גיליון מס' 531

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז ניסן תש"ע, 1 באפריל 2010

עם צרופת דף פתיחה להגדת החיילים היהודים בצבא הבריטי, 1942, וצרופת ההזמנה לטקסי זיכרון משותפים ליהודים וערבים

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שַל נְעָלֶיךָ.

יוסף אורן: הישמרו מחוקרות המיגדר בספרות! (חלק ב').

יואב אהרוני: אישה.

ארנה רב-הון: המשמעות האמיתית של פסח.

אהוד בן עזר על אלתרמן: "אי אפשר היה לאהוב במילים אחרות!"

אורי הייטנר: 1. ברכת הגומל. 2. האיש שמקשיבים לו, אהרן ידלין.

ברוך פלח: מכתב גלוי לעורך "הארץ" ולעיתונאים גדעון לוי, עמירה הס

 ועקיבא אלדר.

בן דרור ימיני: הונאת הפליטים הגדולה. [ציטוט מ"מעריב"].

רות א-ג: גַרְגֶרֶת [של הגרון] ולא גרוגרת [דבלה].

פוצ'ו: "מה הריח הזה מזכיר לי?"

ד"ר יעקב זמיר: עוד ברכות ליום ההולדת של הסופר הנידח.

אלימלך שפירא: ניזון בחורף מתפוזי שמוטי ובקיץ מאבטיח מל"לי.

דוד סיון: ז'בוטינסקי והגבול המזרחי של המנדט.

יחד בכאב יחד בתקווה: טקסי זיכרון משותפים ליהודים ולערבים [ר' צרופה].

רון וייס: "הפלסטינים מוותרים על זכות השיבה!"

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת שישית, המשך 3.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

יוסי גמזו

שַל נְעָלֶיךָ

"אין אמא שרוצה לראות במות ילדיה, לא אצלנו ולא בצד השני"

(מרים פרץ, אמם של רס"ן אלירז פרץ ואחיו אוריאל זכרונם לברכה)

"הוא כבר חיכה לשיחרור כדי לצאת לטיול עם חברים, לנוח, לנקות

את הראש. עכשיו הוא הולך לנוח, לתמיד."

(אריק, אחיו של אילן סביאטקובסקי ז"ל)

שַל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ,

עַמִּי הַשּוֹתֵת, וּבְכָל

מְאוֹדְךָ וִיקוֹדְךָ, בִּדְמִי אֵלֶם מִלֶּיךָ

הַרְכֵּן אֶת רֹאשְךָ בֶּאֱכֹל

הַחֶרֶב בְּלִי חוּס אֶת מֵיטַב לוֹחֲמֶיךָ

בַּמֶּה שֶעָלָיו אֵין לִמְחֹל

וְקַדֵּש כָּאן אֶת זֶה, הַגָּדוֹל בִּפְלָאֶיךָ:

גְבוּרַת אִמּוֹתָיו שֶל הַשְּכוֹל.

שַל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ

וּזְכֹר כִּי הָהֵם, שֶתָּמִיד

יָנוּחוּ כָּעֵת לֹא עַל זֵר אִחוּלֶיךָ

לְזִיו חַיֵּיהֶם הֶעָמִיד

וְלִיפִי עֲלוּמֵי חִיּוּתָם הַשּוֹקֶקֶת

לִסְבֹּא אֶת שֵכַר הַחַיִּים

אֶלָּא שָם, תַּחַת תֵּל הֶעָפָר, בּוֹ הַשֶּקֶט

לָנֶצַח סָפוּג בִּנְכָאִים –

לְעוֹלָם לֹא יִרְאוּ עוֹד שְמֵי מֶשִי שֶל תְּכֵלֶת

פְּרוּשִׂים כְּחֻפָּה עַל רֹאשָהּ

שֶל אִשָּה, וְלָעַד לֹא יוֹלִידוּ כָּאן יֶלֶד

לוֹ אֶרֶץ תֻּנְחַל כִּירֻשָּה

וְלָכֵן הֵם נוֹשָיו שֶל הַחוֹב שֶכֻּלָּנוּ

חָבִים, בַּנָּמוּךְ אוֹ בָּרָם

שֶבְּכָל מַעֲשֵׂינוּ, כָּל רֶגַע שֶלָּנוּ:

לִהְיוֹת רְאוּיִים לְזִכְרָם.

שַל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ

בְּדוֹר בּוֹ עֲדַיִן קָרְבַּן-

אָדָם מֹעֲלֶה, חֵרֶף כָּל יִחוּלֶיךָ,

לְמֹלֶךְ שֶל דָּם וְחֻרְבָּן

וְחוֹמוֹת בִּמְקוֹם גֶּשֶר נִבְנוֹת בְּחָרוֹן

וּבִמְקוֹם גֻּמּוֹת-עֵץ נֶחְפָּרִים

בּוֹרוֹת-מָוֶת בִּנְסֹעַ נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן

לְהַטְמִין מֵתֵיהֶם בִּקְבָרִים.

וַחֲקֹק עַל לִבְּךָ אֶת דְּבָרֶיהָ שֶל אִמָּא

שֶאֶרֶץ נִקְנֵית בִּדְמָעוֹת

אֲבָל גַּם לַצְּמֵאִים לְדָמֵנוּ יֵש פְּנִימָה,

בְּעֹמֶק נִשְמַת אִמָּהוֹת

אוֹתוֹ יָם שֶל כְּאֵב, וְעָלֵינוּ – וִיהִי מָה –

מִלְּבַד בָּאוֹיֵב לַהֲלֹם

לַעֲשֹוֹת אֶת הַכֹּל, מוּל שִׂנְאָה שֶהִסְלִימָה,

אֵיבָה לַהֲפֹךְ לְשָלוֹם.

* * *

יהודי ארה"ב

בשואה שתקתם!

האינכם רואים מה קורה כעת סביב ישראל

כיצד בלחץ הגס והמטומטם של ארצכם

 אנחנו הופכים למצורעים של העולם

 בדרך להפקרתנו לרצחנות המוסלמית

דמם של חיילינו ואזרחינו בראשו של אובמה

צעדו הבא יהיה נגד אופציית הגרעין שלנו

אתם יהודים ודמוקרטים טועים

שתרמתם לו הון והצבעתם עבורו

מדוע אינכם יוצאים להפגין נגדו בַּרחובות

הלא אם לא תהיה ישראל

גם אתם תשאו באחריות למפלתה

וברק חוסיין אובמה חביבכם לא יצילכם

מי ייתן וקריאתנו זו תגיע אליכם

ובינתיים נכין לכם שכונות אצלנו

אהוד בן עזר

* * *

ההקדמה להגדת הפסח של החיילים העבריים בצבא הבריטי, 1942

בליל זה, בהתקדש עלינו חג החרות, ליל י"ד בניסן שנת תש"ב [1942], ואנו מסובים יחדיו, חיילי יחידת הנהגים 5 מ.ט. העברית וליבנו נסער וחוגג. נסער הלב, כי לא תמה מצרים לישראל. כי היתה תבל כולה מצרים לנו. נעלה הערב, על ראש שמחתנו באבל יוקד ובחרון שילומים את בתי ישראל ברחבי גולה אשר הפך למו החג לחגא, נזכור את ספינת ישראל סוערה, אשר חופים לא ילקטוה [צ"ל יקלטוה] וחופה האחד, הנכסף, נעול על בריחים. והיתה שמחת חג החרות חרישית ועצורה, כי עלה הכורת על בית ישראל.

בהיותנו מסובים יחדיו, מאות חיילים עברים, בנכר, הרחק מן הארץ, וליבנו עם הבית אשר בשליחותו הלכנו, והוא חוגג וקורץ ממרחקים, וזכרנו את חברינו, אשר נזעקו אל הדגל, וכרעו בדרך. אלו, אשר נפלו ראשונים במערכה ואלו אשר נפלו בשבי האוייב.

נעלה את הבית הערב, את נפתולי בניינו ואת לבטי גידולו. נראנו ממרחקים, והוא קורן ומאיר, ונאמין, כי תגבר בו תחושת מקלט אחרון לאומה מתבוססת בדמה, ופסו אוזלת-היד והתכחשות לתביעת הבניין והנאמנות לו.

בהתקדש עלינו ליל החג, וזכרנו את לי "הסדר" אשתקד, אשר בו חגונו את החג, ואנו קורסים על סלעים בערוץ טוברוק במצור, וחשנו, כי לא הוסר המצור וכי סגר עלינו המצור סביב סביב.

ותיכון בנו אמונת ה"אף על פי כן": כי יכול נוכל למצור מצרים אשר סגר עלינו סביב. ובהתקדש עלינו חג החרות הבא, ומצא אותנו על חורבות משעבדי החרות, דרוכים לבאות ונכונים לעומס הבניין, כאשר יטיל עלינו גורל ישראל. אמן.

לשנה הבאה בירושלים!

דף ההקדמה [ר' צרופה] מודפס במכונת-כתיבה, להגדה של 5 מ.ט. – יחידה עברית לתחבורה, כוחות המזרח התיכון בצבא הבריטי. שימו לב לעובדה שמאות חיילים עבריים [כך קראו אז ליהודים מארץ-ישראל] משרתים זו שנה שנייה ואולי שלישית בצבא הבריטי, עוד לפני הקמת הבריגדה, והם יודעים בדיוק על מה ולמה, "כי עלה הכורת על בית ישראל" וכי "האומה מתבוססת בדמה"! – אבל חורשי רעתו, משמיציו וּמְנַוְלַיו של היישוב העברי בארץ-ישראל, כשמדובר באותה תקופה – ימשיכו לסלף את ההיסטוריה שלנו ולטעון שכביכול לא ידענו ולא רצינו לדעת על השואה וגם לא עשינו כלום כדי לעצור אותה!

אהוד בן עזר

* * *

יוסף אורן

הישמרו מחוקרות המיגדר בספרות! (חלק ב')
[לחלק א']

כדי להדגים את יתרון האבחנה הביוגרפית על האבחנה המיגדרית בפירוש יצירה ובשיפוטה הספרותי – בחר מחבר המאמר להדגים קריאה בשיריהן של שתי משוררות המוכיחה זאת. בחלק הראשון הוצע פירוש לשיר "באת אלי" של לאה גולדברג, ובחלק הנוכחי מוגש הפירוש לשיר של זלדה מישקובסקי.

"הסתרת נפשך" – זלדה

הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי

וְלֹא הָיָה בִּי עוֹד קוֹל הַנָּהָר הַמָּלֵא,

הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו.

נֻתְּקוּ חַיַּי מֵהַזֶּמֶר

וָאֶעֱמֹד בַּכּוּךְ נִכְלֶמֶת

בְּלִי שֶׁמֶשׁ

בְּלִי יָרֵחַ

וּבְּלִי נֵר.

הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי

וְהַלֶּחֶם שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן יָבֵשׁ

וַיְהִי נִקּוּדִים.

את השיר הזה כללה זלדה מישקובסקי (שבחרה להדפיס את ספריה רק תחת שמה הפרטי) בקובץ שיריה הראשון, בקובץ הצנום והצנוע "פנאי" (1967), שאם אינני טועה מאמר הביקורת שלי (במוסף לספרות של העיתון "ידיעות אחרונות", 22.9.1967) היה המאמר הראשון שקידם אותו בהתלהבות שהיה ראוי לו. בקובץ "פנאי", המוקפד והמנופה מבין ספרי השירה שלה, כללה זלדה שירים מוקדמים ומאוחרים ממאגר השירים שהחזיקה ברשותה, ושרק מעטים מקרב הסובבים אותה ידעו על קיומם קודם להדפסתו. על זמן חיבורו של השיר ניתן לשער מבדיקת המשקל בו. השיר שקול בשלושה אמפיברכים (כלומר באחת מיחידות המשקל הארוכות, המורכבת מהברה בלתי-מוטעמת, הברה מוטעמת והברה בלתי-מוטעמת). המשקל מתקבל רק אם קוראים את השיר בהיגוי האשכנזי, היגוי שהיה שגור בפיה של זלדה בשנותיה הראשונות בארץ.

במבט צילומי בשיר, עוד לפני הקריאה בו, נקלטת חריגותו של הבית השני. שני הבתים העוטרים אותו הם בני שלוש שורות (טֶרְצֶטִים), ואילו הוא טרצט בן חמש שורות. החריגה היא חזותית בלבד, כי היא הושגה על-ידי שבירת השורה השלישית לשלוש שורות, כדי להבליט את החזרה על המילה "בלי" בראש כל אחת מהן. באופן זה הבליטה האישה הדוברת בשיר, בדירוג יורד של העוצמה, את חסרונו של כל מקור אור בחייה: שמש, ירח, נר. אבל כאשר השיר נקרא לאורכו, בית אחר בית, מתברר שחסרון האור בחייה הוא רק אחד מתוצאותיו השליליות של האירוע שעליו היא מספרת.

האירוע מפורש בשורה הפותחת את השיר: "הסתרת את פניך ממני." הניסוח הפשוט מגדיר לכאורה מצב קונקרטי ודי בנאלי, המתרחש בחייו של זוג נשוי כאשר עקב סיבה כלשהי נעכרים היחסים התקינים בין הבעל והאישה. הנעלב יותר מבין השניים מסתגר בשתיקה זמן-מה עד שהמתח מתפוגג והיחסים חוזרים לתיקנם. ולא היא! פירוש זה היה יכול להניח את הדעת אלמלא הדהד בזיכרוננו, שבמקום צירוף המילים המקובל במקרא, שהוא "הסתרת הפנים", מופיע בשיר הצירוף "הסתרת הנפש". הצירוף "הסתרת הפנים" מופיע במקרא תמיד במשמעות של "התעלמות" או "הפניית עורף", אך נעשה בו שימוש כפול: כעונש על חטאו של מישהו, או כפיוס עם החוטא אחרי שריצה את עונשו.

בדוגמא הבאה, הלקוחה מספר יחזקאל, נעשה שימוש בצירוף זה לשתי המטרות באותו פרק עצמו (פרק ל"ט). כעונש מופיע הצירוף תחילה בפסוקים 23 ו-24 : "וידעו הגויים כי בעוונם גלו בית-ישראל על אשר מעלו בי ואסתר פני מהם ואתנם בידי צריהם ויפלו בחרב כולם. כטומאתם וכפשעיהם עשיתי אותם ואסתר פני מהם." ובמשמעות הפיוס מופיע הצירוף בהמשך, בפסוק 29: "עתה אשיב את שבית יעקב ורחמתי כל בית-ישראל - - - וקבצתי אותם מארצות אויביהם - - - ולא אסתיר עוד פני מהם." קיימות, כמובן, דוגמאות נוספות במקרא לשימוש הכפול בצירוף, אך תמיד ידובר בהן על "הסתרת פנים".

ההיזכרות בצירוף השכיח במקרא מבליטה את החידוש בצירוף המופיע בשיר. ואכן, הדוברת מספרת על מצב "הסתרת הנפש" של בעלה ממנה. לקורא עדיין לא נחשפה בשלב הזה הסיבה שהביאה את הבעל להסתרת נפשו מזוגתו לחיים. יתר על כן, השיר אינו מספק בשלב זה פרטים המאפשרים לקורא לקבוע, אם מדובר בהתעלמות זמנית של הבעל מאשתו, שאחריה צפוי הפיוס ביניהם, או במצב חמור מזה – במאיסתו בה, שאין ממנה חזרה. הסיבה לא תתברר לקורא גם בהמשך השיר, אם מחמת השמירה של הדוברת על צנעת-הפרט שלה ואם משום שלא רצתה לצמצם את תוכנו רק למקרה מסוים זה. לעומת זאת, מאפשרת ההישענות על ההבדל בין הצירוף "הסתרת הפנים" שבמקרא לצירוף "הסתרת הנפש" המופיע בשיר, להניח, שהדוברת אכן עוסקת בשיר באירוע הקיצוני יותר: במאיסה של בעל באשתו שאין ממנה חזרה. שהרי אם לא מדובר בקרע על רקע נפשי, כמו מאיסה של אחד מבני הזוג בזולתו, אלא רק בתגובת כעס חולף מצידו על מעשה שניתן לסלוח עליו וגם להתפייס בעקבותיו, די היה להשתמש בצירוף המקובל במקרא, זה המדבר על הסתרת הפנים הזמנית של האחד מהשני.

מאיסת בני זוג זה בזה הוא מצב שנדון בהרחבה בהלכה והוא מוכר לכל מי שהתחנך בחברה האמונית. אין ספק שזלדה היתה בקיאה בפסיקות ההלכה ביחס למצב טרגי כזה, הנוצר בין בני זוג במהלך הנישואים. המבקש להכיר את דיני ישראל על מקרה של הרעה כה חמורה וכה קיצונית ביחסי זוג נשוי, מומלץ לו להגיע לסיכום הבהיר של הרמב"ם במשנה-תורה, במסכת אישות פרק י"ד בסדר נשים.

משל הגבעונים

כאמור, אין האישה הדוברת בשיר של זלדה מתעכבת על הסיבה שהביאה את הגבר שלה להסתיר את נפשו ממנה, אלא בתוצאות של מצב זה בחייה. התוצאות מוצגות בבתי השיר באופן מדורג, מהקל אל הכבד. בטרצט הראשון מוצגת התוצאה הראשונה: "ולא היה בי עוד קול הנהר המלא, / העולה על גדותיו." במשפט ציורי זה רומזת הדוברת, שניטל ממנה משהו שחוותה עד המשבר הקשה בנישואיהם. ברור שאין מדובר במשפט זה בנהר ממש, אלא בתחושה פנימית המדומה לנהר. מאיסת אחד מבני הזוג בזולתו פוגעת תחילה בחיי האישות ביניהם, ולכך רומז הציור המתאר נהר מלא העולה על גדותיו. שפע המים מסמל את תוצאות העונג המיני. ומכאן שהתרוקנות הנהר ממים רומז על הצחיחות בחיי המין שלה מרגע שבעלה מאס בה והסתיר את נפשו ממנה.

חמורה מהקודמת היא התוצאה המתוארת בטרצט השני: הכלימה שמרגישה האישה שבעלה מאס בה. העמידה בכוך, מקום ששוררת בו תמיד אפילה, מעבירה את הקורא מדימוי המים ("הנהר") לדימוי האור ("נהרה" – שהוא זוהר האור, כפי שנאמר באיוב ג'-4 : "ואל תופע עליו נהרה").

אך "כוך" איננו רק מקום חשוך בדירה, אלא הוא גם מקום שולי בה שנועד למשרתת, האמורה להצניע את נוכחותה מבעלי הדירה המתרווחים בחדרים המוארים. אישה שבעלה מאס בה אכן מרגישה כמשרתת בביתה וחייה כמו נותקו מהזמר, כי היא כובשת את עלבונה בשתיקת הנעלבים. על-ידי שבירת השורה השלישית בטרצט זה, המבליטה את מניעת האור, מניעה המסמלת את מותה של שמחת החיים, מוצגת תוצאה חמורה יותר מהיפסקות חיי האישות, שהסתרת הנפש של הבעל מסיבה לאישה, והיא ההשפלה שבהרחקה ממעמדה במשפחה. החסך הפיזי, כך מתברר, הוא יותר נסבל בעיני הדוברת מהחסך הרגשי-רוחני.

הטרצט האחרון מסכם באמצעות ציור הלקוח מהווי הבית את שתי התוצאות שפורטו קודם: שולחן-אכילה נטוש, כי איש מבני-המשפחה לא נגע באוכל שהונח עליו. השולחן מסמל חיי-משפחה תקינים, ונטישתו היא לפיכך עדות להתפרקות המשפחה. ואשר ללחם, המאכל הבסיסי מכולם – הימנעות מאכילתו רומזת על חומרת המשבר במשפחה. אם ימים רבים אין אוכלים את הלחם שהונח על השולחן, הוא מתייבש ומעלה עובש. השימוש במילה "ניקודים" שהיא מילה יחידאית במקרא, המופיעה בפרשת ההונאה של הגבעונים ביהושע פרק ט' פסוקים 5 ו-12, מקבילה את ברית-הנישואים של הזוג שיחסיו מתוארים בשיר לברית-רמייה, הדומה לזו שהשיגו הגבעונים בעורמה בעת כיבוש הארץ.

כזכור, נענשו הגבעונים על מעשה ההונאה שלהם באופן הבא: אמנם התירו אותם בחיים, אך שיעבדו אותם להיות "חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'." גם מעמדה של אישה, שבעלה הסתיר את נפשו ממנה, הפך דומה בבית לזה של משרתת. ברית-הנישואים בין בני הזוג הופרה והתרוקנה ממשמעותה ובכך היא דומה מעתה לברית-הרמייה של הגבעונים. ברית-הנישואים שהופרה הדיחה אותה ממעמד הגבירה בבית למעמד השפחה, המופקדת על ביצוע עבודות השירות הנחותות, על חטיבת העצים ועל שאיבת המים. מאישה במעמד ירוד כזה מצפים לעמוד בכוך שהוקצה לה ולבצע שם ביעילות ובחריצות את העבודות שהוגדרו לה, אך לא משתפים אותה בחיים הפעילים של המשפחה.

כאמור, השיר מבטא את מכאובה של אשה המודעת לעומק משבר היחסים בינה ובין בעלה, אחרי שהבעל מאס בה. אך מאחר שהיא ממענת את דבריה אליו, סביר להניח, שהיא לא נואשה מהחזרת המצב לקדמותו. היא פונה אליו בשיר ושוטחת בפניו את מצבה בציורים המזכירים את חשיבותו בחייה (כמו שמש היה בעיניה) ואת האושר שידעו ביחד (אושר שדמה לנהר שופע מים). איזכורים אלה עשויים להשיב את נפשו אליה יותר מדיבור כעוס אליו או מהטחת אשמה בו. בה-בעת היא רומזת לנאמר בהלכה היהודית, שמחייבת בעל לקיים את חובותיו כלפי אשתו ולכבד את ברית-הנישואים שכרת איתה. ביקורת מרומזת זו, המשווה את הסתרת נפשו ממנה להפרת ההלכה בנושאי האישות, אינה נמתחת בפיה לשום מסקנה קיצונית. להיפך, היא משאירה פתח לתיקון המעוות. גם אלמלא ידע הקורא דבר על זלדה, יכול היה מרוחו של השיר ומזיקתו למקורות לשער שנכתב על-ידי כותבת מרקע ביוגרפי אמוני, שחיי משפחה תקינים הם ערך חשוב בהשקפת עולמה.

המסקנות מההשוואה

מסקנה ראשונה – שתי המשוררות עוסקות בשיריהן במצוקה שכיחה, שנשים נקלעות אליה בקשריהן עם גברים, ולכן מפתה מאוד לזהות את מצוקת הנשים הדוברות בשירים אלה למחברות שלהם, ללאה גולדברג ולזלדה.

העתקה כזו משיר אל מחברו היא טעות נפוצה של קוראים, ולכן צריך להזהיר מפניה, גם אם בביוגרפיות האישיות של שתי המשוררות ניתן למצוא עדות לכך ששתיהן התנסו במצוקה מקבילה למצוקת הנשים הדוברות בשיריהן. או במילים אחרות: אין לפרש את השירים, לא ברמז ולא במשתמע, כעדות ביוגרפית על חייהן בכלל של המשוררות ועל חיי האהבה שלהן בפרט. להמלצה שהוצגה קודם, להעדיף את האבחנה הביוגרפית על האבחנה המגדרית, יועדה מטרה אחרת: לשכנע שבפירוש יצירה יכול הקורא להפיק תועלת גדולה מהביוגרפיה שמעניק הכותב ביצירה לגיבורי רוחו, מאשר לשייכותו למיגדר הגברי או הנשי. בפירושים לשיריהן של לאה גולדברג ושל זלדה הוכח היתרון של האבחנה הביוגרפית על האבחנה המיגדרית על-ידי הבלטת ההבדל בין הביוגרפיה החילונית של הדוברת בשיר של לאה גולדברג לעומת הביוגרפיה האמונית של הדוברת בשיר של זלדה.

מסקנה שנייה – השירים של לאה גולדברג ושל זלדה מדגימים היטב את טיפולן של משוררות המשמרת שלהן, משמרת "האימהות" של שירת הנשים העברית, בנושא היחסים בין גברים ונשים בשירת האהבה שלהן. אף שבאו מרקע ביוגרפי מנוגד, האחת מרקע חילוני והאחרת מרקע דתי, כתבו שתיהן שירי נמען, שירים שבהם הן פונות אל הגבר שלהן, כל אחת בדרכה, ומפנות אליו את דבריהן. פנייה כזו מבטאת עדיין אמונה שאפשר וצריך להידבר עם בן-הזוג, ולנסות לשכנעו בצדקת דעתן. ואכן, הדיבור של האישה בשני השירים הוא אל הגבר המסוים שלה, כי הקול הנשי בתקופה הזו אינו פונה עדיין להכללות נגד כל העולם הגברי, כדי להציגו כאסונה של האישה וכאשם בסבל הקיומי שלה כאדם מופלה ומקופח. שירת הנשים העברית על נושא היחסים בין המינים לא נעצרה בעמדה מתונה זו של "האימהות" מדורן של לאה וזלדה. וכבר בשירת המשוררות הצעירות מהן, המשוררות מ"דור המדינה", החלה שירת הנשים העברית לבטא עמדה פמיניסטית-מיליטנטית מובהקת.

מסקנה שלישית – הדיון המיגדרי מכנס את הנשים-הכותבות בגטו הקולקטיב הנשי כדי להפגין את גודלו ואת עוצמתו. ותוך כדי כך שהוא מגייס את המשוררות למאבק חוץ-ספרותי, המאבק על כיבוש ההגמוניה בספרות כחלק מהמאבק על שוויון מעמד האישה בחברה, הוא מוחק את עצמיותן. במילים אחרות: עקב רדידותה, מעלימה האבחנה המיגדרית את הקול האישי של הסופרת ואת הבדלי האיכות בין כותבת לכותבת.

האבחנה הביוגרפית, שהוצעה במסה זו כתחליף לאבחנה המיגדרית, היא אבחנה אוניברסלית, כי היא הולמת כותב באשר הוא, בלי להטות את המשפט עליו לטוב או למוטב בגלל מינו השונה. אבחנה זו משווה באמת בין הכותבים משני המינים ומאפשרת להטות אוזן ליצירתם, כדי להאזין לקולם האישי-עצמי וכדי להעריך באופן מובחן את ערך יצירתם*.

* ראה הרחבה בנושא זה בשניים מספרי : "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" (2001) ו"הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002), שניהם בהוצאת "יחד".

מאמר זה, כמו גם חלקו הראשון, נדפסו לראשונה בקובץ הספרותי "גבורות למאזניים", הוצאת אגודת הסופרים העברים תש"ע-2009, בעריכת ד"ר משה גרנות. לצערי לא טרחו לשלוח לי עותק של הקובץ.

אהוד: יוסי, גם אני טרם קיבלתי את הקובץ, וכפי שסופר לי מופיעים בו פרקי יומן שלי על אסתר ראב שטרם פורסמו בדפוס בשום מקום אחר.

* * *

יואב אהרוני

אישה

תודתי הכפולה נתונה ליוסף אורן על מאמרו המצויין (חלק א' בינתיים): "הישמרו מחוקרות המגדר בספרות" [גיליון 530].

תודה אחת נתונה לו על כך שפתח את הדיון בהתייחסות לאותו סוג של מחקרים מוכווני-מטרה, המאפיין את לימוד הספרות בחוגי המיגדר. איש לא יכפור היום, ולא כפר מעולם, במקומן של משוררות כמו לאה גולדברג וזלדה בשורה הראשונה של משוררי העברית, והן אינן היחידות ברשימה. משוררות אמת אינן זקוקות ולא היו זקוקות מעולם ל"העצמה מגדרית".

אני נזכר בראיון עם משוררת בלתי-נחשבת שערכה פעם אבירמה גולן, בתוכניתה "קריאה ראשונה". בראיון זה התייחסה המשוררת, אחת מנושאות הדגל של "המיגדר", לשירה של רחל "אשה":

 אִשָּׁה

מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה...

כָּךְ:

בְּמַבָּט מָסוּר וְעָגוּם

שֶׁל עֶבֶד, שֶׁל כֶּלֶב נָבוֹן.

הָרֶגַע גָּדוּשׁ וָזָךְ.

דּוּמִיָּה

וְכֹסֶף סָתוּם

לְנַשֵּׁק אֶת יַד הָאָדוֹן – –

ה"משוררת" אמרה כי אינה יכולה "להתחבר" אל אישה המתייחסת אל עצמה כאל "עֶבֶד" או "כֶּלֶב נָבוֹן" וחשה כלפי אדונה את אותו "כֹּסֶף סָתוּם". היא אמרה שהיא ממש בזה לאישה הכנועה שאין לה כלום משל עצמה.

לו היתה משוררת אמיתית, או אפילו קוראת רגישה של שירה, כלום היתה יכולה שלא לחוש בכאב העצום, כמו אגרוף בבטן, שבו כותבת רחל את השורות הללו? לו היתה שומעת את המנגינה ולא מתבוננת רק בתווים, לא היתה בזה לרחל, כי אם מתמלאת הערצה לכנוּת, לאומץ של רחל להודות – קודם כל בפני עצמה – באפשרות קיומה של התחושה המשפילה הזאת.

תודה שנייה ליוסף אורן על שפתח בפני את שירה של לאה גולדברג "סליחות".

אני מודה על חטאי: כאשר השיר הולחן והושר בפי יהודית רביץ בפסטיבל הזמר 1977, אמרתי לאשתי: "מה זה? מישהו פה מנסה לחקות בצורה ירודה את לאה גולדברג!" (באותה עת, לפי כללי הפסטיבל, היו שמות המחברים אנונימיים). עם תום השמעת השירים התברר לי כי היתה זו לאה גולדברג עצמה שניסתה "לחקות את לאה גולדברג". גאוותי הפגועה לא הרשתה לי להודות בלב שלם בטעותי, וגם לא איפשרה לי לשוב לעיון בשיר בראש פתוח. רק עתה, עם קריאת פרשנותו המצוינת של יוסף אורן לשיר, אני מוכן להודות בלב שלם בטעותי מאז, ולהכות על חטא גאוותי.

ושוב תודה כפולה ומכופלת ליוסף אורן, ואני מקווה כי החלק השני של מאמר זה יהיה מרתק כמו החלק הראשון.

* * *

ברכות חמות לחברנו הסופר שמאי גולן

במלאת לך 77 שנים בסימן של גורל, יצירה ומשפחה

ואפילו שריססו אותך באבקת די.די.טי. לבנה

 בעלותך ארצה

אתה לא התבכיינת כמו האחרים

אלא ראית בכך סימן של אושר

שהנה מישהו דואג לך אחרי כל גלגוליך

כילד וכנער באירופה של היטלר

* * *

ארנה רב-הון

המשמעות האמיתית של פסח

אני קוראת במקומות שונים פירושים שונים של אנשים לפסח. טוב שאנשים מחפשים משמעויות שתקרבנה את החג אליהם, כדי שנבין באמת מדוע אנו אומרים את ההגדה, אבל כה חבל שהמפרשים החדשים אינם מבינים את המשמעות האמיתית של החג.

החג הזה אינו התכנסות משפחתית. החג הזה אינו מקום לספר בשבח העם היהודי והישראלי. זו שגיאה טיפוסית רווחת.

משמעות החג מצויה קודם כל בשמו של הלילה הראשון של החג. ליל הסדר.

 מדוע הוא קרוי ליל הסדר?

משום שבלילה הזה יש לנו הזדמנות לעשות סדר בחיינו.

והסדר הזה נעשה בצורה מסודרת ומובנה מאוד – על פי הסדר שבו בנויה ההגדה.

למשל השלב הראשון, "קדש", אמור להכניס אותנו לאנרגיה של הקדושה, שמתוכה נעשה את הסדר. אנו מתחברים לאנרגיה של ספירת בינה, ומתאמצים להגיע לרמת מודעות של קדושה, שהיא הרצון לקבל על מנת לתת ולתת על מנת לקבל.

השלב השני, "ורחץ", אמור להסיר אנרגיה שלילית מידינו. הידים הם האבר שמבצע את כל הפעולות שלנו, ומן הסתם נדבקה אליו אנרגיה של חול, בעיקר אנרגיה של הרצון לקבל לעצמנו בלבד. אנו אמורים לספר ביציאת מצרים מתוך אנרגיה של חסד, של רחמים, ולכן אנו צריכים לשטוף מעל ידינו את האנרגיה השלילית שצברנו במשך השנה כולה.

בשלב השלישי, "כרפס", אנו אמורים לכוון על טיהור האגו שבתוכנו. למצוא בתוכנו את הסדר כדי שהשנה הבאה שלנו תהיה נקיה מכאוס.

בשלב של ה"יחץ" אנו מפרידים בין מודעות החסד המביאה שפע ובין מודעות של דלות, הנובעת ממודעות של רצון לקבל לעצמו בלבד, ומתוך מודעות של קורבן וחוסר לקיחת אחריות.

והשלב "מגיד" הוא לומר בקול רם את העובדה החשובה, שבגללה עושים את הפסח – לומר בקול רם שעכשיו אנו עבדים, עבדים לאגו שלנו. כולנו עבדים – גם העשירים, גם החכמים ובעלי הכוח. כולנו כאן ועכשיו עבדים לאגו שלנו. פעם, על הר סיני, לא היינו עבדים. כל אדם היה בן חורין להחליט ולקבוע את גורלו. אנו דלים באור עכשיו, ורק על ידי כך שנכיר בעובדה שאנו עניים באור נוכל להתמלא באור, אותו אנו רוצים לקבל בחג הפסח.

בעצם אנו מתחברים לאור כדי להזכיר לעצמנו שאנו עניים באור.

התהליך של שאלת הקושיות בא להראות לנו את חשיבות עצם שאלת השאלות, כי בלי שאלה התשובה היא חסרת משמעות. השאלה בונה בתוכנו את הכלי שבו נוכל למלא את האור.

ומדוע דווקא ילדים שואלים את השאלות – מכיוון שילדים מייצגים אותנו כפי שהיינו במצרים, במצב של קטנות.

עלינו לשאול את עצמנו, תוך כדי שאלת הקושיות, ובעצם כל זמן קיומנו כאן בעולם הזה, מה אני עושה בעולם הזה? מדוע באתי הנה? מה השליחות שלי כאן? מה מטרת חיי? מדוע ברא אותי הבורא?

אם נזכור לשאול את השאלות הללו כל הזמן, החיים שלנו עלי אדמות יהיו כל הזמן מלאי משמעות.

הסיפור על רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה, אמור להביא אותנו למצב של שחרור ממגבלות הזמן, התנועה והמקום. וגם לזכור שתמיד אפשר ללמוד מכל אחד.

וארבעת הבנים? החכם שואל שאלות, רוצה לדעת, נהנה מהשאלות כי הן פותחות את המודעות שלו.

הרשע שואל את אותן השאלות, אבל מתוך מודעות שונה. הוא מגיע ממקום שלילי, שואל כדי להחדיר את רעל הספק, הוא בעצם ציני, הוא לא רוצה באמת לדעת. הוא שואל את השאלות רק כדי להראות כמה הוא חכם.

התם, בניגוד למה שחושבים, הוא המסוכן ביותר. הוא חושב שהוא שלם, שהכל בסדר. הוא מאושר במצב העבדות שלו, הוא בכלל לא מבין שהוא מצוי במצב של עבדות, בעצם במצב של תרדמה רוחנית כרונית, כמו רובנו כיום. שום דבר לא מעיר אותו.

ושאינו יודע לשאול – הוא מחפש תשובות לשאלות הקיום, אבל הוא אפילו לא יודע מה הוא מחפש. הוא בכלל לא יודע שהוא מחפש.

חודש ניסן הוא הראשון לחדשי השנה, ולכן בחודש הזה אנו אמורים לעשות סדר במודעות שלנו ולקבוע אותה למשך השנה כולה.

בכל אחד מאיתנו שוכן ניצוץ בורא, ולכן בכל אחד מאתנו קיימת היכולת להיות כמו הבורא, כלומר לברוא את חיינו מחדש, לצאת ממצב של עבדות לחירות. לצאת ממצב מודעות של אדם שהוא עבד למה שאחרים חושבים עליו, עבד לפרסום ולתהילה, עבד לכסף, לצאת מכל זה למצב מודעות של בן חורין – אדם שכל שאיפתו היא להיות אדם שלם, מחובר לבורא ופועל מתוך מודעות של חסד ורחמים כל הזמן, לא מתוך מודעות של אגו, של מגיע לי, של קורבן ושל ספק.

זוהי משמעותו של חג הפסח, לתת בידינו כלים וכוח לשלוט בחיינו ובגורלנו. כלים וכוח להביס את מערכת התגובה הבנוייה בתוכנו, שאנו מגיבים מתוכה באופן אוטומטי, כמו רובוטים, כמעט בלי לחשוב. לוותר על האגו שלנו, ולזכור כי כל אחד שווה בעיני הבורא.

אנו מקבלים את הכוח לגבור על הספק, ולייסד בתוכנו אמונה בכוחנו לגבור על השליליות שבתוכנו ובחיינו ולהתחבר לסדר הקיים ביקום, הסדר שמאחורי הכאוס. הכוח להתחבר עם האנשים הנכונים, הכוח לחפש את החופש האישי כדי לחלק את האור שגילינו עם אחרים.

החירות שאנו רוכשים בפסח היא שבירת האגו והאנוכיות תוך אימוץ השקפה חיובית על היקום.

הבורא יכול לעזור לנו, אבל רק אם נבקש עזרה, רק אם נבין שאנו גרמנו לצרה שאנו שרויים בה ושאי אפשר לצאת ממנה בלי עזרת הבורא.

בפסח אנו יכולים להתחבר אל כוח התפילה דרך האנרגיה של שלושת האבות, ולקחת את הכוח הזה איתנו כדי שנוכל להתפלל מתוך המודעות הזו במשך כל השנה. בפסח אנו מקבלים את הכוח להרגיש את הכאב של השני, כי אנו כולנו אחד. בפסח אנו מקבלים את הכוח להפעיל כוח התנגדות על הטבע התגובתי שלנו, התנגדות תוך שליטה, כדי שלא נצטרך לסבול מלחץ של כאוס בחיינו.

בפסח אנו מתחברים אל כוח הניסים של משה רבנו, ומשחררים מעלינו את הקליפות, את המסכים, המפריעים לנו להתחבר לאור. אנו מקבלים את הכוח להעריך מה שיש לנו, כדי שלא יאבד. את הכוח להאמין באור ולהתאמץ להכיר תודה על הכל, כי רק כך יבנה בית המקדש שבתוכנו. אנו מקבלים את הכוח להקריב את האגו ומערכת התגובה שלנו, ובמיוחד מה שקשה לנו להקריב. אנו מקבלים את הכוח לצאת מאזור הנוחות שלנו ולהרוויח שפע רוחני וכלכלי במשך השנה כולה.

ומדוע אנו אוכלים מצה? מפני שמצה מסמלת צמצום של האגו שלנו. אגו מטיבו לתפוח, כמו לחם. אדם עם אגו נפוח חושב שהוא עשה כל מה שיש לו בחייו, בעוד שהוא רק צינור לאור הבורא, והאור הזה יכול להילקח ממנו תוך שנייה. אדם יכול לפשוט את הרגל תוך שנייה, ולמות תוך שנייה. כשאנו אוכלים מצות במשך שבעה ימים, אנו זוכרים עד כמה הכוח שלנו מוגבל אם אנו לא מתחברים למערכת הכללית הקוסמית של היקום וחושבים כל הזמן רק על עצמנו.

הלעיסה האיטית של המרור באה להראות לנו שכל המצבים הקשים והמרים שבחיינו באים רק כדי לחזק אותנו, ושמעז יצא בסופו של דבר מתוק. אנו אמורים ללעוס את המרור המר כלענה בפינו עד שהוא הופך למתוק בתוך פינו. בצורה כזו אנו יכולים לבטל את כוח השליליות שבחיינו.

בשלב של ה"כורך" אנו יכולים להתעלות מעל לרמת השפעת הכוכבים והמזלות.

וב"שולחן עורך" אנו אמורים לזכור שאנו לא חיים כדי לאכול אלא אוכלים כדי לחיות. אכילה היא רק חניית ביניים שתתן לנו כוח להמשיך בעבודה הרוחנית ולהשיג מטרה רוחנית גבוהה יותר.

אכילת הביצה אמורה לתת לנו כוח להסיר את העקשנות מאופיינו. בדרך כלל, כל דבר שמתבשל בחום, נעשה רך יותר, חוץ מביצה. הביצה מתקשה, ולכן היא מסמלת את האגו שלנו.

האפיקומן מסמל את קורבן הפסח. הילדים גונבים את החלק הקטן של המצה, המסמל קטנות, כי כך הוא גם המצב בחיינו. קטנות המוחין שלנו גונבת את דעתנו, ואנו רוב הזמן כלל לא מבחינים שאנו חיים במצב של עבדות. לכן הם גם צריכים לגלות אותו, כי פעולת הגילוי מסמלת את הגדילה הרוחנית שלנו ממצב של קטנות מוחין בו אנו נמצאים רוב הזמן למצב של גדלות מוחין, שבו אנו בעצם רוצים להיות.

על ידי אכילת האפיקומן אנו שומרים בתוכנו את האנרגיה של הפסח למשך השנה כולה. האכילה כאן היא בלי מניע אישי, בלי רעב, ולכן אנו אוכלים את האפיקומן בסוף הסעודה. אנו אוכלים לא מתוך רעב אלא מתוך קשר ישיר עם האור.

בשלב של "ברך" אנו אומרים את ברכת המזון, המאפשרת להעלות ניצוצות אור מן המזון ולקשור אותם לעולמות עליונים. אנו יכולים לקשר את האנרגיה של כל המסובים לכוח משותף העולה מעלה.

תוך כדי ברכת המזון אנו חייבים להבין שמקור כל השפע הוא הבורא ולא אנחנו. רק ממצב המודעות הזה אנו יכולים למשוך את השפע מעולמות עליונים.

אנו מודים לבורא ובכך יוצרים מסביבנו חומת הגנה.

אנו יכולים להוריד כוח של רפואה על ידי כך שנבסס בתוכנו מודעות של התייחסות של רחמים לכל אדם כפי שעשה אברהם אבינו. כוח אהבת החינם הוא הכוח הגדול ביותר הקיים ביקום, ואל הכוח הזה אנו רוצים להתחבר בפסח. אנו מתחברים אליו על ידי כך שנעריך מה שיש לנו בהווה ונזכור שכל מה שהבורא נותן הוא מה שהנשמה שלנו רוצה, לא בהכרח מה שהאגו שלנו רוצה.

ותמיד לזכור שכדי לקבל, צריך לבקש. גם זוהי הקטנת האגו שלנו. לבקש לקבל אותות שיובילו אותנו אל האור, ולהיות מסוגלים להבין את האותות והמסרים שהיקום מוסר לנו כל הזמן. לבקש שהבורא ילמד אותנו את סודותיו כמורה את תלמידו, ולא כאדון הנותן פקודות לעבדו.

לקבל את הכוח להיות כל הזמן במצב מודעות של "ואהבת לרעך כמוך". לזכור כל הזמן שכולנו שווים. לקבל את הכוח להתפלל למען אנשים אחרים, ולא רק למען עצמנו. לקבל את כוח הרוח על החומר. לקבל את כוח הוודאות, שהוא הכוח להשאר כל השנה במצב המודעות של ליל הסדר.

לקבל את היכולת להעריך את העובדה שהבורא משדר לנו כל הזמן אהבה אינסופית. להבין שכל הצרות שיש לנו בחיינו באו מכיוון שאין לנו כלי לקבל את כל האור של הבורא, ולשנות את טבענו האנוכי כדי שנוכל להכיל בתוכנו את אור הבורא.

בשיר "אחד מי יודע" אנו מקבלים את כוח האחד, הכוח לשלוט על גלגל המזלות.

וב"חד גדיא" אנו מקבלים את כוח החיבור המוחלט לבורא ולתחיית המתים.

הפסוק "ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות דשחט לשוחט דשחט לתורא, דשתיא למיא, דכבה לנורא, דשרף לחוטרא, דהיכה לכלבא, דנשך לשונרא, דאכלה לגדיא, דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא , חד גדיא."

הוא בעצם כל מטרת הסדר:

בא הקדוש ברוך הוא, ושחט את מלאך המוות, ששחט את השוחט, ששחט את השור, ששתה את המים, שכיבו את האש, ששרפו את המקל, שהכה את הכלב, שנשך את החתול, שאכל את הגדי, שקנה אבא בשני שקלים."

בעצם כל מטרת הסדר היא לקבל כוח לחיות את השנה הבאה עלינו לטובה בלי כאוס, עם יכולת לשלוט על גורלנו, עם המודעות שהעבודה הרוחנית של ליל הסדר עדיין לא הסתיימה, ויש לעבוד ביתר משנה לאחר ליל הסדר, בו אנו מקבלים אור שבעצם לא הרווחנו אותו.

אנו יכולים להתחיל להרוויח אותו עם ספירת העומר, אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

אהוד: לארנה היקרה, בדברייך הנפלאים, שחבל שלא הגיעו אליי לפני שיצא גיליון הפסח לדרכו, חשתי חסרונם של שני נושאים: האם יש הסברים נכוחים כאלה גם להצלחתו של היטלר, (שאלה שהעסיקה מאוד גם את פנחס שדה)? ומה המשמעות של אכילת הקניידאלך?

* * *

אהוד בן עזר על אלתרמן

"אי אפשר היה לאהוב במילים אחרות!"

"...כפי שכתב, כמה ימים מאוחר יותר [לאחר מות אלתרמן ב-28.3.70] אהוד בן עזר: מן 'הטור השביעי' שכתב אלתרמן בימי מלחמת העולם השנייה, בימי המאבק היהודי לעצמאות ובראשית ימי המדינה, מן 'הטור השביעי' למדנו היסטוריה... אז הבינונו, כי נעורים עבריים פירושם עייפות עד בלי קץ, נזירות ממרגוע, וקורבן חיים. אלא שאז באו הנעורים, ועימם התגלה אלתרמן אחר: אלתרמן שנתן מילים לאהבותינו: שירי אהבה נפלאים, עצובים, מתנגנים מאליהם, נלמדים בעל-פה. מתדובבים בשעות של רגשת-נפש. מועתקים ליומנים, לפנקסים. מחוקים בשירי בוסר ראשונים. הקצב היה מהפנט. הקסם עז מדי. אי אפשר היה להשתחרר מאלתרמן. אי אפשר היה לכתוב אחרת שירה בעברית, אי אפשר היה לאהוב במילים אחרות."

ליטל לוין: היום לפני 40 שנה: המשורר נתן אלתרמן הלך לעולמו מהתקף לב. "הארץ" 28.3.10. עמ' 8.

אהוד: לפני ארבעים שנה, כאשר בעיתון "הארץ" טרם שלטה הכנופייה הפרו-פלסטינית, וכשהיה צורך לכתוב על אלתרמן לאחר מותו, הדפיסו אותי, ממשתתפיו הקבועים של העיתון ובעל המדור "ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות" מדי יום שישי, בעריכתו של בנימין תמוז, מדור שהיה מאוד פופולארי. הציטוטים ממני על אלתרמן הם מתוך מאמר שפירסמתי אז בעיתון. כיום "הארץ" סגור בפניי ובפני סופרים וכותבים בעלי הערכת מציאות כמוני – מפני שאיננו מלקקים את התחת לפלסטינים ולאובמה, ומשום שבעיני הפלצנים הקובעים את הערך הספרותי, – שלי, למשל – אינני נחשב ל"סופר חשוב" שכל פלוץ שלו מדוּוח בעמוד הראשון של החדשות בעיתון כחלק ממסע לקידום מכירות.

מערכת "הארץ" צריכה לומר תודה על כך שטרם ביטלתי את המנוי, כפי שעשו כבר רבים מחבריי שנקעה נפשם מדיעות הכנופייה השלטת בעיתון – ולא ביטלתי בעיקר בזכות חיבתי לטור השבועי של סייד קשוע ועוד כמה אזורים שעדיין נותרו בעיתון לא נגועים.

התגובות הרבות שקיבלתי בעקבות הקטע הקצר על אלתרמן הוכיחו לי שעדיין חלק ניכר מקהל הקוראים הטבעי שלי מנוי על העיתון, שגישתי אליו חסומה. ולא רק אני, אלא כותבים וסופרים רבים, שאילו היו משתתפים בעיתון, היו מסירים מעליו את חרפתו המוסרית.

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. ברכת הגומל

השתתפתי אתמול [25.3] בהרצאה של רון פונדק, מאדריכלי אוסלו. היה מרתק אבל בעיקר מפחיד. מפחיד לדעת שאיש זה אמור היה, לכאורה, לייצג את... ישראל בשיחות. המסר העיקרי שלו היה שהפלשתינאים מוותרים ויתור ענק בכך שהם מוכנים לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 4.6.67, כלומר לחלוקת הארץ באופן של 78%:22% לרעתם (על פי פרשנותם/פרשנותו הא-היסטורית). לדעתו, זו אינה חלוקה הוגנת, אף אדם בעולם לא יראה בה חלוקה הוגנת, והנכונות שלהם לוותר היא אות לרצונם האדיר בשלום, ולמנהיגותו ה"בן גוריונית" של ערפאת. החלוקה באחוזים הללו, כולל חלוקת ירושלים + פתרון מוסכם לבעיית הפליטים (שאינו זכות שיבה בלתי מוגבלת, לטענתו), היא תנאי בל יעבור לשלום. ולמה נכשל אוסלו? שמא בגלל הטרור, תחשבו? חלילה. בגלל ישראל. כיוון שהתובנה הבסיסית והמובנת מאליה הזאת, נענתה בידי ראשי הממשלות הישראליים באצבע משולשת.

הוא תקף את ראשי הממשלות של ישראל – רבין, פרס, נתניהו, ברק ושרון, שלכאורה היו מחוייבים לתהליך השלום, אך למעשה השתמטו מלשלם את המחיר המובן מאליו: חלוקת ה-78:22. כתוצאה מכך, ישראל הופכת ל"ספרטהייד" – שילוב של ספרטה ואפרטהייד.

מאחר והוא אינו מאמין שנתניהו ישלם את המחיר, יש בעיניו פתרון אחד ויחיד – פתרון כפוי בידי האו"ם והקהילייה הבינלאומית. איך יובטח שהפלשתינאים לא יפעילו טרור אחרי ה"שלום" הזה? באמצעות כוח בינלאומי שיגן על הגבול הזה, ויעשה זאת בהצלחה כמו בקוסובו.

את כולם תקף פונדק, למעט אחד. יוצא מן הכלל בין ראשי הממשלות היה אהוד אולמרט. הנ"ל הוא היחיד שלא הגיב לדרישה האלמנטארית המתונה של הפלשתינאים באצבע משולשת. הוא היחיד שקיבל את העקרונות הללו ומיוזמתו העמיד אותן על השולחן כהצעה ישראלית נדיבה בראשית המו"מ. פונדק אמר בוודאות, שהיו לאולמרט בכיס ויתורים נוספים.

למה אבו מאזן דחה את הצעות אולמרט? שאלתי.

פונדק השיב שאבו מאזן לא דחה את ההצעות, אלא עצר את המו"מ כאשר היה תאריך תפוגה לכהונתו של אולמרט כראש הממשלה.

אני חושב שעל כולנו לברך ברכת הגומל, על כך שבנוסף לכל אולמרט היה גם מושחת, ובזכות שחיתותו מדינת ישראל ניצלה ממדיניותו במו"מ עם הפלשתינאים והסורים.

(הכותב אינו בוגר הרווארד).

2. האיש שמקשיבים לו

"מי שבורח מן הכבוד, הרי דבר זה עצמו – כבודו" (המהר"ל מפראג)

בכנס הרצליה האחרון, נכחתי במושב בנושאי חינוך, בהשתתפות שר החינוך גדעון סער. בין היושבים בקהל, בלטה רעמתו הלבנה של אהרון ידלין. כל אחד מהנוכחים בפאנל, פתח באיזו פנייה אל ידלין והזכיר אותו בדבריו. בתום הפאנל, ניתן זמן לשאלות מן הקהל. בין הדוברים בשלב זה היה אהרון. הוא דיבר ממקום מושבו, ובאותו רגע הס הושלך בקהל. ידלין לא שאל, אלא דיבר קצרות ושטח, טלגרפית, את עקרונות השקפותיו לגבי מדיניות החינוך הראויה. בתום דבריו, הקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים ממושכות.

אני מכיר את מעמדו הייחודי של אהרון ידלין בתנועה הקיבוצית. זכורני, מהימים בהם עוד השתתפתי בכינוסים תנועתיים (לפני כעשור התייאשתי מהיכולת שלי להשפיע ומאז אני מדיר את רגליי משם), שכאשר ידלין דיבר, גם כאשר קם ממקומו להעיר הערה, הכל השתתקו והקשיבו. כבר אז היה לידלין מעמד של זקן השבט, של מי שראוי להטות אוזן לדבריו, גם כאשר אין מסכימים איתו. לא אחת, בעת מחלוקת וויכוח, ידלין היה המנסח של הנוסחה הגואלת, שאפשרה לדיון להתקדם וגישרה על פני מחלוקות.

גם בכינוסים כמו כנס שדרות לחברה או המועצה הציונית הוא ניחן במעמד כזה. האיש שמקשיבים לו, האיש שראוי להקשיב לו.

ואף על פי כן, בכנס הרצליה הופתעתי. זו הפעם הראשונה שהוזמנתי ליטול חלק בכנס זה. בהגיעי, מצאתי את עצמי בתוך ציבור מעונב ומחוייט, חנוט בחליפות שחורות. הרגשתי זר במקום, השונה כל כך מהקהלים הטבעיים לי, אלה שבהם אני חש בבית, כמו הקהל של כנס שדרות. המחווה של הקהל לידלין הפתיעה אותי.

הופעתי מכך שמכירים את ידלין. בכל זאת, חלפו למעלה משלושה עשורים מאז סיים ידלין את תפקידיו הממלכתיים. מי זוכר עוד את חבריו לשולחן הממשלה יהושע רבינוביץ', אהרון אוזן, משה קול או ויקטור שם טוב? בעיקר היסטוריונים ושוחרי טריוויה. והנה, לא זו בלבד שזוכרים אותו, אלא הוא נהנה ממעמד של זקן העדה, של האיש שמקשיבים לו, שראוי להטות אוזן ללקחו. איש שמוקירים אותו.

מה הסיבה לכך?

כאשר מתקיים דיון על חינוך בישראל, מיד עולים ההישגים הנמוכים והמבישים של תלמידי ישראל, שהנם מהנמוכים ביותר בעולם המערבי. אי אפשר שלא להיזכר, שהיו פעם ימים אחרים, שבהם בכל המדדים והמבחנים תלמידי ישראל היו הראשונים בעולם, שנה אחרי שנה. היום, כאשר מדענים ישראליים זוכים בפרסי נובל לרוב, הם מבכים את מצבן של מערכת החינוך ושל מערכת ההשכלה הגבוהה, בהשוואה למערכות שבהן הם גדלו ובזכותן הגיעו להישגיהם.

כאשר משווים בין התקופות, עולה תמונה מפתיעה – היום, כאשר האתוסים המובילים של מערכת החינוך בישראל ושל החברה הישראלית הם המצוינות והתחרותיות, ישראל נכשלת בתחרות ונעדרת מצוינות. ימי המצוינות, שבהם ישראל ניצחה בתחרות העולמית, היו הימים שבהם האתוסים המובילים במערכת החינוך ובחברה הישראלית היו השוויון, הצדק החברתי, הערבות ההדדית, החלוציות, והצנע לכת.

לא הכל משכילים לנסח זאת כך, אך רבים מתחילים להבין זאת. אין זו נוסטלגיה מזוייפת בנוסח "גם הנוסטלגיה היא לא מה שהיה פעם." נהפוך הוא, יש היום דברים רבים, הטובים לאין ערוך מאשר באותם הימים. אבל עם עובדות אמפיריות קשה להתווכח.

אהרון ידלין הוא סמל לתקופה. איש חינוך בכל רמ"ח ושס"ה מאז הדריך בתנועת הצופים לפני 70 שנה ועד היום, כאשר באמצע העשור התשיעי לחייו הוא מעורב מאוד בגופי חינוך, תרבות והשכלה, ומי שכיהן כסגן שר החינוך והתרבות תחת שרביטו של יגאל אלון, ואח"כ כשר החינוך והתרבות בממשלת רבין הראשונה – הוא מגלם בביוגרפיה שלו ובאישיותו את ימיה הגדולים והיפים של מערכת החינוך הישראלי. ומי שרוצים לקדם את מערכת החינוך הישראלית ולהחזיר אותה לרמת המצוינות שאפיינה אותה בעבר, מתחילים להבין שאין קיצורי דרך, ובלי חינוך ערכי אמיתי, זה לא ילך. אהרון ידלין הוא סמל לחינוך הערכי, סמל לעטרת החינוך שיש להשיבה ליושנה.

תכונה המאפיינת מאוד את אהרון היא הענווה, פשטות ההליכות ונועם ההליכות. לא אחת אני משווה אותו לבן גילו שמעון פרס. איזה הבדל בין הררי האגו, הנפיחות ורדיפת הכבוד המאפיינים את פרס, לבין הצניעות היתרה, עד ביישנות, הכל כך טבעית וכל כך לא מעושה ולא בנוסח ה"מפורסם בצניעותי", המאפיינת את ידלין.

אהרון ידלין זכה בפרס ישראל, ומהיכרותי איתו הוא בוודאי יציין בכל מקום שהוא רק שליח ורואה בפרס הזה – פרס לתנועה הקיבוצית ולהתיישבות העובדת. אכן, הפרס לידלין הוא בשורה של הכרה לתנועה כולה, אך הוא בראש ובראשונה הכרת תודה של החברה הישראלית לו עצמו, על מפעל חייו – על פועלו רב השנים, על תרומתו הייחודית לחברה הישראלית ולחינוך בישראל.

אני מאחל לחברה הישראלית שתמשיך להקשיב לידלין עוד שנים רבות, אך לא תסתפק בפרסים, אלא תגשים את חזונו.

*

הערה לדבריו של בלפור חקק [גיליון 530] – הגדרתו של א.ד. גורדון כחילוני אינה נכונה. הוא היה יהודי מאמין ושומר מצוות, גם אם לא בדיוק במתכונת האורתודוכסית. למשל – הקפיד להתפלל מידי יום, אבל בשלב מסויים חדל להניח תפילין, כיוון שהדבר סתר את אמונתו הצמחונית, כפי שלא נעל מנעלי עור.

אורי הייטנר

אהוד: אני מצטרף בכל לב לברכות לאהרן ידלין לקבלת פרס ישראל על מפעל חיים. בכל מגעיי עימו היכרתי איש אציל-נפש, נוח לבריות וישר דרך. בין שאר מפעלותיו הוא מנהל למופת את מפעל הענקת פרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול ז"ל לסופרים וזאת במשך עשרות שנים. שלוש פעמים במרוצת השנים האחרון טילפן אליי ובישר לי כי זכיתי בפרס ראש הממשלה. וכי יכול להיות קול ערב מזה? ובין הזמנים גם כיהנתי בחבר הנאמנים של הפרס, בראשותו. [אגב, על הזוכים מחליטים רק שלושה שופטים שהרכבם משתנה כליל מדי שנה וזהותם נשמרת בסוד עד להודעה על התוצאות].

באשר למוטו: אני מכיר סופרים שככל שהם מרבים לברוח מן הכבוד – הכבוד רץ אחריהם וממש מדביק אותם.

* * *

ברוך פלח

מכתב גלוי לעורך "הארץ" ולעיתונאים גדעון לוי, עמירה הס ועקיבא אלדר

אפתח בשבחה של אכסניה: זה שנים שאני קורא את עיתונכם שהוא בעיני פנינה אינטלקטואלית המאירה באור יקרות את סיקור וניתוח החדשות, על כך ישר כוחכם!

איכותו של העיתון ורמתם האינטלקטואלית הגבוהה של הכותבים בו מעוררת בי דיסוננס קוגניטיבי בכל הנוגע לניתוח הסכסוך הישראלי פלסטיני מבעד לדפי העיתון. בנושא זה התפרסמו בעיתונכם כתבות ומאמרי מערכת רבים אולם לא מצאתי אף לא באחד מהם התייחסות היסטורית מקיפה לשורשי הסכסוך.

לאחר מחקר היסטורי מקיף באתי לידי מסקנה שהלאומיות הפלסטינית ותביעתה על חבלי יש"ע היא אחד השקרים האינטלקטואליים הגדולים ביותר במאה ה-20 ויש בה הן בורות היסטורית והן פשע מוסרי ועיוות לוגי.

טיעוני מתבססים על הנקודות הבאות ואשמח לקבל את תגובתכם עליהן:

א. ארץ ישראל הפכה לפלשתינה כתוצאה ישירה של כשלון מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה. אדריאנוס קיסר הבין שהקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל הוא בעל עוצמה חינוכית ולאומית הגורמים לתסיסות ולמרידות. כדי לנתק קשר זה הוא קרא לא"י פלשתינה, לאחר שלמד שאלף שנה לפני כן ישבו באזור החוף הדרומי פלשתים. אין קשר היסטורי בין אותם פלשתים שנעלמו בסביבות שנת אלף לפנה"ס לבין הערבים שהגיעו לארץ באמצע המאה ה-7 אחרי הספירה.

ב. אדריאנוס הצליח: השקר היסטורי שלו השפיע באופן מכריע על חוקרי ארץ ישראל, נוסעים, תיירים וכובשים. מאז ארץ ישראל נקראת גם פלשתינה כאילו לשם זה יש בסיס היסטורי כלשהו.

ג. מעולם לא הציגו הערבים תביעה לאומית על ארץ ישראל ומעולם, עד ראשית המאה ה-20, לא היה קיים עם פלסטיני. עם זה התגבש באופן איטי כתגובה לציונות. בתחילה רצו ערביי ארץ ישראל להיות לאומנים עות'מאניים, לאחר מכן סורים דרומיים ולבסוף פלסטינים, חילופי זהות אלו במשך תקופה קצרה הם ביטוי ברור לחוסר זהות לאומית שלא נבנתה אלא כנוגדן ללאומיות היהודית.

ד. מבחינה היסטורית יש עם ערבי אחד שמוצאו מחצי האי ערב, לעם זה יש תרבות אחת עשירה ושפה אחת ורובם של הערבים הם מוסלמים. בגלל סיבות היסטוריות שונות לעם ערבי אחד יש עשרות מדינות. האם מבחינה מוסרית זה אינו עיוות? ואם הוא כבר קיים למה להוסיף עוד מדינה על חשבון העם היהודי? שטחה של ארץ ישראל כולה משתי גדות הירדן הוא פרומיל משטחן של מדינות ערב. רק לשם המחשה: סעודיה או אלג'יריה הן בגודל כל מערב אירופה!!

ה. הערבים יושבי ארץ-ישראל הם חלק מהאומה הערבית הגדולה לפי כל קנה מידה הגיוני: שפה, תרבות, דת והיסטוריה ואפילו לפי.... האמנה הפלסטינית עצמה. אשמח לדעת מה ההבדל הלאומי בין סעודים לכוויתים? בין בחריין לאבו דאבי? בין פלסטינים לירדנים? וכיוצא באלו.

ו. היהודים באו הנה משבעים גלויות. ההבדל התרבותי בין יהדות מצרים ליהדות מרוקו, בין יהדות פולין ליהדות ספרד הוא גדול הרבה יותר מכל הבדל שבטי בין העם הפלסטיני המלאכותי, לעם הסעודי המלאכותי או לעם הירדני המלאכותי, למרות זאת לא עלה בדעתם של יהודי מצרים להקים להם מדינה נפרדת מהמדינה של יהודי מרוקו, פולין או ספרד. כולם התקבצו בארץ ישראל מתוך קשר היסטורי ותרבותי אחד. מדוע העם הערבי בעל עשרות המדינות אינו מסתפק בכך ורוצה לגזול אף את 'כבשת הרש' של יהודה, שומרון וחבל עזה?

ז. הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין חבלי יהודה, שומרון וחבל עזה הוא בן 3,000 שנה וניתן להוכיחו באין ספור עדויות ארכיאולוגיות וטקסטואליות. לעומת זאת הקשר ההיסטורי למקומות כגון תל אביב, נתניה, הרצליה וראשון לציון הוא בן קצת מעל 100 שנה במקרה הטוב. [שכחת את פתח-תקווה, 131 שנה! – אב"ע]. אם אין לנו זכות על ליבה של ארץ ישראל למה שנשאר ברמת אביב היושבת באמת ובתמים על שיח' מוניס?

ז. עובדה היסטורית היא שבמלחמת השחרור הערבים ברחו, עזבו או גורשו מ-400 כפרים, ערים ועיירות ובמרבית המקרים השאירו את כל רכושם, אולם אותו תהליך קרה עם מספר רב יותר של יהודים שעזבו או גורשו ממדינות ערב כך שהטרנספר היה הדדי ומבחינה מוסרית וכלכלית יש פה תיקו.

ח. בשנת 1922 החליט שר המושבות וינסטון צ'רציל לתת 70% מארץ ישראל [שניתנה במנדט לבריטניה לצורך הקמת מדינה יהודית על פי כתב המנדט] למנהיג שבטי הבדווים בחצי האי ערב השריף חוסיין ממכה, כך קמה מלכות עבר הירדן וכך קם העם הירדני הפיקטיבי שמרבית תושביו הם ערבים הקרויים פלסטינים כך שמדינה פלסטינית כבר קיימת על מרבית שטחה של ארץ ישראל!!

ט. עד מלחמת ששת הימים לא הייתה קיימת אפילו התנחלות אחת ביהודה שומרון או עזה שהיו בשלטון ירדן ומצרים. ירושלים המזרחית כולה הייתה בשלטון ערבי, מי הפריע ומה הפריע לערבים להקים מדינה פלסטינית עצמאית?

 י. המסקנה המתבקשת היא שעם ישראל ויתר על מרבית ארצו לטובת עוד מדינה ערבית שתושביה קרויים פלסטינים וירדנים. מדוע יש צורך להקים מדינה ערבית נוספת בליבה של ארץ ישראל המערבית? האין זה עיוות היסטורי, מוסרי ולוגי?

לתשובתכם אודה!!

בכבוד רב

ברוך פלח

אביחיל

לכל הנמענים שלום וברכה!

מצורף בזה מסמך ששלחתי לעיתון "הארץ" ובו תמצית של מחקר שאני עורך במשך שנים אודות יסודות הסכסוך הערבי ישראלי. המסמך מוכיח שהלאומיות הפלסטינית היא אחד השקרים האינטלקטואליים הגדולים של המאה ה-20. אשמח לקבל את תגובתכם. אתם רשאים להעביר את המייל למי שתרצו!!

גילוי נאות: אני יהודי חילוני ורציונליסט ואינני מחוייב לשום דעה קדומה או השקפה פוליטית אלא רק לאמת ההיסטורית, לצדק המוסרי ולהיגיון הלוגי.

בברכת פסח שמח,

ברוך פלח

* * *

נורית גוברין לידידיה

ידידים יקרים,

זכיתי ב"אות יקיר תל-אביב" לשנת תש"ע.

טקס חלוקת האות, ביום העצמאות, יום שלישי, ו' באייר תש"ע (20.4.2010)

בשעה 11:00 במשכן לאמנויות הבמה, שד' שאול המלך 19, תל-אביב

וזכיתי גם בפרס עירית רמת גן למפעל חיים לספרות

טקס חלוקת הפרס בשבוע הספר העברי, כ"ד בסיון תש"ע (6.6.2010)

בשעה 19:00; באולם אולב, רח' חיבת ציון 16, רמת-גן

אם תרצו כרטיסי הזמנה לשני הטקסים או לאחד מהם, שילחו לי מייל עם כתובת הדואר ומספר הכרטיסים (בודד או זוג) ובאיזה טקס מדובר, והכרטיסים יישלחו אליכם בדואר.

חג שמח ולהתראות

נורית גוברין

govrinur@post.tau.ac.il

* * *

בן דרור ימיני

הונאת הפליטים הגדולה

קמפיין אדיר הופך את מסתננים ומהגרי העבודה לפליטים. חוקרים רבים הגיעו למסקנות הפוכות. התקשורת אינה משמיעה אותם. עובדות שכדאי לספר

כמו תמיד, אנחנו מתעוררים מאוחר. עניין של מחלה לאומית. אבל נתחיל בנתונים. קרוב לעשרים וחמישה אלף מסתננים זרים חדרו לישראל בשנים האחרונות דרך האין-גבול עם מצרים. פה ושם שומעים על מישהו שנהרג, וחושבים שהצבא המצרי עוצר את הגל. המציאות שונה. לאחר ירידה קטנה בשנה שעברה, בחודשים האחרונים ההסתננות הולכת וגוברת. בין אלף לאלפיים בחודש. עד סוף השנה יהיו כאן בין שלושים לארבעים אלף מסתננים. הם מגיעים מסודן, מאתיופיה, מאריתריאה, מקונגו מחוף השנהב וממדינות נוספות. תמיד אחרי שהייה במצרים. לא טוב להם שם.

מיליוני אפריקאים צעירים רוצים להימלט למערב. המשפט הבינלאומי אוסר על "החזרה חמה (Non-Refoulement) אך מדינות מערביות מתחמקות מהדין. איטליה מבצעת החזרה של ספינות ללוב, עוד בהיותן בלב ים. גורלם רע ומר. בית-משפט אישר "החזרה חמה" של פליטים ליוון. בצרפת מוחזקים פליטים בשטח אקס-טריטוריאלי, בסמוך לשדות תעופה, כאשר זכות הפנייה שלהם לערכאות מוגבלת, ורבים מהם מוחזרים למקום ממנו הגיעו. אוסטרליה עוצרת את המסתננים באיים מרוחקים. רבים אחרים נהרגים בניסיון לחדור לטריטוריות אירופיות (למשל, מלייה וסאוטה, מובלעות אירופיות בתוך מרוקו), או טובעים בספינות רעועות שמנסות להגיע למלטה, או לאיים בשליטה אירופית. ומכל מדינות העולם, האין-גבול בין ישראל למצרים הוא המסלול הפתוח ביותר להגירה.

דירה לישראל איננה מקרית. גם בהנחה שלא מדובר במזימת טרור מוסלמית להכניס לכאן תאים רדומים (יש גם טענות כאלה), מדובר בצעירים שמצויים בקשרים מתמידים, בכל הנקודות שבהן הם מצויים. המאפיין הראשון שלהם, בכל מקום, הוא טלפון סלולרי צמוד, עם כרטיסים קומיים וזרים. הם יודעים מצוין מה קורה בכל מקום. כשישראל הקשיחה תנאים, שלחה למעצר והרחיקה את הזרים מתל-אביב והמרכז - היתה ירידה בהסתננות. כשהלחץ של ארגוני זכויות ואנשי תקשורת טובי לב התעצם, והתנאים חזרו לקדמותם –הנהירה התחדשה.

בעבר היו המסתננים שוהים במעצר. אלא שאין מקום בבתי הסוהר. כך שאם הם נתפסים, הם זוכים לשבועות בודדים בכלא, ואז יוצאים לחופשי. לפעמים גם השלב הזה נחסך מהם. התחנה הבאה, עם או בלי מעצר, היא בקשה לתעודת פליט. כולם, לפי הצהרותיהם, שייכים למחלקת הנרדפים, ועונש מוות ממתין להם אם יחזרו או יוחזרו למכורתם. אפשר להניח שיש בודדים שזה נכון לגביהם. אבל עצם הגשת הבקשה הופכת אותם לחסינים. מיותר לציין שמדובר בהונאה רבתי. אפילו בסודן כבר יש שיבה ממחנות פליטים אל תוככי סודן. לא שהעימותים שם נפסקו לחלוטין, אבל ייתכן, נקווה שזה נכון, שהג'נוסייד הגדול כבר מאחורינו. באריתראה המצב בעייתי. הצעירים שנמלטים משם חוששים שיגויסו לצבא המקומי לשנים ארוכות.

שלושה מיליון כבר שבו לסודן

רוב מדינות אפריקה סובלות מבעיות קשות. אפשר להבין לליבם של הצעירים הנמלטים. הם רוצים מערב. אבל הם מגיעים לאן שאפשר. מדינות ערב מוצפות בפליטים, שלא רוצים להישאר בהן. "מדוע אתה עובר ממצרים לישראל?" נשאל פליט סודני, "משום שבישראל ארוויח 4$ לשעה, וזה סכום שבמצרים אפשר רק לחלום עליו."

איש אינו יודע באמת כמה פליטים מצויים במעבר. יש פער אדיר בין נתוני סוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR) לבין כמות הפליטים האמיתית. תימן מתלוננת על קרוב ל-800,000 פליטים, כשנתוני סוכנות האו"ם מצביעים על 159,000 בלבד. במצרים מוערך מספר הפליטים בכשלושה מיליון, כשהאו"ם מדווח על כמאה אלף בלבד. מיליוני פליטים הגיעו גם למדינות צפון אפריקה אחרות. התנאים שם קשים. היו אירועים של ירי לעבר המוני פליטים, מקומות מחסה שעלו באש על יושביהם, ועוד. לפעמים המפלט גרוע יותר מהמקור. גם סודן עצמה היא מקלט, לפחות זמני, לפליטים רבים מסומליה ואריתריאה.

התקשורת הישראלית הופכת אותם אוטומטית ל"פליטים". האומנם? כאשר בודקים את המסתננים, מתגלה סיפור שונה. לא המסכנים והנרדפים מגיעים, אלא בעלי אמצעים (הכל יחסי) וקשרים. צריך לשלם למבריחים. צריך להיות עם רשת תקשורת יעילה. חוברת שפורסמה לאחרונה, בעריכת פרופסור ארנון סופר, מציגה תמונת מצב רצינית יותר. עו"ד עפרה קלינגר, למשל, בדקה את הסוגיה לעומקה, גלובלית ומקומית. ד"ר משה טרדמן ביצע תשאול נרחב למסתננים מדרפור ומאריתריאה, והוא קובע ש"רוב מבקשי המקלט אינם זכאים למעמד של פליט." אלא שאיש מהחוקרים שחושבים שמדובר במסתננים ובמהגרים אינו מושמע בתקשורת. בולשביזם בהתגלמותו. התוצאה היא הונאה.

כאשר הם מגיעים לישראל, גן-עדן יחסית למדינות ערביות, נשמעות אצלנו קריאות הקרב הרגילות. פליטים היינו, איכה נשיב את פניהם של פליטים שמתדפקים על שערינו. האם זה המוסר היהודי? האם נשלח אותם למות בארצם? האם ערלי לב אנחנו? האם נעשה לפליטים מה שסוגרי הדלתות עשו לנו?

שיבה המונית לסודן

כך שכדאי להציג את תמונת המצב האמיתית. ובכן, לפי דיווחי סוכנויות סיוע רבות, ובכלל זה UNHCR, עד סוף שנת 2008 בלבד הייתה חזרה של 2,237,934 איש לחבליה השונים של סודן, רובם באופן עצמאי. עד אמצע 2009 חזרו עוד 247,712 אלף איש. כלומר, שיבה בקצב של כחצי מיליון בשנה. בהנחה שהחזרה רק גוברת, אנחנו עומדים על כשלושה מיליון איש. מספר מרשים לכל הדעות. על רקע השיבה ההמונית הזאת, מותר לשאול: האם דווקא בישראל התקבצו לוחמי החופש הנרדפים, שהחזרתם לסודן תוביל אותם היישר למחנות השמדה? הרי זה הרושם שמנסים ליצור דמגוגים בתוכנו. ובכלל, מתברר שבישראל, אין אף רשות שיודעת שהשיבה ההמונית הזאת מתבצעת.

גם אם לא נקבל את ההערכה שמיליון איש רוצים להגיע לישראל, אפשר להניח שככל שהקהילה האפריקנית בישראל תהיה גדולה יותר, כך הביקוש ילך ויגדל. מי שלא ביקר לאחרונה בדרום תל-אביב בכלל, ובתחנה המרכזית הישנה בפרט, מוזמן לעשות זאת. מתפתחת שם קהילה עם חיים משלה – עסקים, חנויות ואפילו מתעשרים חדשים. זה כמובן מושך רבים אחרים. המסתננים נקלטים. נכון שאחוזי הפשע והעבריינות הולכים וגדלים, אבל יאמרו לנו שאין צורך להתרגש. ככה זה אצל מהגרים. גם היהודים בארה"ב היו כאלה פעם, כשרק הגיעו וחיפשו פרנסה.

חיסול דמוגרפי זוחל

זה אולי לא נעים, אבל צריך להבהיר משהו: קליטה המונית של פליטים, גם אם בתהליך זוחל, "רק" אלפיים בחודש, משמעותה חיסול זוחל של ישראל כמדינה יהודית. כן, עניין של דמוגרפיה. "רק" עשרות אלפי דורשי נישואים מהשטחים, ו"רק" עשרות אלפי מסתננים, ו"רק" מאות אלפי עובדים זרים שנשארים כאן לצמיתות, והחיסול הזוחל מתבצע. את רובם המוחלט לא ניתן לגרש. האם זו הנורמה המקובלת במערב?

לא בדיוק. איטליה וצרפת ובריטניה מבצעות החזרות של עשרות אלפים, כשאין סכנת חיים. הדמגוגיה של כל קרטל זכויות הפליטים טוען שלישראל אסור. שיח הזכויות הרי משתק אותנו. אפילו שרי הליכוד סובלים מאימת הקרטל. הם חוששים שיבולע להם בתקשורת. אז במקום לגבש מדיניות שמשלבת בין זכויות אדם לבדיקה אמיתית של העובדות – הם משותקים מאימת הקרטל. הרי כל אמירה אחרת תהפוך אותם לפשיסטים, למסוכנים, לערלי לב ולמי ששכחו שגרים היינו ופליטים היינו בלה-בלה-בלה.

כך שיש צורך בגישה הומנית. אבל אין צורך בהונאה רבתי. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. ולכן, יש צורך לעצור את הכניסה. פשוט לעצור. שום סכנת חיים לא נשקפת למי שלא יגיע דווקא לישראל, מכל מדינות העולם. וגם להתחיל בתהליך של החזרה. רק מי שיוכיח שסכנה אמיתית מרחפת מעל ראשו – יש גם כאלה – יהיה זכאי למקלט. כל שאר מהגרי העבודה – אינם זכאים לשום מקלט.

אלא שכמו כל דבר אצלנו, הגירה פלסטינית לישראל (חלקה באמצעות "נישואים"), רישום תינוקות שנולדו באזור הר חברון כתינוקות למשפחות בדואיות מישראל, ועוד ועוד – גם עניין המסתננים – נתקל בחומה בצורה של "אין מדיניות". יש גחמות. פה ושם החלטה, שמתבטלת מיד משום שאנשים טובים, באמת טובים, מקימים קול זעקה ומחאה. גירוש? על גופתנו! מוקדי מעצר? לא יקום ולא יהיה! הרי יהודים ישבו במחנות ריכוז, ואיכה נעשה כדבר הזה לפליטים שמבקשים מחסה אצלנו. גדר הפרדה? מנטליות של גטו! אנחנו צריכים לפתוח את גבולותינו לכל דכפין. למעשה, מדובר ברעיון מצוין, ויש אפילו החלטה. אבל אין תקציב, זה ייקח שנים, ועד שזה יקרה, אם זה יקרה, יהיו כאן כבר למעלה ממאה אלף מהגרים מאפריקה.

הגיע הזמן להחלטות

במישור הרטורי יש כאן משהו מעניין. יש שימוש במוסר היהודי ובאתוס היהודי על ידי מי שחלק מרכזי באג'נדה שלהם הוא שלילת זכות הקיום של מדינה יהודית. ישראל, למען הסר ספקות, צריכה לשמור על כללי המשפט הבינלאומי, ובוודאי שעל כללי מוסר בכלל, ומוסר יהודי בפרט. אלא שאין צורך להפוך את הפירמידה. זה בסדר שלכל מסכן בעולם יש זכות, בעיקר אם הוא מוסלמי, אפריקני, זר. אבל גם ליהודים יש זכות, למפלט ולריבונות, במדינה משלהם. הרי הדמגוגים שרוצים לפתוח את השערים להמוני פליטים הם אותם אנשים (רובם, לא כולם), שתומכים גם בשיבה פלסטינית (פיקציה שאין לה שום תקדים בינלאומי מוכר), דבר שיוביל לחיסול של המדינה היהודית. וגם כרסום זוחל של הרוב היהודי, הוא סוג של חיסול דמוגרפי זוחל.

כך שהגיע הזמן שלממשלת ישראל תהיה מדיניות, שעדיין אין לה. האין-מדיניות הנוכחית מעודדת את המשך ההסתננות וההגירה. ולכן, אין מנוס משימוש באמצעים המקובלים במדינות דמוקרטיות: חסימת הגבול, בדיקה רצינית ומזורזת יותר הבקשות למעמד פליט, והחזרה – כן, החזרה – של אלפי פליטים לכל מדינה שבה הם אינם מצויים בסכנת חיים.

אם הממשלה מתקשה בגיבוש מדיניות, היא מוזמנת לעיין בנייר העבודה של מרכז מציל"ה (שבראשו עומדת פרופ' רות גביזון). המסמך חובר על ידי פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' אמנון רובינשטיין, וד"ר ליאב אורגד. יש שם המלצות עם האיזון הנכון לשמירה על צלם אנוש, תוך חתירה לשמירת אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. המדיניות מוכנה. הגיע הזמן לבצע אותה.

פורסם באתר האינטרנט של "מעריב" ביום 26.3.10.

* * *

גַרְגֶרֶת [של הגרון] ולא גרוגרת [דבלה]

אהוד היקר,

אני מאחלת לכם חג שמח וסדר נהדר, ועם מאכליה של המיסתורית הוא בוודאי יהיה נהדר.

שתי הערות: א. גַרגֶרֶת שהוא החלק של הגרון, ולא גרוגרת שהיא דבלה, כלומר: תאנה מיובשת.

ב. לא רצוי להשתמש בגרונות של עוף או תרנגול הודו מכיוון שמזריקים לתוכם הורמונים. אפשר גם בלי. חוץ מזה המרק נשמע נהדר.

שלי כבר מוכן במקפיא אז מאוחר מכדי ללכת בעקבות המתכון של המסתורית, שנזכה לשנה הבאה, כל טוב וחג שמח

רות א-ג

* * *

פוצ'ו

"מה הריח הזה מזכיר לי?"

אהוד,

 מה יהיה הסוף איתך?

י. אורן מנתח באיזמל חד וחודר את שירה הנפלא של הגב' גולדברג ואתה עם הראש הכחול שלך רק רוצה לדעת אם היו לה אורגזמות. תתבייש לך!

מה שאני יכול לעזור לך בכיוון (למרות ריחוקי הידוע מהנושא) הוא שחוש ריח כנראה לא היה לה. (לה, או אולי למנתחה יוסף אורן) – כי ריח האורן דומה לריח אורן (העץ) או בת אורן (השמפו). מה שזהה לריח הזרע הוא ריח פריחת החרוב הזכרי. ועל כך יש לי סיפור קטן הנוגע בעקיפין לפתח-תקווה: 

בכניסה לפקולטה לחקלאות ברחובות הייתה שדרת חרובים אשר בבוא העונה המתאימה, הפיצו פרחיה את הריח המביש.

ולמדה אתנו נערה נחמדה, דתייה, צאצאית ממשפחת שטמפר הידועה. היתה זו נערה כלילת המעלות, אך מחמת צניעותה החסודה לא ניתן היה כמעט להתקרב אליה. והנה יום אחד מתאספת כל הכיתה בשדרת החרובים, בשיא פריחתה, לצורך סיור במטע הקרוב, ובעוד אנו מחכים לבואו של פרופסור אופנהיימר, פולטת הנערה החסודה לתומה את המשפט הבלתי נשכח:

"מה הריח הזה מזכיר לי?"

מה שלימד הפרופסור באותו שיעור, אני לא זוכר, אני אפילו לא זוכר מה שהוא לימד בכל השנה, אבל את המשפט החביב הזה, לא אשכח לעולם, אני וכל הכיתה שלנו שהתפרנסה אחר כך ממנו בכל חג ומסיבה.

שלך

פוצ'ו

נ. ב.

ובקשר לשאלתך החשובה בסוף המאמר של אורן – אנא, כשתדע את התשובה אל תשמור אותה לעצמך, יש עוד כמה שמתענינים בדברים העומדים ברומו של עולם.

אהוד: אם הנערה היתה ממשפחת שטמפפר, הריהי קרובת-דם שלי, ובבקשה אל תתלוצץ על קרובים שלי! הריח הזכיר לה כנראה את השנים הראשונות הקשות של פתח-תקווה. כן, בחצרו של סבי יהודה ראב, בן-דודו של יהושע שטמפפר, היה עץ חרוב ענֵף שאת שתילו הביא דודי ברוך ראב בן עזר מתחנת הנסיונות החקלאיים של אהרן אהרנסון בעתלית עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

* * *

עוד ברכות ליום ההולדת של הסופר הנידח

אשר חל מחר ומחרתיים לפי התאריך הכללי

שלום לך אהוד היקר וברכות ליום ההולדת שלך.

ברכות למג'נון הזה שיושב ימים ולילות ליד המחשב (המכשף) וטורח הרבה ומביא לנו העצלנים ממיטב דברי ההגות הרגילה והאפיקורסית, שירים וסיפורים ודברי הבאי ופולמוסין וגם קטעי סיפורים שלו חינם אין כסף, וגם שולח דיסקים מלאים לכל המעוניינים, וגם אלה חינם אין כסף, והכל לשם שמיים ולשם ארץ ישראל המחודשת ובעיקר לשם האדרתה של מלבס עיר הולדתו שנקראה לימים פתח-תקווה.

ברכות לזה העושה כל-כך הרבה לספרות הישראלית וידו שלוחה ונשלחה בכל אשר לכול. ולהוכחה הינהו סופר נידח כי בימינו, אלה אשר לא כותבים דברי נאצה על מדינתם ומולדתם כדי למצוא חן בעיני האנשים הצוררים היושבים בניכר ומעודדים את בנינו לכתוב שלילי וגם מפצים אותם בעין יפה בדורונות ובפרסים למיניהם – אלה שלא נוהגים כך הם הנידחים!

ובכן עד מאה ועשרים חיי בריאות ונחת לך ולכל המשפחה שלך אמן ואמן,

בלחיצת יד חמה,

ד"ר יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

* * *

ניזון בחורף מתפוזי שמוטי ובקיץ מאבטיח מל"לי

לידידי הצעיר אהוד בן עזר היקר שלום רב,

נבצר מבינתי הבן איך זה ספרך "המושבה שלי", שהוא אולי הרומאן המודרני החשוב והמשעשע ביותר שנכתב אי פעם על המושבה שלנו ועל ארץ-ישראל של העלייה הראשונה – צלל כאבן בבריכה בפרדס מיד לאחר הופעתו ואין איש יודע עליו ומחשיב אותו במניין הספרים הטובים שנכתבו אי-פעם בעברית מתובלת באידיש ובערבית. אני בטוח שהדורות הבאים, שילמדו על פיו את החיים בארץ-ישראל המתחדשת ולא יחדלו ליהנות מעסיסיותו – – הם לא יאמינו שכך היה גורלו לשיכחה בשנות חייו של מחברו.

ממני,

הסופר העל-זמני החי על גדת הירקון הדרומית

ניזון בחורף מתפוזי שמוטי ובקיץ מאבטיח מל"לי

אלימלך שפירא

* * *

דוד סיון

ז'בוטינסקי והגבול המזרחי של המנדט

המאמר המעניין של אורי הייטנר על ז'בוטינסקי "לנו לנו לנו – ז'בוטינסקי" [גיליון 530] מתאר את הסיבות לפרישתו של ז'בוטינסקי מההנהלה הציונית. הייטנר מציין שתי סיבות מדוע טעה ז'בוטינסקי כאשר האשים את הנהלת התנועה הציונית על הסכמתה "על כך שנתנה ידה לקריעת עבר הירדן."

אך ישנה סיבה נוספת: האולטימטום הבריטי שדרש מחברי ההנהלה להודיע על קבלת את הספר הלבן כתנאי לכך שהבריטים יסכימו לקבל על עצמם את המנדט.

האולטימטום הזה כלל גם את קביעת הגבול המזרחי של המנדט על הירדן והיה מלווה בלחצים בדמות דיונים בשני בתי הפרלמנט על ביטול הצהרת בלפור ועוד. בישיבה המכרעת, בתאריך 18.6.1922 – של ההנהלה הציונית, אף אחד לא התנגד לקבלת האולטימטום, גם לא ז'בוטינסקי. קביעת הגבול המזרחי איפשרה לחבר הלאומים לאשר את ההחלטה שמטילה על בריטניה את המנדט על פלשתינה.

לזכותו של ז'בוטינסקי יאמר שבניגוד לשאר חברי ההנהלה, היו לו רק 24 שעות לשקול את צעדיו מאחר שרק יום קודם חזר ללונדון משליחות בארה"ב. כשישה חודשים מאוחר יותר, בינואר 1923, התפטר ז'בוטינסקי מההנהלה הציונית ופרש מההסתדרות הציונית.

* * *

יחד בכאב יחד בתקווה

טקסי זיכרון משותפים ליהודים ולערבים

שלום לכולם,

אנו רוצים להזמינכם לטקסי זיכרון משותפים ליהודים וערבים, כדי לציין ולכבד את הכאב ואת האובדן בשני הצדדים, מאז מלחמת 48' ועד היום.

הטקסים ייערכו במקביל במקומות אחדים בארץ, ביום שני, 19 באפריל, 16:00-19:00.

מצורפת הזמנה בעברית ובערבית. [ר' פרטים בצרופה לגיליון].

בברכה חמה,

צוות פרויקט נכבה / עצמאות

* * *

רב תודות לבן עזר היקר ולדודו פלמה על "יצאנו לשנות פני עולם" [גיליון 530] בערב חג הפסח הזה נראים דברים אלו כדברי טעם וחוכמה, זה הזכיר לי נשכחות.

עזרא יחזקאל-שקד 

* * *

"הפלסטינים מוותרים על זכות השיבה!"

סופר נידח שלום,

נשיא ארה"ב ברק אובמה הוא אדם חכם, ממוקד-מטרה ונחוש להשיג את מטרותיו. על אף ההתקפות חסרות הרסן של הרפובליקאים, הצליח אובמה להשיג רוב בבית הנבחרים לתוכנית ביטוח הבריאות שלו. הוא חשף את הכשל המוסרי החמור של הרפובליקאים, שמוכנים להשאיר למעלה מ-30 מיליון אמריקאים ללא ביטוח רפואי כלשהו, ואשר השלימו עם ביטוח רפואי חלקי למרבית יתר האזרחים בארה"ב.

באשר לאזורנו, אובמה למד את הלקח מהטעויות של ביל קלינטון ובוש הבן, שהשאירו את הטיפול בתהליך השלום לסוף תקופת הנשיאות שלהם.

אנשים חלשים כמו אהוד אולמרט הגיעו לפתרון הקסם הכולל בסוף תקופת כהונתם, כשהם כבר לא רלוונטים.

ברק אובמה נחוש להגיע להסכם שלום כולל בין ישראל לרשות הפלסטינית תוך שנתיים. הוא יודע שההתנחלויות הן המכשול העיקרי להשגת שלום עם השותפים אבו מאזן וסאלם פייאד, המעונינים להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל. אילו ישראל היתה מסתפקת בסיפוח גוש עציון, מעלה אדומים והשכונות היהודיות במזרח ירושלים, תמורת מתן שטחים חלופיים לפלסטינים (ככתוב ביוזמת ז'נבה), היה ניתן להשיג הסכם שלום עם המדינה הפלסטינית בגדה.

לראייה, כל נאמני אבו מאזן חתומים על יוזמת ז'נבה, שאחד ממוביליה היה יוסי ביילין. רם עמנואל – ראש צוות הבית הלבן, כבר הצהיר בעבר שיוזמת ז'נבה היא הבסיס לכל הסכם בעתיד. לפיכך רבים בישראל, ואני בתוכם, תומכים בפעולותיו של ברק אובמה ומחזקים את ידיו. הנשיא ברק אובמה הוא ידיד ישראל, תומך בישראל ומסייע לביטחונה, אך אינו תומך בכיבושיה. השגת המטרה מחייבת נקיטת אמצעי לחץ על הצדדים, כדי להגמישם (לרבות ויתור הפלסטינים על זכות השיבה לתוך מדינת ישראל) כדי להגיע לשלום כולל סופי. רוב העם הפלסטיני יתמוך בהסכם שלום עם ישראל, וגם החמאס לא יתנגד להסכם שיושג (כפי שהצהירו מנהיגיו) שיובא לאישור במשאל עם אצל הפלסטינים.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אובמה והילארי מבינים את בעיות השלום במזרח התיכון בדיוק כמוך! אתם אנשים תלושים מן המציאות ומאמינים לשקרים של הערבים. "הפלסטינים מוותרים על זכות השיבה!" – "החמאס לא יתנגד להסכם!" – איזה שטויות אתה מגבב בשמם?!

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 3

 מאחורי חזותה החיצונית ופניה חמורות-הסבר, הסתתרו, כפי שגיליתי עד מהרה, לב טוב, לשון שנונה, סבלנות לאין קץ וחוכמת-חיים רבה, ובזכותה למדתי לדעת, אולי יותר מכפי שנתכוונה לכך – מה פשר המהלך החדש שאליו נקלעו עתה חיי, בַּדרך ללא חזרה.

במשך כשבועיים היתה פרומה מורתי ומדריכתי היחידה בכל הקשור לדיני יהדות שעל האישה לדעת, אורחות נשים, כשרוּת וכל הנהגת הבית.

בלילות עדיין הייתי חולמת שאני שוכבת חבוקה במיטה עם הרבנית שמואלה, ערומות, וכל אשר אני עושה כדי להיטיב עימה ולשעת חן בעיניה – אינו מתקבל על דעתה והיא מגמדת אותי ואני חופנת בידיי את שדיה הצחורים, שכבר הניקו חצי תריסר, ומתחננת אליה שתרשה גם לי לעלות בהר, כי פטמותיה מוצקות ומגורות מאוד, והיא אומרת לי: "לילך, את לא ראוייה לעלות בהר, את הרמוטק, את זונת-חיילים מושחתת, אני אדוניתך ואת השתחווי לי – " והיא דוחפת עמוק את פניי אל בין ירכיה ונאנחת, ונאנחת, "שתינו נירש גיהינום, בגללך," היא אומרת לי, ומיד קופצים עליי מאחורנית עַלִי ועֵלִי, ותוקעים בי כל אחד זוֹבַן שלו במקום אחר, והחילוני פוגש את העמלקי במעיי ושניהם זירמתם עזה – – – ואני רוצה לצעוק, לא! אני פאני! אני מִשְׁתָנַה – – – והם לועגים לי, לא! את מַשְׁתֵנַה – – – ואני מתעוררת לפנות בוקר בהרגשת בחילה עזה, ומקיאה, וצרבת שורפת במעיי כאילו זרים השתוללו בהם כל הלילה –

טלוויזיה לא נמצאה, כמובן, במכון. "אנחנו מוציאות את הביוב מהבית החוצה ולא מבחוץ הביתה," הסבירה לי פרומה. גם עיתונים לא הגיעו, ורק לעיתים, במיטבח, היתה המבשלת פותחת טרנזיסטור ישן לשמוע את החדשות, וגם זאת בחשאי, ובעיקר למען העוזרת שלה, שלה בן המשרת בקישור לצבא-דרום-לבנון, ובכל זאת, על ניסיון הפיצוץ במסגדי הר-הבית שמענו, ואז הבנתי מדוע דאגה הרבנית שמואלה להרחיקני, לטובתי.

מי יודע?

הניתוק מן העולם החיצון, והחיים בחברה שכולה נשים, לא הקלו על תהליך ההשתנות הרוחנית שלי ולא בנקל הגעתי למידת ההשתוות. בעלות-התשובה האחרות נראו לי כבדות-מחשבה או תמהוניות, וחלקן פוסטמות כאלה, שנואשו מעצמן ומצאו ביטחון, גם כלכלי, בחיק המכון. גם יחסן אליי היה מסתייג. אך למן היום הראשון הרגשתי כאילו מבודדים אותי והטיפול בי נקבע לפי מסלול שונה. רוב שיחותיי היו עם פרומה, שהתמסרה להיות מדריכתי האישית – להכינני לייעודי המיוחד שנקבע לי.

היתה מסביבי איזו הרגשה של עדר, ושל רצון להצטיינות, כשהפרס – חתן. וכל אחת ידעה כי מעמדה בשידוך העתיד להיות מוצע לה – נקבע על פי הרושם שהיא עושה, בהתקדמות בלימודים, בהליכותיה ובנעימות אופייה.

בשיחותינו הכינה אותי פרומה לקראת חיי נישואיי והסביר לי כי מה שרופאי-זמננו קובעים, שטבע הנשים לקה ורובן אין להן תשוקה לבעליהן ואין לזה תרופה – אין זה נכון. והאמת – אין זה בגלל ליקויי טבענו, הנשים, אלא לעיתים הנהגת הבעל כלפי אשתו אינה כראוי, והיא הגורמת לה החלשת השתוקקותה. "ומדוע אין האישה מתאווה לתשמיש אם אין התנהגות הבעל כלפיה כראוי? עניין זה אבאר לך בקצרה," שאלה פרומה, גם ענתה, "שונה היא השתוקקות האיש מהשתוקקות האישה. הנאת האיש, בעיקר, היא להיות מִכחול בשפופרת, ובייחוד מתענוג ההזרעה. לא כן השתוקקות האישה, שנובעת בעיקר מהתקרבות הבעל האוהב אותה, לכן היא רוצה לבוא לידי התקרבות לבשרו, מאחר שבעלה אהוב אצלה. אמנם, הזרעתה היא רק חלק מתשוקתה, ואף שפירש רש"י – 'ואל אישך תשוקתך' לעניין תשמיש, אבל, בלי אהבה מתאימה אין לאישה השתוקקות רק להזרעה עצמה, ואדרבה, פאני, אם חס-ושלום מתנהג הבעל כלפיה שלא כראוי – היא סולדת מן התשמיש – "

אך מחשבותיי נדדו מדי פעם למחוזות אחרים. לילה אחד, בשתיים אחר חצות, התגנבנו, ברשות, שש חניכות יחד עם פרומה המדריכה, במונית שהצטרפה לטור של מוניות שחנה לפני הישיבה של חסידי מישהו, שכחתי את שמו. מתוך הישיבה שמענו קולות ריקודים, קפיצות ומחיאות כפיים של בעלי-התשובה – תיקון חצות. ואז נפלטה החוצה שפעת האברכים הלבושים שחורים ומתנגשים זה בזה בהתלהבות, יחד עם מוריהם, וגדשו מונית אחר מונית ואלה עזבו את המקום בכיוון נבי-סמואל, ואנחנו אחריהם.

ראינו אותם מתפזרים שם בשדות, כל אחד לנפשו, ומדברים עם הקב"ה, ועד מהרה נשמעו ברחבי השדה זעקותיהם ובכיים של האברכים, ושוב ריקודים וקפיצות עד אובדן-חושים, זו היתה מין אקסטזה והם שרו בארמית וחזרו שוב ושוב על פסוקים מוזרים מהם אני זוכרת רק:

"חושך הוא אשא אוכמה תקיף בגוון

הֵי, הֵי –

אשא סומקא תקיף בחיזו

הי, הי –

אשא ירוקא תקיף בציור

הי, הי

אשא חיוורא גוון דכליל כולא

הי, הי –

חושך תקיף דכל אשין ודא אתקיף לתוהו

הי, הי –

חושך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתוהו –

הי, הי – "

[הערת המלביה"ד: תרגום הקטע, שמבוסס על פסוקי ספר הזוהר הקדוש, הוא כך: "חושך הוא אש שחורה, חזקה בגוון, / הֵי, הי – / אש, אדומה חזקה במראה, / הי, הי – / אש ירוקה, חזקה בציור, / הי, הי – / אש לבנה, גוון הכולל הכול, / הי, הי – / חושך הוא האש החזקה בכל אש, וזו המחזיקה בתוהו, / הי, הי – / חושך הוא אש, ואין הוא אש חשוכה אלא כשהוא מחזיק בתוהו, / הי, הי – " (זוהר, ח"א ט"ז ע"א).

החזיון הלילי הסתיים רק לפנות-בוקר, ושוב התקבצו בעלי-התשובה, רועדים, במוניות שהובילו אותם חזרה, כך נאמר לנו – לטבול במקווה או לרחוץ במעיין, ולהתפלל בחמש בבוקר תפילת שחרית כללית.

אנחנו חזרנו למכון, נרגשות ונסערות, וכל אחת מתפללת בליבה שתזכה בבוא היום ובעזרת השם להיות עז לאחד מן התיישים הללו, המפזז מדי לילה בשדות, "הי, הי – " ופיאותיו מתנפנפות כסערה בשעת ההתייחדות הקדושה וההתבוננות בעליונים.

אך מחשבותיי נדדו מדי פעם גם למחוזות אחרים. תיארתי לעצמי שאימי הופכת הרים וגבעות בחיפושיה אחריי, ואולם לא עלה על דעתי כלל לעזוב את המכון. לא היתה לי שום כוונה לחזור לריקנות החיים הרקובים של הציונים בתל-אביב ולהיות שפופרת למִכחולם של חילונים שטופים בתאוותיהם, המאבדים יום-יום ושעה-שעה את חלקם בעולם-הבא.

חלומות הלילה, בחילות-הבוקר ושיחות היום – יצרו בי חוסר-שקט שכמוהו עובר ודאי על כל מי שנגמל מהתמכרותו לסמים. אם חשבתי כי ההחלטה להצטרף אל ישיבת אור-בלבנה היא הקשה ביותר בחיי, הנה נתברר לי עתה כי המעבר אל מכון אש-שחורה הוא הצעד המכריע, הוא האושר האמיתי שבלהיות יהודי, שהוא כבר לא החיפוש אחר האמת אלא האמת עצמה. כי רק אצל החילונים והציונים רפי-השכל יש חיפוש ולבטים, אצלנו – בעזרת השם, הכול שריר וקיים.

אבל היה לי קשה. קשה מאוד. בלילות הייתי משפשפת את צ'יפצ'ימון הבובי המסכן שלי ומלטפת ונאנחת בחשאי, רטובה כולי וחשה שאני נקברת עם הזיותיי ומאחורי קירות-חדרי העבים, מוכנה לצאת לרחוב ולהפקיר גופי לכל עובר ושב או להוציא ממזוודתי את מעטפת השירים של תוגתי המסכן ולרוץ עימה ערומה נוטפת-עסיס במסדרונות או מוטב לקרוע בגדיי מעליי בחדר-האוכל בשעת הארוחה ולצעוק, ולצעוק – "אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת – " ועד ל"רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו."

יסלקו אותי מיד, אבגוד בכל ערכי היהדות ואחזור לחיות כאוות נפשי ולא אחלום עוד על גברים ונשים שמתייחדים איתי בלילות.

האוכל היה תפל. נפשי יצאה למנה של חומוס ירושלמי חם עם שמן-זית, גרגירים וחמוצים. פיתות טריות. וחריף, כמו שאהב אבא שלי, זיכרונו-לברכה, שהיה מפליץ ודאי מעל גגות העיר ושאליו אני מאוד מתגעגעת לפעמים. מוזר כיצד התחלתי מתאווה, יותר מתמיד, ללפת כבושה, אדמדמה-סגלגלה, למלפפון חמוץ, לזיתים כתושים, חריפים, נוצצים בשמן. ולעגבניה או בצלצלים בחומץ.

ויום אחד, לפנות-ערב, חיכיתי לבואה של פרומה והיא לא הגיעה. כנראה נחלתה כי כבר בבוקר לא הרגישה טוב והתאוננה על קור בכפות ידיה ורגליה. זה היה יומיים אחרי ליל-התיישים. שעת הדמדומים המוקדמת, הירושלמית, הילכה עליי סוג של עיצבון טעון חומר-נפץ, מין דפרסיה של אגרסיה, חסרתי את השחייה היומית מדי בוקר, בבריכת תל-אביב, את הנסיעות באופניים ברחובותיה השטוחים של העיר העברית החטאה הזו, הראשונה והנפלאה, ולעיתים בלילה, על גבי, הייתי תוחבת אצבע לפוסיק ומניעה את ירכיי באוויר בתנועות של רכיבת-אופניים –

קמתי, נשקתי למזוזה ויצאתי, בשמלה אפורה, עם כתפות ושנצים שחורים, בשרוולים ארוכים, גרביים גבוהות, בהירות, ונעליים מגושמות, כל אלה קיבלתי במכון אש-שחורה, ועל כל אלה, ברשות – הפרווה שלי, שלא נפרדתי ממנה, ורגליי הוליכו אותי כמו מאליהן אל מסעדה מזרחית קטנה ברחוב יפו, ליד הפנייה למגרש הרוסים. נכנסתי פנימה, מתעלמת מן המבטים שהוחלפו בחללה הצר למראה תלבושתי המיוחדת, וכיליתי בתאווה משונה שתי מנות חומוס עם גרגירים ופול ושמן-זית ולימון ומלפפונים חמוצים ופיתות חמות, ואמרתי לעצמי שאינני עוברת על שום איסור שבתורה כי על קיר המסעדה היתה תעודת-כשרות של הרבנות, והתפריט היה בשרי בלבד, אלא שאני הסתפקתי בחומוס וקינחתי במרק שעועית חם וסמיך עם עוד מנה של חמוצים.

יצאתי לחזור למכון, ולא הספקתי לעשות צעדים רבים, והנה עוצרת לידי מכונית פרטית מבהיקה בלובנה ובחידושה, ומישהו קורא לי מבפנים בשמי:

"לילך! שכך יהיה לי טוב, זו את, לילך?"

במלרע.

התעלמתי. אני פאני. אך הקול לא הירפה ממני, והמכונית עקבה אחריי בתנועה איטית. את הקול זיהיתי מיד. מה הקושי? הלא הוא מנסר לעיתים קרובות ברדיו ובטלוויזיה. פעם היה מרגיז אותו, היום כבר לא, כי אינני שומעת אותו וגם לא איכפת לי מה הוא אומר. כל הציונים הם אותו דבר.

ח"כ גדעון וגינור!

"לילך, עצרי רגע!"

המשכתי, אף הרחבתי צעד ככל שיכולתי, אך הוא לא הירפה ממני. ראיתי שנפלתי בפח של החילונים שהיכרתי פעם, ואני מוכרחה להיפטר ממנו, ולכן אמרתי לו, מבלי להביט לעברו :

"תחכה לי בסימטה הבאה, בפינה – "

"לילך – "

"כאילו אתה לא מכיר אותי – "

והמשכתי ללכת לתומי, כאילו אני לא מכירה אותו, עד שהגעתי למכוניתו ומיד נפתחה הדלת לצידו וחמקתי פנימה. שקעתי במושב הרך, העשוי כריות עור מלאכותי, ובזכות השמשות הכהות יכולתי לקוות שאין איש מבחוץ רואה אותי ומזהה את פניי.

"סוף-סוף מצאנו אותך, לילך – " אמר וניסה להניח כפו על ידי אך אני משכתי אותה ממנו. "איך השתנית?"

"מה אתה רוצה ממני?"

"אימא שלך משתגעת! – "

"תגיד לה שלא תדאג. כשיגיע הזמן למכור את הדירה, אני אתקשר איתה – "

"את לא קוראת עיתונים? וירשובסקי ואלוני הגישו שאילתות על ההיעלמות שלך, ותקפו את שר-הפנים-והמשטרה – "

"אתה רואה, בעזרת השם ניצלת מהתנקשות – "

"לילך, אל תשני את הנושא – "

"מה אתם רוצים ממני?"

ואז בדיוק ציפצף לו מכשיר-הקשר במכונית ונשמע קול טלפנית צרוד, "רמי קדומי מבקש שתתקשר אליו בדחיפות – "

כן, כבר מכניסתי למכוניתו נראה לי גדעון מוטרד וקצר-רוח במקצת. הבחנתי זאת על פי הרטט הקל בנחיריו.

"שותף שלי במשרד, לא חשוב – " הסביר לי מבלי ששאלתי, והתעלם מן הקריאה.

שתקתי. במכונית הטרייה עמד ריח של תפנוקים ועושר.

"תראי, לילך – "

שוב נשמע האות במכשיר-הקשר, "פנינה מבקשת מכל חברי הסיעה להגיע במהירות לאולם-המליאה. חבר-הכנסת וגינור מתבקש להגיע מיד למישכן, חבר-הכנסת וגינור – "

גדעון סגר את המכשיר. אותות-מאבק ניכרו על פניו.

"תשמעי," אמר לי, "את מוכנה לנסוע איתי לכיוון הכנסת? מתקיימת בעוד כרבע שעה הצבעה חשובה ואני בדיוק מיהרתי לשם, כשפגשתי אותך – "

"הכנסת שלך לא מעניינת אותי. אני מוכנה לרדת – " והתכוונתי לפתוח את דלת המכונית.

"לא! אל תצאי – " אמר, סוגר את המכשיר שהחל מצפצף שוב וקורא לו, מטעם פנינה, לכנסת. "אני אחזיר אותך. איפה את נמצאת? תבטיחי לי שניפגש שוב, ונדבר – "

"אני במכון לבעלות-תשובה אש-שחורה, זה לא סוד. גם אימא שלי יודעת אבל מפחדת לבוא, כי היא ברוגז איתי. ואיתך לא איפגש עוד, כי בקרוב מאוד אהיה אישה נשואה – "

"עם מי?"

"אל תדאג. ימצאו לי."

"לילך," אמר, "אני מדבר איתך ונדמה לי שזו לא את בכלל – "

"מחמאה גדולה מזו לא יכולת לתת לי," עניתי.

"טוב, מכוערת את לא, גם בלבוש הזה."

"תודה."

הוא התפתל על מושבו בחוסר-מנוחה. נחיריו רטטו. הרגשתי שההצבעה הקרובה בכנסת מעיקה עליו, ואולי זו החרמנות הרגילה שלו? בטני היתה כבדה משתי מנות החומוס ומרק השעועית וכל החמוצים שזללתי. הרגשתי צורך לשהק, והתאפקתי. גדעון הפעיל את המערכת הסטראופונית וחלל המכונית החשוך-למחצה נתמלא צלילים עמוקים של הקונצ'רטו השני לפסנתר ולתזמורת של בראהמס, שהחזירו אותי לאחור אל חיי בתל-אביב, ולסנופי זיכרונו-לברכה שהיה שוקד על חינוכי המוסיקאלי.

"את יודעת, לילך, אף פעם לא עשיתי זאת – "

"להחסיר הצבעה – "

"לא," עיניו הצטמצמו, חומדות אותי כאילו הייתי ממתק או ציד משובח. "אני מתכוון, עם דתייה – "

שתקתי. אולי המוסיקה הנפלאה של הגויים ריככה אותי? הזכירה לי את מוצאי האשכנזי, החילוני, ושהייתי אוכלת קותלי-חזיר עם חמאה מרוחה על לחם שחור, ומלפפונים קטנים בחומץ, טריים מקופסת-שימורים שזה עתה נפתחה? – עם דתייה! כאילו הייתי כושית או אסקימוסית!

"אתה לא השתנית," אמרתי לו, מתגברת כלביאה להישיר אליו מבט – כנגד עולמו החילוני, הפסול והבזוי בעיניי למרות המוסיקה, אך הוא הבין זאת אחרת.

"ואת – " ידו היתה מונחת עתה על פרוותי, על ירכי, ואני לא זזתי.

"ומה יהיה על ההצבעה בכנסת?"

יכולתי לראות את אותו המאבק עם עצמו על פניו – למרות האור המועט – ברטט שחלף בנחיריו מדי פעם, בנחישות שבה הניע את המכונית, אך מיד עצר, ורק החליק אותה ממורד הסימטה למגרש-חנייה גדול והסיע אותנו לפינה מרוחקת, כמעט חצר, חשוכה.

הקונצ'רטו נסתיים, ועתה דיטריך פישר-דיסקאו החל שר שירים של מאהלר; קולו הנהדר של הגוי הזכיר לי גם הוא את חיי בתל-אביב. התגעגעתי. מה אני עושה כאן, בבגדים האלה? ילדה גדולה, שמחפשת אהבה. גדעון לקחת אותי בזרועותיו ואני לא התנגדתי כמו אז, על שולחנו של היו"ר. הכסאות שקעו לאחור ברחש קל, חשמלי, ונוצרה מיטה זוגית. מבעד לשמשות הכהות נשתקפו אורות העיר מן החוץ, אך אותנו לא היה אפשר לראות. הנחתי לגדעון לחטט בידיו מתחת לשמלתי, על מכמני גופי. בייחוד היה להוט לגלות, בחשכת המכונית, את ציצאלאך הלבנים שלי, שאגב, תפחו במקצת בימים האחרונים, ופטמותיהם התעבו מאוד ובוקר אחד אף הטיפו טיפות אחדות של נוזל שקוף, לבנבן. חיבקתי אותו וליטפתי אותו. הוא מצץ. צר היה לי שאיני מטופחת ומבושמת כפי שהייתי תמיד. פחדתי שריח רע עולה מגופי. אך הדבר לא הפריע לו, כנראה.

"נעשית כל כך אימהית – " לחש לי, כבר בשכבו עליי.

"ככה זה אצלנו, הדתיות," עניתי לו, משתדלת בכל כוחי להרים ולפתל ירכיי כנגדו כדי להגיע לאביונה יחד עימו ולשבוע אותו כמו ששבעה קודם קיבתי, כדי שאוכל לישון סוף-סוף בשקט כמה לילות, אך הוא סיים מהר בהתרגשות, והותיר אותי על פרוותי ככלי רך וריק, ורטובה מאוד.

"את כועסת?"

שתקתי.

"אם לא הייתי צריך למהר להצבעה, בכנסת – "

שתקתי.

"את מבינה, מדברים עליי כבר בתור שר, בעתיד – זו הצבעה חשובה מאוד."

"ידעתי שאתה לא זיין גדול, אבל בשביל שפיכה מוקדמת כזו גם לקלקל לך את הקאריירה – גדעון, איפה השכל שלך?"

 הוא נדהם וגם נעלב, כנראה. אך במקום לזרוק אותי ולטוס במכונית לכנסת, התוצאה היתה שהמשיך לחטט בגופי, ממש הפשיט אותי הפעם, גם הפרווה, ואת מכנסיו ותחתוניו שילשל מטה. אמנם, נותרנו בנעלינו כל הזמן. הוא פשק את רגליי והרים את ירכיי עד שכמעט דרכתי (בנעליים המגושמות, הדתיות, שקיבלתי במכון) על התקרה המרופדת עור מלאכותי רך, בהיר. "לילך, אל תקרעי לי את הריפוד למעלה – " לחש באוזני, "תיזהרי!" – וחדר בבת-אחת אל המקום שאביו פיספס, תוקע במישנה-מרץ ובקול טפיחה לחה, והפעם הרגשתי היטב את צ'ופצ'יק, שהכאיב לפותצ'יק אולי מפני שכבר לא הייתי מגורה כל כך, והיה נדמה לי שהוא משתרבב בין שתי מנות החומוס שאכלתי וגם בוחש את מרק השעועית שבבטני, העומדת להתפוצץ –

אך הוא התגבר כארי להחזיק מעמד בקירבי, כנראה התחזק מאוד מניסיון ההתנקשות בו, ולא היפרה, סליחה, הירפה ממני כרבע שעה, עד שהפשיר אותי לגמרי וגם סחט ממני קריאות-חמדה נרגשות, מוזרות, שלא השמעתי כמותן מימיי, "תכניס עוד! – אני רוצה עוד, תכניס עוד – רק את הנעליים תשאיר בחוץ – "

כך שכבנו שעה ארוכה יחד, מותשים. יכולתי לשמוע את ליבו פועם כמטורף וחששתי שהתאמץ יותר מדי, וחס ושלום יקרה לי שוב מה שקרה לי עם יורק עמידרור זיכרונו לברכה, שנעשה ז"ל בתוכי –

"אני אוהב אותך לילך, יכולנו – "

"אני מודה לך מאוד, גדעון, שהייתי נחמד אליי, ועודדת אותי, ועכשיו בבקשה תחזיר אותי למכון, כי אני לעולם לא אחזור לחיים שלכם – "

"לילך – "

"לידיעתך ששיניתי את שמי. לילך אינה קיימת עוד. אני – פאני."

"פאני?" לא הסתיר את צחוקו.

"כן." בינתיים התלבשתי וגם הוא סידר את בגדיו. הייתי מלאה בזרעו וגם השיהוקים לחצו לצאת, פן איחנק. התנגבתי בממחטות-הנייר שלו, וביקשתי לצאת לרגעים אחדים מן המכונית, להתאוורר.

"את יודעת שאתם יותר גרועים מהנוצרים?"

"על מה אתה מדבר בכלל?"

"אצלם, כשמישהו חוזר בתשובה או מקדיש עצמו להיות כומר או נזירה, הם הולכים לשרת את הציבור, את האנושות – ואתם, חיים על חשבון הציבור, מסתגרים. מנקים במברשות את החמץ מבין דפי הספרים לפני פסח! פעם יהודי הגון לא היה מתעסק בשטויות כאלה, לא היא לו זמן לזה כי היה צריך לדאוג לפרנסתו!"

"אתה באמת האדם המתאים ביותר להטיף לנו מוסר, גדעון! – ובייחוד אחרי שסידרתם לכם בכנסת פנסיה-מוגדלת לכל החיים, אז אתה אל תבוא להגיד לי מי חי על חשבון המדינה ומי משרת אֶת! אנחנו – משרתים את הקדוש-ברוך-הוא! שמעת פעם שלכמרים או לנזירות יש משפחות מרובות-ילדים כמו שלנו?"

"לילך," אמר לי, "תבטיחי לי שנמשיך להיפגש!"

"בשום אופן לא. אמרתי לך, בקרוב אני נישאת לאיש!"

"מטורפת!"

ראיתי שהוא נלחם ביצרו להשאירני כאן ולברוח במכוניתו לכנסת. מטורפת היתה רוני אשתו, חשבתי לעצמי, וילדים לא נולדו להם, ואמרתי – "בעזרת השם לא יאונה לי כל רע."

"השם מרשה לך להזדיין עם גברים במכוניות?" אמר ברוע-לב. "אולי את רוצה גם שאשלם לך?"

"אל תתנהג כמו טיפש, גדעון. תהיה גבר. השם לא רצה שאהיה מורעבת, לכן זימן לי אותך כשם שהטריפני לחם חוקו לפני שעתיים – "

"על מה את מדברת?"

"על שתי מנות חומוס ומרק שעועית, ועכשיו, אם לא תחזיר אותי מיד למכון, אני לא יודעת מה יקרה לי – "

"בגללך, מי יודע מה קרה בגללך – " חרק שיניים, "יאללה, תפסיקי לעשות גְּרֵפְּצִים כל הזמן, והיכנסי – "

קפצתי ונכנסתי למכוניתו והסיע אותי וירדתי, כמובן, מרחק בתים אחדים לפני הכניסה למכון אש-שחורה לבעלות-תשובה. אותו לילה ישנתי שנת ישרים. רחוצה, שבעה ומסופקת, ובבוקר אף לא תקפה עליי הבחילה הרגילה. כנראה שנראיתי טוב במיוחד, כי גם פרומה האירה אליי פנים ובישרה לי כי הכול מרוצים מהתקדמותי וכי יום נישואיי קרוב מאוד לבוא.

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

מסר אישי מנועם שליט

הרגילו אותנו לחשוב שכמות המחבלים שישוחררו תקבע את שחרור גלעד שליט. נוכחנו לדעת שלא. עכשיו, ארה"ב מתכוונת להעניק סכום ענק של 300 מליון דולאר לשיקום עזה, כאשר אותם 300 מיליון דולר יכלו אולי גם לשכנע מישהו שם לשחרר את גלעד! – מעולם לא הוצג כופר כה גבוה תמורת שבוי, למה לא לנסות ולפדות את גלעד כשנותנים מתנות כאלה? 300 מיליון דולר!

אנא חתמו על עצומה זו, אשר תוגש לנשיא ארה"ב בבקשה לתת את הכסף רק בתנאי שגלעד ישוחרר. זאת הפעם הראשונה שאני שולח בקשה כזו כי אני מאמין שהפעם זה יכול לשנות. לא ניסינו שום דרך אחרת, בואו ננסה את זה. בבקשה חתמו עכשיו!

חייבים להתנות את מתן הסיוע לרצועת עזה בשחרור גלעד‎!

סרטון קצר ועצומה – אנא לחצו על הקישור הבא:

עברית: http://dogood.aish.com/giladHebrew/

 אנגלית:ENGLISH  – http://dogood.aish.com/gilad/

אנא העבירו המסר לחבריכם בארץ ובחו"ל .

 תודה!

Noam Shalit

 054-46-47-523

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כותב טור ב"העיר תל אביב" הוא נאד נפוח בשם איתמר הנדלמן סמית ששירת בצה"ל אבל מרוב אהבה לארצנו הוא חי בבלפסט ומתגעגע לישראל אחרת, ללא פשעים, כגון: "ההשוואה שעשו מנהיגינו ביום השואה הבינלאומי בין גרמניה הנאצית לאיראן היא השוואה פושעת ממש." ("העיר", "העולם הזה", 26.3, עמ' 96) – ולדבריו הגיע כבר למצב "שאני משקר בקשר לזהותי הלאומית. כשאנשים שואלים אותי 'מאיפה אתה?' אני אומר שאני בריטי."

ורק משונה שבין כל העוולות והפשעים ו"הכיבוש", שמונה בישראל המידרדרת הפלצן הגולה, המתחזה בבלפסט לבריטי – הוא וחבריו לליכלוכה של המדינה שוכחים להזכיר את "האימא של כל הכיבושים" – את הבאת מיליון עולים מרוסיה לישראל במקום להביא במקומם (ויש מקום!) – מיליון פליטים פלסטינים, שרובם, אבות-אבותיהם היגרו לארץ-ישראל במהלך ההיסטוריה מכל המדינות הערביות שבאיזור, החל ממידבריות ערב לאחר ששחטו את הגברים מיהודי אל-חייבר וכבשו ואנסו את נשותיהם, מנהג שאלמלא צה"ל (ששירת בו טוראי איתמר הנדלמן, מיספר אישי 5194283) – היו ממשיכים בו בשמחה גם כיום.

אבל עד שהמוסלמים יגיעו לבלפסט שבה איתמר חי לו כ"בריטי" – ייקח הדבר עוד כמה שנים טובות כי קודם עליהם להשלים את כיבושה הדמוגרפי של לונדון, ואולי גם להגניב על פני התמזה ללב העיר סירה או ספינונת ובה פצצה גרעינית "מלוכלכת", כלומר חומרים רדיו אקטיביים קטלניים שכדי לפזרם מפוצצים אותם בחומר נפץ רגיל – ועל מניעת אסון נורא שכזה שוקדים עתה הכוחות החשאיים הבריטיים (ללא סיועו של סוכן המוסד הישראלי שגורש יחד עם הפספורטים) –

וחוץ מזה בבלפסט אין צורך בטרור מוסלמי כדי להיהרג כי מפעם לפעם יש חילופי אש במפגשים בין קתולים, פרוטסטנטים וצבא בריטי.

* מי אנחנו שנטיל ספק במוצא המינים של דארווין ובתגליות האדם הקדמון? הנה בימינו, לפי גילוי בסיביר של אצבע אחת מלפני כך וכך עשרות אלפי שנים – קבעו שיש עוד אב קדמון רביעי למין האנושי. ובכל זאת אנחנו שואלים – איך זה שלפני יותר מאלפיים שנים נכתב ונחתם התנ"ך, ואילו עד היום לא התקדמו הספרות העברית וגם העולמית – קודש וחול, לכתוב משהו יותר טוב ממנו?

* השחקן המוכשר משה איבגי לא פסק להרעיף עלינו בימים שערב החג תשדיר פרסומת בשם הרב יצחק דוד גרוסמן, (רבה של מגדל העמק וזוכה פרס ישראל על מפעל חיים), וביקש לתרום טלפונית לעמותת הצדקה של הרב, "מגדל אור" – העוסקת בעזרה ל"אלפי רעבים בישראל שאין להם במה לעשות את החג."

והנה, לנו יש גישה קצת סקפטית לרב גרוסמן. לפני שנים היינו מוזמנים למפגשים עם תלמידי בית הספר הממלכתי-דתי במגדל העמק ונדהמנו מעליבותו ומעליבותם. כאשר שוחחנו על כך עם המורים, ואולי גם עם המנהל, הסבירו לנו כי הפיתויים של יום הלימודים הארוך עם ארוחה במוסדות החינוך של הרב גרוסמן רוקנו את בית הספר מחלק ניכר ומעולה של תלמידיו, ואולי גם ממוריו; מסקנתנו היתה שהשאפתנות הצדקנית של הרב המתוקשר, המגובה בתרומות עתק, הרסה את החינוך הממלכתי-דתי ביישובו מגדל העמק. אנחנו מאוד מקווים שמאז המצב השתנה לטובה.

* ברגע שאנחנו שומעים בגל ב' של "קול ישראל" בפעם האלף את קולו של קושניר "שלום לך חוה פרידמן-שפירא מנהלת..." אנחנו סוגרים בהרגשת תיעוב את הטרנזיסטור ונשבעים שיותר לא נלך לשום הצגה שקושניר משחק בה, כי קולו כבר מעורר בנו בחילה.

* "יש לנו ראש ממשלה שנענה לכל גחמה של כל שותף פוליטי," כך אמרה היום (ראשון, 28.3) יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, במהלך ביקור בבית החולים ברזילי באשקלון. "את מחיר החוצפה של נתניהו משלם הציבור – גם כספית וגם באורח החיים," היא הוסיפה, "ראש הממשלה בחר את השותפים הקואליציוניים שלו למטרות הישרדות, הוא קורֵץ לכל עבר, ובעיקר לעבר שותפיו הפוליטיים." ["הארץ און-ליין", 28.3].

גברת ליבני היקרה, הציבור משלם את מחיר הסירוב האינפנטילי שלך לחבור לקואליציה עם נתניהו וברק מלכתחילה. נזכור לך את זה ביום הבחירות! לדעתנו את דחלילה פוליטית, טיפשה וגם חצופה!

* ברצוננו לבשר לנמענינו כי השנה היה יבול השמוטי בפרדסינו מוצלח במיוחד והוא אף נשלח לעלות על שולחנה של אליזבט השנייה מלכת אנגליה ובעלה הנסיך פיליפ, וגם של בנם הנסיך צ'ארלס ואשתו השנייה היפהפייה קמילה (שאם תצלח השתדלותו של המופתי של לונדון היא תשנה בקרוב את שמה לג'מילה!) – מאליו יובן כי ההצלחה תאפשר למערכת המכתב העיתי להמשיך בעבודתה ולשלוח לכם את הגיליונות חינם אין כסף. גם לניקולא וקרלה שלחנו, מה עוד שאנחנו, כמו אביו, ממוצא הונגרי. מהבית הלבן קיבלנו מישאלה לשלוח ארגז שמוטי למישל ולברק חוסיין, וסירבנו בנימוס. הוא כבר יבין מדוע. רק כאב לנו הלב על הילדות מאליה וסשה אבל אולי מישהו ישלח להן תפוזים מעזה ומי ורדים מפורט סעיד.

* יצא לנו לשוחח באחרונה עם אריק שרון, שמחבב מאוד את "חדשות בן עזר", והוא ביקש למסור לביבי שבשיחותיו עם הנשיא האמריקאי יתרכז כל הזמן באמירת שתי מילים בלבד: "צ'כוסולובקיה" ו"סודטים" ויחזור עליהן כמו טמבל, ללא ליאות, שוב ושוב, עד שבן-שיחו יבין אותן כמו שהבין אותן הנשיא בוש שניסה תחילה, אחרי ניין-אילבן והגדרת "ציר הרשע", לזרוק אותנו לכלבים ולהגדיר את הטרור נגד ישראל לא כחלק מ"ציר הרשע" אלא כמלחמת שחרור לגיטימית של רוצחים ושקרנים פלסטיניים.

* מהמחלקה לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית מודיעים לנו כי יפו היתה קיימת עוד לפני שהיה קיים אפילו מוסלמי אחד בעולם, ואילו מהמוקטעה ברמאללה טוענים שהדג שבלע את נבּי יונה היה אמריקאי ונבי יונה עצמו היה נביא ערבי שגורש מיפו בתור פלסטיני.

* האינתיפאדה נמשכת והיא מתחרה עם תאונות הדרכים על השיא בהרג ישראלים.

* בשבת הקרובה 3.4 ברשת ב' בתוכנית של שמואל שי "שי לשבת" הוא קורא קטע משירו של יוסי גמזו שהוקדש לנתן יונתן והתפרסם לראשונה במכתב העיתי.

* כל יום שעובר, הסופרים החשובים נעשים חשובים יותר והסופרים הנידחים נעשים נידחים יותר.

* "הממשלה אישרה אתמול [28.3] תוספת תקציב בסך 320 מיליון שקל בשנת התקציב 2011 למעונות יום, משפחתונים וצהרונים. התוספת מיועדת להרחבת התמיכה הממשלתית במערכת מעונות היום כדי לעודד שילוב אמהות בעבודה. החלטת הממשלה באה כתחליף להחלטת העליון להכיר בהוצאות המטפלת של אימהות לילדים בגיל הרך. החלטת הממשלה התקבלה כצעד משלים לתיקון בפקודת מס הכנסה שאושר ביולי, לפיו יינתנו הטבות במס לאמהות לילדים. האוצר דחה את ההצעה להכיר בהוצאות הטיפול בילדים." דה מארקר, 29.3.

 צפו אפוא להגדלת העומס על ההכנסה הפנוייה של זוגות צעירים שבהם גם האישה עובדת, והם יכולים להרשות לעצמם משפחות קטנות בלבד, כי אינם יכולים לפרנס ולהעניק חינוך הולם ליותר ילדים – אבל מן המיסים שלהן מתפרנסים מאות אלפי פאראזיטים במשפחות מרובות ילדים. ועכשיו "מקימים" מעונות יקרים שיעסיקו ודאי עובדים רבים – אך השירות שהם יתנו, אם בכלל, ולרוב גם המיקום שלהם – לא יתאימו למשפחות שבהן עובדת מטפלת צמודה בשעות היום.

אגב, זו הבעייה הפמיניסטית הבוערת, המעיקה והמפלה ביותר בישראל מזה שנים רבות.

* אם הבנו נכון את נעימת דבריה של הילארי קלינטון בוועידת המדינות המתועשות בקנדה, הרי מה שעומד עכשיו על הפרק אינו הטלת סנקציות חריפות על איראן ואיום בהשמדת הכוח הגרעיני שלה – אלא, בעקבות דבריו של ראש ממשלת טורקיה  – חיסול כוחה של המדינה הפושעת היחידה במזרח התיכון המחזיקה בידיה נשק גרעיני. לכן צפּו לתביעה אמריקאית ואירופית להשבתת הכור הגרעיני בדימונה כצעד הכרחי למאבק בגרעין האיראני! כי כאשר מדובר בישראל, הנראית להם כיום חלשה, עושה רק טעויות (לפי המהדורה האנגלית של "הארץ") ומידרדרת – הכול מותר!

 * "יותר מ-320 בני אדם, בהם נשים וילדים, נרצחו באכזריות על ידי ארגון גרילה אכזרי ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. הצעירה שבקורבנות היא ילדה בת שלוש שהמורדים שרפו למוות." – "ידיעות אחרונות", 29.3.10.

את מי זה מעניין??? – זאת לא שכונה שהישראלים בונים בעיר בירתם ירושלים, שעל כך צריכה לדון באופן דחוף מועצת הביטחון של האו"ם, וחוץ מזה הלא גם אי אפשר להאשים את ישראל ואת היהודים ברציחות בקונגו ולעשות מכך הון פוליטי, כשם שהאשימו את ישראל ברצח החרא הקדוש מבחוח.

* הוועדה לייצוא אסטרטגי בפרלמנט הבריטי קראה להפקת לקחים רחבה בכל הנוגע לשימוש בנשק בריטי על ידי צה"ל במהלך "עופרת יצוקה" והמליצה לאסור כל ייצוא של רכיבי נשק בריטי לישראל, שמסתבר שהשתמשה באחדים מהם במערכות הנשק שלה במבצע "עופרת יצוקה". החשש של הוועדה הוא שאם תצא ישראל למבצע "עופרת יצוקה 2" – עלולים כלי הנשק הישראליים לפגוע ח"ו במפקדות ובמעבדות של אירגוני הטרור האיסלאמי שבהן מכינים את התוכניות ואת החומרים לַפיצוץ הבעל"ט [הבא על אירגוני הטרור לטובה] במנהרות הרכבת התחתית של לונדון. כמו כן ייאסר הייצוא לישראל של שימורי השעועית במיץ עגבניות הבריטית, השעועית האפקטיבית הידועה בטיבה המעולה – וזאת מחשש שההפלצות של הישראלים יגרמו לתקלות בהכנת הדינאמיט הרגיש במעבדות החמאס בעיר האוניברסיטאית שוחרת השלום עזה.

* ציטוט ממאמר של מואיז בן הראש (חתן פרס ראש הממשלה 2009) – "הקבוצה הגדולה של אנשים בעלי דתות דומות שנתקבצה במדינת ישראל וזכתה לכינוי העם היהודי." המאמר הופיע במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, 26.3.10, המוקדש ל"כרוניקה של טירוף קולקטיבי" עם הופעת "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" בתרגום חדש. כן, כך צריך לכתוב ב"הארץ" – אחרת אתה לא קיים בחלק ניכר ממפת התרבות והספרות הישראלית, ואנשים שאינם קוראים את "חדשות בן עזר" חושבים שכבר הלכת לעולמך!

* אנחנו מאחלים לאותם ערביי ישראל, שהניפו ביום האדמה בגליל, ב-30.3, את תמונות נסראללה ומורנייה – שבפעם הבאה שחיזבאללה ישלח טילים לגליל – ייפלו אחדים מהם על בתיהם ובתי קרוביהם – אבל הם-עצמם יישארו בחיים כדי שיוכלו להודות לחסאן נסראללה על שהפך את בני-משפחותיהם לשאהידים!

* "השומר החדש" – חובה לראות ולשמוע: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/200835

* אם ראשי הצבא בטורקיה לא יתפסו בהקדם את השלטון כדי להבטיח את המשך מורשתו החילונית של כאמל אתא-טורק, יש חשש שטורקיה תצעד לאחור בצעדי ענק כאשר ה"דמוקרטיה" שלה היא רק סיפור-כיסוי להשתלטות איסלאמית קיצונית שאין ממנה דרך חזרה אלא בהפיכה צבאית. ואולם המאסרים בקרב ראשי הצבא הטורקי אינם מבשרים טובות. לנו, הישראלים, אלה בשורות רעות מאוד. מה שחשבנו כבשורת העתיד – המדינה האיסלאמית החילונית היחידה בעולם, הולכת לעזאזל.

* מעניין שדווקא הרוסים, בעלי היסטוריה אנטישמית רצינית – לא האשימו את ישראל ואת היהודים בשני הפיצוצים הקטלניים ברכבת התחתית של מוסקבה בידי מחבלות מתאבדות צ'צ'ניות, שהסתירו את הפצצות בשמלותיהן הרחבות מתחת לציצים הגדולים שלהן – ולא טענו שזו תגובה מוסלמית של שנאה לרוסים על תמיכתם בכיבוש "פלסטין" בידי ישראל!

אבל יש לנו דיבור עם הרוסים: איראן, שאתם מסייעים לה לבנות את הנשק הגרעיני ומתנגדים לסנקציות חריפות נגדה – מאיימת עליכם לא רק בטילים נושאי ראשי חץ גרעיניים, בבוא היום – אלא אולי תומכת גם בטרור הצ'צ'ני-המוסלמי המקיז את דמכם!

* כדאי לקרוא: על אקדמאים מנוולים יהודים באוניברסיטת ברקליי שמצפים בחדווה אידיאולוגית לחורבנה של ישראל כדי למצוא חן בעיני הגויים ולהתקדם באקדמיה! לקרוא ולא להאמין! – [שלח לנו אהרן חבֵר].

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1269715349893&did=1000549554

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,197 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר

החל מ-29 בינואר 2010 עד 21 במרס 2010

הוא 3,580– והן בוצעו בידי 2,751 גולשים

פילוח הכניסות – 3,337 מישראל, 141 מארה"ב, 8 מגרמניה, 16 ממצרים, 8 מבריטניה,

5 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 4 מהרשות הפלסטינית, 5 מהולנד, 4 מערב הסעודית, 4 מבלגיה, 8 מקנדה, 3 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 3 מבולגריה, 3 מצרפת, 3 מאוסטריה,

 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, והשאר כניסות בודדות (1-2) מפיליפינים, רומניה, דרום-אפריקה, טורקיה, ארגנטינה, רוסיה, ברזיל, תימן, פולין, סין, סוריה ובחריין.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,023 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל