גיליון מס' 532 מורחב לחג שני של פסח

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, לקראת יום שני, כ"א ניסן תש"ע, 5 באפריל 2010

עם צרופת תמונתו של עמירם בן עזר ז"ל ושני דפים מההגדה לפסח בגיטו קרקוב שיצרו יוסף באו ונתן גרוס

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: לזיכרו של עמירם בן עזר ביום קבורתו בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה – דברי בתו נועה, אחותו שרונה ואשתו רבקה.

בלפור חקק: אסתר ראב בהררי ירושלים.

לאה גולדברג: סליחות [1938].

ארנה גולן: ארוטיקה נשית מרוסנת, על השיר "סליחות" מאת לאה גולדברג.

אורי הייטנר: סליחות – קריאה אחרת.

עדינה בר-אל: עוד משהו על "סליחות" ללאה גולדברג.

משה גרנות: באיחור קל, לרגל חודש האישה הבינלאומי – עיון בעיצוב הנשים בספרו של צ'ינגיס אייטמטוב "והיום איננו כלה".

יוסי גמזו: שִיר קָטָן, בַּסִּינְקוֹפָּה בֵּין גֶּשֶם לְשֶמֶש.

פרופ' מנשה הראל: זיקת עם ישראל ל"גן המלך" בציון.

אורי רוזנברג: בן עזר על ברנר.

דודו פלמה: ארבעת הבנים (בהם גם בת אחת).

יעקב ינון: לשתף אותם באוצרות שברשותך.

ואחרי הפסח – צהריים בכרם, 2 עסקיות אצל צארום ב-156 שקלים כולל התשר.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת שישית, המשך 4.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

משה כהן: אם העם היהודי מפנה לנו עורף!

ד"ר יובל ברדנשטטר: תשובה לברוך פלח.

* * *

לזיכרו של עמירם בן עזר

ביום קבורתו בפתח-תקווה

נפטר בגיל 61 בי"ד אדר תש"ע, 28.2.10

והלווייתו נערכה בט"ו באדר תש"ע, 1.3.10

בתו נועה:

אבא היקר שלי, פפואל, פאפיון, פאפי

אני עומדת פה וקוראת הספד, ולא מאמינה שכולם התאספו כאן כדי לנחם אותנו, את המשפחה שלך. בגללך.

רגילה שבכל פעם שאני עושה משהו, אפילו הכי קטן – אתה עומד לידי בקהל ומחכה לרגע שאני אוכל רק לשמוע כמה אתה גאה בי.

הגאווה שלך בכל פעם הייתה הדלק שלי להניע ולעשות דברים כמוך – פרפקציוניסט – עושה מושלם או שבכלל לא .

תמיד תומך בי, בצורה שבחיים לא ראיתי אף אבא תומך בבת, מאמין בי כמו שאף אחד לא מאמין, סומך עליי כמו שאף אחד לא סומך ונותן לי ביטחון שדוחף אותי לטוב ביותר.

אני מדברת על הדברים שעשית מנקודת המבט שלי ולא של כל מי שראה אותך מבחוץ כי אני יודעת כמה הייתי חשובה לך, כמה אהבת לראות את הציונים שלי (שחלק מהם לא זכית לראות, כן אני יודעת שלא ידעת שקיימים ציונים מתחת ל-90) וכמה לא אהבת לראות אותי מקטרת או בוכה.

נכון שאני כותבת פה נאום ובטח כולם חושבים שאני עיכלתי והבנתי שאתה אינך, אבל זה לא המצב. איך אפשר לעכל שאדם כמוך עם כל כך הרבה כוח, כריזמה ויכולת ביטוי מדהימה הלך לו ככה?

אני מאמינה שלכולם יקח המון זמן להבין את זה. את העובדה שמישהו נשף וכיבה את עמוד האש האיתן החזק והיציב שעמד בראשנו.

אבא, אף פעם לא חשבתי על איך לתאר אותך במילים, וזה לא עוד קלישאה שכותבים כי אין מה להגיד, פשוט כל מה שאני אכתוב או אגיד לא יתאר אותך מספיק טוב.

אתה אדם משכמך ומעלה, פשוט בן אדם מיוחד ואף אחד לא זכה ולא יזכה לחוויות דומות לאלה שעברנו איתך.

הפלוטילות שאתה השטת אותנו ביאכטה שלמדת תיק תק להשיט, טיולי ג'יפים שהעלו לכולנו את הדופק, הטיולים ברחבי הארץ והעולם, הנסיעות לפרדס, כשאתה צועד בראש, מסביר לנו על כל תפוז – שמו, זנו, עונת פריחתו, טעמו וטיבו. וכמובן איך הרכיבו אותו. ותוך כדי מכריח את כולנו לאכול הרבה תפוזים בדרך. הכיף איתך לא היה כיף רגיל, לא סתם צחוקים ובדיחות, אלא כיף מסוג אחר, חוויות שונות ומיוחדות.

אני זוכרת שבכל פעם שרצית לספר איזה בדיחה היית אומר: "בטח אני אהרוס את הבדיחה, תני לי להסתכל בפאלם שנייה," והיית קורא את הבדיחה ובאמת הורס אותה, וגם לפעמים צוחק מהדברים הכי לא מצחיקים שיש, כמו למשל כשהיתה פרסומת ואמרו "זה לא סתם אוטו, זה אוטו לוטו!" ואתה כל כך צחקת מזה, ורק בגלל זה אני צחקתי, לא כי זה היה מצחיק או משהו.

אבא אני לא מבינה למה הלכת, קטעת לנו כל כך הרבה תכניות.

אני לא מאמינה שלא תזכה לראות אותי מופיעה במחול מתמוגג משמחה ולמרות שאני לא הרקדנית הכי מדהימה, מזכיר לי שאין כמוני.

לא תזכה לראות אותי נוהגת למרות שכבר מגיל 5 נתת לי להחזיק את ההגה ואמרת שאהיה הנהגת הכי טובה.

ובטח שאני לא מאמינה שלא תזכה לראות אותי מתגייסת. אבא מהפעם הראשונה שדיברנו על הצבא ושלפת לי את החוברת שקיבלת כשהודיעו לך שעברת קורס טיס ולא הלכת בסוף, אני ידעתי שאני אנסה להגשים לך את החלום הזה. לפחות אנסה.

ואתה הבטחת לי שתעשה לי מסאז' בכפות הרגליים אחרי כל מסע רגלי כי אני כל כך אוהבת שאתה עושה את זה.

אמרת שאני עוד מעט כבר לא ארצה לטוס איתך כי אהיה גדולה מדי ואמרתי לך שזה בחיים לא יקרה כי הכי כיף לי להיות איתך. בכל דבר. ולחלוק עמך חוויות, פשוט כיף איתך.

הבטחת שאני ואתה נטוס בחופש, אחרי שתתחיל לבנות בגוש הגדול – לאן שאני רק ארצה, ודי סיכמנו על תאילנד.

רצית שנלך להופעה של הזמר של "הו דה פאק איז אליס" שאתה טענת שזה בערך המשפט הראשון שאמרתי.

וכשאמרתי לך שאני לא מכירה אף שיר של הלהקה הזו חוץ מהשיר הזה, טענת שהחווייה וה"להיות ביחד" זו הסיבה לכל דבר, ומייד ציווית עליי להזמין כרטיסים לכולנו.

כל דבר שרק עמד לצאת לך מהפה כולם עמדו דום וביצעו, וזה מפאת היותך כל כך אצילי וסמכותי. אף אחד לא פיקפק ביכולות המופלאות שהיו לך. מעל הכול זה בגלל שאם יש אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות בכל דבר ונושא בעולם – זה היית אתה.

אף אחד מאיתנו לא בדיוק יודע מה נעשה בלעדייך כי מה שקרה לך זה כאילו כיבוי של לפיד – שמספק לנו אור, חום, מוביל כשאין אפשרות לראות, מאפשר את הקיום של כולנו והולך בראשנו ומביא גאווה גדולה לכולנו.

תמיד הייתי מתייעצת איתך על כל מיני דברים וידעתי שהתשובה שלך היא הכי הכי, מנומקת היטב, מהימנה יותר מכל אנציקלופדיה או זקן חכם.

נכון שלפעמים אמרתי שאתה חופר אבל התשובות שלך פשוט לא יכלו להיות אחרות, כי היה לך ידע אינסופי מדהים.

כל ילד יודע במה אביו עובד, אבל אנחנו תמיד ידענו שאבא שלנו הוא הכי בהכול, מביא פרנסה בכבוד ועובד קשה. אבל ידו בכל ויד כל בו.

אני מעריצה אותך אבא, על כל הדברים שעשית, על הדרכים בהן בחרת, על האישה שמצאת ושכל כך אהבת והערכת, על הדרך בה גידלת אותנו, על היחס, ההחלטות, התחביבים, האופי הדומיננטי והחזק, האחים שהענקת לי – בזכותך ובזכות אימא הם גדלו להיות עצמאים ומדהימים ואוהבים ודואגים.

כולנו למדנו ממך שאפשר להצליח בעולם בזכות עצמך ובזכות היכולות שלך, ולא בעזרת מרמה או שילוב ידיים. כי אנחנו יודעים שאתה עבדת קשה.

ממך למדנו להיות אנשים טובים והוגנים, כולנו למדנו, גם אימא אומרת.

צורת המחשבה שלך תמיד היתה הכי מקורית, הגיונית ומחושבת. זה מתבטא אפילו בדברים הקטנים כמו השמות שהמצאת כתחביב ובהקשרים מסוימים – כשחזרת מרוסיה קראת לי ויקטוריה כי שמעת את המבטא הרוסי שלי, כשלמדתי למבחן בערבית המצאת לי איזה שם ערבי משונה שאני לא כל כך זוכרת ועוד כאלה שאף דמיון לא יעלה עליהם.

אתה בן אדם עם לב זהב שעשוי מברזל מחוזק, וזה לא בגלל הפלטינות שיש לך ברגל, בגלל תאונת הטרקטורונים שבה כל הרופאים חשבו שתהיה נכה לכל החיים – ולא רק שהשתקמת, גם חזרת לטייל איתנו ובשנה שעברה עוד סיימת בהצלחה את הסובב כינרת בגיל 61 – 60 קילומטר של רכיבה על אופניים.

אתה היית גדול מהחיים וקשה לעכל שאבדת לנו. כל כך הרבה אהבה היתה לך להעניק, רק משפחתיות ואהבה. כמה שאהבת את כולנו ובטח שאת אימא, שכל הזמן רק שמעתי ממנה סיפורים מרתקים על האהבה הרומנטית והארוכה שלכם. ברור שאתה לא ידעת שאני יודעת.

תמיד דאגת לה והערכת אותה ורצית את הטוב ביותר בשבילה.

אבא אל תדאג, אנחנו פה למטה שומרים אחד על השני, וחזקים. אני אמשיך לנסות את המיטב כדי לגרום לך להתגאות ואמשיך לשמוע בראש אותך קורא – "איזו ילדת נחת," ומחייך חיוך אבהי גאה.

אנחנו נמשיך את החיים כמו שאתה היית רוצה שנמשיך, אבל בלעדיך.

כולנו פה יודעים כמה אתה אוהב אותנו.

אימא – כזאת אישה מדהימה, אתה הגעת לה והיא הגיעה לך, הלב שלה מלא בעצב על האובדן ובו בזמן היא יודעת עד כמה היא זכתה בבעל מדהים ואוהב.

ברק בנך הבכור – תמיד אמרת שהוא הילד הכי מעניין שאתה מכיר, ילד מיוחד ואהוב שלך, נסעת עד לסיאטל הרחוקה כדי לעזור לו לבחור רהיטים לדירה החדשה.

רני – שהיתה לו משמעות כל כך גדולה בעינייך, אחראי ומסודר ודואג להכול תמיד.

תמר – שכל כך שמחת שהצטרפה למשפחתנו ותמיד כשאמרנו שכיף לרן שהוא זכה בתמר, אתה ישר אמרת – ומזל של תמר שהיא זכתה ברן.

וכמובן איתן נכדך הצפרגולי, שבזמן האחרון מאוד התקרבת אליו .

אורי – שתמיד השתוממת ונדהמת מהיכולת שלו לשבת לבד בבאר שבע וללמוד. "כל כך קשה הוא לומד, הילד הזה, ולא מתלונן או מקטר."

אבא אני יודעת כמה שאהבת אותי, וגם דאגת להזכיר לי כל הזמן.

אבא תשמור עלינו מלמעלה, כנראה שאתה עם סבא יעקב עכשיו, שכל כך אהבת, כמו כולנו.

אז אם כבר הלכת אבא, תן לנו את הכוח להמשיך הלאה ולהתחזק, עם כל הכוח שלך היה – אנחנו יכולים להביא שלום עולמי! 

אוהבת אותך עד אין קץ, אבא פלא, ותמיד זוכרת אותך בצורה הטובה ביותר – מקור ההשראה שלי,

מקסימובסקיה נועה בתך הקטנה.

אחותו שרונה:

עמירם,

"כאן באדמת פתח-תקווה, בחלקה שמסמלת המשכיות ונקווה שנצחיות – " כך פתחת את ההספד על אבא, לפני שנה.

אימא [רחל בן עזר] אומרת שהיא איבדה אבא. גם אני.

אחי הבכור-האהוב. קראתי לך אדו.

גדלנו יחד עם חוויות הילדות. אתה השובב, אני לא.

זוכר איך דיברנו עם השכנים בכוסות ובחוטים? זרקנו פצצות מים על ההולכים ושבים, נסענו לטיולים משפחתיים מדי שבת, אם לגליל, או לפרדס, לכנרת ולמכמורת. ואתה: תמיד פעיל, מארגן, מסדר לי חכה, בונה ארמון מקים אוהל.

הכי הצחקת אותי כשיצאת בבוקר מהבית עם מדי הגימנסיה ועלית לחדר הפינג פונג שלך, עם חברים. ותראה, זה לא הפריע לך להיות עו"ד.

ואז גדלת לי והתחתנת עם רבקה והקמת משפחה לתפארת. כל אחד אומר תפארת. אצלך זו האמת: כל ילד חלום של כל אחד. איך זרחו פניך כשסיפרת על מעשיהם והישגיהם. כמה אהבו אותך וכמה הם המומים.

תמיד היית הידען במשפחה, וכפי שאמרת על אבא, כך גם אתה: השרית רוח של ביטחון, "אל דאגה יש על מי לסמוך." כולנו סמכנו עליך. על הידע והנסיון, ההתמדה, הדייקנות והמסירות, החזון והיכולת לראות למרחקים, והדאגה לכולם. כששאלתי שאלה, לא נתת לי להתחבט: תשאירי על השולחן, אני אטפל: ולמחרת על השולחן הכל פתור וברור.

היית ראש המשפחה.

כמה נהנית לספר על חוויותיך, למרות שביום-יום לא הרבית במילים.

על השיט בספינות, והטיולים המטורפים. 60 קילומטר באופנים סביב הכנרת ועוד הרבה סיפורים. כמעט קיפדת את חייך לפני כמה שנים בטיול טרקטורונים. ותראה איך מיד חזרת לחיים.

הפעם זה לא צלח. איבדנו אותך, אחי היקר

ושוב אצטט את דבריך [על אביהם יעקב]: "אנו נפרדים רק מחלק ממך, שבוגד בסופו של דבר גם בבן אנוש גדול."

אוהב אותך בכל ליבי, ויודעת שגם אתה

לנצח תחסר לי.

אשתו רבקה:

קשה מנשוא לעשות זאת אך איך אתן לך ללכת ממני בלי להספידך?

גבר חיי, אלוף נעוריי, אהובי עמירם!

בדיוק לפני חודש חגגנו יום נישואין ושאלתי אותך "מה היה קורה אם אחרי שבע שנים של חברות לא היינו מתחתנים? הרי היית הופך לאקס המיתולוגי שלי שמאמלל את חיי!"

ואתה ענית בצורה ברורה ובהירה: "זה פשוט לא היה קורה, אנחנו נועדנו זה לזו,"

היינו תמיד הסיר והמכסה. כל כך השלמת אותי. מבחוץ היית כל כך קשוח אבל היית כל כך רומנטי. המשפחה שלנו היתה תמיד כל כך מוגנת – תמיד ידענו כולנו שאתה אוהב אותנו ומוכן לעשות עבורנו כל דבר שבעולם. האהבה והמסירות שלך היו פשוט ללא פשרות. לא היו תהיות. גם בעידן זה של התרופפות המסגרות המשפחתיות היינו זוג מסור ואוהב ללא פשרות. ואת זה ידעו גם הילדים. האהבה שלך לילדים היתה מופלאה. זה בעצם היה ציר חייך. היית פרטנר נפלא בגידולם וכל פעם בסופו של יום, כשהיית מגיע הביתה וראיתי שעבר עליך יום קשה – הייתי מתחילה לספר לך דברים על הילדים ומיד היית נרגע, ומחייך. זו בעצם הייתה הטקטיקה שלי להרגיעך לפני השינה.

היית הרפתקן בכול. בעל חזון מדהים. אני כל כך כואבת את העובדה שאת החזון האחרון שלך להקים בניין שבו תגור כל המשפחה פשוט לא זכית לסיים. וזה שובר את ליבי. היית איש מיוחד. תמיד אמרתי שאחרי שעשו אותך זרקו את הקופי. לא הכרתי אדם במינך. הכול בך היה מיוחד. היית מקורי. מסוג האנשים המוליכים ולא המולכים.

החומר לא עניין אותך, במובנים רבים היית ספרטני אבל ידעת להתפנק בדברים שאהבת: שעונים, מכוניות, טיולים, ידעת להעריך דברים טובים ותמיד היית בעל טעם משובח בכל!! תמיד חיפשת את המיוחד – אם מסעדה אז שיהיה בה משהו מיוחד ואם בית מלון אז שיהיה רומנטי במיוחד.

לצערי היית חייב להיות מעורב בכל פרט והיית פרפקציוניסט, אולי יותר מדי. כמעט אף אחד לא עמד בקריטריונים שלך. אם לקחת עו"ד – היית עושה את כל עבודות ההכנה קודם כי לא סמכת עליהם, וכשבנית את הבניינים ידעת על הבנייה יותר מכל בעלי המקצוע. המילה שטחיות לא הייתה קיימת בלקסיקון שלך. דרשת מכולנו הרבה אבל מעצמך יותר מכל. הייתי יכולה לומר שזה מה שהרג אותך. אבל נהנית מכל רגע. אהבת את מה שעשית.

אהבת את ארץ ישראל אהבה עמוקה וכל כך כאבת דברים שקורים: מדיניות המים, מנהל מקרקעי ישראל, והייתי אומרת לך – אולי תעזוב הכול ותלך לפוליטיקה? והיית אומר לי "אולי בעתיד, כרגע אין לי מתי."

חיי היום יום שלך היו מרתקים. היו במשך היום – FARMER כפי שיואב חברך היקר קרא לך. כלומר חקלאי-פרדסן שמכיר כל עלה על העץ וכל זן של פרי ההדר. היית יזם בעל תעוזה ומקוריות, היית אדריכל, מעצב, וכמובן משפטן שיושב עד שעות מאוחרות ומכין חומרים משפטיים.

היית מבריק. כשהיית נותן לי לקרוא את החומר המשפטי שכתבת, לא האמנתי למראה עיניי – כתבת בשפה משפטית כל כך יפה, מתובלת בפתגמים בארמית. אני חוששת שהפרטנרים שלך לא תמיד הבינו את הרמה הגבוהה. למרות שלא הכול הבנתי, נהניתי לקרוא את הכתוב.

לא מזמן אמרת לי שלנצח תהיה אסיר תודה לזוהר שהכניס אותך לאהבת הטרקטורונים. זה היה שילוב מושלם עבורך – הרפתקנות, אתגרים וכמובן אהבת הארץ. חרשת את הארץ לאורך ולרוחב. לצערנו התאונה קטעה אהבה זו אבל גם בהתמודדות שלך בפציעה הקשה הערצתי אותך ללא גבול. לא ויתרת לעצמך לרגע. היית אדם מקורי ובעל תעוזה. אתה משאיר אחריך משפחה מדהימה שכל אחד מהם נושא את חותמך, גם בחיצוניות.

מזל שילדתי אותם כי עוד הייתי חושדת. הם כולם דומים לך – יפים טהורים ומקוריים. אנשים טובים! אתה היית איש טהור. ללא מחשבות רעות. תמיד רצית שלכולם יהיה טוב – להורים, לדודים ולדודות שלך, לאחיות שלך, לחברים שלך וכמובן לנו. לעיתים קרובות גם הרחקת לכת והחלטת עבור הקרובים לך מה טוב עבורם, והם לא תמיד השכילו לראות ולהבין ולהעריך זאת.

אהובי, גבר חלומותיי, וגבר חיי.

אני אוהבת אותך לנצח!

* * *

בלפור חקק

אסתר ראב בהררי ירושלים

בְּבֵית מִבְשַּׁל הַמִּלִּים שֶׁלָּךָ

תּוֹסֵס הַיַּיִן כְּנָהָר

תּוֹסֵס הַשֵּׁכָר.

כַּרְמֵי סְמָדַר וּפַרְדְּסִים פּוֹרְחִים

שָתִית עִם חֲלֵב אֵם

וְהוּא בָּא אֵלַיִךְ הַשִּׁיר

הוֹלֵךְ וְחוֹלֵם.

אַתְּ עוֹלָה אֵלֵינוּ בְּהַרְרֵי יְרוּשָלַיִם

זְכוּתֵךְ תָּגֵן עָלֵינוּ

זְכוּת שִירֵךְ

נַחַל שֵכָר הוּא תּוֹסֵס וְהוֹלֵךְ.

רֵיחַ שִירֵךְ עוֹלֶה בְּאַפִּי

וְהוּא אֵלַי מִתּוֹכֵךְ.

וְהוּא חוֹמֵר וְהוֹלֵךְ

וְהוּא בְּגִתִּי דּוֹרֵךְ.

שֶׁהַכֹּל נִהְיָה

בִּדְבָרֵךָ.

שיר מתוך הספר "אנא בכוח אנא בשיר", 2010,

מתוך מחזור שיח עם משוררות עבריות

* * *

לאה גולדברג

סליחות

 [1938, חלק ראשון]

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,

וגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ,

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרוֹע עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

* * *

ארנה גולן

ארוטיקה נשית מרוסנת

על השיר "סליחות" מאת לאה גולדברג

הפרק פורסם לראשונה בספר "גבר, אישה, תעודת זהות" בהוצאת חורב 2004, ושב ונדפס בספרה החדש של ארנה גולן "גבריות נשיות ומסע הזהות" בהוצאת עקד 2010.

א. ארוטיקה והעזה מול ריסון והצנעה

השיר "סליחות", המוכר בימינו כפזמון פופולארי, הוא אחד משיריה המעניינים המורכבים של לאה גולדברג. השיר חובר כשעדיין הייתה משוררת צעירה בת 27 ופורסם בספר שיריה השני "שיבולת ירוקת העין" (1940) ויש בו כדי להציע התבוננות רבת-עניין בהתפתחות מודעותה האמנותית כיוצרת של שירה בכלל וכמשוררת-אשה בקרב חבורה ספרותית שעיקרה משוררים גברים.

כיצירה שירית ניכר בשיר מאמץ אמנותי, המכוון לבניית מורכבות ורב-רובדיות של משמעות על ידי הפעלת עושר מטאפורי, סמלי ופרוזודי. בכך הוא מהווה מעין הפגנת כוח של כתיבה על-פי האסכולות המודרניות שבמסגרתן יצרה.

יחד עם זאת, ואולי דווקא משום כך, מהווה המעשה האמנותי גם ניסיון לפרוץ את גבולות השירה הנשית, שנתפסה עד אז כשירה לירית "קטנה" ופשוטה המתוחמת בגבולות "האני" הפרטי של האשה, באהבתה או במתן ביטוי לרגש הנשי המעודן במבע סמלי מתון, ללא שאיפה או יכולת להתמודד עם שאלות שמעבר לפרט או עם המופשט (למרות שכבר היו קודם לכן בשירת הנשים העברית גילויים שחרגו בהחלט מגבולות אלה).

על רקע זה בולטת נועזותו של השיר, המערערת והמסכנת (או שעשויה היתה לערער ולסכן) את תדמיתה של גולדברג עד אז כיוצרת של שירה לירית אישית ונשית, רגישה לטבע ולאהבה. שהרי במרכזו של השיר מצוי נושא ארוטי נועז – חוויית המגע המיני הראשון, שהאישה הדוברת משחזרת אותה ומעניקה לה משמעות, תוך פנייה אל הגבר שעורר את החווייה והוא הנמען הפנימי של השיר.

מאידך, ניכרת גם מגמה מנוגדת, החוששת להרחיק לכת יתר על המידה. שכן הנושא הארוטי הנועז מוצנע במעטה של הסוואות וכיסויים לשוניים (מכוחם של סמלים, מטאפורות ואלוזיות) עד שאפילו היום – כשגבולות "הצניעות" הישנים נפרצו זה מכבר בשירה הנשית – ספק אם כל אלה השרים את השיר והמתרפקים עליו מודעים למשמעותו. יתר על כן, משנחשפת המשמעות מתברר שהנועזות מתרסנת בכיוונים נוספים: האשה הדוברת משתקפת בו בתמימותה והגבר הוא החושף בפניה את העולם הארוטי הנועז. השיר גם משלב בחוויה הארוטית את הילדות "הטהורה" ומציב אותה במרכזו, ומעל לכל – מתברר שערכיות הארוס אינה חד-משמעית כלל וכלל לגבי האשה עצמה ובצד החיוב וההיפתחות לחיים שבארוס אורבים גם השלילה והחטא.

תופעה זו של פריצת גבולות וריסונם ניכרת גם בתחום התבניות השיריות. גולדברג נאמנה כאן לקונבנציות שיוחדו לשירה הנשית: לשיר הלירי הקצר ולנוסח הוידוי האישי המשווה לשיר אופי אוטוביוגרפי. אמנם היא פורצת מעבר להן במבע הלשוני, אשר מעניק לשיר מורכבות ועומק, אבל יחד עם זאת מצניע את הרובד האינטלקטואלי, המתייחס לשאלה מוסרית ומקיים שיח עם טקסטים מן התרבות העברית ומן הספרות הרוסית.

השיר מרתק, אפוא, על שום מגמותיו הסותרות ובנוסף לכך יש בו גם כדי ללמד דברים אחדים על "המעבדה האמנותית" של המשוררת.

ב. הבית הראשון: "פקיחת העיניים"

 כבר בטור הראשון נרמז, על דרך הגילוי והכיסוי כאחת, נושאו הנועז של השיר: המגע המיני הראשון של האישה-הדוברת עם הגבר, שבשיח פנימי בינה לבינו היא משחזרת את האירוע ומשמעותו.

הטור בנוי כאלוזיה לפסוק ידוע מספר "בראשית", שממנו שאובה המטאפוריקה המרכזית של השיר (פקיחת העיניים, שממנה נגזרים בהמשך המבט, החלון, הראי והראייה). הכוונה לפסוק על אדם וחוה – הגבר והאשה הראשונים שגילו את מיניותם לאחר שאכלו מעץ הדעת: "ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" (שם ג ז).

הצירוף "באת אליי" מציין כאן ביאת גבר אל אשה במשמעות של בעילה, כמצוי במקרא (למשל: "אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם" – שם ו ד). הגבר, שאליו דוברת האשה, "בא אליה", אפוא, "לפקוח את עיניה", לגלות לה את עירום גופה, את מיניותה.

אלא שלא כבסיפור המקראי על אדם וחוה - בו עיני שניהם נפקחות בעת ובעונה אחת עם האכילה מעץ הדעת כתוצאה מפיתוי (תחילה של הנחש את האשה ולאחר מכן של האשה את האיש) – כאן הגבר הוא הגורם המניע, הוא הפוקח את עיני האשה והמגלה לה את הארוטיות שבה. על כן מתואר בטור השני עושר החוויות שהוא מעורר בה במשפט המטאפורי והפרדוקסלי "וגופך לי מבט וחלון וראי", המייחס למגע של הגוף הגברי את היכולת להקנות לאישה את כושר הראייה ('המבט'), את ההיפתחות לזולת ולעולם ('החלון') ואת הכרת גופה שלה (דרך השתקפותו ב'ראי' גופו).

בהמשך מוצגת פקיחת העיניים, שהיא מקור הראייה, בכעין היפוך פרדוקסלי. בנוהג שבעולם ראייה קשורה באור – ואילו כאן ראייה טוטאלית שאין נסתר מפניה מקושרת להיפוכיו, לחושך וללילה: "באת כלילה הבא אל האוח, להראות לו בחושך את כל הדברים."

הלילה אף מוצג כיצור חי ופעיל, ואילו האוח שהוא עוף חי הרואה רק בלילה מוצג כפסיבי, כמי שמקבל כושר ראייה כתוצאה מ"בוא" הלילה החי. וכך נוצר פיתוח של יחסי הגבר (שהוא כלילה) והאשה (שהיא כאוח) ומוקנה למגעם הארוטי צביון של שינוי סדרי עולם ושל מסתורין.

יש לציין, שהפיכת הלילה לכעין יצור חי ופעיל נעשית גם על ידי ריאליזציה (הפיכה למוחשי) של צירוף לשוני מטאפורי, "לילה בא" (התחיל), ואילו הלילה החשוך, המופיע בשיר כדימוי, מרמז גם לשעת ההתרחשות. במקביל לכך מרמזות המטאפורות שלפניו, "חלון וראי", למקום ההתרחשות – בית. אלמנטים שגורים של מציאות קונקרטית (זמן ומקום) מותכים בלשון השיר בצורה מקורית, המצניעה אותם והמעניקה לחוויה משמעות אחרת, מורכבת ומסתורית כאחד.

ג. הבית השני: "שמות" ו"דבק"

 אלוזיות לסיפור גן-העדן מוסיפות ובונות גם את משמעותו של הבית השני. תחילה מוצג חישוף המיניות הנשית כפעולה בראשיתית של מתן שם למה שלא היה לו קודם לכן שם. "ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף," אומרת הדוברת, ואמירתה מתקשרת למתן השמות על ידי האדם לכל בעלי החיים שיצר אלוהים: "וייצר ה' אלוהים מן האדמה את כל חית השדה ואת כל עוף השמים... ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" (בראשית ב יט-כ).

רמיזה זו למקרא מעצימה, כמובן, את הערך של מתן השם, בבחינת זיהוי והכרת המהות של כל פרט. אלא שבשיר הזיהוי חל על פרטים בגוף האישה, ודווקא הזעירים ביותר שבהם (ריס, ציפורן, שערה) כמעשה של גילוי ארוטי מושלם של הגוף, עד לסמוי, העדין והקטן. יתר על כן, ב"בראשית" הגבר-האדם הוא הנותן את השמות, ואף כאן נאמר: "למדתי". כך נרמז, שהגבר שפקח את עיניה הוא המלמד את האשה, הוא המוליך אותה להכרת גופה ומיניותה שלה. תיאור גופה כ"בשר חשוף", מתקשר אף הוא לסיפור גן העדן, שעה שהאדם ואשתו עמדו עדיין בתמימותם, עירומים ללא בושה, כנאמר: "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו" (ב פסוק כה), וממד של תמימות וראשוניות ללא כל בושה מוענק למעמד גילוי הגוף הנשי.

רמיזה ל"בראשית" מלווה גם את שני הטורים הבאים, למרות שלכאורה חל בהם מעבר לתחום אחר: "וריח ילדות - ריח דבק ואורן / הוא ניחוח לילו של הגוף." "הדבק" משמש כאן כמטאפורה לשרף (הנוזל הצמיגי המופרש מהעץ כשקליפתו נחתכת) והוא רומז לפסוק הסמוך לקודמו: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (שם, ב כד). המטאפורה "דבק" שנבחרה לשרף האורן לא נבחרה במקרה. היא באה לרמוז ש"חישוף הבשר" וגילוי המיניות הביאו לאיחוד מושלם בין הגבר והאשה, שנעשו ל"בשר אחד", כך שהדבק ביניהם חזק מכל (זה מקור האמירה הידועה: "אמר לדבק טוב", כאישור לשידוך שהצליח).

ועוד: התמימות שנרמזה קודם לכן, באה עתה לפיתוח, כאשר המגע הארוטי של הגוף החשוף מתקשר בילדות, אשר מקנה לו ממד של תמימות בתולית ושל טבע. עוצמתה של החווייה הזאת ניכרת שוב בכעין ניסוח פרדוקסלי: ריח הדבק והאורן הוא "ניחוח לילו של הגוף" – ולא ניחוח הגוף בלילה. כביכול יש לילה לגוף, מהות לילית השונה מיישותו ביום. ושוב מובלט הממד החד פעמי והמיוחד של החוויה.

ד. הבית השלישי: בקשת ה"סליחה"

 על רקע עוצמתה ועושרה של החוויה, מפתיע הבית האחרון במפנה הפתאומי שבו. רק בקריאה-לאחור ניתן לראות שהמפנה כבר נרמז קודם לכן, וכי בבתים הראשונים טמונה הנמקה כלשהי לו.

המפנה מתגלה תחילה במעבר לשדה מטאפורי שונה לחלוטין: לא עוד מטאפורות שמקורן באלוזיות לאדם וחווה, הגבר והאשה הבראשיתיים, לא עוד תפאורה של לילה ובית וצומח וחי, ובעיקר – לא עוד זיקה לארוס ולחישוף הגוף, אלא מעבר חד למטאפורות הקשורות בים: הפלגה, מפרש, חוף – וגם אופק, המשתמע ברקע המלה "אופל".

במבט מעמיק יותר מתברר, שגם האלוזיה הטמונה במלים "סליחה" ו"לכרוע" שבסיום השיר, אינה רומזת עוד למקרא, אלא לטקסט שונה, מאוחר יותר, לתפילה, ל"סליחות" של יום הכיפורים. ניתן גם להבחין באמצע הבית במעבר מזמן עבר – על פיו ניתן היה לשער שהפנייה לגבר, הנמען הפנימי, באה בבחינת סיכום בלבד, ואולי אפילו בתודעתה של הדוברת בלבד – אל זמן הווה, שבו פונה הדוברת בתחינה אל גבר הנמצא על ידה ("תנני ללכת"), והתחינה מכוונת כלפי העתיד.

אך יותר מכל מפתיעים הדברים הנאמרים בבית האחרון: רצונה של הדוברת להינתק מן הגבר, ללכת ולבקש סליחה, וללא כל הנמקה.

ונשאלת השאלה: מדוע דווקא לאחר המגע המושלם, המאחד, המבגר והמעשיר, מתחננת הדוברת בפני הגבר שיניח לה ללכת? מהו פשר רצון ההינתקות? ועל מה היא מבקשת לומר סליחה? והלא הדברים הללו אינם מתיישבים עם מה שקדם להם.

הקושי גובר לאור תחילתו של הבית. דומה, שהדוברת-האישה מודה לגבר על כך שהעניק לה הקלה, שחרור מעינויי גוף ונפש: "אם היו עינויים – הם הפליגו אליך." כלומר, הוא שיחרר אותה מכאביה על ידי כך שקלט אותם בתוכו. אבל ההודייה אינה מתיישבת עם הטור הבא, למרות שהוא מנוסח כאמירה מקבילה: "מפרשי הלבן [הפליג] אל האופל שלך."

"הלבן" ו"האופל" (השחור, חסר-האור) כסמלים, מרמזים שהמפרש הטהור והבתולי הפליג אל מפרשו של הגבר, שהוא בעל איכות שלילית ועלול להכתים את הטוהר. (לא נאמר "מפרשי הלבן – אל האופק שלך", ו"אופק" היא מלה בעלת מטען חיובי, שהקירבה המצלולית אליה עומדת ברקע).

עתה ניתן להבחין ש"האופל" שבגבר נרמז כבר בבית הראשון, למרות ששם הוקנתה לו משמעות חיובית: שהרי הוצג כ"לילה" הבא אל האוח ודווקא "בחושך". בהקשר החדש של הנפש (המפרש הלבן, האופל, העינויים) והתחום המוסרי (הסליחה, הניגוד הסמלי בין הלבן לשחור) משתנים הדברים. ומתבקש לשאול: האם "פקיחת העיניים" נתפסת עתה כ"השחרת הלבן"? האם נתפס עתה המגע המיני כחטא שעליו היא חשה צורך לבקש סליחה? האם משום כך ממקמת המטאפוריקה את האשה ב"ים" שיש בו טלטלה ותהומות מאיימים – בניגוד לקרקע יציבה ובטוחה?

האלוזיות למקורות יהודיים תומכות בפירוש הזה. "הסליחה" המתקשרת לכותרת השיר ("סליחות") מכוונת אל תפילות הסליחות ביום הכיפורים, שעיקרן בקשת סליחה ומחילה וכפרה על חטאים. פירוש זה, שעל פיו נתפס המגע הארוטי כחטא, מתקשר גם לפרשת בראשית. שהרי לאחר שהפרו אדם וחוה את הצו האלוהי וחטאו באכילה מעץ הדעת – "נפקחו עיניהם" ואלוהים גזר עליהם עונשים כבדים, וגירשם מגן העדן: "ותיפקחנה עיני שניהם... ויגרש את האדם" (פרק ג'). ואם יש במגע המיני משום חטא, כתם אפל על לובן המפרש הנשי, יובן גם מדוע יש "לכרוע" על חוף "הסליחה". שהרי הכריעה אינה מתלווה לתפילה של כל ימות השנה אלא רק לתפילת מוסף בימים הנוראים וביום הכיפורים, שבהם חוזרים בתשובה ומבקשים מאלוהים סליחה ומחילה על חטאים שנעשו, כנאמר בתפילת המוסף: "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה."

ומנין שאובה המטאפוריקה שמתחום הים? ובכן, מן הספרות הרוסית, ומאלף לראות כיצד המשוררת צירפה והתיכה יחד חומרים משתי התרבויות שבתוכן צמחה.

בתקופה שבה נכתב השיר עסקה לאה גולדברג גם בתרגום לעברית של ספרו של קאטאייב "מפרש בודד מלבין באופק" (שהופיע ב"ספריית פועלים" בשנת 1942). הספר מתאר, אמנם, את ימי המהפכה הבולשביקית ברוסיה ואין קשר בין השיר לבין תוכנו, אבל יש קשר בין השורה "מפרשי הלבן אל האופל שלך" לכותרתו. יתר על כן, כותרת ספרו של קאטאייב שאולה משיר לירי נודע, "המפרש", מאת המשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב (1841-1814), ממייסדי השירה הרוסית החדשה. ויש לציין: השיר הזה נלמד (ועודנו נלמד) במערכת החינוך הרוסית, ובעל-פה. בשיר מדובר על מפרש בודד, המלבין בערפל של ים תכול, והמשורר תוהה: מה מחפש המפרש בארץ רחוקה ומה השאיר במולדתו? ותשובתו: הוא, האמיץ, מחפש את הסערה כאילו בה נמצא השקט, השלווה. הפירוש המקובל הוא, שהנפש האנושית הטהורה (שאותה מסמל המפרש) שבויה באדמה ושואפת לפדות, לגאולה ולשלווה, ואפילו תמצא אותם, באורח פרדוקסאלי, בסערה.

ויש גם לזכור: באותה שנה, 1942, הופיעה גם האנתולוגיה "ילקוט שירת רוסיה", שעל עריכתה שקדה לאה גולדברג יחד עם שלונסקי, ויש בה ביטוי לעניין העמוק שגילתה גולדברג בספרות הרוסית (שממנה תירגמה ושבחקירתה אף העמיקה בשנים הבאות) ובכלל זה בשירתו של לרמונטוב.

הבית האחרון של השיר נבנה, אפוא, בזיקה לשירו של לרמונטוב. אמנם בשירו לא נמצא את נושא החטא והכריעה ובקשת הסליחה, וגם חתירת "המפרש" בו איננה אל החוף אלא אל הסערה, אבל יש בו ביטוי לשאיפה לגאולה, לפדות, לשחרור ולשלווה נפשית, ואולי אפשר לראות בו מקור משלים לנאמר קודם לכן: שאיפה לשחרור ולפדות מן הגבר, שאמנם העניק לה בעבר עולם חוויות ארוטי עמוק, אבל עולם זה נראה לה בהווה בגדר של חטא או של כבלים לגביה. מכאן הצורך העמוק להגיע לשלווה, ל"חוף", לבקש סליחה וכפרה על חטאה; ואולי גם לבקש סליחה מהגבר, שכה העשיר את עולמה, על הימלטותה ממנו.

ה. עושר פרוזודי

השיר נותן, אפוא, מבע לתחושות מורכבות בחווייה הארוטית, וכאמור, בחווייה זו ובדרכי מבעה אפשר לראות מגמה להיחלץ ממסגרת הגבולות המוסכמים לגבי השירה הנשית. מגמת ההרחבה נתמכת גם על-ידי התבניות הפרוזודיות העשירות.

השיר בנוי 3 קוורטטים, הנחלקים לשתי קבוצות (1+2) מבחינת המבנה התימאטי. בכל הבתים מתקיימת אותה תבנית חריזה מסורגת, ובכל בית שני חרוזים – נשי-גברי (מלעילי-מלרעי) לסירוגין: לפקוח-האוח, וראי-הדברים; ציפורן-אורן, חשוף-גוף; אליך-ללכת, שלך-הסליחה. החריזה עצמה עשירה ומשוכללת, "אמנותית": היא מצרפת חלקי דיבר שונים, מקיפה חלק ניכר מן המילים החורזות, יש בה אסונאנסים, ובמידה רבה כלולות בה מילים מרכזיות מבחינת המשמעות, שנדחו לסוף השורה והובלטו על-ידה. הרי זו חריזה עשירה מבחינה דקדוקית, מצלולית וסמאנטית.

השיר גם שקול בטטראמטר אנאפסטי, עם גיוונים רבים המעשירים אותו. דומה, ביקשה המשוררת להוכיח את כוחה האמנותי, שאינו נופל מכוחם של המשוררים.

ו. סיכום: נועזות וריסון

למרות האמור לעיל, ניתן – כפי שצויין תחילה – להבחין איך "נזהרת" לאה גולדברג שלא לפרוץ יתר על המידה את המוסכמות שהיו מקובלות ביחס לשירת נשים, ונקשרו דווקא בהיעדר כוח, בחולשה נשית.

למרות, או משום, נועזותו, עוטה השיר כסות לשונית והוא נראה כאילו נשאר בגבולות השירה הנשית הרכה, בעולם הפרטי, בלא חריגה לשאלות מוסריות רחבות.  בהתאם למוסכמות, השיר מנוסח כווידוי והוא שיר לירי קצר, שבמרכזו מוצבים אישה תמימה ותמה, שפוקחים את עיניה, וגבר יודע, מנוסה ומוביל, בעל עומק נפשי ("אופל"). ומעל הכל ניצבת הנסיגה, ההימלטות מהארוס, הנתפס כמחטיא או כמשעבד.

האם נזהרה המשוררת מפני קוראיה או מפני בני-חוגה או שמא מפני עצמה? קשה לדעת. אבל אפשר לשער: דווקא המתח הפנימי שבין גילוי לכיסוי, בין העזה להירתעות ובין תום לארוטיות, הוא שהקנה לשיר את כוחו ואיפשר את התקבלותו על ידי חבורתה. ואולי בגלל המתח הזה – בנוסף ליופיו ולעדינותו של הלחן שחיבר לו עודד לרר – אהוב השיר גם היום ומושר בחוגי שירה בציבור.

אהוד: שימו לב גם לניתוח השיר הזה של לאה גולדברג במאמרו של יוסף אורן בגיליון 530. שם הוא נקרא בשם "באת אליי".

* * *

אורי הייטנר

סליחות – קריאה אחרת

במאמרו המרתק "הישמרו מחוקרות המגדר בספרות", מנתח יוסף אורן את שירה של לאה גולדברג "סליחות", ומסקנתו היא, שאף ששני הבתים הראשונים מרמזים על הצורך של המשוררת להתנצל בפני אהובה, הבית השלישי משנה את התמונה, ועל פיו – הוא זה שצריך לבקש את הסליחה ממנה.

אני ממשיך ללכת צעד נוסף ומגיע למסקנה אחרת.

עודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה (לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון, מוצאי יום העצמאות תשל"ז 1977) רק את חלקו הראשון של השיר. אבל לשיר חלק נוסף, אף הוא בן שלושה בתים:

הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,

תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:

זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,

דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.

אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,

לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.

וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ

לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.

וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,

וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.

וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,

חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

שני הבתים הראשונים מחזקים את התזה של אורן. אולם הבית האחרון מהפך הבנתו. אכן, הוא האיש שעולל לה רע, אך היא עדין אוהבת אותו, עדין משתוקקת לו, היא מקווה שהוא יחזור, ותפילתה היא שיהיה בכוחה לסלוח לו.

נושא השיר הוא הסליחה. מהי הסליחה עליה מדברת המשוררת? האם היא מצפה לבקשת סליחה מאהובה שבגד? האם היא מצפה ליכולת שלה לסלוח לו, כיוון שהיא מתייסרת בקנאה? האם היא מחפשת את היכולת לסלוח לעצמה?

הבית האחרון מביא לשיא את הטינה שלה לאהובה, כאשר היא משתמשת במילה המפורשת, הקשה – בגידה. איך אפשר לסלוח על בגידה? הכותבת מודעת לקושי, אך היא רוצה לסלוח, לכרוע על חוף הסליחה, כדי שתוכל לקבלו בחזרה. לכן, היא אוגרת בעבורו, במחסנים נסתרים בנפשה, את מעט השלווה שיש בה בימי הגעגוע. את המאגרים הללו היא תפתח בעבורו, אם וכאשר יחזור "קרוב ותמים", בהרכנת ראשה הנכנע. היא מייחלת לכך שהאהבה תנצח את הטינה, הכעס ותחושת הנטישה. היא מייחלת לכך שיהיו לה כוחות הנפש לסלוח.

בהתכנסות שאני עורך מידי שנה בקיבוצי, אורטל, בליל יום כיפור, אנו שרים את השיר הזה.

לא בכדי הכתירה לאה גולדברג את השיר בשם "סליחות". היא ידעה, כמובן, מה האסוציאציה של הכותרת הזאת. היא בחרה בכותרת זו, כדי להאיר בעיני הקורא את לוז השיר, את המסר העיקרי שלו, וכך להדריך אותו איך לפסוע בשביליו.

שיר ששמו "סליחות" הוא שיר שנושאו המרכזי הוא הסליחה. "וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי." החלון פותח לנו פתח החוצה. הראי משקף לנו את עצמנו. המבט אל עצמנו הוא יסוד חשבון הנפש של יום הכיפורים. יתכן שדרכו עיניה נפקחות ("בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ") להכיר את עצמה.

מהו חוף הסליחה? האסוציאציה שלי היא למנהג ה"תשליך" המקובל בא' ראש השנה, לקראת השקיעה – התכנסות על חוף הים או סמוך למקווה מים, השלכה סמלית לים של חטאינו בשנה היוצאת, וקריאת תפילה מיוחדת. המנהג מבוסס על הפסוק "...וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', י"ט).

החיבור ליום הכיפורים מועצם, בעיקר, בשורה: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ." השיר, שמלא כולו בניגודים: חלון וראי, צער ועונג, להראות בחושך, לבלב יגוני בחיוך, מדבר על הזוהר והעונש. החודש ש"תלש את ימיי וזרק אל התהום" מרמז אף הוא על מנהג התשליך. "אם היו עינויים" – יום הכיפורים הוא יום תענית, "ועיניתם את נפשותיכם"; ואולי בימים הנוראים שלה, תרתי משמע, העינויים הפליגו אליו, אל האיש שבאהבתה אליו היא מתייסרת.

תפילת "כל נדרי" מתירה את הנדרים שננדרו במהלך השנה – "בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין." היא מתייחסת לקרע בינה לבין אהובה כאל נדר שהוא נדר, לא להביט עוד לאחור, לא לחזור עוד אליה. את הנדר הזה היא מכנה – "נדרי הבגידה". היא מקווה שהוא יפר את הנדר הזה, ושלה יהיו תעצומות הנפש לסלוח.

* * *

עדינה בר-אל

עוד משהו על "סליחות" ללאה גולדברג

בהמשך לרשימתו של ידידי יוסי אורן (שזוכר לטובה את שמן הזית שלנו וגם את שיחותינו במכללה – כך אני מקווה) [חב"ע 530], אבקש להתייחס לשירה הנפלא של לאה גולדברג "סליחות". שיר שזכה ללחן מעולה של עודד לרר ולביצוע מרטיט לב של יהודית רביץ.

היטיב יוסי אורן להצביע על כל מערך היחסים של הדוברת ומושא אהבתה, על כך שהאהוב הוא שצריך לבקש סליחה, ולא להיפך. מסתבר שיש לשיר זה המשך, חלק שני, וגם בו שלושה בתים. ובתים אלו מאששים את פגיעותה של הדוברת וגם את הבגידה שלו, החוזרת ונשנית, כאילו נדר לבגוד.

והנה מילותיה, המופיעות בספר "שיבולת ירוקת העין" (1938) ואחר-כך גם בקובץ "לאה גולדברג – מוקדם ומאוחר" בהוצאת השומר הצעיר, מרחביה.

[ר' לעיל את המשך השיר המצוטט ברשימתו של אורי הייטנר]

כמה הארות והערות לשיר זה: בפתיחה היא מבטאת תחושה שהיא בזבזה את ימיה, שנתלשו (כמו בלוח שנה יומי, שהיה נפוץ פעם), ונזרקו אל התהום. ימים אלו כללו זוהר ועונש, צער ועונג.

לאחר מכן היא מתארת את ההשפלה. היא קושרת שרוכי נעליו בגניחה, לא פחות. היא מלווה אותו דמומה, עם יגון, אך בחיוך. בדיוק כמו הדוברת בשירה של רחל "אישה", שחשה כמו עבד כלפי אדונה, כמו כלב מסור, וכאבה עצום. (ראה דבריו של יואב אהרוני – חב"ע 531).

היא מודעת לבגידתו, היא יודעת היטב שהיא משלמת בימיה המבוזבזים, שהיא נענשת, סובלת; ואילו הוא נהנה מ"שלוות ימים". למרות כל זאת היא מרכינה ראשה הנכנע כשהוא חוזר, חוזר "קרוב ותמים" (ממש... כמו שהחבר'ה אומרים).

לפעמים האהבה גוברת על ההיגיון גם אצל מי שמודע/ת היטב למצב.

אהוד: כמה דומים דבריה בשיר "סליחות" לשירת סולוויג ב"פר גינט" מחזהו של איבסן שזכה לתרגומה הנפלא, האחד ואין שני לו, של לאה גולדברג: "תבורך שהלכת כאשר חזרת / יבורך בוקר חג שראה תשובתך." [ציטוט מהזיכרון].

* * *

משה גרנות

באיחור קל, לרגל חודש האישה הבינלאומי – עיון בעיצוב הנשים בספרו של צ'ינגיס אייטמטוב

"והיום איננו כלה"

עם עובד, 2005 (1980), מרוסית – דינה מרקין ואמציה פורת, 398 עמ'

בשל טרדות שונות, שאין זה המקום לפרטן, התאחרתי מעט עם רשימתי על עיצוב הנשים בספרו של צ'ינגיס אייטמטוב, ואולי אשמה בכך גם העובדה שהספר שלו, אשר זכה לשבחי הביקורת וקהל הקוראים, לא הצליח לכבוש את ליבי, וזאת ממספר סיבות:

עיקר העלילה בנוי בהרצאה ריאליסטית – מסע הלווייתו וקבורתו של קזנגפ, פועל קזחי מצומת רכבות שכוחת-אל בשם בוראנלי-בוראני, אשר בערבת סארוזק. תיאור המסע משובץ בזיכרונות מימי הזוועות של שלטון סטלין, כאשר בני אדם נאסרו, נחקרו עונו ונשפטו למוות, או לשנים ארוכות בכלא בעוון עוינות, כביכול, למשטר. אילו הסתפק אייטמטוב בכך – הרומן היה יכול להיות משביע רצון, הגם שבהכרח הייתי משווה אותו לרומנים של סולז'ניצין, העוסקים באותו הנושא, אך עדיפים עליו לאין שיעור; אבל אייטמטוב לא הסתפק בכך, והוא החליט לגדוש ברומן הזה מן הגורן ומן היקב, עד כי פָגם באורח חסר תקנה באחדות היצירה.

בתוך העלילה הריאליסטית, כאמור, משובצים קטעים של מדע בדיוני על שני בסיסי טילים בערבת סארוזק שבברית המועצות, ובנבאדה שבארצות הברית, אשר שלחו ספינת חלל לבדוק אפשרות של תרבויות אחרות בקוסמוס. האסטרונאוטים אמנם מוצאים תרבות כזאת בכוכב בשם "בת היערה", אך על פני כדור הארץ מחליטות המעצמות להתנער מהאסטרונאוטים ומיצורי המרחקים ולהקיף את כדור הארץ בחישוק של טילים אשר ימנעו כל קשר עם התרבות הזרה ההיא (עמ' 25-23, 101-92, 115-114, 128, 149-148,190-187, 395-384, 396). כל הפנטסמגוריה הזאת אמורה איכשהו להתקשר לעלילה הריאליסטית, וצריך מאמץ רב כדי להסכים בנדון עם המחבר.

אבל בכך לא סגי: הספר משובץ באגדות ארוכות (ודי מייגעות!) מההווי הקזחי (אייטמטוב עצמו הוא קירגיזי), כגון סיפורה של ניימאן-אנה, שבנה נשבה בידי שבט הז'ואז'ואנים האכזריים, אשר בעינויים אכזריים הם הופכים את שבוייהם ל"מאנקרוטים", לרובוטים צייתניים ששוכחים את מוצאם ועברם. ניימאן-אנה הגיבורה מבקשת לחטוף את בנה מידי שוביו, אך הוא איננו מכיר אותה, ויורה בה חץ המביא עליה את סופה (עמ' 127-117, 138-129,155-154, 180, 216, 382, 397); כגון האגדה על צ'ינגיס חאן, שניבאו לו כי ענן לבן יסמן את הצלחתו בכיבוש העולם. ברגע שהענן יסור מעליו – יחדל לנצח. הענן סר מעליו כאשר דן למוות שני אוהבים – שר המאה ארדנה ואהובתו דוגולאנג, אשר הביאו ילד לעולם בניגוד לצו המפורש של צ'ינגיס חאן (עמ' 264-216); כגון סיפורו של הזמר-המשורר רימאלי אגא, אשר בגיל 60 התאהב במעריצה שלו - זמרת-משוררת צעירה בת 19 בשם בגימאי, ואשר נענש קשות על כך בידי אחיו עבדילחאן (עמ' 322-321, 352-339, 373).

יש אמנם קשר בין האגדות לבין הסיפור הריאלי, ולא ארחיב כאן את הדיבור על כך, אבל יריעת האגדה היא כל כך רחבה, עד כי הקורא שוכח את השלד המרכזי של העלילה.

על האגדות הנ"ל נוספה גם מערכת סמלים הלקוחה מעולם החי ("משלי שועלים"?), כגון סיפור השועלה המייחלת לשיירי אוכל על המסילה (עמ' 9-7, 20, 45, 86), סיפור הגמל הקדמוני (עמ' 92) וסיפור הדיה המרחפת מעל שיירת ההלוויה ו"מביעה את דעתה" על מה שהיא רואה ממרומים (עמ' 274, 381-380, 386-385).

במערכת הסמלים הזו ימצא הקורא גם פזמון החוזר ברומן עשרות פעמים, באותן מילים ממש, מתאר את הרכבות העוברות במדבר סארוזק ממזרח למערב, וממערב למזרח (בפעם הראשונה מופיע הפזמון בעמ' 26, והוא חוזר בכל הרומן עד סופו – עמ' 398).

הוסף לכל זה את הפרק הענק שהוסיף המחבר אחרי פירוק ברית המעוצות (עמ' 282-199), פרק היושב על העלילה המרכזית כמו גבנון – והרי לך קונגלומרט ספרותי שיאה לטירון בעולם הכתיבה.

אך ענייני ברשימה זו איננו בטיבה הספרותי של היצירה, אלא בדמויות הנשים המופיעות בה. כאמור לעיל, יש ביצירה רובד ריאלי ורובד אגדי.

נתחיל ברוב הריאלי, בו מסופר בהרחבה על שתי נשים:

אוקובאלה, אשת ידיגיי, איש המנהיג את שיירת ההלוויה של ידידו הקשיש קזנגפ. ב"הווה" היא אישה זקנה וחסרת שיניים, אך חכמה מאוד המבינה דבר מתוך דבר. בצעירותה התאהבה בידיגיי, הדייג, למרות אזהרותיהם של בני משפחתה, כי דייג מייסר את זוגתו בדאגות ובהמתנות מייאשות על החוף. ידיגיי מוקיר אותה על אהבתה, והוא יוצא אל הים הקפוא להשיג לה את חדקן הזהב, עליו היא חלמה בהריונה. ידיגיי חוזר ממלחמת העולם השנייה פגוע גוף ונפש, ואוקובאלה עובדת עבודת פרך עבור שניהם, עד שהוא מצליח להתאושש ולחזור לכוחותיו (עמ' 65, 312-306, 365-364).

האישה השנייה ברובד הריאלי היא זאריפה, אשת אבוטאליפ. אחֶיה מזהירים אותה שלא תינשא לו כי היה שבוי מלחמה אצל הגרמנים, ולפי האתוס הסובייטי, היה עליו להתאבד, ולא ליפול בשבי. שבויים נשפטו על בגידה, והוצאו להורג. עם אבוטאפליפ הקלו כי הוא עם מיספר חברים, הצליח להתגבר על הזקיפים, לברוח ממחנה השבויים בבוואריה ולהצטרף לפרטיזנים היוגוסלבים. אלא שיוגוסלביה, וטיטו בראשה, הפכו עם השנים לאויביו של סטלין, ועל כן, אבוטאליפ, שהיה מורה לגיאוגרפיה, נאלץ להתפטר מעבודתו מיספר פעמים, עד שנאלץ לעבוד יחד עם רעייתו בעבודות שחורות. הוא מגיע בסופו של דבר לצומת שכוחת האל בוראנלי-בוראני, בה מתגוררות משפחותיהם של קזנגפ וידיגיי, אבל גם לשם מגיעה זרועו הארוכה של סטלין, ומאשימים אותו בבגידה משום הזיכרונות שנהג לכתוב בערבים עבור ילדיו לכשיגדלו. רב-סרן, המבקש קידום, מאמין שעל-ידי הפללתו של אבוטאליפ יועלה בדרגה. הוא חוקר אותו באכזריות ומבטיח לו הקלה בעונש (במקום עונש מוות – עבודת פרך לשנים ארוכות!) אם יסכים להפליל את חבריו שהיו עימו אצל הפרטיזנים היוגוסלבים.

אבוטאליפ מבין שלעולם לא יראה שוב את אישתו וילדיו האהובים, והוא שם קץ לחייו, ובלבד שלא ייענה להצעה השטנית של חוקרו. כאן מתגלה חוכמתה וגבורתה של זאריפה אלמנתו (מודיעים לה שהוא מת מאוטם שריר הלב...) – אחֶיה וקרוביה מתנכרים לה, ואינם עונים למכתביה ולמברקיה.

 היא מבינה שהיא יחידה בעולם עם שני ילדים החולים מגעגועים לאביהם. היא מתעשתת ומחליטה לעזוב את בוראנלי-בוראני לאחר שידיגיי מתאהב בה נואשות. היא מצילה את משפחתה ואת משפחתו של ידיגיי מהשפלה ואסון. בסופו של דבר היא זוכה שהמשטר שאחרי סטלין יפרסם ריהביליטציה לאבוטאליפ (עמ' 111, 192, 305-282, 338-329, 370).

כאמור, מצוי בספר גם הרובד האגדי, וגם שם מצוירות הנשים כגיבורות מופלאות: על סיפורה של ניימאן-אנה, אשר קוננה על בנה וחיפשה אותו באפסי ארץ, כבר סיפרתי לעיל. אזכיר כאן עוד שלוש נשים, המופיעות באגדות הנ"ל, הלא הן דוגולאנג, אלטין ובגימאי.

דוגולאנג, היולדת בן לשר המאה, ארדנה, בניגוד לצו של צ'ינגיס חאן האיום, מוצאת להורג, וכשחוקרים אותה מי האב, היא מוכנה לרמוס את כבודה ולומר ששכבה עם סתם איש מן השוק, כדי לא להסגיר את אהוב ליבה, אלא שארדנה האציל והאוהב מודה קובל-עם ב"אשמתו", כורע ברך מול אהובתו הנפלאה, ושניהם מוצאים להורג בתלייה על דבשות גמל. אלטין השפחה הנאמנה שלהם, שומרת סוד, ובסופו של דבר, נשארת בודדה בערבה עם התינוק. בשל נאמנותה שאינה יודעת גבול – נעשה לה נס, ושדיה הזקנים הניבו חלב לתינוק היתום.

ואחרונה – בגימאי, נערה בת 19, משוררת וזמרת, מעריצה את רימאלי אגא בן ה-60, ורוצה להקדיש את חייה לו, אותו ואת שירתו היא אוהבת ממעמקי הנפש. אם נזכור שמדובר בחברה קזחית מוסלמית – הרי שווידוי אהבה כזה של בגימאי בפני קהל גדול שנאסף למשתה חתונה – הוא בבחינת מעשה טירוף, שבהחלט מרטיט את הלב.

הספר איננו "כוס התה" שלי, אבל עיצוב דמויות הנשים נעשה בהערכה ובאהבה גדולה, וחשבתי שמן הדין להזכיר זאת בחודש האישה הבינלאומי, הגם שקצת איחרתי.

* * *

יוסי גמזו

שִיר קָטָן, בַּסִּינְקוֹפָּה בֵּין גֶּשֶם לְשֶמֶש

עֶצֶב כָּזֶה, שָׂמֵחַ.

אֹבֶךְ כָּזֶה, קוֹרֵן.

כְּמוֹ יֶלֶד קַפְּרִיזִי: שִמְשִי וְגָשוּם. צָחַק, וְכָעֵת דּוֹמֵעַ

אוֹ קֹדֶם בָּכָה וְכָעֵת מִצְטַחֵק.

קוֹרֶה.

וְגַגּוֹת אֲדֻמִּים כְּגֻזְמָה נִפְלָאָה מִתּוֹךְ סֵּפֶר-

יְלָדִים עִם מְעַט מְאֹד טֶקְסְט וְהַרְבֵּה תְמוּנוֹת.

אֱלֹהִים, כַּנִּרְאֶה מִזִּקְנָה, מְחַלֵּק מַתָּנוֹת

גַּם לְמִי שֶעָבַר אֶת הַגִּיל. הִזְדַּמְנוּת נוֹסֶפֶת

לֶאֱהב אֶת הַגֶּ'רְסִי הָרַךְ, הַיָּרֹק שֶל הַדֶּשֶא

עוֹד לִפְנֵי שֶנִּשְכַּב לֹא בִּשְנַיִם וְלֹא עַל גַּבָּיו

אֶלָּא מֶטֶר אוֹ שְנַיִם מִתַּחַת לוֹ, בֵּין רְגָבָיו

שֶל הַנֵּצַח. בֵּינְתַּיִם הֲרֵי אַתְּ בִּלְתִּי מְקֻדֶּשֶת

לִי בִּתְכֵלֶת טַבַּעַת-פַּסְטֶל מֵעֲשַן-הַמִּקְטֶרֶת

שֶל שוֹמֵר גַּן-הָעִיר הַחוֹצֶה אֶת הַפַּרְק כְּחַיַּי

אֶת חַיַּיִךְ. כָּל-כָּךְ יַלְדוּתִית הִיא הַקֶּשֶת בַּגַּיְא

וְכָל-כָּךְ מְרַהֶטֶת הַכֹּל חֲגִיגִית. נוֹתֶרֶת

עִרְבּוּבְיָה שֶל חֲדַר-יְלָדִים עֲנָקִי. שוֹמֵעַ

הָאִילָן צִפֳּרִים שֶרַק אַתְּ וַאֲנִי נִזְכְּרֵן.

מַה הֵן אוֹמְרוֹת לָנוּ?

עֶצֶב כָּזֶה, שָׂמֵחַ.

מַה הֵן שָרוֹת לָנוּ?

אֹבֶךְ כָּזֶה, קוֹרֵן.

* * *

פרופ' מנשה הראל

זיקת עם ישראל ל"גן המלך" בציון

זיקת עם ישראל לירושלים וערגת יהודי העולם לציון, נזכרו בספרות העברית בת 4,000 שנה ובעליית מאות אלפי יהודים לארץ ולירושלים עיר קודשנו. אולי נמצא עניין מיוחד בקטע מפרי עטו של חוקר לא יהודי דווקא, האנגלי ג'.ט. ברקליי, הכותב בספרו "קרייה למלך רב" בשנת 1858 על אודות זכותו החוקית של עם ישראל, לאמר:

"עיר הערים (ירושלים) תקיף שטח של יותר ממאה מילין מרובעים (260 קמ"ר, כפליים מבימינו), ומיספר תושביה יגיע למיליונים(!)... הגישה אליה תהיה נוחה מאוד במסילת ברזל קצרה מאִל עֳרִיש או מאשקלון, ואולי אפילו מעזה, שתהיה נודעת כעיר הנמל החשובה ביותר בכל החוף הסורי... ירושלים כזו, בעלת אקלים כה נוח, שלמקומה יתרונות כה מובהקים מן הבחינה האזרחית, המסחרית והגיאוגרפית, יכולה גם יכולה לטעון לכתר גְבֶרֶת העולם, כאשר יחזרו ויֵשבו ביהודה בַּעֳלֶיהָ החוקיים."

במאמרי זה אדון באתרים שנוסדו ב"עמק המלך" על ידי מלכי יהודה, בתיפקודיהם ובגורמים שסייעו לפתח את "גן המלך" ותרומותיו לגידול הבשמים והקטורת לפולחן עבודת בית המקדש בירושלים. בדבריי אלה אנסה להוכיח שעם ישראל הוא היחיד בתולדות הארץ שעיצב ופיתח את ירושלים הקדושה לעמנו, והעצים את תפארתה.

באשר לייסוד "גן המלך" ב"עמק המלך" בירושלים רק על-ידי בני ישראל בתולדות ארץ ישראל, חשוב לדעת היכן גידלו את הבשמים וצִמְחֵי הֵמַרְפֵּא בימי קדם בציון. בעיר קודשנו היו שלושה מקומות ומיתקנים מלכותיים לגידול ולתעשיית הבשמים ב"עֵמֶק המלך" שבנחל קידרון (בראשית י"ד, 17), בִ"בְרֵכַת המלך" (נחמיה ב', 14) וב"גַן המלך" (מלכ"ב כ"ה, 4; ירמיהו נ"ב, 7; נחמיה ג', 15). נראה ששלושת האתרים האלה מכוונים לתעשיית קטורת ובשמים של המלך שלמה לפני שלושת אלפים שנה.

"עמק המלך"

נקבע בנחל קידרון שמשמעות שמו הוא משורש קדר – אָפֵל, שהוא האתר הנמוך בירושלים – 600 מטר מעל פני הים, וחם באקלימו. הוא מוקף הרים סביב שגובהם כ-800 מטר, ואדמתו הנסחפת פורייה ומתאימה לגידול צמחי בשמים ותרופה, כי חקלאות השלחין זקוקה לשלושה תנאים: אדמה, מים וחום הקיימים בעמק המלך. אדמת העמק נתדשנה מאמת המים שנבנתה ממימי בית המקדש, ודרכה הוציאו בשלושת הרגלים את פסולת המזבח – זבל הקורבנות והדם אל גן המלך; כפי שמצינו במשנה, לאמור: "אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קידרון ונִמְכָּרִין לגננים לזבל ומועלים בהם" (יומא פ"ה, מ"ו).

רמזים על שימוש הצמחים לתרופה נמצא בספר יחזקאל המתכוון לנחל קידרון: "ועל הנחל שפתו מזה ומזה על כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחודשיו יבכּר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פִּרְיו למאכל וְעַלֵהוּ לתרופה" (מ"ז 12).

המעיין החשוב של ירושלים הנזכר במקרא נובע בעמק המלך, הוא הגיחון, הנובע בנחל קידרון מזרחה לעיר דוד ותפוקתו 60 מעו"ק בשעה. כאן הומלך שלמה המלך (מלכ"א א', 33), וחזקיה מלך יהודה הזרים אותו לעיר דרך הנִקְבָּה שחפר (דבה"ב ל"ב 30).

עמק המלך הוקדש לגידול הבושם והקטורת, השעורה והזית לפולחן בית המקדש.

"בריכת המלך" שלמה

בריכה זו, שכונתה כנראה גם בשם "ברכת השילוח" (נחמיה ג' 15), שימשה כמדומה להתססת ההפרשה והדם של קורבנות בית המקדש ואדם בעיר, כמטרה להכין מהם דשן שאינו מזיק, וּמְזַבֵּל את גן הבשמים של המלך. הדִּישוּן הזה, שלוש פעמים במועדי השנה, עם המים הרבים של אמת עין עֲרוּב שבהר חברון ותפוקתו 60 מעו"ק בשעה, שנבנתה בימי המכבים או הורדוס, הניב בְּשָׂמִים משובחים לבית המקדש כָּיָאֵה לשם "גן המלך".

"גן המלך"

נזכר בימי דוד המלך כנאמר במקרא על בניית נחמיה את חומת ירושלים בדרום העיר דוד: "ואת חומת בריכת הַשֶּלַח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דוד" (ב' 14). בעמק נחל קדרון נובעים מים רבים ממעיין הגיחון.

אציין שגן במקרא הוא מקום שאדמתו שופעת מים והוא מופיע תמיד במשמעות שדה שַלְחִין, המושקה ממי מעיין או נחל. אכן, עמק נחל קדרון הנמוך בכ-200 מטרים מהר המוריה, שעליו נבנה בית המקדש (בראשית כ"ב 14,2), היה האתר החם ביותר בירושלים, שרק בו אפשר לגדל בשמים וקטורת לפולחן המקדש. כאן מצטברת אדמת סחף של שלושה נחלים: קדרון במזרח, גֵיא בֵן הְינום במערב, ו"הגיא", או עמק עושי הגבינה בַּתָווֶך.

ידוע שהקטורת והבשמים הובאו לירושלים לשלמה בידי מלכת שְבָא (מלכ"א י' 2; דבה"ב ט' 1), אם כן היכן גידלו אותם, אם לא בגן המלך הסמוך למי שפך הגיחון? אדגיש שבחנוכת בית המקדש זבח שלמה 22,000 ראש בקר, ו-120,000 צאן (מלכ"א ח' 63-62), ואילו בימי חזקיה מלך יהודה הקריבו בחג הפסח 670 ראשי בקר ו-3,300 ראשי צאן (דבה"ב כ"ט 33-32).

לכוהנים מבית אַבְטִינָס היתה חזקה על הכנת הקטורת לבית המקדש השני, כנזכר במשנה (שקלים פ"ה מ"א; יומא פ"ג מי"א). ובמדרש ילקוט שיה"ש ד' י"ג נאמר על הכוהנים מגדלי הכופר המשמש גם לרפואה בירושלים: "בתי שלחים היו מקיפים לירושלים ולכל אחד היה כוֹפֶר והיו מלאים כל מיני בשמים, והכוהנים יוצאים לשם ומביאים צורכי בית המקדש בטהרה."

 לפי דברי יוסף בן מתתיהו, מנו הכוהנים את מיספרם של קורבנות הפסח בבית המקדש שהיה 255,600 (מלחמת היהודים י' ט' ג'). אם נכפיל מספר זה בארבעה בני משפחה אחת של עולי הרגל, נגיע למיליון נפש. המפתיע הוא כיצד לא פרצו מגפות עקב הזיהום הרב שגרמו קרוב לוודאי הדם, הפסולת וההפרשות שהותירו אחריהם בעלי החיים המוקרבים?

יונתן בן עוזיאל, שחי בסוף ימי בית שני, מציין בתרגומו לקוהלת ב' 5, שבו נאמר: "עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי, עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים", וכתב: "אשר זרע בהם כל עשבי בשמים אשר הביאו אליו השדים והרוחות מארץ הודו וכל עצי פרי. והם השתרעו מחומת העיר ירושלים עד מי השילוח."

מעניין שפרופ' נ' אביגד חפר בעיר העליונה של ירושלים בשנת 1997 וגילה ששם היה בית רִיקוּחַ לבשמים וכלים לתעשייה זו מימי בית שני ("העיר העליונה של ירושלים" 1980).

הר הזיתים (זכריה י"ד 4)

ההר קרוי כך משום שסלעיו הקירטוניים וְהָרַכְּים שאין כמוהם בכל הרי ירושלים, היו נוחים לנטיעת עצי זית, משום ששורשיהם עדינים ואינם חודרים עמוק לסלע הגיר הקשה.

הוא מכונה גם הר המשחה (משנה מידות פ"ב, מ"ד), כי בשמן הזית היו מושחים את המלכים והוא שימש בעיקר למאור נר התמיד ועשר מנורות הזהב בעלי שבעת הקנים בבית המקדש (דבה"ב ד' 2). בגלל גובהו, כשמונים מטר מעל הר הבית, נהגו היהודים לעלות עליו לתפילה בחגי ישראל מול המקדש; על הר זה שכן כבוד ה' (יחזקאל י"א 23), וכאן שרף הכוהן הגדול את הפרה האדומה ולכן נבחר המקום הזה לבניין המזבח לעבודת האלוהים. לרגלי הר זה שֶכּוּנה גת שַׁמְנָה בברית החדשה, התפללו ישוע ותלמידיו (מרקוס י"ד 22).

בסוף ימי בית שני נכרתו כל העצים בסביבות ירושלים ונשמדו כל עצי הזית בידי הרומאים כדי מרחק 100 סטדיות (15 ק"מ), (מלחמת היהודים ו' ב' ז').

בגלל גובהו הרב של ההר הוא נבחר לתצפית ולהשאת משואות בראשי החודשים ובחגים לכל חבלי הארץ ולגלות בבל (ירושלמי פ"ב ה"ב).

­­סיכום

ירושלים וציון נזכרו 821 פעמים בתנ"ך ו-3,212 בספרות חז"ל, בשל חשיבותה הדתית והלאומית לעם ישראל, אולם הקוראן הקדוש למוסלמים לא העלה את שמה בזכרונו אף לא פעם אחת.

מדוע?

ירושלים של ימי בית שני השתרעה על שטח של 1,800 דונם והיתה העיר הגדולה והמבורכת בארץ. היא נבנתה במלוא פְּארָה בעיקר על-ידי הורדוס המלך וצאצאיו במשך 46 שנים (הבשורה ליוחנן ז' 20). הר הבית נבנה בידי 10,000 עובדים יהודים במשך 10 שנים. בית המקדש נבנה תוך שנה וחצי בידי אלף כוהנים (קדמוניות היהודים ט"ו, י"א, ב). ירושלים בכל תולדותיה היתה בירת ארץ ישראל ומקדש עם ישראל רק בימי שלטון היהודים על הארץ, למעט כ-100 שנים בימי הצלבנים, ואילו במשך אלף שנות שלטון הכובשים המוסלמים את ארצנו, ירושלים לא היתה בירתם כלל, כי היתה כפופה לרמלה שאף היא לא היתה קדושה להם. כמו כן, ירושלים בימי שלטונם היתה: "מוכת רעב ומרובת מחלות, ריקה מאדם ומזוהמת" – לפי הסופר מרק טווין (1869); ובירושלים העתיקה, לפי החוקר ג' וילסון (1864) היו: "רחובות מתועבים ומטונפים בעצמות חמור, סוס וגמל ובערמות אשפה שגובהן 9 מטר ו-22 מטר."

לפי פרופ' ב"צ דִינוּר, גדול ההיסטוריונים לחקר ישראל, מסורת הַגְזֵלָה של רכוש יהודי על-ידי הערבים היתה מנהג שנמסר מדור לדור עד ימינו. הערבים לא רק גזלו את המקומות הקדושים ליהדות, אלא הפכו אותם בשינוי שמם ובסילוף מסורתם למקומות קדושים לאִיסְלָאם (זכותנו על הארץ, 1967).

יש לשבח את ראש עיר בירתנו מר ניר ברקת הפעלתן, שהוא הראשון בכך בין ראשי עירנו ירושלים, על תיכנונו למַסֵד את תיפקודיו של גן העיר ולגדל בו קטורת ובשמים כדי לחדש ימנו כקדם. אני מקוה שברוב טובו הוא גם יִזום לחגוג את מועדי שלושת הרגלים לעלייה לירושלים, לא רק ליושב בציון, אלא גם "וְאָסַף נִידְחֵי ישראל וּנְפוּצוֹת יהודה יְקַבֵּץ, מארבע כַּנְפוֹת הארץ." (ישעיה י"א 12).

* * *

בן עזר על ברנר

תודה רבה מקרב לב על משלוח "חדשות בן עזר". 

ואם אהוד עצמו הוא הקורא מייל זה, ברצוני לברכו על המפעל היפה והחשוב שהוא עושה בהנצחת בני העלייה הראשונה והשנייה וספרותם. זה עתה קראתי את ספרו "ברנר והערבים". הדברים ישרים ונכוחים ואף חוקר ספרות אחר לא העז להעלותם על דל עטו ובדל מקלדתו.

בברכת חג שמח,

אורי רוזנברג

אהוד: אתה צודק, ואולם ספרי "ברנר והערבים", שיצא לאור בהוצאת "אסטרולוג", 2001, במלאת שמונים להירצחו של ברנר בידי פורעים ערבים בשכונה בשולי יפו, נתקבל בשתיקה ובהתעלמות כמעט גמורה בעולם הספרות והתקשורת בישראל. "תרבות וספרות" של "הארץ" לא טרח להקדיש לו אפילו מילה אחת. אבל איך אמר ברנר, בהקשר אחר: "גם מאלה המזוהמים עלינו לסבול!"

* * *

דודו פלמה

ארבעת הבנים (בהם גם בת אחת)

א. כוס ראשונה

אמרה מתנחלת:

כוס ראשונה וכתומה לחירות ישראל;

זו ארצי, ארץ אבות, לי הבטיחו

מדינה של יהודים על כל תל

מתל רומיידה עד קבר רחל.

ובפסח אחרי שביערתי חמץ

אסב לי בנחת וברוח טובה

ליד השולחן עם בקבוק יין נוצץ

אתבסם ואשיר לי שירים

כי חברון שלי נקייה מערבים.

אהבתי תרד אהבתי גם פול

אך את שכנתי הערבייה

אהבתי מכל.

ובערב אשוט לי ברחוב

וארק מלוא הפה

על שרמוטות לרוב.

וכמו צוואר לרדיד

כמו אש ללפיד

חברון היא שלנו

מאז ולתמיד.

ב. כוס שנייה

אמר החבר הוותיק בקיבוץ:

ארים כוס שנייה,

לזכר השוויון והשיתוף

(כוס מלאה מרורים)     

שהיו פה פעם ועכשיו

הם שוכנים רק בסיפורים.

איך בעוז שרנו "עולם ישן

עדי היסוד נחריבה,"

אמרנו לעצמנו זה להיות או לחדול

ומכל קצות העולם הגדול

כרוחות רפאים הגחנו,

ובנחישות ובהרבה התמדה

לאט זחלנו אל ארצנו האבודה.

עוד אזכור, לתפארת המדינה התקוממתי

איך כבישים ודרכים בעשר אצבעות סללתי.

ולמרות שהיה חם וקשה ומפרך

ובגדיי היו תמיד מלאים בחורים

חיי כאן היו כה יפים וטובים.

ועכשיו משעייפתי ואני במדרון

בתשישות אני נח לי ברשת ביטחון.

ג. כוס שלישית

אמר ברכות קטיפתית אוליגרך רוסי:

ארימה כוס וודקה שלישית לכבודי.

היכן ששלטון מתרפק אל ההון

שם תמצאוני תמיד מולך בהמון.

מלחמה ופליטים הם תופין וממתק

מימי לא אמרתי לא! לאומלל, לנזקק.

עזרה תקבלו פה ללא כל חשש

כי אני מאמין באיש החלש.

אם מישהו רק קצת סובל במדינה

מיד הוא מוזמן לקאוויאר בשכונה.

וגם לשוטרים לפעמים צריך לעזור,

אחר- כך בשביל אוליגרך

הם באדום יעברו ברמזור.    

עכשיו אספר לכם משל תמים,

אמר אוליגרך ברוך לטיפשים:

אם באמת אתם מושחים אותי

אהיה לכם מלך – חסו בצילי!

ואם אין – תצא אש אוליגרך בחרון

ותאכל בכל פה בארזי הלבנון.

ד. כוס רביעית

אמר הפליט מדארפור ודמעות בעיניו:

ארים כוס רביעית קלה כפרפר

לזכר פליטים נדכאים עד עפר,

בלילות מעצר באפילת מכלאות

רק עם שחר עיניי נעצמות.

ארצי מעונה ללא סדר וחוק

ותמונות האימה מכפרי הרחוק

מה צורבות את ליבי הבוער כאש,  

בראותי להקות של כלבים משוסים

בתינוק כחוש בשר בן חמש,

בראותי איך אחיי נסים מבתים הרוסים

אל השחור, אל הבור, אל האש.

וכשבאו לכפר חיילים ואנסו ורצחו את אימי

לא יכולתי יותר לשאת את הקץ, ונסתי לי גם אני.

אין מתום בנפשי, אין מתום בבשרי,

השיגתני נקמת אדוניי.

והגעתי אליכם בודד ונכרי

ואתם הקהיתם שיניי.

ועכשיו אני פה ביניכם,

גֵר, בודד ונואש ושחור,

ואתם, אתם אם תוכלו

התצילו אותי מן הבור?        

* * *

ואחרי הפסח – צהריים בכרם

2 עסקיות אצל צארום ב-156 שקלים כולל התשר

מסעדה עממית מאוד, מומלצת לאחר שבוע של מצות. היא היתה סגורה בפסח, והבעלים מסרו שניתן למוצאם בכנרת.

התפריט כולל שפע של מאכלים תימניים שמעוררים סקרנות רבה. אנחנו, משום מה, היינו די שמרנים וכמעט שלא הסתכנו במה שאיננו מכירים. בצהריים יש ארוחות עסקיות ב-68 שקלים האחת. וזה מה שקיבלנו:

2 פיתות טריות מאוד עם צלוחית מיטבל רסק עגבניות טריות לא חריף במיוחד

1 מנה חמוצים, כרוב וגזר כבושים בסגנון מזרחי

2 כוסות פלסטיק גדולות מאוד מלאות לימונדה מזרחית קרה כקרח

1 מרק ירקות שורש. טעים מאוד. חמצמץ.

1 מרק שעועית. טעים מאוד. השעועיות נמסות בפה.

1 מנה גדולה של שאוויה, שזה בשר עגל מבושל היטב ברוטב נענה ותבלינים. ממש מתפורר בפה. בתוספת פלחי צ'יפס חמים, טריים וגדולים, וסלט ירקות שעיקרו עגבניות ומלפפונים.

1 מנה של 3 קבבונים טעימים עם צ'יפס וסלט ירקות כנ"ל, ועל הסלט, לפי בקשה מיוחדת, גם טחינה.

ס"ה 136 שקלים בתוספת 20 טיפ = 156 שקלים לארוחה משביעה וטעימה מאוד.

יש לציין את פלחי הצ'יפס הגדולים העשויים בנוסח כפרי מתפוחי אדמה מעולים. גם האווירה סביב, בלב סימטאות הכרם וסמוך לשוק הכרמל, נחמדה ועממית מאוד. כולם מחייכים וצארום דור-שני עובר משולחן לשולחן לוודא שהכול בסדר ולהחליף מילות ידידות אחדות. אפשר לשבת בפנים או גם בחוץ.

 ביום בו אכלנו, לפני הפסח, הסריטו בסימטה סמוכה בכרם קטע שלצורך הכנתו הסתובבו עשרות צעירים וצעירות סביב ציוד צילום משוכלל ורב, וצלחת חומוס ענקית שהוצאה ממסעדה סמוכה, אבל את העין תפס בעיקר חיוכו טוב הלב של השחקן ז'אק כהן, גיבור הסידרה הבלתי-נשכחת של הטלוויזיה הערבית הישראלית – "המסעדה הגדולה", ומי שבראשית דרכו, בראשית שנות ה-60, לפני כ-50 שנה, שיחק בעמידה על הבמה הקטנטנה של מועדון "בכחוס" בירושלים, עם שחקנית שהיתה המלכה, את המלך אובו במחזה בשם זה של אלפרד ז'ארי. אנחנו ראינו.

בס"ד אצל צארום, רח' ישכון 22, תל-אביב

* * *

יעקב ינון: לשתף אותם באוצרות שברשותך

לאהוד בן עזר שלום,

מאוד אודה לך אם תשלח אלי את צרופת ההרצאה "שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן".

זוהי ההזדמנות לשוב ולהודות על גיליון 531 של "חדשות בן עזר" שנתקבל אצלי היום ועל כל אלו שקיבלתי עד כה, ובכלל על הנכונות להעשיר את ציבור המתעניינים ולשתף אותם באוצרות שברשותך. אנא, המשך.

חג שמח,

יעקב ינון

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 4

קפצתי ונכנסתי למכוניתו [של ח"כ גדעון וגינור] והסיע אותי וירדתי, כמובן, מרחק בתים אחדים לפני הכניסה למכון אש-שחורה לבעלות-תשובה. אותו לילה ישנתי שנת ישרים. רחוצה, שבעה ומסופקת, ובבוקר אף לא תקפה עליי הבחילה הרגילה. כנראה שנראיתי טוב במיוחד, כי גם פרומה האירה אליי פנים ובישרה לי כי הכול מרוצים מהתקדמותי וכי יום נישואיי קרוב מאוד לבוא, קרוב משאוכל לשער בדימיוני. מיועדת אני לחתן הצעיר, הרב החריף והבקיא שמואל-יוסף צדקיהו, בנו-יחידו של הרב הגאון בן-ציון צדקיהו, העומד בראש ישיבת אבן-העזר.

"האם הם קרובי-משפחה של הרב צבי שדל צדקיהו?" שאלתי.

"הרב צבי-שדל מתל-אביב הוא דודו," השיבה לי פרומה, וראיתי כי בקיאותי הוסיפה לי כבוד בעיניה, אבל בכל זאת שאלתי:

"היה נדמה לי שאותנו, בעלות-התשובה, אתם מחתנים בדרך-כלל רק עם בעלי-התשובה, ואינכם מערבבים אותנו במשפחות שלכם, כי אתם לא כל כך מאמינים לנו ואת בטח יודעת שאני כבר לא בתולה – "

"פאני, פאני," הרגיעה אותי פרומה, "בקדוש-בורך-הוא את כבר מאמינה, אז מדוע אין את נותנת אמון בנו, שרק את טובתך אנו רוצים?! האם את מתארת לעצמך באיזה כבוד את זוכה, שהרב בן-ציון בחר בך כלה לבנו-יחידו שְׁמוּל-יוֹסֶל?"

"הלא זה מה שאני שואלת, מדוע?" התעקשתי.

פרומה חייכה ולא השיבה.

"תראי," אמרתי לה, "אני מאוד מתרגשת. מצד אחד אני לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות של חיי, להתחתן עם שמול-יוסל, ולהיות לרבנית, אבל, מצד שני – "

ופרומה עדיין שותקת.

"פרומה," הפצרתי בה.

"ראי פאני," נעתרה לי לבסוף, "אם תבטיחי לי נעשה ונשמע, זאת אומרת, שכל מה שתשמעי ממני – לא ימנע אותך מן השידוך הזה – ואם תישבעי לי לשמור את הדבר בסוד – "

"אני נשבעת!" לא חיכיתי רגע.

ואז לחשה לי פרומה, מנמיכה קולה כחוששת פן הקירות שומעים אותנו, כי שמול-יוסל צדקיהו, המכונה לֶמָלֶה-שׁוֹפְכָן [במלעיל], כבר היה נשוי פעם לבתולה חסודה וצנועה, ממשפחה מיוחסת ועשירה, דינה-רוֹחֵל שמה, והיא נותרה בתולה גם לאחר שנתגרשה ממנו, כי רבי למלה הצדיק, בנו של רבי בן-ציון, מתקשה בהתקשות, ולא רק ביאה שנייה הוא מתקשה לעשות, כפי שנאמר בגמרא, במסכת עירובין, שהרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעלנה וישְׁנה, אלא אפילו בביאה ראשונה הוא מתקשה, ועל כן ילעגו לו ויכנוהו רבי למלה-שופכן, ומאחר שגדולי-הדור הזהירו שלא לבקר אצל רופא הנקרא פסיכיאטער, הלכו ומצאו עבורו רופא הנקרא היפנוטיסט, והוא גם ירא-שמיים ואומן מצליח מאוד במלאכתו, ואפילו הוא לא הצליח לרפא את רבי למלה ממחלתו, וגם לא כשהאכילוהו שׁוּם עד שבטנו כמעט שנתפקעה, וכשהחלה דינה-רוחל היחסנית מקימה צעקות ומאיימת, בא אביה התקיף וצעק אף הוא, ונתבהל שמול-יוסל המסכן ונתן לה גט, אבל הוא שרוי בעצב ובמרה שחורה כל הימים, כי אהב אותה מאוד.

"זאת אומרת שזיווגתם בְּרַארַה לִבְּרַארַה," סיכמתי במרירות.

"חס ושלום, פאני! – רק את טובתך אנחנו רוצים. עכשיו, שגרוש הוא, ופוחד מנשים, ומבתולות על אחת כמה וכמה, אולי ייטב לו אם ישא אישה מנוסה ונאה כמוך, והזוקף כפופים יהא בעזרכם – "

"אמן כן יהי רצון," אמרתי ובליבי חשבתי, כאשר החילותְ ליפול, נפול תיפלי, פאני, אם בחיקו של רבי למלה-שופכן, הוא הגאון הצעיר כמוהר"ר שמואל-יוסף צדקיהו, השם יזקיף נרו, ואם בחיקו של אחר, מה את דואגת? חושבים בשבילך.

"מה את עצובה כל כך?" הצהילה אליי פניה פרומה, הלא היום יום טוב לנו – "

"מה?" נבהלתי, "חל היום איזה חג שאני לא יודעת עליו?"

"טיפשה, לא שמעת? נפלה הממשלה של הציונים! – היה חגם לחגא – "

"איך קרה הדבר?"

"קול אחד היה חסר להם, להצבעה! – כך סיפרו לי הבוקר במכולת."

"מה יש לנו לשמוח, פרומה?" שאלתי. "הלא תקום ממשלה חדשה, גם היא של הציונים!"

"כן? אבל אלה, החדשים, יתנו פחות כסף לישיבות של ההם! אנחנו, את יודעת – לא לוקחים פרוטה מהציונים. וההם – משמינים!"

"מי זה – הם?" שאלתי.

"הם – זה הם, ואנחנו – אנחנו," סתמה ולא פירשה.

"מילא," אמרתי, "אם תתחלף ממשלה, אולי תהיינה פחות מלחמות."

"זה לא הממשלה קובעת, המלחמות הן מהשם-יתברך, שהכול נעשה בדברו." אמרה פרומה.

"והיטלר? וששת המיליונים?" התקוממתי, כי נזכרתי פתאום בדברי תוגתי.

"מי אנחנו שנהרהר אחר מידותיו של הקדוש-בּוֹרֵך-הוא. מי ששואל שאלות כאלה, פאני, עתיד חס-ושלום לפרוק עול מצוות ולהגיע לכפירה בעיקר. אם לא תזכרי זאת, פאני, תלך נפשך שוב לאיבוד, כפי שהייתי לפני שבאת אלינו – "

"ובכן מדוע סיפרת לי הכול על שמול-יוסל, פרומה, אם את פוחדת שאקום ואברח?"

"אני לא פוחדת ואת בחורה חכמה, פאני. ותדעי איך לנהוג בו. הוא חתן מצויין, והמשפחה טובה, מיוחסת, ואת תהיי בשר מבשרם. ואם את שואלת אותי, דינה-רוחל – היא אמת'צְקֶה מכשֵיפה, מכשפה אמיתית, עובדה – עד היום נותרה בבתוליה ולשונה שופעת רשעות על כולם. כישוף עשתה לו, שלא יגע בה. ואומרים שמלכתחילה אהבה מישהו אחר. כך אומרים – "

מובן מאליו ששאלה אותי על מועד הווסת האחרונה שלי, כדי לקבוע בהקדם את יום הנישואין. מחר אילקח לראות את שמול-יוסל, ובעוד שבוע ייכתבו התנאים. פתאום נזכרתי שמאז חזרתי בתשובה – פסקה אצלי הווסת! אמנם גם קודם לא היתה רצינית ביותר, כי לקחתי כל הזמן גלולות, ורק בתקופה שבה גסס תוגתי, הפסקתי. מאז קיבלתי פעם, או פעמיים, אני כבר לא זוכרת בדיוק את סדר המועדים, ונגמר! הרוחניות התגברה בי כליל על הגופניות. [שתיהן במלעיל]. אמנם, בעצם אולי הייתי צריכה להיבדק אצל רופא, ולהתייעץ איתו. אך אני לא מכירה שום רופא-גניקולוג לבד מדודי ד"ר דולפי הרמוטק, אשר כחש מאוד לאחר הניתוח שבו הוציאו גידול ממאיר מבטנו, ומן הפגישה עימו חששתי בשלב זה של חיי, פן ההתרגזות על חזרתי-בתשובה תקרב את קיצו ופן בשם אבי המנוח יכלא אותי במרפאתו ולא יניח לי לחזור לירושלים, העיר שבה אני מתקרבת והולכת למידת ההשתוות, וימסרני לידי אימי ויכריזו עליי שאני לא שפוייה וצריכה להתאשפז! לכן החלטתי שאבוא אליו, לבדיקה כללית, אם אך יהיה הוא-עצמו בריא, בעזרת השם – לאחר שכבר אהיה מרת פאני צדקיהו, ולא תהיה קיימת יותר לילך הרמוטק, ואיש לא יוכל אז לכפות עליי לשנות את דרך חיי החדשה, או לרגוז עליי.

כל זה היה לי שכל לא לספר לפרומה, ואמנם עברתי בכך על – "מדבר שקר תרחק", אבל כוונתי היתה טובה, לזרז את נישואיי, כמו שנאמר, "ולפני עיוור לא תשים מכשול", ואמרתי לה תאריך שנדמה לי שהיתה לי בו איזו הפרשה דמית, בלתי-נראית כמעט. עכשיו נזכרתי גם כי כדי לארוז את הדולארים שקיבלתי מקדמה מעו"ד זולטר וגינור, היה עליי לרוקן מתוכנם, הוא המילוי הקרוי – המוליך העדין, כמה טמפונים חדשים, כי טרם הצטברו אצלי שפופרות-קרטון ריקות חדשות.

פרומה חישבה, חישבה, והסבירה לי את עניין ימי הנידה והטבילה במקווה – שאותם כבר למדתי מפי הרבנית נעמה קפקפוני, בסמינר להכרת היהדות בעפולה – ומתי אהיה מותרת לבעלי: גמר הווסת, שבעה ימים נקיים וטבילה במקווה, ושאנהג בו בעדינות כדי שלא ייבהל גם הפעם, ואם ארגיש שאנו דורשת יותר מפעם אחת, שזו סגולה לזכרים – שלא אתבייש לגרום לו שיוסיף עליי בנעימות אהבה עד שירגיש כי התעוררתי בשיעור הדרוש. ואם לא התעוררתי די הצורך, שאומר לו בלי להפחידו, וישנה התנהגותו, ואם לא אמצא בו קורת-רוח בראשונה, השם יעזור וישנה הנהגתו בעתיד ביתר פיוס, וישהה בי לפחות חמישה או עשרה רגעים ואחר כך ידוש אותי ויזריע. אבל חשוב מאוד שאני אקדימו במעט, בלי להפחידו, כמובן, כי כאשר האישה מזרעת תחילה, תלד בן זכר. וכל מה שאישה מרגישה יותר ויותר הנאה מבעלה, משפיע הדבר עליה להיות לו לעזר נפלא.

למרות שהיינו מנותקות חדרה גם אלינו אותו יום השמועה על התקפת חוליית המתאבדים מלבנון על מישכנו של נשיא המדינה הציונית. הלב כואב על כל יהודי שנהרג ונשאלת השאלה, מי צודק – הרבנית שמואלה וכל כת חבריה שהם עדיין ציונים ומתרוצצים על הגבעות ועולים בהר, או אנחנו, שאל ישיבותינו נוהר עכשיו הנוער מן הקיבוצים? – תוגתי זיכרונו-לברכה כינה פעם את שתי התופעות כאחת בשם – הצד הַתִּפְלַצְתִי והגרוטסקי של היהדות, והנה – מה קרה לו, בסופו? אני מרגישה שעלינו לבטוח בשם-יתברך שכמו שחילץ אותנו מהשואה כך גם יצילנו מן הערבים ואפילו מתגשם הדבר לפעמים בעזרת משמר-הגבול – אין דבר, ובלבד שיוכלו האברכים שלנו ללמוד בשקט ולא ליהרג בטעות.

עם האברך שלי, שמוּל-יוסל, נפגשתי, בעזרת השם, רק פעם אחת לפני החתונה. הביאו אותי לבית אביו, נשקתי למזוזה והושיבוני בחדר על כיסא. אימו מרת שפרה ושתי אחיותיו הצעירות, חייל'ה ואטקה, כירכרו סביבי ובחנו אותי בסקרנות מכל צד. ביתו של הרב היה צנוע, ספרי-קודש רבים, רהיטים חומים-דהויים מתקופת ראשית המדינה, כנראה. הניחו לפניי סוכריות ופירות. סיפרתי על סדר-יומי במכון אש-שחורה. אף לא מילה אחת על חיי הקודמים.

הן סיפרו על נסיעה לפתח-תקווה ולבני-ברק, וכיצד בדרך ראו בפעם הראשונה את הר סיני שהציונים קוראים לו גֶ'בְּל חיריה. הרגשתי כעוף מוזר שנפל לקן לא-לו. בדקו אותי ואת בגדיי בשבע עיניים, כמבקשות בי עקבות למהות אחרת, שטנית, מנאפת, שמאיימת לחדור אל ביתן בדמותי, ודווקא הפרווה עוררה את התפעלותן –

יצאו והשאירו עימי רק את האחות הקטנה, אטקה, ונכנס שמול-יוסל וישב בכיסא מרוחק ממני, מביט נכחו, אבל הרגשתי שבזווית-עינו אכן הסתכל בי, והוא רועד כולו כמו המישנה לנגיד בנק ישראל, אחרי מפולת המניות הבנקאיות בבורסה. טוב. אני מושקעת רק בדולארים. במזומן. ושמתי לב כי הוא צעיר ממני בשנה או שנתיים. חבוש כובע שחור רחב-שוליים, שהסירו עם היכנסו לחדר ונשאר בכיפה שחורה. פיאותיו רכות, ערמוניות, וכך גם שערו המעט, כי מרבית קודקודו גלוחה, אך פניו החיוורים עטו זקנקן-בתולים רך, בהיר, שדומה כי לא גולח מעולם. יפה היה, עדין מאוד, יופי כמעט נשי, אצבעות ידיו ארוכות מאוד ולבנות, כשל פסנתרן; לעיניו, שהביטו בי רגע, בכניסתו, במבט עייף ומבוהל קמעה, היו משקפיים במסגרת פלאסטית פשוטה, בצבע חום-אדמדם, התואם במקצת את גוון שערותיו, והם שיוו למראהו תוספת למדנות ורוחניות יתירה.

זה בעלי, שמול-יוסל! – אמרתי לעצמי, וחשתי כספינה טרופה שהגיעה לחוף-מיבטחים וכל מטענה עימה. שפתיי ביקשו למלל תפילה – שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, אז יימלא שחוק פי, ולשוני רינה, הייתי כחולמת –

תיארתי לעצמי עד כמה סובל שמול-יוסל, הנער הגרוש, שכבר היה במיטה אחת כמה וכמה פעמים עם הבתולה-המרשעת דינה-רוחל, וטרם ידע אישה בחייו! יכולתי לתאר לי כיצד הוא מאונן במיסתרים, בבית-השימוש או על מישכבו בלילות, משפשף באצבעותיו הדקות, הארוכות, את מקור ייסוריו ותענוגו – כשם שהוא מסלסל עתה ללא-הרף את פיאותיו – רדוף רגשות אשמה וחטא, ובאוזניו המתוקות, שצריכות לשמוע רק דברי תפילה ולמדנות, ומילות חיבוב ואהבה מאשת חיקו, עוד מצטלצלות כלחישות נחש המילים הנוראות שהדביקה לו ככינוי דינה-רוחל ימח-שמה: "ר' למלה-שופכן! – "

הוא רעד כולו, כמו הנגיד עצמו, ביום שהתמוטט בו גם הפת"ם, אבל אני, כאמור, מושקעת רק במזומנים, וכל זה אירע לפני שעזבתי את עולם השקלים של החילונים.

"התואיל לטעום מן העוגיות שאפתה אימי – " פתח ואמר לאחר שכיחכח ארוכות בגרונו. תחילה סבורה הייתי שפונה הוא אל אטקה, שישבה מולנו על שרפרף ודיפדפה בספר-הרפתקאות מצוייר, "ילדי ירושלים מצילים את הרב מִימוֹן בן נוח הפלאי" מאת יוכבד נהרדע. רק כעבור רגע הבנתי שדיבר אליי.

"שמול-יוסל," אמרתי, "בבקשה ממנו, יקרא לי בפשטות – פאני, וידבר אליי בלשון את, וכך גם אני אענה לו – "

"עומדים לצאת לשיחה או שצריכים להיות במקום מסויים בשעה מסויימת, והנה, מתכונן הזוג ללכת לחתונה, ויבוא גם השטן בתוכם, לעזור בהכנות לשימחה ולשמוח גם הוא בעבודתו, כאשר יצליח לתקוע טריז ביניהם, מה לעשות אז, פאני? היא שומעת – "

סילסל בפיאותיו.

"שומעת, אמן סלה כן יהי רצון שנעשה ונשמע, נעשה ונשמע כל הזמן – "

"ואימתי יש לו, לשטן, הזדמנות טובה מזו, כאשר שניהם דרוכים ומתוחים, ובקלות יצית את אש המחלוקת ביניהם, לשמחתו הגדולה, היא שומעת, פאני?"

"מי זאת היא?"

"את!"

סילסל בפיאותיו.

"שומעת. הלא על זאת רגזה ארץ – תחת שנואה כי תיבעל!" – החזרתי לו.

לרגע נפלה דממה. שנינו הרהרנו ודאי בדינה-רוחל, ושמול-יוסל, עדיין רועד-קמעה בנוכחותי, וקולו מתנגן כבלימודו, המשיך:

"ולא חסרים לו, כאן, לשטן, פרקליטים. בראש ובראשונה הבהלה. כאשר הבעל מציץ בשעונו וקובע כי עוד מעט ויאחרו, למשל, לאיזו חגיגת-מצווה, הוא מאבד את עשתונותיו ומתחיל להשתולל. ומה גם אם הם תלויים בדעת אחרים שיסיעו אותם, והללו עומדים לדפוק בדלת בכל רגע, ואם לא יסעו עימהם, יצטרכו להזמין מונית, שיעלה הרבה כסף, או שיסעו בתחבורה הציבורית ויגיעו מאוחר. והנה אשתו היקרה עסוקה עדיין בהכנותיה האינסופיות, והאדמה רועדת מתחתיו מרוב כעס וחרדה. ומה יעשה אם לא תזדרז, ויאחרו? אנה יוליך את חרפתו? – את מבינה, פאני?"

 סילסל.

"מבינה, שמול-יוסל. אל תדאג, אני אהיה כגפן פורייה בירכתי ביתך, ולא נאחר אף פעם, ולא יבואו לנו כעס, ולא חרדה, ושום חרפה לא תהיה, ביני לבינך – "

"בעזרת השם – "

"אמן כן יהיה רצון – "

קם והסתלק, חובש מגבעתו, מבלי להושיט יד לעברי, אבל מבטו חלף עליי פעם נוספת, מבעד למשקפיו, חרד ומתגעגע. ידעתי כי אצליח, התיידדתי עם אימו הרבנית, מרת שפרה, ועם אחיותיו הצעירות.

כשנקבעו התנאים חשתי עצמי יתומה בכפל-משמעות, שהרי גם אלמלא נפל אבי, ארון הרמוטק, מעל אחד מגגותיה של תל-אביב ושבר את מפרקתו, ודאי שלא היה בא לחתנני עם משפחת הרב בן-ציון צדקיהו, אלא יושב ומתאבל עליי ואולי גם מצטרף לאירגון ההורים שבניהם ובנותיהם בעלוּ-בתשובה, כמוני. ובוודאי שלא היה מעריך את הכבוד הגדול שבו זכיתי אני, שבתוך פרק-זמן כה קצר משיאים אותי לבנו של רב מכובד, בעל יהודי אמיתי, ולא איזה בעל-תשובה דפוק-ראש שהתגלגל קודם ברפש של דיזנגוף או באחת החממות המורעלות של הקיבוצים, עם המתנדבות הגויות רחבות-הפות וחולות-המין, והחשיש, ואילו אני מקבלת סחורה אל"ף-אל"ף, בתול עדיין! חומד של בעל, ממש בא לי למצוץ את הרוחניות שלו –

את הדולארים שלי שמרתי בסוד. רק על הדירה סיפרתי להם. ונקבע שלאחר החתונה אמכור אותה, ונחפש לקנות דירה חדשה בירושלים, בין בניין ישיבת אבן-העזר שבה לומד ומלמד שמול-יוסל לבית בית אביו, הרב בן-ציון צדקיהו, באיזור שבו חופרים-מחדש ומתקנים את בורות-המים, בגלל הבצורת הקשה והתייבשות הכינרת.

הביקור במקווה הזכיר לי לרגע את בריכת גורדון בתל-אביב שעזבתי מאחוריי, את בגדי-הים ועורי שהשחים בחמה והיה נודף ריח מלח וים ושמן-שיזוף ומשגע את טרומבי המציל ואת חיים תוגתי זיכרונו-לברכה ואת דינה דופברג ויוני בשריקי והמורה אורן, ואת מי לא? – גילחו את שערי ולא חשתי שמץ צער על כך. טובה לי שבת אמיתית אחת, בבית של פרומה, שהיתה לוקחת אותי אל בעלה וילדיה ונכדיה בימי שישי; ואחרי נישואיי – בבית חותני הרב בן-ציון – מכל שערותיי הן ערוותי אשר בגלגול חיי הקודם הקדשתי שעות לטפחן. למה לי שיער? השביס מעתה על ראשי ככתר-מלכות, אפילו אימי לא תכיר אותי, תודה לאל!

פעם שנייה ראיתי את שמול-יוסל, בעזרת השם, תחת החופה. לא עשו חגיגה גדולה, שהרי נישואיו השניים המה, ואילו אני – משפחה גדולה אין לי, והמעט – אימי המטורללת ודודי דולפי הרמוטק החולה, נראו די מגוחכים במעמד הזה, ומאז כמעט שלא שבתי לראותם אלא לעיתים רחוקות. וכשבאתי פעם לתל-אביב, עם בעלי, בעניין מכירת הדירה שהוריש לי אפרם גרילפארצר המנוח, נזהרתי מלאכול דבר על שולחנה של אימי כי זכרתי היטב את דברי-הפיגול שבהם היתה מאכילה אותי: בשר-חזיר, תבשילי בשר וחלב יחד, גפילטע-פיש ביום כיפור בצהריים, ועוגות קמח-חיטה בפסח, שלא לדבר על תא-הקפאה מלא לחם וחלות, לכל החג. טוב, שתינו היינו סובלות מעצירות בפסח, וגם לסנופי היו בעיות-עיכול בגלל המצות.

ישבו הגברים בחדר גדול אחד והנשים בחדר אחר, ורק מבעד למחיצה ניתן לי להציץ ולראות את שמול-יוסל שלי, ששבר קודם את הכוס כגבר, במכה אחת ויחידה, יושב עתה צנום וצנוף בין שני הרבנים, אביו הרב בן-ציון ודודו הרב צביק, כולם במגבעותיהם השחורות עם זנבות-הפרווה, והם אוכלים דגים ממולאים, מרק-עוף ועוף עם גזר מבושל בצימוקים, ושותים יין; והצעירים קמים שרים ומוחאים כפיים בהתלהבות, מגבעותיהם מופשלות, פיאותיהם מרקדות ואגלי-זיעה על מצחיהם הלבנים, הירושלמיים, ולחייהם אדמדמות; ודודי דולפי הרמוטק, בכיפה לבנה ופני בר-מינן, יושב ביניהם, והכול חלוקים לו כבוד משום היותו דוקטור, ואילו הוא עצוב וקצר-רוח, ועד מהרה לקח במכוניתו את אימי הדומעת ונסתלקו לתל-אביב, למרות המהומות, ושריפת הצמיגים בכביש המהיר; הוא רגז עליי, במבטיו, והיא בכתה בקול משום ששמול-יוסל לא רצה אפילו ללחוץ את ידה, שלא לדבר על כך שלא התנשקו! – וכשבאנו אחרי החתונה, בפעם האחת והיחידה לדירתה בתל-אביב, כדי למכור את דירתי ולהיבדק אצל דודי, ערכה למעננו שולחן עם כלי-זכוכית ובהם דברי חלב ופירות בלבד, שקנתה בחנות של העדה החרדית בלב תל-אביב – סירב תחילה שמול-יוסל שלי, ובצדק, לשבת עימה ליד שולחן אחד, כי היא התעקשה לשבת גלויית-ראש, וכך לא היה יכול לברך את הברכות. לבסוף חבשה, בהפגנתיות, כובע-נסיעות מצחיק, ואני התחלתי לבכות!

למזלי הרב, הרב צביק, הוא צבי שדל צדקיהו, דודו של שמול-יוסל, לא הכירני כלל בדמותי החדשה, וכמוהו גם איש ממקורביו שבאו עימו – לא תיאר לעצמו שאני היא אותה בחורה זרוקה ומבואסת שזכתה לבקר אצל רבם לפני חודשים לא רבים ושאותה כינה בשם לילית בת מחלת בת השֵׁדים.

שמול-יוסל התנהג בגבורה כל שעת החופה, וקולו לא בגד בו באומרו לי "הרי את מקודשת". באשר לי, בבוקר החתונה התעוררתי בבחילה נוראה והיקאתי, כנראה מרוב התרגשות. ונראיתי די ירוקה וחולנית. מה עוד שעורי הלבין לגמרי, כי השמש חדלה זה מכבר לשזוף את גופי. לקראת החופה התאוששתי, ואולם ידעתי כי שמול-יוסל נתון אף הוא בהתרגשות גדולה, לא רק מפני שצם כל אותו יום, אלא ביודעו כי קללת דינה-רוחל עדיין לא סרה מעליו, וככל שקרב מועד ייחודנו, כן ודאי גובר פיק ברכיו וסלסול פיאותיו ופרכוס שאר אבריו, ואני, הבוגרת ובעלת הניסיון מבין שנינו, חייבת לגאול את גברותו הפגועה ובזאת גם תימדד הצלחתי במשפחתי החדשה.

כשהגענו, סוף-סוף, בעזרת השם, אל חדרנו, בלילה, עדיין חושש היה שמול-יוסל להתקרב אליי והיה חג סביבי, בתימהון, כאילו קיבל במתנה עז גדולה – ואינו מאמין שאני כולי שלו, ולרשותו. הדירה הקטנה ששכרו עבורנו, בכספי הנדוניה שלי, הוריו של שמול-יוסל, נמצאה לא רחוק מביתם. העובדה שהיו לי דולארים במזומן, הקלה מאוד על המיקוח בתקופה הקשה הזו, שבה נסגרו הבנקים, ושילמנו מראש לחצי-שנה, עם אפשרות הארכה. קיוויתי שבתקופת-זמן זו אצליח למכור את דירתי בתל-אביב, ובתוספת יתרת הירושה שהשאיר לי אבי החורג אפרם גרילפארצר באמצעות עו"ד זולטר וגינור – נוכל לרכוש דירה מרווחת בירושלים, לילדיי העתידים להיוולד. וכי יכולתי לדעת שבאותו יום עצמו קפץ זולטר מן החלון במשרדו, שממנו היקאתי, והתרסק אל המרצפת, ממש כאבי זיכרונו-לברכה?

נכנסנו לחדר-המיטות שלנו ומיד התחלנו לסדרו, בשתיקה. כל ספר או דבר אחר שבקדושה, למשל שקית התפילין של שמול-יוסל, הוצאנו לחדר-המבוא, את הספרים הכבדים, שהיו בארון, כיסינו היטב בשני כיסויים סביב, כי לא יכולנו להוציאם. סידרנו את החדר שלא ייכנס בו שום אור מבחוץ, אפילו אור הלבנה. כיסינו היטב בווילונות עבים על כל החלונות, סגרנו היטב את הדלתות ושמול-יוסל בדק היטב אם יש חורים וסדקים שהאור נכנס דרכם, וטרח לכסות אותם.

הכינו לנו כלי לנטילת-ידיים וכלי ובו מין משחה או שמן-זית, וגלימות-שינה להתכסות בהן; והצענו לנו את המיטה בסדין שהדיף ריח עמילן טרי שכמוהו לא בא באפי זה שנים רבות, מאז הייתי ילדה. למראשותיי המיטה שמנו כר גדול, ובאמצעה הנחנו כר קטן, על הסדין הלבן, ועליהם פרשנו שמיכה גדולה, מצופה אף היא בבד מדיף ריח עמילן טרי. נזהרנו היטב שלא תהא השמיכה כבדה מדי, כדי שלא תפריע לקלות-התנועה ולא תגרום קשיים.

אחר-כך הלך שמול-יוסל לבית-הכיסא להתפנות. אחר-כך הלכתי אני. אחר-כך חיכינו בשקט כרבע שעה, נטלנו ידינו שלוש פעמים וישבנו על המיטה וכיבינו את החשמל עד שהיה חושך גמור, וקראנו יחד קריאת-שמע בכוונה ובזמן אחד.

אחר-כך אמרנו תהילים מזמור כ"ג "מזמור לדוד; השם רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני" עד סוף הפרק, ומזמור קכ"א "שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי. עזרי מעם השם, עושה שמיים וארץ, אל יתן למוט רגלך, אל ינום שומרך. הנה לא ינום ולא ישן, שומר ישראל" עד סוף הפרק.

אחר-כך הסביר לי שמול-יוסל בקול רועד כי במילים "מאין יבוא עזרי" צפון סוד גדול וכי האין הוא אחד משמותיו הנסתרים של השם-יתברך.

אחר-כך התפללנו יחד בתחנונים שהשם-יתברך יצליח דרכנו ויברכנו בבנים הגונים, ושזיווגנו יעלה יפה, ונחזור בתשובה שלימה ונכוון בדעתנו לעשות את הדבר בקדושה, בטהרה ובצניעות.

אחר-כך אמר שמול-יוסל בקול רועד:

"הריני רוצה לקיים מצוות עונה האמורה בתורה ולקיים מצוות פרו ורבו, וכוונתי להוליד בנים שיהיו עובדים השם יתברך בתורה ובמצוות."

ואחר-כך אמרנו שנינו:

"אב רחמים, תן לנו זרע קודש, דומים לאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ולאימהות שרה, רבקה ולאה – "

ואז עמדנו ממיטתנו ופשטנו בגדינו מכל וכול, מבלי להביט זה בפני זה, אפילו בחשיכה, ועשינו הדבר בצניעות ולבשנו את גלימות-השינה והתכסינו בהן עד שניכנס למיטה.

אחר-כך מרחתי היטב את צ'יפצ'ימון ופותצ'יק עם המשחה שבכלי, או אולי זה היה שמן-זית, ונטלתי ידיי כדין פעם שנייה, בכלי לנטילת-ידיים, ונכנסתי למיטה כשאני חומקת ערומה תחת לשמיכה, והגלימה נושלת לרצפה, ושכבתי אפרקדן כך שהכרית הקטנה מתחת למותניי, וראשי הגלוח על הכרית הגדולה.

אחר-כך מרח גם שמול-יוסל שכבה עבה היטב סביב האבר שלו במשחה או בשמן-הזית שבכלי, ונטל את ידיו גם כן עוד פעם בכלי לנטילת-ידיים.

ואחר-כך נכנס גם הוא למיטה, ערום כולו ועליו רק הטלית-קטן המיוחד שלו ללילה, שלבש אותו גם לעת קיום המצווה הזו.

ואחר-כך –

קרב אליי וחיבק אותי ונישקני ולחש על אוזני דברי-חיבה מעורבבים בפסוקי-תהילים, משתדל להשקיט את רוחו הסוערת, ואני חשה שעדיין הוא רועד, ראשו על הכר הגדול, לצידי – הוא שערות זקנו ופיאותיו ארוכות ורכות, ואני – ראשי גלוח כולו, כמו נתהפכו היוצרות וכל שפעת השיער לו היא ולא לי.

הגנבתי בצניעות ידיי על גופו הנערי, החלק, כלפי מטה, עד שהגעתי לאברו, והנה –

אין אבר!

רימו אותי – שמול-יוסל, על יופיו-הנערי, הבתול – בחורה הוא, ואני נוגעת בקצה הצ'יפצ'ימון שלה – וזו גם החרפה שהביא על דינה-רוחל! ואולי – כרות-שופכה הוא? בלב חרד הושטתי ידיי עוד מעט קט למטה – הו, לא תודה לאל! זוג ביצאלאך היו לו, לחתני – ענקיות!

הדפתי מעט את גופו, השכוב עליי, לעבר רגליי, והנחתי ראשו בין שדיי. מעודי, בכל חיי עד כה, לא היו שדיי זקופים ומלאים ביופיים – כמו בליל-נישואיי ועוד קודם לכן, משעה שבאתי לירושלים ונעשיתי בעלת-תשובה. אכן נס אירע לי, בזכות הזוקף כפופים, כי מלאי עסיס היו עתה שדיי, והפטמות תפוחות, כאילו כבר להיניק נועדו.

טמנתי פניו של שמול-יוסל שלי בין שדיי. הנחתי לו לנשק ולמוץ, ניסיתי לעוררו –

"שמול-יוסל – "

"שְשְשְ... אם מספרים בשעת תשמיש, נולדים בנים חרשים – "

"שמול-יוסל! – נדליק את האור, תראה אותי, אני יפה – "

"ששש... זה אסור ­– "

"לפחות נפתח וילון, ותריס – "

"ששש... אם משמשים לאור הנר, או אפילו לאור הלבנה – – על ידי זה יהיו בנינו נכפים – "

"שמול-יוסל, תסתכל בי, תרצה בי – "

"ששש... מי שמסתכל באותו מקום, נולדים בניו סומים, מי שנושק לאותו מקום, נולדים בניו אילמים – "

ולפתע החל גונח על חזי, ואני מרגישה, לכל מלוא כף-ידי שבדקה עדיין בחלציו – זורמת תנובת זרעו, ללא אבר, כך פלט מבלי שיהיה לו קישוי –

והחל בוכה, על חזי, דמעותיו מרטיבות פניו ומרטיבות את שדיי –

"פאני, פאני, מדוע רימית אותי? אמרו לי שאת קוסמת, שאתה מרפאה – "

"שמול-יוסל," ליטפתי את גוו הנערי, החלק, "לא נורא. בעזרת השם. הירגע. השם-יתברך יעזור לנו. עוד ייוולדו לנו ילדים רבים – "

"מצד הסטרא-אחרא יהיו, פאני, והם בני נעמה ולילית שנולדים מחלום רע, ואני, טוב לי שאמות – "

"שמול-יוסל," אמרתי לו, מלטפת פיאותיו ולחייו, להרגיעו, "למה אתה מדבר ככה? האם שֵׁדה אני, לא בשר-ודם! הנה שדיי, הנה בטני, הנה – "

משך ידו בבהלה כאילו נכווה שם.

"לפעמים אני רואה דמות אישה בחלום – "

"מי היא?"

"מצד החיצונים. חזה שלה שטוח, והיא רוכבת עליי – "

"רוכבת?"

"כן. והחשק שהיא מעירה בי, הוא מצד הסטרא-אחרא – "

"חשק? אני לא מבינה – "

"כן. ימח-שמה, באה עליי בחלום – "

"איך – "

"כמו גבר, שהופך שולחנו, מכה אותי – "

"ואז – ­"

"אני מתעורר, פאני, ורץ לטבול הגוף בטמא, ולהיטהר, ולהיטהר – "

"מכה אותך?"

"זהו. מצד השדים היא מכה – וזה אסור, בגלל החלומות שהיא מעירה בי. אם אבוא עכשיו אלייך, ייוולדו לנו ילדים מצד האחר – "

לא הבנתי בדיוק מה הוא ממלמל, וכדי להיות בטוחה, שאלתיו:

"מה זה האחר, האחר? שמול-יוסל, האישה ההיא, שבחלום, באמת מכה אותך?"

"כן – "

ושוב פניו בין שדיי, ממרר בבכי. המשכתי לפרפר באצבעותיי על גבו, מותניו, עגבותיו. לפתע נשתתק מעט. דיגדגתי קצת את עכוזאלאך החלקים שלו, כאחורי נערה, לאט-לאט פשקתי אותם, הרמתי יד –

ו ­–

בבת-אחת, בעזרת השם –

הפלקתי לו! –

פעם, פעמיים, ושלוש – סטרתי בכל כוחי על אחוריו הלבנים, והוא צורח – "אַי! אַי-אי!" – ונבהל, אך התוצאה היתה מדהימה, כאילו שוחרר מקירבו הליצן או הנחש שבקופסת הקסמים, ונעשה לו נס – גידו הופיע נגדי, עבה ותופח, וככל שהמשכתי להכותו, "אי! אי!" – גדל אברו הדל וגם נפשקו עכוזיו בהנאה. "אי! אי!" – נעשו מעין כפפה לאצבע שלי, ואני מכוונת אותו אל פותצ'יק הרחב, שכבר היה רטוב מהטבע, המשחה וזרעו-הקודם גם יחד, ומוכן לקלוט אל תוכו את שמול-יוסל כולו על קירבו וכרעיו, ובעוד רגע אכן כבר היה בי, פועל ומוּכה, בועל ונבעל, לא גיבור גדול גם הפעם, אבל –

"אַי! אי!"

סוף-סוף ידע, לראשונה בחייו, אישה.

והזריע, כגבר.

ושכב עליי כך, כמו שהוא, קל ונערי, פיאותיו והטלית-קטן שלו על חזי, על שדיי ובטני –

ונרדם.

מסכן. היין ששתה בליל חופתו עשה גם הוא, כנראה, את שלו, ועקבות-אצבעותיי הטריות נתנו אותותיהן בישבנו.

שמול-יוסל, גבר שלי, הצלחתי איפה שנכשלו דינה-רוֹחְל ולילית שטוחת-החזה גם יחד!

סלח לי שהכיתי אותך!

למחרת בבוקר שאלוני פרומה ושפרה: "היתה הזרעה?" ועניתי: "אַי! אי! – פעמיים! – " ואמרו "ברוך השם. סגולה שייוולד בן זכר!"

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" [26.3.10] התפרסמה כתבת שער מזעזעת "שיטת המסחטה" מאת שחר גינוסר – על ההתעללויות של פקידי מס הכנסה בנישומים, ודווקא בישרים ובצנועים שבהם, שאצלם קשה למצוא העלמות מס ופגמים בדו"ח.

אנחנו הרגשנו בכך כבר לפני שנים רבות וגם כתבנו על כך. עשרות שנים היינו מגישים בעצמנו את דו"ח השומה השנתי למס הכנסה, כאשר לנגד עינינו הדוגמה האמריקאית, שם כל אזרח יכול למלא בכוחותיו-הוא את ההצהרה השנתית, ורק שאוי לו אם ירמה. אבל אנחנו הרגשנו משנה לשנה יותר שפקידי השומה שמטפלים בנו נטפלים אלינו, ומצד שני לא מגלים לנו את מלוא הזכויות שלנו בחישוב המס. הרגשנו שאם לא נעביר את הטיפול בענייננו לרואה-חשבון שהוא גם יועץ מס, נקבל התקף לב או פאראנויה. ואכן, כיום אין לנו שום מגע ישיר עם שלטונות המס, שעדיין מפעם לפעם מנסים להפיל עלינו ככה סתם שומות ענקיות שאין להן יסוד במציאות. אנחנו משלמים כל שנה סכום מסויים לרואה החשבון שמגיש את ההצהרה השנתית בשמנו, ותודות לבקיאותו גם מקבלים החזר מס הכנסה, החזר שמשלם פחות או יותר את שכר עבודתו. זה מצב לא נורמאלי כי יוצא שכל נישום הוא בבחינת נאשם שאינו יודע את פרטי החוק ועל כן זקוק לפרקליט, כי אחרת יורשע. בכתבה של שחר גינוסר נאמר מפי פקידי המס עצמם שאין כיום אחד מהם שיודע את כל החוקים המסובכים והנפתלים של מס הכנסה. כך כנראה המצב. ולא נוסיף מילים כדי שלא יתאנו לנו.

* כל בר-דעת מבין (לבד מהתקשורת הישראלית) כי משפט "ראשונטורס" הוא פארסה, שהרי לא בסעיפים האלה החלה מסכת ההאשמות ברדיפתו של ראש הממשלה הנבחר אולמרט, והחוקרים עלו עליו גם בזה רק מתוך תקווה למצוא עוד הוכחות להפלתו. אבל מה לעשות, בתקופה הנדונה, שימוש פרטי בנקודות זיכוי פרטיות מטיסות ציבוריות או עסקיות אחרות – היה נהוג בכל המיגזרים בישראל, ויש לשער שמרבית רודפיו הבכירים של אולמרט צברו גם הם נקודות כאלה מטיסות שלא על חשבונם. רק בתקופה מאוחרת יותר שונו התקנות וכיום הנקודות "שייכות" למדינה, ומעניין מאוד מי ואיך משתמשים בהן, שהרי הן ניתנות באופן אישי לנוסע ולא למי שמימן לו את הכרטיס.

כנראה שהבְּרוֹך בפרקליטות מחוז ירושלים הוא כל כך גדול, שהחזירו את עו"ד קורב, "דמות מוסרית מעוררת הערצה", לקחת חלק מרכזי בצוות התביעה במשפט אולמרט. עו"ד קורב הצהיר, בין שאר דברי הבלע שלו, כי חלק גדול מהשופטים בישראל הם חמורים גדולים, וכי "אנחנו [בבתי המשפט] עובדים בשיטה שבעיניי יש בה הרבה רקב וטיפשות."

ועכשיו אחת מן השתיים: אם הוא צודק, אזיי איזו הצדקה מוסרית ומשפטית יש לחצוף הזה להופיע כתובע ולדרוש הרשעה לאולמרט בבית המשפט – כאשר לדעתו זוהי מערכת רקובה?

ואם אינו צודק, אזיי הוא עצמו צריך לעמוד למשפט ולא אולמרט, שפרקליטיו ודאי כבר מחככים ידיהם בהנאה ויכולים אפילו להגיש בג"צ נגד השתתפותו של עו"ד קורב במשפט. כך תימשך הפארסה המשפטית הזו עוד שנים רבות! – לשמחתם של מיכה לינדנשטראוס, מני מזוז, שלדון אדלסון, בנימין נתניהו והציבור הישראלי המוסת, הטיפש וצמא הדם.

* קיבלנו אי-מייל האומר כי הקטע של נועם שליט [גיליון 531] – "שרץ כבר חודשים רבים באינטרנט, כבר התברר כזיוף, ואינו של נועם שליט." חבל. עלינו הוא עשה רושם אמין, ולפי תוכנו נראה כחדש וגם כצעד הגיוני מאוד. ומאחר שלא דובר בו בתרומה המתבקשת מהחותם אלא רק בהצטרפות לעצומה, לא היססנו להצטרף ולהמליץ הלאה. אילו היה המכתב אמיתי ולא היינו מביאים אותו, היה מצפוננו מייסר אותנו.

* השחקן והבמאי ("ג'נין, ג'נין") מוחמד בכרי חטף אירוע לב קשה ביום רביעי, 31.3 במהלך הצילומים לתוכנית אירוח שהוא מגיש ועורך עבור הטלוויזיה הפלסטינית. אבל אַל דאגה, הוא אושפז ומטופל בבית החולים הפלסטיני רמב"ם בחיפה.

* קראנו את הסיפור הזוכה בפרס הראשון של עיתון "הארץ" "חלום בדמי כבוד" מאת גרמאו מנגיסטו, ואף שהשתעשענו בעברית הנמלצת שלו, מעין פארודיה על "עידו ועינם" של עגנון, סיפור הנזכר לטובה כמשפיע על שיקולי מתן הפרס בנימוקי השופט יעקב מאיר [מי זה?] – לא התפעלנו מהסיפור הזוכה משום שכל המסופר בו צפוי וידוע. אבל הבנו שהפרסום הנרחב, היחצ"ני, עשה למנגיסטו רק טוב, ואנשים מדברים בהתפעלות על האתיופי שכותב עברית יפה. בקרוב ייכנס ודאי הסיפור לתוכנית לימודי הספרות בתיכוניים כי הוא בסדר גמור מבחינה עדתית. השאלה היא אם יהיה לגרמאו מנגיסטו המשך. ככה אי אפשר היום לכתוב ספרות עברית.

לדעתנו התחרות השנתית הזו מיותרת. מאות כותבים מלאי תקוות, שאין להם במה אחרת, שולחים סיפורים – ורק שלושה זוכים והשאר נזרק לפח ומייאש את כותביו כאילו הוא חסר-ערך. כך לא נבנית ספרות. יותר טוב ש"תרבות וספרות" הסנובי היה מחדש את מסורת עורכו ד"ר יעקב הורביץ, שהמשיך בה גם בנימין תמוז, לתת בכל גיליון שבועי סיפור ושיר עברי חדשים, גם פירסומים ראשונים. ככה החלו דרכם עשרות סופרים עבריים חדשים, וגם לוותיקים היתה במה מכובדת, בעיקר בשירה. ממש לפי תור היינו מחכים עם ביכורי יצירותינו וגם זוכים בעריכה מקצועית. אבל לימים באו עורכים שהבינו אחרת את תפקידֵי המוסף "תרבות וספרות", וככה הוא אכן נראה. הוא חדל לשרת ולקדם את היצירה העברית המקורית.

* לנו לא נשמדו קרובי-משפחה בשואה אבל מדי שנה יש לנו יותר קרובים מתים מאשר קרובים בגילנו או מבוגרים מאיתנו – שחיים עדיין.

* אם מדיניותו ההססנית של ברק חוסיין אובמה, ובלי פעולה צבאית של ישראל, תביא לבסוף את איראן להשגת נשק גרעיני, הוא יעמוד בפני דילמה: מצד אחד מאויימים מקורות הנפט של ארה"ב בערב הסעודית, בבחריין ובעיראק, מצד שני – ישראל המוחלשת תהיה אנוסה סוף-סוף להיכנע לכל תכתיביו הפרו-פלסטיניים. היש לכם ספק במה יבחר הדמגוג הסכל הזה?

* פרטים נוספים על הצייר והקריקטוריסט יוסף באו אפשר לקבל אצל צלילה והדסה באו, מוזיאון "בית יוסף באו", ברדיצ'בסקי 9 תל-אביב. 054-4212730. 054-4301499.

* * *

משה כהן: אם העם היהודי מפנה לנו עורף!

מכובדי,

התפנית של נשיא ארה"ב חוסיין אובמה, השואף לשפר את קשריו עם העולם המוסלמי ופונה נגד ישראל, אינה תופעה חדשה. אותו תרגיל מסריח עשה הגנרל דה גול בשנת 1967. שוב הוכח שאין אמונה בגויים וביום פקודה יהיו מוכנים למכור אותנו בנזיד עדשים. עוכרי ישראל אינם נעלמים, הם רק מתחלפים. חוסיין אובמה הוא עוד חולייה בשרשרת שונאי ישראל.  ההבדל הוא שאז מצאנו את האופציה האמריקנית. אבל עתה אנה אנו באים?

זה מה שקורה כאשר יהודי ארה"ב בוחרים בנשיא ממוצא מוסלמי. אם העם היהודי מפנה לנו עורף, כנראה כלו כל הקצים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אובמה על מוצאו וחינוכו המוסלמי ומסכת שקריו על האיסלם הנאור

Watch this QUICKLY before it gets pulled from the Internet

YouTube - Obama Admits He Is A Muslim#t=28

* * *

ד"ר יובל ברדנשטטר: תשובה לברוך פלח

 כל האמיתות ההיסטוריות שאתה מצטט [גיליון 531] הן כקליפת השום לעומת העובדות החשובות הרבה יותר. כולן מתמצות במילה אחת: Oil!

ארצות ערב והאיסלאם, כולל ניגריה, יושבות באופן מקרי על מאגרים של שומן דינוזאורים הקרוי בשפתנו  נפט.

לרוע המזל של העם היהודי, החליט מר הנרי פורד שהמקור הזמין ביותר של אנרגיה עבור מנועי הבעירה הפנימית הוא תזקיק של אותו נוזל עתיק יומין המצוי במעבה האדמה, ובכך הפך את כלכלת העולם ה"חופשי" תלויה בגחמותיו של העם היושב על אותם מאגרים.

מכיוון שהאיסלאם לכל צורותיו שולל ריבונות יהודית, והיות והערבים שפלשו לארץ ישראל הם מוסלמים רובם ככולם בתוספת של דהימים נוצרים, הרי שהעוצמה הכלכלית שהנפט יוצר עבורם שקולה כנגד כל טיעון מוסרי היסטורי שעלה מאן-דהוא לטובת היהודים בסכסוך שבין השליט המוסלמי לבין הדהימי שמרד (זה אנחנו היהודים).

מסקנה: קנה מכונית חשמלית, ושכנע את כל העולם שזו הדרך להשתחרר מלפיתת החנק של האיסלאם על העולם המערבי ועל שיקול הדעת המוסרי-כלכלי שלו.

כבר בשנה הבאה תוצף מדינת ישראל בצי של מכוניות חשמליות שלא שורפות מיץ דינוזאורים ולכן אינן תורמות לעוצמה האיסלאמית. כאשר ברחבי העולם ינועו מיליארד כלי רכב שאינם מורעלי נפט, ישובו המוסר וההיסטוריה ללא עיוות על כנם.

החזון של עולם ללא נפט הוא של יהודים בעיקר, שי אגסי, עידן עופר, משה קפלינסקי ובירנבאום מלונדון.

אהוד: ומניין תבוא האנרגיה למכוניות החשמליות? האם רק מן הרוח, השמש והמים? אני סבור שיותר ריאלי להפיק דלק חשמלי ממצות ומקנידאלאך. חוץ מזה, שאלת תם – האם כל הנפט שבעולם הוא מדינוזאורים?

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,195 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר

החל מ-29 בינואר 2010 עד 21 במרס 2010

הוא 3,580– והן בוצעו בידי 2,751 גולשים

פילוח הכניסות – 3,337 מישראל, 141 מארה"ב, 8 מגרמניה, 16 ממצרים, 8 מבריטניה,

5 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 4 מהרשות הפלסטינית, 5 מהולנד, 4 מערב הסעודית, 4 מבלגיה, 8 מקנדה, 3 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 3 מבולגריה, 3 מצרפת, 3 מאוסטריה,

 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, והשאר כניסות בודדות (1-2) מפיליפינים, רומניה, דרום-אפריקה, טורקיה, ארגנטינה, רוסיה, ברזיל, תימן, פולין, סין, סוריה ובחריין.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,024 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל