (צדיק יסוד עולם).

הבסיס לתוארי הכבוד בעולם היהודי המסורתי הוטבע בתקופת הגאונים (בהתבסס על

תוספתא במסכת עדויות ג' ד') את ההגדרה המקובלת כדלהלן:

"גדול מרב, רבי; גדול מרבי, רבן; גדול מרבן - שמו", כלומר: הדרגה הנמוכה: רב (תלמיד חכם שאינו מוסמך). דרגה מעליה: רבי (חכם מוסמך). דרגה נוספת מעליה: רבן (במקור: נשיא הסנהדרין). הדרגה הגבוהה ביותר היא זו שבה אין צורך להוסיף תואר כבוד לשמו של הנמען מאחר וזהותו וגדלותו ידועות לכל (כדוגמת: הלל, שמאי ועוד).

התארים הללו מתייחסים לתקופת התנאים ("רב" הוא אמורא שחי ופעל בבבל), אך המדרג הבסיסי קיים גם בימינו.

רבים מאלה המוזכרים בשמם בלבד, ללא תואר נלווה, זכו לראשי תיבות ש"מיתגו" את שמם וכבודם. מקצת מראשי התיבות הללו נעשו חקוקים בתודעה יותר מהשם המקורי. כך, למשל, רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי – תנא ותלמידו של רבי עקיבא), ר"ט (רבי טרפון – תנא ממשפחת הכהנים), ר"ל (ריש לקיש – רבי שמעון בן לקיש, בן הדור השני לאמוראים), רא"ה (רבי אהרן לוי – מחכמי יהדות ספרד במאה ה-13), רח"ו (רבי חיים ויטאל – ממקובלי צפת ותלמידו של האר"י).

 

הערה: להבדיל מרשב"י, המכונה בפי העם "רבי שמעון" ("אני נוסע היום לרבי שמעון" או "התפללתי עליך בציון [ציון = מצבה הבנויה על קבר הרשב"י]) ראשי תיבות אחרים מתקופה זו מופיעים בכתב אך אינם מקובלים בעל פה. הלומד בגמרא יאמר "רבי טרפון" או "ריש לקיש" ולא ישתמש בקיצור, למרות שבכתב יופיעו הם כר"ט / ר"ל.

יש לציין כי לא בכל פעם שמוזכר שם של חכם, ללא תואר כבוד נלווה, הדבר נובע מגדלותו המיוחדת של החכם. כך לדוגמא במקרה של שמעון בן עזאי, ששמו מוזכר ללא תואר כבוד, פשוט משום שלא הוסמך לכהונת רבנות רשמית

מי שסבור שהמדרג הרבני שהוזכר לעיל ממצה את מדרג הכבוד ואת שמות התואר, טועה בהחלט. בפועל, המגוון רחב והתסבוכת גדולה. להלן אנסה להבהיר כמה דברים:

 

גאונים

התואר "גאון" הוא קיצור של התואר המלא "ראש ישיבת גאון יעקב", שניתן במקור לראשי שתי הישיבות החשובות בבבל, שהיוו את מרכז התורה העולמי באותה תקופה (ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא).

עם הזמן השתרש המנהג להקדים לתואר הזה את המילה רב וכן את שמו האישי של הרב המכובד. לדוגמא: הרס"ג (הרב סעדיה גאון). הסבר דרשני לשם גאון הוא שהגימטרייה של השם (60) באה לרמז שהגאון שולט בשישים מסכתות הש"ס (שישה סדרים). יש שפירשו את השם כראשי התיבות "גדול אתה ועושה נפלאות".

בהיסטוריה היהודית רק אדם אחד זכה לתואר "הגאון" ללא כל תוספת. כל חרדי השומע מודע לעובדה שהכוונה לגאון רבי אליהו (הגר"א) מווילנא.

בעולם החרדי מקובלות תוספות שונות לתואר "גאון", שכולן זוכות לראשי תיבות: הגה"צ (הגאון הצדיק), הגה"ק (הגאון הקדוש), הג"מ (הגאון מורנו). אפשר שבתוך התוספות הללו אצורות (באופן בלתי פורמאלי) תת דרגות (היררכיה פנימית), אבל עד כה לא קיבלתי כל אישוש לסברה זו.

יש ומופיע הצירוף של "רב" ו"גאון" גם יחד: הרה"ג (הרב הגאון), הגר"י (הגאון רבי).
בתואר הרה"ג מכונים בדרך כלל הרבנים שיש להם ידיעה מופלגת בתלמוד ובפוסקים ושציבורים גדולים מאוד מקבלים את סמכותם ומרותם.

אבל נא לא לטעות: השלם כאן לא תמיד גדול מחלקיו. לעיתים בדיוק להיפך. כאשר השם כבר מוכר לקהילה ממוענת (וזה אומר שהוא מוכר בעיקר לקהילה הזאת ולא לאחרת) יופיעו ראשי תיבות בהמשך לצירוף הג"ר (הגאון רב). כך למשל: הגרמ"מ (הגאון רבי משה מרדכי), הגרי"ד (הגאון רבי יוסף דוד) הגר"ד ( הגאון רבי דוד).

זאת ועוד, משום מה, בימינו נהוג לכנות בתואר זה גם אברכים ותלמידים מתחילים ולאו דווקא גדולי דור. אפשר והדבר נועד לסמן את דרכם בתורה ולעודדם.

הגאון מאציל לפעמים מכבודו ותוארו על קרוביו. בנו הבכור עשוי לזכות בזכותו בתואר בה"ג (בן הגאון) או בהרה"ג (בן הרב הגאון).

אצל החסידים ההכרה בגאונות האינטלקטואלית (פסיקת הלכה) מוחלפת לעיתים בהכרה בצדיקות יתרה (מידות ומוסר וכן כריזמה אישיותית) שמרוממת את הרב הנבחר למעלה גבוהה של קדושה. אלה מכונים: הרה"צ (הרב הצדיק), הגה"צ (הגאון הצדיק) והקוהו"ט (הקדוש והטהור). לא מעט משגיחים פופולאריים בישיבות (החסידיות והליטאיות כאחד) זכו לתואר הזה.

 

מרן

"מרן" הוא התואר שבו כונה רבי יוסף קארו – מגדולי הרבנים ופוסקי ישראל בכל הדורות, מחבר "השולחן ערוך" (הוא נקרא בפי העם גם "הבית יוסף" ו"המחבר").

לפי החיד"א (רבי חיים יוסף דוד בן יצחק זכריה אזולאי – אף הוא מגדולי הפוסקים), השם "מרן" בא לרמוז על כך שבעל התואר הנ"ל הוסמך על ידי מאתיים רבנים (מרן = ראשי תיבות של ממאתיים רבנים נסמך). הפירוש הפשוט יותר של התואר "מרן" הוא "מורנו" או מלשון "מרא" בארמית, שפירושו אדון והוא ניתן לרב-פוסק.

חשוב להדגיש שזהו תואר מכובד במיוחד, המוענק במשורה, כלומר רק לגדולי הדור בדורות האחרונים (למשל, החפץ חיים והחזון איש). תואר דומה, אף שפחות נפוץ ממרן, הוא המאה"ג (המאור הגדול).

כיום נוטים לחלק את התואר "מרן" בנדיבות רבה יותר, בעיקר לראשי הישיבות הגדולות (לרוב על ידי תלמידי הישיבה), וכן לגדולי הדור (פוסקים, צדיקים וכו'). המפורסמים ביותר הם הרב עובדיה יוסף, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שמריהו יוסף חיים קנייבסקי והרב אהרן יהודה לייב שטיינמן. מקצתם, כמו למשל הרב שטיינמן, מכונים בפי תלמידיהם "מרן ראש הישיבה".

תהליך ההתחרדלות העובר על הציבור הדתי-לאומי השפיע גם על נוהגי השימוש בתארים במגזר זה. כך למשל, הרב מרדכי אליהו והרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זכו לתואר "מרן". הרב אברהם שפירא מכונה בפי תלמידיו "מרן ראש הישיבה" ולעתים גם "רֶבּ אברום".

 

חכמים

מתחת לגאונים עומדים "החכמים": ת"ח (תלמיד חכם), חרב"י (חכם רבי), החה"ג (החכם הגדול), החה"ש (החכם השלם).

בקהילות של יהדות ארצות האסלאם "חכם" הוא פשוט שם נרדף לרב. בהקשר זה ראוי להזכיר את התואר המהודר "המלוב"ן" (המלומד בניסים) המיוחס בדרך כלל ל"חכם" ספרדי.

 

רבנים ובני רבנים

כמו בכל דרגה ותואר, יש רבנים ויש רבנים. שהרי בסופו של דבר גדולה עולה מעצמה ולא דומה רב גדול לרב פחות גדול. במלים אחרות התואר "רב" עדיין לא מבטיח כבוד והוא מותנה במשתנים רבים, כגון ייחוסו של האדם, הישגיו התורניים, המוסד שבו הוא עובד או מנהיג, הקהילה שבה הוא פועל ועוד.

רבנים ודרשנים דגולים, אותם אלה השובים לב כל שומעיהם בקסם מופלא ובנועם אמריהם, מרווים את צימאון תלמידיהם ומעוררים את לבבותיהם של בחורים ואברכים – אלה זוכים לתואר הנלווה שליט"א (שיזכה/יחיה לאורך ימים טובים אמן), המעמיד אותם במדרגה אחת לפחות מעל יתר הרבנים. והמהדרין אומרים שליטא"ס (שיזכה לאורך ימים טובים אמן סלה).

ומעל לגדולים אלה מתנשא "הרב" או "הרבי", בדגש על הא הידיעה. זהו כינוי שמעניק ציבור כלשהו למורה הדרך ההשקפתי וההלכתי שלו. בציבור החרדי זכו לתואר זה (במשמעות של מורה דרך) רבנים כמו הרב משה יהושע יהודה ליב דיסקין והרב יצחק זאב סולובייצ'יק. בציבור החרדי הכוונה יכולה להיות גם לראש הישיבה המקומית.

בציבור הדתי לאומי ישנם קומץ רבנים שזכו לתארים הללו ובראשם גדולי הדור: הרבנים קוק (אב ובן) והרב יוסף דב סולובייצ'יק.

מעניין וחשוב במיוחד הוא התואר השכיח הרה"ח (הרב החסיד). הכוונה בדרך כלל לנכבד בחסידות שאינו הרבי. כעיקרון בחצרות החסידויות ישנם רבים שאינם נושאים בתואר ו/או במשרה רבנית אך "נחשבים" בה כאוטוריטה למדנית / חסידית / יראת שמיים. התארים בהתאם לכך: הרב החסיד הוא הנמוך שבהם והגה"צ (הגאון הצדיק) הוא הגבוה. כך נקראים, לדוגמא, בניו של האדמ"ור מוויז'ניץ, המכהנים כבר בפועל כמנהיגי החסידות, אך כל זמן שאביהם עודנו בחיים – אין הם אדמו"רים.

מתחת לרבנים בסולם הכבוד עומדים בניהם, כלומר אלה שלא הצליחו "להבריק" בעצמם והם נזקקים לייחוס אבות. אלה יזכו להיקרא בהח"ר (בן החסיד רבי), בהר"ר (בן הרב רבי), בכ"ר (בן כבוד הרב).

במקרים רבים התארים מצביעים על "כיבוד הורים" ומופיעים לרוב בספריהם של מחברים המודים לאבותיהם ומוקירים את שמם. אאומ"ר (אדוני אבי ומורי) הוא תואר שכיח בהקדמות אלו.

 

תארים הקשורים בבעלי תפקידים פונקציונאליים בקהילה

בכל קהילה יש בעלי תפקידים הנושאים בתארים פורמאליים. כמעט כולם מכונים בראשי תיבות. למשל, חזה"ק (חזן הקהילה), או שו"ב (שוחט ובודק). כאן התואר נטרלי למדי והכבוד נגזר ממעמדו המקצועי של נושאו והמוניטין שיצא לו.

 

תארים הקשורים במעמד שיפוטי

בעבר הלא רחוק התייחסו החילונים בישראל לשופטים – בעיקר לשופטי בית המשפט העליון – כאל סנהדרין. כבודם היה בשמיים. גם היום רוב הציבור החילוני רוכש כבוד ויקר לשופטים (סקרים מאשרים זאת) אבל דומה שמעמדם הולך ופוחת, בשל סיבות שונות, שלא זה המקום לפרטן. נציין רק אחת מהן, שרבים נוטים להתעלם ממנה או להמעיט בחשיבותה: השופט אהרן ברק, שנתפס על ידי רבים כגאון ואדמו"ר (דומני שאני הייתי הראשון או למצער אחד הראשונים שהדביק לו תואר זה), הוחלף על ידי "רבנית" ששיעור קומתה אינו מתקרב לשיעור קומתו.

גם מעמדם וסמכותם של הרבנים במגזר החרדי, ובכלל זה הרבנים הגדולים, פחתו במקצת בשנים האחרונות, ורבים מעיזים לעשות דין לעצמם בעניינים שונים (השימוש באינטרנט הוא דוגמא מובהקת). אבל לא היה עולה בדעתו של חרדי לצאת חלילה בגלוי כנגד רב גדול ובעיקר כנגד הרבנים היושבים על כס המשפט.

בעולם המשפט החרדי קיימת אבחנה בין תארים בעלי אופי פורמאלי לבין תארים שיש בהם גם הילת כבוד, מעבר לתפקיד הרשמי. התארים הפורמאליים יותר הם: דומ"ץ (דיין ומורה צדק), אב"ד (אב בית דין); וראב"ד (ראש אב בית דין / ראש אבות בתי דין) העומד בראש בית הדין וסמכותו כדיין הבכיר ביותר.

תארים משפטיים, שלהם נלווית הילת כבוד הם: גאב"ד (גאון אב בין דין) ואבדק"ק (אב בית דין דקהילה קדושה) או אב"ד דק"ק.

התואר גאב"ד היה מקובל בקהילות אירופה לרב העיר. על פי רוב הגאב"ד לא היה חבר פעיל בבית הדין, למרות תוארו, והכרעתו נדרשה אך ורק במקרים מסובכים במיוחד, או בשאלות עקרוניות בענייני הנהגת הקהילה. אבדק"ק, גם הוא תואר כינוי לרב העיר והוא שקול לגאב"ד.

בימינו, משתמשים בתארים אלה מספר אדמו"רים העומדים בראש קהילות חסידיות. לדוגמא: רבי יוחנן סופר גאב"ד ערלוי, או אדמו"ר באבוב, הנושא בתואר אבדק"ק באבוב. רבנים של קהילות גדולות באירופה משתמשים אף הם בתואר גאב"ד, כגון גאב"ד אנטוורפן.

 

תארים הקשורים בלימודי הקודש

על מעמדו הנחות של המורה במגזר החילוני נכתבו לאחרונה תילי תילים של מאמרים. בינתיים בפועל, כמעט ולא נעשה דבר. רוב האנשים שהתבטאו בנושא הזכירו את השכר כמפתח לשינוי. תגמול חומרי הוא בהחלט מרכיב חשוב ביצירת מעמד ציבורי, אבל בניגוד למוסכמה הוא לא המרכיב העיקרי. המעמד מתחיל קודם כל ולפני הכול בסולם הערכים והעדיפויות החברתי. לכן, מי ששואף להעלות את מעמדו של המורה בחברה החילונית, טוב יעשה אם ילמד דבר וחצי דבר מהחרדים. לא בכדי כאשר החרדים רוצים לכבד דמות ציבורית הם מזכירים את תורתו אמנותו, כלומר למדנותו המופלגת: מו"ה (מורנו הרב), מו"ר (מורי ורבי), מכ"ת/מעכ"ת (מעלת כבוד תורתו) או מכש"ת (מעלת כבוד שם תורתו).

בתוך עולם הישיבות קיימים תפקידי הוראה שונים המוכתרים בתארים שונים. למשל, ר"מ (רב מלמד), מג"ש (מגיד שיעור – נפוץ בעיקר בחוגים ליטאיים).

 

זיכרונם לברכה

אצל החילונים, אחרי שאדם נפטר סוגרים איתו חשבון ולא אחת משמיצים. החרדים יודעים להעניק כבוד למתים, קל וחומר כאשר מדובר בפטירתם של אנשים חשובים. את תארי הכבוד למתים אפשר לחלק לארבע משפחות סמנטיות:

1. תואר סתמי: מנ"כ (מנוחתו כבוד), ע"ה (עליו השלום).

2. תואר "זכות": זי"ע (זכותו יגן עלינו), זיע"א (זכותו יגן עלינו אמן).

3. תואר "זכר". יש לשים לב שגם כאן מתקיים מדרג סמוי של תארים ושל מהדרין (בהתאם לאורך התואר): ז"ל - זכרונו לברכה, ז"צ (זכר צדיק), זצ"ל (זכר צדיק לברכה), זצוק"ל (זכר צדיק וקדוש לברכה), זצל"ה (זכר צדיק לחיי עולם), זצלה"ה (זכר צדיק לחיי העולם הבא), זצוח"ל (זכר צדיק וחסיד לברכה), זצוק"ל (זכר צדיק וקדוש לברכה), זצוקלה"ה (זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא), זצוקוטלה"ה (זכר צדיק, טהור וקדוש לחיי העולם הבא).

4. תואר "זכרונו" (ושוב דרגות של מהדרין): זי"ל (זכרונו יהיה לברכה), זל"ע (זכרונו לחיי עולם), זלל"ה (זכרונו לברכה לחיי העולם) ), זללה"ה (זכרונו לברכה לחיי העולם הבא).

לאדמו"רים שנפטרו מקובל להצמיד את התואר נבג"ם (נשמתו בגנזי מרומים).

 

עזרת נשים

כצפוי, העולם החרדי דל בתארים כשמדובר בנשים. אישה נתפסת כמי שמתבשמת בכבוד אביה, בעלה ובניה. כיוון שלא מצופה ממנה ללמוד וללמד תורה, אין מצמידים לשמה תואר של למדנות או כל הישג אינטלקטואלי אחר. נשים חרדיות אמורות להסתפק בתארים: מרת, תליט"א – תזכה לחיים טובים ארוכים; תח' – תחיה; הצדקנית; הצדקת; ו"אשת חבר" – בהתייחס לבעלה.

 

אהוד: אציע לך עוד משהו: רשלקזע – על גבי קמיעות, ר"ת – רפואה שלימה לנושא/ת קמיע זה עליו/עליה. בעקבות כתב-יד עתיק על קמיעות שהומלץ לי בשעתו על-ידי פרופ' גרשם שלום כאשר הייתי תלמידו – ולימים כתבתי קמיע בסגנון הזה לאפרת בת רחל הצפתית, והוא מופיע במחזור הסיפורים הנושא את שמה, "אפרת" (בהוצאת "תרמיל", 1978).

 

* * *

הזמנה לערב מיוחד

במסגרת שנת ז'בוטינסקי - 130 שנה להולדתו ו-70 שנה לפטירתו

אירוע ז'בוטינסקי בכנס העברית בראשל"צ

במסגרת שנת ז'בוטינסקי – 130 שנה להולדתו ו-70 שנה לפטירתו, מוזמנים

ידידי מכון ז'בוטינסקי לאירוע חגיגי מיוחד:

"לשון חיי, בגיל, ביגון, בזעם"

האירוע, במסגרת כנס "לשון בראשון", מוקדש למאבקו של זאב ז'בוטינסקי

למען השפה העברית והחדרתה לבתי-הספר.

יום רביעי, כ"ד באדר תש"ע (10.3.2010) בשעה 18.00

בהיכל התרבות בראשון-לציון

ישתתפו: פרופ' אריה נאור, ד"ר אבשלום קור, מר יוסי אחימאיר

שירה וקריאה: עמנואל הלפרין, ערן צור, אפרת בן צור

במהלך האירוע יושמע קולו המוקלט של זאב ז'בוטינסקי הדובר עברית.

האירוע הופק במשותף על-ידי עיריית ראשון-לציון ומכון ז'בוטינסקי בישראל

הכניסה חינם. המעוניינים בהסעה מתל-אביב (במחיר 30 ₪ הלוך ושוב)

המעוניינים מתבקשים להירשם בהקדם אצל:

גב' סוניה חזן במכון ז'בוטינסקי, טלפון: 03-6210642

ההסעה מותנית במספר מספיק של נרשמים

 

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

 

מחברת רביעית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 4

 

גם אני עברתי ללמוד בבית-ספר אחר, ואחר-כך הפסקתי. אז אין לי תעודת-בגרות, אז מה? לא היה לי ראש למתמטיקה. ואחר-כך כבר גם לא תחת. אם יש לבחורה תחת, אומר לָצֶק שְׁנֶלְצוּג, זה לא מספיק כי מלבד פֶדֶר אִין תוּחֶס, כלומר נוצות על הזנב, כמו לטווס, צריך גם ראש כדי שלא ינצלו אותך כמו את לצק עצמו, שהיה טיפש, ולוּ למד מקצוע נקי וקל בנעוריו, כי אז לא היה עליו להסתובב על גגות תל-אביב בנעלי-עבודה ישנות הנראות כגושי זפת יבשה, ולשטח במגב-גומי, ששוטפים בו רצפות – את הזפת הרותחת, בדליים-דליים – על המישטח הלוהט בשמש, ולפזר מדי פעם חופני חול לח, כדי לחספס את הזפת בהצטננה ולהביאה לידי שידוך טוב יותר עם הסיד הטרי, העתיד להישפך מיד ולכסותה.

הערבי החובש כיפה עמד למטה והעלה והוריד דליי זפת רותחת וסיד סמיך בחבל, ולצק שלט ברמה בגג ואני יצאתי פעמיים והבאתי לו קפה ועוגיות. הייתי לבושה במכנסונים הקצרצרים שלי ובחולצה דקה, בלי חזייה, ונדמה לי שרק למראי היתה תפוקת עבודתו של לצק שנלצוג במגב-הגומי עולה כפלים, ולשונו העבה נשלחת החוצה, בהתנשאו מן המאמץ, גולם טוב-לב. הוא לא חדל להעתיר עליי שבחים ולדבר טובות על אודות אבי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, שהיה האיש הנחמד וההגון ביותר על גגות תל-אביב, וחבל שאישה צעירה ויפה כאימי, שגברים עדיין מסובבים אחריה את ראשיהם ברחוב, לא העריכה אותו והחליפה את ריח הזפת בריח הכסף, ולא שהוא מאשים את אימי במות אבי, אבל ברור שהיא שברה את ליבו והלוואי שאותך, לילך, יאהב מישהו כפי שארון אהב את רגינצ'קה עד יומו האחרון. לב זהב היה לו, ויושר. מעולם לא רימה בחומרים שנתן לציפוי הגגות. וגם אם המֶדָה, אלה השיפועים שמותקנים בגג השטוח מתחילת בניינו, כדי לנקז את מי הגשמים למרזבים – גם אם אינם עשויים היטב בגג, לא ארון הרמוטק יעצור בעד לצק שנלצוג מלשים כפליים שכבות-זפת ויותר עד שיתקבל השיפוע הנחוץ. וגג שציפהו ארון פעם אחת – יכירו לצק מיד, גם לאחר שש ושבע שנים.

לאחר שסיים את עבודתו על הגג, נכמס לצק שנלצוג לדירתי לומר לי שלום וביקש לשתות עוד בקבוק מים קרים. לצק שנלצוג יהודי ענק, הר-אדם מבוגר, בבגדי-עבודה קרועים, ירך שעירה ובהירה מבצבצת לכל אורכה מבעד למכנסו הפעור לרווחה, ואצבעו עבה ממקל המטאטא שבו הוא מטאטא את הגג, לפני הזיפות, משיירי הסיד הקודמים. כרסו אף היא רחבת-מידות ומשתפלת מעל חגורתו. חצי דיבורו ביידיש, שאני לא כל כך מבינה, חוץ מ"מיידלה" ו"שיינה" ועוד איזה ביטוי ששכחתי ופירושו – עפר אני תחת כפות רגלייך, כוכב-השחר שלי, או משהו כזה.

טוב, עמד מולי ובקבוק הליטר-וחצי מפלסטיק בידו והוא מגרגרו אל גופו הפילי, ונאנח. "תמונות יפות יש לך בדירה, מיידלה, בטח הבת של ארון זיכרונו-לברכה, יש לה טעם טוב בקישוט. אולי הבת רוצה לקנות עוד תמונה, לתלות בדירה הנחמדה?"

וסיפר לי שאשתו, שנפגעה בתאונת-דרכים ומרותקת לחדרה, מציירת זה כמה שנים תמונה גדולה של בית-המקדש, בצבעי זהב וכסף, ועתה היא קרובה לסיומה. כל מי שראה את הציור – התפעל ממנו, יותר טוב משאגאל. ולי תימכר התמונה במחיר-מציאה של חמישים דולארים בלבד!

קצת דיבר קצת לגם, בהטיית ראש, מן הבקבוק, עד שנתרוקן. כשהחזיר לי אותו נסוגותי ברתיעה קלה, צעד אחד לאחור. עמדנו ממש בכניסה לדירה, רק הדלת הסגורה מאחורינו. הייתי יחפה. והייתי יפה, כרגיל, מלוחה וקצת שזופה, משחיית-הבוקר, ועורי חלק, ללא פגם.

לצק שנלצוג התבונן בי ועיניו נצצו דמעות. "בבקשה תרשי לי, גברת לילך," התחנן, "אני, אדם שרואה פרח כמו שאת רק בטלוויזיה. עם קלרה כבר לא רואה קולנוע. עכשיו, פעם אחת בחיים, שתראי איזה כבוד אני נותן לבת של ארון זיכרונו-לברכה – "

כרע על ברכיו ובטרם הבנתי מה כוונתו, הרכין ראשו הגדול לרצפה, כערבי שמתפלל, ונשק את המקום שעליו עמדו רגליי היחפות רגע לפני שנרתעתי.

כה הייתי נרגשת מן המחווה שלו. טרם פגשתי אדם שעד כדי כך יעריץ אותי.

"פרח, הרמוטתק – " מילמל במרחק אצבעות אחדות מבהונות רגליי היחפות, שמיששו רצפה קרירה, שחורה, ואשר אליהן לא העיז לקרֵב שפתיו. כן, אני לא מתביישת להודות, עלתה בי חמלה רבה כלפי הפועל הנאמן של אבי המנוח, אשר מעודי לא החלפתי עימו יותר משתיים-שלוש מילים, והייתי סבורה שהוא רווק קשיש, מוכה גורל, והנה – אישה חולה, ולבד מטלוויזיה אין כל שעשוע בחייו, ולהסתכל על בית-המקדש הנבנה והולך בציור של אשתו הנכה בצבעי זהב וכסף – ובתנופה אחת השלתי את חולצתי והפשלתי מטה את המכנסונים התחתונים הקצרצרים, ונותרתי כך, ערומה, לפני עיניו שהתרוממו אליי בפליאה עצומה מרגע שצנחו המכנסונים על כפות-רגליי והשתחררו, רגל תומכת ברגל, ואני זקופה ואינני מתכופפת – לנגד פניו שנטועים עדיין בגובה הרצפה, מול בהונותיי המושלמות.

אז משכתי רגל והעמדתי עצמי בתנוחת ונוס-העולה-מין-הגלים של בוטיצ'לי, יד כאן יד כאן, ואני חשה עצמי משוחררת אפילו במתנדנדיים, שאותם אני משתדלת לא לחשוף מיד, כי אני, אם, אם לא הזכרתי עדיין – מתביישת בכך שהם ארוכים ורפים – טוב, אולי זו הרגשה אישית שלי, כי גברים בדרך-כלל מתנפלים למצוץ ולטמון בהם את פניהם מבלי להעיר הרבה על הגמישות החסרה וההדדיות היתירה – אבל כל זבנית קטנה בחנות שמלות או חזיות ובגד-ים, מבינה ומסכימה איתי מיד לגבי מגרעותיי –

הנחתי לו לספוג אותי במבטיו, עדיין ניצב על ברכיו, זקוף, והדמעות זולגות מעיניו למראה גופי נטול הבגדים. ידעתי שלא יגע בי, כי כפות-ידיו עדיין מלאות כתמי זפת וסיד, אך לא יכולתי לשאת את בכיו האילם, מה גם שהרגשתי שפניו הענקיים הולכים וקרבים אליי באיזו תחינה נואשת, כאילוי אני סם-חיים לבולעו, אז הסתובבתי לי קצת, כשאני מכופפת את גבי קדימה, ומפשקת רגליי, ומקרבת ללשונו, שכבר נשלחה לעבר פוסיק, את תוסיק הפעור-למחצה –

וכמו שנישק בלטה לפני כן, כן חשתי עתה את שפתיו, הקרות-עדיין, נושקות כל פיסת-לחי בעגבותיי, מה שדיגדג לי והצחיק נורא – מזל שלא היה לו שפם, כי זה מצחיק אותי עוד יותר, כשהתכופפתי עשיתי אפילו פוק קטן, שברח לי, לא בכוונה, אבל זה בכלל לא היה איכפת לו, וגם לא ראה בכך, כנראה, בוז לאדם העובד, כי עד מהרה חשתי גם את לשונו –

– – –

אימא! לשון מגולגלת כזו עוד לא היתה לי. אולי חלמתי רגע קט? לא. הוא הרים אותי, בה בלבד, והרגשתי שאני מרחפת בחדר, מתנדנדת, מרחפת, על לשונו, מתנדנדת, מרחפת – לשון גדולה כזו יש אולי רק לפיל או לקרוקודיל. מה אני אומרת לשון – חדק! ביקרה בתחתול, ביקרה בפותצ'יק, הרימה, הרימה, ואני הרגשתי כבת-אלים הנוטה חסד למאמיניה. וכשסיימה הותירה אותי מנוגבת לגמרי, את תנובתי ליקקה כמו את פרח מותק החיים, אלה לא מילים שלי אלא של לצק שנלצוג, כשסיים, קם רועד ואמר –

"לילך, את פרח מותק החיים – "

טוב. זה יותר טוב מלהיות זפת המציאות. לא? על מכנסיו ניכר כתם רטוב. חוץ מאשר בלקקן שלו – לא נגע בי כלל. התלבשתי מהר לנגד עיניו, הבולעות אותי כמו מבט אחרון על גן-עדן, ששולח היורד שאולה. ריח הזרע היה דוחה, מין זרע-זיעה שאולי נתקלקל כבר מרוב איכסון. והוא בלול בריחות סיד וזפת רותחת בדוד. מבעד לקרע שבמכנסיו צנחה לה ביצה כהה אחת, גדולה כביצת בת-יענה, ושעירה. הוא חייך חיוך טיפשי. "אני חזק!" אמר, ובטרם פתחתי את הדלת ושילחתי אותו אל אחרית ימיו מול נערות הטלוויזיה ואשתו הנכה –

"אני חזק," המשיך לצק למלמל בדרכו החוצה, כתינוק שוטה ונכלם. "זין שלי הכי גדול בבוקארשט, פעם! דופק צועניות, דופק רומניות, רק לא דופק יהודיות – "

את ההמשך לא שמעתי, כי סגרתי עליו את הדלת ורצתי להתרחץ. אני יודעת? אולי הוא מלקק זונות ברחוב הירקון ונדבק במחלות כאלה, נוראות, כמו של חיים תוגתי?

 

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

 

המשך יבוא

 

* * *

אזרחי  תל-אביב, התקוממו!

ה"שיפוץ" המיותר של היכל התרבות

הוא על חשבון המיסים שלכם

ועל חשבון השירותים שאתם אמורים

לקבל מן העירייה

ואלה ילכו וייעשו גרועים עוד יותר

בעוד ה"שיפוץ" יימשך יותר ויותר שנים

ויעלה הרבה יותר כסף מן "המתוכנן"!

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כוננות מברשות הוכרזה ברחבי העולם החרדי לקראת פסח ומחירן האמיר. עשרות אלפי בחורי ישיבה פטורים מהשירות הצבאי ומעול פרנסת עצמם, כי הם חיים על חשבון המדינה – יסרקו במברשות ובנוצות את כל ספרי הקודש בישיבות, בבתי הכנסת ובבתים הפרטיים, לוודא שלא נותר בהם פירור חמץ. גם פירור לכלוך מחוטט מהאף, שנשר בשעת הלימוד בספר – דין חמץ לו, שנאמר בספר יואל: "כָּל פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר!" – אך פיסות הדונג שנפלו מהחיטוט באוזן, כשרות הן! [נא לא לתקננו. אנחנו יודעים את הפירוש האמיתי, שחורים כקדרה].

* שאלה למיליונר הדתי היורד בלונדון לב לבייב לאור מפלותיו הפיננסיות האחרונות ובהתברר מצב השקעותיו ברוסיה: באיזה שלב עומדת כיום מגמתך לקנות את בתי הספר הממלכתיים הכלליים בישראל ולהשתלט עליהם בעזרת תוכניות דת ומורים דתיים שהבטחת לספק על חשבונך? האם גם הם כלול בהסדר הנושים של כספי הפנסיה של הציבור, שלנו – שהיו ברשותך כהלוואות-ענק ושאותם הפסדת עבורנו?

* ציטוט מגיליון 522: "לאהוד אולמרט, חזק ואמץ! על דאטפת אטפוך וכל מטייפייך יטופון!"

ספי סגל: החלטת כבר מה תכתוב אם יורשע, או שזה בכלל לא מעניין אותך? על כגון דא נאמר: "מה הוא קופץ!!!"?

אהוד: אני לא מאמין שיורשע, אך אם כך יקרה, אחכה לסיום הדיון בערעור בערכאות הגבוהות ביותר, ואז אודיעך דבר. אני לא שותף ללהיטות הזו לראותו מורשע וללגלג על כל המאמינים בחפותו! – ומצד שני, איך האמנתם אתם, הישראלים, בנוכל הנמלט גאידמק ובאוהלים שלו, ואיך הערצתם אותו לעומת כל "המושחתים" שבממשלה! – "חדשות בן עזר" היה מן היחידים שחשף את פרצופו מההתחלה וזכה גם על כך למנה רצינית של חרפות ולעג!

* ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני בן ה-73, שמגדיר עצמו רווק לאחר שהחל בהליך הגירושים, חזר לאור הזרקורים, ולפני מערכת הבחירות החשובה לו באופן אישי, החל לקדם חלק מחברותיו הקרובות לרשימה. ניקול מינטי בת ה-25, בתה של רקדנית אנגליה הנשואה לאיש עסקים איטלקי, איטליה קארוסו, מיס איטליה לשעבר, וג'ובאנה דל גידיצ'ה שעבדה בעבר כחשפנית במועדון לילה אותו היה נוהג לפקוד ברלוסקוני, והפכה לנערת התחזית באחד מערוצי הטלוויזיה שברשותו. לרשימה הזו תתווסף גם פעילת מפלגת "חופש לעם" של ברלוסוקני, אמנועלה רומאנו, שאביה הצית עצמו שנה שעברה מול ביתו של ראש הממשלה, לאחר שזה הוריד אותה מהרשימה. מינטי, שהתפרסמה בתוכנית טלוויזיה, בה נהגה להופיע כשהיא לבושה בביקיני זהוב על נדנדנה, קיבלה בסוף השבוע האחרון הודעה רשמית על מועמדותה במחוז לומבארדיה. מינטי אמרה לתקשורת שיש לה "את קורות החיים שלה, והיא מוכנה למלא את התפקיד," אבל ביקשה "להפסיק לפרסם את תמונותיה מימיה בטלוויזיה". ["הארץ אונליין, 1.3.10].

כל הכבוד לך, ברלוסקוני! עשית למען מעמד הנשים בפוליטיקה יותר מכל פוליטיקאי או מנהיגה פמיניסטית אחרים! היפה, לצד הטוב והאמיתי, היה אחד התארים החשובים ביותר בפילוסופיה היוונית העתיקה.

* עורכת-דין מצרית ממליצה לגברים ערבים להטריד מינית ולאנוס נשים ישראליות כחלק במאבק באונס שעושים הציונים באדמות הערביות! הראיון משודר בווידאו. כנראה שזה מה שיש בראש, אפילו לאקדמאים מוסלמים: לזיין אותנו! – [ר' רשימתו של אורי הייטנר לעיל].

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=eb681a54e5fab943de3637e1d1cb56f4&id=965

* ממשלת ישראל שלחה מחאה חריפה לוואשינגטון, בירת ארה"ב, לאחר שנודע כי עומדים להתחיל שם בבניית שכונה חדשה על קרקע שהיתה שייכת בעבר לאינדיאנים! כזאת חוצפה! יש להעלות מיד את הנושא במועצת הביטחון ולהחזיר לאינדיאנים את אדמותיהם!

* לאחר שיהרסו את שדה התעופה התל-אביבי הוותיק והיעיל שדה דוב, ויבנו שם עוד כמה מאות דירות לאלפי דיירים חדשים בעיר הפקוקה כבר עכשיו והסובלת מהיעדר שטחים פתוחים וחנייה, יארך זמן הנסיעה מתל-אביב לנתב"ג כדי להמריא לאילת פי כמה וכמה מזמן הטיסה לאילת או מנסיעה ברכבת, לכשתותקן.

יופי מועצת חלם! תמשיכי להרוס בך עוד ועוד אתרים עד שתיראי שיכון אחד גדול וגבוה של פקקי תנועה בין בניינים מכוערים! הרי גם הטיילת מיותרת. אפשר לבנות עליה עשרות מגדלי מגורים עם מראה לים!

אבל לֵך דבר עם מי שהחליטו לרצוח את היכל התרבות!

* האיש הישר הזה אביגדור ליברמן, שהצליח להשתחל עד לדרגות הגבוהות ביותר של השלטון בישראל, מסמל בעינינו את ההצלחה של קליטת העלייה ומיזוג הגלויות ללא שום צורך בשיטות מאפיונריות או מפוקפקות אחרות. אם היו ממציאים את שעון היושר, היה אפשר לכוון אותו על פי אביגדור, כמו שתושבי קניגסברג היו מכוונים את שעוניהם על פי שעת טיולו היומי של הפילוסוף הרווק עמנואל קנט. נשאלת השאלה: האם האיש הישר והנרדף הזה יבקש מקלט מדיני בבלארוס או ברוסיה וייחקר שם על ידי חבריו על היותו השר לעניינים אסטראטגיים?

* לאור פיגוע הירי בכביש 443 ירושלים-מודיעין אתמול ישכור בית המשפט העליון חברת שמירה או יזמין כוח או"ם כדי לשמור על התנועה בכביש ולבצע את פסק דינו הקובע, בניגוד לדעת צבא ישראלי שעדיין נמצא באזורנו – שיש לפתוח את כביש 443 לתנועת הפלסטינים וגם כדי שיתאפשר לנשים פלסטיניות מהשטחים, בייחוד מעזה, להינשא לגברים פלסטיניים מישראל, ובכך להחיש עוד יותר את תהליך ההידרדרות של המאזן הדמוגראפי בישראל של כל אזרחיה, שבה אי"ה גם בית המשפט העליון ינוהל בידי קאדי מוסלמי על פי חוקי השריעה אבל ההישג הגדול ביותר של העליון יהיה שהצדק ושיוויון הזכויות והקרן לישראל חדשה ינצחו את הציונות, וככה גם האנטישמיות תיפסק כי לא תהיה מדינה ליהודים.

* טוב יעשה נתניהו אם יוותר על האיש הישר הזה איווט בתור שר החוץ, ואולי יוותר גם על מפלגתו, "ישראל ביתנו", ויכניס לקואליציה את מפלגת "קדימה" (ההולכת לגווע ואולי גם להיעלם בבחירות הבאות כשם שנעלמה מפלגת "שינוי"), וייתן את תיק החוץ לציפי ליבני. זה הרע במיעוטו אך גם הטוב במיטבו לאור המצב הקיים, ודומה שזה גם היה רצון העם בבחירות האחרונות.

* חוק הספר העברי הנדון כעת בכנסת ובוועדת שרים הוא חוק דמגוגי מיותר ומטומטם שאפילו אם יתקבל לא יעמוד במבחן המציאות המסחרית של שוק הספרים ויגרום נזק גדול לסופרים, לקוראים ולהוצאות הספרים. זיכרו שאנחנו התרענו על כך מההתחלה! אבל כרגיל איש לא שאל לדעתנו כי אנחנו סופר נידח!

 

* * *

אהוד בן עזר

בתל-אביב עומדת להיפתח תערוכה "היסטורית" בשם "השדרה הראשונה"

בתל-אביב עומדת להיפתח תערוכה "היסטורית" בשם "השדרה הראשונה" לתולדות מה שקרוי היום "שדרות  ירושלים" ביפו. עיון חטוף ב"רקע ההיסטורי" באתר התערוכה באינטרנט מראה  שיא חדש בשיכתוב ההיסטוריה מתוך שקרים פרו-פלסטיניים ובורות. הנה ציטוט:

1914. תורכיה ממנה מושל חדש ליפו בשם חסן בק, אשר ממשיך את פיתוח העיר. [אף מילה אחת על מסכת ההשפלות וחרדיפות שהוריד המנוול הזה על היישוב העברי, וכיצד "פיתח" את העיר על ידי כפייה והחרמת רכוש עברי!]

1916. שוקרי בק מחליף את שלטונו של חסן בק, ואחריו אדי בק עולה לשלטון עד הכיבוש הבריטי.

1917. יצאה גזרת גירוש על כל תושבי יפו בפקודת השלטון התורכי. [אף מילה אחת על כך שמדובר רק בגירוש תושבי תל-אביב. ואילו המוסלמים תושבי יפו לא נדרשו לעזוב אותה וישבו בהשקט ובביטחה בבתיהם. תל-אביב כלל לא נזכרת אלא היא כנראה "יפו"!]

נובמבר 1917. יפו נכבשת ע"י הבריטים ללא התנגדות. כעבור ימים אחדים החלו לחזור התושבים הגולים לבתיהם. [אף מילה אחת על כת שמדובר בגולי תל-אביב ולא באף מוסלמי אחד מיפו, וכי לקח לגולים קצת יותר זמן ולא ימים אחדים לחזור לבתיהם בתל-אביב, שבהם ישבו באופן זמני מפוני הצבא הבריטי, תושבי מפתח-תקווה – כי בינתיים נתקבע קו החזית לאורך הירקון. קיראו היסטוריה! בורים ועמי-ארצות שכמותכם!]

1921. תחילת המאורעות בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסיה הערבית ביפו. [זה היה פוגרום של ערבים חמושים ביהודים חסרי הגנה שבמהלכו נרצחו באכזריות גם ברנר וחבריו הסופרים. כאן זה מוצג כמין שיוויון בין שתי "אוכלוסיות", והיהודים נזכרים ראשונים!]

1936. פרץ המרד הערבי ובעקבותיו מבצע "עוגן" שחולל הרס בתחומי העיר העתיקה. [הכוונה כנראה למבצע של שלטונות הצבא הבריטי שהרסו ו"ניקו" חלק ניכר מחומות יפו העתיקה והבתים בתוכה בעת "המרד הערבי" – ואילו כאן אפשר לחשוב שמדובר במבצע בעל שם עברי שנעשה בידי יהודים!]

איזו חרפה! ואנחנו כבר רואים בעיני רוחנו את הביקורות הטובות והנלהבות שתקבל התערוכה  בתקשורת הישראלית – שחלק ניכר ממנה הוא אנטי-ציוני ופרו-פלסטיני, ראה למשל מה  יהיה כתוב בעיתון "הארץ".

 

* * *

הגלריה לשלום גבעת חביבה

"איך לפעמים אני"

תערוכה של ארבע אמניות היוצרות בחומרים שונים, בעמלנות ובהתמדה מעניקות משמעות ותוכן חדשים. האמניות משתמשות בחומרים השייכים לטריטוריה הנשית, ועוסקות בכיסוי מנטאלי, תוך בדיקת המרחב הסובב אותן. מרחב נשי דרך – קשירה, תפירה, רקמה, חיבור, פרימה, פרוק וצמיחה.

בותיינה אבו מלחם – ילידת ערערה, מעבירה את מורשת הרקמה הפלסטינית לשפת אמנות עכשווית, מביטה נכוחה כאמנית ערבייה פלסטינית, בעלת אזרחות ישראלית, אל עולמה החיצוני מתוך עולמה הפנימי התחושתי. בדים לבנים ארוכים נרקמים ונתפרים כקרטוגרפיה – העוסקת בהכנת מפות ובחקר התהליך. לכל אורך העבודה נעוצות סיכות תפירה רבות, חודרות, מעוררות צמרמורת וחרדה. נרקמים קשרים המחברים בין עבר והווה, בין אותנטי למודרני, בין זהות, זמן ומקום כמפה טופוגרפית רגישה וכואבת.

ליהי בן שלום – בת גבעת חיים מאוחד, בודקת את גבולות החומר. העבודות נעות במרחב שבין החומר, חלל הפנטזיה והממשי. ליהי יוצרת בחומרים יום יומיים ופשוטים, ובהתערבותה נוצרת התפוררות ובלייה. "ככל שהחומר מתבלה והחור גדל, יש יותר מרחב למופשט והלא חומר, מרחב אשר מאפשר למציאות להפוך למחשבה, לרעיון, לסיפור," כותבת ליהי. ליהי מעלה את השאלה מהו מינימום החומר הדרוש לקיומו של הריק ולהיפך?

איבתיהאג' אקילאני – ילידת כפר קרע, יוצרת מיצב שמורכב מהנפטה של זרעים – "חוד".  המיצב הוא המשך של סדרה שהתחילה מהכפר "המוהגגרין" הנטוש – עין חוד. "חוד" פרושו – אגן. זהו ביטוי יום יומי בבית הערבי המציין מקום לזריעה. בתערוכה זו יצרה את שני המיצבים – " חב חוב " – זרעים / אהבה / "חוד ארד " – אגן אדמה. האמנית מבטאת את נשיותה דרך התנועה הספירלית, זריעה, צמיחה – אמא אדמה.

ארנה בן צבי – עוסקת בעבודותיה במעטפת האישית, באמצעות חומרים שונים. "בתהליך העבודה בשנים האחרונות עסקתי במעטפת האישית. מתוך התבוננות בסביבת הבית – אני עוסקת בדיאלוג בין הווה לעבר, ומשלבת מילון אסוציאציות פרטי – רשימות מילים בעבודות הטפטים ועבודות טקסט כמו – I am a wife & mother – "ילדה טובה", העוסקות בזהות אישית, חברתית ומקצועית, " כותבת ארנה. ארנה מתמודדת עם הנשיות, התא המשפחתי, הקשר עם האם, האמהות והגעגוע.

כולן עוסקות בשפה נשית, חושית, עוצמה מול רוך, בנייה מול הרס, חיים ומוות, עבר מול הווה – "איך לפעמים אני ".

אוצרות: אתי עמרם ואסנת בן שלום.

פתיחה חגיגית שבת, 6.3.10, בשעה 12.00. התערוכה תימשך עד ה-6.4.10.

שעות הפתיחה: 8.00-16.00. שישי ושבת בתיאום מראש. טל. 04-6309267

 

* * *

אהוד בן עזר: מרק כרוב ביתי לחורף

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

4-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.

חצי קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.

5-6 עלי דפנה שלמים.

10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.

3-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר [למרבה הצער חדלו ליצר אותה בארץ].

2-3 כפות גדושות אבקת מרק עוף.

2 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.

4-5 עגבניות בשלות גדולות חתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק. המהדרים קולפים אותן.

מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.

לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם.

בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות או בינוניות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:

4 כפות אורז שטוף.

4-6 כפות סוכר חום.

4-6 כדורי סוכרזית, לפי הטעם והדיאטה.

מיץ מסונן מלימון בינוני שלם, או פחות, לפי הטעם.

3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.

כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס.

רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.

1-2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק בשר או עוף.

מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה עד שעה וחצי נוספות. יחד – שעתיים וחצי עד שלוש שעות בישול.

לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.

המרק מוכן.

 

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף מכל מרכיב במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.

לאחר שהמרק מתקרר, רצועות הכרוב "שותות" את המרק והוא נעשה סמיך מאוד. לפני חימום מחודש אפשר להוסיף קצת מים רתוחים כדי לדלל.

 

* * *

הזדמנות להתנסות במיני-סדנא בת שישה שבועות לירידה במשקל באמצעות כתיבה

על דרך העבודה בסדנא ניתן לקרוא באתר: www.harzaya.com

לפרטים נוספים והרשמה נא פנו אלי בהקדם. ההרשמה נסגרת ב-7 במרץ 2010.

בתודה ובברכה,

 שז

03-7313444, 0507-393095

 

* * *

משה כהן: אכן נסתרים אורחות לב האישה

מכובדי, כולנו המומים ממקרי האונס הקבוצתי שנערים צעירים ביצעו בנערה. אנשי חברה מעלים את השאלה, איפה טעינו שלא השכלנו למנוע את הפשע המחריד הזה. שאלתי את עצמי מה היו אמצעי הכפייה שבאמצעותם אילצו אותה לקיים יחסים עם כמה וכמה נערים. לפי מה שסופר בתקשורת, בן-זוגה כפה עליה קיום יחסי מין קבוצתיים תחת האיום... שיעזוב אותה. עם זה לא יכלה להשלים ועשתה מה שדרש ממנה. לזה קורא אני אהבה. אך עדיין אין לי תשובה לשאלה איפה טעינו. זה הראש שלה והלב שלה. לנו אין חלק בזה. גם אין לי תשובה איפה טעינו ששלושים נשים היו מוכנות לשמש שפחות לגואל רצון.

אכן נסתרים אורחות לב האישה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

 רב הלילה – משירי יעקב אורלנד

"משוררים כאורלנד הגביהו את קומתם של הזמר והפזמונאות העברית"

(דברי אליהו הכהן)

פגישה מרגשת עם שיריו של חתן פרס ישראל לזמר עברי

 ועם הסיפורים שמאחוריהם

בין המשתתפים : שמעון ישראלי, נתנאלה, איה כורם, שלום שמואלוב,

לירון לב ועוד

אורחים : סינילגה אייזנשרייבר (פן), נתן סלור, סיגל אשל

נגנים: רמי הראל, איתן איצקוביץ, יוראי אורון

עורכת ומגישה: שמרית אור

מוצ"ש 27/3 בשעה 2100

מחיר מוזל 80 ש"ח לקוראי "חדשות בן עזר" (במקום 100 ש"ח)

כרטיסים בקופות צוותא טל. 03-6950156

 

 

* * *

לקראת חג הפסח מומלצים ה"גוטמנים":

1. "הגדה" מסורתית של פסח

 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

3. "בין חולות וכחול שמיים"

שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן

ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן בעברית וברוסית

 

לפני כ-30 שנה יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר. סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה.

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורי יציאת מצרים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בחנות הספרים החדשה שבאגף החדש במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון גוטמן ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות). למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד. בשנה האחרונה יצאה לאור מהדורה רוסית של אלבום גוטמן, שאינה נופלת באיכותה מהמקור העברי. מתנה יפה לקוראי רוסית בארץ וברוסיה.

[דבר המפרסם]

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,217 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות  תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את  תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-130 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר החל מ-29 בינואר 2010 עד 23 בפברואר 2010 הוא 1,556

מתוכן 1,435 מישראל, 74 מארה"ב, 8 מגרמניה, 5 מאוסטרליה, 5 מבריטניה, 3 מהרשות הפלסטינית והשאר כניסות בודדות מצרפת, חוף השנהב, בלגיה, ספרד, שוויץ, הולנד, קנדה, מצרים, דנמרק, עומאן, פיליפינים, בולגריה, הונגריה, רומניה, בחריין ודרום-אפריקה

 

 

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,021 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,219 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל