גיליון מס' 530

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, לקראת יום שני, י"ד ניסן תש"ע, 29 במרס 2010

גיליון מורחב בברכה לחג הפסח

וצרופת ברכה אמריקאית משני עברֵי הצונאמי

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כְּלִיל הַחֹרֶש [כליל סונטות לאביב].

דודו פלמה: יצאנו לשנות פני העולם. // איתמר בן-עמי: פסח, מצה ומרור.

אהוד בן עזר: פסח ראשון בפתח-תקווה לפני 131 שנים

 מתוך הספר "פרשים על הירקון".

יוסף אורן: הישמרו מחוקרות המיגדר בספרות! (חלק א').

אורי הייטנר: 1. החידה לא פוצחה: אביבה חלמיש: מאיר יערי – ביוגראפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות. 2. לנו לנו לנו, על ז'בוטינסקי.

בלפור חקק: תפוח זהב הוא הזהב האמיתי, געגוע אל ארץ התפוז, עולמם של החלוצים, על"בארץ התפוז" (אנתולוגיה), הוצאת דבי אופקים, 2010.

צפירה יונתן: השוק הקטן בפתח-תקווה.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת שישית, המשך 2.

ברכות ליום הולדת: בן בן-ארי, נורית יובל, לאה ספיר, צביה קלמה, יוסי אורן.

דוד גוטרזון: אתר אלתרמן.

יהודה דרורי: ברק אובמה: טיפש או אוייב.

יוסף (ספי) סגל: אולמרט אשם גם במדיניות של אובמה כלפינו.

ד"ר אברהם וולפנזון: ביבי אינו צ'מברלין... וטוב שכך...

שאול רוזנפלד: החנופה לאובמה מסוכנת.

משה ברק: אין אביב בארץ ישראל, פסח חג החירות.

ברגע האחרון: מילואים למתכונים לפסח: מרק העוף של י. המסתורית.

קישור לאסתר ראב בקולה בסרטון על אברהם הרצפלד ומכתבו אליה, 1967.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

יוסי גמזו

כְּלִיל הַחֹרֶש

לכבוד חג הפּסח, הוא חג האביב, מגיש המִכתב העִתִּי לאוהבי השירה שבינינו כּליל סונֵטות העומד כּוּלו בסימן האביב והפּריחה המתחדשת. אִם הסונֵטה, "שיר זה"ב" בעברית (הגימטריה זה"ב מקבּילה ל-14 שוּרות סוּגה זו) נחשבת כּאחת מִצוּרות-השיר הקשוּחות ביותר, הרי כּליל          הסונטות, כּסוּגה פּואֶטית, מוּרכּב וּקְשֵה-בּיצוע לאין ערוך יותר, כּשם  שהקנטטה או האורטוריה מוּרכּבות בּהרבּה מן ה-Lied הבודד. זהו מין זֵר, או עֲטָרָה (מוּבנוֹ הסֶמאנטי של "כְּלִיל" בִּשׂפתנו) שקלוּעות בּו יחדיו, כִּפרחים בתוך זֵר, 14 סונטות החוברות לרֶצֶף לירי. השוּרה החותמת סונטה ראשונה נִשנֵית בתחילתה של הסונטה שאחריה, והוא הדין בּיתר הסונטות שבּזֵר זה, וכך גם בַּסונטה ה-15, בַּסוף. סונטה אחרונה זו עשׂוּיה, בּהֶרכֵּבהּ, מִשורות-הפּתיחה של הסונטות שקדמוּ לה והיא המהווה סיכּוּם צוּרני ותוכני גם יחד לַכְּלִיל השלם כּוּלו שתמציתו נִרמזת בּה. בַּשירה העברית החדשה בּולטים בּסוּגה מאתגרת זו שאוּל טשרניחובסקי (בּכלילֵי הסונטות "לשמש" ו"על הדם") וש. שלום (בּ"אִשה" ו"חנינא בּני"). מִנופי צפון-הארץ, איזור בּו מרהיב כּליל-החֹרֶש זה עתה בִּורַדרַד וּסגלגל עין, שלוּחה פּואמת-אהבה אביבית זו לכל קורא שלִבּו צעיר ושאין האֵרוֹטיקה נִתפּסת בּעיניו כְּבִיב של ניבּוּל-פֶּה פּורנוגראפי גס-רוּח כּי אם כּאחד מִפּלאיו של הטבע –  ממש כָּאביב עצמו.

1.

אוּלַי רַק בַּכַּרְמֶל הַיַּעֲרִי.

אוּלַי רַק בַּסְּבָכִים וּבַשִּפּוּעַ.

מְקוֹם שָם הַנְּקִיקִים וְהַנְּשָרִים,

מְקוֹם הָרוּחַ.

אוּלַי רַק בֵּין כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת

שֶאֵחֲרוּ לְהִתְעוֹרֵר, כְּחֹנִי.

כָּמוֹךְ, כָּמוֹנִי

הַבֹּקֶר הַפָּרוּץ בְּחַרְצִיּוֹת.

שֶאִם לֹא כֵן, מִנַּיִן נִבְדְּתָה

מַלְכוּת שִמְשִית כָּזֹאת. חֶמְדָּה מֻתֶּכֶת

לַעֲדָנִים, שֶנִּפְלְאוּ מִלֶּכֶת

מֵהֶם-וָהַלְאָה בְּלִי לַחְטֹא בָּם. אַתְּ. אַתָּה.

שָעוֹת כָּאֵלֶּה: שְדֵי גֵּאוּת הָרֶכֶס.

יָמִים כָּאֵלֶּה: שְׂעַר עֶרְוַת מִנְתָּה.

2.

יָמִים כָּאֵלֶּה: שְׂעַר עֶרְוַת מִנְתָּה,

בָּתֵי-שֶחְיָן שֶל מְעָרוֹת. הַחֹרֶף

יָדַע לָמוּת יָפֶה כָּל-כָּךְ. הַפְּטָל

וּכְלִיל הַחֹרֶש.

וְנֶפֶץ בַּלּוּטֵי הָאַלּוֹנִים.

וְצוּף שֶלֹּא רַק בַּפְּרִיחוֹת, גַּם בָּנוּ.

עוּגְבֵי-הַדָּם נוֹגְנִים אֶת זֶה, נוֹגְנִים - - -

בָּאנוּ

לִפְרֹעַ אֵיזֶה חוֹב. אֵיזֶה שֵׂעָר.

רַכָּה קְטִיפַת הָרוּחַ. מַהֲרִי.

לֹא יְשֹעַר

הַשֶּקֶט הַנִּרְעָש שֶל הֶהָרִים.

אוֹתָךְ, כָּל-כָּךְ אוֹתָךְ. שְׂרַף-אֳרָנִים. עִנְבָּר.

אִצְטְרֻבָּלִים. אֱרִי אוֹתִי, אֱרִי.

3.

אִצְטְרֻבָּלִים. אֱרִי אוֹתִי, אֱרִי

כְּמוֹ יוֹנָתָן בַּיַּעֲרָה. בַּיַּעַר.

וּכְמוֹ שִמְשוֹן מִתּוֹךְ מַפֶּלֶת-הָאֲרִי.

מָה אַתְּ יוֹדַעַת עַל עַצְמֵךְ? מָה אַתְּ יוֹדַעַת

עַל הֶהָרִים הָאֵלֶּה שֶאֵינָם אֶלָּא

קַרְקַע שֶל יָם קַדְמוֹן שֶבּוֹ הָיִינוּ

מְאֻבָּנִים מֵאָז תְּקוּפַת-הַקֶּרַח הַגְּדוֹלָה

זֶה לְתוֹךְ זוֹ? תָּעִינוּ

בָּעֳמָקִים מְיֻתָּמִים מִמַּיִם:

אַצּוֹת-עָנָן דּוֹאוֹת. דְּגֵי-רוּחַ. פְּנִינֵי-טַל.

אָבִיב. כָּל-כָּךְ אָבִיב. וּכְבָר אַתְּ קַיִץ

כִּפְרִי בָּשֵל, זַב-מֶתֶק, מְעֻרְטָל.

אֲנִי אַכִּיר לָךְ, כְּתַגְלִית, אֶת נְבָכַיִךְ –

דְּבַש חַם, חַף מִסִּיגִים שֶל חֲרָטָה.

4.

דְּבַש חַם, חַף מִסִּיגִים שֶל חֲרָטָה.

גְנוּבִים אַהֲדָדֵי. שְתִיקוֹת בִּשְנַיִם.

נֵצַח קָטָן, חָטוּף. אֶנְקַת שִנַּיִם

בְּתַפּוּחָיו. רֵיחוֹת הַזַּעְתָּר

הִתְפִּיחוּ בֵּין כְּתָלָיו שֶל הֶחָזֶה

אָקוֹרְדֵּיאוֹן שֶל אוֹר, מִפְרָשׂ שֶל גַּעֲגוּעַ.

פְּרָגִים הִשִּיקוּ, זֶה

עִם זֶה, גְבִיעֵי אָדֹם-עַתִּיק, בָּרוּחַ.

וּמִכְמְרוֹת-אוֹרְצֵל, כִּשְבִי מָתֹק,

כְּפַח יָקוֹש, כַּחֲרָמִים שֶל קֶצֶף

צָדוּנוּ בַּסְּבָכִים. עָמֹק בִּגְרוֹן-

הַדּוּמִיָּה עָמְדָה פְּלִיאָה גְדוֹלָה, שוֹקֶטֶת,

כְּנֵד. הַזְּמַן עָצַר נְשִימָתוֹ.

עֵץ-הֶחָרוּב עָצַר אֶת הַמִּדְרוֹן.

5.

עֵץ-הֶחָרוּב עָצַר אֶת הַמִּדְרוֹן.

לֹא אַתְּ אוֹתִי. לֹא אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ.

בָּא רוּחַ בִּמְצִלְתֵּי-עָלָיו. אֶת שְמֵנוּ

לֹא עַל גִּזְעוֹ חָרַטְנוּ. בַּמְּעָרוֹת

גִּלְגֵּל אוֹתוֹ הַהֵד כַּאֲבָנִים

בַּעֲרוּצִים תְּלוּלִים שֶל פַּלָּצוּת צוֹחֶקֶת.

צָלוּל, צָלוּל הַשֶּקֶט

הַמִּתְאַבֵּךְ, פְּלוּמִי, לִהְיוֹת לַעֲנָנִים.

אֲבָל גַּם אָז – נִדּוֹן לַשֶּפֶךְ, אֶל הַקֵּץ

שָתַת הַזְּמַן, בּוֹגֵד כַּנַּחַל, וְיָדַעְתִּי

כִּי לֹא יֶחְדַּל הָעֶצֶב הַמֵּנֵץ

כְּלַעֲנָה בַּדָּם. תְּפַסְנוּךְ, כְּאִלּוּ אַתְּ הִיא

עוֹף-הַחֲלוֹף: אֲנִי בִּזְרוֹעַ, וְהָעֵץ –

בְּאֶצְבְּעוֹת שָרְשוֹ, מִגְּלֹש לַוָּאדִי.

6.

בְּאֶצְבְּעוֹת-שָרְשוֹ מִגְּלֹש לַוָּאדִי

כְּמֹץ בָּרוּחַ, כִּכְנַף זֵכֶר לוֹ נִכְסֹף.

יֵש בְּכִי נִצְחִי, זֶה הַיּוֹדֵעַ כִּי יֵש סוֹף

וְכִי עֲרַאי, עֲרַאי גָּמוּר הַכֹּל. וּבָאתִי

לְהִסְתַּבֵּךְ בָּךְ כְּמוֹ בְּשׂוֹבֶךְ-הָאֵלָה

מַחְלְפוֹתָיו שֶל אַבְשָלוֹם. לִצְלֹל, לִטְבֹּעַ.

גָבוֹהַּ

הָיָה הַבֹּקֶר הָרָחוּץ שְקִיפוּת טְלוּלָה

רוֹעֶה אֶת עֵדֶר עֲנָנָיו, צְמָרִים שֶל לֹבֶן

בַּאֲפָרִים תְכֻלִּים שֶל מַעְלָה. וְיָרֹק

הָיָה הָעֵשֶׂב שֶרִיסָיו עָטְפוּ כְּאֹבֶךְ

אֶת עֵירֻמֵּךְ אֲשֶר הָיָה לִי לְבָרוֹת.

וְאָז – הַשְּעָטָה בַּדָּם. הָאֹפֶל.

כָּל-כָּךְ לִחְיוֹת שֶזֶּה לָמוּת קְצָת. דְּהָרוֹת - - -

7.                                    

כָּל-כָּךְ לִחְיוֹת שֶזֶּה לָמוּת קְצָת. דַּהֲרוֹת 

פְּרָסוֹת שֶל אוֹר בְּקַנְיוֹנִים חַמִּים שֶל חֹשֶךְ.

יִקְבֵי הַדָּם הָאֲפֵלִים, וְאֵיזֶה אֹשֶר

אַלִּים כָּזֶה, וְתוֹבְעָנִי, וּבְלִי פְּשָרוֹת.

אֲבָל מֵעַל לְפַרְפָּרֵי אִוְשַת רִיסַיִךְ,

לְצֵל הָעֵץ, לִמְשִי עוֹרֵךְ, לְחִיּוּכֵךְ

הַמִּתְבּוֹסֵס, תּוּת-בַּר אָדֹם, בַּדֶּשֶא הַלּוֹחֵךְ –

הָיוּ שָמַיִם, עַד בִּלְתִּי שָמַיִם

תִּינוֹקִיִּים וּסְמוּאֵי-אוֹר כְּיָם

שֶל מֵי תְּהוֹם בִּשְמֵי תְּאוֹם לִתְכוֹל הַמַּיִם

שְבוּיִים בִּסְבַך תַּחְרוֹת עָלִים כֵּהוֹת. וּבָאתִי

מִמֶּרְחַקִּים שֶבִּי, קַיָּם-וְלֹא-קַיָּם,

לִהְיוֹת מוּטָח כְּגַל אֶל מֵזַח בַּעֲיָם

רַמְּכֵי הַדָּם. הָרֶגַע שֶלִּפְנֵי. הָאַתְּ הִיא?

8.

רַמְּכֵי הַדָּם. הָרֶגַע שֶלִּפְנֵי. הָאַתְּ הִיא

אוֹ אֵיזֶה נַאַק בְּכִי ווּלְקָנִי שֶנִּפְקַח

לַחְגֹּג אוֹתָנוּ? מֵעוֹלָם לֹא מַתִּי

כָּךְ.

וְתֹף הַדֹּפֶק בָּרַקּוֹת. וּרְעַב-תַּרְעֹמֶת.

וּמִנְהָרוֹת וְקַטָרִים. פֶּחָם

מֵעֹמֶק

לֹא מְנֻחָם.

אַחַר – חֻפַּת חָרוּב קְמוּרָה. וְאֵלֶם.

רַק שְנֵינוּ. פַּעֲמוֹן-אֲמוֹדָאִים.

שְכוּחִים מִכֹּל. בְּטֵלִים. לֹא נוֹדָעִים

אַף לְעַצְמֵנוּ. הֶהָיִינוּ אֵלֶּה

אוֹ מִישֶהֵם לֹא שְעַרְנוּם, בְּדוּיִים,

אוֹ רַק פָאטָה מוֹרְגָּאנָה מְיֻחֶלֶת?

9.

אוֹ רַק פָאטָה מוֹרְגָּאנָה מְיֻחֶלֶת.

אוֹ אֵיזֶה כִּנּוֹרוֹת חַמִּים שֶל אוֹר.

וְיֶלֶד שֶלִּי, יֶלֶד.

וּמוֹר

עֹבֵר, כְּעַל כַּפּוֹת מַנְעוּל שֶל יַעַר,

בִּשְׂרַף-הָאֳרָנִים הַמִּזְדַּהֵב

כִּדְבַש אִטִּי וּמְמֻשָּךְ שֶל סַבְלָנוּת נִפְצַעַת

פִּצְעֵי אוֹהֵב.

וּזְמַן כִּסְטָלַקְטִיטִים: נֵטֶף-נֵטֶף.

וּכְמוֹ אֶל אֵיזֶה חוֹף שֶבָּךְ – חוֹזְרִים

גַּלִים שֶל עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה, שֶנִּפְרְדוּ כְּחֶתֶף

וְשָבוּ מִתְנַשְּמִים. אֶצְבְּעוֹתַיִךְ בִּשְׂעָרִי

כְּשֳרָשִים בְּדֶשֶא חַם. וְלֶטֶף.

מָתֹק שֶלִּי. פִּרְאִית שֶלִּי. תוֹרִים - - -

10.                         

מָתֹק שֶלִּי. פִּרְאִית שֶלִּי. תוֹרִים

עָמֹק בָּאֹרֶן מְתַנִּים אוֹתָנוּ.

חֶטְאֵנוּ הַיָּחִיד – שֶלֹּא חָטָאנוּ

מֻקְדָּם מִזֶּה וְחַם מִזֶּה. סְתָרִים

בַּנּוֹף הֵם גַּם מַרְאֵי-מָקוֹם שֶבָּנוּ:

גִבְעַת-הַוִּדּוּיִים. גֵּיא-הַשְּתִיקוֹת.

הַמַּעַר, בּוֹ נִשְבַּעְנוּ

שֶלֹּא לְהִשָּבַע. שְבִיל-הַנְּשִיקוֹת.

וּכְלִיל-הַחֹרֶש, כִּתְמִימוּת נוֹאֶלֶת

שֶטֶּרֶם הָעָמְדָה עַל טָעוּתָהּ:

בֵּין חַשְרוֹתָיו שֶל הַיָּרֹק-זָמוּם-אָפֵל:

כְּפֶלַח שֶל יַלְדוּת, בַּעֲרָפֶל

סָמִיךְ שֶל פִּתּוּיֵי מַרְוָה וּפְטָל

בַּסְּבַךְ. זִמַּת-פְּרָגִים. תֹּם עֵין-הַתְּכֵלֶת.

11.                         

בַּסְּבַךְ. זִמַּת-פְּרָגִים. תֹּם עֵין-הַתְּכֵלֶת.

גִּמְגּוּם שֶל אוֹר בֵּין מִפְלְשֵי-הַצַּמָּרוֹת.

כְּמוֹ כּוֹכָבִים שֶל יוֹם בַּלַּיְלָה הַיָּרֹק

שֶל הָעַלְוָה. נוֹפֶלֶת

בִּקְנֵי-הָעֵשֶׂב הֲבָרָה חַמָּה.

שְמוּעוֹת-מַשָּב. דִּבּוֹת-רָכִיל שֶל רוּחַ.

בֻּסְתָּן שֶבָּךְ. אַגָּס שֶבָּךְ. תַּפּוּחַ-

לֶחְיֵךְ. מְנֻשָּקָה. פְּרוּמָה.

וְכָל יִצְרֵי-הַיַּעַר –  לְרַגְלַיִךְ

בְּנַהַם, כִּנְמֵרִים מְבֻיָּתִים.

הֲדוֹם שֶלָּךְ. עֵרִים-וְלֹא-עֵרִים -

מִמֵּךְ אֵלַי. מִמֶּנִּי עַד אֵלַיִךְ.

תָּמֹת נַפְשִי עִם גִּבְעוֹלֵי פִּשְתִּים.

הַגּוּף, שֶהוּא תַגְלִית הַמִּסְתּוֹרִים - - -

12.

הַגּוּף, שֶהוּא תַגְלִית הַמִּסְתּוֹרִים.

אוֹתָהּ וַרְדוּת תְּנוּכִית, חַפָּה, שֶל כְּלִיל-הַחֹרֶש.

הַשֶּקֶט הַנִּפְרָם תְּפָרִים-תְּפָרִים

בְּמַחֲטֵי-הָאֹרֶן.

טִקְסֵי-הַהַשְבָּעָה הַחֲשָאִים

שֶל עוֹר בְּעוֹר, שֶל עֲשָׂבִים בְּרוּחַ.

לִהְיוֹת לְבַד, לִהְיוֹת בְּלִי אַתְּ, מַשְמָע – קָרוּעַ

מִן הַמָּתֹק בַּחֲצָאַי: מִמֵּךְ. דְּשָאִים

מְשַנְּנִים אֶת חֲתִימַת-גּוּפֵנוּ כְּמוֹ

יָדְעוּ תָמִיד שֶנִּזְדַּמֵּן לָהֶם, מֵאֶלֶף.

לְאָן הָלַכְנוּ לְאִבּוּד, אִיש לְעַצְמוֹ

וְזֶה לָזוֹ, כָּל שְנוֹת-הָאֵין-הַכֵּר הָאֵלֶּה?

לִרְעֹב אוֹתָךְ. לִכְאֹב אוֹתָךְ. לִצְמֹא

עַד שֶתָּפֵר הָאֲבִיּוֹנָה – אֵצֶל קֹהֶלֶת.

13.

עַד שֶתָּפֵר הָאֲבִיּוֹנָה אֵצֶל קֹהֶלֶת

אַךְ לֹא אֶצְלֵנוּ. עַד יָנוּסוּ הַצְּלָלִים.

קַלִּים, קַלִּים

מִזִּכָּרוֹן מַמְאִיר, מֵעֶצֶב שְדוּד תּוֹחֶלֶת.

וְלֹא יוֹתֵר מִכָּל מָה שֶעָפָר.

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּל מָה שֶאֲנַחְנוּ.

הוּנַחְנוּ, נַחְנוּ

עַל גְּדוֹת עַצְמֵנוּ בְּחַסְדֵי סוּפָה

שֶלֹּא תִסְלַח לַמִּתְרַצִּים לִסְלֹחַ

אֶת עֶלְבּוֹנוֹת הַדָּם הַיַּעֲרִי.

אֲרִי, אֲרִי

הַמִּתְיַפֵּחַ מִתְּשוּקוֹת וָכֹחַ.

עַד כְּלוֹת, עַד שִכְחָה עַזָּה מִשְּכֹחַ

יִבְעַר לָנוּ בְּשַׂק-שֵנָה שִיר-הַשִּירִים - - -

14.

יִבְעַר לָנוּ בְּשַׂק-שֵנָה שִיר-הַשִּירִים.

הַשּׂבַע הַמַּרְעִיב. תְּרָפִים וָצֶלֶם.

הָאוֹר הַבָּר, הַבּוּר, בּוֹ עֲשִירִים

הַמִּדְרוֹנוֹת הָאֵלֶּה

הַמְּבֻשָּׂמִים שָהוּת, שָהוּת חַמָּה

וְאֵיזוֹ הֲזָיָה עֻלְפָּה, מוּצֶלֶת.

כְּאֶגְרוֹפוֹ הָעַקְשָנִי שֶל יֶלֶד

מַטַּח צְנוֹבָר נוֹשֵר עַל לֶב הָאֲדָמָה.

וְשָם לִבֵּנוּ הָעוֹדֶה כִּכְלִיל-

הַחֹרֶש, חֶרֶש, אַשְכְּלוֹת-חַכְלִיל

כְּאַלְמֻגִּים בְּיָם יָרֹק שֶל שֶקֶט:

בְּדָיוֹת סְמוּקוֹת. דְּבָרִים הַנִּפְעָרִים

אוּלַי רַק בֵּין נוֹשֵק וּבֵין נוֹשֶקֶת.

אוּלַי רַק בַּכַּרְמֶל הַיַּעֲרִי.

15.

אוּלַי רַק בַּכַּרְמֶל הַיַּעֲרִי

יָמִים כָּאֵלֶּה: שְׂעַר עֶרְוַת מִנְתָּה,

אִצְטְרֻבָּלִים. אֱרִי אוֹתִי, אֱרִי

דְּבַש חַם, חַף מִסִּיגִים שֶל חֲרָטָה.

עֵץ-הֶחָרוּב עָצַר אֶת הַמִּדְרוֹן

בְּאֶצְבְּעוֹת-שָרְשוֹ מִגְּלֹש לַוָּאדִי.

כָּל-כָּךְ לִחְיוֹת שֶזֶּה לָמוּת קְצָת. דַּהֲרוֹת

רַמְּכֵי הַדָּם. הָרֶגַע שֶלִּפְנֵי. הָאַתְּ הִיא

אוֹ רַק פָאטָה מוֹרְגָּאנָה מְיֻחֶלֶת?

מָתֹק שֶלִּי. פִּרְאִית שֶלִּי. תוֹרִים

בַּסְּבַךְ. זִמַּת פְּרָגִים. תֹּם עֵין-הַתְּכֵלֶת.

הַגּוּף, שֶהוּא תַגְלִית הַמִּסְתּוֹרִים.

עַד שֶתָּפֵר הָאֲבִיּוֹנָה אֵצֶל קֹהֶלֶת

יִבְעַר לָנוּ בְּשַׂק-שֵנָה שִיר-הַשִּירִים - - -

* * *

דודו פלמה

יצאנו לשנות פני העולם

אני זוכר, לפני הרבה שנים, כאשר העולם ואני עוד היינו צעירים, הייתי מחכה בליל הסדר בנשימה עצורה לקטע הקריאה, שהיה תמיד מגיע איכשהו ברצף הבלתי נגמר של ליל הסדר, וברגע המובחן ההוא קם בחור צעיר, צעד באון אל המיקרופון וקרא בעוז את הקטע הנפלא שכתב בלינסון. ואני שכחתי לשנייה שמדובר בבית חולים, ונכבשתי ברעיון האוניברסלי הנהדר שחצב בלינסון במציאות המרה והלא צודקת שהקיפה את האדם באותם ימים מרים:

"יצאנו לשנות פני העולם, לשים קץ לשיעבוד אדם באדם. מתי נולדנו? בשעה שניצוץ כבוד ראשון הוצת בלב העבד המושפל הראשון נגד משפילו. אנו לא ננמיך את הדגל עד בוא היום, והיה דגלנו לדגל החברה המשוחררת, עד יקום האדם במלוא קומתו, ויתגלה לעין-כל כאור הנצחים הצפון בו, כשדעתו רחבה וליבו טהור וידיו נאמנות וחייו חופש וצדק. אין לא עבד עברי ולא עבד כנעני, לא כושי ולא סיני. וכבודו של כל אדם ראש פינה הוא לחברה הנגאלת. בוא יבוא היום ההוא!"

הרגשתי, באותו רגע, שאם ישנו בכלל דגל שראוי להניף ולהילחם עבורו הוא הדגל שהניפו משה בלינסון וחבריו. דגל האנושיות האוניברסלית.

נדמה לי שקשה מאוד להסתכל על המילים הטהורות האלה היום, ולא להיתקף בגל עבה ועכור של ציניות הגואה מתוך המציאות שכבר איננה תמימה כל-כך, ואולי גם לא תהיה תמימה עוד. איבדנו כל-כך הרבה בשנים שחלפו מאז שהעולם ואני היינו צעירים. אך יותר מכל איבדנו את התשוקה לחירות שבערה אז בעצמותינו. 

נכון ישנם לנו תירוצים טובים למה איבדנו את התשוקה לחירות. ונדמה שאת רוב התירוצים אתם כבר מכירים. הייתם כאן ביחד איתי כשקרו האירועים המעצבים אותנו, וביחד עשינו את כל השגיאות האפשריות שהביאו אותנו אל המקום המייאש הזה.

אבל אולי בעצם הכול התחיל מכך שלא הקשבנו לדבריו של הנביא ישעיהו ליבוביץ', שהלך בינינו ואמר לנו את האמת, ואנחנו צחקנו והמשכנו ללכת בחדווה מרובה לעזאזל.

כה אמר הנביא ישעיהו, כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר כולנו עדיין היינו לפותים באופוריה המשכרת של מדינת ישראל שהפכה לפתע ובבת אחת לארץ ישראל:

"כל התוכן של המפלצת הקרויה 'א"י השלמה' לא יהיה אלא קיום המנגנון השילטוני-מינהלי שלה. מן הבחינה החברתית: תוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר – שוטרי-חרש. מדינה השלטת על אוכלוסייה עוינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש"ב, עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל מישטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל... א"י אינה ארץ-הקודש והר-הבית אינו מקום קדוש... הרעיון שיש לארץ מסוימת או למקום מסוים 'קדושה' מצד-עצמם הוא רעיון אלילי מובהק... לאומנות ופטריוטיזם כשלעצמם אינם ערכים דתיים. נביאי ישראל בתקופת בית ראשון וחכמי ישראל בתקופת בית שני – רובם היו 'בוגדים' מבחינת מושגי הלאומנות והפטריוטיזם החילוניים. הרבנים הטוענים היום להחזקה בשטחים 'מנימוקים דתיים' אינם ממשיכי המסורת של אליהו הנביא, אלא של 850 נביאי הבעל והאשרה."

אני יודע שקל היום להתייאש, בעיקר כאשר קוראים שוב בדברי הנביא ליבוביץ', ומבינים עד כמה הרחקנו לכת במדרון החלקלק. ובכל זאת באיזשהו מקום שחבוי עמוק בכל אחד ואחת מאיתנו, עדיין עומם ורומץ הרגש שמתעורר תמיד בפסח ושניזכר שגם בזמן שמשה בלינסון כתב את דבריו היה רע, והדבר גורם לנו להתעורר ולהניף שוב את דגל החירות ולזעוק אל מול המציאות הנבזית כל-כך (שבראנו במו ידינו) את המילים המטהרות:

"והיה דגלנו לדגל החברה המשוחררת, עד יקום האדם במלוא קומתו, ויתגלה לעין-כל כאור הנצחים הצפון בו, כשדעתו רחבה ולבו טהור וידיו נאמנות וחייו חופש וצדק!"

אמן וחג חירות שמח לכולנו.

אהוד: אני לא פסימי כמוך ולא מתגעגע לתקופה שבה בלינסון כתב את דבריו ולא לתקופה שלפני יוני 67' – כי יש לנו נטייה לצבוע תמיד את מצבנו בהווה – בשחור, ואת עברנו השחור – בוורוד!

כדאי לפקוח את העיניים ולראות שאנחנו חיים במדינה מדהימה שכמותה לא היתה מעולם ליהודים! – ודי אם נזכיר למשל את אברום בורג, בני ציפר, עמוס עוז, דוד גרוסמן, ריצ'רד גולדסטון, א"ב יהושע, יוסי שריד, מאיר ויזלטיר, אהרן שבתאי, יצחק לאור, נעמי חזן, הקרן לישראל חדשה, ג'וחא ושולמית אלוני – שאולי לא קמו לעם ישראל מוכיחים-בשער מתוקשרים ובעלי "אנושיות אוניברסאלית" כמותם – מאז תקופת הנביאים!

* * *

איתמר בן-עמי

פסח, מצה ומרור

תורה יפה יש לו לעם היהודי. יפה כל כך, עד שאלי ישי מאמין כי ראוי לכפות אותה על היהודים הבורים שלא זכו להתענג מזיווה, מתוך דאגה לאושרם ולרווחתם, ולדאוג לכינונה. משום כך, הורה אלי ישי – ומוטב לומר ציווה – על ראשי הרשויות המקומיות לאכוף השנה בנוקשות את חוק איסור מכירת החמץ בפומבי בפסח.

מאחר שעלינו להניח שאלי ישי בחור חכם, סביר מאוד שהוא לא באמת מאמין שביכולתו למצוא אושר עבור בני אדם זועמים ורעבים למעט חמץ, על ידי כך שייאסור עליהם להשיג את זה האחרון. מכיוון שכך, נשאלת השאלה (וראוי להגות בה בנימה למדנית) מה ראה שר הפנים, שפיקח היה, לשטות זו.

התשובה די פשוטה: שר הפנים אינו דורש את שלומם וטובתם של בני עמו, אלא את שלומה וטובתה של תורתם. ומאחר שתורה זו דורשת שיהודים יימנעו מאכילת חמץ בפסח, עומד אלי ישי ותוחב את אצבעו מרובת המנדטים לפרצה שבחומת המדינה, על אף מחאותיה של האחרונה, ומצפה לישועה.

אלא שאם צודקים אנו, עולה תמיהה אחרת: כיצד ייתכן ששר הפנים אינו מחוייב לאושרם של האזרחים שעליהם הוא מופקד? במילים אחרות, את מי לעזאזל מעניינות סדר העדיפויות של שר הפנים? ובכן, כאן הסתבכנו: יחסי הדת והמדינה מורכבים, והסטטוס קוו, הו הסטטוס קוו, מחייב את הצדדים להתפשר. אז החילוני יוותר על הפיתות בפסח, ובתמורה יתפשר הדתי ויוותר לחילוני לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה. חייבים להודות שמדובר בגישה מעניינת למדי למונח 'פשרה', היות ונקודת המוצא הדתית, שממנה יוצאים הצדדים ומגיעים לפשרה, מציבה תנאים לחיי החילוני. למה הדבר דומה? לשכן המרעיש ומפריע במשך כל הלילה, המוכן להתפשר ולהרעיש רק בחציו.

מאידך, אין בכוונתי לומר שיש להתעלם מאופייה היהודי של המדינה. נהפוך הוא: מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית, וכזו היא תישאר. אלא שהמונח 'יהודית' אינו חייב לקבל משמעות דתית. למעשה, המכשול הגדול ביותר לאופייה היהודי של המדינה הוא העובדה שהמונח 'יהודית' קיבל משמעות כזו. המשמעות הדתית גורמת ללא-מעט חילונים לחוש ניכור כלפי המושג 'יהודית', ולקשר אותו עם הגבלות מטרידות ומציקות; ובוודאי שאין לצפות מהם לפעול למען חיזוק אופייה היהודי של המדינה, כאשר המשמעות המעשית של זה תהיה עוד הגבלות על אמונתם ודרך חייהם.

פיתרון אפשרי למצב, הוא שינוי תודעתי מקיף באשר לחלק היהודי במדינה הדמוקרטית שלנו. השינוי יתבטא בכך שמנהגיה "הדתיים" של המדינה, כולם, יונהגו לא בשם הדת, אלא בשם התרבות היהודית. כלומר, אופייה היהודי של המדינה לא ייגזר מתוך דאגה לשמירת התורה ולשיכוך זעמו של האל, אלא מתוך רצון לשמור את התרבות הלאומית היהודית, שמדינת ישראל אינה אלא המשך ישיר שלה, ומתוך מטרה לחנך לאור ערכי הצדק והשיוויון המפעמים בתורת ישראל.

למצער, עד עכשיו, בחרה המדינה בדרך הקלה ביותר והגרועה ביותר להשגת צביון יהודי למדינה – חקיקה דתית. ואם ניתן לייחס רצון כלשהו למציאות, הרי שהיא לא מחבבת בעליל פתרונות קלים. כתוצאה מהפתרונות הקלים הרווחנו עד עכשיו חוק חמץ משודרג, נקרופיליה בחדרי המיון באשקלון, ובוודאי שבהמשך נהנה מעוד מבחר תופינים משובחים מן הסוג הזה, אך ה"מדינה היהודית", משאת נפשנו, הופכת לאיטה למושג נבוב וחלול, שניתן להזנות אותו לצרכים פופוליסטיים, והעם רחוק ממנו יותר משהיה אי-פעם.

 אמת, הפתרון שהצענו – תרבות במקום דת, והסכמה במקום חקיקה – קשה מאין כמותו. על מנת ששינוי זה יתרחש – יש להשקיע עבודה רבה מן השורש: בחינוך הנוער לערכים יהודיים של מוסר ושל עשיית טוב, בקידום פרוייקטים של תרבות יהודית, ובקמפיינים המעודדים זהות יהודית. אך בעיקר דרוש רצון אמיתי וכן לברר את יחסנו המודרני ליהדות ולערכיה, ולבדוק מה אומר לנו, הישראלים הלא בהכרח דתיים, המושג "מדינה יהודית". מדובר במהלך ארוך, כולל ומסובך, אך תוצאתו תוביל ל"מדינה יהודית ודמוקרטית" אמיתית, הראויה לשם מדינת ישראל.

ואילו לא נעשה כן, עדיין אנו, ובנינו ובני בנינו מתקוטטים על חוקי חמץ משודרגים, ולא מבינים שעדיין עבדים אנחנו לפרעה במצריים.

* * *

יהודי ארה"ב

בשואה שתקתם!

האינכם רואים מה קורה כעת סביב ישראל

כיצד בלחץ הגס והמטומטם של ארצכם

 אנחנו הופכים למצורעים של העולם

 בדרך להפקרתנו לרצחנות המוסלמית!

דמם של חיילינו ואזרחינו בראשו של אובמה!

צעדו הבא יהיה נגד אופציית הגרעין שלנו!

מדוע אינכם יוצאים להפגין נגדו בַּרחובות

הלא אם לא תהיה ישראל

גם ברק חוסיין אובמה חביבכם לא יצילכם!

מי ייתן וקריאתנו זו תגיע אליכם!

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

פסח ראשון בפתח-תקווה

לפני 131 שנים

מתוך הספר "פרשים על הירקון"

...מעתה היה יהודה ראב [הוא סבי, שזכיתי לגדול על ברכיו, ואשר בבואו לירושלים פגש בה את אהרן פרנצויז, קצין יהודי ישיש מצבא נפוליאון. – אב"ע] – יוצא עם דאוד אבו-יוסף ביום ובלילה לשמירת השדות, ולמד ממנו דברים רבים: לנהוג בשכנים הערבים בתקיפות אך גם בהכנסת-אורחים לבבית ובחלקת-לשון, הקרוייה בפיהם סִיַאסֶה, דיפלומטיה. לרכוב על סוס בנוסח ערב. להתפאר במעשי-גבורה, אפילו בדויים, ועם זאת לעשות פעולות נועזות שלא תמיד מתפארים בהן ורצוי אפילו להכחישן. במיוחד היה יהודה אסיר-תודה לאבו-יוסף על שלימדו לדבר היטב ערבית.

יהודה בירך על מזלו הטוב שהפגיש אותו בנעוריו עם סטיפן סיטשי, איש-הצבא ההונגרי – ועתה עם הַפָּרָש הבגדאדי בן החמישים, שמדריך אותו כחבר אמיץ ומנוסה בהלכות שמירה וביחסי שכנים.

ועוד יותר שמח יהודה לאחר שבועות אחדים.

למן היום השני לפגישתם הפציר וחזר והפציר באבו-יוסף להישאר תקופת-זמן בתפקיד שומר-המושבה ולהדריך את המתיישבים חסרי-הניסיון. לאחר תקופה של סירוב – אמיתי או מטעמי נימוס – השיב אבו-יוסף ליהודה בפתגם ערבי:

"מי שחי עם אנשים ארבעים יום, הופך להיות אחד מהם! עכשיו אני רואה שיהודים אמיתיים אתם ולא אגדה כיהודי חייבר. אקח לעצמי זמן של שנה להישאר אתכם. בינתיים אחכה שסוסתי תמליט. ואולי גם אחסוך לי מעט כסף לקראת שובי הביתה."

*

בלילות היו חזירי-בר באים מן הביצה [כיום בית-עלמין ירקון], נוברים בשדות המושבה, תולשים את הקמה ורומסים אותה. אבו-יוסף אהב להתגרות בהם ולהשמידם. יום אחד סייר יהודה עם אבו-יוסף בשדה והנה נקלע מולם חזיר-בר זכר. מיד התחיל אבו-יוסף רודף אחריו, על גבי סוסתו הלבנה, עד לביצה, ויהודה נגרר אחריהם. כאשר הגיע לשפת הביצה, הטיל אבו-יוסף מעל גבי סוסתו את רומחו בחזיר. הרומח נתקע בין כתפי החזיר, ונשבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה. החזיר ניגש אל סוסתו ההרה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. הסוסה, בתגובה, היתה מתרוממת על רגליה האחוריות, ונגיחות החזיר הושבו ריקם.

יהודה, על סוסו, הוציא מיד את אקדחו וכיוון אותו אל החזיר, כדי להרגו ולהציל את אבו-יוסף וסוסתו, שהריונה ודאי הכביד עליה מלהתחמק.

"אל תירה!" צעק לעברו אבו-יוסף.

ואכן, לאחר תמרוני-קפיצה אחדים השכיל להימצא משמאלו של החזיר, ואז הניף את ידו הימנית, פגע בו בתנופה אחת של חרבו, וביתק אותו מקצה חוטמו ועד לבין כתפיו.

*

זו היתה עדיין שנת תרל"ט, 1879 [השנה הראשונה לחיים במושבה. – אב"ע]. החורף הגיע לקיצו. במחציתו השנייה ירדו גשמים רבים ושדות פתח-תקווה בלטו בקומתם הירוקה לעומת שדות השכנים הערבים שלא נזרעו מחשש הבצורת והארבה. ההצלחה הִרבתה, כמובן, את חמדנותם של השכנים לרכוּש ולפרי העמל של המתיישבים החדשים.

הגיע מועד זריעת תבואות הקיץ: דורה, שומשומין, וכן מקשת אבטיחים. לשם כך נחרשו חלקות נוספות מנחלת קסאר. הפעם לא היתה לרגנר ברירה אלא להורות על חריש במחרשת ה"מסמר" הערבית. המחרשות האירופיות, אשר ללהבן כנף – מעמיקות חרוש ומהפכות את הקרקע ובכך מייבשות אותה. הן טובות לקיץ ההונגרי, שבו יורדים גשמים רבים, אך לא לאקלימה היבש והצחיח של ארץ-ישראל בחודשים אלה. ה"מסמר", זו המחרשה הערבית, הפרימיטיבית, תיחחה את פני האדמה מבלי להפכה ולייבשה.

נוסף לכך, לשם החריש ב"מסמר" היה נחוץ רק שליש מן הכוח שהצריכה גרירתן של המחרשות הכבדות, שהובאו על ידי רגנר מהונגריה; גם השוורים הדמשקאיים רבי-הכוח, שקנה מיכל בסוריה למטרת החריש בפתח-תקווה, לא הסתגלו לאקלים של שפלת החוף, רובם חלו ומתו.

*

את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר. [שבאותה תקופה עדיין זכרו מי חפר אותה].

ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה [אלא שלא היו לו צאצאים להציב לו זכר, וסיים חייו בעוני רב. – אב"ע] – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:

"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"

אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע שטמפפר, ואל לאה ראב, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.

הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.

הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.

ר' דוד ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"

וכולם ענו אחריו: "אמן!"

"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"

"אמן!"

ויהושע הצעיר ממנו, בן-דודתו של יהודה, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:

"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?

"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.

"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"

יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתקוף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.

"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"

וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"

*

החג עבר. הנשים חזרו ליפו. מזג-האוויר השתנה והחלו ימי חמסין. השדות הבשילו במהירות. באחד הימים החמים המליטה סוסתו של אבו-יוסף סייח. בעוד היצור הרך והרטוב, שהיה נחמד מאין-כמותו, עומד בקושי על רגליו הרכות, ואימו הגבוהה והלבנה מלקקת את גבו הלח, כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח השחור – ולעיני יהודה הביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו.

"מה עשית? אבו-יוסף!" נחרד יהודה.

"ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!"

"אבו-יוסף, במה חטא היצור החמוד הזה?"

"יוּדָה-עַרְבּ, סוסתי לא תלד סייח שאין יודעים מי אביו. בזמן שהיתה בשבי-הגנבים – התעברה. איך אוכל לשמור על שמה, ועל כבודי, אם אחזור לבאגדד עם צאצא שאין מכירים את אילן-הייחוסין שלו? בושה היא!"

דאוד אבו-יוסף היה מסור מאוד לסוסתו. נהג להאכיל אותה רק פעם אחת ביום, שׂעורה נקייה שאותה ברר במו ידיו. גם לשתות נתן לה רק פעם ביום. היא היתה רזה מאוד, עצמותיה ניראו מבעד לעורה, אבל שמרה על זריזותה ועל כוחה, ממש כאבו-יוסף עצמו, שהיה מסתפק במעט מזון ושומר על כושר גופני מעולה.

אהוד: זה שנים שהספר "פרשים על הירקון", שכתבתי על סבי יהודה ראב בן עזר, מצוי מוקלד כולו בתרגום אנגלי מעולה של ג'פרי גרין – אך שום הוצאת ספרים באנגלית לא מצאה בו עניין. מילא, אולי יש נצח בספרות העברית, ואולי סיפורים כאלה הם שישכנו בו. והיהודים שיעלו בהמוניהם מארה"ב ילמדו עברית ויקראו בו במקור.

* * *

יוסף אורן

הישמרו מחוקרות המיגדר בספרות! (חלק א')

לשירה ולסיפורת הנכתבת על-ידי נשים מייחס המחקר את הסימנים הבאים: העדפת הנושאים הביתיים-משפחתיים, התמקדות בחוויות אישיות וקונקרטיות, העדפת הדמות המופנמת-מתלבטת, הסתייגות מעמדות קיצוניות ומהשקפות כוחניות, ביטויי רוך וחמלה כלפי החולשות האנושיות, נטייה להרבות בפרטים קטנים, נטייה להשתמש בשפה חושנית המותאמת לביטוי רגשות ובאוצר דימויים וסמלים מתחומים מציאותיים, התבטאות במיקצב מאוזן המשקף מתינות ונינוחות ועוד.

כל קורא יודע מניסיונו, שכל הסימנים האלה יכולים להימצא גם בטקסטים שנכתבו על-ידי גברים ושאין דרך ודאית ובדוקה לזהות אם טקסט נכתב על-ידי כותב או כותבת. מסקנה זו ניתן להוכיח בתרגיל פשוט: בחינת יכולתה של קבוצת קוראים המעורבת מגברים ונשים לזהות את מין כותביהם של שני טקסטים בלתי-מזוהים.

בתרגיל כזה יתגלה, שהנבדקים משני המינים יתפלגו באופן מעורב בין שלוש התשובות האפשריות: שני הטקסטים נכתבו על-ידי כותבות, שניהם נכתבו על-ידי כותבים ואחד מהם נכתב על-ידי כותבת והאחר על-ידי כותב. נותני התשובה האחרונה לא יגיעו לידי הסכמה בשאלה העיקרית: איזה מהטקסטים נכתב על-ידי גבר ואיזה על-ידי אישה. אפילו קבוצת קוראים חד-מינית, המורכבת רק מגברים או רק מנשים, תתפצל בין התשובות האפשרויות באופן דומה. התפלגות תשובות כזו נמצאה גם אצל סטודנטים שלמדו קורס שנתי על הכתיבה של נשים ורכשו בו "מומחיות" לזהות את הסימנים המיוחסים במחקר הסוציו-ספרותי לכתיבה של סופרות. גם להם לא סייעו הידיעות שרכשו בקורס לזהות את מינם של כותבי הטקסטים האנונימיים, ואחרי שהובכו מהתוצאה של המיבדק, הודו, שלניחוש היה משקל מירבי בזיהוי שאליו הגיעו.

כישלונם של קוראים משני המינים לזהות את מינם של מחברי הטקסטים במבדק של טקסטים אנונימיים, מוכיח, שהטיפולוגיה הסוציו-ספרותית, שהמחקר המיגדרי מייחס לכתיבתן של נשים, כדי להבדיל אותה מכתיבתם של הגברים, נשענת על יסודות רעועים. בפועל מסוגלת סופרת לתאר חוויה גברית מובהקת (אם קיימת כזו) בלא פחות הצלחה מסופר, כשם שסופר מסוגל לבטא חוויה נשית מובהקת (אם קיימת כזו) בלא פחות הצלחה מסופרת. רגישות אנושית איננה נחלת מין אחד בכתיבה, אלא היא תנאי בסיסי שלה, ובלעדיה שום כותב, יהיה מינו אשר יהיה, לא יכתוב יצירה בעלת ערך ספרותי.

ולפיכך, מוצדק לצפות מכותב שהוא אדם מהיישוב, אזרח הגון ושומר חוק, ששום רבב לא דבק בו כל חייו, לגלות יכולת לעצב דמות שמוסריותה מוטלת בספק. בה-בעת מוצדק לצפות מכותב, שבריאותו הגופנית והנפשית תקינה לחלוטין, שיהיה מסוגל בסיועו דמיונו היוצר, האינטואיציה, הלימוד והחקירה לתאר דמות שסובלת מנכות גופנית או נפשית. ולכן גם מוצדק לצפות מסופר להפגין יכולת לבטא בהצלחה חוויה של הזולת המובחנת כחוויה של המין השונה משלו.

במקום האבחנה המיגדרית, שהיא אבחנה סוציו-ספרותית רעועה המטיפה להבדיל בין מינם של הכותבים, כדי לחדד מאבק על ההגמוניה בספרות, מוטב לאמץ אבחנה סוציו-ספרותית נושנה ומבוססת, איתנה ויעילה, והיא האבחנה הביוגרפית.

   בניגוד לאבחנה המיגדרית העקרה, המכנסת כותבים מאותו מין בקולקטיב גדול, המטשטש את ייחודו של כל כותב בנפרד, מסייעת האבחנה הביוגרפית לייחד את עולמו הרוחני של הכותב היחיד ולהכיר את מושגי-הערך שהוא מבטא ביצירותיו.

מאז שחלף העידן הקדום, עידן שבו התחברה ספרות והתפרסמה כיצירה קולקטיבית ואנונימית, משהחלו הסופרים לפרסם את היצירות תחת שמם, העניין של הקוראים הוא בכישרון האישי של כל כותב, במקוריות של הרגשות המחשבות שהוא מבטא ביצירותיו ובתיחכום ובתעוזה שלו לנסח את אלה בשפה המדויקת והקולעת ביותר למטרתו. משקלה של הביוגראפיה בבחירת הנושאים, בבידוי התכנים ובעושר הניסוח על-ידי הכותב הוא מכריע, ולכן חשיפת השתקפותה ביצירה הוא כה חשוב להבנתה וכה הכרחי לקורא המבקש להכיר באמצעותה את עולמו הרוחני של הכותב.     

בספרות העברית עדיין מתקיים באופן בולט ההבדל בין חוויותיו וערכיו של הכותב האמוני לבין חוויותיו וערכיו של הכותב החילוני. ולפיכך, סביר להניח שהשניים יבטאו באופן שונה חוויה דומה בהשפעת הביוגראפיה הרוחנית השונה שלהם. עדיפותה של האבחנה הביוגראפית על פני האבחנה המיגדרית תודגם להלן על-ידי עיון משווה בין יצירתם של שני כותבים הספוגים בערכיו של עולם רוחני שונה. ההשוואה תבליט את ייחודו של הכותב ומקוריות התמודדותו עם הנושא, ובה-בעת תוכיח את הנזק שגורמת האבחנה המיגדרית לספרות ולקוראיה, כאשר היא מעלה את השייכות המינית-מיגדרית של הכותב לקולקטיב הנשי או הגברי מעל השתייכותו אל עצמו, אל העולם הרוחני שמתוכו הוא מתמודד עם מצבו כאדם בהוויה.

להוכחת הטיעון הזה – וגם כדי להתאימו לוויכוח עם חוקרות המיגדר בספרות – נבחרו להשוואה שירים של שתי משוררות מ"האימהות" של שירת הנשים העברית בדורנו ומהנועזות מביניהן – לאה גולדברג וזלדה. נושאם הדומה של השירים שלהן לא רק מצדיק את ההשוואה ביניהם, אלא גם מבליט את יתרונות ההסתייעות בביוגראפיה השונה של שתיהן בפיענוח השירים שלהן על האבחנה הסוציו-ספרותית שחוקרות המיגדר מטיפות להשתמש בה – העובדה ששתיהן הינן נשים שכתבו שירה, שהיא עובדה המטשטשת את ייחודן בין המשוררות.

"באת אליי" – לאה גולדברג

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,

וגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ,

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרוֹע עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

בקובץ שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין" (1940) כללה לאה גולדברג שני שירים תחת הכותרת "סליחות". במסה זו נצטמצם בראשון מבין השניים, בשיר "באת אלי", שהולחן ומושמע לעיתים תכופות בביצוע מצוין מפי הזמרת יהודית רביץ. בשיר זה נפרשת מערכת יחסים מייסרת ומענה בין הדוברת הנשית לאהוב-ליבה. אף-על-פי-כן נוטה הקורא להבין את הכותרת "סליחות" כמוסבת אל הדוברת הנשית, כמי שאמורה לבקש סליחה מהאהוב שלה, המשמש נמען לדבריה. ייתכן שנטייה זו מושפעת ממסורת סוגת השיר "סליחה" בשירה הדתית שלנו, המייחסת לדובר, נושא התפילה, את בקשת הסליחה מהנמען לתפילתו – אלוהים. אלא שהכותרת "סליחות" – כך יתברר בהמשך – היא אירונית. מהמסופר על יחסיהם משתמע, שעקב יחסו ההפכפך והבוגדני  של האהוב אליה הפכה אהבתה אליו למסכת עינויים עבורה, ולכן עליו לבקש סליחה ממנה.

למסקנה הזו יגיע הקורא רק אחרי שישלים את קריאת הבית השלישי. קודם לכן, בקריאה לאורך השיר בית אחר בית, תתגבש אצלו, מקריאת שני הבתים הראשונים, ציפייה הפוכה, לפיה תהיה זו הדוברת שתצטרך לבקש סליחה מאהובה. כי בשני בתיו הראשונים של השיר מפרטת הדוברת את תרומתו החשובה של האהוב לחייה. הוא פקח את עיניה והעניק לה "מבט" (תובנה חדשה על החיים), "חלון" (פתיחות אל העולם) ו"ראי" (הסתכלות אחרת על עצמה). פירוט תרומתו לשיפור הראייה שלה (במובן המטפורי, שהרי מדובר בהתפתחות אינטלקטואלית) נמשל בשני הטורים האחרונים של הבית הראשון למקרה האוח. כדי לגלות את כושר הראייה המיוחד שלו, חייב האוח להתנסות בראייה לילית. באמצעות המשלתה לאוח רומזת הדוברת, שקודם לבואו של האהוב אליה, היא דמתה לציפור-לילה שטרם התנסתה בחוויה לילית כזו. ורק אחרי שבחברתו מימשה לראשונה את נשיותה, נפקחו עיניה לראות באופן חד ושלם יותר את עצמה ואת הסובב אותה.

הדברים החדשים שלמדה בעזרת האהוב מפורטים בבית השני של השיר. בסיטואציה חשופת-הבשר, המתרחשת בין גבר ואישה בעת מעשה-האהבה, מפיק הגוף עונג באמצעות כל תא שלו. אפילו תאי-גוף "מתים", שאינם קשורים למערכת העצבים ואינם מעבירים תחושות, כגון: ריסים, ציפורניים ושערות, הופכים לפעילים בעת ההתעלסות ומעצימים את העונג המיני. מי שהתנסה בתרומתם זו לעונג המיני, לא יוסיף לדבר עליהם בהכללה, כפי שנהג לעשות בעבר, כי כל ריס, כל ציפורן וכל שערה תורמים במהלך ההתעלסות עונג המובחן מתרומת היתר. והיא למדה לזהות את התרומה של כל אחד מאלה באמצעות מתן שם פרטי לו.

יתר על כן: כשם שהכירה בעת ההתעלסות עם האהוב את עושרו של העונג המיני אצלה, כך למדה לזהות את העונג המיני בגופו. כדי להגדיר את ריח מעשה האהבה, היא נעזרת בריח המוכר לה מילדות – גזע האורן מפריש נוזל דביק שריחו המתקתק דומה לריח הזרע שנפלט מגוף הגבר בשיא העונג. מסיפור-המעשה בשני הבתים הראשונים משתמעת אסירות תודה על תרומתו, שסייעה לה לגלות חושים אשר היו רדומים אצלה קודם לכן. סדר התעוררות החושים הוא מדורג: תחילה חוש הראייה ("להראות בחושך"), אחר-כך חוש המישוש ("בבשר החשוף") ולבסוף חוש הריח ("ריח דבק ואורן"). משני הבתים הראשונים משתמע, שקודם לבואו הייתה במצב בתולי-בוֹסרי, כי נשיותה הייתה במצב לטנטי וטרם מומשה. ולכן היא אסירת-תודה לו על כך שבבואו איפשר לה להגשים לראשונה את נשיותה.

עד כה דיבר השיר בשבחו של האהוב וגם פירט את החוב הגדול שהדוברת חבה לו על כך שבזכותו גילתה את מיניותה ומימשה אותה. לפיכך, אין הקורא יכול להעלות על הדעת אלא פירוש אחד לכותרת "סליחות", שאם מישהו משניהם יצטרך לבקש סליחה מזולתו, תהיה היא החייבת לעשות זאת.

האם פירשנו נכון את הבתים שמתוכנם הגענו למסקנה זו? מתברר שיותר מדי נסחפנו אחרי ציור ההתעלסות והודאתה של הדוברת שבזכותו הייתה לה זו חוויה חיובית, מחכימה ופוקחת עיניים. אילו קראנו בזהירות רבה יותר את צירופי המילים, היינו מבחינים, שבשבחים המיוחסים לאהוב הוצפנה התרעומת שבליבה עליו.

ראשית – הוא בא "לפקוח" ו"להראות", כך נאמר בבית הראשון של השיר, ולכן מצבם בעת ההתעלסות לא היה שוויוני. הוא היה גבר מנוסה, שבא לפקוח את עיניה ולהראות לה דברים שטרם התנסתה בהם, ולכן התייחס אליה כפי שמתייחס חונך לחניכה שהיא חסרת-ניסיון בתחום המיני. אחרת היה ניתן לצייר את היחסים ביניהם לוא השתמשה הדוברת בלשון עבר : באת אלי ו"פקחת" ו"הראית", במקום בשם הפעולה "לפקוח" ו"להראות". שנית – הוא בא אליה כמו "לילה", להראות לה "בחושך" את כל הדברים ולגלות לה את ניחוח "לילו" של הגוף. רמזים אלה מדגישים, שמראש הגביל הגבר את הקשר איתה לביאה חשאית הנעשית באפלה כדי להסתיר אותה מעיני אחרים. ושלישית – משתי האבחנות הקודמות משתמע, שרק בגופם התחברו זה לזה, כי מראש הגביל הגבר את נכונותו רק לכך. דבר זה מובלט בשורה השנייה של הבית הראשון (ו"גופך לי") ובפירוט העונג בבית השני ("לילו של הגוף").

עינויי ההתפכחות

הקריאה החתרנית יותר אכן חושפת את התרעומת שבליבה עליו: הוא הגביל את הקירבה אליה רק לעונג המיני ומנע ממנה את השלמת הקשר הגופני בקשר נפשי, ההופך את ההתעלסות מאירוע מזדמן וחולף לאהבה שלמה, עמוקה ויציבה בין גבר לאישה.

הרמזים המסווים האלה בשני הבתים הראשונים, על טיבם המוגבל של היחסים שהיו ביניהם, מוטחים בקורא באופן ישיר ומפורש בבית השלישי. המילה "עינויים" מגדירה באופן התמציתי ביותר את העובדה, שהיא סבלה בקשר שהוגבל רק לביאה המינית, כי עד מהרה הבינה, שהעונג המיני דרכו לחלוף ולהתפוגג כעבור זמן קצר, ואילו העינוי, המכאוב של נפש שאינה מסופקת, הוא מתמשך. הגדרת התוצאה של יחסים המוגבלים רק לחוויית המין הלילית כעינויים עבורה טעונה הסבר. ההסבר ניתן בעזרת ציור המתאר סירת-מפרש המחפשת חוף, אך נאלצת להמשיך ולהפליג בים משום שהחוף חומק ממנה. הציור הזה מבאר באופן מעמיק יותר את הרמזים שהוצפנו בשני הבתים הראשונים על היחסים ביניהם.

בקשר שהיה לה עם האהוב הזה, דמתה היא לסירת-מפרש שפרשה את מפרשה כדי להפליג אליו. המפרש שלה צבעו לבן, כי נכונותה לקשר אהבה מלא ויציב היתה ברורה וטהורת-כוונות. הניגודים בין לובן המפרש שלה לאופל שהסתיר את חופו – מסביר מדוע היו יחסיהם עבורה "עינויים". בעוד שהיא היתה מוכנה להתמסרות טוטאלית, בגוף ובנפש, היה הוא לה נסיך החושך והלילה, כי רק ליחסי "אופל" הגביל את כוונותיו כלפיה. ומאחר שהיה מוכן לתרום ליחסיהם רק את גופו ורק ב"חושך", בהסתר, הפכה ההפלגה אליו למתישה ולמשפילה. לכן היא מבקשת, שירפה ממנה וייתן לה ללכת.

החזרה הרטורית פעמיים על הבקשה הזו באותו טור: "תנני ללכת, תנני ללכת" מלמדת, ש"העינויים" כה החלישו אותה, אחרי המאמצים הנפשיים שהשקיעה בהפלגה אל חופו, עד שלא נותרו לה כוחות להתנתק ממנו בעצמה. מחמת החולשה תכרע על חוף אחר, שאליו תשיט את סירתה צחורת המפרש, עד שתפיג שם את כעסה עליו, וכאשר תרגיש שהשלימה את הפרידה ממנו, סלחה לו וגם אגרה מחדש כוחות – תצא משם להפלגת האהבה הבאה שלה. ואפשרי גם פירוש אחר להתעכבותה בחוף ההוא: באפס כוח תכרע על "חוף הסליחה" עד שיגיע הוא לשם כדי לבקש את סליחתה על העינויים שהסב לה באהבתו הפגומה ולהציע לה לחדש את הקשר ביניהם באופן שונה.

בקריאה לאורך השיר בולט תהליך ההתבגרות של הדוברת. בשני הבתים הראשונים הציגה את עצמה כתמימה וחסרת-ניסיון עם גברים. חסרונות אלה מסבירים את הפאסיביות שלה ואת היסחפותה ללא זהירות וללא שיתוף המחשבה להתעלסות שהציע לה הגבר, המשמש נמען לדבריה בשיר הזה. בבית השלישי מתבלטת שליטתה העצמית ויכולתה לשקול בעזרת התבונה את יחסיהם. ואף שהיא מותשת מהעינויים שהסב לה, היא זו המחליטה על פרידה ממנו והיא זו הקובעת שמבין שניהם עליו לבקש סליחה ממנה, סליחה על כך שמול נכונותה להתמסר בשלמות לאהבתו, הסתפק הוא בהעמדת גופו רק ליחסי מין "ליליים", מזדמנים וחשאיים, איתה.

הרגע הקונקרטי שהשיר נולד ממנו הוא רגע ההתפכחות מקסמי אהבה כוזבת, אהבה שהתבססה רק על העונג המיני. גם במושגי השקפת העולם החילונית של התקופה שבה נכתב, זהו שיר נועז ביותר משום שהוא מדבר ישירות על "הדברים". אך גם במושגי כל תקופה אחרת יישאר השיר נועז למדי, משום שהמחברת לא נרתעה בו מחשיפת עצמה בנושא שכותבות רבות היו בוחרות להצניע. עם זאת, הדיבור המפורש על ההתעלסות המינית באמצעות צורות שונות של הלשון הפיגורטיבית מונעים מהתיאור המפורט למדי להפוך לתיאור פורנוגראפי או וולגארי. גם העמדה הערכית שממנה בוחנת לאה גולדברג את מעשה ההתעלסות עצמו תורם במידה רבה לעידון התיאור. והערה אחרונה: ההעזה בתוכן מתבלטת דווקא בגלל שמרנותו הצורנית של השיר. השיר כתוב בבתים מרובעים ובחריזה סיומית תוך הקפדה על סדירות המשקל (ארבעה אנפסטים בכל שורה). ובכך מוכיח השיר, שאם השיר הוא "חזק", אין הוא צריך להידור צורני ולשום אמצעי צעקני אחר.

(החלק השני והאחרון של המאמר יופיע בגיליון הבא)

ס. נידח: האם ללאה גולדברג היו אורגזמות?

* * *

אורי הייטנר / שני מאמרים

1. החידה לא פוצחה

אביבה חלמיש: מאיר יערי – ביוגראפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות 1897-1947

הוצאת עם עובד / ספריית אופקים, תל אביב 2009, 408 עמ'

אני חובב ביוגראפיות משחר נעוריי. אין רומן מרתק, בעיניי, מסיפור ריאלי של חיי אדם, לא כל שכן חייהם של מנהיגים, מצביאים, אמנים חשובים; האנשים עליהם נכתבות ביוגראפיות. כאשר אני קורא ביוגראפיה, וקראתי עשרות רבות של ביוגראפיות, אני חש הזדהות רבה עם גיבור הספר, גם כאשר מדובר באדם שכאשר איני שבוי בקריאת סיפור חייו, הוא בעיניי יריב ואפילו אויב; אדם הרחוק ממני כרחוק מזרח מערב.

לאחרונה קראתי את הביוגראפיה של מאיר יערי, מאת אביבה חלמיש, שחלקה הראשון (1897-1947) יצא לאור לאחרונה. והפעם זה לא קרה לי. קראתי את הביוגראפיה, ולא יכולתי להזדהות עם הגיבור. וככל שהמשכתי לקרוא, כך חשתי שהזדהותי עם הגיבור הולכת ומתמעטת, שאני הולך ומתרחק מדמותו ושאישיותו מעוררת בי יותר ויותר תחושות של שלילה ודחייה.

אין בעובדה זו כדי לבקר את הביוגראפית, שמא לא עשתה מלאכתה נאמנה. ההיפך הוא הנכון – חלמיש כתבה ספר מרתק, כראוי לסיפור חיים מרתק. התחושות כלפי יערי, שעורר בי הספר, נובעות דווקא מהגינותה ומקצועיותה של חלמיש, שהיטיבה לתאר את המציאות ללא כחל ושרק, מבלי לייפותה ולאפרה, מבלי לטשטש את הצללים בדמותו של נשוא מחקרה.

הפרקים העוסקים בתקופת השואה ואחריה, הם שקיבעו את יחסי השלילי למאיר יערי; יחס שהלך והתגבש גם בפרקים הקודמים. בתקופה זו התגלה יערי במלוא הדוגמטיות שלו והקושי שלו לבחון את המציאות ולהתאים אליה את עמדותיו, במלוא קטנות סדרי העדיפויות הפוליטיים שלו ובגישתו השתלטנית, חסרת הרגישות עד חוסר אנושיות כלפי חניכיו, גם בימים הקשים ביותר.

יערי קיבל את מהלכי בריה"מ במלחמה "בהשלמה, בהסכמה ובצידוק הדין ואף לימד עליה זכות. גם לפני שהתייצבה לצדן של בעלות הברית, הוא לא התלבט איזו עמדה לנקוט כלפיה, ורק הוטרד מן השאלה איך להסביר לציבור שלו ולקהל הרחב את עמדתו החיובית, האוהדת לברית המועצות." (ע' 257).

כאשר בריה"מ לחמה בגבורה, בעיקשות ובנחישות נגד גרמניה הנאצית ובמיוחד בימי המצור על סטלינגרד, קל היה לכל יהודי להזדהות עימה. בתקופה זו, נקל להבין כיצד התנועות הפרו סובייטיות חשו גאווה גדולה והפיצו את מסר ההזדהות עם בריה"מ בקרב היישוב כולו.

אולם המשפט שציטטתי עוסק בימי ראשית המלחמה, לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב;  ההסכם בין גרמניה הנאצית ובריה"מ הסטליניסטית. כידוע, סטלין המשיך לכבד את ההסכם ולא הכין את צבאו לאפשרות שיופר, עד יום הפלישה הגרמנית לבריה"מ. סביר מאוד להניח, שאלמלא הפלישה הגרמנית, הברית בין שתי המעצמות היתה נשמרת עד הסוף, גם בשואה עצמה. ניתן היה לצפות ממאיר יערי, שעם חתימת ההסכם יקרע גט כריתות מבריה"מ. אך לא, הוא הצדיק את ההסכם. "כשם שהגן על משפטי הראווה במוסקבה, על ה'טיהורים' במפלגה הקומוניסטית הסובייטית ובצבא האדום, ועל משטר הדיקטטורה של סטלין, כך הצדיק את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שהיה בפיו ובקולמוסו תמיד 'הסכם הניטרליות'... יערי התמיד בכינוי זה גם כאשר העובדות בשטח – חלוקת פולין כשלל בין גרמניה לברית המועצות, ההתקפה הסובייטית על פינלנד וכיבוש מקצת משטחה – העידו על מהותו האמיתית. הנחתו של יערי היתה שרוסיה היא ניטראלית במלחמה בין גרמניה לבעלות הברית, בין המדינה הנאצית למעצמות הקפיטליסטיות" (שם). גם אילו היה זה באמת הסכם ניטראליות – איך אדם הגון, סוציאליסטי, יהודי, ציוני, יכול לתמוך בניטראליות בין היטלר לבין הלוחמים בו? אך הרי לא היה זה הסכם ניטראליות כי אם ברית בין שתי המעצמות נגד אויבותיהן המשותפות. התמיכה בהסכם היא בלתי נסלחת.

גם השואה לא הזיזה אותו כהוא זה מעמדותיו, והוא דבק בהן בדוגמטיות בלתי ניתנת להבנה. כאשר ניצולי השואה יוצאי בריה"מ, חברי תנועתו, הציגו בפניו את גילויי האנטישמיות הקשים של המעצמה הסובייטית, הוא אטם את אוזניו ואת ליבו לדבריהם, תקף אותם על אי הבנתם והמשיך לדבוק בדרכו. הוא הדין, בדבקותו, גם אחרי השואה, בהקמת מדינה דו-לאומית, יהודית ערבית, ובהתנגדותו התקיפה לדרכו של ב"ג שחתר להקמת מדינה יהודית ריבונית מיד, גם במחיר חלוקת הארץ. גם התנגדותו לעלייה המונית, רחבה, כוללת ומיידית, ודבקותו בגישה של עלייה סלקטיבית והדרגתית, לא השתנה במאומה בעקבות השואה.

לאורך כל דרכו, העמיד יערי על ראש שמחתו, מעל הכול, מעל האינטרס של היישוב, מעל האינטרס הציוני, מעל האינטרסים של העם היהודי – את האינטרס התנועתי. הוא אפילו לא ניסה להסוות ולייפות זאת. כך נהג אפילו בימים הקשים של השואה ואחריה. כל עניינו היה רק בכוחה, בעצמאותה ובאחדותה של תנועת "השומר הצעיר". לכן, הוא דחה מכל וכל את גישתם של אבא קובנר וחבריו, מורדי הגטאות והפרטיזנים, שחתרו לברית של הזרמים הציונים מיד אחרי השואה, והתנגד בתוקף גם לתוכניות מצומצמות יותר של אחדות בקרב התנועות הפועליות. היה זה קו עקבי בדרכו של יערי, שגם לקחי השואה לא שינו אותה במאומה.

אך צורם מכל היה יחסו המתנכר והמתנשא לחניכיו באירופה, בשואה ולאחריה. גם באותם ימים, יערי תבע מחניכיו לסור ללא סייג למרותו, ולא היה מוכן לקבל את כל טענה שאין הוא מסוגל להבין כראוי את הסיטואציה הנוראית בה הם פועלים. הוא הטיף להם, הוא גער בהם, הוא הכתיב להם דרכי התנהגות, הוא שיגר להם פקודות והוא לא שעה לרמזים המהוססים שלהם... שמא דברים שרואים מווילנא לא ממש רואים מרחביה (עמ' 212-214). ותמיד המסרים שלו והגישות שלו נבעו מסוגיית העל שהעסיקה אותו – טובת התנועה. וטובת התנועה, בין השאר, היתה הקולקטיביות הרעיונית, שמשמעה כפיפות מוחלטת ל"הנהגה ההיסטורית", כלומר ליערי עצמו.

וכאשר נודע ליערי שבמכתבים פרטיים התלוננו חברי התנועה בווילנא על הביקורת שלו, וסיפרו עד כמה הם נפגעו מהערכותיו, הוא הסביר להם: "הורגלתי במשך עשרות בשנים לדבר עם התנועה דברים גלויים ולפעמים בוטים... מתוך הנחה שהשותפות העמוקה בינינו נותנת כוח עומס מספיק לשאת דברי ביקורת מתוך כנות ואמון וללא אמביציה נפגעת... בכל תנועה מרכסיסטית ומהפכנית ניתנו הוראות תוך גילוי לב, לפעמים אכזרי למדי, והביקורת הזאת היתה כרוח מרעננת" (ע' 214). כמובן, שכוונתו לביקורת שלו, ממרחביה, עליהם – בווילנא. כפי שמדגישה חלמיש "זו היתה דרישה חד-סטרית: היא הופנתה אל המתלוננים ולא חלה על התנהגותו שלו." (שם).

אותה אטימות גילה יערי גם כלפי הניצולים, לאחר השואה. כאשר נפגש עם הפרטיזנים, חברי תנועתו, הדגיש שחרף הערכתו למאבקם, הגבורה האמיתית היא בחיי הקיבוץ היומיומיים: "אולי קל יותר למות פעם אחת מות גיבורים מאשר לחיות חיי גבורה לאורך ימים... כיצד למות מת גיבורים – יש ויש לנו מה ללמוד מכם, אולם כיצד לחיות חיי גבורה, הניחו לנו, במטותא, להורות לכם לקח." (ע' 284).

כאן, חלמיש עצמה ביקשה רשות לחוות דעה. "היש מקרה, שבו מותר לביוגראף לחוות דעה? להתווכח עם גיבור הביוגראפיה?" היא מכנה את דבריו כמשדרים "אטימות רגשית, וניכר ניסיון לגמד את גבורתם של השומעים, שחזרו מן הגיהנום, ולצקת בהם את הסמכות של ההנהגה הוותיקה." (שם). היא מדגישה שלא היה מדובר בפליטת פה רטורית, אלא הוא העלה את הדברים על הכתב ופרסם אותם בקובץ נאומיו כעבור כשנה וחצי. חלמיש מגדירה את דבריו כ"התנשאות".

חלמיש היטיבה להסביר את התנהגותו כלפי הניצולים: "ברור אפוא, שיערי, כמי שהיה מזה כעשרים שנה המנהיג הבלתי מעורער של השומר הצעיר, חשש מפני ה'ערך המוסף' של יוקרה וסמכות שרכשו החברים מ'שם' בשנות המלחמה וממנהיגותם שצמחה מימי המסה." (ע' 288). מה שחלמיש לא ידעה להסביר, זאת תגובתם של הניצולים. מדוע לא התמרדו? מדוע המשיכו לקבל את מנהיגותו, ללא עוררין? איך זה אותם צעירים, שידעו לקרוא תגר על כל מכשול, אותה אקטיבה צעירה שהנהיגה את התנועה במחתרת ובמרד, כופפה גווה וראשה והתיישרה אחרי מנהיגותו של יערי?

איך מנהיג דגול, נחוש וכריזמטי, כמו אבא קובנר, שהשקפת עולמו בכל דבר ועניין היא כמעט היפוכה של השקפת עולמו של מאיר יערי, לא העז להתייצב מולו, אלא קיבל את מנהיגותו וראה בו את אביו הרוחני? כאשר קראתי את הביוגראפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת "מעבר לגשמי", לא מצאתי תשובה לחידה הזאת. גם הביוגראפיה של יערי, לא פתרה את החידה.

אביבה חלמיש הבטיחה שהביוגראפיה שכתבה "תפצח את חידת מנהיגותו". אולם הביוגראפיה רק העצימה את החידה. איך ציבור שלם קיבל ללא עוררין וללא פקפוק את מנהיגותו? איך המוני חניכיו התיישרו עם עמדותיו, גם כאשר היו מנוגדות לתחושותיהם הבסיסיות? אילו ניחן יערי בכישרון רטורי נדיר, בקסם אישי שופע, במראה חיצוני מושך, ניתן היה, אולי, להסביר את חידת הכריזמה. אך כפי שעולה הדבר מן הספר, יערי לא ניחן בכך, רחוק מכך. אז כיצד ניתן להסביר את חידת מנהיגותו?

הסבר אחד שמנפיקה חלמיש, פעמים אחדות בספר, היא רצון הברזל שלו להנהיג. לעיתים קשה לעמוד מול נחישות כזו. הסבר אחר, הוא כוחו הגדול ב"אחד על אחד". אין לזלזל ביכולת ההשפעה של אדם בשיחות בארבע עיניים, אך אין בכך כדי להסביר הנהגת תנועה של רבבות.

בצמרת "השומר הצעיר" דווקא היתה דמות כריזמטית, שניחנה בכושר רטורי נדיר, בקסם אישי שופע, במראה חיצוני מושך – יעקב חזן. חלמיש לא מילאה גם את הבטחתה שהספר יפתור את חידת השותפות יוצאת הדופן בין שני העמיתים ל"הנהגה ההיסטורית". גם כאשר קראתי את הביוגראפיה של חזן, מאת זאב צחור – "חזן – תנועת חיים", שאלתי את עצמי מדוע חזן ויתר תדיר על הבכורה וקיבל את מנהיגותו של יערי ואת מעמדו כמיספר שתיים ב"הנהגה ההיסטורית". גם הביוגראפיה הזאת לא נתנה מענה לחידה.

יש לקוות שחלקה השני של הביוגראפיה תספק מענה לשתי החידות הללו.

חרף כל הביקורת הזאת, אי אפשר לקחת מיערי את תרומתו הגדולה למפעל הציוני. טביעות אצבעותיו של יערי בתולדות הציונות, היישוב והמדינה, הן בראש ובראשונה 85 קיבוצי הקיבוץ הארצי, שעיצבו את פני המדינה ואת גבולותיה, היו מופת להגשמה חלוצית של רעיונות חברתיים נשגבים והיו בסיס לתרומה אדירה למדינת ישראל – בביטחון, בקליטת עלייה, בחינוך ובכלכלה.

גם טעויותיו האדירות – והרי כל דרכו הפוליטית הייתה טעות אחת גדולה, אי הבנה מוחלטת של המציאות, אינה יכולה לקחת ממנו את תרומתו. גם אופיו הרודני, כפי שבא לידי ביטוי בדרך שבה הנהיג את תנועתו, אינו יכול להשכיח את הישגיו.

והחידה... החידה נותרה בלתי פתורה.

2. לנו לנו לנו – ז'בוטינסקי

דניאלה שאול גדלה על  "שיר אסירי עכו" כחניכת הנוער העובד והלומד, חטיבת בני איחוד הקבוצות והקיבוצים. היא לא ידעה ולא העלתה על דעתה, שאת השיר "מני דן ועד באר שבע" כתב זאב ז'בוטינסקי. מי שמודע למערכת היחסים העכורה, רוויית השנאה ההדדית, בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית בתקופת היישוב ובראשית ימי המדינה, יתמה איך זה ייתכן, ששיר של ז'בוטינסקי נלמד בתנועות נוער של תנועת העבודה. זה נשמע כמעט כמו מדע דמיוני.

ואכן, בתנועות הנוער הפועליות לא שרו את שיריו של ז'בוטינסקי. מה ייחודי בשיר זה? למה דווקא אותו למדו ושרו? למה דווקא השיר הזה היה נחלת הכלל?

זו רק אחת השאלות שהשיר הזה מעלה. אך קודם כל נחזור למילות השיר עצמו (לחן – יוסף מילט):

"מני דן ועד באר-שבע / מגלעד לים, / אין אף שעל אדמתנו / לא כופר בדם. // דם עברי רווי לשובע / ניר והר וגיא / אך מדור ודור / לא נשפך טהור / מדם חורשי תל-חי! // בין איילת ומטולה / בקברו דומם, / דום שומר גבול ארצנו / גיבור גידם. // אנו שבי, אך לבנו / אלי תל-חי בצפון. / לנו, לנו / יהיה, לנו / כתר החרמון".

איך זה, שיר שכתב ראש בית"ר ומנהיג הציונות הרוויזיוניסטית, שהיה מוקצה בתנועת העבודה, היה לשיר עם פופולארי כל כך בתנועת העבודה ובתנועות הנוער שלה?

הסיבה לכך נעוצה במועד בו נכתב השיר. את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות הקים ז'בוטינסקי ב-1923, לאחר התפטרותו מן ההנהלה הציונית. להנהלה נבחר ב-1920. ההנהלה הציונית היתה הממשלה של התנועה הציונית, כלומר ז'בוטינסקי היה שייך לקואליציה.

במלחמת העולם הראשונה הקימו ז'בוטינסקי וטרומפלדור את הגדודים העבריים, ששרתו בצבא הבריטי. בתוך תנועת העבודה היו דעות שונות אודות הגדוד, אך ההנהגה הצעירה של תנועת העבודה תמכה בגדודים, וראשיה – בן גוריון, ברל כצנלסון ויצחק בן צבי התנדבו לגדוד. [אתה מבלבל בין גדוד נהגי הפרדות בגליפולי  ב-1915 לבין הגדודים העבריים משנת 1917. אין קשר ישיר ורציפות בין שניהם. אב"ע].

ז'בוטינסקי, כאחד משני מחוללי הגדוד, היה לגיבור לאומי, מנהיג קונצנזואלי ביישוב העברי בא"י ובתנועה הציונית.

לשיא מעמדו כגיבור לאומי הגיע ז'בוטינסקי במאורעות פסח תר"פ, לפני 90 שנה בדיוק. ז'בוטינסקי היה הדמות הביטחונית המרכזית ביישוב. הוא היה הממונה מטעם "ועד הצירים" – המוסד העליון של ההסתדרות הציונית והיישוב העברי, על "ההגנה". במאורעות הדמים הוא אירגן את "ההגנה" בירושלים ועמד בראשה. כתוצאה מכך הוא נעצר, הועמד לדין ונידון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך. 20 חבריו נדונו לשלוש שנות מאסר ועבודת פרך. שלושה חודשים מאוחר יותר הם שוחררו.

אסירי עכו היו גיבורי היישוב. מרבית חבריו של ז'בוטינסקי לארגון "ההגנה" היו אנשי תנועת העבודה. תנועת העבודה הובילה את המאבק לשיחרורו של ז'בוטינסקי. בבחירות לאסיפת הנבחרים של היישוב, קראה "אחדות העבודה" – המפלגה המובילה בתנועת העבודה, לבחור בז'בוטינסקי: "'חטאו' של ז'בוטינסקי הוא חטא כולנו. ירשום כל בוחר בראש הפתקא של המפלגה או הקבוצה שלו את השם זאב ז'בוטינסקי." יוסף אהרונוביץ', מראשי "הפועל הצעיר", המפלגה השנייה בתנועת העבודה, הציע לעיריית ת"א להחליף את שמו של רחוב אלנבי לרחוב ז'בוטינסקי. מאחר שהעירייה דחתה את ההצעה, אהרונוביץ' עצמו יצא עם חבורת צעירים ממפלגתו בלילה, והחליף באופן פרטיזני את שם הרחוב. אנשי תנועת העבודה תקפו את הנהלת היישוב, שלטענתם לא עשתה די למען ז'בוטינסקי וחבריו האסירים. כשז'בוטינסקי שוחרר, אלפי תושבי ירושלים הריעו לו במסע ברחובות העיר. יו"ר העצרת שנערכה לכבודו וראשון הנואמים בה היה משה שרתוק, מהמנהיגים הצעירים של תנועת העבודה (לימים שר החוץ וראש הממשלה משה שרת).

צירופו של ז'בוטינסקי להנהלה הציונית, בשלהי 1920 היה ביוזמתו של חיים ויצמן, ובתמיכה גורפת של כל הגורמים ביישוב ובתנועה הציונית ובוודאי בידי תנועת העבודה.

את שיר אסירי עכו כתב ז'בוטינסקי ביוני 1920, בשבתו בכלא. כאמור, היה זה בתקופה שבה היה גיבור לאומי קונצנזואלי ובעיקר אהוד על תנועת העבודה. השיר היה מיד ללהיט ביישוב על כל גווניו, ובעיקר בתנועת העבודה.

מאוחר יותר חל הקרע הקשה בציונות, בין שני הזרמים הללו. חניכי תנועות הנוער הפועליות לא שרו את שיריו של ז'בוטינסקי. אבל השיר הזה, שנכתב שלוש שנים לפני הקרע, כבר היה חלק בלתי נפרד ממחזור הדם התרבותי של תנועת העבודה.

תמיהה שמעורר השיר, הוא פתיחתו: "מני דן ועד באר שבע". למה דווקא דן ובאר שבע? הרי ז'בוטינסקי לא היה מינימליסט. האם הוא ויתר על כל הנגב הדרומי? ומה עם מטולה? הרי היא היתה היישוב הצפוני ביותר. האם היתה לו חיבה מיוחדת לקיבוץ דן? לא, השיר נכתב 11 שנה לפני הקמת הקיבוץ ו-19 שנים לפני עלייתו לקרקע בגליל העליון, למרגלות החרמון.

מקור הביטוי "מדן ועד באר שבע" הוא תנ"כי. דוד המלך החליט לערוך מפקד אוכלוסייה בממלכתו, והטיל את המשימה על שר צבאו יואב בן צרויה – "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב שַׂר-הַחַיִל אֲשֶׁר-אִתּוֹ שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת-הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם".  (שמ"ב כד, ב).

משמעות הביטוי, אינה שרטוט של גבולות מסויימים, אלא אמירה – הארץ לאורכה ולרוחבה.

בהמשך כותב ז'בוטינסקי "מאיילת למטולה". מהי אותה איילת? אפשרות אחת היא – אילת, כששמה משובש כדי שיתאים למשקל השיר. לי נראה, שהכוונה לאיילת השחר – בין איילת השחר למטולה נמצאה תל חי, עליה נכתב הבית. 

בשיר הפלמ"ח מתוארת הארץ: "ממטולה עד הנגב / מן הים עד המדבר." לאחר קום המדינה, נפוץ מאוד הביטוי "מדן ועד אילת", לתיאור הארץ כולה. והנה, בשיר "שיר עולה" נכתב: "שיר עולה מעמק, מטפס בהר / מתגלגל לו זמר, ישן אבל מוכר / ולכן כולנו פה באופן מיוחד / נזמר פה זמר מדפנה עד אילת." מדפנה עד אילת – למה דווקא דפנה? אולי יש קשר לכך שלפזמונאית שכתבה את השיר קוראים ... דפנה אילת?

בשנות ה-60 הופיע ב"מעריב של שבת" מדור פופולארי, ובו זוטות, פרפראות ואנקדוטות שאירעו באותו שבוע במדינה. שם המדור היה "מדן ועד אילת". בשבוע שלאחר מלחמת ששת הימים, הוחלף שם המדור ל"מקונייטרה עד קנטרה". כעבור שבועות אחדים שונה שוב השם, ובמשך מספר שנים, עד סגירת המדור, הוא נקרא "מהחרמון עד הסואץ", מה שמחזיר אותנו לכתר החרמון ולשיר אסירי עכו.

"לנו יהיה כתר החרמון" שר ז'בוטינסקי, וגם השורה הזו מעוררת תמיהה. הרי מפת א"י של ז'בוטינסקי ומאוחר יותר של האצ"ל ושל תנועת החירות, אינה כוללת את הגולן והחרמון. אם החרמון כל כך יקר לו, מדוע לא הכליל אותו במפה? אם המפה מייצגת את תפיסתו אודות גבולות הארץ, מדוע התפייט כך אודות כתר החרמון שלנו?

גם התשובה לשאלה זו קשורה למועד בו נכתב השיר.

המניע המרכזי לפרישתו של ז'בוטינסקי מההנהלה הציונית והקמת הצה"ר (הציונות הרוויזיוניסטית) היתה הספר הלבן של צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי באותה תקופה. בספר הלבן הזה, הוציא צ'רצ'יל מן התחום המיועד לבית הלאומי ליהודים את עבר הירדן המזרחי – 77% מא"י המנדטורית, ויעד אותה לממלכה ההאשמית.

זאב ז'בוטינסקי זעם וראה בספר הלבן בגידה בהצהרת בלפור ובמנדט שקיבלה בריטניה מחבר הלאומים. הוא תקף בחריפות את ההנהלה הציונית, ואישית את חיים ויצמן, והאשים אותה על כך שנתנה ידה לקריעת עבר הירדן. האשמתו שגויה פעמיים – ראשית, ההנהלה הציונית לא נתנה ידה אלא נאבקה. שנית, כיוון שלא היה לתנועה הציונית כוח למנוע זאת, היא נאלצה להשלים עם המציאות ובמקום להתעסק במאבק סרק על עבר הירדן המזרחי העדיפה, בצדק, לעסוק ביישוב ארץ ישראל המערבית.

המחלוקת הזאת היתה הגורם המרכזי לקרע. המסר המרכזי של ז'בוטינסקי היה שעל התנועה הציונית להיאבק למימוש ההבטחה הבריטית ולהקמת מדינה יהודית על כל שטח המנדט הבריטי, משתי גדות הירדן. שירו "שמאל הירדן" ("שתי גדות לירדן") היה חצי הימנון בתנועתו בית"ר. התביעה מהבריטים היתה המסר המרכזי שלו, והוא גיבה אותה במפת המנדט הבריטי, שהיתה לסמל בתנועתו לאורך עשרות שנים. מפת המנדט הבריטי לא כללה את הגולן והחרמון, שבחלוקה בין בריטניה לצרפת, היו בחלקה של צרפת.

את "שיר אסירי עכו" כתב ז'בוטינסקי שנתיים לפני הספר הלבן של צ'רצ'יל. סוגיית המפה המנדטורית כלל לא היתה על הפרק. ז'בוטינסקי כתב שיר אהבה למולדת, והחרמון היה בעיניו סמל לארץ ישראל, וכשרצה לומר שלנו תהיה ארץ ישראל – הוא כתב "לנו יהיה כתר החרמון". כל היישוב שר את השיר, כיוון שבעיני היישוב כולו הגולן והחרמון היו חלק מובן מאליו של ארץ ישראל.

המפה המנדטורית היתה מפת תנועת החירות עד מיזוגה הסופי בליכוד. למעשה, כבר בשנות השישים ויתרה תנועת החירות על עבר הירדן המזרחי, ולמעשה – מתוכנית האוטונומיה של בגין עד נאום בר אילן של נתניהו, היא ויתרה גם על ריבונות על כל א"י המערבית. ודווקא על הגולן, שהיה מחוץ למפה שלה, החילה הכנסת בשלטון הליכוד, בהובלת בגין, את ריבונות ישראל. המקום היחיד ממזרח לירדן עליו חלה ריבונותה של מדינת ישראל הוא הגולן; דווקא הגולן, שמחוץ למפה הז'בוטינסקאית, הוא המקום היחיד בארץ בו מומש חזונו – "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן."

ז'בוטינסקי לא היה המשורר והמנהיג הציוני הראשון שכתב בערגה על החרמון. קדם לו המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. שירו הראשון של ביאליק, "אל הציפור" ("שלום רב שובך ציפורה נחמדת") הוא שיר ערגה וגעגוע לארץ ישראל ולנופיה. הוא מזכיר בשיר את העמק, הגיא, ראש הרים, ציון, עמק השרון וגבעת הלבונה, הלבנון וכן (יש לקרוא בהברה אשכנזית, מלעילית): "הירד כפנינים הטל על הר חרמון / אם ירד ויפול כדמעות ? / ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים? / ושלום כל ההרים, הגבעות?"

* * *

בלפור חקק

תפוח זהב הוא הזהב האמיתי

געגוע אל ארץ התפוז, עולמם של החלוצים

"בארץ התפוז" (אנתולוגיה), הוצאת דבי אופקים, פורמט אלבומי, 2010

מילדות זכורות לי השורות של המשורר אברהם ברוידס:

"ובפרדס בין העלים / פני תפוז שם צוהלים."

והנה יצאה זה עתה אנתולוגיה שדפיה טבולים בריח פרי הדר, ובה יש ביטוי מגוון של יוצרים רבים לפרי ההדר: סיפורים, שירים ומכתמים: שלום עליכם, לוין קיפניס, נחום גוטמן, יורם טהרלב, ומשוררות כגון לאה גולדברג, נורית זרחי, עדולה (סבינה מסג), שלומית כהן אסיף, וכמובן נעמי שמר...

כשהיינו ילדים, בבית הספר היסודי, הראו לנו תמונות של גמלים נושאים ארגזים של תפוחי זהב. והגמלים כמובן פסעו אל נמל יפו, בשנים הראשונות של הפרדסנות העברית. והראו לנו גם את חשיבות היצוא של פרי ההדר לחוצלארץ: בספרי הלימוד היו תמונות של סירות ועליהן ארגזים של תפוחי זהב. ואכן, היצירות באנתולוגיה כמו משיבות רוח ישנה נושנה, ריח טעים של פרי הדר, תחושה של עולם שהיה ואינו עוד בהישג יד. התמונות מן העיתונות של פרדסים נעקרים לטובת מיזמי נדל"ן אינה עושה טוב לנפשנו הציונית ולגעגועים שלנו לישראל של פעם.

התפוז התקשר  בדמיוננו תמיד עם ראשית הציונות ועם  חלום השיבה למולדת, השיבה אל האדמה. לאחר אלפיים שְנות, שב העם היהודי אל מולדתו כבעל בית, כריבון, כחוזר אל ההיסטוריה. קסם לחלוצים של אז הערך של "דת העבודה".

א"ד גורדון הצדיק החילוני של העלייה השנייה העלה אז את הערך של דת העבודה, שֵם שניתן לתורתו על ידי חסידיו. הוא התעקש אז שלא לקבל תפקיד פקידותי, למרות היותו אינטלקטואל. למרות חולשתו הגופנית דבק במעדר ובעבודות שדה ועמל כפיים. הוא סיים את חייו בדגניה א', ועד היום יש המכנים אותו האדמו"ר מדגניה. עבודת האדמה הייתה ערך עליון בתורתו.

פרדסי התפוזים נתפסו אז כספינת הדגל של עבודת האדמה העברית, ואכן הספינות העבריות הראשונות נשאו את תוצרת הארץ למרחקים. ממילא ברור שנשאו את הפרי המובחר ביותר, מה שגרם לא פעם לתרעומת בעיתונות העברית שהם משאירים לנו את ה"בְּרָרָה".

האהבה לפרדסים נתפסה אצל היישוב העברי כשיבה אל השורשים. כילד אני זוכר את הבהלה שהיתה פוקדת את היישוב בימים של קָרָה. הרדיו היה מדווח מיד על הקָרה שפגעה בעצי ההדר. היתה תמיד קריאה מיידית לקטיף של פירות ההדר להציל את מה שנותר מן הקרה, ולמנוע משלוח של פירות פגומים לשוקי חוצלארץ. אני זוכר שנלקחנו פעם לטיול שנתי בהיותנו בכיתה ז', והראו לנו פרדס שנפגע בקרה. העצב היה אז רב, וסיפרו לנו על התייבשות השורשים של העץ, על קריסת הענפים ועל התפוזים הכחושים שתוכם נפגם. המראה נתפס אז כקינה על חלום גדול שעומד לקרוס. חלום של בית חדש, בית לאומי שיש בו תום ופשטות וריחות של תפוזים.

היוצרים העבריים גילו זיקה לפרי ההדר, ואכן נרתמו גם הם לחוויית היחד. התפוז היה בעיני רבים למטפורה של החלוציות, של השיבה אל עבודת האדמה. בתוך הגעגועים הציוניים מגלים היוצרים בתוך המציאות התפוזית גם את האחר, את השונה ואת משמעותה של הנתינה לארץ וגם לזולת. היוצרים נותנים לנו מגוון של תחושות ושל נקודות ראות, ולפעמים מתברר לנו שגם פעם זה לא מה שהיה פעם...

ד"ר מירי דבי קריצלר אספה במסירות רבה את היצירות הללו באנתולוגיה "בארץ התפוז". ראו למשל את התיאור העסיסי של נחום גוטמן:"כך אוכלים תפוז". בין השאר הוא כותב: "פַּצֵל את הפרי לפלחיו בנחת. בכל פלח שאתה בוצע, סדורים בצפיפות בקבוקי מיץ זערורים. כמה חן יש בצורותיהם השונות, שכולם מוארכים ודבוקים היטב זה אל זה, נוצצים בשובבות ועסיסיים. ועכשיו, הַבט לצדדים, הבט לשמיים. ראה שהכול מסכימים עימך כי העולם יפה ושׂים את הפרי בפיך. בתיאבון."

צריך גם לזכור בעונה זו של האביב את השיר של שלומית כהן אסיף, שבו היא מגלה לנו ש"התפוזים הם הילדים של השמש". איננו שוכחים שהאביב בפתח, שמש יפה מחכה לנו וגם התפוזים, שהם ילדיה...

צדקה לכן נעמי שמר ששוררה לנו: "התפוזים התפוזים / טובים באלף אחוזים / מן הזהב הנעלם / שמחפשים פה לחינם." ולמי שאינו יודע, זו הגירסה המקורית של השיר, שאנו מפזמים.

מתברר לנו, חברים יקרים, שתפוח זהב הוא הזהב האמיתי.

הרשימה מבוססת על דברי בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים, בערב השקה בבית טיכו לכבוד צאת הספר, מוצ"ש 20.3.10, בהנחיית איזי מן, ובמעמד מנכ"ל משרד החינוך ד"ר שמשון שושני.

אהוד: כדאי אולי לציין כי התפוזים, ופְאֵרם השמוטי – אינם הפרי של האביב אלא של החורף, מראשית ינואר, וכי הקלמנטינות והטבוריים מבשילים כבר בסתיו. וכי "ארץ התפוז" לא היתה מזוהה עם עולמם של ה"חלוצים" אלא, לטוב ולרע – של הפרדסנים, איכרי המושבות הראשונות.

* * *

צפירה יונתן

השוק הקטן בפתח תקווה

היה השוק הגדול והיה השוק הקטן וההבדל – עצום. בשוק הגדול הלכתי לאיבוד, הרי הייתי  רק ילדה, ובשוק הקטן ברחוב חפץ-חיים, הייתי בבית.

בשוק הגדול, שהיה בכניסה למושבה מצד מערב, היו קולות, המון קולות המכריזים על הסחורה, ממש כמו בשוק... ועל המדרכה ממול, היו שכנינו הערבים מעשנים נרגילות ומשחקים  שש-בש.

 ובשוק הקטן – שרר לחש, לחש של אידיש כי – ממש לא להאמין, בן גוריון מנהיגנו, שם איסור על שפה זו: "עברי דבר עברית" היתה הסיסמא, שהפחידה את אנשי האידיש בשוק הקטן.

אחרי הלימודים היתה באה שרה חברתי לדוכן של אימה, ומנסה להיות מוכרת כאימה, אימה שלא ידעה מילה עברית ולא העיזה לדבר, לא בפולנית וכמובן לא באידיש. איך הרוויחו את לחם יומן? 

איני זוכרת וגם אז ודאי לא ידעתי, הרי גם אני הייתי רק ילדה, שבאה לראות את החברה שלה.  שרה  הצחקנית ותפוחי לחייך – איפה את היום?

 אנחנו גרנו  לא רחוק משם – ברחוב סלנט, ליד בית החרושת לקרח, ואני גאה להגיד –  יהודה עמיחי אפילו כתב עליו שיר, על בית החרושת, סימן שזה היה אז מקום חשוב ומשם היה איש הקרח מוציא מעגלתו את הבלוקים הכבדים, שהיה צורך להכות בהם לחצאים ולרבעים ועל ה"פירורים" היינו אנחנו הילדים ( אולי לא אני...) עטים  כמוצאים שלל רב.

האם עלה בידי לתאר את השוק הקטן, הייתי רוצה להאמין בכך,  כי לגבי היתה זו פיסת נוף ילדות שאיני שוכחת.

*

לאהוד,

איחוליי ליום הולדתך  וברכת חג אביב חג שמח. ואם השורות שכתבתי מתאימות לעיתונך – אדרבא.

 צפירה

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 2

"זה הלב שלך, פאני – "

"כן. לא. אל תלחץ חזק. הנה, תכניס את היד בפנים. מרגיש? אתה רואה שאנחנו מקבלים אתכם וגם באים אליכם, בלב פתוח – שאנחנו באחדות, עם אחד, ארץ אחת, תורה אחת – "

"את חושבת שגם אנחנו נוכל להתאחד, פאני, זה בסדר? לא יכאיב לך?"

"כן עֵלִי. אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחרי האמת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם. אתה מרגיש כמה היהדות שלי פתוחה וסובלנית, להתאחד איתך?"

"כן פאני, שכה אחיה, אני לא תיארתי לי, בחיים שלי, שיצא לי פעם, עם דתייה – "

"אתה רואה, אתם מלאים דיעות קדומות כלפינו. זה בסדר. אתה יכול לינוק אותי. יש על זה ברכה בתורה: שְׂדֵי תרומות לרוב. יכול להיות שֶׁשְׂדֵי בא משדות, אבל אולי משדיים? שׂדות ושׁדיים וּשְׂדֵי, מי יודע? הלא היהדות מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף – "

"את בתולה, פאני?" לחש לי, עודנו רועד.

"לא. אני נולדתי לא-בתולה," לחשתי לו, "אבל אתה, חשבתי שאתה לפחות יודע איך עושים את זה – "

"קראתי בספרים – "

"ואף פעם לא – "

"לא מה?"

"אחדות-ישראל – עשית?"

"לא."

"אני חושבת שהכי טוב שאשכב על הגב," התפרקדתי בחשיכה. "אבל אסור לנו להתפשט – "

"טוב – "

"אני רק יכולה להרים קצת את השמלה – "

"טוב – "

"זה טוב ששוכבים אחד על השני, נכון?"

"כן."

"אוֹי וֵי! מה אתה דוחף לי שם? עֵלִי! יש לך עוד יד?"

"זה האבר-מין שלי! תגידי לי, מה עושים איתו? תגידי מהר, את מרשה – "

"כן. תכניס אליי את החילוני שלך!"

"לאן?"

"לישיבה – "

"לישבן?"

"פתי, מלפנים!"

"פאני, זה בחוץ!"

"לא – בפנים!"

"פאני – הוא בפנים! בפנים! בפנים, בפנים – "

גמר.

"עכשיו שינית את הדיעות שלך עלינו?"

"פאני, אני אוהב אותך! את הנערה הטהורה ביותר שהיכרתי בימי חיי!"

"אבל אמרת שלא היו לך אחרות!"

"רציתי, וכולן היו בחורות מעשיות כאלה, חילוניות, גאוותניות, את יודעת, כאילו הן סוחרות בגוף שלהן, לא נותנות סתם. פאני, את רוצה שנתחתן? את תחכי לי, שאגמור את הצבא? אני מציע לך נישואין – "

"חכה, אל תזוז," אמרתי לו בתענוג. "אני חושבת שהחילוני מבקש להיכנס עוד פעם לישיבה – "

"באמת? מאיפה את יודעת שהוא רוצה?"

"כי הוא כבר עומד בפתח, הנה – אני לא מפחדת לגעת בו, אתה מרגיש את אחדות-ישראל, שוב?"

"כן, פאני – "

אני חושבת שעלי לא הבין מדוע החילוני-המתמהמה שלו גרם לי התרגשות כה ממושכת. לי זה היה פיצוי מלא על תקופה ארוכה של מחסור בגבר אמיתי, מאז הסמינר להכרת היהדות עם עָלִי בעפולה. אך גם כשהייתי בשיא התענוג של אחדות-ישראל, היססתי לצעוק ולהריע, כדי שלא להעיר עלינו תשומת-לב בשאר חדרי הישיבה, ולכן תקעתי בהתרגשות את אצבעותיי בזרועותיו של עלי, ובכל זאת הצעקות נשמעו, יותר ויותר, בחוץ. ואני חששתי לרגע שאני נמצאת בעיצומו של חלום-סיוטים כי כיצד זה ייתכן שככל שאני כולאת את צריחת-החמדה שפולחת אותי מצ'יפצ'ימון ופותצ'יק ועד לגרון – הריהי משתברת לצריחות וצעקות רבות מבחוץ, וגם הלמות אגרופים, וקריאות לפתוח את הישיבה? והלא אני פתוחה –

אבל בכל זאת, ברגע ששמעתי "משטרה!" היה לי שכל להעלות עליי תחתונים ולחמוק, בלי ברכת-פרידה, לעבר חדרי שבדירתו של הרב בילאד, בקומה העליונה, תוך שאני חולפת על פניהם של כמה אברכים מסורבלים בפיג'אמות, ארבע-כנפות ודובונים, ומרוב מבוכה לא תהו על מנוסתי החפוזה. תחילה אף טעיתי בקומה ונכנסתי לחדרם של שני אברכים ששכבו צמודים זה אל זה פנים ואחור, ובראותם אותי התכסו מיד בשמיכה מעל ראשם.

שבתי ועליתי קומה, ומיד נכנסתי למיטה, ושכבתי שם, ערה ונרגשת, ליד שניים מילדיו הנחמדים של הרב, יוסי ופסי, שהרעש והצעקות לא העירום.

אם איני טועה, לא נעלמה תנועתי הלילית מעיניה הפקוחות של הרבנית שמואלה, שניצבה עד מהרה בפתח, לבושה בחלוק רחב-מידות, ועליו דובון, מהדקת לקודקודה שביס שאינו מצליח לכסות את שפעת שערה הערמוני, הנהדר, שלא נראה לי כלל כפאה נוכרית.

"מה קרה?" שאלתי, עושה עצמי כמתעוררת.

"חיפוש."

"מה מחפשים אצלנו?"

"אנחנו נתנו בך אמון מלא, פאני – " ניסו עיניה, כבדות העפעפיים וחדות המבט, לחדור בעדי.

"אני לא מבינה למה את מתכוונת – "

"שלא נשלחת לרגל אחרינו?"

"חס ושלום!"

ובעודנו מדברות כבר התמלא הבניין שוטרים – שוטרים רגילים, שוטרי משמר-הגבול ובלשים לבושים אזרחית. בחוץ נשמעו צפירות של מכוניות-משטרה. הילדים התעוררו והחלו בוכים. החיילים שלנו, האורחים-לשבת, עמדו נבוכים ומבויישים, ליל שישי! מיטות הוזזו, מצעים הועפו, אברכים שניסו להתנגד – נעצרו ונכבלו באזיקים. הרב בילאד, חיוור ותקיף, בסנדלים, מכנסי-פיג'אמה קצרים, ארבע כנפות ודובון, הובהל בידי צמד שוטרים מפינה לפינה בבניין, כדי להיות עד לחיפוש. גם בחדר שלנו חיפשו, אבל הרבנית שמואלה הושיבה את יוסי ופֶּסי על מיטתם והורתה להם שלא לזוז, ולפתוח בצעקות אם ינסו השוטרים לחפש מתחתם. ואכן, השוטרים שנכנסו אלינו ראו משפחה, ואת יופייה ותקיפותה של הרבנית שמואלה, ולא החמירו, ואף לא פתחו את המזוודה שלי, למזלי, כי בה היתה מוחבאת הנדוניה שלי, בדולארים מגולגלים היטב בתוך שפופרות-קרטון חתומות של טמפונים. כך אני נוהגת לשאת את הדולארים שלי, גם בארנקי. וכבר אירע לא פעם שלחצתי בטעות את הטמפון הדולארי והיה עליי אחר-כך לשטוף, לייבש וליישר את השטרות, אלא שאי אפשר להאשים, אותי! – בהידרדרות הכלכלה והמטבע הלאומי, שהביאה לדולאריזאציה של טמפוניי. ומלמטה עלתה שירה אדירה, מחממת את הלב, של בחורי-הישיבה ששילבו ידיהם בקומה התחתונה ולא הניחו לשוטרים לקחתם –

"עוצו עצה ותופר

דברו דבר – ולא יקום!

עם ישראל, עם ישראל,

עם ישראל חי – "

בשבת בבוקר התעוררתי משינה טרופה לאחר שרק עם שחר נרגעו הרוחות והשוטרים הסתלקו. קמתי בהרגשת בחילה נוראה, והיקאתי. הרבנית שמואלה ניגשה אליי, תמכה בי ואף הגישה לי מגבת וקערת מים, ואמרה:

"פאני, את בטוחה שאין סיבה מיוחדת להקאות?"

"סיבה?" התפלאתי. "מה כבר יכול להיות?"

"את יודעת היטב – " נעצה בי מבט ממורט וחד כלהב-פלדה, ופניה היפות נעשו לפתע קשוחות מאוד, זו כבר הפעם השלישית ביממה האחרונה. מה יש לה נגדי?

"אינני יודעת שום דבר," אמרתי, "זו סתם הרגשה רעה, שתחלוף. אך אם אינכם רוצים שאישאר אצלכם עוד – "

היא הזמינה אותי למיטבח וישבה בכיסא מולי, כמין ידעונית יפת-עיניים.

"דיברתי על אודותייך עם הרב ואנחנו שנינו בדיעה שאם אין בכוונתך לעלות עימנו בהר, לבני-חמור – "

"אני רוצה, אני מאוד רוצה," אמרתי, "לעלות בהר ולהשתטח בין גורנותיים-צופים לבין ידעון-מעוננים, מקודם מעונני-אפריים, רק להגיד את השמות האלה – גורם לי להרגיש שנולדתי מחדש, במחיצתכם, כאילו יש לי אבא חדש במקום אבי המת. דרך אגב, מה חיפשה המשטרה אצלכם אתמול?"

"מה שהם חיפשו – לא מצאו, ומה שמצאו – לא חיפשו." ענתה הרבנית סתומות, אך עיניה חייכו בהרגשת ניצחון נסתר.

"אני לא מבינה – "

"הם מחפשים אצלנו חומרי-נפץ, רימונים, נשק לא חוקי, כאילו זו בעייה להסתיר מעיניהם! אם לא כאן אז במעונני-אפריים או בבני-חמור או בגורנותיים-צופים. הם חושבים שאחדים מאיתנו, במחתרת, אוגרים חומרים לפוצץ את הר-הבית ולגרש את כל הישמעאלים מארץ-ישראל. איזה קטני אמונה! משרתי אדום ועמלק, מוחות חולניים, מעוותים! חברים של יוסי שריד ושולמית אלוני! – הלא בבוא היום, וברצון השם יתברך, יקרסו תחתיהם קירות מסגדיהם כפי שקרסו חומות יריחו בפני יהושע, וייבנה בית-המקדש במהרה בימינו, ונכון יהיה הר הבית בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו יהודים רבים מכל ארצות הגויים, כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים, אמן ואמן סלה – "

"אמן כן יהיה רצון," אמרתי, "שמהרסייך ומחריבייך ממך יֵצאו – "

"עכשיו תשתקי," קטעה אותי הרבנית. "ודעי לך, מעתה והלאה, מצֵאת השבת – דרכינו נפרדות!"

פרצתי בבכי.

אינני זוכרת מתי בכיתי לאחרונה. אבל בשבועיים-שלושה אלה, עם הבחילות וההקאות, וכאבי הראש, והצרבות, וכל השינויים שעברו עליי, נעשיתי רגשנית מאוד, ואילו יכולתי הייתי מניחה את ראשי בחיקה של הרבנית שמואלה הנהדרת ואפילו מנשקת את כפות רגליה הלבנות, שעדיין שמרו על יופי טבעי של איזו בת-הרים יחפייה, מהטבע, ובלבד שלא יגרשוני ממחיצתם, עתה, דווקא בימים אלה שאני חשה את המלאות החדשה ברוחי ובגופי כאחד –

לפתע לא יכולת להתאפק יותר וקמתי וכרעתי ברך לרגליה וטמנתי פניי בחיקה.

"אל תשליכוני, בבקשה מכם – "

"פאני – "

"אתם, יש לכם אידאלים!"

חשתי את ידיה החזקות, ארוכות האצבעות, לוטפות קלות את שערי, להרגיעני. ציצאלאך שלי נלחצו אל ברכיה, ולרגע נפשקו מעט ירכיה והיתה לי הרגשה שהיא רועדת באיזו התרגשות סמוייה, יכולתי לחוש את פעימות צ'יפצ'ימון שלה מבעד לחלוק – – – וריח טוב, ריח אישה, עלה ממנה –

הו, בורא-עולם, אמרתי בנפשי, אילו רק הרשתה לי לגעת בלשוני במקור-תענוגיה, מה שהרב בילאד בוודאי לא עושה, הייתי ממיסה את קשיחותה וקונה לי מקום של קבע במחיצתם של המאמינים –

אבל הרבנית נאנחה אנחה עמוקה, קורעת לב, כאילו עוד נשמה אחרת בקירבה אשר בכל כוחה אינה מתירה לה להתפרץ החוצה, התיקה את ראשי מבין ירכיה וקמה ועמדה מולי, רועדת –

"פאני, לטובתי, לטובתך, ניפרד – "

ובאותו רגע הקישו על דלת המיטבח הסגורה יוסי ופסי, מלכה ונורית, יכין ובועז, כולם בפיג'אמות, כולם יפים כמוה, כמלאכים קטנים ושקטים, והרבנית פתחה להם והחלה מתעסקת במרץ בארוחת-הבוקר, ואני עזרתי לה למרוח את פרוסות-החלה במרגרינה ובגבינה לבנה ולהכין טה מן המים החמים שעמדו כל הלילה על הכירה החשמלית. תוך כדי כך אמרה לי כמה דברים:

"תבוא בערב אישה אחת לקחת אותך למכון לבעלות-תשובה אש-שחורה. אני לא אוהבת אותם... אין הם יוצאים מירושלים כמעט. רק לבני-ברק ולפתח-תקווה. אינם ציונים. רק התורה מעניינת אותם, ומצוות יישוב-הארץ אינה חשובה להם כלל אבל את, בפחות מזה לא תסתפקי... ואם תבואי איתנו תהיינה צרות. אני יודעת. המצווה החשובה מכול, מצוות יישוב-הארץ, אינה מעניינת אותך כלל. את אינך מן העולים בהר... כל מה שאת רוצה הוא להציל את נפשך. הלוואי שתצליחי... החייל שאל עלייך, לפני שהם עזבו, מוקדם בבוקר, בגלל המשטרה וכל המעצרים... הבטיח לחזור. לא גיליתי לו מי את... לילך, אלמלא הייתי אוהבת אותך, לא הייתי גוזרת עלייך שתיפרדי מאיתנו... לפני שהתחתנתי עם הרב בילאד הייתי קצינה בצבא, אחר-כך, שנים אחדות, התנסיתי בכול, כמוך... נולדתי בעמק יזרעאל ומשפחתי מתנכרת לי. חברה שלי מתה מצהבת באשראם בהודו. עכשיו אני חזקה, וכך אהיה... לא אנוח ולא אשקוט עד שהארץ כולה תהיה שלנו ובית המקדש על מכונו יוקם... ואם לשם כך ישבו הילדים שלי על פצצות, מעלֵיש! – כמו שאומר עמלק..."

את הרב בילאד לא ראיתי עד צאת השבת. הוא הלך ברגל לתחנת-המשטרה במגרש-הרוסים, לבקר את תלמידיו העצורים, ואני חושבת שהרבנית שמואלה גם שמרה אותו מפניי, כי העיסוק שלי באחדות-ישראל לא היה כנראה לרוחה.

עוד באותו ערב, לאחר ההבדלה, נפרדתי מהם בדמעות, נשקתי למזוזה ומצאתי עצמי במונית עם מזוודתי והאישה שבאה לקחתני. פרומה שמה, ואנו נוסעות למכון לבעלות-תשובה אש-שחורה. מוזר בעיניי כיצד סודר הדבר כל כך מהר, ובשבת! – אולי הרב בילאד עבר אצלם בחוזרו מהביקור אצל תלמידיו העצורים. הרגשתי רע. כמו איזו סחורה שמעבירים אותה ממקום למקום. נתנו לי חדר קודר בבית-אבן ישן, שנראה די עלוב לעומת הבניין המודרני של ישיבת אור-בלבנה. האישה, פרומה, בשביס אפור ובראש גלוח, נראתה לי תחילה כמתרעמת על שאיני מבינה אלא מעט אידיש, ועליה לשוחח איתי רק בעברית. "אין דבר, תלמדי, תלמדי מיידַעלֶה – " ניחמה אותי. "טוב שעזבת את כת היהושועים!"

"מי הם אלה?" שאלתי.

"המאמינים בספר יהושע!" הפטירה בלעג.

מאחורי חזותה החיצונית ופניה חמורות-הסבר, הסתתרו, כפי שגיליתי עד מהרה, לב טוב, לשון שנונה, סבלנות לאין קץ וחוכמת-חיים רבה, ובזכותה למדתי לדעת, אולי יותר מכפי שנתכוונה לכך – מה פשר המהלך החדש שאליו נקלעו עתה חיי, בַּדרך ללא חזרה.

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

בן בן-ארי

לְיוֹם הֻלַּדְתְּךָ, אֵהוּד

לְאֵהוּד בֵּן עֵזֶר

מֵיטַב בִּרְכוֹתַי

מַמָּשׁ מִכָּל עֵבֶר

אַל תִּשְׁאַל: עַד מָתַי.

כָּל שֶׁעָשִׂיתָ, וְכָל שֶׁעוֹשֶׂה

מַצְלִיף בָּרַבִּים, וְאַף מְזַכֶּה

קוֹרַת עִתּוֹנְךָ מַקְנָה מַחֲסֵה

שׁוֹפָר צִבְעוֹנִי שָׁב וּמַכֶּה.

ב-74 הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת

וַדַּאי אַף נִּזְכֶּה בְּכַמָּה נִפְלַאוֹת.

ניו יורק

* * *

אהוד היקר!

ברכות חמות ליום הולדתך!

מזל שנולדת, כי אלמלא כן היינו צריכים להמציא אותך, וטוב האדם החי מן ההמצאה. וטובה ההמצאה של "חדשות בן עזר" ילידת מקלדתך מהרבה גיבובי מילים במיילים. אין ספק שתותיר טביעת אצבעות ראויה על עכוזה של ההיסטוריה!

כה לחי!

בהוקרה,

נורית יובל

* * *

למר אהוד בן עזר שלום רב

אני מאחלת לך יום הולדת שמח וגם חג פסח שמח וכשר.

בברכה

לאה ספיר

סופרת

* * *

חג שמח ומזל טוב!  נהנית מכל גיליון!

צביה קלמה

* * *

אהוד יקירי,

ברכות ליום הולדתך ה-74, ובה-בעת שאלה לי אליך: לאן אתה ממהר? בריצתך לגמוא את השנים עד לקו-הסיום של המירוץ בגיל 120, אתה מאיץ לי ולעוד רבים בגילי, המתאמצים להזחיל את ההגעה ל-70, את ההתקרבות לקו-הסיום הזה מהר מדי.

זכור שאנו צמודים אליך ונמצאים תמיד בעקבותיך בהפרש של 5 שנים, ולכן, אם לא למען עצמך – האט, בבקשה, למעננו. אף שאנו מתפעלים מחריצותך – הנח לנו להמשיך להזדחל, כפי שהתרגלנו לעשות מזה שנים. 

בידידות כתמיד,

יוסי אורן  

* * *

דוד גוטרזון

אתר אלתרמן

שלום,

כמו שיוסי גמזו כתב נפלא ב אַלְתֶּרְמָנִיפֶסְט אותו פרסמת בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר". אני מצטרף אליו בהצהרה שֶגַּם אַחַר מוֹתוֹ עֲדַיִן הוּא הַ-best –

אני מבקש להפנות את תשומת ליבך לאתר אינטרנט חדש שהשקנו עבור נתן אלתרמן. האתר הוא בכתובת http://www.alterman.org.il

את האתר יזמתי מתוך אהבה לאלתרמן והוא הוקם בהתנדבות על ידי החברה שלי חברת "טרגט מערכות".

אני מאמין שמבין קהל הקוראים שלך יש הרבה שישמחו לדעת על האתר הזה ועל כן אודה לך אם תיידע אותם על קיומו.

וגם בקשה קטנה.

אני עוסק בעזרת מתנדבים בהקלדה של חומר רב העוסק באלתרמן האיש וביצירתו כדי לכלול אותו בחלק "מאמרים" שבאתר. בכוונתי לכלול באתר את כל המאמרים שנכתבו על אלתרמן ושעליהם קיבלתי אישור להפיץ באינטרנט (כבר היום יש כמות לא מבוטלת של מאמרים שאת חלקם הקלדנו מחדש). אני זקוק לעוד עזרה בהקלדה של מאמרים שנכתבו. אם תסכים להעביר מסר לקוראים שלך שאם יש מי שמתנדב להקליד חומר לאתר הזה, אודה לו מאוד אם ייצור איתי קשר בכתובת אימייל david@target.co.il  זאת תהיה תרומתו או תרומתה לשימור המחקר שנעשה על נתן אלתרמן ולחשיפתו לקהל הרחב.

אשמח לענות על כל שאלה בעניין אלתרמן.

שיהיה לך בריאות ואושר ביום הולדתך הקרוב ושתמשיך להעשיר אותנו עד מאה ועשרים,

וחג שמח

דוד גוטרזון

נ.ב.

רק עתה שמתי לב לטעות בתאריך הלידה של אלתרמן. צריך להיות 14.8.1910.

* * *

יהודה דרורי

ברק אובמה: טיפש או אוייב?

ברק אובמה הוא בוגר אוניברסיטה בהשכלתו, פוליטיקאי במקצועו ועם רקע מוסלמי בעברו. אלו הם נתוני יסוד שצריכים להצביע על אדם היודע על מה הוא מדבר ואיזה פתרון הוא מציע לגבי הסיכסוך הערבי-ישראלי. אם נצא בהנחה יסודית זו, נגלה מיד שאנחנו בדילמה מעניינת. או שאובמה טיפש או שהוא צבוע ואויב מסוכן.

למי שעדיין לא מבין, הסכסוך הערבי-ישראלי הינו סכסוך על רקע דתי ולא על רקע פוליטי! בסכסוך על רקע דתי אין פשרות. אין פה אין פתרונות פוליטיים, פה רק העקשן והחזק מנצח. לגבי הערבים מדינת ישראל הינה נטע זר במזרח התיכון (השייך רק להם ולא ל"כופרים"). הם כבר הכריזו על אדמת ארץ-ישראל כאדמת קודש מוסלמית (ולכן כל ערבי שמוכר קרקע ליהודי נידון-נרצח על ידם למוות). הם מכחישים את ההיסטוריה העתיקה שאינה תומכת בזכויות שקריות שאימצו לעצמם (כמו שרובם מכחישי שואה סידרתיים), וזה למעלה מ-100 שנה הם מנסים בכח הזרוע ובכל דרך לסלק אותנו מכאן, וללא הצלחה – ועכשיו בא להם הגואל: ברק אובמה החליט לעזור להם... הוא אימץ למעשה את כל דרישותיהם, כולל אלו שלגבי ירושלים, ומנסה לכפות עלינו פתווה מוסלמית. האם זאת בגלל הרקע המוסלמי שלו או בגלל שאינו מבין את המצב?

במשך השנים כל ראשי ממשלות ישראל ידעו שבעצם לא קיימים שום תנאים בסיסיים לשלום עם הפלסטינים. הם הצליחו תמיד לשכנע גורמי ממשל אמריקאים בכך. אבל לא את הגאון אובמה. מנהיגינו תמיד באו ל"פגישות", ל"שיחות" או "לכנסי פסגה" רק כדי להיענות למצגי הראווה של הדיפלומטיה האמריקאית או האירופאית, להראות "רצון טוב", לדחוף קצת תעמולה פרו-ישראלית, להראות שלא אנו "סרבני השלום" וגם לומר ש"מביטים לעתיד בתקווה..." והיה כבר מי שאמר שכל זמן שמדברים יותר, יורים פחות. אבל המציאות מוכיחה שכלבים נובחים גם נושכים לפעמים... אינתיפדה...

הפתרון המוצע כיום בעולם "שתי מדינות לשני עמים" אינו מקובל על הפלסטינים והם אומרים זאת בשקט... הם רוצים את כל ארץ ישראל (אחרת איך נסביר התנגדותם לגדר ההפרדה שעוברת ברובה בקווי 67'?) יש לפלסטינים בעיות רציניות: על איזה בסיס חברתי, כלכלי או פוליטי הם יקימו מדינה? על איזה שטח מפוצל, ללא מוצא בים, באוויר ולמדינה אחרת חוץ מאשר למדינת ישראל? ומה יהיה עם ה"עקרונות" המקודשים של "המהפכה הפלסטינית" כמו פיצויים וזכות השיבה, ומה עם גבולות 67' (ואפילו גבולות 47') וירושלים?

הם יודעים שלא קיים אפילו שמץ של מכנה משותף בנושאים אלו עם מדינת ישראל (והרי הם אפילו לא מכירים בישראל כמדינה יהודית...) – מצד שני הם מכירים גם את "הקווים-האדומים" שיש לישראל, לכן אם הם יגיעו ל"דיוני-שלום" הם יופיעו בידיעה ברורה שהשיחות ייכשלו – "באשמת ישראל" כמובן.

כדי להגיע לפתרון ריאלי – האמריקאים חייבים לזהות שקיימים באזורנו שתי ישויות לאומיות/דתיות אשר אין ביניהן מכנה משותף להסדר פוליטי אלא רק לשביתת-נשק, כמו זו שבין ישראל למצרים (מה שיש כיום זה בהחלט לא "שלום"...)

לקראת אמצע המאה ה-20 נמצא באיזור פתרון לשתי יישויות אלו – זו היהודית קיבלה מדינה ב-1948 וזו הערבית קיבלה מדינה  כמה שנים לפני כן ממזרח לירדן. לאחר מכן, ב-1948/9 נוספו למדינת היישות הערבית (ירדן) שטחים נרחבים ביהודה ובשומרון. לפיכך, כל הדיבורים על שתי מדינות לשני עמים מומשו כבר בשטח ויש שתי מדינות לשני לאומים. (ירדן+ ללאום הערבי, ומדינת ישראל ללאום היהודי) – והפתרון הוא העברת שטחים ביהודה ובשומרון לידי ירדן.

בסיכום ייאמר כי כל מי שעיניו בראשו (ואינו טיפש או צבוע) יודע כי "פלסטין" הינה פיקציה תעמולתית ותו לא. עובדה שאפילו דוברים ערבים באיזורנו ואף מנהיגים פלסטיניים אמרו זאת ברורות... אבל ברק אובמה כנראה לא שמע... אז עזבו אותו, הוא נחשף יותר ויותר כאוייב... דברוּ רק עם הקונגרס – כי הכוח בארה"ב נמצא יותר בקונגרס מאשר אצל הנשיא. הם כבר ירסנו אותו.

(הכותב השתלם בארה"ב במדעים אסטרטגיים ושירת בתפקידים בכירים במערכות הביטחון, הממשל והכלכלה)

* * *

אולמרט אשם גם במדיניות של אובמה כלפינו

אהוד: אני מאמין שאולמרט לעולם לא יורשע ולא יישב מאחורי הסורגים, ואילו אנחנו נמשיך את הוויכוח הזה לאחר שהוא יזוכה מכל העלילות שנרקמו נגדו כדי להפילו. אני מבסס את כל הערכותיי על כך שאולמרט לא יורשע. [גיליון 529, תשובה לספי סגל].

ספי: אבל אהוד, הוויכוח בינינו כאן איננו נוגע לא לחפותו המשפטית של אולמרט ואפילו לא לפער – בכלל – בין חפות משפטית לפשיטת רגל מוסרית: הוא עוסק רק בויתוריו הסהרוריים לערבים כדי להיחלץ ממצוקתו האישית. מצוקה זו היא עובדה קיימת ללא קשר לשאלת  מקורה: האם בעלילה או בקצה קרחון שחיתותו שסוף-סוף צץ אחרי עשרות שנים. זה מה שיקבע בית המשפט, וגם אז נישאר עם התוצאות האיומות של ויתוריו הסהרוריים לאבו מאזן: ראה, למשל,  התנהלות אובמה כלפי כולנו ביחד אחרי שבחרנו באופן דמוקרטי ממשלה הדוחה מכל וכל את הוויתורים הללו.

יוסף (ספי) סגל

אהוד: עכשיו הבנתי. אולמרט אשם גם במדיניות של אובמה כלפינו. איך לא חשבתי על זה?

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

ביבי אינו צ'מברלין... וטוב שכך...

אחד הבכירים והבולטים בעיתונאי ישראל הוא נחום ברנע. בעיתון הנפוץ ביותר בארץ הוא קובע בכותרת ראשית למאמר המוביל ביום ו' 26.3.2010 את כישלונו של ראש הממשלה בביקורו האחרון בארה"ב: "באתי, ראיתי, נכשלתי."

ברנע הוא עיתונאי איכותי, והוא מכוון את דבריו למיעוט [איכותי] מתוך קוראי "ידיעות אחרונות", ולמיעוט האיכותי הזה [שמניינו, להערכתי, אינו רב יותר ממספר קוראיו של כתב-העת האיכותי "חדשות בן עזר", שבו אני גאה לכתוב] הוא רומז על דבריו של יוליוס קיסר – "באתי, ראיתי, ניצחתי."

ברם, בניגוד אפשרי לכוונתו המקורית של ברנע, נדלקה במוחי אסוציאציה אחרת: זו של צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, שחזר ב-1938 מוועידת מינכן, ובנמל היתרו נפנף במטרייה הנצחית שלו והכריז בגאווה: "הצלתי את השלום באירופה לדור שלם!" – ולא חלפה אלא שנה אחת בלבד, ולא "דור שלם", עד שנאלץ אותו צ'מברלין עצמו להכריז מלחמה על גרמניה הנאצית, שהפרה עוד הבטחה ופלשה לפולין, וכך פרצה מלחמת העולם השנייה.

צ'מברלין נפנף לעיני הקהל הנלהב והמריע בפיסת נייר, עליו היה חתום היטלר, המבטיח שאחרי הוויתור [של צ'מברלין] על הסודטים [של צ'כוסלובקיה...] אין לגרמניה כל תביעות טריטוריאליות נוספות... והכריז צ'מברלין באוזני הקהל הנלהב: "זוהי חתימתו של קאנצלר גרמניה... כידוע, הֶר היטלר הוא ג'נטלמן, המקיים הבטחותיו..."

       יש בוודאי לבנימין נתניהו חסרונות כאלה ואחרים. ברם, בניגוד לאסוציאציה שאליה מכוון אולי ברנע, אין הוא נכשל בהפחת אשליות ובטיפוח תקוות שווא. זה אולי אינו תנאי מספיק למדיניות חוץ מוצלחת – אבל לפחות זהו תנאי הכרחי. למיצעָר, לא נשגה באשליות.

* * *

שאול רוזנפלד

החנופה לאובמה מסוכנת

לישראל לא נותרה ברירה אלא להבהיר לאובמה כי במסגרת תוכניותיה של מדינת היהודים לא נכלל החיבור הפיסי בין החבל לצוואר. במסגרת זו לא היה מזיק גם לנתניהו להימנע מחנופה מעושה ומגוחכת בדמות הצהרות על האמון שיש לו בנשיא.

לא היה צורך של ממש במאמר המערכת של "וושינגטון פוסט" מהשבוע שעבר, שקבע כי "הסלמת המשבר בין ישראל לארה"ב נעשתה בהנחייתו האישית של ברק אובמה," כדי להבין שהנשיא האמריקני גמר אומר בינו לבין עצמו לחסל את ממשלת ישראל הנוכחית, להשפיל עד עפר את העומד בראשה ובייחוד להתחיל לתת ביטוי מוחשי לשורשיו המשפחתיים והאידיאולוגיים, השזורים כידוע בחובבי ציון מושבעים כלואיס פרחאן, ג'רמייה רייט, ראשיד חאלילי, עלי אבונימה או אדוארד סעיד.

אותם שורשים שמאפשרים לו לקבוע שארה"ב היא "אחת המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם," שמוליכים אותו לפרלמנט הטורקי, בו הביע את "הערכתו העמוקה לאמונה האיסלאמית, שעשתה רבות במאות השנים האחרונות לעיצוב העולם, ובכלל זה לאמריקה," שגורמים לו להשתחוות בפני המלך הסעודי עבדאללה ולהשיח על חוכמתו, נדיבותו וחסדו; ושמביאים אותו לנסח את ה"אני המאמין" שלו בקהיר בזו הלשון: "כמו שהקוראן הקדוש מלמד אותנו, 'היה מודע לאל, ואמור תמיד את האמת,' זה מה שאני מנסה לעשות: לומר את האמת באופן הכי טוב שאני יכול."

אלא שהאמת כידוע היא כחומר נזיל למדי ביד הנשיא או המתמודד לנשיאות. כך, ניתן להיזכר בקנאותו הרבה לאותה "אמת" כשניהל מאבק בלתי מתפשר בכל מי שהעז לרמז ערב הבחירות על שורשיו המוסלמיים ולהסות את כל מי שהעלה על שפתיו את שמו הפרטי השני, "חוסיין"; גם אם כבר בעת השבעתו הוא השתמש בגאווה בשם המלא והמפורש "ברק חוסיין אובמה", ומיד אחר כך שב והעלה על נס את העובדה שיש לו קרובי משפחה מוסלמיים, שהוא גר במדינות מוסלמיות, ושהוא שמע את "קריאות המואזין עם עלות השחר ועם רדת הערב."

וכך, יכול המועמד אובמה לומר את האמת "באופן הכי טוב שהוא יכול" בכינוס של איפא"ק ולקבוע בחיזוריו אחרי הקול והכסף היהודיים כי "ירושלים תישאר בירתה הבלתי מחולקת של ישראל," ולא מבלי שישכח להבטיח כי "לא נכפה על ישראל לדבר עם האויבות שלה," ומיד לאחר הבחירות, בשם אותה אמת, להעלות על ראש שמחתו את האסון שבהרחבת המרפסות בגילה, את המעשה האיום והנורא שבאישור הבנייה ברמת שלמה ולהקדיש מאמצים ניכרים ממרצו בניסיון לכפות על ישראל להתערטל מכל נכסיה לטובת אויביה.

למעשה, בביקורות החוזרות ונשנות בארה"ב משמאל [האומרות] כי ה-Realpolitic הכריע את השקפת עולמו של הנשיא האמריקני והכתיב במידה רבה את סדר יומו בעיקר בעיראק אפגניסטן ובגואנטנמו – יש רק גרעין מצומצם של אמת.

את מידת נאמנותו לעלומיו האידיאולוגיים יש לראות כפועל יוצא של עוצמת הסנקציה הנחזית על ידו מהפרתה. ברמיסת האינטרסים הישראליים החיוניים, לטעמו, הסנקציה הפנים-אמריקנית תהיה נסבלת, התשלום בקרב היהודים וידידי ישראל בקונגרס לא יהיה נורא, וממילא הבחירות הבאות אינן נראות באופק. מה גם שרובה ככולה של התקשורת הישראלית, כמו האופוזיציה בראשות קדימה, בתוספת ספיחים מהעבודה בדמותם של עמיר פרץ ואיתן כבל – מושיטים לו את כל הסיוע הנחוץ במעשיו אלה.

בין אם זה חיים רמון, כבא כוחה של קדימה, שמייעץ לפלסטינים לטרפד כל התקדמות עם ישראל למען תעבור ממשלת נתניהו במהרה מן העולם; בין אם אלה חבריו למפלגה, יואל חסון, רוני בר-און או יוחנן פלסנר, שאינם יכולים שלא להבין את צעדיו המתבקשים של אובמה ביחס לנתניהו וישראל; בין אם זו "שלום עכשיו", שמתמידה במסע הלשנותיה, אם לגבי שיח' ג'ארח אם לגבי ההתנחלויות – כולם מתייצבים כאיש אחד מאחורי הנשיא, "הנוהג בראש ממשלת ישראל כבדיקטטור מהעולם השלישי," כדברי ג'קסון דיל מ"וושינגטון פוסט".

כך, מתקיימת לה ברית סימביוטית משולשת בין אובמה, שחש יותר ויותר חופשי לתת דרור פומבי לסנטימנט האנטי ישראלי החזק המפעם בו משחר נעוריו – שמאל ישראלי, בגרסות ה"לייט" וה"הארד קור" – שבחלקו שש להוציא את דיבת הארץ רעה, ובחלקו האחר לא יודע לאן להוליך את הלשנותיו, תיסכוליו והמשטמה המקוננת בו כלפי יו"ש, נתניהו ושילטונו – ולא מעט זרזירי-עט ועטים-להשכיר מקומיים, שהמחויבות המקצועית שלהם מזכירה אתיקה של בנות בורדל פריסאיות.

לפני קצת יותר מ-70 שנה נראה היה לפייסן בריטי נודע שהסודטים הוא חבל הצלה טוב דיו להשביע את רעבונו של דיקטטור גרמני מטורף; ואילו כיום נראה לפייסן אמריקאי עכשווי – שמתגלה יותר ויותר כחדל אישים מוחלט בהתמודדותו עם סוררים מועדים כאחמדינג'ד, קים ג'ונג איל, הוגו צ'אבס וחאפז אסד – כי בירת ישראל היא חבל הצלה טוב דיו לסיפוק מאוויים פלסטיניים ואפילו מזור בדוק למיגור גרעין איראני.

לישראל, לפיכך, לא נותרה ברירה אלא להבהיר לתלמידם של ג'רמייה רייט ולואיס פרחאן מהבית הלבן כי במסגרת תוכניותיה של מדינת היהודים לא נכלל החיבור הפיסי בין החבל לצוואר. במסגרת זו לא היה מזיק גם לנתניהו להימנע מחנופה מעושה ומגוחכת בדמות הצהרות על האמון שיש לו בברק חוסיין.

ד"ר שאול רוזנפלד הוא מרצה לפילוסופיה

המאמר פורסם לראשונה בווי-נט, 26.3.20.

* * *

משה ברק

אין אביב בארץ ישראל

פסח חג החירות

חזאינו ועיתונאינו מנסים כל הזמן, להכניס לתודעתנו ולתחושותינו, כי יש ארבע עונות שנה. זה נחמד מאוד, זה תאים (סימטרי) – שלושה חודשים לכל עונה. זה אפילו משלב אותנו "בעולם הרחב", שמרכזיו התרבותיים אכן נמצאים באזור הממוזג, שם יש באמת מעין מערכת של ארבע עונות שנה.

אך אני מצטער לקבוע ולבשר, שמערך זה בן ארבע עונות שוות-גודל ושונות זו מזו, מתקיים רק באזור הממוזג. אין למצוא אותו באיזור המשווני הטרופי ולא באזור הקפוא הארקטי.

באזור הממוזג נוצרה מערכת זו, כי בו קיים השלג העונתי כרכיב המרכזי ההופך את מיון העונות לדבר בהיר ומוגדר. השלג מכסה כל חלקה טובה למשך חודשים מיספר, ולמעשה ממית את הצימוח על פני הקרקע, כמידבר של מים קפואים. זהו החורף במיטבו לפי ההגדרה של אירופה והאזור הממוזג. רק כאשר השלג נמס, בסוף חודש מרץ, מתחילה נביטת עשבי הבר, הלבלוב, ולאחריהם – הפריחה. זו פריחת האביב עליה אנו שומעים מפי בני אירופה וחניכיה. לעצי הבר והמטע אין האביב מספיק, אמנם הוא מאפשר להם להתחיל ללבלב, להנץ ניצנים ואף לפרוח. אך להמשך תהליך ההאבקה, ההפריה וגידול הפרי נדרשים חודשי הקיץ החמים, ורק בסוף שלושת חדשי הקיץ בא הבציר, וקטיף הפרי.

כך תמה עונה שלישית. הנוף מתקרר בהדרגה יותר ויותר. העצים מתגוננים בכניסה לתרדמת, עליהם נובלים ומושלכים ארצה. תהליך זה מתמשך שוב 3 חדשים, עד שהנוף קופא דיו, כדי לשאת מעליו את מעטה השלג, שבואו מבשר חורף חדש, שלאחריו שנה חדשה על ארבע עונותיה. מכיוון שתרבות המערב עומדת בינתיים בראש העולם התרבותי, אנו מזדהים לא מעט עם ערכיה, וכך הגיעו המשכילים בגולה, שהביאו גם לארץ מודעות להתחלקות השנה האקלימית לארבע עונות. אך מה לעשות, שזה לא "מסתדר" לא עם האקלים הטרופי, והארקטי ואפילו לא עם האקלים הים תיכוני שלנו.

משום מה לא שמנו לב, כי השנה שלנו בישראל, אינה יכולה להתחלק לארבע עונות, מפני שאין חורף שלגי המקפיא את הקרקע והצימוח לסיום השנה. לכן אין גם עונה ראשונה של תחילת ההתחממות, הוא האביב האירופי, המעביר מן החורף הקפוא אל הקיץ החם. לכן אין גם עונה שלישית הסתו, המעביר את הארץ מחום הקיץ לקראת הקיפאון המושלג בחורף.

לכן אין זה מקרה שהשנה בישראל, השנה היהודית מתחילה בתשרי, שזה למעשה באמצע הסתיו האירופי, עם סיום הצימוח הטבעי שניזון ממי החורף שחלף. לכן אין בראש השנה תפילה לשלג ולחורף קפוא, אלא תפילה לגשם בחג הסוכות, בשמחת בית השואבה. מכיוון שגשם זה עשוי להתחיל בחודשים אוקטובר-נובמבר, הוא חוצה את התקופה הקרויה באירופה "סתיו", ופותח עונה קרירה יותר של 5-4 חודשים של גשם ושמש לסירוגין.

לכן לא ניתן למצוא בארץ את האביב. כי באקלים הממוזג יש לו הגדרה מדוייקת, של התמוססות השלג החונק, וראשית נביטת עשבי הבר. אך דבר זה קורה אצלנו בישראל מיד לאחר הגשם הראשון בנובמבר ואפילו באוקטובר. הקרקע סופגת מים, ועשבי הבר מתחילים לנבוט. ממש אביב בהגדרה האירופית – בסוף הסתיו שלה. תהליך זה של נביטה "אביבית" יתרחש פעמים מספר בעונת הגשומה לאחר כל רצף של מטרות, שבינו לבין קודמו יש תקופה חמימה של נביטה כזו. סידרה זו נגמרת פחות או יותר בחודש מרץ. מכאן מתחילים ימות החמה, החמים פחות או יותר למשך 8-7 חודשים, כשתכונתם העיקרית היא שאין בהם גשם.

ובכן יש לנו בארץ, ובאזור הים תיכוני רק שתי עונות: ימות החמה הממושכים וימות הגשמים הקצרים, המתחברים זו לזו בקצותיהם בהדרגה, שאיננה בשום פנים ואופן "עונה". זה מה שמסביר את העובדה שהחזאים נזקקים למונחים "אביב" ו"סתיו", כשהם נאלצים "להצטדק" ולהביע תמיהה על "ימים קרים באביב" ו"ימים חמים בסתיו" מבלי להבין שאלה "תערובות" המעבירות בהדרגה בין שתי עונות השנה היחידות שלנו, מימות החמה לימות הגשמים ולהיפך.

אז מדוע קוראים לחודש ניסן חודש האביב. שימו לב, מדובר ב"חודש" ולא בעונה של חודשים מיספר. אך מכיוון שהפסח חל בלב האביב האירופי, נוח היה למשכילים העבריים להדביק את שם החודש המרכזי היהודי בעונה זו, ככינוי לעונה. באירופה זה אפילו הסתדר יפה. כך כתב מאנה על "שמש אביב נטה ימה" וביאליק על "צינת אביב נעימה". אך כשתמהו הציונים בארץ לפשר השם, בהיעדר תקופה שכזו, גילו כי מדובר בתנ"ך ובתלמוד בחודש "האביב" שהוא החודש בו גרגרי שיבולי הדגן כבר הוריקו בדרכם להבשלה.

כאן חלה שוב תערובת של שני מושגי ראשית. אותו אביב אירופי המתחיל את הצמיחה שלהם, הופגש בחג אביב הדגן, בו התרחשה "יציאת מצרים" והחל העם היהודי. כך נוצרה התשלובת הבלתי הגיונית בארץ של "פסח – חג האביב", הבאה לשיא של ביטוי, בשיר "מה יפית האביב" המככב בסדרי הפסח החילוניים. זהו שיר אירופי-גרמני המדבר על "יפי האביב בו הציצים נפתחו" בשעה שכבר רוב הפרחים פרחו ונבלו.

דבר דומה קרה גם ל"סתיו", העונה השלישית באירופה, ההקדמה ל"חורף" הקפוא המושלג. כמו שנאמר בשיר השירים: "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח." כל אלה סימנים שה"סתיו" העברי הוא ימות הגשמים. אך גם כאן כאשר נזקקו אחינו העבריים למונח הולם לעונה השלישית המקדימה את החורף, שהוזכר כשותפו של הקיץ "קיץ וחורף לא ישבותו" (בראשית ח' 22) הדביקו לה את השם "סתיו" שהיה אך נרדף לחורף. כך נכנס להווייתנו החדשה בארץ אותו "סתיו אפרורי, עצוב" שאינו מוכר בארץ אך יובא עם שיריו מגלות רוסיה ואירופה הממוזגת.

לסיכום. חג הפסח, הוא למעשה החג החשוב ביותר בשנה היהודית. אין זה מקרה, שבתנ"ך הוא הוגדר כחג החל "בחודש הראשון הוא חודש ניסן". אך זהו, חג יציאת מצרים שהפכה אותנו לעם. גאים שהיינו העם הראשון ששלל את העבדות 3,000 שנה לפני אירופה הנאורה, בה היא נותרה חוקית עד למאה הי"ט. פסח הוא "חג חירותנו".

גבת

אהוד: אתה צודק. אנחנו לא מספיקים לחוש את האביב, וכבר מתחילים ימי החמסין הכבדים החלים בו, ואילו בסתיו, שאצלנו עדיין אין בו כמעט שלכת, יש הרגשה נעימה של אביב כי עדיין לא קר מדי וכבר לא חם מדי.

* * *

מילואים למתכונים לפסח [ר' גיליון 526]

מרק עוף של י. המסתורית

הכמויות לפי מיספר האוכלים

5 כנפי עוף

1 כנף הודו

2 חתיכות מגרוגרת הודו

1 כרע עוף

1 בצל

2 גזרים

2 קישואים (לא חובה)

1 תפוח אדמה

נתח כרוב (לא חובה אבל רצוי מאוד)

נתח כרובית (לא חובה אבל רצוי מאוד)

פטרוזיליה

שמיר

שורש סלרי

שורש פטרוזיליה (לא חובה)

2 כפות גדושות אבקת מרק עוף

מעט מלח ופלפל שחור

אופן ההכנה:

מנקים את חלקי העוף וההודו.

שמים בסיר גדול עם מים, מרתיחים 1 דקה, שופכים את המים ושוטפים.

שמים החלקים בסיר הגדול עם מים.

מוסיפים הירקות, קלופים ונקיים + אבקת מרק עוף + מלח ופלפל.

להרתיח ולבשל על אש בינונית כשעה וחצי.  משפרים הטעם לפי הצורך.

פסח כשר!

בתיאבון!

המרק מציל חולים וגם סופרים. זה בדוק. המרק אוהב קנידאלאך וגם אטריות. יש שאוהבים את הכרובית מהמרק ויש שאת הכרוב, הגזר והתפוד. ויש שמקשטים את שולי צלחת המרק עם פלחי צנון או צנונית מומלחים.

* * *

קול מן העבר, אסתר ראב בת 73 ב-1967

קישור לשני סרטונים על אברהם הרצפלד. בראשון שבהם רואים את אסתר ראב מספרת בקולה-היא על בואו של הרצפלד לחצר ביתו של אביה יהודה ראב