הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 526

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באדר תש"ע, 15 במרס 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

פעמיים בשבוע מאות נמענים קוראים אותנו ממש באותה שעה!

 

עוד בגיליון: המוסף לפסח: גפילטע-פיש, חרוסת, קניידאלאך, קומפוט,

אוֹף-גְפְרִישׁטֵע מָצֶה. בהמלצת "חדשות בן עזר".

אלימלך שפירא מברך את חנוך ברטוב. ישראל הר מברך את חנוך ברטוב.

תקוה וינשטוק: המוזיאון של תל אביב.

ד"ר יפתח הגלעדי: עיתונך הופך ליותר ויותר ימני.

רוני כוכבי: מי כתב את השיר "ארנבות"? – ותשובת אליהו הכהן.

ד"ר חיים פיירברג: יפו בין תערוכה לכתבה – נרטיבים מביסים היסטוריה.

צפירה יונתן: החול יזכור.

מניה הרמן: "פרפר בים פרחים סחרחר משפע צוף", על הספר "מחזור אור, שיר ואישה" לחלי אברהם-איתן.

יוסי גמזו: בֵּין שִדּוּר צִבּוּרִי לְבִדּוּר זִבּוּרִי...

אריק ברהום: אנחנו חייביים תודה גדולה לרוסיה.

רון וייס: היתה הערצה לצבא האדום. // מ-דן: המדיניות של טורקיה.

איליה בר זאב: סכו"ם (שיר).

אביחי פאוזנר: סופרי גימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה.

אורי הייטנר: 1. למובראק זה לא היה קורה. 2. אזור הדמדומים שליד העובדות.

עזרא דלומי: קוזה נוסטרו. // משה כהן: שאלה של עיתוי.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

השמוטי של חיים מנספלד מפרדס גן חיים.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת חמישית, המשך 2.

בן דרור ימיני: הצרה העולמית של אירגוני זכויות האדם, ציטוט מ"מעריב".

רות ריכטר: הודעה על צמחים.

 

 

* * *

המוסף לפסח

הדפיסו ושימרו לקראת ערב החג!

 

דגים ממולאים, גפילטע פיש

על פי המתכון של י. המיסתורית

 

אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.

חמש כפות קמח מצה.

1 כפית סוכר.

2-3 ביצים.

בצל גדול אחד.

שני גזרים גדולים.

מלח.

פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).

 

1. העיסה

בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.

להשהות את העיסה כרבע שעה.

 

2. הציר

בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.

 

3. הבישול

מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג).

מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.

 

4. אחרי הבישול

בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.

מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.

 

 

 

 

חרוסת ל-20 סועדים על פי מסורת של משפחת רַאבּ (בן עזר)

מדורי דורות

 

[הדורות: אליעזר-לאזאר ראב, בנו יהודה ראב (בן עזר), נכדו ברוך ראב (בן עזר) ואשתו רבקה לבית שלאנק, נינותיו מרים גיסין לבית בן עזר ותבדל"א לאה שורצמן לבית בן עזר, וכן באגפים אחרים במשפחה, שהתרחבה עד מאוד]

 

1 גוש תמרים ללא חרצנים (500 גרם).

4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.

200 גרם אגוזי המלך.

לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.

להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.

קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר – בערך 1 כפית מכל תבלין.

לערבב היטב. לשמור במקרר. רצוי להכין בצהריים, לפני הסדר.

 

קניידאלאך (כופתאות) ל-15 סועדים

[מכינה כיום לאה שורצמן (בן עזר)]

 

חומרים: 250 גרם קמח-מצה.

6 ביצים.

6 כפות שומן-עוף מומס (שמאלץ) עם גְרִיבֶנֶז (שְׁוִיסָקִים), בערך חצי צנצנת לא גדולה. (*)

חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.

 

בקערה: לערבב חלמונים, שומן, מים, מלח ופלפל.

במיקסר: להקציף החלבונים + קורט מלח.

לתוך הקערה להוסיף לסירוגין קמח-מצה וקצף. לבחוש בעדינות בתנועה סיבובית. להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).

לכסות במגבת. להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.

 

לקראת הארוחה: להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.

לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).

לבשל שעה. להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.

לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.

 

(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (השוויסקים) משחימים.

להקפיא במקרר בתוך צנצנת.

 

 

קוֹמְפּוֹט (מרק פירות יבשים)

[המתכון של רבקה בן עזר ראב לבית שלאנק מירושלים]

 

פירות יבשים: שזיפים, תפוחי עץ, משמש וצימוקים. הכמויות לפי הצורך, שזיפים קצת יותר.

להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.

להרתיח בסיר גדול מים בתוספת עד 1 כוס סוכר לחצי עד שלושה רבעי קילו פירות יבשים.

לזרוק לסיר כל סוג פרי יבש לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הקודם בפרי הבא בתוך אותם מים רותחים. (אפשר גם לבשל הכול יחד מלכתחילה אבל אז נשמר פחות הטעם המיוחד לכל פרי ופרי).

לקראת סוף הבישול – לאחד הכול, להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם ציפורן]. לבשל על אש קטנה אך לא יותר מדי זמן, כדי שהפירות לא יתפוררו, ולקרר. למרק יהיה טעם מתוק-ייני. אפשר לשנות ולשפר את הקומפוט לפי הטעם

 

 

אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה

[המתכון של אימא דורה]

 

אוף-גפרישטע, הכוונה, לתת למצה טריות מחודשת.

לוקחים כארבע-חמש מצות, בוצעים לשניים לאורכן, מניחים מחצית על מחצית ושוטפים תחת קילוח מים מהברז. במקביל מחממים מחבת בגודל ההולם מצה, עם מכסה מתאים, ורצוי גם שבכת-מתכת עגולה על קרקעית המחבת, למניעת התדבקות המצות לתחתית.

כאשר החום במחבת חזק דיו, פורשים כמניפה את חצאי המצות זה מעל זה, מוסיפים קצת מים עליהם ולתחתית במחבת, ומכסים היטב במכסה.

לאחר דקות אחדות מתאדים רוב המים במחבת ואפשר לקלף ולהוריד חצאי המצות בזה אחר זה, אך לא בבת אחת, והם כמו פיתות חמות טריות. מכינים מראש פלחי ביצה קשה, גבינה צהובה, חמאה, מיונז לביצה, ומה שעוד מתחשק, אפילו שינקן. מורחים ומניחים בקצה המצה, מגלגלים לצורת צינור, כמו שטרודל, ואוכלים לתיאבון.

בדרך זו אפשר לחסל חמש-שש מצות טריות לארוחת הבוקר.

 

 

* * *

אלימלך שפירא מברך את חנוך ברטוב

לחנוך ברטוב היקר,

אינך יכול לשער כמה שמחתי לשמוע שאחד מבני המושבה שלנו זכה בפרס ישראל לספרות עברית. אני חושב שזו בכלל פעם ראשונה שמישהו מבני המושבה שלנו זוכה בפרס ישראל הזה בכל תחום שהוא. אני גם משוכנע שבבוא היום יש סיכוי לעוד קנדידאט אחד מבני מושבתנו, נכדו של הרב הלר, לזכות בפרס, ומה חבל שהמשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, בת מושבתנו, לא זכתה מימיה בפרס ישראל וגם לא בשום פרס ספרותי גדול אחר, לבד מפרס אקו"ם וחצי פרס חולון.

היכרתי היטב את אביך מר הלפגוט הצנום ושחום-העור שהיה מזכיר סניף קופת חולים לאומית והייתי בא לעיתים קרובות למשרדו ב"בית האיכר" ברחוב נורדאו לשלם את מיסיי. איש יקר היה. מאז עלה למושבה לא עזב אותה לחו"ל אפילו ליום אחד, ואילו אתה, שנולדת בה, עזבת אותה בבחרותך ועשית בלי עין הרע גם כמה וכמה שנים טובות בחו"ל, בבריגדה ובשליחויות משליחויות שונות בחו"ל, כעיתונאי "למרחב" בארה"ב וכנספח התרבות בלונדון.

והתפוזים לא חסרו לך?

והאילם שפירא, שעם אחיינו גדליה היית מיודד ושעל אביו כתבת סיפור כה יפה?

אל תפסיק לכתוב.

לנו, הסופרים מפתח-תקווה, נכונו חיי נצח.

ממני,

הסופר העל-זמני החי על גדת הירקון הדרומית

מחבר הרומאנים הפתח-תקוואיים הראשונים "הירקון שבלב" ו"הבלנית נכוותה"

אלימלך שפירא

 

 

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

יִשְׂרָאֵל הַר

מברך את ידידו הסופר-המחזאי

חנוך ברטוב

ממעמקי ליבו על שסוף-סוף

זיכוהו בפרס ישראל

באיחולי בריאות גוף ובריות הנפש

לכם ולכל אשר לכם לאורך ימים

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

המוזיאון של תל אביב

לכבוד יובל המאה זכתה תל אביב למוזיאון חדש לתולדותיה. המוזיאון שוכן בבית העירייה הישן ברחוב ביאליק, ומי שביקר במקום בשנים האחרונות לא יאמין למראה עיניו. אולם ההרצאות העלוב, הצר והלא ממוזג – הפך בתחכום לאולם עם ריצוף-שטיח מהדור הקודם, מלא מחשבים לגלישה על פני העיר, ומעליו נוצרו שתי קומות רחבות ידיים, מוארות ומזמינות. נפתח גם הגג המשקיף על הבתים הקטנים שעוד נותרו באזור לצד בתי הענק. שופצו החדרים ההיסטוריים – לשכת מאיר דיזנגוף, שולחן העבודה שלו המכוסה זכוכית ומתחתיה צילומי אישים שביקרו בעיר ואירועים שידעה; אולם הישיבות המעוטר בדיוקני המלך ג'ורג' והמלכה אליזבט – הורי מלכת בריטניה הנוכחית, מפה של תל אביב וסביבותיה מימי המנדט הבריטי לצד מכונת כתיבה ענטיקה. באולם הזה הונחה תשתית לספרייה אודות העיר. לראש העיר הראשון מוקדש מקום נרחב במוזיאון, כולל קטעי עיתונות ואפילו כרזות ממלחמת הבחירות: "אם תבחר ברשימת דיזנגוף /תלך לבטח ורגליך לא תיגוף..."

ואילו מבחוץ, כיאה לבית שנועד לשימור, נותר הכול כפי שהיה, לרבות גרמי המדרגות המקבילים, סימן ההיכר של הבית.

התוכן של המיבנה המשופץ – זו כבר אופרה אחרת. נוצר רושם שהבניין קצת גדול על מארגני המוזיאון. הם ביקשו שהתושבים ישלחו להם תמונות שצילמו בעיר, והתל-אביביים אכן שלפו את האלבומים הפרטיים. שני האולמות המרכזיים במוזיאון מהווים מעין אלבום ענקי של אלף וחמש מאות צילומים, חלקם מימי השחור-לבן. הם מחולקים לנושאים – הירקון, המכביה, הקזינו, העדלאידע, שלג 1950 וכדומה, מתועדים בעברית ובאנגלית. פה ושם מופיעים ידוענים – פרופסור רבאו רוכב על סוס, אחוזה ויס. אולם רוב התמונות הן עמך תל אביבי ה"מנציח" את עצמו ואת מקורביו.

אלא שככלות הכול – כמה צילומים של עגלות ילדים, של בני נוער בטיילת או של תחפושות פורים יכול הצופה לקלוט? בהיצע האדיר אפשר למצוא תמונות מעניינות – צילומים במטוסים ובאניות מקרטון שיזמו הצלמים הראשונים, המיתולוגיים, של העיר, תל אביבים במדי השומר, "שנות טובות" עם תמונת השולח שרווחו בשעתן, מלכת אסתר ועוד – אבל העושר הזה שמור לבעליו, המארגנים – לרעתם. נראה שהצילומים זכו רק למעט בחירה ומיון, העיקר למלא איכשהו את המוזיאון החדש. הצילומים בקומה השנייה מזכירים את אלה שבראשונה, יש ואותו מצולם מופיע בשתים, שלוש ואפילו ארבע ואריציות. אחרי זמן מה מתחילות התמונות לעניין רק את המצולמים ואולי גם את ידידיהם, אבל הקהל הרחב – שלא לדבר על הוותיקים המכירים את העיר – כבר יגע ומשועמם. מה גם שהכול מוצג בצורה הכי שגרתית – התמונות מודבקות כמו בכיתת בית ספר, ללא השראה, בלי פלאי הטכניקה החדשה, כאלו מכשירי הווידאו והאינטרנט בקומת הקרקע אינם קיימים.

נקווה שאלה רק מחלות ילדות, ובמרוצת הזמן יימצאו ייחודים נוספים לעיר העברית הראשונה מלבד צילומים במצלמה ביתית, ויתווספו גם תמונות מהשכונות. כיום יש רק מעט תמונות מהתקווה לא כל שכן מיפו.

 עבור הכניסה למוזיאון הדל הזה גובים 20 שקלים למבוגר, 10 שקלים לזכאי הנחות, ו פטורים מתשלום רק ילדים עד גיל שש (מעניין איזה אטרקציה ימצאו זאטוטים במוזיאון הזה...)

אמנם תשלומים סמליים אולם גם הם מיותרים. המיסים הגבוהים שתובעת העירייה אמורים לזכות את התל-אביבים בכניסה חינם למוזיאון של עירם.

 והערה קטנה: לפני השיפוץ היו השירותים בבניין כמו בראשית המאה שעברה, בלתי נסבלים. אחרי השיפוץ הוקמה נוחיות מפוארת – אבל לך מצא אותה! בכניסה נאמר לי שזה במסדרון משמאל. הלכתי לאורך המסדרון פעם, פעמיים, שרותים – יוק. שוב שאלתי ושוב הורו לי ללכת מצד שמאל. ניסיתי את מזלי בפעם השלישית, הפעם עקב בצד אגודל, בחנתי בקפידה כל דלת ואכן על האחת מצויין באותיות פטיט "שרותים".

"למה האותיות כל כך קטנות?"

"רבים כבר התלוננו אבל זו הוראת המעצבים," השיב לי הפקיד בכניסה.

מעצבים – כנראה האורים ותומים של ימינו – כבודם במקומו מונח, אבל איפה השכל הישר של אנשי העירייה? מה הם רוצים, שנבוא למוזיאון הזה עם זכוכית מגדלת?

 

אהוד: בימינו יש "מעצבים" שאינם צריכים שירותים כי הם משתינים עלינו.

 

 

* * *

ד"ר יפתח הגלעדי

עיתונך הופך ליותר ויותר ימני

 עיתונך הופך ליותר ויותר ימני ואף לאומני... וחבל שכך. נשבר הזין לראות שהייטנר הגולניסט הוא דובר מרכזי. אך מה לי כי אלין. לי אין את הזמן שיש לו. אני משקיע הרבה בזיונים של הסטודנטיות שלי ובחבישת פצעיהן לאחר שהן שבות מההפגנות בבילעין ובשיח' ג'ראח, (וגם גיליתי פלסטר מיוחד לריפוי פגיעות של שוטרי משמר הגבול בוואגינות עבריות ואמריקאיות) – – ואני עסוק גם בעבודות המחקר שלי, שאחת מהן שימשה אבן יסוד לתערוכת "השדרה הראשונה" שבה חגגנו את ייסוד שדרות ג'מאל פשה, הגנרל התורכי שבזכותו משתרעת ראשון לציון עד הים כי הוא נתן מתנה לאיכריה את כל החולות שממנה ועד לים, וזאת בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר בהתקרב הבריטים הוא הגן בחירוף נפש על תושבי תל-אביב הנאמנים וגירש את ערביי יפו לבל יקבלו בשמחה את פני הבריטים המתקרבים.

אני חושב שאני מביע בכך דעת קוראים רבים שנקעה נפשם מהנימה הגזענית השלטת בדפי המכתב העיתי שלך, ואני אגיד לך עוד משהו – זה נראה כאילו הפלסטינים שכרו אותך כדי לסכסך בין יהודים לערבים!

 

אהוד: המכתב העיתי פתוח לכל מגוון הדיעות, ללא שום צנזורה, אבל איכשהו יוצא שמרבית החומר המגיע אלינו נכתב בידי אנשים שפויים, רציניים, בקיאים בהיסטוריה, אנשים שמתבוננים במציאות בעיניים פקוחות, ולכן בעיניך הם "גזעניים" ו"ימניים" – – ומנגד, לצערי הרב, ה"שמאליים" או ה"שמאלניים" – לא מרבים להשתתף אצלנו, ואילו אתה הינך ממש יוצא דופן, שאינך חושש שהכתיבה אצלנו תפגע בחשיבות הספרותית המוסרית והאינטלקטואלית שלך.

ומדוע אינם כותבים אצלנו? יש לי לכך עוד שני ההסברים.

האחד, שבפניהם פתוחים ללא הגבלה דפי עיתון "הארץ" וכל המשטין יודע (ומנגד, אצלנו מפרסמים, בלית ברירה, חלק ניכר מאותם אנשים רציניים ושפויים, ש"הארץ" דוחה ומחרים את דבריהם).

וההסבר השני הוא אולי ש"השמאלנים" חזקים אמנם בדמגוגיה, כמו למשל יוסי שריד או "קברן הציונות" וכמעט גם "פרי הגליל" התעשיין הצדיק אברום בורג – אך הם חוששים לעמוד במבחן הפרסום ב"חדשות בן עזר" כי הם יודעים שדבריהם לא יישארו ללא תגובה – שאולי תפשיט אותם מנימוקיהם, ערום וערייה – וכי בפרסום אצלנו הם גם לא יזכו לשום בונוסים ציבוריים ומוסריים בזכות ההטפות שלהם, התלושות מן המציאות הגיאו-פוליטית – אבל מעוגנות היטב ב"מציאות האינטלקטואלית" של "ישראל היפה" (והמושחתת-בחלקה, לדעתי).

אלה הם הנתמכים לא פעם במישרין ובעקיפין בידי הקרן לישראל החדשה (ונתמכים אפילו, בשעתו, בידי משרד החוץ ).

כן, אלה הם גם החתומים, ולא בכספם, על עצומות ה"שמאל" היקרות על פני עמודים שלמים, אלה הם הזוכים בפרסים ובנסיעות ייצוג לחו"ל ואלה הם גם המככבים בתוכניות הטלוויזיה כדי להראות כמה אנחנו "מוסריים" – והעיקר שלא לומר לעם דברי אמת ויושר.

 

 

* * *

מי כתב את השיר המצורף?

ארנבות

שלום לכולכם,

חברה שלי שואלת אם מישהו מכם מכיר/ה את השיר המצ"ב ומי מחברו. את השיר הזה נהגה אימה לדקלם בשנות ה-30 וה-40 במאה הקודמת, בעברית. לדבריה – השיר נכתב בהברה אשכנזית.

עד כאן מה שאני יודעת. אשמח אם מישהו מכם יודע או יודעת את התשובה, לשמח את חברתי ובני ביתה

תודה

רוני כוכבי

 

אהוד שלום,

האם תוכל להעביר את השאלה והקובץ המצורף לאליהו הכהן? הכותבת היא חברת הזורע. 

בברכה

דודו אמיתי

גבעת חביבה

 

ארנבות

 

לא אחת ולא שתיים

כי אם ארבע ארנבות

ישבו בשדה וחשבו מחשבות

הגיע הסתיו בשדות בא רזון

מה לעשות ולסעודה אין מזון.

 

אמרה האחת, אחיות נעימות

אם לאכול כרוב אתן מסכימות

בבשורה טובה את לבכן ארנינה

יש הרבה כרוב עוד בגינה.

 

רצו הארנבות אל הגינה באו

והנה אויה, מה עיניהן ראו

פרוש ידיים עומד לו גולם

 לב הארנבות מפחד והולם.

 

היתה שם אחת בעלת ניסיון

קרבה לאט, הריחה, ובשאון

החלה מכרכרת סביב פלי פחד

ועמה כרגע כל הארנבות יחד.

 

הרבה צחקו הארנבות חוללו

רעשו המו ואף התהוללו

לבסוף על גבו לקפוץ התחילו

עד את הגולם לארץ הפילו.

 

והנה קול חזק רעש הנפילה

על הארנבות נפלה אימה וחילה

ותמהרנה ותשאנה רגליים

 למלט הזנבות עם האזניים.

 

על גבעה מרחוק לנוח ישבו

ולהביט לאחור את ליבן ערבו

שם הגולם שוכב בלי נוע

רק מן הרוח בגדו יזוע.

 

נשוב אחיות חיש על עקבינו

הגולם החלל ישמח לבנו.

קמו ארנבות זקפו אזניים

ושבו בלאט בשחוק על שפתיים.

 

שמש של סתיו כבר קרבה לשקוע

הארנבות כבר אכלו אכול ושבוע

ולשובע נפשם גם ששו שמחו

ולשוב למעונן בשורה הלכו.

 

ציד עיף שב מעבודתו

ןישכב בשדה וישן את שנתו.

קראו ארנבות, מה תיראנה עינינו

הנה גם פה גולם שטוח לפנינו.

והארנבות הפותות לא הרבו שאלות

ועל גבי הציד יצאו במחולות.

 

הקיץ הציד מוכה תימהון

מה זה, מי זה חלום או חזיון?

אבל הצייד לא הרבה מחשבות

חטף הרובה, ולמול הארנבות

פיף פף רעם אדיר וחזק

וענני עשן וברק ובזק.

 

על הארץ ירדו צללי לילה

כוכבי הזוהר זהרו למעלה.

מכל עבר נפצעות ארנבות

אל מעונן נחפזות ושבות.

 

הפיל לי שן, שבר את אפי,

מחץ את ראשי, פצע את כפי

ועתה זכורנה כלל חשוב בעולם

צריך להבדיל בין אדם לגולם.

 

* * *

תשובת אליהו הכהן

לרוני כוכבי שלום,

קיבלתי באמצעות אהוד בן עזר את שאלתך ואת השיר על ארבע הארנבות. אינני מכיר את השיר, לא כשיר לדקלום ובוודאי לא כשיר זמר. אם מותר לי לשער השערה – הוא לקוח מאחת מעשרות המקראות העבריות שיצאו בחו"ל וכללו שירים רבים כמו זה ששלחת אליי.

שנים רבות היה ברשותי אוסף מקראות עבריות גדול שכלל עשרות סדרות של מקראות עבריות מאז 1789 ועד הקמת המדינה. לפני כחצי יובל שנים מסרתי את כולו למרכז לוין קיפניס לספרות ילדים הנמצא במכללת לוינסקי. בשעתו הצגתי את המקראות לציבור בתערוכה וגם הוצאתי קטלוג ביבליוגרפי מוער שלהן בשם: "מאתיים שנות המקראה העברית", המצוי במכללת לוינסקי.

אם חשוב לך לאתר את מקור השיר ואם עיתותייך בידך – נסי לאתר את השיר באחת המקראות האלה שבמרכז לוין קיפניס. אני כמעט בטוח שתמצאי אותו שם.

בברכה ובאיחולי הצלחה,

אליהו הכהן

 

* * *

ד"ר חיים פיירברג

יפו בין תערוכה לכתבה – נרטיבים מביסים היסטוריה

אהוד שלום וברכה, 

בגלריה "גלריה שבשדרה" שבשדרות רוטשילד בתל-אביב, מוצגת תערוכה על "שדרות ירושלים" ביפו. היו כמה וכמה ממבקרי התערוכה שיצרו עימי קשר ונזדעקו על אודות בעיות שזיהו בהצגת הקונטקסט ההיסטורי וכן בזיהויים של מוצגים בתערוכה. במהלך השבוע פנו אליי גם מהעיתון "מקור ראשון" להוסיף תגובתי לכתבה על אודות התערוכה. הכתבה התפרסמה ב- 12 במרס 2010. 

רצופה תגובתי לדברים שהובאו בשמי בכתבה ותוך כדי כך ביקורת על האופן שבו נכתבת היסטוריה. אשמח אם תמצא את דברי ראויים להפצה בעיתונך. 

ד"ר חיים פיירברג

 

בתל-אביב, ב"גלריה שבשדרה" שבשדרות רוטשילד, מתקיימת תערוכה על אודות שדרות ירושלים ביפו – "השדרה הראשונה". בעיתון "מקור ראשון" (יום ו', 12 במרס 2010) התפרסם מאמר המבקר את התערוכה בשם: "מי כאן הטרוריסט?"

כשהתבקשתי על ידי העיתון להגיב על אודות הרקע ההיסטורי המוצג בתערוכה המוקדשת לשדרות ירושלים, הערתי לעיתונאי יעקב בר-און, כי היסטוריוגרפיה יכולה להיות או טובה או רעה, וכי נרטיבים, מכל צד שהוא, אינם יכולים לשמש תחליף להיסטוריוגרפיה.

קיוויתי, כי כתבה העוסקת בביקורת הנרטיב שמוצג בתערוכה (תצלום שלו נמצא בכתבה) תשתדל להביא סיפור מאוזן, מורכב וקוהרנטי של ההתרחשויות שהתחוללו בזירת תל-אביב ויפו בחצי השנה הראשונה של מלחמת העצמאות. לצערי התבדיתי. אל מול הנרטיב החד-צדדי והשטחי שמארגני התערוכה הציגו, הביא "מקור ראשון", בכתבה ארוכה, נרטיב חד-צדדי משלו. ולא נמצא הציבור למד דבר!

למרות שדרשתי וקיבלתי את דבריי לקריאה ולהגהה, הרי שהכתב או העורך, קטעו חלקים מהם בכתבה עצמה, וכך רידדו את התמונה ההיסטורית שביקשתי להציג. אשתדל, בקצרה, לשרטט את סיפור המלחמה בזירת תל-אביב ויפו.

מסוף מלחמת העולם השנייה, ובמקביל להתרחשויות המדיניות והפוליטיות הבין-לאומיות הקשורות לארץ-ישראל, התדרדר מאוד מצב הביטחון במרחב יפו ותל-אביב. באלימות הכבושה השתתפו גורמים רבים, ביניהם גופים פרא-צבאיים (יהודים וערבים), כנופיות פשע (יהודים, ערבים ומעורבות) וסתם בריונים (יהודים וערבים). וגם המשטרה והצבא הבריטיים לא טמנו ידם בצלחת. שכונות התפר שבין תל-אביב ויפו, השכונות היהודיות של יפו ושכונות מעורבות היו למוקדים של חיכוך צבאי ופלילי. אלימות פיזית מלווה בהפעלת כלי נשק התעוררה מכל סיבה שהיא, אפילו על רקע הרצון "להגן" על "כבוד" נשים יהודיות שבילו עם גברים ערבים במרחב מנשייה. הכוחות הפרא-צבאיים ניהלו קרבות זוטא בכל המרחב. מן הצד היהודי היה זה דווקא ארגון ההגנה שנשא ברוב הנטל של פעולות נגד ערבים. בדרך כלל התירוץ/סיבה היה נקמה על מעשי ערבים.

ב- 10 באוגוסט 1947 התנפלה כנופייה ערבית על בית הקפה ומועדון הלילה "גן הוואי" ובערבית "אל-עלמין", על גדות הירקון בדרך לכפר שיח' מואניס. באירוע נרצחו חמישה בני אדם, ביניהם, גם מבעלי בית הקפה, סאמיר אל ביידאס (ששמו הושמט מהכתבה למרות בקשתי המפורשת). בדיעבד נודע כי המניע לכך היה סכסוך בין שתי משפחות ערביות, אבו קישק וביידאס, אולם הפרשנות המיידית היתה, שההתקפה נועדה לרצוח יהודים. כל מרחב התפר שבין שתי הערים החל לבעור, תרתי משמע, כאשר בחגיגת ההרג משתתפים כל האירגונים הפרא-צבאיים והשאבאב היהודי והערבי. נדרש היה מאמץ עליון של נכבדים ערבים ויהודים על מנת למתן את הלהבות לרמה נסבלת. אולם פליטים יהודים וערבים גדשו כבר מקומות מקלט ציבוריים בשתי הערים.

הסכם החלוקה קבע שיפו תהיה עיר הנמל של המדינה הערבית, מובלעת בתוך המדינה היהודית. אלא שיפו היתה צריכה להיות מקושרת למדינה הערבית בציר תנועה חופשי, שהתוואי שלו, רוחבו, ומעמד הכפרים הערבים לאורכו היה צריך להיסגר במשא ומתן בחסות האו"ם עד מועד פקיעת המנדט הבריטי במאי 1948. בהסכם החלוקה לא שורטטו הגבולות הסופיים של יפו, אם כי, השכונות היהודיות של העיר, ובהן כ-30,000 תושבים, נכללו במדינה היהודית. גם מעמדה הסופי של שכונת מנשייה לא סוכם, ונקבע ששיוכה לתל-אביב או יפו, יהיה מותנה בסקר מוצא התושבים במקום. סביר היה להניח, שהשכונה הייתה מחולקת בין שתי הערים, כשרובה בתל-אביב.

ב-30 בנובמבר 1947 פרצו מהומות בשכונות התפר שבין הערים. הפעם היו אלה בריונים משני הצדדים. דווקא ההגנה הורתה באותה עת לנצור את האש מחשש שתיפגע ההצבעה המתוכננת באו"ם. עד מהרה הפכו המהומות לחילופי אש סטאטיים ברובם בין הצדדים. תוך זמן קצר ייצבו שני הצדדים קו עימות גדוש עמדות, כאשר כל השכונות היהודיות של יפו נכללו במרחב תל-אביב. הדבר קיבל גם את ברכת הבריטים וכונה "גבול הביטחון". שכונת מנשייה הפכה למתחם מבוצר ערבי כאשר תוך ימים ספורים ברחה ממנו כל האוכלוסייה היהודית והערבית. פליטים היו תופעה שאיפיינה את מלחמת העצמאות – פליטים יהודים וערבים. תוך זמן קצר גדשו עשרות אלפי יהודים את מרכז תל-אביב במחנות פליטים. זה היה המקום המרוחק ביותר שיהודי היה יכול לברוח אליו באותה העת. ערבים שנמלטו מאזורי הקרבות, ברחו למקומות שונים. הפועלים הארעיים, "חוראנים" בלשון התקופה, הסתלקו אל המקומות שמהם הגיעו, בעיקר בגב ההר. אחרים ברחו אל מרכז יפו וככל שגברה המלחמה, אל ערים ערביות שעדיין לא היו בעין הסערה, כרמלה, לוד ועזה. מי שיכול היה מילט את משפחתו אל הבירות הערביות עד יעבור זעם.

לקביעה שאצ"ל ולח"י הם אלה שהשליטו טרור ביפו אין שום אחיזה במציאות. כך צוטטתי בכתבה. אך הושמט המשך המשפט שהגיב לטענה של מארגני התערוכה, שהדברים נכונים כבר לדצמבר 1947. בינואר 1948ביצעו שני הארגונים פעולות צבאיות שבהחלט ניתן לראות בהן מעשי טרור בלב יפו, שגבו קורבנות רבים בנפש, גם של אזרחים תמימים. עם זאת, מארגני התערוכה לא ציינו, והנרטיב הערבי מתעלם מכך בדרך כלל, שאת הפעולה ההתקפית הגדולה הראשונה ביצעו בתחילת חודש דצמבר דווקא כוחות ערביים בפיקוד חסן סאלמה. שעות רבות עמדו שכונות התקווה ועזרא תחת התקפה מאסיבית והדיפת הערבים גבתה קורבנות רבים בקרב המגינים היהודים. בכל תקופת המלחמה, לפחות עד חודש אפריל 1948, אין לראות בצד הערבי ביפו כאנשים חסרי מגן וחסרי יכולת צבאית. לפחות מבחינה הגנתית הם לא נפלו מהצד היהודי והיו להם הצלחות רבות בהדיפת התקפות ופשיטות על שכונות ערביות. גם מעשי טבח לא נחסכו מהיהודים באותה התקופה. שני הצדדים לא היו מלאכי שרת.

בתחילת חודש דצמבר 1947 נכשלה יוזמה של יהודים, ערבים ובריטים להשכין שביתת נשק ואולי אף להגיע להסכם שלום בין שתי הערים. את היוזמה הובילו ראשי העיריות משני הצדדים: ישראל רוקח ויוסוף הייכל. המהלך הפתיע את השלטון היהודי בראשות דוד בן גוריון, שנתן למהלך קרדיט מוגבל ביותר. היוזמה נדחתה גם על ידי המופתי אל-חוסייני, אליו נסע הייכל לקהיר לקבל את ברכתו. ניסיונות מאוחרים יותר להשיג שביתת נשק, שיזמו ערביי יפו, נידחו בקש על ידי בן-גוריון. עבור שני הצדדים האלה, המלחמה במרחב המרכז נתפסה עתה כ"משחק סכום אפס". רק צד אחד ייקח את כל הקופה.

המזל הגדול ביותר של הצד היהודי היה, שגם הארגונים "הפורשים" [אצ"ל ולח"י] קיבלו בפועל את מרותו של ראש הסוכנות היהודית. הצד הערבי היה מפולג, והפלג שהתנגד לחוסיינים, "האופוזיציה", לא היו מוכנים לקבל את מרותו של המופתי. כברירת מחדל הם ביקשו מהמלך עבדאללה שיפרוס עליהם את חסותו. כל השדרים שקיבלו היו, שבכוונתו לעשות זאת. אולם לקראת תום המנדט הסתבר להייכל ולאנשיו, שעבדאללה מתעלם מהבטחותיו והוא מסתפק בשליטה בקווים קצרים על גב ההר. בפועל, וללא הסכם רשמי, הפכה יפו התמורה של עבדאללה עבור ההסכמה של היהודים לשליטה בגב ההר ולבסוף גם במקומות הקדושים בירושלים. יוסוף הייכל שנסע בחודש מאי לבדוק את עמדת המלך הודיע לאנשיו ביפו, שכל אחד לנפשו.

וכאמור, עבור הצד היהודי, רצף שליטה באזור המרכז הפך לעניין אסטרטגי ראשון במעלה בחודשי המלחמה הראשונים. הרעיון, שהמדינה תבותר במרכז על ידי ציר ערבי חופשי בשליטת החוסיינים, נתפס כדבר שאסור להרשותו. עם זאת, כיבוש בפועל של יפו לא נהגה עדיין בקול רם.

בסוף אפריל 1948 פתחה ההגנה במבצע צבאי, "חמץ", להשתלטות על כל מרחב המרכז, כולל על חלקים נרחבים מיפו, ללא השטח הבנוי של העיר. אל המבצע הצטרף גם אצ"ל, שביצע שלוש פעולות: סיוע באש מרגמות לכוחות ההגנה, ניסיון להבקיע אל מרכז יפו ולבסוף נותר עם ניסיון לכבוש חלק ממנשיה, והתקפה של אש מרגמות לא מרוסנת על תושבי העיר במטרה לשבור את רוחם ולזרז את בריחתם. הניסיון להבקיע אל לב יפו נכשל, וגם חלק ממנשייה נכבש אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים. אצ"ל לא כבש בשלב זה את יפו למרות התפארותו בדיעבד. ההגנה השתלטה על מרבית המרחב שבין תל-אביב לפאתי שדה התעופה לוד, אך כשלה כישלון חרוץ להבקיע אל העיר יפו. בתל-א-ריש, תל-גיבורים, כוחות של "גבעתי" נחלו תבוסה קשה מהכוחות הערבים המגינים. יפו הוכיחה שוב כוח עמידה בפני הצד היהודי.

בסוף חודש אפריל כפו הבריטים הפסקת אש במרחב, אותה ניצלו נכבדי יפו בעיקר לבחון את סיכוייהם לשרוד כעיר ערבית תחת חסות המלך עבדאללה. תקווה שנכזבה. למרות עמידתה של העיר מול הכוחות היהודים, אחז הייאוש את תושביה שהבינו, שהם מבודדים מהמרחב הערבי. הבריחה, שהתקיימה כל העת מהעיר, גברה עתה, למרות כל הניסיונות של נכבדי יפו למנוע זאת. עקב כך התפורר גם כוח המגן הערבי, קרבות פרצו בין פלגים שונים והכוחות הערביים מבחוץ נטשו את העיר.

ובעוד הערבים בוחנים כיצד הם משמרים את עצמאותם התכוננו היהודים לכבוש את העיר עם עזיבת הבריטים. ב-12 וב-13 במאי התקיים משא ומתן על כניעת העיר. וביום שישי, כאשר הוכרזה הקמת מדינה יהודית, נכנסו כוחות צבא של ההגנה ואצ"ל ליפו. כ-4,500 איש מתוך אוכלוסייה של 70,000 איש נותרו בעיר. באפריל 1950 סופחה יפו רשמית לתל-אביב והפכה לתל-אביב-יפו.

ולסיכום. התערוכה על אודות שדרות ירושלים היא תערוכה חשובה, אולם כשליה בהצגת הקונטקסט ההיסטורי מאפילים על הממצאים האדריכליים, ובוודאי שמסיטים את העניין מהמהות האדריכלית אל נרטיב שאינו עוזר להבנת האירועים. כשלים שכאלה נמצאים גם בתיאור המימצאים ואפילו בהצגת שדרות ירושלים כשדרה הראשונה של יפו. עם זאת, הכתבה שפורסמה ב"מקור ראשון", שאמורה היתה לבקר את פירסומי התערוכה, לא עשתה אף היא חסד להיסטוריה. לצטט קטעים נרחבים מתוך ספרו של מנחם בגין "המרד" כאסמכתא לדחיית הנרטיב שהוצג בתערוכה – הוא מעשה לא רציני, בלשון המעטה. גם חלק מהמרואיינים דומה שדיווחו על דברים מהרהורי ליבם. טוב היה אילו לא נכתבה הכתבה, שעשתה שירות רע ביותר להיסטוריוגרפיה של תולדות היהודים והערבים בשנת 1948.

 

* * *

צפירה יונתן

החול יזכור

החול יזכור,

וגם אני זוכרת – על שפת אותו החוף, ובחול הרך ניסית להוליך את שמותינו, זה ליד זו. חופשה מוזרה היתה לנו – אני במלון צנוע בהרצליה ואתה – ב"מלון הקיבוץ" בנתניה, בלתי סביר, אבל כך היה מקובל אז – להפריד את הזוגות למקומות נפרדים. קשה להאמין עד כמה תמימים ואולי שוטים היינו.  רגעים לפני השקיעה, רגעים לפני הפרידה, גיששו האצבעות בחול הרך כדי לעצור את הזמן שנותר.

תחילה – העמיקו אצבעותיו לרשום את שמי – והיה. ואז פילס דרכו ושמו לצידי.

יפים היו שמותינו לאור השקיעה –

על שפת אותו החוף המו הגלים בקצף. ובלב החלום המתוק ותמים, נעלמו אחת אחת אותיות אהבתנו

אות אחר אות.

גם אם הכה הקצף בשמותינו – החול יזכור וגם אני זוכרת.

צפירה

13/2/2008

 

* * *

מניה הרמן

"פרפר בים פרחים סחרחר משפע צוף"

על הספר "מחזור אור, שיר ואישה" לחלי אברהם-איתן

הוצאת שבילים, מודיעין, 272 עמ'

ערכתי מסע מרתק אל תוך ספר שיריה של המשוררת ד"ר חלי אברהם-איתן "מחזור אור, שיר ואישה" כדי להבין מה הניב דמיונה הפורה והתרשמתי מאוד. השירים ספוגי חוכמת חיים ורעיונות פילוסופיים. שירים שממבט ראשון נראים ריאליסטיים, ברורים ומובנים, למעשה היוו עבורי משוואה עם כמה נעלמים בשל פנייתם לשלושה רבדים בעת ובעונה אחת. גמעתי מהם לרוויה.

בשירתה קיים גיוון רב במבנים ובנושאים, והסגנון הוא בהתאם לרוח הזמן, לשירה הצעירה הפוסט-מודרנית. הפואטיקה עכשווית, מודרנית, במקצב חופשי ומתנגן. מערבולות עשירות של מילים, דימויים ומטאפורות כביטוי לנפש דינאמית כגאות ושפל של גלי הים. המוטיבים החוזרים הם גרמי השמים מעל והים מתחת, בהם משולב האור כלייט-מוטיב. ישנם שירים שבהם תמונות שזורות מוטיבים מהטבע, בהם משתלב האני הלירי של המשוררת בגוף או בנפש. בשירים מתוארים מקומות שונים בזמנים מתחלפים, ובחלקם מוקדשים לאנשים הקרובים אליה. הרגש הפרטי מבטא את האוניברסלי. שירי נפש מבטאים קינות, יגון, פרידה, צער, מצוקה, זכרונות, תקווה ועוד.

זיקתה הרבה לטבע ולנוף באה לידי ביטוי בציורי הלשון ובצירופים המפתיעים. המלים הן "לבֵנים" מהן בנתה את שיריה בתוך מבנים חופשיים לרוב, אך גם במבנים מיוחדים: מדורגים, מרובעים, רחבי יריעה כפואמות ובלדות, מבנים צרי יריעה, שירי הייקו במתכונת של מחרוזת ושירים משורשרים ועוד.

העיצוב האסתטי והמבנים המעניינים ומגוונים מהווים תפאורה הולמת ו"בית" לתכנים, לרחשי ליבה ותודעתה ולמסרים חברתיים. הצירוף המיוחד של "הלבנים" יוצר פסיפס של פאזל החיים. צירופי המילים הנדירים מתחברים ללחנים ולמנגינות כצלילים ליצירה מוסיקלית. על קרקע מציאות החיים מתרחשים דברים בלתי צפויים ואף מיסטיים, ורב הנסתר מהגלוי.

כל המצבים מתוארים במבנים שיריים לא סדירים, ומוצגים בצורה פילוסופית, פסיכולוגית, קבלית ומקראית. למילים צבע עז, ולהן סמנטיקה ומשמעויות שונות. במבע פיוטי מובעים גלי הרגשות, הגורמים לטלטלה נפשית בניגודים קטביים כמו: צחוק ובכי, חושך ואור, עולם של מעלה ועולם של מטה, גוף ורוח ועוד. לפעמים השירה רועמת באפס קול, לעתים זועקת ואין מושיע ולא מזור.

עולם ומלואו מוגש בתוך קובץ השירים: נופי טבע ואדם, נופים חברתיים, תולדות חייה, תולדות המשפחה, געגועים לשורשים ובייחוד לדמות אביה שכה אהבה והעריצה.

איתני הטבע, הקוסמוס וצבא השמיים הם מוטיבים שלוקחים חלק פעיל כמעט בכל שיר. חלי המשוררת מנתבת את שיריה למסלולים שונים, תוך שימוש בסמלים רבים, מטאפורות ודימויים מהמיתוסים יהודיים קדומים, אך גם מתחום המיתולוגיה היוונית. בצורה פואטית היא מביעה חוויה אישית ומיסטית.

כ"פרפר בים פרחים סחרחר משפע צוף" – כך גם אני נפעמת ומוקסמת ממגוון המזון הרוחני שבשירים, המוגש לקורא בכישרון כה רב.

 

 

* * *

יוסי גמזו

בֵּין שִדּוּר צִבּוּרִי לְבִדּוּר זִבּוּרִי...

 

כֵּיוָן שֶבַּיָּמִים הָאַחְרוֹנִים מַמָּש מָלֵאנוּ

בְּרַחַש-בַּחַש עַז שֶל חִרְטוּטִים וּבִרְבּוּרִים

מִפִּי פְּקִידֵי-אוֹצָר הַזּוֹמְמִים לִכְפּוֹת עָלֵינוּ

אֶת פַאשְלַת חִסּוּלוֹ שֶל הַשִּדּוּר הַצִּבּוּרִי

וְכָל גָּ'בָּאר וְגִיבֶּר שֶיָּדוֹ כָּאן עַל הַשִּיבֶּר

רוֹאֶה עַצְמוֹ בַּר-סַמְכָא גַם בַּתְּחוּם הַתִּקְשָרְתִּי

שֶאוֹי לִי אִם הִמְרֵיתִי אֶת סְגִידַת מֻמְחָיו לָ"רֵיטִינְג" –

הַרְשוּ לִי סְפִּיץ' קָטָן עַל אוֹתוֹ "רֵיטִינְג" אָפְנָתִי:

 

הָ"רֵיטִינְג", רַבּוֹתַי, הוּא קוֹל הָמוֹן, קוֹל רֹב מַכְרִיעַ

וְקוֹל הָמוֹן  אֵינֶנּוּ  בְּהֶכְרֵחַ קוֹל שַדַּי

בִּפְרָט שֶכָּל שִדְרוּג-רָמָה צוֹרֵם לוֹ וּמַפְרִיעַ

בִּסְטִיָּתוֹ מִתַּת-תַּרְבּוּת-הָעֵדֶר, יְדִידַי.

 

אַךְ גַם אִם אוֹתוֹ "רֵיטִינְג" הוּא רְאִי תַרְבּוּת-הָעֵדֶר

וְכָל שִדְרוּג-רָמָה, בְּמִסְפָּרָיו אֵינוֹ קָרוֹב

לְפּוֹפּוּלָארִיּוּת-הָרֹב – מֻבְטָח לָנוּ, בְּלִי נֶדֶר,

כִּי יֵש שֶדַּוְקָא  הַמִּעוּט  צוֹדֵק, וְלֹא הָרֹב.

 

לָכֵן, בִּמְקוֹם לִדְפֹּק כָּאן סְפִּיץ' אָרֹךְ שֶל סָנֵגוֹרְיָה

עַל עֲדִיפוּת תַּרְבּוּת-אֱמֶת מוּל "רֵיטִינְג" מִסְחָרִי,

נָעִיף מַבָּט עַל כַּמָּה דֻגְמָאוֹת מִן הַהִיסְטוֹרְיָה

שֶמִּתּוֹכָן נַקִּיש עַל הַשִּדּוּר הַצִּבּוּרִי.

 

הִנֵּה, כְּבָר בַּמֵּאָה הַשֵּש-עֶשְׂרֵה טָעַן בִּקְרָקוֹב

קוֹפֶּרְנִיקוּס, כִּי כַּדּוּרוֹ שֶל הָעוֹלָם עוֹשֶׂה

רוֹנְדֶּלִים סְבִיב הַשֶּמֶש (אַף-עַל-פִּי שֶהוּא,  וְרַק  הוּא

הֵבִין זֹאת  – בְּעוֹד יֶתֶר הַבְּרִיּוֹת, לְמַעֲשֶׂה,

הֶחְזִיקוּ בָּדֵּעָה הַהֲפוּכָה, שֶכְּבָר הֶרְאֵיתִי

שֶלִּפְעָמִים, כְּשֶהָאֱמֶת הִיא בְּמִעוּט חָמוּר

יוֹצֵא שֶדַּוְקָא לַטָּעוּת יֵש רֹב גָּדוֹל וְ"רֵיטִינְג"

לַמְרוֹת שֶאִם בּוֹדְקִים אוֹתָהּ הִיא חַנְטָרִיש גָּמוּר...

 

וּבַמֵּאָה הַשְּבַע-עֶשְׂרֵה, בָּהּ הַמּוֹחוֹת מָלֵאוּ

בַּחַ'ארְטָה שֶהַשֶּמֶש מִסְתּוֹבֶבֶת מִסָּבִיב

לָאָרֶץ, קָם בְּפִּיזָה אִיש שֶשְּמוֹ הוּא גָלִילֵיאוֹ

וְהִסְתַּכֵּן, מַמָּש כְּמוֹ מַר קוֹפֶּרְנִיקוּס, בְּרִיב

עִם כָּל מְטֻמְטְמֵי הַכְּנֵסִיָּה שֶחִיש, בְּשֶפֶךְ

שֶל אִיּוּמִים אִלְּצוּ אוֹתוֹ, מִפַּחַד לְחַיָּיו,

לוֹמַר שֶמַּר קוֹפֶּרְנִיקוּס טָעָה וְשֶהַהֶפֶךְ

הוּא הַנָּכוֹן – אַךְ אַף-עַל-פִּי שֶהוּא הָיָה חַיָּב

לוֹמַר מָה שֶכָּפוּ עָלָיו לוֹמַר בְּטוֹן כָּנוּעַ

הִכְרִיז לִפְנֵי מוֹתוֹ כִּי כַּדּוּר-אָרֶץ זֶה, בְּטַאקְט,

אַף-עַל-פִּי-כֵן סָבִיב לַשֶּמֶש נוֹע גַם יָנוּעַ

וְשֶתִּקְפֹּץ לוֹ כָּל הַכְּנֵסִיָּה

אַךְ פַאקְט זֶה פַאקְט...

 

וְכָךְ, בִּשְנַת תָּי"ו-רֵי"ש-נוּ"ן-וָי"ו כּוֹתֵב לוֹ ד"ר הֶרְצֶל

אֶת סֵפֶר "מְדִינַת הַיְּהוּדִים" וְכָל קוֹרְאָיו

בְּטוּחִים שֶהִתְרוֹפֵף לוֹ אֵיזֶה בֹּרֶג כִּי, בְּעֶצֶם,

לְהֶרְצֶל זֶה אֵין שֶמֶץ "רֵיטִינְג" וְאַלְפֵי יוֹדְעָיו

רוֹאִים בּוֹ עוֹף מוּזָר וְכָל אֶחָד מֵהֶם בָּטוּחַ

שֶבִּנְיָמִין זְאֵב הוּא "קוּקוּ" וּכְמוֹ כָּל גָּאוֹן

הוּא עִתּוֹנַאי מֻכְשָר מְאֹד אַךְ, נֶעבֶּעךְ, חוֹלֵה-רוּחַ

וְצִיּוֹנוּת, יִשְמֹר הַשֵּם, הִיא סוּג שֶל שִגָּעוֹן...

 

אַךְ דַּוְקָא הָעַקְשָן הַזֶּה (שֶאוֹי לָהּ וַאֲבוֹי לָהּ

לִשְפִיּוּתוֹ) טוֹעֵן בְּרוּרוֹת: "תּוֹךְ חֲמִשִּים שָנָה

יָקִימוּ בְּנֵי-עַמֵּנוּ מְדִינָה שָם, בָּ'אַלְט-נוֹי-לַאנְד'

שֶהִיא מוֹלַדְתָּם הַחֲדָשָה-הַיְּשָנָה

וְגַם אִם בַּקּוֹנְבֶנְצְיוֹת הִתְגָּרֵיתִי וְהִמְרֵיתִי

אֶת הֶגְיוֹנָם הַדַּל שֶל רֵיאָלִיסְטִים-כִּבְיָכוֹל

שֶכְּבָר אַלְפַּיִם שְנוֹת גּוֹלָה יֵש לָהֶם רֹב וְ'רֵיטִינְג'

יָקוּם הָעָם הַזֶּה מִתּוֹךְ אֶפְרוֹ כְּעוֹף-הַחוֹל."

 

וְכָךְ, בְּהֵ"א אִיָּר שֶל שְנַת תָּשָ"ח נִפְעָם חָזֵהוּ

שֶל עַם שֶאֵין לוֹ "רֵיטִינְג" וְתָמִיד הוּא בְּמִעוּט

וּבֶן-גֻּרְיוֹן מַקְרִיא, בִּשְׂדֵרוֹת רוֹטְשִילְד, בַּמּוּזֵיאוּם,

מוּל כָּל עַמֵּי תֵּבֵל אֶת מְגִלַּת הָעַצְמָאוּת.

אַךְ רַק מְתֵי-מְעַט יוֹדְעִים בִּכְלָל כִּי לַיְלָה קֹדֶם

נִסּוּ חַכְמֵי-הָ"רֵיטִינְג" שֶבַּ"בַּיִת הָאָדֹם"

לְשַכְנְעוֹ כִּי הַכְרָזָה זוֹ פַּח הִיא וּמַלְכֹּדֶת

וְאַחְרִיתָהּ שְקוּלָה מַמָּש כְּמָוֶת בְּגַרְדּוֹם

וְרַק בְּנֵס נֵצֵא מִגַּל עַרְבִי זֶה שֶל "עֲלֵיהוּם!"

אַךְ בֶּן-גֻּרְיוֹן עָנָה לְכָל סַפְקָן וּפָטָלִיסְט

כִּי מִי שֶאֵין בּוֹ אֱמוּנָה  בְּנֵס גּוֹאֵל – הֲרֵיהוּ

אוּלַי מֻמְחֶה בְּ"רֵיטִינְג" אַךְ וַדַּאי לֹא רֵיאָלִיסְט...

 

אָז מָה לָמַדְנוּ, רַבּוֹתַי, מִצְּרוֹר פֶּרְסוֹנוֹת אֵלֶּה

(קוֹפֶּרְנִיקוּס וְגָלִילֵי, הֶרְצֶל וּבֶן-גֻּרְיוֹן)?

שֶלֹּא הָיָה לָהֶם שוּם "רֵיטִינְג", אַךְ  – הַפְלֵא וָפֶלֶא! –

הוֹכִיחוּ שֶמִּלְּבַד הָ"רֵיטִינְג" יֵש עוֹד קְרִיטֶרְיוֹן

חָשוּב הַרְבֵּה יוֹתֵר מִיִּתְרוֹנוֹ שֶל רֹב סְטָטִיסְטִי    

וּמִן הַקְּרִיטֶרְיוֹן הַזֶּה קָשֶה לְהִשְתַּמֵּט

כִּי גַם אִם הַמִּעוּט גָּדְלוֹ מַמָּש מִינִימָלִיסְטִי

לֹא פַּעַם דַּוְקָא הוּא כָּאן מְיַצֵּג אֶת הָאֱמֶת.

 

וְכָךְ זֶה בְּדִיּוּק בְּעִנְיָנָהּ שֶל הַתִּקְשֹרֶת:

רַק אִם הִיא מְשֻחְרֶרֶת מִכָּל לַחַץ מִסְחָרִי

וְלֹא תְלוּיָה בָּ"רֵיטִינְג" – מְסֻגֶּלֶת הִיא לִשְמֹר אֶת

הַגְּבוּל בֵּין  levelצִבּוּרִי לְזֶבֶל זִבּוּרִי.

כִּי יִתְרוֹנָהּ עַל מֶדְיָה זִבּוּרִית הַמְּכַרְכֶּרֶת

סְבִיב עֵגֶל-הַזָּהָב שֶהוּא הָ"רֵיטִינְג" הַבָּכִיר,

הוּא זֶה שֶהַשִּדּוּר הַצִּבּוּרִי הִנּוֹ תְלוּי-עֵרֶךְ

וְאִלּוּ הַבִּדּוּר הַזִּבּוּרִי הוּא תְלוּי-מְחִיר.

 

וּבְעִדַּן הַתַּת-תַּרְבּוּת הַמִּשְתּוֹלֵל אֶצְלֵנוּ

כְּשֶדּוֹר צָעִיר בְּמַעֲרֶכֶת-הַחִנּוּךְ חוֹלֶה

בְּאֶפִּידֶמְיָה שֶל בּוּרוּת בְּכָל תּוֹלְדוֹת עַמֵּנוּ

אֲבָל בְּזִבּוּלֵי תַּת-הַתַּרְבּוּת מוֹחוֹ מָלֵא

וְעַל אַחִים גְּדוֹלִים מִתּוֹךְ סִפּוּר הִשָּׂרְדוּתֵנוּ

בַּ"הֲגָנָה", בָּאֵצֶ"ל וּבַלֶּחִ"י, לְעֵדוּת,

כִּמְעַט אֵינוֹ יוֹדֵע כְּלוּם כִּי אֶת רֹאשוֹ מִלֵּאנוּ

בְּזִבּוּלֵי סְדָרוֹת כְּמוֹ "אָח גָּדוֹל" וְ"הִשָּׂרְדוּת"' –

 

וּבְשָעָה שֶלְּסִפְרוּת יָפָה כִּמְעַט אֵין "רֵיטִינְג"

אַךְ לַזִּבּוּלֶטְרִיסְטִיקָה שֶל שְלַל סִפְרֵי-טִיסָה

יֵש שוּק פּוֹרֵחַ – תִסְלְחוּ לִי אִם פִּתְאֹם הִמְרֵיתִי

אֶת הַ"פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְט" בְּדוּגְרִיּוּת גַּסָּה

וְאִם אֹמַר כִּי כְּמוֹ בִּתְחוּם מָזוֹן לַגּוּף, בְּעֶצֶם,

גַּם בִּתְחוּמֵי מָזוֹן לָרוּחַ טוֹב שֶנַּאֲזִין

לַעֲצָתָהּ שֶל כָּל דִיאֶטָנִית הַמְּיָעֶצֶת

שֶלֹּא כָּל מָה שֶזּוֹל הוּא בְּהֶכְרֵחַ גַּם מֵזִין...

 

 

* * *

אריק ברהום

אנחנו חייביים תודה גדולה לרוסיה

לאהוד יקירי, שלום,

אבקש להתייחס לכתבה של אוריה באר "סטאלין רוצח ההמונים" [גיליון 525]. ברצוני  להבהיר בפתח דבריי שאני איש ימין ולאומי ישראלי ולא דובר ומגן השמאל.

א. הטענה שמלחמת העולם השנייה פרצה לא מעט בגלל סטאלין אינה מבוססת על עובדות. אני מציע לקרוא את הספר "מלחמתה של רוסיה" מאת ריצ'רד אוברי, בהוצאת "דביר". המחבר רחוק מלהיות אוהד סטאלין והמשטר הסובייטי, הזוכים אצלו לביקורת קטלנית, ובכל זאת ניתן להבין שהמערב הסכים בשתיקה להתחמשות היטלר בגלל שאמר: "אני אטפל בבולשביקים."

הכרזת המלחמה של המערב ב-3 לספטמבר 1939 על גרמניה היתה למעשה מלחמה על הנייר. בנות הברית לא פעלו עד הפלישה הגרמנית לבלגיה ואחריה להולנד במאי 1940. כל הניסיונות של סטאלין להגיע להבנה ולשיתוף פעולה עם המערב נדחו על-ידי המערב, ולפיכך נערך הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. זה היה ניסיון בדיעבד למזער את הנזק האדיר שסטאלין גרם לצבא האדום עם חיסול הקצונה (טוכצ'בסקי) הבכירה והבינונית. אכן עיוורון.

 

ב. עם זאת, עלינו כיהודים לזכור שלושה דברים:

הראשון, בריה"מ (סטאלין) היתה המדינה היחידה שפתחה שעריה ליהודים וכך ניצלו כ2-2.5 מיליון יהודים.

השני, בריה"מ איפשרה בפועל ב-29 בנובמבר 47' את ההכרזה על תוכנית החלוקה על-ידי תמיכת הגוש הסובייטי. בפברואר 1948 האמריקאים הציעו להמיר את התוכנית במשטר נאמנות בארץ-ישראל עד אוקטובר 1948. הרוסים התנגדו ומנעו זאת. בנאומו באו"מ אמר גרומיקו שהעם היהודי סבל סבל רב במלחמה ומגיעה לו מדינה משלו. יהודי בריה"מ ימצאו את פתרונם במסגרת הסובייטית. (אין מקום לציונות ברוסיה).

והשלישי – במלחמת השחרור, הנשק היחידי שהגיע היה נשק סובייטי [מצ'כוסלובקיה] וזה היה בתקופה הקריטית ביותר של המדינה.

אבקש לציין גם שבצבא האדום שרתו כחצי מיליון יהודים והיו בו יותר ממאה גנרלים יהודים.

יחד עם זאת, סטאלין נפטר בזמן – ואם היה נפטר מאוחר יותר, ייתכן שהיה מתרחש אסון ליהודים ברוסיה (משפט הרופאים).

אסור לנו בשום אופן לשכוח את הדברים הללו בבואנו לדון בנושא. אנחנו חייבים תודה גדולה לרוסיה.

 

אהוד: עם אריה (אריק) ברהום למדתי שנים רבות בכיתה בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה.

 

 

* * *

 

רון וייס: היתה הערצה לצבא האדום

סופר נידח שלום,

אכן סטאלין ראוי לכינוי "רוצח המונים", כפי שמכנה אותו אוריה באר [גיליון 525]. על פי הערכתו של ד"ר בוריס אורלוב, מומחה להיסטוריה סובייטית מאוניברסיטת תל אביב, בתקופת הקולקטיביזציה שבוצעה על-ידי סטאלין בסוף שנות ה-20, נהרגו בין 10 ל-13 מיליון בני אדם (בכלל זה 5 מיליון שמתו מרעב מאורגן באוקראינה ובדרום רוסיה). מיספר זה נמוך במידה רבה מ-30 מיליון הרוגי הקולקטיביזציה, שבו נקב אוריה באר במאמרו. על מיספר ההרוגים בטיהורים יש ויכוחים סוערים, אך מעריכים שכ-3 מיליון אנשים מתו במחנות, עם טווח טעות של כמיליון.

בארץ שמעו על הטיהורים בברה"מ אך העתונות והציבור לא ידעו אז על מיליוני הרוגים ונרצחים בברה"מ.

וכמו שאתה מציין בהערותיך בסוף המאמר, היתה הערצה לצבא האדום בגלל ההקרבה והניצחון על הנאצים. לזה נוספה הכרת תודה על תמיכתה של ברה"מ בהקמת מדינת ישראל (ההצבעה באו"ם) ובאספקת הנשק הצ'כי באישור סטאלין, נשק שאיפשר את ניצחוננו על צבאות מדינות ערב הפולשות.

רון וייס

רמת-גן

* * *

מ-דן

המדיניות של טורקיה

לאב"ע שלומות,

בגיליונות האחרונים דנו בחב"ע במדיניות הטורקית, ברשותך הערותיי בנידון:

* לעניין יחס שלטונות טורקיה ליהודים והכרזת ראה"מ ארדואן כי בימי מלחה"ע השנייה הם סייעו והצילו את בני עמנו הנרדפים, רצ"ב קישור אודות אוניית המעפילים 'סטרומה', וישפטו הקוראים עד כמה באמת נחלצה הממשלה הטורקית לעזרת הנמלטים מן התופת הנאצית-פאשיסטית.

http://www1.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft Word - 2107.pdf

 

* לעניין שאיפתה של טורקיה לשמש כמגשרת במו"מ להסדר עם סוריה נשאלת השאלה – מדוע הם כ"כ נלהבים לשמש בתפקיד הקשה וכפוי הטובה הזה? ואעפ"י שמקובלים עלינו העקרונות הטורקיים בקשר עם סיפוח-מחטף חבל איסקנדרון (אלכסנדרטה) בעת מלחמת העולם השנייה והחלפת האוכלוסין (יוונים-טורקים) לאחר מלחמת העולם הראשונה (אגב, הנורבגי ננסן קיבל את פרס נובל לשלום בין היתר בעניין זה) – מבחינת האינטרס הישראלי לא רצוי להשתמש בשירותים שמציע רה"מ ארדואן. נקווה כי כך יהיה לו יותר זמן ומרץ על מנת לפעול להכרת עמו וממשלתו בטבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה.

 

 

* * *

איליה בר זאב

סכו"ם

 

בְּאוֹתָן חֶמְדַּת שָׁעוֹת

יָדַעְנוּ אֶת הַצְּדָדִים הַיָּפִים שֶׁל

מַצְּבֵי הַצְּבִירָה –

כַּפִּיּוֹת.

 

כַּפּוֹת הַיָּדָיִם מָצְאוּ אֶת שֶׁחִפְּשׂוּ

לָדַעַת,

לְעִתִּים הָיוּ סְדוּקוֹת.

 

אַחַר כָּךְ בָּאוּ מַזְלֵג אַחַר מַזְלֵג

וְהַשְׂרִיטוֹת,

גַּם הַצִּפָּרְנַיִם נִנְעֲצוּ פֹּה וָשָׁם.

 

עָבְרוּ יָמִים –

סַכִּינִים חָתְכוּ בַּבָּשָׂר הַחַי

בִּמְיֻמָּנוּת

שֶׁל מַאֲכֶלֶת קַצָּבִים.

 

בְּסוֹף הַשָּׁבוּע עָרַכְנוּ סְעוּדַת

הַבְרָאָה –

שֻּׁלְחָן עָרוּךְ, מָנוֹת עַל גַּבֵּי

מָנוֹת.

 

סַכּוּ"ם לְכָל פֶּה שׁוֹתֵק.

 

* * *

אביחי פאוזנר

סופרי גימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה

ערב גשום, אני ישוב בכורסה המרווחת וכוסית משקה בידי ומחשבותיי נודדות להן בנחת לעבר הרחוק, לימי הנערות והבחרות, עיתים שניתן להיזכר בהן בערגה. ולפתע שומו שמיים, קשה להאמין – אך מסתבר לי שלמעשה בגרתי כסביבה "עוינת" – כשסובבים אותי מכל עבר סופרים, משוררים ואנשי הגות וכולם בהווה[היום הוא עבר] ובעתיד [היום הוא הווה] הינם, או יהפכו [כבר הפכו] לשם דבר ולנכס לקהילה.

אנוכי, בגילוי נאות, כבוגר המנמה הריאלית, מגמה שהעמיתים בה חשו יחס, בואו נאמר בעדינות, מזלזל – כלפי חבריהם ה"הומאניסטים", מוצא עצמו בקרב אנשים אלו ובדיעבד אף נהנה. הייתכן שתעינו בימי חלדנו?

לגופו של ענין אזכיר ואמנה כאן, בקצרה, אך במלוא ההערכה, ולו רק חלק קטן ממרכיביה של סביבה "מאיימת" זו. הערכה והערצה אלו מלוות אותי היות ולא בחלקו של כל נער נפלה הזכות להסתופף במחוזות כאלה. האישים הללו, שאתעכב עליהם, היו ממוריי, ממנהלי בתי הספר בהם רכשתי את השכלתי וכמובן חבריי לספסל הלימודים. איני מבקר ספרותי, וטוב שכך, אך למרות זאת אין לי ספק שמדובר בנבחרת על, נבחרת היכולה לפאר כל היכל תהילה של הגות, מחשבה ורהיטות הביטוי וההבעה.

וברשותכם נתחיל במורי ורבי בכיתה (בימינו אז – מכינה) אל"ף – בנימין כספי, והפעם התייחסותי אליו היא מהפן הספרותי. בנוסף להיותו מורה ובעיקר מחנך לעילא, הוא כתב מחזות, שירים, מסות, שכל חברה היתה שמחה להתברך בהם, אך האיש לא היה איש "מרפקים" ולא זכה לכבוד ולהערכה להם היה ראוי. סיפורי הילדים שלו, מאמריו בעתון "דבר" והגיגיו שהועלו על הכתב באכסניות שונות – הם לתפארה. נער הייתי וגם בגרתי ומעטים היו האנשים שעיצבו את אישיותי שלי ושל חבריי לספסל הלימודים כמו "המורה כספי".

ומכספי ניפנה אל השני שהשפעתו על בני דורי היתה רבה ומכריעה והוא יוסף חנני, המורה לספרות המיתולוגי במושבה, איש מעמד הפועלים שהחל דרכו בישראל כפועל בפרדסים (סיפרו "בית מלבין בפרדס"), האיש היה איש אשכולות, שיעור בספרות בכיתתו היה צפייה תוך השתתפות במחזה. ובאשר לספריו, הם היו בעלי תיאורים פלאסטיים, עברית רהוטה וצילום מצב של חברה במושבה בימיה הראשונים של החברה הישראלית.

ועתה נעבור למנהל הגימנסיה (כמובן "אחד העם" בפתח תקווה) – שלום שטרייט, אדם נעים הליכות ומשורר נעים כתיבה; שיריו והפואטיקה שלו היו נהירים ברורים וגדולתם היתה במסר שלהם. שטרייט כתב דברי הגות בשירה אך בהירה וצלולה. שטרייט לא רק כתב שירה אלא גם דיבר שירה, שיחה שלנו, הדרדקים, עימו היתה חוויה. [שלום שטרייט היה אביה של הסופרת אסתר שטרייט וורצל ואחיה הצעיר מולי, שמואל, שנעשה גם הוא סופר וחותם בשמו החדש שמואל יריב. – אב"ע].

מי לא הכיר, זיהה, הוקיר וחיבב בפתח-תקווה דאז את ברוך אורן, המורה לעברית, דקדוק וספרות. היה לי הכבוד והעונג לדור בסמוך אליו, המורה, ובשכונה הפך לנער ששיחק איתנו כשווה עם שווים, אך "נער" זה היה סופר מחונן, יותר נכון צייר במילים; ברבות הימים הפך למקים ומנהל מוזיאון "יד לבנים" בפתח-תקווה, ולכך הקדיש וקידש את חייו.כ אן ניצל את הבעתו הנעלה בכתב והעלה לזיכרון עולם את בני המקום, שנפלו במלחמות ובמחתרות ישראל. ספר הנופלים שכתב חקוק כלוח שיש לדורות הבאים. [אגלה סוד כמוס ואומר כי דמותו של המורה ברוכוב ברומאן הראשון של יהושע קנז "אחרי החגים" יש בה משהו מדמותו הריאלית ומאורח דיבורו של ברוך אורן. – אב"ע].

תלמידי הגימנסיה זוכרים את המורה להיסטוריה יוסף בורשטיין (אביהם של נחום ברגע הפרשן הבכיר של "ידיעות אחרונות", ופרופסור אמיר ברנע). יוסף היה גם איש הגות ומחשבה שניתח נושאים מדיניים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים בעיתונות היומית ובמיספר ספרים שלו שראו אור וזאת בנוסף לספריו ההיסטורים שעסקו בניתוח תקופות ואירועים, יוסף שימש תקופה לא קצרה כסגן ראש העיר תל אביב. [הוא היה בשעתו גם מראשי ה"הגנה" בפתח-תקווה ומורה של אימי דורה בגימנסיה "אחד העם". לימים עמד שנים ארוכות בראש המרכז לתרבות של ההסתדרות. – אב"ע].

אחרון לדור המורים הוא קרל ברתיני [טעות – שמו היה קלמן אהרון ובקיצור ק.א. ברתיני, 1903-1995] – (אבי הקומפוזיטור והמנצח גארי ברתיני), המנהל הפדגוגי של הגימנסיה. הוא היה משורר עתיר פרסים הן בשפה העברית והן בשפת אימו ­– איטלקית [הוא נולד בבסרביה שבמולדובה. – אב"ע]. אל ייקל בעיניכם הדבר לעבור משפה לשפה ועוד בשירה וזאת בהצטיינות יתר. ברתיני היה מכור לשירה שלו, ואף של גדולי ובחירי המשוררים של שני העמים. לשמוע אותו קורא שירה היתה חווייה בפני עצמה. [כל הקטע הזה לא מסתדר עם תולדות חייו של ברתיני. לפי ויקיפדיה הוא שהה, גם באיטליה, רק פרק זמן מתום מלחמת העולם השנייה ועד עלותו עם משפחתו ארצה ב-1947).

ועתה לחבריי ורעיי לספסל הלימודים.

ראשון גדעון תלפז (גולדנברג). אני מודה ומתוודה שגדעון ואנוכי חלקנו שנתיים אותו שולחן בכיתה. בהסכם הבלתי כתוב הוא היה ממונה על המקצועות ההומאניים ועבדכם הנאמן על הריאליים, והאמינו לי – קואליציה זו היתה עשרת מונים יציבה יותר מהקואליציה של ביבי. אך נחזור לגדעון הסופר, ומיותר להכביר מילים – הוא מהסופרים הבולטים בדורו, וכפי שציינתי בראשית דבריי אין אנוכי מבקר ספרותי לכן איאחז בעצים גבוהים ובמבקרים מקצועיים שרובם היללו ושיבחו את גדעון, אך אוסיף כאן ואציין שגדעון אינו רק סופר מחונן אלא ובעיקר בן אנוש, חבר, ידיד ואיש רעים להתרועע.

תלמיד הכיתה שמתחתנו (קרי: צעירים בשנה) הוא יהושע קנז (גלס). גם כאן אם אוסיף רק אגרע. הסופר עדיין פורח ואין לי צל של ספק שממנו לא יוכלו להתעלם ולא רחוקה השנה שבה יוכרז כזוכה בפרס ישראל. בנימה אישית אוסיף שאני נהנה ומוסיף דעת בקוראי כל אחת מיצירותיו.

ועתה הפתעה... תלמיד הכיתה המקבילה אהוד בן עזר (ראב), הסופר, כתב עשרות ספרים המתארים ומתעדים תקופות, מקומות, הווי חיים, טיפוסים, חוויות ומה לא. האיש הוא היסטוריון וסופר ילדים והוא מתעקש לכנות את עצמו "סופר נידח" – שיערב לו, אם זה רצונו, אך לא כן הוא. האיש הוא איש אמיתי ולא עושה חשבון לאיש, גם כשזה כואב, הצעתי לו להמשיך כך כי זו הדרך ואין בילתה.

אסתר שטרייט-וורצל (בתו של שלום שטרייט) סופרת ילדים, נוער ומבוגרים, בוגרת מעימנו בחמש שנים, גם היא בוגרת הגימנסיה.. כבר בבית הספר ערכה את עיתון (אז – בטאון] בית הספר, סופרת פופולרית שנדמה לי שלא מיצתה את עצמה וחבל.

ונסיים ברות צרפתי שנפרדה מאיתנו זה עתה, ציירת, פסלת, מאיירת, ואף שלחה ידה מדי פעם בכתיבה, מטאור שעד הבינאלה הגיעה, גאווה למושבה. רות למדה שבע שנים מעלינו בגימנסיה, לא מעט מציוריה קישטו את כותלי בית הספר.

אהוד: חנוך ברטוב (הלפגוט), חתן פרס ישראל לספרות השנה, למד אף הוא בגימנסיה "אחד העם" במושבה אך לפי הביוגראפיה שלו הוא לא סיים אותה אלא יצא בגיל צעיר לעבוד במפעל "אל-אר" למוצרי מתכת לצבא הבריטי [מישהו יודע מה פירוש השם?] שבאיזור התעשייה של המושבה, בקריית אריה, והוסיף על גילו והתגייס לצבא הבריטי ולבריגדה.

בת-כיתתו של יהושע קנז היא פרופ' יפה ברלוביץ, חוקרת ספרות והיסטוריה ארץ-ישראלית, שגם כתבה בעצמה סיפורים. נתן יונתן (קליין) למד בבית הספר העממי פיק"א ואת התיכון עשה בבית הספר המחוזי בגבעת השלושה, ולא בגימנסיה. אשתו-לעתיד צפירה שה-לבן למדה בגימנסיה "אחד העם" רק בשביעית, ועימה בכיתה למדו המלחין עמנואל פישצנר-זמיר וחנוך הלפגוט, לימים ברטוב, וכן יצחק פוחס, הכישרוני בכתיבה ובהלחנה, שנהרג בלוותו את השיירה הראשונה לגוש עציון הנצור ב-11.12.1947, והוא קבור בפתח-תקווה.

אני עצמי למדתי בגימנסיה רק בחמישית ובשישית (י' וי"א), עד שגורשתי ממנה לקראת סוף השישית – וכך זכיתי ללמוד שביעית ושמינית ב"תיכון חדש" בתל אביב. אני לא גאה בתקופת לימודיי בגימנסיה הפרועה הזו, כך לפחות היתה בימיי, וזוכר ממנה בעיקר את סטירת הלחי הקשה שסטר לי המורה לפיסיקה צדקה לעיני כל הכיתה.

את הרשימה עם התוספות שלחתי לאביחי פאוזנר, והוא ענה:

"הכול מקובל ותודה, מלבד בפרק על ברתיני. בידי, ואני שומר על כך באדיקות, ספרו של ברתיני עם הקדשה (אפילו חמה) והוא חותם בסיומה "ידידך הבוגר קרל ברתיני." ואשר לשיעוריו – הוא הדגיש חזור ושנֹה כ"יוצא ארץ המגף וכו'."

 

* * *

אורי הייטנר

1. למובראק זה לא היה קורה

תרחיש דמיוני – תת מזכירת המדינה האמריקאית ג'ים סטיינברג מזמן ללשכתו את שגריר ישראל בוושינגטון מיכאל אורן, מושיב אותו על שרפרף, ומזמן את התקשורת לצפות במחזה המלבב. איך היתה מגיבה התקשורת הישראלית והמערכת הפוליטית בישראל על זובור כזה? הייתה תוקפת בשצף קצף את נתניהו וליברמן, שדירדרו את מעמדה הבינלאומי של ישראל לשפל חסר תקדים וכו'.

ועוד תרחיש, דמיוני לא פחות – ראש ממשלת ישראל מבקר, נאמר בדנמרק. ובשל תקרית דיפלומטית מסויימת, מחליט לאחר לארוחת ערב עם ראש ממשלתה במשך שעה וחצי. איך אז היתה תגובת המערכת הפוליטית והתקשורתית? היתה תוקפת את נתניהו בחריפות רבה על התנהגותו הבוטה, חסרת התקדים, פיל בחנות חרסינה, חוסר נימוס אלמנטרי, אי הבנה בדיפלומטיה וכו'. הוא הדין אם שר החוץ היה מתקשר, נניח לראש ממשלת קפריסין, ונובח עליו בטלפון במשך 43 דקות ורץ לספר לחבר'ה.

למה כאשר ממשלת ישראל חורגת מכללי הנימוס הדיפלומטי בתגובה כלפי מדינה אחרת, וכאשר מדינה אחרת חורגת מאותם כללי נימוס בתגובה כלפי ישראל – כך או כך הביקורת תהיה על ישראל, והיא תמיד תהיה בוטה, קיצונית, צינית ולועגת? למה אנו כה רגישים לכבודן הלאומי של מדינות אחרות, וכל כך קהים כלפי הכבוד הלאומי שלנו?

העובדה הזו מסבירה את התנהגות הנשיא אובמה, הנוהג ברפיסות כלפי אויבותיה של ארצו ושל העולם החופשי. כאשר הוא מדבר אל אחמדינג'אד, קים ז'ונג איל או אסד – לשונו רכה כדונג, עדינה כמשי, אך לשונו מתכרבלת ומתגססת כשהוא מדבר אל נתניהו, ראש ממשלתה של ידידת ארה"ב. זה לא רק שמי שמרחם על אויבים סופו שיתאכזר לידידים. פשוט, ישראל משדרת שמותר. ישראל משדרת שמותר – בגלל התגובה הציבורית, כמו מחיאות הכפיים לסגן נשיא ארה"ב כאשר תקף את ישראל באוניברסיטה ישראלית. הרי תופעה כזו לא תיתכן באף מדינה אחרת בעולם.

ישראל משדרת שמותר גם בתגובתו המפוחדת של נתניהו. אילו נהג כמנחם בגין, שזימן ללשכתו את השגריר האמריקאי סם לואיס, כאשר ארה"ב איימה על ישראל בעקבות החלת ריבונותה על הגולן, ובתקיפות ונחישות עמד על עצמאותה של ישראל, ושאל רטורית: "האם אנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנו רפובליקת בננות?" – אילו כך נהג, מן הסתם האמריקאים היו נוהגים בו אחרת. אבל נתניהו רק מנסה לרצות, וזו התוצאה.

נכון, היתה תקלה מביכה בעיתוי ההודעה על הבנייה ברמת שלמה. תקלה קטנה, הנוגעת לנימוס ביחסים בין שתי מדינות. די היה בהסבר קליל של נתניהו כדי לסגור את הפרשה. אבל אובמה רצה לעשות שריר כדי לחפות על כישלונה הקולוסאלי של מדיניותו הבינלאומית, והוא ניצל את ההזדמנות לעורר משבר מלאכותי.

למובראק זה לא היה קורה. אין מצב שסגן נשיא ארה"ב היה מעכב בשעה וחצי סעודה איתו. למה? כי אילו אחר ברבע שעה, היה מוצא את דלתות ארמונו של מובראק מוגפות בפניו. אין מצב שהילארי קלינטון הייתה "נוזפת" בו כבנער, כיוון שברגע שבו היתה מרימה את קולה לראשונה, השיחה היתה נטרקת, והיו נדרשים חודשים ארוכים ואינסוף התנצלויות, כדי שיתרצה ויאות שוב לדבר איתה.

אף מדינה זרה לא תתגולל על מצרים – דיקטטורה חשוכה, שאזרחיה אינם מכירים זכויות אדם וזכויות אזרח מהן. ארה"ב לא תרמוז שיש לה אפילו ביקורת קלה על כך שמצרים מפרה את רוב סעיפי הסכם השלום עם ישראל, אף שנשיא ארה"ב חתום עליו והוא נחתם בחצר הבית הלבן. למה? כי עם מובראק לא מתעסקים.

גם עם ארדואן לא מתעסקים. מישהו יכול להעלות על דעתו התנהגות אמריקאית המתקרבת בבוטותה לאפס קצהו של האמבוש על ישראל – כלפי תורכיה? תורכיה יכולה להעמיק את בריתה עם ציר הרשע, להמשיך בביצוע פשעי מלחמה כלפי הכורדים כאוות נפשה, אף מדינה בעולם לא תגנה אותה ולו ברמז. ואף אחד בעולם, גם לא בישראל, לא יעיר לה על צביעותה כאשר היא מכנה את מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל כ"פשע מלחמה". כי אסור לדבר כך ליד התורכים. הרי יש להם כבוד עצמי.

איני רוצה אובססיית כבוד לאומי דוגמת מצרים ותורכיה גם בישראל. אבל למה הקיצוניות השנייה? מדוע רק ישראל מזלזלת כך בכבודה הלאומי, כפי שאף מדינה אחרת אינה מתייחסת לעצמה? מדינה המוחלת על כבודה, אין כבודה מחול, והיא הופכת מרמס למדינאים ופוליטיקאים בינלאומיים.

יש לקוות שנתניהו ינהג אחרת, לשם שינוי, וידחה בנימוס אך בתקיפות את האולטימאטום האמריקאי.

 

אהוד: כל כך נלהבת והטפת ברבים לזרוק את אולמרט, אורי, אז תאכל אותה עכשיו!

 

2. אזור הדמדומים שליד העובדות

במאמרו "הערבים שלנו" ("הארץ" 14.3.10) כותב גדעון לוי,  שאחד מעולי הגרדום "ירה על אוטובוס והרג כמה מנוסעיו." כוונתו של לוי לשלמה בן יוסף, שיחד עם שניים מחבריו תקף אוטובוס ערבי. אלא מה? שבהתקפה לא נפגע אף נוסע. איש לא נהרג, איש לא נפצע ואיש לא נשרט.

"העיקר הכוונה," ניתן להשיב על כך. הרי תקיפת האוטובוס לא נועדה שלא לפגוע ומי שהשליך רימון התכוון שהרימון יתפוצץ. יתכן. אבל המעניין כאן, הוא כיצד פועל גדעון לוי.

גדעון לוי כותב באזור הדמדומים שליד העובדות – מקפיד תמיד לא לכתוב את האמת, לא לדייק אלא לזייף, לסלף, להחטיא. כל עובדה הוא יציג באופן מעוות, שישחיר פני יהודים וישראלים ויטהר מעשי פלשתינאים. הרי לא ייתכן שערבים יבצעו פיגוע ללא נפגעים וגדעון לוי יכתוב שהיו בו הרוגים. הרי אם מהירי של שלמה בן יוסף היו נהרגים ערבים, לא יכול להיות שלוי היה מפספס את העובדה הזו.

ומעניין, האם גדעון לוי, שלעולם לא ימצא מילה בגנות הטרור הפלשתינאי, ימצא איזו מילת הבנה לפעולת הנקם של שלמה בן יוסף, בעיצומם של מאורעות 36-39 (כדי להסיר ספק, בעיניי אין הצדקה למעשה טרור שכוון כלפי אזרחים, גם במקרה של בן יוסף).

 

* * *

עזרא דלומי

קוזה נוסטרו

מערכות פיננסיות שהגיון קיומן הוא מתן שירות למערכות יצרניות, מתן הלוואות במקרה הצורך, ליווי פרויקט תעשייתי כלשהו, סיוע במשכנתא לזוג צעיר שמתחיל את חייו, תפחו למימדים מפלצתיים והפכו את חיינו לקזינו

עולם הפיננסים ממשיך להעשיר את שפתנו: אחרי שלמדנו מה זה סאב-פריים, קרנות גידור, נגזרות פיננסיות, בועות נדל"ן, אג"ח זבל, מניות ארביטרז', פוזיציות לונג ושורט – נחת עלינו לאחרונה מונח חדש: חשבון "נוסטרו".

נוסטרו, משמע – "שלנו" (בלטינית). זהו חשבון ההשקעות העצמי של גוף פיננסי, במקרה שלנו, של "פסגות, בית השקעות". בית השקעות מנהל את כספם של אחרים וגם את הונו העצמי. מנהל, כלומר משקיע כדי לעשות תשואה, רווח ולגרד עמלה. על-פי החשד, שניים מבכירי פסגות עשו פעולות אסורות בחשבון הנוסטרו, כדי להעלות את ערכם של כל מיני נכסים פיננסיים ולגרוף מיליונים לכיסם. הנה כך התוודענו גם לנוסטרו. ואם "חשבון נוסטרו" מצלצל כמו "קוזה נוסטרה" (העניין שלנו), סיסמתה של המאפיה, הקישור הוא על אחריות הקורא.

במכבסת המילים, השם המשותף לכל המונחים הללו הוא "מוצרים פיננסיים" ולעיסוק בהם "הנדסה פיננסית". בעשורים האחרונים, עם התעצמות הגלובליזציה והשווקים הפתוחים, עם זרימה חופשית של הון בין ארצות ויבשות, עם עליית מעמדו של הכסף כסמן ערכי והיררכי ראשון במעלה – יותר מכל ערך אחר – ועם נסיגתן של הממשלות מן המעורבות המייצבת בכלכלת המדינות, כבש העיסוק בתעשיית הכסף ובעשיית כסף-מכסף נתח מרכזי בחיינו; עניין שהעוסקים בו זוכים לכבוד, יוקרה והכנסה נאה. הרבה אנשים צעירים ומוכשרים מייגעים את מוחם איך להמר "נכון": מה ומתי לקנות, מה ומתי למכור, וככל שהמכה שעשו גדולה יותר, הרי זה משובח. "מוצר" פיננסי, לרוב וירטואלי, שווה הרבה יותר ממוצר תעשייתי או חקלאי. נכון, לעיתים זה מוצר מסוכן, לעתים הכסף איננו שייך למהמר, אבל מי עוסק בזוטות כאלה כשהבוכטה קורצת.

בשבועות האחרונים רבו הדיווחים על קבוצות של מתמטיקאים, אנשי היי-טק, בוגרי אמ"ן, אקס-טייסים, ועוד בעלי מוחות יצירתיים, העוסקים בפיתוח תוכנות ונוסחאות סודיות (אלגוריתם מתמטי) המנתחות באון-ליין את תנודותיהם של ניירות ערך בבורסות העולם, כדי להצביע במדויק על מגמה כלשהי, שבעקבותיה ייתן המחשב הוראת קנייה או מכירה ויניב תשואה יפה, וזאת עוד לפני שהמהמר הקונבנציונאלי אמר "ג'ק רובינזון". הנה כך מכים את הבורסה. לתחום הזה קוראים "אלגו-טריידינג" והרבה מוחות מקיזים סביבו את אונם ומרצם האינטלקטואלי כדי לקצר דרך "למכה" הנכספת.

לו כל הסיפור הזה היה מתנהל באיזה עולם צדדי, כבועה בתוך בועה – ניחא. לו ההימור היה על חשבונם של בעלי הדבר וכל התוצאות, אבל כל התוצאות, על אחריותם ואחריותם בלבד, מילא. אלא שתעשיית האוויר הזאת הפכה כל-כך דומיננטית בחיינו, כל כך מעצבת הווייה ותודעה וממלאת את חללנו בג'יבריש של נתונים ופרשנויות סותרות – עד שהצופה והמאזין חש שבטירוף הזה – יותר משיש סיבות המסבירות תוצאה כלשהי, התוצאות הן שמחפשות סיבה.

מי באמת יודע למה זינק מחיר הנפט אתמול ונחת חזרה היום. מי יודע למה צנח מדד כלשהו ואחר עלה במקומו. לעתים אותו ההסבר ניתן לאירועים הפוכים בתכלית. פעם הצהרה פוליטית כלשהי הקפיצה מדד ופעם אותה הצהרה הפילה אותו. יודעים למה? בפעם הראשונה הציבור האמין להצהרה ולכן המדד זינק; בפעם השנייה הוא לא האמין ולכן המדד צנח. עכשיו נראה אתכם מסבירים לי שאני טועה. אין סיכוי שתצליחו. או שכן, כי כל הסבר אפשרי.

מערכות פיננסיות, שהיגיון קיומן הוא מתן שירות למערכות יצרניות, מתן הלוואות במקרה הצורך, ליווי פרויקט תעשייתי כלשהו, סיוע במשכנתא לזוג צעיר שמתחיל את חייו – תפחו למימדים מפלצתיים. מאמצעי בשירותה של כלכלת החומר והייצור, הם הפכו למטרה המזינה את עצמה, לתעשיית אוויר המתהדרת בגורדי שחקים ובמשרדי פאר. היא בולעת כל דבר, כולל מדינות, אם להתייחס לאופן בו הימרו מנהיגי יוון על כלכלתה בגיבוי, הכיצד לא, של אחד הבנקים הגדולים של וול סטריט.

אין ספק, הטפיל הפיננסי, השתלט על הצמח היצרני, חולב אותו, מתעתע בו ומייבש אותו. המתווך הפיננסי השתלט על בעל הנכס. והאזרח "הסביר", שכל רצונו הוא לשמור על ערך כספו ולדאוג לעתידו ולעתיד ילדיו, מוצא עצמו מסוחרר בים של אי ודאויות מאיימות, נודד בין יועצים ובתי השקעות. כולה הוא מבקש לשמור על ערך כספו שחסך בדי עמל.

בכירי פסגות ייענשו מן הסתם, אם יימצאו אשמים. אבל סיפור פסגות הוא רק משל. הנמשל הוא הסדר החברתי המצמיח את תופעת פסגות ותופעות רבות וחמורות בהרבה, שמאיימות על יציבותן של מדינות, עלו מיליארדים רבים לאזרחיהן, ובעבר דירדרו את העולם לשפל גדול וממנו למלחמה עוד יותר גדולה.

 בסופו של דבר, יותר משהשאלה היא כלכלית-פיננסית – היא פוליטית וערכית.

פוליטית, משום שהיא קשורה לאחריותה של הממשלה על אופן התנהלותה של החברה. האם זו ממשלה המבטיחה את חסכונות אזרחיה באופן שייתר את הצורך שלהם להמר על כספם כדי לשמור על ערכו; האם היא מכבידה או מקלה על האפשרות להפוך את חיינו לשדה הימורים?

ובנושא הערכי, השאלה היא האם טעם חיינו יתמצה בתחרות "למי יש את הכי גדול", או שיהיו ערכים אחרים, מוסריים, הומאניים וסולידריים, שבהם הגודל האמיתי הוא של הנפש, הרוח והערבות ההדדית.

 

 

* * *

משה כהן

שאלה של עיתוי

מכובדי,

סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, המיישם בנאמנות את המדיניות של הנשיא, לא חסך בביקורו את שבט לשונו מממשלת ישראל והאשים אותה, לא פחות ולא יותר, שהיא מסכנת את חיילי ארה"ב בעיראק.

טוב לדעת, ואני חשבתי לתומי שמי שנלחם בצבא ארה"ב בעיראק היא מחתרת מוסלמית שיעית. ומה עשתה ישראל כדי לסכן את צבא ארה"ב האדיר? פירסמה תוכנית לבניית שכונת מגורים בירושלים. גם אם תהיה רעידת אדמה איני רואה כיצד יפגעו הבלוקים של הבניינים בירושלים בחיילי ארה"ב בעיראק.

לא רבותיי, אין זו שאלה של עיתוי, זו המדיניות הגלובלית של ארה"ב בפעולה. האסטרטגיה של הנשיא חוסיין אובמה היא שיפור היחסים עם העולם המוסלמי על ידי הקרבת ישראל. ועם מדיניות זו צריכה מדינת ישראל להתמודד, ולא לעסוק בעניינים שוליים כגון עיתוי. מטרתו המוצהרת של חוסיין אובמה היא החנקת מדינת ישראל על ידי הקפאת הבנייה. ההלקאה העצמית שלנו לא תרצה את הנשיא הפרו-מוסלמי ולא תשפר את מצבנו. אדרבה, לכידות לאומית וחוסן מדיני הם צו השעה בתקופה קשה זו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

אהוד: ד"ר משה, מדוע אתה לא שולח מכתבים כאלה ל"הארץ"? הם מחכים שם בכיליון עיניים לפרסם אותם!

 

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "חנות H&M החדשה, שנפתחה בקניון עזריאלי, הִכְניסה לסחרור את הישראלים. פתיחת הסניף הראשון בקניון הישראלי הביאה רבים להמתין בקניון משעות הבוקר המוקדמות, הרבה לפני שעת הפתיחה של החנות: אלפי אנשים צבאו על פתח החנות והסתערו פנימה עם פתיחת הדלתות – עד כדי סכנת נפשות – בתקווה להיות הראשונים לגעת בסחורה." ("הארץ-אונליין", 11.3.10].

על כך יש לנו שתי הערות: הראשונה, לפי הדמגוגיה הסטאטיסטית והמפלגתית, שהתקשורת הישראלית ההיסטרית מלבה אותה – למעלה ממחצית אזרחי ישראל הם עניים וחלקם הגדול סובל מרעב ונזקק לחלוקת מזון לפסח. סביר אפוא להניח שכמעט מחצית מהצובאים בקניון עזריאלי הם מקרב "העניים" ו"הרעבים" האלה, גם בני הנוער המצויידים בחשבון פתוח לניידים שלהם, או אולי היו אלה "פליטים" סודאנים שזה עתה הגיעו לתל-אביב? מה שבטוח, החברים העשירים שלנו לא עמדו שם בתור.

וההערה השנייה: אותנו לא ישכנעו להיכנס למגדלי עזריאלי כי לדעתנו הם מלכודת אש מסוכנת ונוראה ואיננו מבינים כיצד זה מכבי האש נתנו להם רשיון הפעלה! – מאות אנשים עלולים להידרס וליהרג בפתחי היציאה הצרים של הקניון אם ח"ו תפרוץ בו שריפה או יתפוצץ מטען חבלה או סתם תפרוץ פאניקה עקב שמועה זדונית. שומר נפשו ירחק ממלכודת הפתאים הנוצצת הזו!

* "התביעה הצבאית הגישה היום (חמישי, 11,3) כתבי אישום נגד שני חיילים מחטיבת גבעתי בגין שימוש באזרחים במהלך 'מבצע עופרת' יצוקה ברצועת עזה. מכתב האישום עולה כי שני החיילים אילצו ילד פלסטיני לפתוח מיספר תיקים שנחשדו כמכילים מטעני חבלה. החיילים, שניהם בדרגת סמל ראשון, יועמדו לדין על חריגה מסמכות והתנהגות שאינה הולמת." ["הארץ אונליין", 11.3].

זה נכון. זה עצוב. האמת היא שהחיילים שלנו נשלחו כדי שייהרגו כאשר יפתחו מטענים ממולכדים – מטענים שאילו לא נתגלו אולי היו משמשים גם לפעולות טרור ולהריגת ילדים ישראליים מעבר לקו הירוק. אבל לסכן במקום חייל ישראלי ילד פלסטיני – זה אסור. ואסור גם שטרוריסט פלסטיני יידע שכל מטען חבלה שהוא מכין יכול להרוג בהצלחה גם ילד שלו, בנוסף לבונוס התקשורתי שיזכה בו ה"שאהיד" הקורבן בעולם ובישראל!

לכן, חייל ישראלי! אם לא נהרגת – אתה תישפט! נמסור אותך לגולדסטון! כאשר תגיע ללונדון יאסרו אותך! – משוגע מי שלא משתמט מצה"ל! – בישיבת פוניבז', למשל, אין בעיות כאלה. גם לא במיגזר הערבי-הישראלי, שחלקו מכנה את עצמו פלסטיני ופועל נגד מדינת ישראל ואין מצידו שום גינוי לחדוות הרצחנות הפלסטינית.

אתם מזדעזעים מדבריי ה"גזעניים"! – חישבו רגע מה הייתם אומרים אם אחד משני החיילים האלה היה הבן שלכם!

או כבר לא היה.

* רופאי הנשיא שמעון פרס נקראו לבדוק את הדלקת בלשונו לאחר שחזר מביקור ממלכתי בקריית הפאראזיטים החרדים בבני-ברק – ומצאו בה מישטח של חיידקים מיוחדים המתפתחים בעיקר באחוריהם של בחורי ישיבת פוניבז' כתוצאה מישיבה ממושכת על התחת וממחסור בידע היגייני, כי נייר טואלט אינו מופיע בגמרא אלא זו המצאה של החילונים ימח שמם. מה עוד שמטעמי חיסכון ומצוקה מבשלים במיטבחים של הישיבות הרבה שעועית לבנה.

* סגן (מיל.) אדם מלול: "אם אתה נכנס בלילה לבית פלסטיני, מכניס 'כאפה' כדי להפחיד ותופס מחבל שהסתתר שם, אתה בסדר. אבל אם לא תפסת, אתה עומד לדין על ה'כאפה'!"

אנחנו תומכים במאה אחוז בדבריו של סגן (מיל.) אדם מלול, שנאמרו ביושר ובהיגיון בראיונות עימו ברדיו ובטלוויזיה, דברים בהם העביר, מבלי לערער, את האחריות לפסק דינו ולגזר דינו – אל מי ששולחים אותו ואת חבריו למשימות שכאלה. מלול: "אם הם רוצים שלא נחקור, שלא נאיים, שלא נחפש ושלא נעצור –  אז שיחליטו שם למעלה שאלה הפקודות –  ואנחנו לא נחקור, לא נאיים, לא נחפש ולא נעצור!"

אוי כמה הייתי נהנה לקרוא את הדברים האלה אילו הייתי טרוריסט מבוקש פלסטיני או סתם פלסטיני שונא-ישראל המייחל לחורבנה!

ואגב, האם שמתם לב כיצד איש מכל הסופרים והאינטלקטואלים ה"חשובים", הממלאים את התקשורת במה שנראה לעיתים כאידיוטיזם מוסרי – לא נחלץ להגנתו של סגן (מיל.) אדם מלול, שהגן עליהם? – רק אנחנו, שאיננו תלויים באיש מכל הנאדות הנפוחים, יכולים להרשות לעצמנו לומר דברים כהווייתם, כי בסופרים נידחים אי אפשר לפגוע, וההיסטוריה תשפוט!

* "בכירי הרבנים צירפו את חתימותיהם למכתב מטעם רבני ביתר עילית, הקורא לציבור החרדי להביע תמיכה ולתרום כסף לאליאור חן, הנאשם המרכזי בפרשת התעללות חמורה בילדים. עם החותמים על המכתב נמנים הרב יוסף שלום אלישיב והרב אהרן יהודה לייב שטיינמן. במכתב מכונה חן 'ישר והגון' והרבנים קוראים להקים 'קרן לפדיון שבויים' על שמו. הרבנים כותבים כי בני משפחתו של חן 'רעבים לפת לחם' וכי עליהם לעמוד במימון ההגנה המשפטית על חן." ("הארץ אונליין", 11.3).

האם זהו שלב נוסף בטמטום ובהידרדרות המוסרית של המחנה ה"חרדי" בישראל ושל מנהיגיו, מחנה המתנהג כלפי המוסר המקובל וחוקי המדינה שלנו – כמו מאפייה סיציליאנית הדואגת רק לפושעים שלה, ולאלה המקבלים ממנה חסות בתשלום?

דובריו של הרב שטיינמן מכחישים שהוא בכלל ידע על מה הוא חותם במכתב, ומדגישים שהוא אינו עומד מאחורי התמיכה באליאור חן. מכחישים גם רבנים אחרים שחתמו.

אכן, יש הצדקה לתמוך במשפחה של נאשם, אם בניה "רעבים לפת לחם", אך לא לתרום להגנתו המשפטית של אליאור חן. שיירקב בכלא שנים רבות, זה מה שמגיע לו! ואז גם תהיה היהדות שמחוץ לכלא – נקייה יותר.

* גברת הילארי קלינטון היקרה, אם לא נזפת בבעלך היקר אחרי שמוניקה לווינסקי מצצה לו והוא הותיר את כתמי זרעו על שמלתה – מה לך כי תנזפי בראש ממשלת ישראל על תוכנית בנייה בירושלים בירתנו, בירת ישראל! – הצחקת אותנו! – מה לך ממלאה בנפש חפצה אחר צו האופנה לנזוף בישראל וללקק את התחת לפלסטינים? הלא אם תמשיכי במדיניות הצבועה הזו, אתם מסתכנים בעוד תשיעי אחד-עשר! – אנחנו מקווים שרוברט גייטס, שר ההגנה שלכם (עוד מימי בוש הבן), המבקר כעת בסעודיה, ומפקדי הצבא האמריקאי, רואים את המצב לאשורו ופועלים בשיתוף פעולה איתנו כדי להגן עליכם, עלינו ועל העולם החופשי –

אנחנו מקווים שאמריקאים שפויים ומנוסים, בעלי תפקידים אחראים ודאגה לביטחון ארצם והעולם – אינם מתחשבים, כמוך, בכל עוונטה ערבית המאשימה אותנו ב"הקפאת השיחות העקיפות" – כאילו כבר הפלסטינים הכירו בנו כמדינתו של העם היהודי ובזכותנו להתקיים בארץ-ישראל – ורק האישור להקמת הבתים בגבעת שלמה בירושלים בירתנו הוא העומד בינינו לבין "שיחות השלום"! – איזה שטויות! איזו מכבסת מילים – ובייחוד בהשוואה לאמת הוואשינגטונית הבוקעת מכל פיסת-בד בשמלתה של מוניקה לווינסקי – שלא עברה כביסה!

תודה לה שבדברייך, יחד עם ג'ורג' מיטשל – את מעודדת את הפלסטינים לפתוח באינתיפאדה חדשה ומאמינה לשקרים החצופים של אבו-מאזן כאילו בגללנו אין מו"מ. ראי את המהומות המתעוררות בירושלים ובגדה המערבית! – הפלסטינים מקשיבים לך, למיטשל (החצי-לבנוני מצד אימו, שאומרים כי טרם למדה לדבר אנגלית), ולנשיאכם, הנלעג בעיניהם – ומבינים שאמריקה קצת זורקת את ישראל לכלבים ולכן אפשר להתפרע ולחגוג על הדם!

אַת לא מבינה דבר וחצי דבר במזרח התיכון. כן, אנחנו נשמור על עצמנו, בכוחנו – ואולי גם בעזרת הלובי היהודי בארה"ב – אבל אַת, אַת חכי עד שבגלל טיפשותכם תפסידו את סעודיה!

* ברכות לשר אלי ישי חסר האחריות, נציג אברכי ש"ס הספרדים הפאראזיטים שאינם משרתים בצבא וחיים עם משפחותיהם על חשבוננו – על שהצלחת לתת למימשל האמריקאי הנוכחי סיבה מצויינת להציג אותנו כמנוולים, רמאים ושונאי שלום – לעומת הפלסטינים ה"צדיקים"! – אכן, האברכים הבטלנים שלך, אלי ישי,  בישיבות חסרות הגאונים – אלה לא ישלמו בגופם את מחיר המלחמות והאינתיפאדה שאתה מצית בגלל תפיסת העולם הפרימיטיבית שלך לפיה רק היהודים קיימים, ובראשם הש"סניקים ה"ספרדים" שיונקים היטב מעטיני הציבור!

* ציפי ליבני החכמה, שיהיה ברור לך שגם את נושאת באחריות להתפרצות גל השנאה, הצביעות וההתנכרות של מימשל ארה"ב כלפי ישראל. אילו נכנסת עם מפלגתך לקואליציה, לא היה נתניהו המסכן תלוי בחארות שסביבו כמו ליברמן, אלי ישי וליצמן, הסוחבים את עגלת הממשלה כל אחד לכיוון מטורף אחר ומאיימים לפרק את הקואליציה! – וזכור לטוב אהוד ברק, שלפחות אנו יודעים שהביטחון של ישראל מצוי בידיים אמינות, מתונות ושפויות. תארי לך שגם הוא היה אידיוט פוליטי חסר-אחריות – לשבת באופוזיציה!

* ברכות החלמה מהירה למובאראכ, גם כשאתה בריא המצב קשה מאוד!

* הו מי יתננו אולמרט ראש ממשלה במקום נתניהו!

 

 

* * *

השמוטי של חיים מנספלד מפרדס גן חיים

חיים מנספלד, תושב תל-אביב, קיבל, דומני בירושה, חלקת פרדס שמוטי של דונמים אחדים ב"פרדס גן חיים" שבשרון – המקום הטוב ביותר בעולם לגידול תפוזי השמוטי (אחרי יפו, שכבר אין בה פרדסים). בניגוד לאחרים הוא לא מסר את העיבוד בקבלנות לחברה גדולה וגם לא מכר את הפרדס אלא מטפח אותו באהבה רבה במשך כל ימות השנה. לאחרונה, לדבריו, העמיק להטמין באדמה את צינוריות הטפטפות כדי לנצל טוב יותר את המים, וגם כיסח את כל עשבי הפרא הגוזלים מי-השקייה מהעצים.

כל חורף, החל מהראשון בינואר, כל יום חמישי, הוא עורך בפרדסו קטיף וממלא שקיות ניילון גדולות בפרי הטרי, כמו שהוא, ללא שום שטיפה, הברשה  ודינוג, ובימי שישי בבוקר הוא פותח דוכן בשוק האיכרים בנמל תל אביב ומוכר במחיר לא יקר את פרי פרדסו. ויותר משהוא נהנה למכור הוא נהנה מהקהל הקבוע שכבר מכיר אותו ובא להשתתף עימו, בשיחה ובקנייה – בחגיגת תפוזיו שהם עסיסיים מאוד, לא-מבוררים, לעיתים מצולקים אך מתוקים וערבים לחיך. ממש חגיגה שמוטית.

וכשהוא מסיים למכור את הכמות השבועית שהביא מפרי פרדסו, הוא סוגר את הדוכן ומסתלק. חבל שאנו מספרים עליו בסוף העונה, כי כנראה רק עוד פעם אחת, ביום שישי השבוע, 19.3, הוא יבוא למכור את אחרוני תפוזי השמוטי של פרדסו. ראו, הוזהרתם! דומה כי מאז חדלו לייצא תפוזים דרך נמל תל-אביב לא ראו רציפיו תפוזי שמוטי כאלה!

ובכלל, שוק האיכרים מומלץ. מומלץ מאוד. רק שכדאי לבוא ביום שישי מוקדם בבוקר, כדי למצוא מקומות-חנייה ממש לידו, ואחר כך אפשר לשבת מול הים ולשתות כוס קפה עם קרואסון כמו שהיו עושים הגננים (האגרונומים) של הברון (אבל בלי בנות יפות של איכרים על ברכיהם!)

ואם אתם כבר בנמל אז דעו לכם כי את השיר הבלתי-נשכח של ל. גולדברג, המובלט על קיר הכניסה בצד המזרחי של חנות "אייס": "אנו בונים פה נמל!" – הלחינה, ככתוב שם – ר. לוינסון, שהיא רגינה לבית ליכטנשטיין מלודז', שהיתה בת דוד של אימי מצד סבתי גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין. בעלה של רגינה היה הסופר, המרצה והמתרגם אברהם לוינסון, וביתם היה מרכז תרבותי בתל-אביב של שנות השלושים והארבעים.

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

 

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 2

 

"לי-לך! – " שמעתי קול רך, מלעילי, מאחוריי, "איזו הפתעה!"

הסבתי אליו פנים שטופות דמע. דוקטור אנדרה חזוק! זָלָם-הווידאו מהסופשבוע בטבריה דֶה לָה קוֹפָלֶ'ה!

"מה אתה עושה פה?" בכיתי.

"מה קרה לך, לי-לך?

"מת החבר שלי!"

"אוה, אני מצטער לשמוע. מה היתה המחלה שלו?"

אני יודעת שזה נשמע מטומטם ומתקתק, כמו בסרטים, אבל אני הנחתי ראשי על כתפו של דוקטור אנדרה, שבעוונותיי הנחתי לו לחכות, על-יד האומצה, בפונדק שקומתו התחתונה בנוייה אבני-כורכר ישנות, וכלי-עבודה חקלאיים מתנוססים בחזיתו ותמונות המייסדים באולם פנימה, ושם, עם המלצר, מאחורי אוכפי-הסוסים, מגהץ-הפחמים, הפיילות, המורג, חלקי המחרשות והמשדדות – נתקעתי בהנאה רבה, נוקמת חרפת סוף-השבוע האלקטרוני.

אבל עתה נאחזתי בו כמושיע והנחתי לו לקחתני עימו ל"קוּ צֶ'ה מָה יֶה". את האופניים קיפלנו והוא הניח אותם בתא-המיטען של מכוניתו הענקית, שם שכן כבוד ציוד הווידאו שמבלעדיו אין הוא יוצא כנראה מפתח ביתו, ואכלנו ארוחה סינית קיסרית שעלתה לו ודאי שבעים דולאר, שזה פחות ממחיר שניים-שלושה רקטומים שהוא תופר או מסיר מהם דבלולים ממאירים ושפירים. טוב. אני חושבת שלאכול עם רקטומולוג בשם חזוק, במסעדה סינית, ביום שחבר שלך מת מתסמונת-כשל-חיסוני-נרכש – זאת סעודת-הבראה מיוחדת במינה. כל נתח ברווז צלוי, פריך, ברוטב אדום, שלעסתי – הזכיר לי את סופיותו של החי עלי אדמות. את כדורי בשר-החזיר המטוגנים בעטיפת-בצק ברוטב חמוץ-מתוק – בלעתי כמי שלוקח נשימת-אוויר ארוכה בטרם צלילה ממושכת.

לסיום קיבלנו בננות מצופות ליקר בוער וחשבון שלא אני שילמתי. אבל לא רציתי להישאר חייבת ולכן הזמנתי את דוקטור אנדרה לדירתי, לכוס קפה, בתנאי אחד – בלי ציוד זָלָם הווידאו-בְּרָטוֹר שלו. הוא צחק והסכים. היינו שנינו עייפים מן הארוחה ונרדמנו עד לפנות-ערב יחד במיטה, כשאני משתדלת לא להסתכל על הזנבזרג הוורדרד שלו, אותו שמוקול ארוך ודק דֶה לָה קוֹפָלֶ'ה. וכשהתעוררנו הנחתי לו לבחוש בי קצת כי עדיין הייתי מטושטשת וגם אם היה נכנס אליי דוקטור אנדרה חזוק כולו, כמו מנתח גמדי שמרפא מבפנים בסרט מדע-בידיוני – אני חושבת שלא הייתי מרגישה בו אלא חושבת שבלעתי מלהיפך זבוב או הכי הרבה – עכברון.

כך חלף עבר היו הראשון למותו של תוגתי, מבלי שיצא לי לבכות עוד. ההלוויה נקבעה למחרת, ואני לא הלכתי אליה ואפילו לא ביקרתי אצל הוריו. ניתקתי את הקשרים ודבר לא רציתי לדעת עליו, אלא למחוק אותו מחיי. שמרתי את השירים האחדים שנתן לי, ואחרי שבחש בי דוקטור אנדרה, שזו היתה הפעם הראשונה שהנחתי לו לבעול אותי כדבעי, ישבנו לשתות את הקפה. התעטפתי בפרוות הצוצקינר שלי, כי היה לי קר, והוא שאל אותי:

"תגידי, לי-לך, ממה בעצם מת החבר שלך?"

"על תַּכְּחֵ"ן שמעת בוודאי, דוקטור?"

"אמרת לי סַחְתֵיין, לי-לך?"

"אמרתי לך – תכח"ן. תסמונת-כשל-חיסוני-נרכש!"

ראיתי שהוא מחוויר. "זה? המקרה הזה היה החבר שלך?" ידיו רעדו מעט. "מתי היית איתו בפעם האחרונה?"

"תגיד לי, דוקטור חזוק, אנחנו בימי המגיפה השחורה או צֵיד-המכשפות?"

"את צריכה להיבדק, להיבדק מיד!"

"אז גם אתה!" צחקתי.

"להתאשפז – "

"אתה יכול לעשות רֵקְטוֹסְקוֹפִיָה לעצמך, אם אתה נהנה מזה!" אמרתי לו. "ממני תשכח! אני לא שכבתי איתו בזמן האחרון, רק טיפלתי בו, כאשר היה בהסגר וכולם פחדו לגשת אליו, אתה מבין דוקטור? אני אנושית – "

"את מטורפת, לי-לך – " אמר לי. "מדוע סיכנת את עצמך?"

"רציתי למות," אמרתי לו. "חיי ריקים מתוכן. אני לא מוצאת בהם משמעות – "

"שטויות," אמר, ובו-במקום הציע לי נישואים, "אחרי שיעבור זמן ויתברר ששנינו – איננו נגועים."

"אתה לא צריך אישה," אמרתי לו, "לך מספיקה ספריית הווידאו שלך. שום אישה לא יכולה להתחרות בה – "

מיהר לשתות את הקפה בגמיעות גדולות ופנה לצאת בלי ללחוץ את ידי! הקאנדידאט לנישואים! – הייתי לבושה רק בפרוות הצוצקינר על גופי הערום. "שמע," אמרתי לו בלוותי אותו לפתח, "אתה לא רוצה איזו מציצה, לפרידה?" וחשפתי לפניו את חזי ואפילו לא היה איכפת לי שטיטים נופלים כי ידעתי שגם כך אני מגרה אותו נורא, טמונה בפרווה הנהדרת – בתור זָלָם אולי עוד יותר מאשר בתור בעל זְנַבְזֶרֶג ורדרד. ראיתי את אותות המאבק על פניו. ואפילו מתחתי קצת את ציצאלאך מולו, בתנועת כתפיים לאחור.

לא מצץ.

לא נישק.

סגרתי אחריו את הדלת, ערומה כפי שאני, וצחקתי לו בקול רם. שישמע, במדרגות!

האם אני הולכת ויוצאת מדעתי?

הרמתי את הפרווה מהרצפה, טמנתי בה פניי, ובכיתי.

האם באמת טיטים חולים מכך שתקעתי את הימני לְפופצ'יק של תוגתי כשעוד היינו חברים, לפי בקשתו? הוא היה כבר אז חולה, אני בטוחה! – לא ייתכן שכל-כך מהר הוא מת. והסיפורים שלו על גלדיס! – זוועה. כסף עוד היה לי, ממה שהוריש לי המהנדסון יורק עמידרור, ואם רציתי עוד יכולתי תמיד לפנות לצוצקינר הפטישיסט ולפרוט כמה דגדוגים מבוהני-הרגליים שלי – למזומנים בדולארים. אספתי את כל הגלולות-נגד-הריון שהייתי בולעת דרך-קבע, והורדתי עליהן את המים בבית-השימוש! מה קרה לי? –

אפילו האופניים התפנצ'רו, ובבת-אחת שני האבובים, כאילו נפחו נפשם יחד עם תוגתי! ולא שמישהו ניקב אותם בכוונה, כי אני מעלה אותם מדי פעם לדירה ויש הסתברות רבה יותר לכך שמישהו ינקב אותי מאשר את אבובי-אופניי! לקחתי אותם לחנות של צחי וביקשתי שיתקנו לי את הפנצ'רים במקום. לצערי, כשאני באה אליו מתחוללת מהפכה קטנה סביבי, ונערים וגם נערות נדחקים לראות אותי. ככה זה. בייחוד מאז הופעתי בתשדיר-השירות לאשכוליות – נעשיתי דמות כמעט-לאומית ואפילו סירבתי להצעות להצטלם למודעות-פרסומת צבעוניות; דולארים לא חסרים לי, ואני משאירה את הפרנסה מדוגמנות-הצילום לרוני, אשתו-לשעבר של ח"כ גידעון וגינור.

צחי לא היה בחנות. עושה מילואים בלבנון. השולייה שלו, בחור מתולתל שחור-שיער ונמוך, מיהר להגיף למעני את דלת החנות, כדי שלא יפריעו לנו, ונכנסנו עם האופניים לחלק האחורי. ניצבתי לידו כשהפשיל את האבוב הוורוד מהחישוק ולתוך קערת המים העכורים, וניפח, למצוא את הנקב, כשלפתע ביקש ממני להחזיק את האבוב. עזרתי לו. הוציא עוד אבוב, "תחזיקי – " ושוב עזרתי לו. "מה זה?" נבהלתי, "שלי לא רדיאלי!" – כי זה היה ורוד גם הוא אך צמיגי, ממולא, חם וחתוך, רק חצי? – "מה זה?" – צעקתי, – "זה שלי!" נאנק, "תלחצי בעדינות, אחרת יצא הַמִּבְּפְנִים – " ועד שהבנתי, והחלטתי לעזוב הכול ולברוח – כבר התיז לקערה טיפות לבנות והניחוח החריף שלו התערבב בריחות הגומי ודבק-הגומי ושמן-המכונות שמילאו את החדרון האחורי.

עזבתי אותו וברחתי לחדר הקדמי. שם חיכיתי כרבע שעה, רועדת כולי ורותחת על כך שעשה ממני צחוק. לבסוף הופיע, בעיניים מושפלות, עם אופניי המתוקנים.

"תיקנת לי – תיקנתי לך, לא צריך לשלם," מילמל, פתח לי את הדלת, והסתלקתי, רוכבת על האופניים המסריחים, וצחוק של נערים מתבגרים מלווה אותי, אינני יודעת מדוע.

וכשבאתי הביתה התקלחתי היטב וריססתי את האופניים בדיאודוראנט. אני יודעת שכל פעם שאני משתמשת בדיאודוראנט אני מקרבת את קץ העולם, כי הגאז המשתחרר בריסוס פוגע במעטה האטמוספירה ומגביר את הקרינה הקטלנית לעבר כדור-הארץ. אבל, לעזאזל, הסירחון קוטל אותי קודם.

וכך חלפו כמה ימים. חמיאל גילרמן זיכרונו-לברכה עדיין לא נהרג בתאונת-הדרכים ועדיין היה חוזר ומציע לי, בטלפון, לעזוב למעני את לינדה והילדות ולהשאיר להן את מחצית רכוש הגילרמנים בוני תל-אביב – ובלבד שאסכים להיות שלו, רק שלו בלבד: הרכיכה! – וח"כ גדעון וגינור הציע לי שוב, גם כן טלפונית, להיות עוזרת-אישית שלו בכנסת. "יחד נעשה קאריירה משוגעת! את לא רוצה לעבוד סוף-סוף במשהו?" – "מעולם לא עבדתי ולא אובד!" – עניתי לו. "אומרים – אעבוד, מַיינְד יוּ!" – "מיינד יו, שגם אני יודעת זאת, מיסטר רגע-של-עברית!" – ואז הוא המשיך ורמז לי, בציניות, כי עם נתונים כשלי אוכל בקלות להימצא, בתור עוזרת-אישית לח"כ, בלב ההתרחשויות ולארח במיטתי את השבָץ-נא של שר אחד או שניים לפחות, מה שיעמידני סמוך עוד יותר למרכז העניינים של אבות האומה.

סירבתי. "גדעון," אמרתי לו בטלפון, "עכשיו כל שרי-הממשלה גם יחד לא ימלאו את הריקנות הנוראה שבנפשי – "

"הי!" אמר לי, בור גמור הוא לא היה, רק שאפתנותו קצת מטופשת, ואולי לא? – "אַת יודעת אֶת מי מזכירה לי?"

"מי?"

"הומפטי דומפטי!" ודיקלם: "בהתרסק הומפטי דומפטי עקב נפילתו הגדולה / כל סוסי המלך, כל אנשי חילו, / שלמותו של הומפטי לא ישיבו לו!"

"אצלי זה להיפך," אמרתי לו. "אני לא מתפזרת, אני צריכה לחוש שאני מתמלאה במשהו בעל-ערך – "

"או הו הו – רק חסר לך עכשיו שתחזרי בתשובה!..." והתחיל לצחוק כחמור נוער. טרקתי לו את השפופרת ושמתי בתיק-הבריכה את הטנגה השחורה והמגבת וטמפונים ומשחת-שיזוף ותפוחי-עץ – ועליתי על האופניים המטוהרים, לתפוס שחייה מרעננת שתצלל לי את המחשבות.

כמו שאני נוסעת, שקועה במחשבות הבלתי-צלולות עדיין – צצה לפתע מולי משאית וולבו ענקית, גבוהה, ואני נכנסת ישר לתוכה –

אם הייתי פונה שמאלה או ימינה, הייתי נדרסת למוות בגלגליה הגדולים, אך בשנייה האחרונה-ממש, וצורחת בבעתת-מוות, היפלתי עצמי והשתטחתי על ביטני על הכביש – חלף רגע קצר אחד של רעש נורא, מחריש-אוזניים, כהלמות פטישים מעליי, והבל חם של דלק שרוף, אספאלט וגומי חרוך – האופניים נקרעו ממני בחריקת צירים מתרחקת, ורק קילוחי חול עוד עטפו אותי בקורים דקים – בהתרחק המשאית עשרות מטרים אחדים בחיכוך בלמיה בכביש, עד שנעצרה.

מיד רצו אליי אנשים להרימני. סבורים היו שנהרגתי אבל אני קמתי, ללא פגע, מנערת את החול שזלף עליי מהמשאית הגבוהה, רועדת ומתבוננת בצער בשיירי האופניים המעוכים שלי, שמישהו גרר והביא לי.

"אצבע אלוקים היתה זאת, אצבע אלוקים!" – שמעתי מדברים, וגם –

"פְרִיקית – "

"נס קרה לך, מותק, נולדת מחדש!"

"מסוממת – "

"שמע, זו לא זאת שמופיעה בטלוויזיה?"

"קיבלת את החיים במתנה – "

"בטח, זאת מיץ-אשכוליות!"

"תראי איך היא הולכת, חצי-ערומה – "

"את בטוחה שלא קרה לך כלום?"

"את משוגעת? רצית להתאבד ושיכניסו אותי לבית-סוהר בגללך?"

אוזניי היו אטומות. כאילו נתמלאו חול או מים ואני שומעת קולות מעולם אחר. ובפנים, באקוואריום של מוחי החירש, שטו והסתכסכו מחשבות: מכל האצבעות שעברו עלייך, לילך, הנה עכשיו עברה עלייך אצבע אלוקים. צחקו עלייך, לילך, אמרו שרק מכבש עוד לא עבר עלייך, הנה עכשיו עבר עלייך וולבו. מאת אלוקים היתה זאת וולבו, מאת אלוקים היתה זאת, לילך, שתפסידי את האופניים שלך ותזכי ללכת בדרך אחרת –

לקחתי את פגר-האופניים והתיק שנשאר בדרך-נס שלם ותכולתו לא נפגעה, ודידיתי משם לאיטי, בהליכה מגומגמת, חזרה לכיוון דירתי הקרובה. רעדתי. האם עכשיו נפתחו גם בתוליי האחרונים, אל המוות – או שעליתי על דרך-חיים חדשה? כך בוודאי מרגישה נערה שטרם ידעה גבר, לאחר שנאנסה, באכזריות, והיא שבה קרועה והמומה אל ביתה. זרקתי את אופניי ז"ל לערימת-גרוטאות, בדרך, כי מוטב היה לי לומר שנגנבו מאשר להודות בתאונה המחרידה שכמעט אירעה לי. ושיהיו מזכרת-עוון.

ונזכרתי במה שתוגתי ז"ל סיפר לי שפעם, באימון השנתי בחטיבה שלו, במילואים, במקום הקרוי מתקן קומבזה ליד בת-שלמה – כבר ביום הראשון פקדו עליהם, מִקְצֶה אחר מקצה של מילואימניקים טריים מהבית – לשכב בחפירה ארוכה באמצע דרך עפר, וטנק היה עובר עליהם, והם מתרוממים מאחוריו, דומים זה לזה בצבע האבק. ולא שפחד להיכנס לחפירה, אלא שידע שבמשך כל הימים הבאים לא תהיה אפשרות להתקלח ולא יצליח להיפטר מן האבק שימלא את כולו, וכל עורו ייעשה תפרחת גירוד אדומה אחת, ולכן מבלי שהרגישו בו חמק מקבוצת הממתינים לקבוצת המעופרים, וכך פדה עצמו מן הלכלוך; ועוד אמר לי שאם המפקדים לא לקחו בחשבון את תנאי ההיגיינה להמשך האימונים אלא רצו לחשל את כושרם הקרבי של המילואימניקים – הלא יכלו לספק להם מלכתחילה גם מדי-עבודה בי"ת שורצי כינים!

וכשישבתי בבית-שימושי, וכל נקביי מתרוקנים ברעד, אירע לי הנס הנוסף. בעיתון שמצאתי בבית השימוש ועכשיו החזקתי על ברכיי החשופות, קראתי מודעה שמחר נפתח סמינר להכרת היהדות מטעם ישיבת בעלי-התשובה אור-בלבנה בבית המלון אחינועם היזרעאלית בעפולה והוא מיועד לחילונים מצפון-הארץ וממרכזה.

 

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

 

המשך יבוא

 

 

* * *

אוורבוך-אורפז: "אולי המוות יפה / ולא מספרים לנו?"

 

שלום אהוד,

איך הייתי משלימה ספר ללא המכתב העיתי?

"קרוב מרחוק" (הוצאת כנרת זמורה ביתן) הוא הבייבי החדש, רומן למבוגרים, וגם הפעם בחרתי, כמוטיב פותח, בשורות של יצחק אוורבוך-אורפז שמצאתי אצלך:

"אולי המוות יפה / ולא מספרים לנו" – מתוך מחזור "נגיעות".

תודה לו ותודה לך,

סמדר שיר 

 

* * *

בן דרור ימיני

הצרה העולמית של אירגוני זכויות האדם

מתוך מאמר באתר האינטרנט של "מעריב", 13.3.10

"הקרן החדשה לישראל" איננה לבד. היא בחברה טובה. כלומר רעה. גם אמנסטי מצוי במרכז סערה דומה לחלוטין. עיתון ה"טיימס", בדיוק כמו "מעריב", פירסם טענות על כך שאמנסטי מעדיף זכויות של התומכים בטרור, על פני זכויות של קורבנות הטרור.

הפרסום התמקד במועזם בג, שעבר אימונים באפגניסטן, שלח לשם את משפחתו בימי שלטון הטליבאן, היה עצור שלוש שנים בגואנטנמו, ועם שחרורו, הפך לפעיל למען עצורים מוסלמים. הוא גוייס על ידי אמנסטי, על אף שהוא פועל בעיקר למען דמויות המזוהות עם אל קאעידה. אחת מבכירות אמנסטי, גיטה שאגאל, ראש חטיבת המגדר, צוטטה במאמר כמי שזועמת על הקשר בין אירגון זכויות האדם החשוב ובין אדם התומך בג'יהאד העולמי.

לאחר שלושה עשורים של פעילות למען זכויות אדם בעולם, התברר לשאגאל שמי שמתנגד לשיתוף פעולה עם פעילי ג'יהאד הוא מקארתיסט מסוכן. ביום פרסום המאמר היא הושעתה. זה בדיוק מה שקרה בישראל. נעמי חזן, כיו"ר ארגון נשים בינלאומי, העדיפה לעמוד לצד החמאס, ופרסמה הודעה ש"ישראל מבצעת שחיטה". נשים שחשבו שצריך לגנות את החמאס סולקו. זו שיטה באירגוני זכויות. גם לזעוק "מקארתיזם", כתגובה על כל ביקורת, וגם לזרוק מי שמבקר. 

הסערה הציבורית פרצה מיד. הסופר סלמן רושדי זכה לתמיכת אמנסטי, כאשר הוצאה פתווה הקוראת לרציחתו. אלא שגם הוא הבין שהאירגון הזה איבד את הצפון. הוא פירסם הודעה לפיה "אמנסטי מצוי בפשיטת רגל מוסרית". שאגאל עצמה הבהירה שאמנסטי חייב להבהיר באיזה ארגונים הוא תומך.

"הבעייה איננה חופש הביטוי של מועזם או גופים מהסוג הזה, אלא תמיכה בגופים שבאופן עקבי ושיטתי מתנגדים לזכויות אדם." נשמע כל כך מוכר. בתרגום לשפתנו, "הבעייה איננה בחופש הביטוי או הפעולה של עדאלה, אלא בתמיכת הקרן בגופים שבאופן עקבי ושיטתי מתנגדים לזכותו של עם אחד, מכל העמים, להגדרה עצמית במדינתו."

החיבור בין אירגוני זכויות אדם לגופים חשוכים הוא צרה עולמית. מועזם פעיל למען אסירי ג'יהאד בעולם. כך גם "קואליציית נשים" (עוד גוף שנתמך על ידי הקרן) שהפגינה השבוע למען שחרור "אסירות פוליטיות". למשל, וואפה אל-בס, שתכננה פיגוע תופת בסורוקה, או אמנא מונא, שרצחה את הנער אופיר רחום ז"ל, או אחלאם אל-תמימי, שעבדה עם עבדאללה ברגותי, שרק השבוע הבטיח שכאשר ישוחרר, ימשיך בטרור.

מועזם וקואליציית נשים, אמנסטי והקרן החדשה. סדנא דארעא חד היא. אותה התגייסות, בשם "זכויות אדם", למען מי שמתחייבים להמשיך בג'יהאד. יש רק הבדל אחד. כשפרצה הסערה בבריטניה, שרי הלייבור לא פרסמו הודעות תמיכה באמנסטי, ולא חשבו שביקורת על תמיכת הארגון בגופים חשוכים היא "מקארתיזם". אצלנו , אוי לבושה, זה קרה.

ל"מעריב" הגיע מידע לפיו התוכנית "עובדה" על רייצ'ל קורי, שנהרגה בדיוק לפני שבע שנים מדחפור ישראלי, מעוררת סימני שאלה קשים. קורי הייתה פעילת "תנועת הסולידריות הבינלאומית" (ISM), אירגון פרו-פלסטיני שתומך בטרור. כאשר הוכנה התוכנית, כך המידע, הוצע לאנשיה חומר מרתק, אך הם העדיפו להתעלם. בסופו של דבר, התוצאה היתה צפויה, ופעילי ISM שלחו את הסרט לחברי קונגרס בארצות הברית, כדי להוכיח את פשעיה של ישראל.

התחלנו בבדיקה. פנינו ל"עובדה" כדי לרכוש בכסף מלא את הסרט, ששודר במארס 2003, וכדי לבדוק אם יש ממש בטענות. כל זאת, על רקע העובדה שהשבוע החלה להתברר תביעת משפחת קורי נגד משרד הביטחון, תביעה שמלווה בקמפיין תעמולתי נגד ישראל. אלא שלהפתעתנו, אנשי "עובדה" סירבו לספק את הסרט. זה מעלה כמובן את החשש שיש להם מה להסתיר. מי יודע, ייתכן שמדובר בעוד סרט תעמולה, שמתחזה ל"עובדה"?

ניסיון ההשתקה לא יעזור. תלונה הוגשה לנציב תלונות הציבור ברשות השנייה. ההמשך יבוא.

 

* * *

רות ריכטר: הודעה

לצורך פרויקט שילוט בגן ציבורי, שבו ישולבו מדע וקטעי ספרות על הצמחים, אני מבקשת ממי שיש לו שיר או סיפור קצרצר על אחד הצמחים המפורטים מטה ומוכן לתרום אותו לפרויקט, שישלח לי את החומר לפי הכתובת: rrichter@012.net.il בשילוט יינתן קרדיט ליוצר. נא לצרף מכתב הרשאה שבו אתם מרשים לי להשתמש בחומר אנא המליצו גם על יצירות אחרות שאתם מכירים ועוסקות בצמחים אלה. להלן רשימת הצמחים:

עצים

ציקאס מופשל / תמר מצוי / דקל קנרי / ושינגטוניה חוטית / ושינגטוניה חסונה / פיקוס חלוד / פיקוס השדרות / פיקוס בנימינה / זית אירופי / שקמה / אורן ירושלים, / אורן הגלעין, / אורן קנרי / חרוב מצוי / שיטה מכחילה / ברוש (צריפי ואופקי) / כליל החורש / סיגלון / אלון הגלעין / אזדרכת מצויה / דקל שמרופס (עץ נמוך דומה לתמר) / אגוניס גמיש (עץ בכות) / שילטית מחולקת / סיסם הודי / מכנף נאה / פנסית דו נוצתית.

שיחים

אלווי מרלוט / אוג חרוק / פיטוספורום יפני / הרדוף הנחלים / קריסה גדולת הפרח / אספרג / אלת המסטיק / בוגנוויליה חלקה / לנטנה ססגונית / ער אציל עצבונית גדולת עלים.

בתודה,

רות ריכטר

טל. 03-7314024 052-4824436 052-8996806

 

* * *

לקראת חג הפסח מומלצים ה"גוטמנים":

1. "הגדה" מסורתית של פסח

 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

3. "בין חולות וכחול שמיים"

שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן

ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן בעברית וברוסית

לפני כ-30 שנה יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר. סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה.

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורי יציאת מצרים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בחנות הספרים החדשה שבאגף החדש במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון גוטמן ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות). למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד. בשנה האחרונה יצאה לאור מהדורה רוסית של אלבום גוטמן, שאינה נופלת באיכותה מהמקור העברי. מתנה יפה לקוראי רוסית בארץ וברוסיה.

[דבר המפרסם]

 

* * *

עינת אמיתי

מחפשת (בנרות!) מידע על המאייר אבי מרגלית ז"ל

 שלום, 

שמי עינת אמיתי ואני אוספת חומר לתערוכה עתידית במשכן לאמנות בעין חרוד על תרבות לילדים בקיבוצים.

 מכל המאיירים שאני מחפשת אחריהם, הכי קשה ומסתורי הוא החיפוש אחרי מידע על אבי מרגלית, שמת ב-1979 – והחיפוש אחר יורשיו. האם יש לך מידע עליו? הוא אייר את "אני פשוש" לע. הלל וחלק גדול מספריהם של מיכל סנונית וחנן שדמי. אשמח לכל קצה חוט. אני מפנה דבריי לכל מי שאני יודעת שהיה פעיל בכתיבה בשנים האלה וקרוב לנושא – אולי מישהו מכיר או יודע. ואם יש לך קירבה לנושא תרבות לילדים בקיבוצים, והערות/הארות – תמיד אשמח לשמוע. 

תודה,

עינת אמיתי

052-3864245 

 

* * *

גיליון 538 של המכתב העיתי, שיתפרסם ביום שני, 26.4.10 – יהיה מוקדש ליום הולדתה ה-116 של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב. היא נולדה בפתח-תקווה ביום 25.4.1894. יובאו בגיליון לראשונה טקסטים של ראיונות ישנים עימה שטרם פוענחו וטרם פורסמו, ורק הושמעו באופן חד-פעמי ברדיו לפני עשרות שנים. תהיה זו חגיגה לאוהבי שירתה!

 

* * *

להעביר לנעמי חזן ולגולדסטון שלה

http://www.youtube.com/watch?v=rt6-1ZxrB6c

 

* * *

מומלץ מאוד לצפות בראיון עם הרופא המצרי שהיה בעבר טרוריסט
 http://www.youtube.com/watch?v=O2wvqDfitLY

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,209 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר החל מ-29 בינואר 2010 עד 14 במרס 2010

הוא 2,941 – והן בוצעו בידי 2,264 גולשים

פילוח הכניסות – 2,726 מישראל, 124 מארה"ב, 8 מגרמניה, 14 ממצרים, 8 מבריטניה, 5 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 4 מהרשות הפלסטינית, 5 מהולנד, 4 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 6 מקנדה, 3 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, והשאר כניסות בודדות מצרפת, עומאן, פיליפינים, בולגריה, הונגריה, רומניה, דרום-אפריקה, טורקיה, ארגנטינה, רוסיה, תאילנד, ברזיל, ובחריין.

 

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,022 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,219 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל