גיליון מס' 585

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות,  יום שני, י"ז בחשון תשע"א, 25 באוקטובר 2010

עם צרופת "ילדי הגן זוכרים אורות רבין": "מוגשים כאן ניצוצות קטנים / שמרוממים את הרוח / מדמיעים את העין / ומחממים את הלב / היום בבוקר כבו נרות הזיכרון בגן / אך מה שניצת  בלבבות הרכים / מי ייתן  ויזרח לעד. / יסמין ושרית, גננות הבוסתן." הגן נמצא בבית-הספר "גשר על הוואדי" בכפר קרע. שלח: דודו אמיתי; וצרופה בן עזר על רבין 2003, פרסום חוזר; וצרופה "סודה של ג'ולי".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נרטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: באֵרי צימרמן: אוקטובר. // יוסי גמזו: פְּרֵלוּד קָטָן שֶל טֶרֶם חֹרֶף.

בקני הגוזלים, במלכודות הרעל, שיחה בין רפי וייכרט לאיליה בר זאב [ציטוט].

אורי הייטנר: 1. הפארסה היתה לגרוטסקה. 2. שקר גס, תגובה לאלדד יניב, "מוחקי מורשתו",  מכתב למערכת "הארץ". 3. יום הזיכרון המוחמץ. // בן דרור ימיני: תגובה לגדעון לוי. [ציטוט]. // דודו אמיתי ממליץ על תומאס פרידמן.

 תומאס פרידמן: ישראל מתנהגת כיום באמת כילד מפונק. [ציטוט].

בפתח תקווה הייתי, מילים: רפאל קלצ'קין. לחן: עממי. [ציטוט].

משה גרנות: בשמה של כפירה קטנה, השגות על יצירתו של דויד גרוסמן. // יואל נץ: האם המחשב מנוון את המוח? // ברוך תירוש: זיכרונות פלמ"חניק מכנס בגבעת חביבה.

אירית שושני: דקת דומייה ושרפרף עץ. // משה כהן: הסבר לוקה בחסר.

משה גרנות: שלוש הערות ליוסף אורן על חיים באר.

אסתי תירוש: יושארו ילדי הזרים אצלנו, בשבילנו, לא-פחות מאשר בשבילם!

נעמן כהן: ספר שעוסק בפילוג בקיבוץ המאוחד.

גרימי: איך הפכתי לעוזר שוחט ואיך הציל יוסף פרה אחרת משחיטה.

ישראל זמיר: מיספר חיילי צה"ל בתחילת מלחמת השחרור.

חנן רותם: כך פוצצנו אסיפת בחירות של מנחם בגין בטבריה.

אלישע פורת: תגובה ליואב ומרים אהרוני על אלתרמן.

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994, פרק ה', חלק ראשון. // צבי אריה אדלר: בקשה לרומאן מופחת זימה. // צביקה שטרוסברג: פנייה למשטרת ישראל בקשר להפגנה בבני-ברק.

נפלה עטרת ראשנו

נפטר האיש הנהדר

עמנואל בן עזר

בן פתח תקווה

בעלה של ג'ודי-יהודית, אביהם של רזי, שרון וגלי

סבא של תרזה, אורן, לוסי, יובל, יותם ואמיתי

בנם של אלעזר ובלה (לבית שרייבמן)

נכדו של יהודה בן עזר ראב

בן אחיה של המשוררת אסתר ראב

ובן-דודם של אהוד ולאה, אחרוני הנכדים של סבא יהודה

אתה היית זקן השבט שלנו ובמקום שאליו אתה הולך

תוכל לטפס יחף גבוה-גבוה

בידיים פרושות וברגליים פשוקות

בין שני עצי ברוש קרובים

כמו בימי נעוריך בחצר הבית ברחוב שפירא

הלוויה תתקיים היום, יום שני, 25.10, בבית העלמין סביון בשעה 15.30

* * *

אני בוכה!

אהבתי אותו מאוד.

היה איש עם נשמה של דבש.

מוטי בן חורין

* * *

וביום ה-11.11.10, בשעה 11.00, נענוד על דש בגדנו פרג אדום ויעלה בפנינו זכרו של עמנואל שבזכות בקיאותו שב ונתגלה לנו הנוהג הזה לזכר הרוגי מלחמת העולם הראשונה אשר לצערנו לא לימדה אותנו די.

עמית גרינברג

* * *

לשבט ראב בן עזר, צערכם – צערנו. קבלו את השתתפותי.

נעמי שאנן

* * *

בְּאֵרי צימרמן

אוקטובר

אָז

לֹא הָלַכְתִּי לְבַקֵּר

שָׁם בַּבַּיִת הָיָה הַמָּוֶת

חוֹטֵב עֵצִים בַּיַּעַר

וַאֲנִי עוֹדִי נַעַר

לֹא נִכְנַסְתִּי

עוֹד מְעַט אַרְבָּעִים שָׁנָה

לַמִּלְחָמָה

כְּבַר אֵין אֶת מִי לְבַקֵּר

אִמּוֹ אָבִיו

עַכְשָׁו בְּבֵיתִי אֲנִי

יוֹשֵׁב

מִתְמַלֵּא

מָוֶת

* * *

יוסי גמזו

פְּרֵלוּד קָטָן שֶל טֶרֶם חֹרֶף

רֵיחַ קְלֶמַנְטִינוֹת

בָּא מִן הַגַּנִּים.

גֶּשֶם קַל מַמְתִּין עוֹד

בֵּין הָעֲנָנִים.

שוּב חָשִים בְּלֹבֶן

שֶל פְּרִיחוֹת תַּפּוּז.

שוּב לוֹקְחִים פּוּלוֹבֶר

אִם חוֹשְבִים לָזוּז.

אִם רוֹצִים לָלֶכֶת

כָּכָה סְתָם, לִדְרֹךְ

בֵּין עֲלֵי שַלֶּכֶת

מִתְפַּצְּחִים בְּרֹךְ.

מִתְפַּצְּחִים בְּשֶקֶט

כְּשֶהָרוּחַ, שָם,

לַבְּרוֹשִים נוֹשֶקֶת

עַל צַמְּרוֹת רֹאשָם.

רֵיחַ קְלֶמַנְטִינוֹת - - -

יֵש לַסְּתָיו סִימָן:

גֶּשֶם קַל מַמְתִּין עוֹד,

חֹשֶךְ – אֵין לוֹ זְמַן!

וְהָרְחוֹב רָגוּעַ,

רַק שֶבַּנְּשָמָה

יֵש מִין גַּעֲגוּעַ

לֹא יוֹדְעִים לְמָה.

וּמֵעָל, בְּלִי זַעַם

כְּבָר מִשְתַּעֲלִים:

תִּזְמוֹרוֹת הָרַעַם

מְכַוְּנוֹת כֵּלִים...

* * *

בקני הגוזלים, במלכודות הרעל

שיחה בין רפי וייכרט לאיליה בר זאב

כפי שפורסמה ב"עיתון 77" אוגוסט-ספטמבר 2010, גיליון 349

רפי: ספר ביכורי שירה, ("מעל קווי המתח") בגילך הוא תופעה נדירה מאוד בספרות העברית ובספרות העולם. מהם נתיבי חייך, המשתקפים בחלקם הלא מבוטל בשירי הספר, או, בקצרה, מתי וכיצד הגעת אל כתיבת השירה?

איליה: איני מזהה יום או תקופה ייחודית שניתן להגדיר כ"הנה התחלתי לכתוב שירה." כנראה שהנטייה לשירה היתה חבויה בי כבר בימי ילדותי הרכים. הרי "שיר שאיני זוכר" נכתב בגלל זיכרון ממשי של שיר שנכתב בגיל שתים-עשרה וניתן לאסתר, אימו של אלישע בן דויד. אלישע הילד היה חברי ובן גילי, שנפל (במסגרת תפקיד רשמי) שלושה ימים לאחר הכרזת המדינה, בקו החזית בצפון ירושלים. לכן "זכה" לקבל דרגת "טוראי בחיל הרגלים" ולהיטמן בחלקת חללי צ.ה.ל בהר הרצל.

במהלך החיים הבוגרים, בראשיתם, עשיתי ניסיונות לכתוב אך הבנתי שחסר בי ולי הרבה כדי להגדיר זאת כשירה ראויה. החיים והעבודה הקפיאו את העיסוק הזה. מדי פעם, עם התקדמות השנים היו ניסיונות חוזרים לכתוב בהשראת מצבים ואנשים שונים.

לפני ששקעתי בעבודתי כמורה לחינוך הגופני, מאמן א"ק (אתלטיקה קלה), מרצה ומורה בסמינר הקיבוצים, ובעיסוקים הקשורים בכך, למדתי שנים אחדות באוניברסיטת ת"א בחוג לספרות וללימודי אפריקה. לא מימשתי את השלבים האחרונים לקבלת התואר בתנ"ך ובספרות, והשקעתי זמן ומרץ בעבודה עם ספורטאים מצטיינים ותלמידים.

רק לקראת יציאתי לגמלאות החליטה ועדה מיוחדת במשרד החינוך להעניק לי תואר שני בשל הניקוד שצברתי מכל לימודיי באוניברסיטה ובמקומות נוספים, על פי פרסומים מקצועיים ואירועים לאומיים שהייתי מעורב בהם – שווה ערך לתואר אקדמי.

ב-1960-1959 הספקתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים שנה אחת בחוג ללימודים רומאנים ופילוסופיה. הכרתי את דור העתיד של גדולי הפרופסורים של השנים הבאות, והבנתי שפילוסוף ומורה הדור כבר לא אהיה. אבל הכרתי את לאה גולדברג, מורה בחוג, ואת קולה המונוטוני, החותך את חלל אולם ההרצאות. פרט לדנטי אלגיירי ולפטררקה זכרתי את אמרתה: "משורר צריך לב חם וראש קר."

לאחר ארבעים שנות הוראה ואימון, בנוסף על עיסוק בחקלאות במשקי שבמושב ערוגות, נרשמתי ל"מכון אבשלום". הקורס שבו בחרתי להתחיל את לימודי – "ההווייה הישראלית בסיפורת ובשירה" (בהנחייתך) היה מסגרת מאוד "לא גברית". ימי שלישי בבוקר, עם סיורים בחצרות משוררים, נפתחתי מחדש לאהוב את השירה של משוררים אחרים, גם כאלה שכבר נעלמו מתודעת הקהל. כיוון שחזרתי לנסות ולכתוב ביקשתי ממך (לא בלי חשש) שתעיף מבט על כתיבתי. למעשה אז התחלת להאיר את עיניי ומוחי ב"מיני-סדנה" של איש אחד.

אמרתה של לאה גולדברג והנחייתך לנכש תוספות מיותרות, גרמו לי להבין ששירה חייבת להיות גלויה ולא מיועדת למגירות, עליה להיות פתוחה לביקורת, להתפרסם בכתבי-עת.

 המושגים שהיו זרים לי – הידוק, כיווץ, גיהוץ, ליטוש, ריתמוס פנימי והתמודדות עם כל שורה ומילה מיותרת – מחייבים את הכותב ללמוד לא להתרפק על מילים נחמדות וחרוז מתרונן – כאמור, "ראש קר".

כל חיי החלו לעבור במוחי והתכנסו לחוויות שיש בהן גרעין חזק של שירה-בדרך. כיצד לבטא זאת – נותר מחסום – ואני מקווה שפרצתי אותו. אז החלה למעשה תקופת נעוריי בכתיבה בוגרת של שירה. לא חלמתי על כך לפני כן אך בתהליך הכתיבה בשנים האחרונות הרגשתי שספר שירים אכן עתיד לצאת לאור.

רפי: אל השקת ספרך, שנערכה במסגרת "מכון אבשלום" שבו אתה לומד זה שנים, הגיעו אנשים מקצווי הארץ ומכל תחנות חייך. הרגשת שהגשמת חלום? שזאת פגישת מחזור שאתה הגיבור הראשי שלה?

איליה: להשקה הוזמנו אנשים רבים ממגוון תקופות בחיי – מלימודיי בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ובמכון וינגייט, אנשים שליוו אותי בפעילות הספורטיבית בא"ק, חברים למילואים שעברו יחד איתי את מוראות מלחמת יום כיפור ואת התקופות שאחריה, משפחה וחברים ההולכים איתי ב"מכון אבשלום" בחוג "שביל ישראל" לאוהבי לכת ובחוג האתגרי יותר למיטיבי לכת (שבו אני המבוגר שבחבורה) וגם תלמידות ותלמידים מחוגי התרבות במכון. חסרו לי בני כיתתי מקיבוץ גינוסר, שכנראה קשה להם להתחבר לאירוע מסוג זה במרחק עצום ממקום חייהם כיום.

להפתעתי הופיעה המטפלת שלי כילד-חוץ בקיבוץ גינוסר (בשנות ה-40 של המאה הקודמת), חווקה בת ה-86, שעבדה עד לא מכבר בבית לוחמי הגטאות כמתרגמת כתבי יאנוש קורצ'ק. וכך נמזגו עבר, הווה ועתיד באירוע שהפתיע גם אותי – מעין פגישת כל מחזורי החיים שלי.

 רפי: מה מרכז הכובד של הספר? היכן לדעתך הצלחת לבטא באופן הטוב ביותר את חוויותיך כאדם, כלוחם, כאיש משפחה וכאוהב הארץ?

איליה: כל שער בספר הוא מרכז כובד בפני עצמו. הגילוי שחוויות ילדות מהוות גורם השראה עצום ליצירה אינו מפתיע. כל יצירה המתבססת על אירועי ילדות חייבת לעמוד במבחן מיוחד – להימנע משקיעה רומנטית בעבר רחוק כאילו הוא גן עדן קסום. קיבוץ גינוסר שבו חייתי חלק ניכר משנות מלחמת העולם השנייה לא השאיר בי זיכרונות מרים כפי שלפעמים זה בא לידי ביטוי בספרות ובתחומים אחרים כשעוסקים בבתי ילדים, ילדי חוץ, ושאר אירועים חריגים בגיל הילדות מול עולם של בוגרים נוטפי אידיאולוגיה ותשוקות לא ברורות.

גם המלחמות היו מקור בלתי נדלה לכתיבה. החוויות נחרתות וטוב שניתן להופכן ממרחק השנים ליצירה שירית שאינה מתעדת את האירועים לצרכי ההיסטוריה אלא מעלה ערך מוסף אחר – שירה. וכך כל תחום בחיים מפיק חוויות שאין לתעדן אלא ליצור באמצעותן. איש יוצר-שירה או אמן אחר ההולך ברחוב סואן, בנוף שומם או פורח, רואה גם את המתרחש והחריג בקומה השנייה, למשל, ובחצרות האחוריות של היום יום. את מגוון הצומח במדבריות, ביערות, בערוצי הנחלים. צוקים וסלעים הפזורים בצורות משונות מקרינים לפעמים עוצמת פיסול שיד אדם אינה יכולה ליצור. המשורר מסוגל להבחין בכך. נשר בעל מוטת כנפיים רחבה וכל ציפור-טרף הנאבקת על חלקת עולמה, בנקיקים. בקני הגוזלים, במלכודות הרעל, בשריפות – יציבו בפני המשורר אתגר מיוחד: כיצד לבטא זאת בשפה שאיננה תיעוד עיתונאי אך גם לא גבוהה ומתהדרת. שמתי לב לתגובת שונות לספרי – היו שהתחברו לשער "נטע", נכדתי בחודשים הראשונים הראשונים לחייה, היו כאלו שהתחברו לשירי המלחמות. היתה מי שאהבה שיר שביטא תשוקה נסתרת. מטיילים שהתחברו לשירים הקשורים להליכה בשבילי הארץ. השער "ילד חוץ" הרשים אחרים. אז מי אני שאקבע מהו מרכז הכובד? כבד עלי.

רפי: כיצד משתלבת כתיבת השירה עם גידול ענבים? ואיך והיכן אתה כותב?

איליה: רוב ימי שילבתי עיסוקים בו-זמניים. משעמם לעסוק רק בדבר אחד. אומלל הפקיד בתחנת הרכבת הרואה מבעד לחלון מדי יום ביומו רכבות חולפות לדרום ולצפון ורק הוא נותר בעבודתו השגרתית קיץ וחורף (ראה פירנדלו). במקביל לעבודתי כמורה שילבתי חקלאות. גידלתי ארטישוק וענבי מאכל, למדתי תוך כדי תנועה, ללא רקע קודם. לומדים משגיאות ומהצלחות כמעט כמו בכתיבת שיר. עבדתי עם נערים בגיל ילדוּת ובגרות ועם תלמידים לאחר צבא המיועדים להוראה – עיסוק אנושי מגוון ומעורר. עם מורים עולים שקיבלו תקופת הכשרה להוראה בארץ. עבדתי עם רבים מספורטאי הצמרת בריצות למרחקים בינוניים וארוכים. גם זה עיסוק מאתגר ומורכב, עם אנשים השואפים להצלחות ועם מערכות מימסד הנאבקות על עמדות כוח ושליטה.

כיום אני ממשיך לגדל ענבי-מאכל מזנים שונים במשק שאינו גדול במונחים מודרניים אך מחייב אותי להקפדה ולדיוק כדי לא ליפול כלכלית. בתקופה זו של הקיץ קשה ליצור שירה. העייפות בתוספת הלחות והחום מדכאים את יצר הכתיבה. אני קם בבוקר לפני חמש ומנהל את סדר העבודה של אותו יום עם שני פועלים, לעתים תכופות אני עצמי נעשה לפועל פשוט. עונת הבציר תלויה באיכות העבודה שנעשתה בחודשים שקדמו לבציר. טעויות בשלב המוקדם גורמות לנזק כלכלי בשלב שבו רוצים לממש את ההכנסות. בתקופות אחרות של השנה אני פורה יותר. אני מודע לכך שמשמעת-כותבים היא מפתח לרצף יצירה. אולי אני פחות ממושמע.

איך והיכן אני כותב?

המחשב, שלחלק מבני גילי הוא זר ומאיים, הפך לידיד של ממש. הוא המכשיר שמשרת אותי לכתיבה, ולפעמים טיוטה ראשונית עולה על פתק או סתם פיסת נייר תוך כדי טיול או מסע אחר בנוף האנושי.

רפי: תוכניותיך ככותב לשנים הקרובות?

איליה: מה אעשה בשנים הבאות ככותב? אם יתארכו ימיי ומוחי יהיה פורה ויוצר, אשתדל ליצור עוד ספרי שירה. כיום כבר יש מספיק שירים לספר נוסף אך החשש לאיכות "הספר השני" מרצד במוחי. איני ממהר. אם פעם בשנה או שנתיים יצא ספר שיעמוד במבחן איכות, ייתכן שבעוד עשור אדדה אל שולחן הפרסים למפעל חיים.

* * *

אורי הייטנר / 3 רשימות

1. הפארסה היתה לגרוטסקה

מלכתחילה – שינוי חוק האזרחות היה אקט מיותר לחלוטין, חסר משמעות, חסר חשיבות, שלא שינה דבר לעומת המצב הקיים. השינוי לא היה עושה את ישראל ליהודית יותר, כפי שהתיימרו להציג אותו יוזמיו, ולא דמוקרטית פחות, כטענת מקטרגיו.

מה נשתנה בהצעת החוק, לעומת המצב הקיים בישראל זה עשרות שנים? היום כל ילד ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין, מתאזרח באופן אוטומטי, ללא כל צורך בהצהרה כלשהי. החוק החדש לא ישנה זאת. היום כל יהודי העולה על פי חוק השבות מקבל אזרחות באופן אוטומטי ואינו נדרש להצהרה כלשהי – כך גם בהצעת החוק המקורית. היום כל מתאזרח שאינו עולה על פי חוק השבות, מצהיר אמונים למדינת ישראל. כך גם בהצעת החוק החדשה. מדינת ישראל, שלה הוא מצהיר אמונים, היא מדינה יהודית ודמוקרטית. כך יהיה גם לאחר שהחוק יתקבל. כל ההבדל הוא שהמצהיר יידרש לומר במפורש את המילים "כמדינה  יהודית ודמוקרטית".

כפי שלא היה כל צורך בחוק, כך לא היתה כל הצדקה למאבק הקיצוני נגדו. דומה, שכמו החוק – כך גם המחאה, יותר משנגעו לעניין עצמו, נועדו לשרת צרכים פוליטיים של מציע החוק ושל מובילי המחאה. כמובן שאין שמץ של אמת בטענת ה"גזענות", שהוטחה בהצעת החוק. מי שטוען שהחוק גזעני – טוען זאת, בעצם, לגבי המציאות הקיימת בישראל, ובכך הוא מאמץ את טענת קמפיין הדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל.

ראש הממשלה נבהל מהמחאה והחליט לסגת מההצעה המקורית. גם נסיגה צריכה להיעשות בחוכמה. יכול היה ראש הממשלה להצהיר שלנוכח התגובות הקשות, הוא הגיע למסקנה שלמען אחדות החברה הישראלית וכדי למנוע עימותים מיותרים בתוכה הוא גונז את ההצעה. אך מתוך רצון לרצות את כל הצדדים, הוא לא עשה כן, אלא השאיר את הצעת החוק על מכונה, אך החליט להחיל את הצהרת הנאמנות גם על עולים על פי חוק השבות.

שינוי זה סותר את אחד מעקרונות היסוד של מדינת ישראל. במגילת העצמאות נאמר: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות." הצהרה זו אינה מותנית. משמעותה אחת: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לפיכך, כל יהודי באשר הוא, הינו אזרח המדינה בפוטנציה. בעלייתו לישראל, הוא מממש בפועל את אזרחותו הפוטנציאלית. יהודי העולה לישראל, כמוהו כבן הארץ המגיע לגיל 18 – הוא מקבל אזרחות באופן אוטומטי. העיקרון הזה הוא אחד מאבני היסוד המהותיים ביותר של מדינת ישראל.

חוק השבות אינו חוק הגירה, אלא חוק המממש את זכותו הטבעית של כל יהודי להיות אזרח במדינת הלאום של העם היהודי. בנאומו בכנסת, בדיון על חקיקת חוק השבות, אמר ראש הממשלה דוד בן גוריון: "'חוק השבות' מכיל ייעוד מרכזי של מדינתנו, הייעוד של קיבוץ גלויות. חוק זה קובע, שלא המדינה מקנה ליהודי חו"ל זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי... זכות זו קדמה למדינת-ישראל והיא שבנתה את המדינה. זכות זו מקורה בקשר ההיסטורי שלא נפסק אף פעם בין העם היהודי ובין המולדת... 'חוק השבות אין לו דבר עם חוקי הגירה'."

הצעתו החדשה של נתניהו, לחייב יהודי העולה לישראל להצהיר נאמנות למדינה – הצהרה שילדיי לא ידרשו לה, בהפיכתם באופן אוטומטי לאזרחים, מקעקעת את היסוד המהותי הזה במהותה של המדינה, ומעבירה מסר שמדינת ישראל אינה מדינתו של כל יהודי בעולם.

וכך, החוק המיותר שהתיימר לבטא אובר-ציונות, היה לחוק מזיק החותר תחת עקרונות היסוד של הציונות. כך, מה שהתחיל כפארסה, מתגלה לנגד עינינו כגרוטסקה...

ומישהו מאמין שהשינוי הזה יקטין את ההתנגדות לחוק?

2. שקר גס, תגובה לאלדד יניב, "מוחקי מורשתו",

 מכתב למערכת "הארץ", 20.10.10

מאמרו של אלדד יניב "מוחקי מורשתו", הוא המשך טבעי למניפסט "השמאל הלאומי" פרי עטו. כמו המניפסט, גם המאמר הוא בליל של בורות ורשעות, התלהמות ובריונות מילולית, שטחיות ולשון הרע, חצאי ורבעי אמיתות, הגרועים משקר, עם חלוקה דיכוטומית ל"טובים ורעים" "צדיקים ורשעים".

ומי הרעים? דבוקה הכוללת את יגאל עמיר ושמעון פרס, בנימין נתניהו ועינת וילף, שחברו יחדיו כדי לגרום למציאות שבה "מה הפלא שיגאל עמיר מחייך." כאשר ממשלת הליכוד מציעה לחלק את הארץ ולהקים מדינה פלשתינאית, כותב יניב ש"דרכו של עמיר ניצחה".

מול הרשעים יש שני צדיקים: צדיק גדול – יצחק רבין ובצילו צדיק קטן – דוד בן גוריון. פיסקה שלמה הקדיש הכותב להוכחה כיצד מאפיל רבין על ב"ג. ובמסגרת זאת הציג את השקר הגס מכולם, כנראה מתוך הנחה מקצועית שככל שיחזרו על השקר הזה פעמים רבות יותר הוא יהפוך לאמת. וכך כותב יניב: "האב המייסד שלח את רבין הצעיר לרודוס לחתום על הפסקת האש, ורבין ראש הממשלה החליט להפוך את קווי שביתת הנשק ששירטט בעיפרון ירוק לגבולות הקבע".

עד נשמת אפו האחרונה שלל רבין מכל וכל את הרעיון של הפיכת קווי 4 ביוני 1967 לגבול הקבע של ישראל. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו (5.10.95), בדיון על אוסלו ב', הציג רבין לראשונה את גבול הקבע של ישראל על פי משנתו. נאום פרוגרמטי זה, הוא מורשתו המדינית של רבין:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

האם טענתו של יניב היא שרבין היה שקרן, שהוליך שולל את עמו ובשעה שהצהיר את הצהרתו זו, הוא התכוון לבצע את ההיפך הגמור של דבריו? או שמא יניב משקר?

3. יום הזיכרון המוחמץ

שלושה ימי אבל וזיכרון ממלכתיים קבעה מדינת ישראל בלוח השנה העברי – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל ויום הזיכרון לרצח יצחק רבין.

לימי הזיכרון הללו רובד עמוק יותר מעצם הצו לזכור – את הנספים לשואה, את חללי צה"ל או את רבין. רובד העומק של יום השואה, הוא המסר של החובה לקיים ריבונות יהודית בארץ-ישראל לנוכח האלטרנטיבה של חיים נטולי עצמאות וריבונות בגולה. רובד העומק של יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ההכרח להיאבק על הריבונות היהודית בארץ-ישראל וההכרה במחיר הכבד שקיומה של ריבונות זו דורש מאיתנו, בשל העובדה שאנו חיים בסביבה שאינה מוכנה להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. רובד העומק של יום הזיכרון לרצח רבין, הוא התובנה שאין קיום למדינת ישראל אם לא תהיה דמוקרטיה איתנה ושהאיום הפנימי של שנאת אחים ומלחמת אחים מסכן את המדינה לא פחות מהאיום החיצוני. האם נכון להציב את יום הזיכרון לרבין במישור אחד עם שני ימי הזיכרון האחרים?

מזה 2,500 שנה מתאבל העם היהודי על רצח גדליהו בן אחיקם, המושל היהודי האחרון בארץ-ישראל, שנרצח בידי מתנקש יהודי לאחר חורבן הבית הראשון ויציאת רוב העם לגלות בבל. מהו רצח גדליהו, לעומת המאורעות הנוראים של חורבן הבית, חורבן הריבונות, הטבח ההמוני בעם ישראל והגלות לבבל, המצדיק יום צום רביעי בסדרת צומות החורבן? קביעת יום הצום הזה, נועדה להציב תמרור אזהרה מפני משמעות הרצח הזה. רצח גדליהו בן אחיקם נחשב במסורת היהודית כהשלמת החורבן, כמסמר האחרון בארון הקבורה של הריבונות היהודית הראשונה.

גדליהו בן אחיקם היה פקיד ממונה מטעם הצורר הבבלי שהחריב את הממלכה ואת בית המקדש והגלה את העם. ואף על פי כן, רציחתו היא זעזוע המצדיק צום כעבור 2,500 שנים. אם כך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר ברצח של מנהיג ישראלי נבחר, פטריוט ישראלי שהנהיג את צה"ל לגדול בניצחונותיו וכראש ממשלה הוביל מדיניות, אמנם שנוייה במחלוקת, אך אין מחלוקת שהיא נועדה להיטיב עם מדינת ישראל ולהבטיח לה עתיד טוב יותר. ראוי היה יום הזיכרון לרבין לעמוד במישור אחד עם יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, במקומו ומעמדו בלוח השנה העברי.

והנה, כעבור 15 שנים יום הזיכרון הולך ומאבד את מעמדו. לא נוצרה מסורת של זיכרון ובמקומות רבים אין מקיימים עוד טקסים, כיוון שהציבור הדיר את רגליו מהם. יום הזיכרון החשוב הזה, היה להחמצה נוראה. מדוע זה קרה?

התשובה לשאלה זו מתמצית בשתי מילים – "מורשת רבין". מי שהפכו את היום הזה, מיום הדמוקרטיה הישראלית, יום של חשבון נפש אמיתי של החברה הישראלית שנועד להטמיע בה את ערכי הדמוקרטיה, ליום הזדהות ממלכתי עם דיעה פוליטית מסוימת, הוזיל אותו, רוקן אותו מתוכן והפך אותו לבלתי רלוונטי.

המשמעות הנוראה של רצח רבין היא עצם הניסיון לסיים ויכוח לגיטימי בין דעות לגיטימיות באמצעות כדורי אקדח. המסר הראוי של החברה הישראלית לנוכח המשמעות הזאת, הוא שכל הדעות הן לגיטימיות, שהוויכוח הוא לגיטימי, שהמחלוקת היא ראויה ושיש לכבד את הכרעת הרוב. ובעיקר – שלילה טוטאלית של אלימות פוליטית. זהו מסר לדורות, שיש לחזק ולהעצים אותו, שיש לחנך עליו ושיום הזיכרון לרצח הוא הסמל הממלכתי למקומו בחברה.

אולם מעצבי יום הזיכרון לרבין לא התאפקו – הם עשו את יום הזיכרון קרדום פוליטי לחפור בו; הם ניסו להפוך את יום הזיכרון לרצח רבין ליום הזדהות עם דרכם הפוליטית. המסר הוא שהמעשה הנורא אינו רצח ראש ממשלת ישראל, אלא ש"הם" רצחו את ראש הממשלה "שלנו" ובכך גם "רצחו את השלום", כביכול. ולכן, יום הזיכרון הוא יום הזדהות עם "השלום" כפי שאותם מעצבים רואים אותו ויום של דה-לגיטימציה למי שאינו מאמין בדרך הזאת. המסר השקרי הזה מחבר את מי שמתנגדים לדרכם לרצח.

המניפולציה הזאת היא נוראה, כיוון שהיא היפוכו הגמור של המסר הראוי ליום זה. אין היא מעבירה מסר של לגיטימיות לדעות השונות ולוויכוח תרבותי ביניהם, אלא מנסה ליצור מסר ממלכתי שדעה אחת נכונה ודעה אחרת שלילית מעיקרה ולכן אינה לגיטימית. האם משמעות הרצח נוראה פחות עבור מי שהתנגד בכל ליבו לרבין ולדרכו, מאשר למי שתמך בה בכל ליבו? מי שבעיניו יש הבדל, מעיד על עצמו שלא הפנים את משמעות הרצח, ואת משמעות המסר המוחלט של "לעולם לא עוד".

יתר על כן, המניפולציה גדולה יותר כיוון שהיא מדביקה לרבין עמדות רחוקות מאלו שהוא דגל בהן. רבין, עד נשמת אפו האחרונה, התנגד בכל תוקף לנסיגה לקווי 4.6.67. כאשר הופכים את יום הזיכרון לרצח ליום של הזדהות עם נסיגה כזו ושל דה-לגיטימציה להתנגדות לנסיגה כזו, הופכים למעשה את עמדתו האמיתית של רבין לבלתי לגיטימית. איזה אבסורד!

שקר – אין לו רגליים. לא בכדי, המניפולציה הפוליטית של יום הזיכרון לרצח רבין הפכה את היום הזה ליום זניח ובלתי רלוונטי שכמעט ואינו קיים בחברה הישראלית. כיוון שהמשמעות הראויה ליום הזה כל כך חשובה, ההחמצה הזאת היא טרגדיה לאומית. 

האם ניתן לתקן את המעוות, ולהחזיר את יום הזיכרון לרצח רבין למקום הראוי לו בדופק החיים הלאומי שלנו? קשה מאוד לתקן מה שקולקל בשיטתיות ובעקביות במשך 15 שנים, אך אני מאמין שהדבר אפשרי. אולם לשם כך יש לשים קץ למניפולציה הזאת ולצקת מחדש ליום הזה את התוכן הראוי לו, שהחברה הישראלית זקוקה לו כל כך.

אהוד: מה שעוד מקלקל ומבלבל הוא קביעת שני ימי זיכרון כל שנה, אחד לפי הלוח העברי ואחד לפי הכללי, שזה אבסורד! ובאשר לדעתך על מורשת רבין, דברים דומים כתבתי ברשימה ב"הארץ" בשנת 2003, שהובאה בצרופה בגיליון הקודם ואני שב ומביא אותה כאן בצרופה.

* * *

בן דרור ימיני

תגובה לגדעון לוי

יש דרך פשוטה לבדוק אם גדעון לוי הוא פטריוט רודף שלום, או שמא גזען ומחרחר מדון, האם הוא עוסק בביקורת לגיטימית וראויה, או שמא בדמוניזציה?

כצפוי לחלוטין, גדעון לוי הגיב על המאמר שפרסמתי תחת הכותרת "ברון תעשיית השקרים". כצפוי, לוי מציג את עצמו כפטריוט. כל הביקורת שלו על ישראל, כל דברי התועבה שלו, כל הדמוניזציה, הכל מתוך אהבה. הוא כל כך אוהב אותנו, עד כדי כך שהוא לא מאמין, פשוט לא מאמין, שיש סיכוי שנשתנה.

אתחיל בהודאה קצרה. לא פירסמתי את כל מה שגדעון לוי טען באותו ראיון, כלומר כתב פלסתר אנטי-ישראלי, בעיתון "אינדיפנדנט". רציתי להבליט רק את ההטיות, ההטעיות, המניפולציות. כך רוקחים דמוניזציה. והוא ברון בתחומו. ראש וראשון. ספק אם יש עוד ישראלי שגורם לנזק כל כך גדול למדינת ישראל. כן, זה מסוכן לכתוב את הדברים הללו. משום שעלול לקום איזה חוליגן, ולעשות מעשה.

האם זו סיבה להשאיר את גדעון לוי בודד בזירה? האם התגובה לעלילות צריכה להיות דממה ושתיקה? יש גרועים מגדעון לוי. אלא שלוי, בניגוד לרעיו לדיעה, אלה שדורשים במפגיע את פירוקה של מדינת ישראל, משפיע הרבה יותר. הוא כותב בעיתון שמתורגם מדי יום לאנגלית. פעמיים או שלוש בשבוע מקבלים עשרות או מאות אלפי אנשים את מאמריו. לא היתה הרצאה בעולם שבה לא נשאלתי – אבל קראנו בעיתון "הארץ"! כלומר, אם זה מה שלוי כותב על ישראל, אז זה בוודאי נכון.

לוי טוען, שאם תיפגע שערה משערות ראשו, זה יהיה בגללי. אם מישהו יפגע בו, הוא אינו זקוק לשום מאמר שלי. הרי דעתי על הג'יהאדיסטים היהודים מתפרסמת שוב ושוב. חוליגנים הם חוליגנים, עם כאפייה או כיפה. וכאשר אני כותב את השורות הללו, וכאשר כתבתי מה שכתבתי בשבוע שעבר, הבהרתי לרבים מחבריי, ואני מבהיר עכשיו לכל הקוראים: בחיל וברעדה אני כותב את הדברים. משום שתמיד עלול להיות מטורף שיפגע בלוי, או במישהו אחר, ואז יבואו בטענות אליי: איך זה שכתבת דברים כל כך קשים על לוי?

אז למה בכל זאת כתבתי? משום שהנזק שעושה לוי למדינת ישראל גדול אלפי מונים מהניסיון הצנוע, מאוד צנוע, להתמודד עם הדברים. הבעייה איננה בהפרכה או בחשיפה שלי. הבעייה היא בעלילה ובדמוניזציה מתוצרת גדעון לוי. אם יום אחד תנצח הדמוניזציה, אם יום אחד תכבוש אותנו הדה-לגיטימציה, זה לא יהיה בגלל גדעון לוי. אבל זה יהיה גם בגללו. אשמח מאוד להפסיק את החשיפה וההפרכה. זה יקרה ביום שבו תיפסק הדמוניזציה. הלוואי שזה יקרה היום. כל עוד לוי ודומיו מפיצים את השקרים שלהם, את העלילות שלהם, על ישראל – אין לי שום תוכנית להפסיק לענות להם.

מה שהכריע את הכף, בזכות הפרסום, נעוץ בעובדה שגם אם אתאמץ, לא אצליח לעשות לגדעון לוי אלפית ממה שהוא עושה לישראל.

ומכאן לעצם העניין: האם, כטענתו של לוי, מדובר בדאגה לישראל, או שמא בדמוניזציה? אין לי שום בעייה עם ביקורת על ישראל. גם לי יש ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה. אינני "שמאלני מומר", כמו שלוי טוען. הייתי ונשארתי בדעה שמפעל ההתנחלויות מחבל ברעיון הציוני. כתבתי פעם ועוד פעם שישראל צריכה לומר "כן" לכל יוזמת שלום. הייתי בצד של גדעון לוי, כל זמן שהוא חשף את עוולות הכיבוש. אין לי שום בעייה עם העבודה הזאת, כל עוד מדובר בסיפורי אמת, שלו או של אחרים.

אלא שלא אני השתניתי. מחנה גדול עבר שינוי. גדעון לוי הוא הסמן של המחנה הזה. במקום לייצר ביקורת החל המחנה הזה לייצר תעמולת זוועה. זה לא קרה ביום אחד. זה קרה בשלבים. מדובר בתהליך שהתחולל בעיקר בעשור האחרון. הם הפכו לעיוורים. הפלסטינים דחו את הצעת קלינטון, אבל לוי ודומיו ימשיכו להאשים את ישראל בסרבנות שלום. הפלסטינים דחו את הצעת אולמרט, אבל לוי ודומיו ימשיכו עם העלילה שמדובר בהונאה מצד ישראל. עיניים להם ולא יראו. ידיים להם – והם יכתבו שקרים ועלילות.

נחזור לשאלה המרכזית: האם מדובר בביקורת, כטענת לוי, או שמא בעלילות, כטענתי? בימים אחרים, כאשר שנאת היהודים פרחה, האמינו רבים שהיהודים הם על תקן של חיות מזיקות. זה לא משנה מה יקרה – הם לא ישתנו. הם יהודים. זה עניין מהותי.

לוי צועד באותו מסלול. בשלב די מוקדם בראיון מסביר לוי את "מנגנון שטיפת המוח הכל כך יעיל" שעוברים הישראלים. כך שמלאכתו קשה. כל כך קשה, עד כדי כך שהניסיון להפוך את המצב הוא "כמעט כמו ניסיון להפוך חביתה לביצה." הנה לוי, חוזר לשנאת ישראל הישנה. התכונות השליליות טבועות ביהודים הללו. הישראלים הם "מלאי בורות ואכזריות". זה כמעט חסר סיכוי לשנות את זה.

מה יאמר הקורא הבריטי המצוי לתיאור מצב כזה? מה הוא יאמר לנוכח סדרה של קביעות שמתחזות לעובדתיות, על טבעם הרע, האכזרי, של היהודים בישראל? האם זה מזכיר או לא מזכיר את שנאת ישראל הישנה? האם זה רצון לשפר ולבקר, או שמא זו דמוניזציה מהסוג הישן והמכוער? כשבודקים את התוצאות, התשובה ברורה הרבה יותר. עיתונאי בכיר, שלא חשוד בשייכות לימין, חזר לאחרונה מזועזע מכנס בבריטניה. הוא לא האמין שהדיעות האנטי-ישראליות הגיעו לממדים כאלה. גם סקרי דעת הקהל חושפים תוצאות מבעיתות. אז כן, לגדעון לוי, ותיאוריו המבעיתים, יש תרומה. לא שלום רודף לוי. לא שינוי ותיקון. את ישראל הוא רודף.

כאשר סיפר לוי על ירי של חיילי צה"ל אל עבר מונית שבה היה, הוא הוסיף ש"זה מעשה של יום יום". הוא לא כתב שם שמדובר באירוע שהתרחש ב-2003, ושהוא טוען שזה קרה רק באותה שנה, כפי שהוא כתב בתגובה. עכשיו הוא משנה גירסה. בינתיים, עשרות או מאות אלפי בריטים קראו את טענתו של עיתונאי ישראלי: חיילי צה"ל יורים מדי יום ביומו אל ראשיהם של פלסטינים חפים מפשע, ככה סתם, בלי שום סיבה ובלי אזהרה.

ביקורת או דמוניזציה? ונוסיף: מי כאן השקרן בינינו?

לוי טוען שאכן היה כלב שנפגע, והיה דיווח עליו. כמו בסיפור הירי ללא אבחנה, גם כאן לוי מבלבל ומטעה ומציג כ"הוכחה" דיווחים על כלבים שנפגעו. אלא זו כבר גרסה מתוקנת, שאין לה קשר עם הטענה-עלילה המקורית של לוי. לוי טען שבזמן עופרת יצוקה, הופיע דיווח בעמוד הראשון על כלב, ודיווח על עשרות הרוגים פלסטינים בעמוד 16 בשתי שורות. סיפור כזה לא היה ולא נברא. 

ביקורת או דמוניזציה? ונוסיף: מי כאן השקרן בינינו?

לוי חוזר על השקר שבבית ספר של אונר"א (אל-פקורה) נהרגו 42 איש, וכי זה פורסם בעיתונים רבים, כולל "מעריב". זה נכון שזה פורסם. אלא שהשקר זה כבר הופרך. לא מינה ולא מקצתה. אפילו דובר האו"ם פרסם הודעה מתקנת. לזכותו של עיתון "הארץ" ייאמר שגם הוא פרסם את ההכחשה של האו"ם על הטענות הראשונות.  גדעון לוי, פשוט, כל כך מאוהב בכל פרסום אנטי-ישראלי, שהוא לא טורח להתעדכן.

ביקורת או דמוניזציה? ונוסיף: מי כאן השקרן בינינו?

וכדרכו, חוזר לוי על השקר ש"תהליך השלום הוא הונאה מצד ישראל". איך זה בדיוק מסתדר עם הסרבנות הפלסטינית לכל הסדר? איך זה מסתדר עם אמירת "לא" לקלינטון, ואחר כך לאולמרט? אל נא נבלבל את לוי עם עובדות. הוא משוכנע, ועובדות לא יזיזו אותו מעמדתו.

אפשר להמשיך ולהמשיך. לוי יגנה את הקסאמים, אבל גם יצדיק אותם. לוי ימשיך לטעון ש"הטיהור האתני לא נפסק", וירחץ בניקיון ידיו.

ישראל זקוקה לשלום. כדי להשיג שלום, יש צורך באווירה בינלאומית מסוימת. אם היהודים בישראל הם חיות אדם, וזה הרושם שגדעון לוי יוצר, אין צורך בשלום. יש צורך בדה-לגיטימציה של הישות מחרחרת המדון והמלחמה, ושמזיקה לעולם כולו.

גדעון לוי איננו איש שלום. הוא איש מדון ודמוניזציה. זו התמחותו. אלה מעשיו. זו תורתו, שאותה הוא מפיץ ברחבי העולם. גדעון לוי הוא אויב הסיכוי לשלום. הרוח הרעה שהוא מפיץ משכנעת את הפלסטינים ורבים אחרים שאפשר וצריך להכריע את ישראל בזירה הבינלאומית. הדמוניזציה מתפשטת. הדה-לגיטימציה מתרחבת. גדעון לוי הוא אחד ממובילי הכיוון הזה. צריך לחשוף אותו וצריך להפריך את שקריו, דווקא אם חפצי שלום אנחנו.

עכשיו נעשה עוד תרגיל פשוט בהבנת אופיו האמיתי של גדעון לוי. ניקח את כל אמירותיו של לוי, על אופיים הבלתי-משתנה של הישראלים, על תאוות הרצחנות שלהם, על סרבנות השלום ("הונאה") שלהם, על פשעים ללא-הפסקה שהם מבצעים, ונשאל: אם היה אחד מתלמידי כהנא מתראיין לעיתון בריטי, ואומר את אותם דברים, אבל בדיוק את אותם דברים, על מוסלמים, ערבים או פלסטינים. מה אז?  האם הוא היה נחשב ל"רודף שלום", או שמא למחרחר מדון ולגזען מסוכן?

נדמה שכל מילה נוספת תהיה מיותרת. זהו גדעון לוי.

מתוך הבלוג של בן דרור ימיני, 22.10.10

* * *

דודו אמיתי ממליץ על תומאס פרידמן

שלום אהוד,

 הייתי שמח אם היית מפרסם לטובת קוראי "המכתב העיתי" את תרגום מאמרו השקול של תומאס פרידמן אשר התפרסם אתמול (20.10.10) ב"ניו יורק טיימס". נראה לי שכל ישראלי בר-דעת צריך בעת קשה זו להקשיב לדבריו המאוזנים והשקולים של פרידמן. הוא גם מציג תמונה אחרת של אובמה מזו המצטיירת כרגיל בביטאונך. מבחינה אישית נראה לי שזו גם תהיה תשובה ציונית הולמת למרקחת האווילית שהכהן נעמן מבקש לעשות מתגובתי אליו בבחינת "הפוך בה והפוך בה כי בסוף אולי ידבק הרפש בגבעת חביבה". הטלפון אצלי עוד לא צילצל.

 בברכה,

דודו אמיתי

גבעת חביבה וגבעת עדה

אהוד: את דעתי על דבריו הצבועים של תומאס פרידמן, שמהם ציטטתי, כבר הבעתי בגיליון הקודם 584 – אלא שאולי לא שמת לב לכך. עם זאת, לטובת הקוראים שכבר מזמן נקעה נפשם מ"הארץ" ואינם קוראים בו, אני נענה לבקשתך ומביא את מאמרו של תומאס פרידמן בשלמותו. ישפוט הקורא:

תומאס פרידמן

ישראל מתנהגת כיום באמת כילד מפונק

"ניו יורק טיימס" 20.10.10

הנה: רעיון מטורף ורדיקלי: כשאמריקה מבקשת מישראל לעשות משהו שאינו נוגע לביטחונה אלא מחזק אותו, יש רק תשובה נכונה אחת!

אחדים ממבקריה התקיפים של ישראל אוהבים לומר שהיא מתנהגת כמו הילד המפונק של אמריקה. לדעתי זו השוואה מופרכת. תגידו מה שתרצו על עקשנותה של ישראל, אולם היא המדינה היחידה החברה באו"ם, שחברה אחרת באותו ארגון, איראן, הביעה את התקווה לראותה נמחקת מעל המפה. ואותה מדינה, איראן, מנסה לייצר נשק גרעיני.

ישראל היא המדינה היחידה שאני מכיר במזרח התיכון שיצאה משטחים שכבשה במלחמות, בלבנון וברצועת עזה, רק כדי שבתגובה תספוג מתקפות טילים. אכן, אם תרצו לדבר על ילדים מפונקים, אין ארגון שזוכה לפינוק רב יותר מאיראן ומסוריה מאשר חיזבאללה, המיליציה השיעית-לבנונית. חיזבאללה פתח ב-2006 במלחמה (נגד ישראל) שהביאה מוות, פציעות והרס לאלפי לבנונים, והעונש שהוטל על הארגון היה הענקת אלפי טילים ומיליוני דולרים, כדי שיעשה זאת שוב. אלו הן עובדות שאין לערער עליהן.

ויש עובדה נוספת שאין לערער עליה – ישראל מתנהגת כיום באמת כילד מפונק. אל תספרו לי שהנשיא אובמה הוא אנטי-ישראלי. כאשר קבע הנשיא שאחת מהעדיפויות שלו תהיה הקמת קואליציה עולמית שתמנע מאיראן ייצורנשק גרעיני, הוא נקט בתפישה ההגיונית ולפיה אם יוכל לקדם את תהליך השלום במזרח התיכון, תהיה לו אפשרות מינוף שתלכד את אירופה והאו"ם בנושא העיצומים על איראן. במקביל האמין אובמה במה שרוב הישראלים מאמינים, קרי, שישראל אינה יכולה להיות דמוקרטיה יהודית בטווח הארוך אם תמשיך לשלוט ב-2.5 מיליון פלסטינים החיים בגדה המערבית.

מעל לכל, שעה שלחץ על ישראל להפסיק את הרחבת ההתנחלויות לעוד 60 יום בלבד, הורה אובמה לסגן יו"ר המטות המשולבים, איש המארינס הגנרל ג'יימס "הוס" רטרייט לעמוד בראש צוות שיפעל לצד צה"ל במטרה לשמר את יתרונו האיכותי על השכנים. משום כך מוצג אובמה כאנטי-ישראלי. שטויות. בהתייחסות למה שאובמה עשה ומנסה לעשות, תהיה זו בקושי עוינות מצדו לבקש מישראל להמשיך, לאחר שהסתיימו, את עשרת חודשי הקפאת הבנייה החלקית בגדה המערבית במטרה לפסול כל תירוץ שיעלו הפלסטינים כדי להתחמק משיחות השלום.

ראש הממשלה ביבי נתניהו סירב להיענות לפנייה, או שביקש מארה"ב תשלום בתמורה להמשך קצר של ההקפאה. הוא טועה בשני המקרים. ראשית, ברור לי שזה רעיון מטורף ורדיקלי – כאשר אמריקה תבקש מישראל לעשות משהו שבשום אופן אינו נוגע לביטחונה אלא למעשה יחזק אותו, יש רק תשובה נכונה אחת – "כן". זוהי אמת מידה לרמת הפינוק של ישראל, שלאחר קבלת סיוע אמריקני במיליארדי דולרים ו-300 אלף מתנחלים שהשתקעו בגדה המערבית, אין לישראל שום נקיפות מצפון כשהיא מזלזלת בבקשה האמריקאית להארכת ההקפאה – שמטרתה היחידה היא לעזור לארה"ב לעזור לישראל להשיג שלום בטוח עם הפלסטינים.

פעם אחד בלבד הייתי רוצה שישראל תגיד "אתה יודע, כבוד הנשיא, אנו מטילים ספק בתפישה שלפיה להמשך ההקפאה תהיה השפעה. אבל אתה סבור שכך הוא, אז בוא ננסה. הפעם נעשה זאת בשבילך.

כן. אני יודע. נתניהו אומר שאם יעשה זאת, הימין הקיצוני בממשלתו יפרוש. הוא יודע שאין ביכולתו להשיג שלום עם אחדים מהסהרורים בממשלתו, אולם הוא אומר לארה"ב שיסכים לפוצץ את הממשלה רק פעם אחת, תמורת הסכם. אולם, לעולם לא נגיע לשלב הזה אם הוא לא יפוצץ אותה עכשיו ויקים קואליציית מרכז שתוכל לנהל משא ומתן על הסכם.

שנית, אין לי מושג אם לנשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס יש רצון ואומץ להגיע להסכם שלום עם ישראל. למעשה, במבט לאחור על מה שהציע לעבאס אהוד אולמרט, קודמו של נתניהו – פשרה אמיתית של שתי מדינות, כולל הסכם בנושא ירושלים – ואתה חושב על כך שעבאס דחה את ההצעה, ושנתניהו העניק לעבאס עשרה חודשי הקפאת בנייה ועבאס נכנס לשיחות משמעותיות רק בחודש התשיעי, אתה תוהה, עד כמה הוא מחויב.

אולם העובדה היא שעבאס וראש הממשלה סלאם פייד כצוות כוננו את הממשלה הטובה ביותר שהיתה אי פעם לפלסטינים, ויותר מכך, מנגנון ביטחוני שזוכה לכבוד מצה"ל ושפועל כשותף אמיתי. בהתחשב בכך, יש לישראל אינטרס ענק לבחון, וזה כל מה שאנחנו יכולים לבקש, באם ההנהגה הפלסטינית הזאת אכן מוכנה לפתרון ההדדי, ההוגן והבטוח של שתי מדינות.

המבחן הזה אינו משהו שארה"ב אמורה להתחנן או לשחד את ישראל כדי שייושם. לא מדובר באובמה. הוא ממלא את תפקידו. השאלה היא האם מנהיגי ישראל והפלסטינים ממלאים את שלהם. עבאס חלש ופועל כחלש יותר. נתניהו חזק, ופועל כחלש. הגיע הזמן ששניהם יעבירו להילוך גבוה. והגיע הזמן שכל הגורמים המפנקים למיניהם ימצאו לעצמם תחביב אחר.

אהוד: אני חוזר כאן על תשובתי בגיליון הקודם לחצוף התלוש והמתנשא עלינו תומאס פרידמן, שלדבריך, דודו, דבריו "מאוזנים ושקולים". כדאי אולי גם לו לקבל קורס קצר אצל אליהו נאווי בנושא איך להבין את ה"עוונטה" הערבית, שגם בשנותיו ככתב עיתונו בביירות, לא הבין:

איך לא חשבנו על כך קודם, תומאס? הלא אם לא יהיה שלום בינינו לבין שתי מדינות פלסטין, עזה והגדה [שביניהן אין ולא יהיה שלום!] – אין שום סיכוי שיצליחו העיצומים של האו"ם ואירופה נגד איראן המתגרענת! – כן, מלקק תחת שכמוך – תמשיך לחזור על המנטרה האובאמית שהכול תלוי בנו! ובהקפאת הבנייה! – קולך אינך שונה מקול אדוניך הכסיל המנסה לכופף את ישראל.

אגב, תומאס, אם אנחנו לא נשלוט בפלסטינים, הם ישלטו בנו! – על כן אנחנו, חרף המחמאות והעצות שאתה מרעיף עלינו ממקלטך כאיש עשיר מאוד בארה"ב – אנחנו נמשיך להיות דמוקרטיה יהודית כל זמן שהשלטון בידינו, אחרת לא נהיה! – ואילו אתה, יהודי גלותי, לעולם לא תבין מה זה לחיות במדינת לאום יהודית דמוקרטית יחידה בעולם, מוקפת אויבים מבחוץ ומבפנים, ואשר לעולם לא ניתן לערבים להיות בה רוב! – לא תבין אלא אם תנצל את חוק השבות.

* * *

בפתח תקווה הייתי

מילים: רפאל קלצ'קין

לחן: עממי

בפתח תקוה הייתי,

פָלפֶל שמה עשיתי

פתאום רבותיי

אמרתי לי: די!

אסע לי למקסיקו סיטי.

הלכתי להסתפרו

קניתי מיגבעת סומבררו

מעיל ועליו

שרוול כה רחב

ושמי הוא אדון קבלרו

הגעתי למכסיקו סיטה

פגשתי שם סיניוריטה

רגליים פיגורה

שיער ופריזורה

ואש שכזאת לא ראית.

היתה זו גברת פפיטה

עוקצת היתה כמו מוסקיטה,

מבוקר עד ערב

שואלת בלי הרף:

האם עוד כמוני ראית?

רוקדת היתה טמפרמנטו

לה דונה לה סקרמנטו

אחרי שני בקבוקים

חיבקה היא חיבוקים

למעלה מכל קומפלימנטו

הלכתי מיד הארמונה

למסור את הרגש לדונה

ליבי אש אוכלת

נפתחת הדלת

מופיע בחור עם פסונה.

היה בעלה זה אתלטו

עשה הוא ממני קוטלטו

ידיים, רגליים

אוזניים, שיניים,

הכול הוא הכניס לקומפלטו.

אספתי הכול לסומבררו

פיניתי מקום לאחרו

אחרי השיעור

היה לי ברור:

פלפל זה לא קבלרו.

אהוד: אחת החברות הביאה לנו על גבי כרטיס-של-פעם, מועתק בכתב-ידה, את השיר על פתח-תקווה, ושמחנו לראות שהוא אינו שיר נשכח אלא מופיע באתר "שירונט" ולדעתנו הוא מדוייק מבחינה היסטורית בדיוק כמו הבלדה על חמשת הרוכבים של יורם טהרלב.

* * *

משה גרנות

בשמה של כפירה קטנה

השגות על יצירתו של דויד גרוסמן

בימים אלה, כשכל העולם מרכין ראשו אל מול גאוניותו של דויד גרוסמן, וסרטים מופקים על פי יצירותיו – צריך להיות או טיפש גדול, או צודק נסתר, כדי להשיג על מוסכמה עולמית זו.

 ב-16.2.2003 ראיינתי את דויד גרוסמן ושאלתי אותו שאלות מביכות על יצירתו – הוא הגיב בזעם, ותלה את סיבת טענותיי במבנה הנפשי שלי המושפע מתפקידי באותם ימים כמפקח במשרד החינוך (כידוע, מפקח חייב לחפש פגמים במקום שאינם...)

אני חשבתי בליבי שאם יופיטר כועס – סימן שאינו צודק, אבל כיוון שהראיון התקיים בביתי, מצאתי לנכון לפייסו במילים רכות.

אני מביא כאן רק את השגותיי על יצירתו כפי שהבעתי בפניו באותו ראיון. המבקש לדעת מה ענה, ואיך פייסתי אותו – יתכבד לקרוא בספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים, 2007, עמ' 267-253.

להלן שלושה קטעים מהראיון:

"ספר הדקדוק הפנימי" גולש אל האבסורד, כוונתי לשבירת הקירות אצל עדנה בלום, ואז הקורא נפגש בעל כורחו במשל, המתעל אותו אל "מוסר השכל": הקירות אינם סתם קירות, אלא קירות האבן בנפש של עדנה בלום (ע' 203 ואילך, 209 ואילך). הליך דומה קורה ב"עיין ערך אהבה" – מומיק בן התשע מתמודד עם הבלתי ניתן להסבר, והוא מגדל במחסן את "החיה הנאצית", אבל כל זה גולש אל תוך אבסורד: ברונו שולץ, הסופר והצייר הופך לדג סלמון, אנשל וסרמן הנצחי משוחח עם מפקד מחנה ההשמדה שלו, וזה מבקש מאנשל שיספר לו את סיפור "ילדי הלב", ובתמורה הוא יִרה בו (מעין סיפור שחרזדה מהופך); קאזיק שחי רק 24 שעות ועוד. הקורא מצליב את כל הסיטואציות ומקווה למצוא את הנמשל של כל העולם הכאוטי הזה הדומה מהרבה בחינות לעולם "ספר המעשים" של עגנון. האבסורד מוביל בהכרח את הקורא אל חיפוש נמשל, כביכול יש סוד גדול בליבו של הסופר, ורק אם יפענח את משליו – הקורא יגיע אליו. נשאלת השאלה אם פתרון הסוד מצדיק את היגיעה הרבה שהסופר מטיל על הקורא. אצל עגנון, למשל, הנמשל הוא כל כך טריוויאלי שבא לך לבכות על המאמץ שהשקעת.

יש בספר "עיין ערך אהבה" התפתלויות שממש אינן מתיישבות אצלי בראש  עם הנושא שעניינו – השואה ומוראותיה. אחת הדוגמאות המבהילות היא סיפורו של ידידיה מונין בעל הקילע, שמתאפק מינית ומקווה שבכוח הדחף של הזרע הנפלט הוא יוכל להימלט ממחנה המוות. איך אתה מצדיק סיטואציות כאלו בספרך?

בנובלה "איטרוף", הראשונה מתוך השתיים בספר החדש שלך "בגוף אני מבינה", מסופר על שאול המקנא קנאת שווא באשתו אלישבע, שכביכול יש לה מאהב בשם פאול. כל מי שמכיר קצת את המיתולוגיה הנוצרית, יודע שפאולוס, פאול, הוא שאול הטרסי, מכאן שמדובר בנפש אחת, ולא בשתיים, נפש שהיא מסוכסכת עם עצמה וממציאה לעצמה יריב פנימי (דוגמה אחרת לשימוש בשם מכוון: אהרן קליינפלד  הוא הילד הנמוך ב"ספר הדקדוק הפנימי"). האמת היא שלאורך 125 העמודים של הנובלה, הכתובים באמת ברהיטות מרשימה, לא מתחדש דבר מלבד התחושה המיידית הזאת שהזכרתי קודם. כתיבה כזו מקובלת בספרות העברית החדשה (לדעתי, בהשפעת עגנון). יש תחושה שהסופר משחק בקורא במשחק "חפש את המטמון", וזה לא ממש דו-שיח כן שבין כותב לקורא שאני הייתי מייחל. השאלה המתבקשת, מדוע אתה נוקט בדרך הזאת?

אהוד: אני למשל ניסיתי לקרוא את "אישה בורחת מבשורה" ופשוט לא הצלחתי. היה לי רושם שצריך לשלוח באופן דחוף את הכותב לסדנת פרוזה כדי שילמד לכתוב רומאן כמו שכותבים רומאן. אני כנראה בדעת מיעוט אבל מעולם לא העמדתי פנים ולא הצטרפתי לשבחים על ספר שאותו לא הצלחתי לקרוא.

* * *

יואל נץ

האם המחשב מנוון את המוח?

ובכן, אליק גרשון שלנו הדיח שחמטאי איראני משיא גינס במיספר היריבים במשחק השחמט הסימולטאני. זו הזדמנות טובה לשתף את קוראי המכתב העיתי בחשש הכבד שמכרסם בי לעתיד גאונותו של המין האנושי, רחמנא ליצלן.

במה הדברים אמורים? – מגיל צעיר מצאתי עניין וסיפוק רב במשחק השחמט. משנות ה-60 של המאה הקודמת ואילך השתתפתי בכל אליפויות השחמט בכתב מטעם "הפועל". לא הרקעתי שחקים בהישגיי הספורטיביים – אבל בכל זאת עלה בידי להיכלל בבית הגמר באחד המחזורים, וגדולה גאוותי על שבמשחק אחד הצלחתי לגבור על אלוף המחזור, פינחס אזר. זכורני, כי שמו של אחד הפרטנרים שלי, בשנים ההן, היה מתי דוד, ולא מן הנמנע, כי הוא האיש אשר כותב לעיתים קרובות למדי דברי טעם במכתב העיתי (אנא, מתי, בטובך – תאשר נא  או תכחיש, כי אתה האיש, והסר את ספקותיי!)

אך לא זה הוא לוז העניין.

בשלהי שנות ה-80 של המילניום הקודם רכשתי מחשב עבור בתי הקטנה, הורדתי לתוכו תוכנה של משחק שחמט ונוהג הייתי לשחק מולה לתומי לעת מצוא. וכך קרה שיום אחד נתפתיתי להזין את המחשב בעמדה מסובכת כלשהי, אשר נוצרה באחד המשחקים שלי בכתב, ואיפשרתי לו לחפש עבורי במשך שעות ארוכות מענה למסע האחרון של היריב. תחילה אמרתי בליבי, שאני רק מתייעץ עם המחשב, אבל הלכה למעשה הייתי משגר את המסע, בו המחשב בחר.

הנזק היה כפול: מחד, ייסר אותי מצפוני על המעשה הבלתי אתי בעליל. ומאידך גיסא, רמת המשחק שלי הידרדרה פלאים נוכח העצלות שפקדה את מוחי, אחרי שפטרתי אותו מן הצורך להתאמץ. בגלל שתי הסיבות הללו גם יחד משכתי את ידי כליל, לצערי הרב, ממחזורי האליפויות הבאים.

חלפו מאז יותר משני עשורים. יכולותיהם של המחשבים בימינו עלו מאות מונים על אלו של שנות ה-80. כמעט כל מידע כיום, ולו האזוטרי ביותר, נגיש לנו בגוגל תוך שניות ספורות. אנו פטורים מכל וכל מלאגור ומלהעמיס פרטים וידע בזיכרוננו, בכל תחומי החיים, המדע, האמנות ובכל השאר. לכאורה, צריכים אנו לשמוח ולהיות מאושרים על האופקים הרחבים האינסופיים שנפתחו לפנינו; אלא שאני מודאג מאוד, שמכאן ואילך תתחולל רגרסיה של המין האנושי, ויחל תהליך של ניוון ביכולותינו השכליות, באשר הן פטורות עכשיו מן הצורך להוסיף ולתרגל, להוסיף לאמן ולפתח את התאים האפורים. אני מודאג מאוד!

אדרבא, שמישהו ירגיע אותי...

* * *

ברוך תירוש

זיכרונות פלמ"חניק מכנס בגבעת חביבה

לאהוד הנאמן והנחוש, יישר כוח,

גם במכתב העיתי 584 נמשך הוויכוח בין נעמן כהן ומיודענו דודו אמיתי מגבעת חביבה אודות גזענות הישראלים-יהודים, לעומת ה"שאיפה לשלום" של הישראלים-ערבים, אלה המניפים את דגלי אש"פ על ראש שמחתם. כאשר דודו אמיתי מכנה מישהו בשם "פעיל שלום", כוונתו שהאיש פעיל לערעור עמידת ישראל, ולקידום שאיפות אש"פ, וד"ל.

בשעתו השתתפתי, כוותיק פלמ"ח, בכנס בגבעת חביבה, להנצחת הפלמ"חניקית חביבה רייק, שנספתה לאחר צניחתה באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. התאספנו כארבעים איש באולם הספרייה, ונציגי קיבוצי השומר הצעיר, תוך העלאת זכרה, העלו על נס את מאמצי המכון לקירוב יהודים וערבים ולקידום השלום.

בתשובתם, שלושה מראשי המכון הערבים נזפו בעמיתיהם היהודים על ציוניותם ועל אי דבקותם בשאיפות ערביי ישראל, והזהירו מפני הבאות במחנה הערבי.

למחרת יצא דודו אמיתי בתיאור ה"מאות" שהשתתפו בכנס, שהעלה לדבריו על נס את הידידות השורה בין יהודים לערבים. לאחר תגובתי, הוא יצא מגדרו בנאצות עקב תיאורי כנ"ל את העשרות, לא מאות, שהאזינו בפלצות לנזיפות ולאיומים של חברי גבעת חביבה הערבים.

באשר לתום פרידמן, שקידומו העיתונאי הושג על-ידי הכפשת ישראל במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ראוי לשאול אותו באיזה מסגרת הוא הגיע כמתנדב לישראל, ושהה כאן שנתיים בקיבוץ. האם היתה זו אותה מסגרת ששלחה ל"שנתיים התנדבות בקיבוץ" את השגרירים מרטין אינדיק, דן קרצר, דניס רוס ואחרים, לפני שחזרו לקידומם בוושינגטון?

אהוד: כדרכך אתה מערבב אמת ודמיון בדבריך ולכן לפעמים אי אפשר לסמוך על דבריך ללא חקירה ודרישה. לפי ויקיפדיה תומאס פרידמן בן ה-57 מעודו לא שהה בקיבוץ. הוא למד בבחרותו כמה סמסטרים באוניברסיטה העברית, ובשנים 1984-1988 שימש ככתב עיתונו ה"ניו יורק טיימס" בירושלים. אנא, בדוק מדי פעם בוויקיפדיה לפני שאתה שולח לנו סיפורים לא נכונים.

* * *

אירית שושני

דקת דומייה ושרפרף עץ

הסיפור ששלח זאב אלמוג – גיליון 584 – ובו תיאור אווירת האבל בקיבוץ משמר העמק בהיוודע דבר מותו של סטאלין [כזכור מתברר שמדובר בפרק מספר-בכתובים של נעמן כהן. – אב"ע], החזיר אותי באחת אל זיכרון ילדות שחרוט בליבי. חייתי אז בשצ'צ'ין שבפולין וכבת חמש למדתי על "האסון" הזה בעיקר משכנינו היהודים. עובדת היותו של אב המשפחה שם חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית השפיעה על הערצתם העיוורת לסטאלין. וכיוון שכך, באותה עת בה עלה יעקב חזן בקיבוץ על הפודיום  כדי לכבד את זיכרו של סטאלין בדקת דומייה, טיפסו ילדי השכנים שלנו על שרפרף עץ, וכל אחד בתורו דיקלם שיר הלל למנהיג המת.

אני זוכרת רק את ההתחלה ואת סיום השיר: "היה היה מנהיג דגול... ושמו היה – סטאלין."

לפני השם הנערץ השתתקו הילדים רגעים אחדים ולאחר דקת הדומייה נהגה השם סטאלין ביראת כבוד גדולה. אבל המבט הסרקסטי על פניו של אבי והנימה הצינית של דבריו לנוכח אווירת הנכאים ששררה בביתם, גרמו לי להבין שהאסון אינו גדול במיוחד (ספרי "השלג האחרון" בהוצאת ספרית פועלים עוסק בהווי הילדים היהודים בפולין בשנות החמישים).     

* * *

משה כהן: הסבר לוקה בחסר

מכובדי,

עומדים אנו משתאים מול נחשול השנאה לישראל בעולם "הנאור". למנהיגי האופוזיציה כמו ציפי לבני ודניאל בן סימון יש הסבר לתופעה, הווי אומר, ביבי מכשיל את תהליך השלום, ומכאן כל צרותינו.

לעניות דעתי הסבר זה לוקה בחסר. ממה נפשך, מבקר בארצנו נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר, איש בא בימים ושבע עלילות ומעשים, שהקדיש את שלושים שנות חייו האחרונות להסתה נגד ישראל, במסווה של דאגה לפלסטינים המסכנים שאיש בעולם לא דואג להם. מה מריץ את ג'ימי איש המוסר? יודעי דבר אומרים שהוא מקבל הון תועפות מערב הסעודית, אך גם הסבר זה לוקה בחסר, כי האיש עשיר כקורח ואינו זקוק לתמיכה כספית.

אז מה ההסבר לשנאת ישראל, מה ההסבר להאשמה שרצחנו את ישו, שאנחנו משתמשים בדם תינוקות לאפיית מצות ושאנו כתבנו את "הפרוטוקולים של זקני ציון"?

לדעתי צריך לחפש את ההסבר בתחום חקר בריאות הנפש האנושית.

לא רבותיי, לא ביבי אשם בכול צרותינו בעולם. זה הסבר פשטני מדי וגובל בעלבון לאינטליגנציה. שהרי ג'ימי עסק בהסתה האובססיבית שלו נגד ישראל גם בימיו של אולמרט שוחר השלום. מצמרר לחשוב שאלה השליטים של ידידתנו הגדולה ביותר. ביל קלינטון המקסים, למשל, אינו מחבב את העולים מרוסיה בישראל. הוא היה מעדיף להתחבק עם עראפת עליו השלום. יש להניח שגם אשתו שרת החוץ שותפה לטעמו של בעלה בתחום זה. גם זה באשמת ביבי?

מר נתניהו, האם לא הגיע הזמן שתעטה כאפייה וגם תגנה את רצח ישו כדי שכולם יהיו מרוצים?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

משה גרנות

שלוש הערות ליוסף אורן על חיים באר

קראתי את מאמרו המלומד של יוסף אורן (שני החלקים) על ספרו החדש של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך", ואני מבקש להעיר שלוש הערות:

1. כל חישובי הקץ של אורן נראים לי חסרי שחר, מאחר שאין בספר שום רמז על כוונות נבואיות בתחום הפוליטי.

2. לא נראית לי דרכו של אורן ללמד את הסופר איך עליו לכתוב רומן, היכן לסיים אותו וכיצד. המבקר מביע דעתו (רצוי – המבוססת) על מה שרואות עיניו. אם הוא יודע יותר טוב מהמחבר כיצד לארוג עלילה של רומן – מדוע איננו כותב בעצמו?

3. ברומן של חיים באר יש סטייה גדולה מהתבנית המקובלת ברומן המודרני – הוא סוטה סטייה ענקית לכיוון המיסטיקה, המובילה למסקנה שיש אדון לבירה [?], ויש גמול על כל מעשה. ברומן המודרני הגיבור יכול להאמין באלוהים, אבל המאורעות מובלים על ידי האופי, הרצון והמקרה, ולא על ידי אלוהים. אלוהים כסיבת האירועים מופיע רק בספרות דתית ובסיפורי יראים. החלוץ של הנסיגה הזאת מתבנית הרומן המודרני הוא עגנון (על כך כתבתי בהרחבה בספרי "עגנון ללא מסווה"), ולצערי, הולך חיים באר ברומן זה (בניגוד לרומנים הקודמים) בדרכו. על עניין מרכזי זה לא התמקד אורן בביקורת שלו.

* * *

אסתי תירוש

יושארו ילדי הזרים אצלנו, בשבילנו, לא-פחות מאשר בשבילם!

חוברת לדברים הנוגעים, הנכוחים, שכתב יוסי גמזו על מחוות הדמות התל-אביבית לאמץ ילדים פליטים מווייטנם. בעיקרון, אני מאוד בעד השארת ילדי הזרים איתנו, ולא רק משום הנימוקים ההומניטאריים הניתלים בזכר השואה והגורל היהודי.

ראיתי בטלוויזיה את 'שלום כיתה בית' רב הקסם של היוצרת הצעירה, נטע לוי (בל יוחמץ!) – ורוצה לומר שבהמשך למכתבו של יהודה אטלס (שתעודה אנושית ויהודית הוא בעיניי!) – הייתי רוצה לו היה הדבר בידי, שנכדיי ילמדו דווקא בכיתה פלורליסטית שכזו. כי בראותי את השוני האנושי הדר כה יפה ונוגע (עם ולמרות פרצי העויינות והדיעות הקדומות, שכולם מתמוססים ומתפוגגים כי חיים ושוהים קרוב, ואי אפשר שלא לאהוב ולהתיידד ולעשות ולקנות לך חברים בקרב ילדים אחרים בכיתה, שהתקבצו מקצוות אחרים בתבל... ונוכח ג'ליל, הילד הערבי המהורהר שהיה לי כמו ילד מנטאלי בספקנותו המעודנת ובהתנהלותו הרכה)... מי לנו, מה לנו – "הם נגדנו", כאזהרת קריסטינה, הילדה ה'רוסייה' מאשקלון?!

נוכח הסרט, חשתי שנטייתנו להתבדלות כמקובל (לבל נתבולל, חלילה, אך המוליכה ר"ל אל השקפות טהרניות ומגונות כשל אלי ישי), משולה לנישואי קרובים...

וכמעשה הציירת גדולת הלב והרוח, שיוסי גמזו מדבר בשבחה, עשו ידידיי מ'כביש הרעב, שמאלה', כפי שקראה בתיה גור לאופקים.

שמשי (שם חיבה של יעקב שמשוני ז"ל, שכך כונה בפי כול) ועליזה תבדל"א, היו אנשי חיל במקומותינו. חלוצים שהתיישבו במושב פדויים בנגב, להנהיג ולהדריך את קהילת העולים (רבים מילדי פדויים דאז, היום הם כבר סא"לים במיל', קרויים שמשון על שמו). ובהמשך, נחלצו ובאו להקים יישוב אורבני מול המושב, את עיירת הפיתוח אופקים בארץ לא-נושבת אז – שמשי היה ראש המועצה הראשון של המועצה האזורית מרחבים ושל אופקים, ועליזה היתה מורה ומחנכת בביה"ס אשלים, ועד היום מתרפקים תלמידיה שכבר סבים הם, על מילוי תפקידה המסור. אך לא 'עסקונה' היו, אלא מגשימים וחולמים, אידיאליסטים תמימים (ומשהומלכו פוליטרוקים מפלגתיים וחמולתיים על הרשויות, נשכחו המייסדים וחיו בצנעה ובשוליים, ולא מחו).

כביבליופילית כמוהו, נהגתי להביא לו מחנויות ספרים משומשים ומספריות (אנשים צנועים אנחנו) ספרי שירה של היינה, וגם זה מעיד על דמותו.

השניים הללו אימצו וגידלו באהבת אין-קץ, ילד וילדה מווייטנאם, שקראום אורי וליאת.

והשניים הללו, שצאצאיהם היו, כבר הקימו בתים ומשפחות משלהם, עם ישראלים מקדמת דנא, הולידו צברים אקזוטיים למראה והתערו נהדר בארצנו.

מושב מסלול.

* * *

נעמן כהן: ספר שעוסק בפילוג בקיבוץ המאוחד

אהוד בן עזר שלום רב,

מה שהובא אצלך מפי זאב אלמוג: "5 במרץ 1953 בשעה 21:50, סטאלין התפגר. הוא גסס חמישה ימים" – הועתק מילה במילה ממה שכתבתי ופרסמתי אצלך בחב"ע 483. הטקסט אגב הוא חלק מספר שעוסק בין השאר בפילוג בקבה"מ אבל טרם נמצא לו מו"ל.

אודה לך על פרסום תיקון זכות היוצרים.

תודה.

נעמן כהן

אהוד: אני מקווה שתמצא מו"ל לספרך המעניין אבל בדרך-כלל המו"לים מבקשים כיום השתתפות של אלפי שקלים מצד המחבר או סיוע ציבורי לשם הוצאת ספר וכדי להבטיח אותם מפני הפסד, כי לאחר החלוקה הראשונה לחנויות, העותקים שלא נמכרו חוזרים למחסן עד לימות המשיח או הגריסה.

קורה לא פעם שאנחנו מקבלים לפרסום מקוראים חדשים וגם ותיקים ציטוטים של חומר שכבר פורסם אצלנו ולעיתים אנחנו היינו לו המקור. ברוב המקרים אנחנו מזהים את הכפילות, אבל בגיל 74 לאחר 585 גיליונות קשה לזכור לנו הכול [בקושי אנחנו זוכרים את הזיונים של פעם], וכך קרה הפעם. מכל מקום, לא מזיק שהפרק פורסם שוב.

* * *

גרימי

איך הפכתי לעוזר שוחט ואיך הציל יוסף פרה

אחרת משחיטה

יום אחד אני מקבל דוא"ל מידידי זאב גיזל: "היכנס לקישורית הבאה, שנן היטב את התוכן ואת שמות היוצרים וחזור אליי."

נכנסתי לקישורית ששלח לי ועשיתי כדבריו. זה מה שמצאתי.

ברווזיים

מילים: לאה גולדברג

לחן: שרה לוי-תנאי

לַסָּבְתָא שֶׁל אֶפְרַיִם

לַסָּבְתָא בַּרְוָזַיִם

אֶחָד לָבָן

שֵׁנִי שָׁחֹר

לַסָּבְתָא בַּרְוָזַיִם.

וּבִשְׁלוּלִית הַמַּיִם

טָבְלוּ אֶת הָרַגְלַיִם

טָבַל לָבָן

טָבַל שָׁחֹר

וְהִסְתַּתְּרוּ הַשְּׁנַיִם.

הַסָּבְתָא שֶׁל אֶפְרַיִם

קוֹרֵאת לַבַּרְוָזַיִם

אַיֵּה לָבָן

אַיֵּה שָׁחֹר

אַיֵּה הַבַּרְוָזַיִם?

יָצְאוּ הַבַּרְוָזַיִם

הִשְׁתַּחֲווּ אַפַּיִם

שָׁלוֹם לָבָן

שָׁלוֹם שָׁחֹר

שָׁלוֹם לַבַּרְוָזַיִם.לסבתא של אפרים
לסבתא ברווזיים
אחד לבן
שני שחור
לסבתא ברווזיים.

ובשלולית המים
טבלו את הרגליים
טבל לבן
טבל שחור
והסתתרו השניים.

הסבתא של אפריים
קוראת לברווזיים
איה לבן
איה שחור
איה הברווזיים?

יצאו הברווזיים
השתחוו אפיים
שלום לבן
שלום שחור
שלום לברווזיים.

"נחמד ומה עכשיו?"  עניתי.

"עכשיו תיכנס לקישורית הבאה ואחרי שתגמור ליהנות, ספר לי מה צורם לך."

אז ניכנס כולנו לקישורית:

http://www.youtube.com/watch?v=2MdS3yQfRxI

ואחרי שנגמור ליהנות, נשאל כולנו במקהלה: "האם לאה גולדברג כתבה את השיר?"

גם תרגום מוצלח אינו פחיתות כבוד. אלתרמן ושלונסקי קיבלו פרסים על תרגומיהם.

והיות שזאב גייזל שומר תורה ומצוות הוא, שחיטתו שחיטה כשרה, וכבוד הוא לי להיות "עוזר שוחט" לשכמותו.

חלק ב'

בין כה וכה, יצאה שרה לוי-תנאי בסדר מכל העניין. היא כתבה לשיר מנגינה אחרת. נאה, אבל בינתיים, נשקפה לה סכנה ממקום אחר. יום אחד, משוטט כהרגלי בערבות הנרחבות של הזמר הרוסי, אני מאזין לקטע הבא:

http://www.russian-records.com/details.php?image_id=8641

(רדו עד אל מתחת לתמונת התקליט, לחצו על חץ ההפעלה והאזינו, במיוחד מהשנייה העשרים ואילך). אני שומע, ומה מתנגן באוזניי?

"ניצנים נראו בארץ

עת זמיר וקול התור

במחולות המחניים

הבה ונפצח מזמור

צרור המור לי צרור המור לי

צרור המור לי צרור המור

במחולות המחניים

הבה ונפצח מזמור."

המנגינה מיוחסת ב"בזמרשת" לשרה לוי-תנאי.

כהרגלי, אני מעביר מיד את המימצא לאנשי "זמרשת". המוסיקולוג ד"ר יוסף גולדנברג, נרעש ונפעם בתחילה, אבל מאוחר יותר הוא מוצא באחד השירונים: "שרה לוי-תנאי, מן המקורות. לפי מנגינה מקובלת."

אז שרה לוי-תנאי, שוב היתה בסדר. רק העורכים והמעתיקים לדורותיהם ניסו להפוך אותה לגנבת. את המנגינה, זיהה המוסיקולוג המסייע לאנשי "הפורום הרוסי", איליה דובוסרסקי, כשיר אוקראיני בשם:

GRITS MENYA MOYA MATI

נפגש בשמחות.

אהוד: לאה גולדברג תירגמה ועיבדה שירים, סיפורים וספרים רבים לילדים. אחרי מותה נותרו כתבי-יד, שלפחות אחד מהם, דומני "שמגר הנגר", יצא ב"ספריית פועלים" כספר לילדים אך אין יודעים אם היא כתבה אותו, תירגמה או עיבדה, כך שהתגלית שלך אין בה שום ייחוד למי שמכיר את גלגולי יצירותיה, ובייחוד שבמשך שנים היה עליה לספק מדי שבוע חומר חדש ל"דבר לילדים".

* * *

ישראל זמיר

על מיספר חיילי צה"ל בתחילת מלחמת השחרור

בעקבות רשימתו של יואב אהרוני בגיליון הקודם

אני יכול להוסיף לוויכוח עם בני מוריס על מאזן הכוחות בתחילת מלחמת-השחרור, לפי ספרו: "1948 – תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה". הוא טוען כי מאזן הכוחות היה כמעט שווה, דבר שהוא אבסורדי לחלוטין.

אביא מובאות משלושה קרבות של אותם ימים, שבהם השתתפתי, כפי שהופיעו בספרי: "לכבות את השמש" (בהוצאת ידיעות-ספרים). הייתי באותם ימים חייל שהוצא ישר מהכיתה בבית הספר הקיבוצי ונשלח לקרב על כאוכאב-אל האווא – כיום כוכב הירדן והקרבות על פקועה וזרעין, המתארים יחסי-כוחות מיספריים.

...שתי כיתות ישראליות, בפיקודם של יוסף שְׁטַדְלֶר מקיבוץ דוברת ועוזי צִיזְלִינג מעין-חרוד, עמדו באותו לילה לבצע פשיטה על חניון רכב של האוייב, מאחורי משטרת גשר. כאשר יצאו הסיירים לתצפית, הם הבחינו בשתי פלוגות עיראקיות מטפסות לכאוכאב, ומיהרו לדווח על כך. המג"ד אברהם יפה ביטל את תוכנית הפשיטה, ופקד להקפיץ אותן לכאוכאב.

העיראקים, לאחר טיפוס מתיש ומייגע, שנמשך כל שעות הלילה, הגיעו אל כרם זיתים לרגלי הכפר, הציבו מכונת-ירייה ויקרס והמתינו לפקודת אש. עם אור ראשון של יום, פתחו באש. כל ניסיונותיהם להסתער – נהדפו. שעה תמימה ירו, ניסו לתקוף, אך הם היו 'הרוגים' מטיפוס מפרך, ומפקדם החליט על הפסקה. אולי זה לא הגיוני, אך זה מה שקרה. אין טעם לתקוף כשחייליך סחוטים ורעבים – והכריז על ארוחת-בוקר. הוא לא חשש מכישלון. לפי ידיעות המודיעין העיראקי, הכוח הישראלי המצוי בכפר אינו עולה על שתי כיתות מוגברות, שהן פחות ממחלקה, ואילו לרשותו עמדו שתי פלוגות, נוסף על חיל-אוויר, תותחים ומרגמות כבדות.

שתי הפלוגות העיראקיות התרווחו בין עצי הזית, פרקו את הציוד הכבד שנשאו על שכמיהן, והיו שחלצו נעליים ופשטו חולצות. הרובים רוכזו והוצבו בצורת קונוסים עומדים. הטבחים חיממו אוכל מוכן שכלל אורז מתובל במיץ בשר, ומוגש בקערות נחושת גדולות, בתוספת פיתות וקפה. בצעו החיילים נתחי פיתה, ניגבו את התבליל וזללו בתיאבון רב.

עם בוקר החלה יחידתו של עוזי ציזלינג לסרוק את השטחים שלרגלי הכפר. הם דילגו מעל גדרות-אבן, עקפו שיחי-צבר, וכאשר הגיעו לכרם הזיתים גילו לתדהמתם, ממרחק אפס, שתי פלוגות של כוח עיראקי ספונות סביב קערות אורז.

בלית-ברירה הסתערו, ירו, השליכו רימונים ושאגו בכל כוחם, כדי להעצים את מספרם הדל. העיראקים קפאו על מקומותיהם בבהלה, הרימו ידיים, והיו שגילו התנגדות ונערכו קרבות פנים-אל-פנים.

באגף אחר נעה כיתתו של משה שטורמן, מעין-חרוד, שחסמה מן החיילים המבוהלים דרכי מילוט. ההסתערות הפתאומית, הצעקות, ירי הרובים והתפוצצויות הרימונים – הבהילו את העיראקים עד מוות, ונחנקים, בפיות מלאי אוכל, פתחו במנוסת בהלה לכיוון הירדן, מתגלגלים במדרונותיו התלולים של ההר.

מאיר אלוני השתלט על מכונת-הירייה ויקרס, שהותירו העיראקים אחריהם, וזינב בנמלטים.

ללא נשימה הגיעו שרידי הפלוגות לנהר הירדן. שלושים הרוגים נותרו בכפר, ורבים מהם נפגעו בשעת המנוסה.

...גדוד 13 סבל ממחסור חמור בנשק, וקיבלנו פקודה לצאת לפקועה שעל הגלבוע עם מכונת-ירייה ויקרס, ונשק-אישי, שכלל: מקל ורימון, בהנחה שהכפר נטוש ועזוב. וָוִי (אפרים וינטרויב) שאל בדאגה מה יקרה אם יפתחו עלינו באש, ומנשק'ה הראל, מ"כ המחלקה ממעוז-חיים, (לימים פרופסור וחתן פרס ישראל, המשתתף בעיתון זה), השיב בדרכו ההומוריסטית:

במקרה כזה אומרים 'שמע-ישראל', אבל 'שמוצניקים' כמוכם למדו להתפלל מתוך סידורם של האדמו"רים מרכס ואנגלס – ותפילת 'שמע ישראל' אינה מופיעה שם!"

כעבור רגע הרצין, והסביר כי לפי ידיעות מודיעיניות הכפר ריק מאדם.

בראש השיירה נסע ג'יפ ובו סגן מפקד הגדוד, דודיק יזהר מתל-יוסף, ומכונת-ירייה הוצ'קס. אחריו התנהלו משוריין, ג'יפ עם מכונת-ירייה ויקרס, טנדר עם חומרי-נפץ וטנדר עם חיילי קבוצת "אורן" (כיתתנו שגויסה לצבא) .

הדרך עברה בין שדות מעובדים, בשטח נמוך, כאשר מצידי הדרך גבעות. כשעברנו לא רחוק מהכפר הערבי עָרָבּוּנֶה, ציפתה לנו הפתעה – נתקלנו באש צפופה של חיילים, צלפים, אנשי כנופיות ותושבי הכפרים, שהכינו לנו מארב. הם ירו אש צפופה והסתתרו בין סלעים. נלכדנו בשטח מישורי חשוף. קשה להעריך את מספרם, היינו שתי כיתות בלבד. לפי האש שנורתה מספרם היה לאין ערוך גדול ממספרנו.    

שכבתי מאחורי סלע וכססתי ציפורניים. קרב ראשון – ואיזה חרבון. ערבים יורים עליי ולי אין במה להשיב אש. נתזי סלעים שרקו והפחידו. "מנשק'ה הראל הוא ידען גדול, טען כי הכפר היה ריק... אסור היה לצאת לקרב בלי רובים! מנשק'ה היה צריך להתייצב בפני דודיק, מפקד הפעולה, ולהודיע לו שהוא אינו מוציא אנשים לקרב בלי נשק."

היו חיילים אחדים ברי-מזל שהשיבו אש. חשתי קנאה. לפתע מצאתי עצמי מייחל שאחד מהם ייפצע ויהיה לי רובה. "רגע, רגע, אתה באמת מקווה שמישהו ייפצע?" – לפתע קלטתי לאן אני נסחף בהרהוריי, ובאחת הדחקתי הכול. מן הקריאות "חובש!" הסקתי שיש לנו פצועים. הצצתי מזרחה, לכיוון הכפר, וכל שראיתי היו עצי זית, שיחי אלון וסלעים.

...ב-19 ליולי בשבע בערב עמדה להתחיל ההפוגה השנייה. העיראקים ביקשו לשפר עמדות לפני כניסת ההפוגה לתוקפה, ובשעות הבוקר נראו ארבעה משוריינים עיראקיים דוהרים לעבר זרעין, ממטירים אש, שהיתה מלווה בהפגזת תותחים ובהפצצות מן האוויר. השיריון העיראקי שעט קדימה, ובחיפויו נעו שתי פלוגות של חיל-רגלים עיראקי, שהתפרסו בתוך שדה תירס סמוך לכפר. באופק נראו חיילי צבא קאוקג'י, אנשי-כנופיות, שהתקדמו בקפיצות-קרב. מאחוריהם ענן של גברים, נשים וילדים, שבאו לעודד ולבוז בז. הללו קראו קריאות-קרב ויללו משמחה. חלק מהחיילים העיראקיים הגיעו לתעלה, קפצו לתוכה וקרב פנים-אל-פנים התחולל.

צוות של מכונת-ירייה הוצב על גג של בית וכוּון למערב. הם ירו כל העת אש בודדת, כדי שהשריון העיראקי לא יֵדע כי נשק אוטומטי מוצב שם. וכשהגיעו המשוריינים לטווח של שלוש מאות מטר – ניתנה הפקודה לעבור לצרורות. מפקד הצוות העביר את הידית מ"בודדת" ל"שוטפת", לחץ על ההדק – אך מכונת-הירייה דממה. מה קרה? מעצור? מעולם לא לימדו אותנו  כראוי את רזי ההוצ'קס – מכונת-ירייה צרפתית מראשית המאה, שזכתה לכינוי הגנאי: "הקולוניאלית". איך מתגברים על מעצור? המשוריינים המשיכו להתקדם וההוצ'קס נותרה התקווה האחרונה. מפקד הצוות ניסה כל שידע, אך לשווא.

"מסייעת אש! מסייעת אש!" נשמעו צעקות מכל עבר, והמכונה דממה כאבן. המשוריינים הגיעו לשפת התעלה והחלו בזחליהם לסתום אותה, כדי לסלול דרך לכיבוש עמק-יזרעאל. הכול הונח על כתפיו של מפקד הצוות, שברגע של ייאוש פרץ בבכי, הרים אבן ובכל כוחו הנחית על מנגנון המכונה, וראה פלא: המכונה התעשתה ופתחה בצרורות. המשוריינים העיראקים עצרו בבהלה, הסתובבו ונמלטו. אחריהם קפצו משדה התירס הפלוגות העיראקיות, לפניהן שעט צבא קאוקג'י, אנשי הכנופיות כשהאספסוף מוביל בראש, מיילל מפחד ה"יאהוד".   

"חזרנו לתקופת האבן!" מלמל מפקד ההוצ'קס, חציו בוכה וחציו צוחק.

מי שטוען, כי הכוחות היו שווים – כמו שטוען בני מוריס – פשוט אינו יודע מה הוא שח. ידענו שאם ניסוג – ישובי העמק יפלו  ופוגרום מחריד ייערך. פשוט, לא היינו מסוגלים לסגת, כי לא היה לאן.

המג"ד אברהם יפה, ציין בתום הקרב, כי הצלנו את העמק משואה.    

התיאור של יואב אהרוני על קבוצת נערים צעירים מקיבוץ גבת, שנחלצה לעזרת משמר-העמק, ואחר-כך לעזרת ישובי עמק-הירדן ללא אימון מוקדם – מוכיח לא רק על יחס מספרי נחות, אלא גם על נחיתות ברמת האימון. היינו יישוב קטן מול כל צבאות ערב. השורות היו דלילות, ורוח הלחימה מִילאה את הפרצות. ידענו, מתחתינו פרושים יישובי העמק ואין לאן לסגת. אם לא נבלום את האוייב – נחווה המשך לשואת אירופה...

אהוד: אני מניח שהתיאורים שלך הם חלק מהתעמולה הציונית העוסקת בשיכתוב אותה מלחמה קולוניאליסטית שהתנהלה כאן ב-48'. נסה למשל לפרסם את דבריך בעיתון "הארץ" ותיווכח שכבר חלף הזמן של השקרים הציוניים ועכשיו אנחנו בעידן של בני מוריס וד"ר מחמוד-חרא אחמדיניג'אד ורק דבריהם ראויים לפרסום בעיתון ישראלי מכובד – ולא דברי תמהונים זקנים כמוך, שטוענים שהם זוכרים מה היה באמת באותה מלחמה. כדאי לך ללמוד מהסופר יורם קניוק איך צריך לזכור את אותה מלחמה, ואיך לכתוב צריך עליה כדי שדבריך יתאימו לרוח הזמנים ולנרטיב של היום, וגם יזכו להערכה ספרותית הרבה יותר גדולה מזו שזכה לה ספרך ה"ציוני" שמדבר בשם איזו אמת נידחת. 

* * *

חנן רותם

כך פוצצנו אסיפת בחירות של מנחם בגין בטבריה

בעת מערכת הבחירות לכנסת הראשונה היינו בהכשרה בקיבוץ גינוסר. באחד הימים נודע לנו: מנחם בגין עומד לנאום בטבריה. קשה לי היום לאמוד איזה שד נכנס בנו, אבל ההכשרה באה בדרישה למשק: אנו רוצים לנסוע לאסיפה של תנועת החירות בטבריה, ולשם כך דרושה לנו הסעה מגינוסר לטבריה ובחזרה. חברי הקיבוץ הגיבו בתדהמה. לא היינו ההכשרה הראשונה ששהתה אצלם, אבל ספק אם שמעו פעם דרישה מוזרה כל כך. תגובתם היתה: השתגעתם? אבל אנו לא הרפינו: תנו לנו הסעה. לחיזוק דרישתנו מצאנו סעיף בתקנון והסתייענו בו: אם קבוצת חברים בקיבוץ מתארגנת לפעולת תרבות מחוץ למשק, היא זכאית להסעה מהקיבוץ.

"אסיפה של תנועת החירות היא פעולת תרבות?" תמהו חברי גינוסר.

"אין שום הגבלה בתקנון על אופי פעולת התרבות," ענינו.

וכך, בערב האסיפה של תנועת החירות, עלו חלק ניכר מחברי וחברות הכשרת גינוסר על מכונית המשא של המשק, והגענו לטבריה דקות ספורות לאחר תחילת האירוע.

האולם היה מלא, ולפיכך נעמדנו במבואו האחורי, מקשיבים לדבריו של מנחם בגין. קשה לי להיזכר היום מה אמר המנהיג, אבל עדיין מהדהדת באוזני (בקולו) שאלתו הרטורית: "מה יותר טוב – יד שבורה או רגל שבורה?!"

אינני זוכר מה היה הנמשל, וספק אם איפשרנו לנואם לפתח את מחשבתו המדינית, משום שאחד מחברי ההכשרה צעק: "ומה קרה בפתח תקווה?"

גם זו היתה שאלה רטורית, כיוון שבאותם ימים כולם ידעו מה קרה בפתח תקווה. על כל פנים, תשובה לא קיבלנו. הסדרנים מטעם תנועת החירות, שניצבו ברובם בחלקו האחורי של האולם, חשו אלינו בהחלטה להשיב את השקט על כנו, גם אם תידרש לכך הפעלת כוח סביר.

דבר אחד הם לא הביאו בחשבון: בהכשרה שלנו היו כמה בחורים שתרבותם כללה גם את תרבות השרירים.  בחורים חסונים, שהעבודה במשק – בטוריה, בדיג, בבננות, ברפת, בהעמסת תוצרת וכיוצא באלה מלאכות בונות-שרירים – לא היתה עבורם עבודה זרה. ביחוד התבלט יענקלה, בנו של קצב מיבנאל, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. הוא תפס את אחד מסדרניו של בגין, החזיקו באוויר, וניצב עימו בלי נוע כפסל. הקהל הבין ככל הנראה שהאסיפה הגיעה לסיומה, והתחיל לזרום החוצה, בלי לקבל את כל התשובות.

עלינו על מכונית המשא שהמתינה לנו (באותם ימים היה אפשר למצוא חנייה בטבריה), וחזרנו לגינוסר.

חברי המשק שאלו אותנו: "איך היתה פעולת התרבות?"

"קצת קצרה, אבל די מעניינת ," ענינו והלכנו לאוהלינו.

מצאתי בארכיון, כי כעבור שנתיים נערכה שוב אסיפת בחירות באולם קולנוע בטבריה בהשתתפות מנחם בגין. נראה שאנשי חירות הפיקו לקחים מהאסיפה הקודמת, והפעם היו נחושים בהחלטתם למנוע הפרעות. בתגרה שהתפתחה נפצעו שלושה מדקירות סכינים.

ניסיתי גם לרענן את זיכרוני מה קרה בפתח תקווה, ומצאתי כי כשבע-עשרה שנים לפני האסיפה בטבריה, בשנת 1932, פרצה באם המושבות שביתה בענף הבנייה, והרביזיוניסטים הואשמו על-ידי ההסתדרות בהפרת שביתה. בוויכוח המר הוזכרו גם שמותיהם של מוסוליני והיטלר...

אותה פרשה, שהיתה ארוכה והתפרשׂה על מקומות נוספים בארץ-ישראל, שימשה שנים רבות ציון דרך ביחסים העכורים בין הימין והשמאל בישראל.

* * *

אלישע פורת

תגובה ליואב ומרים אהרוני על אלתרמן

 קראתי בעניין רב את פרשנותם של יואב ומרים אהרוני לשירו של אלתרמן. [גיליון 583], אבל חולקני על פרשנותם. לעניות דעתי הפרשנות, מעמיקה ככל שתהיה, מבריקה ככל שתהיה, עשויה להחטיא לגמרי את כוונת השיר, מבלי לדעת את הנסיבות הביוגרפיות המדוייקות של המשורר, בעת כתיבת שירו.

 הפולמוס על כך בתולדות הספרות הכללית והעברית הוא פולמוס ותיק. ובכל זאת, מדי פעם, אני נוכח מחדש בנכונותה של הגישה הביוגרפית-פרשנית. כך, בסדר זה: קודם הבהרת הביוגרפיה, לדיוקיה. ורק אחר כך פרשנות כללית. ובעקבותיה כמובן אי אפשר בלי דרשנות... נביא דוגמה מאלתרמן: מחזור שירי מכות מצרים. זמן רב שררה בעולם הפרשנות העברית, ההנחה המוטעית, ששירי מכות מצרים הם תגובתו הכואבת של אלתרמן לימי השואה של השמדת יהדות אירופה. וישנם מאמרים רבים, של חוקרים רבים, המקשרים קשר חזק בין מכות מצרים לבין השואה.

 אבל לאחרונה מתרבים החוקרים – עוזי שביט למשל, חנה יעוז-קסט למשל – המנתקים לחלוטין את הקשר מכות מצרים – שואה. אני עצמי מצאתי ששירי המחזור נכתבו זמן רב לפני השואה. כלומר, בבסיסם עמדה איזו קטסטרופה קודמת. לעניות דעתי, היא מלחמת ספרד. החוקרים טוענים אחרת. אבל ככלל, מתבהרת עמדתם העצמאית של שירי מכות מצרים, כתגובתו של אלתרמן לאירועים היסטוריים מוקדמים יותר.

לא אאריך כאן בתכונתו של אלתרמן להגיב במאוחר – ראו למשל שיריו הפציפיסטיים, ותרגומיו לשירי משה ליפשיץ האנטי-מלחמתיים. ואלמלא היינו יודעים על התקופה הביוגרפית הקצרה של אלתרמן, כפציפיסט ומשורר מחאה – כנגד אימי מלחמת העולם הראשונה – לא היינו יכולים להבינם לאשורם. 

ואביא דוגמה אחרת, משירו של אברהם שלונסקי "ידיד שמת", המוקדש לזכרו של משה ליפשיץ. השיר מעוגן לגמרי ביחסי שלונסקי-ליפשיץ, ובדמותו של האיש. אבל טוביה ריבנר למשל, שלא הכיר את האיש ולא ידע על היחסים הקרובים בחבורת המשוררים יחדיו, כתב לתומו פרשנות על השיר. הוא פירסם אותה בעל המשמר, בשנת 1954, עם צאת כרכי כל השירים של שלונסקי. פרשנותו יפה, מושכת את הלב ונשמעת משכנעת, אלמלא הייתי יודע את הרקע הביוגרפי האמיתי לכתיבתו. על נקלה אפשר להגיע למסקנות מופרכות. כגון "כיווני האהבה" לידיד שמת, בעוד שבמקור הכוונה להגירתו של ליפשיץ מאירופה שבצפון לארץ ישראל שבדרום. וכך, נכון שמתוך אהבה וכבוד, וכישרון פרשני לא מבוטל, דבריו של ריבנר על השיר הם כללים מאוד, ולא נכונים מאוד. 

ונסכם: כיוון שאלתרמן לא הותיר לנו – בכוונה או שלא בכוונה – סימני דרך מובהקים ביוגרפיים לכתיבת שיריו – אנו נאלצים להתמודד עם פרשנות חסרת תימוכין ביוגרפיים. אני מאשים במקרה זה גם את חבריו הקרובים של אלתרמן, שהוסיפו – בטעות לדעתי – מסתורין על מסתוריו. וכיוון שלפרשנות, מבריקה ככל שתהיה, בעצם אין גבולות מסגרת – אני סבור שיואב ומרים אהרוני לא יכלו לדייק בפרשנותם, מעצם אי הידיעה של הביוגרפיה של אלתרמן בעת כתיבת השיר. מה שהייתי מבקש הוא איזון-יתר בחקר אלתרמן ובפרשנותו. להשקיע הרבה יותר בפיענוח הביוגרפיה המוחבאת שלו!

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ה / חלק ראשון

זה ערב החוג לריקודי-עם בבית-העם של רמות-הצופים. גידי ישראלי מניף את טלי רסקין, הם הזוג הראשון והשאר אחריהם. עמירם השמן מתופף בפינה על פח נפט ריק ומפריע לרוקדים. "תפסיק להפריע, שומן-תוז!" הם צועקים לו. "אחולמניוק אחד, תפסיק כבר!"

אלי זלינגר יושב על כיסא ומנגן במרץ במפוחית: "אור, אור, אור, אור, כל העמק, הוא שיכור, הר, גל-בו-ע, מתנשק עם התבור!" רגלו הנקועה מקובעת בסד-עץ עטוף תחבושת לבנה. הרגל הזאת מתפתה לקצב, אך נרתעת פעם אחר פעם כי הפיזוז גורם לה כאב.

*

לורט מבחינה בחשכה בסרג'נט מורטון, העומד להיכנס למכונית המוריס מול צריפון תחנת אגד, בכניסה לכפר-מאהלר, ועוצרת בדהרתה.

 "מדוע את דוהרת בלילות כמו מטורפת?" שואל מורטון. "זה מסוכן."

 "מסוכן למי?" לורט מתנשמת עדיין, מזיעה כולה ושדיה הגדולים דבוקים לחולצתה המשובצת ורוטטים עימה בלחות דביקה.

 "אני לא מבין. בואי נלך לשדרה. לא טוב לעמוד כאן." והוא טופח בידו על עכוזו של הסוס, ופוסע לצידו. לורט עדיין רוכבת.

*

חבורת הערבים צועדת מאום-אל-זעתר ומגיעה מצד מערב עד לקצה של שדה התבואה, בגבעה שממנה יכול תופיק טרוט-העיניים לראות את חלון חדר-השינה של משפחת בן-עמי. שם עמד אחר-הצהריים והציץ בגברת-הבית השוכבת חצי-ערומה, כמו שמספרים על השרמוטות ביפו. הם ארבעה: איברהים המנהיג, עבד סגנו, והנערים תופיק המשרת ונואר שוער-האחוזה, בעל העיניים המבריקות שמבטן חייכני ולח.

 "עכשיו תלך להביא את המפתח!" דוקר איברהים בגבו של תופיק.

 "איזה מפתח?"

 "של המחסן לרובים. סיפרת בכל הכפר שאתה יודע איפה הוא."

תופיק מתחיל לבכות.

 "יאללה לך, אם לא – נהרוג אותך!"

*

אחרי יומיים חוקרת אותי אמא במטבח. בתקופת מלחמת העולם אהבתי לעמוד ולהתבונן בה כשהיא מבשלת.

 "מדוע אמרת שהאחות ההודית מתגעגעת למשפחה שלה?"

 "מפני שהיא נאנחה. אמא, את חושבת שהיא כבר היתה הרה?"

 "אולי."

 "אז מדוע דוד אלכסנדר שכב עליה שוב פעם?"

 "שכב? מי שכב? הוא לא שכב עליה! אתה מדבר שטויות מהדמיון שלך! דוד אלכסנדר לא שוכב סתם על דודות, לא שוכב בכלל! ומה זה שוב פעם?"

 "כי אני חשבתי שצריך להכניס לשם כל פעם שוב, כדי להאכיל את התינוק בפנים שיגדל, זה לא כך, אמא?"

 "אני תיכף אכניס לך שככה תדבר על המשפחה שלנו! ששוכבים? טמבל! מי הכניס לך לראש שטויות שכאלה? להאכיל! הזיות, זה בגלל האזעקה, שלא ישנת בלילה."

וכי יכולתי לדעת כי התינוק שבפנים עתיד להיות בן-דודי החורג פנדי, שיגיע אלינו יום אחד מהודו כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו?

אני בורח לחדר הגדול, זה שהיה לנו בחובבי-ציון, לפני שעברנו לגור ביוספיה, ואמא אחריי. היא רודפת אחריי פעמיים סביב השולחן האוכל הכבד, שניצב במרכז החדר, מבלי לתפוס אותי. בסיבוב השלישי, כדי לחסוך ממנה את הרוגז המתגבר על כך שאינה תופסת אותי, אני זורק את עצמי החוצה כמו פרטיזן מרכבת-אויב משוריינת, בשבועון "הבוקר לילדים". רץ לחצר של סבא ומוצא אותו קוטף אשכוליות מהעץ.

 "טוב שבאת לעזור לי בגרייפפרוט," הוא אומר, ואתם לא הייתם מאמינים – סבא מתחיל לטפס על העץ, מוריד במקטפה את האשכוליות הגבוהות יותר, ומוסר לי אותן בזהירות להניח בכופה, סל נצרים עגול, מרופד מבפנים טלאים של שקים, כדי שהפרי לא ייפגע.

 "זיידה, אתה חושב שאם האחות ההודית שהביא דוד אלכסנדר הרה אז יהיה לי בן-דוד בבומביי?"

 "אשה שממליחה תפוח-זהב אפשר להאמין עליה כל דבר," עונה סבא ממרומי העץ. "קח עוד גרייפפרוט ותשים בזהירות בכופה."

 "אתה יודע שדוד אלכסנדר שכב עליה בחדר-השינה בשביל להאכיל לה את התינוק שבתוך הבטן?" אני מניח את האשכולית הצהובה בסל-הנצרים, כתינוק בעריסה.

 "די, די... אסור לי לשמוע דיבורים כאלה ממך. כאשר תגדל, תבין."

*

מכיוון מרכז המושבה מתקרב קול דהרה כבד על משטחי-הבטון של הכביש, המחוברים-לרוחב בפסי אספלט שחורים וגבנוניים. מייגו'ר נורדי הענק עולה עם סוסו מהרחוב לחצר, ואחריו רץ שבוי איטלקי שמנמן, שמשמש אצלו כסייס ומשרת אישי. נורדי יורד מהסוס, מלטף את ראשי המתולתל ונותן לי מתנה, סמל מושחר של הצבא הבריטי, שבו ניראים תותח ארוך-קנה ואריות מלכותיים. הוא מצדיע בחביבות לסבא, שיורד לכבודו מהעץ, וקודם שהוא ממשיך עימו אל מרפסת הבית, שם אוהבים שניהם לשבת לפנות-ערב ולעשן מקטרת, להתבונן בפרדסים המשחירים והולכים, ולשוחח על חקלאות, מצווה נורדי על השבוי שלו לעזור לי לעלות על הסוס ולקחת אותי לסיבוב.

גם מייג'ור נורדי מוזמן אלינו לפעמים לסעודת ליל שישי. ריח מדיו ממלא את הבית, וקולו הרועם מזיז להבות בפמוטים. בדרך-כלל אינו נשאר לשבת זמן רב. אני שומע את אבא אומר לאמא: "הבורי חם-המזג ממהר כדי שיספיק לבקר אצל גברת מ. – למסור לה דרישת-שלום מבעלה שבאלכסנדריה, בסגנון הידוע של אשת פוטיפר."

אני חש עצמי עתה כראש-השומרים של המושבה, שדוהר בחוצותיה על סוסתו הדקה, לבוש חליפת-רכיבה בהירה, מגוהצת בקפידה, וקצות שפמו הלבן צהובים מעישון מקטרת. ממרום האוכף אני רואה לפניי את גבו של השבוי האיטלקי, המוליך את הסוס הכבד במורד הרחוב, אל גבול הפרדסים. אנחנו עוברים על פני מכונית הסקודה של ראש המועצה יהושע סלומון, המורמת באוויר על ארבע בוקסות וצמיגיה מכוסים בשקים, בגלל המחסור בבנזין. "עד שהעמידו את הפרייווטים במושבה על ארגזים," אני שומע את אבא מספר לאמא, "היה לאלכסנדר מפתח נוסף לסקודה של סלומון, והוא השתמש בה לעתים קרובות וגם היה מסיע אותנו. מה שאסור לו, כנראה, באוטו של הצבא הבריטי."

 "אתה רואה, לאלכסנדר יש תמיד מכוניות, ואתה תלך ברגל כל ימיך," אומרת אמא.

 "מה את עושה את עצמך לא יודעת מדוע סלומון נתן לו את המפתח?"

 "אתה תמיד רואה שחורות."

אמא מתפעלת מהצלחותיו של הדוד אלכסנדר ומהעברית המושלמת שלו, שאותה רכש בסמינר למורים בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא למד שם יחד עם האח הקטן של ברנר, שנאשם בגניבה. במושבה סיפרו שדוד אלכסנדר הוא שמסר אותו, ואחר כך בא הסופר ברנר וסטר למנהל הסמינר, והיתה שערוריה גדולה.

התפעלותה המתמדת של אמא, "אלכסנדר יודע לכתוב, לא כמוך!" – מרגיזה בדרך-כלל את אבא, אך הפעם הוא צוחק: "לשונות רעות במושבה סיפרו לאפרת סלומון – 'ראינו אתמול בלילה את האוטו של בעלך על-יד הבית של גברת ... ושל גברת...' – אפרת התחילה לעשות לו, ליהושע, סקנדלים – 'איפה היית אתמול?' – אז הוא עשה את אלכסנדר שותף לאוטו שלו, ומאז כל פעם שהיו מוסרים לאפרת שראו בלילה את הסקודה על-יד הבית של מישהי, והיא היתה באה אל יהושע בטענות, הוא היה צוחק – 'הלא את מכירה את אלכסנדר... יש לו גם בן באום-אל-זעתר...' – וככה היה אליבי ליהושע."

 "אבא, מה זה אליבי?"

 "הסתלק מכאן! מה אתה נדחף לשיחות של מבוגרים!" – והם עוברים כדרכם לדבר יידיש, שפה שאינני מבין. "בניטו! הי, בניטו..." אני קורא ממרום הסוס אל גב השבוי שחור השיער.

הוא מפנה אלי מבט טוב-לב, תמה, של בן-כפר שמנמן, כחול-עיניים, ששמח לשמש כמשרת-קצין בארץ-ישראל במקום למות כגיבור-מלחמה במדבר המערבי.

 "בניטו – איטליאנו בראבו ג'נטי, א-לה-גרו – נו וולנטי!"

שמעתי מדודי אלכסנדר שכך אומרים להם – שהאיטלקי אדם אמיץ, אך לא אוהב להילחם. אבל השבוי אינו מכיר את דודי, וחושב שאני מעליב אותו בכוונה. הוא עוצר ומניח לסוס לעבור על פניו ואז הוא דוקר במשהו את אחוריו, הסוס פורץ בדהרה ואני בקושי מחזיק את עצמי על האוכף המקפץ, וצועק בכל כוחי: "בניטו! בניטו... קינג ג'ורג'... ויקטור עמנואל... אני אספר עליך למייג'ור נורדי..."

*

בחדר צדדי בבית-העם, שבו שוכנת המזכירות של מושב רמות-הצופים, נערך משפט פנימי לחבר מאיר פולאק, שמעסיק פועל ערבי בפרדסו ופוגע בעקרון העבודה העצמית והעבודה העברית.

 "אתם צבועים! סוציאליסטים של דרעק! של תוחעס-לייעקרס!" מתגבר פולאק בקולו על רעש הרוקדים המגיע מהאולם הגדול. "שמריהו רסקין ובנימין זלינגר יכולים לעבוד שנים ביוספיה בתור מנהלי-עבודה של העראברס של מאיירסון, וכשאני מעסיק עבדאללה אחד מאום-אל-זעתר, בגלל הגב השבור שלי – זה סוף הסוציאליזם? זה כבר לא עם עובד?"

 "לא! אתה יודע מה שברנר העט גזעגט: הכי חשוב זה שיהיו מושבי עובדים. מה שיותר מושבים, פולאק. יש אצלנו עקרון של אחריות הדדית!" צועק בחזרה ירוחם ישראלי, מזכיר המושב. "זעגט איר, מה איכפת לך שהיה בא חבר אחר לעזור לך בהשקאה, במקום שתשכור לך בויארג'י כמו איזה פרדסנט בורגני מחובבי-ציון!"

 "פפהה!" פולט מאיר פולאק קול של בוז וביטול. "שאבקש מכם טובות? יותר טוב כבר לפשוט נבלות!" והוא מפנה להם גב וטופח בכף-ימינו על ירכו.

 "וחוץ מזה חבר פולאק, מה שאדון מאיירסון הקפיטליסט עושה בשביל ההגנה לא עושים גם חמישה פצעס כמוך! פולאק, פולאק, האב רחמונס, למה אתה עושה לי את זה כל פעם? אחרי כל ויכוח איתך אני ממש לא יכול לישון בלילה!"

אך פולאק כבר יוצא החוצה בהפלצה רבתי ובטריקה כפולה של דלת העץ ודלת הרשת שאחריה.

 "אני ממש מזועזע. הפוץ הזה! – בפולנית אומרים על זה: כשהראש ישן, התחת נעשה בעל-בית!" מפטיר אחריו ירוחם ישראלי.

*

האופנוע של דוקטור וולף זורק קדימה אלומת אור צהובה ומרעיש בקולות-נפץ את ההילה החשוכה של הכביש הריק בין יוספיה לפרדסים שבצפון חובבי-ציון. כקילומטר לפני שכונת התימנים הוא מגלה את מכונית האוסטין הצבאית חונה לצד הכביש, המנוע פועל, אך בגלל רעש עז של קרקור צפרדעים העולה מן הפרדס הסמוך לכביש, כמעט אין שומעים אותו. וולף עוצר וניגש לראות מה קרה. מתוך המכונית נשמעות אנחות. גברת קמפבל שוכבת כפותה ומקופלת כאולר במושב האחורי, והמייג'ור איננו. נראה שסתמו את פיה וקשרו את ידיה בחולצתה הלבנה, והיא נותרה בחזייה ובחצאית בלבד, מתנשמת בכבדות. וולף מתיר אותה ומנסה להרגיע את בהלתה.

 "אני אשמה..." רועד דיבורה, ועימו הכעך העבה של שערה האסוף על עורפה מאחור, שעתה נפרם במקצת. "מדוע הם זרקו אותו לצפרדעים?"

וולף שוקל בדעתו אם לטפל בה בזריקת הרגעה שנמצאת דרך-קבע בתיקו, כדי להשקיט פר או סוס משתולל.

 "פגעו בך?" הוא שואל.

 "לא. הם זרקו, מדוע זרקו אותו לצפרדעים..."

 "איפה המייג'ור?"

 "הם זרקו אותו... אני אשמה. לא הייתי צריכה לריב איתו בנסיעה."

 "אל תדאגי, לא יעיזו לפגוע בו."

קרקור הצפרדעים מנסר באוויר הלילה בקול עז, מתכתי, כמכונת-עינויים ענקית, ומהקרקע עולה ריח ירוק-חמוץ של חיפושיות מעוכות.

 "תוכלי לשבת מאחור על האופנוע, רק עד תחנת המשטרה של חובבי-ציון?"

 "הם זרקו אותו, לצפרדעים..."

דוקטור וולף סוגר את דלתות מכונית האוסטין, מושיב את גברת קמפבל מאחור על אופנועו ומפליג בזהירות לתחנת-המשטרה שבמושבה חובבי-ציון. שדיה הרכים נעוצים בבהלה בגבו לאורך כל הדרך, ואלומת האור של פנס האופנוע בוקעת את חשכת הכביש.

*

דודי אלכסנדר אינו מאריך לשבת בארץ-ישראל לאחר תום המלחמה. אני שומע שריקה קלה מבחוץ ולא עונה עד שאני לא בטוח שרותי ישנה ולא תקפוץ עלי פתאום כדי לחבק אותי. אבא ואמא כבר חזרו מארוחת-הערב אצל מאיירסון, וגם הם ישנים. אני יורד בשקט מהמיטה ומסדר את הכרים כאילו אני עוד נמצא בה, מכוסה בסדין. אני לובש מכנסי-התעמלות כחולים וגופייה לבנה, נועל סנדלים, וחומק בשקט מבעד לחלון החוצה. שם כבר מחכה לי גיורא, שמשפחתו גרה מול ביתי. הוא מוצק, רחב-כתפיים, יש לו עורף של פר עקשן, ועיניים תכולות.

 "רצית לראות את החוג לריקודי-עם, אז בוא," הוא לוחש לי. "מה, יש שם מישהי מיוחדת שאתה מעוניין להסתכל בה?"

 "לא במיוחד. אני רוצה לראות את הריקודים בכלל."

 "מה, אתה אוהב לרקוד?"

 "לא. אוהב להסתכל."

 "למה אתה תמיד כזה? עומד מהצד? מסתכל?"

 "מה יש? מה אתה מקנא פתאום?"

 "לך טוב. אתה חושב שלא רואים? רותי נישקה וחיבקה אותך. היא אפילו באה לישון בחדר שלך."

 "אז מה? אני לא אוהב אותה! סתם נדבקת."

 "אז אתה מפונק. אוהב בטח את טלי רסקין. אני בחיים, אם תידבק אלי אחת כמו רותי, אהלן וסהלן אני אומר לה, אני לא עוזב אותה יותר! ואם לי היא היתה מרשה לגעת ככה – "

 "אתה יכול לקחת אותה אם אתה רוצה!"

 "אף פעם לא ירשו לה לישון אצלנו. אנחנו לא משפחה מיוחסת כמוכם וההורים שלי אף-פעם לא מוזמנים אצל אדון מאיירסון והדירה שלנו קטנה ולא מסודרת כמו הבית עם הארבעה חדרים של המנהל שנתנו לכם."

*

שטופי זיעה מגיעים הסבל והארוך אל מסילת-הברזל וצועדים עליה בחשכה, מדלגים מאדן אל אדן עד שהם עוצרים ליד גשרון ומטמינים את חומר-הנפץ תחתיו. הם משחררים במהירות פתיל הצתה, חוצים עימו את התעלה שבשולי הסוללה, ומשם מדלגים לחורשת האקליפטוסים שממערב למסילה. הארוך מפעיל פעם ופעמיים את מצת הבנזין, ומאהיל עליו בכף ידו, כדי לנסותו. הסבל מתרתח בשקט:

 "תפסיק!"

*

צלליתו השפופה של תופיק חומקת בצמוד לקירות הבית המערבי-דרומי, במתחם הקטן בן ארבעת הבתים, שבהם גרים כמה מעובדי האחוזה עם משפחותיהם. הוא רואה אותי חומק מהחלון ומצטרף לגיורא, אך שוכב דומם ומתמזג בחשכה עם הקרקע, כדי שלא נבחין בו.

*

גיורא ואני עוברים על פני שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הדוממות, של פטר יואל, ופוסעים דרומה בשולי הכביש האפל. חצר-הפרים נמצאת משמאלנו, בגבעה למעלה, מחוץ לחומה הדרומית של אחוזת יוספיה. הכניסה לחצר דרך האורווה שבקומת הקרקע, מתחת לאסם, בבניין שבפינה המערבית. גם בלילה עולה משם קול בטישה כבדה בבוץ-הזבל השחור, שמסתובבים בו שני הזכרים כבדי-המשקל, כלואים כל אחד במדורו, מוקפים גדר של צינורות-ברזל עבים. הם מגזע הולנדי, מנומרים כתמי שחור ולבן, חחים באפיהם. כשאני נזכר בפר המיוחם שכמעט דרס אותי פעם, אני רועד. סרחון המכלאה יורד אלינו יחד עם ריח פרחי היסמין מהשיח שנטע דודי אלכס בשער של אחוזת יוספיה. אנחנו עוברים על פני הכניסה לכפר-מאהלר, שם חונה מכונית מוריס צבאית סגורה ליד הצריף, זו תחנת-האוטובוס שבה ראינו היום אחר-הצהריים את עמירם גרין 'מזיין' בתחת את דינה שפילר.

 "יאללה, זה המוריס של הסרג'נט האנגלי!" אומר גיורא. "אוף, התחת עוד-עוד כואב לי. לך טוב, לך לא מרביצים אף פעם."

 "מה הסרג'נט עושה פה?"

 "בטח הוא מרגל את ההגנה מאחורי החלון של נפתלי קפלן! יאללה, בוא נמשיך."

שדרת התאנים ניצבת ממזרח לכביש וצלליותיה תוחמות את הכרם. בדרכנו לרמות-הצופים, גיורא ואני מתקרבים לעץ תאנה ומבחינים לידו בדמויות של סוס ורוכבו, ומישהו עומד לצידם כמו בתמונה מטושטשת של הרצל והקיסר בספר הלימוד ב"ידיעת הארץ". אנחנו מתקרבים בשקט ורואים את הגברת הצעירה לורט יושבת על הסוס ומשוחחת עם הסרג'נט באנגלית. זו השפה השנואה של השלטון, שאנחנו משתדלים לא ללמוד ולא להבין בה אף מלה, ובהצלחה רבה, ולכן איננו עוצרים אלא ממשיכים ללכת.

*

רוכב על אופנועו הרועש, גברת קמפבל במושב מאחור, מגיע הווטרינר דוקטור וולף למבצר טיגרט החום, תחנת המשטרה של חובבי-ציון. מאחורי דלפק-העץ הגבוה יושבים בתורנות רק צמד שוטרים, אנגלי ועברי, שותים תה בחלב בחדר הגבוה ומשחקים דמקה פולנית הפוכה, הנקראת "ביטקה", לאור נורה חשופה המפיצה אור מדכא.

השוטר אנגלי מסובב מיד ידית של קופסת טלפון שחור, הנראה כמטחנת-קפה, להזעיק את מפקד התחנה, שיודיע למפקדת הצבא שיתחילו לשלוח כוחות לחפש את מייג'ור קמפבל החטוף. השוטר העברי מנסה לטלפן ליהושע סלומון, ראש המועצה של המושבה, למצוא אירוח הולם לאשת המייג'ור הרועדת, שכמעט מתמוטטת, וכל הזמן שבה ומספרת על שני חוטפים שזורקים את בעלה לצפרדעים. דוקטור וולף מסייע ומשלים פרטים.

קו הטלפון לסלומון דומם, מנותק.

*

 "בתל-אביב," אני מספר לגיורא, "הלכתי עם אבא ואמא לאכול ב'עטרה', על המרפסת בשדרות רוטשילד, פלטה קרה, ירקות עם ביצה קשה חתוכה לשניים, ועל הלבן שלה מיונז לבן, נפלא..."

 "מה זה מיונז?" שואל גיורא.

 "מין שמנת שהמציאו עכשיו, משמן, עם צהוב של ביצה, ולימון."

 "אני לא מאמין לך. אין בכלל דבר כזה, מיונז."

 "דווקא יש, בתל-אביב."

 "ששש..."

גיורא ואני מתקרבים להציץ, כל אחד מבעד לחלון צר וארוך הנראה כסדק בקיר, אל הרוקדים בבית-העם. טלי רסקין היפה מנגבת את הזיעה ממצחה, עיניה נוצצות ואפה הקטן, הסולד, שואב אליו את החיוך שבפניה המתוקות. אבל לצידה מתנפנפת הבלורית הכי מפורסמת ברמות-הצופים, זו של גידי ישראלי השוויצר, ועיניו הכחולות מסתכלות קדימה, גבוה, במבט של "אני ואפסי עוד".

פתאום אני מבחין שטלי מסירה מעליה את היד של גידי והולכת אל היציאה.

 "חכה לי רגע," אני אומר לגיורא וממהר לכיוון שאליו היא פונה, בשביל בחוץ. כאשר היא מבחינה בי, היא עוצרת רגע, פניה מבריקות באור הבא מתוך בית-העם, והיא אומרת:

 "אוי, אורי, מה אתה עושה כאן בלילה?"

 "גיורא ואני מטיילים, אז באנו," אני עומד מולה.

 "אז מה?" היא צוחקת, מתנשמת עדיין מן הריקוד.

 "חשבתי, בהזדמנות הזאת, אולי לשאול אותך – "

 "מה?"

 "את אוהבת אותי? טלי?"

 "אוי, אורי, מה זה צריך להיות?" היא כאילו עוד רוקדת על המקום, מצמידה ירכיים זו לזו. "אתה לא רואה שאני ממהרת לבית-שִי?"

 "טוב," אני זז הצידה ואומר לה, "אז אני מחכה, טל.." היא עוברת על פניי ומהשיער שלה נוגע בי ריח טוב ואני פולט במהירות: "מפני שחשבתי להציע לך חברות – "

המשך יבוא

* * *

צבי אריה אדלר: בקשה לרומאן מופחת זימה

אהוד היקר!

מה שלומך?

אני פונה אליך כקורא נאמן של המכתב העיתי ורוצה להביע בפניך את כאבי. אני משתדל להעניק לילדי מנות מתוגברות של היסטוריה ובפרט זו הנוגעת לתולדות וקורות עמנו. ספרך אודות המושבה יוספיה יכול היה לשמש כלי מעולה עבורי ועבור המון אנשים נוספים באשר הוא נותן תיעוד מדוייק של התקופה וכל קורא יכול למשש את סלון הבית המפואר במושבה כמו גם לשמוע את צלילי המוסיקה יחד עם היקים החביבים.

ומה מונע בעדי? תיאורי הזימה המשובצים באמנות רבה ברוב הסיפור – עד עכשיו לפחות. אין כאן הבעת ביקורת או תלונה חלילה אלא בקשה צנועה מסופר דגול – אני מאמין כי המקלדת עוד נטויה ואם כן האם יואיל כבודו לכבדנו באחד ברומאנים הבאים ברומאן נטול/מופחת זימה וגם ילדיי החביבים יוכלו להימנות על מועדון קוראיך?

אני שב ומתנצל אם יש כאן צליל חוצפה כי לא זו היתה כוונתי.

צבי אריה אדלר

אהוד: לצבי היקר, שלומי טוב. הולך לים וסופג שם מראות של בחורות יפות ומגרות שיכלו להיות נכדות שלי. הרבה צרפתיות ורוסיות . עכשיו לעניין:

ראשית, "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" אינו מתאר מושבה אלא אחוזה בשם יוספיה, בשרון, המוקפת בשני מושבים. במציאות היו אלה קלמניה, צופית ושדה-ורבורג [המושב של ה"ייקים"], ואילו המושבה שבמרחק לא רב מיוספיה היא צירוף של כפר סבא ופתח תקווה. וכמובן, כל הדמויות ברומאן בדויות, וכך גם המעשים, אלא שהם מושפעים מן המציאות של התקופה.

שנית, לא הייתי ממליץ ללמוד היסטוריה מדוייקת מרומאנים בידיוניים, אף כי בדרך כלל הם מיטיבים לתאר תקופות היסטוריות שבהן הם מתרחשים,.

שלישית, אם ילדיך החביבים רכים עדיין בשנים, הם יכולים לקרוא בינתיים ספרי ילדים ובהם, אם ירצו, גם ספריי שלי. אם הם בוגרים, הם יכולים לקרוא כבר את ספריי "לגדולים", ודומני ששום רע לא יאונה להם. ודומני גם שבכל מה שכתבתי עד כה אין אפילו שורת "זימה" אחת. היא קיימת כניראה רק בהגדרת המסתכל או הקורא, כך שקשה לי להבין את בקשתך, שהיא כאילו ביקשת ממני לכתוב מעתה את כל ספריי מבלי להשתמש באות זי"ן!

* * *

צביקה שטרוסברג

פנייה למשטרת ישראל בקשר להפגנה בבני-ברק

לגבי-הצעת החוק של חבר הכנסת משה גפני, שנועדה לעקוף את פסיקת בג"צ ולאפשר העברת כ-120 מיליון שקלים לתקצוב תלמידי הישיבות – לא צריך לכבות גחלת ששמרה על קיומנו אלפיים שנים בלימוד התורה!

נציגי הסטודנטים בישראל, הפורום לשוויון בנטל, התנועה הקיבוצית, תנועת ישראל חופשית ועמותת אומ"ץ – מתכננים הפגנה בלב העיר בני-ברק בתאריך ה-4.11.10 ברחוב כהנמן, שנחשב לאחד הרחובות האלימים בעיר בני-ברק, וידע הפגנות רבות!

אני פונה מעל גבי העיתון למפקד מרחב דן במשטרת ישראל ניצב משנה אלברט אוחיון – שלא לאשר את ההפגנה בעיר בני-ברק – מפני שגורמים חרדיים קיצוניים עלולים לנהוג באלימות כלפי הצועדים, ומיספר סטודנטים חמומי מוח רותחים ועצבניים ינהגו בבריונות נגד החרדים!

כולי תקווה שמשטרת ישראל תשמע להצעתי!

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני ברק

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ד"ר מחמוד-חרא אחמדיניג'אד מקבל בברכה את משלוח הנשק האמריקאי בשווי של מיליארדי דולרים לסעודיה, כולל מטוסי קרב מתקדמים, כי הוא יודע שבבוא היום ייפול כל הנשק הזה לידיו בדרך של השתלטות על סעודיה ועל צבא קורי העכביש שלה, וכך גם יוכל הנשק הסעודי לחזק אותו במאמציו להשמיד את ישראל בנשק אמריקאי ששולחים האידיוטים לסעודיה. האידיוטים אינם מבינים שהנשק היחיד שיוכל להגן על סעודיה הוא הצי השישי האמריקאי, שיהיה חייב לפעול כדי לשמור על מאגרי הנפט של ארה"ב כדי שלא יפלו בידי האיראנים.

* נמצאים תחת חקירה: נילי פריאל, רעיית שר הביטחון, שנכונותה מהרגע הראשון לשלם קנס על העסקת עובדת זרה ללא רשיון אינה עומדת לה אלא עליה להיחקר ואולי גם להישפט ולהיאסר בעוון העסקת אותה עובדת סיעודית בלתי חוקית בתור עובדת במשק בית בלתי חוקית וייתכן שיתברר שפריאל עצמה היא אישה שנייה בלתי חוקית במשק הבית של משפחת ברק.

# העובדת עצמה, שלאחר שתאותר, תיאסר ותגורש מהארץ יחד עם בנה, אלא אם כן תסכים להפוך לעדת מדינה, כמו הז'וליק משה מוריס טלנסקי ולהפליל את הזוג ברק וגם את אולמרט.

# שר הביטחון, שייחקר בשאלה אם ידע או לא ידע שהעובדת השוהה הבלתי חוקית היתה עובדת שוהה בלתי חוקית סיעודית או עובדת שוהה בלתי חוקית במשק בית חוקי של אשתו השנייה, שיש לקוות שיתברר שהיא אשתו החוקית.

# ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט, שאמנם הודח בסיוע אהוד ברק אבל קרוב לוודאי שמהיותו אחראי לכ-90% מהעבירות על החוק במדינת ישראל קשור אולמרט גם לפרשת העובדת השוהה הזרה הבלתי חוקית בישראל במשק הבית של נילי פריאל, האישה השנייה החוקית [?] של ברק, וייתכן שיתגלה גם כי העובדת קנתה לאהוד אולמרט עט נובע.

# עדות נוספת של הז'וליק משה מוריס טלנסקי, לאחר שסיים להכות את רופא השיניים שלו, תוכיח את חלקה של העוזרת השוהה הבלתי חוקית וירג'יניה ("הבתולה") בפשעיהם של אהוד ב', אהוד א', אהוד ב"ע, אהוד ב"ג [בן גרא] ונילי פ'.

ויש רגליים ויש גם זין לסברה שהילד הבלתי חוקי של "הבתולה" נוצר בעזרת אחד מארבעה הראשונים הנ"ל אך ייתכן גם שווירג'יניה היא אימו של יושקו. ומה שלום ארבעה השוטרים הנוקמים מנהריה הנמקים בכלא אשקלון? האם הפושעים האסורים שם כבר זיינו אותם בפלג גופם התחתון בפקודת העולם התחתון או שעדיין הם שומרים על בתוליהם-מאחור?

* איך מעודדים את תרבות העוני, הטפיליות והשקר בישראל, ואחר כך זועקים לשמיים על ה"פערים" בין הכנסות העניים לעשירים [שהם המפרנסים במיסיהם את העניים] – על פי הצעת החוק של ח"כ גפני מסיעת יהדות התורה – "על תלמיד כולל המבקש לזכות במלגת הקיום להוכיח שהוא לומד חודש לימודים מלא בכולל לפי כללים שיקבע שר החינוך, שיש לו שלושה ילדים לפחות, שאין לו הכנסה אחרת ואין בבעלותו רכב. גובה המלגה ייקבע בחוק התקציב השנתי." ["הארץ און-ליין", 22.10].

שְׁבו לכם אפוא ימים תמימים בכוללים, עשנו סיגריות, גרדו את הביצים, עשו לפחות שלושה ילדים אם לא למעלה מזה וסעו בתחבורה ציבורית ובמוניות וגורו בדירות שכורות וככה תנציחו את חיי העוני שלכם במקום לרכוש מקצוע דירה ומכונית ולפרנס בכבוד את משפחותיכם, לפרנס, כן לפרנס – כפי שנוהגים יהודים דתיים וחרדים בכל ארצות הגולה, שאינם חיים "עַלַא חִשֶׂבּ אִל בַּארוּן", על חשבון הברון. כן, רק בישראל להיות יהודי [חרדי] זה מקצוע מפרנס!

* לא רק מפקד חטיבת גבעתי בתקופה של מבצע "עופרת יצוקה" – אלוף-משנה אילן מלכא יועמד לדין על חלקו באותו מלחמה שיצאה לפועל תחת הנהגתו הפושעת של ראש הממשלה העבריין אהוד אולמרט, אלא כל החיילים והקצינים שהשתתפו באותו מבצע של השמדת העם הפלסטיני העתיק ושוחר השלום – יועמדו לדין, ובמקרה הטוב, אם לא ייגזרו עליהם עונשי מאסר – יודחו מצה"ל ומשירות המילואים.

את מקום אלפי הלוחמים-הרוצחים האלה ימלאו האסירים הפלסטינים שישתחררו בעסקת החזרתו של גלעד שליט והם שגם ישמרו, בפיקוחו של חסיד אומות עולם השופט היהודי הדן-שחורים-למוות ריצ'רד גולדסטון – על בתי-הסוהר שבהם ישבו לוחמי צה"ל שייגזרו עליהם עונשי מאסר! – הו, כמה טוב לחיות במדינה של צדק ושל אַהְבָּלִים! מדינה שזורקת לכלבים את מיטב חייליה ולכן לא פלא שרבים מהם מהגרים ממנה מיד אחרי השחרור! ואם יש קצין קרבי שמגבה את חייליו, דופקים גם אותו ומעכבים את קידומו ולפעמים מעמידים גם אותו לדין.

אם אנחנו היינו נקראים כיום לשירות מילואים בדרג הלוחם היינו מבקשים פרקליט-שדה צמוד, ולא מטעמים הומו-ארוטיים.

* עברנו ליד אבן-הזיכרון המחודשת, על גבי צינור – לשחקנית הדגולה חנה רובינא, ברחוב גורדון 36 בתל-אביב. נכון, הכלבים כבר לא משתינים ולא מחרבנים עליה, וחריוני היונים והציפורים, והבומבאלאך – טרם לכלכו אותה, אבל מלמטה כבר יש קקה שחור יבש. אולי בכל זאת ייאותו בעלי הבניין בגורדון 36 להרשות קביעתו של לוח זיכרון בחזית הבית במקום לבזות את השחקנית בקקי, שאמנם כיום הוא מאוד פופולארי בתיאטרון, אבל לא נראה לנו שהיה לרוחה של רובינא.

* אנגליה, ששמה הנרדף הוא בריטניה, אינה ארצו של העם האנגלי בלבד. היא ארצם של העם האנגלי [שיש לו דגל נפרד], הסקוטי, הוולשי, הצפון-אירלנדי ובקרוב גם המוסלמי, ובתור מדינת כל אזרחיה יש סיכוי שבשנים הבאות ייווצר בה רוב מוסלמי, ואם המלכה תאריך ימים עד אז היא תחוייב ברעלה ובכריתת דגדגן, ואם יבוא על מקומה מלך, הוא יעבור מילה ויחוייב לאכול רק בשר "חלאל". יהודי בריטניה יוחזרו לארצות מוצאם כגון גרמניה, ספרד, עיראק ומדינות מזרח-אירופה.

* אתר ויקיליקס, החושף-כביכול מאות אלפי מסמכים חסויים של הצבא האמריקאי מתקופת הכיבוש של עיראק בשנים 2004-2009 – אינו אלא מפיץ זיוף רב-מימדים של ה"מוסד" הישראלי כדי לחשוף-כביכול את הזוועות-כביכול שנעשו-כביכול בידי הצבא האמריקאי-כביכול ובעיקר על ידי העיראקים עצמם-כביכול בסיוע אדיר-כביכול של איראן-כביכול ושל חיזבאללה-כביכול. המדינה היחידה שביצעה בשנים האלה פשעים חמורים נגד האנושות היא ישראל, וכדי להדוף את ההתקפות המוצדקות עליה, ה"מוסד" שלה מפברק את המסמכים המרשיעים האלה.

אבל אל דאגה, גם אם המועצה לזכויות האדם של האו"ם תפקיד שוב בידי היהודי שופט-השחורים-למוות ריצ'רד גולדסטון את החקירה בנושא, הוא יְזָכֶּה מכל אשמה את ארה"ב, את העיראקים, את האיראנים ואת החיזבאללה, וימצא את האשם האמיתי ב-400,000 מעשי הזוועה המתועדים באתר ויקיליקס – הלא הוא ישראל!

* דובר הפנטגון, ג'ף מורל, קרא היום (שבת, 23.10) להדלפת המסמכים המתעדים את פעילות ארה"ב בעיראק: "שירות גרוע בצורה יוצאת דופן לחיילים האמריקאים. הכוחות שלנו בעיראק ובאפגניסטאן כבר נמצאים בסכנה משמעותית וכתוצאה מההדלפה הזו הסכנה מוכפלת, כי היא נותנת לאויבים שלנו אפשרות לגלות את נקודות התורפה בהתנהלות המבצעית שלנו והם יכולים לנצל את זה כדי להרוג את חיילינו. זה פשוט מביש." בתגובה לחשיפה על מות אזרחים שהיו הנפגעים העיקריים בשבע שנות המלחמה, מורל אמר כי "עשינו כל מה שביכולתנו, אולי יותר מכל צבא אחר בתולדות העולם, למזער את הפגיעה באזרחים. לא תמיד היינו מושלמים, אבל היינו טובים יותר מכל אחד אחר בתולדות המלחמות. ואנו ממשיכים לעשות כל מה שביכולתנו למנוע פגיעה באזרחים חפים מפשע באזורי לחימה."

מוכר לכם מאיפשהו, אתם, אזרחי המדינה המצורעת ישראל, המבצעת מדי יום ג'נוסייד בהיקף הרבה יותר גדול בעזה?

* יש לנו נמענים כל כך פרימיטיביים שאינם פותחים אפילו את הצרופות הנלוות לגיליון, ובהן התמונות, וגם אינם פותחים את הצרופה הנותנת את כל הגיליון בקובץ וורד עברי רגיל וקל לקריאה – אלא הם מסתפקים בקריאת האותיות הקטנות המזיקות לעיניים שבגיליון הרחב של האי-מייל עצמו. בבקשה, צאו מתקופת האבן ומחשכת ימי-הביניים!

* שימעו את ההכרזות, האיומים וההתרברבויות של שליט המוקטעה מרמאללה מחמוד עבאס בקשר להמשך "תהליך השלום" – ותבינו כי לחוצפה ולשקרים של הפלסטינים אין גבול וכי רק על הטֶס ברק חוסיין אובמה – העוונטה הזו עובדת!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,011 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,031 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל