גיליון מס' 597

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בכסלו תשע"א, 6 בדצמבר 2010

עם צרופות: 1. רישום של גוטמן: ד"ר חיסין על החמור, מלפנים ומאחור. – 2. הרצאה של בן עזר על גוטמן בקובץ פי.די.אף. – 3. מחקר של אורי הייטנר "מי זה צר המנבח?" – 4. הזמנה ליום העיון בנושא הנצחה וזיכרון בפתח תקווה לזיכרו של האורז יצחק ברלוביץ, מחר 7.12

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אלישע פורת: שרקייה בדצמבר.

אלוני זמורה: יום חמישי, 2.12, שעה 11.00, שריפה לא גדולה במיוחד בכניסה לעוספיה. // יוסי גמזו: נֹכַח הָאֵש.

המציתים פועלים גם בנגב ובגליל.

אסתר ראב: 1. ארני הכרמל. 2. ארנים בחלון.

נתי מלאכי: יערות הכרמל עולים בעשן / דצמבר 2010.

יוסף אורן: גם הסופרים חייבים ללחום במציתים.

אהוד בן עזר: נחום גוטמן , אמן הסגנון הארץ-ישראלי, הפרק האחרון בספר "בין חולות וכחול-שמיים", סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.

על בורותו של העורך בני ציפר, מכתב שלא נשלח לעורך "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". // יוסף דוריאל: יש תשובה לגבלס ולתלמידיו האיסלמו-נאצים.

נעמן כהן: 7 רשימות קצרות. // אורי הייטנר: 3 מאמרים.

אלי מייזליש: תגובה לרון וייס.

משה גרנות: הזהו דויד גרוסמן? על הספר "אישה בורחת מבשורה".

תקוה וינשטוק: סיליקט.

ספי סגל: אתה מתעקש בעקביות להציג את אולמרט כקורבן מיסכן.

ריקה ברקוביץ, נילי גולן: תגובות נוספות למכתבה של הסופרת אורה מורג.

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון".  רומאן נידח, 1994,

  פרק י"א / חלק ראשון. //  ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

אלישע פורת

שרקייה בדצמבר

הַשַׁרְקִיָה בְּדֶצֶמְבֶּר, יְבֵשָׁה וְדוֹקְרָנִית,

מְטִילָה עֲלָי, כְּמוֹ בֶּאֱגְרוֹף,

אֶת הַנִיחוֹחַ הַמָרִיר שֶׁל

אַקָצְיָת-הַמְשׂוּכוֹת הַצְהוּבָּה.

וּבְנֵרוֹת הַבְּרוֹשׁ הִיא מְפַרָעַת

אֶת פִּרְחֵי הַחֲבַלְבָּל הַמַסְגִילִים.

אֲנִי הוֹזֶה בַּפַּרְדֵסִים הָעֲזוּבִים

שֶׁל נְעוּרָי: כַּפּוֹת תָמָר

שָׁחוֹת בַּרוּחַ הֶעָזָה, מֵעַל

בְּרֵיכוֹת סְדוּקוֹת וּבַּיקוֹת נְטוּשׁוֹת.

וּבָמֶרְחַק, בַּבֹּהַק הַכָּחוֹל וְהַנוֹצֵץ,

מַעֲשֵׁנוֹת תַחֲנָת-הַכֹּחַ מַעֲלוֹת

אֶת עֲשָׁנָן, שֶׁנַד לָאוֹפָקִים.

אֲנִי צוֹפֶה אֶל אֲרוּבּוֹת-הַגֹבָה,

וְרוֹאֶה שָׁם בִּמְטוּשְׁטַשׁ אֶת

קְהָל שְׁנוֹתָי: חוֹמֵק וּמִתְפָּזֵר,

פּוֹקֵעַ בְּיְבוֹשֶׁת הַשַׁרְקִיָה וְאָץ

לְהִסְתָלֵק, לַחֲמוֹק אֶל הַכָּרְמֶל.

בְּדֶצֶמְבֶּר הַצַח, הַסַךְ וּמְנָחֵם

אֶת הַפְּצָעִים שֶׁל יַלְדוּתִי.

השיר נכתב לזכר חודש דצמבר אחר ורחוק, לא דצמבר הקטלני והנורא של השנה. ולזכר שַׁרְקִיָה אחרת, עזה דוקרנית וצובטת, אך לא מטילת אימה ומפיחה דליקה איומה כמו בכרמל, השנה. השרקיות היבשות ליוו את המשורר מילדותו. והן אצורות בזיכרונו כמאגר ריחות צבעים ומגעים מיוחד. אך מעולם לא העלה בדעתו שיש בהן כל כך הרבה רוע ורצחנות.

* * *

אלוני זמורה

יום חמישי, 2.12, שעה 11.00

 שריפה לא גדולה במיוחד בכניסה לעוספיה

שלום רב, אתמול 2.12, בשעה 11:00 בבוקר נסעתי עם דליה לטיול בוקר לישוב הדרוזי דליית אל כרמל. בכניסה ליישוב הדרוזי עוספיה, בצד ימין של הדרך, כ-200 מערבה לכביש הראשי, הבחנתי בשריפה לא גדולה במיוחד בחורש אורנים.

טלפנתי מהמכונית למוקד 100 למשטרה.

המוקדנית קיבלה את השיחה ואמרה לי שהיא יודעת, שהנושא בטיפול, וביקשה לדעת היכן מוקד השרפה. הסברתי לה שהמוקד הוא בכניסה לעוספיה, כ-300 מטר דרומה מימין, בכניסה לעוספיה. המתנתי במקום וראיתי מכונית כיבוי אחת מיושנת שהגיעה למקום.

המשכנו בדרכנו לישוב הדרוזי דליית אל כרמל מתוך ידיעה, שמטפלים בשריפה.

משם ראינו את השד יוצא מהבקבוק בענן שחור אפור אדיר שעולה השמיימה.

הגעה מיידית של מספר כבאיות הייתה יכולה למנוע את האסון הנורא,

חזרנו על הכביש הראשי לכיוון האוניברסיטה ושם ראינו כוחות משטרה גדולים, חסרי אונים אל מול האסון הכבד. 

שיהיה שבוע יותר טוב, שבת שלום,

אלוני זמורה

3.12.10

* * *

באבל על קורבנות אסון שריפת יערות הכרמל

* * *

יוסי גמזו

נֹכַח הָאֵש

כַּמָּה קָטָן הוּא כֹּחָהּ שֶל לְשוֹן הָאָדָם הַבּוֹהָה, מֻכַּת אֵלֶם

בִּזְדוֹן עָצְמָתָם שֶל רָאשֵי נַחֲשֵי לְשוֹנוֹת הֶחָמָס שֶל הָאֵש,

אוֹתָן קְנוּנְיוֹת-אֵימִים שֶבֵּין תַּעֲתוּעֵי הָרוּחַ

וּבֵין פְּעוֹר כִּבְשַן לֹעוֹ שֶל מֹלֶךְ זוֹלֵל-כֹּל.

שוּם אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת שֶל שוּם גְּוִיל-קְלָף שָׂרוּף עַד אֵפֶר

בְּסֵדֶר "נְזִיקִין" אֵין בְּכֹחָן לִגְבּוֹת עֵדוּת

הוֹלֶמֶת שֶל אוֹתָהּ זְוָעָה שֶהִיא עַצְמָהּ הוֹלֶמֶת

כְּאֶלֶף פַּטִּישֵי-אֲוִיר עַל שַאֲנָנוּתָם

שֶל אֵלֶּה שֶהִפְנוּ עָרְפָּם בַּאֲדִישוּת פּוֹשַעַת

לַכְּתֹבֶת הַבּוֹעֶרֶת זֶה שָנִים עַל קִיר אָטוּם

שֶל קְצַר-רֹאֵי תַּרְבּוּת הַ"סְּמוֹךְ" וְהַ"יִּהְיֶה בְּסֵדֶר"

שֶהֶרֶג פּוֹעֲלֵי בָּתֵּי-זִקּוּק מִגָּאז מַמְאִיר

וּמִנְיָנָם הַדַּל עַד חַלְחָלָה שֶל כַּבָּאֵינוּ

וְהֶעָדְרָם שֶל מְטוֹסֵי-כִּבּוּי בְּאֵין תַּקְצִיב

לֹא יִמְנְעוּם מִשִּדְרוּגָן הָעוֹנָתִי, הַצִּינִי

שֶל מַשְׂכְּרוֹת אָחָ"ם (לָהֶן אֵין שוּם חֶסְרוֹן תַּקְצִיב)

וּמִסִּבְּסוּד תַּעֲשִׂיּוֹת הָרַעַל וְהַחֶנֶק

הַמַּשְחִיתוֹת בְּאֵין עוֹצֵר אֶת תּוֹחֲלוֹת-חַיָּיו

שֶל עַם שָלֵם, עַל הָאֲוִיר שֶרֵאוֹתָיו נוֹשְמוֹת כָּאן

וְעַל הַמַּיִם הַמְּאָרְרִים שֶעוֹד יִלְגֹּם

בְּעוֹד מַרְבִּית בָּתָּיו אֵינָם עוֹמְדִים בְּסִכּוּנֶיהָ

שֶל רְעִידַת-הָאֲדָמָה הָעֲלוּלָה לִפְרֹץ

כָּל רֶגַע לֹא צָפוּי, מַמָּש כְּשֵם שֶאֵש-הַתֹּפֶת

הַמִּשְתּוֹלֶלֶת בַּכַּרְמֶל הִיא תִזְכָּרְתּוֹ שֶל מִי

שֶחוֹזֵר לְאַזְכֵּר לוֹ לְרַהַב סִכְלוּת הָאָדָם הַחוֹזֵר וְשוֹכֵחַ

מוּל אֵיתָנֵי-הַטֶּבַע הַחוֹמְדִים לָצוֹן שְׂטָנִי

לְשַחַץ יֻמְרוֹתָיו, שֶרַק מוֹרְאוֹת הַקָּטַסְטְרוֹפָה

מַרְאִים לוֹ שוּב וָשוּב מִי כָּאן הַבּוֹס הָאֲמִתִּי.

אֲנַחְנוּ מְדִינָה שֶשּוּם בָּכִיר אֵינוֹ חוֹשֵב בָּהּ

לִטְוָח אָרֹךְ, אַךְ טְוַח הַלֶּהָבוֹת הוּא טְוָח אָרֹךְ

וְלֹא פָּחוֹת אָרֹךְ הוּא טְוַח הַפְיָאסְקוֹ הַטֶּקְטוֹנִי

שֶיִּמְצָאֵנּוּ יוֹם אֶחָד מְאֹד לֹא מוּכָנִים

וּטְוַח הַסַּכָּנָה שֶל זִהוּמֵי אֲוִיר וּמַיִם

וּטְוַח הַמֵּגָה-הֶרֶס הַצָּפוּי מִטִּיל אוֹיֵב

פּוֹגֵעַ בְּבָתֵּי-זִקּוּק, בְּקוֹמְפְּלֶקְס פֶּטְרוֹ-כִּימִי

הַמְּמֻקָּם בְּלֵב רִכּוּז צָפוּף שֶל אֻכְלוּסִים

וְאִם בְּעוֹד מוֹעֵד לֹא יִתְחוֹלֵל בְּמוֹחוֹתֵינוּ

חַד וְחָלָק מַהְפָּכוֹ שֶל סֵדֶר-קְדִימֻיּוֹת

נָכוֹן וְאַחְרָאִי נָשוּב וּנְמַנֶּה פּוֹסְט מוֹרְטֶם

עוֹד וַעֲדוֹת-בְּדִיקָה שֶל חֶלְמָאֵי-בְּדִיעֲבַד.

אַךְ כַּמָּה גְדוֹלָה הִיא גְבוּרַת הָאָדָם הַקָּטָן הַמַּסְנִיק זִרְמֵי מַיִם

בְּזַרְנוּקֵי דָּוִד פָּתֵטִיִּים מוּל אוֹן גָּלְיָת

שֶל תַּבְעֵרוֹת-עֲנָק טוֹרְפוֹת אַלְפֵי מִילִין שֶל חֹרֶש

וְאָץ לְחַלֵּץ אֶת רֵעָיו מִמַּלְכֹּדֶת-הָאֵש בָּהּ יִפֹּל הוּא עַצְמוֹ

קָרְבָּן לִנְחִישוּתָם שֶל מַשְלִיכֵי נַפְשָם מִנֶּגֶד

שֶשּוּם מַטְּחֵי-כָּבוֹד לֹא יְפַצּוּ עַל אָבְדָנָם

בְּעוֹד עֲמִיתֵיהֶם הַנּוֹתָרִים בִּשְׂדוֹת-הַקֶּטֶל

שֶל דְּרָקוֹנֵי הָאֵש פּוֹלְטֵי הָאֵד וְהֶעָשָן

רוֹאִים אֵיךְ תִּימְרוֹת הַדְּלֵקָה מִתְנַשְּׂאוֹת לִשְלוֹשִים-אַרְבָּעִים מֶטֶר גֹּבַה

וְלֹא נִמְלָטִים מֵאוֹתוֹ גֵיהִנּוֹם מְלֹהָט רַק שָבִים לַהֲלֹם,

כְּווּיִים וּתְשוּשִים מֵעָמָל מְפָרֵךְ בִּקְרָבוֹת הַסִּכּוּן וְהָאֹמֶץ

בְּלִי שֶמֶץ כְּנִיעָה לַלֵּאוּת וְלַפַּחַד, לְהֶפֶךְ: חוֹזְרִים וְיוֹרִים

מַיִם רַבִּים הַטּוֹפְחִים בִּפְנֵיהֶם שֶל מוֹקְדֵי אִינְקְוִיזִיצְיַת הָרֶשַע

זוֹ שֶכָּל גֵּץ בָּהּ הוֹפֵךְ כָּל יָרֹק מְלַבְלֵב לְשָחֹר מְפֻיָּח.

אֵיךְ מִתְגַּלֶּה בִּרְגָעִים נוֹרָאִים שֶכָּאֵלֶּה יָפְיוֹ הַמַּפְתִּיעַ

שֶל חוּש הָאַחֲוָה הָאֱנוֹשִית בּוֹ מִצְטָרְפִים

אַלְפֵי הַמִּתְנַדְּבִים בְּלִי S.O.S וּבְלִי צַו 8

לְאֵלֶּה הָעוֹמְדִים בְּקַו-הָאֵש וְאֵיךְ פּוֹתְחִים

זָרִים, אִם יְהוּדִים אוֹ מֻסְלְמִים, נוֹצְרִים אוֹ דְרוּזִים

(שֶצֶּבַע דָמָם הוּא תָמִיד אוֹתוֹ צֶבַע מִתַּחַת לְשֹנִי הָעוֹר)

לִבָּם וּבֵיתָם לְזָרִים שֶכְּמוֹתָם וּפִתְאֹם מִתְחוֹלֵל בָּהֶם קֶסֶם

שֶל מֵטָמוֹרְפוֹזָה שֶבָּהּ נֶהֱפֶכֶת אַפַּתְיָה לְאֶמְפַּתְיָה וְשִגְרָה לִשְעַת-מִבְחָן.

לָמָּה אֲנַחְנוּ כָּל-כָּךְ נִפְלָאִים זֶה לָזֶה רַק שָעָה שֶמֻּנְחֶתֶת

יַד-הָאָסוֹן עַל חַיֵּינוּ וְלֹא כָּל-כָּךְ כָּךְ בְּעִתּוֹת הַקַּח-קַח

שֶל טְרֶנְד הַלְּקִיחָה הַפּוֹפּוּלָרִי בְּיָמֵינוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִזֶּה שֶל אֲצִילוּת הַנְּתִינָה

וְלָמָּה רַק נֹכַח כְּלָיָה הַתְּלוּיָה עַל רָאשֵינוּ כְּחֶרֶב דָּמוֹקְלֶס

אֲנַחְנוּ פִּתְאֹם נִזְכָּרִים כִּי כֻּלָּנוּ

בָּנֶיהָ רְחוּמֶיהָ שֶל מִשְפַּחַת הָאָדָם?

הֵן כָּל מְטוֹסֵי-הַכִּבּוּי הֶחָשִים לְעֶזְרַת כַּבָּאֵינוּ שֶלָּנוּ

מִכָּל כַּנְפוֹתָיו שֶל עוֹלָם מְסֻכְסָךְ זֶה בְּאֵש מִלְחֲמוֹת עַם בְּעָם,

עַמִּים שֶלֹּא פַּעַם נֶחְלַצְנוּ גַם אָנוּ לְעֵזֶר לָהֶם בִּשְעַת-שֶבֶר,

עֵדִים כִּי אָכֵן יִתָּכֵן גַּם אַחֶרֶת:

בִּמְקוֹם יְרִי שֶל אֵש אֵלֶּה עַל אֵלֶּה – כִּבּוּיָהּ.

אִם יַמְטִירוּ סוֹפְסוֹף, בְּאִחוּר לֹא נִסְלָח, טִפּוֹתָיו שֶל יוֹרֶה דִמְעוֹת-חֶסֶד

עַל נוֹף מְפֻחָם זֶה וְלֹא מְנֻחָם שֶל כַּרְמֶל שֶיָּשוּב וְיוֹרִיק,

אוּלַי גַּם יֻתַּר לַתִּקְוָה הַצְּנוּעָה, הָאוּטוֹפִּית הַזֹּאת לְהַצְמִיחַ

נֶבֶט תָּמִים שֶל מִדַּת רַחֲמִים

עַל הָהָר

וְדִבְרֵי הַיָּמִים.

* * *

המציתים פועלים גם בנגב ובגליל

מתוך: המקורות הצבאיים והמודיעיניים של תיקדבקה , שבת, 4.12.10

קציני משטרה וצה''ל בכירים: אנו עומדים בפני מערכה מאורגנת היטב של הצתות שרק תתפשט.

קצינים בכירים בצה''ל ובמשטרה, אמרו בליל שבת 3.2, כי אין להם ספק כי מדינת ישראל עומדת עתה בפני מערכה מאורגנת היטב של הצתות שרק תתגבר בימים הקרובים.

המקורות הצבאיים של תיקדבקה מציינים כי קצינים אלה, אשר נזהרו מאוד שלא לציין מיהו הגורם העומד מאחורי מערכה זו, אמרו כי המדובר בסוג חדש של מלחמה שישראל עדיין לא התנסתה בו. החשד הוא כי ההצתות האלה, אורגנו היטב על ידי גורם מחוץ לישראל. דעתם של קצינים רק התחזקה בליל שבת, בסביבות השעה 21:00 בערב, כאשר הגיעו הידיעות הראשונות כי גל ההצתות התפשט אל אזור היישוב טל אל, הנמצא מזרחית לעכו, מעברו הצפוני של כביש עכו –צפת (כביש 85), קרוב לגוש היישובים הערביים הגדולים של מרכז הגליל, הנמצאים צפונית לכרמיאל.

קציני משטרה בכירים הוסיפו ואמרו כי מאחר שכל תשומת הלב במדינה היתה מופנית ביום ו' לשריפה בכרמל, איש כמעט לא שם לב לכך כי גל ההצתות התפשט גם לנגב, שם נעשה ניסיון להצית את השדות באזור משמר הנגב.

קודם לכן ביום ו' 3.2 אחה''צ, הלך והתחזק החשד, כי השריפה הגדולה בכרמל, שהחלה ביום ה' 2.12, נגרמה על ידי הצתות מכוונות בכמה מוקדים. המשטרה תפסה בצהרים 2 אנשים, שזהותם לא נמסרה, מלבד שהם תושבי דלית אל כרמל שהגיעו למוחרקה (כרם כרמל), כאשר ברשותם בקבוקי תבערה. לאחר שבדקו את סביבתם והיו בטוחים כי הם נמצאים לבד ואיש אינו רואה אותם הדליקו את הבקבוקים והחלו זורקים אותם לעבר היער. שוטרים שהניחו מארבים באזור תפסו אותם. השניים הועברו לחקירה. במארב השתתף מלט של חיל האוויר שעקב אחריהם. מניחים כי השניים הם חלק מכנופייה גדולה יותר שביצעה את הצתת השריפה הגדולה בכרמל.

גורמים במשטרה אשר ניסו להמעיט מחשיבות התרחשות זו, אמרו מאוחר יותר, כי בידי השניים לא היו בקבוקי תבערה, או חומרי תבערה, וכי המדובר היא בשני אנשים בשנות ה-30 לחייהם אשר זרקו ליער חפצים שונים. הגורמים המשטרתיים האלה לא הסבירו מדוע המשטרה הטילה איפול מוחלט על כל החקירות האלה, ומדוע בליל שבת היא החליטה להעביר את החקירה לידי השב''כ, דבר המעיד יותר מכל דבר אחר על כיוונה.

בליל שבת פרצו עוד שתי שריפות, שמקורן כנראה בהצתות, ליד בת שלמה, בוואדי מילק, (כביש 70), ובשכונת נווה יוסף בחיפה.

קודם לכן ביום ו' בבוקר, מצאה המשטרה ליד זירת שרפה שפרצה בקריית ביאליק זוג אופניים ולידן פאה נוכרית, ששימשו את מצית השריפה אשר מיהר להימלט מהמקום, כנראה בעזרת מכונית שחיכתה לו. המצית ניסה לגרום לשריפה גדולה בתחנת הדלק במקום, שתתפשט לכמה ממפעלי התעשייה של אזור המפרץ. אין ספק כי כוונת המצית והסייענים שלו היתה ליצור מוקד שני גדול של שריפה באזור חיפה.

החשד לכיוון לאומני בהצתות התחזק זמן קצר לאחר מכן, כאשר ליד פסלו של אלכנסר זייד בקריית טבעון נעשה ניסיון להצית את החורשות והשדות במקום, במטרה להביא להשחתת הפסל, ששימש לא פעם בעבר מטרה להתנכלות מצד ערבים ישראליים.

במקביל נערך ניסיון נוסף של הצתה מכוונת ליד שפרעם. באזור ישנה צמחיה עבותה, שהמציתים ניסו להצית אותה. אם המציתים היו מצליחים הייתה פורצת בגליל המערבי שריפה בהיקף דומה לזו המשתוללת בכרמל.

הערה: ראוי לבדוק היטב את מהימנות הדברים המובאים כאן.

* * *

אסתר ראב

ארני הכרמל

כָּל עֲסִיס יְרַק הָעַרְמוֹנִים בַּגַּן הַלּוּקְסֶמְבּוּרְגִי

כָּל אֲשֵׁרוֹת וֶרְסַאי הַגְּזוּזוֹת, הַשְּׂרוּקוֹת –

בַּעֲבוּרְכֶם אָרְנֵי הַכַּרְמֶל!

אַחַי הַיְרֻקִים, הָרָזים,

הַנֻּקְשִׁים, הַמְּפֻתָּלִים, פְּרוּעֵי הַצַּמֶּרֶת,

לְמוּדֵי הַסַּעַר וְרוּחוֹת יָם עַזּוֹת;

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

שָׁטָה צַמַּרְתְּכֶם בֵּין שָׁמַיִם לַיָּם –

כְּאַדְּרוֹת נְבִיאִים מְאַוְּשׁוֹת, מִתְעוֹפְפוֹת;

כֻּלְּכֶם כּוֹרְעִים מִזְרָחָה –

עֲדַת קְדוֹשִׁים מִסְתַּגְפִים!

וּצְמֵאִים מְגַשְּׁשִׁים שָׁרְשֵׁיכֶם וְחוֹתְרִים

אֶל לְשַׁד הָאֲדָמָה הָעַתִּיקָה

זְרוּעַת הַסֶּלַע וַחֲפוּפַת הַהוֹד;

אֶבֶן רְחוּצַת גֶּשֶׁם לְרַגְלֵיכֶם –

כְּמִזְבֵּחַ עָטוּר מַחֲטֵיכֶם הַנּוֹשְׁרִים;

עַנְפֵיכֶם – נֵרוֹת יְרֻקִּים כְּפוּפִים מֵחֹם לִבָּם –

מְקַטְּרִים מוּל שָׁמַיִם רְחָבִים

אֶת כָּפְרָם וִירָקָם הָאַפְרוּרִי הַנָּמוֹג;

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְיַבְּבִים בָּרוּח,

הַמְּאוְּשִׁים, הַמְדוֹבְבִים עַל מְלָכִים וּנְבִיאִים,

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְפֻתָּלִים, הַשַּׁחִים –

אַחַי הָרָזִים, הַטְּהוֹרִים!

1953

מתוך: "אסתר ראב / כל השירים", בהוצאת זמורה-ביתן, 1988, עמ' 68.

 השיר נדפס לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום 6.3.1953.

 שלושה אחיה של אסתר: ברוך אלעזר ובנימין, היו רזים, שחוחים במקצת, וכהי-עור.

* * *

אסתר ראב

ארנים בחלון

הָאֳרָנִים הַנִּבָּטִים בַּחַלוֹן –

יְדִידַי.

עֵדָה חֲסֻנָּה פְּרוּעָה

גְּזָעִים אֵיתָנִים מְכֻרְכָּמִים

עֲנָפִים מְחֻסְפָּסִים כֵּהִים

וּפֹארוֹת כִּבְדוֹת לְשַׁד.

אֲמִירִים טְלוּלִים-בְּדוּרִים

וְזַלְזַלִּים רַכִּים כְאֶצְבָּעוֹת.

אֶצְבָּעוֹת מְגַשְּׁשׁוֹת –

בְּסִתְרֵיהֶם חוֹחִיּוֹת מִתְנַדְנְדוֹת,

מַחֲרוֹזוֹת פְּנִינִים מִדַּרְדְּרוֹת

כַּאֲפוּנִים עַל מַגַּשׁ

נְחֹשֶׁת-עַנְנֵי-הַשְּׁקִיעָה.

וּבְמַזְלֵג עָנָף גֵּאֶה –

קַן תּוֹר.

פּוֹרְחִים הַתּוֹרִים וְחָגִים

פּוֹרְשִׂים מְנִיפַת זְנָבָם

לָבָן-חוּם-שָׁחוֹר

וְרֵיחַ שׁוֹשָׁן מָהוּל פִּלְפֵּל.

שְׂרַף-לֶב-אֳרָנִים בָּרוּחַ.

יַבִּיטוּ אֳרָנִים, יְרַשְׁרְשׁוּ:

אַחַת אַתְּ... אַתְּ אַחַת...

אָנוּ אִתָּךְ... אִתָּך אָנוּ...

1959

מתוך: "אסתר ראב / כל השירים", בהוצאת זמורה-ביתן, 1988, עמ' 69.

 השיר נדפס לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום 4.9.1959.

* * *

יוסף אורן

גם הסופרים חייבים ללחום במציתים

בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי נחקקו ההצתות כאחד הביטויים הנפוצים במהלך ההיסטוריה לשנאת הגוי האנטישמי ליהודי. באמצעי השפל הזה, שאין אכזרי ממנו, הומתו יהודים במשך דורות בארצות אירופה בידי המקומיים, אחרי שהללו הוסתו על-ידי כוהני-הדת הנוצרית, מחנכים ואפילו סופרים ואנשי-רוח – לפגוע בשכנים ממוצא יהודי רק משום שהיו זרים בארצותיהם וחסרי-אונים מול שנאתם.

בכל הדורות הנציח הסופר העברי את המתת אחיו היהודים בלהבות האש של מציתים, כי בדרך זו יכול היה לחזק את רוחם של השורדים מהפרעות וגם לבטא את השקפתו, שעליו להוקיע את הקיום הלאומי בפיזור בגלות כגורל שצריך לצפות לגאולה ממנו.

רק בעת החדשה, כאשר הסכנה לחיי היהודים גברה בארצות אירופה, התגבשה המחשבה הנועזת יותר – שאין הכרח לצפות להגשמת הגאולה הזו בדרך משיחית, אלא צריך להשיגה ביוזמה ארצית-גשמית של תנועה לאומית, אשר תניע את העם היהודי בשלמותו אל המולדת שלו בארץ ישראל. בין הוגי הפתרון הזה, לשקם את הריבונות של העם היהודי במולדת, רב היה מספרם של הסופרים, והם גם אלה שביטאו ביצירתם ובהופעותיהם בציבור את ההכרח להיפרד מהגלות ולשנות את הגורל היהודי באמצעות ההתכנסות מחדש של העם בשלמותו במולדת האבות.

בזמן כתיבת הדברים האלה טרם התברר בוודאות אם השריפה הגדולה באזור הר הכרמל היא תוצאה של הצתה מכוונת, וגם לא הוברר אם היתה ידם של מציתים בכל השריפות הקטנות יותר, שהתגלו בסמוך ליישובים רחוקים זה מזה ברחבי המדינה – או שהן תוצאה של תנאי מזג אוויר קיצוניים, אשר חברו לעצירת גשמים יוצאת דופן בשנה הזו.

אך אם יתברר, אחרי שהאירועים ייחקרו, כי ידם המאורגנת של מציתים ניסתה להעלות באש את המפעל הציוני ולהותיר ממנו יערות חרוכים ולעטות על אדמת המולדת מעטה של אפר – אל לנו להסתפק בהענשת המציתים על-ידי רשויות המדינה, אלא להוסיף על הענשתם על-פי החוק גם יוזמה המכוונת פנימה, ליהודים במדינת ישראל וברחבי העולם – יוזמה אשר תתבטא בשיקום התודעה הלאומית-ציונית, שבה ובהישגיה ניסו המציתים לפגוע במעשיהם.

זמן ממושך מדי הפקירו הסופרים במדינת ישראל את החזית הרעיונית, שהיא החזית הטבעית לכישרון המיוחד שהתברכו בו – היכולת לבטא רעיונות במילים. רובם שתקו מול עמיתיהם "הנאורים", שהיו ספורים עד מלחמת ששת-הימים – ומאז גדל מיספרם;  אלה אשר תחילה הכניסו את הציונות למרכאות כפולות כדי ללעוג לחזונה, אחר-כך ייחסו לה עשיית עוולות מוסריות כדי להעצים סלידה מחזונה; בהמשך פקפקו ביכולתה של המדינה להתנהל לפי עקרונותיה של הציונות, וזאת כדי להסיט את המאמץ מהמשך הגשמת חלקים מכריעים בחזון הציוני. עד מהרה הכריזו על הציונות כעל חזון שמיצה את עצמו כבר במלחמת העצמאות ולפיכך צריך להניח אותה על מדף החזונות שסיימו את תפקידם בהיסטוריה (זוהי תמצית העמדה הפוסט-ציונית). וכבר גלשו אחרי שתי האינתיפאדות גם למסקנה שאין כלל צורך ליהודים במדינה ולכן היא בכלל מיותרת על מפת העולם (וזו כבר העמדה האנטי-ציונית).

אם יתברר שמציתים מאזרחי המדינה או מהחוץ ניסו להצית את הבית הלאומי של העם היהודי, כדי למוטט את מפעל הבנייה של הציונות, שבחסות הישגיו המוכחים התירו לעצמם חלק מהסופרים לגלות שאננות לגורל ציון, צריכים סופרים "נאורים" אלה לבחון מחדש את השקפותיהם ולסגת מההתבטאויות שהשמיעו בעבר. עליהם לפרוש מהתמיכה ב"שלום" הפלסטיני, המעודד וגם מוליך לפתיחת "אינתיפאדה" שלישית – אינתיפאדת השריפות – נגד קיומה של מדינת העם היהודי בארץ ישראל, ועליהם לחדֵש את תמיכתם בשלום הציוני.

תמיכה זו יכולה לכבות את אינתיפאדת השריפות כבר בתחילתה ולהציל חיים הן של יהודים והן של פלסטינים, כי היא תבהיר למציתים מוגי-הלב, שהשנאה ליהודים העבירה אותם על דעתם, כי גם בדרך זו לא יצליחו לשבור את רוחו של עם, אשר כבר התנסה בכול הזוועות במהלך הגלות, וארץ ישראל היא המעוז האחרון לקיומו.

  כאמור, גדול היה חלקם של הסופרים העבריים בעבר בגיבוש החזון הציוני ובניסוח רוב המִשְנות להגשמתו. העבר הזה מוכיח, כי גם כיום יכולים סופרים לתרום לכיבוי השריפה, שהמציתים למחנותיהם השונים באזור ומחוצה לו מנסים למוטט באמצעותה של הבית הלאומי של העם היהודי בארץ-ישראל. ולכן גם כיום אמור הסופר העברי לקחת חלק פעיל ואף מרכזי בשיקום האמונה בנחיצותו של החזון הציוני, אשר מצעיד את העם היהודי להטבת גורלו מן היסוד.

* * *

נתי מלאכי

יערות הכרמל עולים בעשן / דצמבר 2010

אומר לי איש

תם וישר

"הכול לשם שמיים

מה שכתוב, כתוב

אין עוררין..."

ואני אומר

"יש עוררין, מיתה מיותרת

תעתוע הגורל, בלהבת האש

שבאו מלאכי ההצלה

להציל חיים ומתו יחדיו..."

בבוקר

נתעורר לחלום חדש.

* * *

אהוד בן עזר

נחום גוטמן, אמן הסגנון הארץ-ישראלי

הפרק האחרון, "אחרית דבר" – בספר "בין חולות וכחול-שמיים", סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, יצא לאור בראשונה בהוצאת "יבנה" בשנת 1980 ומאז לא חדלו לצאת הדפסות חדשות שלו.

"בין חולות וכחול-שמיים", שהבאתי מפי נחום גוטמן, הוא ספר שהיה קיים עוד בטרם נכתב. תהליך-כתיבתו דמה למעשה-שיחזורו של כד עתיק מנופץ או פסיפס שאבניו נתפזרו. ובהמשך להקבלה מתחום הארכיאולוגיה – ניתן לומר שישנם חלקים אורגניים לספר הזה שאינם כלולים במסגרתו – אם מפני שכבר סופרו בפירוט בספריו האחרים של נחום גוטמן, אם משום שנדפסו פעם אחת בבמה כלשהי ולא מצאתים, ואם מפני שר-השיכחה עצמו, שפוגם בזיכרונות אך גם שם להם גבול.

כתיבת הספר תחילתה בסידרה של פגישות עם נחום גוטמן בראשית שנת 1974, בהן נרשמה מפיו טיוטה ראשונה של פרקי-חייו. עריכתה לכדי ספר הצריכה מלאכת השוואה דקדקנית וממושכת עם ראיונות רבים שהעניק נחום גוטמן במרוצת השנים, עם פרקי-זיכרונות שהעלה הוא עצמו בכתב, ועם קטעים מספריו שבהם סופרו מעשים אמיתיים מתוך מתן שמות בדויים לגיבורים.

כל החומר הרב הזה חייב עריכה קפדנית וזהירה כדי למצוא נוסח הולם – מקיף ככל האפשר – לכל אחת מן האפיזודות הרבות שבהם משופעים פרקי-חייו של נחום גוטמן, ואשר נדפסו לפעמים בכמה וכמה נוסחים. פרקי-הספר המשוחזרים מוינו והועמדו לפי הסדר הכרונולוגי, וניתנה להם מראית-עין של סיפור שוטף אחד מתחילתו ועד סופו. נחום גוטמן עצמו עבר בשעתו על מרבית כתב-היד, תיקן והוסיף הערותיו, וכתוצאה מכך כמה פרקים אף נכתבו תוך הוספת חומר.

סיומו הטבעי של "בין חולות וכחול-שמיים" בא בפרק שבו נחום גוטמן עצמו החל את כתיבתו.

נחום גוטמן הוא אמן הסגנון הארץ-ישראלי. הערכים הציוריים הנקיים והיפים כל-כך של כתיבתו הם פרק חשוב בספרות העברית, פרק שאולי לא הוערך נכונה אף כי קרוב לשני דורות של סופרים וקוראים עבריים חונכו על ספריו, אשר לא רק העלו בפניהם את עולמו המקסים של לובנגולו מלך זולו ואת החופש הגדול או תעלומת הארגזים ואת שביל קליפות התפוזים אלא גם נטעו בהם תבניות-לשון ומראות ארץ-ישראל וילדות ושלמות אמנותית, ששברי הדיהם אולי מפכים בקירבם עד היום כחלק מחלום שכולו הארמוניות של צבעים, מילים ונופים.

כשאתה מבקר בביתו אשר ברחוב אחד-העם בתל-אביב יש לך הרגשה שאתה נוגע בלב, בשורש ובעבר של העיר ושל ארץ-ישראל. את פניך מקדמת תמונה "פרדסים ביפו" משנת 1926, תמונה כמעט מיתולוגית של ראשית שבה היה הירוק עז יותר, השמש צהובה יותר, והאור... הכול כאילו היה יותר.

בקומה העליונה נמצא האטלייה שלו. במעלה המדרגות המובילות לשם תלויה התמונה "מנוחת צהריים", אף היא משנת 1926. שני עובדי-אדמה, גבר ואישה, מסתכלים על נוף של גבעות. חמוקי הגבעות וחמוקי האישה מחומריות אחת הם. והצבעים עזים. בראשיתיים. [מדובר על שנת 1974].

הקירות מכוסים בתמונות נופים משנים מאוחרות יותר. נופים של יפו. של שכונות תל-אביב בראשיתה. של טבריה. ומן הקומה העליונה נשקפת תל-אביב כמו מבעד לספינה, וכאילו היא רכה יותר, ירוקה יותר, מפני שמתבוננים בה מצוהר החלון של נחום גוטמן. פסל של ברנר, "הזעקה", תלוי על הקיר כמו צלוב. פסלי חימר ממלאים את האצטבאות. דמויות של מייסדי תל-אביב, אוכל-אבטיח, ערבי מגיש קפה ונרגילה. אשת-תענוגות יפואית מזמינה אורחים, מבעד לחלון. "על הבית הזה," מספר גוטמן, "שמרנו בקפידה, אשכול ואני, כאשר היינו חיילים בגדוד העברי, שלא יבואו לבקר בו חיילים אנגליים."

במבוא לתערוכת היובל של נחום גוטמן, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב באוקטובר 1969, כתב ד"ר חיים גמזו שכל אחד מהציירים הארץ-ישראליים הראשונים – מנחם שמי, ראובן רובין, ישראל פלדי, ציונה תג'ר, אריה לובין, וכמובן נחום גוטמן – שמר על אישיותו, ועם זאת היה להם סגנון משותף, מעין סינתיזה של השפעות-חוץ והתרשמויות מן הנופים וההווי של הימים ההם. כאימפרסיוניסטים בעבר היו ראשוני הציירים הארץ-ישראליים קרובים זה לזה בסגנונם. כמעט כולם ציירו את העולם המזרחי, האקזוטי, שנתגלה לעיני הבחורים שבאו מעיירות רוסיה, רומניה ופולין לארץ-ישראל כדי לחיות בה, לבנותה ולהתערות באקלימה הרוחני. כאילו היתה בהם מזיגה של מחאה נגד התלישות הגלותית, ושאיפה להתערות במסורת המזרחית של תושבי הארץ היהודים והערבים. יפו עם כרכרותיה, ספניה ובתי-הקהווה שלה. תל-אביב בראשיתה, עם ימה הכחול וחולותיה הצהובים. חייהם של הפלחים, גבעות רכות, עצי זית, עדרי כבשים ובתים דבוקים אל צלע הגבעה וצבעם כצבע האבן והאדמה. נופי הגליל והכנרת. אלה היו הנושאים המשותפים. כולם ציירו אז בנוסח הדומה לסגנון הפרימיטיבי-נאיבי של אנרי רוסו, בהדגשת הקמאיות, משהו ברוטאליות, של הדמויות המצויירות בנפחיות פיסולית, בארציות מגושמת. כמעט כולם השתמשו בצבע נקי, ישר מן השפופרת. הציור הארץ-ישראלי היה סיפורי מיסודו, אנקדוטי.

הציור בארץ לא נותר סיפורי-מיסודו, אלא התרחק מרחק רב מאוד מן הסיפוריות ומן הספרות העברית גם יחד. וכמו כדי להדגיש את הזיקה שעדיין קיימת בין הארמוניות בראשיתיות ואבודות אלו עומדת יצירתו של נחום גוטמן, שבה שלובים הציוריות והסיפוריות יחד, גם בסיפור וגם בציור. ואשר הודות לתחושה החריפה והדומינאנטית של מקום וארץ בשניהם, הריהם פרק בהיסטוריה התרבותית שלנו.

תרומתו של נחום גוטמן לספרות הארץ-ישראלית ומקומו בין מייסדי סגנונה ומעצבי נופיה, אולי עדיין לא הוערכו כראוי. נחום גוטמן הוא לא רק סופר ילדים מחונן הכובש את דמיונם, סופר שהציב את הפאראדיגמה של ספרות ילדים ארץ-ישראלית, אלא גם כמה מהישגי הסגנון והתיאור המזוקקים והמרגשים של הספרות העברית החדשה – פרי עטו ומכחולו הם. הוא הצליח לברוא, ולא יש מאין, עולם כמעט מיתולוגי, קסום וראשוני, באמצעים נקיים ומשוכללים להפליא, וציר העולם הזה הוא מראות ילדותו ובחרותו בארץ-ישראל. לא קשה לראות בכל סיפוריו של נחום גוטמן קווים אוטוביוגראפיים בולטים. אותם מראות, מקרי-חיים והתרשמויות חוזרים ומפרנסים את כל תחומי יצירתו בשלמות אמנותית שופעת דמיון, שחוויות-אמת עומדות ביסודה, ומעניקות לה תווי ייחוד חריף שאין לטעות בו.

סגנון תיאורו של נחום גוטמן עומד אי שם בין עגנון ובין ברנר. יש בו מן האירוניה של הראשון ומן הריאליזם של השני. בכתיבתו של נחום גוטמן אין חטטנות פסיכולוגית, יש מעט מאוד אליגוריות או סמלים, ואין כלל משחקי-לשון ואסוסיאציות לשוניות נעלמות, שאינם אהובים עליו. הוא אינו מעלים את הצדדים הבלתי-מלבבים בנושא או באדם שהוא מתארם, אך מבלי להעלים פגם כלשהו שבהם הוא משַווה לתמונה כולה מראה מלבב ומושך. היכן שברנר היה זועק, משתמש במילים בוטות וכמו-שבורות, היכן שעגנון היה שולח חיצי לעג דק ומריר, כעומד מן החוץ – גוטמן מרכז, בתמונה שקופה, חסכונית להפליא, בשלוש-ארבע שורות לעיתים – דיוקנם של מקום ואדם. כל משפט, כל מילה, מאירים את המשפטים הקודמים, ומעניקים קצב פנימי של התפתחות ושל קונטראסטים צבעוניים לציור כולו.

הרומאנטיקה בסגנונו של גוטמן אין פירושה ייפוי המציאות. קלות-כתיבתו סודה בסגנון ולא בנושא. מבחינה זו שונה גוטמן כמעט מכל הסופרים העבריים, שלא יכלו להתבונן בארץ בעיניים רומאנטיות אחרי הריאליזם הפסימי של ברנר.

הנה למשל קטע המתאר את הרופא הביל"ויי ד"ר חיסין, רופאה של תל-אביב בראשיתה, מתוך הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט":

"את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש-טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור-פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכות-קרח, ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים. הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תערובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור-פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה." (שם, עמ' 32).

[ראו את צרופת הרישום של נחום גוטמן: ד"ר חיסין על החמור, מלפנים ומאחור].

הציור צבעוני במידה מפליאה, הגוונים, הים, החמור, אבק-הדרכים והצל, כולם משתתפים בתיאורו של האדם; האבזרים – כשמשייה וכובע-השעם – מסמנים את תקופתו; ולאחר הקווים הארוכים והמתמשכים אשר בפתיחת הקטע, בא סיכום בקצב סטאקאטו, ריכוז תכונות מתומצת מאוד, שנון ומסוגנן, והוא הנותן את תחושת התנועה של הרופא על חמורו. האיש, החמור והנוף מתמזגים לדמות אחת, שאין להחליפה בשום איש, חמור ונוף אחרים.

גלריית הדמויות של נחום גוטמן בספריו עשירה מאוד, וכמעט כולן אינן בדויות. לעיתים הן מופיעות בשם מלא, לעיתים בשם פרטי בלבד או בשם דומה מאוד לשם המקורי. וגם כאשר העלילות מפליגות לתחום הדמיון – אתה חש שהולדתן היתה בפגישה ממשית של המספר עם הדמות שהשפיעה עליו ועוררה בו את הדמיון והכוח-המתאר.

בהמות וחיות ורמשים ולטאות וכל כיוצא באלה – תופסים מקום ניכר בחדוות ההתבוננות והתיאור של גוטמן. החמור אהוב עליו ביותר. כמעט אין סיפור שלו שחמור כלשהו, כדמות צדדית או ראשית, אינו מופיע בו. כאשר הוא מתאר גמל, סוס או חמור, אתה רואה אותם חיים לנגד עיניך, על כל דקויות צורותיהם ופרטי תנועותיהם האופייניות.

בספרי הילדים של נחום גוטמן מצוי שילוב נפלא שבין מילה לקו-רישום, נקיות-סגנון, בהירות-שפה, צבעוניות-תיאור, וחוכמת-קיצור שבאיפיון על פרט. ועוד מידה אחת, שכיום נוטים לראותה כמובנת-מאליה, והיא רעננות-שפה. ראשוני סיפורי הילדים של נחום גוטמן, שהופיעו ב"דבר לילדים" בשנות השלושים, ובספרים בשנות הארבעים הראשונות – עומדים עד היום, במהדורותיהם הרבות והמתחדשות, בנקיון סגנונם העברי ובטריותו, וראשוניותם אינה פוגמת כהוא-זה בחיוניותם. כתיבה נקייה כזאת היא מושכל-ראשון בימינו וגם עניין טבעי אצל דור סופרי-הילדים בני-הארץ, אך יש השוכחים כי היה זה נחום גוטמן אשר קבע את הסגנון של מיטב ספרות הילדים העברית המודרנית הנכתבת מתקופתו ואילך, ונכתבת רובה בידי סופרים בני-הארץ, שהיו קוראיו הנאמנים בילדותם.

ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ-ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת-עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות – כן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל.

("בין חולות וכחול שמיים", עמ' 233-239).

הערה: הספר הופיע בשנת 1980. נחום כבר שכן אז בבית-האבות "משען" ברעננה. לפני 30 שנה פחות 3 חודשים באתי אליו עם אשתי ובני, והבאתי לו עותק של הספר. יצאנו יחד וישבנו על ספסל, בשמש, זה היה בשבת לפני הצהריים. ביקשתי מנחום שיחתום לי על העותק שלי. הוא שאל: "מה לכתוב לך?"

אמרתי: "תכתוב 'לאהוד בתודה, נחום גוטמן.'"

אז הוא כתב – "לאהוד בתודה, נחום גוטמן."

אחר-כך קראתי באוזניו – כל זה התרחש כשלושה חודשים לפני מותו – את המשפטים דלעיל, שבהם סיימתי את אחרית הדבר שלי: "נחום גוטמן, אמן הסגנון הארצישראלי".

אגב, כתב-היד של הספר, שכתיבתו הסתיימה ב-1974, נדד בין מרבית הוצאות הספרים בארץ, וסורב. גרשון ריבלין, שהיה אז אחראי על המדור ההיסטורי-הביוגראפי ב"עם עובד", החזיר לי את כתב היד באומרו: "את מי זה מעניין עכשיו, נחום גוטמן?" – וזה היה עוד בחייו של נחום.

כן, היום רבים מתקשטים בנוצותיו של נחום גוטמן ומעמידים פנים של מבינים בו ואפילו מסלפים אותו. אז, הייתי בין המעטים שהעריכו אותו והתייחסו ליצירתו, דוגמת שלמה שבא, נתן זך, יהודה האזרחי, דן צלקה, וצ'פאי (שמעון קדם), שקנה מנחום ודורה רבות מתמונותיו של נחום וזאת כאשר מרבית ה"מבינים" זילזלו בו. בדרך כלל אספנים ומנהלי מכירות פומביות מבינים בערכם של ציירים הרבה יותר ממבקרי האמנות ומהאוצרים במוזיאונים. והלא גוטמן, גוטמן! – לא קיבל מעודו את פרס ישראל לאמנות הציור! – נתנו לו בשנת 1978 את פרס ישראל לספרות ילדים – כי בתור צייר, אז – בעיני קובעי הטעם האמנותי בישראל – הוא היה צייר נידח ולא מוערך!

* * *

על בורותו של העורך בני ציפר

מכתב לעורך "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"

מר ציפר הנכבד,

יפה שהקדשת גיליון שלם [3.12.10] לנחום גוטמן במלאת 30 שנים למותו – מבלי להזכיר במילה אחת את כל מה שכתבתי על אודותיו וכמובן מבלי לפנות אליי לכתוב עליו. כך גם עשית במלאת 80 שנה להירצחו של ברנר, כאשר התעלמת לחלוטין מספרי "ברנר והערבים" [2001] שיצא לאור לקראת אותו תאריך ונשלח למוספך, ופירסמת אז על ברנר, ללא התייחסות לספרי – רשימה עלובה של מישהו שאינו בקיא בו כלל.

אך לא! הנה אני רואה שכן הזכרת אותי. בשולי רשימתה של מישהי בשם רוחמה אלבג, שהיא כנראה מומחית לגוטמן – "אהבתי את ההומור הערבי", (רשימה המועתקת בחלקה מספרי "בין חולות וכחול שמיים") – הבאת הערה:

"ברשימה נעשה שימוש ב'ספר נחום גוטמן', עריכה ומבוא: אהוד בן-עזר, הוצאת מודן, 1997."

ובכן אמור לי, בּוּר שחצן ומלקק לִמפורסמים שכמוך – היכן נמצא בכלל ספר שכזה? אין ספר שכזה!!! – ישנם שני ספרים אחרים, שרק בראשון שבהם השתמשה הכותבת, אמנם תוך ציון שמי ושם הספר שממנו העתיקה חלק מרשימתה, והם:

1. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.

2. "נחום גוטמן", עריכה ומבוא: אהוד בן עזר (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך).

בברכה,

הערה: המכתב לא נשלח וגם לא יישלח לנמענו כי אין לנו אמון ביושרו של העורך ובכך שלא ישבש ולא יסלף את דברינו.

* * *

ערב הוקרה לעקיבא אריה וייס

עיריית תל אביב תקיים ב-7 בדצמבר, באיחור של 101 שנים, ערב הוקרה לעקיבא אריה וייס, המייסד האמיתי של תל אביב. האירוע החגיגי יתקיים במעמד ראש עיריית תל אביב רון חולדאי ב-7 בדצמבר 2010 במרכז תרבות בבית אריאלה, שדרות שאול המלך 25 בשעה 7 וחצי בערב.

בתוכנית: הדלקת נרות חנוכה בהשתתפות נכדיו ונינו של עקיבא אריה וויס, דברים מפי נכדתו עדנה יקותיאלי-כהן שיעסקו בראשיתה של תל אביב בגלימה ספרותית. האדריכל אמנון בר-אור ידבר על השיפוצים שנעשו בביתו של וייס. יוקרנו קטעים מתוך הסרט "בית אבי", ועוזי רוזנבלט יוביל על אקורדיון שירי תל אביב. את האירוע ינחה העיתונאי וחוקר תולדות תל אביב אילן שחורי, שגם ירצה על הקשר בין גרודנו לתל אביב.

יש לאשר השתתפות בטלפון: 03-6910146 שלוחה 208-9. לקישור להזמנה לחץ כאן:

http://www.mytelaviv.co.il/page_sub.asp?topic2_id

[דבר המפרסם]

* * *

יוסף דוריאל

יש תשובה לגבלס ולתלמידיו האיסלמו-נאצים

לאמירתו של גבלס שאם חוזרים על שקר גדול הרבה פעמים – בסוף יאמינו לו – יש לי תשובה: גם אם חוזרים על אמת גדולה הרבה פעמים – בסוף יאמינו לה.

תלמידיו הערבים של גבלס – שר התעמולה הנאצי – אימצו בהצלחה את שיטתו ומכים בה את ישראל עד כדי סיכון מעמדה הלגיטימי של מדינת היהודים בעולם. מה שלא תפסו קברניטי ישראל, הסביר לאחרונה, בפשטות, איל-התקשורת רופרט מרדוק, בהרצאה שנשא בפני הליגה למניעת השמצה בארה"ב: עם הקמת המדינה היהודית ניסו הערבים לחסל אותה בהתקפה צבאית ישירה אך זו נכשלה. הם ניסו, בהמשך, לחסל אותה בפעולות טרור בישראל ובעולם, וגם בזה נכשלו. עכשיו הם מצאו את השיטה המנצחת – מסע דה-לגיטימציה של ישראל, שדוחף אותה למעמד של מדינה מצורעת ומוחרמת, שתתמוטט כמו משטר הלבנים בדרום-אפריקה.

לשם כך, הם משתמשים בכל שקר ועלילת דם מפוברקת שאפשר למכור לגזענים אנטי-יהודיים ולשמאל הסהרורי בעולם. הם הצליחו להשתלט (תמורת כסף?) על ארגונים לא-ממשלתיים (NGO) המופיעים כמגיני "זכויות אדם" במסע לדמוניזציה של מדינת היהודים, גם בתוך ישראל, ובימים אלה שמענו דובר שלהם מטיף בתקיפות, ברדיו הממלכתי שלנו, נגד "המצור הלא-חוקי על עזה", עם טיעון במצח נחושה שרצועת עזה "נמצאת תחת כיבוש," כאילו לא שמע על "ההתנתקות".

והשערורייה כאן איננה רק בדברי בלע אלה של אזרח ישראלי – אלא בחוסר תגובה מיידית שתעמיד אותו על מקומו. וכך אנו והעולם בולעים בלוף אחר בלוף, המתחילים בסיפור דמיוני על "עם פלסטיני שבירתו ירושלים," כשאלה הטוענים להנהיג אותו הודו בעצמם – שהמציאו את "העם" רק כאמצעי טקטי למלחמה בישראל, וממשיכים בסיפורי "הנכבה" על גירושם בכוח של "הפלסטינים" ממולדתם, תוך הסתרת העובדה שאלה ברחו לפי הוראת מנהיגי ערב, כדי לא להפריע לצבאותיהם להשמיד את היישוב היהודי, וכאשר יספר הפליטים היהודים שגורשו בכוח מארצות ערב עלה בהרבה על זה של הפליטים הערבים שברחו משטח ישראל. שיטת הבלוף כבר הגיעה לידי כך שהם טוענים כי על הר הבית אף פעם לא היה בית מקדש יהודי ולכותל המערבי (כמו למערת המכפלה וקבר רחל) אין שום קשר ליהדות. וכשבראש ארגון הכזבנים עומד מי שקיבל דוקטוראט על עבודה "מדעית" המכחישה את השואה, אף אחד לא שואל אם הוא יכול להיות פרטנר למשא-ומתן לשלום.

מול כל הבלופים האלה לא נשמעת בעולם (וגם בארץ), בעוצמה המתבקשת, האמת היהודית-ישראלית: על אלפי שנות הקשר של היהודים לארץ ישראל, על זכויותינו כאן לפי החלטות חבר הלאומים, על פשעי המלחמה הערביים בהתקפה להשמדת ישראל ביום הקמתה, בה יצרו את "בעיית הפליטים", שעל גבם ממשיכים את המלחמה בה כשלו, ועל הטרור בו רוצחים בכוונה תחילה אזרחים חפים מפשע, כולל נשים הרות וילדים. והחמור מכל – על פיתוח תעשייה פראית של עלילות דם, בעזרת גייס חמישי (קנוי בכסף?) מתוך הממסד היהודי. ובתחום זה פרצו השקרים את כל הגבולות, ללא תגובה ישראלית הולמת, ולהמחשה אביא רק דוגמה אחת: קו-פרודוקציה ערבית-צרפתית של "רצח הילד מוחמד א-דורה בידי חיילי צה"ל," בה נפתחה האינתיפאדה של ספטמבר 2000.

אחרי שהוכחתי, ובעקבותיי – שורה של מומחים בארץ ובעולם – שהיתה כאן הצגה מבוימת ברשלנות, השיגו מפיצי העלילה פסק דין של שופטת בישראל שפסלה מכל וכל את מסקנות התחקיר שלי מבלי לראות אותו (בין היתר – בטענה שמהנדס בעל עשרות שנות ותק "אינו יודע גיאומטריה של זוויות"). לפני שקיבלתי את פסק הדין הוא כבר צוטט בתחנת הטלוויזיה בפריס, להוכחת צדקתו של מפיץ הכזבים שלהם, והמשיך להתגלגל לידי משמיצי ישראל, כולל ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" – וכאשר ביטולו בביהמ"ש המחוזי כעבור שנה וחצי כבר לא עניין איש.

עזות המצח של הכזבנים הגיעה לידי כך שכאשר דובר פלסטיני נשאל בטלוויזיה הקנדית כיצד זה לא רואים אף כתם של דם בצילומי זירת "הרצח" – הוא הסביר שדמו של הילד התייבש מרוב פחד עוד לפני שפגע בו הכדור. שר המשפטים של ישראל, שקיבל ממני דו"ח מלא על הפרשה, הגיב בצורה מקורית: השופטת שהפרה כללי משפט אלמנטאריים הועלתה, בחתימתו, בדרגה – והוא לא שכח לטלפן לה באופן אישי ולברך אותה על קידומה.

מישהו חושב שכך ננצח במלחמה?

[הפרשה במלואה, ומעורבות ראש הממשלה בה, מתוארות בספר "ללמוד מהחיים", העומד לצאת לאור].

* * *

נעמן כהן / 7 רשימות קצרות

1. חיים אמסלם והפסיקה "הספרדית"

חיים אמסלם יליד אלג'יריה, בן למשפחה ממרוקו, יצא נגד המימסד "העיראקי" של אלו המתקראים "ספרדים" (כלומר הרב עובדיה יוסף. ודוק: יהודי עיראק אינם גולי ספרד). המימסד הרבני "הספרדי" מבוסס על בוגרי ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים. כשם שהעיראקים מתחזים ל"ספרדים", כך אמסלם מתחזה ל"מזרחי". אמסלם, הרואה עצמו כמייצג היהודים "המזרחיים", מייצג בעצם את יהודי "המערב" – "עדת המערביים" ("המוגרבים" – מגרב בערבית – מערב. מרוקו היתה, עד גילוי אמריקה, היהדות המערבית ביותר).

ועל מה חל הקרע? אמסלם רואה הבדל בין יהודי המגרב ומסורתם, לבין המסורת הליטאית-חרדית שאימצו הרבנים הספרדים בירושלים. אמסלם האשים את ראשי מפלגת ש"ס שהם בעצם "ספרדו-אשכנזים", הוא קבע שמפלגת ש"ס רחוקה מתפיסת העולם הספרדית המקורית, והיא פועלת לשרת את התפיסה האידיאולוגית האשכנזית-ליטאית.‏ הרב אמסלם מתנגד לאימוץ הנוהג של הציבור החרדי האשכנזי לפיו רוב הגברים לומדים תורה בכולל ואינם עובדים לפרנסתם. הוא סבור כי רק מעטים שמתאימים ללימוד אינטנסיבי – צריכים ללמוד בכולל, ועל השאר להשתלב בשוק העבודה.‏

אמסלם פעל להקל את הליך הגיור לצאצאי יהודים, ובייחוד של מי ששירת בצה"ל. לדבריו עצם השירות הוא הוכחה לרצון האמיתי לדבוק בעם ישראל. בעניין זה כתב: "‏‏כמה גדולה מעלתם של אלו שנלחמים וכוונתם לקדש את השם ואלו שכוונתם לשמור על העם היהודי בארץ ישראל מפני הקמים עלינו לכלותנו... ולכל הפחות גדולה זכות זו להיות סיבה מספקת לקבלתם לגיור."

 בעקבות דעותיו בתחום זה הותקף קשות בעיתון החרדי "יתד נאמן".‏

לאחר שהתפרסם כי בכוונתו להקים מפלגה חדשה ועצמאית שמצעה יכלול חינוך עם לימודי ליבה, השתלבות של חרדים בשוק העבודה ושירות בצה"ל,‏ קמה בש"ס מחאה נגד הרב אמסלם. הרב עובדיה יוסף יצא בפומבי כנגד דברי אמסלם‏. לאחר מכן פורסם מכתב מאת מועצת חכמי התורה, הקורא "לכל מי שהתורה יקרה בעיניו להתרחק מן האיש הזה הרחק כמטחווי קשת, ומדעותיו המוזרות והכפרניות," והמכתב דורש מ"מר חיים אמסלם" להתפטר מתפקידו כחבר כנסת תוך קביעה שאם לא יעשה כך אינו אלא גזלן.

‏למכתב הצטרפו גם הרבנים מאיר מאזוז וברוך אבוחצירא‏. אמסלם סירב לדרישה זו באמרו שעמדתו זוכה לתמיכה ציבורית בקרב מצביעי ש"ס.‏ לאחר שביטאון ש"ס, "יום ליום", תקף את אמסלם וכינה אותו "עמלק" ו"אותו האיש", הוצמדה לו אבטחה מטעם הכנסת.‏

בנו של הרב עובדיה, הרב אברהם יוסף, כינה את אמסלם כופר ואפיקורוס וקבע שהוא האשם בבצורת ר"ל. בעצם אמסלם אימץ את דעות "המזרחי", והציונות הדתית, אבל כחרדי-"ספרדי", הוא קיבל מיד את אהדת הציבור החילוני, ובצדק. כלי התקשורת החילוניים מיד תיארו אותו ואת הפסיקה הספרדית כסובלנית רחומה ומקילה. אכן, החרדים הליטאים מובילים כרגע קו קיצוני – אבל אין להסיק מכך שהפסיקה הספרדית הינה פשרנית לעומת הקיצוניות של פוסקי אשכנז. בהיסטוריה דווקא הפסיקה הספרדית היא-היא שהגיעה לשיא הקיצוניות.

2. הטוטליטריות הרצחנית של הרמב"ם

גדול הפוסקים הספרדים – הרמב"ם (ממשה עד משה לא קם כמשה) ניסח תורה טוטליטרית רצחנית, שמעולם לא היתה קודם לכן, ומאז – ביהדות. בניגוד לתפיסה הנוהגת ביהדות שעבירות חלות רק על מעשים, החיל הרמב"ם את כללי ההלכה גם על "דוגמות" – עקרונות אמונה. כל מי שאינו מקבל את הדוגמה שניסח הרמב"ם (בדומה לנצרות הקתולית) נחשב על-ידי הרמב"ם לכופר שיש להרגו. הרמב"ם ניסח י"ג דוגמות (עיקרים) ליהדות שיש להאמין בהן ועל כל מי שאינו מקבלן אומר הרמב"ם: "ואם יתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' וקוצץ בנטיעות, וחייבים לשנאו ולהרגו." (הקדמת הרמב"ם למשנה, אחרי ניסוח י"ג היסודות. – עקרונות האמונה).

מעבר לי"ג הדוגמות הללו, לגבי הרמב"ם, כל יהודי שאינו מאמין בתורה שבעל-פה, יש להורגו ואין צורך בבית דין לשם כך. כל ההורג אותו יעשה מצווה:

"[א] מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. [ב] מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה – מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצוה גדולה והסיר מכשול." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים פרק ג הלכה א).

הרמב"ם, שנחשב לגדול הפילוסופים היהודים בימי הביניים, ושגם בני דתות אחרות מכירים בחשיבותו, אינו מסתפק בחיסול כופרים פשוטים; לתפישתו יש להרוג גם את הפילוסופים שטעו בעיונם: "כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך הקבלה קבוצת התור"ך המשוטטים בצפון, והכושים המשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם ומדרגתם נמצאות למטה ממדרגת אדם ולמעלה ממדרגת הקוף. בני אדם בעלי אמונה ועיון אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפל ביום עיונם, או שקיבלו ממי שהטעם... ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העיתים להרגם ולמחות זכר דעותם שלא יתעו זולתם." (מורה נבוכים, משל הארמון, חלק שלישי, פרק נא, עמ' סה)

מעניין שהרמב"ם, שסבל מהקיצוניות המוסלמית של כת האלמוחידין, שחיסלה את הקהילה היהודית בקורדובה, ובעטייה נאלץ לעזוב את עיר מולדתו ולחיות כאנוס מוסלמי כמה שנים –מאמץ את תפיסתם הקיצונית.

לעומת היחס הקשה לגברים יהודים, יחסו של הרמב"ם לאישה חנון ורחום משהו. הסנקציה נגדה פחות קשה. האישה לפי הרמב"ם חייבת להישמע לבעלה:

"כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט". (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא, הלכה י)

למזלו של העם היהודי לא התקבלו פסיקות אלו של הרמב"ם על-ידי כלל רבני ישראל, הספרדים והאשכנזים. שכן קבלת פסיקותיו היתה מחייבת להוציא להורג את רוב היהודים האורתודוכסים של ימינו, שאינם מאמינים עוד באחדות האל (דוגמה מחייבת ע"פ דרישת הרמב"ם בי"ג העיקרים) אלא בתורת הספירות מיסודו של משה די ליאון.

3. הטרור הרוסי

ברחבי העיר תל אביב מסתובבת חוליית טרור, כנראה רוסית, שמשחיתה בתים חנויות, ארונות חשמל וטלפון. אין כמעט בית בתל אביב שאינו מקושקש בקשקושים סתם או בכתובות שהבולטת מתוכן היא KORSE . נזקי הטרור רבים יותר מכל נזקי המלחמות והטרור הערבי עד כה. איפה המשטרה?

4. ירון לונדון ויוסי שריד קולטי המסתננים

ב- 29.11.10, יום החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, יצאו שני עיתונאים בקמפיין למען המסתננים מסודן ומאריתריאה. ירון לונדון פירסם ב"ידיעות" את הסימפטיה שלו למסתננים, בניגוד לחוסר הסימפטיה שיש לו ליהודים אחרים. לונדון מקווה שעוד מעט נוכל לראות את המסתננים הזרים כחלק מאיתנו – כ"אנחנו". גם יוסי שניידר (שריד) פירסם ב"הארץ" את טוב ליבו ההומאני כאשר הוא יוצא נגד המתנגדים לזכות המסתננים להתיישב בארצנו.

גם לונדון וגם שריד מוגנים היטב בשכונות היוקרה בהם הם גרים. הם אינם מאויימים מהמסתננים, לא כשכנים, ולא כמתחרים על שוק העבודה. מהמסתננים הם יכולים רק להרוויח, שהרי עבודתם זולה יותר.

המצב החדש של נהירת עשרות אלפי מסתננים מביא לכך שמתגברת העויינות כלפיהם, ועוינותם שלהם כלפי הישראלים. יש פיתרון לבעייה. על המוסדות המטפלים בבעיית המסתננים לבחור 100 משפחות מתוכם וליישבם בחצר ביתם של לונדון ושריד. 50 משפחות לכל בית. אין ספק כך יוכלו המסתננים להיקלט היטב, ויהפכו לאוהבי הארץ ותושביה.

5. שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך (משלי א ח)

יובל רבין נטש את מוסר אביו ואת תורת אימו. יצחק רבין האב אחז בתוכנית אלון. גבול הביטחון לדידו היה בקעת הירדן, שאין לסגת ממנה, וירושלים לדידו צריכה להישאר שלמה בתחומי מדינת ישראל. תוכנית השלום של הבן – יובל רבין, מבוססת על תוכנית ג'נבה. יובל תומך בנסיגה לגבולות 67' ("גבולות אושוויץ"), ויתור על בקעת הירדן וחלוקת ירושלים. אין ספק, יובל רבין עז רוח (או אוויל) בהרבה מיצחק אביו. יצחק רבין סבר כי ערפאת ללא בג"צ ו"בצלם" יחסל את הטרור, אבל כמקדם ביטחון יש חשיבות לבקעת הירדן כחומת ביטחון מהטרור העולמי. יובל רבין לעומתו סבור שאת כל הטרור העולמי יעצור הכוח הבינלאומי, (בנוסח זה הקיים בגבול לבנון?) – שגם הוא בלי בג"צ ו"בצלם", והוא שישמור על הגבול הישראלי בתוך חומות ירושלים ועל נתב"ג, ולכן אין עוד צורך בבקעת הירדן. מי אמר שהולך ופוחת הדור. הנה אבא (יצחק) פחדן ובן (יובל) אמיץ.

6. גרמניה פועלת למען הפיכת יהודה ושומרון ל"יודנריין"

65 שנים לאחר נפילת גרמניה הנאצית מגלים מסמכי ויקיליקס שגרמניה "האחרת" פועלת למען הפיכת יהודה ושומרון ל"יודנריין". כריסטוף הוייסגן – היועץ לביטחון לאומי של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, הציע לבכירים בממשל האמריקאי לאיים על ראש הממשלה בנימין נתניהו כי אם לא יסכים להקפיא את הבנייה – ארה"ב תפסיק לסייע לישראל בבלימת דו"ח גולדסטון במועצת הביטחון של האו"ם. אכן, בכל זאת משהו השתנה בגרמניה, כעת פועלים הגרמנים רק לטיהור יהודים משטחי יהודה ושומרון ולא משאר העולם. אכן גרמניה היא אחרת.

7. טבח האוייב – לא פוליטיקלי קורקט

כשהיינו בגן, תמיד לפני חג החנוכה, היתה הגננת מלמדת אותנו מחדש את המילים של "מעוז צור". עם השנים המשכנו באותה המסורת לשיר את השיר עם הדלקת הנרות, אבל תמיד כשהגענו לפזמון התחלנו לגמגם: "לעת אכין מטבח בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה... אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח..."

בטוחני שעד היום מרבית המבוגרים ממשיכים לשיר כך. הסיבה לג'יבריש ברורה. הגננות לא לימדו אותנו את המילים הנכונות. ומדוע לא לימדו אותנו את המילים הנכונות? מפני שבעת שהיו הן בגן גם אותן לא לימדו... והסיבה לכך פשוטה – לא ניתן ללמד ילדים קטנים את המילים הבאות: "לעת אכין מטבח (מתי שאני אעשה טבח) מצר המנבח, (מאויב הנובח כמו כלב) – אז אגמור בשיר מזמור." האם ניתן ללמד ילדים קטנים לשיר בשמחה אחרי טבח האוייב? ילדים צריך הרי ללמד הומאניזם נוצרי, כלומר לא להילחם באוייב אלא לאהוב אותו. אם היה נכתב היום, אין ספק שהיו קוראים לשיר כזה בארץ – שיר פשיסטי...

* * *

אורי הייטנר / 3 מאמרים

1. האם המצור אכזרי?

21 ארגוני "זכויות אדם" פרסמו דו"ח המגנה את ישראל על "המצור האכזרי" שהיא מטילה על רצועת עזה.

הגיעה השעה לחשוף את השקר והתרמית של אותם ארגוני "זכויות אדם", שלמעשה לוחמים בעיקר נגד המדינות הדמוקרטיות המתגוננות מפני טרור, שהוא הפגיעה הקשה האמיתית בזכויות האדם.

אהיה צנוע יותר, ואסתפק בהתייחסות לשקר "המצור האכזרי". הרי השם הפרטי ושם המשפחה "מצור אכזרי" הנם שניים שהם אחד ואין אפשרות להפריד ביניהם. אמרת "מצור" ושכחת להוסיף "אכזרי" – יצאת מהמשחק! אופס...

אז... האם המצור על רצועת עזה באמת אכזרי?

כאן יש בעייה. כדי שהמצור יהיה אכזרי, צריך שיהיה מצור. האם יש מצור על עזה?

כאן השקר – לא זו בלבד שאין מצור "אכזרי", כלל אין מצור על עזה.

לפני למעלה מחמש שנים ישראל נסוגה מרצועת עזה. היא נסוגה מכל השטח, עד המילימטר האחרון. היא עקרה את כל הישראלים שחיו בגוש קטיף, עד היהודי האחרון. אם ב"זכויות אדם" עסקינן – ראוי לצטט את דבריו של פרופ' ידידיה שטרן, חבר ועדת החקירה הממלכתית שבדקה את הטיפול בעקורי גוש קטיף, שהגדיר את ההתנתקות כפגיעה הקשה ביותר בזכויות האדם בתולדות המדינה. אין לצפות מאירגוני זכויות האדם להתייחס לכך, שהרי מדובר בזכויות אדם של יהודים.

מרגע שישראל נסוגה, אין לה כל אחריות לנעשה ברצועת עזה. בינה לבין רצועת עזה ניצב גבול, כמו בינה לבין שאר שכנותיה. בדיוק כפי שהגבול הסגור בין ישראל לסוריה – אין משמעותו "מצור" סורי על ישראל או ישראלי על סוריה, הוא הדין בגבול הסגור בין ישראל לרצועת עזה.

האם ראוי שהגבול בין ישראל לרצועת עזה יהיה סגור? סביר להניח, שאילו היה זה גבול שקט, הוא היה פתוח. יתר על כן, סביר להניח שישראל היתה עושה רבות כדי לסייע לרשות הפלשתינאית בפיתוח כלכלי של הרצועה. אבל, כזכור, הנסיגה מהרצועה נעשתה תחת אש, ואחריה – רצועת עזה הפלשתינאית היתה בסיס לפשע מתמשך נגד האנושות; ירי יום יומי מכוון של טילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. הפשע הזה חייב את מדינת ישראל לממש את זכותה להגנה עצמית, ולאחר שנים רבות של הבלגה היא עשתה כן במבצע "עופרת יצוקה". ברור שאין כל סיבה לכך שישראל תפתח את גבולה עם ישות (ולמעשה מדינה לכל דבר) תוקפנית הלוחמת בה ופוגעת באזרחיה. במצב כזה, ברור שהגבול יהיה סגור. במצב כזה, אין מדינה בעולם שלא היתה סוגרת את הגבול שלה באופן הרמטי. גבול סגור אינו מצור.

אך הגבול בין ישראל לרצועת עזה אינו סגור. ההיפך הוא הנכון, לאורך כל התקופה, גם בעיצומם של ימים בהם עשרות טילים נחתו על יישובים אזרחיים בישראל – יצאו מדי יום מאות משאיות אספקה מישראל לרצועת עזה, זרם שגדל באופן משמעותי לאחר המשט. לאורך כל התקופה המשיכה ישראל לספק את החשמל לרצועת עזה, גם כאשר הפלשתינאים עשו כל מאמץ לפגוע בטיליהם בתחנת הכוח המספקת להם את החשמל.

מצור?! בדיחה מרושעת, שקר וכזב.

אין ברצועת עזה כל משבר הומניטרי. הטענה הזו היא שקר. אם יש מצוקה ברצועת עזה – האחראית לה היא אך ורק ממשלת חמאס, שבמקום לבנות מדינה היא משקיעה את משאביה בפשעי מלחמה נגד אזרחי ישראל. ואם יש בעייה של גבול פתוח לרצועה, יש להפנות את האצבע המאשימה למצרים – מצרים היא מדינה ערבית, אזרחיה לא נפגעו לאורך שנים מירי טילים... שמצרים תסייע לעזתים.

נכון, יש סגר ימי על רצועת עזה, כדי למנוע אספקת טילים ואמל"ח אחרים לעיר, וממנה – לשדרות ויישובי הנגב המערבי.

אבל... מצור? אכזרי! שקר!

...ואפרופו המשט – מדוע ישראל אינה דורשת את התנצלותה של ממשלת תורכיה על המשט, ותשלום פיצויים לפצועים הישראלים?

2. דרך החתחתים של משאל העם

חוק משאל העם, המתנה נסיגה משטח ריבוני של המדינה באישור של משאל עם, הוא אבן דרך חשובה בתולדות הגולן, משני טעמים. האחד והעיקרי, הוא תרומתו המשמעותית לשמירה על הגולן כישראלי (אם כי, אין בו כדי להסיר סופית את חרב הנסיגה). השני – מדובר בהצלחתו של מהלך עליו עבדנו במשך 18 (!) שנים.

רעיון משאל העם עלה על סדר היום מיד בראשית המאבק על הגולן בשנת 1992. המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן הבהיר לנו שעצם החלת הריבונות הישראלית על הגולן, עם כל חשיבותה – אינה ערובה מספקת להבטחת הגולן הישראלי, ויש ליצור עוגנים נוספים. ויותר מכך – העובדה שרבין, שביקש וקיבל מן העם מנדט לשמור על הגולן, פעל בניגוד מוחלט למנדט הזה, והעובדה שרוב חברי מפלגתו עשו יחד עימו "אחורה פנה – קדימה צעד," כלומר העדיפו נאמנות לאיש מאשר לדרך, הבהירה לנו את הכשלים המובנים במערכת הפוליטית, שעלולה להתגלות כמשענת קנה רצוץ.

רעיון משאל העם לא עלה מתוך דיון מלומד בשאלה מהי הדרך הנכונה לקבלת החלטה דמוקרטית בנושא גבולות המדינה, אלא מחיפוש הדרך למנוע נסיגה מהגולן. זאת היתה תכלית הרעיון, היא שהניעה אותנו. ככל שהעמקנו בה, הבנו גם את חשיבותה ותרומתה לדמוקרטיה הישראלית.

ההחלטה להיאבק על משאל עם לא היתה פשוטה. נימוק רציני מאוד נגד הרעיון היה שבעצם ההצעה אנו נותנים לגיטימציה לרעיון הנסיגה. האם יש חוק משאל עם על תל-אביב? האם יש ערכאה שבה נסיגה מהגולן היא לגיטימית? הכרעתנו בנושא זה, כמו גם בנושאים אחרים, הייתה פרגמטית – איננו רוצים להישאר צודקים בלי הגולן. אנו רוצים לעשות את המעשים הנכונים כדי לנצח במאבק. "המטרה שלנו אינה לריב עם השומר, אלא לאכול את הענבים."

מוקש שני – אם אנו נאבקים למען משאל עם רק על הגולן, האם אין בכך אמירה שאנו תומכים בוויתור על יש"ע?

הפתרון למוקש זה היה הימנעות מחוק פרטיקולרי על הגולן, אלא חוק כללי – משאל עם כתנאי לנסיגה משטח שבריבונות ישראל. היום ברור שהדבר אינו כולל רק את הגולן, אלא גם נסיגה מירושלים או משטחים בתוך הקו הירוק במסגרת חילופי שטחים. אבל אז, אפילו מרצ נשבעה אמונים לשלמות ירושלים ואיש טרם העלה את רעיון "חילופי השטחים". לכאורה, סוגיית השטח הריבוני היתה מעין כסות למאבק נטו על הגולן. למעשה, ניתן לומר שהיטבנו לזהות את האיומים העתידיים.

איך מקדמים את הרעיון? הדרך הקלה היתה להעלותו באמצעות האופוזיציה מהימין. ידענו שבדרך זו הסיכויים קטנים יותר. חשוב היה לנו להעלות את ההצעה כמבטאת הסכמה רחבה. לכן, החלטנו להעלות את הצעת החוק באמצעות ח"כים ממפלגת העבודה. פנינו ליו"ר לובי הגולן, אביגדור קהלני, אז ח"כ ממפלגת העבודה, והוא שמח להוביל את הצעת החוק. בחשאי, הצלחנו לגבש רשימה של 17 ח"כים ממפלגת העבודה, שהתחייבו לתמוך בחוק ולהיות חתומים על הגשתו. בסוד העניין היו גם שני שרים ממפלגת העבודה – שמעון שטרית (שהיה שותף לניסוחו) ויעקב צור. נשארה שאלה אחת – איזה ערך יהיה להתחייבות של הח"כים הללו, ברגע האמת, לאחר הסרת לוט החשאיות, כאשר יצטרכו להתייצב מול ראש הממשלה שהתנגד בכל כוחו להצעת החוק?

בספטמבר 94', פתחנו – קבוצת פעילים מן הגולן, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן. מטרת השביתה היתה למקד את דעת הקהל לענייננו ולהגביר את התמיכה הציבורית במאבקנו. אולם סברנו שיש צורך בעילה ספציפית לשביתה, בדרישה שמילויה תוצג כהישג שיביא להפסקת השביתה. העילה שבחרנו הייתה הגשת חוק משאל העם. מאחר וראש הממשלה הפעיל לחץ כבד מאוד, כמעט ברוטאלי, על הח"כים, לבל יגישו את החוק, שבתנו עד הגשת החוק, בידי ח"כים ממפלגת העבודה, שהפרו את החלטת הסיעה.

יום לפני פתיחת שביתת הרעב, מישהו (מן הסתם אחד הח"כים, שחיפש דרך לברוח) הדליף לרדיו את דבר החתימה ההמונית של ח"כי העבודה על הצעת החוק. במהדורת החדשות הבאה, כבר הודיע ח"כ אלי גולדשמידט, עד אותו רגע אחד התומכים הנלהבים בחוק, שהוא מושך את חתימתו ותמיכתו. בכך הקנה לעצמו לעד את הכינוי אלי גולדשפן. אך הנ"ל לא היה יחיד, אלא הסמן של המפולת – בתוך ימים ספורים נשארנו עם 5, ולאחר עוד לחצים ממשלתיים, נשארו שלושה אמיצים – קהלני, עמנואל זיסמן ויעקב שפי.

חשוב לציין, שמי שהחליט על משאל העם היה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין עצמו, שבלי לעדכן איש משרי ממשלתו שיגר את סגן שר הביטחון מוטה גור להודיע על כך במליאת הכנסת. בדיעבד מסתבר שהוא עשה כן בתיאום עם נשיא ארה"ב קלינטון זמן רב מראש. התנהלותו בנושא הייתה מוזרה – מצד אחד הוא יזם משאל עם, ומצד שני הוא נלחם בכל כוחו נגד חוק שריון הגולן. איך מסבירים זאת? לדעתי, העובדה שהחוק הועלה בידי מורדים ממפלגתו גרמה לו לתגובה רגשית קשה.

מה פירוש "נלחם בכל כוחו"? על קהלני הוא צעק, שבגלל החוק שלו נהרגים חיילים בלבנון... אבל השיא היה התנהלותו ביום ההצבעה על החוק. רבין הודיע על גיוס כללי של כל הקואליציה, בלי קיזוזים. היתה בעייה אחת – ח"כ חיים קופמן מהליכוד, שכב על ערש דווי, כתוצאה ממחלת הסרטן. קופמן הודיע, שאם לא יקוזז יגיע על אלונקה לכנסת כדי להצביע. רבין התעקש ולא הסכים לקיזוזו. בסופו של דבר, ח"כ אברהם פורז, איש "שינוי" – אז עדיין חלק ממרצ, הפר את המשמעת ונעדר מן ההצבעה כדי להתקזז עם קופמן. – איזו מקלחת צוננת הוא חטף.

אך בכך אין די. במיתולוגיה של הפוליטיקה הישראלית מקובל שההצבעה על הסכם אוסלו ב' היא "הצבעת המיצובישי", שבה נקנה אלכס גולדפרב והבטיח את הרוב להסכם. האמת היא שהזיכרון הציבורי קצת מתעתע – "הצבעת המיצובישי" לא היתה על אוסלו, אלא על שריון חוק הגולן.

ומעשה שהיה כך היה. הקואליציה של רבין היתה קטנה מאוד, והוא היה מעוניין מאוד להרחיבה באמצעות צירוף מפלגת ימין. אחת ממטרותיו היתה להבטיח רוב יהודי בכנסת למדיניותו. היעד המרכזי לגישושיו הייתה סיעת צומת, בראשות רפאל איתן, אותו הכיר לאורך עשרות שנים, מתקופת השירות הצבאי, ואותו הוקיר והעריך. מפעם לפעם החל מו"מ על צירוף צומת לקואליציה, אך הדבר לא צלח.

התפנית היתה בתחילת 1994 – שלושה ח"כים פרשו מצומת על רקע סכסוכים אישיים, והקימו את סיעת "יעוד". בראש הקבוצה עמד גונן שגב – לימים סוחר סמים ואסיר פלילי, ועימו אלכס גולדפרב – ח"כ עילג, שמה שיש לו על הכתפיים אינו בדיוק מושא להערצה, ואסתר סלמוביץ'. הסיעה הצטרפה לקואליציה. שגב מונה לשר האנרגיה והתשתית, גולדפרב לסגן שר השיכון. נפגשנו איתם, והם נשבעו אמונים לגולן והבטיחו להיאבק מבפנים למען הגולן – מאבק שיהיה אפקטיבי יותר מישיבה עקרה באופוזיציה.

מבחנם היה בהצבעה על החוק. שגב הודיע שהוא תומך בחוק, אך כשר הוא מחויב להחלטת הממשלה. גולדפרב וסלמוביץ' הודיעו שיתמכו בחוק. ערב ההצבעה הסתמן רוב של שני ח"כים בעד החוק. הקואליציה סימנה את גולדפרב כחולייה החלשה והחליטה למקד עליו את כל עוצמת הלחץ הפוליטי.

המשימה היתה של שר השיכון פואד בן אליעזר. גולדפרב, סגנו, היה מתוסכל – פואד לא נתן לו כל סמכויות במשרד. המשמעות שלו במשרד לא היתה גדולה הרבה יותר משל עציץ במשרד של מזכירה זוטרה. זה היה יומו הגדול. פואד הסתגר איתו במשך שעות, עם קו פתוח לראש הממשלה, וניהל עמו מו"מ על סמכויותיו כסגן שר, ובלבד שיצביע נגד החוק. וכך, משעה לשעה סמכויותיו הורחבו, הוא קיבל אחריות על 14 חברות ממשלתיות ועוד. –ו"המיצובישי"? ­– סתם אגדה אורבנית.

ההצבעה היתה שמית. את גולדפרב הקיפו ח"כים מן האופוזיציה והקואליציה, וכל אחד מכיוונו הפעיל עליו לחץ פיסי לא כל כך מתון. בהגיע תורו להשיב, אמר גולדפרב: "בעד הגולן אבל נגד החוק."

הקהל הגיב בקריאות בוז. ההצבעה הסתיימה בתיקו 59:59. החוק לא עבר, אבל המסר היה ברור – אין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

ב-25 בינואר 1999 קיבלה הכנסת את הצעת החוק של הח"כ לשעבר יהודה הראל מן "הדרך השלישית", שקובעת: "החלטת ממשלה לפיה המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח, טעונה אישור של הכנסת בהחלטה שתקבל ברוב חבריה... החלטת ממשלה, שאושרה על ידי הכנסת... טעונה גם אישור במשאל עם, שיתקבל ברוב הקולות הכשרים של המשתתפים במשאל."

מדוע, אם כן, היה עוד צורך בחוק שהתקבל לאחרונה? מאחר שעל פי דרישת היועץ המשפטי לכנסת, נכתב בחוק שהסעיף הנוגע למשאל עם ייכנס לתוקף רק לאחר חקיקה שתסדיר את פרטי משאל העם. זה החוק שהתקבל עתה, 11 שנים מאוחר יותר. 888

סוגייה מעניינת נוספת היא הרוב הדרוש במשאל העם. הרעיון המקורי דיבר על רוב מכלל בעלי זכות הבחירה. הכוונה היתה להקשות ככל הניתן על היכולת לקבל החלטה חמורה כל כך, ולהבטיח שלא תתקבל החלטה על נסיגה משטח ריבוני, מבלי שרוב אזרחי ישראל תמכו בה. מתנגדי החוק הציגו את ההצעה אודות הרוב כניסיון לנטרל את הקול הערבי, ומרגע זה היא גונתה כ"גזענית". במצב הזה היה ברור שאין לה כל סיכוי להתקבל, ונאלצנו להסתפק ברוב רגיל.

חוק משאל עם הוא הצלחה גדולה. מירב הקרדיט על ההצלחה מגיע ליהודה הראל. זכויותיו של יהודה במפעל ההתיישבות בגולן רבות מאוד, ועל כך יש להוסיף את חוק משאל העם. במשך כל 18 השנים, חוק משאל העם היה תיק של יהודה. הוא גייס את הח"כים ממפלגת העבודה שהעלו לראשונה את החוק על שולחנה של הכנסת. כח"כ, הוא העביר את החוק ב-1999. והוא הוביל גם את המהלך שהסתיים בקבלתו הסופית של החוק.

3. ארבע הערות על אסון השריפה

א. נוהל אוטומטי (שראוי לערער עליו)

ערוצי הטלוויזיה והרדיו מסקרים את אסון השריפה במתכונת הגל הפתוח, השמור בד"כ למלחמות ולפיגועים. הבעייה במתכונת הזו היא שרוב הזמן אין חדשות ואת מקומן תופסת ברברת ("פרשנות") עקרה.

לכאורה, ריבוי הערוצים אמור היה לצמצם את המתכונת הזאת – להציע לצופה אפשרויות נוספות על סיקור האירוע המרכזי. בפועל, ריבוי הערוצים רק העצים את הנוהל. כיצד? במאבק על הרייטינג, כל הערוצים (כלומר שלושת הערוצים הכלליים – 1,2,10) פונים למכנה המשותף הרחב ביותר, ואת המכנה הזה השריפה מרתקת. הפחד מפני הזפזופ יוצר אחידות של גל פתוח בו-זמני, שרובו – מיותר. אירוע השריפה דינאמי יחסית לאירועים אחרים, בשל התפשטות האש, המאיימת בזמנים שונים על מקומות שונים והמערכה לבלימתה, להבדיל מפיגוע, שבו שעות השידור הרבות הן אחרי סיום האירוע. ובכל זאת, יש משהו מטריד בשידור האינסופי, המוקדש ברובו לפטפטת סרק.

ב. תפסו את האשמים

למרבה ההפתעה, עד רגע כתיבת שורות אלו (שבת בצהריים), עדיין לא שמענו שהשריפה היא בגלל דברי הכפירה של ח"כ אמסלם. מה, יכול להיות שהוא אשם רק בבצורת? מצד שני, ייתכן שלא שמענו על כך בשל קדושת השבת, ועוד נשמע על כך אחרי ההבדלה.

מה שמפתיע יותר, הוא שעד כה טרם שמענו שהמתנחלים אשמים בשריפה. למשל, שהמדינה לא רכשה מטוסי כיבוי, כי היא מבזבזת את הכסף על ההתנחלויות וכו'. זאת, למרות שכבר ביום שישי התפרסם ב"הארץ" מאמר של יוסי שריד על השריפה, ואפילו הוא התאפק (אני ממהר לכתוב זאת, כיוון שלבטח בעוד שעות ספורות זה כבר לא יהיה רלוונטי).

מה שכן שמענו – רמזים שמדובר בהצתה של בני מיעוטים על רקע לאומני. לא רק רמזים, אלא גם גל שמועות. כבר בערב הראשון של האירוע הופיע סגן השר (!) איוב קרא בטלוויזיה, והציע להטיל עונש מוות למציתים תוך רמזים ברורים שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים, על פיגוע ומפגעים.

וקשה להשתחרר מהתחושה המביכה, שדווקא היותו של קרא "בן מיעוטים" (סגן השר הוא דרוזי) גוררת אותו לתגובות פבלוביות של "פטריוטיות יתר", שלאמתו של דבר אין בה שמץ של פטריוטיות אמיתית.

גם אם בדיעבד היה מתברר שאכן היה זה פיגוע, לא היה בכך כדי להצדיק התלהמות מוקדמת של מי שזורק האשמות ללא כל בדיקה. והנה, התברר שמדובר ברשלנות של משפחה שלא כיבתה היטב מדורה (אם כי טרם נמסר האם זו במקרה משפחה של מתנחלים / ערבים / חרדים – שניתן לספק באמצעותה את יצרי השנאה).

ג. רגע לפני הוועדה המשפטית

מיד עם פרוץ הלהבות, החלו הדיבורים על ועדת החקירה המשפטית (ממלכתית או ממשלתית) שהקמתה אינה מוטלת בספק.

בניגוד לסוגיית המשט, למשל, שחקירה משפטית אודותיו חמורה ברמה של פוטש משפטי, כיוון שמדובר בחקירה משפטית של החלטות מדיניות ופוליטיות לגיטימיות של הממשלה הנבחרת, שאינן שפיטות כלל, מקרה זה אינו חד משמעי. הרי אין מחלוקת ערכית, אידיאולוגית, פוליטית – ששריפה זה רע ושתפקיד המדינה למנוע שריפה ואם לא מנעה – להשתלט עליה ביעילות ובמהירות מירבית. תפקידה של חקירה, למצוא כשלים, להסיק מסקנות ולהפיק לקחים.

אין ספק שיש מקום לחקירה, ואף על פי כן איני חושב שהחקירה צריכה להיות משפטית. מדוע? כיוון שהמסורת הציבורית – פוליטית בישראל, מקשרת את הוועדות המשפטיות עם עריפת ראשים. אין עניין במסקנות ובלקחים, אלא בשאלה – מי אחראי, כלומר מי אשם, כלומר מי ישלם בראשו. נמצא אשם ונענש – באנו על סיפוקנו. לא נמצא ואיש לא נדרש לתת את הדין – היתה זו ועדת טיוח ומריחה. ומה עם הלקחים האופרטיביים והמסקנות? את מי זה מעניין?

התקשורת כבר הצביעה על שר הפנים אלי ישי כמי שצריך להתפטר בגין האירוע. האמת היא, שגם בלי השריפה הייתי שמח לראות אותו מתפטר, מסיבות אחרות לגמרי. אבל הפלת מחדלים מתמשכים של ממשלות, ראשי ממשלות ושרים לאורך שנים על החניך התורן, רק כדי לספק יצרים ולקיים טקס אזרחי – אינה ראויה ולבטח לא תפתור דבר.

ובאשר למשפטיזציה – ראוי לבדוק עד כמה הביורוקרטיה הטופסולוגית, הנהלית, המשפטיסטית, המשתקת – אחראית לכשלי הביצוע של המערכות השלטוניות.

ד. סולידריות אנושית

ישראל היא מעצמה הומאניטרית – מעטות המדינות שנרתמות כמו ישראל לעזרת כל מקום מוכה אסון בעולם. והנה, כאשר נדרשנו לסיוע – העולם התגייס לעזרתנו. ראוי לציין לשבח את נתניהו, שבאופן כללי מתפקד היטב בהנהגת ההתמודדות עם האסון, ובאופן ספציפי בכך שהיטיב להבין בזמן שאין מקום למאצ'ואיזם של "אנחנו נתמודד לבד" (מה שהיה גורם לבזבוז זמן יקר ולנזק כבד עוד יותר עד שהיינו נאלצים לפנות לעולם) ומיד גייס בהצלחה את הרכבת האווירית.

טוב להיווכח בהתגייסות העולמית, כולל של מדינות עוינות כמו מצרים, ירדן ואפילו תורכיה של ארדואן. עובדה זו נותנת תקווה שהעולם הוא מקום יותר טוב מכפי שאנו נוטים לחשוב.

* * *

אלי מייזליש

תגובה לרון וייס

לרון וייס, רמת-גן, שלום רב,

קראתי את התגובה שלך למאמרי "הבלוף הגדול ביותר" בגיליון 596: "שקרי נתניהו".

שמע רון, תגובתך ממש לא הפתיעה אותי ואפילו מעט הצחיקה אותי. ידעתי כי פה או שם מישהו מהשמאל יעשה מלאכה זו כמו שלך, שיש בה הרבה טמטום והרבה דברי בלע, כמו כל התגובות של השמאל לדברי הימין.

מה לעשות? הרי זה הדבר היחיד שנותר לכם: לגבב קש וגבבה. איך אתה יכול לומר לי: "לא זיהיתי בכל המאמר אפילו שקר ברור אחד המיוחס לנשא אובמה..." כאשר 28 פעמים [25 בעברית ושלוש באנגלית] כתבתי 'בלופר' ואף פעם לא שקרן. הרי למטומטמים צריך להסביר כמו ברחל בתך ה'נקטה' [הערומה באידיש] כי אינכם מבינים את הכתוב. כי לו רציתי לכנות את אובמה שקרן הייתי כותב 28 פעמים שקרן.

הרי המשחק הדיפלומטי אינו בכמות השקרים שכל מנהיג דוחף לשני, אלא כמות הבלופים. כי שקר הוא דבר אחד ובלוף הוא-הוא הנשק הדיפלומטי. לצורך זה הארתי את עיני הקוראים כי במילון זה 'שקר מתוחכם' – Sophisticated. אמור לי כמה פעמים ראית בחייך סרטים על משחקי קלפים וההוא שמחזיק 'כלום' ואומר servi כאילו יש לו סטריטפלוש או 4 אסים והשני לוחש bluffer. ובכל סרטי ג'ימס בונד, ובכל סרטי בולשת, המילה הפופולרית שם זה בלוף ולא שקר. כי שקר זה שקר ובלוף זה משהו אחר ידידי מר וייס. ולא כתבתי מיסטר פרזידנט יו-אר א לאייר, אלא בלופר.

אלא מאי? רצית להכות בשתיים עם מכה אחת: ביד אחת הנחתת עליי מילים כמו 'ריקני' 'משמיץ' וביד השנייה על נתניהו השקרן שלא כתבתי. אמור לי מר וייס: האם כתבתי מאמר על נתניהו או על אובמה? מה עניין שמיטה להר גריזים? הנה יש לך כאן מקום, לך ותשוטט באתרי המחשב שלך ומצאת כל שקרי נתניהו ואיש לא יאמר לך 'מאמר ריקני' אלא 'שמאלן חולני', כי חולים אתם בשמאל. אנשים חולים אתם, חולים על השכל. כן. קראתי את המאמר שלך מ-2007 על אבו-מאזן. ממש יופי-טופי. סוכר.

ולסיום: דע לך! כמה שנתניהו ישקר לנו ולעולם כולו או רק סתם יבלף על מטוסי חמקן וההקפאה, הוא עלול לשלם כאן בבחירות וזה הכול. מישהו אחר יהיה ראש-ממשלה. נזק? אבל אם אובמה ימשיך לבלף הוא מסכן את עתידנו. נקודה. למד היטב את נאום קהיר שלו ותלמד מהו בלוף וכיצד זה מגולם באישיותו שהיא כולה בלוף.

אהוד: בערבית אומרים "כּוּלוּ כִּיזֶבּ!"

* * *

משה גרנות

הזהו דויד גרוסמן?

על הספר "אישה בורחת מבשורה"

הקיבוץ המאוחד, 2010 (2008), 633 עמ'

דויד גרוסמן לא היה מעולם "כוס התה" שלי, ולאו דווקא בגלל התיימרותו ללמד את ממשלתנו "החלולה" איך צריך לנהל את המדיניות במזרח התיכון המיוסר, וגם לא משום רמזיו באמצעי התקשורת הזרים שיש בו הרהורים לעזוב את הארץ. סיבתי העיקרית להסתייגותי מכתביו היא בעיקר ספרותית: אני מייחל שמאחורי הבדייה שמציגה האמנות, תסתתר כנות גדולה ואמת גדולה, וצר לי, בכתביו מצאתי בעיקר התחכמויות – כגון בתיאור הגיבור ברונו שולץ, הסופר והצייר, שהופך ב"עיין ערך 'אהבה' " לדג סלמון (!); כגון אנשל וסרמן, גיבור אחר באותו הספר, שמספר סיפורים למפקד מחנה המוות כדי שזה יירה בו מדי ערב; כגון קאזיק, שחי רק 24 שעות; כגון ידידיה מונין בעל הקילע שמצא דרך להיפלט ממחנה ההשמדה על ידי הזרע הנפלט ממנו. והרי דוגמה מספר אחר: ב"איטרוף" (נובלה בתוך הספר "בגוף אני מבינה") מסופר כי גיבור בשם שאול המקנא לאישתו שכביכול יש לה מאהב בשם פאול. כל מי שמצוי קצת במיתולוגיה הנוצרית יודע שפאולוס הוא שאול התרסי, ומכאן שלא מדובר בשתי נפשות, אלא בנפש מסוכסכת אחת. הקורא חושף מיד את "המטמון" הזה, ושואל את עצמו לתומו – לשם מה עוד 125 עמודים של דיבורים עקרים?

את טענותיי אלו שטחתי בפני דויד גרוסמן בראיון שראיינתי אותו בפברואר 2003 , ותגובתו הזועמת על דבריי בוודאי לא הוסיפה לו הרבה אהדה מצדי (ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 267-253).

לכן התרגשתי מאוד בקריאת הספר "אישה בורחת מבשורה", שהוא חף מכל ההתחכמויות שמניתי לעיל – הספר נכתב מתוך כאב גדול, ואין בו אפילו רסיס של אבסורד כמו בספריו הקודמים. חשתי כי הבדייה שבספר זה חובקת אמת גדולה, הפורצת כמעט מכל שורה – עד כי לא חדלתי לשאול את עצמי – הזהו דויד גרוסמן?!

הגיבורה הראשית היא אורה שאוהבת שני גברים – אילן ואברם – שניהם אוהבים אותה. היא יולדת בן לכל אחד מהם – אדם בנו של אילן, ועופר בנו של אברם. בין השלושה מתרחשת מערכת סבוכה מאוד של רגשות, כאשר אילן מתכחש לבנו (אדם), משום ייסורי המצפון שלו כלפי חברו הטוב, אברם, שנפל בשבי המצרי (במקומו?) בגלל תעתועי הגורל, ודווקא עבור עופר, הבן של אברם, הוא משמש כאב מסור. בתורו, אברם, אביו הביולוגי של עופר, מתכחש לאבהותו במשך עשרים שנה. בסיום שירותו הצבאי מתנדב עופר להצטרף ליחידתו כדי להשתתף במבצע שאמור להעניש את הטרוריסטים הפלסטינים, ואורה, החוששת מאוד לחייו של עופר, מחליטה לצאת לטיול בצפון, כדי שמבשרי הבשורה הנוראה, אם יבואו, לא ימצאו אותה בבית. היא חוטפת בכוח לטיול הזה את אברם, אביו הביולוגי של עופר. הטיול מתחיל בקצה הצפוני של הארץ, וממשיך לאורך שביל ישראל עד הים, בערך בחוף ג'יסר א-זרקא. מתוך השיחות בין השניים, ומתוך הקורות אותם בדרך, מתוודע הקורא אל נתיבי האהבה המורכבת שבין אורה ושני גבריה, אל ילדותם של אדם ועופר, אל מוראות השבי של אברם במצרים במלחמת יום הכיפורים ועוד.

הדעה הפוליטית הבאה לידי ביטוי ברומן זה שונה בהחלט מזו הבאה לידי ביטוי ב"הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים" שלו. ואיך אני מגיע למסקנה זאת? ובכן, אחת התחבולות הספרותיות המקובלות היא להדביק לפרוטגוניסט את דעות המחבר. ברומן שלנו הפרוטגוניסטית היא אורה. אורה אמנם קצת "שרוטה", ומתנהגת לא פעם בצורה מוזרה, אפילו מופרעת (ראו עמ' 191-190, 194, 361-360, 375, 597-593), אבל היא ללא ספק הדמות עיה מזדהה המחבר. את המסקנה הזאת ניתן להסיק גם מדברי הסופר עצמו, אשר כמו גיבורתו הוא האמין-קיווה שאמצעים מיסטיים יצליחו לגונן על בנו שנלחם בלבנון, ואשר נפל עם צוותו ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה (עמ' 633).

אך לא רק זאת, אורה מצטיירת כדמות בעלת דרגת מוסריות מאוד גבוהה: היא מתחננת בפני בנה שלא יירה, אפילו כדורי גומי, אל הפלסטינים הזורקים עליהם אבנים. היא יודעת שאם יירה ויפגע – לא יהיו לו אחר כך חיים (עמ' 589-586). מסתבר שעופר היה שותף לביזיון של היחידה שלו בחברון – הם עמדו בתצפית מונעת טרור באחד הבתים בעיר. כמקובל במקרים אלה מצופפים את בני הבית בחדר אחד למשך שעות רבות, כדי שהמרחב יהיה לרשות החיילים, ומי שאיננו עומד בתנאים הקשים – נענש. כך קרה שהכניסו זקן אחד לחדר קירור, ושכחו אותו שם. כששיררו אותו אחרי יומיים – הזקן יצא מדעתו. כשאורה שמעה על המקרה, היא לא חדלה להציק לעופר על הכישלון המוסרי הזה, למרות שהוא לא היה המפקד האחראי על המבצע, ולמרות שהיו נסיבות מקילות לזכותו. אורה מציקה בעניין זה בצורה סיזיפית ממש גם לעופר וגם לאילן שמגן עליו, ואילן גם כועס עליה שאיננה תומכת בו ברגעיו הקשים (עמ' 484, 501, 607-600). בהזדמנות אחרת אורה מתחלחלת כאשר היא רואה את עופר מכין אלה לצורך "טיפולו" במפירי הסדר בגדה (עמ' 496).

ובכן, פרוטגוניסטית זאת, שהיא גם חברה טובה של סמי, נהג ערבי מאבו-גוש, מביעה שאט נפש מהמאפיינים של ההווי הערבי. כשסמי מסרב לכבות את הרדיו במונית המסיעה אותה, היא יוצאת מכליה: "...מוציא אותה מדעתה לראות שהוא (סמי) לא מסוגל לוותר לה אפילו כחוט השערה, אפילו לא מתוך נימוס אנושי בסיסי! זה פשוט לא בתרבות שלהם... הם והכבוד הדפוק שלהם, והעלבונות האינסופיים שלהם, והנקמות שלהם, וההתחשבנויות על כל פיפס קטן שמישהו אמר להם מימי בראשית, וכל העולם רק חייב להם תמיד, וכולם רק אשמים להם – " (עמ' 170).

הזהו דויד גרוסמן?!

ובמקום אחר: "אורה מתנשמת... משננת בליבה את שמות המחסומים והעמדות שבהם שירת (עופר). חיזמה וחלחול וג'בעה, השמות המכוערים האלה... כל הערבית הזאת, עם החרחורים והלעלועים והג'עגועים... ואורה מסתערת על הירקות שבקערה, תופסת את הסכין החדה ומניפה יד ומנחיתה וקוצצת בשצף את עבד אל קדר אלחוסייני ביחד עם חאג' אמין אלחוסייני ושוקיירי ונומיירי ואייתולה חומייני ונאשאשיבי וערפאת וחמאס ומחמוד עבאס, וכל הקסבות והקדאפים והסקאדים שלהם, ועז א-דין אלקסאם והקסאמים וכפר קאסם וגמאל עבדול נאצר, הכול ביחד... קטיושות ואינתיפאדות וגדודי חללי, וקדושי ומדוכאי ואבו-ג'ילדה ואבו ג'יהאד וג'באליה וג'בלייה וג'נין וזרנוגה ומרואן ברגותי גם...לפחות שהשמות היו טיפה יותר נעימים! ובלהט הסכין המתהפכת היא קוצצת עד דק את חאן יונס ושיח' מוניס ודיר יאסין ושיח' יאסין וסדאם חוסיין וקאוקג'י, רק צרות, מהרגע הראשון רק צרות היו איתם... שק מלא צרעות..." (עמ' 585-584, בהמשך לשם איזון היא מזכירה גם מנהיגים ישראלים, שגם להם יש לדעתה "דם על הידיים").

אורה מסתייגת מנשות מחסום ווטש: "היא לא חיבבה אותן, משהו מתריס ומעצבן וגם לא הוגן היה בהן וברעיון כולו, לבוא ולהציק לחיילים בזמן העבודה, ומה באמת אשמים הילדים האלה, שתקעו אותם במחסומים במשך שלוש שנים? במקום זה יותר טוב שהן ילכו להפגין בקרייה... לפחות שיפגינו איזו הכרת טובה קטנה, פצפונת, כלפי אלה שעושים את העבודה השחורה ואוכלים בשבילנו את כל החרא של הכיבוש כדי בכל זאת לשמור על הביטחון של כולנו" (עמ' 602).

לא ממש הרב לווינגר, אבל בוודאי לא גדעון לוי!

במסע הארוך של אורה ואברם ב"שביל ישראל" הם פוגשים שני מתנחלים מתקוע, ולא רק שאורה לא מסתייגת מהם, אלא היא מזמינה אותם להתכבד במצרכים שהיא קנתה, שומעת ברצון את דבריהם, ויש תחושה חזקה של אחווה ממשית בין שני המחנות (עמ' 623-620).

הקו המגן הזה על המחנה היהודי, תוך הוקעת המחנה היריב, לא מצוי רק במעשיה ובמחשבותיה של אורה – הקו הזה בא לידי ביטוי גם ברקע של הסיפור, ובעיקר בתיאור השבי הנורא של אברם אצל המצרים במלחמת יום הכיפורים. אילן ואברם, אשר שירתו באותה יחידה, ביקשו בטלפון מאורה להעלות בגורל את אחד השמות שלהם. היא לא ידעה למה, אבל הפלת הגורל הזאת גרמה לכך שאילן יצא לחופשה, ואילו אברם נשאר ביום כיפור בצבא, ובהמשך נשבה במעוז "מגמה" על ידי המצרים. לאורך כל הספר יש הבלחות אל אותו חודש וחצי שבהם עונה אברם עינויי תופת. אברם הצליח לשרוד במעוז "מגמה" שלושה ימים לאחר שהמצרים כבשו את המקום והוציאו להורג בנשק ובמכות את כל החיילים שהם שבו. אחר כך הם העלו באש את המקום בלהביורים (עמ' 548, 550, 554). אברם מצליח לשרוד בתוך מחבוא וקורא קריאות ייאוש לעזרה שלא הגיעה. כשמצאו אותו (אולי בגלל השידורים הבלתי נלאים שלו במשך שלושה ימים), היכו אותו מכות רצח בבעיטות ובקתות רובים. הפלאחים בדרך רצו לעשות בו לינץ'. אחר כך החלו עינויי החקירה: הרעיבו אותו, הצמיאו אותו, הניחו אותו בשמש הקופחת במשך שעות, מנעו ממנו שינה, סגרו אותו בצינוק בעמידה, עקרו את ציפורני ידיו ורגליו, עקרו את שיניו, שברו את גפיו ואצבעותיו, חיברו חשמל לאשכיו, לפטמותיו וללשונו, הצליפו על כפות רגליו באלות גומי, תלו אותו מאחור בידיו אל התקרה. שלוש פעמים פקדו עליו לחפור לעצמו קבר, ובפעם השלישית גם כיסו אותו בעפר, והקצין צילם את המעשה. כשחזר מהכלא, הוא הובא על אלונקה, כל גופו כיבים ופצעים וכל עצמותיו מרוסקות (עמ' 193-191, 195, 219, 383-384, 386, 394, 619).

אם ירצה או לא ירצה – הקורא ישווה מייד בין המוסריות של אורה המונחלת לבניה, לעומת האכזריות המפלצתית של האוייב.

אברם נזכר ב"פיסת עיתון בערבית (הוא קורא ערבית כי היה בחיל מודיעין) שמצא בדלי, "במחראה בכלא עבסייה, מבעד לצואה המרוחה הצליח לפענח דיווח קצר וענייני על הוצאות-להורג של דרג סגני השרים ושל חמישה-עשר ראשי עיריות ומועצות מקומיות מאזור חיפה והקריות, שנערכו אמש בכיכר המדינה בתל-אביב. כמה ימים ולילות היה משוכנע שישראל כבר איננה" (עמ' 414).

מלבד הצגת האויב הערבי כשקרן כרוני, יש כאן רמז למה מצפה ליישוב העברי אם חס וחלילה אי פעם ננוצח בקרב...

בכל הספר שוררת תחושת נכאים על כך שאנו לכודים בתוך עולם עויין של מאות מיליוני מוסלמים, ואילו ידידינו (שהם די אפטיים באשר לגורלנו) מצויים מעבר לימים ולאוקיאנוסים. אפילו לוחם "מורעל" כמו עופר לוחש לאוזנה של אימו שאם יקרה לו משהו – שתרד מהארץ, כי לישראל אין סיכוי אל מול השנאה התהומית של אויבינו (411-410, 415).

בצורה מכמירת לב מתאר הסופר כיצד עופר הפעוט מזדעזע כשהבין על פי האטלס את המצור הנורא בו מצויה ישראל. הוא נתקף בהיסטריה, ומחליט בייאושו, שהוא רוצה להיות אנגלי ושיקראו לו ג'ון. אורה אימו מצליחה להרגיע אותו רק כאשר היא מביאה אותו ללטרון שיראה את עוצמת הפלדה של צה"ל (עמ' 418-415, 420, 422). סיפורו של עופר הקטן דומה לסיפור המפורסם "בגדי המלך החדשים", כשרק ילד קטן ותמים מרשה לעצמו לומר את האמת הקשה, זאת כאשר המבוגרים משתדלים להתעלם ממנה. הספר מתאר, מצד אחד את המון האנדרטות ששני הטיילים פוגשים בדרכם, עד כי יש תחושה שכבר לא יהיה מקום בארץ הקטנה לנופלים הרבים (עמ' 323, 409, 413, 419, 475); ומצד שני מתוארת הפניקה שאוחזת באזרחי המדינה, ובייחוד באזרחי ירושלים, בעטיים של פיגועי ההתאבדות הבלתי פוסקים. אורה, שהמצב מעיק על נשמתה, נוסעת הלוך וחזור בצורה כפייתית במשך שבועות בקו 18 המסוכן (עמ' 599-593).

באיזה שהוא שלב בטיול של השניים מתנפלת עליהם עדה ענקית של כלבי הפקר. השניים בועטים בהם, ובסופו של דבר הם מצליחים להיפטר מהם, ורק כלבה זהובה אחת מתחברת אליהם לאחר שאורה מאכילה אותה ומשקה אותה (עמ' 359-353). לטעמי, יש כאן רמז למצבנו בארץ הזאת כאשר שכנינו מתנכלים לנו, ואולי אולי יש סיכוי שיניחו לנו, ואולי אף מי מהם יהיה מוכן להתפייס עמנו כפי שהתפייסה הכלבה זהובת הפרווה.

מנחם פרי כותב בעטיפה האחורית של הספר שהעברית של הרומן היא גמישה, רעננה וחיונית, שמטלטלת את המילון, ואני בהחלט מסכים עימו. יש קטעים ברומן שנקראים כמו שירה וירטואוזית. מופלאים הם בעיקר תיאורי הנוף בו עוברים הטיילים – הפלורה והפאונה של הארץ. מתוך השפע הבלתי נדלה אדגים בתיאורו של קטלב הנחשף פתאום בתוך היער:

"האוויר ספוג ריחות של אדמה תחוחה ושל פריחה. קיסוסים משתרגים על גזעים, ולהבות צבע פתאומיות של כליל החורש ניצתות בין האלונים ועצי העוזרד. קטלב עצום, שמשורשו בוקעת, כמו כף יד ענקית פתוחה לרווחה, אצבעות דקים, וגופו עירום מקליפה, כמעט מביך שם בצבעו ובמרקמו כעירום אנושי, כגוף אישה." (עמ' 410).

ועוד דוגמה – מעופו של עיט, המזכיר מאוד את העיט של שאול טשרניחובסקי: "מעל לפסגה, מעל מהומת האדם, עיט גדול דואה בתכלת, צף במרומי עמוד אוויר שקוף וחם, שעולה מן העמק. במעגלים רחבים, בקלות מרהיבה, מרחף העיט בראש עמוד האוויר, עד שחומו המיתמר מתפוגג, והעיט דואה ממנו והלאה, לחפש משב חדש." (עמ' 475).

לטעמי, יש ברומן הזה גם לא מעט מעידות: לא ברור לי מדוע היה צריך הסופר לייגע את הקורא עם תיאור אשפוזם בבידוד של אורה, אברם ואילן בגיל 16 בימי מלחמת ששת הימים. כל שמסופר בעשרות עמודים אלה (עמ' 83-7), איננו נחוץ, מה עוד שהדברים מרומזים בהמשך לאורך כל העלילה. גם סיפור פגישתם של אורה ואברם עם איש זר, רופא במקצועו, שהבטיח לאישתו המנוחה שהוא יערוך טיול בארץ וישאל את כל מי שיפגוש שתי שאלות. האיש הזר הזה מוצא את מחברתה של אורה, והוא רושם בה את רשמיו מטיולו ומפגישותיו. המחבר מקדיש לעניין זה עמודים רבים (עמ' 320-315, 425-423, 432, 459-458, 479-478, 506-505, 577-576, 621-620), וממש לא ברור מה הם תורמים לעלילה המרכזית.

שלא ככתביו הקודמים של דויד גרוסמן הרומן הזה כתוב בנימה ריאליסטית, על כן קשה להבין מדוע הוא בחר לשים בפיה של אורה סיפור שכביכול סיפר לה אילן באותו הבוקר בו עמדה ללדת את עופר, בנו של אברם. את הסיפור סיפר אילן תוך שהוא בועל את האישה העומדת או טו טו ללדת. מהסיפור משתמע שאילן, בשל ייסורי המצפון שלו כלפי אברם, הפר פקודה והלך לבדו אל קו התעלה בכוונה להציל את חברו הלכוד במעוז "מגמה". הסיפור ארוך ומפותל, ומשתרע על פני עשרות עמודים (566-523): הוא פוגש בדרך שריונר שנשאר יחידי מכל צוות הטנק שלו שנפגע מטיל. יחד מגיעים השניים למעוז "חממה" שהצליח לשרוד את ההתקפה המצרית. כאן מופיע תיאור ארוך של השגרה במעוז הנתון להפגזות ולהתקפות של המצרים מהתעלה ומהיבשה, תוך ציון שמות מדויקים של כלי נשק, תחמושת, אמצעים לראיית לילה וכד'. אחר כך מתואר משא ומתן מייגע בין אילן לאנשי המעוז ומפקדיו באשר לרשות שיקשיב לקריאות לעזרה של אברם שנשאר, כאמור, יחידי מכל מעוז "מגמה". אילן שומע לא רק את קריאותיו של אברם לעזרה, אלא גם על קנאתו באילן חברו, שאורה אוהבת אותו, על הוריו הגרושים, על אביו מפקד בסיס שהיה נואף גדול, על ביקורו אצל אימה של אורה וכו' וכו', ובסוף שומע אילן "בשידור חי" כיצד המצרים חודרים למעוז של אברם ושובים אותו. אחר כך מסופר כיצד החליטו במעוז "מגמה" לנטוש את המקום, וכיצד לאחר תלאות רבות הצליחו לטפס על טנק ישראלי ולהינצל – וכל זה מספר אילן כשהוא בתוך גופה של אורה, ואורה זוכרת לספר לאברם בטיול - מילה במילה!

קטע ארוך זה חורג מגבולות הסבירות.

למרות המעידות האלו, אין ספק ש"אישה בורחת מבשורה" הוא רומן חזק, מושקע מאוד וכתוב בכישרון רב.

אהוד: ניסיתי וניסיתי לקרוא את הרומאן ה"חזק" ולא הצלחתי. חבל שגרוסמן לא חונן בכישרון של כתיבת פרוזה טובה ולא משעממת, שתצדיק את המחמאות והפרסים שהוא מקבל.

* * *

תקוה וינשטוק

סיליקט

 בשעתו היה זה מפעל התעשייה המודרני הראשון והגדול ביותר שהוקם ביוזמה פרטית בתל אביב הקטנה – ומראשוני המפעלים המודרניים בארץ כולה: בית החרושת "סיליקט" ללבני בניין. כמעט כל בתי העיר בשנות העשרים נבנו מלבנים אלה, ולפחות ארבעים שנה היו לבני סיליקט בשימוש נרחב.

"סיליקט" היה בניין גדול אפור בן ארבע קומות עם ארובת רוח גבוהה, ומסביבו חמישים דונם חול, שהיוו את חומר הגלם שלו. למעשה שימש תמרור ­גבול: הוא היה הנקודה הצפון- מזרחית הרחוקה ביותר בעיר. צפונה ממנו היו רק חולות ודיונות. כיום אין כל זכר לבניין שאפשר לכנותו היסטורי. במקומו משתרעים הרחובות בן עמי, בילינסון, דרויאנוב, רשימה ארוכה הכוללת בין היתר את קולנע "חן" ואת חניון "כלל".

לאחרונה סיים פרופסור רם גופנא תחקיר מקיף על "סיליקט", העומד להופיע בדפוס. גופנא, ארכיאולוג, אוהב לקפוץ מפעם לפעם לנוף ילדותו בתל אביב. "סיליקט" מהווה מעין המשך לתחקיר שכבר עשה לשכונת תל נורדוי, שהיתה סמוכה ל"סיליקט". לא בדיוק ארכיאולוגיה אבל ודאי היסטוריה ונוסטלגיה. הוא זוכר קרוניות מלאות החול, המוסעות על פסי רכבת לתוך בית החרושת, משטחי ענק עמוסי לבנים לבנות שאך זה יצאו מכבשני המפעל, עגלות רתומות לסוסים, ומשאיות, האצות לבניינים הנבנים.

"חולות הסיליקט שימשו לילדי הסביבה לא רק מרחבים למשחקים ולהבערת מדורות בל"ג בעומר," אומר גופנא, "אלא גם כ'שדות קרב' במלחמות בין בני השכונות. ס. יזהר ומשה שמיר הנציחו את החולות הללו ביצירותיהם," והוא משער כי שירו של אלכסנדר פן "הבו לבנים" נכתב בהשראת מפעל "סיליקט".

בית החרושת יצר לבנים מתערובת של צורן (חומצה צורנית, בלועזית: סיליקט) וחול. תל אביב היתה דיונות של חול ולרתום את החול הגולמי לתעשיית לבנים נראה רעיון מבריק. המפעל היה יוזמה פרטית של ציונים, ובראשם המהנדסים יונה קרמניצקי (שנבחר להנהלה הציונית בקונגרס הראשון והיה המנהל הראשון של הקרן הקיימת) ויוסף זיידנר (אף הוא מתומכי הרצל וממייסדי העתון "דה ולט"), שגם פיקח על הבנייה. השנים גייסו לרעיון בעלי הון ציוניים ממוצא רוסי, שהשקיעו במפעל 90 אלף לירות מצריות. ב-1920-21, אחר בנייה שנמשכה 14 חודש, התחיל ייצור הלבנים, שגרמו למהפכה בתחום הבנייה בעיר. הציוד הובא מגרמניה, והיה זה מבצע אדיר, להוביל את המכונות והדודים הכבדים בדרך הים לנמל חיפה ומשם לחולות תל אביב. אפילו את החלקים הקטנים של המכונות לא היה אפשר למצוא ביפו, ונאלצו להזמינם באירופה. והיה צורך לאמן פועלים חסרי כל מושג בעבודה, חלקם אך זה הגיעו לארץ. בשנים הראשונות ניהל את "סיליקט" המהנדס ישראל רוזוב, ועמנואל טובים היה המנהל הכללי.

המפעל הגדול היה מסוגל לייצר 90,000 לבנים ביום, ולעיתים העסיק 150 עובדים. מהיעדר מיומנות היה מיספר עובדיו גדול יותר מאשר במפעלים דומים באירופה. השכר היה 30-45 גרושים מצריים ליום, והיו פועלים שהגיעו למאה ג"מ. בין העובדים היו גם 20 נשים שעסקו בניקיון ובמיטבח שהקים המפעל לעובדים.

בספר "העלייה השלישית" מספר אחד מעובדי "סיליקט" כי הוא וחבריו היו מתאספים ליד הבית האחרון בפינת אלנבי-שינקין (מקום שנודע עוד הרבה שנים אחר כך כשוק העבודה של פועלי הבניין) והולכים למפעל בצוותא, מפחד ערביי האזור. בשעות העבודה העמידה ההנהלה זקיפים ששמרו על הביטחון. זה היה קצה העיר.

אבל למפעל המרשים לא חסרו בעיות והוא ידע סכסוכי עבודה כבר משנתו הראשונה. השביתה הראשונה פרצה על שעות העבודה: הפועלים דרשו לעבוד שמונה שעות ולא שמונה וחצי עד תשע שעות, כפי שעבדו לעיתים. אחרי שביתה של יום השיגו הפועלים את שלהם ואף הקימו ארגון של פועלי "סיליקט". בגלל ראשוניותו של המפעל והיקפו הגדול היתה לעניין זה השפעה כללית.

בית החרושת היה תלוי בבנייה ובהתפתחות של תל אביב. למעשה, השניים היו מעין כלים שלובים. לעיתים עבד "סיליקט" בשתי משמרות, ואלו בשנות משבר – שבת כליל. למעשה עבד רק חודשים אחדים בשנה. דוקא גודלו היה בעוכריו. "סיליקט" היה מסוגל לייצור המוני, ובשל חוסר ניסיון יצר מעל לצורך, ובשנים ללא בנייה נותר עם מלאי גדול של לבנים ללא דורש. רק אחרי שנים התאים את עצמו לתנאים.

במשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים נאלץ לפטר פועלים ולתת להם פצויים ונכנס לחובות גדולים, בעיקר לבנק אפ"ק [לימים בנק לאומי]. בינתיים קמו מפעלים קטנים דומים זולים יותר. המפעל החליף בעלים, עבר לתעשיינים מגנט וטובים ונסגר מפעם לפעם. ביולי 1936 נסגר סופית. בעליו הודו כי לא הצליחו במשימתם, והמפעל התפרק. קואופרטיב פועלים רכש את הציוד של "סיליקט" והעבירו לחולות של נחלת יהודה. ראוי לציין כי הפועלים, הפקידים ואף העגלונים, שלא נחשבו לפועלי קבע , זכו לפצויים נדיבים שלא נודעו כמותם.

ב-1942 נסתיימה רכישת הבניין על ידי העירייה והיא ניסתה לעשות בו שימושים שונים – במקום שכן בית ספר מקצועי (לימים "שבח"), בית הספר "תל נורדאו" לימד בו מלאכה לתלמידיו, תיאטרון "אוהל" איכסן בו את התפאורות שלו. אבל למעשה היה הבניין הגרנדיוזי הריק חסר תכלית (ויקיר נדל"ן...) וב-1968 נהרס כליל, כפי שכותב רם גופנא "לאחר שהיה נטוע כחמישים שנה בנוף של תל אביב."

המשברים הכלכליים התכופים בארץ באותן שנים, השביתות והפיצויים, היעדר המיומנות של ההנהלה והפועלים – וגם העובדה שהמפעל היה "אזרחי" ולא הסתדרותי – תרמו לכישלון "סיליקט", אבל בעייתו העיקרית היתה ודאי התפשטות העיר, שסגרה על בית החרושת מכל עבר. שטח המחייה שלו, חמישים דונמים של חולות, התכלה הרבה יותר מהר מהמצופה ("החולות יספיקו להרבה שנים," האמין קרמניצקי, ממייסדי המפעל). איפה רואים חולות ודיונות בתל אביב? המפעל נותר מיותם בין בתי הבאוהאוז החדשים. "סיליקט" שוב לא התאים לתל אביב הגדולה. כריית החול הביאה למהמורות בסביבה והבתים שצצו התחילו להתערער וסיכנו את חיי הדיירים. העגלות והמשאיות, עם משאן הכבד, מוטטו את הכבישים ברחובות הסמוכים. למעשה, ראש העיר מאיר דיזנגוף צפה זאת מראש: עוד במאי 1923, כשהמפעל אך נוסד, טען ששטח החולות של "סיליקט" אינו מספיק. ודיזנגוף, שהקים בשעתו מפעל זכוכית בחולות טנטורה, ידע על מה הוא מדבר.

* * *

ספי סגל

אתה מתעקש בעקביות להציג את אולמרט כקורבן מיסכן

"ב-18 באפריל 2007 נשלח מברק משגרירות ארה"ב בתל אביב שמסכם את פגישתו של יו"ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו עם חברי קונגרס ואת הביקורת החריפה שלו על ניהולה של מלחמת לבנון השנייה על ידי ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. "אם אולמרט היה מגייס מילואים, משתלט על השטח ומשמיד את חיזבאללה בדרום לבנון ואז נסוג, הוא היה היום גיבור," אמר נתניהו, "עכשיו הוא לא ישרוד פוליטית."

איזה גאון צבאי ומדיני היה נתניהו לעומת אולמרט. ורק שכח לציין את עזרתו של שלדון אדלסון וחינמונו "ישראל היום" באי-הישרדותו הפוליטית של אולמרט, שהוציא את הערמונים מן האש בלבנון ובעזה לקראת תקופת כהונתו של מדיחו ומשמיצו נתניהו."

[ציטוט מדברי אהוד בן עזר בגיליון 596]

שלום אהוד,

מאחר שאתה מתעקש בעקביות להציג את אולמרט כקורבן מיסכן, להלן מספר הערות עובדתיות לנ"ל – לצורך הפרופורציה, וככל שכוחו של פוליטיקאי הוא תבנית נוף תקשורתו:

א. בתקופת כהונתו התגייס "ידיעות אחרונות" לטובתו באופן טוטאלי – הרבה יותר מובהק מאשר התגייסות "ישראל היום" לטובת נתניהו מתישהו.

 (לגוף ההתגייסות הזו ראה מאמריי ב-news1:

http://www.news1.co.il/ShowTitles.aspx?FirstName=ספי&LastName=סגל.

אלה מנתחים לגופן כתבות של יאיר לפיד ונחום ברנע מאותה תקופה).

הארץ "רק" איתרג אז את אולמרט.

ב. באותה תקופה עדיין תפוצתו של "ידיעות" היתה הרבה יותר גדולה מזו של "ישראל היום" (זה חלף על פני "ידיעות" לפני פחות משנה). בהקשר זה, אפוא, הדמעות על תמיכת "ישראל היום" בנתניהו זורמות בוואדי שגדותיו הן "טובל ושרץ בידו" ו"דמעות תנין".

בנוסף ל"ידיעות" כל אמצעי התקשורת (אלקטרונית וכתובה) נטו אז, מי פחות ומי יותר, לטובת אולמרט בהשוואה לנתניהו: יותר – הארץ, ערוץ 2, ערוץ 10, מעריב, גל"צ. פחות – ערוץ 1 ורשת ב לקראת סוף התקופה.

ג. אכן, "ישראל היום" נטה (ונוטה) לטובת נתניהו, אבל בניגוד לזיקה בין אולמרט למוזס (ולמשפחת לפיד) שהוסתרה ע"י "ידיעות" ואולמרט, הידידות בין אדלסון לנתניהו היתה-מלכתחילה – לעין השמש. באופן זה נחסכה מציבור קוראי "ישראל היום" הולכת השולל הקולוסאלית שהוליך "ידיעות" את קוראיו בתקופת שלטון אולמרט.

ד. לא צריך לאהוב את נתניהו (ואני רחוק מכך) כדי לזכור את העובדות: הוא הקפיד על ממלכתיות ומעולם לא השמיץ את אולמרט בפומבי. חמור ממה שצוטט לעיל מתוך המברק אמרו לכל העולם, בין השאר, ועדת וינוגרד ושאול מופז.

ה. ככל שבאמת אמר מה שאמר לחברי הקונגרס – הדבר לא דלף לתקשורת ולכן לא היה חלק ממקבילית הכוחות שיצרו "ידיעות" ו"ישראל היום" בקרב אלקטוראט הישראלי. אי לכך טרונייתך נגד נתניהו היא טענה בחיטין למי שטען בשעורין, או, בשפת החבר'ה: מה הקשר בין מחט ל...

ו. מדיחו של אולמרט, ככל שלא היה זה הוא עצמו בשל שחיתותו (בשבילך – לכאורה...), היה אהוד ברק ולא נתניהו.

ז. תחזיתו של נתניהו בעניין שרידותו הפוליטית של אולמרט את המלחמה התבדתה: הוא שרד את תוצאותיה הפוליטיות ובסופו של דבר הודח בשל שחיתותו (נו טוב – לכאורה...) או בשל זו של "הצדיק" ברק.

* * *

תגובות נוספות למכתבה

 של הסופרת אורה מורג

ריקה ברקוביץ: בתקופת עבודתי כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות" שמעתי סיפור אישי מפי חברה, אישה שהוטרדה מינית בנעוריה ע"י חוקר משטרה, אליו הגיעה כדי להגיש תלונה. חברתי, בהיותה נערה חששה מאוד להגיש תלונה נגד אותו שוטר ולא סיפרה לאיש על התקיפה, גם לא להוריה. היא החליטה לשתוק ולא לשתף איש בתחושותיה הקשות מחשש לאותן תגובות ארסיות המוטחות היום בד"ר אינס.

"מי היה מאמין לטענה שלי נגדו?" היא אמרה לי בעיניים דומעות, וניכר היה בה שהיא נסערת וסובלת מעצם חשיפת הנושא בפניי.

כעבור שנים, כשנערה זו התבגרה והפכה לאם, נודע לה שאותו שוטר עומד לזכות בתפקיד בכיר מאוד בתחום החקירות במשטרה. בתקופה זו התלבטה קשות אותה אישה, שבינתיים בנתה לה בית חם וקריירה מצליחה, אם לפרסם את הסיפור. לבסוף החליטה שלא לפרסם את סיפורה, אותו סיפרה עד אז רק לבעלה, מחשש למתקפה תקשורתית נגדה וחשיפת פרטיותה.

במהלך שיחה זו, שהתקיימה בינינו, בעקבות מקרה אונס אכזרי של ילדה, היא הדגישה בפניי שבכל פעם שהיא שומעת על נשים או ילדות הנאנסות באכזריות, היא מצטערת על שתיקתה.

בימים אלה היא אמרה לי: "את רואה, אילו הייתי חושפת את הסיפור שלי, קרוב לוודאי שהיו תוקפים אותי ושואלים: למה? למה חיכיתי עם הסיפור כל כך הרבה שנים?"

ותגובתי למכתבה של אורה:

היום אני שומעת סביבי תגובות של אנשים המושפעים מהפרסום בכלי התקשורת, ונחפזים להציג את ד"ר אורלי אינס כ"זונה" ו"כאישה רעה", עוד לפני שהחקירה בנושא מוצתה והסתיימה. לצערי, גם אורה מורג עושה זאת, ואני מבקשת לומר לה:

אורה יקרה, הרי את עצמך לא היית בזירת ההתרחשות, ואינך מכירה את צפונות ליבה של המתלוננת ד"ר אורלי אינס. אני משוכנעת שכוונתך טובה – להגן על שמו הטוב של איש משטרה, אך אולי, אולי בעצם נכונותה לצאת עם סיפורה לתקשורת גם אחרי שנתיים, ד"ר אינס ראויה לפרס על אומץ ליבה. אולי המעשה האמיץ שלה יגרום לגברים סוטים ורעים לחשוב פעמיים לפני שהם מחליטים לנצל את כוחם ומעמדם כדי לספק את תאוותיהם חסרות השליטה ולמנוע פגיעה מבנותינו ונכדותינו. יש נשים רבות מאוד שמותקפות מינית ומעדיפות לשתוק מהסיבות הנ"ל. לדעתי, חשוב שנכבד כל אישה המוצאת לנכון להתלונן בנושא, ונמתין. אם בית-משפט ימצא שתלונת האישה אינה מוצדקת, והמואשם חף מפשע, רק אז יש להוקיע את האישה, ובגדול.

ריקה ברקוביץ

* * *

אהוד בן עזר שלום,

קראתי בפליאה את דבריה של הסופרת אורה מורג ואת התגובות לדברים אלו. הכותבים המכובדים, אולי לא שמו לב שד"ר אורלי אינס לא הגישה שום תלונה המתייחסת לאורי בר לב.

כמו כן, חייה האישיים בעבר ובהווה אינם מענייני התלונה, שהיא כן הגישה נגד מנכ"ל המשרד לביטחון פנים חגי פלג.

וכן, אני גאה בעמידתה האיתנה נגד מבקריה, שאינם בודקים ואינם חומלים.

אני מקווה שיהיה באורלי אינס הכוח להתלונן גם על כותבים וכותבות אלו, בנוסף על התלונות שהגישה נגד מפרסמי שמה, תמונותיה ופרטים אישיים ואינטימיים אחרים.

אלו הן הסיבות שבעטיין נשים אינן מתלוננות.

אני מקווה שדבריה של ד"ר אינס לגבי אמירת "לא" מספיק ברורים.

נילי גולן

web@my-daata.com

* * *

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית

כתב-העת העיוני-ספרותי של מסדר ז'בוטינסקי

הופיע זו הפעם ה-180!

180 גיליונות, 48 שנות הופעה רציפה, ארבעה גיליונות מדי שנה (למעט הפסקה קצרה אחת), 128-144 עמודים בכל גיליון – זהו המאזן עד כה של כתב-העת הוותיק שמוציא לאור מסדר ז'בוטינסקי. הישג נדיר, כמעט חסר תקדים, בנוף התקשורת וכתבי-העת בעברית. "האומה" הינו רבעון שמתמיד בהופעתו, תוך שמירה על איכותו ורמתו, ומופק באמצעים מינימליים. העורך מזה 11 שנה הוא יוסי אחימאיר. בגיליון החדש, שהופיע עתה לקראת חג החנוכה, 136 עמודים, וכרגיל משתתפים בו מגוון של כותבות וכותבים, 27 במספר, בתחומי ההגות, המחקר, הספרות והשירה.

בתוכן – בין השאר: בפתח הגיליון – מדינה משגשגת, מדינה מאויימת

ח"כ דניאל איילון – מחסום בפני המבקשים לפגוע בלגיטימיות של ישראל

ד"ר חיים שיין – אזרחות ונאמנות

עו"ד עמנואל ויזר – שלושת הציוויים של "שמשון"

יוסי אחימאיר – אלתרמן ומגד נגד עוז וגרוסמן

גבריאל שטרסמן – פרשת הנשיא קצב

מנחם שריד – וייצמן וז'בוטינסקי על המטרה הסופית של הציונות

ד"ר ריקה יצחקי-הראל – המאבק על כוח יהודי עצמאי

יוסף אורן – האותיות הכנעניות האובדות

ד"ר אהרון יפה – ויכוח בין הרמב"ן ומומר בברצלונה במאה ה-13

ביקורת ספרים: יוסף קיסטר, ד"ר שרה אוסצקי-לזר, ניר מן, יוסי ברנע

סיפור, שירים, בימת קוראים, ועוד...

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להזמנות: misdarj@gmail.com

ת"ד 21769 תל-אביב, 61217 / www.ha-umma.com

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק י"א / חלק ראשון

לקראת סוף הלילה מתגברות נחירותיו של אליהו שפירא. הוא שוכב, ראשו על כר גבוה, ידיו שלובות על חזהו השעיר, נחירותיו העזות פורצות מהחדר ובוקעות את הערפל הזוחל בין ארבעת הבתים בשכונה הקטנה, ומעליהם. הקול היחיד שעוצמתו מתחרה בנחירותיו הוא קול חריקתו של מנוע הבאר. סיבובי המשאבה מואצים בתנופה עד שמגיעים למהירות הקבועה, ואז הופכים לזמזום חד-גוני. אך נחירותיו של אליהו שפירא אינן מגיעות למידת שוויון שכזו אלא מסתיימות מדי פעם בתרועת היחנקות מפחידה שמעירה אותו לרגע. אחר-כך נופלת דממה והוא שב ונרדם. לאט-לאט מתחדשות נחירותיו, וקולן הולך ועולה עד לשיא חדש.

שושנה החיוורת עומדת ליד החלון, המוצף עתה ערפל סמיך, קריר, מדיף ריח של לחות. כל הלילה היא עומדת. מאחוריה היא שומעת את אליהו. כל פעם שהוא מגיע לשיא, ונחנק – היא מסובבת את ראשה לראות אם טרם מת, וכשהיא שומעת כי נשימתו התחדשה, היא שבה להתבונן החוצה מבעד לחרכי התריס השטופים לובן אפור של שחר מעורפל. לפנות-בוקר מסתיימת נחירתו בתרועה עזה במיוחד, הנשמעת כאילו התפוצץ בחזהו קרום פנימי או כמכה הקורעת עור של תוף. רגע הוא שוכב דומם כמת, ומיד מתעורר בהשמיעו קול יניקת אוויר ומציצתו, "פה, פה, פה, פה..." – כמו לאחר צלילה ממושכת.

 "רוז'קה?" הוא מתיישב במיטה, מבולבל ורועד.

 "כל לילה, כל לילה אתה נוחר, כמו חזיר, בורח לך אל השינה ומשאיר אותי לבד עם המחשבות על כל המשפחה שלי שלא באה משם ולא תבוא משם כבר לעולם."

 "נבהלתי. חלמתי שאני נחנק." פיו יבש וקולו צרוד. "שוב לא ישנת כל הלילה?"

 "ואם הייתי רוצה לישון הייתי יכולה? לא היה לילה. כל הזמן הסתובבו כאן בחוץ אנשים וילדים, וגם חמור, כמו באמצע היום."

 "מה? מה קרה?"

 "שמעתי אומרים, חטפו איזה אנגלי, מייג'ור."

 "אז למה את שותקת?" חולפת בו שוב צמרמורת.

 "מה אתה קם? עוד לא הגיעה השעה שלך להתעורר לעבודה."

 "אני מתחיל להבין. מוכרחים למצוא את שפילר או הורביץ או קפלן או אפילו מאיירסון. יש לי חשד כבד איפה זה יהיה. אני מכיר אותם – פשוט שומטים ארגז, ככה, אכזרים."

 "על מה אתה מדבר?"

 "על התלייה, רוז'קה. אני כבר כמה ימים שם לב שיש תנועה מוזרה שם למטה, במרתף של בית-האריזה, איפה שאני עובר בדרך לגן-הירק וחזרה כמה פעמים ביום. אפילו רציתי לשאול את בן-עמי, מה פתאום? הלא בקיץ אף אחד כמעט לא נכנס לבית האריזה?"

*

 "איך אתם חושבים לתלות את הגוליית הזה?" שואל הקאובוי.

 "אם בכלל... עוד לא קיבלנו אישור."

 "בסדר, אם – "

 "בדרך התורכית."

 "מה זאת אומרת?"

 "יש שתי שיטות לתלות בן-אדם," מסביר ארקאדי. "אצל האנגלים זאת מכונה שלימה. מהדקים את קשר העניבה על הצוואר, מפעילים ידית של מנוף וככה שומטים דלת מתחת לבן-אדם, וכשהוא נופל בבת-אחת לחדר למטה, הוא מקבל זץ כזה שהמפרקת שלו נשברת והוא הולך קפוט בבת-אחת, א-פייגר. אם היה כאן מכשיר כזה, בחיי שהייתי עושה לו טובה ותולה אותו כך."

 "תפסיקו כבר," אומר השחור. "אולי הוא מבין עברית? אני לא מאמין לו שהוא שותק כל הזמן. גם בחקירות העמיד פנים שלא יודע מלה עברית."

מורטון המשופם יושב כפסל על בוקסה ליד קיר הבטון החשוף של המרתף. פיו ועיניו חסומים.

 "עלא-פאטה שיבין. מה אכפת לנו? הוא בכלל מתנהג כמו אחד מיואש, או שיודע שזה מגיע לו," ממשיך ארקאדי. "אצל התורכים זה היה הרבה יותר פשוט, רק שהם עושים את זה בדרך-כלל תחת חצובה של עמודים, בכיכר של עיר. נעמיד אותו על בוקסה, נקשור לצוואר שלו את העניבה של החבל המחובר לקורה בתקרה, וכאשר נזיז לו מלמטה את הבוקסה, הוא יסתובב קצת עם הרגליים באוויר עד שייחנק ויצא לו מכל החורים, אתה גם תראה שיעמוד לו ככה, שממש יתיז לך את הזרע..."

 "די, תפסיק, ארקאדי, אני כבר הולך להקיא... גם כך הראש שלי עוד מסתובב מהמכה של הזרג הזה מהעמק, רפי, יחרב-ביתו."

 "אני צריך להשתין," מכריז לפתע מורטון בנהמה חנוקה, מבעד לבד החוסם את פיו.

 "אתה רואה!" אומר השחור.

 "בוא," מקים ארקאדי את מורטון, שצולע איתו לקצה האחר של המרתף, במקום שמרוכזים סולמות-הקטיף והיריעות הגדולות שאוטמים בהן עצי-הדר כאשר מחטאים אותם בגאז ציאן-קלי, נגד כנימות. הבריטי במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים עד קרוב לברכיו. על חזהו חגורת-העור האלכסונית, בחגורת מותניו – הנרתיק הריק של אקדחו. פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ואחרת על ברכו.

 "אל תשחרר לו את הידיים," מזהיר השחור. "לי הוא נראה כמו מי שחושב כל הזמן איך לברוח."

 "אל תדאג. בידיים שלי אני אפשיל את השמוק הערל שלו ואכוון לקיר."

 "אל תשכח לנער לו בסוף!"

לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. "אתם רואים?" אומר השחור לארקאדי, לסבל, לאלי הארוך ולקאובוי, "ידעתי שבסוף מישהו ילשין!"

 "אתה כבר מתחיל לחרבן במכנסיים? אל תהיה דוראק! – טיפש! – חכו," ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.

 "משורה..." לוחשים מבחוץ.

 "תפדל, יא-חביבי," ארקאדי הנמוך פותח, ומעליו, במדרגות, מתוך ענן ערפל השט באוויר, בוקעת דמותו הנחשית ושקועת-הלחיים של מקס רוזין.

*

 [במקום הזה לתאר: אחרי שמקס עובר בכביש, עכשיו רץ בו אליהו שפירא בדרכו לבית-האריזה. הערבי על החמור, שמוליך את אורחת הגמלים, שומע קודם מתוך הערפל את נקישות נעלי-העבודה הגבוהות של שפירא, שעקביהן מפורזלים בפרסות-ברזל. "אללה אכבר, שופתי כמאן מג'נון!" הוא חושב שהיהודים השתגעו, שהם מתרוצצים לפני עלות השחר בכביש הריק. לתת עוד פעם את אורחת הגמלים צועדת לאיטה מאום-אל-זעתר ליפו, עמוסה אבטיחים. להשמיע את קול הפעמונים בצוואריהם, שבוקע הפעם מתוך הערפל. לכסות את הסצינה בערפל ששייך לשליש האחרון של הלילה. לשאול את שאול חומסקי אם ערפל כבד יכול להתחיל בלילה, עוד לפני הזריחה. לבדוק אם אפשר כבר לשמוע עכשיו, ממזרח, את נביחות כלבו של הורביץ. לזכור ששפירא פוגש את שפילר שמזעיק את קפלן ואת הורביץ ואת רפי המ"מ לפני שהוא מתחיל לרוץ לבית-האריזה.

חאלאס, נמאס לי לתזמן רומאן לפי שניות. מה אני, במאי קולנוע? ואם מישהו יקרא את הספר הזה בעוד שנים רבות – האם יהיה לו בכלל מושג שרציתי לכלול בו עוד הרבה דברים נוספים, לדורות הבאים – שיישאר גם ממני קצת, באופן פרטי, בסגנון אישי, מין גיחי-גיחי שובב, קפריזי, שהצפנתי בתוך תיבה קטנה, שאפשר לפתוח אחרי המבול ולמצוא שם אותי נטו, במקום המלמולים הספרותיים הנמצאים בכל רומאן חשוב, שוב הסתבכתי?]

*

הסבל מטפס על סולם-קטיף, משחיל חבל בקורה שבתקרת המרתף וקושר אותו. השחור מניח מתחת לחבל שתי בוקסות זו על גבי זו. אלי הארוך, שקומתו כשל הסרג'נט הבריטי, עולה ועומד זקוף על הבוקסות. הסבל, הניצב עדיין על סולם-הקטיף, מודד את קשר העניבה על צווארו של אלי הארוך.

 "תיזהר! יא שוואנץ!" לוחש הארוך, צווארו נתון בחבל, כאשר השחור מזיז שלא-בכוונה את הבוקסות.

ארקאדי מסיר את המטפחת המכסה על עיניו הירוקות של מורטון, שיושב בלי-ניע על בוקסה, ליד הקיר. אחר-כך משחרר ארקאדי את הגופייה שסותמת את פיו. הבריטי, שידיו קשורות עדיין מאחורי גבו, מזיז בצמרמורת את ראשו, ושפמו הלח רועד – כשהוא מבחין בהכנות הנעשות מולו במרכז המרתף. ערפל לבן סותם את שני החלונות שקודם הזליפו פנימה אור ירח. אדי הערפל, כמטליות-ענן קטנות, שטים פנימה וממלאים את החלל האפלולי. הם מותירים למעלה רק שני כתמי-אור מטושטשים, שאינם מצליחים להעביר את אור הזריחה.

 "קום!" פוקד עליו ארקאדי. "אם תצעק, איש לא ישמע אותך. ואני אחנוק אותך מיד, בידיים שלי."

הבריטי קם.

 "עכשיו!" פונה ארקאדי לשחור.

 "חזית השחרור הלאומי תולה אותך עד צאת נשמתך בגלל חבריך שלא נשמעו לאזהרות שלנו. לפני שעה העלו לגרדום בירושלים את חברנו הלוחם נבות בן-יזרעאל. הלאה האימפריאליזם הבריטי! יחי העם העברי!" מדקלם השחור בעל-פה דברים ששינן בזכרונו.

 "כבר? עכשיו..." שואל מורטון.

 "כן."

 "חשבתם על כל התוצאות?"

 "קיבלנו פקודה."

ארקאדי מניח בוקסה ליד הבריטי, עולה עליה כדי להגיע שוב לראשו, ומבקש לכסות שוב את עיניו. הסבל מחכה על הסולם, להדק את העניבה על הצוואר של מורטון, כאשר יעלה על שתי בוקסות ויעמוד זקוף.

 "אין לי אפילו זכות למשאלה אחרונה?" שואל הבריטי.

 "זה תלוי. ארוחה אחרונה אין כאן."

 "אני מבקש למסור לגברת מאיירסון הצעירה: 'דניס ביקש להגיד לך שמעולם לא שכח את הפגישה במלון עדן בירושלים.' ולאשה ויוי דהאן מכפר-מאהלר למסור שאני מכיר באבהותי על בתה אילנה והיא יכולה לשאת את שם-המשפחה שלי ולכתוב על כך למשפחתי באנגליה."

 "מה זה, אתה, שעינית בחורים שלנו בחקירות, אוהב יהודים?"

 "הוא אוהב יהודיות! הערל הזה."

 "אני רק מילאתי את חובתי. אני חייל."

 "איזו חובה, לזיין? טפו!" יורק ארקאדי בתיעוב. הוא קושר את הכיסוי על עיניו של הבריטי, ומהדק היטב. "אתה חצוף, מורטון. גם רגע לפני המוות, כשאתה רועד כולך, אתה מספר לנו על יהודיות שדפקת ואתה חושב שנסכן את עצמנו למסור להן דרישת-שלום אחרונה ממך? – אתה רואה את הבחור הזה?" הוא מצביע לעבר הקאובוי. "הלילה הוא גזז את השערות של ויוי השרמוטה, האמא של הממזרה הקטנה שלך. יאללה, עלה על הבוקסות כמו גבר, ואתה יכול לשיר לעצמך בשקט את God save the king שלך – "

 "אם כך, אני מבקש לפחות שיורשה לי לעשן בפעם האחרונה."

ארקאדי מפשפש בחולצתו של הבריטי, למצוא חפיסת סיגריות.

 "ואללה, תתלה כבר את הגוי הזה," רוטן בלחישה עצבנית אלי הארוך, שיורד מהגרדום לאחר שנסתיימה המדידה. "אני הולך עוד מעט להקיא ממנו. מה אתה ממזמז את הזיין האנגלי הזה?"

 "אין לי סיגריות," חש מורטון את ידו של ארקאדי הנוברת בכיס חולצתו ומוסיף: "אני מעשן מקטרת."

 "אין לו שום זכות לקבל דחייה על עישון," אומר הסבל מלמעלה. "הוא רוצה רק להרוויח זמן. בגלל הקונצים שלך – בסוף עוד יתפסו אותנו על חם."

 "אנחנו מחתרת, לא אונטרוועלטניקים. גם הכבוד חשוב, וההדר. איפה המקטרת?" שואל ארקאדי בשלווה.

 "בגרב ימין. הטבק והמצית בכיס המכנסיים, מאחור."

 "רק עשר מציצות!" מזהיר ארקאדי.

 "או.קיי."

 "אל תשתמש במצית שלו," מזהיר השחור. "מי יודע, אולי זה מתפוצץ."

ארקאדי הנמוך, שעדיין ניצב על הבוקסה, שולף את המקטרת מהגרב ואת כיס-הטבק מאחור, מפטם אותה, תוחב בפיו של מורטון, מאהיל בכף ידו ומצית אותה בגפרור.

 "תיזהר שלא תצית לו את השפם!"

הערפל הסמיך ממלא את המרתף נתזי מים זערערים, שמרחפים באוויר ומקשים על ההצתה. מורטון יונק מהפומית, ולאחר נסיונות אחדים הטבק בוער וריח העשן החריף מתערבב בריחות המרתף הקודמים ובאוויר הלח.

 "אולי תתחיל כבר לספור?" רועד השחור.

 "קודם שיעלה, דוראק! נקשור לו את העניבה. אז תתחיל הספירה."

ארקאדי יורד מהבוקסה, ופוקד על הבריטי, שעיניו מכוסות, לעלות עליה כמו על מדרגה, וממנה לעלות לגרדום, המורכב משתי הבוקסות. מרגע שראשו של מורטון מגיע לטווח ידיו של הסבל, העומד על הסולם למעלה, מרווח הסבל את העניבה, ומלביש אותה על צווארו של הסרג'נט, כל זאת מבלי לגעת בשפמו או במקטרת המעלה עשן בפיו. הוא מהדק קלות את העניבה, ויורד למטה.

*

כאשר מאיירסון ובן-עמי חוזרים לטרקלין, פניו של בן-עמי אפורים כעשן הסיגריה מטוסיאן שהוא מעשן, ומאיירסון נראה מודאג מאוד, וחיוור.

 "אתה צריך לחזור לישון, ג'ייקוב," מתפרצת ליזה. "אתה לא נראה טוב. אתה לא בריא!"

 "חוששני שאף אחד לא נראה טוב הלילה," מבקש בן-עמי סליחה מהנוכחים ויוצא בגו כפוף, כאילו משהו הלם בו.

מאיירסון אומר לליזה: "עוד מעט, עוד מעט. יש לנו אורחים." הוא פונה למייג'ור העייף וללויטננט: "אני יודע שבאופן רשמי אסור לנו להאזין לרדיו של הטרוריסטים, אבל אנחנו מוכרחים לשמוע אם הם מודיעים עכשיו משהו בשידורים שלהם. שפילר סיפר לבן-עמי, שהורביץ מצא הלילה את האקדח של מורטון."

כבר לפנות-בוקר. הערפל מתעבה. ג'ו, במשקפיו בעלי מסגרת הזהב הדקה, גוחן על מכשיר הרדיו הגדול, מטפל בו באצבעותיו העדינות ומצליח לבסוף לקלוט את אותות המשדר החלש של קול חזית השחרור הלאומי, לפי המנגינה: "עוד לא אבדה תקוותנו. עוד לא אבדה תקוותנו. עוד לא אבדה תקוותנו..."

לאחר האות החוזר של ההמנון, מודיעה הקריינית: "קול חזית השחרור הלאומי, למה נירא מוות? – הן מלאכו רוכב על כתפינו! – השלטון הזר לא שעה לאזהרותינו ותלה הלילה את חברנו הלוחם נבות בן-יזרעאל. בתגובה הוציאה חזית השחרור הלאומי להורג בתלייה מייג'ור אנגלי. כל האחריות על מותם של השניים מוטלת על ממשלת הוד מלכותו! תמוגר מלכות אלביון הרשעה! הלאה האימפריאליזם הבריטי..."

פניהם של כל הנמצאים בטרקלין הגדול של מאיירסון הם עתה חיוורים-אפורים, כערפל שנשקף מהחלונות המרושתים, וכולם נדהמים. ג'ו הצנום מנסה אפילו לצחוק – "הלא המייג'ור נמצא בחברתנו! – אחרת, כל הצבא הבריטי כבר היה בדרך לכאן, להטיל עוצר ולחפש תחת כל עץ ביוספיה?" – אבל מבטיהם החמורים של השאר בולמים אותו, ומבחוץ גם נשמעת איזו צעקה נוראה –

*

 "מעכשיו," אומר ארקאדי, הניצב בגובה רגליו של הבריטי. "מתחילים לספור את המציצות האחרונות שלו, יחד – ואן... טו... טרי..."

אור השחר החודר דרך שני החלונות בוקע במעט את הערפל, אך הבריטי, העומד על שתי הבוקסות, גבוה מאוד וראשו נראה כמו קצה מגדל המעלה עשן, וקשה לראות את טבעות העשן משום שהן נבלעות בלובן הנתזים הזעירים המרחפים באוויר סביבו.

*

מזיע ורועד מהתרגשות מבוסס מקס רוזין בחול הפריך, המכוסה קרום רטוב, עולה מבית-האריזה בדרך שעוברת ליד הבוסטר, בין הפרדס לבננות, ומוליכה לשער המזרחי שבחומת האחוזה. המפתח עדיין בידו. מה פתאום? האם הוא סגר על מנעול את המרתף מבחוץ? מה היה שם? מי היה שם? מה קרה? במה הוא לא אשם? – הוא שומע נביחות, קולות. מתוך הערפל צועדים מולו בשורה חזיתית, לרוחב דרך-העפר – קפלן, רפי המ"מ, ספקי, שפילר הנוטר, והורביץ, הפעם רגלי, רק עם הכלב.

 "מה אתה עושה כאן, מקס?" שואל הורביץ, שההליכה קצת קשה עליו, לאחר הרכיבה הממושכת.

 "יש לי מרידן, טחורים. אני מוכרח לצעוד שעה לפני השחר... שתהיה לי בבוקר יציאה קלה..." הוא רועד, פיקת גרונו עולה ויורדת, הוא מדבר בצורה מוזרה – ופולט נפיחה מכוערת, שמעוררת פרץ נביחות עליז מצד הכלב.

 "איפה הסרג'נט?"

מקס ממשיך לרעוד ושותק.

 "עזבו אותו," פוקד קפלן.

 "אני מרגיש שהוא יודע משהו," מתעקש הורביץ. הוא תופס בלחיו השקועה של מקס, מצליח בקושי לאסוף שם קפל-עור רפוי, ומושך בה וצובט. "יותר מדי דברים מפוקפקים נדבקים אליך בזמן האחרון, מקס. אני במקומך הייתי נזהר מאוד."

 "תוריד את היד שלך, הורביץ! באיזו רשות אתה משפיל אותי ומטיח בי האשמות-שווא?"

 "עזוב אותו! אין זמן. כל רגע יקר," מזרז אותם קפלן.

*

 "פור... פייוו... סיקס..." סופרים יחד החמישה העומדים סביב על רצפת המרתף.

המשך יבוא

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אולי תהיה ברכה אחת באוויר המזוהם בענני עשן ופיח אחרי השריפה. כאשר יתחילו גשמי החורף, וכמצופה אולי כבר היום, יום שני, הם יהיו חזקים ועשירים יותר בזכות הטיפות הרבות שתיווצרנה סביב גרגרי הפיח. כבר היו לכך תקדימים לאחר התפרצויות של הרי-געש, שענני העשן והפיח שפלטו לאטמוספירה גרמו לגשמים ולשטפונות עד שיש המנסים לייחס גם את המבול המקראי לתופעה שהתרחשה לאחר התפרצויות וולקניות אדירות. תקנו אותנו אם אנחנו טועים.

* ומחשבה נוספת שעולה היא שאולי הטרסות החקלאיות שעיטרו את הגבעות וההרים של ארץ-ישראל מתקופת המקרא ועד תום תקופת מרבית החקלאות הערבית בארץ [ושקיימות עדיין באזורי גפנים רבים באירופה] – אלה שמרו טוב יותר על משק המים של הארץ השחונה ועל מניעת השריפות בה, מאשר החורש המלאכותי שבא במקומם, ולכן בכל מקרה עדיף חורש ארץ-ישראלי טבעי, כפי ששב וקרה במדרונות שער הגיא לאחר השריפה הגדולה, מאשר חורש מיוער צפוף של עצי מחט גבוהי צמרת.

* ואיך זה שלא קראנו ולא שמענו לאחרונה שהתקציבים לאי-הקפאת הבנייה בהתנחלויות, בירושלים ובכביש מיספר 1 בקטע לטרון-ענבה – הם האשמים במחדל של שריפת יערות הכרמל כמו גם, זה כבר הוכח – באי-עצירת תוכנית הגרעין האיראנית?!

* מומלץ מאוד לקרוא מפעם לפעם את אחד הסיפורים הטובים ביותר של א.ב. יהושע – "מול היערות" המסתיים בשריפה ענקית כתוצאה מהצתה של יערות קק"ל הנטועים על חורבות כפר ערבי – בידי ערבי.

* "הארץ אונליין", יום שישי, 3.11. – "משעות הצהריים ועד שעות הערב המאוחרות פרצו ברחבי הגליל יותר מעשר שריפות. במשטרה חושדים כי חלק ניכר מהן פרצו כתוצאה מהצתות מכוונות. מפכ"ל המשטרה רב-ניצב דודי כהן הנחה היום [שישי] את מפקדי כל המחוזות להיערך לאפשרות של הצתות מכוונות נוספות במחוזות השונים. ההערכה היא כי גורמים עויינים מבקשים לנצל את המאורעות בכדי לייצר מוקדי שריפה נוספים. מחקירה ראשונית של חוקר שריפות של כיבוי אש שהחלה כבר אמש, עולה ההערכה כי השריפה הגדולה בכרמל התפתחה כתוצאה מרשלנות."

* מרטין בובר אמר פעם לבני קיבוצים, בשיחות עימם שהתפרסמו בכתב-העת "שדמות" (וקטעים מהן שבו ונדפסו ב"אין שאננים בציון"] – "אתם רוצים להוציא את היסוד הטראגי מן החיים, וזה בלתי אפשרי."

 ברור שמי שבן-משפחתו נהרג או נשבה, שביתו נשרף או נהרס – יצעק ויצעק על אסונו וגם ימצא אשמים שגרמו לכך – אבל בגדול, אין שום אפשרות להבטיח ביטחון של מאה אחוז, ואולי אף לא של חמישים אחוז, לכלל אזרחי ישראל. ביטחון מפני שריפות-ענק; ביטחון מפני אסונות-טבע דוגמת רעש אדמה עז שעלול להיות קטלני מכל קודמיו כי מעולם לא היתה הארץ בנוייה ומאוכלסת בצפיפות כפי שהיא כיום; ביטחון מפני מתקפת אלפי טילים על ישראל בבת-אחת מכל עבריה, והרי חלקם מצויים כבר בכוננות לחדור אליה ולהשמידה.

לא. אין ביטחון מלא. ואם מול האוייבים שלנו יש לנו לפחות כוח הרתעה, להחזיר להם מיד את מה שהם מנסים לעשות לנו – הרי שאין כוח הרתעה נגד רעש אדמה או צונאמי. האסונות המתרחשים ברחבי העולם יוכיחו זאת. ודי לראות אילו טלטלות קשות עוברות אפילו מדינות מפותחות באירופה ובאמריקה, נוכח תופעות טבע בלתי נמנעות של שלג, סופות, התפרצויות הרי געש, שיטפונות והוריקנים. צריך כמובן להצטייד במירב אמצעי ההגנה-מראש וגם במירב אמצעי ההרחקה והחילוץ האפשריים, אבל אין ולא יהיה ביטחון של מאה אחוז, ואולי גם לא של חמישים אחוז. אלא אם כן, למשל, כמו בראשיתה של שריפת חנוכה בכרמל, ישהו כל הזמן לפחות שני מטוסי תצפית בשמי ישראל – וידווחו על כל שריפה ממש בתחילתה, ושני מטוסי כיבוי יעמדו בכוננות מלאה בבסיס חיל אוויר שלנו ומיד ימריאו – כך שיגיעו תוך דקות אחדות למקום הצתת הגפרור וסילון העשן הדק – ויצליחו לכבותה.

* כיתות ג'-ה' למדנו בבית-הספר בצופית, כי גרנו בקלמניה. כל חנוכה היה מתקיים מצעד לפידים לכל ילדי בית הספר שהיו באים גם משדה ורבורג וגן חיים ואפילו מפרדס תל אשר, [שם גרה משפחת דוסטרובסקי, אשתו, שני בניו ובתו, ירחמיאל, צביקה וטטה – של מי שלימים היה הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, רא"ל יעקב דורי]. לכל ילדה וילד היו מכינים בבית לפיד, אם איני טועה זו היתה קופסת שימורים ריקה מסומרת למקל גבוה ובתוכה סמרטוט טבול בנפט. והיינו צועדים מבית הספר עד לבית העם שבראש הגבעה ושרים: "אנו נושאים לפידים!" – וכל המבוגרים היו מלווים אותנו משני הצדדים או רק עומדים לראות את התהלוכה. מדינת ישראל טרם קמה אז, והיתה גאווה עצומה במצעד הלפידים, כהכרזה של עצמאות וחופש!

"אנו נושאים לפידים בלילות אפלים / זורחים השבילים מתחת רגלינו / – ומי אשר לב לו הצמא לאור / ישא את עיניו ויבוא אלינו לאור / ויבוא! // נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו ההרה עלינו / מעינות האורות הגנוזים גילינו / נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו / בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור!"

* לפחות תועלת אחת יש בשריפה שכילתה חלק ניכר מיערות הכרמל, והיא – שבשנים הקרובות לא יהיה אפשר לשרוף אותם פעם נוספת, ובכך הוסר חלק מתוקפם של איומי החיזבאללה ואויבים אחרים, הסבורים שאפשר להילחם בנו על ידי שריפת יערותינו.

הפסימיסטים אומרים: נחשפה חולשתנו עם בצורך בהזעקת העזרה הבינלאומית. ואילו אופטימיסטים אומרים – לאור הסולידריות איתנו, והעזרה המהירה שקיבלנו, בייחוד ממטוסיהן הענקיים של רוסיה וארה"ב, כדאי מאוד לא לנסות לשרוף אותנו כי זה רק מחזק אותנו!

* אין שום צורך בוועדת חקירה כדי לבדוק מה קרה ומי אשם. צריך ועדת מומחים שתקבע בהקדם מה ואיך צריכה להיות כבר בעתיד הקרוב מערכת הכבאות בישראל. ראוי אולי אפילו לקבוע שר לכבאות בישראל, כמו השר לביטחון פנים, אשר לרשותו יועמד צבא של כבאים ושל אמצעי כיבוי, ושיוענקו לו תקציבים כמו לשב"ס, למשמר הגבול ולמשטרה, ושיגויסו אליו גם חיילים מהשירות הסדיר והמילואים, ובתיאום עם שירותי הכיבוי של צה"ל.

* אנחנו מבקשים ממבקר המדינה השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס לנהוג בצניעות בחקירת נסיבות השריפה בכרמל ובמה שקדם לה, ושהשתן לא יעלה לו לראש ושלא יעשה מכך חגיגה תקשורתית, כהרגלו, וגם אין צורך שיצטלם לשם כך לעיתונות במדים של צה"ל.

* האם הקטע הזה, "סתומות" – מבויים או אמיתי? נאמר עליו: "לא להאמין איזו בורות. פיתחו את הקישור ולא תאמינו שבנות אלו עברו את מערכת החינוך בארצנו. לאן הגענו. היכן השורשים. איזו שטחיות. לא להאמין." 

http://www.youtube.com/watch?v=E04tmKsXbEI&feature=player_embedded

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,070 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל