גיליון מס' 596

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בכסלו תשע"א, 2 בדצמבר 2010

עם צרופת ציור של ליאו קאהן שנשמטה מהגיליון הקודם; וצרופת הכריכה לספרו החדש של משה ברק "עוֹלָה גּוֹלֶה גּוֹלָה עוֹלֶה".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

חג אורים שמח

ברכות לצאצאי מתתיהו החשמונאי

ולכל המתייוונים באשר הם שם

אל תיפול רוחכם עליזים מתרוננים

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: על ספרו של יצחק קרונזון "כי מנגד תראה".

יצחק קרונזון: מתוך "ילד מחרבן". //  עמוס גלבוע: תפקיד ראש אמ"ן בישראל.

יוסי גמזו: כְּשֶאַתָּה מַדְלִיק הָעֶרֶב אֶת אוֹתָהּ חֲנֻכִּיָּה...

ועוד בעניין הגלוייה של לסר אורי "יוסף והישמעאלים" משנת 1921.

דרור אידר: בלי פתח-תקווה לא היתה תל-אביב.

אורי הייטנר: רצח שלאחר המוות. // רון וייס: שקרי נתניהו.

רות ירדני כץ: חבל על הכסף והזמן: מסעדת "אבו-גוש".

יוסף אורן: היכן המהפכה ב"נתניה"? // אלישע פורת: הַמְרָאָה.

צהריים לשניים "אצל הטורקי" באור יהודה ב-142 שקלים ועוד 17 תשר.

ישראל זמיר: מזכירים קוברים. // אילן בושם: עשרה שירים דצמבר 2010.

בעקבות אורה מורג על ד"ר אורלי אינס: אירית שושני, דוד אגמון, עפרה גלברט-אבני ועוד 10 תגובות. // המופע של שלישיית טוקאן עם מתי כספי ברעננה.

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון".  רומאן נידח, 1994,

  פרק י / חלק ראשון. //  ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

אהוד בן עזר

על ספרו של יצחק קרונזון "כי מנגד תראה"

עם עובד, 2010, 412 עמ', עם אחרית דבר מאת פרופ' דן מירון

מתוך יומני מלפני 19 שנים: 22.3.1991. יום שישי. ב"תרבות וספרות" של היום התפרסם בצורה לא הולמת מאמרי על "מי מקבל את בלגיה?" של קרונזון. שלחתי היום לבני ציפר מכתב, והעתק ממנו עם העתק המאמר המקורי, לדני קרמן, שיעביר בפקס לקרונזון בניו-יורק.

לבני ציפר שלום רב,

הצטערתי לראות היום את נוסח רשימתי "הגיע זמן לבדות" ששונתה וקוצרה ללא רשותי, וכוונתה והדגשיה השתנו. אם הייתי סבור שאני זקוק עדיין לעריכה שכזו, הייתי עוזב מזמן את מקצועי כסופר. במקביל אני מחזיר לך בדואר את ספרה של שולמית לסקוב, "חיים חיסין: מרשומות אחד הביל"ויים" שכמעט סיימתי לקוראו אך איני מוכן לכתוב עליו, לאחר הניסיון עם הרשימה על קרונזון.

אודה לך גם אם תפרסם את מכתבי הבא לעורך:

מכתב למערכת "תרבות וספרות"

מרשימת הביקורת שלי על "מי מקבל את בלגיה?" ליצחק קרונזון ("תרבות וספרות", 22.3.91) נשמט הקטע הבא, אשר מבלעדיו אין היא שלמה:

 "כאשר הופיע ספרו הראשון של קרונזון ["אימא, שמש ומולדת"] כתבתי שייתכן שלסיפוריו יהיה משך קיום רב יותר בתרבות העברית מאשר לכמה וכמה ספרים שהם מעין ממותות ספרותיות שקונות לעצמן מעמד של חשיבות רק משום שמלכתחילה הן מופיעות כ'חשובות', ללא קשר לערכן האמיתי, למידת ההנאה שהן גורמות לקורא וליכולתו לקרוא בהן בלי להשתעמם."

עד כאן מהיומן. כמובן שמכתב התיקון שלי לא פורסם, ואם איני טועה אמר לי אז העורך, בשיחה טלפונית, שאי אפשר, או אסור – לפגוע כך בסופרים החשובים שלנו.

והנה, איך שהגלגל מסתובב, לא חולפות 19 שנה וכרך כמעט מסכם של יצירות קרונזון, "כי מנגד תראה", מופיע עם "אחרית דבר" מלומדת מאוד של אחד הכוהנים הגדולים של הספרות העברית, אשר חלק מזמנו הוא חי, כותב ומרביץ תורה בניו יורק, פרופ' דן מירון, המכניס בכך את קרונזון לגלריית הסופרים והמשוררים החשובים שזכו ל"אחריות דבר" שלו עם כינוסי יצירותיהם הקלאסיות.

התקשיתי קצת להבין את משפטיו העמוסים של פרופ' דן מירון, שמתאימים לכתיבתו של קרונזון כמו הקומוניזם לישראל, ובכל זאת לא יכולתי להתעלם ממשפטים כגון אלה, על גורלה של ישראל:

"הגם שהיטלר לא 'גמר אִתה'. היא [ישראל] כילתה את עצמה ונבלעה בתוך האין." (עמ' 409).

לדעת פרופ' מירון זוהי טעות נפוצה לראות את סיפוריו של קרונזון כנוסטאלגיים בלבד. לא. סיפוריו  ממחישים לנו כיצד השמידה ישראל של היום את התקופה החיפאית והדומות לה, זו התקופה האמיתית והנפלאה של ראשית שנות המדינה, שעליה מספר קרונזון, משמידה – כשם שהנאצים השמידו את מרבית יהודי אירופה. אבל, משתמע מדברי פרופ' מירון – אנחנו, הישראלים, איננו זקוקים להיטלר כדי להשמיד את עצמנו, אנחנו, שנבלענו "בתוך האין" – עשינו זאת במו ידינו. וזה כמובן נכון כמו שנכון שמניו יורק לא רואים את תל אביב אלא רק את ההאדסון, משמע, תל אביב אינה קיימת וגם לא מרביצים בה תורה.

מומלץ אפוא לדלג על ה"אחרית דבר" הלמדנית והמופרכת של אידיאולוג הגלות של פרופ' דן מירון, וליהנות מקובץ הסיפורים עצמו, הכולל גם מיבחר משלושה ספריו הקודמים של קרונזון: "אימא, שמש ומולדת" (1985, שיצא לאור לראשונה בהוצאת שמעוני, וחלק ממהדורתו הראשונה קנינו כמתנות לחברים, עד שאזל), "מי מקבל את בלגיה?" (1991) ו"מסע ארוך אל תוך הלב" (2007), שני האחרונים, וכיום גם הראשון, בהוצאת "עם עובד".

בשני משפטים אפשר לומר על קרונזון שני דברים. האחד, שהוא כמין ויליאם סארויאן העברי. והשני – רוצו לקנות את הספר המשעשע, החכם, העצוב והמרתק הזה, "כי מנגד תראה" שגם שנים לאחר שיישכחו אחדים מסופרינו החשובים, עדיין יהיה בגדר "ירוק לעד" בספרות העברית כמו "שלושה בסירה אחת", למשל, בספרות האנגלית והעולמית.

מאחר שאני מכיר חברֵי נעורים אחדים של קרונזון, בני גילה של אשתי, מקריית חיים ומחיפה, אני יודע ממקור ראשון שהסיפורים שהוא מספר על אותה תקופה כך אכן אירעו. וככל שהוא מדייק יותר בפרטים, הנכונים, כן הוא רוקם יריעה סיפורית חכמה ומשעשעת להפליא, כמו שכל ספרות גדולה יכולה להיות.

יש בחייו של קרונזון האדם והסופר, לא הרופא – מידה מסויימת של "מנגד תראה את הארץ", של טראגיות שעליה הוא מספר, דומני באחד מסיפוריו וגם בעל-פה: בנעוריו התבייש בפני חבריו ה"צברים", כמוהו, באופי ה"גלותי" של הוריו, ואם איני טועה גם באידיש שלהם. בכך חטאו רבים מבני דורנו, שרק מיעוטם נולדו להורים שנולדו או גדלו רוב שנותיהם בארץ ודיברו עברית מילדותם. והנה, בניו יורק נתקל בתופעה דומה אך הפוכה מצד בת-הזקונים שלו. היא מתביישת באנגלית ה"ישראלית" של הוריה, באקצנט שלהם, בזרותם הבולטת, ומשתדלת להסתיר אותם מפני חברותיה וחבריה האמריקאים מלידה. היא עצמה כמעט שאינה יודעת עברית!

זוהי התרסה כואבת וסרקסטית כנגד דור היורדים ה"צברים" – אתם צחקתם מההורים ה"גלותיים" שלכם, עכשיו ילדיכם צוחקים מהאנגלית הנלעגת שלכם, בארה"ב ארץ מולדתם, ארץ שבה אתם תמיד תישארו זרים!

כמה מחבריו הטובים של קרונזון, שנוהגים לדבר על ספריו בבואו לארץ, מגניבים נימה של הצדקה להיותו "יורד" – הוא מתאר בסיפוריו את ישראל ה"טובה", אבל בשנים האחרונות היא הידרדרה עד כדי כך שאינה ראוייה שאדם כמוהו יקבע את מישכנו בה!

חושיסטאן! על חושיסטאן שמעתם? – אתם המחרבנים על ההווה ומתגעגעים אל העבר – שמבחינות רבות מאוד היה הרבה יותר גרוע מהיום!

אביה של זיוה שישא [בסיפור "לכתך אחריי"], האמנית, אשתו של יצחק קרונזון, (שהיא קרובת-משפחה רחוקה-רחוקה שלי) – נהרג כחייל מבוגר במלחמת השחרור ב-48'!

הבן שלנו, שנולד וחי כבר בישראל ש"נבלעה בתוך האין", אליבא דפרופ' דן מירון, (ש-ב. גלאי, הוא המשורר והסופר בנימין גלאי, כינה אותו פעם בטורו ב"מעריב" בשם "מלפפון הים") –  –ובכן, הבן שלנו גדל על "אימא, שמש ומולדת", ספר שתקופתו נושקת לנעורים של הוריו, ועד היום הוא חי את סיפוריו של קרונזון ונהנה מכל ספר חדש שלו.

הו, כמה חוכמה יש בטיפשות, וכמה טיפשות יש בחוכמה.

* * *

יצחק קרונזון

מתוך "ילד מחרבן"

הקטע הקלאסי בתולדות הספרות העברית

שעכשיו מכללא זכה גם לברכתו של פרופ' דן מירון

לי יש כאבים ואני רץ מסביבם או סתם עומד ומצליב את הרגליים. פתאום אני מרגיש שהחרא הולך לצאת לי מהקיר של הבטן או מהאוזניים. השריר שסותם את החור מתחיל לקפוץ מעצמו, וכשהם נעמדים במאפייה הזאת אני רץ לכיוון המושבה הגרמנית [בחיפה]. אני נכנס לחדר מדרגות אחד ורואה מדרגות שיורדות למרתף. אני ממש קורע ממני את המכנסיים ומחרבן בשנייה האחרונה את העוגה הכי גדולה שיצאה מתחת של ילד בגילי, אולי אפילו מתחת של איש גדול.

פתאום אני שומע רעש. איש אחד שגר שם שמע אותי נכנס. אולי חשב שזה מסתנן. הוא עומד מעליי וצועק לתוך המרתף: "מי זה שם!" אז מה אני יכול לעשות? לאיפה שאני יברח? אז אני אומר: "ילד." אז הוא אומר: "מה אתה עושה שם, ילד?" אז מה שאני יגיד? אני אומר: "מחרבן." אז האיש הזה יורד אליי ומדליק שם אור. פתאום הוא רואה אותי יושב על יד העוגה הזאת. הוא נורא כועס, כי זה הבית שלו ופתאום בא מישהו ומחרבן. הוא תופס אותי באוזן ואומר לי: "תיקח את זה." אנו אומר: "איך?" אז הוא אומר: "איך? בידיים!" אז מה שאני יעשה? אני מרים בשתי ידיים את כל העוגה והוא סוחב אותי באוזן החוצה לרחוב. אני יוצא לרחוב בדיוק כשמגיעים לשם כל הבנים והבנות מהכיתה. הם נעמדים ורואים איש מחזיק אותי באוזן, ואני מחזיק בשתי ידיים עוגה גדולה ומסריחה של חרא טרי. הם לא יכולים להאמין מה קורה. הם אפילו לא צוחקים. רק רואים איך שהמשוגע הזה מחזיק לי באוזן ומכריח אותי לשים את החרא במגרש מעבר לרחוב ולכסות בהרבה חול. אז מה שאני יעשה? כיסיתי.

("כי מנגד תראה", עמ' 105).

* * *

עמוס גלבוע

תפקיד ראש אמ"ן במדינת ישראל

בשבוע שעבר סיים ראש אמ"ן, האלוף ידלין את תפקידו, ובמקומו מונה האלוף כוכבי. נהוג אצלנו שבהזדמנות כזאת מרבים לחלק ציונים ליוצא ולנכנס, ואוהבים לתאר התכונות הרצויות לממלא תפקיד ראש אמ"ן. איני מתכוון לעסוק באלו. ברצוני להציג את הייחוד של תפקיד ראש אמ"ן במדינת ישראל, שהוא לדעתי מהחשובים והמשפיעים ביותר בתחום הביטחון הלאומי.

הייחוד הראשון הוא ההיקף העצום והרב-גוני של הנושאים להם אחראי ראש אמ"ן, שאין להם אח ורע באף שירות מודיעיני זר. ראש אמ"ן אחראי להערכת המודיעין הלאומית, וככזה הוא קצין המודיעין של ראש ממשלת ישראל וממשלת ישראל. במסגרת זאת הוא מסייע בעיצוב וניהול מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל; הוא הקמ"ן של הרמטכ"ל ושל צה"ל. ככזה הוא האחראי למתן מודיעין לצה"ל: מהרמה העליונה הזקוקה למודיעין לצורך בניין הכוח של צה"ל, תוכניותיו המבצעיות וניהול המלחמה והמבצעים השונים, דרך הרמה האופרטיבית הצריכה בעיקר מטרות לתקיפה מכל הסוגים, ועד לכוח הלוחם הצריך מודיעין על השטח בו הוא נלחם ועל האוייב שנמצא על הגבעה ומאחוריה. וכקמ"ן של שניהם ראש אמ"ן אחראי להתרעה על סיכונים ואיומים מכל הסוגים והמינים, כמו גם על ההזדמנויות המדיניות והצבאיות. ולא רק זאת. ראש אמ"ן אינו רק קצין מטה, הוא גם המפקד העליון של יחידות: הוא המפקד של יחידת ההאזנה הלאומית, 8200 (דבר שאינו קיים באף מדינה מערבית), הוא המפקד של סיירת מטכ"ל והוא המפקד של יחידות רבות נוספות. מה הפלא שאם לוב מפתחת נשק גרעיני, ולא יודעים; שאם ישנן בחירות במדינת אוייב ולא מעריכים נכונה מי יזכה; שאם חטפו חיילים ולא היתה התרעה; שאם לוחמים לא קיבלו מפות ותצלומים עדכניים – מיד מופנית אצבע מאשימה כלפי ראש אמ"ן.

הייחוד השני הוא המצב המוזר והמשונה (לפחות בהשוואה לשירותי מודיעין במערב) של כפיפות ראש אמ"ן. ראש המוסד וראש השב"כ כפופים ישירות לראש הממשלה. אין שום דרג ביניים המפריד ביניהם. ראש אמ"ן כפוף פיקודית לרמטכ"ל, הכפוף לשר הביטחון. כלומר, לפחות שני דרגי ביניים מפרידים בין ראש אמ"ן לראש הממשלה. יתר על כן, ראש הממשלה אינו ממנה את ראש אמ"ן, אינו מעורב במינוי, וזאת כאשר מדובר למעשה בקמ"ן שלו!!

הייחוד השלישי נובע ממהותו של מקצוע המודיעין. מפקד חיל הטילים והתותחנים לא צריך לירות בתותח; מפקד זרוע היבשה לא צריך לדהור בראש טנק, ומפקד חיל האוויר לא צריך לטוס במטוס במשימת הפצצה. ראש אמ"ן צריך "לירות בתותח" כל יום. כל יום הוא זה שמציג בפני צרכני המודיעין את המידע וההערכות שהמערכת האדירה של קהילת המודיעין אספה וניתחה. הוא עושה את זה אישית (בצד אוקיינוס הניירות המודיעיניים) בהצגות בע"פ, בניירות אישיים.

הייחוד הרביעי קשור לטרגדיה הקשורה בתפקיד. כמעט כל הצלחותיו של ראש אמ"ן נשארות חסויות. מאידך, מרבית הכישלונות זוכים לתהודה עצומה וחינגה של בוז למודיעין הכושל. לא רק זאת, אם המודיעין התריע על כוונה לביצוע פעולה עוינת, וננקטו צעדים לסיכול הפעולה, וכיוון שכך האוייב ביטל את הפעולה– מיד גוערים בראש אמ"ן שנתן התרעת שווא וגרם לבזבוז משאבים. ומה יעשה ראש אמ"ן שדבריו בוועדת החוץ והביטחון סולפו ועוותו לחלוטין בתקשורת, ולכן "חכמי הפרשנים" צוחקים עליו, מתוך הפגנת "ידענות"?

קשים חיי אדם בתפקיד הזה, אך אין מאתגרים מהם!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 30.11.10.

* * *

יוסי גמזו

כְּשֶאַתָּה מַדְלִיק הָעֶרֶב אֶת אוֹתָהּ חֲנֻכִּיָּה...

כְּשֶאַתָּה מַדְלִיק הָעֶרֶב אֶת אוֹתָהּ חֲנֻכִּיָּה

שֶנִּדְמֶה: לֹא תְחַדֵּש לְךָ דָבָר

כִּי כָּל פְּרָט וּפְרָט שֶיֵּש בָּהּ כְּבָר מֻכָּר וּכְבָר הָיָה

בְּחַגֵּי הַחֲנֻכָּה שֶבֶּעָבָר –

שִׂים לִבְּךָ, וְלוּא לְרֶגַע קָט, לַנֵּר שֶשְּמוֹ "שַמָּש"

שֶעוֹשֶׂה לְבַד אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה

וְשֶאַף אֶחָד מִן הַנֵּרוֹת שֶמִּמְּקוֹמוֹ לֹא מָש

לֹא אוֹמֵר לוֹ מֵעוֹלָם עַל כָּךְ תּוֹדָה.

וְנַסֵּה לְהִתְעַמֵּק לְרֶגַע: מָה הוּא מְסַמֵּל?

אַף כִּי אִיש סוֹפְסוֹף אַף פַּעַם לֹא שָׂם לֵב

אֶל הַנֵּר הַזֶּה הַפְרָאיֶר שֶטּוֹרֵחַ וְעָמֵל

כְּשֶכָּל נֵר מִתּוֹךְ הַשְּאָר נוֹתָר שָלֵו.

הֲרֵי מָה שֶבִּזְכוּתוֹ הוּא מְלַבֶּה בּוֹ אֶת הַיֶּתֶר

שֶעוֹד אֵין לָהֶם שוּם גֵּץ מִשֶּל עַצְמָם

הִיא אוֹתָהּ נְשִיקַת-אֵש שֶמַּכְתִּירָה אוֹתָם בְּכֶתֶר-

הַשַּלְהֶבֶת שֶהִיא עֶצֶם סוֹד קִסְמָם.

אָז כָּעֵת, שֶמִּסְתַּבֵּר לְךָ שֶיֵּש מַשְמָעֻיּוֹת

סִמְלִיּוֹת יוֹתֵר לַפְּשָט הָאַקְסְיוֹמָתִי

שֶשַּמָּש הוּא רַק שַמָּש – תֵּן לִי לִשְאֹל אוֹתְךָ גְלוּיוֹת

בְּמִין דּוּגְרִי כְּלָל וּכְלָל לֹא דִיפְּלוֹמָטִי:

מָה תַגִּיד לִי אִם אֹמַר לְךָ שֶאִם אָמְנָם מֻפְשָל

מַעֲטֵה-הַסִּמְלִיּוּת שֶכְּמוֹ הֻשְאַל כָּאן

לַשַּמָּש הַזֶּה שֶפֶּתַע מִתְבָּרֵר שֶהוּא מָשָל

אָז אוּלַי מֻתָּר לִתְהוֹת: מָה הַנִּמְשָל כָּאן?

כִּי אִם נֵר כָּזֶה מַצְלִיחַ כָּךְ, בִּטְוַח רְאִיָּתוֹ

שֶל אָדָם הַמִּתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּמוֹ בְּפֶלֶא

לְהַשְפִּיעַ אוֹר וָחֹם עַל זוּלָתוֹ, רֵעִי הַטּוֹב,

יֵש אוּלַי גַּם יְצוּרֵי-אֱנוֹש כָּאֵלֶּה.

כְּמוֹ נֹאמַר אוֹתָהּ אִשָּה שֶלַּיְלָה-לַיְלָה מְפִיחָה

חֵרֶף שְחוֹר-אַכְזָבוֹתֶיךָ שֶעִבּוּהוּ

כָּל הַקַּר, הַמְּנֻכָּר וְהֶעָקָר בְּעוֹלַמְךָ

אֶת נִיצוֹץ הָאַהֲבָה שֶלֹּא כִּבּוּהוּ.           

אוֹ נֹאמַר בִּנְךָ הַיֶּלֶד שֶהֶמְיַת גַּלֶיהָ שֶל

זְקִיקוּתְךָ לִזְקִיקוּתוֹ לְךָ הִיא כּוֹחַ

הַגּוֹבֵר עַל כָּל פְּחָדֶיךָ כְּמִין דַּוְקָא מִתְנַחְשֵל

שֶקָּשֶה וְלֹא צָרִיךְ אוֹתוֹ לִשְכֹּחַ.

אוֹ אוֹתָהּ רֵעוּת-אֱמֶת שֶאִם בַּטּוֹב אוֹ אִם בָּרַע

מוֹשִיטָה לְךָ כָּתֵף כְּאוֹר בַּחֹשֶךְ

שֶל חָבֵר שֶהוּא הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאָח, אִם לְצָרָה

אוֹ לְהֶפֶך, לְשִׂמְחָה דְמוּעָה מֵאֹשֶר.

וְהַאִם אֲנִי טוֹפֵל עָלֶיךָ רַק חֲשָד שֶל שָוְא

אִם אֶלְחַש לְךָ כְּשֶאִיש אֵינוֹ שוֹמֵעַ

כִּי נִדְמֶה לִי שֶכָּל פְּרָט מִן הַשְּלוֹשָה הַנָּ"ל נֶחְשָב

בְּעֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי, מִזֶּה זְמַן רָב (וְעַד עַכְשָיו)

כְּקִנְיָן טִבְעִי שֶלְּךָ, כְּמִין חֶשְבּוֹן עוֹבֵר וָשָב

אוֹ זְכוּת-יֶתֶר הַמּוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ?

שֶהֲרֵי לוּלֵא חָשַדְתִּי בְּךָ כִּי יֵש מַמָּש

בְּאוֹתוֹ חֲשָש שֶחֶרֶש מְנַקֵּר בִּי

שֶהַלָּלוּ לְדִידְךָ הֵם בִּבְחִינַת אוֹתוֹ שַמָּש

כְּלוּם הָיִיתִי כָּאן מוֹצֵא חֻצְפַּת-חוֹקֵר בִּי

וּמֵעֵז לִשְאֹל אוֹתְךָ כְּמוֹ שֶנָּהוּג בַּמִּשְטָרָה

לְהַצִּיג לוֹ, לַמְּבֻקָּש (בְּלַעַ"ז wanted)

שְאֵלוֹת שֶל דוּרְךְ-אוּן-דוּרְךְ כְּמוֹ: כַּמָּה זְמַן כְּבָר לֹא קָרָה

שֶלָּקַחְתָּ אֶת אוֹתָם שְלוֹשָה for granted?

וּמָתַי לָאַחְרוֹנָה בִּכְלָל אָמַרְתָּ לָאִשָּה

הַחוֹלֶקֶת עִם חַיֶּיךָ אֶת חַיֶּיהָ

כְּשֶעֵינֶיךָ מַיְשִירוֹת אֶל תּוֹךְ עֵינֶיהָ בְּלִי בּוּשָה

אוֹ חֲשָש מִגִּלּוּי-לֵב שֶבְּעֵינֶיךָ הוּא חֻלְשָה

אֶת אוֹתָהּ אִמְרַת-הַקֶּסֶם שֶמִּזְּמַן כְּבָר הִתְבַּקְּשָה:

עַד כַּמָּה הִיא יְקָרָה לְךָ כָּאן, רֵעַ?

וּבֵינֵינוּ, אֵימָתַי סוֹפְסוֹף אִמַּצְתָּ אֶל לִבְּךָ

(בְּלִי לַחְנֹק אֶת חֹם הָרֶגֶש הַגּוֹאֶה בּוֹ)

אֶת בִּנְךָ, אֶת יַלְדְךָ, שֶעַצְמְךָ הוּא וּבְשָׂרְךָ

וְסִפַּרְתָּ לוֹ כַּמָּה אַתָּה גֵאֶה בּוֹ?

וַאֲשֶר לַחֲבֵרְךָ הַטּוֹב: מָתַי אָמַרְתָּ לוֹ

שֶרֵעוּת כְּמוֹ זוֹ שֶלּוֹ, בְּכָל תָּוֶיהָ –

אִם שֶל קֶשֶב אוֹ שֶל יָד מוּשֶטֶת – בִּזְכוּתוֹ שֶלּוֹ

הִיא גַלְגַּל-הֲצָלָתוֹ שֶל הַטּוֹבֵעַ?

כְּשֶאַתָּה מַדְלִיק הָעֶרֶב נֵר שֶל חַג שֶבּוֹ מֻמַּש

סוֹד אוֹתָהּ הָאָלֵגוֹרְיָה הַקּוֹסֶמֶת

שִׂים לִבְּךָ, וְלוּא לְרֶגַע קָט, לַנֵּר שֶשְּמוֹ "שַמָּש"

וְהַרְהֵר בּוֹ לֹא כְּנֵר

כִּי אִם כְּסֵמֶל...

* * *

ועוד בעניין הגלוייה של לסר אורי

"יוסף והישמעאלים" משנת 1921

[רצ"ב הצרופה שנשמטה מהגיליון הקודם]

...ובענייני אמנות, ב-Karlsruhe למד אמנות באותה שנה (1921) הצייר הנידח-למחצה ליאו קאהן (Leo Kahn), שעלה לארץ ב-1936 והתיישב ברמת-גן. מצורף ציור שלו של אשה וילד.

[ראו צרופה] 

בברכה,

אריאל סימקין

* * *

בלי פתח-תקווה לא היתה תל-אביב

אהוד היקר,

תודה על מכתבה של נירה נוה [גיליון 595] בעניין שכונת צֶדוֹר.

אנשים רוטנים לעיתים על התמדתך בעניין פתח-תקווה, אולם ככל שאנחנו מתרחקים מנקודת ההתחלה הציונית, עולה ומזדהר מקומה המכריע של פתח-תקווה במהפכה הרוחנית, התרבותית והמדינית האדירה שעבר עמנו. החינוך להיסטוריה וידע מקומנו לדורות הבאים חייב לכלול באופן מפורט את תולדות פתח-תקווה ושכונותיה. וכבר אמרנו לא פעם, שבלי פ"ת לא הייתה ת"א.

בהערכה רבה,

דרור אֵידָר

* * *

אורי הייטנר

רצח שלאחר המוות

בין הכותרות הרועשות על הדלפות אתר ויקיליקס לכותרות העסיסיות על פרשת בר לב, איכשהו נעלם סיפור, שמחייב את התקשורת הישראלית לחשבון נפש. סיפור שאין בו סלבריטאים, אין בו שמות שהציבור יזכור בעוד שבוע (וספק אם הוא זוכר אותם כעת); סיפור הנוגע לאותם האנשים "המגולגלים בתוך נייר עיתון" – הטרגדיה של משפחת כיוף מעוספיה.

במשך ערב, לילה ובוקר, בראש החדשות עמד סיפור מזעזע על האב, נאיף, שרצח את אשתו רימה ובתם התינוקת, בת השנתיים, קרין, והתאבד. אולי המילה "לכאורה" הגיחה פה ושם. ביומני הבוקר כבר היו כתבות מוכנות, שסיפרו איך לפני מספר חודשים האב סילק את אשתו ובתו מן הרכב, על מצבו הכלכלי הקשה שהביא אותו לידי ייאוש, וכבר התגלה פרופיל קלאסי של אדם מועד לרצוח את משפחתו ולהתאבד. ראש מועצת עוספיה נאלץ להתגונן בראיונות רדיופוניים ולהסביר שהתופעות הללו סותרות את התרבות שלנו.

מן הסתם, למגזיני הצהרים כבר הוכנו הכתבות על "הכתובת היתה על הקיר" ועל "איפה היו רשויות הרווחה?" (אותו שק חבטות פופולארי – נושא שראוי להקדיש לו מאמר בפני עצמו) ו... ואת אותן כתבות החליפה ידיעה קצרה ולקונית, שבעצם – אין כל חשד לפלילים, שהתיק נסגר, ושבני המשפחה נפטרו כתוצאה מפליטת גז מהגנרטור המשפחתי. זהו, אין עוד עניין לציבור, והנושא גווע.

והתקשורת לא עצרה לרגע לשאול את עצמה – מה בעצם קרה כאן? מה היא עוללה במשך אותה חצי יממה שבה היא פימפמה את סיפור הרצח וההתאבדות שלא היו ולא נבראו? מדוע כל כך נחפזה להאשים? מדוע היתה חרוצה כל כך להכין פרופיל מושלם המתאים לסיפור שלה?

בזירת המוות לא היו סימני אלימות – לא אקדח ולא פגיעות מנשק חם, לא סכין ולא סימני דקירות, לא סימני חניקה. לא היה כאן שום דבר שיכול להצביע על רצח והתאבדות. אין זה שולל לחלוטין את אפשרות הרצח וההתאבדות, אך למה לא להשתמש במשפט כמו – המשטרה חוקרת את כל הכיוונים האפשריים?

למה לא? כי אם אני אדווח דיווח משעמם כזה, שעה שהמתחרים שלי יצאו בסיפור סקסי ורועש על רצח והתאבדות, אפסיד בתחרות הרייטינג. וכך, כבודו ושמו הטוב של אדם שנספה יחד עם משפחתו באסון נורא, חוללו ונרמסו והועלו קורבן על מזבח הרייטניג.

המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים, אמרו חז"ל. שמו הטוב וכבודו של אדם חשובים לו כחייו. במידה מסוימת הם חשובים אפילו יותר מחייו, שכן הם קיימים, לעיתים מתעצמים, גם אחרי מותו. שמו הטוב של אדם, הוא לעתים הירושה העיקרית שהוא מותיר למשפחתו וליקיריו. לא מעט אנשים איבדו עצמם לדעת, בשל פגיעה קשה בכבודם ובשמם הטוב. והנה, בקלות כזו מרשה לעצמה התקשורת לפגוע ברגשות בני המשפחה, בשעתם הקשה ביותר, כאשר מתיהם מוטלים לפניהם באסון כבד כל כך – בהטילה אשמה כבדה כל כך על האב.

ולאחר שהתגלתה האמת – שום הכאה על חטא, שום חשבון נפש, שום התנצלות. פשוט, הסיפור הפך לידיעה משעממת שיש לעבור עליה לסדר היום ולהמשיך הלאה.

התקשורת ביצעה רצח אופי לאדם שנספה באסון – ועימו אשתו ובתו. הרצח היחיד שהיה בסיפור הזה, הוא הרצח שלאחר המוות. הרצח התקשורתי.

* * *

רון וייס: שקרֵי נתניהו

סופר נידח שלום,

קראתי את המאמר הריקני והמשמיץ של אלי מייזליש:"הבלוף הגדול ביותר" [גיליון 595] המכתיר את נשיא ארה"ב כבלופר גדול, ולא זיהיתי בכל המאמר אפילו שקר ברור אחד המיוחס לנשיא אובמה. אפשר כמובן להתווכח עם דעותיו ומעשיו של ברק אובמה, אבל הוא לא שקרן.

לעומת זאת לא הזכיר אלי מייזליש את השקרן הפתולוגי בנימין נתניהו. נתניהו ומקורביו הפיצו בציבור את השקרים כאילו הסכימו האמריקאים למסור לישראל חינם אין כסף מטוסי חמקן בשווי 3 מיליארד דולר וכאילו הסכימו לבניית שכונות יהודיות במזרח ירושלים. זה מזכיר שקר נוסף של נתניהו שאמר שכל אחד יכול לבנות בירושלים למרות שידע שלתושבים שאינם אזרחים לא ניתן על-ידי מינהל מקרקעי ישראל היתר לבנות בירושלים על קרקע המינהל.

רון וייס

רמת-גן

* * *

רות ירדני כץ

חבל על הכסף והזמן: מסעדת "אבו-גוש"

יש לי חוק לא לכתוב התרשמות לא טובה ממסעדה שאכלתי בה, מאז שאני כותבת על מסעדות ואוכל – להוציא פעם אחת שבאמת זה היה מעליב; אני כותבת רק על מסעדות שבהן יש תמורה לרמת האוכל, השרות והמחיר. זו פעם שניה שאני כותבת התרשמות על מסעדה שהנפילה היתה גדולה. איזו אכזבה.

שבת בצהריים, יום יפה להפליא, סוף חודש נובמבר ואין סימן לעננים, גשם, קור. השמיים כחולים, השמש מחייכת ואז מחליטים לצאת מהבית למסעדה ליהנות מהיום היפה. המחשבה שלא צריך לחתוך, לקצץ, לטגן או לאפות, ויש מי שמוכן להאכיל אותנו – הובילה אותנו החוצה. במצב רוח מרומם לקחנו את האורח שלנו מבלגיה ונסענו לכפר אבו-גוש המשופע במסעדות. יצאנו בשעה מוקדמת כי אנחנו יודעים שמשעה 14.00 אין אפשרות למצוא מקום. בחרנו במסעדת "אבו-גוש". הגענו בשעה 13.00. המלצר הוביל אותנו למרפסת. התיישבנו והזמנו שתי בירות מהחבית ובן זוגי ביקש עראק.

פתאום איזה רעש נוראי נפל עלינו. הלכתי למלצר ושאלתי: "מה קורה?"

המלצר השיב: "זו מכונת תפוחי-האדמה מהמטבח. שתי דקות וזהו."

אמרתי: "אפילו לא שנייה."

עמדנו לעזוב. המלצר רץ למטבח והמכונה נדמה. הזמנו כמה סלטי פתיחה והמלצר האיץ בנו להזמין את המנות העיקריות. וזה הזכיר לי את אלברט מ"טעמי" של הימים ההם שצעק על הסועדים לאכול מהר ולעזוב כי אנשים עומדים בתור. ["לא ללעוס! לבלוע!" – אב"ע]. אבל האוכל של אלברט היה ועדיין מעולה.

מצב הרוח שהיה מרומם וכייפי הלך והתמוגג. סלט החצילים בכה מרוב עייפות. הלבנה לדעתי הוצאה מקופסה. החזרנו את סלט החצילים, המלצר אפילו לא התנצל וגם לא הציע משהו אחר במקום. הזמנו שתי מנות עיקריות – קבב וששליק כבש. הששליק היה יותר שומן מאשר בשר ועשוי עד כדי גומי. צלחת הצ'יפס שבאה בנפרד גם כן טוגנה מעבר למותר והצ'יפסים היו שחומים ולא זהובים, נפולים, מסכנים.

המסעדה הלכה והתמלאה והמלצר שלנו היה כל-כך עסוק, שעד שהקפה הגיע מצב הרוח שלנו היה כבר על הפנים. לפני שעזבנו ניגשה אלינו גברת ושאלה: "הכול היה בסדר?"

השבתי: "לא. לא היה בסדר." 

חשבון. 280 שקלים עבור שתי מנות עיקריות, סלטים אחדים בצלחות קטנות, שתי בירות קטנות ועראק אחד. על העראק הם לקחו 25 שקלים! החבר שלנו השאיר 30 שקלים כתשר, וכשחזרנו הביתה הוא אמר שהוא מצטער על כך. אותנו הם לא יראו שם יותר. 

אהוד: משקאות אלכוהוליים יקרים בכל מסעדה בסדר גודל זה. נעים לשמוע שיש להם מכונת חיתוך תפוחי-אדמה כי ברוב המסעדות שופכים לטיגון נוסף צ'יפס קפוא מוכן-למחצה ורך.

* * *

יוסף אורן

היכן המהפכה ב"נתניה"?

טבחים מעוררים התפעלות – וכיום, כאשר הם מתעטרים בתואר "שֶׁף", גם הערצה – בזכות יכולתם לבשל מַטְעָמים מחומרים המצויים במטבחו של כל אחד. ב"נתניה" – ספרו החדש של דרור בורשטיין (הוצאת כתר 2010, 225 עמ') – נעשה מאמץ לבצע את הפלא הקולינארי הזה לא רק בעזרת חומרים אוטוביוגרפיים, אלא גם בעזרת צילומים המעידים על אמיתותם. אך כדי שעלילת "נתניה" תובחן כתבשיל "ספרותי", ולא כעוד סיפור אוטוביוגרפי פשוט, תִבֵּל דרור בורשטיין את התבשיל מהחומרים מנתניה גם בכמות נדיבה של "פילוסופיה" ו"פנטסיה".

ההחלטה לכתוב את הספר – מודיע המחבר בפתחו – גמלה בלבו כאשר שכב בקיץ 2009 על ספסל ליד בית-הכנסת בשדרות יוהאן (יוחנן) סְמאטְס, מקום מגוריו בתל-אביב. הוא התמוטט על הספסל עקב התקף חרדה מן המסרים האפוקליפטיים שקרא בספר "ארץ נדירה" – ספר אסטרונומיה פופולרי – אשר מהם השתמע, ש"הקיום על כוכב הלכת הזה תלוי על בלימה" (11). והוא, שעיסוקו במתן הרצאות באוניברסיטה על הספרות העברית, הבין פתאום עד כמה הספרות העברית מנותקת מהנושאים החשובים של הקיום: "הסופרים מביטים בירח או באדמה וכותבים על חברי קיבוץ העולים על הקרקע, ובידיהם אקורדיונים ומעדרים וכמובן גם נשק חם... אך איש אינו כותב לא על טֶקטוֹניקַת הלוחות ולא על תקופת הקמבּרִיוּם ולא על טְרילוֹבּיטים." (8).

בכך לא מיצה דרור בורשטיין את חשבונו עם הספרות העברית שנכתבה עד הופעת "נתניה", אלא המשיך לחשוף את שאר חולשותיה: "במקום להציג לפנינו את התמונה הגדולה או לפחות לרמוז עליה, הספרות מציגה שוב ושוב תמונה קטנה, שהיא תמונה שקרית. התמונה הקטנה היא תמונה של ייאוש מוחלט או של אושר אווילי, ומבחינה זו אין הבדל בין הקיטש הקודר של אמני האבסורד לקיטש המתוק של הוליווד. קיטש שחור וקיטש ורוד, היינו הך. הפסימיזם והאופטימיזם שרוב הספרות והאמנות מוכרות לקהל הם סמים ממכרים, קטלניים באותה מידה, וכך חולפים להם החיים בין אושר לדיכאון וחוזר חלילה." (99).

במצבה העגום כל-כך של ספרותנו אשמים, כמובן, הסופרים, שבמקום לשכב כמוהו על ספסל ולהגות בסכנה המאיימת על קיום היקום, כפי שכתוב ב"ארץ נדירה", הם "יושבים בבתי הקפה ומְשַׁחְתים שעות ברכילות, שהיא המנהג של עולם הספרות." (101). והגרועים שבהם הם "אוכלי הבשר", אלה שעל שולחנם עולה בקר, אחרי שנכלא, נשחט, נפרס והוקפא, ומהכוח שקיבלו מאכילתו הם כותבים כרכי פרוזה, ספרי שירה ומחזות. בעוד שכולם הם "שוחטים המעמידים פני רוקמי תחרה בין ערביים לצלילי נֵבל." (121) – נועד הוא, דרור בורשטיין, לחולל מהפכה בספרות העברית. לפיכך החליט לתקן את המעוות ולכתוב את כל מה שחלף במוחו במהלך השכיבה על הספסל. כך שפרקי "נתניה", אשר נכתבו במשך חודש וחצי, בין יולי לספטמבר 2009, מבשרים את המהפכה שהספרות העברית המתינה לה נואשות.

אך בלי להרגיש בסתירה לתפקיד שהועיד לעצמו במהפכה, אשר לדעתו חייבת להתרחש בספרות העברית, הזדרז בורשטיין לחשוף את "הסוד הגדול של הספרות" – והוא הסוד שגם בספרות שולט חוק ההמשכיות, שעליו הכריזו מחברי "ארץ נדירה" כחוק השולט בטבע, ולכן "כל ספר מתחיל להיכתב על הדף הריק שבסוף ספר אחר, לפעמים ספר שאתה כתבת ולפעמים ספר של זולתך." (13). על כן גם ספרו "נתניה", המכריז על מהפכה בנושאיה של הספרות העברית, ממשיך בעצם את המהפכות הנודעות שנעשו בה בעבר.

כידוע, לא כל מי שמכריז על עצמו כעל מחולל מהפכה בספרות העברית באמת ביצע בה מהפכה. מנדלסון ווייזל חוללו מהפכה בתקופת ההשכלה. ברדיצ'בסקי וברנר בתקופת התחייה ועגנון והזז בתקופת העליות ביצעו שינויים בספרות העברית שגם אותם מוצדק להגדיר כמהפכה.

המהפכה האחרונה בתולדות הספרות העברית בוצעה בשנות ה-40' וה-50' על-ידי יזהר ושמיר ושאר הרֵעים מ"דור בארץ" בהשפעת ייסודה של המדינה. ומאז כולם רק מכריזים על עצמם כעל מבצעי מהפכה בתולדותיה. ובין המכריזים גם עוז ויהושע, דויד גרוסמן ומאיר שלו, אשכול נבו ואמיר גוטפרוינד, הסופרות הפמיניסטיות, המתגעגעים האתניים, לוחמי המיגדר ההומו-לסבי ומחברי הרומאנים הממוסחרים הנמכרים 5 ב-100 שקל – כולם "מהפכנים", שעל-פי חוק ההמשכיות, אשר חוּקק ב"ארץ נדירה", גם דרור בורשטיין ממשיך אותם ואינו יכול להתכחש להם. אלא שהמכריזים האלה (ובורשטיין בכללם) שכחו, שבעטיין של "המהפכות" שלהם, לא למהפכה זקוקה כיום הספרות העברית, אלא להתקשרות מחדש אל המורשת של הספרות העברית לדורותיה כספרות לאומית-יהודית-ציונית*.

תולדותיו של מלון

אחרי שהובהרה "המהפכה" שעליה הכריז דרור בורשטיין כי בדעתו לבצעה בספרות העברית, מוצדק לברר מאלה חומרים בחר לחולל אותה. על-פי כל היגיון, מוצדק להתחיל בחומרים הקונקרטיים מהעיר נתניה: המלון של משפחת בורשטיין, סבו של מחבר "נתניה" והשכנים ברחוב ביאליק.

 מייסדו של המלון הראשון שהוקם בנתניה היה שלמה גולדרינג, אבי סבתו של דרור בורשטיין. בני המשפחה כינו אותו "הזקן" ובכינוי הזה נעזר גם נינו – דרור. אל נתניה – שנוסדה ב-1928 – הגיע גולדרינג מגרמניה בתחילת שנות השלושים עם הון רב, שכלל הרבה מארקים שערכם פחת במהירות. מאחר שזיהה את הפוטנציאל של היישוב הקטן להפוך בעתיד לעיר קיט, החליט לבנות מלון בנתניה. חזונו נותר במפות ובשרטוטים שבהם ביטא את תקוותו "להפוך את נתניה ל'עיר אידיאלית'." (203).

 עוד בטרם שהחליט להעניק למלון את השם הציוני "תל-אביב" – שם שנחום סוקולוב, המתרגם של "אלטנוילנד" לעברית (1902), בחר לרומאן האוטופי של הרצל – ואשר עוד קודם לכן אימצו אותו מייסדי תל-אביב להיות שמה של העיר העברית שהקימו מצפון ליפו [היא נוסדה רק ב-1909. – אב"ע] – החליט "הזקן" לבנות אותו מאבנים שיסמלו את כינוס היהודים בארץ-ישראל מארצות הגלות המרכזיות באירופה. האבנים שהוזמנו מגרמניה, צרפת, פולניה ורוסיה, הונחו בארבע ערימות וכל אחת מארבע הקומות של המלון, שהוקם על גבעת כורכר לא רחוק מחוף הים של נתניה, נבנתה מאבניה של ארץ אחרת. רק כעבור זמן התברר שהספקים רימו אותו – "כל האבנים הובאו ממקור אחד, כנראה ממצרים." (33), נפרקו בנמל ת"א והוסעו משם לנתניה [נמל ת"א נוסד רק ב-1936 וספק אם נפרקו בו "אבנים ממצרים"! – אב"ע].

 המלון שבאמצעותו ביטא מייסדו את נאמנותו ואת מסירותו לחזון הציוני ואשר היה "לפָנים המבנה המפואר ביותר בנתניה", הפך במשך השנים ל"חורבה בראש גבעת כורכר" (35). המלון של "הזקן" התרוקן בהדרגה. תחילה איבד את הקצינים הבריטיים שאהבו להתארח במלון, כי אלה עזבו את הארץ בסיום המנדט הבריטי. והנופשים מהארץ, מקרב עשיריה ואמניה של המדינה הצעירה, שנהרו אל נתניה, אשר הוכרזה בינתיים כעיר ב-1948, והמשיכו להתארח במלון בשנותיה הראשונות של המדינה, הצפינו בהדרגה אל ערי נופש וקיט חדשות: טבריה, צפת ונהריה. המלונות החדשים שנבנו בנתניה, ובראשם מלון פארק (שנשרף אחרי הפיגוע בליל הסדר ב-2002), גזלו מהמלון של "הזקן" גם את אלה שהמשיכו לנפוש בנתניה.

 ומאחר שמלון "תל-אביב" לא תוחזק, קרס גגו על הקומה העליונה – קומת פירנצה. בהמשך טופל כמו כל נכס נדל"ני בעיר משגשגת במדינת ישראל – מנעול נתלה על דלתות המלון הנטוש וסורגים הותקנו על חלונותיו, העצים שצמחו סביבו נעקרו ושכבת האספלט, שהונחה על-ידי יזם על אדמת החצר החשופה, הפכה את הנכס הנד"לני למגרש חניה ריווחי (89). סבו וסבתו של דרור השתכנו באחד מחדרי הקומה התחתונה, ושמעון, קרוב משפחה רחוק, קיבל חזקה כדייר מוגן באגף אחר של המלון הנטוש, מאחר שלא גילו במועד שהשתכן שם (75).

 כל התוספות הפנטסטיות שהצמיד הנין דרור בורשטיין לסיפור הריאליסטי הזה על תולדות המלון, חלקן שלו משנות ה-70' (86) וחלקן פרי דמיונו על הדייר שמעון (38-36), אינן דוחות את המשמעות האלגורית שהוצפנה בסיפור קורותיו של המלון הזה, שתחילתו ברוח החזון הציוני ואחריתו ברוח הפרקטיקה הנדל"נית. המשפט הפיוטי והאוקסימורוני שבו מסכם דרור בורשטיין את סיפורו של המלון – "הכל נסדק ברעש דומם ומתפורר לאבק" (86) – מבטא את מסקנתם של "השאננים לציון", שהציונות היא כבר "פוסט" מאחר שחזונה הגיע לשלב "שברו". אל המשמעות האלגורית הזו של סיפור המלון "תל אביב" נשוב גם בסיומה של מסה זו.

המוזרויות של סבא

הדמות שמגלמת יותר מכל בני המשפחה את סיפור המלון כסיפור העל-הציוני, אשר התחיל כהבטחה גדולה והסתיים כאבק פורח היא הדמות של צבי בורשטיין – סבו של המחבר – אשר נולד ב-1915 והיה תינוק במלחמת העולם הראשונה. ההחלטה לעלות לפלשתינה-א"י גמלה במוחו אחרי שביקר בגרמניה ב-1934. במהלך הביקור נקלע לאירוע המוני במינכן שבו נאם היטלר. מכמות הזיעה שניגרה מגופו של היטלר, הבין שמדובר באדם מסוכן (48-47). בשובו לפולניה לא שעה להתנגדותו של אביו והפליג לארץ על אונייה כחבר של "החלוץ אגודת ישראל" (23). כל משפחתו של סבא צבי ניספתה אחר כך בשואה. בארץ הכיר צבי את עליזה, בתו של "הזקן", ושניהם ניהלו את המלון שעבר אליה בירושה. היא עסקה בניהול החשבונות של המלון והוא עסק בתחזוקתו. בצריף שהקים בחצר החזיק את כלי העבודה שלו, שמהם לא נפרד גם אחרי שעבר בשנותיו האחרונות להתגורר בבית-אבות.

אף שהמחבר, דרור בורשטיין, הכיר את סבו בשנים שהמלון שהפסיק לפעול, הוא מפזר במרחב הטקסט של ספרו פרטים שונים על הרגליו המוזרים, במאמץ להציגו לא כזקן רגיל, אלא כ"טיפוס". מיום שהגיע לארץ שמר סבו גיליונות של עיתון "דבר" מתאריכים חשובים בחייו. צילומי שניים מגליונות אלה משולבים בספר. האחד מיום הגיעו לארץ (49) והשני מיום לידת בנו, אביו של המחבר (184). אחרי שהמלון נסגר, עבד סבו כפקיד בקופת-חולים "אומחלד" (22) ושם נהג להקדים ולדלל את התור על-ידי חלוקת פיסות צמר גפן לממתינים, אשר משיעמום ומבדידות התייצבו שם בעיקר כדי למצוא לעצמם חברה.

 ב-1973 הפך סבו של המחבר לאב שכול. ומאז ענד שני שעונים. האחד – של אחיו הגדול יעקב, שלחם במלחמת העולם השנייה וגורלו לא נודע אחר-כך, והשני – של בנו שלום, דודו של המחבר, שנהרג בטנק ברמת הגולן במלחמת יום-כיפור והוא בן 21 בלבד (70). במשך שנים נהג סבא צבי להגיע לטקס הזיכרון לחללי גדוד 82 ברמת הגולן עד שמחמת הזיקנה, עישון הסיגריות והסכרת נמנע ממנו הדבר. עד יומו האחרון המשיך הסב לחלום על בנו שלום בלילות (190). אביו של המחבר התאבל על אחיו הצעיר באופן אחר – מיום נפילתו של אחיו הציב את תמונתו ליד מיטתו (76).

"מוזרויות" שונות נתגלו במעשי סבו של המחבר שנים רבות לפני נפילת הבן. ב-1949 שב מביקור בפולין ובגרמניה, ומושפע ונסער ממה שראה שם, החליט לנסוע אל ביתו של אורי-צבי גרינברג, כשהוא מצויד בחוזה שהכין מראש, כדי להוריש לנערצו את כל רכושו – "את חלקו במלון תל-אביב ואת הכסף שחסך בעבודת הנגרות, וגם את כלי העבודה שלו ואת הרהיטים." (126). אך כיוון שעלה בטעות לאוטובוסים שונים שהרחיקוהו מרמת-גן, שבע תלאות עד שהגיע לביתו של אצ"ג. ולבסוף נאסף מביתו של אצ"ג על-ידי אשתו, סבתא עליזה, שגילתה עותק מהחוזה והבינה לאן נעלם בעלה (128).

אך אחרי שהפך לאב שכול והחלה שקיעתו "בעידן הקרח" (104), התגלו אצל סבא צבי מוזרויות חדשות. אחת מהן היתה חששו מקור. גם בימים החמים של הקיץ נהג לצאת מהבית באדרת עבה שירש מן "הזקן" – "וכשעבר לפני התיבה בימים הנוראים בבית-הכנסת בבית רמז לא התיר להפעיל את המאווררים מחשש שיתקרר וימות." וטען ש"יש רוח פרצים" (105).

 ואכן, עד שהסכים לעבור לבית-אבות כבר נודע סבו של המחבר בעיר במוזרויות שלו. אף פעם לא נפרד מצרור המפתחות של המלון (207). כמו כן האכיל בגזר את סוסי הכרכרות אשר חנו בכיכר העצמאות, כאשר העגלונים לא הבחינו במעשיו (201). במקביל תבע לשחרר מהכלובים את כל בעלי החיים בחנויות שסוחרות בהם בעיר (209). אף שלא ידע לשחות, ירד מדי יום לחוף הים להתבודד ולצפות בשקיעות (117). ופעם, ביום שמלאו לו 80, זימן את המשפחה לצוק הצופה אל הים "לחגוג את יום הולדתו ולהגשים את חלומו הישן – לעוף." (131).

 סבו של המחבר לא היה העוף המוזר היחיד שהצמיחה המשפחה. אחרי שהמלון נסגר והמשפחה ירדה מנכסיה, הסתובבה גם סבתו של דרור ברחובות נתניה לבושה באדרת של אביה, "הזקן" שבנה את מלון "תל-אביב", שלפה מביטנתו מארקים שכבר איבדו את ערכם בגרמניה באינפלציה משנות ה-30' וחילקה אותם לעוברים ושבים.

התמהונים מרחוב ביאליק

לא פחות תמהוניים מסבו ומסבתו היו שכניו של המחבר בבניין המגורים שלהם ברחוב ביאליק. לכולם הצמיד המחבר מוזרות כלשהי. בקומה הרביעית התגורר קלוגר הבלגי. קלוגר קיבל מכתבים מבלגיה ומספרד. את הבולים העניק לדרור ואחת לשנה, בל"ג בעומר, היה מתייצב להדלקת המדורה עם כל המכתבים שקיבל ואסף במשך השנה כדי להשליכם לאש (115). בדירה נוספת התגוררה הקוסמטיקאית אדית וינברגר, שנהגה להניח פלחי מלפפון על עיני הלקוחות שלה, ובעלה טיבריוס מובשוביץ "שהיה קרוי על שם הקיסר הרומי טיבריוס קלאודיוס נירון קיסר" (65). בקומת הקרקע התגורר ד"ר קוגלמן שהוציא פעם מחט של מכונת תפירה מאצבעו של המחבר, אך בהזדמנות הזו גם "טען כי הוא מבין את שפת הנמלים" (65).

בבניין אחר ברחוב ביאליק התגוררה אימו של ילד מבית-הספר של דרור, אשר עבדה במוזיאון השעווה במגדל שלום בתל-אביב, ומשאריות חומרים שאספה במקום עבודתה הכינה משעווה בובת צורר, כדי שיוצא לשריפה במדורת ל"ג בעומר של ילדי הרחוב. כאשר הובאה הבובה על גבי מריצה, התאכזבו הילדים מממדיה הזעירים של הבובה, ואף שהיתה לבושה במדים מעור לא זיהו את דמיונה לצורר היטלר, אלא יותר להררי, ראש העיר של נתניה (116).

 אך כל בעלי המוזרויות האלה לא השתוו לדייר פביאן זכריהו שהתגורר בבניין שלהם בדירה מול דירתו של קלוגר. בניו של פביאן היו חבריו של המחבר בצעירותו ולכן הכיר שכן זה טוב יותר מאשר את יתר השכנים. הוא זה שלימד את דרור איך מטלפנים בטלפון ציבורי ואת כללי משחק השחמט. ממנו שמע דרור לראשונה את האזהרה כי יום יגיע ושקיות הניילון מהסופרמרקטים "יתנפלו עלינו ויחנקו אותנו" (60-59). ופעם גילה דרור על ראי בחדר השינה של דירת השכן הזה את המשפט הבא רשום באודם של שפתון: "ללאה אשתי היקרה, תמיד אוהב אותך" (65). פביאן צייר ועיטר בציוריו את קירות הלוֹבּי של הבניין. כאשר מלון פארק עלה בלהבות נראה על גג של מכונית מצייר "בהטחות מכחול עזות על קנבס שנמתח בחיפזון את המלון ואת האש ואת ההמון." (166).

אך השכן הזה לא התפרסם בזכות ציוריו בסגנון סלבדור דאלי, וגם לא בזכות השערותיו על הגורל הצפוי לאנושות משימוש מופרז בשקיות ניילון, אלא עקב חטיפה ורציחתו של שמעון עודד – ילד בן 11. אף שהפרשה זכורה כחטיפת הילד אורון ירדן ורציחתו על ידי צבי גור בשנת 1980, הצמיד אותה המחבר פעם לשנה שבה היה בן 11 ופעם למועד שריפתו של מלון פארק ב-2002. כמו כן העניק לילד ולחוטפו שמות בדויים. לפרשה הזו הקדיש דרור בורשטיין קטעים רבים, אך כמנהגו בספר הזה – פיזרם לאורך הטקסט. וכך הוא מסביר את התעסקותו החוזרת עם המקרה הזה: "אינני יודע איך השפיעה הפרשה הזאת על חיי, אך ברור כי אלמלא היא לא היה הספר הזה נכתב." (64). לעומת הסבר סתום זה, התיר לעצמו לשער מה אמר הילד בהקלטה שהשמיע החוטף להורים כהוכחה שילדם עודנו בחיים, כדי שיזדרזו לשלם לו את הכופר שדרש (170).

גם על נסיבות מאסרו של פביאן זכריהו מביא המחבר שתי גרסאות סותרות. תחילה כתב שהחוטף נלכד "כשניסה להפקיד את השטרות המסומנים של דמי הכופר בבנק." (64). ובמקום אחר כתב שהשוטרים לכדו את פביאן כאשר עמד על קצה הצוק של גן המלך, הגן שנתניה מתפארת ביופיו, כשהוא מחופש כגנן ומצייר את נוף הגן. ההשערה האחרונה מתיישבת טוב יותר עם הידיעה שהתפרסמה על צבי צור בעיתונות, כי בהיותו אסיר התירו לו כעבור זמן לקשט את חומת בית-הסוהר והוא צייר "חומה שציפורים עפות מבעדה, עוברות מבעד לקיר." (195).

אסטרונומיה ופנטסיה

אף שהמחבר מייחס לסבו הערכה מרובה לירח, אחרי שפעם הפתיע את המתפללים בהוספת כריעה לאמירת התפילה לקידוש הלבנה בניגוד למקובל (42), הוא מודה כי לא הוא גרם לו להתעניין באסטרונומיה, אלא אביו, שגילה עניין רב בתחום זה (161). בהיותו בן 14 עודד אותו אביו להשתתף בחוג לאסטרונומיה, לבנות טלסקופ ולצפות בעדו בכוכבים וגם לקח אותו לכנס על הנושא שהתקיים באוניברסיטת באר-שבע (14). באותה שנה גם נענש דרור אחרי שצייר את מערכת השמש על השולחן בכיתה. כעונש הוטל עליו לרחוץ את השולחן, אך הוא רחץ את כל השולחנות והותיר את מערכת השמש על השולחן שלו. למזלו השלימה אימו את המלאכה ורחצה גם את השולחן הזה (93-91).

גם אחרי שבבגרותו הפך דרור בורשטיין למרצה בחוג לספרות באוניברסיטה, התמיד לקרוא ספרים פופולאריים על חידושים באסטרונומיה. מעידים על כך הציטוטים הרבים ששילב בגוף הסיפור האוטוביוגרפי שלו. המצוטט מכולם וכמובן המשפיע מכולם הוא הספר "ארץ נדירה" של פיטר וורד ודונלד בראונלי, שכתבו ביחד גם את "חייו ומותו של כדור הארץ". פיטר וורד מצוטט גם מ-5 ספרים שכתב בנפרד משותפו. בספרים אלה, שהפכו לנפוצים בזכות המסרים האפוקליפטיים שנכללו בהם, מתוארות הסכנות המאיימות על החיים המשגשגים על כדור-הארץ. אין מדובר בסכנות ממפגעים מעשי אדם באיכות הסביבה, אלא כתוצאה מתזוזת לוחות טקטוניים ענקיים שיסיטו את כדור הארץ מצירו. מחברי הספרים מנבאים שדי בתזוזה קלה שלהם כדי להביא כיליון על האנושות ועל הציוויליזציה שלה.

בורשטיין נוהג להצמיד את הציטוטים מהספרים האלה ואת סיכומיו מתוכנם לקטעי הסיפור הריאליסטי שגיבוריו הוצגו עד כה – המלון, המשפחה והשכנים – כאילו עסקו בנושא אחד. וכך עשה גם עם היחידות מן הסוג השלישי –הפנטסטיות. באופן זה מתקבל טקסט שבו נחנק הסיפור האוטוביוגרפי-ריאליסטי בין קטעים המנבאים את בואן הקרוב של קטסטרופות אשר ימיטו כיליון על כדור הארץ לבין קטעים המתארים אירועים פנטסטיים. התמהיל הזה מפתיע בהתחלה, אך הוא מתחיל לייגע אחרי שחוזרים עליו שוב ושוב.

חלשות מכולן הן היחידות הפנטסטיות, כי אלה יחידות דלות כוח להפיג את החרדה שמעוררים בקורא תיאורי הקטסטרופות ביחידות "המדעיות". ולכן מתבלטות היחידות האלה בזרותן בטקסט, ואחדות מהן גם מביכות במיוחד, כגון: היחידה הפנטסטית על התעופפותה של המשפחה מעל צוק הגן ביום הולדתו של הסבא בן ה-80 (134-131). היחידה על הילד שחבריו הדביקו לו את הכינוי "הקרפיון", אשר ניתז לעבר השמש והתרסק על אחד מירחיו של צדק (94). וגם היחידה על הדוד שלום, שנפל בגולן במלחמת 1973 והגיע לבית הספר כדי להשתתף באחד מימי הזיכרון כשהוא מצויד בבובה שהנפיק לו הצבא, אך מאחר שהיה יום גשם "הבובה דיברה בגשם" (96).

שיתוף הפעולה בין המסרים האפוקליפטיים מספרי האסטרונומיה להפלגות הפנטסטיות של דרור בורשטיין מעיב על הפוטנציאל שעמד לרשותו מזיכרונות ילדותו בנתניה. במקום להתמקד בחומרים האלה ולהשלים באמצעותם סיפור רצוף המושתת על דמויות מפותחות באמת ועל קורותיהן בארץ בשנות המדינה – שנים המוכרות לו היטב, בזבז אותם על סיפור המחקה כתיבה פוסט-מודרנית: סיפור מרוסק ליחידות קטנות, מתובל באנקדוטות (למשל: על השרקן שהוא מגדל בדירתו), במסרים אפוקליפטיים (כגון: "אל עולמנו יחזור עידן של קרח... אחריו יבוא החום, חום השמש המתנפחת, שעתידה לבלוע את כדור הארץ כולו" – עמ' 87) ובהמצאות פנטסטיות של הדמיון. תמהיל כזה מניב ספר קריא למדי, אך בה-בעת גם דל-ערך.

ארץ המעדר והרובה

בסיום כדאי לחזור להתחשבנות של דרור בורשטיין עם הספרות העברית. עם מה נותרנו, אנו הקוראים, אחרי שהתברר לנו, שהסיפור הריאליסטי מקוטע ורובו אנקדוטי, ואחרי שאירועיו הוצגו כמושפעים על ידי פעילות כוכבי הלכת? התשובה היא, שנותרנו עם חופן זיכרונותיו של המחבר מנתניה – מהסוג שהספרות העברית הציעה לנו גם לפני הופעת "נתניה" – יצירה של "ייאוש מוחלט או של אושר אווילי" בארץ המעדר והרובה, המספרת על המלון "תל-אביב" הנטוש והמתפורר של משפחת בורשטיין על גבעת כורכר במרכז העיר נתניה, על המחברת של דרור בורשטיין מהחוג לאסטרונומיה, שבה רשם בשקדנות את מה שידעו אז – בהיותו בן 14 – על היקום, על סבו ששכל את בנו במלחמת יום-כיפור ועל השכנים ברחוב ביאליק, שחלקם תימהונים וחלקם חוטאים המכורים לתאוותיהם.

וכך מתגלה לבסוף, שגם ספר הפרוזה הזה של בורשטיין, שאמור היה להנהיג מרד נגד השתקעותה של הספרות העברית בסיפור העל-הציוני המוגבל של העם היהודי ולחולל מהפכה בתכניה, מספר אף הוא סיפור על פי הנוסחה הכוזבת, המסכמת את הציונות כ"חלום ושברו" – כחזון שסיים את תפקידו בחייו של העם היהודי זה מכבר, לדעת אחדים בניצחון במלחמת העצמאות ולדעת אחרים בניצחון במלחמת ששת הימים.

ב"נתניה" הצטרף גם דרור בורשטיין למסקנת הבל זו, שהתגמגמה בסיפורת הישראלית תחילה כאמירה פוסט-ציונית ואשר התפתחה אחרי זמן לא-רב לעמדה אנטי-ציונית, שעליה בונים רוב "השאננים לציון" מבין סופרינו את הקריירה הספרותית שלהם בארץ ובעזרתה הם מבססים את מעמדם גם בספרות העולם.

- - - - - - - - -

* ראה המסה "התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית" בכרך "ספרות וריבונות", שהוא הכרך ה-16 בסדרה המחקרית-ביקורתית בת 20 הכרכים "תולדות הסיפורת הישראלית".

אהוד: תודה לך יוסי על חריצותך הרבה, שבזכותה יש ספרים שאחרי שאתה כותב עליהם אין שום חשק לקרוא אותם.

* * *

אלישע פורת

הַמְרָאָה

שַׁרְשְׁרוֹת שֶׁל קוֹרְמוֹרָנִים שׁוּב

מְרַשְׁרְשׁוֹת מֵעַל רֹאשִׁי: עוֹפוֹת

חֲרִישִׁיִים, קְשׁוּרִים וַהֲדוּקִים

אֶל תּוֹךְ שׁוּרָה גַּלִּית, שֶׁמִּתְנַשֵׂאת

וּמִשְׁתַּפֶּלֶת בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב הָרַכִּים.

רַגְלַי כּוֹתְשׁוֹת אָבָק בִּשְׁבִיל הַחַמְרָה,

אֲבָל רֹאשִׁי מַמְרִיא אַחֲרֵי עֵינַי

וְעָף אִתָּם: אֶל הַכַּרְמֶל, צָפוֹנָה,

וְהַרְחֵק. הָדוּק וַחֲרִישִׁי כְּמוֹ

עוֹף אִלֵּם: אֲנִי מַפְזִיל חֲצִי מַבָּט

אֶל עֵמֶק הַבָּכָא שֶׁמִּתַּחְתַּי.

סתיו 1998

כל שנה בחודשי החורף אנו עדים לחזיון מרהיב: אלפי הקורמורנים, במבנים נהדרים של ראשי חץ, שבים עם השקיעה אל חורשות חוות חֶפְצִיבָּה ללינת הלילה. את היום הם עושים במקווי המים, הנקיים והלא נקיים, של עמק חפר המזרחי, וצדים שם את מנת יומם. ובערב הם שבים אל המלונה הענקית שלהם, עצי האקליפטוסים הזקנים שלגדת נחל חדרה.

הקורמורנים שלנו באים מאיזור הים השחור, מהדלתא של נהר הדנובה ומהאגמים של אירופה הדרומית. בעבר הם רק חנו אצלנו, בדרכם הארוכה אל עמק הנילוס ואפילו לאזורי הביצות של אפריקה הטרופית. אבל בעשורים האחרונים הם למדו לחרוף אצלנו את כל חודשי החורף. הם מתייצבים באוקטובר ונוטשים בראשית מרס.

המראה המופלא שלהם במעופם אל לינת הלילה שלהם מזכיר לצופים מראות מעולם אחר ורחוק. גם האמנים המקומיים לא נשארים אדישים לתופעה. צאו אם כך מהבתים, סמוך לשקיעה וקבלו השראה מאלפי הקורמורנים הבאים וחולפים מעלינו בשרשרות ענק. ואם יתמזל לכם, והם ינמיכו עוף, תזכו לשמוע את ה"רשרוש" המיוחד שלהם, שעליו כתב המשורר.

* * *

צהריים לשניים "אצל הטורקי" באור יהודה

 ב-142 שקלים ועוד 17 תשר

כדאי לבוא לא בשעות העמוסות ביותר, אם כי המקום גדול מאוד, וגם בין אחת לשתיים אפשר למצוא מקומות-ישיבה. אפשר גם להזמין שולחן.

קיבלנו כ-13 סלטים מגוונים וטעימים כולם בצלוחיות קטנות. הזיתים, למשל, היו נהדרים וביקשנו תגבורת, וזאת ללא תוספת תשלום. סלט הירקות היה בקערה גדולה והכיל עגבניות, מלפפונים ובצל חתוכים לאורכם עם חצי לימון, וכל אחד יכול לתבלם בשמן הזית, המלח והפלפל שעל השולחן. הסלט היה טעים מאוד אבל לא הצלחנו לחסלו. קיבלנו גם 2 פיתות, אחת אש-תנור גדולה. יחד 30 שקלים.

תוספת לסלטים, 1 מנה חומוס וטחינה. מעולה. 18 שקלים.

1 בקבוק גדול וקר של ליטר וחצי קוקה-קולה. 16 שקלים. אות הוקרה מיוחד מגיע לכל מסעדה שמוכנה להגיש גם בקבוקי משקה קרים של ליטר וחצי ולא רק את הגמדים המיוצרים בכוונה-תחילה בתכולה מצמיאה לסועדים במסעדות הרגילות.

1 מנה שווארמה קטנה 40 שקלים. מצויינת ומומלצת.

1 שיפוד קבב מזרחי כבש ובשר עגל מעורבב. 22 שקלים. גדול, טעים ועסיסי. אילו היינו קצת יותר רעבים, היינו לוקחים עוד אחד.

1 מנה צ'יפס קטנה. חמים ומושחמים מאוד אבל רכים מדי, כמו ברוב המסעדות בארץ שמזלזלות בצ'יפס. 16 שקלים.

2 ספלי קפה שחור (אפשר גם טה) לקינוח. על חשבון הבית.

ס"ה 142 שקלים + 17 שקלים תשר = 159 שקלים או כ-80 שקל לסועד.

אצל הטורקי. מסעדת דגים ושיפודים. בהנהלת יעקב וישעיה דואניס. הראשונים 2, פינת יחזקאל קזז, אור-יהודה. טל. 03-5331352. כשר בהשגחת הרבנות. מומלץ מאוד. בייחוד לקמצנים, עניים או סתם ישראלים חמדנים – שרוצים לאכול טוב, הרבה ובזול.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 30 שנה למותו של נחום גוטמן, על חייו ויצירתו של הצייר והסופר, בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפיו, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן והמוזאיקה במגדל שלום. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. את דבריו של בן עזר על גוטמן לא תשמעו ב"צוותא" וגם לא באוניברסיטת ת"א.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 132 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. הרצאה שמעולם לא ניתנה בפתח-תקווה עצמה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

ישראל זמיר

מזכירים קוברים

ישבנו בבית-קפה מקורה זכוכית ברחוב אבן-גבירול, מול מועדון "צוותא". יוסי, מוטי – שני מזכירי-קיבוץ ותיקים, אליעזר, איש-תיאטרון, ואני – עיתונאי בעיתון מפלגתי. נשלחתי לסקר כנס-מזכירים שנערך ב"מועדון צוותא". התגלגלה השיחה לקיבוצים שהיו פעם "מלח הארץ" וכיום – המלח נמס והם שקועים עמוק בבוץ. ערכים שהיו פעם "נכסי צאן ברזל" – הופרטו. הצאן נשחט, הברזל החליד והושלך לגרוטאות. יוסי סיפר על קיבוצו שנקלע לקשיים כלכליים, וכשביקש לממש את עיקרון הערבות-ההדדית ופנה למזכיר-התנועה – זכה למענה מדהים: "כל קיבוץ לגורלו."

שעת צהריים היתה ובית-הקפה המה אדם. טלפונים סלולריים ציפצפו ואנשים דיברו בקולי-קולות, כשידם האחת אוחזת בשפופרת והשנייה נעה בעצבנות, מנסה לשכנע את הזולת. היו ששתו קפה אגב הצצה בעיתון או תקעו מבט קודר ברחוב הסוער. מטחי גשם שטפו את הכביש ומוסיקת רוק מלווה רעמי תופים בקעה מן הרדיו והזכירה שבט אפריקני בריקוד מלחמה.

מוטי התלונן כי מעמדו של מזכיר-קיבוץ הגיע לשפל המדרגה. פעם היה כלפיו כבוד, הערכה וכיום, בעידן ההפרטה, אפסים וכלומניקים מציעים עצמם לתפקיד רק בשל תימחורו הגבוה... כך, נטרפת לה ספינת-הקיבוץ, כשקברניטה איבד את הצפון ואת המצפון. מזכיר-קיבוץ הפך לכבאי זוטר, שכל היום מכבה שריפות.

דלת בית-הקפה לרגע נפתחה ופרץ של רוח עירבל קווצת שיער דלילה על גולגולתו של אליעזר, שפעם התהדר במחלפות שמשון שהגיעו עד כתפיו, כיום – קוקו דליל ודקיק הסתלסל על עורפו הדשן. אליעזר ביקש ממוטי שיוכיח את טענותיו בדוגמאות.

"אגיע לזה," הפטיר והמשיך לתאר את המצב כיום: "לכל כנסייה בעולם קיים כומר, שבין-היתר מאזין לווידוייהם של מאמיניו. כל אימת שמישהו מהם חוטא, הוא מוזמן לתא-וידויים והכומר מבטיח, שאם יקרא פרק בתהילים – חטאיו כשלג ילבינו והכול יבוא על מקומו בשלום. בקיבוץ זה קצת יותר מסובך. המתלונן אינו בא למזכיר, כדי להתוודות על חטאיו, אלא כדי לשפוך אש וגופרית על החברים."

"מוטי, אולי תפסיק לנפח את השכל ותיתן דוגמה," התחנן אליעזר.

"בסדר, בסדר."

"מעשה בחבר שבא ותלונה בפיו: פלוני גנב לו זוג אופניים, צָבַע אותם בצבע שונה והוא רוכב עליהם להנאתו. דרישת המתלונן היתה, שאגלה אומץ-לב ואביא את העניין למזכירות ולשיחת-קיבוץ. הבטחתי לבדוק את הנושא. אותו חבר, שכביכול הואשם בגניבה, הוא מבני הדור השני והוריו ממייסדי הקיבוץ. אחיו ואחותו חברים באותו קיבוץ ולכל אחד מהם ארבעה ילדים, בקיצור: חמולה גדולה ומלוכדת. האיש מעולם לא נחשד בגניבה, ואם אביא את הנושא לישיבת מזכירות – תוכן השיחה עלול לדלוף ונזק עצום ייגרם. למה הדבר דומה, להאשמה בהטרדה מינית שלא הוכחה, כשלנחשד כבר הודבק הכינוי: 'נואף', ולך תוכיח שאין לך אחות..."

"ולמה שהמתלונן לא ייגש למשטרה?" הציע אליעזר, וסיפר כי בעבר עבד כמתנדב במשטרת-התנועה ופגש שם חוקרים מנוסים מאוד.

"לערב את המשטרה פירושו להעביר את הטיפול לצינורות ממלכתיים. במקרה כזה, עליו לנסוע לתחנת-משטרה, להגיש תלונה, הנרשמת ביומן-המשטרה, שהוא פתוח לעיתונות. כל עיתונאי זב חוטם ורודף-סנסציה נוהג מדי-פעם להיכנס לתחנה, להציץ ביומן ולקרוא את התלונות שנרשמו. גניבה או הטרדה-מינית בקיבוץ נחשבות לסופגניות לוהטות. אין תענוג יותר גדול מאשר לנגח את 'יפי-הבלורית מהקיבוץ'. הכתב יפמפם את הידיעה, העורך ידאג לכותרת נבזית, מכלילה, שתשפוך טונות של אשפה על הקיבוץ כולו. אם מוישה, מרחוב בלפור בתל-אביב, אנס – האשמה אינה נופלת על כל דרי רחוב בלפור ואילו בקיבוץ – הסיפור הוא כוללני. אנו כבר מכירים 'קיבוץ של מרגלים', 'קיבוץ של אנסים' והיד עוד נטויה."

"אז מה עושים במקרה כזה?" תהה אליעזר.

"ערכתי חקירה קצרה ולא העליתי דבר. לאחר ליל-נדודים, ניגשתי למתלונן וביקשתי לדעת מחירו של זוג אופניים חדש. משנקב במחיר, הוצאתי את הסכום מקופת-המזכיר – קופה שנועדה למטרות חסויות ומסרתי לו.

"הוא לקח את הכסף בשמחה והעניק לי עודף ביד רחבה: 'חתיכת פחדן עלוב, חשבתי שלמג"ד במילואים, צנחן שפיקד על קרבות ירושלים בששת-הימים יש ביצים יותר גדולות ונחושות' – הטיח בי וסלידה על פניו. בלעתי. מזכיר-קיבוץ הוא חיה בעלת כושר בליעה גדול.

"כעבור שנה התחתנה בתו של המתלונן עם בנו של 'הגנב' ושני זוגות ההורים נראו, בלבוש חסידי, רוקדים על הבמה 'שֶׁרָהלֶ'ה'," הפטיר מוטי בחיוך ומצמץ בעיניו.

"למחרת החתונה ראיתי את בת-המתלונן מחנה את האופניים הגנובים ליד דירתה. היא קיבלה אותם במתנה מאבי החתן ואם תרצו, הגזילה שבה לבעליה. תאר לעצמך שהייתי נענה לבקשת המתלונן, מביא את הנושא למזכירות ומשם לשיחת-קיבוץ. באִבחַת חרב הייתי הורס חמולה שלימה. אל תשכח, שקיבוץ, ככלות-הכול, היא עיירה קטנה, 'קלושמרל'..."

"אני מקווה שלא נעלבת כשמוטי דיבר על 'עיתונאי רודף סנסציות וזב חוטם,'" פנה אליי יוסי.

"בעיקרון, איני אוהב הכללות. להטיל דופי בעיתונאים כמוהו כהטלת דופי בקיבוץ שלם וכבר דיברנו על-כך. בכל מקצוע יש נבלות ואנשים הגונים. אין זה סוד, שעיתונאי רודף אחר סיפורים בלעדיים, 'סקופים' ובמובן זה, איני שונה מאחרים, מה עוד שאני גם 'זב-חוטם' בשל אלרגיה. אך דע לך, כי לא אחת אנו שומעים סקופים, ולא מפרסמים. לא בכדי אני שמן; בבטני ארכיון שלם של סיפורים, שאילו פרסמתי הייתי גורם לא מעט נזק," אמרתי וליטפתי את כרסי.

"קשה לי להאמין," אמר יוסי ושלושתם הפצירו בי שאספר.

"יום אחד טִלפן אלי מזכיר-קיבוץ, שבשעתו עבד בעיתון, וסיפר על בן-קיבוץ ששב לאחרונה משהות ארוכה בדרום-אמריקה וכיום יושב בכלא דמון בעוון סחר בסמים. לדברי אותו מזכיר, חשוב שהסיפור יפורסם וירתיע בני-קיבוץ אחרים. נסעתי לאותו קיבוץ, דיברתי עם בני כיתתו, עם חברים שעבדו עימו בפלחה, עם מחנכו במוסד-החינוכי, עם קצין-משטרה שאסר אותו ולקראת ערב פגשתי את אביו – איש-רוח מוערך במדינה. אותו אב אמר לי, כי הוא מבין, שתפקידי לפרסם את פשעי בנו, ואין לו טענות כלפיי, אך עליי לדעת כי למחרת הפרסום הוא יתלה עצמו מבושה. הוא אמר זאת בשקט וברצינות תהומית, כשקולו רעד מהתרגשות. בשנותיי הרבות בעיתונות כבר למדתי לזהות מתי דוברים אמת ומתי מנסים לסחוט אותי. גנזתי את הכתבה והיא שוכנת בבטני עד עצם היום הזה. לאחר מאמצים גדולים של הקיבוץ והתנועה, הבן שוחרר מן הכלא ושב לקיבוץ."

"אתה באמת מאמין שאותו אב היה מתאבד?"

"לא היה לי צל של ספק. איני מקנא באותו מזכיר, שהיה נאלץ לארגן לווייה, לדאוג להספדים ולחשוש, שמא ייוודע למשפחה השכולה, כי הוא זה שהזמין את העיתונאי לקיבוץ וגרם להתאבדות האב.

 "לימים, לימדתי 'עיתונות' באוניברסיטת תל-אביב, ובאחד השיעורים סיפרתי לתלמידיי על המקרה בלי לציין את שם המקום ושאלתי אותם, מי מהם היה מפרסם את ה'סקופ' ומי היה גונז אותו?

"כולם כאיש אחד היו מפרסמים אותו סיפור. אחד התלמידים, כיום עיתונאי בכיר באחד הצהרונים הוסיף, שאילו אימו או אחותו סחרו בסמים, הדבר לא היה מרתיע אותו מלפרסם את ה'סקופ'..."

"הזכרתם מות חבר וטיפול המזכיר בלווייה," החל יוסי, מזכיר-קיבוץ מהגליל-העליון, לגלגל סיפור. פנים סמוקות, שפתיים עבות, אף ינשופי וזוג עיניים שחורות ובולטות. "בשנה שעברה היו לנו בקיבוץ לוויות רבות וזמן רב 'ביליתי' בהפקתן. מזכיר חייב להתייחס ללווייה כאל מבצע צבאי. אסור שתתרחש פאשלה, והאמינו לי שלא חסרו כאלו."

"איזו פאשלה יכולה להתרחש בלווייה? בסך-הכול, מובילים מת לבית-עלמין, קוברים אותו וזהו," העיר אליעזר.

 "אתם רוצים סיפור?"

"קדימה."

"מעשה בחבר שהתנשא לגובה מטר תשעים ושתיים. כשנפטר, פניתי כמקובל לנגר שיתקין ארון-קבורה. הנגר הכיר את הנפטר והתקין ארון 'קינג-סייז' ואילו כורה-הקברים בקיבוצנו, אחמד, מאחד הכפרים הערביים בסביבה, חפר כהרגלו בור סטנדרטי ונסע הביתה. ההלוויה התנהלה כמקובל. לאחר ההספדים, ניסינו להכניס את הארון לבור והתברר לזוועתי, שהבור אינו די ארוך. הארון הוכנס באלכסון בתקווה, שבמעט לחץ ניתן איכשהו לדחוק את הבר-מינן פנימה, אך לשווא. נאלצנו לשלוף את הארון ושני חבר'ה קפצו פנימה וזמן רב ארכה החפירה. הם נתקלו בסלע ונאלצו להשתמש במכושים, כשכול הקיבוץ והמשפחה עומדים המומים ומזועזעים. לאחר 'יום-השבעה' נערכה שיחת-קיבוץ והביקורת שניתכה עליי כמעט שגרמה להתפטרותי. מאז, כשעה לפני צאת כל לווייה, אני רץ כמטורף לבית-הקברות, קופץ קפיצת-דג ישר לתוך הבור, נשכב אפרקדן ומודד שלושה "שיברים" מכל צד. למדתי את הלקח על בשרי ואף הכנתי מסמך-מחשב: 'הוראות למזכיר עם פטירת חבר,' הכולל סדר פעולות לפרטיו. למשל, בהיוודע דבר האסון, לך אל זיווהל'ה העובדת בבית-הילדים ולחש לאוזנה מי הנפטר ומתי מועד ההלווייה. באמתחתה מודעות–אבל מוכנות מנייר בריסטול, ממוסגרות שחור, שיש להוסיף רק את שם הנפטר ואת מועד ההלווייה. היא תכין את המודעה, תלך לחדר-האוכל, תסיר את כל המודעות האחרות מלוח-המודעות ותתלה את מודעת-האבל.

"לאחר-מכן, לך אל רכז בית-הקברות, שיסמן את מקום הקבר ויטפל בחפירת הבור ובגודלו. המשך אל הנגר המקומי ותאר את מיבנה גופו של הנפטר. משם תמשיך לרכזת הנוי, שתכין עלי אספרגוס, כדי להניחם על הארון. אחר-כך, תתחיל לחפש מספיד ודרוש ממנו שיראה לך את הכתוב, שלא יהיו ביזיונות. לאחר ההלווייה, התקשר למערכת העיתון והזמן מודעת-אבל, שגודלה אינצ' על אינצ' ורבע בעמודים פנימיים, כי בעמודים חיצוניים המחיר יותר גבוה."

"זה נשמע כאילו כל החברים בקיבוץ הם חבילות חציר. אין אצלכם יוצאים מן הכלל?" שאל אליעזר.

"אתה גורר אותי לעוד סיפור: מעשה בפטירתו של חבר שנחשב לאחת הדמויות המרכזיות בתנועה ובמפלגה. ידעתי כי ההלווייה תהיה בעלת אופי ממלכתי, שרים, חברי-כנסת, עסקני תנועה ומפלגה יגיעו, והחלטתי על דעת-עצמי להזמין מודעת-אבל יותר גדולה, כיאה לאדם המורם מעם, שני אינצ' על שני אינצ' בעמוד חיצוני. בישיבת המזכירות, כעבור שבוע, נזף בי הגזבר וקבע:

"'יוסי, כשמתים כולם אצלנו שווים,' והציע שאת ההפרש בין מודעה סטנדרטית למודעה שפורסמה – אשלם מתקציבי האישי. אל תשאל מה הלך שם..."

"יוסי, הרשה לי להשתלב בפסטיבל בית-הקברות שאתה מתאר," הפטיר מוטי, כשעל פניו ארשת נוסטאלגית. "באחת ההלוויות אצלנו, כשהורד הארון לבור, התכופפתי, כדי לוודא שהארון הונח כהלכה וזוג משקפי-הקריאה שלי החליקו מכיס החולצה לבור, ישר לחריץ שבין הארון והאדמה.

"'מה עושים'? שאלו עמיתיי, שכבר שלפו את החבלים. לרגע הרהרתי ולחשתי:

"'תשאירו אותם שם, בבוא 'תחיית-המתים' יוכל הבר-מינן להושיט יד ולהרכיב את משקפי-הקריאה שלי ולא יצטרך לנסוע אל האופטומטריסט 'סגל' מעפולה..."

 "מוטי, ההתכופפות שלך מזכירה לי לווייה שנערכה אצלנו, שהמשתתפים בה התפוצצו מצחוק כל הדרך מבית-הקברות," נזכר יוסי ופרץ בצחוק ממושך. דקות ארוכות צחק עד שנרגע. "לאחר הורדת הארון לבור, רכן אחד הקברנים קדימה, ממש כמוך, והפלאפון החליק מכיסו ישר לבור. הוא לא היסס וקפץ פנימה. ואז צלצל הפלאפון. אשתו היתה על הקו.

 "'אהובה, אני לא יכול לדבר עכשיו, אני בקבר!' בישר לה בקול, שנשמע היטב. חרף המעמד העצוב, צחוק אדיר פרץ. לראשונה בחיי ראיתי קהל מתפוצץ מצחוק בשעת לווייה.

"למחרת באה אלי אשת הנפטר וטענה בפיה: ''קלקלת לי את ההלוויה...'"

"אחת הבעיות בלווייה כרוכה במציאת מספיד," העיר מוטי. "עליך למצוא חבר שיספיד את הנפטר באופן מכובד, בבחינת: 'אחרי מות, קדושים אמור'. יום אחד נפטר אצלנו חבר שאיש לא סבל אותו, והתקשיתי למצוא מספיד. בעיר העניין פשוט; אומרים 'קדיש', החזן מסלסל את 'אל מלא רחמים', והולכים הביתה. אצלנו מבקשים לבטא יחס אישי כלפי הנפטר.

"התרוצצתי כמו ג'וק מסומם ואף אחד לא היה מוכן להספידו. איימתי כי לראשונה בהיסטוריה המפוארת של הקיבוץ חבר ייקבר אצלנו בלי הספד, ואיש לא התרגש. לבסוף כפיתי על אחד הוותיקים להספידו. ביקשתי ממנו שישתדל לתאר את הצדדים היפים של האיש. משך אותו ותיק בכתפיו וטען שלא היו לו כאלה. לאחר ויכוח הוא הודיע לי, כי האחריות לנוסח הספד כולה עליי.

"'בסדר, בסדר, העיקר שתספיד.'

"לאחר סתימת הגולל אמר אותו ותיק: 'הרבה דברים טובים אין לי לומר בשבחו של הנפטר, אך יכול אני לציין לזכותו, כי אחיו המנוח היה גרוע ממנו...'"

 "חבר'ה, כאיש-תיאטרון, נתתם לי רעיון נפלא לכתיבת מחזה. דיברתם פרוזה שהפכה בראשי לדרמה," התלהב אליעזר ועצם את עיניו: "בעיני-רוחי אני כבר רואה את התפאורה: קיבוץ. בתים עם גגות אדומים, מגדל-מים, רפתות, לולים, כשהכול עטוף עצים, דשאים מוריקים. בפאתי הקיבוץ בית-קברות מטופח. מצבות מזכירות יער גדוע. משמאל לבמה חדר ועל דלתו שלט: 'מזכיר-קיבוץ'. בחדר יושב מזכיר מול מחשב. מישהו נכנס ולוחש באזנו על פטירת חבר.
"Escape! Escape!" – נוקש המזכיר בכוח רב על לוח-המקשים, כשעל פניו יאוש. ממש באותה שעה עומדת בתו להינשא. לאחר שהתאושש, שב למחשב, ומקליד: 'הוראות למזכיר עם פטירת חבר'. על מיצג גדול הופיע סדר-הפעולות. על הבמה נראה מזכיר מתרוצץ ושואל חברים אם ראו את רכז בית-הקברות והכול מושכים כתפיים. הוא מגיע למספרה, מוצא אותו ממתין לתורו להסתפר ובהתרגשות לוחש באזנו מה שקרה והלה מגיב באדישות:

 "'בסדר, בסדר, המת לא יברח.'

"המזכיר מגיע לבית-הקברות וקופץ ישר לבור... ברקע יישמע קולו: 'האורך והרוחב בסדר. הנפטר אינו עוג מלך הבשן...'"

אליעזר קם מכיסאו וממשיך לפנטז. "במחזה יופיע בן-קיבוץ שסחר בסמים מתעלס עם בת-המזכיר מאחורי מצבה בבית-הקברות כשהם נוטלים 'שאכטה'. הם ממהרים להתלבש ולהסתיר הכול. תמונה אחרת: שיחה קצרה וקשה בין המזכיר לאשתו, שהיא רכזת-תרבות, המכינה מזה זמן רב את מסיבת החתונות. היא מגדפת אותו: 'במקום להכין ברכה לחתונה, אתה מתעסק עם... מתים. אתה מודע לעובדה שבתך היחידה מתחתנת היום?!' היא צורחת ויוצאת מכליה.

"חתונה ולווייה נערכות בו-זמנית; אי-אפשר לדחות את ההלוויה או את החופה, כי האורחים כבר פה. חברים מתרוצצים בבהלה: מי ללווייה ומי לחופה? אורחים שבאו למסיבה נקלעים ללווייה ולהיפך. הבמה מחולקת לשתיים: באחת שותים 'לחיים', רוקדים 'שׁרהלה' ובשנייה, למרגלותיו של קבר פעור, חבר ותיק 'מהלל' את הנפטר. אקזיסטנציאליזם במיטבו!..."

המילים מלהיטות את דמיונו וגרונו ניחר. הוא בטראנס. פלגי זיעה נוטפים ממצחו ומשתלבים בסערת הגשם שמתחוללת בחוץ.

"בסיום, ייגש המזכיר אל קידמת הבמה ויסיים את המחזה באפילוג: 'הנפטר כוסה בעפר ומיליוני חיידקים חוגגים, מפוררים את בשרו ומחזירים אותו אל המקום שממנו בא. להם לא איכפת אם המת היה טוב-לב או נבל. בית-הקברות רוחש אהבה ושׂנאה, צמיחה וקמילה, צחוק ודמע, חיים ומוות.'

"מוסיקה!" שואג אליעזר כשהוא מנופף בשתי ידיו, כאילו ניצח על תזמורת-רפאים.

* * *

לאהוד שלום,

מהמקום שאני נמצא בו אני רוצה להודות לך על המכתב העיתי ועל החומר הספרותי שלך ושל אחרים שאתה מפרסם בו ושולח לי. אני חושב שאתה החזרת את החיים לספרות העברית.

דן ב"א

אהוד: נוּח בשלום על משכבך במקום שאתה נמצא בו והפסק להטריד אותי במכתב החוזר שלך אף שתוכנו מחניף לי מאוד.

* * *

אילן בושם

עשרה שירים דצמבר 2010

דו-קרב

עֵטִים מוּנָפִים

עֵטִים מוּרָדִים

שְׁנֵי מְשׁוֹרְרִים

בְּבֵית קָפֶה

זֶה מוּל זֶה

יוֹשְׁבִים

וְכוֹתְבִים.

*

פָּגַשְׁתִּי אֶת יְדִידִי הַמֶּטֵאוֹרוֹלוֹג הַמְּשׁוֹרֵר

בְּיוֹם חָרְפִּי בְּמֶזֶג אֲוִיר גָּשׁוּם וְסוֹעֵר

וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ אִם הוּא עַכְשָׁו בַּעֲנָנִים.

עָמֹק בַּבֹּץ, עָנָה לִי.

*

הוֹ יַלְדָּתִי שֵׂיָה תְּמִימָה שָׁדַיִם אֵין

לָהּ וּשְׂעָרָהּ לֹא צִמֵּחַ; שָׁמַיִם רַבִּים

לֹא יוּכְלוּ לִשְׁטֹף תְּכֹל עֵינֶיהָ

שְׂעָרָהּ סָדוּר וְסָתוּר, כֻּלָּהּ מַחֲמַדִּים

וְסִכּוֹת רֹאשׁ; מַבָּטָהּ שָׁלוּחַ בָּטוּחַ וּבוֹטֵחַ

לָאֹפֶק הָאֵין-סוֹפִי שֶׁל יַלְדוּת צַעֲצוּעִים

וּמַמְתָּקִים, גְּדוּרָה בְּרַחֲמֵי הוֹרֶיהָ

הֻכְרְעָה יוֹם אֶחָד

עַל קַרְקַע כָּלְשֶׁהִי

(יוֹדְעִים הַצַּיָּדִים

לְכַוֵּן לַנְּקֻדָּה הָרְגִישָׁה)

גּוֹנַחַת וְנֶאֱנַחַת

פִּסַּת בָּשָׂר שְׁפוּדָה, צְלִי אֵשׁ

נֶאֱכֶלֶת בְּכָל פֶּה.

קָרְבָּן עוֹלָה אוֹ זֶבַח –

אֵין הַדָּבָר מוֹרִיד אוֹ מַעֲלֶה,

יַלְדָּה שׁוּב לֹא תִּהְיֶה.

כמו אלוהים

גִּנָּה לִי גִּנָּה לִי גִּנָּה לִי חֲבִיבָה

אֲנִי הוֹפֵךְ וּמְהַפֵּךְ בָּהּ בְּלַהַט

הַמַּעְדֵּר הַמִּתְהַפֵּך וּמַחֲלִיט

מִי לַחַיִּים וּמִי לַמָּוֶת.

"מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ אָנוּ תַּחְתֶּיךָ"

לָעֲגוּ הַפְּרָחִים וְהַצְּמָחִים.

*

"הוֹ אֱלֹהִים"

אַל תִּתְפֹּס אוֹתִי בַּמִּלָּה, אֱלֹהִים

זוֹ רַק מַטְבֵּעַ לָשׁוֹן.

*

כְּמוֹ חָתוּל הַמָּוֶת

אוֹרֵב

מְחַכֶּה

וּמַכֶּה.

וְשָׁם אִשָּׁה גְּדוֹלָה (מל"ב ד' 8)

אֱלֹהִים אֵיזֶה תַּחַת

הַקָּטָן שֶׁלִּי בּוֹ כְּמַחַט...

צפים

הוּא עַל הַגַּב

הִיא מֵעָלָיו

כְּמִפְרָשׂ עַל תֹּרֶן

*

יוֹם יוֹם בְּאוֹתוֹ בֵּית קָפֶה

יוֹם יוֹם בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה

יוֹם יוֹם בְּאוֹתוֹ הַשֻּׁלְחָן

יוֹם יוֹם בְּאוֹתָהּ הַתְּנוּחָה,

יוֹם יוֹם טִיפּ טִפָּה טִיפּ לְאוֹתָהּ מֶלְצָרִית

יוֹם יוֹם טִיפּ טִפָּה טְרִיפּ מֵאוֹתָהּ מֶלְצָרִית.

*

חָתוּל רְחוֹב בִּרְח' פַּלְמָ"ח

(בְּבֹקֶר לֹא יִצְלַח)

קוֹפֵץ אֶל שְׂפַת כָּל פַּח

(זֶבֶל) מִפַּח אֶל פַּח

מִפַּח אֶל פַּח

מַפָּח.

* * *

נעמי גרא: הטרדה מינית

הוא החמיא לי על התספורת

נתן לי נשיקה

חיכיתי להמשך

הוא אפילו לא ניסה

אגיש נגדו תלונה

על הטרדה

* * *

בעקבות אורה מורג על ד"ר אורלי אינס

אישה המתרועעת עם גבר נשוי בבר אפל ומבלה שם שלוש שעות היא עלובה בעיני ואין לי כל סימפטיה לאורלי אינס. היא נעתרה להזמנתו, ועתה מלאת אנרגיות אגרסיביות, היא פוגעת בו באופן ברוטאלי. אבל בתהיותייך יש איזו התעלמות מיתממת כאשר את שואלת – מה כבר קרה? משך אותה לדשא? צלצל אליה 14 פעמים, אוי אוי... ואת פוסקת שהאיש איננו עוכר ישראל ובוודאי שלא בגד בעמו ובארצו. ואכן נכון שהאיש לא בגד בארצו ובעמו, אבל הוא בגד באשתו ופגע בילדיו ועובדה זו כן גורעת מאיכותו. מי שפגע באשתו ובילדיו זהו בראש וראשונה הוא עצמו ולא אותה פתייה פאתטית.

אירית שושני

* * *

לאורה מורג שלום,

קיבלתי הערב את המכתב הגלוי ששלחת לגב' אינס. אני מבקש ללחוץ את ידך, ולומר לך שהוצאת לי את המילים מהפה.

גם אני חשתי גועל נפש מההופעה שלה בתקשורת, ואיפשהו במרכז הבטן שלי נלחש לי שהיא לא ישרה, שהיא לא הגונה, שהיא תחמנית, ובעיקר, כמו שכתבת – רעה.

רוע הלב שלה ניכר גם בתמונות שפורסמו באינטרנט לפני "מופע האימים" שלה בכיכר העיר.

לא ששתקתי.

כל מי שרצה לשמוע את דעתי עליה, יכול היה לשמוע, כי אמרתי בריש גלי, אלא שאינני כתב ואין לי טור בעיתון, ונאלצתי להסתפק בידידיי הקרובים ובני משפחתי.

יפה שעשית מעשה , והנה את רואה איך המדיה החדשה עושה את שלה.

אז אני מצטרף בוודאי אל עוד כמה אנשים שפנו אליך והביעו את שביעות רצונם מהדברים שכתבת.

ישר כוח,

דוד אגמון

* * *

רציתי לכתוב לך מה דעתי על כל הפרשה הזאת של אורלי ובר לב.

יש בדברים שלך היגיון, אורלי הזאת, לדעתי, היא לא מודל לשום אישה שמטרידים אותה. היא יכלה לעמוד מול המצלמה מפני שלא היו ביניהם יחסי מין, הוא רק התחיל איתה. אישה שאונסים אותה, אף שהיא אינה אשמה, היא מתביישת, כי להיחשף מול הציבור בשבילה זה אונס נוסף, כך שהעמידה של אורלי מול המצלמות לא היתה גבורה גדולה, זאת אישה ממעמד חברתי איתן, עם רקורד מרשים ועם ביטחון עצמי רב שלא היה לה במה להתבייש.

אף אחד לה "חילל" אותה. להפך, התחילו איתה והיא סירבה. והאמת, אחרי שסיפרו על כל הרומנים שלה והפיצו את התמונה שלה באינטרנט, לא היה לה מה להפסיד.

 מצד שני, זאת בכל זאת איזו שהיא פריצת דרך, אישה שמעיפה הצידה את כל האותיות ואת כל המסכות ומדברת. גם לטיעון ההפוך הזה המעמד שלה חשוב, כאילו, הנה, גם נשים חזקות ממעמד מכובד מטרידים. 

לא יודעת להגיד לך. היא בטח לא גרמה שום נזק לנשים שמטרידים אותן מינית, כשמדברים על א' וש' ושאר האותיות את מדמה לעצמך אישה מושפלת, מעוכה, והיא אולי קצת הזימה את התמונה הזאת.

מצד שני, אני לא חושבת שזה ייתן אומץ לאישה שנאנסה לעמוד מול המצלמות. אני חושבת שכל בעלי התפקידים האלה שלוקחים לעצמם, חוץ מהג'וב, גם כל מיני נשים מהצד הם אידיוטים. לא בגלל שהם בוגדים באישה שלהם – על זה שהיא תבוא איתם חשבון – אלא בגלל שהם חושבים שזה מגיע להם מתוקף מעמדם ובטוחים שהמעמד הזה יגן עליהם מכל צרה. והנה, אורלי כזאת מוכיחה שאפילו על סתם הטרדה לא נעימה אתה יכול לאבד את עולמך.

עפרה גלברט-אבני

* * *

‫שמי גילה. היה לי העונג לקרוא את שכתבת לגב' אורלי אינס. אני מצדיעה לך. כמוך אני חושבת ומרגישה שהיתה פה הגזמה פראית מצידה בכל הנוגע לתקרית. נראה כי היא מנסה להמריא גבוה אל אחד מכסאות הכנסת ולכן היה צורך בהקמת רעש גדול על חשבון אלה המסכנות באמת.

תבורכי על שיכולת לנקוט עמדה ולהשמיע קולך וגם אם זה במכתב. כנראה ששתינו קורצנו מאותו חומר (רק שאני לפעמים מסתבכת בגלל זה... תבורכי

גילה צדוק

* * *

אורה יקרה,

קראתי את מכתבך לאורלי אינס וקלעת לתחושותיי ולזעמי על האישה השפלה הזו. יישר כוחך. הצלחת להיות לפה להרבה אנשים החשים בחרפה וברוע.

צפורה

* * *

לאורה סופרת ילדים נכבדה,

היום בבוקר הזדמן לי לקרוא את תגובתך  בעניין אורלי אינס ובר לב. וכבר בראשית דבריי אני חייב לומר שהזדהיתי עם כל מה שכתבת. עם כל משפט עם כל מילה ועם כל פסיק וכל נקודה. אני מאוד עצוב לראות בכל מה שקורה בארצנו הקטנטונת. כשאנחנו מסתכלים על המפה העולמית בקושי מצליחים לזהות את מיקומה, מרוב שאנו מדינה קטנה. ומצד שני אנו המדינה שהכי מזכירים אותה בעולם ואין עיתון יומי בכל הארצות שבעולם, שבדרך זו או אחרת לא יכתוב משהו על ישראל, בהקשר זה או אחר. ומיותר להדגיש את הסיבות לכך. אבל מה שמטריד אותי ביותר, זה מה שקורה אצלנו בתוך הבית שלנו. אני יכול להרשות לעצמי ולומר תוהו ובוהו. זה כבר מיספר שנים שאני מנסה לבדוק את המניעים לתופעה זו. והמסקנה אליה הגעתי היא הפטפטנות והדרך שאנשים רבים עושים שימוש בלשונם. כאשר אלוהים ברא את האדם נתן לו גם אברים שונים כדי שיוכל להיעזר בהם. אלוהים התכוון שעם הפה והלשון נוכל לדבר לאכול ולטעום טעמים. אך עם הזמן אנשים הפכו את לשונם לנשק קטלני. מספיק שבעל סמכא אחד ייתן הוראה והשני ילחץ על כפתור ופצצת אטום תיפול אי שם, ומיליונים של בני אדם, תוך שנייה יאבדו את שלוותם ואת עולמם.

בדיוק כך, ולא פחות ולא יותר, אני רואה את המקרה של האישה הזו אורלי אינס שמסתתרת מאחורי תוארה. לדעתי אישה זו לא ראויה לשום תמיכה ואמינות. כאשר ראיתי את הופעתה בטלוויזיה, ניכר היה שנקמת דם שוזפת מפניה. ומתוכן דבריה ניתן להבין שרק שיקולים זרים ולא רלבנטיים, הובילו אותה לעלות על הבמה ולהציג עצמה כגיבורת העם שבאה, להגן על כבודה של האישה. היא פשוט הפכה את לשונה לנשק קטלני שאין כמותו כדי להרוס חיי אדם ומשפחתו, כפי שאת מתארת בדברייך. אין ספק שצריך להגן על כבודה של האישה, אך יחד עם זאת צריך גם להגן על כבוד הגבר. אבל לא זאת הדרך שאותה אורלי מצא לנכון לעשות זאת.

אני זוכר כשהיינו ילדים וגם כשהתבגרנו (וזה בגלל לא קשור לגיל) התגלגלנו פעמים רבות על הדשא. אני זוכר שלפעמים מצאתי את עצמי במצב לא נעים כאשר לא מצא חן בעיניה, הקירבה האינטימית. ואז היתה כועסת, אומרת את מה שאומרת וחוזרת לביתה ואני לביתי. ולמרבה הפלא למחרת היום המשכנו לדבר ולהמשיך את הידידות שלנו, כאילו ולא קרה כלום. זכותו של גבר לנסות, אם היא תזרום כמה טוב. ולא עליו להניח לה מיד ובכך לשמור על כבודו העצמי. תופעות אלו קורות הרבה. וגם לי זה קורה.

אם היו מציגים בפנינו מיספר גברים במערומיהם לא היה ניתן לדעת עליהם מאומה, מלבד היותם מין זכר. אבל כשאנו מלבישים אותם, אנו לפתע נגלה, שאחד הוא סנדלר, השני עורך דין, השלישי נהג מונית, הרביעי שר בממשלה וחמישי קצין בכיר בצבא או במשטרה. בשורה התחתונה כולם גברים. לא משנה מה הם לובשים ואיזה תפקיד בכיר הם ממלאים. גם אנשים הבכירים ביותר בעולם ניהלו פרשיות אהבים, במחיר אובדן מעמדם האישי. והכול עבר בשלום. ואפילו הפרשיה של קלינטון מוניקה עברה בשלום.

בארץ שלנו בכל תלונה שמוגשת על ידי אישה, נגד הטרדה מינית או חשד לאונס (ואין זה משנה אם התלונה מוגשת מיידית או אחרי מיספר שנים) כל עוד והאיש הוא איש מן השורה, או סתם אדם, נעצר בו במקום, מובל לבית המשפט עם אזיקים ברגליים ובידיים. מוציאים נגדו פקודת מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים.

אני בכל כתבי עת שלי, נחשב לפמיניסט שבא להגן על כבודה של האישה. דברים רבים כתבתי וקראתי ובכל הנושאים הקשורים לגבר והאישה. אני למדתי שלהפשיט אישה זה עדיין לא מעניק לגבר זכויות עליה. וזה עדיין לא אומר שהוא יכול לקחת לידיו את נשיותה ואת הבלעדיות עליה.

אני למדתי להכיר את עוצמתה ואת כוחה. למדתי שיש בכל עת ובכל מקרה לפנות אליה בכבוד. כל עוד ואותה אישה תכבד את הגבר. כי בעולמנו זה, מין אחד לא יכול להתקיים בלי המין השני. ושומה עלינו לשמור על הכלל הזה בכבוד מבלי שמין אחת יפגע במין השני.

ולסיום דבריי הייתי רוצה לומר, שבכל מה שקשור לנושא הזה. הגיע הזמן לחוקק חוק המגדיר את הגשת תלונות במשטרה על אונס או הטרדה מינית. החוק צריך להגדיר מה הזמן המקסימאלי או המינימאלי שאישה רשאית להגיש תלונות מסוג זה. ובעת קבלת התלונה צריך להבהיר למתלוננת שאם לאחר חקירה יתברר שהתלונה הוגשה מתוך שיקולים זרים. כי אז עליה לשאת בהוצאות ואפילו להגיש כתב אישום נגדה ולשבת במאסר. אם היו מתייחסים כך במשטרה כאשר גבו את עדותה, מיד הייתה מרימה ידיים.

וזה בעצם כל מה שרציתי לומר לך, גברת אורה היקרה.

ממני בברכה וחג חנוכה שמח,

ג'אקי

* * *

אורה, כל הכבוד, כל מילה נכונה.

חגי ארליך

* * *

אורה היקרה,

מסכימה עם כל מילה שכתבת. כל הכבוד לך על האומץ לעמוד מול עדת צקצקנים ובעיקר צקצקניות הרואות בד"ר אורלי אינס סוג של גיבורה. אני לגמרי נגד הטרדה מינית ובעד רדיפת אנסים ומטרידים עד חורמה, אך לא כך המקרה כאן. לצערי הנזק כבר נעשה וכתר מחומצן נקשר כבר לראשה של הגברת, אבל דבריך האמיצים ראויים וחייבים להישמע

בברכה,

הניה מליכסון

* * *

שלום גברת מורג,

קראתי את מכתבך הגלוי אל אותה ד"ר. מילים כדרבנות, אם היה כותב את זה גבר היה ישר מכונה שוביניסט ואני משוכנע שיש הרבה גברים שרצו לכתוב מכתבים דומים אבל נמנעו עקב היותם גברים, וטוב שכתבת מכתב זה בו את מביעה שאט נפש מאופן התנהלותה של אותה הנקראת ד"ר ועל זאת אני מודה לך,

יעקב בלומנטל (יענקץ)

דרך אגב, האופן בו נכתב המכרז שבו התקבלה לעבודה במשרד לביטחון פנים מעורר הרבה תהיות ונראה שהיה תפור בדיוק לפי מידותיה, והמבין יבין.

* * *

אורה שלום,

בקליפת אגוז מסכימה לחלוטין עם כל מילה שכתבת. אורלי, שכאישה נשואה ניהלה רומן עם סמפכ"ל במשך שנה וחצי וגם איזה סטוץ' עם מנכ"ל משרד הפנים, פתאום 'הופכת' למארטירית.

בברכה,

חיה

* * *

יישר כוח על המכתב!

‫לקחת לי את המילים מהפה!

ביטאת בצורה מדהימה את תחושותי בעקבות הפרשה!

אני כבר שנים מלמדת נשים שהפמיניזים פשט את הרגל והינה העניין הזה נתן לדברים גושפנקא.

יישר כוח והמון אהבה!

* * *

‫שלום אורה,

רק לחזק את ידייך על המכתב שכתבת לאורלי אינס, על המילים שהיו ראויות להיאמר לאישה שהחליטה להגיע לקדמת הבמה באמצעים מניפולטיביים ולא זו בלבד שלא הועילה אלא גרמה נזק לנשים אותן היא אמורה לייצג. חיכיתי להתבטאות פומבית של אישה דווקא, ורווח לי לקרוא דעה  מושכלת.

ל.

* * *

ובנושאים אחרים

לאהוד,

עיתונך מעניין ואף משעשע...

תודה על מאמציך החינמיים בהפצת תרבות ישראלית ערכית.

איריס

* * *

תודה מקרב לב למר ישראל זמיר שריענן את זיכרוננו לימי השבת השחורה ופרשת רפיח.

עזרא יחזקאל-שקד

חולון

* * *

המופע של שלישיית טוקאן עם מתי כספי ברעננה

בערב יום שני האחרון שמענו את המופע "ברזיל שעון קיץ" באולם של בית "יד לבנים" רעננה. המופע אורגן כתרומה לערב התרמה לפעולתה של עמותת "אלטרנטיבה לעולה", שעיקר משימתה לדאוג לקליטתם בעבודה של עולים חדשים. התוכנית כללה את מתי כספי ושלישיית טוקאן, שחבריה הם חגי רחביה, גיטרה. ג'וקה פרפיניאן, כלי הקשה ושירה. אמיר מילשטיין, חליל צד.

זה היה ערב מהנה ברמה גבוהה מאוד. מאחר שאנו מכירים אישית את אמיר מילשטיין ואנו גם חברים של אביו נח מילשטיין, שהוא כיום יו"ר העמותה, אנחנו לא יכולים לתת כאן ביקורת מקצועית פן ניחשד בחוסר אובייקטיביות. ואולם פטור בלא כלום אי אפשר. על מתי כספי אין מה להוסיף. כל רגע עימו הוא חווייה מרנינה, והקהל מכיר חלק ניכר מהרפרטואר שלו ושר יחד איתו. אמיר מילשטיין הוא חלילן מחונן המוכר לקהל הרחב מהופעותיו בתוכניות הטלוויזיה של המנחה הג'ינג'י שמעון פרנס. ואילו ג'וקה פרפיניאן הוא גאון של כלי הקשה, וקטעי הסולו שלו היו מרהיבים. כך גם חגי רחביה עם הגיטרה. בדרך כלל אנחנו מפחדים ממופעים כאלה, בייחוד בגלל מצב האוזניים שלנו ברעש, ואילו הפעם הכל פעל כהלכה ולא החרישו את אוזנינו. גם גונב לאוזנינו ששלישיית טוקאן יוצאת בקרוב למסע הופעות בברזיל.

נוכחנו לפני שבוע בהופעה קצרה של הזמר דוד ד'אור במהלך טקס חלוקת פרסי א.מ.ת באולם הקטן של תיאטרון ירושלים. להערכתנו הוא זמר אופרה מעולה בעל קול ייחודי ועז. ואולם הוא שר עם מיקרופון ומערכת הגברה נוראה, וזה היה קרקס מוסיקלי. זמר כמוהו יכול לעמוד מול אולם  ולשיר בלי מיקרופון, כמו באופרה, ואז זה היה יכול להיות נפלא ולא זוועתי.

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק י / חלק שני

"ג'ו!" ניגשת האם כבדת-הרגליים והממושקפת, ומחבקת בזרועותיה המלאות את בנה הצנום. "סוף-סוף הגעת! כל הלילה חיכינו לך. אבל מה השמוציקית, הלכלוכית הזאת, עושה פה?"

היא סוקרת את כרמלה במבט ביקורתי: שערה הזהוב פרוע, נודף שיירי ריח של סבון-קרבול. אפה סולד בגאווה ילדותית. כתונת-הלילה הבהירה, השקופה, מרמזת על גזרתו הענוגה והנשית של הגוף הצעיר, שהקדים להתבגר. כפות-הרגליים מאובקות ושרוטות. יש משהו חצוף וסהרורי בצורת עמידתה של כרמלה בלב הטרקלין המהודר של המאיירסונים.

 "את לא מתביישת? מה את מתרוצצת בלילות, חצי ערומה? לכלוכית!"

 "שתדעי לך, אמא-של-ג'ו, שג'ו אוהב אותי, אנחנו נתחתן והוא יקח אותי איתו לאנגליה," עונה כרמלה.

 "אמא," מתנצלות-רומזות עיניו של ג'ו מבעד למשקפיו בעלי מסגרת הזהב הדקה. "צריך להחזיר את כרמלה הביתה, לישון. אני לא יודע מה קרה לה. היא מטושטשת לגמרי."

 "תגיד כבר – כרמל! תדעו לכם שנלחמתי בשביל אמא שלי המסכנה. זה מה שאני עשיתי. עכשיו לא אכפת לי שישימו אותי בבית-סוהר כי אני אספר להם את האמת!"

 "לך! לך כבר לאחות שלך, היא מחכה לך בקוצר-רוח," משלחת ליזה את ג'ו מהטרקלין המואר, והוא נעלם במסדרון.

מייג'ור קמפבל יושב בכורסה ומהדק מדי פעם את תחבושת הקרח הבהירה אל קרקפתו. שערו הצהבהב, הרטוב, משווה לו מראה מגוחך, כאילו נצבע זה עתה בגון עשן שנהבי. הוא לוטש עיניים בילדה, אינו מבין את העברית אך דומה שהוא יודע על מה הוויכוח.

מישהו מקיש על דלת-הרשת, שסוגרת על הדלת החיצונית במרפסת הצפונית. גם ג'ייקוב מאיירסון יוצא מהטרקלין, לראות מי בא.

 "אני לא מבינה מדוע כולם רוצים הלילה ללכת לבית-סוהר?" ממשיכה ליזה מאיירסון לרגוז, והנמשים בולטים עוד יותר על פניה החיוורות. "ואת, מה את מרגישה פה פתאום כמו בת-בית ומדברת שטויות כאלה? טיפלנו בך כל כך יפה כשעבדת אצלנו בספונג'ה, וזה מה שאת מחזירה לנו? הלא אפילו את הנגליז'ה המלוכלכת שלך קיבלת מלורט!"

בתגובה על כך כרמלה, ללא היסוס, מתחילה להפשיל את כתונת-הלילה מתוך כוונה נחושה לזרוק אותה לרגלי גברת מאיירסון.

כאשר ראשה כבר עטוף בשולי הכתונת, כאשר חזה הצעיר, בעל העור החלק והיפה להפליא, והפטמות הוורודות השקועות-למחצה – כבר חשוף, וכאשר תחתוניה הרחבים עדיין חובקים ברפיון את ירכיה הדקות, כמכנסיים של עניים – משליך מייג'ור קמפבל את התחבושת הרטובה מעל ראשו לרצפה, קופץ לעומת כרמלה, תופס את ידיה ועוצר אותן מעל לראשה, מוריד עליה חזרה בתנועה עצבנית את הכתונת עד לירכיה – וכשהוא חובק את גבה הצנום, פונה לגברת ליזה מאיירסון:

 "אני מבקש מאוד לא לפגוע בכרמל ולא להעליב אותה. כל מה שצריך בשביל הנגליז'ה או משהו אחר שהיא עשתה – אני אשלם!"

לפתע הוא רוכן לרגלי כרמלה היחפה, מושיט ידו לתחבושת הרטובה ומתחיל לנגב בה את כפות רגליה המזוהמות, מתאפק שלא לנשק אותן. אצבעותיה העבות, המתגלות מבעד לשכבת האבק החום, נראות כשל אשה מבוגרת. פה ושם מתגלות עליהן יבלות.

*

אני לא אומר כלום, אבל החיבוק של רותי גורם לי פתאום משהו, שתשמעו, – בחיים שלי לא קרה לי! אני מרגיש כמו איזה פר! – שאני מוכרח להיצמד אליה בכל הכוח ולדחוף כאילו היא טלי רסקין האהובה האמיתית שלי שאיתה אני צריך להתחתן, וכשאני מרגיש שרותי עומדת לצעוק אני אפילו שם יד אחת לסתום לה את הפה – ואז מישהו מקיש מבחוץ על תריס חדר-השינה של הוריי –

*

בחדרה המואר עדיין, כשהערפל מבחוץ כבר מאפיר את החלון, אומרת לורט לאחיה: "שתדע לך, שזה מדניס, ואף אחד לא יודע על כך, גם לא הוא – "

*

 "בן-עמי, בן-עמי..." אני מזהה את קולו של דובז'ה שפילר. "מאיירסון מבקש שתבוא דחוף לקחת איזה מכתב שהגיע אליכם מרומא."

 "זאת בטח בשורה רעה," אני שומע את הקול הפסימי-תמיד של אבא, ומבחוץ את הנחירות של אליהו שפירא, שדומות בעוצמתן רק לקול שמשמיע לפעמים בלילה מנוע הבאר, כשמפעילים את המשאבה.

 "אורי, אתה מגעיל!" עוזבת אותי רותי וחוזרת למיטתה. אני חושב שהיא בוכה, בשקט – כדי שהוריי לא ישמעו. בטח גם הדמעות שלה ירוקות. אני נורא רוצה לעשות משהו כדי להרגיע אותה ואני לא יודע מה, וגם מכנסי הפיג'מה שלי כבר רטובים במשהו דביק ונודף ריח מוזר, שאני נשבע לכם – בחיים שלי לא קרה לי!

 "ואני לא רוצה להיות כמו הדודה הפוצית שלי! ואתה טמבל, כמו גיורא! ואתה מסריח, ואתה בכלל לא אוהב אותי! כל החיים שלך תהיה טמבל כזה!"

*

בעוד מייג'ור קמפבל בהיר השיער מנגב באדיקות משונה את כפות-רגליה המלוכלכות של כרמלה, ששערות המשי הזהובות והארוכות שלה מדיפות מעליו שיירי ריח של סבון-קרבול, מן החפיפה – מופיעה ויוי כרוח-רפאים בפתח הטרקלין. ראשה גזוז. פה ושם נותרו בו קווצות שחורות לפליטה. היא לבושה חלוק בד לבן, פשוט. פניה גדולות ואפלות. אפה הבשרני מבריק בתקיפות גברית.

 "עזוב את הילדה, מוריי!" היא מרימה קולה על מייג'ור קמפבל. "מספיק סבלנו בגללך, ואת זה כבר לעולם לא תוכל לתקן!"

המייג'ור מזדקף בהפתעה ומבקש לסגת, אך כרמלה טומנת פניה מוקסמת בחזהו ומסתתרת בו ואינה מניחה לו לעוזבה.

הצעקות מחרידות את צפרירה מחדר-השינה של המאיירסונים. היא מופיעה במסדרון הפנימי, ומאחורי כתפה מציצה גם הג'ינג'ית, שידה האחת נתונה במיתלה לבן, להקל על כאב הדקירה בגבה.

 "ומאיפה החולירע הזאת הגיעה לכאן?" מגלה אותה ויוי. "בואי, בואי תתקרבי, מלכת הספריות, בעלת הפה המלוכלך! אתם גיבורים גדולים על נשים, אתם! מי החמור שנותן לכם פקודות להתעלל בנשים בודדות באמצע הלילה?"

 "עכשיו אני מבקשת שתקחי את הילדה שלך ותלכו מפה!" אומרת ליזה מאיירסון.

ויוי השחורה ניגשת אל כרמלה בהירת השיער, המסתירה עדיין את פניה בחזהו של המייג'ור, ומושכת אותה ממנו בכוונה לקחתה ולצאת. אותו רגע מבחינה הג'ינג'ית בכרמלה, שהיתה מוסתרת עד כה מפניה על-ידי המייג'ור. היא צועדת בכבדות צעד אחד קדימה, מצביעה לעבר הילדה ואומרת בקולה הצרוד, שהכאב חותך בו מדי פעם:

 "ממזרה שכמותך! לבית-ספר לפושעים צעירים צריך לשלוח אותך! תגידי לאמא שלך שהיא יכולה לקחת חזרה את המספריים שלכן, הם מונחים על הטואלט של בעלי-הבית."

 "אני מבקשת מכולכן להפסיק לריב כאן כמו שתי פשקופקות!" צועקת גברת מאיירסון, והמשקפיים כהי-המסגרת רועדים על אפה. "מעולם לא נשמעה בבית הזה שפה כזו, של נשות-שוק!"

 "אז הגיע כנראה הזמן שישמעו, אמא!" מופיעה לורט מהמסדרון הפנימי, מאחורי הגי'נג'ית וצפרירה. היא חיוורת, לבושה עדיין בבגדי-רכיבה כמתכוננת לצאת שוב לדהור על סוסה. חזה הגדול מתנשם, פניה המנומשות מכוערות מתמיד, אולי בכתה. בידה המספריים המוכתמים בדם. ג'ו, מאחוריה, מנסה לשווא לעוצרה. היא ניגשת אל ויוי, הסוככת בידה על כרמלה, מגישה לה את המספריים, ועל פניה עולה לפתע חיוך מתגרה של ילדה מפונקת, שהצליחה להרגיז.

למראה המספריים, שעליהם דמה-שלה קרוש, חשה הג'ינג'ית סחרחורת-פתע ומתחילה לצנוח, צפרירה מושכת אותה חזרה לחדר-השינה, ושם הן נשארות, שתיהן.

*

השריונית עולה בדרך החול ונכנסת ליוספיה. שער הברזל נפתח בסדרת הרעדות, המהדהדות בקול העמום שמשמיע ריקוע המתכת הגדול, כמו גונג. צמיגי השריונית טובלים בתעלת הבטון הקעורה, המלאה תמיסת ליזול. המכונית נוסעת לפינת החצר ממול, ליד המחלבה, משמיעה קול מכה חזקה של ברזל בברזל, בנוגחה פעם ופעמיים בשברולט הירוקה, היפהפיה, של משפחת מאיירסון, ונעצרת בחריקה.

*

 "קחי חזרה את המספריים שלך," מתבוננת לורט בוויוי בארשת ילדותית, שיש בה הפגנת עליונות ותיעוב. "אולי תסבירי לי, דהאן, אולי תסבירי סוף-סוף... מה דניס מצא באחת כמוך?"

מלמטה נשמעות הנגיחות של השריונית בשברולט.

 "אתם כולכם מתייחסים אלי כמו אל משרתת!" אומרת ויוי. "ועכשיו אני בוודאי נראית כמו איזו כושית שהקו-קלס-קלאן טיפל בה! אבל זה לא תמיד יהיה ככה, אני אומרת לכם – לבנות שלי יהיו כבר חיים הרבה יותר גבוהים משלכם! – אתם כולכם כאן כבר שוקעים – מוריי המסכן שעוד מעט חוזר לאנגליה עם הזנב מקופל בין הרגליים – אדון ג'ייקוב החולה שהולך למכור את יוספיה וזה יהיה הסוף של החיים המתוקים שלכם בכפר – את לורט, מפונקת שכמוך, שלעולם לא תקבלי את דניס – את והאח העדין שלך שיכול להיות המסמר של נבלוס – והג'ינג'ית הקרימינלית הזאת שתישרף חיים, אוך, כמה שאני שונאת אותה! – והכי טפשה מכולן זאת את, גברת ליזה, שעשיתי לך ספונג'ה כל השנים, בלי טענות, אבל ראיתי איך את לא רואה שום דבר ממה שקורה ממש מתחת לאף שלך! – עכשיו בואי!" היא חובקת את כרמלה ומושכת אותה משם.

 "מי זה מוריי שחיבק אותי וניגב לי את הרגליים, אמא? מאיפה את מכירה גם אותו?" נסחבת עימה כרמלה היחפה, כמו בובה שאין לה רצון משלה.

 "זה לא עניין שלך, בואי!"

כאשר הן עומדות לצאת, נפתחת הדלת החיצונית ומופיע לויטננט ברדליי ועימו שני חיילים אדומי-כומתות, שלושתם רטובים כאילו השתינו במכנסיהם וזה על זה. בואם גורם פרץ-צחוק פתאומי של הקלה, שמשתתק מיד. לויטננט ברדליי מצדיע למייג'ור קמפבל רטוב-השיער, ומברך לשלום את הנוכחים.

 "מה קרה כאן? מדוע כולם השתתקו פתאום? מה זה מספריים עם דם? מדוע גזזו לאשה הזאת את השיער? הטרוריסטים עשו לך את זה, גברת?" בוחן ברדליי את קודקודה הגזוז של ויוי, אם יש בו דקירות.

ויוי מתעלמת ממנו ופונה לצאת עם כרמלה, אך נפרדת בפתח במילים האלה: "שאלוהים ירחם על כולכם! גברת ליזה, תדעי לך שאהבתי אותך ואני לא שכחתי כמה שעזרת לנו – "

 "גברת..." מנסה הלויטננט לעוצרה.

 "הנח לה, לויטננט," אומר לו ג'ייקוב מאיירסון, עייף מאוד וחיוור, ופני צ'רצ'יל שלו נפולים. "שום דבר רציני לא קרה. אני מניח שבאת לקחת את המייג'ור. אתם אורחים רצויים כאן ותוכלו גם לייבש את המדים שלכם, אבל אני מניח שגברת קמפבל ודאי כבר מאוד מודאגת והיתה רוצה לראות את בעלה."

 "מדוע? מדוע התעכבתם כל כך הרבה זמן?" שואל המייג'ור. קולו, החנוק מהתרגשות, מעורר תמיהה אצל הלויטננט, המכירו זה מכבר.

 "הלא זה בדיוק העניין. מצאנו את המוריס הנטושה של סרג'נט מורטון ליד תחנת האוטובוס, בדרך אליכם. מדאיג. מישהו כאן יודע איפה הוא?"

 "מוריי המסכן!" תופסת ויוי את כרמלה ובורחת עימה למטה במדרגות. "ודניס הטיפש!" הן חוצות בריצה את החצר ונבלעות בערפל הסמיך, של שעת לפנות-בוקר, בדרך מיוספיה לכפר-מאהלר.

*

בן-עמי, פניו נסוכי-שינה, עולה במדרגות הבניין המזרחי-דרומי ונכנס פנימה.

 "שפילר העיר אותי וסיפר שהגיע איזה מכתב בשבילי מרומא. איך זה, באמצע הלילה? זה משהו דחוף?"

ג'ייקוב מאיירסון מתבונן בבן-עמי באי-נוחות, ומזמין אותו להיכנס עימו פנימה לקאבינט. שם פרושה עדיין מערכת כלי-השח, במצב שבו הופסק משחקם האחרון. ליזה קצרת-הרואי מתבוננת בבעלה בדאגה, מבעד למשקפיה העבים.

המשך יבוא

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ב-18 באפריל 2007 נשלח מברק משגרירות ארה"ב בתל אביב שמסכם את פגישתו של יו"ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו עם חברי קונגרס ואת הביקורת החריפה שלו על ניהולה של מלחמת לבנון השנייה על ידי ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. "אם אולמרט היה מגייס מילואים, משתלט על השטח ומשמיד את חיזבאללה בדרום לבנון ואז נסוג, הוא היה היום גיבור," אמר נתניהו, "עכשיו הוא לא ישרוד פוליטית."

איזה גאון צבאי ומדיני היה נתניהו לעומת אולמרט. ורק שכח לציין את עזרתו של שלדון אדלסון וחינמונו "ישראל היום" באי-הישרדותו הפוליטית של אולמרט, שהוציא את הערמונים מן האש בלבנון ובעזה לקראת תקופת כהונתו של מדיחו ומשמיצו נתניהו.

* לאחר שגדעון לוי ועיתון "הארץ" התייצבו לתמוך בד"ר אורלי אינס – יש לשער שמידת האמת בדבריה היא כשל הפלסטינים, שגם בגירסאות שלהם לוי ו"הארץ" תומכים.

* מצרים ידועה בעמידתה בכל הבטחותיה, והערבים והמוסלמים ידועים ברחבי העולם בתור אנשים ישרים, לא כִּיזֶבּ לא צ'יזבאט ולא עַוואנְטַה – אלא הם מקיימים כל מה שהם מבטיחים. למשל – להקריב מיליון חיילים מצריים כדי לכבוש את ירושלים מידי הציונים. לכן לא פלא שמובאראכ הביע את אכזבתו מנתניהו, שאמנם עושה עליו רושם טוב אך אינו עומד בהבטחותיו ובהתחייבויותיו. נו טוב, ביבי הוא ישראלי. והישראלים הם כידוע עם של שקרנים, לא כמו הערבים.

* ברכות לניצב אורי בר לב, אשר מתברר שאין אפילו הוכחות להגשת כתב אישום נגדו! – אך מי יפצה אותו על הנזק שגרמו לו חורשות וחורשי רעתו בעזרת התקשורת הישראלית ההיסטרית והמנוולת-בחלקה, ובעזרת "עיתונאים" כגדעון לוי והדומים לו, ומתלוננות כד"ר אורלי אינס – שטפלו עליו עלילות דברים, הרסו את שמו הטוב וגרמו לו להסיר את מועמדותו לתפקיד המפכ"ל הבא של משטרת ישראל! מן הסתם הרבה פושעים חוגגים על כך!

* * *

"עוֹלָה גּוֹלֶה גּוֹלָה עוֹלֶה" למשה ברק

"עוֹלָה גּוֹלֶה גּוֹלָה עוֹלֶה" הינו רומן על פעילות ציונית, אהבה ויצרים בקרב צעירים יהודים בצפון אפריקה בשנות החמישים.

נפתלי, גד ואהוד, צעירי קיבוץ נשלחים למדינות אוייב כדי לעודד עלייה לארץ ישראל. כשוהים בלתי חוקיים בזהות בדויה הם נזהרים ממגע עם יהודי המקום ונקשרים רק לפעילי תנועת הנוער. הם מודעים לאידיאל ולחובה הציבורית אך בבדידותם הם נסחפים ליחסים עם הפעילות המרשימות, טוני מאוראן ונדין מרבאט. דרמות היסטוריות ודרמות אישיות נשזרות לבלי הפרד. זהו סיפור אנושי על בני אדם הנתונים בסתירה בין חובתם הלאומית לצרכיהם האישיים בתקופה סוערת בקרב יהדו העולם.

"עוֹלָה גּוֹלֶה גּוֹלָה עוֹלֶה" הנו רומן מרתק המשלב בדיון עם מציאות היסטורית, המבוססת על חוויות אישיות ועדויות.

משה ברק יליד חיפה, 1925, גדל בקרית חיים. מראשוני קיבוץ "החותרים", חבר קיבוץ גבת מאז 1953. כחניך במסגריה רכש את המקצוע, אחר כך הוסמך להוראה ולימד בבית הספר העממי, עבד כחקלאי, ובעשרים השנה האחרונות היה מדריך תיירים. במרוצת חייו גוייס פעמים מיספר כשליח להדרכת נוער בארץ, במרוקו, בתוניסיה ובבלגיה. פירסם את "גבתי דבר גבתית" ספר פולקלור מקומי.

[דבר המפרסם]

* * *

מרכז קהילתי לבנון 37 רמת אביב

שמואל שי מארח

שבת 18.12.10

בשעה 10:30 לפני הצהריים

פרופסור  אוריאל פלדשטיין – סודות מחדר המשפחה של הרצל

מאיר שואף – האיש שמחלק כל יום 800 סנדביצ'ים לילדים

ברכה נאמן – היכן גרו אלכסנדר פן וחנה רובינא

תוכנית אמנותית

כרטיסים במחיר 15 ש"ח בלבד. שינויים אפשרים. טלפון במרכז 6418782

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,067 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את כל הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, אבל ללא הצרופות. הצרופות נמצאות רק באתר שפתח יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל