גיליון מס' 547

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ועיבורים, יום חמישי, י"ד בסיון תש"ע, 27 במאי 2010

עם 4 צרופות תפוזים וביטוחים של בן עזר ובית הדפוס המשוקם בפתח-תקווה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: שי פרקש: תפוזים וביטוחים.

 אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין, נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003.

אוריה באר: מפלגת הגמלאים – מהדורה שנייה.

אורי הייטנר: נסיגה או בריחה.

עמוס גלבוע: היציאה מלבנון וההתנתקות מעזה.

משה גרנות: על ספרה של ארנה גולן "גבריות, נשיות ומשא הזהות – שאלות על מיניות וזהות בספרות העברית".

יוסי גמזו: הָאֹפֶק לְעוֹלָם אֵינוֹ נִגְמָר.

משה כהן: הנדון: מסע התענוגות של ביבי.

אורה מורג: מכתב לשר החינוך בדבר התלמידים המתפרעים.

עמוס כרמל: קלישאות הכדורגל, סיפור של כתמי צבע.

רות ירדני כץ: עושה הנפלאות מבת-ים, מטבחו של מאיר "השמן".

אהוד בן עזר לדוד כהן: השתייכותך לאותו דור עושה את מאמרך על וייצמן למופרך עוד הרבה יותר.

אהוד בן עזר: כובע טמבל, לקט מקורות והארות מתוך המכתב העיתי:

 עמוס כרמל, יעקב ניר, יעקב זמיר: "'זו הטמבלח'אנה!' – טמבל!"

ומאמרו של עוז אלמוג "כובע טמבל".

שנתיים להשמדת המתקן הגרעיני הסורי, כל האמת.

הרי ככלות הכל, חי אני, מכתב נשכח של אבא קובנר, הביא לדפוס אלישע פורת.

החלפת שם התיאטרון הלאומי "הבימה", שייקרא התיאטרון הלאומי המנצנץ.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

שי פרקש: תפוזים וביטוחים

שלום אהוד,

כרזת "תפוזים וביטוחים" היא אחת משתי כרזות שעיצבתי עבור בית הדפוס של גרינבוים בפתח-תקווה (בית פישצנר), הבית ייפתח לפעילות הדרכה וחינוך ביום חמישי השבוע. ראה הזמנה אותה שלחה טל בן-נון לפעילי השימור באזור המרכז.

הכרזה הראשונה מספרת על סימן אש ג'נרלי, בעקבות מציאת סימן אש ג'נרלי בקיר בית פישצנר בעת עבודת השימור של הבית.

הכרזה השנייה "תפוזים וביטוחים" מספרת על סימן אש של חברת הביטוח ציון ואת פעילותם של הפרדסנים האחים בן-עזר (ראב) אשר ייצגו את חברת ציון בשנים 1935-1952.

סימן אש של חברת ג'נרלי מאיטליה, היה המניע העיקרי למחקר סימני האש בארץ-ישראל אותו ערכתי  בשנת 2009, ולתערוכת סימני האש שהפקתי והצגתי בבית שיף – הרצלילינבלום, מוזיאון לבנקאות והיסטוריה של תל-אביב השנה.

המחקר גילה כ-50 סימני אש שונים שהציבו חברות הביטוח בקירות הבתים בארץ עד שנת 1948 לערך, אז פסקו חברות הביטוח בעולם לפרסם את עסקיהם באמצעות  סימני אש. החיבור בן סימני האש לאלפי מודעות שפירסמו חברות הביטוח בארץ בעיתונים ובכתבי עת, היה חלק מתהליך הלימוד של מהות סימני האש אותו עברתי. באמצעות סימני האש, מודעות הפרסום והכתבות זכיתי להכיר את חלוצי ענף הביטוח ואת גדודי המתנדבים של כבאות והצלה שהיו חלק חשוב מתהליך הקמת המדינה שבדרך.

בין השנים 1880-1948 פעלו בארץ ישראל כ-55 חברות ביטוח בינלאומיות ומקומיות, לא היתה אף מדינה בעולם בה פעלו כל כך הרבה חברות ביטוח באוכלוסייה קטנה שמנתה בשיאה כמיליון וחצי איש (בשנות ה-30). ריבוי חברות ביטוח במדינה כלשהי הוא סימן לכלכלה בריאה, הערבות ההדדית הנה המהות של הביטוח, ככל שענף הביטוח משוכלל יותר זו עדות לקיומה של חברה איתנה.

הפרדסנים, וביניהם האחים בן-עזר, שיצגו את חברת הביטוח ציון החל משנת 1935, נקלעו למשבר כלכלי חמור עם פרוץ מאורעות 1936 ופרוץ מלחמת העולם השנייה, משבר אשר שיתק את יצוא פרי ההדר. המבקרים בבית הדפוס בפתח-תקווה יזכו לראות את סימן אש ג'נרלי חוזר לקיר הבית לאחר שימורו ושחזור צבעיו המקוריים.

פרטים נוספים באתר:

http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=7787&subje

שי פרקש

מתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי

חבר בעמותת המועצה לשימור אתרי מורשת והעמותה לשימור נכסי תרבות

טל. 08-9217069 / טל. 050-5209546

אהוד: כל בני בן עזר ראב הנזכרים ברשימה ובכרזות הם צאצאיו של משה שמואל ראב בן עזר, שהיה אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר. את משה שמואל זכיתי להכיר בילדותי, ולפני יותר משנה הופעתי בבית הספר בצופית בכיתות שבהן ישבו והקשיבו נכדים ונכדות של נכדיו. למרבה הצער, בשנה וחצי האחרונות הלכו לעולמם נכדו של משה שמואל – יעקב בן עזר ונינו עמירם בן עזר, שניהם קבורים לא רחוק ממנו בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה.

* * *

הזמנה לטקס תחילת הפעילות

בבית הדפוס בפתח-תקווה, היום, יום חמישי!

חברים יקרים, במסגרת שבוע שימור אתרים במחוז המרכז אני שמחה להזמין אתכם לטקס תחילת הפעילות בבית הדפוס בפ"ת.

הטקס יערך ב-27 למאי בשעה 17:30 בבית הדפוס, רחוב חובבי ציון 12 (בחצר מאחור). המקום מקסים, וההרצאות תהיינה מעניינות ורלוונטיות לשימור, נשמח לראותכם.

טל בן נון גלז

מנהלת מחוז מרכז

המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל 

בית ספר חקלאי מקוה ישראל, 58910

טל': 03-5014484

tal.bennun@shimur.org.il

 * * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

המאמר פורסם במרוצת השנים בכמה מקומות ומובא כאן מחדש ללא שום שינוי, כתזכורת לחברים ולקוראים החושבים שהם יודעים הכול.

* * *

אוריה באר

מפלגת הגמלאים – מהדורה שנייה

בעיתונים פורסם בימים האחרונים בהרחבה, על כוונת מר רפי איתן, להקים מחדש את מפלגת הגמלאים ולרוץ שוב לבחירות הבאות. האומנם משהו חדש, או אותה גברת בשינוי אדרת? הרשו לי לפקפק בסכויי ההצלחה של המפלגה המשודרגת, והבנויה כביכול מחדש.

בבחירות 2006 נחלה המפלגה הצלחה מסחררת, ושבעת המופלאים של רפי כבשו בסערה את הכנסת. כן, הם היו שבעה. מספר נכבד לכל הדעות, ורבים מאיתנו היו בטוחים שיעשו גדולות ונצורות וישנו לחלוטין את מצב הגמלאים הקשה בישראל.

ואמנם המצב עלוב ומדכא, ואין לו כמעט דמיון למה שמתרחש במדינות מתוקנות אחרות. גמלאי בישראל מקבל כשליש ממה שמקבל גמלאי באירופה. דומני שהוא מקבל כמחצית, ואולי פחות ממה שמקבל גמלאי אמריקאי. בימים אלה מבקר בארץ אחי, הגדול ממני, אשר שירת במלחמת העצמאות בצה"ל, והשתתף בקרבות הקשים בנגב. לימים עבר להיות מהנדס מטוסים במפעלים בארצות הברית ובצבא האמריקני. כאשר שמע כמה אנחנו מקבלים מהמוסד לביטוח לאומי, סירב להאמין. ואכן, הסכומים המשולמים לגמלאי ישראל, לנכים קשישים ולגמלאים ניצולי השואה, הם ממש זעומים ומשפילים. אם אין לך רכוש שצברת מהצד, או פנסיה קטנה נוספת, ורצוי נדיבה והגונה, נגזר גורלך לעבור את ימי זקנתך בעוני ובמחסור. אבל נראה שלנערי האוצר, הדבר לא כל כך מזיז.

לכן, רבים מאיתנו, שמחו בהצלחת מפלגת הגמלאים. לכן, הצביעו בעבורה בהמוניהם, וקיוו לישועה. לי, כשלעצמי, היו ספקות חמורים. ואשר יגורתי בא.

האכזבה היתה טוטאלית. מלבד שיפור-מה במצב הגמלאות של ניצולי השואה, לא עשו "שבעת המופלאים" כמעט מאומה בכנסת. או בעצם עשו רבות, אך לא לעניין. הם רבו, התקוטטו, קיללו, חרפו וגידפו זה את זה, ולמעשה תרמו מאומה לחבריהם הקשישים. בכך הודה, בכנות רבה, מר רפי איתן בכתבה נרחבת עליו ועל כוונתו להקים מפלגה חדשה. (ראה מעריב 16 במאי). חברנו הנכבד היכה על חטא והבטיח שלא יהיה כך בעתיד. לראייה, הביא רשימה נוצצת של מועמדים חדשים. כולם אנשי ציבור מנוסים ומוכשרים. כולם משמנה וסולתה של הארץ הזאת. אך אליה וקוץ בה: רפי בראשם.

למה שנאמין לו?

בתקופה בה שירת רפי איתן כשר, הוא העדיף את מנעמי השלטון ואת השררה. הוא העדיף לעסוק בעניינים העומדים ברומו של עניין: חברוּת בועדת החוץ והביטחון, דומני. וזה חשוב מאוד. חברה בוועדה עלומה זו או אחרת. מילוי אלף ואחד תפקידים נכבדים וחשובים מאוד למדינה. הסתופפות בחברת גנרלים ומומחים לביטחון כמוהו. רפי גם היה צייתן גדול. כמעט תמיד הצביע בעד הממשלה, לא " עשה בעיות", והלך בתלם.

מצבם של הקשישים שבחרו בו? את מי זה מעניין? העיקר שיש לי כיסא טוב. העיקר שאני במרכז העניינים של המדינה. איש העסקים החריף והמפולפל, בעל המח המבריק ובעל השיח המבריק, זה שעשה מיליונים רבים בעסקאות מוצלחות עם קובה ועסקאות עלומות אחרות – לא הקדיש, ולו חלק קטן מזמנו – לטיפול בבעיות הקשישים בהם הבטיח לטפל בנאמנות.

 האם שמעתם פעם, שניסה לזרוק גט בפני ראש הממשלה, או שר האוצר? ובכן אני הקטן לא שמעתי.

במקום להעלות את קצבאות הגמלאים באלף שקל לפחות, כבר ב"מכה הראשונה", עשה רפי טובה לאנושות הדווייה, והעלה אותן בחמישים שקל בלבד, כמעט אותו סכום שביבי בשעתו קיצץ. מה הועילו חכמים בתקנתם?

ענייני ביטחון היו כאמור בראש מעייניו. אכן, תודה רבה. אך לא לשם כך בחרו אותך המוני הקשישים. נבחרת בעיקר כדי שתטפל במצבם הקשה של החלכאים והנדכאים במדינה. זאת לא עשית כמעט בכלל. נבחרת כדי שתחזיק את הסכין בין השיניים ותלחם בחירוף נפש עבור בוחריך. אך העדפת לעסוק בפוליטיקה הגבוהה, ולא ללכלך את הידיים בקטנות של הזקנים הללו.

יש לי כבוד והערכה רבה כלפי כל אחד מהמנהלים והמנהלות, הפרופסורים וחברי הציבור, שירכיבו את רשימת הגמלאים הבאה. אך ספק ספקא, אם הם יביאו אמנם את הגאולה לציבור שזקוק לגמלה הגונה, לבתי חולים ראויים ולא דחוסים, ולשירותים סוציאליים הולמים. הניסיון עם חברנו רפי איתן אינו מבשר טובות.

* * *

אורי הייטנר

נסיגה או בריחה

בקיץ 1993, לאחר כישלון מבצע "דין וחשבון", הגעתי לתובנה שאין תוחלת לישיבתנו ברצועת הביטחון בלבנון. הגענו למצב חולני של התחפרות, שבו כל פעולה שאנו עושים מזיקה, ומעמיקה את התחפרותנו. מעבר לעצם חששי מההתחפרות הזו, חששתי שככל שנעמיק את התבוססותנו בבוץ הלבנוני, יהיו מי שינצלו זאת כדי לקדם אג'נדה של נסיגה מהגולן. מעל גבי "על הצפון" הצגתי לראשונה את מסקנתי – על ישראל לצאת באופן חד-צדדי מלבנון.

היתה זו עמדת יחיד בלתי פופולארית באותם ימים. הקדמתי בכך את "ארבע אימהות", את יוסי ביילין ואחרים, שקראו לנסיגה ישראלית חד-צדדית אל הגבול הבינלאומי. דבקתי בעמדה זו עד ביצוע הנסיגה, כעבור 7 שנים בקרוב.

היום, עשר שנים לאחר הנסיגה וארבע שנים לאחר מלחמת לבנון השנייה, ראוי לבחון את הנסיגה ההיא – האם היתה מוצדקת? האם השיגה את מטרותיה?

אחת ההערכות עליהן ביססתי את עמדתי, הוכחה כשגויה לחלוטין. טענתי, שבניגוד לפלשתינאים, אין לנו סכסוך לאומי קיומי עם הלבנונים, ולכן, ברגע שנצא מלבנון לא תהיה ללבנונים מוטיבציה ללחום בנו. הערכתי נבעה מן העובדה שהעימות בינינו לבין לבנון נוצר בעקבות הטרור הפלשתינאי מלבנון, בעוד לא היה לנו סכסוך עם השיעים, עם הנוצרים ועם שאר הגורמים עד כניסתנו ללבנון.

הערכה זו לא לקחה בחשבון את מהותו של חיזבאללה – אין הוא ארגון לאומי לבנוני, אלא ארגון איסלאמיסטי, שהינו חלק מן הג'יהאד האסלאמי העולמי שבסיסו באיראן. החיזבאללה קם בעקבות המהפכה באיראן, שהתרחשה שלוש שנים לפני של"ג, שנה אחרי מבצע ליטני והקמת רצועת הביטחון במתכונתה הראשונה, ולכן לא היה שחקן טרם כניסתנו ללבנון. המלחמה בישראל היא מהותו של חיזבאללה, ללא קשר לשהייתנו בלבנון.

אף על פי כן, אני סבור שלא היה לנו עוד מה לחפש בלבנון והנסיגה היתה מוצדקת. הבעייה לא היתה בעצם הנסיגה, אלא באופן בה בוצעה, בהשראתו של אחד מראשי הממשלה הכושלים בתולדות המדינה, אם לא הכושל בהם – אהוד ברק.

טרם בחירתו לראשות הממשלה, הבטיח ברק להוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה. הבטחה זו התקבלה בפופולאריות רבה בציבור, והיתה אחד הגורמים לבחירתו. לאחר כניסתו לתפקיד, שינה את גירסתו, כאשר הוסיף מילה אחת להבטחה, אותה נהג להדגיש באמצעות הפרדת הברות: "ב-הס-כם". ברק, שמדי יום דיברר את עצמו לדעת באינפלציית ראיונות לתקשורת, חזר שוב ושוב על המנטרה: "אנו נצא מלבנון בתוך שנה ב-הס-כם."

היתה בכך בעיה כפולה. ראשית, החיבור בין הסכם ללוח זמנים. צעד חד-צדדי ניתן ורצוי להגדיר בזמן. צעד כזה תלוי בנו ורק בנו, ואנו יכולים לבחור את עיתויו ולקצוב את זמנו. בהסכם יש שני צדדים. כאשר שני צדדים מנהלים מו"מ, צד הקוצב את הזמן מחליש את כוחו ומעצים את כושר המיקוח של הצד שכנגד. אסור לצד במו"מ לנהל אותו כמי שהזמן פועל לרעתו, ולבטח לא עם שעון חול ההולך ומתרוקן לנגד עיניו ולנגד עיני יריבו. הצד שקצב את הזמן, הופך לסחיט ופגיע ככל שהזמן אוזל, כיוון שהוא התחייב להישג. לצד השני אין מה להפסיד.

אבל הבעייה החמורה יותר היתה זהותו של הפרטנר, ואם לדייק יותר – מטרתו האמיתית של ברק. הפרטנר היה סוריה. מטרתו האמיתית של ברק ביצירת לינקג' בין המו"מ עם סוריה לבין הנסיגה מלבנון, היתה לחץ על דעת הקהל הישראלית.

ברק הוא איש של מטרה אחת. כך תיפקד כראש הממשלה. בשנה הראשונה לכהונתו, היתה לו מטרה אחת ויחידה – הסכם עם סוריה. הוא היה נחוש כטיל מונחה מדוייק להגיע להסכם, תוך נכונות ליותר מנסיגה מלאה מכל הגולן. נכונות? אובססיה. את הרודן הסורי הפשיסטי, הוא הילל ושיבח, רומם ופיאר בסופרלטיבים כ"מנהיג חכם ואמיץ, מעצבה של סוריה המודרנית."

היתה לו רק בעייה אחת. את דעת הקהל הישראלית הוא לא הצליח לשכנע. הוא היה מחוייב למשאל-עם, לו התחייב טרם הבחירות ואחריהן, בהמשך להתחייבותו של רבין. אולם בכל הסקרים היה רוב מוצק נגד נסיגה מהגולן. לעומת זאת, היתה בציבור תמיכה רחבה בנסיגה מלבנון.

הלינקג' בין המו"מ עם סוריה לבין הנסיגה מלבנון, היה תרגיל פוליטי מסריח, שנועד לשכנע את דעת הקהל לתמוך בנסיגה מהגולן. כך, חיילי צה"ל נשארו בלבנון, המשיכו להילחם ולהיהרג, כבני ערובה של המו"מ עם סוריה וכבשר התותחים הפוליטיים של משאל העם. החיזבאללה ידע שישראל עומדת לסגת, הציבור הישראלי ידע זאת, חיילי צה"ל ידעו זאת. איזו מוטיבציה יכולה להיות לחיילים, המסכנים חייהם במשימה שאין לה כל תוחלת? הרי אם אין טעם לישיבתנו בלבנון, מדוע איננו נסוגים? החיילים הגדירו זאת במשפט "איני רוצה להיות החייל האחרון שייהרג בלבנון."

התרגיל הציני של ברק נכשל. הציבור לא השתכנע ולא תמך בנסיגה. ברק הבין שהוא עומד להיכשל במשאל העם, ולכן עמד על השארת רצועה של כמה עשרות (!) מטרים לחוף הכינרת, לאחר הנסיגה מכל הגולן! – אסד דחה זאת על הסף והמו"מ עם סוריה נכשל.

המו"מ עם סוריה נפסק בפגישת קלינטון-אסד בז'נבה ב-26.3.2000. ברק נבחר עשרה חודשים ותשעה ימים קודם לכן, ב-17.5.1999. וכך, נותרו לו פחות מחודשיים למילוי הבטחת הבחירות – נסיגה מלבנון.

באורח פלא, נשמטה המילה "ב-הס-כם" מהצהרותיו של ברק. לפתע הסתבר שכדי לצאת מלבנון, אין צורך באישור של אסד. אבל בעשרת החודשים שבוזבזו לריק בלינקג' השקרי, לא נערך צה"ל לנסיגה. לא עוצב פתרון לצד"ל. לא נבנתה תוכנית לנסיגה מסודרת. והעיקר – לא נערכנו לתרחיש של זינוב אחרי כוחות צה"ל.

תרחיש כזה היה ודאי. אסור היה לתת לו לקרות. ראוי היה ללוות את הנסיגה במכה קשה וכואבת מאוד לאוייב, כדי שיאבד את החשק להמשיך ולפגוע בנו. מה שקרה בפועל, היה בריחה עם הזנב בין הרגליים, תוך הפקרת רכוש צה"ל במוצבים, תוך הימנעות מהתמודדות עם המזנבים שעלו על מוצבי צה"ל ובזזו אותם אל מול מצלמות הטלוויזיה, והגרוע מכל – הפקרתם המבישה של לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם. היתה זו מנוסה כאילו אין מחר. כאילו לא ברור כיצד היא תתפרש בידי האוייב ואיזו השלכה תהיה למוראל שלו ולמוטיבציה שלו להלחם בנו.

לאחר הנסיגה ניצב נסראללה על במת הכבוד בעצרת הניצחון בבינת-ג'בייל, ונשא את נאום "קורי העכביש". הוא האמין באמת ובתמים בתאוריה שהציג, על פיה ישראל נחשבת כמעצמה, אך למעשה היא חלשה כקורי עכביש ולכן קיצה קרב.

אופן הבריחה נשא את הזרעים להמשך התוקפנות מלבנון כלפי ישראל, ולמלחמת לבנון השנייה, מלחמת האין-ברירה כעבור שש שנים. אופן הבריחה ותיאוריית קורי העכביש גם עודדו את הפלשתינאים להוציא לפועל את תוכניתם לפתוח במתקפת הטרור ("האינתיפאדה השניה") כעבור כחצי שנה (אך לא היה זה הגורם המרכזי לכך, כיוון שהיתה זו אסטרטגיה שתוכננה לאורך שנים).

טרם הנסיגה, הצהיר ברק, בצדק, שאם יירה כדור אחד לעבר ישראל, ישראל תגיב במלוא החומרה. לבנון תבער. בפועל, ברק נהג אחרת לחלוטין, מתוך חשש לאבד את מה שנחשב להישגו היחיד – הנסיגה מלבנון.

כאשר נחטפו שלושת חיילי צה"ל (נחטפו ונרצחו) באוקטובר 2000, במקביל להרעשת קטיושות רבתי על אזור הצפון, ברק נשא נאום תקיף ועיקרו – אולטימאטום של 24 שעות ללבנונים ולחיזבאללה להחזיר את החטופים. חלפו 24 שעות, ודבר לא קרה. ברק לא עשה דבר, השלים עם התוקפנות, ובכך העצים את תנופת הניצחון ואת תיאוריית קורי העכביש.

כך נסללה הדרך למציאות שחייבה את ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה – מלחמה שנוהלה באופן כושל, אך לא היה מנוס ממנה.

עשר שנים חלפו מן הנסיגה מלבנון. גם היום אני חושב שלא היה לנו עוד מה לחפש בלבנון, ושהיה עלינו לצאת ממנה באורח חד-צדדי. אך לעיתים ה"איך" מאפיל על ה"מה". ראש ממשלה ושר ביטחון כושל, הוביל בחובבנות איומה מהלך נכון, באופן השגוי ביותר.

* * *

עמוס גלבוע

היציאה מלבנון וההתנתקות מעזה

היציאה מלבנון, בדיוק לפני 10 שנים, זכתה בימים אלו למטר קללות כמו לגשם של תשבחות. בכוונתי לעשות השוואה בינה לבין ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005, ולהפיק לקח לעתיד. ניתוח שני האירועים מראה שהדמיון בין שניהם רב יותר מהשונה והמפריד, אך הלקח המרכזי מצוי דווקא בשונה.

במה דברים אמורים? שמונה הם המאפיינים הדומים: גם בלבנון וגם ברצועת עזה ארגון אסלאמי רדיקאלי (חמאס וחיזבאללה ) התחזק ביותר מבחינה מדינית והתעצם ביותר מבחינה צבאית, והפך לאיום על מדינת ישראל; גם בלבנון, כמו ברצועת עזה, איראן הגבירה את חדירתה והשפעתה; בשני המקומות צה"ל נסוג עד המטר האחרון; גם ברצועה וגם בלבנון לא שררה רגיעה בעקבות יציאת צה"ל ( אם כי בלבנון הרגיעה עלתה בהרבה על זו שברצועת עזה ), וצה"ל נאלץ בשניהם לבצע "מבצעים מתקנים" רחבי היקף; בשני המקומות היתה קבוצת אוכלוסייה ששילמה מחיר כבד: בלבנון היה זה "צבא דרום לבנון" ששירת בנאמנות את מדינת ישראל במשך שנים, ונבגד, וברצועת עזה היו אלו מתיישבי "גוש קטיף" שנעקרו מבתיהם. בשני המקרים הטיפול בשתי קבוצות אוכלוסיה אלו היה מחפיר; היציאה מלבנון, ומאוחר יותר מעזה, נתפסה ע"י הפלסטינים והעולם המוסלמי-ערבי כניצחון האלימות על פני החברה הישראלית הנחלשת; שני המקרים המחישו לציבור הישראלי כי גם אם ישראל נותנת, לכאורה, ליריב את כל מה שהוא רוצה – הוא עדיין לא שבע וממשיך לדרוש עוד ועוד; והמשותף השמיני והאחרון: שני המקרים היו פרי החלטה אישית של ראשי ממשלה (שרון וברק) ושניהם כאחת לא הפיקו מכך כל רווח פוליטי במחנה שלהם.

בשונה בין המקרים בולטת העובדה כי בלבנון לא פונו יישובים, אך היה לחץ חברתי ציבורי חזק מאוד ליציאה, ובעזה הדברים הפוכים. אך הנקודה השונה מהותית, שלא נותנים עליה מספיק את הדעת, היא זאת: ההתנתקות מעזה היתה חד-צדדית בצורה מוחלטת: בלי הסכם או שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית, בלי שיתוף פעולה עם שום גורם ערבי, בלי שיתוף פעולה עם שום גורם בינלאומי. בלבנון אומנם רצינו לצאת בהסכם (שיבוא כתוצאה מהסכם שלום עם סוריה), והיציאה הייתה חד-צדדית מול לבנון וסוריה, אך היא היתה בהסכמה מלאה עם ארה"ב ומדינות המערב, מזכ"ל האו"מ ומועצת הביטחון. זאת אישרה ב-16 יוני 2000 כי ישראל יצאה לחלוטין מלבנון ומילאה חלקה בביצוע החלטות האו"ם. במילים אחרות, היתה לגיטימיות בינלאומית ברורה "לסיום הכיבוש הישראלי" של דרום לבנון (כמובן, שחיזבאללה לא שותף ללגיטימיות הבינלאומית הזאת) כמו גם לגיטימיות מסוימת לתגובות צבאיות ישראליות חריפות והיה ויבוצע פח"ע מתוך שטח לבנון. ברצועת עזה, לעומת זאת, לא היתה שום הכרה בינלאומית ב"סיום הכיבוש" שלנו, ולכן רואים בנו את האחראים לספק מזון לאוכלוסיה הרצועה, וכיוצא באלו.

יתר על כן, להבדל המהותי הזה בין שני המקרים היו עד כה, לדעתי, כמה השלכות כבדות: לא יצא שום "דו"ח גולדסטון" על "פשעי" ישראל במלחמת לבנון השנייה! מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בהפסקת אש בינלאומית ובהחלטה של מועצת הביטחון, 1701 (שעל תוכנה ניתן כמובן להתווכח). מבצע "עופרת יצוקה" לא הסתיים בהחלטה בינלאומית דומה, הפסקת האש שלו היתה כולה חד-צדדית, ויצא דו"ח גולדסטון.

הלקח המרכזי לעתיד הוא: כל התנתקות, נסיגה, יציאה משטחי יהודה ושומרון – שלא תהיה מלווה בהסכמה בינלאומית, נידונה לכישלון!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 24.5.10

* * *

משה גרנות

על ספרה של ארנה גולן

"גבריות, נשיות ומשא הזהות – שאלות על מיניות וזהות בספרות העברית"

[ועצתה הנבונה של סביון ליברכט]

בהוצאת עקד, 2010

"גבריות ונשיות..." הוא ספרה השני של ארנה גולן, שעניינו השפעת הגומלין שבין שני המינים, ובעיקר – מעמדה של האישה במערך חברתי סבוך זה – הספר הקודם "גבר, אישה, תעודת זהות – שאלות של זהות בספרות העברית" ראה אור בהוצאת חורב ב-2004. למותר לציין שמדובר בנושא מרכזי בספרות מאז נחרתו המילים הספרותיות הראשונות בעולם, והספר שלפנינו מקדיש לו את רוב פרקיו. ציינתי "רוב", כיוון שבספר ביקורת ומחקר זה נדונו תחומים שונים שלא שייכים לנושא מרכזי זה, למשל, הסקירה המעניינת על שירי הילדים של זאב, הביקורת על שירת השואה של איתמר יעוז-קסט, הביקורת על הרומן של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב", ניתוח נושא האלימות בשירתה של יונה וולך, ניתוח הסיפור קצר "קיבוץ" והרומן "הנשים של אבא" של סביון ליברכט ועוד; אלא שהמחברת הקדימה רפואה למכה, וציינה בכותרת הספר פעמיים כי היא דנה גם על שאלות של זהות – ושאלות מן המין הזה יכולות להכיל כמעט כל נושא ספרותי שבעולם.

כבר בפתח הדברים צריך לציין שהספר הזה מושקע מאוד, והניתוחים בו הם דקדקניים ומקיפים, והם חושפים לא רק מסרים ואמונות ודעות גלויים ונסתרים, אלא גם פרוסודיה, רקע היסטורי, רקע ביוגרפי והדי הביקורת והמחקר. אני מניח שמבקרים וחוקרים עשויים להתעניין בספר זה בשל החידושים שבו, הגם שעל היוצרים הנידונים בו – שלונסקי, לאה גולדברג, יהודית הנדל, ש' שפרה, מירה מאיר, יעוז-קסט, שמאי גולן, יונה וולך וסביון ליברכט – נשברו מאות קולמוסים ונכתבו עשרות רבות של עבודות, אבל ללא ספק, ספר זה הוא בבחינת מציאה ממש עבור מורים לספרות – בגלל הפירוט, הבהירות והרהיטות בהם מובאים הניתוחים.

לעיתים הפירוט שנוקטת המחברת הוא, לטעמי, רב מדי: שני הפרקים על א' שלונסקי, הפותחים את הספר (עמ' 17-68), מביאים בפני הקורא שוב ושוב את אותן המסקנות: מיעוט שירי האהבה, צנזורה עצמית בעניין שבינו ובינה, יחס ארוטי לאדמה הנכבשת מחדש בארץ ישראל, ואילו האישה החלוצה בת דורו של המשורר איננה מתוארת כשותפה במפעל החלוצי, ואף לא כשותפה למיטתו של החלוץ. היא אם, אחות ומנהלת משק בית. נכון, אבל המגוון הרב של השירים הנידונים בפרק הוא לברכה, ולא רק למורה המקבל כאן כמעט מן המוכן מערכי שיעור מעולים.

אני מבין מדוע המחברת הקדישה את חלק הארי של הספר ליונה וולך (עמ' 211-273), ואני אדון בכך בהמשך, אך מה הטעם "קימצה" כל כך בטיפול בשירתה של לאה גולדברג, כשלמעשה, הספר דן רק בשיר אחד – "סליחות" (עמ' 69-75), שעניינו הגיגיה ותחושותיה של המשוררת בעקבות המגע המיני הראשון בחייה; והרי בשירת לאה גולדברג יש עשרות שירים ההולמים את נושא ספרה של ארנה גולן, כגון – "שיר הנערה", "סונטות אהב"ה", "שירי אהבה מספר עתיק", "לתמונת אימא", "אם תיתן לי חלקי באימת מחשכיך", "אהבתה של תרזה די מון", "אהבתי את אדוני", "סולוויג" ועוד רבים. ואם החליטה המחברת, מנימוקיה היא, לדון רק בשיר אחד – הרי ממש התבקש להשוותו לשיר של רחל "בבוא", המרמז גם כן (תוך צנזורה עצמית!) על המגע המיני הראשון בחייה. ברור לי שהמחברת כתבה את ספרה לפי נטיות ליבה, שאינן חייבות להלום את ציפיותיי. אבל שוב, קראתי ניתוחים מספר על השיר הזה (חלקם פורסמו לאחרונה בכתב העת האינטרנטי "חדשות בן-עזר"), וצריך להודות ביושר שהניתוח של ארנה גולן קולע ומשכנע.

מירב תשומת הלב של הספר מופנית אל שירתה של יונה וולך, גם במיספר העמודים, כמצוין לעיל, וגם בכמות הנכבדה ביותר של שירים שנותחו בשני הפרקים הדנים בה. אני מודה שקריאת שיריה של יונה וולך היא עבורי עבודה קשה, הן משום שהמשוררת מתגלה בהם כנפש מורכבת ומסוכסכת, והן משום שרוב השירים הם בלתי קומוניקטיביים בעליל. על כן ברור שעטתי על הביאור והניתוח של ארנה גולן כמוצא שלל רב. אני מדלג על הפרק הראשון העוסק בשיריה, משום שעניינו נושא האלימות בכלל. אני מתרכז בדיוני זה בשירים "הפמיניסטיים", בהם המסר הוא שההוויה הגברית היא מכוערת בתשתית – הגבר מתייחס תדיר אל האישה באלימות, והופך אותה לקורבן. גברים עטים בקבוצות על האישה הבודדה ומנצלים אותה מינית, כי היא בעיניו אובייקט נחות ותו לא*. למרבה התמיהה, היא מוצאת מופת גברי חיובי דווקא בישוע (עמ' 265-268).

אתחיל מהסוף, מאהדתה של יונה וולך ל"גבר המופת" מנצרת – אני משוכנע שהמשוררת לא קראה את הברית החדשה לעומק, שאילו עשתה כן, היתה נוכחת לדעת שעצם הקשר הגופני אל האישה בעיני "הבשורות" – מטמא, ורק המתנזר ממין זוכה לפדות מידי ישוע (ההתגלות י"ד 3-4). פאולוס מטיף להישאר פנויים ולהימנע ממין (איגרת ראשונה אל הקורינתים, ז' 1-9, 27-40), כי הרי לימד אותו ישוע שבמלכות השמיים (היעד של המאמין) אין בכלל חיי אישות (מתי כ"ב 29-30, מרקוס י"ב 24-2, לוקס ב' 34-3). ישוע מרשה לעצמו לדבר אל אימו בצורה בוטה ומעליבה, רק משום שהיא אישה (יוחנן ב' 4).

אם הבנתי את שיריה של יונה וולך כהלכה בעקבות הביאור של ארנה גולן – לא נראה לי שישוע יכול להיות באמת הגבר האידיאלי בעיניה.

אבל נניח לזה, ונתרכז בעיקר: כל אדם הגון מתקומם היום כנגד הדיכוי התרבותי, החברתי והכלכלי קשה של האישה לאורך הדורות, דיכוי שדושן והונצח על-ידי הדתות המונותיאיסיטות, שהפכו את העיוות הבלתי נסלח הזה לצו אלוהי. במקרא האישה נחשבת לא אחת לרכוש הבעל, כמו הבית, השדה, העבד, השור, הסוסים והזהב (שמות כ' 17, דברים י"ז 16 -7, כ' 5-9 רות ד' (9-10). לא די שהמקרא מכיר בפוליגמיה – הוא אפילו מעגן אותה בחוק (דברים כ"א 15), וכל מי שמרבה לו נשים, אמהות ופילגשים – כאילו הִרבה לו רכוש. למלכים היו הרמונות (לשלמה היו אלף נשים! – מלכים א' י"א 1-3), וליבם היה גס בהן עד אשר השתמשו בהן כמו ב"בקבוק חם" (ראו סיפורו של דוד הזקן ואבישג השונמית, מלכים א' א' 1-4).

המשפט המסופוטמי הכיר בזכות האישה לעזוב את בעלה ולקחת עמה את נדונייתה (ח'מורבי, 142-143), ואילו המקרא מכיר רק בזכות הגבר לגרש את אישתו (דברים כ"ד 1). קנאת הגבר באישתו היא זכות המעוגנת בחוק, ובעקבות "זכות" זאת מועמדת האישה במבחן משפיל ומבהיל (במדבר ה' 13-22). ברור שלאישה אין זכות לקנא, הרי זכותו של הגבר לשאת כמה נשים שהוא יכול לקנות ולפרנס.

על הגזירות מבהילות האלו כלפי הנשים הוסיפו חז"ל את האיסור ללמדה תורה, את פסילתה לעדות ולמניין, קבעו שהיא נקנית בשטר הכתובה (ראו – סוטה ג' ט, במדבר רבה ט' נ"ד, בבא בתרא מ"ג ע"ב ועוד), וכי צריך לברך את האל על כך שלא ברא את הגברים – נשים! ("ברוך... שלא עשני אישה" – מברכות הבוקר בסידור התפילה).

הקוראן, שמהמאה השביעית היה לספר הקדוש של אימפריות, והוא מחייב עד היום כמיליארד מאמינים, קובע כדבר אלוהים שהגברים עליונים על הנשים (סורה ב' 228, ד' 38). הנשים חייבות להיות נכנעות לגברים, אחרת – מותר להם להכותן ולמנוע מהן את עונתן (סורה ד' 38-39). בעדות הנדרשת בבית המשפט, האישה שוות ערך לחצי גבר (סורה ב' 282), והזכר יורש כפול מהנקבה (סורה ד' 12). את האישה קונים במוהר. השפחה, מאחר שהיא קנויה בלאו הכי – מותרת לאדון, וכן מותרים לאדון נישואי התעלסות, אם הוא משלם את המוהר (סורה ד' 28; ראו גם ה' 7, כ"ד 30 ואילך, ל"ג 49, ס' 10). לעומת זאת, לנביא (מוחמד) מותר לקחת אישה ללא מוהר – זהו חוק מיוחד לגביו בלבד, ולא לשאר המאמינים (ל"ג 50-51). למאמין מותר לקחת עד ארבע נשים, ואסור לו לקחת פילגשים (ד' 3, ז' 7), אבל אין מגבלה זאת חלה על הנביא (ל"ג 50-52). בגן העדן של הקוראן הנשים הן פרס ללוחמים שנהרגו על מזבח האיסלם. ללוחם מחכות בשמיים בתולות שאינן מזדקנות לנצח (סורה ל"ח 49- 53, מ" 51-55, נ"ו 10-36, נ"ח 46-78).

אירופה, אשר בעת החדשה השתחררה מעול הדת, מרדה בצווים המבהילים האלה, ואף נקטה באפלייה מתקנת כלפי הנשים כדי לכפר מעט על עוול של אלפי שנים. מי שנרתע מהחידוש הנפלא הזה הם המאמינים היודעים לצטט את האל, שהם בדו מליבם.

ובכן, לא צריך להיות פמיניסט כדי להביט ביושרה ובהגינות אל מעמדה של האישה, ולקוות מעומק הלב לתיקון המעוות, אלא שמי שמגדירות את עצמן כפמיניסטיות, וביניהן יונה וולך, כמפורט לעיל, אינן מסתפקות בזה – הן מבקשות שיוכר בעליל שהגברים הם מטבעם מגדר בזוי, בעל נשמה מכוערת, שפלה ואלימה, שכל התענוג שלהם הוא להשפיל נשים.

מי שקורא בעיון את הספר שלפנינו יכול למצוא בין דפיו דברים על הסופרת יהודית הנדל שהעריצה את בעלה, הצייר צבי מאירוביץ' (עמ' 107), וכן דברים על המחברת עצמה, שיש לה רחשי לב דומים כלפי בעלה, הסופר שמאי גולן (עמ' 187-191), וכלפי אביה (עמ' 303-307), שתמונתו ותמונת אימה של המחברת מעטרות את העטיפה הקדמית של הספר.

 כלומר, כבר יש לנו שלושה גברים שאינם מסתדרים עם נוסחה הפמיניסטית ל"הרכב הכימי" של הזכר האנושי. אינני בטוח אם הן יראו בי כשר לעדות, אך אסתכן ואומר, כי מבין מאות החברים שיש לי, ושהיו לי בעבר, אינני מכיר ולו חבר אחד שהשפיל נשים להנאתו, ונהג בהן באלימות. אין לי זכות לנכס לעצמי את היוקרה של גאוני העבר, כמו הומרוס, פיתגורס, ארכימדס, ליאונרדו דה וינצ'י, ויליאם שקספיר, עמנואל קאנט, אייזק ניוטון, מוצרט, בטהובן, אינשטיין וחבריהם, שהיו, כידוע, כולם גברים – רק משום שגם אני גבר, אבל באותה נשימה אני מבקש (מתחנן!): אל תסווגו אותי, רק משום שאני גבר, עם אותם גברים פסיכופתים ונכי מוסר ומצפון שמתנכלים לנשים, מכים, משפילים, ואף רוצחים. בתל-ברוך "עובדות" כמה עשרות יצאניות, אבל לא יעלה על הדעת להכריז שכל הנשים בתל-אביב זונות. מדוע הכללה כזאת כלפי גברים היא לגיטימית?

בעניין הזה אני ממליץ לאמץ את דבריה השקולים והנבונים של סביון ליברכט, שהמחברת מצטטת אותם בספרה: "גם בחיים וגם בכתיבה אני נוטה לוותר על שיפוטיות כלפי אחרים..." (עמ' 301). ובאמת סביון ליברכט היא אחת הסופרות העכשוויות המעטות שאינן נוקטות קו מילולי אלים כלפי הגברים בכלל, ובוודאי שלא כלפי גיבוריה ממין זכר (ראו עמ' 275-02).

לשם חיבור אחד מספריי** נאלצתי לקרוא הררים של כתבים וספרים פמיניסטיים, וממש נבהלתי מהשנאה ומהאלימות המילולית המוטחת בכתבים אלה כלפי הגברים ככלל: הגברים סומכים רק על הכוח, ואילו הידע, הדעת, ההשכלה הן נחלת הנשים בלבד. הפתרון לגבי הגברים, שנולדו מעוותים, הוא או לגרש אותם לאיזה אי נידח (יהודית קציר), או לסרסם (שולמית גלבוע), או לרוצחם נפש (דורית זילברמן). והרי, אם אינני טועה, הטענה של הפמיניסטיות המיליטנטיות היא שהאלימות היא תכונה גברית, ואילו "כלי העבודה" שלהן הם האהבה והריעות.

ועוד דבר: אחת הטענות כלפי הגברים היא שימושם האובססיבי בפורנוגרפיה – והרי כשקוראים את ספריהן של הסופרות בעלות האוריינטציה הפמיניסטית, פשוט נדהמים מהמדמנה הפורנוגרפית שבה הקורא נאלץ לחתור דרכה ("סודות ששמרתי בבטן" של ליהיא לפיד, "אשת איש" של שלי יחימוביץ', "ארבעה גברים ואישה", של שולמית גלבוע, "חיי אהבה" של צרויה שלו, "שבע נשים ורצח" של דורית זילברמן, ועוד ועוד).

אם נחזור אל עצתה הנבונה של סביון ליברכט, ניווכח שהשיפוטיות האכזרית של הפמיניסטיות המיליטנטיות מושתתת על חוסר צדק משווע, שכן הטבע העניק לגבר לא רק כוח פיזי עדיף, אלא גם תשוקה מינית העולה עשרת מונים על זו של הנשים (בדוק מחקרית!) – כך שהביקוש למין מצד הגברים הוא אדיר, וההיצע הוא מיזערי. הטבע גם לא אפשר לנשים לאנוס גברים, אפילו היתה בהן תשוקה מבהילה למין, שהיא על הרוב נחלתם של הזכרים בלבד (באדם ובבעלי החיים). עובדה היא שכאשר לנשים ניתן כוח פוליטי או פיזי, הן נוהגות בדיוק כמו הגברים: שלוש המדינאיות המפורסמות של המחצית השנייה של המאה העשרים, גולדה מאיר, אינדירה גאנדי, מרגרט תאצ'ר, לא היו כלל שוחרות שלום, ולא פעם ולא פעמיים אנחנו קוראים בעיתונות על מטפלות שמתעללות בפעוטות ובזקנים סיעודיים.

והרי מדובר ממש בירייה ברגל: כשאני קורא דברים כנ"ל, או כמו אלה המשתמעים משיריה של יונה וולך, אני מאבד את החשק להמשיך – לא נוח לי לשבת תדיר על כס הנאשמים, ועוד על לא עוול בכפי. אם זאת הבשורה שנמנעה מהנשים במשך דורות – מדוע צריך להשתדל להגשימה? וכך, שבמקום לקדם מהפיכה צודקת, שלא היתה כמוה מאז ומעולם – הכתיבה המיליטנטית הזאת גורמת להשתמטות ולאוזלת יד.

אם מדובר בגבריות, נשיות ושאלות על מיניות – אני מעדיף על יונה וולך את רחל ואת לאה גולדברג החכמות והכנות. חבל, אם כן, שלאה גולדברג זכתה לפינה כל כך מינורית בספר, וחבל שרחל לא הוזכרה כלל, הגם שהיא בסך הכול בת דורו הקשישה של שלונסקי, שזכה למקום של כבוד בספר.

הספר הוסיף לי הרבה ידע, וגם מכאוב.

* קצת מהמגמה הזאת ימצא הקורא בספרנו בביאור שיריה של ש' שפרה – עמ' 124-131

** "שיחת גברים על נשים", ירון גולן, 2004

אהוד: אחד מחבריי הקשישים, מעולם הספרות, נוהג לומר שאצל יונה וולך צריך לקרוא הרבה שורות גראפומניות עד שמגיעים לאיזו הברקה של שורה אמיתית בשיר. ואילו לי ברור המקום הנשגב שיש ליונה וולך בשירה העברית מן העובדה הפשוטה שבתל אביב יש רחוב על שמה, ואילו על שמה של המשוררת הפחות חשובה, אסתר ראב, אין וגם לא יהיה רחוב בתל אביב. רק לוחית-זיכרון על בית דירות.

* * *

יוסי גמזו

הָאֹפֶק לְעוֹלָם אֵינוֹ נִגְמָר

הָאֹפֶק לְעוֹלָם אֵינוֹ נִגְמָר, שֶלֹּא כָּמוֹנוּ

הַמֻּפְעָלִים יוֹם-יוֹם בְּסוֹלְלוֹת

חַסְדּוֹ הַמִּתְכַּלֶּה שֶל הַחֲלוֹף שֶהַתּוּגָה הִיא

בִּתּוֹ הָאֲבוּדָה וְהַחֻקִּית

שֶנִּתְיַתְּמָה מִזְּמַן מִן הַבְּדָיָה שֶעוֹד נָכוֹנוּ

לָהּ כָּל אוֹצְרוֹת הַנֵּצַח שֶהִפְקִיד

הָאֵל הַטּוֹב אֶת חֶבֶר מַלְאָכָיו שֶבַּשָּמַיִם

לִנְצֹר אוֹתָם לְמַעֲנָהּ עַד כְּלוֹת

הַפַּחַד הַנּוֹרָא הַזֶּה מִמַּלְתְּעוֹת הָאַיִן

וּמֵאִבְחַת יָדוֹ הָעֲנָקִית

שֶל סְתַו אָפֵל הָעָט לַחְמֹס אֶת עוֹלְלוֹת הַקַּיִץ

בְּצִפָּרְנֵי הָרוּחַ בַּלֵּילוֹת.

הָאֹפֶק לְעוֹלָם אֵינוֹ נִגְמָר וְלֹא תַגַּעְנָה

רַגְלֵינוּ לְעוֹלָם עַד סַף סוֹפוֹ,

סוֹפוֹ שֶהוּא תַּרְמִית, מִקְסַם-עִוְעִים, פָאטָה מוֹרְגָּאנָה

אַךְ שֶלַּמְרוֹת זֹאת, כְּרִיצַת אָמוֹק

אֲנַחְנוּ מַמְשִיכִים, כִּמְסֻמְּמֵי תִּקְוָה נוֹאֶלֶת

אוֹתָהּ שְׂחִיָּה סִיזִיפִית אֶל חוֹפוֹ

שֶל יַם-הָאַכְזָבוֹת אַחַר פִּסָּה קְטַנָּה שֶל תְּכֵלֶת

שֶלֹּא תֶחְדַּל לִבְרֹחַ וְלַחְמֹק.

וְכָךְ מַמָּש חוֹמְדוֹת לָנוּ כָּל הַבְטָחוֹת הָאֹשֶר

לָצוֹן מָרִיר כְּשֶבֶר חֲלוֹמָן

הַמְּנַצְנֵץ כְּאוֹר כּוֹזֵב מִמֶּרְחַקֵּי הַחֹשֶךְ

הַלֹּא נִדְלִים שֶל קְצֵה הַמִּנְהָרָה,                   

אֲבָל אֲנַחְנוּ, כְּחֵרְשִים לְהַתְרָאוֹת הַדַּעַת

שֶלֹּא לִשְעוֹת לִבְרַק יַהֲלוֹמָן

שֶל אַּשְלָיוֹת הַכְּמוֹ וְהַכְּאִלּוּ, צַעַד-צַעַד

קְרֵבִים אֶל שְׂפַת הַשֹּקֶת הַשְּבוּרָה.

אָּז לָמָּה זֶה כֻּלָּנוּ מִתְעַקְּשִים כְּמוֹ הַפָקִירִים

לָרוּץ עַל אֲבָנִים מְלֻבָּנוֹת

בְּלִי הֶרֶף, יְחֵפִים, לִקְרַאת אוֹתוֹ הַחָרָקִירִי

שֶל שְטָר שֶפִּרְעוֹנוֹ אֵינוֹ קַיָּם?

מִפְּנֵי שֶאֵין אָדָם יָכוֹל בְּלִי שְנוֹרְקֶל-הַתּוֹחֶלֶת

לִשְׂרֹד שָפוּי מִתַּחַת פְּנֵי הַיָּם

שֶל וַדָּאוּת-מוֹתוֹ בְּעוֹד אֵימַת הַמַּאֲכֶלֶת

תְּלוּיָה בֵּין גְּזַר-הַקֵּץ לְקָרְבָּנוֹ.

וְכָךְ, בְּחָסוּתָהּ שֶל הוֹנָאָה עַצְמִית גְּמוּרָה

אֲנַחְנוּ כָּאן, בְּאֶרֶץ-הַבֵּינְתַּיִם

נוֹשְמִים אֶת אֲוִירָהּ הַקַּמְצָנִי וְהָאוֹזֵל

שֶל אֲחִיזַת-עֵינֵינוּ הַשְּמוּרָה

לְאֵלֶּה הָרוֹדְפִים אוֹתָהּ עַל כְּנַף דִּמְיוֹן הוֹזֶה

בְּרֶשֶת-פַּרְפָּרִים שְלוּחָה לְצַיִד.

נָכוֹן, זֶה לֹא הַרְבֵּה אַךְ גַּם בַּלֹּא-הַרְבֵּה הַזֶּה

לֹא כָּל אֶחָד זוֹכֶה, לַעֲזָאזֵל.

* * *

משה כהן

הנדון: מסע התענוגות של ביבי

מכובדי,

התקשורת שלנו לא תחמיץ שום הזדמנות לנגח את בנימין נתניהו, ודמו מותר.

לא למסע תענוגות יוצא ראש ממשלתנו אלא למסע עבודה קשה ומפרך בענייני המדינה. האם זו ההזדמנות של התקשורת לנגח אותו על תנאי הטיסה שדרש?

אז מה אם ראש הממשלה נדרש להיות במלוא אונו הפיסי והמנטאלי בבואו לייצג את המדינה ולנהל דיונים קריטיים עם מנהיגים זרים, והאחריות הרובצת על כתפיו כבדה מנשוא?

אז מה אם התנאים שהוא דורש אינם חורגים מהתנאים שדרשו ראשי ממשלה לפניו?

במקום לעודד אותו ולתמוך בו, משתדלים אנשי התקשורת לפגוע בו, ובכך לגרום נזק חמור למדינה. הפגיעה בעבודתו של ראש הממשלה היא פגיעה בכולנו.

התנהלותה של התקשורת חמורה, כי גורל המדינה וגורל כולנו תלוי בתפקודו המיטבי של ראש ממשלתנו.

די לצביעות ולצרות העין!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אתה יודע שאני לא מחסידיו של ביבי, ואני מסתכל בדאגה אל המיבחנים וההחלטות הקשים שבפניהם הוא עומד ועתיד לעמוד, ובכל זאת אני מסכים במאה אחוז עם כל מילה ומילה שבמכתבך. התקשורת שלנו מטורפת, מסיתה את הקהל והכי גרוע שאינה יודעת להבחין בין עיקר לטפל.

* * *

אורה מורג

מכתב לשר החינוך בדבר התלמידים המתפרעים

 למר גדעון סער שלום רב,

שמי אורה מורג ואני סופרת ילדים ונוער. במסגרת סל תרבות אני נפגשת מזה שנים עם תלמידי בתי הספר בעיקר בכיתות ב'-ח'. השנים הרבות והעוקבות מאפשרות לי לראות בבירור את ההתדרדרות במשמעת שחלה לאורך השנים בקרב התלמידים. לפני עשרים שנה היתה יראת כבוד אך יותר מכך היה קיים הפחד מהעונש. סופר שהגיע למפגש היה זוכה להקשבה לא רק מפני כבודו או מפני העניין הרב שבהרצאתו אלא גם מאימת העונש על ההפרעה. מורה שפנה אל תלמיד וביקש ממנו לצאת, לא נתקל בסירוב או בוויכוח. התלמיד היה קם ויוצא את הכיתה נזוף ומבויש.

היום מצב זה פשוט לא קיים!

תלמיד מתפרע, מסרב לצאת ומבטו אומר: לא בא לי! מה תעשי לי? ובאמת מה תעשה המורה כשהחוקים כולם דואגים לתלמיד הענוג, החלש, אך איש אינו חושב עליה ומצייד אותה בכלים מתאימים.

 ושלא יבלבלו לי את המוח בתשובה המקוממת: "המורה צריך להיות סמכותי ואז התלמידים..."

שטויות. סמכותיות בלבד אין בה די – לא בבית ספרנו!

אני יודעת שאינני מחדשת דבר אך החלטתי לכתוב לך אדוני השר משתי סיבות.

א. כי יש לי הצעה שלדעתי תעזור, ולו במעט, להשליט מחדש את המשמעת בכיתות.

ב. היות שנתקלתי לפני יומיים במקרה מחריד.

ואפתח במקרה:

התלמידים נכנסים למפגש עם הסופרת [אני], רובם יושבים על מחצלת, המורות כמובן על כסאות. אני מבקשת את אחת המורות לעזור לי במחשב. היא קמה ממקומה, לוחצת על המקש, וכשהיא חוזרת למקומה היא מגלה שאחד התלמידים התיישב בינתיים בזריזות על כסאה. היא מבקשת ממנו לקום, הוא מסרב, היא מרימה את קולה ודורשת ממנו לפנות לה את מקומה, הוא לא מוכן, היא שוב דורשת, כולה נרעשת, לא יודעת את נפשה מרוב זעם, בושה, תסכול, עלבון; כי הרי גם אם לא היה זה מקומה והיתה מבקשת מהתלמיד את הכסא, ברור שזה מה שהיה צריך להיעשות. וכן ברור (לנו) שתלמיד יקום בכל מקרה ויפנה מקום למורה גם אם אין זה כסאה ולא ייתן למורה לשבת על הרצפה!!

והנה הילד החצוף – קטן וצנום (בן עשר בערך) ממשיך לסרב. גם לא מעניין אותו שברגע זה הוא מפריע להרצאה. הוא תפס את המקום ואף אחד לא יגיד לו מה לעשות.

הייתי בהלם. עד כדי כך? לאן התדרדרנו?

ייתכן שלא הייתי מטריחה אותך אלמלא היתה לי הצעה והיא:

יוּצא מיד צו המתיר למורה לקחת תלמיד כזה ביד, בכוח, ולהוציא אותו מהכיתה. אם הוא חזק תצטרף עוד מורה, יצטרף אב הבית. וזאת כדי שפעולה לגיטימית כזו לא תשליך אותה מיד לבית הסוהר או תעיף אותה מבית הספר.

כי הרי אי אפשר לעבור על התעללות כזו לסדר ולהתפלל שהתלמיד יתרגש מצעקותיה. עמדתי מולו וראיתי – הוא ממש לא "שם" על הצעקות שלה. הוא יודע שאי אפשר לעשות לו דבר.

התלמידים קולטים מיד שאין למורָה כל שוט. היא יכולה לצרוח עד לב השמיים, וזה גם מה שהן עושות, לעיתים רחוקות זה עושה רושם על תלמיד והוא קם ויוצא, או חדל מלהפריע.  ברוב המקרים – כלום. המורה צועקת והשיירה נשארת. התלמיד מביט במבט מזלזל כמו אומר: למה? מי את בשבילי?

ראיתי גם תלמידה החורצת לשון .

החוק לא מצייד את המורים בכלים למצבים שכאלה.

כל עוד לא יותר למורה להפעיל כוח פיזי (לא מכות) כנגד החצופים הקטנים, המצב רק יילך ויחמיר. בכל בית ספר יש אב-בית חסון שבמקרים כגון אלו יקרא לבוא ולעזור למורות חסרות הישע.

החוק המתחשב רק בילד, בתלמיד – הותיר את המורות חשופות בצריח. הלכנו לקיצוניות ההפוכה. שפכנו את התינוק עם האמבטיה. אסרנו מגע פיזי טוטאלי עם תלמידים ובזה נתנו, גם לטובים ולמחונכים ביניהם, חופש להתפרע, להתחצף ללא רסן.

חינוך חייב להיות משולב גם ביראה. יראת כבוד אך גם יראת הכוח וסמכות הענישה של המבוגר. ללא התקנת תקנות מדויקות ומפורטות המתירות למורה להגיב: איך וכמה – נגיע לפי פחת. נגדל דור איום ונורא. חלק מהתלמידים כיום בביתי הספר הם איומים!! חוצפניים!! חסרי שליטה, חסרי מרות, בדיוק כפי שהם מופיעים ב"ארץ נהדרת"! – בדרך כלל הסאטירה מקצינה. במקרה זה, הסאטירה שנראית על מסך הטלוויזיה – מצלמת במדויק את המצב.

ליבי ליבי למורות האומללות.

אורה מורג

תל אביב

נ.ב.

עליי להדגיש שאינני מדברת על כלל התלמידים. יש גם אחרים והם רבים וטובים –ממושמעים ומחונכים, תאבי ידע וצמאים לקלוט לקרוא וללמוד.  לא אליהם מכוונים דבריי. זאת ועוד – אני נתקלת בתופעות הנ"ל בכל מגזרי בתי הספר, ממלכתי, ממלכתי דתי, בעיר, בכפר, בקיבוץ, במרכז ובפריפריה.

אהוד: אני חושש שהנושא הוא ללא פתרון. אילו היו הכיתות בחינוך הממלכתי בנות עשרים תלמידים כל אחת, כמו בחינוך הפאראזיטי החרדי, ואולי גם בממלכתי-דתי ההולך ומידלדל לטובת החרדי – כי אז היה אפשר להעניק טיפול פרטני לילדים הפסיכיים וההיפראקטיביים, ההורסים כיתות שלמות בנות יותר מארבעים תלמידים במשך שנים שלמות, ואשר השפעת כדורי הרטאלין עליהם (לדברי המורות) פגה אחרי אחת-עשרה בבוקר! – אבל במצב הקיים הדרך היחידה היא להוציא את הילדים המשוגעים הללו מהכיתות הרגילות ולהעבירם למסגרת החינוך המיוחד. אבל על כך הורים ייהרגו ולא יתנו לזה לקרות – ואם יועמדו בפני עובדה, יהרגו קודם את המורות ואת המנהלות ובלבד שהילדים המופרעים שלהם ימשיכו להרוס את החינוך הממלכתי הכללי! – כן, הילדים אינם שונים מן המבוגרים, יש בהם פושעים, מופרעים, אלימים, רעים, סאדיסטים, אידיוטים – ורבים מהם חסרי סיכוי להשתנות למרות כל הפואמות הפדגוגיות. כן, בתי-הסוהר מלאים בהם בהתבגרם. ואת הגרעין הקשה והפלילי הזה, כבר מילדוּת, קשה מאוד לשנות! – הסוף יהיה שמי שיש לו אמצעים ישלח את ילדיו לבתי-ספר סלקטיביים פרטיים או פרטיים-למחצה – או דומים לבתי-ספר כאלה בזכות היותם באזור מגורים טוב.

* * *

עמוס כרמל / קלישאות הכדורגל

סיפור של כתמי צבע

מדוע סבלה הפגנת "השמאל הלאומי" בכיכר ציון בירושלים לפני עשרה ימים ממיעוט משתתפים? בעיתון האלקטרוני "חדשות בן עזר" הסביר [בגיליון 545, רון וייס. – אב"ע] אחד מאוהדי ההפגנה הזאת שעשרות אלפים ואולי מאות אלפים "תומכי שלום" לא הגיעו אליה מפני שבאותו זמן בדיוק הוקרנו בטלוויזיה בשידור חי שני משחקי ההכרעה בליגת הכדורגל הראשונה שלנו וגם משחק הגמר על הגביע הגרמני.

מי שחשב שההסבר הזה מציג באור מגוחך את האינטליגנציה הפוליטית והלהט האידיאולוגי של אותם שוחרי כדורגל/"שלום" היה יכול לקבל כמעט במקביל את הצד השני של המטבע. שורה של כותבים, אוהדי הפועל תל אביב, התאמצו לבשר לאומה כי העובדה ש"יש לנו דאבל" – כך במפורש, לנו – היא "סמל הסמלים". למה? ל"ניצחון האור על החושך", וגם על "הקפיטליסטים", על "השנאה לאחר", על הפאשיזם שאורב בשער, על כל הרעות החולות של החברה הישראלית.

במילים אחרות, על כר הדשא ניצחה תמצית הקידמה. אמנם, בהסתמך על הכסף הרב שמשלמים בעלי הקבוצה, קפיטליסטים לכל דבר, לשחקנים. אמנם בעזרת שיטה שנויה במחלוקת של קיזוז נקודות. אמנם תוך גילויים של שנאה בלתי מרוסנת לקבוצות יריבות. אבל מי שם לב לזוטות כאלה?

אוהדי הפועל תל אביב המשולהבים ודובריהם בתקשורת אינם יוצאים מן הכלל. לכדורגלנים "הצהובים" של מכבי תל אביב אין השנה שום תואר אבל יש להם פובליציסטים שבירכו בדפוס "שהחיינו" – לא פחות מכך – ברגע שבו נראה כי "האדומים" לא יזכו באליפות. ל"ירוקים" של מכבי חיפה יש אוהדים מלומדים באקדמיה שמסבירים את הצורך שלהם בניצחונות כתרופה לרגשי הנחיתות של תושבי העיר. ומקבץ האמירות הבוטות והאוויליות ו"השירים" המגונים של חלק קולני מאוד מאוהדי ביתר ירושלים – של "קומץ", כפי שטוענים ראשי הקבוצה הזאת בעת מצוקה תקשורתית – הוא מן המפורסמות.

אין ספק, מדובר בתופעה גלובלית. בעצם, בתעשייה גלובלית שמגלגלת הון עתק על יסוד תאוות ההזדהות של מיליונים. אין ספק, משחקי כדורגל מספקים דרמות ויוצרים הזדמנויות ללוליינים מיומנים להפגין את הווירטואוזיות שלהם ולכל מיני ידוענים להפגין נוכחות. מותר אפילו לומר שישעיהו ליבוביץ לא צדק לחלוטין כאשר אמר בשנינותו שמדובר רק ב"עשרים ושניים חוליגנים שרצים אחרי כדור". האיצטדיונים, כולם, אינם בדיוק מבצרים אינטלקטואליים, אבל הרוב המכריע של השחקנים אינם חוליגנים.

ובכל זאת, בכל אחד ממפגני האהדה האמורים מתעוררת השאלה: על מה בעצם כל המהומה או מה המושא של כל הרגשות היוקדים?

בוודאי לא השחקנים עצמם. היום הם בתל אביב, מחר בירושלים, מחרתיים בקבוצה אירופית (אם הסוכן שלהם מצליח "למכור" אותם). שלא לדבר על העובדים הזרים, והארעיים, של הענף.

בוודאי לא המאמנים שגם הם יודעים להשתלב בכלכלת השוק ולהעביר את נאמנותם לכל המרבה במחיר. בוודאי לא בעלי הקבוצות, שמיעוטם בארץ ניידים גם הם, וכולם חשופים לדרישות הקהל והתקשורת "להכניס את היד עמוק לכיס" – וגם, לא אחת, לביקורת נוקבת ולגידופים ואיומים.

פה ושם יש אולי גאווה לוקאלית (אם כי "השרופים" של הקבוצות "הגדולות" פזורים בכל רחבי הארץ). נותרו אפוא רק צבעי החולצות של השחקנים. ליתר דיוק, הצבעים של משטחי הבד שאינם מכוסים בפרסומות של "ספונסרים". סביב כתמי הצבעים האלה נעה כל הפטפטת וזורמות כל ההתבטאויות הדמאגוגיות. סביבם רוחשים מופעים של איבה ושמחה, ובעיקר שמחה לאיד. בקיצור, הנה עוד הוכחה לאי-הרציונליות שלנו. לכך שלא רק כנסיות יכולות לספק אופיום להמונים.

פורסם לראשונה במדור "דעות" בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 25.5.10

אהוד: האיזכור של עמוס כרמל מראה עד כמה "חדשות בן עזר" הפך להיות ביטאון די מרכזי בתחומו, ולכן כמעט אין יום שאיננו מקבלים בו בקשות מקוראים חדשים להצטרף לרשימה, ואנחנו לא עושים שום פרסומת, כי אנחנו מאמינים רק בשיטה של חבר מביא חבר, כלומר מביא אדם שהוא יודע מראש שמתאים להיות קורא המכתב העיתי.

* * *

רות ירדני כץ

עושה הנפלאות מבת-ים

מטבחו של מאיר "השמן"

רק בימים אלה נודע לי על מפעל של בן-אדם אחד ששמו מסתבר ידוע ומוכר. שמו מאיר שואף אבל מכירים אותו יותר בשם מאיר "השמן" כי הוא המציא לעצמו את "השמן", מפני שהוא היה שמן. נכנסתי לגוגל ל"מאיר השמן" והופתעתי מאוד לקרוא מה שבן-אדם אחד מסוגל לעשות.

טילפנתי לכמה חברים וכולם אמרו בהתלהבות שהוא מוכר וידוע.

על מאיר שמעתי מבני מיכאל, שהוא שף שהתנדב לקיים סדנת בישול במטבחו. מאיר הוא נשיא בני-ברית בבת-ים והמטבח שלו נמצא במבנה שלהם. מטבח לא מי-יודע-מה-גדול וגם לא מי-יודע-מה משוכלל ובכל זאת עושים שם פלאים. 

מאיר, אחרי אירוע מוחי קשה, התפטר מעבודתו ובמשך זמן רב שיקם את עצמו. אחרי שפחות או יותר חזר לעצמו החליט לעשות מעשה. הוא גילה שמיספר הילדים הרעבים הוא בלתי נתפס 300,000, והוא החליט להקים בעירו מטבח לילדים במצוקה. בשום פנים ואופן לא בית תמחוי, כי בית-תמחוי נשמע נורא ואיום.

מאיר אוהב לאכול אבל אומר ש"מי שאוכל לבד מת לבד". התכוון לכך שתמיד אפשר להתחלק עם האוכל, תמיד יש מישהו או מישהם שייהנו יחד איתך ולא חשוב מה אוכלים. אם הנתינה היא מכל הלב והאווירה נעימה, אפילו פיתה ופלאפל עושים חם וטוב על הנשמה.

מה כל אחד מאיתנו מבקש? חיבוק, מילה טובה, חיוך, סנדוויץ וארוחה חמה בצהריים. את כל אלה ויותר מעניק מאיר לילדים במצוקה בבת-ים. יום-יום מעביר לילדים נזקקים כריכים שהוא מכין במו ידיו לפנות-בוקר. בצהריים הם זוכים לארוחה חמה שהוא מבשל עם מה שיש. הוא יודע לבשל, אוהב לבשל וכמו שהוא אמר: "למדתי מאימא. הייתי מחובר אליה בצינור."

כל יום הוא דואג להכין בין 50 ל-80 ארוחות צהריים.

"תמיד יש ממה להכין להם. אבל באופן קבוע חסרים לי ביצים, בשר ודגים."

עיקר הנזקקים הם ילדי אתיופיה וחבר העמים ילדים מגיל 6 עד 16. הוא לא מסתפק בהאכלת הילדים, הוא גם דואג למלא צרכים נוספים כמו מחשב, עזרי-לימוד ועוד, ויש אנשים טובים שתורמים.

מאיר לא מרבה לדבר. הוא עושה. גם לא רוצה לדעת פרטים על כל ילד וילד שהוא מאכיל. אם הם באים סימן שהם במצוקה גדולה. חוץ מזה: "יש לי צרות משלי." בכל זאת הצלחתי להוציא ממנו סיפור על ילד אחד.

"יום אחד הופיע ילד לארוחת הצהריים, שמח ועליז כמו שאף פעם לא ראיתי אותו. מאוד הסתקרנתי וביררתי. אביו של הילד היה טיפוס אלים ביותר. כל המשפחה סבלה מאלימות פיזית מצידו. הוא היה שתיין, צרך סמים, וכדי לממן את הסמים והשתייה קיבץ נדבות בצמתים. נכנס ויצא מבתי-סוהר בגלל אלימותו כלפי המשפחה. שום דבר לא עזר לו להשתקם. האב היה מופיע שיכור ומסומם לבית הספר שבו בנו למד. תלמידי בית-הספר הכירו את האב, והילד – כל פעם שאביו ביקר אותו רצה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותו. יום אחד האבא מת ממנת סמים מוגזמת והילד נשם לרווחה. הוא שמח. הקץ לסבל ולפחד."

מאיר נעזר במימון הכריכים וארוחות הצהריים בשפים ידועים. הוא מקיים בימי שישי בשעה 10 בבוקר במטבחו סדנאות בישול שמועברות על ידי מיטב השפים בארץ בהתנדבות, והשפים באים בשמחה. המשתתפים בסדנה משלמים עבור התענוג הגדול להיות במחיצת שף ידוע, ללמוד ולאכול ממטעמיו. הכסף עובר לטובת הילדים. בין המתנדבים: אורי בורי, מאיר אדוני, אבי שטייניץ, אהרוני, תומר של הלחם, איתי שלו ועוד ועוד. הם באים מכל הארץ לחבק את מאיר על פועלו, ויש כאלה ששמחים לחזור.

ילדים שמאיזו סיבה אינם הולכים לבית-הספר ביום שישי, ומגיעים למטבח של מאיר, הוא מצרף לסדנת הבישול. יום אחד גיל חובב העביר סדנה וילד שהשתתף בה סיפר לחברים אחר כך: "וואהו, ראיתי היום את גיל חובב מבשל וטעמתי ממה שהכין."

מאיר הוסיף: "כמובן שהילדים לא מכירים את השפים, אבל הנה ילד אחד שזיהה את גיל חובב."

מי שסקרן ורוצה לדעת יותר על מפעלו של מאיר "השמן" שיקח פסק זמן, ויגלוש לאתרו או יחפש אותו בגוגל, ואולי גם יתרום כמיטב יכולתו.

 * * *

אהוד: השתייכותך לאותו דור עושה את מאמרך למופרך עוד הרבה יותר

לאהוד,

לשאלתך [גיליון 546] מאיזה דור אני, אשיב לך. אני מדור הילדים שישבו עם הוריהם בשנות הארבעים של המאה שעברה בבתי קפה המלאים עד אפס מקום, בחופי הטיילת של ת"א ועד לרציף הרברט סמואל שתו קפה עם עוגת קצפת והאזינו לתזמורות שניגנו וואלסים של יוהן שטראוס.

באותם ימים, קרובי משפחתי נספו בשואה ואנו לא ידענו.

דוד כהן

אהוד: גם אני שייך לאותו דור אם כי לא ישבתי עם הוריי בבתי הקפה של תל-אביב. אבל אנחנו ידענו שמתחוללת מלחמה נוראה באירופה (שקודם איימה גם עלינו ומטוסי האיטלקים הפציצו את תל-אביב אבל אתה והוריך אולי לא שמעתם בגלל התזמורות שניגנו את הוואלסים של שטראוס) – וכי במלחמה באירופה הורים יהודים, והיו גם עצרות אבל, ואפילו בעיתוני ילדים נכתב על כך. לכן התנדבו בחורים ובחורות ארצישראליים לצבא הבריטי, לכן שלחו את הצנחנים ובהם חנה סנש, לכן הוקמה הבירגדה, ועוד ועוד, אלא שכל אלה היו טיפה בים ביכולתנו להשפיע על מהלך המלחמה והצלת היהודים, ולכן גם אם היית יודע שקרובי משפחתך כבר נספו בשואה, לא היית יכול לעשות דבר כי לא היתה לך מדינה ולא חיל אוויר, שהם כנראה המעצבים כיום את יחסך להיסטוריה של אז. כל אחד אז, באופן פרטי, קיווה שדווקא קרובי משפחתו הצליחו לשרוד, והיו אמנם לא רבים ששרדו והגיעו אחרי המלחמה.

השתייכותך לאותו דור עושה את מאמרך למופרך עוד הרבה יותר. אני חשבתי שאתה בחור צעיר שלא יודע הרבה על אותה תקופה.

* * *

בצרופה [גיליון 546] על אבא אחימאיר רשום:

אלף תשע-מאות תשעים ושבע, היתה השנה,

בה נולד אב"א, אז גֵייסִינוֹבִיץ, בַּכּפְר דוֹלְהִי, שברוסיה הלבנה.

וזו בודאי טעות... צריך להיות כנראה אלף שמונה מאות וגו...

אבניאל

* * *

אהוד בן עזר

כובע טמבל

לקט מקורות והארות מתוך המכתב העיתי

תגובות ותוספות תתקבלנה ברצון

אהוד: קלוץ מיט אויגען. (גזע עץ עם "עיניים", כינוי לטמבל). * טַמבָּל או טֶמבֶּל (במקור טַמפָּל או טֶמפֶּל, הערבים נהגו לכנות כך בלעג את האיכרים הגרמניים במושבות ה"טמפלרים", כאשר הפֵּ"א הדגושה מתחלפת להם בְּבֵּי"ת דגושה. על פי אבא של עמוס כרמל).

יעקב ניר: * היטל-מאכר (כובעי צה"ל 1948 עם הבד מאחור והמצחייה מלפנים כמו של רא"ל דורי היו: "א-מתונה פון דער יידישע היטל מאכר"). * טמבל (המונח טמבל, אשר אצלנו פירושו "טיפש", מקורו במילה הטורקית טמבל ושם פירושה "עצל". (יעקב, ראה גיליון 22, טַמבָּל או טֶמבֶּל, במקור טַמפָּל או טֶמפֶּל, הערבים נהגו לכנות כך בלעג את האיכרים הגרמניים במושבות ה"טמפלרים", כאשר הפֵּ"א הדגושה מתחלפת להם בְּבֵּי"ת דגושה. על פי אבא של עמוס כרמל).

יעקב ניר: בקשר ל"טמבל" איתך הסליחה, מכל מקום בטוחני כי יש כאן גם מעט מהטורקית.

אורון יהלום: מתוך המילון האנגלי-עברי של ר. אלקלעי: Dumb – אילם, דומם, שקט, ובשפה המונית: טיפש. Dumbbell – משקולת יד, ובשפה המונית: שוטה.

אהוד בן עזר מעיר: אם אינני טועה הרי שבתקופה בה החל בארץ השימוש במונח טמבל לא היתה השפה האנגלית כה נפוצה ומשפיעה כך שנראה לי שהמקור הוא תורכי, ערבי או גרמני.

יעקב זמיר: "זו הטמבלח'אנה!" – טמבל!

בעניין המקור של המילה "טמבל". לא ערבים פלשטינאים ולא בטיח! "טמבל" אינה ממקור המילה טמפלרים, כי אם מטורקית. והסיפור מפי אבי עליו השלום כך הוא:

כידוע האימפריה העותומאנית כללה גם את ארץ עיראק. השולטן ירום הודו שישב בקושטא ובילה את עיתותיו בין היתר בנעימים של שירה וזימרה וריקודי בטן ושיגולים ועוד, היה ממנה את נציגיו למחוזות השונים של האימפריה. הממונה נקרא "הוואלי" והמחוזות נקראו וָאלָאיָאת. ויש להניח שלא חסרו תככים וקנוניות כדי לקבל המינוי הזה שכן היה שכר גדול בצידו. הוואלי היה מטיל מיסים כך וכך, ושולח לשולטן רק "כך" אחד והיתר שלשל לכיסו. כמו בכל הדורות. וכן היו מאלה מניאקים רעים ומצורעים בני נעוות המרדות שרדו בנתינים עד שעלתה שוועתם לשמיים ולארצות הים הרחוקות וגם לקונסטנטינופול הבירה (ועל זה בפעם אחרת). והיו ביניהם גם יותר אמיצים וישרי דרך שאבו לעשות סדר בממלכה.

אחד כזה הגיע יום אחד לבגדאד ובין יתר הדברים הראשונים שעשה סיור בעיר ובמחוזותיה בליוויית איש חצר בקי ומנוסה. ישב לו במרכבה המפוארת שלו וסייר בכל האתרים. זה בניין האוצר וזה משרד הביטחון וזו הקישלה וזה הסראי וכדומה. עד שהגיע למקום אחד בפאתי העיר בגדאד שגבל עם המידבר הצחיח, מרוחק מעט ומגודר. מין מחנה גדול (כמו מחנה שער העלייה בזמנו). הוא שאל: "ומה זה?"

ונענה: "זו הטמבלח'אנה!" (כלומר מקום של טמבלים, לא יוצלחים).

"מה, אתם מחזיקים טמבלח'אנה?"

ענו לו אנשי לווייתו שכן, כי שם ישבו כל אלה שהם לא יוצלחים ולא עובדים וכל פרנסתם ומחסורם על חשבון הממשלה.

"כך? יפה-יפה," ענה הוואלי.

למחרת נתן פקודה להקיף את המקום סביב-סביב בערימות עצי הסקה אשר יקוששו הבדווים מן המידבר ויביאום למימכר בעיר הבירה. וכך אמנם נעשה.

משראה שהמקום מוקף חומרי בעירה הורה להצית את העצים. אחרי מיספר דקות עלו הלהבות והקיפו את המחנה. ומשהבחינו "דיירי" המחנה בשריפה נמלטו בהמוניהם וברחו מן המקום. חוץ משניים. האחד ישב במקומו ובכה לאמור: "רחמנים בני רחמנים, הצילוני, רחמנים בני רחמנים הצילוני!!"

והשני אומר לו: "בבקשה תגיד שיצילו גם אותי!"

בא הוואלי ואמר לאנשיו: "אתם רואים, אלה באמת טמבלים. האחד לא זז ממקומו והשני אפילו לא קרא לעזרה בעצמו. את אלה תפרנסו על חשבוננו..."

והמילה "טמבלח'אנה" הינה תורכית במקור, כפי ששמענוה בילדותנו בארץ בבל. ח'אנה בתורכית משמעו מקום, כגון צָ'אְיחָ'אנָה בית התה, אָזָאחָ'אנָה בית מרקחת, קארח'אנה בית מלאכה, ועוד. אז בבקשה תפסיקו להמציא דברים מצוצים מן האצבע. עוד תכתבו על זה עבודות דוקטוראט ותבקשו להתקשט גם בתארי פרופסורים גמורים וחצי גמורים...

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

* * *

תגובות חדשות למקרא החומר דלעיל:

עוז אלמוג

כובע טמבל

שלום אהוד,

כובע טמבל, שנקרא גם כובע מקוואי, הוא כובע-בד דמוי קערה, בלא מצחייה ובלא שוליים בולטים. באנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה מובא הסבר למרכיביו הייחודיים: "כובע טמבל תפור מחמש פיסות בד. ארבע מהפיסות הן בצורת גזרה והן תפורות כך שהקדקודים של ארבעתן נוגעים זה בזה וכל שוק של כל גזרה תפור לשוק של גזרה אחרת. כך יוצרות הגזרות מבנה דמוי קערה. פיסת הבד החמישית היא בצורת טבעת. קצה אחד של הטבעת תפור לבסיסי גזרות הבד היוצרות את מבנה הקערה כך שהטבעת מעמיקה את מבנה הקערה."

יתרונו של הכובע הוא בכך שניתן לקפלו בקלות ולהכניסו לכיס, ולכן התאים לעובדים שעות רבות בשמש.

מקור הכינוי "כובע טמבל" אינו ברור. קשה לדעת אם הכינוי "טמבל" שמשמעותו "טיפשון" נגזרה משם הכובע או שמא שם הכובע נגזר מכינוי זה. באשר למקור הכובע והשם כאחד הועלו מספר סברות:

סברה 1: מסופר על תלמידי מקווה ישראל שיצאו לטיול שנתי והתברר שאין עימם כובעים, ומישהו מיהר ואילתר כובע פשוט עם שוליים מסביב, וצייד בו את כל תלמידי הכיתה, וכך נוצר הכובע המקוואי. כובע זה לא החמיא ביותר ללובשו, ועשה אותו שייראה "מטומבל" – כך הסבירו את השם של כובע זה. 

סברה 2: הטמפלרים מגרמניה – אנשי כת הטמפלרים, שעלו לארץ מגרמניה, הביאו איתם את הכובע המיוחד הזה שכּוּנה 'כובע טמפל', כיוון שהיה שייך לטמפלרים, אך השכנים הערבים התקשו לבטא את הצליל פֶּ שבמילה 'טמפל', ובמקומו ביטאו בֶּ, וכך נוצר 'כובע טמבֶּל', המוכר והידוע (סברה זו הועלתה בתוכניתו של מושיק טימור "שישי אישי" ב14.4.2006 ומופיעה באתר נוסטלגיה און ליין). אגב, בעיני זה ההסבר הכי מתקבל על הדעת.

סברה 3: בלזם, הכובען הידוע מתל אביב, טען, שכיוון שהיה בעיקרו כובע של פועלים פשוטים קראו לו 'כובע טמבל'. הפועלים לא היו משכילים במיוחד ובטח שלא עשירים במיוחד, ולכן המעסיקים נהגו ללעוג לפועל שלהם, וכינוי אותו 'טמבל'. השם דבק מיד בכובע שהיה מזוהה כל-כך עם הפועלים. (סברה זו מופיעה במאמר של מיכל פלמן).

 סברה 4. היו שייחסו את המילה למילה האנגלית Dumpy שמשמעותה שמן וטיפש.

 סברה 5: ייתכן שלמרות קישורו לדמויות הנערצות של החלוצים, מניחי התשתית למדינה העברית, היו מודעים לכך שהחובש כובע זה לראשו נראה מגוחך למדי, ולכן כינו אותו על פי המילה הערבית "טמבל", טיפש, הלקוחה מתורכית, tembel – "טיפש עצלן". (אברהם שטאל, "טמבל" בתוך "מוצא המלים", עמ' 85).

כובע הטמבל "תפס" בקיבוץ ומחוצה לו משום שהוא ענה על צרכים פונקציונליזם ואידיאולוגיים בעת ובעונה אחת: הוא פשוט לתפירה, נוח לקיפול ונשיאה (אשר להכניסו ממש לכיס), זול, עמיד ולא גנדרני. צבעו היה לרוב חאקי. אגב, אפשר לראות בו גם כיפה מוגדלת ואכן רבים מבני עקיבא חיבבו אותו.

ראשיתו של הכובע בשנות העשרים, אולם רק בעשור הראשון והשני לקום המדינה היה כובע הטמבל פופולארי ביותר בכל רחבי הארץ. לכולם היה לפחות אחד כזה, לרוב בשימוש קבוע. תהליך הייצור של כובע הטמבל היה פשוט יחסית ועלותו נמוכה, כיוון שיצרו אותו משאריות.

כובע הטמבל היה מקובל מאוד במשך כל המחצית השניה של המאה העשרים, ונחשב כהגנה נוחה בפני קרינת השמש, ובשעת הצורך גם שימושי לניגוב הזיעה מן המצח. הוא השתלט על חברי הקיבוצים וילדי הקיבוצים, וכן על חברי תנועות הנוער החלוציות ואחרים. כובע הטמבל שימש ככובע עבודה בשדה ובסדנה, כובע-טיולים ואף כובע לבילוי בחוץ בשעות הפנאי, בחול ובחג. הוא הפך כה מקובל, עד כי הקריקטוריסט דוש (שהיה אז עולה חדש, והתרשם מבחוץ מדמות "הצבר") הפך אותו למותג המסמל את הישראלי הטיפוסי באשר הוא.

מיכל פלמן כותבת במאמרה "כובע טמבל" (פורסם באתר "החוויה החינוכית") על הפופולריות של כובע הטמבל בעשורים הראשונים של מדינת ישראל: "לכולם היה כובע טמבל – לילדי הגן ובית הספר היה כובע כזה בצבע לבן, ועליו היה רקום שמם. לחיילים שימש הכובע ככובע עבודה, בצבע חאקי, כמובן. הקיבוצניקים חבשו את כובע הטמבל הכחול, וזאת כדי להתאימו לחולצתם הכחולה שהיתה מזוהה עם הקיבוץ בעת ההיא. הכובע היווה סמל לעבודת כפיים, ואפילו אנשים מנהיגים נשואי פנים, שלרוב ניתן היה למצוא אותם בחליפה מחויטת וכובע תואם, היו מגיעים עם כובע טמבל לנטיעות בחג הט"ו בשבט.

לכובע הטמבל היו פונקציות רבות, וזאת בזכות השוליים הרחבים הגמישים, שבעזרתם ניתן היה ליצור צורות שונות לכובע שיתאימו למטרותיו השונות. ילדים היו משתמשים בו כתחפושת של כובע מלחים, מבוגרים היו משתמשים בו בהטיה על הקרחת, ובאירועים הקשורים בדת היו מקפלים את השוליים של הכובע כלפי פנים, וכך נוצרה מעין כיפה לראשם של הגברים."

ולסיום עוד מידע חשוב: מוצרי "אתא" (שיוצרו בתחילה משלושה סוגי בדים בלבד: פופלין, דריל וסאטן) – ובעיקר מכנסי החאקי העבים, החולצה הכחולה הגסה, כובע הטמבל הפרולטארי, התחתונים והגופיות הלבנות, גרבי הצמר העבות, השחורות והאפורות – נעשו לסימן ההיכר האופנתי של ארץ ישראל העובדת, ולמעשה של המפעל הציוני כולו.

מעניין שהיום אומרים על מישהו טַמבָּל וזה קצת בנימה סלחנית או אירונית ולא כמו טֶמבֶּל. (שזה טיפש, אידיוט).

ולמי שרוצה מידע לא רק על כובע הטמבל אלא על מרכיבי לבוש נוספים של הצברים ובעיקר של צעירי הקיבוץ, מומלץ לקרוא את המאמר שכתבתי יחד עם מייק לבנה המוכר לרבים, תחת הכותרת: "התפתחות דפוסי לבוש והופעה בקיבוץ". הוא מצוי במדריך שלנו "אנשים ישראל" בלינק הבא:

http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7839&nosearch=true&searchMode=1&sLanguage=he-IL

שלך בניגון טמבללייקה שמירבלליקה,

עוז אלמוג

* * *

שנתיים להשמדת המתקן הגרעיני הסורי

[לנכונות החומר דלהלן אין לנו אישור. ניסינו לקבל אישור מאובמה ולא הצלחנו כי כנראה הוא עדיין תקוע בשדה המוקשים של המזרח התיכון וחושש לזוז]

בימים אלו ממש מלאו שנתיים להשמדת המתקן הגרעיני בצפון סוריה. בימים אלו ממש שליט סוריה מנופף נגדנו בשבריה ומאיים… אבל, אם מישהו חושש – הוא מתבקש לקרוא להלן את המאמר שקבלתי בשעתו באינטרנט בנושא זה – זהו מאמר עובדתי קצר, קולע וברור, אשר יפיג במקצת את החששות למי שמודאג מהסורים.

דרורי

* * *

פעולת צה"ל בסוריה

כל האמת על פעולת צה"ל בסוריה!

29.5.08  מאת אילאי אלון: ilaialon@post.tau.ac.il

המתקן שהותקף: מתקן צבאי-מדעי, בו הרכיבו מדענים צפון-קוראניים 3 פצצות אטום שיוצרו בצפון קוריאה. הפצצות הועברו לסוריה באונייה כשהן מפורקות.

צוות ההתקפה: 2 מטוסי חמקן אמריקאיים, 4 מטוסי F15 ו-4 מטוסי F16 של חיל האוויר. מטוס ישראלי אחד לפחות נפגע מטיל אך הצליח לשרוד ולחזור לבסיס. המכ"ם הסורי לא גילה את מטוסי החמקן, ומבחינת הסורים – רק מטוסים ישראליים נטלו חלק במבצע כי הרי הם דאגו להשאיר תזכורות בגבול הטורקי-סורי (מיכלי דלק נתיקים).

צורת ההתקפה: מטוס החמקן האמריקאי שיגר לעבר הבסיס הסורי פצצה גרעינית טקטית מדגם TGU4880A בעלת עצמה של 30 קילוטון. שאר המטוסים רק ליוו אותו. מטוס החמקן השני נשא עימו פצצה גרעינית טקטית בעוצמה של 65 קילוטון, למקרה שיתברר שהפצצה הראשונה לא הצליחה לפצח את המיבנה המרכזי והבונקרים שבבסיס.

תוצאות ההפצצה: הבסיס הסורי פשוט נעלם! לא מבנים, לא דרכים, לא מתקנים, אפילו לא הריסות, כלום! במקום בו היה הבסיס יש פשוט בקעה גדולה! אין זכר לעשרות האנשים שהיו בו, לרבות המדענים מאיראן וצפון קוריאה.

ההלם הגדול: הסורים הראשונים שהגיעו למקום וחיפשו לשווא את הבסיס – היו פשוט בהלם, והם עדין בהלם... העובדה שמחקו להם בסיס כה סודי ומבוצר מפחידה אותם. לא לחינם אמר ראש אגף מודיעין בוועדת חוץ וביטחון כי ההרתעה כלפי סוריה חודשה.

פרשנות: הסורים אינם יכולים לספר מה השמידו להם, כי בכך יודו בכוונותיהם הזדוניות. הם גם לא מעיזים לספר כיצד הושמד המיתקן, אולי מכיוון שאינם יודעים בעצם כיצד (כי אין נשורת רדיואקטיבית לנשק גרעיני טקטי). מסיבות מובנות, גם ארה"ב וגם ישראל ממלאות פיהן מים.הסורים, הצפון קוריאנים, והאיראנים מצויים בכעס עצום על ישראל וארה"ב, ומכאן  הסיבה לכל קריאות המלחמה מצידן. קריאות שאגב עלולות להתממש מתוך תסכולם.

* * *

על משה גרנות וחיים ויצמן

1. על "שחזורים" מאת משה גרנות. גם אני קראתי בשקיקה קובץ סיפורים מענין ומרתק זה, ממליץ עליו מקרב לב.

2. דוד כהן הנכבד, מודעותו של חיים ויצמן לכמה נושאים – היו גם מבישים. יש לי סקופ בחתימתו של ויצמן + הקלטה בפילם. סקופ זה מפרנס ספר ממש.

עזרא יחזקאל-שקד

 מחבר "היהודים, האופיום והקימונו".

* * *

"הרי ככלות הכל, חי אני"

מכתב נשכח של אבא קובנר

הביא לדפוס אלישע פורת

מכתבו של אבא קובנר ליצחק צוקרמן – 1955.

(בעניין הספר "מלחמות הגיטאות: בין החומות, במחנות, ביערות", ספר מלחמת הגטאות, ערוך בידי יצחק צוקרמן ומשה בסוק, הקיבוץ המאוחד תשי"ד 1954. יצא במהדורה נוספת בתשט"ז. כפרסום מקדים לספר הופיעה ב"על המשמר" רשימתו של קובנר שעליה מדובר כאן).

ליצחק צוקרמן שלום רב,

יצחק,

לפני שעה קלה קיבלתי את מכתבך המסביר את פרשת הרשימה "להבות באפר" שהופיעה ב"על המשמר", מטעם מערכת ספר "מלחמת הגטאות", ועדיין אני נסער מן הדברים.

אני מצטער שלא עמד לי זכרוני בזה ומכתבך הוא שהעמידני על טעותי. אכן אמת: ב-1945 נשאתי נאום בפני הבריגדה העברית. הדברים נתפרסמו לאחר מכן בעלון הֶקטוֹגרַפי אחד שהופיע באיטליה ("בדרך"), תחת הכותרת "פלַאמעֶן אין אַש", מתוך רשימות ביידיש אשר נכתבו על ידי בחטף באותם ימים ונמסרו למערכת של העלון הנ"ל לפני הפלגתי לארץ ונתפרסמו בהיעדרי. התרגום העברי של אותה רשימה הופיע, כפי שאתה מציין במכתבך, בעיתון "לאחדות העבודה" (מ-20 בנובמבר 1945 ואילך) ואת הגיליונות הנ"ל לא זכיתי לראות עד היום. חבל שאין תחת ידי לא המקור ולא ההעתק, אך שוב איני מטיל ספק בדבר, שהתרגום הוא תרגום מילולי ומדוייק מנאום שנשאתי ב-1945.

אני מודה לך יצחק, על שהזכרת לי נשכחות, ובדין הוא שאחזור בי ולא אתכחש לפרי רוחי... אני חוזר בי אפוא ומבקש סליחה על ההכחשה, וחוזר וקובל מרה את הטענה: כיצד מלאכם לבבכם לעשות כדבר הזה! נערכתם להוצאת ספר עדות מונומנטלי על מלחמת הגטאות, ואם ביקשתם לתת דברים משלי בתוך הספר – ואפילו אמת נכון שנשאתי את הנאום הנ"ל לפני עשר שנים והדברים נתפרסמו בעלון זה ובעיתון זה כנתינתם בשעתם – כלום לא מן הדין היה לשאול את פי אם מסכים אנכי שאלה וכאלה יהיו דבריי בספר?

אין זו הרשימה היחידה שפירסמתי על נושא הגטו  בעתונות ובכתבי עת, ועל הרוב מאמרים לשעה ומסות למועד, הרבה פרשיות נכבדות מאוד ממלחמת הגטאות והיער חתומות עדיין בלבי ועד עצם היום הזה נמנעתי – ולא במקרה – להוציא לאור דבר-עדות מוגמר ומסכם בנושא זה, וטעמי עימי. וודאי, לא הייתם חייבים לשתפני במשימה הגדולה ברוכת היוזמה שלכם בעריכת הספר, אך אם בקשתם בכ"ז לייחד מקום לאבא קובנר בין עמודיו, מדוע מוכרחים הייתם לפרסם את דברי – מלפני עשר שנים! – מבלי ידיעתי? הרי ככלות הכל, חי אני. פשוט דעתי אינה תופסת.

חברים, לצערי לא היה עדיין סיפק בידי לרכוש את הספר, ולא זכיתי לעיין בו. חבל. מה שהיה לי ויש לי להגיד על מלחמת הגטו – אם ניתנה בספר בשמי הרשימה הנ"ל –  לא יסולח לכם הדבר, ולא אחריש לעוול. כי לא עניין האישי הוא ולא קניני הפרטי בזה.

יש רק להתפלא כיצד לא עלה בדעתכם, ובדעתך יצחק בעיקר, לשגר אלי תחילה מלה כלשהי – לפני המעשה!

בחברות,

אבא

העתקים:

מערכת הוצאת הקיבוץ המאוחד

משה בסוק

מערכת על המשמר

הערות המלביה"ד:

ראשית – אם העדות כאן נכונה, ואין סיבה שלא תהיה כזאת – הרי המקור לשם ספרה של הפרטיזנית רוז'קה קורצ'ק-מרלא – "להבות באפר" – היא הרשימה של קובנר הנזכרת כאן. כזכור רוז'קה כתבה את ספרה ביידיש, בחודשי ישיבתה הראשונים בארץ, בלילות שלאחר העבודה, בקיבוץ אילון. בנימין טנא, ששהה אף הוא אותה תקופה באילון, תירגם את הספר ישירות מהיידיש  לעברית.

שנית – אבא קובנר כותב את מכתב-הנזיפה המר הזה לאנטק צוקרמן, רק לאחר שקרא את רשימתו-הוא כפרסום מקדים לספר, בעיתון "על המשמר". הרשימה הרתיחה אותו מסתבר, והוא כתב את המכתב הקשה.

שלישית – יש לתהות מי תירגם את רשימתו של קובנר לעברית? האם משה בסוק, העורך, הוא שתירגם?  או באמת חייל בריגדה אלמוני, באיטליה?

רביעית – לפני הפלגתו – ביולי 45', מגיע קובנר ארצה לראשונה, בשליחות נעלמה של חבורת הנקם די"ן. ראו פרטי המעשה אצל דינה פורת, בספרה "מעבר לגשמי". מסתבר שכבר אז החלו דבריו על המרד ועל הפרטיזנקה להתפרסם בחוגים שונים. כזכור הוא נעצר בידי הבריטים ונכלא לכמה חודשים. באביב 46' הוא "עלה" בפעם השנייה ארצה, והפעם לצמיתות.

חמישית – עודני נסער מן הדברים – באמת יש במכתב כמה מהלכים סותרים. תודה ושבח ליצחק צוקרמן, מצד אחד – בצד קובלנה קשה, טענות מרות, כולל איום בצעדי גמול – לא אחריש וכו'.

ואחרונה – כמי שקרא מכתבים רבים של קובנר, זו לי פעם ראשונה לקרוא מכתב שבו הוא כותב על עצמו בגוף שלישי... "אם ביקשתם לייחד מקום לאבא קובנר וכו'." ממש מפליא!

המכתב המקורי נמצא בארכיון 'יד טבנקין', ותודה לעינת אמיתי.

* * *

מי יודע היכן קברו של משה אליהו בהר הזיתים?

שלום רב לאחיי ולרעיי,

משה אליהו עליו השלום היה בכורם של סבתא רבתא מלכה-רגיו (בללי) אליה-אליהו וסבא רבא אברהם מקהילת יהודי האי קורפו. רוב ימיו היה סוחר, וכן גויס ושימש כרב בצבא יוון בשנות מלחמת העולם הראשונה.

עלה לארץ עם רעייתו סטמטה ובניו: אברהם-נינו, חיים וג'ינה-מלכה, בראשית שנות העשרים של המאה ה-20; הם התיישבו תחילה בתל-אביב ואחר בירושלים ברחוב שמואל הנגיד.

הוא נפטר ממחלת כליות בבית חולים ביפו בשנת תר"ץ 1930, ונקבר בבית העלמין היהודי העתיק בהר הזיתים בואכם ירושלים.

לאחר מלחמת ששת הימים, בקיץ 1967 זיהה נכדו מיכאל בן אברהם-נינו. את ציון קברו בבית העלמין.

כיום אנו עמלים למצוא את ציון הקבר באתר, וברשומות ועד העדה הספרדית.

נשמח לקבל כל עזרה ומידע, כיצד להגיע אל הציון המדויק.

תודה ולהשתמע,

יעל ישראל

* * *

היכונו! היכונו!

הנהלת התיאטרון הלאומי "הבימה"

 והארכיטקט חתן פרס ישראל רם כרמי

מזמינים אתכם לטקס החלפת שמו של התיאטרון

שייקרא מעתה

התיאטרון הלאומי המנצנץ

ויישאר כנראה סגור שנים רבות מטעמי בטיחות

וגם ייכלל כאחד משבעת פלאי הסכלות

של האדריכלות הישראלית

חכו! חכו!

עוד שנים אחדות ינצנץ לכם כך גם האסם המלבני

שייבנה על חורבות היכל התרבות הסמוך

בידי אינטרסנטים בוני אורוות אקוסטיות

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "נשיא המדינה, שמעון פרס, הגיע הערב (ראשון, 23.5) לשפרעם כדי לציין 100 שנים להיווסדה של הרשות המקומית." ["הארץ אונליין", 23.5]. אכן, לא ידענו כי השלטון העות'מני לפני 100 שנה, ב-1910, שהתנגד לכל התארגנות לאומית ערבית ואף תלה כמה ממנהיגיהם העירוניים בנצרת בימי מלחמת העולם הראשונה – היה עסוק גם בהקמת רשויות מקומיות בכפרים הערביים שהיו פזורים על מיזבלותיהם ללא חשמל, מים זורמים, כבישים, מרפאות – ללא צל של שלטון מקומי זולת החמולות, השיח'ים, העוני הנורא, הבקשיש, המעשׂר, מעשי השוד, הגניבות וסכסוכי הדמים. אבל כאשר מטעמים פוליטיים משכתבים היסטוריה אז אין גבול לבלופים, צ'יזבאטים בערבית. חבל שלא הזמינו גם את כְּבוד נועם חומסקי לחגיגה. הוא היה מוצא לכך פנאי בין ביר-זית לנסראללה.

* בניגוד להרבה חברים וחברות חכמים וחכמות מכל הסוגים, אנחנו הצבענו בבחירות האחרונות "עבודה", עבור אהוד ברק, וגם קראנו לאחרים להצביע עבורו – ואנחנו לא מצטערים על כך לרגע, ונראה לנו שכך נצביע גם בבחירות הבאות אם הוא יעמוד בראש הרשימה. לפחות אנחנו שקטים כאשר הוא שר הביטחון, ושמחים שעזרנו לכך ולו רק בקול אחד בקלפי.

* מי זאת ציפי ליבני?

* מתקן המֵלונים: אם המלון לא טעים, קולף וחותך לקוביות ומשרה בצנצנת במקרר עם מיץ מלימון טרי וסוכר או תחליף סוכר, לפי הטעם. מערבבים מדי פעם. אפשר להוסיף טיפות אחדות של מיץ פטל כדי לקבל את המלון בתוספת גוון אדום.

* ח"כ חרצונאי פשתון אמר אמש בפומבי לאשתו אפרוחנה "כּוּס אֶמָכְּ!" – ולכן המשטרה בלחץ התקשורת החליטה להגיש תלונה נגדו באשמת העלבה של אשת נבחר ציבור! – יצויין כי טרם הוכרע גורלן של 12 תלונות "כּוּס אֶמָכְּ" קודמות שהוגשו נגדו במשך 12 השנים האחרונות, וגם הן זכו כל אחת לכותרות שמנות בעמודים הראשונים של כל עיתוני ישראל. מאחר שלא הורשע, הוא שוקל להגיש את מועמדותו בבחירות הבאות לנשיאות רוסיה או ארה"ב.

* ס. נידח: אני כותב כדי שלא אצטרך לקרוא.

* את מאורת הנחשים של החיזבאללה בדרום לבנון יש להרוס מן היסוד ויפה שעה אחת קודם! ארס הנחש הוא בראשו!

* איפה יוסי ביילין? והאם כבר התוודה וביקש סליחה על השטויות הפוליטיות שחולל? ומה מצב החשבונות בינו לבין "יוזמת ז'נבה"?

* קללה [בגיליון 546]: שתשב ארבע שעות קשור לכיסא מול מסך טלוויזיה עם עדי אשכנזי. "אהוד, אני פונה ללב הטוב שלך. אפשר ברירת קנס, לאלה שגזרת עליהם לשבת ארבע שעות מול עדי אשכנזי?" – אורי הייטנר.

* שלא תהיינה לכם אשליות – נשיא איראן פותח את הפה, נשיא איראן מתחיל לשקר! – נשיא איראן סוגר את הפה – נשיא איראן מפסיק (זמנית) לשקר.

* שוקולד טוב עוזר לחשוב.

* אנחנו מכירים ישראלים שאינם חדלים לייסר אותנו על חטאינו כלפי הפלסטינים, אנחנו מכירים ישראלים שהמרחב המוגן שלהם הוא ארה"ב. לצערנו אלה הם אותם ישראלים. הם גם לא עניים.

* בתגובה לתקיפת חיל האוויר הישראלי אתמול בלילה (יום רביעי) מנהרות הברחה בצפון ובדרום רצועת עזה, ירו הפלסטינים שלשום [יום שלישי] רקטות לעבר חוף אשקלון. סוכנות הידיעות הפלסטינית מדווחת כי בתקיפת חיל האוויר נפצעו 22 בני אדם. מדובר צה"ל נמסר כי זוהו פגיעות מדויקות במטרות, מה שמראה שהשופט תאב הפרסום גולדסטון צודק, הפלסטינים רק מגיבים על התגרויות צה"ל. ולכן יש המעלים בישראל את שמו של השופט גולדסטון כמועמד מתאים למשרת מבקר המדינה הבא.

* קראנו כי ב-6 ביוני תקבל הסופרת החשובה רונית מטלון (עפר אנחנו תחת כפות רגליה) תואר "דוקטור לשם כבוד" מהאוניברסיטה העברית בירושלים "על תרומתה הייחודית להעשרת הספרות העברית ולתרבות הישראלית ובהערכה לפועלה החברתי."

והנה, אנחנו, ועוד כמה מחברינו הסופרים (ובהם משוררים ומתרגמים שיכלו ללמד משהו בתחומם את הפרופסורים) – מעולם לא היינו אפילו מועמדים לזכות בתואר הנכבד הזה, ואנחנו מתארים לעצמנו שבתקופה שבה למדנו אצל פרופ' גרשם שלום לא היתה האוניברסיטה מתדרדרת ועושה צחוק מעצמה עד כדי כך!

זאת ועוד, האם "פועלה החברתי" של הגברת מטלון פירושו גם פועלה הפוליטי? ממתי מקבלים "דוקטור לשם כבוד" על שטויות אלה? הלא עבור "המחצבה" בלבד היו מגיעים לנו שלושה דוקטוראטים "חברתיים", שלא לדבר על הביוגראפיה בת 600 העמודים שכתבנו על אסתר ראב וגם שהוצאנו את כל כתביה. אבל זוהי כנראה הרמה של הגמדים העומדים כיום בראש מדעי הרוח באוניברסיטה העברית, ואילו אנחנו, וגם חברינו, איננו מסוגלים להיות כל כך נמוכים.

בינתיים התקשרו אלינו סופרים ומשוררים (מהם שניסו ולא הצליחו לקרוא ספר של הגברת) והביעו תדהמה וזעזוע משפל המדרגה שאליו ירדה האוניברסיטה העברית במתן ה"דוקטור לשם כבוד" – למי שיכולה לצחצח את נעליהם של סופרים ומשוררים שמימיהם לא קיבלו וכנראה גם לא יקבלו את התואר, שהיה נכבד עד כה.

אגב, מבחינה "חברתית", האם לא מגיע "דוקטור לשם כבוד" של האוניברסיטה העברית בירושלים למאיר "השמן" מבת-ים  – יותר משהוא מגיע לגברת מטלון?

* * *

פיאסקו הסופרים בכנסת

לכל חברי ומכרי,

היצבתי היום בבלוג "בננות" פוסט המתריע כנגד כוונתה של הכנסת לקיים בשבוע הספר העברי אירוע במשכן שבו ח"כים ושרים יקראו מיצירותיהם של סופרים והסופרים [המוזמנים] יישבו כקהל [מבלי דעת אפילו אם מיצירותיהם יקראו].

אני חושב שהזמנה כזאת היא חוצפה מצידו של משרד התרבות והספורט, וכי האירוע הראוי היה צריך להיות מפגש שבו יוצרי הספרות קוראים באוזני ח"כים ושרים מיצירותיהם.

אני מצרף כאן את הקישור לפוסט. היו חופשים להעתיק את הפוסט לכל בלוג או לשולחו לכל חבר שתרצו. כפי שהתרגלנו, גם הפעם היוצרים לא יזכו לתמלוגים!

http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=16529&blogID=228

גיורא לשם

אהוד: לא עלה בדעתי אפילו לענות על ההזמנה המגוחכת הזו שקיבלתי, אבל הרבה סופרים לא העלו על דעתם שהם מוזמנים להשתתף רק בתור קהל, ולא לקרוא מיצירותיהם, כך שיש סיכוי שהאולם יהיה מלא בגראפומנים ו/או בסופרים שטרם היתה להם הזדמנות לבקר בכנסת. מה שבטוח שהסופרים ה"חשובים" שמיצירותיהם יקראו, ולא קשה לנחש מיהם, לא יטרחו כלל לבוא, שהרי לא מחלקים להם פרס נוסף באותה הזדמנות.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,177 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,025 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל