גיליון מס' 527

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג'  ניסן תש"ע, 18 במרס 2010

עם צרופת ספר שיריה של מיכל פירני "ערב של יום".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

פעמיים בשבוע מאות נמענים קוראים אותנו ממש באותה שעה!

עוד בגיליון: יוסף דוריאל: הבריון מהפולקלור הרוסי לשירות אובמה.

עמוס גלבוע: לשמור על הגחלת ועל ערכיה, דייב קמחי [ציטוט מ"מעריב"].

מ. בן חורין: מכתב לבעל בלי-עמוד-שידרה.

אהוד בן עזר: הבהרה חשובה מאוד בקשר לד"ר יפתח.

אילן בושם: עשרה שירים, מרס 2010.

יהודה דרורי: האסטרטגיה הרצויה והסמרטוטגיה המצויה.

אהוד בן עזר: דמכם בראשכם!

ד"ר אברהם וולפנזון: רמת שלמה, חכמת שלמה, וא"י השלֵמה.

דורון גיסין: השד הצדיק או שמא הצדיק השד.

דודו פלמה: 1. כמו שור בלי ראש. 2. זה לא שדה. 3. ג'ספר ג'ונס מצייר על בד.

אליהו פורת: "הרֶצִ'יטַטוֹר המהולל", על שני ביקוריו של הֶרץ גרוֹסבַּרד בעין החורש, הביא לדפוס אלישע פורת.

מיכל פירני: צרור שירים מספרה החדש "ערב של יום".

יהודה גור-אריה: מֵעֵין יידיש.

יוסי גמזו: שוֹד וָשֶבֶר.

מוני השרברב:  לאחר לילות שימורים שבהם היתה רוכבת וצועקת.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת חמישית, המשך 3.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

אוריה באר: "המחצבה".

שולמית וידריך: תשובה לתקוה וינשטוק על "מוזיאון העיר".

עֻזי ש.: האדון הלפגוט מכין את נערי המושבה לבר מצווה.

* * *

רציתם את ביבי במקום

אולמרט אז תאכלו אותה!

* * *

יוסף דוריאל

הבריון מהפולקלור הרוסי לשירות אובמה

בשונה מאישורי בנייה קודמים בירושלים, שנעשו בצנעה, הוועדה המחוזית שלחה ב-9.3.10 הודעה לעיתונות על הרחבת שכונת רמת שלמה, בצורה ובעיתוי שכאילו הוזמנו מראש על ידי חורשי רעתנו.

בפולקלור הרוסי קיימת אמירה נפוצה בה משתמש הבריון לתקיפת מי שלא עשה לו כל רע: "אתה קיללת אותי!" – TY MENIA RUGAL. ולמי שמקלל, ברור, שמגיע עונש.

הנשיא הפרו-אסלאמי והאנטי-ישראלי של ארה"ב, שהוא אמן בתעמולה פוליטית, נמנע מפעולה גלויה נגד ישראל, בהיותו מודע לדעת הקהל של ארצו ומירידת קרנו בציבור שלו, שמחייבים יתר זהירות בחשיפת עוינותו לישראל. לכן, הוא קפץ על ההזדמנות שנפלה לידיו – להשתמש בתכסיס של  "אתה קיללת אותי!" – כדי להצדיק מהלך אנטי-ישראלי, שייהנה מתמיכה רחבה. ובאין אסטרטגיה ישראלית להגנה ממהלכים כאלה, הצלחתו נראית כמובטחת, כשמזכירת המדינה שלו מכריזה שממשלת ישראל נהגה בצורה  "מעליבה"  INSULTING.

העובדה שמדובר בשכונה יהודית קיימת, שהדיון על הרחבתה על שטח יהודי התמשך כשלוש שנים ועשוי להמשך עוד שלוש שנים – לאחר שהתוכנית פורסמה בוועדה המחוזית – לא מעניינת איש. העיקר – שנוצרה עילה לשלוף את קריאת הקרב של בריון הפולקלור הרוסי – "אתה קיללת אותי!" – ואז אין מה שיעצור את שונאי ישראל בממסד האמריקאי, כולל יהודוני החצר והתקשורת שלו – מלפתוח בתחרות גידופים ואיומים, אליה הצטרפו מיד כל חורשי רעתנו בעולם. זה נתן גם, סוף-סוף,  נימוק לגיטימי לאבו-מאזן לסרב לכל מו"מ עם ישראל, תוך הסתרת הפחד שאם זה ייגמר בהתנתקות "האויב הציוני" מיהודה ושומרון – יהיה סופם שלו ושל אנשיו – כשל רצועת עזה. לכן, טוב יותר יהיה לו – להמשיך ולהתפרנס מהתרומות הזורמות אליו בתור מדוכא-מסכן, תוך ניצולן לניהול ההסתה החביבה עליו להשמדת המדינה היהודית.

את האמת הזו, ששלטון אבו-מאזן אינו מסוגל לנהל מדינה דמוקרטית עצמאית, ידעו כל קברניטי ישראל, אך לא העיזו להצהיר על כך בגלוי, כדי לא לפגוע בחזון "שתי מדינות לשני עמים" של "מפת הדרכים" ההזויה. אף אחד לא רצה שיאשימו אותו בפתיחת "מלחמת ברירה" הסברתית נגד החלומות באספמיא של פריצי העולם. כעת, נעמדנו בפני מלחמת "אין ברירה", ואין יותר מנוס מלפתוח במתקפת הסברה עולמית נגד הניסיון להקים על חשבוננו תחליף לבסיסי הטרור של אפגניסטן באזורנו: חיזבאללה בצפון, פתח במזרח וחמאס בדרום, המגובים יחד בנשק אטומי של שליטי אירן ומאיימים להשתלט על מקורות הנפט החשובים בעולם.

ומכאן, שהמו"מ היחידי שצריך להתחיל בו באזורנו לא צריך להיות עם המתיימרים להקים "מדינה פלשתינית" אלא – עם שליטי כל הארצות השכנות – לחיסול הבעייה הממארת, הקודמת לכל הסדר מדיני באזור, והיא – בעיית הפליטים, שקודמיהם גרמו לה, כשיצאו להשמיד את מדינת ישראל ב-1948. בעייה זו, שהיא הומניטארית-כלכלית, צריכה לבוא על פתרונה לפני כל משחקי הכבוד הפוליטיים: שום הסדר פוליטי לא יתפוס אם לא תיפתר לפניו בעיית הפליטים. במיליארדי הדולרים שנשפכו להנצחת 27 מחנות הפליטים בארץ-ישראל, והזינו, בין היתר, מערכות חינוך לגידול שאהידים – היה אפשר לפתור את הבעייה כמה וכמה פעמים. סוכנות האו"ם לפליטים (לא זו המיוחדת שהוקמה לטיפוח "פליטי פלשתין") עזרה לשקם עשרות מיליונים בתקציבים קטנים בהרבה. יש בישראל ידע וניסיון איך לעשות את זה נכון, וכותב שורות אלו יכול לחזור ולהציג את התוכניות לכך, שהוגשו לקברניטי ישראל – מלוי אשכול ועד למנחם בגין ויצחק רבין. דרוש רק האומץ להכיר בעובדה שנכנסנו למלחמת "אין ברירה", בה אין לנו ברירה אחרת – אלא לנצח, גם אם יש לנו גייס חמישי שרוצה את ההיפך.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי. 

* * *

עמוס גלבוע

לשמור על הגחלת ועל ערכיה, דייב קמחי

ביום רביעי שעבר, בקיבוץ שפיים, הובא למנוחות ד"ר דייב קמחי. בן 82 היה במותו. את מרבית חייו עשה למען המדינה ובשרותה בתחום המדיני/ביטחוני. את יתרתם הקדיש ליוזמות שלום למיניהן וגם לעיתון "מעריב", כיו"ר הדיקרטריון. דייב שייך לאותה שיכבה שצמחה לתוך המדינה, צעדה עימה בדרכה הקשה, והיוותה במשך שנים את הגרעין הקשה שלה. רובה השתייך למערכות הביטחון והמודיעין, ובהמשך לתחומי המדע, הטכנולוגיה, הרפואה ועולם העסקים. שיכבה זאת הולכת ונמוגה לאיטה. מעטים מאנשיה ידועים לציבור הרחב, ודמויות המופת שלה,  אלה החיים בקרבנו, מצויים בתהום השכחה וההשכחה.  גם במותם לא זכו אלא לאזכור חטוף באחד העמודים הפנימיים של העיתונות הכתובה. אפילו רב-אלוף דן שומרון, רמטכ"ל צה"ל, גיבור אנטבה, לא זכה במותו להיכלל בעמוד הראשון של אחד מהעיתונים המובילים במדינת ישראל. הם לא גיבורי התקשורת, שופעת הבורות, המציבה בעמודיה הראשונים כל דוגמן מתחיל או סרבן גיוס מתמיד.  ואיני יכול שלא להזכיר כאן לטובה שני אנשי תקשורת הדואגים להנציח את אותם אנשי השיכבה ההולכת ומתכווצת: איתן הבר ב"ידיעות" ואורי דרומי במדור מיוחד בעיתון "הארץ".

לא מדובר כאן בגעגועים ל"ישראל היפה" שלפני  מלחמת ששת הימים ב-1967.ישראל לא היתה יפה, פעמים גם מכוערת; היו טובים והיו רעים, והיו חרדות קיומיות. אומנם לא היו  אז "כיבוש שטחים", ו"שליטה בעם אחר", אבל כל מדינת ישראל הקטנה היתה אז בבחינת "שטח כבוש" המדכאת את "ערביי 48'".  מדובר כאן  בגעגועים  לשיכבה החלוצית המגלמת את תקופת הזוהר הציוני של המדינה. כמובן ששיכבה זאת לא היתה עשויה מיקשה מדינית אחת. היו בה אנשי מרכז ושמאל וימין. אולם, דומני שאת רובה איפיינו, בין השאר, שלושה ערכים:

ערכי העשייה והעבודה, כהיפוכם של הבירבור וההגיגנות, והדיבורים התפלים  של חוכמה לאחר מעשה שהפכו אצלנו לערכי צאן ברזל.

השני, האמונה בצדקת הדרך הציונית; האמונה ביכולתה של המדינה להתגבר על הקשיים האדירים שניצבו בפניה מהרגע  הראשון, תוך נכונות לקורבנות; האמונה בעתידה של המדינה לשגשג, תוך כדי מאבק; והחתירה לשלום  מתוך עוצמה, תוך נכונות לשלם במחיר של ויתורים הכרחיים ו"כואבים". זאת, כהיפוכה של הגישה שאיבדה את דרכה הציונית לטובת "אוניברסאליזם ליברלי", שחוזה את קיצה של המדינה חדשות לבקרים.

השלישי, פטריוטיזם, אהבת המולדת והארץ; חרדה משותפת לקיום הלאומי של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי; נכונות, בלתי מותנית להתלכד כאיש אחד בעיתות סכנה ומלחמה. ואחד מסמליו של הפטריוטיזם הוא הדגל הלאומי.

היפוכו של ערך זה הוא התמונה שהיינו עדים לה ב-6 מרץ 2010 בהפגנה של השמאל הישראלי בשכונת שיח ג'ראח יחד עם הפלסטינים. הפגנה סואנת מלווה בעשרות דגלי אש"פ וגם מספר דגלים ירוקים של החמאס, בלי אף דגל ישראלי. למה? כי הפלסטינאים התנגדו וראש תנועת מרצ  הסכים לכך.  התקשורת שלנו עברה על כך כמעט בשתיקה, אמות הסיפים לא רעדו: בהכרה מלאה אנשי  מפלגה ישראלית, המגדירה עצמה ציונית, ויתרו על הזהות הלאומית שלה, על "האני" שלה, על הדרכון הלאומי שלה. השאלה הגדולה העולה: האם מדינת ישראל והחברה הישראלית יוכלו לשמור על הגחלת  של אותה שיכבה ועל ערכיה?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 15.3.10

* * *

מ. בן חורין: מכתב לבעל בלי-עמוד-שידרה

לכ'

אינג' ד"ר בלי ע. שדרה,

סמנכ"ל החברה לבנייה ולייזום פרויקטים בארץ "אבאלולב"ה"

שלום רב,

הנדון: אישור התוכניות שלנו בוועדה לבניין ובניין עיר

עב"ס החשש ממהומות של ערבים, בגלל חנוכת בית הכנסת "החורבה", והתנפלות מימשל הובמה על אישור הוועדה לבניה ברמת-שלמה, יש לשקול את עיתוי אישור הוועדה לבנייה בתל-אביב, שעלול לעורר מהומות ערביי יפו, ולהתנפלות מימשל הובמה על אישור הוועדה לבנייה בתל-אביב.

ולשקול את עיתוי אישור הוועדה לבנייה בכרכור, שעלול לעורר מהומות ערביי גלגוליה, ולהתנפלות ממשל הובמה על אישור הוועדה לבנייה בכרכור.

ולשקול את עיתוי אישור הוועדה לבנייה בנהריה, שעלול לעורר מהומות ערביי עכו, ולהתנפלות ממשל הובמה על אישור הוועדה לבנייה בנהריה.

ולשקול את עיתוי אישור הוועדה לבנייה בבאר-שבע, שיעורר מהומות ערביי חברון, ולהתנפלות ממשל הובמה על אישור הוועדה לבנייה בבאר-שבע.

בברכה,

אדריכל מרדכי בן-חורין

סביון

אהוד: מוטי, מהם אבאלולב"ה ועב"ס?

* * *

אהוד בן עזר

הבהרה חשובה מאוד בקשר לד"ר יפתח

ד"ר יפתח הגלעדי [גיליון 526], שכבר השתתף בעבר כמה וכמה פעמים בגיליונותינו, הוא דמות בדוייה! – דמות שנוצרה לצורך מתן ייצוג הולם לאנשי ה"שמאל" שאינם מרבים להשתתף במכתב העיתי.

אבל תשובתי לו היא קושט דברי אמת. ולמען הסר שיבושים היסטוריים בדבריו המשעשעים: אין פלסטר אמריקאי לריפוי ואגינות שנפגעו בידי שוטרי משמר הגבול; ג'מאל פשה אכן נתן את החולות עד הים לאיכרי ראשון, אבל הוא לא הגן על תושבי תל-אביב אלא פקד לגרש אותם בפסח 1917, ואילו את ערביי יפו הוא לא גירש מעולם!

אגב, ד"ר הגלעדי הוא כמובן לא יפתח הגלעדי מהמקרא, שקיבל אחרי-מות דוקטורט באחת האוניברסיטאות תאבות הפרסום והיוקרה בארץ, הרודפות אחרי ידוענים ומצליחנים.

ומדוע אני מציין זאת: כי כאשר לימדתי מבוגרים באחת מעיירות העולים ששימשו לי רקע לספרי הראשון "המחצבה" – שאל אותי אחד מתלמידי המבוגרים (מבוגר גם ממני אז) אם פלטי בן-ליש, ששומעים אותו ברדיו, זה עוד מתקופת התנ"ך!

* * *

אילן בושם: עשרה שירים, מרס 2010

הו מוזה

לָגַעַת בְּשׁוּלֵי הָאַדֶּרֶת שֶׁל הַגְּבֶרֶת!

הוֹ גְּבֶרֶת, אֲנִי הוֹלֵךְ שֶׁבִי אַחֲרַיִךְ

(אַחֲרֵי תִּפְאֶרֶת אֲחוֹרַיִךְ)

כְּמוֹ אַחֲרֵי הַגְּבֶרֶת עִם הַכְּלַבְלָב

(רַגְלַיִם זָהָב) שֶׁרָאִיתִי אֶתְמוֹל בָּרְחוֹב.

הוֹ גְּבֶרֶת, גְּבֶרֶת...

שירים

עַל פְּתָקִים פְּתָקִים פְּתָקִים

תְּקוּעִים כְּבַקָּשׁוֹת

שֶׁיַּעֲלוּ יָפֶה

 *

כְּתִיבַת

שִׁיר 1 קָטָן –

קְרִיעָה

היה כלב

      לזכרו של סוּפִי

כֶּלֶב קָשׁוּר בִּרְצוּעָה

וְהָאָדָם קָשׁוּר לַכֶּלֶב

וְהָאָדָם שֶׁהָלַךְ אַחֲרֵי

הַכֶּלֶב שֶׁהָלַךְ

כְּבָר לֹא אוֹתוֹ בֶּן אָדָם.

    *

אִשָּׁה עָבַת בָּשָׂר וְרַכָּה בַּשָּׁנִים עָמְדָה

עַל שְׂפַת מִדְרָכָה לִתְפֹּס מוֹנִית.

בַּעְלָהּ וְיַלְדָּתָם בִּזְרוֹעוֹתָיו

בְּמֶרְחָק-מַה מִמֶּנָּה.

פִּתְאֹם צְפִירַת מְכוֹנִית חוֹלֶפֶת

כְּיָד נִשְׁלַחַת אֶל מִתַּחַת שִׂמְלָתָהּ,

כְּהַזְמָנָה.

לְהֶרֶף-עַיִן הִתְרַחֲקָה שְׁנוֹת אוֹר

מִבַּעְלָהּ וְיַלְדָּתָם שֶׁעַל זְרוֹעוֹתָיו.

כְּהֶרֶף עַיִן חָזְרָה וְעָמְדָה

עָבַת בָּשָׂר וְרַכָּה בַּשָּׁנִים

עַל שְׂפַת מִדְרָכָה

לִתְפֹּס מוֹנִית.

כושית

חוֹר שָׁחֹר בּוֹלֵעַ

עוֹר לָבָן

בית קפה, זוג, איש מהצד

אִישׁ קָטָן קָטָן

גָּדוֹל בְּעֵרֶךְ כְּמוֹ זַיִן

וְאִשָּׁה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ

שִׁבְעָתַיִם

מַה יֵּשׁ בּוֹ

חוֹשֵׁב הָאִישׁ מֵהַצַּד?

אִם תְּפַשְׁפֵּשׁ בּוֹ וּתְפַשְׁפֵּשׁ

תִּמְצָא גַּם תִּמְצָא בּוֹ מַה שֶּׁיֵּשׁ...

בבית קפה

הוּא עוֹבֵד עָלֶיהָ טוֹב טוֹב

אֶצְלָהּ כְּבָר רָטֹב

יִהְיֶה טוֹב,

מֻכְרָח לִהְיוֹת,

זֶה מוּכָח (אֶצְלָהּ)

זֶה מֻכְרָח (אֶצְלוֹ)

בראש אחד

אַחֲרֵי שֶׁחָלַף בְּרִכְבּוֹ עַל פָּנֶיהָ

הִתְעַשֵּׁת וְהֶחְלִיט לְהִסְתּוֹבֵב

לָקַחַת אֶת מַה שֶּׁקָּרוֹב לַלֵּב.

לְמַלֵּא אֶת הַמַּצְבֵּרִים מֵחָדָשׁ

עִם חָדָשׁ, חָשְׁבָה,

בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי, מֵאָחוֹר.

כסכינאים

הוּא מֻחְבָּא בַּמִּכְנָס,

       הַקָּטָן

נִשְׁלַף בִּתְזָזִית

       וְנִתְקַע

* * *

יהודה דרורי

האסטרטגיה הרצויה והסמרטוטגיה המצויה

מכל הדיבורים ששומעים כיום על האסטרטגיה המתאימה למדינת ישראל, הרי שבמכלול  השטויות השיגרתיות הנשמעות מאנשי תקשורת, והקישקושים משרים וחכי"ם, הסיכום הוא שכל  מה שיש לנו כיום זו לא אסטרטגיה אלא – סמרטוטגיה...

לנוכח הגימגומים שלנו מול ארה"ב, לחוסר האומץ הלאומי להתייצב ולהכריז: ירושלים היא שלנו ואף אחד לא יאמר לנו מה לעשות בה.... או, אין יותר אספקה כלשהי לרצועת עזה, כל עוד מוחזק שם שבוי ישראלי. להגיד לתורכיה שתלך לעזאזל עם האיסלמיזאציה שלה... להגיד לנשיא ברזיל שיואיל לעזוב בהקדם כאשר הוא מסרב להניח זר על קבר הרצל אבל מוכן לעשות כך על קבר עראפת...לומר לאבו מאזן שעד שההסתה לא פוסקת אין כל שיחות... האם אנחנו לא נראים כסמרטוטים בעיני עצמנו?

אז איך אתם חושבים רואים אותנו בעולם בכלל, ואצל האויי בפרט? אנחנו נמצאים בהתנצלות סידרתית ולפיכך עלינו להשיב לעצמנו את ההרתעה, למען בטחוננו,ולצאת ממצב מסוכן זה של חולשה במהירות האפשרית! אבל האם אנו מסוגלים לכך ?

אין ספק שמדינת-ישראל הינה מדינה חשובה ביותר במערך מדינות המערב. לא רק שאיכות המוח לכל סנטימטר מרובע פה היא הגבוהה ביותר בעולם (ע"פ ביל גייטס), אלא גם פוליטית וצבאית, מדינת ישראל הינה חוד החנית נגד המאבק האלים האיסלמי בתרבות המערבית הנוצרית-יהודית. בעצם קיומה, מדינת ישראל לועגת לעולם המוסלמי בכלל ולערבים בפרט, ולכן הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שמדינת-ישראל תעלם ותמחק, – כמו ששליט אירן אומר  זאת מפורשות!!

לפיכך, בין שהעולם המערבי מבין זאת אם לאו – ישראל חלשה מסמנת לאוייב מטרה לתקיפותיו, ואת מדינות המערב כחלשות וכמטרות נוחות לטרור שלו... מדינת-ישראל חלשה מהווה רוח-גבית לטרור האנטי-אמריקאי בכל אתר ואתר מאפגניסטן ועד סומליה .

לנו זה ברור שאנחנו נאלץ לחיות על חרבנו עוד שנים רבות מאוד – ולכן יש לשנות את כללי המשחק. עלינו לבחור באסטרטגיה חדשה, אקטיבית, תוקפנית (ואפילו מטורפת במקצת) – עלינו להפחיד ולהרתיע את אויבינו (ואפילו קצת את "ידידינו" בעולם הרחב...) ויש לנו במה להפחיד ולאיים.

אנחנו חייבים לעזוב את "אסטרטגיית העמימות" שנוסדה על-ידי שמעון פרס, להצהיר קבל עם ועולם שברשותנו מאגר גדול של נשק רב עוצמה ואמצעי שילוח מתוחכמים שיכולים להגיע לכל פינה בעולם הערבי, ואנחנו נראה בכל ניסיון לפגוע בנו, אפילו בהכנה ובכוונות לפגוע בנו, עילה לתגובה מיידית וחריפה... כל מעורבות, למשל של סוריה, תיענה בכל העוצמה... וכי נמחק פשוט את ביירות – אם החיזבאללה יעז לתקוף...

יש לומר לאיראן שהמשך התמיכה שלה באויבינו בציוד, בכוח-אדם ואימונים, ושילוחם לפיגועים אצלנו, יגרור בהקדם תגובה שכנגד באיראן עצמה, וכי לנו כוחות מיוחדים ("טרוריסטים ציונים"...) שיוכלו לפגוע במיתקני הנפט שלהם בעבדאן – המקור העיקרי לכספם ולהונם. ויש להבהיר להם כי יש לנו גם מענה מגוון לפיתוח הגרעיני שלהם, שיחסל אותם קודם... תנו להם לשקשק...

לפני תום כהונתו כראש ממשלה, אהוד אולמרט פלט בכוונה (או לא בכוונה) איום קלוש ומרומז לעבר איראן. שימו לב כיצד קפצו אלו מעורם ורצו לילל ולהגיש  תלונה לאו"מ... נכון שהם חושבים שבתגובתם הם ערמומיים וחכמים... אבל למעשה הם נראים פגיעים ומגוחכים ויש להניח אפילו שהם קצת מפחדים. להזכירכם, מדינה זו, אירן, מבחינה כלכלית ודמוגרפית, מאוד מאוד פגיעה... אבל אולמרט נבהל משום מה מעצמו, והשתתק...

לגבי ביבי נתניהו, לאחר שהתבזה וביזה אותנו בהקפאת הביניה כתנאי מוקדם לשיחות בלתי ישירות  (לאחר דיבורים נמרצים שלו על:"בלי תנאים מוקדמים") וכאשר  אינו מקבל בתמורה תנאי מוקדם מהרשות הפלסטינית כמו למשל: הפסקת ההסתה – האם יהיה זה יותר מדי לצפות שכאשר ייפגש בסוף החודש עם הנשיא אובמה הוא יצהיר במסיבת עיתונאים משותפת שרצועת עזה היא טריטוריה של אויב. היא לא תקושר לגדה וכל ציוד ואספקה לא יועברו יותר מצד ישראל, כל זאת עד אשר יוסגר לידינו כל מלאי הנשק וחומרי הנפץ הנמצאים שם וייחתם הסכם בערבות ערבית ובינלאומית להפסקת אש לטווח ארוך... עוד פעם: לא מזון, לא דלק, לא חשמל ולא מים – כל זאת עד אשר יתמלאו תנאינו...

שיאמר לי כל גאון עיתונאי, שר או חבר כנסת נבון: מה יש לנו להפסיד כאן? הלחצים מכל העולם קיימים  ועוד יבואו (לפחות יהיה לנו מרחב תימרון לעשות ג'סטות – כגון לתת לשיירת משאיות קמח של אונרר"א להיכנס לרצועה).

אסטרטגיה תוקפנית ואגרסיבית יכולה לפעול גם במימדים קטנים יותר, למשל: מדוע שלא נאסוף מבתי הסוהר שלנו את כל האסירים הנמצאים בידינו מגדודי אל-אקצה, החמאס והג'יהאד האיסלמי (כ-5,000 במספר כיום) ונרכז אותם בבית סוהר באוהלים בערבה עם 2 שמיכות לאסיר, ולתת לכל אסיר ביום כמו שכתוב:  2 ליטר מים ו-3 פיתות וקצת זיתים וזהו. בלי ביקורי משפחות, בלי פלאפונים ובלי רדיו או טלויזיות, בלי עיתונים, בלי סיגריות  ובלי קפה טורקי ובלי מתוקים (ובלי ביקורי הצלב האדום עד שהם מתירים ביקורים אצל השבוי שלנו). בואו ונתערב שגלעד שליט מוחזר תוך חודש ללא תנאי. מה קשה להבין פה?

הבעייה שלנו היא להפוך סמרטוטגיה לאסטרטגיה תקיפה עם חזון. לחדול מאסטרטגיות מדיניות שכשלו עד היום ושגם תיכשלנה בעתיד. שלום לא נקבל מהם לעולם כי "הם" לא רוצים אותנו כאן ויהיה אשר יהיה. ארבע  אינתיפאדות ושש מלחמות נתנו לנו מספיק תזכורות בנושא.  יש לנו צבא חזק עם נשק מתוחכם ורב עוצמה, ונגד מנהרות וחפירות ניתן להפעיל פצצות דלק-אויר ונפלאם (דבר שהוא חוקי בהחלט להפעלה נגד טרוריסטים הפוגעים באזרחים...)

לא יקשה עלינו להפוך שוב לאומה אמיצה, רק מה שבעצם מה הכי חסר לנו כיום זו אסטרטגיה אקטיבית ברורה הנשענת על מנהיגות חכמה עם חזון ותעוזה – ואני אפילו לא רואה אותה באופק... מאוד מתסכל.. מאוד..

* * *

אהוד בן עזר: דמכם בראשכם!

הנשיא ברק חוסיין אובמה – מראשית כהונתך אתה מנסה לתקוע טריז בין יהודי ארצך לבין ישראל. אתה מציע ליהודיך הגנה נלהבת מפני האנטישמיות, ושתדלנות מטעמם אצלך באמצעות יהודי החסות בחצרך, אשר ממנה חורצים יועצים אלה לשון לעומת ישראל –  ובתמורה אתה מוכר ליהודיך את הלוקש שההתנחלויות הן המכשול לשלום ולעצירת ההתחמשות הגרעינית של איראן.

חלק מיהודי ארה"ב קונים זאת, כי בתמימותם או בסכלותם מאמינים גם הם שאילו היינו יוצאים מחר מכל ההתנחלויות בגדה וגם בגולן, היה פורץ השלום, איראן היתה נופלת, ולחיילי ארה"ב, כמשתמע מדברי גנרל דייוויד פטראוס, מפקד כוחות הקואליציה בעיראק – היתה מוטיבציה חזקה יותר להילחם [האם למען הנפט הסעודי והעיראקי?] – וכמובן שכישלון הפינוי החד-צדדי ברצועת עזה, שהביא טרור פלסטיני נורא והצריך את מבצע "עופרת יצוקה" –  נשכח ומושכח.

עכשיו אתה, ומזכירת המדינה שלך הילארי קלינטון, והשליח המיוחד שלך ג'ורג' מיטשל – אחראים לכך שבהתנהגותכם המופקרת כלפי ישראל אתם עלולים להביא לפריצת אינתיפאדה חדשה של פלסטינים מתלהמים, שכבר ממש רואים, כהרגלם הפאנטאזיורי, המזרחי והפרימיטיבי – את סופה של ישראל קרב ובא!

לכן אם יחלו מעתה מהומות ומרחץ דמים, דם פלסטינים ויהודים כאחד – הם יבואו בגלל המדיניות המטומטמת וחסרת האחריות שלכם – שתפעל בסוף כמו בומראג ותפגע גם בכם ובאינטרסים שלכם במזרח הקרוב.

איך חסרי-דעת שכמותכם הגיעו לשלטון בארה"ב? איך? איך?

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

רמת שלמה, חכמת שלמה, וא"י השלֵמה

בשנת 1968 סיכם פרופ' מיכאל בריצ'ר, חוקר נודע במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים, עשרים שנות מדיניות החוץ הראשונות של מדינת ישראל. חרף ביקורתו הנוקבת על האוריינטציה הפרו-אמריקנית המוגזמת – לדעתו – של בן גוריון והממשלות שעמד בראשן, ועל אף היותה נוגדת את האוריינטציה החליפית שדגל בה [נייטראליזם נוסח הודו, יוגוסלביה ו..מצרים.. – "טיטו, נאצר, נהרו"] – נאלץ להודות בצידקתה של התפיסה "הגאונית", לדבריו, של בן גוריון כמתווה-הדרך המדינית לפחות בשני מקרים בולטים [שלכל אחד מהם הקדיש בריצ'ר פרק מיוחד, רווי בהתפעלות מן המדינאי ומן המדיניות גם יחד]: העברת משרדי הממשלה לירושלים ב-1949 – כתגובה מיידית על החלטת האו"ם ברוב גדול לקבוע לירושלים שלטון בינלאומי – ומיבצע סיני ב-1956: התיכנון, ההכנות והביצוע המושלם, כולל גיוס מעצמות תומכות ושמירת העניין כולו בסוד, דבר שהפתיע את ארה"ב ואת בריה"מ גם יחד.

התפעלותו של בריצ'ר נשענה על העובדה, שבשני האירועים הללו אישר בן גוריון את הכלל המעשי שניסח בריצ'ר למדיניות-חוץ מוצלחת: התאמה מלֵאה, ככל האפשר, בין הזירה הפסיכולוגית [= המערכת הבינלאומית כפי שרואה אותה המדינאי-המתכנן, כגון קריסתן המהירה הצפויה של בריטניה ובריה"מ תחת מהלומות ה"בליץ-קריג" כפי שהיו משוכנעים הגרמנים בכניסתם למלחמה] – לבין הזירה הריאלית [= כפי שהוכיחה המציאות ההיסטורית].

בשני המקרים – ירושלים ומיבצע סיני – לא היה פער בין מה שחזה בן גוריון מראש לבין מה שהתרחש במערכת הבינלאומית לאחר מעשה – לפי בריצ'ר זוהי מדיניות-חוץ מושלמת, המבוססת על ראייה נכונה של הכוחות הפועלים בזירה. בריצ'ר היקנה לנו אפוא קנה מידה לניתוח המדיניות העכשווית של ממשלת ישראל: לא חכמת שְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ – שמבחינת המדיניוּת היה חכם גדול, בהשוואה לבנו/יורשו רחבעם – אלא חכמת רָמַת שְלֹמֹה במשבר הנוכחי.

בשנת 1964 הופתעתי לטובה מדברים שנכתבו בשבחי על-ידי שני אישים שהערצתי: המדינאי דוד בן גוריון, והמשורר נתן אלתרמן. משדה-בוקר שיגר אלי בן גוריון ביום 21.1.1964 מכתב בכותרת בלתי-רגילה: "חבר יקר אברהם וולפנזון" – ובה הגיב חיובית על פירסום שלי שהופיע בדפוס בשפה הגרמנית במינכן – "היסטוריה פוליטית של מדינת ישראל" – ומצא לנכון לציין התרשמותו הקודמת מהרצאה שלי ששמע ב-1962: "עדיין זכורים לי דבריך הנבונים והקולעים ששמעתי באספת אקדמאים" – ואילו נתן אלתרמן, שלא היתה לי עדיין היכרות אישית איתו, קרא ב"טור השביעי" ב"דבר" מ- 20.11.1964 לציבור הרחב, ובמיוחד לשרים בממשלת ישראל, לעיין היטב במאמר שפירסם ב"דבר" "לפני ימים מספר [למעשה, 17.11.1964] א.וולפנזון, מרצה צעיר לתורת המדינה באוניברסיטה של תל-אביב." אלתרמן קובע כי "חברי הממשלה צריכים לשים לב לדברים כמו אלה.". [הדברים חוזרים ומופיעים בספר "הטור השביעי", כרך ו', עמוד 300].

נפעמתי מתוכנן ומסיגנונן של שתי ההתייחסויות לדבריי, פרי עטם של שני אישים נערצים שזכיתי לפתע בתשומת ליבם חרף פער הגילים בינינו [אלתרמן יליד 1910 היה מבוגר ממני ב-24 שנים, כשם שבן גוריון יליד 1886 היה מבוגר מאלתרמן ב-24 שנים...] מחמת ביישנות שורשית לא הגבתי בתודה על שבחים בלתי-צפויים אלה שקיבלתי, ולא נפגשתי עם כל אחד מהאישים הדגולים, אלא ביוזמתו, ועל פי הזמנתו, לעניין כלשהו שחפץ לשתפני בו.

בעקבות הדברים הללו הוזמנתי – והזדמנתי – פעמים רבות לביתו של בן גוריון בשדרות קק"ל [כיום שדרות בן גוריון בתל אביב] לדיונים "בארבע עיניים" שנמשכו כשעתיים בכל פעם [קיבלתי מפולה ב.ג. מספר טלפון סודי שיאפשר לי לטלפן ביוזמתי גם בשעת מנוחת הצהריים שלו "רק לך אני נותנת מספר זה – כי יודעת אני שאתה לא תטריד את בן גוריון לשווא." – אך מעולם לא ניצלתי מספר טלפון זה].

אם כי שיחותינו נסובו על אפלטון, שפינוזה והתנ"ך כספר פוליטי – נושאים ש"הזקן" ידע שאני מלמד באוניברסיטה – עסקנו לא מעט בעניינים פוליטיים ואקטואליים, שמעתי מב.ג. דעתו האמיתית – והמפתיעה לפעמים, על אישים כגון פרס, דיין, גולדה, ספיר, אשכול, לבון, בגין, ועוד – וקיבלתי לעיון קלסרים גדושים של כל המכתבים שקיבל "הזקן" ושכָּתב, והבטחה לענות לי על כל שאלה שאשאל לאחר שאעיין בהם.

כך, למשל, שאלתיו מי היא רחל בית הלחמי מפתח-תקווה, שכתב אליה בחום – וכך הבנתי מדבריו כמה חשוב היה בעיניו הקשר עם שאול אביגור, שהשתתף בדיוני "ועדת התשעה" של מפא"י בביתו של ב.ג. יומיים לפני הכרזת העצמאות, בהיותו בחופשת-מולדת קצרה משליחותו בחו"ל, והכריע בקולו 4:5 בעד הכרזה על מדינה יהודית; על כל שאלה השיב ברצינות ובפירוט, ובהתייחס לתיאוריה של פרופ' מיכאל בריצ'ר – הראה לי "הזקן" ארון ברזל משוריין ובו הסודות ממיבצע סיני – והדגיש באוזניי כי ארון זה לא ייפתח "כל עוד חיים האישים הנזכרים במסמכים שבתוכו."

לאחר מלחמת ששת הימים הדגיש בן גוריון כי אילו ניתן לו הדבר, היה מצטרף בעת ובעונה אחת לשתי תנועות פוליטיות: "שלום עכשיו" – ו"א"י השלימה". ואמנם, המשורר הקרוב ביותר לנפשו ולעמדותיו, נתן אלתרמן, היה בין מקימי "תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלֵמה" – ואילו בן גוריון עצמו הכריז מספר פעמים כי עלינו "להחזיר את הכול, מלבד ירושלים, למען שלום אמת."

ב-19.4.1967 פירסמתי בהבלטה בשבועון שערכתי, "מבט חדש", מאמר ששיגר אליי ב.ג. בדחיפוּת, ביוזמתו, בתיאום טלפוני ועל-ידי שליח מיוחד מביתו למערכת. כותרת המאמר היתה "תשובה לתם", ותוכנו היה ויכוח עם ד"ר ישראל אלדד על הצורך בחינוך לשלימות הארץ – ובו הביע בן גוריון דעתו, שבעת שהערבים יהיו מוכנים לשלום-אמת, יהיה זה רק על בסיס גבולות 1967, שזכו להכרה בינלאומית.

בן גוריון נאבק על קבלת תוכנית-פיל הבריטית ב-1937 לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה יהודית, חרף העובדה שהוא ניסח את "פרוגרמת רמלה" משנת 1919 של מפלגתו, "אחדות העבודה" ההיסטורית – ובה חזון "מדינה יהודית סוציאליסטית משני עברי הירדן." יקצר המצע מלתאר מה נשתנה במישנתו בין 1919 לבין 1937, אולם במכתביו מלונדון לבנו עמוס הסביר זאת היטב. קיצורו ועיקרו של העניין הוא, שבשנת 1933 ביקר ב.ג. בחשאי בגרמניה לאחר השתלטות הנאצים, וחזר מזועזע: הוא השתכנע, שהנאצים מתכננים הלכה למעשה להשמיד את העם היהודי. לאחר שנפגש עם ראשי היהדות (רוטשילד בצרפת, ברנדייס בארה"ב) ועם ראשי מפלגתו והציונות (ברל, טבנקין, אוסישקין) ולא הצליח לשכנעם בדחיפות הסכנה ובחשיבות הקמתם הדחופה של מדינה יהודית וצבא יהודי – פירסם מאמר בגודל של עמוד שלם ב"דבר" בשם "סכנת ההיטלריזם ואימת המלחמה" ביום 10.1.1934 ובו כתב, בין השאר:

"...שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו... בשאיפתו להשליט את הגזע הגרמני על פני כל העולם... השלטון ההיטלריסטי מחזיק רשת של סוכנים בכל הארצות להפיץ את הארס האנטישמי ולערער את עמדת היהודים באשר הם... משטר היטלר איננו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמה. בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ'כיה... רוסיה הסובייטית רחבת הידיים... גרמניה לא תצא היום למלחמה, כי אינה מוכנה לכך .... אולם... רק ארבע או חמש שנים .... עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא... ולמען נוכל לעמוד בבוא השואה ...אנו צריכים לשוות לפנינו כל הזמן רק דבר אחד והוא: העם היהודי שהקרקע נשמט מתחת רגליו, שאושיות קיומו מתמוטטות וחרב חדה מתהפכת על ראשו. על גורלו אנו אחראים ואת שליחותו אנו עושים..."

גם דברים הגיוניים ונרגשים אלה לא שיכנעו את חבריו של ב.ג. להנהגה. אז חצה בן גוריון את הקווים המפלגתיים, טס ללונדון, נפגש (בסיועו של פנחס רוטנברג) עם זאב ז'בוטינסקי, יריבו האידיאולוגי בציונות, ושיכנע אותו להקים יחד ממשלת אחדות לאומית להצלת העם היהודי. הסכם בן-גוריון-ז'בוטינסקי נחתם בלונדון ב-11.11.1934 – אולם במשאל-עם בין חברי ההסתדרות נדחה ההסכם ברוב 40:60. עם פירסום הצעת ועדת פיל לחלוקת הארץ ב-1937 – קיווה ב.ג. להקים מדינה בטרם שואה – אבל הרוב בתנועה הציונית אסר על ב.ג. ועל ד"ר ויצמן אפילו לנהל מו"מ על חלוקה – וערב קום המדינה נאלץ ב.ג. לומר בעצב: "המדינה קמה באיחור של עשר שנים..."

לאחר שהצגתי עובדות אלו בהרצאה פומבית כתב הפרופ' להיסטוריה יהושע אריאלי להיסטוריון אדם דורון מבית ברל: "תודה על התדפיס ששלחת לי מדבריו של ד"ר אברהם וולפנזון... ובו הדברים המפתיעים של בן גוריון. ... התחזית שלו ביחס לגורל היהודים מפתיעה וכמובן מסבירה את להיטותו לתוכנית פיל ואני אסיר תודה על אינפורמציה זאת."

אם מסוגלים אנו ללמוד מן ההיסטוריה – ראוי ללמוד משיקוליו ומדרכו של "הזקן", שהיה בכיר המדינאים בתולדות המדינה, ולאמץ את התובנה ההיסטוריוסופית של הפרופסורים מיכאל בריצ'ר ויהושע אריאלי ואת התובנה המעשית של המדינאים אריק שרון ואהוד אולמרט, שסיכמו עם נשיא ארה"ב בוש על שתי מדינות לשני עמים בהסתמך על גבולות 1967 וחילופי שטחים. יותר מדי רכבות היסטוריות איחרנו. יותר מדי שעות היסטוריות החמצנו. שילמנו בעבר מחיר כבד על היסוסינו, סרבנותנו והסתייגותנו מנכונות לפשרות – כאשר נאחזנו ב"טוב מאוד" האידיאלי במקום להחזיק ב"טוב" האפשרי והנחוץ.

הבה נפעל בחוכמה, ברמת שלמה (המלך) ולא ברמת רחבעם העקשן יורשוֹ, גם כשאנו עוסקים ברמת-שלמה (השכונה), ובוודאי כאשר אנו עוסקים בסכנה המוחשית והשלֵמה לקיום בטחוננו בעזרת מי שהם (עדיין) ידידינו וספקי החימוש ההכרחי לצבאנו.

לקראת חג הפסח תש"ע מן הראוי שנזכור כי גם אבותינו סמכו לא רק על הנסים אלא גם על החימוש, שאיפשר להם להתגונן מפני עמלק ויתר האויבים בדרכם למולדת, שנאמר: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" – ספר שמות פרק י"ג פסוק 18. בלי חימוש אין קיום בטוח. המדינה היתה דרושה ועדיין דרושה לקיומו של העם היהודי; לעם היהודי דרושה מדינה חזקה; עוצמתה של המדינה היא תנאי חיוני לקיומה; העוצמה באה לידי ביטוי בצבא – אולם בלי חימוש אין די עוצמה לצבא; בלי ידידים רבי עוצמה אין חימוש מספיק לקיומנו. אם הקיום הוא השיקול העליון – עלינו, בעולם האכזרי שבו אנו חיים, לשנן לעצמנו את דבריו של בן גוריון חמש שנים לפני מלחמת העולם השנייה:

"העם היהודי... שחרב חדה  מתהפכת על ראשו, על גורלו אנו אחראים ואת שליחותו אנו עושים."

 ממש כך. כאז – כן עתה. יש להוסיף תמיד לקח היסטורי לחישובים האקטואליים. זהו השיקול שהביא לציונות המגשימה בימינו – וזה הוא הלקח ההיסטורי שהוביל אל התלם הראשון בארצנו המתחדשת.                            

* * *

דורון גיסין

השד הצדיק או שמא הצדיק השד

התברכה לה עיר הקודש ירושלים בבתי כנסת הרבה. מהם גדולים ומפוארים ומהם קטנים ודלים, אך באלה ובאלה מתקבצים שלומי אמוני לעבודת הבורא, כל אחד בגרסת ינקותו או בגרסת לימודו, ואין בין השתיים לגרוע מתפארתו של מקדש המעט וכל אחד בוחר לו כחפצו.

לא נמנה כאן את הנוסחים השונים שעל כל אחד ואחד מהם היו מוכנים, חובשי הספסלים, למסור את נפשם אם לנוסח התפילה או לנגינתה, והאוזן שומעת והלב מתרונן וריבונו מאמץ את כולם.

בשכונת גבעת שאול לא מרובים המקומות בהם יכול יהודי לסור אל מקום התפילה, וכך סתם באמצע יומו להשיח בפני הבורא את מרי שיחו ולהשיב נפשו ולו במעט באשר נגזל ממנו במצוקת פרנסה או חלילה בחולי גוף. באשר עיקר המקום בתי מלאכה ותעשיה ומוסכים הרבה.

משום כך קם אחד מבעלי תשובה ובפאתי מוסכו הקים לעצמו ולשכניו בית כנסת קטן, ציידו בארון קודש, כמה ספסלים, "סטנדרים" ישנים שראו ימים טובים יותר וגם משתמשים נאים יותר,  סידורי תפילה ומעט מזער ספרי קודש. מדי בוקר, עוד בטרם החרידה את הסביבה המולת המלאכות השונות, היו נקבצים להם בעל המקום, שכניו ואי אילו משכימי קום, והיו מקיימים שחרית כהלכתה ופונים למלאכת יומם. ולעיתים לקוחות שאצה להם דרכם היו נקבצים למניין שני משום שלא היה סיפק בידם לקיים מצוות תפילה בטרם אצו לטרדת יומם.

עברו שנים והמוסכניק הצדיק, משהזדקן ולא מלאו ליבו לזנוח את מקומו, היה מבלה את עיתותיו בבית הכנסת הקטן שיסד והיה מקדם את המתפללים במאור פנים, דואג לנקות לטפח וליפות את בית הכנסת. שמעו של המקום עבר מפה לאוזן ולימים נודע בשם "בית הכנסת של הרבי מסקניה". וכך, שגור על שפת הדיבור, היו אנשים שקבעו את מקום מפגשם אצל "הרבי מסקניה" משל היתה זו חצר חסידית.

משנפטר הזקן מן העולם המשיכו בניו במצוות אביהם וגם דאגו לפאר את ארון הקודש בכסוי פרוכת רקומה מעשה אומן לעילוי נשמתו ואזכרת פועלו. יום אחד עוד כששחרו של יום היה מושך קורים אחרונים של אפלת משמרת אחרונה ומחביאם מאחורי גלגל החמה שקרניה מגששות דרכן במורדות הר ציון להאיר ולהעיר את הקרת ותושביה הנמים – נתרגשה המולה שלא מן השגרה בבית הכנסת דנן. משכימי הקום שבין באי המקום ראו את בניו של המוסכניק זצ"ל מתרוצצים כאחוזי עווית בין הספסלים אוחזים מי במטאטא ומי במוט המגב, חובטים בכיסאות ומנופפים בטליתות ובגרונם תרועות קרב ומלחמה. משנשאלו למעשיהם ענו שחתולה נשתכנה לה בארון הקודש ודווקא שם מצאה לה מקום להמליט את גוריה.

וזאת עליכם לדעת, ב"ירושלמית" – חתולה במלעיל אין דווקא משמעה שתהי זו נקבה. חתולה יכול להיות גם זכר. ואולי בכלל אין גורים והעניין הוא בשונרא שרדף אחר עכבר ללוכדו. לא נחה דעתם של המתפללים ועשו יד אחת לגרש את החתולה מתחומי בית הכנסת. וגם זו עליכם לדעת שהגיונם של חתולות כשהם נרדפים אינו בהכרח לבור להם מוצא קל ולהימלט אלא יבחרו להם דרך משלהם למלט נפשם מרודפיהם.

וכך אירע שאותו שונרא ביש המזל מצא עצמו מזנק ומנסה כל עוד רוחו בו לטפס על הפרוכת המכסה את ארון הקודש אל עבר חלקו העליון, כאילו מנסה להגיע לראשו, משל יש שם איזה פתח נסתר לעילוי תפילות ומוצא נשמות – ונשאר תלוי, נאחז בציפורניו, כשמצדדיו משקיפים שני אריות ומעליו כתר תורה וזה אל זה יביע אומר.

פתאום חבט אחד הנוכחים ברצפה והיסה את חבריו. וכך אמר:

"הרי זה שד שנתגלגל למקומנו ושדים ידוע שלובשים צורת חתולות. אך זה, בגלל קדושת הרבי, עבר חיבוטי גוף ונפש וכעת הוא גלגול נשמת הצדיק. הניחו לו לנפשו!"

וכך לא חלף זמן רב והשמועה על הנשמה שנתגלגלה בחתולה עשתה לה כנפיים ומאז שמו של בית הכנסת  נקרא בית הכנסת השונרא.

ומי שאינו מאמין יסור נא אל גבעת שאול שבפאתי עיר הקודש ויחזה במו עיניו בחתולה היושב בפתחו של בית הכנסת ומקדם את שוחריו ביללת צפרא טבא מדי בוקר.

* * *

דודו פלמה / שלושה שירים

כמו שור בלי ראש

כְּמוֹ שׁוֹר בְּלִי רֹאשׁ מֻטֶּלֶת

נִבְלָתִי בְּאֶמְצַע הַשָּׂדֶה.

נְחִילֵי נְמָלִים הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת בְּקַדַּחְתָּנוּת

מִגּוּפִי הַנִּרְקָב וְהוֹלֵךְ. בֵּין צַלְעוֹתַי

הַמַּלְבִּינוֹת תִּתְפַּתֵּלְנָה מַעֲדַנּוֹת תּוֹלָעִים,

לוֹעֲגוֹת לְכֹחוֹת הַמְּשִׁיכָה שֶׁל רְצוֹנוֹת שֶׁשָּׁכְנוּ

פַּעַם בַּגּוּף הַזֶּה וְהֵנִיעוּ אוֹתִי בְּעֹז לְפָנִים וּלְאָחוֹר.

בַּלַּיְלָה תָּבוֹא לַהֲקָה שֶׁל תַּנִּים לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ

בְּצִוְחוֹת שִׂמְחָה בְּמַה שֶׁהָיָה פַּעַם עֶצֶם הַבָּרִיחַ

שֶׁלִּי, רַק צָבוֹעַ בּוֹדֵד וְזוֹעֵם יָגִיחַ פִּתְאוֹם וְיַבְהִיל

אוֹתָם מִן הַמָּקוֹם. הוּא יִבְחַן אֶת נִבְלָתִי בְּעֵינַיִם

מְנֻסּוֹת שֶׁרָאוּ כְּבָר אֶת כָּל הַנְּבֵלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם,

יָנוּד בְּרֹאשׁוֹ בִּסְלִידָה וְיֵעָלֵם בִּצְלִיעָה בָּאֲפֵלָה

הַמִּתְעַבָּה בָּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל חַיּוֹת הַחֹשֶׁךְ.

אִלּוּ הָיָה לִי רֹאשׁ פִּיקָאסוֹ הָיָה וַדַּאי מְצַיֵּר

אוֹתִי כְּמִינוֹטַאוּרוֹס וְדֻּגְמָנִית נְאַת חַמּוּקִים

מִתְפַּתֶּלֶת מְצַחְקֶקֶת בְּחֵיקִי הַשְּׁרִירִי וְהַשָּׂעִיר.

הָיִיתִי מִתְבּוֹנֵן בְּכֻלְכֶם מִן הַדַּף בְּמַבָּט יָהִיר

כְּאוֹמֵר: "רְאוּ כַּמָּה שָׁפַר גּוֹרָלִי, אוֹתִי צִיֵּר

             פִּיקָאסוֹ וְאֶתְכֶם לֹא!"

     אַךְ כְּמוֹ שׁוֹר בְּלִי רֹאשׁ מֻטֶּלֶת

     עַכְשָׁו נִבְלָתִי בְּאֶמְצַע הַשָּׂדֶה.

וּמִי יֵדַע מָה הָיִיתִי וּמִי וּמָה אֲנִי עַכְשָׁו?

זה לא שדה

                                              ("זה לא מקטרת" רנה מגריט)

שָׂדֶה הוּא מָקוֹם בּוֹ זִכְרוֹ שֶׁל

הָרֹעַ הוֹפֵךְ אוֹתוֹ לְאֶפְשָׁרִי

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו

וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, "אָחִי,

זֶה שָׂדֶה, אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת

וְאִם לֹא הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי."

יֵשׁ שָׂדֶה אִישׁ יִמְצָא בּוֹ

נַעֲרָה וְהֶחֱזִיק בָּהּ וּמֵת

אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ 

כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה

הַנַּעֲרָה אֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ.

יֵשׁ שָׂדֶה אֲנִי לְדוֹדִי

וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, נֵצֵא הַשָּׂדֶה

נָלִינָה בַּכְּפָרִים. "זֶה לֹא שָׂדֶה"

אוֹמֵר רֵנֶה מַגְרִיט וְצוֹחֵק

"זֶה שָׂדֶה שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים."

וּבְאֶמְצַע כָּל הַיֵּאוּשׁ הַזֶּה

פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה נִצְחִי –

שָׂדֶה עוֹרֵג אֶל רְגָבָיו הַכֵּהִים

רַכִּים נִפְתָּחִים לְאַט לִקְרַאת

הַחֹרֶף כְּמוֹ פֶּצַע יָשָׁן

שֶׁנִּדְמֶה תָּמִיד יֶשְׁנוֹ שָׁם

לְהָגִיחַ זוֹכֵר וְחַד כְּסַכִּין.

ג'ספר ג'ונס מצייר על בד

גַּ'סְפֶּר גּ'וֹנְס מְצַיֵּר עַל בַּד אַרְנָב-בַּרְוָז לְיַד אִשָּׁה

זְקֵנָה-צְעִירָה. הוּא מַשְׁלִיךְ אוֹתָם אֶל הַבַּד שָׁם הֵם

פּוֹגְשִׁים בַּחֲלַל הַסְּטוּדְיוֹ שֶׁלּוֹ בְּיָד צְבוּעָה עֲשׂוּיָה גֶּבֶס

וּבִתְמוּנָה תְּלוּיָה עַל קִיר שֶׁצִּיֵּר בְּדַיְקָנוּת עַל גַּבֵּי הַבַּד

שֶׁהַצֶּבַע נוֹזֵל מִמֶּנָּה, עוֹבֵר אֶת הַמִּסְגֶּרֶת הַמְּצוּיֶרֶת

וְנוֹזֵל אֶל הַבַּד. גַּ'סְפֶּר גּ'וֹנְס בּוֹדֵק אֵיךְ נִבְרֵאת מַשְׁמָעוּת

מֵהַמֶּתַח הַמִּתְקַיֵּם בֵּין הָאוֹבְּיֶקְט לַמְּצִיאוּת, לַמָּקוֹם

וְלַזְּמַן. מַחְשְׁבוֹתָיו מְשׁוֹטְטוֹת כְּצֵל עַל פְּנֵי הַתַּרְבּוּת

הָאֱנוֹשִׁית. וִיטְגֶנְשְׁטֵין נִגָּשׁ אֶל גַּ'סְפֶּר גּ'וֹנְס וְאוֹמֵר לוֹ:

כַּאֲשֶׁר אָנוּ נִצָּבִים מוּל מְצִיאוּת דּוּ-מַשְׁמָעִית וְתוֹהִים

אֵיזוֹ מֵהֵן אֲמִתִּית יוֹתֵר? אִם נִבְחַר בְּאַחַת מֵהֵן, דּוּ

הַמַּשְׁמָעִיּוּת תֵּעָלֵם וְתִהְיֶה לְאַחַת. אֲנִי יוֹדֵעַ, אוֹמֵר

גַּ'סְפֶּר גּ'וֹנְס, הַבְּעָיָה הִיא שֶׁהָאַרְנָב כָּל הַזְּמַן בּוֹרֵחַ לִי. 

* * *

אליהו פורת: "הרֶצִ'יטַטוֹר המהולל"

על שני ביקוריו של הֶרץ גרוֹסבַּרד בעין החורש

הביא לדפוס אלישע פורת

1. ערב הרץ גרוסבארד

מאת אליהו פורת, נדפס בעלון הקיבוץ "אצלנו", 26 במאי 1955.

"אפור, קודר, ללא אפקטים כלשהם, עמד האמן ודיבר מלב אל לב. פשטות של אמן מושלם, שאינו נזקק ללהטוטים. גם החלק הקל כביכול, דוק של עצבות היה פרוש עליו. התכנית הקלה היתה כבדה. כי היה זה אמן של עולם ששקע.

והאמן הגיש לנו ביד מחוננת ובוטחת כוס של יין משומר. יין השיר, הפילוסופיה, ההומור, והמשל העממי; יין זך וצלול, אך מר. פניני תרבות של עם גוֹלֶה, חכם ומנוּסֶה –  שלא ניחש את סופו בידי עמלק.

ועל כן היה עצוב גם שלום-עליכם. ואולי הביטוי הסמלי והחודר ביותר היו הרהורי "לֵייזר אֵלִיָה" והסוף המזעזע: למה ולמי? למי כל עמלי? מי-יודע אם לא אנו האחרונים שיבינו ויידעו מהו האוצר שנלקח ואיננו...

והיה גם עצוב באולם. היה מלא – אך בעיקר בדור המבוגר הזוכר עוד לשון והווי אחרים. והבעיה היא בעצם, כיצד למזוג יין משומר זה – לגביע חדש מבלי שייגרע מטעמו, ואין זו בעייה קלה כלל."

* אליהו פורת כתב רשימה זו עם ביקורו הראשון בארץ של השחקן והקריין הנודע הרץ גרוסברד, שחקן יהודי יליד פולין, נולד בשנת 1895 ונפטר בשנת 1994, שהגיע לראשונה בשנת 1955 לארץ לסיור הופעות. הוא נולד בלוֹדז', פולין, ובשנת 1934 היגר לארגנטינה. אחר כך העתיק מגוריו לקנדה, ושהה בה כעשרים שנה, 1951 עד 1971, השנה בה התיישב בארץ. גרוסברד ערך סיבוב הופעות בקיבוצים ובמושבים הוותיקים, שבהם היו רוב המייסדים דוברי יידיש. כשלוש שנים מאוחר יותר, ב-25 ביולי 1958, הופיע הרץ גרוסברד בפעם השנייה בקיבוץ עין החורש. כתב על הערב אליהו פורת:

2. עם הרץ גרוסברד בשנייה

שמעתיו בפעם השנייה, ואף כי נעדר קסם השמיעה הראשונה, ושוב לא הופעמתי בחוזקה בפגישה זו עם אשף-המלים הזה –  בכל זאת עדיין כוחו איתו לרתק ולהוביל את השומע לכל אשר ירצה. עוד הוא שולט בכל ביטוי והגה! – ללא הרמת קול, בהתאפקות של אמן מנוסה.

חומר הקריאה (בייחוד בחלק הראשון) היה משובח ורציני. השיא, לדעתי, הושג בדברי ר' נחמן מברסלב אל תלמידו-סופרו נתן. קולו המונוטוני במקצת, הצליל המלאנכולי, תנועה קלה פה ושם בתווי הפנים – אינטרפרטציה מזהירה לשירת ר' נחמן והפילוסופיה הנהדרת שלו. דא עקא, שגם בין יודעי-יידיש, מעטים החודרים ומבינים קריאה רמה זו.

בחלק השני, "העממי", הורגשה ירידה. החומר טוב, אך מלוקט באופן מקרי. (ומתי יבוא הקץ ללוּצְקִי??) – ושמא השפיע לרעה זיכרון הקריאה מהפעם הראשונה?

* בשתי הרשימות הקצרות הללו, מקונן אליהו פורת על התמעטות קהל שומעי היידיש. לוותיקי היישובים אין מחליפים מהדור הצעיר בהתיישבות ובעצם בכל הארץ.

בביקורו הראשון בארץ, ב-1955, זכה גרוסברד לכבוד גדול והשתתף בקטעי קריאה, בטקס המרכזי לזכר השואה והמרד, שנערך בקיבוץ לוחמי הגטאות.

בעיתון "דבר" הובאה ידיעה על סיום ביקורו השני, 1958, של גרוסברד בארץ:

למעלה משישה חודשים עשה בארץ הרץ גרוסברד, מהרצ'יטטורים המהוללים שבעולם. הוא הופיע ברחבי הארץ ב"קונצרטים מילוליים", מתוך שירת אידיש החדשה, ולרבבות מאזינים בקיבוצים ובמושבים היו נשפי הקריאה שלו חוויה אמנותית  בלתי רגילה.

עתה מסיים הרץ גרוסברד את פעולתו האמנותית בארץ, ויוצא למסע קונצרטים מילוליים באירופה.

נשף פרידה מהרץ גרוסברד ובו תכנית מובחרת, יתקיים ביום ה', 2 באוקטובר, בשעה 8.30 בבית ציוני אמריקה.  ("דבר", 28 בספטמבר, 1958).

בשנת 1973 הוציאה הוצאת י"ל פרץ, ביידיש, בתל אביב, ספר ליקוטים שבחר וערך גרוסברד מיצירתו של מוישה נַאדִיר ובהם אפוריזמים-מכתמים, פרדוקסים, שירים בפרוזה, הומורסקות ועוד.  וכן יצא לאור ספרו של מרדכי צאנין, "אלבום מסכם על המדקלם הגדול של ספרות אידיש", הערץ גראסבארד, עם 21 חיתוכי עץ וצילומים, 1995.

אותו א. לוצקי, שעליו התלונן אליהו פורת ברשימתו שלעיל, היה משורר יידיש, מחזאי וכותב מערכונים, נולד בשנת 1894 באוקראינה, ליד העיר לוצק. נפטר בארה"ב בשנת 1957. שמו האמיתי היה אהרון צוקר, הוא היגר לאמריקה בשנת 1914, אבל את ספר שיריו הראשון פירסם דווקא י"ל פרץ בוורשה שלפני מלחמת העולם הראשונה. 'א. לוצקי' היה שם העט שאימץ בשבילו העורך אייב כהאן המיתולוגי מה'פורוורטס'.   

בסוף  שנת 1917 גוייס לחיל המשלוח האמריקאי ושירת במסגרתו בקרב וֶרדֶן בצרפת.

הוא עצמו ערך ערבי קריאה ומשחק של שירתו, ועד מהרה עשו כך גם "הרֶצִ'יטַטוֹר המהוּלל" הרץ גרוסברד והשחקן יוסף בּוּלוֹף. גרוסברד היה ממעריצי כתיבתו ונהג להביא רבות מיצירותיו ב'נשפי הקריאה' שערך. אחדים משיריו גם תורגמו לאנגלית ולעברית.

בבית הספרים הלאומי רשומים חמישה מספריו, ביידיש, שיצאו רובם בארה"ב. שירים, שירי הגות, מאמרים ודברי הומור וסאטירה.

* * *

מיכל פירני

צרור שירים מספרה החדש "ערב של יום"

מוזר למצוא אותךָ

מוּזָר

לִמְצֹא אוֹתְךָ

כְּמוֹ חֲלוֹם.

נֶעְלָם מֵעוֹנָה

לְעוֹנָה.

מִשְׁתַּנֶּה מִשָּׁנָה

לְשָׁנָה.

קוֹסֵם

לָרוּחַ, לַשֶּׁמֶשׁ

וְלַפְּרָחִים.

יֶלֶד הָאֲדָמָה

וְהַשָּׁמַיִם

שֶׁל הָעֲנָנִים הַצַּמְרִירִיִּים

וְאִילָן בּוֹדֵד

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ.

אם אראה אותךָ

אִם אֶרְאֶה אוֹתְךָ

בִּרְצִיף רַכֶּבֶת

נִדָּח,

בִּקְרוֹן רַכֶּבֶת

הַמִּתְקַדֵּם לְאִטּוֹ

אֵי־שָׁם...

אִם אֶרְאֶה אוֹתְךָ

בַּמָּקוֹם

בּוֹ נִפְגַּשְׁנוּ

לָרִאשׁוֹנָה,

אֲחַיֵּךְ.

האם נשב על ספסל

הַאִם נֵשֵׁב עַל סַפְסָל

בְּגַן עֵדֶן

וְנִסְפֹּר כּוֹכָבִים

נוֹפְלִים,

אוֹ נִשְׁתֶּה

מִנַּהֲרוֹת הַדְּבַשׁ?

הַפִּתּוּיִים זוֹרְמִים

כְּנָהָר גּוֹעֵשׁ.

פאטה מורגאנה

רוֹאָה אוֹתְךָ

מֵגִיחַ

מִמְּגֵרוֹת הָעֶצֶב

שֶׁל לִבִּי,

לוֹבֵשׁ וּפוֹשֵׁט

צוּרָה.

רוֹאָה אוֹתְךָ

מְדַוֵּשׁ

וְהָרוּחַ בְּגַבְּךָ,

צִפֳּרִים מְלַוּוֹת

אֶת נְתִיבְךָ.

רוֹאָה אוֹתְךָ

רָץ,

כְּשֶׁהָאֹפֶק נוֹשֵׁק

אֶל צְדוּדִיתְךָ.

רוֹאָה אוֹתְךָ

בֵּין

שְׁמוּרוֹת עֵינַי,

כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ

טוֹפְחוֹת עַל

הַחוֹל הָרָטֹב.

וְחִיּוּךְ...

רוֹאָה אוֹתְךָ

מִבַּעַד לַזְּגוּגִית

וּדְמוּתְךָ

נָמוֹגָה בָּאֲפֵלָה.

כשכל זה ייגמר

כְּשֶׁכָּל זֶה יִגָּמֵר

נִהְיֶה שְׁנֵינוּ

בִּמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים.

קְרוֹבִים,

אַךְ

רְחוֹקִים.

בִּלְתִּי נִתָּן לְהַשָּׂגָה,

בִּלְתִּי נִתֶּנֶת לְהַשָּׂגָה.

יַלְדָּה אִשָּׁה –

אִשָּׁה יַלְדָּה,

הוֹזָה בְּהָקִיץ.

כְּשֶׁכָּל זֶה יִגָּמֵר,

אָבִיא לְךָ

פִּסָּה מִנַּפְשִׁי

וְזִכְרוֹן נְגִיעָה

צוֹרֵב בְּעוֹרְקֵינוּ.

* * *

אהוד,

מה לא ברור בדברי החנופה של פרס לחרדים? [גיליון 526]. הוא בונה עליהם את הקמפיין לראשות הממשלה, בתום הקדנציה שלו כנשיא – בגיל 91 הוא גם יתקרב לגיל מנהיגיהם.

אורי הייטנר

* * *

יהודה גור-אריה: מֵעֵין יידיש

מעט באיחור נקרה [נקרא] לעיניי [בגיליון חב"ע מס' 524] מעין בית של מעין שיר של ישראל הר, כתוב במעין  יידיש.  

הוא אמנם כותב כי "האידיש על אחריותי", אבל אם זו יידיש אז אני צנצנת... זה מצלצל כמו גרמנית, אבל כנראה שגם גרמנית זה לא. 

אז מה זה כן? מעין שפה אישית - עכבר, שהוליד ה-הר...

 אני מכבד את ישראל הר כמשורר, כעורך וכאדם. אך מדוע הוא חושב שהוא יודע יידיש וכותב איזה גיבוב מילים שמתחזות ליידיש?  מי שאינו יודע יידיש, לפחות ברמה של מתחיל, אל יתהדר ואל ינסה לכתוב בה, ואל יבייש את השפה הנהדרת הזאת [וגם  את עצמו].  

כפי שאומרים ביידיש [אמיתית]: לאָז מיך צוּ רוּ. [הנח לי].

* * *

יוסי גמזו

שוֹד וָשֶבֶר

בֵּין שְלַל הָאֵרוּעִים הַמּוּטָחִים בָּנוּ בְּלִי הֶרֶף

מַמָּש מִדֵּי שָעָה בָּאַקְטוּאַלְיָה הַיּוֹמִית

סָפֵק הוּא אִם רַבִּים בִּכְלָל הִשְגִּיחוּ בַּכּוֹתֶרֶת

שֶבָּה בִּמְדוֹר-פְּלִילִים סֻפַּר עַל דְּרָאמָה מְקוֹמִית

בָּהּ הֶעֱלוּ בְּחַכָּתָם שוֹטְרֵי מֶרְכָּז הָאָרֶץ

בַּרְנָש הַמְּכֻנֶּה פֹּה "הַשּוֹדֵד הַמְּנֻמָּס"

שֶעַל פָּנָיו בַּנְדָּאנָה וְשֶזֶּה עַתָּה גָמַר אֶת

שְדִידַת שְנֵי בַּאנְקִים שֶאוֹתָם עָשַק וְגַם חָמַס

כְּשֶבְּיָדוֹ, לְשֵם אִיּוּם, אֶקְדַּח-הַצַּעֲצוּעַ

שֶבּוֹ הוּא מִשְתַּמֵּש בְּמִקְצוֹעוֹ, כַּמִּתְבַּקֵּש

לְשִכְנוּעוֹ שֶל כָּל קֻפַּאי שֶלֹּא יֵצֵא פָּצוּעַ

אוֹ בַּר-מִנָּן חָלִילָה אִם יַגִּיש לוֹ אֶת הַקֶּש...

אוֹמְרִים שֶבּוֹ-בָּרֶגַע שֶנִּתְפַּס אוֹתוֹ דַג טוּנָה

בְּחַכָּתָם שֶל בַּלָּשֵי מִפְלַג-פְּלִילִים, הֶחְוִיר

מִשֶּנוֹכַח כִּי לֹא כָּל יוֹם פּוּרִים, וְשֶפוֹרְטוּנָה

הִיא הֲפַכְפֶּכֶת לֹא פָּחוֹת מִמֶּזֶג-הָאֲוִיר

וּבְנִמּוּס שֶחַנָּה בַּבְלִי, הַמֻּמְחִית לְנֹמֶס,

וַדַּאי הָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ צִיּוּן שֶל "טוֹב מְאֹד"

הוֹשִיט לָהֶם אֶת הַבַּנְדָּאנָה, הָאֶקְדָּח וְעֹמֶס

הַבּוּכְטוֹת שֶשָּדַד בְּלִי דָם וְיֶזַע וּדְמָעוֹת

בַּטְּרִיק הַוִירְטוּאָלִי שֶל אֶקְדַּח-הַצַּעֲצוּעַ

בִּשְנֵי הַבַּאנְקִים שֶבָּהֶם בִּקֵּר, כַּנֶאֱמָר,

"בִּקּוּר שֶל רָצוֹן טוֹב" – וּכְשֶמָּצָא עַצְמוֹ רָצוּעַ

בֵּין שְנֵי אֲזִקּוֹנִים צְמוּדִים וּשְנֵי אַנְשֵי-מִשְמָר

סִנֵּן מִבֵּין שְׂפָתָיו, בְּאִינְטוֹנַאצְיָה לְלֹא דֹפִי

(בַּדֶּרֶךְ לַנַּיֶּדֶת בָּהּ נִכְנַס בְּהִתְנַשְּמוֹ)

שוּרָה שֶל הֲגִיגִים שֶאֶת עָמְקָם הַפִילוֹסוֹפִי

הִדְלִיף לִי אִיש-בּוֹלֶשֶת הָרוֹצֶה בְּעִלּוּם שְמוֹ.

וְכֹה אָמַר לֹא זָרָתוּסְטְרָא אֶלָּא אִיש הָ"עַמְךָ"

שֶהִתְמַחָה רַק בִּשְדִידוֹת קְטַנּוֹת, שֶל "שְלוֹף וּקְלוֹף",

אַךְ נִתְגַּלָּה כְּסוֹצְיוֹלוֹג חַד-עַיִן וּבַר-סַמְכָא

בְּמַצָּבָהּ הַמּוּסָרִי שֶל אֶרֶץ "יִשְׂרָא-בְּלוֹף":

"אֲנִי שוֹדֵד," אָמַר, "וְהַשּוֹפֵט יַאֲשִימֵנִי

בְּצֶדֶק רַב בַּעֲבֵרָה כְּנֶגֶד הַמּוּסָר,

אַךְ יֵש כָּאן בַּמְּדִינָה הַזֹּאת פּוֹשְעִים גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי

שֶשּוּם שוֹפֵט אֵינוֹ שוֹלְחָם לְתָא-הַמַּאֲסָר.

וְאֵין לָהֶם שוּם צֹרֶךְ בְּאֶקְדָּח אוֹ בְּבַּנְדָּאנָה

אַךְ שוּם קָרְבָּן לִשְלִיטָתָם עָלָיו עוֹד לֹא סֵרַב

וְשוּם אִינְסְטַנְצְיָה צִבּוּרִית לִגְנַאי אוֹתָם לֹא דָנָה

כִּי הַצִּבּוּר שָבוּי בְּחַרְצֻבּוֹת כּוֹחָם הָרָב.

הֵם אֶת פְּנֵיהֶם לֹא מְכַסִּים בְּבַד כְּמוֹ אֵיזֶה שַטְיָא

אַךְ כְּמוֹ פָּקָ"ל אֶת פַּרְצוּפָם יוֹם-יוֹם הֵם מְלִיטִים

בַּשֶּקֶר הַמֻּסְכָּם שֶיֵּש אֶצְלֵנוּ דֶמוֹקְרַאטְיָה

לַמְרוֹת שֶזֹּאת  סוֹפְסוֹף דֶּמוֹקְטָטוּרָה שֶל שוֹטִים.

כִּי הֵם, עַל תֶּקֶן נִבְחֲרֵי-הָעָם, שוֹלְחִים יָדַיִם

אֶל שְלַל כַּסְפֵּי-צִבּוּר שֶל מְשַלְּמֵי-מִסִּים כַּחֹק

וּכְשֶתּוֹפְסִים אוֹתָם עַל חַם – פְּרַקְלִיטֵיהֶם עֲדַיִן

תּוֹבְעִים לְזַכּוֹתָם וּמְמַלְּאִים פִּיהֶם בִּשְׂחוֹק

שָעָה שֶאֶת תִּיקָם סוֹגֶרֶת פְּרַקְלִיטוּת-הַיֶּשַע

בְּתוֹאֲנָה שֶ"לַּצִּבּוּר כְּבָר אֵין בּוֹ כָּל עִנְיָן"

לַמְרוֹת שֶהַצִּבּוּר מֵבִין שֶשּוֹד כְּסָפָיו הוּא פֶּשַע

גַם אִם, "מֵחֹסֶר רְאָיָה פְּלִילִית" נֶחְלָץ מִנְיָן

שֶל טַיָּחֵי-פָאסָאדָה וּ"מֵיק-אַפּ" (שֶבְּרֹב מֶרֶץ

מַסְוִים כָּל חֲזִירוּת בַּחַלּוֹנוֹת הֲכִי גְבוֹהִים)

לַעֲמִידָה בַּפֶּרֶץ עַל מִשְמַר טִהוּר הַשֶּרֶץ

שֶבּוֹ הֵם מְחַפִּים עַל שְלַל הַשְּטִינְקִים הַקְּבוּעִים

שֶל גַּנָּבֵי-צַמֶּרֶת בַּפִּלְפּוּל הָאַקְרוֹבָּאטִי

זֶה הַטּוֹעֵן כִּי אִם תּוֹדוֹת לְתַכְסִיסָיו הוּסַר

רִשּוּם כְּתַב-הָאִשּוּם, הֲרֵי בְּאֹפֶן אוֹטוֹמָאטִי

פָּטוּר כָּל ז'וּלִיק גַּם מִבְּחִינָתוֹ שֶל הַמּוּסָר,

כְּאִלּוּ שַׂר אוֹ חַ"כּ, שֶבְּאַחַת הַמֶּמְשָלוֹת

הֶחְלִיף אֶת שִיר-הַמַּעֲלוֹת בְּשִיר-הַמְּעִילוֹת,

אֵינֶנּוּ בַּהֶקְשֵר הַצִּבּוּרִי טִיפּוּס שְלִילִי

כָּל עוֹד פִּשְעוֹ אֵינוֹ מֻגְדָּר, פוֹרְמָאלִית, כִּ"פְלִילִי".

אַךְ לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְהָעָם סוֹפְסוֹף מֵרִיחַ

שֶמִּחִירִיָּה  שוּם שָאנֶל 5 עוֹד לֹא פָּרַץ

וְשֶ"נִּקוּי יָבֵש" כָּזֶה עֲדַיִן דֵּי מַסְרִיחַ

גַּם עִם חוֹתַם "גְּלַאט-כֹּשֶר" שֶל בָּגָ"ץ אוֹ שֶל בָּדָ"ץ...

וְאִם הִזְכַּרְנוּ גַנָּבִים –  יֶשְנָם גַּם גּוֹנְבֵי-דַּעַת,

כָּל מְפִיצֵי הַבְּלוֹף שֶיֵּש כָּאן עִתּוֹנוּת חָפְשִית

לַמְרוֹת שֶאֵין בָּאָרֶץ מִשְפָּחָה שֶלֹּא יוֹדַעַת

אֵיזֶה עִתּוֹן שַיָּךְ לְאֵיזוֹ מִשְפָּחָה, אִישִית,

בְּמוֹנוֹפּוֹל מֻחְלָט שֶל עִתּוֹנוּת חוֹלַת צַהֶבֶת

אוֹ זוֹ הַמִּתְאַמֶּצֶת אֶת רֹאשָהּ בַּחוֹל לִטְמֹן

כְּאִלּוּ הִיא שוֹנָה (וְכָךְ גַּם זֹאת שֶהִיא אוֹיֶבֶת

שֶל אֵלֶּה וְשֶל אֵלֶּה, זוֹ שֶיֵּש לָהּ "חִנָּמוֹן"...)

כִּי אֵין גַּם שֶמֶץ שֶל סִכּוּי שֶיִּדָּפְסוּ אֵי-פַּעַם

בְּשוּם עִתּוֹן מֵאֵלֶּה שוּם בִּקֹרֶת אוֹ תַחְקִיר

כְּנֶגֶד עֲשִׁירוֹן עֶלְיוֹן שֶהִיא שְלִיחָם-מִטַּעַם

כִּי הֵם קוֹנִים בָּהּ מוֹדָעוֹת יוֹם-יוֹם, מִקִּיר אֶל קִיר.

וְאִם סְתִימַת-פִּיּוֹת הִיא גְנֵבַת-דַּעַת דֵּי מוּדַעַת

אָז "עִתּוֹנוּת חָפְשִית" כָּזֹאת הָיְתָה, מִן הוֹן לְהוֹן,

צְרִיכָה לִזְכּוֹת בִּפְרַס עִרְפּוּלִיצֶר, עִרְפּוּל-הַדַּעַת

בֵּין חֹפֶש-הַדִּבּוּר וְחֹפֶש-הַלִּקּוּק לַהוֹן.

וְכָךְ גַּם בַּשִּדּוּר הַמִּסְחָרִי, שֶמְּכַנֵּהוּ

הֲכִי נָמוּךְ שוֹמֵר עַל טִמְטוּמָם הַמְּאֻרְגָּן 

שֶל הַצּוֹפִים בְּכָל סוּג שוּנְד מוֹרוֹנִי לְמִינֵהוּ

לְבַל יַחְרֹג חָלִילָה מֵ-.Q.I שֶל גִּיל-הַגַּן.

בְּעַם שֶתּוֹלְדוֹתָיו כֹּה עֲשִירוֹת בְּגִלּוּיֶיהָ

שֶל רוּחַ הָאָדָם וּגְבוּרָתוֹ מִדּוֹר לְדוֹר,

בְּאֶרֶץ שֶדָּמָם שֶל כֹּה רַבִּים נִשְפַּךְ עָלֶיהָ

וְשֶלַּנֹּעַר בָּהּ נִתַּן מְעַט כָּל-כָּךְ לַחְדֹּר

אֶל עֲלִילוֹת דּוֹר-נְפִילִים וְלוֹחֲמֵי-מַחְתֶּרֶת

שֶל מְחַיֵּי אֻמָּה זוֹ בְּנִשְקָם וּמַחְרַשְתָּם,

שֶמַּעֲרֶכֶת-הַחִנּוּךְ רוֹצָה אַךְ לֹא פּוֹתֶרֶת

אֶת פַּעַר בּוּרוּתוֹ שֶל דּוֹר צָעִיר בְּמוֹרַשְתָּם –

בְּעַם כָּזֶה יָכְלָה תִקְשֹרֶת מִסְחָרִית עִם טַעַם

לָתֵת לַנֹּעַר מָה שֶלֹּא נוֹתֵן לוֹ בֵּית-סִפְרוֹ

בְּהַרְפַּתְקָה, בְּמֶתַח, בְּהִיסְטוֹרְיָה שֶל אֵי-פַּעַם

וְשֶל יָמֵינוּ אֵלֶּה, וְתַרְבּוּת עִבְרִית לִבְרֹא

בִּמְקוֹם סְדָרוֹת כְּמוֹ "אָח גָּדוֹל" וְ"הִשָּׂרְדוּת" וְיֶתֶר

תַּפְרִיט הַזּוֹל וְהַקְּלוֹקֵל עָלָיו צוֹמֵחַ דּוֹר

שֶל גַּ'אנְק-פוּד רוּחָנִי, כְּשֶבְּגָלוּי וְלֹא בַּסֵּתֶר

יֵש בּוֹ סַמִּים, שִכְרוּת וְאַלִּימוּת בְּלִי מַעֲצוֹר.

אֲבָל גּוֹנְבֵי-הַדַּעַת מַמְשִיכִים לִשְטֹף מוֹחוֹ

שֶל דּוֹר בְּשֵם "בִּדּוּר טוֹב" וְעוֹשִׂים אֶת הִפּוּכוֹ

וְזֶה, שוֹדֵד-הַבַּאנְקִים הַקָּטָן, אָמְנָם נִתְפַּס

אַךְ עָרִיצֵי-הָעֲרוּצִים שָׂמִים עָלֵינוּ פַּס...

* * *

לאחר לילות שימורים שבהם היתה רוכבת וצועקת

שלום אהוד, 

לפני איזה זמן הוסיף אנקל-בן את כתובתי לרשימת הממוענים לעיתונכם, שהוא מהיחידים בעברית שאפשר לקרוא בהם בשנים האחרונות מבלי לקבל מחלת ים.

נהדרים במיוחד השירים של יוסי גמזו, והיהלומים המלוטשים של יצחק אוורבוך-אורפז.

 ראיתי שאפשר לבקש את מכתבי אגנה וגנר בין השנים 2005-2009; ורציתי לבקש.

אני כמעט בטוח שהיה לי איתה רומן לפני כמה שנים, למרות שהיא הזדהתה אז בשם אחר. אבל הסגנון היה מאוד דומה. בבקרים, לאחר לילות שימורים שבהם היתה רוכבת וצועקת שהיא אוהבת אותי, נהגה להתקשר כל כמה שעות ולקלל בפראות.

 תודה

מוּני השרברב

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 3

וכשישבתי בבית-שימושי, וכל נקביי מתרוקנים ברעד, אירע לי הנס הנוסף. בעיתון שמצאתי בבית השימוש ועכשיו החזקתי על ברכיי החשופות, קראתי מודעה שמחר נפתח סמינר להכרת היהדות מטעם ישיבת בעלי-התשובה אור-בלבנה בבית המלון אחינועם היזרעאלית בעפולה והוא מיועד לחילונים מצפון-הארץ וממרכזה.

מיד הרמתי טלפון וביררתי אם עוד יש מקום פנוי, ולמחרת כבר הייתי בעפולה, ומבלי שמישהו ניסה למזמז אותי באוטובוס וגם זה נס.

"מורה ברוסיה שואל את תלמידיו: 'ילדים, אתם רואים את אלוהים?' – התלמידים עונים בשלילה. מסקנות המורה – סימן שאין אלוהים! אך בסיום השיעור קם תלמיד יהודי ושואל את חבריו: 'ילדים, אתם רואים את השכל של המורה?' – התלמידים: 'לא!' – 'אם כך,' אומר היהודי, 'סימן שאין!'" – כך פתח דבריו הרב ירבעם צבי חיים בִּילָאד, מישיבת אור-בלבנה שנמצאת עדיין בירושלים, בטרם תעבור למעונני-אפרים, כדי להראות לנו, לחילונים, עד היכן מגיע שיעור עיוורוננו ואטימותנו.

ועוד אמר: "ברור שאדם שכל חייו מיועדים להנאות ולסיפוק רגשותיו ויצריו, מואס עד מהרה באשתו ומתאווה לשכנתו. אבל האושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחר האמת. רק חברה שמקיימת אורח-חיים דתי היא חברה מאושרת. אבל המדע הוא נגד האמת, נגד היהדות. והמדע הכי מסוכן ליהודי הוא הפסיכולוגיה. וכולם מסכימים כבר היום שהפסיכולוגיה היא הטמטום של האנושות, ואפילו הסופר פנחס שדה, שלכם – חושב כך. אני לא נגד טיפול בנפש האדם. הרי הרמב"ם עוסק בנושא באופן מעמיק ביותר, וכבר ב'שמונה פרקים' שלו אפשר לראות זאת ולהיווכח. אבל אני נגד טיפול לא נכון. האוניברסיטאות של החילונים אינן מלמדות את החוכמה האמיתית של היהדות אלא מתמחות בתחומים צרים, וכיוון שהן מנסות ליישם את תורתם של אריסטו ושל דארווין – הן נכשלות. לכן אין טעם ללמוד באוניברסיטה אלא רק בישיבה, ששם נלמדת כל החוכמה ולא רק חלקים ממנה! – " נסחף בלהט דבריו הרב יְצַ"ח בילאד, "האושר בלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת! – "

 ואז קם בחור שמן אחד, מתולתל, בעל פני סריס, וציפצף:

"למה, למה חזרת בתשובה, חיימקה בילאד?"

"למה לא?"

"הלא ב'כסית' היית משכיר את התחת שלך תמורת צלחת-מרק!"

זה היה נורא. באולם הלא-גדול של מלון אחינועם היזרעאלית קמה מהומה-רבתי. אנשים כמעט היכו את הבחור השמן. שני בעלי-תשובה עבדקנים, די צעירים, מגבעותיהם השחורות מופשלות על קודקודיהם ככובעי-בוקרים, בגדיהם שחורים, שפתם עילגת וארשת-פניהם כזוג אנסים משוקמים שקיבלו חופשה-על-תנאי-שלא-יתפרעו-בכלא – חירפו נפשם למען השם וניגשו אליו ותפסוהו באצילי-ידיו וזרקו אותו בחירופים ובגידופים מן האולם – ויותר לא נראה הבחור בסמינר להכרת היהדות, ואילו הרב יצ"ח בילאד המשיך והסביר:

"חבריי, הביטו בי, האושר בלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת, ואני נראה כך כי זה המקור האמיתי של העם היהודי, כי כך צריך להיראות כל מי שהוא יהודי, ואני לא מבין למה אתם נשארתם כאלה? אתם בוגדים! לא? מי אומר לא? – ועל מה נהרג סבא שלכם? וסבא-של-סבא שלכם? התפקיד האמיתי של היהודי הוא להבין את האמת שניתנה לנו על ידי השם אלוקינו בתורה. יש רק שתי דרכים בעולם – הדרך האנושית והדרך האלוקית. כל האנושי הוא שקר, בלתי-מחייב, ראוי לגינוי וחסר כל תוקף. טינוף גמור, כפי ששמעתם בדברי הבחור האומלל שאני סולח לו כי הוא לא אחראי למה שהוא אומר כי הוא חבר של יוסי שריד ושולמית אלוני, ולכן העליב אותי ואת היהדות פה לעיניכם, בטומאת חילונים, אבל הוא לא אשם רק נפשו טועה. הוא אינו יודע עדיין את הדרך אל האמת. אבל, אבל, אבל – אנחנו בוחרים בדרך האלוקית כי היא האמת המוחלטת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם אדוניי בעולם. אני מאמץ את מעשיו של אברהם אבינו שלקח נבוט וניפץ אלילים. רק לאחר הניפוץ תוכלו להבין כמה חוכמה יש ביהדות! – יהדות זה לנפץ, בנבוטים, את האלילים החילוניים, ניפוץ, ניפוץ, ניפוץ – "

כך דיבר וניפץ וניפץ ודיבר כשבע שעות, מלפנות-ערב, שעה שבה נסתיימו ההרשמה והחלוקה לחדרים והתחיל הסמינר – ועד אחרי חצות היום הראשון.

הייתי סחוטה כולי. מה יהיה? ואם עד סוף הסמינר יוכיחו לי שהשם אלוקינו קיים – אז אלבש שמלות ארוכות, גרבי ניילון בקיץ ומטפחת על הראש? טוב. בינתיים היה לי חדר לבד. שילמתי תמורת העונג הזה דולארים אחדים יותר, לא הרבה, הסמינר סובסד על ידי משרד החינוך והיהדות – כי הרגשתי שאני מוכרחה לעכל בשלווה את המזון הנפשי שאקבל מדי יום מן המדריכים להכרת הטבע, סליחה, נצח ישראל.

עליתי על משכבי סחוטה וצמאה ואז עלה בדעתי כי בכסף שיש לי, כל זמן שלא שודכתי, גולחתי, חוּתנתי וחבשתי שביס – אני יכולה לפחות לפנק את עצמי ולהזמין לי קנקן טה או מיץ תפוזים טרי. שכבתי כבר במיטה כאשר נכנס לחדר בחור צעיר נושא מגש ועליו קנקן הטה עם כלי-לחלב וכלי-לסוכר וגם קערה מלאה עוגיות. הוריתי לו להניח את המגש על השולחן הנמוך, ליד מיטתי. שאלתי אותו לשמו. עַלִי. נראה כבן שש-עשרה, אולי שבע-עשרה. לא גבוה. מוצק. עיניו שחורות וגדולות, בעלות ריסים רכים שהיתה בהם הבעה של ליטוף. גבותיו כהות מאוד, כמעט מחוברות, ואפו שרוע ורחב. יפהפה לא היה, אבל נוכחותו קרנה שלווה וצייתנות, והאופן שבו התבונן בי – הסגיר את צפונות-ליבו. רק אז שמתי לב שכתונת-הלילה שלי, המונחת עליי ברישול, חושפת למבטיו את רוב מחמדיי הצונחים. חייכתי. חשתי התרוממות-כוח בהם, לקראתו, והייתי אסירת-תודה לסקרנותו התמימה, או אולי היתה זו השפעת ההרצאה בת שבע השעות ששמעתי קודם, כי עתה, בהיותי ממולאה ערכי הדת, נזדקפו לפתע גם שדיי, נס שאפילו השחייה היומית בבריכת תל-אביב לא הצליחה עד כה לחוללו, ומה הפלא, כלום יש ערכי יהדות במים?

"הגברת רוצה למזוג לה הטה?" שאל עַלִי, וקולו רעד מעט. חשתי כי הוא מנסה, בעדינות, להאריך את שהותו בחדר.

"בבקשה," אמרתי, "שמי לילך, מאיפה אתה?"

"מרֵיינֵה," השיב.

"איפה זה ריינה?"

"זה כפר גדול, על יד נצרת, לילך – "

הרגשתי שהוא נהנה לומר את שמי, ברשותי, כאילו בכך הועמדו היחסים בינינו על מישור אחר, פרטי, וכל אותה עת לא משו עיניו מחזי שעדיין התרומם לעומתו כצמח השואף לאור, ידיו רעדו מעט ביוצקו את הטה לספל, כמעט שלא התבונן בפעולתו זו. נדף ממנו ריח טוב של מי-ורדים, כזה שעולה מממתק מזרחי בחנויות התופינים בעיר העתיקה בירושלים, ולא היה בו שמץ של זיעה. אני חושבת שאילו היה נודף ריח חמוץ, לא הייתי מסוגלת לשאת את קרבתו.

"חלב? סוכר?" שאל ומילא את מבוקשי, "את רוצה עוד משהו, לילך – "

מותניו היו כמעט בגובה ראשי, והתפיחה שבמכנסיו גדלה והלכה לנגד עיניי כמו בצק-שמרים או סרט לימודי המתאר צמיחתו של פרח בבת-אחת; ידעתי כי לעולם, לעולם לא ירשה לעצמו לעשות את הצעד הראשון, הן מפני ביישנותו והן מחשש שיאבד את מקום-עבודתו ויהא עליו לחזור לנגריה בנצרת, שם עבד לפני-כן, כפי שסיפר לי מאוחר יותר. שלחתי את ידי לעומתו ונגעתי במותניית-המשי השחורה שלו. "איזו מותנייה יפה," אמרתי.

הוא לא זז.

תפסתי ברוכסן ובמשיכה אחת שיחררתיו כלפי מטה, ומיד נזדקר מולי, מתנודד, זרבובו הענק, הכהה, שראשו דמוי לב עבה בעל עין אחת, רוטטת-נוצצת בדמעת-גיל בודדה. סגרתי עליו את אצבעותיי ומשכתיו לעברי פסיעה אחת או שתיים, ואז, מעוצם התרגשותו, לא התאפק הנער עלִי, ובהתנשמו, לוחש את שמי, "לילך, לילך, לילך – " חל בו רגע המשבר ונתן היטב את אותותיו. לא הספקתי אלא לקרבו אל חזי, שנזדקר לקלוט אותו כצמח אל האור, ובעוד רגע היו טיטים שלי מכוסים בנתזי תנובת זרעו, נוגע-לא-נוגע בהם, גדול משניהם, כמחפש לו מקום להידחק אליו, ואני נשענת על שתי ידיי, מאחור, והודפת עצמי, ישובה-למחצה, לקראתו.

מה נבוך ומבוייש היה עלי, קשה לתאר. "אל תדאג," ניחמתי אותו, "אני מיד הולכת להתקלח – " ריחו היה מהול עדיין בבושם הוורדים, וכלל לא הגעיל. "תישאר," ביקשתי ממנו, כי חמדתי אותו כולו, למעני. ותיארתי לי כי בנעורים שופעים כשלו לא יכבד עליו להטעימני בשנייה עד מהרה, והפעם בלא כל בזבוז, מתנובתו.

"לא. לא יכול להישאר," גימגם, "צריכים אותי בקבלה."

ניגבתי אותו בממחטות-נייר. תחתונים לא לבש כלל, רק זוג מכנסי מלצר שחורים, הדוקים, עם המותנייה הנוצצת. הוא הבטיח שיבוא אליי, מאוחר יותר, לכשתסתיים משמרתו.

ואכן, עוד באותו לילה, מתוך שינה, חשתי כיצד נמלאת המיטה בריח מי-ורדים ובחומו של גוף צעיר, ועד מהרה הייתי שרועה על גבי בפישוק רגליים, כצמח אל האור, עיניי עצומות עדיין, ועַלִי עליי, והאמת – לא טוב, חשתי שהוא קורע אותי, כאילו איבדתי את בתוליי – כנראה שלא הייתי עדיין מגורה דיי או שלא הייתי רגילה לזרבוב בעל מידות כשלו – כשראה על פניי כי הכאיב לי, עצר, אך כוחות-הטבע היו חזקים ממנו, כנראה, כי עד מהרה צנח על חזי, יונק משדיי, מתנשם ולוחש את שמי, בלא הפסק, כמין תפילת הערצה – ואני כואבת ומלאה בו ועם זאת צורחת ונהנית –

הוא נרדם על חזי, המסכן, אך לפנות-בוקר התעוררנו, ובכוחות משותפים התחלנו בשלישית את המאבק המיטתי בין עם לעם. הפעם טמן עַלִי שעה ארוכה את פניו בין ירכיי וסחט ממני קריאות הנאה, וממש בכוח שבתי ומשכתי אותו עליי, מה יש, שיִנק קצת, ושעה ארוכה היה תקוע בקירבי מבלי יכולת לגמור, ואנו שני מחנות לכודים זה בזה, ואני חשה בחלוף הזמן לפי האור שהלך והתבהר בחלון ולפי האביונות שבאו עליי בזו אחר זו, קלות כפרפורים, אך ממושכות, ממושכות, ממושכות, ולבסוף, מודאגת מעט מכך שעוד רגעים אחדים עליו להתייצב למשמרת הבוקר – שיחררתי אותו כשהחדרתי, בתנועת איגוף מוצלחת, אצבע לתחתול שלו, שהתלחלח ונענה לי עד מהרה מתוך כניעה גמורה, כאילו הוא הנקבה, וכך נמס בתוכי, ממלמל את שמי כמאוהב בי, ואני צחקתי בקול רם –

קפץ עַלִי, נכנס למכנסיו השחורים בלא תחתונים, וחמק החוצה בעיניים בורקות.

את הרצאת הבוקר – "ותורישמו ידך" נתן לנו דוקטור פלטיאל שַׁמְהוֹרִישׁ, מאוניברסיטת גורנותיים-צוּפים, שביקש להוכיח כי גם מבחינת המדע ניתנה ארץ-ישראל כולה לשלטון יהודי. הוא דיבר על עמלק, על אומץ ליבם של שמעון ולוי בשכם, שהתבוסתנים של היום היו ודאי מוקיעים אותם, על יהושע בן נון, על האנאלוגיות לתקופתנו ועל המנטאליות הערבית מבחינה אנאלית ומבחינה אוראלית, והסביר כי תקופת ההנקה של הזכר הערבי ארוכה מזו של הנקבה, כלומר – הזכר עדיין יונק כאשר הוא מסוגל כבר לדבר. אין הוא נזקק לצרחות כדי לקבל את האוכל, וכך נוצר אצלו קשר בין דיבור לתוצאה – השבעת רצונו האוראלית. לכן כבר בשלב הראשוני מקבל הדיבור יתר-משקל, עד כדי כך שהוא יכול להוות תחליף לפעולה. פעילות ינקותית זו אצל הזכר הערבי יכולה להתקשר עם תכונות כמו: החשבת-יתר של הדיבור, פראזיולוגיה וכדומה, והחוקרים הערביים עצמם כותבים על כך. כתוצאה מכל אלה הופך עצם הדיבור לפורקן אצל הזכר הערבי, ותוצאה אפשרית אחרת היא: דיברת – פירושו עשית, ואינך חייב בהכרח להוציא את הדיבור, או האיום – אל הפועל.

בדיוק באותו רגע נכנס עלי לאולם והביא על מגש בקבוקון מיץ וכוס זכוכית נוצצת לדוקטור שמהוריש. בשקט נכנס ובשקט יצא ולא ניכר על פניו כי שמע או הבין מילה מדברי המרצה הנכבד מאוניברסיטת גורנותיים-צופים. והדוקטור שמהוריש המשיך להסביר לנו, ועיניו נוצצות, "הזכר הערבי מפונק בדרך שונה מזו של הנקבה הערבית. את הילד מפנקים פינוק גופני, הכולל משחק באברי-מין, חיבוק ואימוץ אל הגוף. לפיכך צומח ממנו טיפוס חושני הסובל מאישיות כפולה. מצד אחד קיים אצלו הצורך האוראלי להוכיח גבריות, ומהצד השני קיימת אצלו הזדהות נשית, אנאלית, שאותה עליו להרחיק, היינו – מתפתח כאן שילוב של אכזריות שזורה ברומאנטיות. כך למשל אפשר להסביר השלכת אבנים על מכוניות של יהודים כהדחקה של אוננות מתמשכת מגיל הילדות אצל נערים ובחורים ערביים. לדוגמאות כאלה ואחרות, המבוססות על דטרמיניזם חברתי שאפילו החילונים לא יכולים לכפור בו, כי זה נכון גם מבחינה מדעית, יש כמובן השלכות פוליטיות!" הרעים עלינו בקולו דוקטור פלטיאל שמהוריש, "הדוגמא של תקופת ההנקה הממושכת יכולה להצביע על כך שאל לנו להיבהל יתר על המידה מאיומי הערבים להשמידנו, כי כזכור הדיבור אצלם הוא חלק מן הפורקן. אני, למשל – לעולם איני חש צורך לנעול בלילה את דלת חדרי! – עם זאת עלינו להיות זהירים מאוד בעניין המשחק המתמשך באברי-המין של הילד הערבי. לכשיגדל – הדבר דומה לגידול נמר בבית – הוא שקט, שקט – עד שהוא חש שבעליו פגיע!"

כך וכך הוסיף הדוקטור מאוניברסיטת גורנותיים-צופים ודיבר עד הצהריים, ואחרי הארוחה נפלנו, היינו קבוצה של כשבעים איש – לידיה של הרבנית נעמה קַפְקַפוֹנִי, שהיתה פעם קצינה בחיל-האוויר, הראשונה שהנהיגה את השביס הצה"לי כחלק מן המדים. היא הקדישה דבריה ליחסי אישות על פי ההלכה ולמשפחות הטמאות שאינן מקיימות עדיין את דיני היהדות. היא הסבירה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף. אין כאן עניין של רע-הכרחי, שהוא שפל או טמא. בשום אופן לא. הנוסח בהלכה הוא: "חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצווה." ומן המילה "לשמח" עולה החיוב שבהתייחסות ההלכה, כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת. ההבדל הוא שאנחנו, שומעיה, כלומר היהודים שעדיין אינם מקיימים מצוות, רואים את המין רק כחלק ממערכת של יחסים אנושיים בין שני בני-אדם, אבל ההלכה מוסיפה גם את המימד של הכוונה והמחשבה, של הרצון לעבוד את הבורא. ובניגוד למה שחושבים רבים – לא הר-הבית, לא הכותל המערבי, לא מערת המכפלה בחברון ואפילו לא קבר יוסף בשכם הם המקומות הקדושים ביותר ליהדות – אלא המיטה של איש ואישה נשואים, היא המקום הקדוש ביותר, כי בה שורש ההתחדשות!

אחר-כך הסבירה לנו שתקופת האיסור על יחסי-מין היא כימי הווסת, וכשבעה ימים נוספים אחריהם, כשכבר אין סימני-דם. בתום שבעה הימים האלה, הנקיים, על האישה לטבול במקווה, ורק לאחר הטבילה היא מותרת לבעלה, והרופאים ממליצים ואומרים שאלה הם גם ימי הביוץ הטובים ביותר. וכדי שיהיה מותר לקיים יחסים, חייבים, אפוא, להתקיים כל שלושת התנאים: גמר הווסת, שבעה ימים נקיים וטבילה במקווה. אם אחד מאלה לא נתקיים, בני-הזוג אסורים ביחסי-מין. בתקופה זו, מתחילת הווסת עד לאחר הטבילה, יש ביניהם הרחקות. כלומר, אסור להם לא רק לשכב, אלא בכלל לגעת זה בזו. וזאת מדוע? כי עצם המגע, ביד או בנשיקה, עלול לגרות אותם ולהעמידם בפני פיתויים מן הסוג ששטופים בהם הגויים, והיהודים שאינם מקיימים מצוות – שאוהבים לשכב עם נשותיהם בעיקר בימי הווסת.

ומכאן עברה לאיסור האוננות. כשאדם לא-יהודי מאונן, למשל – ערבי, הרי לא עשה כל מעשה רע. ועינינו הרואות שהתופעה נפוצה אצלם מאוד, ושבדרך-כלל, כשאין הפרזה בדבר – אין היא גורמת להם כל נזק – לגויים, כמובן. והנה האוננות, האסורה בגלל השחתת הזרע הכרוכה בה, היא דוגמה טובה לאיסור המחייב יהודים בלבד. ואם נחפש את המשמעות שמאחורי העניין, מדוע ליהודים אסור להשחית זרע ולגויים מותר, אז התשובה היא שהיהודי חייב לשאוף לקדושה יתירה ואסור לו להשחית את טיפות הזרע הקדוש אל הקליפות הטמאות, ואסור לו לשקוע בהרגלים של התרכזות בהנאה-גופנית-עצמית-בודדת, כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת, ועל כן קיימות דרישות מיוחדות שהבורא דרש ממנו ואינו דורש מכל האנושות, כגון לימוד תורה.

המושג – לימוד תורה, נחשב לפיתרון לא רק כנגד הגירויים המיניים אלא בעניינים שונים כגון – שיחות לא מוסריות, לשון הרע, רכילות, השמצות למיניהן. אלה הם איסורים, שכמו האוננות, או כל עניין אחר שיהודי חייב להיזהר בו – לימוד תורה מהווה להם עיסוק נגדי, המגביר את הזהירות. ולא רק לשבת וללמוד פרק בתורה, אפילו לשמוע סיפורי אגדה או דברי הלכה, להשתתף בדיונים ובוויכוחים על דברים שבקדושה – כל אלה הם דברים שלפעמים כרוכים בהוצאת מרץ בלתי-נדלה, ומקטינים את הצורך באוננות. ויש רבנים הרואים אפילו בזריקת אבנים על אחינו הלא-מאמינים, הנוסעים עדיין בשבת במכוניות – עיסוק-שבקדושה הכרוך בהוצאת מרץ בלתי-נדלה, וגם תריס בדוק בפני אוננות, אבל היא, הרבנית רס"ן (מיל.) מרת נעמה קפקפוני, אינה מצטרפת לדעתם, כי חבר שלה לשעבר, טייס, שאמנם אינו מקיים מצוות, עדיין, נפגע במוחו מאבן כזו, ומאז הוא צמח, והיא אינה חושבת כי יהודים צריכים לפגוע כך ביהודים, ולדעתה חטאם של אברכים מאוננים-בסתר, חמור ככל שיהא מבחינת – ולא תשחית זרעך לשווא, עדיין קטן הוא בהרבה מחשש פגיעתן הרעה של האבנים שהם יודים במוחותיהם של יהודים אחרים, אפילו הללו מחללי-שבת בפרהסיה, עדיין.

עד שעה מאוחרת בלילה, וגם למחרת, נישאו הרצאות על "מוצא האדם מן הקוף – האומנם?" על "רצח עובּרים יהודים מאז השואה" על "היש ביהדות תשובה לשאלות מצפון?" על "משמעות האותיות שבתורה וצירופן למילים" על "מצוות השמדת-עם מן התורה – האומנם?" על "היש צורך במדע?" על "היש צורך באמנות?" על "האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת" ומכל אלה הבנתי שהמלחמה ביצר-הרע כבר אינה מתקיימת כל-כך בתקופתנו כי אנחנו, היהודים שאינם מקיימים מצוות – מספקים את תאוותינו כאוות-נפשותינו ולכן אין אנו מסוגלים להיאבק ביצר-הרע כי שקועים אנו בו כליל. ואילו הם, המאמינים, מקיימי המצוות שבתורה, גם להם אין כל צורך להיאבק ביצר-הרע כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת ולימוד התורה והחיים של הקדושה והטהרה שבהם אין שליטה ליצר-הרע ולא תמצא במחנם שאב ישכב עם בתו ר"ל ואח עם אחותו ר"ל ובעל עם אשת-ידידיו ר"ל ואישה נשואה עם החברים של בנה ר"ל – כנהוג אצלנו, בתל-אביב, בשכונות של יוסי שריד ושולמית אלוני.

מצד שני, אולי כולם דופקים אותי מפני שאני אשכנזייה?

טוב. אני חושבת שבאותו לילה לא היה אחד או אחת מקירבנו, משתתפי הסמינר, שישנו כמובן נשים לחוד וגברים לחוד – שלא התענה שעות ארוכות עד שלא היה יכול להתגבר על יצרו העז והנורא, וסיים בהשחתת-זרע-רבתי או במיץ-נשים, חוץ ממני, שהשארתי דלתי לא נעולה וזכיתי לביקורו של עלי, שהפעילות החדשה שמימיו לא ידע, לדבריו, כמוה – הוא נשבע לי שאני האישה הראשונה שהרשתה לו לגעת בה – רוקנה כנראה את הביצאלאך שלו כליל, כי בלילה זה לא הזריע אלא פעמיים אך כל פעם נמשכה שעה ארוכה ואני חושבת שרק בזכותו הצלחתי להחזיק מעמד בסמינר, שבעה ומסופקת מצד היהדות במזון נפשי מדי יום ומצד הערביוּת בגופי מדי לילה, ויכולה הייתי להמשיך כך כל שבעת ימי הסמינר, וריח מי-ורדים נדף כבר גם ממני, ושפתיי תפחו וכאבו לאחר שהצלחתי להקיף בהן את הזרבוב בעל ראש הלב הרחב שפיאר את ירכיו של עלי – אלמלא הגיעני ביום השלישי בצהריים המברק על פטירתו של אפרם גרילפארצר, הוא סנופי השמן.

לא היה אפשר להתקשר להתקשר איתי טלפונית כי מנותקים היינו, לא רדיו, לא טלוויזיה, רק שלוש ארוחות דשנת ביום. חדרים נעימים. והרבצת תורה משמונה בבוקר עד חצות, עם הפסקות קצרות. אבל לא אימא רגינה תיוואש מלשתפני בלווייה המשפחתית.

מיד ארזתי כל חפציי המעטים, נשקתי למזוזה והסתלקתי באוטובוס הראשון, ואפילו לא נעלתי את דלת חדרי הריק. את עלי לא ראיתי. זו לא היתה שעת המשמרת שלו. ואני משערת לעצמי כי אם לא סיפרו לו בקבלה על היעדרי, חמק בשעה הקבועה בלילה אל חדרי בעד הדלת הלא-נעולה, פושט מכנסיו השחורים עם מותניית-המשי בעלת הקפלים, ללא תחתונים, ואם מצא את המיטה ריקה וסיפק תאוותו במזרון ובריח סדיניי, או הבהיל באברו הגדול משנתה איזו משתתפת בסמינר להכרת היהדות – זאת לא ידעתי בטרם נתפרסמה הפרשה בעיתון. – כי מאז הלילותיים שהזדיינתי עימו עד שורשי-נשמתי, לא שבתי לראותו אי פעם, אף כי חוששתני שתוצאות רבות וחשובות היו לכך על מהלך חיי ועתידי –

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הירדנים, ובעקבותיהם מסיתים פלסטינים וערבים – תוקפים את ישראל על חנוכת בית הכנסת "החורבה" ברובע היהודי בירושלים העתיקה, וטוענים שזה יגביר את הטרור הדתי היהודי, וכי קרבתו של בית הכנסת למסגד כיפת הסלע ואל-אקצא – מסוכנת.

 אולי מישהו יזכיר לירדנים, שיש לנו חוזה שלום איתם – שהלגיון הירדני שלהם, שנוסד ואומן וצוייד על ידי הבריטים – הוא שהרס עד היסוד את בית הכנסת "החורבה" ושאר בתי הכנסת שהיו ברובע היהודי, לאחד שכבש אותו במלחמת 48'! – וזאת כדאי להזכיר גם לישראלים, ובהם סופרים ואינטלקטואלים "חשובים" המוחים נגד ה"כיבוש" ומתמחים בליקוק התחת לערבים!

חכו לתמיכתם של הילארי קלינטון, ג'ורג' מיטשל וברק חוסיין אובמה – בעמדת הירדנים והפלסטינים, כולל החמאס, והחיזבאללה, אלה ה"צדיקים" החדשים במזרח התיכון!

* אימהות ואבות לחיילים צה"ל המשרתים במקומות רחוקים ונידחים ואינם מגיעים הביתה לליל הסדר ולחופשת פסח – אל תשלחו להם חבילות בכלל וחבילות מזון בפרט – כי במשך כל ימי החג, ואולי גם לפניו, אין מחלקים דברי-דואר לחיילי צה"ל מחשש שייכנס חמץ למחנות הצבא! רק אחרי החג נותנים להם בבת אחת את כל החבילות, ובהן דברי מזון שנשלחו אליהם באהבה ובדאגה ונשחתו בינתיים בגלל הזמן שעבר!

* כל יום שעובר, הסופרים החשובים נעשים חשובים יותר והסופרים הנידחים נעשים נידחים יותר.

* אתה היית מאמין לו? – פרקים מנעוריו של משורר עברי: "בבתי הספר עברתי התעללויות כי הייתי ייקה. כתבתי על כך בשירים. היה לי חבר, יעקב כהן, גם ייקה שבהמשך נשרפו לו הפנים והוא נסע לאמריקה ולא חזר. הילדים קראו לו דולפוס ולי קראו שושניק. האחד היה קנצלר אוסטריה שנרצח ב-34' בהוראת היטלר והשני שושניק, שהתמנה במקומו, התאבד. המורים בבית הספר של יוצאי השומר הצעיר בחיפה נהגו לשלוח את שנינו אל עמוד הקלון, שהיה עמוד הכדורסל, וקשרו אותנו אליו בחבלים. איש לא ידע היסטוריה ודולפוס ושושניק נקשרו בעיני הצברים לנאצים. בשיעורי ההתעמלות המורה היה אומר שבארץ לא צריך אינטלקטואלים מטונפים. הארץ זקוקה לחלוצים בריאים. באולם הספורט היו סולמות שהגיעו עד לחלונות שהיו סמוכים לתקרה. המורה היה אומר: דולפוס ושושניק, עלו עד הסוף והישארו שם." – מדברי המשורר סרן (מיל.)  נתן זך לדליה קרפל בראיון עימו, מוסף הארץ, 12.3.10.

* אנחנו מכבדים את החלטתו של נשיא ברזיל לואיש אינסיו (לולה) דה סילבה שלא להניח זר פרחים על קברו של חוזה המדינה הרצל בירושלים אלא להניח זר על קברו של הטרוריסט הרוצח חובב הילדים ערפאת ברמאללה. הנשיא לולה, בחושיך העממיים הרגשת וגם ביטאת בנאמנות את תשוקתם של ישראלים רבים ו"חשובים" להביא להרס מדינתם, ה"כובשת" וה"מושחתת"  – וזאת גם בעזרת גורמים חיצוניים.

* במסגרת החנקת המדינה היהודית האחת והיחידה בעולם על ידי נשיא שגודל בחינוך מוסלמי – עומד המימשל האמריקאי להציב אולטימטום לגבי כל המשך בנייה באוניברסיטת תל-אביב, הבנוייה על חורבות הכפר הפלסטיני שוחר השלום שיח' מוניס; וגם תיערך בדיקה חדשה במטרה לאסור כל בנייה בתחומי העיר תל-אביב-יפו על אדמות הכפרים הפלסטיניים דוגמת סומייל, ג'מוסין והעיר הפלסטינית יפו – שהיו שייכות בעבר לפלסטינים שלווים שנושלו מהן בעקבות מלחמת הכיבוש (היא ה"נכבה" – השואה) שהמיטה עליהם ישראל שוחרת המלחמות ב-48', כפי שמוכיחה גם תערוכת "השדרה הראשונה", באחריות אוניברסיטת תל-אביב, שערכוה יהודים בלב השדרה הראשונה האמיתית והמושכחת בעירם.

 תישקל גם דרישה להחזרת מיספר מצומצם של צאצאי פליטים פלסטינים עד דור חמישי ושישי שמשפחותיהם גרו לפני 48' בגוש דן (גם אם אבות-אבותיהן היגרו בהמוניהם לארץ-ישראל ממדינות ערב הסמוכות גם בשנים שבהן הוגבלה רק כניסת יהודים, שחלקם נשרף); החזרתן – בתנאי שהן לא תפסדנה את המשך קבלת מאות מיליוני הדולרים הנשפכים עליהן מטעם סוכנות אונר"א, שהוקמה במיוחד לשם הנצחת פליטותן ואי-קליטתן בשום מקום אחר בעולם המוסלמי. מאליו מובן שהמימשל האמריקאי, המתנהל בהשראת המוסר המוסלמי של "האבות המייסדים" של ארה"ב, יעודד את תהליך החרמתה בכל העולם של אוניברסיטת תל-אביב, האחראית לתערוכה ששומטת מתחתיה את הקרקע, פשוטו כמשמעו.

* * *

אוריה באר

"המחצבה"

השבוע, מצאתי את עצמי מטפס על הסולם הקטן, בולש בין אצטבאות הספרים, ומחפש לשווא אחרי ספרו של אהוד בן עזר "המחצבה". לצערי לא מצאתי אותו. נראה שאחת מבנותיי חובבות הספרות נטלה אותו ולא החזירה, או שמא אחד מבאי ביתי, חובב ספרות כמובן, קנה אותו במשיכה ומאז איני מוצא אותו.

חיפשתי את הספר, לא משום שברצוני להחניף לאהוד. הדבר לא עלה כלל בדעתי. חיפשתי אותו, כדי לקרוא אותו בשנית, וכדי להוכיח לעצמי שהרושם שלי אינו מוטעה. שנעשה לאהוד עוול קטן, ושאי הכללתו ברשימת עשרים הספרים המומלצים של "ידיעות ספרים" היתה שגויה בתכלית.

  אודה ולא אכחיש: אינני זוכר לפרטי פרטים את עלילתו של הרומן. שכן קראתי אותו בתחילת, או אמצע שנות השישים, מיד לאחר צאתו לאור. הוא הרשים אותי בתיאורים היפים של עיירת עולים, דומני בדרום. של אנשיה המיוחדים של העיצוב הנכון האמיתי של הדמויות עם העלילה הסוחפת. כך צריך לכתוב רומן ישראלי מקורי, אמרתי  אז לעצמי. כמי שכתב מאז שני קבצי ספורים ישראליים, שאחד זכה בפרס ספרותי, ושל רומן ייחודי על אילת, דומני שאני מבין משהו בכתיבת נובלות, ספורים קצרים, או רומן.

ובכן כן. איני מבין כלל מדוע שמו של אהוד נפקד מן הרשימה, ומדוע ספרים אחרים הנופלים בהרבה מ"המחצבה", כן נכללו בה. כמה מהספרים המצויים בה משעמים עד מוות, וכל הלוקח אותם ומנסה לקראם ברצינות, יתייאש לאחר שעת קריאה. אחרים הוזכרו רק לתפארת המליצה, וכמה מהם, אף שנכתבו על ידי סופרים מפורסמים, אינם מספרי השיא של הסופרים. אז למה? איך אומרים הילדים: "למה כובע" או למה, משום שאהוד אינו שייך לבראנז'ה ונוהג לתקוף את אלה שכן בבראנז'ה?

מהאמור לעיל, אין להסיק, שאני סובר שכל ספריו של אהוד עומדים על רמה שווה. ואולם "המחצבה" הוא הטוב שבהם, ושוב תמיהה רבה על כך ששמו הושמט מהרשימה.

ועוד הערה: ספרו הטוב ביותר של א.ב. יהושע, הוא ללא ספק קובץ הנובלות שלו "מול היערות". דא עקא, שמחברי הרשימה בחרו באחד מספריו הפחות טובים. תמוה? לא, אין זו התמיהה היחידה.

אהוד: אתה צודק באשר לא.ב. יהושע, זו גם דעתי על מה שקראתי מכתיבתו.

באשר ל"המחצבה", הרומאן יצא לאור ב"הספרייה לעם" של "עם עובד" בשנת 1963 בהדפסות רבות וזכה מהביקורת להתייחסות רבה אך לא כל כך אוהדת. קורצוויל כינה אותו "רפורטאז'ה לשעתה". מהדורה מחודשת שלו עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם" [שלם כי בשעתו צינזרה מערכת "עם עובד" פרק ארוטי מהרומאן, כתנאי להדפסתו] – הופיעה בהוצאת "אסטרולוג" בשנת 2001, לא היכתה הדים חוץ מרשימת ביקורת של סמי מיכאל, וגם היא אזלה כליל. הרומאן עובּד למחזה בתיאטרון "זוטא" והוצג ב-1964; ועובד לסרט קולנוע בידי עירא דביר ויצא לאקרנים ולטלוויזיה ב-1990 בבימויו של רוני ניניו ובכיכובם של ששון גבאי וחנה אזולאי-הספרי, ועדיין נותנים אותו מדי פעם בטלוויזיה. אגב, כל אלה זכו לביקורות קטלניות.

ב-1998 נכלל "המחצבה" ברשימת 50 הספרים של המדינה, ספר לשנה, במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", אבל אז נזעק מר נסים קלדרון וכתב למוסף הספרות שהדבר לא ייתכן, ולפיכך הודפסה רשימה מתוקנת ובה "המעברה" של שמעון בלס באה במקום "המחצבה".

מסיבה אולי דומה, "המחצבה" הוצא בשעתו מתוכנית לימודי הבחירה לתיכוניים, לאחר שהתברר שהמחבר אינו "אשכנזי", והרומאן הוצא גם מעבודת דוקטוראט על שלושה סופרים, אשר הכותבת שלה חשבה בטעות שאהוד בן עזר, כמו שמעון בלס וסמי מיכאל – הוא יוצא עיראק.

אני סבור אפוא שבהתאם לרוח הזמן, את ביקורתך החריפה על מפעל ה-20 של "ידיעות אחרונות" עליך להפנות לכך שהרומאן "המעברה" של שמעון בלס לא נכלל בו.

אגב, את "המחצבה, הספר השלם" יכול לקבל אצלנו חינם, בקובץ וורד, כל קורא.

* * *

שולמית וידריך

תשובה לתקוה וינשטוק על "מוזיאון העיר"

 התערוכה במוזיאון "בית העיר" [רשימתך בגיליון 526] היא תערוכה חשובה שאין במה אחרת ראוייה לה יותר מבית העיר. כבר השם של המוזיאון החדש מעיד על מטרתו. זה לא מוזיאון לתולדות תל-אביב כפי שהיכרנו בזמנו, אלא במה לשיח ציבורי, ומקום לשיתוף ומעורבות תושבי העיר. התצלומים, שנשמרו במשך שנים בבוידם ולא נחשבו לבעלי עניין לציבור הרחב, התגלו כחשובים לצורך תיעוד היסטורי.

במשך שנים רבות נברתי באלבומים פרטיים לצורך תיעוד. לצערי, לרוב נתקלתי בחשדנות ובסירוב. כעת לאחר מבצע סריקות בהיקף מדהים, ולאחר מיון קפדני וריכוז הנושאים, נולדה תערוכת אזרחי העיר. כאן האלבום הפרטי הוא הכוכב, וזו המטרה. העובדה שהתמונות רוכזו באתרים המוכרים נולדה בשל העובדה שלא היו מצלמות פרטיות, וצלמי הרחוב ארבו לבליינים באתרים המוכרים – מוגרבי, כיכר צינה, הטיילת ועוד.

מיקבץ נוסף של תמונות מרכז את תצלומי המשפחות באירועים בהם התרכזו לכבוד חגים, שמחות ועוד. רק כך הצטלמו. כאן לראשונה ניתן לראות את השכונות הפריפריות מהדרום והצפון, שבדרך כלל לא הוצבו על במת ההיסטוריה: שכונת התקווה, שפירא, נחלת יצחק, כפר שלם, יד אליהו, צהלה.

להערה בנושא יפו, אתן רמז דק. צריך לשאול את תושבי יפו.

האוסף משמש כבר כמאגר לימוד על תולדות העיר וכעת ניתן לראות עוד ועוד תושבים המבקשים להצטרף למאגר, כך שזו תערוכה אין סופית.

מפלאי המיחשוב ניתן ליהנות בקומת הקרקע המרהיבה, ודרך סוללת מסכים ניתן להעלות נושאים בתולדות תל-אביב שנאספו בקפדנות לפי תאריכים ונושאים. ובנוסף קיים חדר מוסיקה בו ניתן להאזין לשירי תל-אביב מכל הזמנים באמצעים דגיטליים חדשניים. לשכתו של דיזנגוף ששוחזרה ולצידה חדר עיון וספרייה משלימים את הביקור בבית העיר.

אני מדריכה קבוצות בבית העיר ובכל ביקור אני רואה שלאנשים קשה להתנתק מהתצוגה, כי עבור המבוגרים שבינינו זו התרפקות על העבר, והצעירים מתפעלים מההווי וחיי היום-יום הלא מוכרים להם. וכבר זכיתי לשמוע סיפורים מרגשים מהקהל בתערוכה. אורח אחד אפילו החל לבכות כשזיהה את אביו בחבורת הנגנים של התזמורת הפילהרמונית.

עדיין אני בדעה שתמונה שווה אלף מילים.

שולה וידריך

מדריכת סיורים בתל-אביב 

* * *

האדון הלפגוט מכין את נערי המושבה לבר מצווה

אל העורך,

שלום.

בהמשך לברכה של אלימלך שפירא לחנוך ברטוב על זכייתו בפרס ישראל, [חב"ע 526], אציין שגם אנוכי הכרתי את אביו, האדון הלפגוט. כמו רבים מחבריי בפתח-תקווה, מיספר חדשים לפני שמלאו לי 13, הביאני אבי אל האדון הלפגוט שבזמנו הפנוי, בשעות אחה"צ [ולזיכרוני – הוא עבד אז בעיריית פ"ת], ילמדני את טעמי המקרא ויכין אותי לקריאת המפטיר בספר התורה וקריאת ההפטרה.

האדון הלפגוט, כפי שנהגנו לכנות אותו, לימד אותנו בקבוצות קטנות של  3-5 נערים. הוריו של חנוך ברטוב התגוררו בדירה לא גדולה מול "השוק הקטן" של פתח-תקווה. ושנים מאוחר יותר, כשקראתי בסיפוריו וברומנים של הבן, חנוך, המתאר לא אחת את דירת הוריו, היה זה כאילו פגשתי במכר ותיק. ניסיתי אף לדמיין האם זוג האופניים שחנוך השאיר על מרפסת הוריו בעת שחמק והתגייס לצבא הבריטי, תוך שהוא מזייף את גילו – היו מונחים שם גם בעת שחבריי ואני ישבנו שם ושיננו את טעמי המקרא.

ואצטרף גם אני לאיחולי המברכים על שזיכו את חנוך ברטוב בפרס ישראל, ובתקווה שסופרי "המושבה" יהושע קנז, אהוד בן עזר וגדעון תלפז – יזכו אף הם בפרס ישראל.

עֻזי ש.

אהוד: אני החמצתי את אבא של חנוך, ואותי הכין לבר המצווה המורה זיסרמן-נעמני, ועד היום אני זוכר בטעמי המקרא את הפרק מהנביא מלאכי, שקוראים אותו בשבת הגדול לפני הפסח: "וערבה לאדוניי מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות."

* * *

יוסי גמזו, שלום,

מאוד נרגשת ומודה לך, גם בשמו של בננו זיו על המילים הטובות שכתבת לזכרו של נתן.

צפירה

צפירה היקרה,

האדם הוא חיה שזוכרת. ככל שהוא זוכר יותר כך הוא יותר אדם. בזיהום-האוויר המוסרי והתרבותי העובר על החברה הישראלית, הסוגדת באיוולתה לגיבורי "תרבות" כמו "האח הגדול" (איזה עלבון לרוחו האמיצה של ג'ורג' אורוול) – חובתו המצפונית של כל אוהב-אמת היא לזכור ולהזכיר, גם אם אין לו "רייטינג".

בהוקרה עמוקה וד"ש חמה לזיו –

יוסי גמזו

* * *

יד מאיר וצינה דיזנגוף

הנכם מוזמנים לערב עיון והגות:

העיר תל-אביב-יפו: ממאיר דיזנגוף ועד רון חולדאי –

מה הלאה? פני העיר לאן? מה צופן בחובו העתיד?

פאנל מומחים רב-תחומי

יום שני, ז' ניסן תש"ע  22.3.2010 בשעה 19:00

בית דיזנגוף

שדרות רוטשילד 16, תל-אביב

פרטים נוספים בטלפון:  03-6813-814

נודה לכם אם תפיצו את ההזמנה לידידים ומכרים

* * *

לנעמי לוסטיג ובני ביתה

אתכם באבלכם על מותה של

יהודית מנור

שזכתה לחיות תשעים ואחת שנים

 של חיים מלאי חיים

* * *

קול קורא להצלת קולנוע "היכל" בפתח-תקווה / מאת שרון רז

נצר למשפחת סימקין המפוארת

http://www.notes.co.il/sharonraz/65962.asp

* * *

לקראת חג הפסח מומלצים ה"גוטמנים":

1. "הגדה" מסורתית של פסח

 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

3. "בין חולות וכחול שמיים"

שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן

ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן בעברית וברוסית

לפני כ-30 שנה יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר. סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה.

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורי יציאת מצרים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בחנות הספרים החדשה שבאגף החדש במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון גוטמן ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות). למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד. בשנה האחרונה יצאה לאור מהדורה רוסית של אלבום גוטמן, שאינה נופלת באיכותה מהמקור העברי. מתנה יפה לקוראי רוסית בארץ וברוסיה.

[דבר המפרסם]

* * *

גיליון 538 של המכתב העיתי, שיתפרסם ביום שני, 26.4.10 – יהיה מוקדש ליום הולדתה ה-116 של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב. היא נולדה בפתח-תקווה ביום 25.4.1894. יובאו בגיליון לראשונה טקסטים של ראיונות ישנים עימה, וכן תוכנית רדיו על אודותיה בהשתתפות מרים ברנשטיין-כהן, חברתה בילדות בפתח-תקווה – שטרם פוענחו וטרם פורסמו, ורק הושמעו באופן חד-פעמי ברדיו לפני עשרות שנים. תהיה זו חגיגה לאוהבי שירתה!

* * *

בגיליון 530 של ערב פסח, ב-29.3 – יתפרסם "כליל-החורש" –  כליל סונטות חדש של יוסי גמזו, שכתב בשעתו בשם בדוי את כליל הסונטות המדהים

 "פעמוני עין כרם"!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,207 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר החל מ-29 בינואר 2010 עד 14 במרס 2010

הוא 2,941 – והן בוצעו בידי 2,264 גולשים

פילוח הכניסות – 2,726 מישראל, 124 מארה"ב, 8 מגרמניה, 14 ממצרים, 8 מבריטניה, 5 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 4 מהרשות הפלסטינית, 5 מהולנד, 4 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 6 מקנדה, 3 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, והשאר כניסות בודדות מצרפת, עומאן, פיליפינים, בולגריה, הונגריה, רומניה, דרום-אפריקה, טורקיה, ארגנטינה, רוסיה, תאילנד, ברזיל, ובחריין.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,023 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל