גיליון מס' 594

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בכסלו תשע"א, 25 בנובמבר 2010

עם צרופת תחריט חתום של לסר אורי "יוסף והישמעאלים" לקונגרס הציוני ה-12 בשנת 1921 בקרלסבאד וצרופת פנים ואחור של גלוייה שנעשתה על פיו ונשלחה עם חותמת הקונגרס; עם צרופת איטה טיטלבוים בת החמש באסטרחן; ועם צרופת ההרצאה "שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן" במלאת 30 שנה לפטירתו, ב-28.11.80.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: על התחריט של לסר אורי "יוסף והישמעאלים" לקונגרס הציוני ה-12 בשנת 1921 בקרלסבאד, והגלוייה שנעשתה על פיו.

נעמן כהן: הפילוג בקבוצת קדושי פינסק, חלק שני ואחרון.

יצחק קרונזון: סיפור לט"ו בשבט, מתוך ספרו החדש "כי מנגד תראה".

איטה טיטלבוים: השוקולד הראשון שלי.

יהודה דרורי: למה אין תעודות זהות חכמות?

בן בן ארי: לִפְעָמִים נִדְמֶה שֶׁאַתְּ רוּחַ [שיר].

רות ירדני כץ: לאה'לה.

אורי הייטנר: דבֵּר חלש.

משה כהן: הנדון: עובדים בחקלאות מאין יבואו?

אלי מייזליש: האם אפשר לנבא את עתידה של ישראל?

יוסי גמזו: טַעַם שֶל פַּעַם.

לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה,

 לוטש מילים.

יוסף אורן: נשים – הקשיבו לגניקולוג!

יוסף אלקוני: לא היה גזר דין מוות ביורים ב"אלטלנה".

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994,

 פרק ט / חלק שני.

 ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

אהוד בן עזר

על התחריט החתום של לסר אורי

 "יוסף והישמעאלים" לקונגרס הציוני ה-12 בשנת 1921 בקרלסבאד, והגלוייה שנעשתה על פיו

בשנת 1992 מצאתי בגלריה "אטלייה" של א. גליבוב תחריט חתום בידי לסר אורי, אחד הציירים האהובים עליי מילדותי, בזכות תמונת הנוף שלו, העץ והאגם, שהיתה תלויה במוזיאון שבבית דיזנגוף. קניתי אותו במחיר לא גבוה, אפילו מחיר מציאה.

לבקשתי שלח לי גליבוב מכתב על תולדות הליטוגראפיה:

תל-אביב, 28.8.1992

לכ'

אהוד בן עזר

תל-אביב

מתנת אמנים לקונגרס הציוני הי"ב

התחריט מאת האמן לסר אורי שרכשת אצלנו מתאר דמות תנכית ליד אוהל.

תחריט זה נכלל באלבום הידוע כ"מתנת אמנים לקונגרס הציוני ה-12". האלבום נמסר לצירי הקונגרס, והוצא במהדורה של 300 עותקים, ובכל אלבום 11 תחריטים מאת חשובי האמנים היהודים באירופה. (הקונגרס התקיים בשנת 1921, הראשון לאחר מלחמת העולם הראשונה).

במרוצת השנים לא נתקלתי באלבום שלם ובמצב טוב, אך לעיתים מתגלה אלבום זה בשוק המסחרי.

כאשר יהיו בידי פרטים נוספים אשמח להודיעך.

בברכה

א. גליבוב

גלריה אטליה, בית לייוויק, רח' דב הוז 30, תל-אביב

בשנים שחלפו מאז חשבתי שהדמות בתחריט היא של איוב, וכי באוהל יושבים שניים משלושת רעיו. ואולם, כפי שכבר סיפרתי כאן – בזכות גלויית דואר, שתצלומה המוקטן הובא בקטלוג של סוחר הבולים אד רוזן מ"האוז אוף זיון" שבפילדלפיה – גיליתי שהתחריט החתום של הצייר האהוב עליי, לסר אורי, המצוי בידי ותלוי על הקיר בביתי – אינו איוב ושניים משלושת רעיו היושבים באוהל – אלא יוסף והישמעאלים, שמכרו אותו למצרים. הגלוייה עם הכיתוב הזה, בגרמנית – נעשתה לפי התחריט מתוך הסידרה, שאותה ציירו ציירים יהודיים לקונגרס הציוני של שנת 1921, שנערך בקרלובי-וארי, היא קארלסבאד – לשם היו באים לפוש במלונותיה ולהתרפא בשתיית מי מעיינותיה – עשירי היהודים הציוניים, צירי הקונגרס.

ערכה של הגלוייה בקטלוג היה 150 דולר, מחירה ההתחלי הנקוב 75 דולר. הגשתי הצעה לרכוש אותה במכירה הפומבית ב-101 דולר, ולהפתעתי אכן קיבלתי הזמנה מאֶד רוזן לבוא לקבל אותה ביום חמישי שעבר, היום שבו ישב במלון מטרופוליטן ברחוב טרומפלדור. הבאתי להראות לו את הליטוגראפיה המקורית החתומה, הוא שמח מאוד לראותה ואמר שעכשיו הליטוגראפיה והגלוייה יחדיו שוות הרבה יותר.

כפי שאפשר לראות מהצרופות – הגלוייה נשלחה עם בולים צ'כיים ובתוספת חותמת מיוחדת של הקונגרס הציוני. למזלי לא צויין בקטלוג שהיא ציור של לסר אורי, ורק אני גיליתי זאת רק לפי הצילום המוקטן, שאמנם לא נראית בו החתימה אבל רואים בבירור שהגלוייה היא לפי הליטוגראפיה.

אשמח מאוד אם מי מהנמענים קוראי הגרמנית יפענח וישלח לי את הכתוב גרמנית בכתב-יד בחלקה האחורי של הגלוייה.

* * *

נעמן כהן

הפילוג בקבוצת קדושי פינסק

חלק שני

כבר למחרת חגיגת מחצית היובל, החלו חברי "האיחוד" לגייס חברים לשורותיהם. גם חברי ה"קיבוץ המאוחד" פעלו רבות לגייס לשורותיהם כל חבר וחבר. הקרב נערך במיוחד על נפשות העולים החדשים, ניצולי השואה, שהצטרפו זה עתה לקבוצה וטרם בחרו באידיאולוגיה הנכונה. כל צד נלחם על כל חבר וחבר.

בשבת 27.10.51 אחרי עצרת היובל התקיימה האסיפה המשותפת האחרונה. "יומן המשק" המשותף האחרון נשא את המספר (721) 4 ויצא בתאריך 9.11.51. המיפקד הסופי של כל החברים נערך במתח רב במשך כמה ימים. 43% מהמיספר הכולל של חברי גבת הגדירו עצמם כחברי מפא"י והחליטו לצאת מה"קיבוץ המאוחד" ולהצטרף ל"איחוד".

בשבת 10.11.51 הגיעו חיים גבתי ואליעזר שושני לשיחה עם אברהם כנעני וליוליק והודיעו: "אנחנו נפרדים! קיבלנו החלטה על הפרדה וחלוקת המשק." הם הציעו לוותר על התביעה להישאר במשק הקיים, ולחלק רק את רכוש המשק.

למזלם של הפורשים, במלחמת השחרור נכבש בקרבת גבת שטח המתאים לבניית יישוב חדש. חיים גבתי, שהיה מקושר היטב, פעל בכל האמצעים הדרושים על מנת שהשטח הזה יימסר לידי הפורשים, חרף העובדה שבתכנון המוסדות הממלכתיים היה ייעודו של השטח לשמש אזור תעשייה למגדל-העמק. הפעולה המשותפת האחרונה שנעשתה היתה כתיבת תזכיר משותף למרכז החקלאי ובו תביעה להבטיח את שטחי הקרקע וזכויות המים לשני היישובים שיקומו עם הפילוג. התזכיר נחתם במשותף על-ידי אליעזר שושני וליוליק.

ב- 23.11.51 החל לצאת יומן משק נפרד ל"קיבוץ המאוחד".

כל המוסדות המשותפים של המשק – מזכירות, ועדות, בוטלו. הוסכם הדדית בין הצדדים שרק המכהנים בתפקידים המרכזיים: מזכיר, גזבר, וסדרן, ימשיכו ויפעלו כנציגי המשק המשותף כולו, ויפעלו עד להיפרדות הסופית. החל ויכוח מתיש בין הצדדים על החלוקה. מה יהיה המפתח לחלוקה. "האיחוד" תבע לחלק לפי הוותק של החברים ולא לפי המיספר. חלק ניכר מהצעירים החליטו להישאר ב"קיבוץ המאוחד". הרצפלד הכריע. הרכוש יתחלק לפי אחוז החברים.

למחרת הודעתם על החלטתם לתבוע את חלוקת המשק, פילגו חברי מפא"י את "חברת הילדים" והקימו חברת ילדים נפרדת, המודרכת על-ידי חברים מבוגרים ממפא"י. מאיר איילי, הרוח החיה בהקמת מוסד "חברת הילדים", עמד על כך שיש לבצע את עריכת "קבלת שבת" בנפרד. מסורת של שנים, של עריכת "קבלת שבת", הופסקה. לראשונה בתולדות הקבוצה נערכו לילדים שתי קבלות שבת נפרדות. "קבלת השבת" טופחה במשך שנים בקבוצה, והגיעה לרמה גבוהה של ביצוע. טקס קבלת השבת היווה חלק חשוב בעיצוב חיי התרבות של "חברת הילדים". במפעל הזה הושקעו הרבה מחשבה ומסירות של מחנכים וחניכים.

 בקבלת השבת השתתפו גם בני כיתות ה'-ו' טרם כניסתם ל"חברת הילדים". חברי "האיחוד" החליטו גם לחלק את שתי הכיתות הללו על פי ההשתייכות הפוליטית של הוריהם, כדי שיוכלו להסב לקבלת השבת הנפרדת.

הגיע ערב שבת והנה: באותו חדר-אוכל ישבו עתה שתי קבוצות של ילדים. קבוצה אחת של ילדים ממפא"י ישבה מצד ימין של האולם, וקבוצה שנייה של ילדים ממפ"ם ישבה מצד משמאל של האולם. הילדים ישבו ופזלו במבטיהם אל הקבוצה היריבה. "שבת המלכה" שירדה מעתה על הילדים, נכנסה מפולגת: שבת "איחודית" ושבת "מאוחדת". לראשונה ילדי "האיחוד" עשו "קבלת שבת" ללא השיר הפותח המסורתי: "ירדה השבת". על פי המסורת הגבתית – השיר "ירדה השבת", פרי עטו של יהושע רבינוב, פתח כל "קבלת שבת" בעבר. הסיבה לפסילת השיר: המשורר יהושע רבינוב שייך ל"קיבוץ המאוחד". ילדי "הקיבוץ המאוחד" לעומת זאת המשיכו לפתוח איתו את קבלות השבת.

בליל שבת 21.12.51 קיימו חברי ה"קיבוץ המאוחד", בנפרד את המסיבה לציון חג החנוכה והעלייה על הקרקע. היה זה חג העלייה הראשון שנחוג בנפרד. 25 שנים חגגו יחד את חג העלייה. חלוקת המשק וההפרדה של החברה היתה מעתה לעובדה קיימת. ליוליק כתב ביומן: "כמה מענה ומכאיב כאשר אני סוקר את קהל המסובים, כמה חסרים לי אישית החברים החסרים – היריבים. גם אלה שהיו יריבינו בעמדה קיבוצית במשך כל זמן היותנו בגבת, גם הם חסרים לי עד לכאב. כמה קשה להתרגל לנוף האנושי המקוצץ. קהלנו רב. הרבה נוער וילדים. הסתכלתי במיוחד בבנים ובבנות אשר הוריהם אינם בין החוגגים. מה מתרחש בליבותיהם. בודאי כאב וצער בליבם."

חברי "האיחוד" חגגו בנפרד.

לקראת ט"ו בשבט נעשה ניסיון לשיתוף פעולה תרבותי: כבכל שנה, אורגן בט"ו בשבט, טקס נטיעה. אליעזר שושני אירגן נטיעות עצים לרגל ט"ו בשבט באתר הנקודה החדשה שהוחל בתיכנונה. (יישוב נקרא אז נקודה) הוא פנה לליוליק והזמין את כל חברי גבת להצטרף אל הקבוצה החדשה בנטיעות. ליוליק התייעץ באטל הנדלר אשתו, האם להיענות לבקשה: "הדבר דומה לזוג שהתגרש, והנה הבעל מזמין את מי שהיתה אשתו למסיבת אירוסין עם אשתו החדשה..." אמרה לו אטל.

ליוליק השיב בשלילה. חברי מפא"י נטעו לבדם את העצים בנקודתם החדשה [לימים יפעת. – אב"ע].

באותה שנה היו שלושה טקסי נטיעות: 1. נטיעה של חברי מפא"י בנקודה החדשה. 2. נטיעה משותפת של הכיתות הנמוכות שהיו עדיין משותפות. 3. נטיעה של חברי מפ"ם בגבת.

כל המוסדות הופרדו לשני הפלגים – חלקות גן הירק עובדו בנפרד; סידור העבודה היה נפרד; הטיפול בילדים היה בנפרד. אליעזר שושני שימש כגזבר גבת בעת הפילוג. לעת ערב, כשהיה חוזר מיום מתיש בתל-אביב, היה חבר ממחנה זה או אחר ניגש אליו ובפיו קובלנה: "אליעזר! אנשים במחנה היריב גונבים לנו חיטה!" או שאישה מ"מחנה היריב" טענה באוזניו: "אליעזר! 'הם' חסמו את דרך העפר ולא מאפשרים לנו לנסוע לחלקות שלנו!"

חליבת הפרות נעשתה בנפרד ועל אנשי "האיחוד" היה לשמור בשבע עיניים על כדי החלב שלהם, לאחר שנוכחו לדעת שבני הנוער של "הקיבוץ המאוחד" "מסלקים" את כדי החלב המלאים.

 מיום ליום החריפו היחסים בין שני הפלגים בגבת. יום-יום עמדו על סף פיצוץ. כל יום היה בבחינת מאבק מחודש על השפיות, על שיקול הדעת. "חיים גבתי ואליעזר שושני נאבקו בכל כוחם כדי למנוע את קלקול המידות," אלא שביום-יום חיים גבתי לא היה בהישג יד. כחבר במרכז החקלאי היה גבתי פעיל במישור הארצי ולביתו בגבת חזר רק בשבתות. כך שההכרעות המשמעותיות היו בעצה אחת איתו, אבל מי שהשפיע ביום-יום היה אליעזר, והוא אמנם הפעיל את כל כוח השפעתו וכובד משקלו כדי לרסן את מחנהו.

ההווי של "שבת אחים ביחד" המסורתי עורער כליל. ההתדרדרות היתה הדדית. גבתי תקף את חברי "הקיבוץ המאוחד" שהם: "פורקי עול הציונות ומחבלים במעשה הגואל." היו האשמות רבות בבגידה בעם, במולדת, ומהצד השני – פשיסטים הבוגדים במעמד הפועלים.

יהושע כהני ראה עצמו בצדק מחוץ לשני המחנות המתפלגים. הוא הגיע עם משפחתו מבית אלפא כאשר הוא התפלג, והמשיך לשמור על יחסים טובים עם חברים מבית אלפא ומרמת יוחנן. כהני פנה לחברים מעל דפי היומן: "כאחד החברים שלא נתון במחלוקת הדברים הנטושה בגבת, הנני רוצה בכל זאת להעיר את תשומת הלב להופעה ציבורית חמורה שמצאה לה מהלכין בחיינו, ואם לא יעמדו עליה בעוד מועד הרי זה עלול להביא לידי תוצאות מדאיגות. מתכוון אני לאותו נוסח דברים שנקטו בהם חברי 'האיחוד' כלפי יריביהם בזרקם מדי פעם לחלל האוויר ביטויי דופי וגנאי כגון: 'בולשביקים', 'קומוניסטים', חבל רק שחברי 'האיחוד' אינם חשים שזה עלול להתנקם בהם ובחניכיהם, אולם נוסח דיבור זה של 'נאצים' 'היטלר' מוכרח להרתיח דמו של כל יהודי. וחברי 'האיחוד' יתנו על כך את הדין. זו לא פליטת פה, אלא התפרצויות חוזרות ונשנות. 'חכמים היזהרו בדבריכם!'"

בשבת אחת אחר-הצהריים הופיע דוד חורן, חבר "קבוצת השרון", לביקור אצל חיים גבתי. בפיו היתה הצעה מפתיעה: איחוד בין חברי מפא"י בגבת עם חברי "קבוצת השרון", שהיו גם כן חברי מפא"י. היו בפיו נימוקים רבי משקל: לשתי הקבוצות: קבוצת "עיינות" וקבוצת "השרון", היושבות ב"רמת-דוד" – צר המקום שם, והדבר עלול למנוע את פיתוחן בעתיד. בנוסף לזה קבוצת השרון סובלת ממחסור באנשים וזה גורר אחריו העסקת עבודה שכירה בקנה-מידה גדול.

תוך זמן קצר הובא העניין למשאל בשתי הקבוצות. גם קבוצת חברי מפא"י בגבת וגם חברי קבוצת השרון, אישרו ברוב גדול מאוד את הצעת האיחוד. תקופת המעבר נמשכה למעלה משנתיים. בתקופה זו הלך ונבנה היישוב החדש, שעוד לא היה לו שם ונקרא זמנית "איחוד השרון-גבת".

ב-30.7.1952 עברו ותיקי גבת – הפינסקאים מ"הקיבוץ המאוחד", ל"שיכון ותיקים". ותיקי גבת הפינסקאים ממפא"י – התעתדו לקבל "שיכון ותיקים" דומה בנקודה החדשה העומדת להיבנות.

ותיקי הקבוצה הגיעו לסביבות גיל החמישים שלהם. שיכון הוותיקים שקיבלו כלל חדר וחצי, ולראשונה גם לוקסוס – חדר שירותים: מקלחת ובית שימוש יחד. יותר לא יצטרכו הוותיקים לצאת את חדר מגוריהם לשירותים הציבוריים או למקלחת הציבורית. לדירונת היו צמודות שתי מרפסות. מרפסת גדולה יחסית במזרח וקטנטונת במערב. בדירה היה שכלול דרמטי: במקלחת הורכב דוד ברזל שבתחתיתו בערה אש שחיממה את המים. מעל הדוד היתה תלויה פחית ברזל קטנה מלאה בנפט, שזלף לאיטו לתחתית דוד הברזל והזין את האש. את הנפט הביאו ממיכלים שהיו פזורים בחצר. כשהמים היו חמים דיים, היו סוגרים את ברז הנפט. האש כבתה, וניתן היה להתקלח במים חמים. למרות שהדירה החדשה היתה בעלת חדר וחצי, עדיין המשיכו לקרוא לה בקיבוץ "חדר" ולא דירה. "הולכים לחדר" יש לשטוף את "החדר", "החדר" של ההורים וכדומה. שאר החברים הפחות "ותיקים", המשיכו לגור ב"חדר" קטן בלי שירותים.

כדי למלא את החוסר בחברי משק, הוחלט לקבל, במקום החברים שעזבו, חברים מקיבוץ מחניים המתפרק. והנה ב-27.7.52 הגיעו לגבת מקיבוץ מחניים: 15 חברים, 21 ילדים, ו-2 הורי חברים. החצי השני ממחניים הצטרפו לקבוצת "גבת השרון".

במשך כל התקופה הזו המשיך להתקיים המשק המשותף בגבת. בצד המזכירות והוועדות המשותפות בגבת, הוקמה ועדת ביצוע, משותפת עם קבוצת "השרון", שתפקידה היה לבצע את חלוקת המשק בגבת והקמת היישוב החדש. בנוסף לזה הוקמה ועדת תיאום בין חברי "הקיבוץ המאוחד", לבין חברי "האיחוד" בגבת לביצוע החלוקה. תקופה זו היתה אחת הקשות בחיי חיים גבתי. הוא נעדר מהבית במשך כל ימי השבוע, וכאשר היה חוזר בימי שישי אחר-הצהריים, מיהר להגיע לישיבות של ועדת הביצוע. קיים פגישות והתייעצויות עם החברים. מזמן לזמן, הגיע לתל-אביב והיה שותף לדיונים עם חברי "הקיבוץ המאוחד" שהתנהלו אצל הרצפלד במרכז החקלאי – דיונים ממושכים ומורטי עצבים. בעומס העיקרי של הקמת הישוב וניהול המו"מ עם חברי גבת נשא אליעזר שושני, שעמד במרכז הפעולה והשקיע בה את כל כוחותיו ומרצו.

בפועל היחסים בין הצדדים היו עכורים למדי. אנשי ה"קיבוץ המאוחד" בגבת סירבו לתת לאנשי ה"שרון", השותפים המיועדים של אנשי "האיחוד" – להיכנס לחדר-האוכל ולקיים בו את אסיפותיהם. בתגובה לכך סירבו אנשי "האיחוד" להתיר את כניסתם של אנשי מחניים שהיו אמורים להשלים את גבת, לחדר-האוכל.

יום אחד כאשר חזר אליעזר מתל-אביב, ראה את ילדי הקיבוץ משחקים יחד על הדשא בלי לייחס חשיבות להבדלי ההשקפות של הוריהם. הוא ניגש נרגש אל, ליוליק שהיה אז מזכיר, ואמר לו: "ליוליק, אתה רוצה שאתה ואני נוציא את העז מהבית? תראה את הילדים. בוא נלמד מהם."

ליוליק הבין את הרמז ויחד עם אליעזר פעל להסרת האיום של שני הצדדים לגבי איסור הכניסה לחדר-האוכל. כולם השתמשו מאז בחדר האוכל המשותף.

חג הפסח מצא את החברים בעיצומה של שותפות אנוסה. בין החברים היה ויכוח על דרכי ההפרדה וחלוקת הרכוש. בהתקרב החג פנו חברי ה"איחוד" הפורשים בהצעה לערוך סדר פסח משותף. הנימוקים שהעלו היו כבדי משקל: יש משפחות "מעורבות" לא מועטות וקיים חשש שאם יהיו "סדרים" נפרדים יהיו חברים שלא יוכלו לחוג ביחד עם כל משפחתם.

אנשי "הקיבוץ המאוחד" היו חלוקים בדעותיהם. השוללים את עריכת "סדר" פסח המשותף, התנגדו בנימוק שסדר הפסח הוא ביטוי לחווייה חברתית, ובאין חברה אחת ניטל טעמו. ובנוסף, יש בזה גם טעם לגנאי, חוסר אמת ויושר. התומכים בעריכת הסדר המשותף סברו שישנם עוד חברים לא מעטים שהכרעתם אם להתפלג תלויה בטעמים משפחתיים. כל בני קבוצת "אלומה", שסיימה את לימודיה באותה שנה והיתה על סף הגיוס לצה"ל, תבעו את עריכת הסדר המשותף מהטעם שיש בנים ובנות אשר הכריעו נגד הוריהם ויש כאלה שטרם הכריעו. אחת מבנות הקבוצה הציגה את הדילמה בשיחה עם חברתה לקבוצה: "זהו הסדר האחרון שלי, והברירה בידי היא: סדר עם הוריי, או איתך..."

היו חברים שהודיעו שלא יבואו לסדר או שיסעו מן הבית. חברים אחרים החלו לתכנן לקיים סדר פרטי-משפחתי במקרה שלא יהיה סדר משותף. הרעיון הזה של קיום סדר פסח משפחתי-פרטי במקום ציבורי הפחיד את ליוליק יותר מכל. סדר משפחתי, הוא טען בלהט, הוא תקדים מסוכן שמי יודע לאן יוביל... זה יוביל לפירוק החברה כולה... הסכנה הזו הביאה את ליוליק להפוך לראש המדברים בעד הסדר המשותף. יודקה הלמן, נלחם נחרצות נגד. יאמין מלכין ואברהם כנעני הצטרפו לדעתו וסירבו בכל תוקף לחוג את הפסח במשותף עם המפא"יניקים.

אסיפת משק מיוחדת התכנסה לקבוע החלטה. לאחר דיון החליטה האסיפה בעד קיום "סדר" משותף. ההחלטה התקבלה בלב כבד בגלל החשש שההחלטה הזאת עלולה להרחיק מן ה"סדר" המשותף חברים ממפ"ם במיספר לא ידוע.

למרות המתח הרב התקיים ה"סדר" המשותף. כל החברים היו מסובין ביחד ללא חלוקה פוליטית. הגיעו כמובן גם אורחים רבים, אמנם קצת פחות מאשתקד. בוצע טקס "קציר העומר". התקיימה כל התוכנית הקבועה: קריאת ההגדה הקיבוצית, שירה, ריקודים. הכל כדת וכדין, אפילו הילדים שרו את: "מה נשתנה", כמימים ימימה כאילו באמת לא נשתנה דבר. אבל באולם שררה רוח נכאים. התוכנית בוצעה על-ידי הילדים, שעשו ככל יכולתם, אבל זה יצא בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו". סביב השולחנות לא הורגשה התעלות, השתתפות החברים בשירה לא היתה שלימה. לא שרתה רוח הדבקות החסידית שאיפיינה את השנים הקודמות. המשתתפים וקהל צופים היו ללא השראה. ללא הזדהות. התוכנית נדלתה חיש מהר. בשעה עשר בלילה נסתיימה מועקת ה"סדר" המשותף והאנוס.

יודקה הלמן נשאר נאמן לדעותיו עד הסוף. הוא בשום פנים ואופן לא הסכים להסב ל"טיש" (שולחן) אחד, עם המפא"יניקים! יודקה נסע בהפגנתיות לחגוג את הפסח ב"סדר" שערכו חברי קיבוץ אלונים. מאוחר בערב נסע ליוליק במיוחד להחזירו משם הביתה לגבת. כשנכנס לחדר האוכל, קבלו אותו חברי אלונים בשמחה ובתרועה, ובמחווה ליודקה הרימו כוס: "לחיי משק גבת של הקיבוץ המאוחד!"

ביום שישי – 25.4.52 נורתה אבן הפינה לנקודה החדשה של איחוד "גבת-השרון". עשרות דגלי הלאום והמעמד התבדרו ברוח מסביב לגבעה שעליה תיבנה הנקודה. לאחר שירת "התקווה", קריאת פרק בתנ"ך, ומחולות, פתח את החגיגה אליעזר שושני בהעלאת זכר חללי השואה ומלחמת השחרור: "לא מאהבת הריסה באנו להקים ישוב חדש מול גבת הקיימת אלא, מתוך צימאון הבניין והיצירה במסגרת של שלום אחים. ואנו מבקשים לטפח ערכי תנועה וחברה כפי שהורונו אבות תנועת העבודה."

הרב הזקן מנחם קרמראז'-כנעני הביא את ברכת ההורים מגבת ודרש בשבח האחדות ואחוות אחים. אחד מבניו היה מפא"יניק שעמד לעזוב. חיים גבתי קרא את מגילת היסוד של מה שהגדיר: "בית הבחירה החדש". הרצפלד לא שר את "שורו הביטו וראו".

הזמנה בלוח ההודעות בגבת, קראה לכל החברים להשתתף באירוע הזה. חברי "הקיבוץ המאוחד" לא נענו להזמנה. "אילו נענינו," כתב ליוליק, ב"יומן המשק" מ- 9.5.52, "היינו חייבים להגיד את אשר עם ליבנו בכנות ובאומץ. נוכחותנו היתה מחייבת אותנו ל'לכו נא וניווכחה,' דיבורנו היה מחייב לחשבון מר ונוקב, כי לכל אשר תשלח עינך בעמדך על הגבעה תיתקל בעדים וסמלים של ברית-חיים אשר הופרה, של עבר משותף אשר התכחשו לו. של דרך-חיים אחת אשר הבונים את הנקודה החדשה פנו לה עורף. אני נשבע," הכריז ליוליק: "כף רגלי לעולם לא תדרוך שם."

כדי לטפל בחלוקת הרכוש הורכבה ועדה בה ארבעה חברים: חיים גבתי, אליעזר שושני, ליוליק ואברהם כנעני. בדיונים מסויימים השתתף גם ניומקה בן צבי. הישיבות התקיימו בעיקר בשבתות, כיון שגבתי ואברהם כנעני היו עסוקים ברוב ימי השבוע והגיעו למשק רק לסופי השבוע. כמו כן נקבעה "ועדת שלושה" של "המחלקה להתיישבות" שחבריה היו: אברהם הרצפלד, שלמה כנרתי, ואברהם כנעני, ותפקידה לשמש בוררת בין הצדדים.

החלה מלאכת החלוקה.

מבצע החלוקה היה קשה. צריך היה לחלק: שטחי קרקע, מכסת מים, מקרקעין, מיטלטלין, מחסנים, זכויות וחובות, מיבני בטון ואבן, אינסטלציה. הכל היה צריך למדוד. הלוואות שהיה לפרוע.           

על-פי הסכם החלוקה היו אמורים המים והקרקע להתחלק שווה בשווה בין שני הפלגים. כלומר, כל צד היה זכאי ל-75 יחידות קרקע. ואולם משהתאחדו אנשי מפא"י, חברי גבת, עם חברי רמת-דוד וקבוצת השרון, הביאו איתם אנשי השרון "נדוניה" של 100 יחידות קרקע. ולפתע גדל "הרכוש" של אנשי מפא"י וגבת השרון ל-175 יחידות קרקע, בעוד קיבוץ גבת, הגדול באזור, נשאר עם 75 יחידות בלבד. מחצית השטח שעמד לרשותו לפני הפילוג.

כנרתי והרצפלד הציעו להוסיף לגבת שטחי קרקע עד 120 יחידות. אברהם כנעני תבע להחזיר לגבת את כמות יחידות הקרקע כפי שהיו לה לפני הפילוג. כחבר ועדת הקרקעות העליונה פנה אברהם כנעני ליו"ר הוועדה יוסף וייץ, ודרש שהוועדה תאשר לגבת מכסת קרקע כפי שהיתה לפני הפילוג.

יוסף וייץ השתכנע, וועדת הקרקעות העליונה אישרה 150 נחלאות של 60 דונם האחת, נחלת קבע של 9,000 דונם. כששמעו על כך אנשי ה"איחוד" בגבת הם נזעקו: "סקנדאל!" מיד כינסו את "הנהגת הסיעה הפורשת" וביקשו לבחור משלחת שתיסע לווייץ במטרה להניא אותו מלהסכים לבקשתו של כנעני. הם פנו אל אליעזר שושני: "אתה האיש המתאים לייצג אותנו."

אליעזר התנגד לבקשה וענה לעמיתיו: "לחרפה הזו אני לא מצטרף! מה זה איכפת לכם? ובאמת, מדוע שלא יקבלו עוד קרקע? תן לשני לחיות ותחיה! לא תיתן – לא תחיה!"

במקומו נבחרה משלחת של שלושה אנשים. אבל הם החליטו בסופו של דבר שלא לנסוע.

ב-23.10.53 קוימו הבירורים האחרונים. הגיעו הצדדים להסכם וחולקו האדמות. נשארו מספר חילוקי דעות, והוסכם למסור את החומר למשרד הקק"ל לביצוע המדידות. ב-30.11.53 נחתם בנפרד החוזה עם הקק"ל.

חלוקת בית החרושת, היוותה בעייה. הרוח החיה בהמצאות של שיפורים ושכלולים ובייצור הכלים, בבית החרושת שבנה ברמסון לגבת, היה יצחק נבו שנמנה על חברי "האיחוד". בעקבות הפילוג, הוחלט על ביטול השותפות עם ברמסון. המכונות שהוזמנו הגיעו ומצאו בעלי בית מפורדים ומסוכסכים. והנה גם התקבלה הזמנה גדולה לעבודה. אנשי "האיחוד" התנגדו להכנסת המכונות ולהפעלת המפעל. הם תבעו שכל בית החרושת, על כל ציודו, יעבור אליהם בלבד. העניין הובא לבירור בפני המרכז החקלאי, בינתיים הבניין החדש נשאר ריק, המכונות נשארו בארגזים, והמגע בין הצדדים הוקפא. המרכז החקלאי החליט כי יש להפעיל במשותף את המפעל ועל החלוקה תבוא החלטה מאוחר יותר. מהון להון המפעל נסגר, המכונות נמכרו, והמיבנה שימש ללול תרנגולות. הזוג ברמסון עזבו ועברו לגור בטבעון.

תהליך החלוקה השתרע על פני כל שנת 1953 ובחלקו, עבר גם לשנת 1954. המהלך היה מורכב ומסובך: חלוקת בעלי-חי, פרות ברפות, כבשים בדיר, מחסנים, טרקטורים, מכונות חקלאיות, מכוניות, מוסדות מלאכה, כלי-עבודה ועוד.

ועדת השלושה התעכבה על כל פרט. אפילו קבעה כי יש להשלים ציוד אישי של חברים – רשימה מפורטת שכללה מכנסי עבודה, פיג'מות, תחתונים, גופיות, תחתוני עבודה, גרבי מנוחה ועוד...

אנשי "האיחוד" תבעו לעצמם 50 אחוזים מן היבולים בשדות הפלחה, בהסתמכם על ההחלטה שהקרקע מתחלקת באורח שווה. אנשי "המאוחד" התנגדו וראו תביעה זאת כמופרכת, שהרי כל העבודה שהושקעה בשדות, הושקעה לפני החלוקה והיבול אינו שונה ממחסן התבואות המתחלק לפי אחוז החלוקה. ועדת השלושה קיבלה את דעת "המאוחד" וכפיצוי ל"איחוד" הוסיפו כי ניתנת להם זכות להשקיע עד גמר הקציר 3 אחוז עבודה יותר מחלקם ולקבל תמורתה בגרעינים. חברי ה"איחוד" ויתרו על הפיצוי הזה.

אנרגיה עצומה הושקעה בחלוקה. היחסים העכורים ממילא היקשו כבר על כל פעולה. במדרכות הצרות התהלכו האנשים כאשר היו מברכים לשלום רק את חבר מפלגתם. אם היה מפמ"ניק הולך ומולו היתה עוברת חברה ממפא"י, היה מתייחס אליה החבר ממפ"ם, כאל אוויר. וכמובן ההיפך.

למרות שבכל הענפים כבר עבדו לחוד, לפי ההשתייכות המפלגתית, נאלצו החברים לעבוד במשותף על דבר אחד – על החלוקה. בדיר: חילקו העובדים את הכבשים: כבשה אחת ל"מאוחד" הכבשה השניה ל"איחוד". ברפת חילקו את הפרות: פרה אחת ל"מאוחד", הפרה השניה ל"איחוד". בלול: תרנגולת אחת ל"מאוחד" התרנגולת השניה ל"איחוד". במחסן הבגדים: חולצה אחת ל"מאוחד" החולצה השנייה ל"איחוד". (כך גם הגופיות, המכנסיים, הגרביים, המגבות, הסדינים, וכדומה). במסגרייה: בורג אחד ל"מאוחד" הבורג השני ל"איחוד". בנגריה: קרש אחד ל"מאוחד" הקרש השני ל"איחוד". וכך הלאה וכך הלאה.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר: "ומותר האדם מן הבהמה אָיִן". אָיִן – פרשו חכמים – ראשי תיבות: "אדם יש נשמה". לא בטוח. יום אחד בא החזיר בטרוניה אל החמור: "למה זה כשבני האדם רוצים להשתמש בשמות גנאי הם משתמשים בשמנו?"

"נכון מאוד," ענה לו החמור, "זו באמת חזירות!"

אפשר שבגבת היה חילוף תפקידים. באותם ימים של פילוג, חי בדיר בגבת חמור אחד. תמיד, משהבחין החמור ברועה הנכנס לדיר ומתקרב אליו, התלהט ופתח בקולות נרגשים. בשל נעירותיו המוזיקליות נתן לו ליטמן, הרועה המסור, את הכינוי: "החזן".

יום אחד הופתעו ליטמן ועמיתו לעבודה בדיר, הרועה והסופר יוסל בירשטיין, כאשר בבוקר חורפי אחד מתח החמור את שריריו, סובב את זנבו, פתח את פיו, אבל קול לא יצא ממנו. זו ה,ייתה בבירור מחאת "חמור". בגבת חילקו כבר הכול. גם את משק החי. תרנגולות, בקר, וצאן. והנה הפרידו גם בין החמור "החזן" לבין האתון "המפא"יניקית" אותה קיבלו חברי "האיחוד". "החזן" מחה על המעשה בשתיקה.

ימים אחדים לאחר הפרידה מהאתון, ברח "החזן" מהדיר. ליטמן ידע מיד היכן לחפש. הוא הוביל את יוסל לנקודה החדשה של מתפלגי גבת שמעבר לכביש. החמור "החזן" עמד שם בחוץ והביט מעל לגדר על האתון שבתוך הסככה. הוא עמד שם כל הלילה בקור העז, מתחת לאפס, והתקרר. כשהבחין בהם, מתח עצמו, זנבו הקצר החל מסתובב במהירות, פיו נפער כמו פרסה של סוס, ונדמה היה שתצא מתוכו תרועה אדירה. כלום.

שלושתם – ליטמן, יוסל והחמור, חזרו יחד בשתיקה. כשחצו את הכביש בחזרה לגבת, שאל יוסל את ליטמן: "כיצד ידעת לאן ברח 'החזן'?"

"ידעתי," השיב לו, "משום ששאלתי את עצמי את השאלה: לו הייתי חמור, לאן הייתי בורח?"

החלוקה של נכסי דלא ניידי נמשכה ממש עד יום היציאה. עוד ביום האחרון עבדו על חלוקת כלי הבישול, והסירים במטבח, כלי ההגשה, צלחות וכוסות. הרהיטים בחדר האוכל, ארונות, שולחנות כסאות. התרופות והתכשירים במרפאה, מחסן המכולת, מיכלים לדלק ועוד. נשארו לחלוקה הפסנתר, הספריות ודברים נוספים שטרם בוצעה הערכתם.

בבעלות משותפת, נקבע, נשארו רק: "בית הרשל", "החורשה ע"ש קדושי פינסק", וכן בית הקברות. נקבע שהמפאי"ניקים יקברו מעתה בצד ימין של בית הקברות וחברי "המאוחד" בצד שמאל.

ב-5 במרץ 1953 בשעה 21:50, סטאלין התפגר. הוא גסס חמישה ימים. למחרת ב-6 במרס 1953 הגיעה הידיעה לגבת. באותו בוקר יצא אליעזר בנקיר, המורה לטבע וכימיה, עם כיתה לטיול. בדרך נודע שסטאלין מת. גרשון ישראלי ואיתן סט עצרו את הקבוצה בדום לזכרו. אליעזר, המורה השכיר המפא"יניק, המשיך ללכת. התלמידים גינו אותו כ"נטול חזון".

ב-8 במרץ יצא עיתון "על המשמר" בכותרת גדולה: "העולם המתקדם אבל על מותו של י. וו. סטאלין. שבק חיים המנהיג הגדול, אשר בהנהגתו הונחו היסודות האיתנים לחברה אל מעמדית, חוסלו המעמדות המנצלים, נהדפה מתקפת הדמים של הפאשיזם, הוחל במעבר אל הקומוניזם. בוצר מבצר השלום והסוציאליזם בעולם – ברית המועצות."

סטאלין, הוגדר כ"יורשו של לנין וממשיך גאוני של מפעלו ההיסטורי," ו"קברניט תנועות השלום בעולם שידריכו דורות במצעדם אל משטר הסוציאליזם והקומוניזם בכל רחבי תבל."

מודעת אבל של מפ"ם שנשלחה למרכז המפלגה הקומוניסטית במוסקבה, פורסמה בעיתון והגדירה את מות סטאלין כ"אסון": "המוני העמלים בעיר ובכפר הבונים את מולדתם העתיקה חדשה נחרדו לשמוע על האסון הגדול שירד על עמי בריה"מ, הפרולטריון העולמי, ועל כל האנושות המתקדמת, בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל סטלין. בשם מפ"ם מ. יערי י. חזן י. בן אהרון.

המשורר הפלמ"חניק יהודה עמיחי פירסם בעיתון שיר אבל: "מותו של סטאלין".

משלחת מפ"ם בראשות י. בן אהרון ומ. בנטוב, הביעה תנחומים לציר בולגריה – בוגדנוב שייצג את בריה"מ לאחר ניתוק יחסיה עם עם ישראל.

הפובליציסט אברהם תרשיש, עורך ביטאון "הקיבוץ המאוחד" – "מבפנים", שיבח במאמר ארוך את תכונותיו הייחודיות של סטאלין: "עמל שקדני, כישרון עבודה, יציבות בלתי נתונה להברקות 'גאוניות', בהירות שיפוט, רצון פלדה."

ילדי המשק קיבלו חוברת חדשה של "משמר לילדים" כאשר בשער תמונת סטאלין, והכותרת במסגרת שחורה – קברניט המהפכה איננו. "העולם נחרד לשמוע על מותו של סטלין שהיה לא רק ראש מדינה אלא אב אוהב ודואג. שפועלו הביא ברכה למאות מיליוני בני אדם."

בצוהרי יום שישי הורגשה תכונה מיוחדת בקיבוץ משמר העמק. אל חדר האוכל שבקיבוץ הגיעו לאט-לאט החברים. הם חדלו ממלאכתם; הקיבוץ כולו היה אפוף באבל כבד. הבשורות הרעות הגיעו. שם, ליד ספלי תה ופרוסות עבות של לחם בריבה, דיברו בלחש על התוצאות החמורות הכרוכות באבדנו של המנהיג הדגול... כביד נעלמה סולקו הפרסומות לחג הפורים... ובמקומם הופיע דף לבן עם מסגרת שחורה: "סטאלין איננו. אבל כבד ירד על הקיבוץ." ומודעה נוספת פורסמה במשמר העמק. "פורים בוטל, הערב בשיחת חברים ייאמרו דברים לזכרו. באווירה של אבל כבד חזרו החברים והתכנסו... לפני הקיר הצפוני הוצב פודיום קטן ועליו שולחן מכוסה מפה אדומה וכיסא. מן הקיר השקיף יוסיף ויסאריונוביץ'... וחיוכו הרחום לא מש מפיו... יעקב חזן עלה על הפודיום ועשה סימן לחברים לקום ולכבד את זכרו של המת בדקת דומייה. ראשו הכבד שח מעט, שפתיו החושניות חשוקות... עצם חזן את עיניו בחוזקה, ואמר בקול עמוק וטהור וחודר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה. היתה דומייה כבדה."

בסמינר הרעיוני ברמת אפעל ספד יצחק טבנקין לסטאלין. "בן סנדלר שנהיה למצביא."

בחדר האוכל בגבת שמעו גם כן על מותו של סטאלין ליד ספלי התה ופרוסות הלחם בריבה. הבוקר הגישו גם דגים מלוחים. לא הורגש צער גדול. חלק הצטערו שלא מת קודם. מותו של סטאלין בא מאוחר מדי מכל הבחינות. גם מבחינת גורלו של העולם, גם מבחינת משפחתו האישית, וכמובן גם מבחינת "קבוצת פינסק". לו היה מת שנתיים קודם, הכול היה נמנע.

במחצית 1954 הושלמה החלוקה של המשק, וגם הגיע לסיומו השלב הראשון של בניית היישוב החדש. ההעברה של חברי גבת והשרון ליישוב החדש, נקבעה לאמצע יולי. שר החקלאות פריץ נפתלי אישר לחיים גבתי מנכ"ל המשרד, חופשה מיוחדת לכמה שבועות לעזור בביצוע ההעברה.

ביום ראשון 15 ביולי 1954 החלה ההעברה לנקודה החדשה. חברי מפא"י העבירו את רכושם ליישוב החדש. ההעברה בוצעה בכלי רכב שונים ומשונים: במשאיות, בעגלות רתומות לטרקטורים ולסוסים. כאשר היו כבר על עגלת המשא בדרך ל"נקודה" החדשה, ניגש ליוליק אל ידידו האהוב עליו – אליעזר שושני, ואמר לו: "אליעזר, אני נשבע שכף רגלי לא תדרוך לעולם על אדמת הנקודה החדשה!"

אליעזר ענה לו בקריצת עין, "נו באמת ליוליק, אפילו להלוויה שלי לא תבוא?"

נורית שושני, בתם בת ה-14 של אליעזר ודבורה שושני, אמרה להוריה שהיא נשארת בגבת. אליעזר באמת חשש תמיד שרוב הבנים הבוגרים של המפא"יניקים יישארו בגבת ולא יעזבו לנקודה החדשה. דבורה אִמָּהּ פרצה בצעקה: "גבת לא נשאה אותך מתחת לליבה תשעה חודשים, כי אם אני. לאן שאני אלך גם את תלכי!"

נורית הצטרפה להוריה.

האוכלוסייה הותיקה התמקמה בשיכון הקבע, והדור הצעיר השתכן באופן זמני בצריפים ובחדרים בקומת הקרקע של שיכון הוותיקים. למחרת ההעברה החלו לפעול המטבח וחדר-האוכל ומוסדות השירות האחרים. הילדים הועברו לבתי-הילדים. תוך שבוע ימים עברו כולם לנקודה החדשה שנקראה בשם הזמני: "איחוד השרון-גבת". זמן מה לאחר מכן, הציע אורי שהם לקרא לישוב החדש – "יפעת", על שם הישוב הסמוך יפיע. קבוצת השרון-גבת החליטה לקבל את הצעתו.

משפחות שלמות נקרעו לשניים. הבן הראשון של הקבוצה צֶבִי, נשאר. הוריו – ישראל פרלוב-שהם וחווה בייגלמן-שהם ושני אחיו – עברו ליפעת. בשבתות היה ארנון שהם – הנכד, הולך ברגל עם הוריו, לבקרם ביפעת. הוריו של צֶבִי הפעילו לחץ על אימו – אטי, שתצטרף ל"איחוד" ותשפיע גם על בעלה. אטי, ניצולת שואה מילדי טרנסניסטריה, נקרעה בין הרצון ללכת אחר רצון בעלה ממפ"ם, לבין האמונה והביטחון שהשרו עליה מנהיגי "האיחוד" אליעזר שושני וחיים גבתי, ולא פחות מכך האמונה שרק זלטקה המטפלת בבית התינוקות של "האיחוד", תוכל לטפל כהלכה בבנה ארנון בן השנה וחצי. בבית התינוקות של "המאוחד" נשארה לעבוד אביטל הצעירה וחסרת הניסיון. אטי, בכל זאת, נשארה עם בעלה בגבת.             

יהושע גולדהור וחיה שיפמן עזבו ליפעת. בתם ורדה והסבא מיכאל גולדהור, אביו של יהושע, נשארו בגבת. סבא מיכאל גולדהור הגיע לגבת לא כחבר, אלא כהורה של חבר. עוד בפינסק היה סוציאליסט, מוותיקי מהפכות 1905 ו-1917. הוא היה חילוני, אבל בגבת חבר לבני גילו בקהילת "ההורים" ואפילו שמר מצוות. מיכאל קרא את "על המשמר". בנו יהושע שעבר ליפעת קרא את "דבר". בדיונים על הפילוג, לא יכול היה כ"הורה" להשתתף, אך בין החברים הכריז: "אלוהים אחד וקיבוץ אחד." הוא נחצה בין בנו, יהושע, שעבר ליפעת, לבין בתו, מנוחה, שנשארה בגבת. כל יום שבת היתה הנכדה אירית ברויטמן הולכת עם אימא, ורדה, לבקר את סבא יהושע גולדהור וסבתא חיה בביתם ביפעת. סבתא חיה היתה פותחת שולחן ומגישה מטעמים בכלי בדולח נוצצים. לאחר ארוחת ארבע מושקעת היו חוזרים מיפעת לגבת. מצד שני יהושע היה מגיע לגבת לבקר את אביו. לעתים היתה אירית, הנכדה, מבקרת גם את סבא מיכאל. זה היה נדיר שלילד בגבת יהיה סבא רבא. לרוב הילדים לא היו בכלל סבים או סבתות. למיכאל היה בחדרו שעון אורלוגין נדיר. השעון שהביא מפינסק היווה אטרקציה. אירית הנכדה נהנתה לשמוע את צליל השעון המורה על השעות העוברות.    

אריונק כנעני עזב את אחיו אברהם כנעני, ואת הוריו, ועבר גם הוא ליפעת. בשבתות בא לבקר את אביו הרב בבית הכנסת. אמו הרבנית תכבד אותו בעוגות פרי ידה.

משפחות נוספות נחצו. ביניהן משפחות שהבעל או האישה נטשו את בני זוגם ועברו לקיבוץ השכן. קלמן ליס החשמלאי נשאר בגבת. אשתו זלטקה עברה ליפעת. אחרי שנה של לבטים עזב גם הוא ליפעת.

יוסף פינסקי התרגש מאד מעזיבת המפא"יניקים. הנה מתגשם החזון הסוציאליסטי. הוא קם וצייר על הרפת כתובת גדולה באדום, מעוטרת בדגל אדום: "יום השחרור!" – משקל דומה ל"מלחמת השחרור". מאיר איילי המורה והמחנך של יוסף, שעזב ליפעת, נפגע עמוקות: "ממי הוא חוגג את "השחרור?" תמה, "ממני?"

למרות הכול, הפילוג בגבת נשא אופי מתון יותר מקיבוצים אחרים, וזאת בזכות קבוצה של חברים משני המחנות שידעה לנווט את מהלכיה בלי להיגרר לקיצוניות. בקיבוצים אחרים היתה קיצוניות רבה יותר. בעין חרוד הוקמה גדר תיל באמצע חדר האוכל. בגבת המצב היה שונה. הדבקות הסיעתית לא הפכה בגבת לעימות ולאיבה קיצוניים. אפשר שהסיבה לכך נעוצה ברצונם של רוב החברים להיות בלתי משוייכים, לכן גם נדחתה בזמנו הצטרפות הקבוצה ל"קיבוץ המאוחד". ויתכן שהסיבה למתינות היחסית נעוצה באנשים שיסדו את גבת: "חומר אנושי עממי" שהדיבור והמעשה שלהם שווים. דבר שקסם לכל האחרים שבאו בשעריה.

ה"סכיזמה", הפילוג המשמעותי ביותר בנצרות אירע במאה ה-11. הכנסייה הקתולית שמרכזה בוותיקן שברומא נפרדה מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוכסית שמרכזה בקונסטנטינופוליס. הכנסיות הופרדו בשל סיבות תיאולוגיות ופוליטיות. האורתודוכסים לא הכירו בטענת האפיפיור שהוא "ממלא מקומו" של פטרוס, שהוא ממלא מקומו של ישו, עלי אדמות, ולו הסמכות לשלוט בעולם. פילוג נוסף נגרם מאוחר יותר כאשר לותר לא הכיר באותה תורת "ממלא המקום". "הסכיזמה" בנצרות הביאה לקורבנות אדם רבים.

המאבק בקבוצת פינסק, אמנם, לא הביא לקורבנות אדם, אבל בכל זאת גם כאן, בגבת, שילם מישהו בחייו על המאבק האידיאולוגי פוליטי: בכיתות ו'-ז'-ח' חשו ילדי קבוצת "לאור" על בשרם את המאבק האידיאולוגי של הוריהם שהתרחש באותו זמן בכל הארץ, המאבק בין מפ"ם למפא"י. בקבוצה זו היתה בעיית המחלוקת חריפה במיוחד כיוון שהיו בה עשרים ילדים תומכי מפא"י (כלומר, בנים של הורים תומכי מפא"י) ורק עשרה ילדים תומכי מפ"ם (כלומר בנים של הורים תומכי מפ"ם). בדרך כלל הפרופורציות היו הפוכות. את התקופה הזו עברה איתם מורתם סימה ברוד, שהיתה אוהדת מפא"י ושילמה על כך באופן אישי כיוון שכל מה שאמרה לעניין נרשם נגדה על ידי אוהדי מפ"ם.

תחילה היה מאבק במישור האידיאולוגי בלבד, מאוחר יותר הפרידו בין בני הכיתה, תחילה בלימודים ואחר כך גם במגורים. זו היתה הכיתה הראשונה שההורים המפא"יניקים שלה התמרדו ואמרו: "הילדים הם שלנו ואנחנו נחליט לאן הם הולכים!"

הילדה נורית שושני עברה באותו זמן משבר קשה ביותר כי בתור בת מפא"י, היא נותקה מחבריה שעיה כהן, והדס הדרי שנשארו בגבת. כשרק הפרידו אותם במגורים ובלימודים עדיין היתה התעניינות רבה, אך הנתק הלך והתגבר. לפני הפילוג הסופי כל צד ניסה לשכנע את הצד השני ללכת נגד ההורים ולהצטרף אליו. ניסו להשפיע על בני מפא"י להישאר בגבת ולהיפך. בדרך כלל הצעירים השתכנעו לעזוב את הוריהם המפא"יניקים ולהישאר במפ"ם ובגבת. זו היתה תקופה קשה לילדי הקבוצה כיוון שעד אז בין החברים כולם תמיד שררה אווירה טובה. כולם אהבו לשבת ולשיר ואהבו לחיות ביחד. הניתוק הזה היווה משבר אמיתי. כל הילדים אהבו את הקיבוץ והזדהו עימו והרגישו "ילדים של הקיבוץ" ללא שום ניכור, ללא קשר למפלגה של ההורים. הילדים הכירו את כולם והאווירה היתה מיוחדת במינה, כולם היו צעירים פרט למעט הורים של מעט חברים שהצליחו להביאם לארץ ולגבת לפני השואה. רק למעטים מהילדים היו סבים וסבתות. "חג המחזור" – קבלת מחזור נוסף לחברות היה חג לקיבוץ כולו – כיתה שלמה מצטרפת לקבוצה! – ואז לפתע בא הפירוד בין הילדים. באסיפות החברים שדנו בשאלת הפילוג היו צעקות זעם איומות. הילדים הלכו עם פיג'מות, הסתתרו ליד חדר האוכל והאזינו לוויכוחים הסוערים. לעתים כשראו את כל הזעם והצעקות עמדו שם ובכו.

הדבר המשותף היחיד שעוד נשאר לכל הילדים היה כלב משותף. הילדים קראו לו "זריז", (במלעיל) את הכלב כל הילדים אהבו, טיפחו, פינקו, והעניקו לו את אהבתם. אחרי הכול, לכלב לא היו העדפות פוליטיות, הוא היה משותף לכולם.

בוקר אחד קמו הילדים והנה הכלב מונח ללא רוח חיים, הרעילו אותו. השמועה שהתגלגלה אמרה שמעשה הנבלה נעשה בידי חבר משק אחד – החבר האחראי על הנוי בגבת. הוא המרעיל. מניה וביה התאחדו כל בני הקבוצה, כולם עד אחד: ילדים מפ"מניקים, ומפא"יניקים, לפעולה משותפת. באותו לילה כולם לא הלכו לישון. באישון לילה ובאין רואה קמו, הלכו כאיש אחד לגינתו של אותו חבר והשמידו לו במחי יד אחת את גינתו. לא נותר בה צמח אחד לא עקור. היה ברור לכולם שזו היא הנקמה הראויה.

למחרת הוזמנו כולם לבירור. חלק מההורים דווקא הבינו ללב הילדים: אחד ההורים אמר שרק הכלב הזה נשאר לנו משותף מכל הפילוג הקשה, והנה גם אותו באים והורגים לנו. חלק מהמבוגרים חשו אשמה על הניתוק.    

בכיתה י"א הקבוצה נפרדה סופית ועברה מעבר לגבעה, ליישוב החדש. ביום הניתוק היה בכי נורא. כולם בכו... זכרו את הילדות המשותפת ואת החיים הטובים יחד. את החברוּת בין כולם וכמובן גם את הכלב שנפל קורבן לקנאות הבלתי תאומן של הגדולים.

משעבר חיים גבתי ליפעת התפנה לדאוג גם לעצמו ולבנות את ביתו. שנים רבות הוא חי עם אשתו ליובה ללא ילדים. ליובה לא ילדה לו ילד. חיים החליט לקחת אישה נוספת. בעבודתו במזכירות ה"קיבוץ המאוחד", קשר קשרי ידידות עם בתיה, חברת קיבוץ בית-השיטה. והנה נולדה לו בת מבתיה. היתה זו חוויה עמוקה: בגיל 50 נהיה חיים גבתי לאב. ליובה האהובה טובת הלב, שבמשך שנים התהלכה בהרגשת אשמה על אשר לא יכלה להעניק לגבתי ילד, הסכימה לקבל את הבת רותי לחיק המשפחה. היא אימצה אותה בצורה טבעית ובאהבה רבה. מעכשיו חילק גבתי את עיתותיו בין יפעת לבית השיטה.

חלוקה בין שתי נשים היה מעשה חלוצי כמעט ללא תקדים בין החלוצים העמק. נכון, היה לכך תקדים, מהצד השני של העמק: יעקב חזן, ממייסדי "השומר הצעיר", מקיבוץ משמר העמק, היה הראשון שעשה Ménage à Trois. אבל אצל אנשי "השומר הצעיר", הרומנטיקה הסקסואלית היתה שונה מאצל הפינסקאים. אצל גבתי, בניגוד לחזן, לא היה מדובר בתאוות בשרים גרידא, אלא בהקמת משפחה. יעקב חזן גם פלירטט עם "שתי המולדות": "ארץ ישראל", והמולדת השנייה: "ברית המועצות". לפינסקאים הייתה רק מולדת אחת: "ארץ ישראל".

אבל אבוי, כל המאמץ האדיר שעשה חיים גבתי למען פילוג הקבוצה, פילוג שנפל כביכול על הנושא העקרוני של: "חינוך הנוער", (זו לפחות היתה האמתלה הרשמית), נראה מעתה קצת גרוטסקי: חיים גבתי הבטיח אמנם ב"פילוג" את המשך הקריירה שלו במפא"י, שבמהלכה הגיע עד למשרת שר החקלאות, אבל רותי – בתו של גבתי, גרה והתחנכה לא ביפעת של מפא"י אלא, בקיבוץ בית השיטה השייך ל"קיבוץ המאוחד". הילדה רותי גבתי, בתו של חיים גבתי, קיבלה חינוך "מאוחדניק", חינוך ברוחו של טבנקין...

* * *

יצחק קרונזון

סיפור לט"ו בשבט

מתוך ספרו החדש "כי מנגד תראה", מבחר סיפורים בהוצאת "עם עובד", 2010

... לפני שלושים וארבע שנים, בחופש הגדול האחרון של בית-הספר התיכון, שכר קיבוץ ג' את חברי ואותי שנעבוד במחסן התערובת... קיבוץ ג' היה זקוק לידיים עובדות, אפילו שכירות, כיוון שבאותם הימים כמחצית החברים נטשו את הקיבוץ ועברו אל גבעה סמוכה, שם הם הקימו את קיבוץ י'.

היו אלה ימי הפילוג שתחילתו היתה בוויכוח אידיאולוגי. לא הייתי בקיא ברזי הוויכוח, ועל-כן איני יכול לתאר את פרטיו, אני חושש שגם המתווכחים לא הבינו את הניגודים – רק מי שבאמת היה יכול להבחין בין איחוד ובין מאוחד יכול היה להבין מדוע התפרקה קבוצה שהיתה מלוכדת שלושים שנה, ומדוע חבריה לא יכלו להמשיך ולחיות יחד.

בתחילה חילקו רק את הרכוש. כל פריט סומן היטב, גם כדי שהאויבים לא ישתמשו ברכושם, ובעיקר כדי שהם לא ישתמשו, חלילה, ברכוש האויב, שוודאי דבק בו כתם של עיוות אידיאולוגי.

בני האיחוד, למשל, ניקבו את ידיות המזלגות והכפיות והיו מקפידים, כמו יהודי שומר מצוות הנזהר בכלי בשר וחלב, שלא לאכול במזלגות לא-מנוקבים השייכים לקיבוץ המאוחד, וגם להיפך. אחר-כך נזהרו לא להיתקל איש באויבו ולא לדבר איתו מטוב ועד רע. באמצע חדר האוכל הקימו מחיצה גבוהה, שיהיו פטורים מלהביט איש באויבו, אפילו בשגגה. זוגות מעורבים נפרדו, בנים עזבו את הוריהם, וכשגמרו כולם והחליטו כי אף האדמה לא תישא אותם יחד, הלכו בני האיחוד והקימו קיבוץ חדש והשאירו את חבריהם מהקיבוץ המאוחד בג'. בין שני הקיבוצים הפרידה עתה גדר תיל, והרים של שנאה ומרירות הלכו וגבהו ככל שפרטי המחלוקת הלכו והיטשטשו.

אחרי שלושה ימי עבודה מפרכים במחסן התערובת פנה אלינו סדרן העבודה ושאל אם אנחנו מעוניינים בעבודה נוספת. מובן שרצינו, הרי באנו אל הקיבוץ כדי להשתכר כמה שיותר. הסדרן הבטיח שישלם לנו שמונה לירות בעד עבודת לילה מיוחדת.

בשעה תשע, אחרי ארוחת הערב, התייצבנו ליד ברז המים הקרים. אחד מחברי הקיבוץ הסיע אותנו בטרקטור אל השדות. עצרנו ליד גדר התיל שהפרידה בין קיבוץ ג' (מאחוד) לקיבוץ י' (איחוד). חבר הקיבוץ הממונה עלינו הורה לנו מה לעשות. ההוראה החשובה ביותר היתה שאם ניתפס לא נספר מי שלח אותנו. אחר-כך עברנו את הגדר ונכנסו אל המטע החדש של קיבוץ י'.

במשך שעתיים ביצענו את העבודה שהוטלה עלינו – את כל השתילים במטע עקרנו. אחר-כך שברנו את השתילים העקורים, כך שלא היה אפשר לשתלם שוב. כשסיימנו, טיפסנו על גדר התיל וחזרנו אל אדמת ג'. הטרקטור חיכה לנו במקום שנקבע לפני הפעולה, וחסר הקיבוץ הממונה שמח על הצלחתנו ואמר "כל הכבוד, חבר'ה" (עד אז קראו לנו שם "השכירים". הכינוי "חבר'ה" היה שמור רק לעובדי החינם – לחברי הקיבוץ, לילדי חברת הנוער, ולחיילי הנח"ל ולחניכי מחנה העבודה).

כאשר טיפסתי על גדר התיל נדקרתי בברזל חלוד. חבר הקיבוץ שבדק את היד החליט שכדאי לטפל בי במרפאה. השעה היתה כבר אחרי חצות, ולכן נסענו לחדרה של האחות איטה, כדי לאסוף אותה. לפני שהגענו לחדרה של איטה, פנה אליי חבר הקיבוץ, שחש כלפיי קירבה מיוחדת אחרי שנפצעתי בעת מילוי תפקידי למען הקיבוץ המאוחד, ואמר לי שפואד מהפלחה תוקע לה. כשהבחין שלא הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר, קיבלתי ממנו הסבר מדוייק על טיב היחסים המיניים שקיימה האחות עם מרכז הפלחה בקיבוץ (את האחות הכרתי רק באותו הלילה, ואת פואד לא פגשתי מעולם).

איטה פתחה למעני את המרפאה, רחצה את ידי וחבשה אותה, אחר-כך קבעה שיש לחסן אותי נגד טטאנוס. במשך שעתיים היא הזריקה לי את הנסיוב כל עשרים דקות בריכושים עולים, כפי שנדרש. הופתעתי, שלמרות התקיעות שתקע לה פואד למורת-רוחם של חברֵי ג', היא היתה חביבה מאוד ומסורה.

את הכסף שילמו לנו, כפי שהובטח. אני יכול אפוא להעיד כי בין האיחוד לקיבוץ המאוחד לא היתה רק שנאת חינם. (עמ' 193-191).

1988

אהוד: קיבוץ ג' הוא כנראה גבת וקיבוץ י' – יפעת. מאז ספרו של יאיר לפיד על אביו, כמעט שלא קראתי ספר מהנה ומרתק כספרו של קרונזון; ואני משתתף בצערם של חבריי ובעיקר של חברותיי, שהספיקו בזמן הזה לקרוא רק כשלושים עמודים משלושים ספרים אחרים, מקור ותרגום, שאותם קנו במיטב כספם ודיברו עליהם רק טובות במסיבות חברתיות.

* * *

לאביבה ועזי שטרן היקרים

ברכות רבות למלאת יובל שנים

לנישואיכם המאושרים

ביום 15 לחודש נובמבר 1960

במועדון הוועד למען החייל על הכרמל, שם גם נפגשו לראשונה והונצחו איתכם בצילום משותף שני חבריכם – המיסתורית ובעלה-לעתיד, שלא הכירו עדיין זה את זה ואינם זוכרים כלל זה את זה מאותו מעמד, ולקח להם כתריסר שנים ויותר עד שבזכותכם נפגשו פעם נוספת, ושכר שידוך – אתם ביקשתם מהם שלא יבואו אליכם בטענות, ואמנם נשארתם חברים טובים שלהם עד עצם היום הזה.

* * *

איטה טיטלבוים

השוקולד הראשון שלי

אבא אמר לאמא שהמלחמה נגמרה. אני בת שש. לא ידעתי שהיתה מלחמה. גם לא ידעתי שיש שוקולד וצעצועים למיניהם. לא חסר לי שום דבר. כל מה שרציתי קיבלתי. רציתי שיתלו על צווארי צלב כמו לחברותיי בגן (אבא נקב חור במטבע והשחיל בו חבל דק ותלה על צווארי), וגם ביקשתי שישימו תמונה של מריה הקדושה באחת מפינות החדר כדי שאוכל לכרוע על ברכיי ולהתפלל.

 גרנו בכפר קטן ברוסיה. את שם הכפר אינני יודעת עד היום. שנים רבות עברו עד שידעתי שהכפר שכן במחוז אסטרחן על יד הוולגה. (יש 420 כפרים ועיירות במחוז אסטרחן).

החיים בכפר היו שלווים עבורי. אבא ואמא עבדו. אבא היה איש התחזוקה של המאפייה המקומית (רוב הגברים המקומיים היו מגוייסים) והיה מביא בצק תפוח מוכן לאפיית לחם. אמא עבדה בבית חרושת לדגים. בגיל המתאים הייתי בגן, ילדה יהודייה יחידה. ילדה בהירת שיער שמנמנה ועם לחיים אדומות.

אהבתי את הגן ובעיקר את הגננת היפה, שמלחים צחורי מדים היו באים לבקר אותה ונושאים אותי בזרועותיהם. אותי, הילדה היהודייה הבלונדינית.

לא זכור לי שדיברו איתי על מלחמה. גם לא סיפרו לי שאנחנו גרים בכפר הקטן בגלל שברחנו מווארשה הכבושה על ידי הגרמנים. אבא אמר שהגרמנים הורגים אנשים ושיהרגו גם אותנו אם לא נברח משם. אמא, בחוסר רצון, ואבא – ארזו את מעט החפצים שהיו ברשותם, ארזו גם אותי בתוך כר ונדדו שנים ברחבי רוסיה עד שהדרימו והתיישבו בכפר הקטן.

ואולי כן ידעתי שיש מלחמה. באחד הלילות, עוד בטרם הגענו לכפר, הרכיב אותי אבא על כתפיו ויצאנו לצפות באורות הגדולים "בכוכבים הנופלים". סטלינגרד הופצצה קשות ואנחנו היינו במרחק מספיק כי לראות זאת בלילה.

כנראה שבעמקי ליבי בן החמש ידעתי שמשהו לא טוב מתרחש, כשחברתי מהגן הזמינה אותי לביתה לראות את אביה שחזר מהמלחמה קטוע רגל. כי בדרך בחזרה הביתה ידעתי שאני צפויה לעונש כי לא חיכית לאימי על יד ביתנו בשובי מהגן. והדרך היתה קשה, ובכיתי. בכיתי אולי מרחמים על אביה של חברתי או כי הרגשתי שאני עצובה. ואז הגיעו "המחפשים", אמא ואבא, והעונש איתם. הישבן האדים. לא סלחתי על העונש.

אבא אמר שכנראה נעזוב את הכפר בזמן הקרוב. לא אלך יותר לגן ולא אראה את הגננת האהובה עליי אבל גם לא יחפפו כל ערב את ראשי בנפט כדי להפטר מהכינים הענקיות שהיו שורצות בשערותיי במשך היום.

הגיע מכתב מדודי בונים באמריקה. הוא חיפש דרך הצלב האדום את שני אחיו ואחותו שנותרו באירופה ומצא רק אותנו. כעבור זמן לא רב הגיעה גם ה"חבילה" הראשונה. שק יוטה ובתוכו חבילה מתפוררת. ה"חבילה" נדדה כשישה חודשים ברחבי רוסיה כשתכולתה מתמעטת. כשהגיעה אלינו ופרמנו את השק התפזרו מתוכו סוכריות צבעוניות בטעם שלא הכרתי. טעם שוקולד.

ה"חבילות" ליוו אותנו הרבה שנים. בעיקר אהבתי את הסוכריות הצבעוניות. (לימים ידעתי שאלה היו סוכריות (M&M's. ה"חבילות" ליוו אותנו שנתיים במחנות העקורים בגרמניה, ובתקופת הצנע בישראל. דודי בונים לא היה עשיר גדול אבל דאג שנאכל טוב, שנתלבש יפה, שנקרא את עיתון ה"פֿאָרװערטס", וכמובן שננשנש את הממתקים הצבעוניים שעד היום טעמם אינו דומה לאלו שהגיעו ב"חבילה".

[ר' צרופת התמונה של הכותבת בת חמש באסטרחן].

* * *

יהודה דרורי

למה אין תעודות זהות חכמות?

קראנו לאחרונה על הקלות הבלתי נסבלת שבה מעבדת הזיופים החרדית יצרה אלפי תעודות זהות פיקטיביות, וכך נגזלו עשרות מיליוני שקלים מקופת המדינה (כי המדינה היא: "גויים – ולכן מותר לרמותה").

לא באתי כאן לדון במגזר זה העולה לנו מאות מיליונים, מגזר שאינו משתתף בהגנת המדינה ובכלכלתה (ולבטח לא בכל שטח אחר), אלא מגזר פרזיטי ביסודו, הנשען על סחטנות קואליציונית ואמצעי מירמה נוספים. ומי שחושב שהרמאות וההונאה הזו היתה נחלתן של ישיבות אחדות בלבד, שיתכונן לחקירות שבהן תתברר עוצמת השחיתות הזו.

האם יש למישהו ספק כמה תעודות זהות חרדיות מסתובבות בשטח ורשומות כמקבלי קיצבה? קחו למשל את בנה של בת דודתי, שהגיע הנה לפני שנתיים כ"עולה חדש". הצעיר החבדני"ק בא לישיבה ופנימייה באזור המרכז. הוא אגב נכה עם סכרת נעורים קשה, ואחרי ששהה מספיק חודשים וביסס את קצבאותיו השונות מהביטוח הלאומי שלנו, חזר לנצח לבית אימו בארה"ב, כאשר הוא משאיר את תעודת הזהות שלו ואת כל הקצבאות שיקבל – לטובת הישיבה שלו.

כמה כמוהו יש?

"הרבה," הוא הודה והוסיף ללא בושה: "למי זה מפריע? זה עוזר ללימוד תורה."

התרגיל של ה"עולים החוזרים" מוכר לאנשי הביטוח הלאומי. באופן בלתי רשמי מודים ראשיו, שאלפי חרדים החיים בברוקלין ובקהילות רבות אחרות ברחבי ארה"ב ואירופה – מקבלים קצבאות שונות מהביטוח הלאומי שלנו, כספים שעוברים למוסדות ולאישים במימסד החרדי בארץ.

ומה אני מחדש כאן? הלא כולנו מודעים ל"כלכלה החרדית" המצויה בארצנו זה יותר מ-60 שנה והעולה למדינה מיליארדי שקלים כל שנה. כולנו גם מודעים כיצד החרדים שולטים זה שנים על ועדת הכספים בכנסת (למה?...)

השאלה היא האם יש דרך לעצור זאת?

והתשובה: יש ויש!

הדרך הפשוטה והכי טובה אשר הגו מיספר מומחים ושרים בעבר היא בהחלפת תעודות הזהות הקיימות ב"תעודות חכמות". בתעודות שאינן ניתנות לזיוף, תעודות שעימן רק בעל התעודה המקורי יוכל אישית לקבל את קצבתו וגם להצביע באמצעותה בבחירות.

מלבד עצירת הונאות ענק, לתעודת הזהות החכמה יש ערך ביטחוני ממדרגה ראשונה, ועל כך כבר עמדו ראשי השב"כ והמשטרה. תעודת הזהות החכמה תאתר את כל מי שלא צריך להימצא בישראל, את כל אלו המהווים סיכון בטחוני, כמו אנשי האיסלם הקיצוני ששתלו עצמם בארץ בעזרת תעודות זהות מזויפות ונהנים מהביטוח הלאומי, מחינוך וביטוח בריאות ולא משלמים מיסים. וכדאי להזכיר פה, ומבחינה פוליטית נציין, כי בבחירות הנערכות במגזר החרדי (וגם הערבי) מופיעים בקלפיות לא מעט "מצביעים" שמזמן עברו מהעולם... כי לא ניתן לזהותם בבטחה על-פי תעודות הזהות הקיימות.

הטכנולוגיה של התעודה החכמה ידועה זה מכבר והמדינה הוציאה יותר ממכרז אחד בנושא, ואף כי נמצאו חברות לביצוע הדבר, ובסכום סביר, תמיד יש "מישהו" שזורק מקלות בגלגלים והתהליך נעצר. מי שפועל נגד התעודה החכמה, מלבד החרדים הם כמובן החכי"ם הערביים ואנשי השמאל הישראלי. "זה יפגע בזכויות האזרח!" – אומרים, כאשר הכוונה האמיתית היא שזה יזהה את כל השוהים הבלתי חוקיים, כולל עשרות אלפי פלסטינים שהיגרו למדינת ישראל משטחי יהודה ושומרון.

התחמנות הערבית והחרדית מוצצת את לשד המדינה, עולה לנו מיליארדים כל שנה. אז מדוע לעזאזל לא מוציאים את תעודות הזהות חכמות ?

האם לעובדה שיש לנו שר פנים חרדי יש קשר לכך?

לו ולאלוהיו פתרונים.

* * *

בן בן ארי

לִפְעָמִים נִדְמֶה שֶׁאַתְּ רוּחַ

לִפְעָמִים נִדְמֶה

שֶׁאַתְּ רוּחַ

הַנּוֹשֶׁפֶת בְּעָרְפִּי

קִיּוּמֵךְ לְהַזְכִּיר.

לִפְעָמִים נִדְמֶה

שֶׁאַתְּ רוּחַ

הַנּוֹשֶׁבֶת בִּכְנָפַי

מַשָּקָן, כֹּה אֹהַב.

לִפְעָמִים נִדְמֶה

שֶׁאַתְּ רוּחַ

בִּלְעָדֶיהָ יִבְגְּדוּ

מִפְרָשַׂי, בִּי.

–

נִשְׁפִי, יָפָתִי,

נִשְבִי בְּכָל עֹז,

מִפְרָשַׂי בָּךְ בּוֹטְחִים,

וַאֲנִי.

* * *

רות ירדני כץ

לאה'לה

יום אחד צילצל הפעמון. פתחתי את השער, ומולי עמדה בחורה באמצע שנות העשרים, לבושה "טיפ-טופ" כאילו יצאה ברגע זה מירחון אופנתי. את גופה החטוב והתמיר עטפה חליפת קיץ בת שני חלקים מבד משי בצבע כחול-ים. חצאית שהגיעה עד לקרסוליה, ואת צווארה עטף צעיף בצבע לבן מאותו בד. היא שאלה אם הארון המצוייר שעומד בכניסה לדירה עומד למכירה. תשובתי היתה שלילית. עשתה עצמה כאילו לא שמעה את תשובתי, ונקבה במחיר. חזרתי ואמרתי שהארון נשאר כאן. היא שלחה אליי מבט עקשני והעלתה את המחיר. חוצפתה לא השאירה אותי אדישה, ובכעס אמרתי:

"גבירתי הצעירה, הארון איננו עומד למכירה!"

פתאום חייכה אליי ופניה הסמכותיים לבשו רכות ויופי מדהימים. ביקשה סליחה והלכה.

חלפו שני ימים והיא הופיעה עם זר פרחים. "באתי להתנצל על ביקורי הקודם ולשאול אולי בכל זאת הארון למכירה? הנה, הפרחים בשבילך."

צחקתי. הופעתה המרשימה והכובשת, עיניה הגדולות והחודרות, חיוכה שגילה שני טורי שיניים מסודרים להפליא, שערה המתולתל והגולש, וביטחונה הרב, סיקרנו אותי. 

"הארון באופן סופי ומוחלט איננו למכירה. אבל את מוזמנת להיכנס ולשתות איתי קפה."        

 "בכוס זכוכית בבקשה." 

היא סיפרה על משפחתה החרדית והמבוססת ועל עיסוקיה. היא מעצבת פנים וגם קונה רהיטים עתיקים וכשצריך לשפץ ולשחזר אותם היא עושה זאת ומוכרת הלאה. "עסק לא רע בכלל." אמרה בחיוך גדול.

כך הכרתי את לאה'לה, וכך היא נכנסה לתוך חיי ואני לתוך חייה. ביקוריה הלכו ותכפו. היא באה ויצאה מתי שבא לה. בוקר אחד היא הופיעה בשעה שש וחצי בבוקר וביקשה לשתות קפה, ולילה אחד הופיעה קצת לפני חצות. היא התנצלה: "אני יודעת שזה קצת מאוחר, אבל אני חייבת לשנות אווירה."

התרגלתי לכניסות והיציאות שלה, התרגלתי למצבי הרוח הקיצוניים שלה, להתנהגותה שפעם היתה כנועה ופעם סוערת. גם התרגלתי לכך שהיתה נעלמת לימים רבים, לא יוצרת קשר ופתאום חוזרת מחייכת כאילו לא קרה כלום. כאשר שאלתי: "לאה'לה, לאן נעלמת ולמה לא התקשרת?" היא שתקה. לא ענתה. 

אחרי שלא שמעתי ממנה ימים רבים היא טילפנה והודיעה שהיא באה תיכף ומיד. כדרכה היא לא שאלה אם זה בסדר, או אם זה נוח. אחרי חצי שעה הופיעה והמראה שלה היה אחר. חשבתי שעיני מתעתעות בי. זו לא היתה אותה לאה'לה. היא רזתה, פניה היו חיוורים, עייפים ועצובים. לא אותה לאה'לה הנמרצת, המלהיבה והסוחפת. נכנסה לדירה ואני שאלתי בדאגה: "מה קרה?" והיא השיבה: "אני הולכת לאיבוד."

"מה עובר עליך לאה'לה?" חיוך נטול שמחה נמתח על פניה. היא נשכה את שפתיה וחיפשה בייאוש אחר המילים. המתנתי בסבלנות וזה בא.

"אני חייבת להחליט ומהר. יש לי רק שתי אפשרויות זה "או" או "או". וה"או" או "או" מטריפים את דעתי. במה שאבחר אהיה במלכודת. אם אבחר ב"או" הראשון אהיה מנודה. אם אבחר ב"או" השני אהיה אומללה."

היא הביטה היישר לתוך עיניי והמשיכה: "נקלעתי למצב שאין ממנו מוצא. תסבוכת מבהילה, מצב שכל החלטה תוביל לאסון אישי. לא רק שלי, לכל הסובבים אותי. אני מאוהבת עד כדי טירוף בבחור לא-יהודי. אני לאה'לה, שגדלתי והתחנכתי בבית חרדי, בעולם אדוק, סגור ומלחיץ, מאוהבת בבחור לא-יהודי. את מבינה על מה אני מדברת? את קולטת איפה אני נמצאת? אל תשאלי שאלות. אני אספר לך. אפילו בעולם החרדי קורה שפוגשים אנשים מעולם אחר."

היא לקחה נשימה.

"דודי העשיר ששמו הוא מנחם, החליט לבנות בית רחב ידיים. הוא הזמין ארכיטקט מאיטליה שיתכנן ויפקח על בניית הארמון, וממני ביקש לעצב את פנים הבית. ברגע שראיתי את הארכיטקט נפל דבר. הרעמים רעמו, הברקים ברקו והאדמה רעדה. כל פגישת עבודה היתה סבל אמיתי. כל מילה שלו, חיוך, מבט, מוטטו אותי. מכל פגישת עבודה חזרתי לבית הרוסה, פצועה, חולמת ומפנטזת. לא יכולתי להירדם בלילות ובבוקר קמתי סחוטה ועייפה. כמה אפשר לדכא תשוקה? כמה בן האדם יכול לסבול, לכאוב, להתייסר, לחלום ולהתגעגע? כמה אפשר להתאפק? גם הוא הרגיש אותו דבר. שנינו ידענו שאסור לנו להיכנס להרפתקה שלא תוביל לשום מקום. למרות הכל קרה מה שהיה צריך לקרות. אי-אפשר היה לעצור יותר. בפעם הראשונה כשזה קרה הבנתי מה משמעות האמירה להיות ברקיע השביעי, להיות נאהבת, אהובה, אוהבת. אהבה שחצתה גבולות בין בחורה חרדית לבחור איטלקי קתולי. את בתוליי לא איבדתי כי הוא אמר שאת זה הוא לא יכול לקחת ממני. באותו ערב קסום בדירה קטנה נתנו לעצמנו כל מה שאפשר לתת. בחוץ ירד גשם, ושנינו נוגעים, מלטפים מחבקים ומדברים על עתיד שלא יכול להיות שלנו."

לאה'לה עצרה שוב, עיניה חסרות המנוחה שוטטו בחדר ואז היא קמה בפתאומיות וזעקה מכאב: "תגידי, מי קובע מי יהיה מאושר ומי יהיה אומלל? זה שיושב במרומים, ההורים?" היא חזרה למקומה, הרכינה ראשה, עטפה את פניה בשתי ידיה ופרצה בבכי מר.

ניגשתי אליה ואימצתי אותה חזק אליי. היא הביטה בי ואמרה בלחש: "אני הבחורה החרדית מנהלת רומן עם בחור לא-יהודי כבר כמה חודשים. אפילו לך לא העזתי לספר. את מדמיינת לעצמך מה היה קורה או מה יקרה אם הדבר יתגלה? סוף העולם! הוריי, המשפחה הקטנה והמורחבת, הקהילה – יסקלו אותי באבנים."

לאה'לה הזדקפה, פניה לבשו רוגז וכעס, וההתפרצות הנוספת לא איחרה לבוא.

"תגידי, למה אני צריכה לשמוע בקול הוריי ולהתחתן עם אחד שקוראים לו יצחק? אלוהים, רק המחשבה הזאת ממיתה כל מה שיש בי. תשמעי, אני בת עשרים וחמש. את יודעת מה משמעות הגיל הזה בעדה החרדית? מקור לרכילויות מרושעות בעיקר אצל כל הגבירות החסודות והצבועות. כשהן פוגשות אותי בחתונה של... הן ניגשות אלי ובטון מחליא מברכות אותי 'בקרוב אצלך,' ואז בא לי לחנוק אותן, בא לי להיעלם לעולמי עד. כל חתונה שאני חייבת להיות נוכחת בה עבורי זה סיוט, עונש. המבטים שנשלחים אלי חדים יותר מסכינים." 

"מי זה יצחק?" שאלתי. 

"יצחק זה החתן המיועד. יום אחד אבי הודיע לי שיש בחור שמתעניין בי ואבי הציג אותו כך: 'יצחק הוא תלמיד חכם, גאון, ממשפחה עשירה ומיוחסת.'

"נקבעה פגישה אצלנו בבית. בסוגריים אני יכולה לספר לך שמספר השידוכים שהיו לי הם כמספר שנותיי. הוא בא אלינו עם הוריו. אימי לא הסתירה את שמחתה והסתובבה סביבו כמו סביבון. על השולחן היו מעדני מלכים. סלומון מעושן, דגים ממולאים, כבד אווז, כבד קצוץ, פרחי קישוא ממולאים, לשון בקר בתחמיץ, בשר צלוי פרוס לפרוסות דקות, סלטים, ולחמים שונים שהמאפייה שלחה ברגע הנכון. אבי הוציא משקה משובח וכולם שתו 'לחיים'. מבטים נשלחו אליי מכל הכיוונים לראות איך אני מגיבה. הבטתי ביצחק והפשטתי אותו והלבשתי אותו ובחנתי אותו מכל עבר וצד. אבל לאונרדו הסתיר אותו. איך שלא הבטתי בו ביצחק, לאונרדו עמד מולי במלוא יופיו וחייך אלי את חיוכו המרגיע והמבטיח. מעמד מביך."

לאה'לה הרימה את קולה: "את מבינה? מצד הוריו, הוריי ויצחק הכל היה חתום וגמור ורק היה צריך לקבוע מועד לחתונה. הרגשתי מחנק ועלבון צורב. מבלי להתנצל קמתי ועזבתי. נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת. חצי שעה הניחו אותי לנפשי ואז נשמעה דפיקה בדלתי. פתחתי ומולי עמד אבי כעוס ואמר שהם הולכים ואולי אני יכולה להיפרד מהם. ירדתי ויצחק שאל מתי הוא יכול לראות אותי שוב. אמרתי לו שיטלפן ונקבע. 

"הם עזבו והוריי התפרצו בזעם: 'את כבר בת עשרים וחמש, הגיע הזמן שתקימי משפחה, יצחק בחור משכיל, נאה, אביו נחשב מאוד ומה שהכי חשוב שהשידוך מתאים למעמד שלנו. שתדעי, בנות עומדות בתור כדי לזכות בו. תחשבי גם עלינו, תחשבי איך אנחנו נראים בפני הקהילה?' ואני שאלתי: 'ומה עם אהבה?' ואימי השיבה: 'אהבה תבוא עם הזמן. את תלמדי לאהוב אותו.' שמעת? אימי אמרה שאלמד לאהוב אותו. למה היא התכוונה? רציתי לצעוק: 'אתם לא יודעים על מה אתם מדברים! יש לי אהבה, יש לי אהבה גדולה ונוראה, אהבה שאתם לא תאהבו.' 

"דיכאון נפל עליי. נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה. מצבי הנפשי והפיזי התדרדר והוריי נתקפו בהלה. רופאים יצאו ונכנסו, קיבלתי תרופות שונות ומשונות. יצחק בא כל יום. כבר היו לו זכויות בבית שלנו. ערב אחד הופיע הדוד העשיר שלי יחד עם לאונרדו. אימי הודיעה לי שדוד מנחם והאדריכל באו לשאול לשלומי. ביקשתי שתמסור דרישת שלום. לא העזתי לצאת מחדרי כי נראיתי נורא ואיום ולא רציתי שלאונרדו יראה אותי כך. את מתארת לעצמך מה עבר עלי? לאונרדו אהובי בביתי, נפשי יוצאת אליו, רק לראות אותו." 

לאה'לה קמה, לקחה את תיקה ואמרה: "אני בטוחה שאם אחליט לאבד את עצמי לדעת עם יצחק, הוריי ינשמו לרווחה. הגבירות החסודות והצבועות תאמרנה: 'אמרנו לכם? היא חיכתה בסבלנות ולבסוף תפסה את הטוב שבבחורים. הן תשמחנה ואני אהיה בבית-סוהר של עצמי כל חיי." 

לאה'לה נעמדה מולי, הושיטה לי את שתי ידיה ואמרה: "תודה. שלום ולהתראות בקרוב." ועזבה אותי כואבת את כאבה.

לאה'לה החליטה שאין "או" או "או".

מאות ליוו אותה בדרכה האחרונה. גם אני.

* * *

אורי הייטנר

דבֵּר חלש

בראיון ל"קול ישראל" יצא ח"כ איתן כבל בשצף קצף נגד חוק משאל העם. מה הוא לא אמר עליו? – פחדנות של נתניהו, השתמטות הכנסת מתפקידה, מכשול לשלום, סגירת הדלת בפני הסורים, עקיפת הכנסת, פגיעה בשיטה הפרלמנטרית ועוד. שמעתי את התלהמותו, ולא יכולתי שלא להיזכר בסיפור המיוחס למשה סנה, שכתב בשולי נאומו – "טיעון חלש, להרים את הקול".

כבל התלהב והתלהם, אך דבריו – הבל ורעות רוח.

כדאי לזכור שכאשר הוא תוקף את נתניהו שנתן ידו להחלטה, הוא בעצם מאשים את יצחק רבין, שכראש הממשלה התחייב ביוזמתו למשאל עם במקרה של הסכם על נסיגה מהגולן או מחלקים ממנו, אף שהחוק לא דרש זאת ממנו. הוא החליט על כך בעיצומו של מו"מ עם סוריה. מאז, ועד ההצבעה בכנסת ביום ב', מפלגת העבודה תמכה בעקביות במשאל העם. ולפתע – פוליטיקה פנימית קטנה ובזויה, גרמה לרוב חברי מפלגת העבודה לרמוס את מורשת רבין. אהוד ברח מן ההצבעה, מרבית השרים הצטרפו אליו, הח"כים הצביעו נגד החוק, יחד עם מרצ, הסיעות הערביות ומחצית ח"כי "קדימה" שלא מרדו במשמעת שכפתה עליהם ציפי לבני. רק השר שמחון וסגן השר מתן וילנאי, נאמנים לצו מצפונם, תמכו בחוק, והם ראויים על כך לכל שבח.

אם תמיכה של ראש הממשלה במשאל עם היא פחדנות, היא סגירת הדלת בפני השלום, היא השתמטות – הרי שגדול הפחדנים והמשתמטים, אליבא דאיתן כבל, הוא רבין. כאשר נשאל על כך, השיב כבל, שהחלטתו של רבין היתה... נקודתית.

נקודתית?!?! הוא שאמרתי, הבל ורעות רוח.

השתמטות הכנסת מתפקידה? על פי החוק, אין כל אפשרות לממשלה לעקוף את הכנסת. אילו יכלה הממשלה לעקוף את הכנסת ולגשת ישירות למשאל עם, ניתן היה לטעון שיש כאן פגיעה בשיטה. אולם הממשלה מחויבת להביא את ההסכם לאישור הכנסת, ורק אם 61 ח"כים תמכו בו, הוא יעבור להכרעת העם.

כאשר החליט בגין להביא את הסכם קמפ-דיוויד לאישור הכנסת, החוק לא חייב זאת. די היה בהחלטת ממשלה. האם בכך שנהג באופן דמוקרטי, הוא "עקף את הממשלה"? האם בכך שההסכם הובא להכרעת הכנסת, "הממשלה השתמטה מתפקידה"? מקור הסמכות של הממשלה הוא הכנסת. בהכרעה כה מכרעת, כנסיגה משטחים ועקירת יישובים, ראוי היה להביא את ההסכם להחלטת הכנסת. מקור הסמכות של הכנסת הוא העם. העם הוא הריבון. כאשר מדובר בנסיגה משטח ריבוני של המדינה, מחלק מבירתה הריבונית של המדינה או מאזור כמו הגולן – ראוי שהריבון יקבל את ההחלטה.

אבל כבל רוצה להשתמט מהכרעת העם. למה? כי הוא מפחד מהכרעת העם. הוא יודע שבמשאל עם יהיה קשה יותר להכריע בעד הנסיגה באמצעות קומבינות, עסקאות אפלות, שוחד פוליטי והבטחת תיקים ומיצובישים.

פגיעה בשיטה הפרלמנטרית? כך מקובל בכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות המתוקנות. למשל, במדינות האיחוד האירופי החלטות כמו הצטרפות לאיחוד, קבלת החוקה, קבלת המטבע וכו', התקבלו במשאלי עם. הפגיעה בריבונות המדינה, בהחלטות אלו, מזערית לעומת נסיגה משטח ריבוני או חלוקת הבירה הריבונית. האם אם הפרלמנטריזם – בריטניה, אינה מבינה מה שמבין איתן כבל? האם כל מדינות האיחוד האירופי פשוט שכחו לשאול את איתן כבל, לפני שהחליטו "לעקוף את הפרלמנט"?

האזנתי לדברי ההבל ורעות הרוח של איתן כבל, ולא יכולתי שלא להתבייש ברמה הנמוכה המאפיינת חלק מנבחרי הציבור שלנו, ומהיחס ההפוך בין רמת הטיעונים לווליום וטון הדיבור. מוטב שכבל יאמץ את הצעתו של חזקי, הדמות האלמותית מ"ארץ נהדרת" – דבֵּר חלש!

*

אהוד: "ונניח שהיינו מפנים את כל ההתנחלויות, כולל מחצית ירושלים, כביש 1 וכל איזור לטרון, בתוספת רמת הגולן, וממש חוזרים לגבולות יוני 67' – היש כסיל אחד בעולם שמאמין שאז היו הפלסטינים עושים עימנו שלום (גם מפורז) ומוותרים על זכות השיבה?" [גיליון 593].

אורי: יש כסיל אחד שכבר הציע להם את כל זה + מימוש חלקי של "זכות" השיבה, ולא הצליח להביא שלום. קוראים לו אהוד אולמרט. אבל הוא ממשיך להאשים את ממשלת ישראל ב"קיפאון".

אהוד: כרגיל, שנאתך לאהוד אולמרט מעבירה אותך על דעתך. אבל עובדה, בזכות ידיעתו את העוונטה של המזרח התיכון, ובהתאם הצעותיו ה"נדיבות" – בתקופתו לא באו אלינו בטענות אלא אל הפלסטינים, ואילו כיום, בזכות חוכמתו המופלגת של יורשו – נעשתה הבנייה בירושלים לב הסכסוך!

* * *

לד"ר בר ניר,

אובמה [ר' גיליון 593] יודע כי בבחירות 2012 הוא מפסיד והולך הביתה, אבל לפני כן הוא רוצה לזכות במעמד ה"יוקרתי" של "עושה שלום" במזרח התיכון. הוא רוצה לפחות את זה בדפי ההיסטוריה.

כמובן – הוא ייכשל. הוא היה עובד סוציאלי ונשאר עובד סוציאלי – הבית הלבן לא הפך את עורו. 

אלכס סופרון

כפר שמריהו

* * *

שלום רב לך אהוד,

תשובה לגברת רותי יתום בעניין החאן למורי דרך שהוא גם ע"ש יחזקאל המורה [גיליון 593]. אותו יחזקאל שהזכרתיו בזמנו כשומר בבניין האקדמיה ללשון העברית בירושלים לא יכול להיות אותו זה ששמו כתוב על השלט המסתורי הזה. הנ"ל לא היה מורה ולא איש חינוך וגם לא מחיפה. לעניות דעתי יש לחפש בקשר לכך בעיריית חיפה מה היה באותו בניין ומי אלה המוזכרים בשלט.

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן

* * *

הנדון: עובדים בחקלאות מאין יבואו?

מכובדי,

החקלאים שובתים בגלל מחסור בעובדים.

לפי הדיווחים יש אבטלה נרחבת בקרב יוצאי אתיופיה. כידוע עסקו יוצאי אתיופיה בארץ מוצאם בחקלאות. מדוע אי אפשר להעסיק אותם אצלנו באותו מקצוע?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אם האתיופים יעסקו בחקלאות זה יתייג אותם בתור פרימיטיביים כמו עולי מרוקו בשעתם שהתפרנסו מעבודות דחק עד שהוקמה ש"ס ונעשו רובם למדנים.

* * *

לאהוד שלום,

מהמקום שאני נמצא בו אני רוצה להודות לך על המכתב העיתי ועל החומר הספרותי שלך ושל אחרים שאתה מפרסם בו ושולח לי. אני חושב שאתה החזרת את החיים לספרות העברית.

דן ב"א

* * *

אלי מייזליש

האם אפשר לנבא את עתידה של ישראל?

1. למה פרש רם עמנואל?

אין ספק כי לא מעט ישראלים אמרו "ברוך שפטרנו" על הליכתו מהבית הלבן כדי להתמודד על ראשות העיר שיקגו. לולאהיה יהודי, איש בישראל לא היה מלווה אותו עם "ברוך שפטרנו", כי איך שנודע לפני כשנתיים כי הוא ילווה את הנשיא אובמה כיועץ ראשי בענייננו, הצטמררו כמה פיסות עור אצל מספר לא מבוטל של יהודים.

רם עמנואל, כמו כל פשפש שעלה למעלה, האמין כי הוא חצי אלוהים. למה? מפני שחשב שהוא מסוגל להשפיע על עתידה של ישראל לפי אמונתו, היות וצבר כוח בגלות. בארץ? איש כמוהו היה מגיע למרצ, ביילין למשל.

2. יש מישהו שמנסה עם המילה: רקובה

מאז הקמתה של המדינה, לא פסקו התהיות לגבי עתידה; האם היא תשרוד? האם היא תשרוד את פלישת הערבים במאי 1948? ועוד לפני שהוקמה, הגיע חשש היהודים בשל פרוץ המאורעות לפניקה של ממש, כשמאות נרצחים ללא מענה, באשר תגובת ההנהגה וה"ההגנה" היתה "הבלגה".

וכשהיישוב שרד, וגם את מלחמת העולם ה-2, ובאו"ם התקבלה החלטת החלוקה ובמוצ"ש כולם רקדו ברחובות ובככרות, כבר למחרת, בבוקר יום א' ה-30 לנובמבר, הגיעה השמועה לנתניה על מתקפת דמים של חולייה ערבית בנוסח פרעות תרצ"ח [1938], שעצרה אוטובוס יהודי של "אגד" [ליד מושב נחלים של היום], שהיה בדרכו מנתניה לירושלים, והחולייה בת שלושת הערבים פתחה באש בדם קר על הנוסעים ורצחה שישה מבין נוסעיו.

אותו בוקר יום א' לא היה גבול לשטף הדמעות בנתניה ליד ביתם של הזוג הערירי ולד [יערי] שבנם היחיד, חיים, בן ה-10 מת קודם מסרטן. כי הם נרצחו ביום היאר-צייט, כאשר ביקשו לעלות לקברו בהר הזיתים ונרצחו בידי אותם שלושה בני עוולה ערבים.

ולהזכיר, שלטון המנדט עדיין נמשך מאותו יום [שישה וחצי חודשים] עד 15 למאי 48' וברוב המקרים עזרו הבריטים לפורעים הערבים לבצע זממם.

זו הייתה תקופת ביניים שתיזכר לבריטים כאחת השפלות של האימפריה – עד ליציאתה מארצנו, כי למרות שהמחתרות מזנבות בבריטים למהר ולהסתלק, רק גוברות ההתקפות הערביות בתמיכת הבריטים: הל"ה, השיירה ל"הדסה", ואפילו ביום האחרון של הבריטים, הטבח של מגיני כפר עציון, טבח בתי המלאכה, טבח שיירת יחיעם.

אם נשווה את החרדות של אז, כאשר כל ערבי היה חמוש בנשק, והכנופיות השתוללו – לעומת המשמעת המאורגת ביישוב – לבלום ולהגן [חומה ומגדל]. דהרי מיציאת הבריטים והקמת המדינה היה כבר "לגיטימי" להרוג ערבים, וצה"ל בן יומו, עם הרובים הצ'כים, שהחל גם להדוף אחורה ואחורה את הערבים עד לקווי שביתת הנשק 1949, עדיין לא פסקה החרדה שמא באיזה יום יפתחו את "הסיבוב השני", שהתקשרות לא פסקה לעסוק בו [גם בחרדה].

מי שלא היה אז בארץ בגיל 15-35 (בהנחה שחיים כיום בני 90), לא מסוגל להבין חרדה קיומית מהי. ממש אין אונים עד לאותו יום "עד הלום" באשדוד של היום, כאשר נבלם טור הפלישה המצרית שנע לכיוון תל-אביב בלי מעצור. תארו לכם כי כיום מתנהל מסע צבאי ערבי בשיירות אינסופיות של טנקים על כביש "גהה", חולף את צומת מסובים בדרכו להרוס את גוש דן, כאשר מולו אין אפילו טנק אחד או תותח אחד ראוי, או למשל עשרות ה-25 פאונדר שהיו לליגיון ולמצרים (ולא כתותח 65 מ"מ שירה על הסורים בצמח).

ולא רק בדרום. בירושלים הנצורה, כשהליגיון שולט בלטרון על הדרך לירושלים, העיראקים חודרים דרך גשר ונהריים, הסורים פולשים לדגניה ולמשמר הירדן, כמעט עד ראש פינה.

החרדות לא פסקו בשנות ה-50 כשמסתננים או "פדאיון" היו מתנכלים בחופשיות, כשאין גדר בגבול, וחודרים ליישובים כמו יהוד ורוצחים משפחות יהודיות. ונסיעה בכביש ואדי ערה היתה בשיירות עם ליווי של ג'יפים צבאיים של הסיירת. ובכלל למי היה האומץ לנסוע לבד מחדרה לעפולה? מי? (אולי רק מוטל'ה קידר ליצור לו 'אליבי' לאחר שוד בבנק).

השאלה היא: מי מנהל כיום את מסע ההפחדה הזה? מי רוצה לגרום שנחיה בחרדה ממושכת כמו אחרי כ"ט בנובמבר 47? ולמה?

זאת לא השאלה הקשה, כי היותר קשה היא: מי באמת נכנס לפאניקה כיום?

כי אם נאמין לתקשורת, ניווכח כי למעשה אין תקווה והמדינה ממוטטת. לא בשל פניקה שחוליות ערביות אורבות בדרכים בין ראשל"צ לנס-ציונה או במעלה עקרבים או בין מטולה לגדרה ושוחטות בכל יום עשרות נוסעים. ואפילו לא בשל "פגע וברח" של חוליית חמס ליד הכפר בני נעים לפני כמה חודשים. לא. אין יותר התקפות נוסח נחלים 1947 או מעלה עקרבים ב-1954 על אוטובוסים.

החרדה היא שמא לפתע ביום בהיר יכריז האו"ם כי "מדינת ישראל היא מצורעת" ואיש מהגויים לא ינחת בנתב"ג – כי מצורעת היא ישראל. גם שום מטוס מצורע של "אל-על" יורשה לנחות בהיתרו או מַלְפֶּנְזֶה שבמילנו.

הנה דוגמית אחת קטנה ואחת גדולה: הראשונה היא שורה ממאמר של בן-דרור ימיני הנתפש לערגת עיתונו "הפטיש" משכונת התקווה [שיצא לאור כמקומון בשנות ה-80] ומתאר אותו כגן עדן תקשורתי, אבל מה הוא רוצה בעצם היום מהמדינה אם הוא כתב כך ועל עצמו והברנז'ה שסביבו: "יש הבדל בין רצון להקים כאן חברה שמסוגלת לחיות בשלום, גם בשלום תרבותי, עם הסביבה הקרובה [מעניין למה לא כתב "סביבה ערבית"], לבין הפיכת הציונות לפשע נגד האנושות." מישהו מאמין כי ימיני כתב זאת לפני 25 שנים? לפני עידן עראפת והחמאס.

ואילו השני; אפיקורס שלא בעל כורחו, ספי רכלבסקי בראיון ל"הארץ", עם צאת ספרו "אין גבול" (מזכיר לכם משהו?) – באפריל 2008, מראיין אותו עיתונאי-תחקירן של "הארץ" בשם גידי וייץן: "בספר אתה טוען: שישראל בדרך הבטוחה [דגש שלי] לכיליון. על סמך מה אתה מבסס הערכה מרחיקת לכת זו?..."

והאיש אינו מרפה, ככה: " האם יש מישהו במדינה שאינו יודע שאנו חיים במדינה רקובה, מושחתת, אלימה, כובשת, חסרת גבול בעלת אלמנטים משיחיים פונדמנטליסטים, וקפיטליזם משתולל?"

וישנה שם הסכמה תמימה בין תחקירן-עיתונאי למרואיין כי ישראל על דרך בטוחה לכיליון. נו? ואיזו דרך? אוטוסדרדה במהירות 180 קמ"ש "לכיליון". וכל נוסע רואה מהחלונות מדינה רקובה וכו' וכו'.

ואני חשבתי לתומי כשאני נוסע לגליל אני רואה שדות פורחים בעמק ובית קפה נהדר למרגלות התבור בכפר תבור, ואלפים רבים נחים בצימרים ליד ג'קוזים, ובקריית אריה שבפתח-תקווה מאות מפעלי הייטק וליד אשדוד מתפילים ים ובנאות הכיכר מגדלים פלפלים מובחרים לייצוא בלבד, ובהתנחלויות רבות באיו"ש מגדלים גפנים לייקבי בוטיק ושמן זית וגבינות צאן, ובחטיבת הצנחנים 5 גדודים ולא 3 כמו בבריגדה בריטית או של המרינס; חמישה גדודים. וגם: משחקים כדורגל באליפות אירופה וטניס ב"דייוויס" וכדורסל באליפות אירופה, ומקום רביעי במוסקבה למתעמלות ואפילו עוצרים על ה'מרמרה' את הטייס יונתן שפירא המומר שחוטף איזה אגרוף מאיש השייטת. בוקס? לא הגזמת חייל?

לא חביבי גידי גידי וספי ספי. לא! לא תצליחו לגעת במשיחו, ממש לא. לא תצליחו להשבית את מנוחת הלוחם היהודי. כי שבתה מלאכתו [הקשה] ועם ישראל יושב שקט תחת גפנו. הריקבון הוא במוח שלך ספי ולא בעצי הזית שלנו ולא בשדות הפלפל האדום והצהוב.

ואם אתם רוצים להצטרף לעוד "משט יהודי" ולעשות מעצכם צחוק בלהביא שתי בובות ושתי גרמושקות כ"סיוע הומניטרי" לילדי עזה, תיקנו גם אתם סירה רקובה בנמל יפו ותלכו לשוק הפשפשים שלידו ותיקנו שתי בובות.

כל הרוע הזה למה קרה?

ובכן. כפי שכל הרוע הערבי מול ישראל פסק מלהיות עימות צבאי בשל התבוסות בשדה הקרב, ופנו ללכת למלחמה אחרת בשדה השקרים והפרופגנדה נוסח האנטישמיות של 'זקני ציון' או ה'שטירמר' לפני השואה, להשוות את העם היהודי לעכברושים [כל גרמניה יודעת מה היה במשפטי נירנברג וכל רוסיה יודעת מי היה הרוצח סטלין ש"על המשמר" סגד לו] – כך הרוע של השמאל שהובס בשדה הפוליטי. העם בישראל אמר את דברו: לא רוצים את מפא"י+מפ"ם, רוצים ליכוד [גם 'קדימה' הם עריקים מהליכוד]. וזה מעורר את חמתם של המעטים מהשמאל שהובסו בקרב על דעת הקהל. אז אם לא ניצחון ביום בחירות, מה נעשה? כיצד נמרר את חיי הרוב שהביס אותנו? ואם אין מספיק כוחות בארץ למה שלא נגייס תומכים בחו"ל? הרי זה גם לא כשר וגם מסריח.

אז תשמע ספי: כל בית קפה חדש, כל צימר חדש, כל טיילת חדשה, כל זן חדש בחקלאות, כל מזל"ט חדש, וכל "פינוי בינוי" נוסף, וכל מכון להתפלת מים חדש, וכל שדה גז חדש מעצימים את ישראל.

גשר "עד הלום" הוא אבן פינה למחסום הלאומי. תם עידן פלישת צבא זר למדינה ומחבלים מלבנון למעלות. כל ניסיון נוסף כמו בששת הימים או יום כיפור או אינתיפאדה או ירי מעזה, לימד את הערבים שלא כדאי. אבל אתם, כמו ימיני ב-1985 [שסוף סוף שינה טעמו] והספי רכלבסקים השנה, לא תצלח דרככם – כי רעה היא.

עתידה של המדינה היא תנופת בנייה שאין כמותה בכל העולם [למרות מחסור בדירות 4 חדרים], עוקרים בניין ישן בן 4 קומות ובונים בניין בן 24 קומות, תנופה טכנולוגית אדירה, תנופת תיירות אדירה [אפילו בנובמבר אין חדר פנוי במלונות תל-אביב, תאר מה יהיה ביוני-יולי-אוגוסט], קופת האוצר מלאה ברזרבות של עשרות מיליארדי דולרים כפי שלא היה מעולם ואין דומה לנו במרבית קופות האוצר בעולם שהן ריקות ושקועות בחובות. וכך בכל המשאבים מפיצוץ האוניברסיטאות במאות אלפי סטודנטים ועד פיצוץ ערבי הבידור בימי חמישי + שישי + מוצ"ש, שאין כרטיסים. לא תמצא עַם בעולם שיוצא בכל שבת בעשרות רבבותיו לטייל ברחבי ארצו לראות פרחים או לבקר ארכיאולוגיה. זה עם בריא ולא רקוב. זו מדינה איתנה שאינה ממוּטטת. זה עם שנהנה מכל רגב אדמה בארצו יותר מאירי או דני או הולנדי שסתם יושב על כיסא נוח על מרפסת ביתו ומקמצן על ליטר דלק להתבשם מנוף ארצו. אלפי רוכבי האופניים בשבתות רוכבים להנאה מנוף ארצנו ולא לשם קדם-תחרות כמו באירופה. כי העם אוהב את ארצו, כי היא נפלאה בעיניו, כי היא בריאה לנפש, כי החברה חזקה מדי מכדי שכמה עיתונאים יפרסמו עליה דברי פיגולים נוסח רקובה היא. כי משהו אצלך בראש רקוב ספי רכלבסקי.

אין סיכוי שכמה שמאלנים רקובי מוח ישביתו כאן את החגיגה. כי היא רק גוברת והולכת, רק מעצימה ונוסקת לשיאי עולם של איכויות.

זהו עתידה של המדינה.

* * *

יוסי גמזו

טַעַם שֶל פַּעַם

פַּעַם רָעַבְנוּ בֵּין קְרָב לְגַרְדּוֹם,

פַּעַם כְּנָפַיִם צִמַּחְנוּ,

פַּעַם אָהַבְנוּ כְּמוֹ פֶּרַח אָדוֹם

אֶת הַמִלָּה "אֲנַחְנוּ".

פַּעַם הִשְאַרְנוּ דְלָתוֹת בְּלִי מַנְעוּל

וְאֶת לִבֵּנוּ – פָּתוּחַ,

פַּעַם הָיוּ הַשָּמַיִם הַגְּבוּל,

אֵיפֹה אוֹתָהּ הָרוּחַ?

מַה קָּרָה לַיַּחַד שֶל אָז

וְלָרֵעוּת שֶל פַּעַם?

מַשֶּהוּ עַז

חָלַף לוֹ וְגָז,

שוּב לֹא אוֹתוֹ הַטַּעַם...

פַּעַם הָיִינוּ דַלִּים בְּכֵלִים

אַךְ מִילְיוֹנֶרִים בְּאֹמֶץ,

פַּעַם נִצַּחְנוּ רַבִּים וּגְדוֹלִים

גַּם אִם הָיִינוּ קֹמֶץ.

פַּעַם חָלַמְנוּ לִבְנוֹת מַמְלָכָה

בְּלִי רִיב-אַחִים וְקִפּוּחַ,

פַּעַם הָיִינוּ פֹּה כְּמוֹ מִשְפָּחָה,

אֵיפֹה אוֹתָהּ הָרוּחַ?

מַה קָּרָה לַיַּחַד שֶל אָז

וְלָרֵעוּת שֶל פַּעַם?

מַשֶּהוּ עַז

חָלַף לוֹ וְגָז,

שוּב לֹא אוֹתוֹ הַטַּעַם...

לַיְלָה בְּלַיְלָה הַשִּיר הַזֶּה שָר

מַה שֶּשּוֹתְקִים פֹּה כֻּלָּנוּ,

מַה שֶּהָיָה אַךְ עֲדַיִן אֶפְשָר

גַּם בְּיָמֵינוּ אָנוּ.

יוֹם עוֹד יָבוֹא וְיִסְעַר כְּסוּפָה

שִיר צוֹבֵט-לֵב וְשָכוּחַ,

שִיר שֶל אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל הַיָּפָה

וְשֶל אוֹתָהּ הָרוּחַ. 

שוּב נֹאחַז

בַּיַּחַד שֶל אָז

וּבָרֵעוּת שֶל פַּעַם.

מַה שֶּנִּגְנַז

לֹא פָּג וְלֹא גָז,

יֵש לוֹ אוֹתוֹ הַטַּעַם...

* * *

"מאי נפקא מינה" מופע בטעם של פעם

11 דואטים / 3 סולואים / 5 קטעי סטנד אפ מצחיקים / סיפור אחד מרגש על סביח

ו-100 שנה לתל אביב

הקומיקאי נדב בושם (מתוכנית הלילה של ליאור שליין) והזמרת-שחקנית רילי מגישים לנו ביצועים חדשים ורעננים לשירים שנכתבו למופעי בידור בשנות ה-50 וה-60. שירים שבוצעו על-ידי צמדים מופלאים כרבקה מיכאלי ויוסי בנאי, אילי גורליצקי ויונה עטרי, העופרים. שירים שנכתבו על-ידי גדולי הכותבים כאלתרמן, חפר, דפנה אילת. שירים שהפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מהקאנון התרבותי שלנו.

"מאי נפקא מינה" הוא מופע שמפגיש את הנאיביות המתוקה-מרירה של דור המדינה עם הציניות של דור האסאמאסים. מה שיוצר חווייה מרתקת ומרגשת ומעלה את השאלה הטבעית איפה היינו אז? ומה קורה איתנו היום? והאם באמת פעם היה יותר טוב?

ניהול מוסיקאלי: נדב ויקינסקי / על הפסנתר: נדב ויקינסקי / אייל הלר

המופע הועלה לראשונה בבכורה בפסטיבל אשה בחולון 2008.

לפרטים: נדב בושם 054-5790795 – kevin4228@gmail.com

       רילי 050-8774657 – rilli.w@gmail.com

המופע הוצג בקביעות בתיאטרון צוותא ובקפה תיאטרון הקאמרי בת"א, ובנוסף: בית שמואל בירושלים, בימטרון בהוד השרון, תיאטרון חולון (גמלאי העיר), מתנ"ס רוזין ברמת אביב ג', משען רמת אפעל, 'בית בכפר' בביתן אהרון, מתנ"ס לוין בבאר שבע, כפר שמריהו, נטף, מעלה החמישה, כפר המכביה ר"ג, בית יצחק, עובדי בנק לאומי בחיפה וביפו, קצרין, ערד, נתניה, כפר סבא, בי"ס כדורי ועוד ועוד

[דבר המפרסם]

* * *

לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לנגד עיניי עומדים

הזרגים של חבריי

במקלחת פח משותפת

בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה

מסתבנים D9 יוז'י ועזרא

מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק

זוהר שונדא יורם

עוזי עוזי ועוזי גם*

רטובים בקבקבי עץ

לא מציצים לחברות

חרף החורים בפח

כי אנחנו קיבוץ מוסרי

אני יכול לזהותם

לפי הזרגים בלבד

כל ערווה ובעליה

חברי גרעין ומשק

ככה הצטלמנו בטירונות

ערומים עם חגור ונשק

על חוף הים בחולות אשדוד

ברומאן דרך גבר

יגאל מוסינזון מתאר בעל

רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ

את הזרג של המאהב של אשתו

וזכרתי ערב שישי באולם היכל

ס. יזהר נואם עברית על הבמה

הלוך וחזור הלוך וחזור

בפני כל חברי תנועות הנוער

בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי

ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו

וזכרתי ערב בבית ההסתדרות

יגאל מוסינזון חוטף על הראש

מחברי גבעת השלושה ומדוֹבְקָה

על מה שכתב בדרך גבר

והוא נהנה מכל רגע

תוקע להם בחזרה

ואפשר להבין כל מילה

ואני חושב אם להיות סופר

רק כמו יגאל

* חיימקה שפינוזה מתנצל בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו וגם בפני נשותיהם. לכל החברים בעין גדי היו מכשירים רציניים.

* * *

יוסף אורן

נשים – הקשיבו לגניקולוג!

פעילות התנועה הפמיניסטית מנכסות בלי שום הצדקה כל יצירה שמצאו בה את הסימנים הבאים: אם נכתבה על-ידי אישה, אם היא מבטאת חוויה המיוחדת לנשים, אם היא מעדיפה מילים עגולות ורכות של רוקמות תחרה ופורטות על נבל ונמנעת ממילים מחוספסות ואלימות של מתופפים וחוצבי סלעים, אם היא מציגה לקח רעיוני או פתרון מעשי שבעזרתו נשים יכולות לשפר את מצבן ואם הגברים מוצגים בה כמיגדר המדכא נשים או אשם במצבן הקיומי.

כל הסימנים האלה מתקיימים בשיר "דוקטור נוימן" של צרויה שלו – ואף על פי כן איננו מבטא, לדעתי, את האידיאולוגיה של התנועה הפמיניסטית ואת מטרותיה. השיר לקוח מתוך קובץ השירים "מטרה נוחה לצלפים" (1988) – ספר השירה היחיד שפירסמה צרויה לפני שפנתה לכתיבת פרוזה. השירים בקובץ זה נדפסו כולם ללא כותרת ולכן מזוהה השיר כאן על-פי שתי המילים הפותחות אותו – "דוקטור נוימן":

דוֹקְטוֹר נוֹימַן

שׁוֹלֵחַ נָשִׁים לְרִיצוֹת אֲרֻכּוֹת

וּכְשֶׁהֵן מוֹעֲדוֹת הוּא אוֹמֵר:

בֹּאנָה בְּעֶרֶב חָרְפִּי

כְּשֶׁהָהָר יִצָּבַע בְּכָחוֹל

וּבוֹרוֹת יִסְתַּמְּנוּ בּוֹ פְּתוּלִים,

מַרְטִיטִים כְּגוּפְכֶן הַמּוּנָח לְפָנַי

בְּעֶרֶב הַחֹרֶף הַזֶה.

נָשִׁים נִכְנָסוֹת וְיוֹצְאוֹת,

מְרַמְזוֹת עַל בָּתִים מוּאָרִים,

תִינוֹקוֹת עֲגֻלִים, אֵדִים בַּמִּטְבָּח,

אֲנִי עֲרָפֶל מְרַטֵּשׁ בְּעֵינַי

וְיַלְדִי לֹא יִגְבַּהּ עוֹד

מִגֹּבַהּ פְּנֵי דָם

בְּצִנְצֶנֶת זְכוּכִית.

צילום השיר לפני קריאתו מגלה שמצויים בו רק שני משפטים. הראשון משתרע על 8 שורות, והשני – על 7 שורות. עם זאת, לא הפרידה המחברת את המשפטים לשני בתים, אלא הצמידה אותם זה לזה. אחרי הקריאה נגלה את ההצדקה להחלטה זו, כי באופן זה מובלט קשר הרציפות בין חלקי "הסיפור" המסופר בשיר. במשפט הראשון אין אנו יודעים עדיין מי מדבר אלינו, אך במשפט השני כבר מופיע ה"אני" הנשי שאת קולה בלבד שמענו במשפט הראשון, אשר בו סיפרה על הגניקולוג דוקטור נוימן וגם ציטטה מדבריו.

מספרת ה"סיפור" היא אחת מן הנשים הרבות שבהן מטפל דוקטור נוימן בדרכו המיוחדת. אך לפני שנעבור להכיר את דרכו, מוצדק להבהיר שאין הוא הגבר היחיד המשתתף ב"סיפור" הזה. רק בבית הראשון, המספר את חלקו הראשון של "הסיפור", הוא נוכח כגבר יחיד מול הלקוחות שלו שכולן נשים, אך בהמשך "הסיפור" של השיר, בבית השני, מצטרף גבר נוסף לעלילה, שהשיר אינו מוסר עליו פרטים כלשהם – לא שמו, לא מראהו ולא מקצועו. אנו מסיקים על קיומו רק ממצבה של האשה הדוברת בשיר. בהווה של "הסיפור" היא ניצבת מול המרפאה של דוקטור נוימן, כדי לבצע הפלה של העובר המתפתח ברחמה. והגבר האלמוני הוא אביו הביולוגי של העובר הזה.

המשפט הראשון

במשפט הראשון מתארת "המספרת" את מסירותו המיוחדת של דוקטור נוימן למטופלות שלו, ובמיוחד את יחסו המסור כלפי הנשים הצעירות המגיעות אליו לראשונה. אין הוא מסתפק בסיום הבדיקה הגניקולוגית בהשמעת חוות דעתו המקצועית על כַּשְׁרוּת גופן להתעבר ולהפוך לאימהות, אלא משהה אותן בחדרו ומצייד אותן בהנחיות ברורות, כיצד להישמר מכאן ולהבא מפני מעידה בהריון מיחסים עם גבר מזדמן.

בעשותו כך הוא ממלא בחייהן לא רק את תפקיד הרופא בתחום ההתמחות שלו, אלא גם את תפקיד החוֹנֵך האבהי בשלב הרגיש ביותר של חייהן – בצאתן כנערות שהתבגרו מהחממה של בית ההורים לריצה הארוכה של חייהן: להפוך לנשים נשואות, ואחר-כך לאימהות ברוכות ילדים ולסבתות מאושרות לנכדים ולנינים. לשון השיר: "דוקטור נוימן / שולח נשים לריצות ארוכות", מדמה אותו לאדם שנטל על עצמו בנוסף לתפקידו המוגדר כגניקולוג את תפקיד האיש אשר מזניק אצניות לריצות ארוכות כדי שיסיימו את ריצתן זו בהצלחה. ניתן לשער מה היו ההוראות שהנשים שמעו מפיו. בוודאי הסביר להן, שעליהן לנהוג באחריות, כי רק קשר קבוע ויציב עם גבר אחד במסגרת נישואים יסייע להן לסיים את הריצה הארוכה ורבת השלבים כנשים מאושרות.

אילו פעלו הנשים הצעירות על-פי הוראותיו לא היו נאלצות לחזור אליו אחר-כך מרטיטות מפחד ומייאוש ולבקש את עזרתו. אף שהוא ודאי מאוכזב מכל אישה שמעדה, אין הוא מכביד על "המוֹעדוֹת" בהטפות מוסר, אלא אומר להן: "באנה בשבע, בערב חורפי / כשההר יצבע בכחול / ובורות יסתמנו פתולים / מרטיטים כגופכן המונח לפני / בערב החורף הזה". ברשימת ההוראות העניינית הזו מבליע דוקטור נוימן את כעסו על קלות הדעת שבה נהגו בגופן – הגוף שהתברך ביכולת להעניק חיים ואשר הן מבקשות ממנו לבצע בו הפלה שתמית עובר שנועד לחיות. ומשום כך, להבלטת כעסו המובלע, הקדישה המחברת לדבריו 5 שורות, שהן שליש מכל שורות השיר.

הנזיפה משתמעת מהוראותיו ל"מוֹעדוֹת". וכך בקירוב היא מובלעת בדבריו אליהן: אם בביקורכן הראשון באתן בגלוי ובאור יום, נכנסתן למרפאה ויצאתן ממנה בראש זקוף – לביצוע ההפלה עליכן להגיע בשעות האפלה ולהתאמץ להעלים מעיני אחרים את בואכן למרפאה. אל תיכנסו לפני השעה שבע בערב, שבעונת החורף היא כבר שעת דמדומים חשוכה כמעט לגמרי, ולא לפני שתראו את ההר, העצם הבולט ביותר בנוף, כגוש צבוע בכחול כהה, וגם לא לפני שהאפלה תטשטש את המרחקים בין שאר העצמים באזור המרפאה, עד שהם ייראו לכן כבורות צמודים זה לזה כאילו נקשרו בפתילים (על-פי פירושו של רש"י לפסוק ט"ו בפרק י"ט בספר במדבר: "פתיל – לשון מחובר"). הבורות רומזים על המהמורות שהחיים רצופים בהן ואשר הן מעדו באחת מהן.

כעסו של הגניקולוג על "המוֹעדוֹת" מובלט גם על-ידי אמצעי רטורי. בדבריו הוא חוזר פעמיים על ציון העונה – עונת החורף. מאחר שהזדקקותן של נשים להפלות איננה נוצרת רק בעונת החורף, קרוב לוודאי שגם בעונות האחרות הוא מבליט את השעה שהוא מתיר להן להיכנס למרפאה לביצוע ההפלה כשעת "ערב חורפי". באמצעות השימוש במילה "חורף" שלא במשמעות המילונית, כי אם במשמעות מושאלת, כמילת קוֹד המציינת את גריעת ערכה של אישה שמעדה הן בעיני עצמה והן בעיני החברה, מבהיר להן דוקטור נוימן ש"החורף" הוא עונשן על מעידתן. מניסיונו יודע הגניקולוג, כי עקב המעידה וההסתבכות בהריון בלתי-רצוי מרגישה אישה כזו כאילו הזדקנה בבת-אחת. אף שהיא עדיין צעירה נדמה לה שהמעידה הקפיצה אותה מאביב החיים לחורף חייה.

המשפט השני

במשפט השני מתברר שהאישה הדוברת בשיר היא אחת מן הנשים "המוֹעדוֹת". ובהווה של "הסיפור" היא ניצבת מול המרפאה של דוקטור נוימן וממתינה להסתמנות כל הסימנים שפירט באוזניה כמועד שבו מותר יהיה לה להתייצב לפניו במרפאה לביצוע ההפלה בגופה. וכך, בעודה ממתינה מחוץ למרפאה ומסתתרת מעיני זרים, היא צופה בנשים המאושרות, אשר נכנסות למרפאה של דוקטור נוימן ויוצאות ממנה בשעות המוקדשות לאותן שלא מעדו. הליכתן הקלילה והבטוחה מרמזת "על בתים מוארים, / תינוקות עגולים. אֵדים במטבח". התיאור מכיל נישואים ("בתים מוארים"), הוֹרוּת ("תינוקות עגולים") ומשפחתיות ("אדים במטבח"). לכן הן מבקרות במרפאה בגלוי ובאופן מכובד – מאושרות בכניסתן ומרוצות בצאתן.

על דרך הניגוד לנשים אלה, מתארת הדוברת בשיר את הצפוי לה במרפאה במהלך ההפלה. אין היא חוסכת בתיאור הנטורליסטי של הפעולה אשר יבצע דוקטור נוימן בגופה: הוא ירטש את רחמה ויעקור משם את העובר. הפועל "רטש" מציין פעולה אלימה ואכזרית במיוחד, הכוללת חיתוך ושיסוע הבשר. אף ששם הפועל "מרטש" מוסב על הערפל שמונע מעיניה הדומעות את הראייה הבהירה, אם מכאב הפעולה הכירורגית אשר תיעשה בגופה ואם מצער על ההמתה המצפה לעובר שברחמה, הוא רומז על האופי האלים של פעולת ההפלה. אך המילה "ערפל" מבטאת לא רק את הבכי בזמן ביצוע ההפלה, אלא גם את הרגשתה שהערפל ימשיך לרטש את עיניה עוד זמן רב, ואולי כל חייה, אחרי שתבוצע ההפלה.

אלימותו של ה"ערפל" מקבילה על דרך הניגוד לחמימות ה"אדים" במיטבחן של הנשים המצליחות. וגם התינוקות המתעגלים של הנשים המצליחות, תינוקות המתפתחים יפה, מוקבלים על דרך הניגוד לגורל המצפה לעובר שיוּצא מרחמה. הוא לא יזכה להתפתח, אלא גופו הזעיר "לא יגבה עוד / מגובה פני דם / בצנצנת זכוכית." העובר שיוּצא מגופה לא יתפתח, אלא יישמר-ייקבר כעובר מת "בצנצנת זכוכית". בתיאור הנטורליסטי הזה מענישה הדוברת את עצמה על כך שלא נזהרה ומעדה כבר בתחילת הריצה, במקום לרוץ את כל המרחק של חייה בשיקול דעת ובאחריות אישית לפי הוראותיו של דוקטור נוימן.

הגברים בשיר

אף שבשיר "דוקטור נוימן" מרוכזים כל הסימנים, שבעזרתם מגדירות חוקרות המיגדר בספרות יצירות כפמיניסטיות, מוכיח השיר הזה כי עדיף להישמר מתיוג חפוז ופזיז כזה של שירים וסיפורים שנכתבו על-ידי נשים. יתר על כן: מוטב לוותר בכלל על האבחנה הסוציולוגית הזו בספרות, ועדיף לנהל את המאבק הפמיניסטי בתחומים שבהם מתבקש באמת תיקון עוול וקיפוח של נשים: עבודה, שכר, ייצוג וכדומה.

בשיר הזה בולטת העובדה, שהדוברת איננה מאשימה את הגניקולוג דוקטור נוימן, לא במצבה ולא בגורלו של העובר שלה. להיפך: הוא מתואר כדמות מופתית של רופא בזכות תבונתו, מסירותו ומוסריותו. הדוברת גם איננה מאשימה בשיר הזה את הגבר שממנו התעברה. אף שהיא מגיעה לביצוע ההפלה בלי הליווי של הגבר אשר ממנו התעברה, אין היא מזכירה אותו כלל וכמובן שאיננה מבססת על היעדרו לצידה במעמד הזה טיעון כוללני נגד הגברים, על-פי המסורת של התנועה הפמיניסטית. אשמה כזו כלפי הגבר האלמוני גם איננה כלולה בדבריו של דוקטור נוימן. אין הוא מזכיר כלל את הגבר האלמוני שממנו התעברה הלקוחה שלו. שתיקתו מלמדת שאין הוא פוטר את האישה מאחריות להתעברותה, אלא סבור שעליה לשאת באופן בוגר בתוצאות מעידתה.

כאמור, נכלל השיר הזה בקובץ "מטרה נוחה לצלפים". אך קודם לכן נכלל בצרור שירים שזכה בפרס ע"ש מתי כץ לספר ביכורים בשירה. צרויה הגישה לתחרות צרור שירים שרק חלקם נדפסו קודם לכן במוספי הספרות של העיתונים והיתר היו שירים שעדיין לא נדפסו. אך בזכות שיר זה והאחרים ברמתו, לא התקשינו, המשורר יחיאל חזק ואנוכי – שופטי הפרס באותה שנה – לבחור בצרור השירים הזה כראוי לפרס. אחר-כך זכה ספר שיריה זה של צרויה שלו, היחיד שהוציאה, גם בפרס הרי הרשון מטעם האוניברסיטה העברית. ב-1993 פירסמה צרויה את הרומאן הראשון שלה "רקדתי עמדתי" ומאז הוסיפה עליו את הרומאנים "חיי אהבה" (1997) "בעל ואישה" (2000) ו"תרה" (2005), אך לא חזרה לפרסם שירים.

מסה זו היא פרק נוסף מהסדרה "טעימות משירת הנשים העברית". הפרקים הקודמים של הסדרה עסקו בשיריהן של המשוררות רחל, לאה גולדברג, זלדה, תרצה אתר ויונה וולך – והם שמורים בגיליונות הקודמים של "חדשות בן-עזר". יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות ומחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית בת 20 הכרכים "תולדות הסיפורת הישראלית".

אהוד: ניסיתי בשעתו לקרוא את אחד הרומאנים של צרויה שלו, דומני שהיה זה האחרון, ולא הצלחתי. זו לא היתה סיפורת אלא מעין תיאור של סרט שראתה המחברת והיא מספרת למישהו אחר, אולי לחברה שלה, את תוכנו. חסר היה הדבר עצמו.

* * *

עו"ד גדעון רוזנבלום

g1240@bezeqint.net

מכתב גלוי

                                            ‏יום שלישי ט"ז כסלו תשע"א

                                                      23 בנובמבר 2010

לכבוד

ח"כ הרב דוד אמסלם

eamsalem@knesset.gov.il

ח"כ אמיץ וישר-דרך,

הריני לברך אותך ביום חגך: ש"ס, הסיעה שהוציאה מקירבה יותר עבריינים מכל העבריינים שישבו בכנסת מאז ומעולם, הדיחה אותך מסיעתה, בגלל עמדותיך הליברליות בנושא הגיור ("סילוף ההלכה", כדבריהם), בגין עמדותיך נגד הטפילות של אברכי 'הכויללים' והתנגדותך להשתמטות מגיוס לצה"ל. לא כל אחד זוכה לכבוד כזה. הגנת באומץ, בכבוד ובגאווה על עמדותיך הליברליות ולא נכנעת ללחץ! אולי אף תשמש דוגמא למנהיגַי הציוניים.

בסיועך, היהדות הספרדית החרדית, הנכנעת, המתרפסת והנדרסת בפני התנועה המנוונת של החרדים האשכנזים, עשוייה להדיח עצמה ולהגיע לסוף דרכה.

אל תתפטר מהכנסת! אתה נכס חשוב ליהדות החרדית ותתפלא לדעת: אף ליהדות החילונית. ירבו כמותך בישראל.

הקם לך בכנסת סיעה דמוקרטית גאה, סיעה של אנשים ישרי לב המוכנים, הם ובניהם, להגן על המדינה בגופם, להתפרנס בכבוד מעבודה מבלי לזנוח את תורתם. מובטחת לך תמיכתי שלי ושל חבריי החילוניים, הדמוקרטים, ישרי דרך ובעיקר: הציונים עד כלות.

בכבוד רב

 עו"ד גדעון רוזנבלום

העתקים:

ראש הממשלה – PMO.HEB@it.pmo.gov.il

שר הבטחון – pniot@mod.gov.il

השר אלי ישי, שר הפנים – sar@moin.gov.il

ח"כ ציפי לבני – zlivni@knesset.gov.il

* * *

לרשימתו של עוז אלמוג –

מדוע הישראלים חיים יותר [593]?

כל כך נכון וכל כך יפה ונעים לקרוא!

אבניאל

* * *

יוסף אלקוני

לא היה גזר דין מוות ביורים ב"אלטלנה"

לאהוד שלום רב,

קראתי בגיליון האחרון (593) את פנייתו של איתן רן המדבר על גזר דין מוות שניתן – לפי סיפורו – לאחד שסירב למלא פקודה שניתנה לו לירות על "אלטלנה". אכן, ידוע על מיספר משפטים שנערכו על סירוב פקודה לירות באותו אירוע, ובכולם נגזרו עונשי מאסר קצרים. אין בדעתי להיכנס לעניינים הסבוכים בנושא "אלטלנה", אולם המקרה המדובר נראה לי כסיפור הזוי. בדקתי גם עם ידידי שלמה נקדימון – שמכיר היטב את כל האירועים, וכתב ספר על פרשת "אלטלנה" – וגם הוא לא יודע על גזר דין זה.

ברכות,

יוסי אלקוני

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ט / חלק שני

אני פוסע במשעול החול המוליך מרמות-הצופים לחצר יוספיה, דרך הכרם ושדרת הברושים של פרדס הקלמנטינות, ולפתע אני נתקל בגוש מתכת שכמעט פוצע את הבוהן שלי, החשופה בסנדל. מתכופף לראות מה זה, ולאור הירח נוצץ לעיניי – אקדח!

אני מרים אותו מהחול, אקדח גדול, ויש לו ריח טוב, צבאי, כמו שהיה למייג'ור נורדי. אני משחק בהדק כדי לדעת אם הוא טעון, לוחץ.

נקישה. שום דבר. זה אקדח ריק.

לוחץ, ואז נשמעת ירייה שמפילה ענפים מהברוש בשדרת מגיני-הרוח.

מאיפה? על מי ירו? – אני נבהל.

עובר קצת זמן עד שאני מבין שהירייה באה ממני, מהאקדח התופי הכבד שמצאתי בחול.

*

ארקאדי והשחור חוצים את הפרדס בלי לעבור בדרכים שחוצות שתי-וערב את החלקות. הם מגיעים למרתף בית-האריזה הגדול של יוספיה, הנמצא מצפון לחצר האחוזה, יורדים אליו ובידם מפתח המתאים בדיוק למנעול הכבד.

בית-האריזה חשוך כולו. בקיץ הוא נטוש. רק אור ירח חודר בעד שני אשנבים אל המרתף. ריח עץ טרי עולה מחבילות של לוחות בהירים, קשורים בחוטי-ברזל, המשמשים להתקנת ארגזי-הפרי, ונמהל בריחו החריף של הדפיניל, חומר-החיטוי הנודף מחבילות נייר-עטיפה של פרי-ההדר. בפינה שעונים לקיר סולמות-קטיף ומחצלות מגולגלות, ועל ידם סינורי-קטיף מבד ברזנט, פטישי-נגרים, חבלים, וחומרים וכלים נוספים המשמשים לקטיף ולאריזה בעונת החורף. ארקאדי והשחור מוצאים לעצמם שתי בוקסות ריקות, ויושבים עליהן.

 "חבל כבר יש כאן," לוחש השחור, כי כל מלה גוררת כאן הד. "בוא נתלה את עצמנו. זה מגיע לנו. אחרי שנכשלנו ככה, איך נוכל להביט בעיניים של 'הראש'?"

 "תפסיק להיות דרעק," עונה ארקאדי בלי לחשוש מתהודה. "ואל תעשה טראסק מכל דבר. שתדע לך, תליתי כבר קרואטים, תליתי סלובקים, שככה יהיה לי טוב שעוד אתלה גם אנגלים. ואני גם אגיד לקופף הגמדי שלנו: נכון, נכשלנו, אבל לא בגדנו."

ירייה נשמעת מעבר לפרדס דרומה, מכיוון חצר האחוזה.

 "ששש... איך אתה מדבר עליו? אתה שומע? – ירו!" מתעקש השחור.

 "שווארצקה, אם ימצאו אותנו כאן, תלויים, יבינו בדיוק מי נתן לנו את המפתח, ומי אנחנו, ומה הוטל עלינו לעשות. ואז מה הרווחנו? היישוב המאורגן יגיד שוב שאנחנו טרוריסטים, והלכה קאקן תלייה של אנגלים גם בעתיד."

 "אז מה נעשה עכשיו?"

 "שמע, אל תהיה לי נאחס! נחכה בשקט, אפילו עד מחר בלילה. המייג'ור השמגגה בטח כבר הזעיק את כל הצבא הבריטי."

 "שמגגה אנחנו, אבל תפסיק להפליץ. הלוואי שהיה כאן תפוז לאכול."

*

אך עמירם אינו מגיע לחלון האחורי של חדרו. לפתע נשמע הד של ירייה בודדת מכיוון יוספיה, ובטרם יספיק להסב את ראשו – מחשיך קיר הבית מול עיניו, ושק מחוספס מולבש על ראשו, נודף ריח תבואה וחרובים. עמירם מפרפר, מכה בידיו באוויר ומנסה לצעוק, אך קולו אינו נשמע. מישהו רזה שומט מטה את מכנסי-הפיג'מה שלו וסוטר בכף-יד גרומה ומכאיבה על אחוריו החשופים, פעם, ועוד פעם, ועוד פעם... צליפת האצבעות חותכת בבשר הרך, השמנמן...

 "דחיל ראבאכ, תעזבו אותי... מה עשיתי לכם?" הוא ממלמל-מיילל, ופיו סתום בסיבי-שק יבשים.

*

עם הישמע הירייה, מצלצל הטלפון פעם נוספת. מקס שב ומרימו במהירות ומתוך תקווה, ועונה בקולו המעובה, "ישחרר? כאן ישחרר..."

 "מקס, מה אתה ישחרר לי בקול לא שלך, איזה דיבוק עלה לך לראש באמצע הלילה ביוספיה? אתה בטח מחביא איזו קורבה אצלך! אני מכירה אותך, כל השנים אתה חולם להיות דון ז'ואן כמו אלכס בן-עמי!"

 "בת-עמי, מאיפה את מטלפנת כך באמצע הלילה? השתגעת?"

 "אני? ניגשתי ברגל עד למשטרה, בגללך! לטלפן אליך..."

 "הלו? את? עכשיו? מהמשטרה?"

 "כן. אני לא יכולה לדבר בקול רם. יושבת כאן גם גברת סלומון, אפרת, של ראש המועצה, אחרי שפוצצו לה את הבית... יחד עם אשה אנגלייה מאוד סימפטית, גברת מייג'ור משהו... שחטפו לה את הבעל, ואתה... ואתה... עם הקורבעס שלך, מצאת לך זמן... הלו? אתה שומע אותי, מקס!"

אווה הקטנה מתקרבת אליו בחשכה כזוחלת, בעודה זקופה. מקס טורק את השפופרת וממלמל בכעס, "נשים, נשים..."

 "עכשיו אני מבינה!" מתנשמת אווה. השיחות המסתוריות מגרות אותה.

 "את לא מבינה כלום. את לא יודעת כלום. לא שמעת כלום. בואי, אלווה אותך."

 "ואחר-כך? לאן אתה הולך?"

 "זה לא עניין של אף אחד."

 "אני מרגישה שהסתבכת במשהו..."

 "חלס, חלס, גמרנו. חוץ מזה, אולי אין לי ברירה, אז מה?" פיקת גרונו עולה ויורדת בהתרגשות, כלועס את המלים.

 "במשהו נורא, מקס..."

 "אמרתי – חלס!" הוא סוגר את המשרד ויוצא עם אווה לשער המערבי, ממנו יורדת דרך החול הטובעני לכביש, ולביתה שמעבר לו. החול זוהר עתה בלובנו באור הירח, בין שדרות עצי-תמר נמוכים, הנותנים פירות-סרק צהובים. בהיפתח פשפש הברזל, בחריקה, יורד אליהם רפי המ"מ במדרגות-הברזל של האסם.

 "הי, לאן אתם הולכים? אתה יודע שיורים כאן. מסוכן."

 "אני מלווה את אווה הביתה."

 "מה עשתה כל הלילה במשרד?"

 "היתה צריכה לטלפן לאסותא, לשאול מה שלום בעלה, שהיתה לו תאונה לפנות-ערב."

 "מה שלומו?"

 "יכול להיות יותר גרוע," עונה אווה.

*

כאשר חוזר אחמד לפינת הרפת, הוא מוצא את השלושה ישנים. גבה של זריפה נשען באלכסון על השקים הפרושים על ערימת החציר, והיא מוטלת פרקדן ונוחרת. התינוקת שנשימתה שורקת, ותופיק שנוחר אף הוא – שרועים משני העברים של שדיה הענקיים של זריפה, ששיירי החלב הסמיך, הצהוב, קרושים על פטמותיהם העבות. אפילו הירייה לא העירה אותם.

הוא רוכן על תופיק, ביד שמאל מושך בשערותיו ומרים-מקרב אליו את פניו הבוהים, הישנים עדיין – ובימינו מפליק לו שוב שתי סטירות לחי חזקות.

תופיק ההמום אינו מגיב אלא חוזר וצונח על החזה של זריפה. אחמד מציע לעצמו שק על החציר הטרי, לימינה, כשהתינוקת ביניהם. עד מהרה נרדם גם הוא והנחרה של שלושתם עולה יחד עם הצפצוף של התינוקת בשנתה ועם קול בכייה, המתעורר מדי פעם ודועך מעצמו.

*

בדרך החול המלבינה, משמאל לשדרת הברושים המגינה על הפרדס, מתגלים לעיניי סוסה ורוכבה. הורביץ השומר, אבא של גיורא.

 "מה אתה מטייל פה לבד כל כך מאוחר בלילה?" הוא שואל.

 "הייתי בחוג לריקודים בבית-העם ברמות-הצופים."

 "אתה, אורי, רוקד?"

אני שותק. הכלב מתרוצץ סביבנו ומדי פעם מלקק בלשונו הלחה את אצבעות רגליי הנתונות בסנדלים.

 "ואיפה גיורא? לא בא איתך?"

 "לא. הוא... לא רוקד. אני לא יודע." אני כן יודע – שהוא יחטיף לגיורא מכות-רצח אם אלשין עליו.

 "שמעת שיורים כאן? זה מסוכן. מה יש לך ביד?"

אני מושיט לו בתמימות את האקדח. הוא מריח אותו.

 "הוובלי הזה עכשיו ירה. איפה מצאת אותו?"

 "כאן. בחול."

הוא משחרר לצד את התוף, הסב על צירו, ופורק ממנו את הכדורים אחד-אחד אל כף-ידו, בקול שקשוק מתכתי.

 "מה עוד ראית כאן הלילה?" הוא שואל תוך כדי כך.

 "אני חושב, המוריס של הסרג'נט, שבא לפנות-ערב, עמד ריק על הכביש, מול התחנה של כפר-מאהלר, והאנגלי עמד ודיבר עם גברת לורט שישבה על הסוס, בשדרה של התאנים, אבל אנחנו לא הבנו..."

 "מי זה אנחנו?"

 "אני..."

 "אורי, תחזור מיד הביתה ותלך לישון ושלא אראה אותך יותר מסתובב כאן בלילות ומשחק בנשק. אני עוד אחליט מחר אם לספר לאבא שלך."

אני מהסס לזוז.

 "מסוכן כאן הלילה! אתה לא מבין? אלה שירו בוובלי הזה יכלו להרוג אותך!"

 "מה, באמת..." אני אומר, ככה סתם. אבא של גיורא לא מעלה על דעתו שאני יריתי. חושב שמצאתי את האקדח אחרי הירייה.

 "אורי, רק אל תתחיל להיות הרפתקן כמו הדוד שלך, אלכסנדר!" הוא מוסיף. והכלב רוטן ביללה, שכמו באה לאשר את דבריו.

אני מתבונן מלמטה למעלה באבא של גיורא, היושב באוכף, על הסוסה. קומתי מגיעה למגף-הרכיבה שלו, ומה אגיד לכם, אני לא מאמין למשמע אוזניי! איך הוא יכול להגיד עלי דבר כזה? – אני פורץ בבכי ובורח משם ועושה קיצור-דרך ליד הגדר של מכלאת הפרים בקיר הדרומי, ומבלי להיכנס לחצר האחוזה, חוצה את הכביש לעבר ביתנו.

*

 "מקס, שאתה תלך יחד עם הטרוריסטים? אני לא הייתי מאמינה."

הוא שותק. השניים יורדים מחצר האחוזה בדרך החול הזוהר, פוסעים לעבר ארבעת הבתים שמעבר לכביש, בעלי גגות הרעפים, שמוצפים עתה אור ירח.

 "זה קשור לכסף שאתה חייב למאיירסון?" שואלת אווה.

מקס נרתע כדורך על צפע, ותופס בזרועה באצבעותיו דקות הציפורניים, כמו בצבת.

 "זה שקר. על מה את מדברת בכלל?" הוא נועץ בזרועה ציפורן מעוקלת של האגודל.

 "מקס, תוריד את הידיים שלך ממני ואל תעשה את עצמך שאתה לא יודע שכאשר ביקשו את הורביץ לבדוק את גליונות-התשלום, מצא טביעות אצבע של פועלים שבכלל לא קיימים, ואת הכסף לקחת לעצמך!"

 "השומר הטיפש הזה? הצולע, רודף-השמלות? מי סיפר לך?"

 "ושאדון מאיירסון נתן לך אולטימטום שאם אתה לא מחזיר הכל עד הגרוש האחרון, הוא מפטר אותך, ולא יודיע למשטרה רק כדי שלא תפטפט ותגלה לאנגלים כל מה שאתה יודע על יוספיה."

 "באמת חסר לי צרות, שעכשיו גם מאיירסון משתף אותך בסודות שלו!"

 "לאן אתה הולך להודיע?"

 "איזו פרוטקציה יש לך אצל מאיירסון? היית מטריסה שלו?"

 "אתה משתף איתם פעולה בשביל כסף?"

 "גם אני רוצה לשחרר את הארץ שלי מהאנגלים! מותר לי, לא? ובייחוד כשתולים יהודי?"

 "לא. אתה מסתיר ממני שסוחטים אותך. מישהו בטח הבטיח לך שמהכסף שאברומה יחרים מהאיכרים בחובבי-ציון או מבנק בתל-אביב – תקבל בשביל להחזיר למאיירסון, בתנאי שתהיה מרגל שלהם כאן – תרגל אחרי קפלן, ודובז'ה שפילר, ורפי, והאנגלים שבאים אל מאיירסון, והעזרה שהוא נותן לבחורים של ההגנה שמתאמנים וישנים באסם... ושתעביר הודעות כאלה, שהולכים להרוג מישהו... איזה טיפש אתה!"

 "לא יהרגו אף אחד. אל תדאגי. הציפור כבר מחוץ לכלוב. אבל עכשיו אני רואה שדודל צודק בכל מה שהוא אומר עלייך. מאיפה את יודעת הכל? זאת את המרגלת. במקום להישאר ב'אסותא' עם הפצוע שלך – את נדבקת לכל אחד ומי יודע על מי ולמי את מלשינה! אני מזהיר אותך, אווה – אם את תגידי מלה אחת עלי ממה ששמעת הלילה, אברומה ידאג להשתיק אותך, לתמיד!"

לאור הירח ניראה בעיניה פרצופו, בעל הלחיים השקועות ופיקת הגרון הבולטת, נפחד ומפחיד כאחד.

 "ואתה מקס, תיזהר שלא תהיה יהודה איש-קריות! אני לא רוצה לחשוב במה בדיוק אתה הולך להסתבך, אבל אני יודעת שזה גדול עליך בכמה מיספרים..."

ככל שהם מתקרבים, כן מתגברות הנחירות המפחידות הבוקעות מדירתו של אליהו שפירא. מקס עוזב את אווה בפתח ביתה, ליד שתי מכוניות הפיאט המלבינות של פטר יואל, וחוזר לכביש ומתחיל לצעוד צפונה, לעבר בית-האריזה של יוספיה.

*

עכשיו, שנרגעתי קצת, אולי כאן המקום לספר לכם שדודי אלכסנדר אינו מאריך לשבת בארץ-ישראל לאחר גמר המלחמה. הוא מכיר בתל-אביב גברת אחת, שמנגנת בפסנתר לחיילים הבריטים בבית-קפה בטיילת, מבטיח לה נישואים אך בינתיים לוקח ממנה גאראנטי, חתימה על שטר-ערבות להלוואה. באותה תקופה הוא מכיר גברת אחרת, אלמנת-צייר עשירה, גם היא מתל-אביב, גר אצלה, מבטיח גם לה נישואים, משפיע עליה למכור את הווילה שלה כדי שיוכל לבנות על המגרש בית-דירות, לוקח מאנשים תמימים אוואנסים, מקדמות, על חשבון הבניין, ואומר שמפקיד אותן בקופה שבחדרו. מעודפי הצבא הוא רוכש מוטורצייקל, יחדיו טסים השניים על האופנוע בכבישים ורוקדים בבתי-הקפה. דודי אוהב מאוד לנהוג בנדיבות וברוחב-יד ולעזור לאנשים בעת צרה, אף כי לא תמיד מכספו-שלו, אלא לוקח מזה ונותן לזה.

יום אחד נפגשת האלמנה עם הפסנתרנית, וכתוצאה מכך בורח דודי מן הארץ ומניח מאחוריו צרור תביעות-מאסר של נשים ונושים שנפלו ברשתו, כולל תלונה מצד האלמנה על שהשחית בשעת מריבה, בסכין-מטבח, פורטרט שלה שצייר בעלה המנוח. לאחר שנעלם, מתאספים בביתה כל אלה שהיה חייב להם כסף, ומצפים במתח רב לפיצוח הקופה שהשאיר אחריו. הן לא ייתכן שבזבז הכל. הם מוצאים בקופה רק זוג גרביים של דודי אלכסנדר, ותמונת פספורט שלו. אולי לכן מגיעה יום אחד בדואר מתל-אביב לביתנו חבילה ששולחת האלמנה העשירה-לשעבר, ובה קופסת צחצוח הנעליים של דודי אלכסנדר, שמכילה מברשות, רצועות קטיפה סגולה ומשחות קיווי ריחניות. אין שני לו במושבה בהברקת נעליו.

דודי אלכסנדר מנתק כל קשר עם המשפחה הוותיקה שלנו, שמתביישת בו. אנחנו שומעים שהוא משתקע בכפר קטן בדרום-איטליה, שם הוא נושא אשה פשוטה, שמעריצה אותו ויולדת לו בן בשם ויקטור, או ויקו. ממה הוא מתפרנס? זו משפחה איטלקית גדולה, ודודי מופיע בכפר בדיוק לאחר שאבי המשפחה מת, ובמשך שנים אחדות הוא עוסק בחלוקת הירושה בין הקרובים. כאשר מתארכת החלוקה, וגם הוצאותיו מתרבות, כנראה, מגרשים אותו גיסיו האיטלקים והוא עוקר לרומא, שם הוא גר כיום בגפו ומתפרנס בדוחק כמורה לעברית בקהילה. העברית של דודי יוצאת מן הכלל, ולכן אומרים עלי לפעמים שיש גם לי קצת כשרון ביטוי, כמוהו.

 "אמא, את חושבת שאני אוכל פעם להיות סופר, כשאהיה גדול?"

 "לפי העברית שלך, אני לא בטוחה. איפה אתה ואיפה דודך אלכס! הוא למד בסמינר למורים בירושלים! – הוא יודע לכתוב! – איזו עברית עשירה יש לו, איזה אדם משכיל, יודע שפות, יודע בעל-פה את וולטר, את גתה ואת שילר, רק חבל שהוא משתמש בכל הכשרונות שלו רק לרעה."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אני דשא [גראס] אילת שעליי שכבה פרקדן א' היועצת החיצונית של המשרד לביטחון פנים ועליה ניצב לפני שנתיים ניצב אורי בר לב מהמשטרה ואני רוצֶה להתלונן בפניכם על כך שהמשקל של שניהם היה קל מדי ולא הגעתי לאורגזם כי היו חסרים לי מעל א' היועצת החיצונית – חגי פלג המנכ"ל הפורש של המשרד לביטחון פנים וניצב אהרון פרנקו – שכנראה גם הם ניסו בעבר להשכיב את א' היועצת החיצונית וחוץ מזה הייתי רוצֶה כי תחת א' היועצת החיצונית תשכב עליי פרקדן גם מ' שהיתה ידידה של א' היועצת החיצונית ושנזכרה עכשיו בחפוז שהיה לה עם אורי בר לב לפני חמש שנים ובמיצים כדי שאני הדשא [גראס] מאילת לא אתייבש אלא ארגיש את מלוא עוצמתן של החדירות שבהן אנסו שלושה בכירים את א' היועצת החיצונית ואחד מהם גם את מ' חברתה-לשעבר לפני חמש שנים ואולי גם לש' חברתה תקע ולכן אני חושב שזוהי משטרה מזויינת מאוד וכי ניצב אורי בר לב שלוכלך לעולם לא יהיה מפכ"ל ובסוף גם יעוף ממשטרת ישראל ויוכל לנאוף בחברת ברלוסקוני שלו זה לו מזיק.

בברכת ריח הדשא [גראס] נושא ניחוח משך הזרע הלוך ובכֹה חציר העם

 דשא [גראס] אילת

אילת

* שלושת רבעי שעה לקח לנו להגיע בקו 480 של אגד מרכבת ארלוזורוב-מרכז לתחנה המרכזית בירושלים של זהב, ועוד חצי שעה לחצות את מעבר המכשולים מהתחנה ברחוב יפו עד לתערוכת הבולים בבנייני האומה ולמצוא בנתיב העקלקל המלוכלך והמסריח עשרות הולכי רגל מבולבלים ותועי דרך. אם זה היה קורה בלילה, בטח היינו משתייכים כבר למיסדר הנופלים.

* ברכות ל"תולעי המחשבים" המשבשות את הכנותיה של איראן ליצור איום גרעיני על ישראל וכנראה אינן לומדות ספרות עברית אצל חנן חבר באוניברסיטה בירושלים שאז היו משבשות את מערכת המיחשוב בישראל כדי שאיראן תציל אותה מן הפאשיזם המתגבר.

פרסים, בחג פורים הקרוב תנוחמו ונאפה לכבודכם אוזני המן בלי תולעים – כי אנחנו מסתפקים בעץ הגבוה ובדם ילדיכם לאפיית המצות לפסח הממשמש ובא.

* ד"ר גיא בכור האיר את עינינו באחד ממאמריו האחרונים לתופעה הבאה: בעוד שהמזרח התיכון הולך מתרוקן מתושביו הנוצריים, שבגלל רדיפות ורצח מהגרים ממנו, בעיקר למדינות אמריקה, ומקימים שם קהילות שלמות, ובעוד מדינות אירופה מלקקות את התחת למוסלמים שבמזרח התיכון, ואפילו האפיפיור ואובמה אינם מעיזים להזכיר, ולוּ גם ברמז, את הדיכוי ואת שחיטת הנוצרים באיזור שלנו – הולכות ארצות אירופה עצמן ונכבשות בידי ההגירה המוסלמית המאסיבית המשנה את אופיין ואת פרצופן.

על כן, יהודי אירופה, כדאי לכם לעלות לישראל כי כאן אנחנו תמיד נהיה השולטים, וחרף כל התחזיות השחורות – איש לא יגרש אותנו מכאן כמו את הנוצרים מבית לחם ומלבנון.

אגב, ציר הרשע עדיין קיים ואפילו מתרחב והולך, ואסירי תודה עלינו להיות לג'ורג' בוש הבן ולטוני בלייר שהיה בהם האומץ, כמו לצ'רצ'יל בשעתו – לצאת למלחמה נגד ציר הרשע, מלחמה שעדיין אין רואים את קיצה.

* "מוניקה לביא מונתה לאוצרת מוזיאון גוטמן לאמנות, ותחליף את טלי תמיר שסיימה את תפקידה לאחרונה לאחר שש שנות פעילות במוזיאון. לביא התחילה את הקריירה שלה כעוזרת לאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון ישראל, ומאוחר יותר ערכה את כתב העת מוזה שיצא בשיתוף מוזיאון ישראל והוצאת ידיעות אחרונות. במשך שנות ה-90 הייתה אוצרת ומנהלת הסדנה לאמנות ביבנה ובשנים האחרונות ניהלה את הגלריה על הצוק בנתניה. בנוסף לעבודה האוצרותית עוסקת לביא בהוראה ובארגון כנסים בתחום האמנות.

"עם קבלת ההודעה על מינויה מסרה לביא שהיא רואה אתגר גדול בתיעוד וחקר עבודתו של נחום גוטמן במקביל לתכנית תערוכות עכשווית ורלוונטית, והיא מתכוונת להמשיך את העבודה האוצרותית המעמיקה שנעשתה במוזיאון בשנים האחרונות על ידי טלי תמיר. מנכ"ל המוזיאון רוני דיסנצ'יק ציין שלהערכתו המטען שלביא מביאה עמה עונה בדיוק על הצרכים הנוכחיים של המוזיאון וכי הצטרפותה תחזק את המוזיאון בכל תחומי פעילותו, לרבות הסטודיו לציור שנפתח בשנה האחרונה." [מתוך קומוניקט לעיתונות].

אנחנו מאחלים למוניקה לביא הצלחה בתפקידה החדש – שתהיה נאמנה למורשת נחום גוטמן ותור הזהב של הציור הארצישראלי במחצית הראשונה המאה ה-20, שלא תלך בדרכיה הנלוזות של קודמתה שסברה כי תפקידה הוא בין השאר לקדם את האג'נדה הפלסטינית, שתפתח דף חדש ונקי באוצרוּת המוזיאון ושלא תזמין להופיע בו דווקא את עוכרי ישראל.

* יש לנו ויכוח עם מרבית האנשים שאנחנו מכירים בתל אביב ושיש להם זיכרון קצר מאוד. אנחנו טוענים שהחזית הדרומית המכוערת של בניין העירייה לא היתה כך מלכתחילה אלא היתה מכוסה ברפפות שגם הצלו עליה מהשמש והיו חלק מהתפיסה האדריכלות של הבניין, המתאימה לשמש הארצישראלית, והן הוסרו לאחר ה"שיפוץ" – ובני-שיחנו טוענים שאנחנו הוזים בהקיץ.

והנה בכתבתו של נועם דביר "בסיכון גבוה" ["הארץ", "גלריה", 24.11] נכתב בפירוש: "בבניין עיריית תל אביב נתקלו בקשיי תחזוקה דומים [של הבטון החשוף]: בעירייה אף החליטו לפני כמה שנים להסיר את מערכת רפפות הבטון שפיארה בעבר את החזית הדרומית הפונה לכיכר."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,055 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל