גיליון מס' 599

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, ה' בטבת תשע"א, 12 בדצמבר 2010

עם צרופת "שבת בשבתו" ובה זאב וולק על התלם העברי הראשון, וצרופת מצגת "הכרמל נשרף".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

הגיליון הקרוב ייתכן שיתאחר במקצת ויופיע רק במהלך יום חמישי, 16.12, או ביום שישי, 17.12, ויובא בו – לכבוד גיליון ה-600, (וזאת לראשונה לאחר שנים רבות) – כליל הסונטות הנהדר של יוסי גמזו, אחת משכיות החמדה של השירה העברית: "פַּעֲמוֹנֵי עֵין-כָּרֶם", סיפּורו המִסתורי של הנזיר אַנְדְּרֵיאַס אַנְגֶ'לוֹ דוֹנָאטִי מן המאה הי"ח.

עוד בגיליון: אלישע פורת: מכתב נשכח משוק הפשפשים.

תקוה וינשטוק: מודעות בחוצות.

יוסי אחימאיר: 1. חוקוק חקוקה בזיכרון נעורים. 2. "בקה": יו"ר הכנסת של כולם. // ישראל סמילנסקי: קלות הדעת של מנהיגינו ביחס לביטחון העורף.

שושנה ויג: סמנטיקה של מלחמה. // ידידיה יצחקי: לאן אנחנו הולכים?

יוסף חרמוני: סמולנים – נמאסתם! // יוסי גמזו: סוֹף-סוֹף...

רון וייס: מתי דוד זקוק לחינוך פשיסטי. // יעקב ברזילי: בְּדִידוּת.

דינה קטן בן-ציון: איוו אנדריץ'. // איוו אנדריץ': מתוך פרק ה' ברומן "גשר על הדרינה", מסרבית/קרואטית: דינה קטן בן-ציון.

רונית בכר-שחר: צַוָּאַת אֲבִי. // אורי הייטנר: מצע משותף.

אוריה באר: 65 שנה לפתיחת משפטי נירנברג.

יהודה בורשטין: על שכונת מחלול שלי, לאליהו ציפר.

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994,

 פרק י"ב ואחרית דבר.

כאשר מתחילים הגשמים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

כבוד שר החינוך גדעון סער

כבוד שרת התרבות לימור לבנת

לפני שאתם מתגייסים להצלת הסופר והספר העברי וקובעים ועדות וחוקים מיותרים – אולי תעשו קודם לכן את המוטל עליכם ותשלמו כבר לסופרים העבריים את מה שמגיע להם, את התשלומים על השימוש בספריהם כלומר על השאילות בספריות הציבוריות בשנת 2009 שהסתיימה כזכור כבר לפני כשנה, ותוסיפו גם ריבית פיגורים, כפי שנוהג בנו מס הכנסה!!!

* * *

אלישע פורת

מכתב נשכח משוק הפשפשים

"אלוף" הזמר העברי, החוקר אליהו הכהן, מצא לפני איזה זמן מכתב נשכח בשוק הפשפשים. הוא שלחו אליי, ואני מביאו כאן:

24 באוקטובר 1967

לאבא קובנר, השלום והברכות.

סלח-נא שלא עניתי עד-כה על הזמנתך להשתתף ב"מאסף" ח': האמת היא, שעד לימים האחרונים ממש הייתי שקוע עדיין בעסקי-המלחמה, כך מבחינה מעשית פשוטה, כמשמעה, וגם מבחינה נפשית לא יכולתי להתפנות לשום עיסוק אחר. אך מובן, שצריך לשוב ל"חיים כתיקנם" – אם רק יניחונו ולא ניקרא בקרוב לצאת שוב... אך על פרשה זו וכל הכרוך בה – בפעם אחרת. ובאמת, מתי נזדמן פעם לשיחה? – אני מצדי מבקש זה-מכבר לעשות זאת, אלא שבעוונותינו הרבים, לא נתפנה הזמן לכך...

ובאשר להזמנה עצמה: למען האמת, לא נעניתי עד עכשיו להזמנת העורכים להשתתף ב"מאספים" הקודמים, ולא הצטערתי על כך. כל "מאסף" נראה לי, בדומה לקודמו, מעין "כלבויניק" מקרי של "יצירות" סתמיות, שהתנאי העיקרי להשתתפות בו היה – החברות ב"אגודת הסופרים" (שאני אגב, איני חבר בה, עד היום...)

ואולם מאמין אני שאוכל לסמוך, גם על עצם היותך-אתה העורך של ה"מאסף" לשנה זו, וגם על דבריך אליי, שהפעם יהיה הוא שונה מקודמיו ושתוכר בו באמת ידו של עורך, שאינו רק המלביה"ד. מובן שבאמרי זאת, אני "מסתכן", כיוון שלדעתי רשאי וצריך העורך לדחות מה שאינו ראוי, אם בשל רמתו ואם בשל הקו-המנחה את "המאסף" המסויים – ופירושו של דבר, גם את "יצירתי", שלי. אלא שמוטב כך מאשר לשלוח משהו, בידיעה שיתקבל בכל-מקרה...

ברגע זה מתקשה אני אומנם להחליט מה אשלח: אם סיפור שאני עמל על התקנתו לדפוס, ועניינו פגישה-מחדש עם ירושלים (אך שנכתב לפני "מלחמת ששת הימים" – על זו כשלעצמה איני מסוגל עדיין לכתוב מאומה!); או מסה – ליתר דיוק, פרק ממסה – שסיימתיה לא-מכבר, ועניינה הכללי הוא בסארטר, כפילוסוף-מדינאי, אך פרק הסיום שלה דן באופן כללי יותר בזיקה שבין "פילוסופיה-מוסר-אידאולוגיה", לבין עסקי-מדינה, ודומני שיש בה מקצת-עניין גם לגבי פרשיות אקטואליות בימינו-אנו, בישראל.

מכל מקום, אני מניח כי יש בידי עוד שהות-מה להחלטה ולבחירה, ואילו השתתפותי מובטחת לך בזה – מובן, אם רק יכשר חיבורי בעיניך, ככתוב לעיל.

ועד אז, השלום והברכה והתקווה. כי יעלה בידינו להיפגש אי-פעם, ובקרוב.

מוקירך,

מתי

והנה דבריו של אליהו הכהן, מוצא המכתב:

אלישע שלום לך,

בין דוכני שוק פשפשים המוצב בכיכר דיזנגוף בימי שלישי בצהריים מצאתי היום מכתב של אחד מתי לאבא קובנר. המוכר פיזר תכולה של שתי מזוודות על הדוכן ואנשים קנו כל מיני "מציאות". למוכר לא היה שמץ מושג על החומרים שהציע.

המכתב נושא את התאריך אוקטובר 1967 מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הייתכן שהכותב הוא מתי מגד ? האם עדיין בששת הימים הוא גויס למילואים?

"המאסף" שכותב המכתב מתכוון אליו הוא סדרת המאספים שהוציאה אגודת הסופרים בשנות השישים.

בברכה,

אליהו

ואני מוסיף: אכן, מדובר במכתב נשכח ממתי מגד [1923-2003] לאבא קובנר [1918-1987]. במסגרת פעילותו באגודת הסופרים התכוון אבא קובנר גם לקחת חלק בעריכת ה"מאסף" השנתי, שבו כונסו דברי ספרות של חברי האגודה. פניתי לפרופ' נורית גוברין והיא האירה את עיניי:

ייתכן שאבא קובנר אכן היה מיועד להיות העורך של "המאסף" שלאחר מלחמת ששת הימים. אך התכנון לא יצא אל הפועל. בסופו של דבר לא יצא "מאסף" בשנת 1967, אבל יצא גיליון כפול בשנת 1968. עורכיו היו ישראל כהן ודב סדן. אבא קובנר ומתי מגד לא השתתפו כלל ב"מאסף". פרופ' גוברין מוסיפה שהיה זה המאסף האחרון במתכונת ההיא.

כך שנראה שאבא קובנר פנה, עם הכוונה הראשונה שלו כעורך, אל ידידיו באגודה ומחוצה לה, שיתרמו למאסף. מתי מגד היה אז בשלבי סיום עבודת הדוקטוראט שלו, וכן הורה ספרות במכון האוניברסיטאי בחיפה, שממנו התפתחה אוניברסיטת חיפה. מהמכתב אנו למדים על היחסים המעניינים שהיו בין קובנר למגד, על תוכניותיו של מגד, על הביקורת החריפה מאוד שלו על מאסף אגודת הסופרים, ובעקיפין גם על נוהלי האגודה.

כעשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1978, הגיע מתי מגד למשבר חמור בחייו האישיים והספרותיים, והחליט לרדת מן הארץ. אין ספק שהיתה זו אבידה רצינית, ועל פי המכתב ניתן לשער שאבא קובנר היה בין המצטערים על ירידתו.

אבל המצער מכל הוא הפיזור והשכחה של מכתבי מתי מגד וסופרים אחרים. רק מזל הביא את אליהו הכהן אל שוק הפשפשים. ומזל כפול הביאו לרכישת המכתב. אוי לספרות שמכתבי גדוליה מתגלגלים בשוק הפשפשים. אוי לספרות העברית שיוצרים כמו מתי מגד נשכחים בה ונעלמים בין הדוכנים.

אהוד: וזה עדיין הרבה יותר טוב מהמצב כיום ובשנים האחרונות, שרוב התכתובות נעשות בא-מייל ולא נשאר להן זכר על גבי נייר, ומתוכנה לתוכנה הן גם נמחקות עם התקדמות המיחשוב. אני נוהג להעתיק ו/או ולהעביר כל חליפת מכתבים חשובה שלי ליומניי, שייפתחו לציבור בשנת 2036 במלאת לי מאה שנים, ואז מרבית האנשים שאת פרטיותם אני אולי מפר – כבר לא יהיו בין החיים.

נ.ב.

שלום אהוד,

רק להזכיר דברים ידועים: בעין החורש נבנה בסוף שנות השלושים בית הילדים הראשון, לבד מבית התינוקות. האדריכל היה רכטר הקשיש [זאב רכטר]. הבית נקרא עד היום, בעגה המקומית, "בית רכטר".

לימים עשתה אביבה רכטר את הכשרתה כגננת, בקיבוצנו. זכיתי אף אני להיות בין הקטנים מגונניה. היא זכורה לי כאישה צעירה ויפה מאוד, אבל זיכרונו של ילד-גן הוא מוטה מלכתחילה ואין לסמוך עליו כעדות מוצקה...

אלישע פורת

* * *

תקוה וינשטוק

מודעות בחוצות

על עצים ואבנים ועל לוחות בחוצות העיר מתנהל עולם שלם של מודעות. המודעות תלויות (תרתי משמע) במזל: לעיתים משך חייהן מסתכם בשעות ספורות, עד שעולה עליהן מודעה חדשה, לרוב מודעה גדולה על מופע; ולעיתים, בעיקר כשהן בפינה, בולטות פחות, תזכינה לחיי מדף ארוכים, הרבה אחרי שכבר אין צורך בהן, וכולן נתונות לחסדי הגשם, לבל ישחיתן.

רוב המודעות עסקיות: דורשי עבודה לצד מספקי שירותים, מחפשי דירה, מציעי מחסן, שיעורים לתלמידי בתי ספר לגיטרה, לתופים. מודעות של סטודנטים הנותנים שירותי נקיון ושל מתקני תריסים – ממלאות את העיר.

אך פה ושם צצות גם מודעות לא שגרתיות. בשיטוט ב"לב" הישן של תל אביב ראינו כמה מודעות יצירתיות. על קיר של מכולת ברחוב הס: "

"שלום לך אמא! שלום לך אבא! מה שלומכם? עייפים קצת? צריכים להישאר מאוחר בעבודה? מתים לצאת לבלות? חייבים איזה מבוגר אחראי שישמור לכם על המלאכים. קיבוצניקית (סטודנטית, 28) חמה וישרה בעלת שפע נסיון בטיפול ועבודה עם ילדים בכל הגילים פנויה לשרותכם משעות הערב ואפילו בסופי שבוע! דברו אתי, מיכל."

ומתחת – ביבי סיטינג קצת אחר: "נוסעים לחו"ל? לא לוקחים חית מחמד במטוס? יוצאת קיבוץ בת 53 עם נסיון והמלצות מוכנה לטפל בבעלי חיים." כנ"ל גם באנגלית ועל החתום "'פט סיטר', יוצאת קיבוץ שאוהבת חיות מחמד ואת תל אביב."

"יוצא/ת קבוץ" מככב במודעות רבות. כנראה מתוך הנחה שזו ערובה לחריצות ואמינות.

מודעה ברחוב יהודה הלוי: "לא חייבים לחכות לגמדים! אנחנו נפתור לך בעיות בתחזוקת הבית."

מודעה מאירת עיניים בשדרות רוטשילד: "הנסיך הקטן" סוגרים ואומרים תודה למי שקרא, למי שאכל, למי ששתה, למי שעישן, למי שנקנס, למי שהשתכר..." וכן הלאה וכן הלאה, אין סוף תודות מהספריה-בית-הקפה הזה.

וברחוב שינקין:"מבשלת בבית הלקוח. בעלת נסיון של 40 שנה, עם נסיון רב במסעדות. מבשלת אוכל טעים ובריא, גם פרסי ועירקי."

ועוד בשינקין, רחוב מודע למודעות: "שמלות לעבודות שיפוצים, צבע וריצוף" וליד:"מלכת בלגיה למדה לעמוד על הראש בגיל 85. בואו להתנסות בדרך היוגה!"

ברחוב המלך ג'ורג': "בואו לקראת חנוכה להפוך חושך לאור, לגלות את האור הפנימי, להתגבר על הפחד... טיול בטבע הגלילי, אווירת נשמה בצפת העתיקה, איבחון אישי בכתבי הקודש..." ממש פיוט.

 ברחוב דיזנגוף: "'קירבה לעצמי, דברים פשוטים שלא לימדו אותי. לאנשים שרוצים ללמוד מחדש, לנוח, להתבונן לדעת שאין את מי להאשים..."

 מודעות על סדנאות טיפול למיניהן – הוליסטי, אנרגטי, יוגה, מיסטיקה, קבלה, נסיעה לקברי צדיקים – צצות על כל עץ רענן בעיר.

את המודעה המבהילה מצאנו מאחרי שער 3 ב"לב דיזנגוף": "מכירת נשים לפי הטעם האישי..." – רק זה חסר לנו בתל אביב! גרוע מאשר בגבול מצרים! מתברר שהניסוח המקורי שייך לחנות ב"לב", בעלת שם אנגלי, כמובן, המוכרת בגדי נשים.

ובסמוך מחפשת רשת אופנה אחרת "תותחי מכירות עם ניצוץ בעיניים." – שרק לא יבעיר הניצוץ שריפה.

אולם המודעות היצירתיות ביותר שייכות לאבידות – אובדן ידידיו הטובים ביותר של האדם. אלה מודעות עצובות עם צילום צבעוני ותיאורי האופי של היקיר שנעלם. רובן מתייחסות לכלבים ולחתולים "פשוטים" אהובים מאוד, אך לעיתים אלה בעלי חיים גזעיים יקרי ערך, אפילו מאוד יקרי ערך. לא פעם מובטח במודעה פרס גדול, וכבר שמענו על כלבים שנגנבו ובעליהם שילמו עבורם "כופר", לא סתם פרס, העיקר שיחזרו.

"אבדה ברחוב שבזי כלבה בת שמונה וחצי, נראית כמו שועל קטן, עונה לשם מוזמל."

מודעה ברחבי גבעתיים: "אבד כלב מסוג רועה בלאר (מיליניאה) העונה לשם סמבו, לצווארו קולר של עור בצבע חום . תודה למי שימצא את סמבו."

"הלכתי לאיבוד ב-14.8.10" פוצה אחת האבידות את פיה. "אני חתול ג'ינג'י חמוד העונה לשם מישמיש, חובב ליטופים, חתולות פרסיות ומעדיף 'לה קקט'. אם מצאתם אותי תתקשרו בבקשה לאבא שלי. הוא בטח דואג לי ומתגעגע מאוד."

"הלכה לאיבוד חתולה מביתה ברחוב חיים ואלישע, בת פחות משנה. ציבעה שחור לבן עם זנב ארוך, שתי רגליים קדמיות גדולות ולבנות. כל היודע על מקום הימצאה או שאסף אותה בטוב ליבו, מתבקש להחזירה..." רשומים שלושה טלפונים. אין סיכוי שהמוצא הישר יפספס את הבעלים.

"ב-12.11.10 אבדה באזור נמל תל אביב כלבה קטנה בשם פיצי. בת 10, מעוקרת, בצבע חום בהיר עם קולר סגול עם תג מספר. היא כנראה מבוהלת מאוד. נראתה לאחרונה באזור נוה-צדק-יפו. פרס כספי מובטח."

"אבדה פינצרית בכיכר מיכאליס, בן ציון פינת קינג ג'ורג', בסביבת השעה 9. עונה לשם מאליש." המודעות הן אוצר בלום של כתובות ושמות.

 קורה ומתרחש הנס: "נמצאה כלבה קטנה בסופרמרקט ברחוב אלנבי." נקווה שבעליה של הקטנה אכן הצליח לקרוא את הבשורה.

 את המודעה המרגשת ביותר מצאנו ברחוב שינקין: "מקס נעלם! בוקסר גזעי עונד קולר של עור בצבע תכלת. בוקסר עם נשמה גדולה, מבין לנפש האדם, חביב לכולם ומעולם לא עשה מעשה רע – הלך לאיבוד! ראיתם? שמעתם? עזרו לנו להחזיר את מקס הביתה..." המודעה גדולה, באותיות קידוש לבנה, ומתנוסס עליה צילום צבעוני של מקס. הרבה הולכי על שתיים יכולים להתקנא בשבחים שמקס זכה להם.

* * *

יוסי אחימאיר / 2 רשימות

1. חוקוק חקוקה בזיכרון נעורים

כנראה הודות לפעולת הכיבוי של ידידי מימי "מעריב" חנן רותם וחבריו מגינוסר שעל המים, זכיתי גם אני "להציל" את קיבוץ חוקוק. זה היה הרבה יותר מאוחר. זה היה ב-1961, ואני אז תלמיד שמינית ב"אהל שם" רמת-גן. נחלצנו לעזרת הקיבוץ הזה, שאז בקושי ידענו אפילו את שמו, במסגרת השירות הלאומי לעבודה בקיבוצים.

 אבי עדיין היה עימנו, וכשם שלא התנגד לכך שהלכתי לצופים (ולא לבית"ר), כך לא התנגד לצאתי לעזרת החברים בקיבוץ. רק טענה אחת היתה לו: מדוע עוזרים רק לקיבוצים ולא גם למושבים? מדוע רק הסוציאליסטים מקבלים עזרה בחינם, ועוד מרמת גן?

 בכל אופן, השבועיים שעשינו אני וחברי לכתה במשק הזה, חוקוק, חקוקים היטב בזיכרוני. שבועיים של עבודה וחגיגה בחיק הטבע, בצל כרמי הגפנים, על מורדות ההר המצהיב, עם הכנרת המתנצנצת ממזרח, ליד נחל עמוד שבו גם טיילנו.

אז היו המתיישבים-הקיבוצניקים עולים מארגנטינה ברובם. יחסם אלינו היה נפלא. על שפתי שגורים מאז כמה שירים בשפה הספרדית שלמדנו מהם – כמו "אדיוס מוצ'אצ'וס קומפאניירוס דה מי וידה..."

אינני יודע אם באמת היינו לתועלת למשק חוקוק, אבל רכשנו חווייה לכל החיים, מושא לגעגועים. ואני גם זכיתי לקבל מכתבים נהדרים מאבי, שכמובן שמורים עימי עד היום.

 הקיבוץ הנידח דאז נהפך כיום, כך שמעתי, למקום אטרקטיבי, שמושך מתיישבים מסוג חדש ומשקיעי נדל"ן. אז, לפני כמעט 40 שנה, בקושי שמעו על חוקוק, שהיה בבחינת מקום נידח. כשסיפרתי על חוויות השבועיים, היו השומעים תמיד שואלים:

"חוקוק – מה זה? איפה זה?"

2. "בקה": יו"ר הכנסת של כולם

"אין משמעות לחיים בלי רוחל'ה" – כך אמר דב שילנסקי לידידיו הקרובים, שבאו לנחמו עוד ב"שבעה" על רעייתו וגם לאחריה. השנתיים האחרונות בחייו, בלי אשת נעוריו לצידו, היו קשות לו במיוחד. קשות – גם לאחר כל התלאות שעבר בחייו, במחנות הריכוז, בצעדות המוות, באצ"ל, במאבק בשילומים, וכמובן לאחר נפילת הבן הבכור יוסי, חייל "גולני" שנפל בשלהי מלחמת יום הכיפורים.

דב, "בקה" בפי ידידיו הקרובים, תמיד וכמעט בכל מצב שמר על מצב רוח אופטימי. בוודאי כשמילא את התפקיד הרם של יו"ר הכנסת, בכנסת ה-12. לא כן בשנתיים האחרונות. ספון בביתו, אפוף דיכאון, שרוי בבדידות. מותה של רוחל'ה, שהלכה לעולמה עקב אירוע מוחי, רק החמיר את מצב בריאותו. ראשו שח, רוחו שפלה. הגעגועים לא פסו לרגע. לא בכל יום רואים אהבה שכזו, דבקות שכזו בין שניים, שצעדו יחדיו כל דרך החתחתים משואה לתקומה, מאז הכירו בילדותם בעיר הולדתם שאבלי שבליטא.

ואף-על-פי-כן, התמיד לצאת פעמיים-שלוש בשבוע מביתו לטיפול בדיאליזה בבית החולים, במחלת הכליות שממנה סבל, בלא שהיו לו אשליות. "בקה" ידע בוודאות כי מזה כבר לא ייצא. אולי גם לא רצה לצאת. מפעם לפעם ביקרנו אצלו, רעייתי ואני. פשוט, אהבנו אותו. מפעם לפעם  טילפנתי אליו, להתעניין בשלומו. "אני בודק את מצב הרפואה בישראל" – לא איבד את חוש ההומור המפורסם שלו, כשתפסתי אותו בעיצומו של טיפול בבית חולים.

"ואיך אתה?" – שאלתיו לאחר שרחל אושפזה. "אני לא בעייה!" – השיב בתקיפות – "צריך רק חסדי שמיים." שיחה עימו תמיד גלשה מיד אל הצד השני. דב התעניין בשלום בני המשפחה של בן שיחו, במעשיו, ואז גם החליף עימו מילים ספורות בענייני השעה. זה היה בלתי נמנע כשמדובר בדב שילנסקי, האיש האיכפתניק. עתיד האומה והמדינה הדאיגו אותו תמיד לפני מצבו האישי.

הרומן הפוליטי-ידידותי בינינו החל אי שם לקראת הבחירות לכנסת במאי 1977, בחירות שהסתברו על פי תוצאותיהן כבחירות המהפך. זומנתי עם עוד כמה חברים אל ביתו של יחיאל קדישאי, חברו ל"אלטלנה". המטרה – להציג בפנינו את המתמודד החדש בתנועת החרות, עו"ד שילנסקי. "אתם מכירים את דב, צריך לעזור לו להיבחר לכנסת," אמר יחיאל. השומעים הבינו ונרתמו למשימה.

כך החלה הקריירה הפרלמנטרית של עו"ד שילנסקי, כחבר בסיעת השלטון, כאשר מנחם בגין משמש כראש הממשלה, קריירה שהובילה אותו מאוחר יותר אל הכס הרם בכנסת.

דב שילנסקי נשא את פטיש היושב-ראש ברמה ובגאווה. בראש וראשונה גאווה על כך שפעיל המחתרת היהודית האנטי-נאצית בליטא, ניצול מחנות המוות בליטא ובדכאו, הציוני-בית"רי כמעט מבטן ומלידה, מפקד האצ"ל בגרמניה – הוא-הוא הפרלמנטר מספר אחת של ישראל, במדינת היהודים העצמאית. "בשואה הייתי שווה פחות מכלב מצורע, היום אני בכנסת ורואה עצמי כנציגם של שישה מיליונים" – אמר.

דב שילנסקי היה נואם פורה. נאומיו במליאה היו חדורי אמת, האמת שלו, האמת של מורהו זאב ז'בוטינסקי, חדורי אמונה, פאתוס ויהדות. ח"כ שילנסקי החשיב את המלה המושמעת, ולא פעם חשת למשמע נאום שלו, שהוא מדבר אל ההיסטוריה ובשם ההיסטוריה, כמי שלא ייתן לזכר השואה לדעוך, כקטיגור בלתי נלאה כלפי הגרמנים שנואי-נפשו, שלהם לא סלח עד יומו האחרון. אין דבר כזה "גרמניה האחרת" – טען.

הוא היה גם קולם של המתיישבים ברחבי ארץ-ישראל, דברם של החלכאים והנדכאים ברחבי המדינה, של לוחמי צה"ל ושל חבריו למחתרת הלוחמת לגירוש הכובש הזר הבריטי, תלמידי ראש בית"ר. בירחון התנועה "בארץ ישראל" פירסם בשנות השבעים והשמונים טור שנשא את הכותרת: "כן – איכפת לי".

הוא, הבית"רי הגאה, טיפח בכנסת את מורשת הלחימה ההירואית לתקומת ישראל  – כפי שבאה לידי ביטוי במרד של האצ"ל ולח"י. הוא ראה לעצמו חובה לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה למחתרות ולחבריהן בעיקר עד 1977, אבל לא קיפח את ה"הגנה" והפלמ"ח, וכמובן – לא את ספינת העולים והנשק "אלטלנה", שהוא ורוחלה היו בין מעפיליה. לעולם לא שכח את "קבלת הפנים" שבה נתקבלו באש-תופת מן החוף, בירי רצחני מידי אחים. הוא היה הרוח החיה באזכרה השנתית בנחלת יצחק לחלליה של "אלטלנה". 

איש רעים להתרועע, שאהב כל יהודי באשר הינו, יהיו דיעותיו אשר תהיינה, תהיה השתייכותו המפלגתית אשר תהיה. כך נהג במיוחד כיו"ר הכנסת. הכל חשו שהוא יו"ר של כולם, של כל ה-120 – גם בלי שהכל הסכימו לדעותיו בעניינים מדיניים-פוליטיים. במיוחד היה שילנסקי מזוהה עם ותיקי התנועה, אנשי האמונים והשורשים, עם אלה שלא החליפו דעות כשם שמחליפים חולצות, עם אלה שאינם נוהים אחרי הרוח הנושבת ברחוב הפוליטי, או פועלים לפי הסקרים המשבשבים.

איש ההדר הזה, היה עממי בכל הליכותיו. ליכודניק בנשמה, אבל קודם לכך – חרותניק. אהב להתערבב עם חברי המרכז המושמצים לרוב, אהב לפקוד את סניפי התנועה כשעוד פעלו, אהב להתחבק עם "עמך", לצאת לשטח ולבקר ברחבי המולדת, בעיירות הפיתוח ובהתנחלויות ביש"ע ובגולן. הוא היה פעיל פוליטי נמרץ – כאשר הכוח המניע שלו הוא הרעיון, האידיאולוגיה, העקרונות, הדרך, התנועה. רק לבסוף חשב על עצמו, על מעמדו, על  התמודדותו.

באילו כינויים לא כינוהו?  - "המתמיד של הכנסת", "נסיך הקבצנים", "האיש שדלתו פתוחה תמיד", "איש של סיירת אחת" – זו שנעה ללא לאות ברחבי ארץ-ישראל, מלטפת, מעודדת, מחבקת.

דבר אחד לא היה בשילנסקי הפוליטיקאי – הוא לא היה איש של "דילים", הגם שהיה מזוהה ללא פשרה עם מה שכונה בזמנו "מחנה שמיר-ארנס", מחנה נאמני ארץ-ישראל בליכוד. חבר מחנה, אך בלי שהיה ביריבות כלשהי עם אלה שכונו "חישוקאים". איש מפשר ומגשר, בוודאי בין אחים, בוודאי בין חברים לאותה תנועה. הוא סמך על תמיכה חוצת מחנות וקבוצות, ואכן זכה לה.

דב שילנסקי היה שליח ציבור למופת. עזר מאוד, כפי יכולתו, וללא מרפקים שהיה חסר, לחברים שרצה לראותם לצידו. אנשים שחשב כי טוב שיכהנו אף הם כשליחי התנועה בכנסת ובחיי הציבור, על שום "שבכל מצב, גם אם יהיה קשה, ישארו נאמנים לארץ-ישראל ולכל הרעיונות הנשגבים בהם דגלה תנועת ז'בוטינסקי."

זכיתי להיות אחד מהם. אני יכול להעיד, כי "בקה" היה התומך מספר אחת בי, גם כאשר כיהנתי כחבר בכנסת ה-13 וגם כאשר הוספתי להתמודד בקרב מתפקדי הליכוד.

בבית המחוקקים, שאת העבודה בו אהב מאוד, כיהן עד תום הכנסת ה-13, ואז חזר למשרד עורכי הדין המשגשג שלו. גם כ"לשעברניק" הוסיף יחד לפעול כאיש ציבור וכפעיל בהתכנסויות התנועה.

לא היה מאושר ממנו, באוקטובר 2006, כאשר "יד ושם" ערכו לכבודו אירוע חגיגי לרגל צאתו לאור של ספרו האוטוביוגרפי "חשכה לאור היום", על מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות. מאות התכנסו ובאו למיפגש המרגש בגבעתיים ובראשם יו"ר הכנסת ה-13 – רעו וחברו שבח וייס, איש מפלגת העבודה וניצול שואה בעצמו, והרב הראשי ישראל מאיר לאו. הם ודוברים אחרים לא חסכו שבחים מהספר וממחברו. היה זה מפגן של אהבה, שכמותו לא נראה במחוזותינו, לדב שילנסקי היקר והאהוב ולכל אשר פעל.

בהקדמה לספר כתב דב, בין השאר: "דלה לשוני וקצרה ידי מלתאר את השפל שאליו הידרדרה האנושות. אני כותב ואינני מבין איך לא התמוטטתי בעבודת הפרך, בקור המקפיא, כשלגופי צמודות אלפי כינים ומסביבי אימה וייאוש. מצאתי לנכון להסיר את הלוט מעל אירועים מאוסים ביותר... תוך כדי העלאת זיכרונותיי חולפת במוחי מחשבה: אולי זה לא קרה באמת, אולי זה חלום רע. אני שב למציאות ויודע, שאכן זה קרה. הבעל-שם-טוב לימדנו: 'השיכחה היא הגלות, הזיכרון הוא הגאולה.' ואני זוכר. זכור כל דבר. זוכר ולא שוכח. לא שוכח ולא סולח. זוכר ומספר."

בשנתיים האחרונות, בבדידותו בדירה שברחוב הירקון בתל-אביב, חזר "בקה" והשתקע בזיכרונות הנוראים הללו מן השואה. הוא חזר לדבר ביידיש עם אותם בודדים שבאו לבקרו, להעלות את זיכרם של חברי ילדות שלא זכו כמוהו להינצל ("כל הטובים הלכו"), וגם לחזור על ביקורת שהיתה לו על האופן שבו נתקבלו בזמנם הניצולים בארץ, "כאילו שאם ניצלת, אם שרדת, משהו לא בסדר היה איתך." ועדיין גם בערוב ימיו, והוא ידע שימיו ספורים, הרעיף רוח טובה על בן שיחו. דברי בדיחותא – בעיקר ביידיש – הוסיפו לקלוח מפיו, ודיבורו כבר לאה.

דב שילנסקי הובא למנוחות לצד שני היקרים לו: הבן חלל צה"ל יוסי והרעיה המופלאה רוחל'ה. אילו יכול היה לפקוח עיניו, בוודאי היה גאה על המאות שליווהו בדרכו האחרונה, על דברי ההספד שנשאו ראשי המדינה. ימתקו לך, "בקה" רעי ומורי היקר, רגבי המולדת, רגביה של ארץ-ישראל שכה אהבת ואשר למענה הקרבת את כל היקר לך. נזכור אותך ולא נשכח. נזכור ונספר.

(פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון", יום ששי, 10.12.10(

* * *

ישראל סמילנסקי

קלות הדעת של מנהיגינו ביחס לביטחון העורף

השריפה ביערות הכרמל הדגימה באיזו קלות-דעת מתייחסים מנהיגנו לביטחון העורף, ואיזה סדרי עדיפות מעוותים יש להם. לרוע המזל מה שהתגלה הוא רק קצה הקרחון.

לאחרונה חזרו והתריעו ראש אמ"ן הפורש ואחרים על הסכנה העצומה שאורבת לישראל (לנו) מטילי אויבינו. הגדיל לעשות האלוף גדי אייזנקוט שלא רק חזר והדגיש את הסכנה, אלא גם אמר שמערכת הביטחון אפילו לא מתכוונת לעשות משהו בנידון – אלא רק להגן על מיספר אובייקטים אסטרטגיים, ושכלל הציבור ידאג איש לנפשו.

חסן נסארללה מזכ"ל חיזבאללה, שאגר כבר כ-50,000 טילים במרתפיו, אינו מסתיר את כוונותיו. הבריחות העצומות מעיר לעיר בהתקפות הטילים הקודמות, ואזלת יד הממשלה להרגיע ולהשרות ביטחון, להגן על האזרחים המפוחדים ולסייע להם, או לשתק את מקורות האש, גרמו לו ליצור את "תיאוריית קורי העכביש" – לפיה הוא יפורר את החברה הישראלית ויזרע בה דמורליזציה אובדנית על ידי ירי טיליו.

אחת התעלומות הגדולות היא היעדר כל שיח ציבורי בעניין. הציבור שותק כעדר המובל לטבח. כאילו קיים קשר שתיקה בעניין: פניות לחברי הממשלה ולשר הביטחון, לנשיא, למנכ"ל משרד הביטחון, ליועציהם ולמקורביהם אינן עוזרות, ולא זוכות לתגובה. לא רק שאינן זוכות לתגובה מנומקת, אלא אינן זוכות לתגובה כלל. משרד הבטחון אינו מתיר לבעלי דיעה מנוגדת לשלו להופיע בכנסים (פתוחים או סגורים) בעניין ההגנה מטילים – גם אם אלו המבקשים להופיע הם עובדים נאמנים של המערכת, בהווה או בעבר (וזה כולל לא רק מדענים ומהנדסים, אלא גם מפקד חיל אוויר לשעבר, ועוד קצינים בכירים). כאילו שמיעת דיעה נגדית תמוטט משהו יקר ערך שחובה להגן עליו בכל מחיר. אפילו בג"ץ דחה עתירה בעניין החלטה של ועדת מומחים מטעם משרד הביטחון בנושא, בנימוק שאי אפשר לעתור כנגד ועדה בעלמא, אלא רק נגד חבריה – שאת שמותיהם מסרב המשרד לחשוף.

פניות חוזרות ונשנות לעיתונאי ביטחון מובילים בתקשורת לא הועילו. אלו לא ינשכו את היד המאכילה אותם בהדלפות.

על רקע זה אני מרשה לעצמי לשלוח לך מצגת, בתקווה שתעזור לפרוץ את מחסום השתיקה ותיצור שיח ציבורי.

מנהיגינו חייבים לספק לנו תשובה אמיתית ומנומקת בעניין. תשובה מסוג "אתם לא מבינים שבו בצד בשקט" אסור שתהיה מקובלת עלינו.

אהוד: אחת הסכנות החמורות ביותר בסיבוב הבא של החיזבאללה נגדנו נעוצה בחשש לכישלוננו הבלתי-נמנע בחזית הטלוויזיה. המנוולים השיעים הללו למדו משהו, שבו השתמשו כבר במלחמת לבנון השנייה: את כל המנהרות והבונקרים לטילים ארוכי הטווח שלהם – הם בנו תחת בתי-חולים, מסגדים ובתי-ספר. עכשיו תארו לעצמכם את התוצאות התקשורתיות בעולם ובעיתון "הארץ" ודומיו – כאשר חיל האוויר שלנו יצטרך להשמיד את המטרות האלה וזאת כדי שהטילים ארוכי-הטווח המוחבאים בהן תחת ילדים, חולים ומתפללים – לא יפגעו בחיפה, בתל-אביב ובשאר ערי ישראל, בשדות התעופה הצבאיים, בבסיס של טילי יריחו או בכור הגרעיני בדימונה!

הלא זה ידוע בכל העולם שאנחנו כיום המדינה היחידה המבצעת ג'נוסייד!

* * *

שושנה ויג

סמנטיקה של מלחמה

אסון השריפה הגדולה בהר הכרמל נמצא בכותרות החדשות ואין ספק שהוא מסמל יותר מכל את אופיינו כאומה. ככל שחולפות השעות ניכר שאנו נמצאים במלחמה ואסון הטבע שנחת עלינו בלא סיבה מגלה במלוא העוצמה את מהותנו הלאומית. האש "פרצה" כמו במלחמה. פרצה עלינו אש תופת כמו בקרב. כולנו הבטנו במרקע הטלוויזיה באש שהזכירה לנו אש קרב. המראות על מסך הטלוויזיה הזכירו לכולנו מאורעות מסרט מלחמה.

הנהגתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בימים אלה מזכירה לנו הנהגה בימי מלחמה. הקולקטיב התרכז סביב מנהיגותו בימים הראשונים וכולנו התפעלנו מיכולתו הווירטואוזית להשיג עזרה בינלאומית. האירוע המקומי פרץ את גדרות גבולות ארצנו והפך לאירוע בינלאומי גם בזכות המאמץ של המנהיג לשוות לטרגדיה המקומית היבט בינלאומי.

מי לא התגייס לטובתנו? יוון, טורקיה של רדואן שבימי רגיעה כבר לא שמה עלינו, פוטין שלא ממש הבנו מה הוא השתחל לעניין, מטוסים גדולים היו בדרך אלינו ממש כמו בימי קרבות. מטוסים ענקיים היו בדרך אלינו עם "תחמושת" שתסייע לנו לגבור על "האויב הנורא" שהתרגש עלינו. כשחזינו במו עינינו במטוסים ענקיים יום אחר יום הבנו שאנו מתקרבים ל"נצחון".

ראש הממשלה ניצל את האסון שלנו כדי לגייס לאומים אחרים להזדהות עימנו. העזרה הגיעה מתוך הזדהות אנושית של אומות העולם עם הכחדת שמורת טבע ופגיעה בבעלי חיים. השריפה הפכה לאסון לאומי ברגע שאוטובוס מלא בצוערי שב"ס נקלע לאש. מכאן התגלגל האסון ולא היתה לנו שליטה עליו. למעשה, מהרגע הראשון שנחת עלינו האסון הזה נקלענו למצב שהוגדר על ידי כל אמצעי התקשורת במושגי מלחמה. לא יכולתי להתעלם מן המושגים הסמנטיים שהשתמשו בהם כל כתבי החדשות והעיתונות. למעשה צרם לי שהשריפה שהתרחשה כאן ואיבדנו בה חיי אדם תוארה במושגים כוחניים.

מן הרגעים הראשונים חשנו שאנו נמצאים במלחמה והשפה התגייסה לשדר עבורנו את מה שאנו מסוגלים להפנים בעת מלחמה.

האם אין לנו ברירה בהתייחסנו למוות הרואי במהלך שריפה אלא לתארם במושגי המלחמה. האם אנו, שחיים על חרבנו לא מסוגלים לבטא כאב עמוק בלא לקשור בין סמנטיקה של קרב ומלחמה לבין כאב שאין לו גבולות. כשאנו מלווים את חללי האסון אנו חשים שיצאנו מקרב עקוב מדם. אנו מבכים את ההולכים כאומה למודת כאב, ומקבלים עלינו את הגורל המשותף של הכאב גם בהכרזת ראש ממשלה על יום אבל לאומי. הצוערים מקבלים מיד מעמד של חללי צ.ה.ל גם מתוך התחושה שהם עמדו בחזית והקריבו את חייהם למען מטרה שנדמית כמטרה המוצבת בקרב אמיתי.

המונחים שחזרו ועלו עם התגברות השריפה. "לגייס" "מחסני תחמושת לכיבוי שריפות" "להילחם באש" "הפוגה בקרב מול האש" "גיוס צי מטוסים" "נלחמים בלהבות" "מחדל" והנורא מכל "קורבנות השריפה" כמו היתה כאן מלחמה שגבתה קורבנות. אחד הנספים "ראה את המוות מיספר פעמים במלחמות ונספה במלחמה על האש." אם נדמה לנו שסמנטיקת לשון המלחמה תיכבה עם שוך הלהבות הרי שאין סיכוי לרגיעה. גם בימי רגיעה אנו ממשיכים לחשוב במונחי לוחמה. גם אחר כיבוי השריפה תמשיך הסמנטיקה ה"מלחמתית" לשלוט בלשון.

שימו לב לדברי ראש הממשלה היום (5.12.10) בביקור בעוספיה: "הכרמל זה משהו מיוחד ולכן יש כאן נכונות בינלאומית לשקם את מה שנהרס. ההתגייסות הבין-לאומית כללה גם את שכנינו הערבים, קיבלנו עזרה ממלך ירדן עבדאללה, מנשיא מצרים, מראש הרשות. הודיתי להם על כך. מי ייתן שמהאסון הזה יצמח טוב, יצמח שלום."

שוב המלחמה נכנסת לתוך אסון הטבע כדבר מובן מאליו. אין לנו זמן לחשוב על עירוב התחומים שהפך לשגרה בחיינו. כל "אירוע" – אנו מחיילים אותו. בכל "אירוע" אנו מפצים את עצמנו במונחים שעל פיהם אנו חיים. אנו מבינים רק כוח. לכן גם המנהיגים שלנו מדברים אלינו בלשון זו. רק כאשר מתחולל הנורא מכל אנו מבינים עד כמה רבה אוזלת ידינו. שאר הזמן אנו שאננים וחיים בתרבות "הסמוך עליי".

הטיפול באוזלת היד שלנו יהיה תמיד במערכה חדשה. הטיפול יהיה תמיד במלחמה. זו תהיה מלחמה בה ילחמו אלה באלה כל גורמי המערכת. יחפשו את האשמים כדי "לתלות אותם" בכיכר העיר. רצוי גם לברר במהירות מי אחראי למחדל הזה. בימים הראשונים התעוררו שמועות זדוניות שהאש התלקחה ממשפחה רשלנית בעוספיה שבניה עישנו נרגילה. ההאשמות הללו נבעו מן הרצון שלנו למצוא את האוייב שמפניו עלינו להישמר. סביר להניח שאש שפרצה במיספר מוקדים לא התלקחה מאותה משפחה. השמועות הללו נטעו בקולקטיב תחושה שיש "אשמים" "אוייבים" והטיבו להרגיע את הכעסים שרחשו מתחת לפני השטח ככל שהתברר גודלו של האסון. זה מזכיר שמועות שצצות בעת מלחמה אמיתית בה מחפשים מרגלים בקרב האוכלוסייה.

שוב הסמנטיקה השזורה בחיינו השתלטה על הווי החיים שלנו בארבעת ימי השריפה.

באחת הידיעות קראתי על ההשתלטות "המהירה" על השריפה, במקומות אחרים משתלטים על שריפה ב-21 יום וכאן הצלחנו "לכבוש" את האש בזמן קצר יחסית בסיוע כוחות רבים, כל הטרמינולוגיה משוייכת למושגי הקרב. כשאני שומעת זאת עולה בי אסוציאציה מוטעית של קרב מהיר ויעיל. ההישג הזה שלנו חייב להיות מונצח במילים כוחניות. אחרת אין אנו מבינים. במידה רבה הכאב שספגנו כעת הוא גם כאב בלתי רגיל כמו בטרגדיה יוונית, כדי לעבור תהליך של קתרזיס אנו חייבים לסבול באורח בלתי נסבל. קיבלנו את מנת הכאב כעת, קיבלנו את מנת הדם שלוקחה מאיתנו במידה רבה כי חיינו הם כאלה. אנו לא מסוגלים להכין את המהלכים הבאים בארגון מופתי.

חקירת הימים האחרונים כבר כמעט מסתיימת, נאמר לנו שלינדשטראוס כבר מסיים לכתוב את מסמך הביקורת שלו. האם אין אנו ערוכים מראש לקבלת הדו"ח של ועדת החקירה? האם אנו לא מכירים דרך אחרת?

כוחות הכיבוי הקימו חפ"ק, חוליית פיקוד קדמית, פעילות כיבוי השריפה הגדולה התבצעה בדרך צבאית מיליטריסטית. אף פעם לא חשבתי שפעילות צבאית מיליטריסטית תפריע לי. אך היום, כעת, כששוככות להבות האש, אני מהרהרת בכוחה של הלשון. אני מהרהרת באימוץ הזהות הכוחנית שלנו. בהיותנו מאמינים שרק במושגי כוח נוכל לנצח כל דבר. שריפה אחת האירה לי את האמת אודות זווית הראייה שלנו כאומה. ושוב אנו אותה אומה קטנה הנלחמת על קיומה בין עמי האזור. אנו מקבלים סיוע מאבו מאזן ומשפשפים את עינינו כלא מאמינים שכבאי כל העולם מתאחדים. פתאום מתחוור לי שאין הבדל בין הכבאי מזיכרון יעקב לבין הכבאי מן הרשות הפלשתינאית. כולנו מגינים על הקרקע, כולנו מגינים על הבית שלנו. כדור הארץ שקיבל כעת כוויה נוראה וסובל פצעים כואבים, אצלנו בהר הכרמל, הצליח להנחיל לי את מושגי היסוד עליהם אנו חיים כאן. מושגים מוטעים של כוחנות. מושגים מוטעים של שליטה בכאב הקולקטיב.

 הכוחות המשולבים בפעילות כיבוי השריפה אינם רק מיחידות כיבוי אש אלא מערכות צבאיות מגוייסות כדי להילחם באש. כבר ברגעים הראשונים אימצנו את מושגי המלחמה כדי לתאר את המלחמה במוקדי השריפה הגדולה.

האם רק אנו כאומה נלחמים באש כמו בקרב. האם הכפרי היוצא להגן על שדותיו מפני השריפה משתמש בסמנטיקה של מלחמה. האם רק עמים עם מורשת קרב "נלחמים" באש. האם כיבוי שריפה היא מונח קרבי. כשמתרגמים את המונחים לשפה אחרת מוצאים שגם בשפות אחרות משתמשים במושגי מלחמה. אנו לא יחידי סגולה בשימוש הסמנטי הזה. אנו מעצימים זאת.

האם האש על הכרמל היתה הצתה מקרית או פשוט מישהו במכוון פתח נגדנו בקרב? ואם היה כאן קרב בימים האחרונים הוא היה קרב בו היינו חסרי אונים מול כוחות הטבע. אם היה כאן קרב בימים האחרונים, שילמנו מחיר יקר מאוד, שילמנו מחיר כואב מאוד. אם היה כאן קרב בימים האחרונים, אנו מחפשים את האשמים ויוצאים שוב למלחמה וחוזר חלילה.

האם לא נלמד לקח?

אהוד: את כנראה סבורה שאם "תאזרחי" את תיאורי ה"מלחמה" בשריפה בתקשורת – את תוכיחי בכך שקיימת מציאות אחרת גם בעוד תחומים, שבהם אנחנו יכולים שלא להסתמך על הכוח שלנו! – והרי זו כמובן מחשבה חסרת מציאות. אנחנו לא חיים לפי סמנטיקה אווילית או לפי הגדרות פוליטיות – אלא לפי המציאות של המזרח התיכון, וגם אם גם איראן היתה שולחת לנו שתי כבאיות ומטוס אחד, האיום הכוחני מצידה עלינו לא היה משתנה כהוא זה, שהרי באופן כלל לא סמנטי אלא כוחני בתכלית – החרא ד"ר לשם-כבוד מאוניברסיטת ביירות מחמוד אחמדיניג'ד – כבר איים גם לשרוף אותנו!

ואם לא איכפת לך, ההיחלצות ה"כוחנית" של מדינות בעולם לעזרתנו, אפילו שזה עלה לנו הרבה כסף, אולי ציננה קצת מחשבות של אחדים מאוייבינו הכוחניים מבית ומחוץ שסברו שהנה גילו דרך חדשה לפגוע בנו – לשרוף עלינו את יערותינו!

ואגב, ההצתות הן גם חלק מהמלחמה הכוחנית של הטרור הערבי-פלסטיני נגדנו, אף כי נראה כי השריפה בכרמל לא היתה בגלל הצתה אלא בשל רשלנות רגילה שגם בדל סיגריה בוערת של יהודי בערימת קש עלול לגרום לה, לשריפת הענק.

* * *

ידידיה יצחקי

לאן אנחנו הולכים?

לפני שנים רבות אמרתי לאחד מעמיתיי, איש ימין מובהק, שעם ישראל איננו חפץ בשטחי יהודה ושומרון, שכן אילו היה חפץ בהם היה מיישב בהם לפחות מיליון יהודים, ובכך קובע עובדות מוגמרות. אותם ימים ישבו בשטחים כ-100,000 יהודים. מאז, כאמור, עברו שנים רבות ובשטחים יושבים כ-330,000 יהודים. זה עדיין לא מיליון, זה רק 5% מתושבי הארץ היהודים, ופחות מ-10% מתושבי השטחים הערבים. עם ישראל ככל הנראה עדיין אינו חפץ בשטחים, ומעדיף לשבת במרכז הארץ, במחירים מרקיעי שחקים, ולא בשטחים, בהם אפשר לזכות בדיור בחצי חינם. אבל, עם זאת, ההתנחלות היא ככל הנראה עובדה מוגמרת. לאמור, מיעוט של כ-5% מאזרחי ישראל כפה את דעתו על הרוב המכריע, שבמידה זו או אחרת מסתייג מההתנחלות ומבקש פשרה טריטוריאלית. זה כמובן מאוד לא דמוקראטי, אבל לרוע המזל זה הרבה יותר גרוע, זה מהווה איום חמור ביותר על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקראטית.

המצב הקיים הוא של מדינה אחת, בין הים לירדן, שיושבים בה שני עמים. כרבע משטחה של המדינה איננו שייך לה על פי החוק הבינלאומי ולפי החוק שלה עצמה, שכן השטחים המכונים "יהודה ושומרון ורצועת עזה", או לחילופין "הגדה המערבית וחבל עזה", מעולם לא סופחו רשמית למדינת ישראל, והם מוגדרים בחוק הישראלי כשטחים כבושים, הנתונים במשטר צבאי. לדעת רבים בארץ ובעולם זהו מצב לא נסבל. עצם העובדה שאין קץ לדיבורים על שינוי המצב מוכיחה שהמצב הנוכחי אינו יכול להמשך, והפתרון שרוב מכריע בציבור הישראלי והפלשתיני, וכן גם רוב מדינות העולם המערבי תומך בו הוא "שתי מדינות לשני עמים". למעשה, זהו הסיכוי האחד והאחרון לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אפשרות זו תחייב פינוי של יישובים רבים, מבצע לגמרי לא פשוט, ואולי גם לא אפשרי, אבל האלטרנטיבה היחידה היא מדינה אחת, ריבונית, על כל שטחה של ארץ ישראל. לאמור, ישראל תיאלץ לספח רשמית את שטחי יהודה ושומרון. אגב, הרשות הפלשתינית דוחפת אותנו לכך.

המתנחלים שתומכים באפשרות זו מעלימים עין מהבעיה הדמוגראפית שתיווצר, מן הסתם הם צופים טרנספר ואפרטהייד, לאמור, ערביי השטחים, אלה שלא יגורשו מכאן, לא יזכו באזרחות ישראלית מלאה, אפילו לא בזו שזכו בה ערביי ישראל. זה יהיה מצב בלתי נסבל מבחינתם של הפלשתינים, ולא פחות מזה של כל אומות העולם, בהן גם ארצות הברית והאיחוד האירופי, ובודאי גם חבר העמים, סין, הודו וכל היתר, בהן גם מדינות גרועות מאיתנו, בהנהגת ארגון האומות המאוחדות. ישראל תזכה למנה גדושה של גינויים, חרמות וסנקציות, גם מצד מעט הידידים שנותרו לה. כן, גם מצד ארצות הברית.

אפשר אמנם לומר, מאז ומתמיד היה העולם נגדנו, ואף עמדנו בזה, נעמוד גם הפעם. ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מראה אחרת. אבי המדינה, דוד בן גוריון הזכור לטוב, טבע את המושג "אום-שמום". הוא אמר, לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים. הוא אכן היה גיבור אמיתי, כשכנגד כל הסיכויים הכריז על הקמתה של מדינת ישראל, זה היה ללא ספק מעשה נועז, אבל יש לזכור שבאותם ימים תמכו בו גם ארצות הברית וגם ברית המועצות. אבל לאחר "מבצע קדש", לאחר שהכריז בן גוריון על "מלכות ישראל השלישית ממטולה עד טיראן", "הציעו" לו אייזנהאואר וקוסיגין לסגת מסיני, והוא קיפל את הזנב והחזיר למצרים את הכול, עד לשעל האחרון. ללמדך, שבמציאות הבין לאומית חשוב מה עושים הגויים יותר ממה שאומרים היהודים.

היו לנו עוד כמה וכמה גיבורי של "אף שעל", אבל רבים מהם חזרו בהם, בגין ועזר ויצמן, שרון, לבני ומי לא. אפילו משה דיין, שהכריז ש"עדיף שארם א-שיך בלי שלום משלום בלי שארם א-שיך," היה מראשי אדריכלי השלום עם מצרים, שבעקבותיו החזרנו הכול, עד טאבא ועד בכלל. יתר על כן, היה מעניין לראות מה יעשו הישראלים כשהדרכון שלהם יהיה חסר תוקף, כיון שכל, או מרבית, מדינות העולם לא יכירו בו, ונתב"ג יהיה שומם מאין יוצא ואין בא. זה עוד לא הכול, כיצד נעמוד מול עולם שאינו מוכר לנו דלק, מכונות, נשק, ואינו קונה מאיתנו תוצרת חקלאית או תעשייתית, ואפילו לא הי-טק. כיצד יעמדו בזה הישראלים? זוכרים עדיין את "האחרון מכבה את האור"? כדאי גם לשים לב לכך שאפילו היהודים בארה"ב ובאירופה מתחילים להתנער מישראל, נמאסנו עליהם. כדאי גם לזכור שישראל איננה דרום אפריקה וגם לא צפון קוריאה (שנתמכת בידי סין), אין לנו את אוצרות הטבע שיש להם, נוכל אולי לנפנף בנשק הגרעיני שאולי יש לנו, טוב לא ייצא מזה.

במוקדם או מעט במאוחר תיהפך ישראל בעל כורחה, בלחץ העולם כולו, במיוחד של ידידיה המעטים, למדינת כל אזרחיה, מדינה דו-לאומית. בלית ברירה תעניק מדינת ישראל לכל ערביי השטחים אזרחות ישראלית מלאה, ובעל כורחה תנהיג שוויון אזרחי מלא לכל אזרחיה, כי ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה.

 במצב זה אין זה מן הנמנע שאחמד טיבי או ברגוטי או אפילו הנייה, או אחד מהנכדים שלהם, יהיה ראש הממשלה שלנו. אולי זה לא כל כך רע, השמאל הקיצוני בעולם ובארץ תומך באפשרות זו (כמו שקורה לעיתים, הקצוות נפגשים, שמאל וימין קיצוניים חותרים לאותה מטרה!), אבל יהודים ישראלים רבים, ששאיפת חייהם היתה לחיות במדינה יהודית, יעזבו את המדינה. מעט-מעט תתרוקן המדינה מאזרחיה היהודים, כפי שכבר אירע בסוף ימי הבית השני.

עמלם ודמם של שלושה וארבעה דורות יורדים לטמיון, לא יהיה גם מי שיאמר על כך קדיש.

אהוד: כשאני משווה את המצב כאן לפני 132 שנה, כאשר סבי יהודה ראב בן עזר [שאותו זכיתי להכיר עד מלאת לי 12 שנים] – חרש את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה [בחנוכה תרל"ט, 1878], בארץ-לא-ארץ עם רוב ערבי ושלטון תורכי-מוסלמי – – כשאני משווה למצבנו כיום, ומוסיף עליו את ההפרש שבין אז לעכשיו – קדימה לעוד 132 שנים, לשנת 2142, אזיי אם יימשך התהליך המופלא של בניית הארץ – אנחנו אמורים להיות אחת המדינות החזקות והמשגשגות שבעולם.

נכון, אולי תהיה כאן פחות "דמוקרטיה", כלומר, פחות סיוע ממלכתי לאותו חלק בציבור המבקש להרוס אותנו, אבל אנחנו נישאר המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם, וזאת חרף כל חזונותיך הקודרים! – לנו אין לאן לברוח כי או שהפלסטינים ישחטו את כולנו כאשר יתפסו את השלטון באופן "דמוקראטי" כמו הנאצים בגרמניה – או שאנחנו נמשיך לשלוט ולחיות כאן חרף כל הקמים עלינו לכלותנו מאז מעולם וחרף כל המדינות המושחתות והצבועות שבעולם, שאתה מתפעל כל כך וגם מודאג מהטפות המוסר שלהן! שישה מיליון יהודים בישראל עם צבא חזק לא יילכו לאיבוד, אני מבטיח לך! אירופה המתאסלמת היא העומדת בתור ללכת לאיבוד היא והנפט הסעודי והעיראקי!

* * *

יוסף חרמוני: סמולנים – נמאסתם!!

לבן עזר שלום.

בחב"ע (598) הביא אלישע פורת "שיר רחוב משנות החמישים".

ובכן, אלישע יקירי, זהו סילוף סטאליניסטי. טיפוסי לאנשי עמק חפר שגדלו לאור החושך של הדגל האדום המעוטר בפטיש ומגל צהובים. השיר האמיתי לא היה שיר רחוב אלא פזמון סימטה. להלן מילותיו, טרם שסולפו, טרם שנעקר מהן חינן:

"הדוד אפרים והדודה רוזה

הזדיינו שנתיים באותה הפוזה.

 עד שנמאס להם ולא רצו יותר,

 אז הם עברו לדבר אחר."

כך זימרו נערי הגליל וילדיו בשנים התשי"ד-התשט"ז. היצירה – ועל כך כתב חוקר הזמר העברי אלתר קונצמן בספרו "על הדבש ועל המה-שמו" – היא פרי רוחם הפיוטית של נערי כיתה ט' באיילת השחר.

כל מי שגורס אחרת או משבש את השיר – הרי זה חוטא ומחטיא את הציבור. כן, הגיע הזמן לסתום את הפה לשמאלנים הללו שמסלפים ומעוותים הכול, ואף אינם בוחלים בהוויית נעורים עבריים, ספוגת יצרים עבריים. זו ההווייה הישראלית האמיתית שהגליל האהוב עלינו כל-כך הניב בעשור תש"י-תשי"ט, עשור הידוע בחוגי השמאלנים כשנות החמישים. סמולנים – נמאסתם!!

* * *

יוסי גמזו

סוֹף-סוֹף...

הוּא הִקִּיש עַל רָאשֵי גַּגּוֹתֵינוּ בְּזַעַף

כְּטַיָּס שֶעִכֵּב אֶת יוֹצְאֵי הַמָּסוֹף

וּמֵבִין שֶפִשֵּל – וְשָמַעְנוּ כָּל רַעַף

מִתְנוֹדֵד בֵּין "תּוֹדָה" לְ"נִזְכַּרְתָּ סוֹף-סוֹף?"

הוּא רוֹקֵן אֶת דְּלָיָיו אֶל צִמְאוֹן אַדְמָתֵנוּ

כְּאוֹרֵחַ קָרוּא שֶקֻּדַּם בִּבְרָכָה

אֲבָל גַּם בְּטִינָה שֶהִיא פְּרִי חֲמָתֵנוּ

עַל כָּל מִי שֶלִּשְׂמֹחַ בּוֹ שוּב לֹא זָכָה.

הוּא הִגִּיעַ סוֹף-סוֹף, לֹא בַּלָּאט וְלֹא חֶרֶש

אַךְ לְאוֹר פַּלָּצוּת הַדְּלֵקָה שֶאָדְמָה

הוּא הוֹכִיחַ בְּרוּרוֹת הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת

לְאַחַר הַצָּתַת-הַזְּוָעָוֹת שֶקָּדְמָה.

הוּא הוֹאִיל, כְּכִילַי שֶנִּקְרַע לוֹ לְפֶתַע

אֵיזֶה חוֹר לֹא צָפוּי בְּאַמְתַּחַת כְּסָפָיו

לְהַרְעִיף פִילַנְתְּרוֹפְּיָה לַחָה שֶהִיא בֶּטַח

נִחוּמִים לַשָּׂדוֹת וּלְכָל נִכְסָפָיו

שֶל יִחוּל לְבִטּוּל גְּזַר דִּינָהּ שֶל בַּצֹּרֶת

אֲבָל לֹא לְמִשְפַּחַת-הַשְּכוֹל שֶגָּדְלָה

בַּשְּׂרֵפָה שֶהִכְּתָה לְלֹא שֶמֶץ שֶל צֹרֶךְ

וּלְלֹא רַחֲמִים אֶת הָאָרֶץ כֻּלָּהּ.

כִּי שָעָה שֶשּוֹאֵג מֵעָלֶיךָ הָרַעַם

וְהַגֶּשֶם נִתָּךְ לוֹ סוֹף-סוֹף, כְּמוֹ לוֹמַר

שֶמּוּטָב מְאֻחָר מִבִּכְלָל לֹא, אַף פַּעַם –

אַתָּה שָב וְנִזְכָּר בָּ"אַף פַּעַם" הַמַּר

שֶל חַיֵּי בְּנֵי אֱנוֹש שֶקֻּפְּחוּ בּוֹ, בַּפֶּשַע

הַקָּרוּי הַזְנָחַת מַעֲרַךְ הַכִּבּוּי

וְשֶאִלּוּ יָרַד אוֹתוֹ גֶשֶם כְּיֶשַע

 רַק לִפְנֵי כְּשָבוּעַ, מַמָּש בְּרִבּוּי

כָּל אוֹתָם זַרְזִיפֵי-הַצָּלָה מִשָּמַיִם

הַשּוֹפְכִים אֶת חַסְדָּם עַל נוֹפוֹ הַנִּחָר

שֶל הָהָר שֶפִּתְאֹם יַרְקוּתוֹ רַק שְמָמָה הִיא

כִּי בִּמְקוֹם בְּמֻקְדָּם הוּא מֻמְטָר בִּמְאֻחָר, 

הוּא הָיָה אָז חוֹסֵךְ לָנוּ דֶמַע וָזַעַם

בִּמְנִיעַת קָרְבְּנוֹת יָקִירֵינוּ כֻּלָּם

שֶאִם יֵש כָּאן "בִּכְלָל לֹא" וְיֵש כָּאן "אַף פַּעַם"

זוֹהִי רַק מֻחְלָטוּת הֵעָדְרָם לְעוֹלָם.

כִּי סוֹף-סוֹף כָּל אֶחָד מֵהֶם פַּעַם הָיָה פֹּה

גִלּוּמוֹ הַשָּלֵם וְהַחַד-פַּעֲמִי

שֶל עוֹלָם שֶלָעַד לֹא יָשוּב לִתְחִיָּה פֹּה

וְאֵין שוּם שִלּוּמִים לוֹ – וְעֹמֶק הַדְּמִי

שֶל קִבְרָם בּוֹ טְמָנוּם כְּשֶלִּסְתֵּנוּ חוֹשֶקֶת

אֶת הַבְּכִי הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתֵינוּ כַּיָם

הוּא פָּשוּט הוֹכָחָה נוֹרָאָה שֶיֵּש שֶקֶט

הַמַּרְעִים פִּי שִבְעָה מִכָּל רַעַם קַיָּם.

וְהַגֶּשֶם הַזֶּה, שֶאִחֵר לְהוֹשִיעַ

ל"ב מִשְפָּחוֹת הַבּוֹכוֹת עַל קְבָרִים

הוּא הָעֵד וְהוּא כְּתַב-הַתְּבִיעָה הַמַּרְשִיעַ

כִּי אֵין דִּין וְדַיָּן – אֶלָּא רַק בַּסְּפָרִים.

וְעִם כָּל הַתּוֹדָה עַל בּוֹאוֹ שֶל הַחֹרֶף

זוֹ תוֹדָה מְהוּלָה בִּמְרִי-נֶפֶש לוֹהֵט

עַל חֵרְשוּת הַשְּחָקִים שֶפָּנוּ לָנוּ עֹרֶף

כְּשֶנִּזְקַקְנוּ לָהֶם עוֹד יוֹתֵר מִכָּעֵת.

הֵם אָטְמוּ אָזְנֵיהֶם לְשַוְעַת תְּפִלּוֹתֵינוּ

לְחֶמְלַת עִתּוּיוֹ שֶל הַגֶּשֶם הַזֶּה

שֶהָיָה בּוֹ אוּלַי לְהַצִּיל אֶת מֵתֵינוּ

כָּל עוֹד הֹלֶם-חַיִּים בָּם פָּעַם בֶּחָזֶה.

וְכָעֵת הֵם מַשְקִים כָּל תְּלוּלִית טְרִיַּת קֶבֶר

אֲשֶר לוּא רַק כֻּבְּתָה בָּהֶם אָז אוֹתָהּ אֵש

לֹא הָיוּ הַפְּרָחִים הַקְּבוּרִים שָם מֵעֵבֶר

לֶעָפָר דּוֹמְמִים כָּעֵת עַד לְיָאֵש.

כִּי עִם כָּל עִדּוּדָהּ שֶל הֶמְיָה כֹּה נִרְגֶּשֶת

שֶל מָטָר הַמַּנְחִית עַל שְׂדוֹתֵינוּ שְלָלוֹ,

הַדְּמָעוֹת שֶאֲנַחְנוּ דוֹמְעִים אֵינָן גֶּשֶם

כִּי הַגֶּשֶם מַרְגִּיעַ

וְהֵן – דַּוְקָא לֹא.

* * *

רון וייס: מתי דוד זקוק לחינוך פשיסטי

סופר נידח שלום,

לפי הקריטריונים שקבע מתי דוד, המגדירים מהו פשיזם ("השמאל האנרכיסטי זקוק לחינוך פשיסטי", גיליון 598) ברור שהמפלגה הנאצית שבראשה עמד אדולף היטלר לא היתה פשיסטית בשנת 1925. היתה אז דמוקרטיה בגרמניה, חופש דיבור וחופש עיתונות. לדעתי מתי דוד זקוק לחינוך פשיסטי כדי להבין שגם במדינה דמוקרטית יכולים להיות פרטים וגופים בעלי נטיות פשיסטיות חזקות הבאות לידי ביטוי בדבריהם ובמאמריהם.

רון וייס

רמת-גן

* * *

יעקב ברזילי

בְּדִידוּת

 הַבֹּקֶר פָּגַשְׁתִּי בָּרְחוֹב

 מַקֵּל הֲלִיכָה

 הוֹלֵךְ לְבַדּוֹ.

 לִפְנֵי שָׁבוּעַ עוֹד

 רָאִיתִי אוֹתוֹ צוֹעֵד

 עִם אִישׁ זָקֵן

 יָד בְּיָד.

 מֵאָז שֶׁהַזָּקֵן

 הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ,

 הִתְיַתֵּם הַמָּקֵּל

 וּמַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת

 עֲרִירִי.

אהוד: הבעייה היא גם של איש זקן כמוני, שהולך בלי מקל, כי כך נהוג כיום – למרות שהוא מוּעד למעוד וליפול. אני מאוד הייתי רוצה להתחיל כבר ללכת עם מקל, כפי שכל המשוררים והסופרים החשובים, דוגמת ביאליק ושניאור, נהגו לטייל בשעתם, ואולי גם לריב ביניהם – אבל המיסתורית אינה מרשה לי, וזאת למרות שיש לנו בשנים האחרונות ממש מיסדר נופלים ונופלות בקרב החוג של בני-גילנו. מקל הליכה חזק היה טוב עבורי גם אילו אופניים היו עולים עליי להפילני במידרכה ואז הייתי יכול לדחוף להם את המקל בין השפיצים ולעקם אותו ביניהם בהנאה מרובה.

* * *

דינה קטן בן-ציון: איוו אנדריץ'

לאהוד שלום רב,

ראשית, הבחירה לפתוח את הגיליון של היום [597] בשירים היא רגישה ונבונה בשעה הכואבת הזאת.

שנית, בעקבות השריפה ומה שחווינו בימים האחרונים, חשבתי שאולי מתאים לפרסם בעיתונך את הפרק המצורף מתוך תרגום חדש (שאני עובדת עליו) של הרומן "גשר על הדרינה" מאת איוו אנדריץ' . להלן כמה פרטים על הסופר והספר, ובצרופה הקטע עצמו.

בברכה לבבית,

דינה קטן בן-ציון

"לעולם אין יופיה המופלא והיחיד במינו של הקאפייה [שער הגשר, ששימש מקום מפגש חברתי] נגלה במלוא הדרו יותר מאשר בימות הקיץ ובשעה הזאת. נדמה לאדם כי הוא יושב בתוך נדנדת פלאים, ובה בעת הוא מהלך על האדמה, שט על פני המים וטס באוויר בעודו קשור לבטח אל עירו ואל ביתו הלבן שעל הגדה, על הגינה ובוסתן השזיפים המקיפים אותו. בשעות כאלה, תוך לגימת קפה ועישון טבק, מרגיש לא אחד מאזרחים צנועים אלה, שאין לו בעולם דבר זולת ביתו וחנותו הדלה שבכיכר השוק, מה רב שפע העולם וטובו ומה נדיבה מתת הבורא. את כל אלה מזמן לבני האדם במשך דורות מבנה נאה ויציב, שתוכנן ברוב חכמה והוקם במקום הנכון ובשעה הנכונה."

זהו אחד מתיאוריו של איוו אנדריץ' את גיבורו הראשי של רומן זה, גשר שהוקם במאה ה-16 על נהר הדרינה ליד העיר הבוסנית וישגראד, על ידי הווזיר התורקי מֶחמד פֶּחא סוֹקוֹלוֹביץ'. במוצאו היה הווזיר סרבי בן המקום, אחד היאניצ'רים שנלקח משם בילדותו על ידי התורכים במסגרת "כופר נפש", חונך באיסנטבול ועלה לגדולה עד צמרת השלטון בממשל העות'מאני.

הרומן גשר על הדְרינה (Na Drini ćuprija) זיכה את מחברו, הסופר היוגוסלבי איוו אנדריץ' (1892-1975) בפרס נובל לשנת 1961 ומאז תורגם לשפות רבות, ובכלל זה לעברית. [גשר הדרינה, תורגם מגרמנית בידי עדנה קורנפלד, עם עובד ת"א, 1959]. במהלך עבודתי על תרגום חדש של הרומן. בתרגום הישן ישנם פתרונות יפים להפליא, שאת חלקם בחרתי לאמץ, אך השפה בכללה השתנתה ולקורא בן זמננו נחוץ תרגום חדש, העשוי להפיח ברומן הזה רוח חיים בשפה המאפשרת יתר גמישות, פשטות ודיוק בפרטים, מכפי שהשפה העברית איפשרה זאת בשנות החמישים. (הרומאן יראה אור בהוצאת כרמל). נפעמתי שנית מיופים של הסיפורים על בני אדם רבים, בזמנים ובמצבי חיים שונים ומגוּונים שהמחבר מביא ברומן זה, המספר על חייהם של תושבי וישגראד והסביבה לצד הגשר במהלך תקופה בת כ-400 שנה. גיבורה הראשי של כרוניקה זו הוא הגשר, היחיד שאין פגעי הגורל וחוקי החלוף יכולים לו, ואשר כעד אילם מלווה את תהפוכות הגורל האנושי בתמורות העתים.

כקוראה במאה ה-21 נפעמתי לא רק מיפי הסיפורים הכתובים ביד אמן ונוגעים אל הלב, אלא גם מן הרלוונטיות שלהם לימינו אנו, הרחוקים בזמן ובהישגי הטכנולוגיה, אך לאו דווקא בכורח ובאופן ההתמודדות עם מפגעים ואסונות מיד הטבע ומיד אדם, כמו למשל שיטפונות גדולים, מרידות בשלטון והדינמיקה שביחסי כובש לנכבש, אטימות השררה, מסירות הנפש של יחידים ומחיר הבחירה של יחידים להתנגד באופן פעיל לכפייה. וכמו בכל ספריו של איוו אנדריץ', גם ברומן זה הוא עוסק ביחס בין החריג למייצג, בין הייחודי למאפיין, ובין הגרוטסקי לטראגי, בחברה "רב תרבותית" בסגנון הימים ההם, שברומן זה מורכבת ממוסלמים, נוצרים ומיעוט יהודי, כבני שלוש דתות על תרבויותיהן השונות.

* * *

איוו אנדריץ'

מתוך פרק ה' ברומן גשר על הדרינה

מסרבית/קרואטית: דינה קטן בן-ציון

אחד מהשיטפונות הגדולים והחמורים, שאירע בשנה האחרונה למאה השמונה-עשרה, נשמר לאורך ימים בזיכרון הבריות ועליו הרבו לדבר במיוחד.

בדור ההוא, סיפרו לימים זקני העיר, איש כמעט לא זכר עוד את השיטפון הגדול האחרון. ובכל זאת נזהרו כולם בימי סתיו גשומים אלה, ביודעם כי "המים אוייב אכזר". מחסנים שהיו בקרבת הנהר פונו, ובלילה, פנסים בידיהם, סיירו אנשים לאורך החוף וצותתו לרחשי המים, כי הזקנים טענו שעל פי צליל זרם המים אפשר להכיר אם השיטפון יהיה אחד מאלה השיגרתיים, הפוקדים את הקסבה מדי שנה וגורמים לנזקים מעטים, או שיהיה אחד מאלה, הנדירים למרבה המזל, שמציפים את הגשר והעיר וסוחפים כל מה שאינו יציב דיו. למחרת היום נוכחו לדעת כי מי הדרינה לא גאו ובלילה הבא שקעה הקסבה בתרדמה עמוקה, שכן התושבים היו עייפים מן ההתרגשות של ליל השימורים שעבר עליהם אמש. כך אירע שהמים הערימו עליהם. בלילה ההוא גאה נהר הרְזָאב בעוצמה שכמותה לא נודעה מזה דורות, ומימיו הבלולים במשקעי טין אדום סכרו את פי הדרינה וחסמו את זרמה. כך סגרו על העיר שני הנהרות גם יחד.

באורוותו של סוּלְיָאגָה אוֹסְמַנְגִיץ', מוסלמי מעשירי העיר, עמד אז סוס ערבי טהור גזע, יקר ערך ויפה להפליא. כשהחלו מי הדרינה החסומים לגאות, כשעתיים לפני שנחשוליה הציפו את הסימטאות, החל הסוס צונף בקול ולא חדל עד שהעיר משנתם את המשרתים ואת בעל הבית, שהוציאוהו מאורוותו הסמוכה לנהר. כך ניעורו משנתם רוב תושבי העיר. בגשם קר וברוח זלעפות של ליל אוקטובר אפל החלו אנשים לברוח ולהציל כל מה שניתן. לבושים למחצה בוססו עד ברכיהם במים, נושאים על גבם ילדים בוכים שהוחרדו משנתם. קול הבהמות עלה בגעייה מבוהלת. בזה אחר זה נשמעו גזעי עץ ופקעות שורשים שהדרינה גררה מן היערות המוצפים, מוטחים בקול נפץ עמום אל עמודי גשר האבן.

למעלה על המֵיְידאן, לשם המים לא יכלו להגיע, היו כל החלונות מוארים ואורות קלושים של פנסים ריצדו באפלה בלי הרף. כל הבתים היו פתוחים לקלוט את הפליטים המבוהלים, הרטובים עד לשד עצמותיהם, נושאים את ילדיהם ואוחזים בצרור פריטים חיוניים. במחסנים הובערה אש, שלצדה התייבשו אנשים שהבית היה צר מהכילם.

לאחר שהאנשים מוקמו בבתים, מוסלמים בבתי המוסלמים, נוצרים ויהודים בבתי הנוצרים, התכנסו נכבדי העיר בחדר ההסבה הגדול שבקומת הקרקע בבית האדְז'י-ריסְטאן. רטובים ומותשים ישבו כאן חברי מועצת העיר ומוכתרי כל השכונות, לאחר שעמלו להזעיק את כל התושבים ולמצוא להם מקום מקלט. מוסלמים, נוצרים ויהודים הסבו יחדיו. כוחם של איתני הטבע וכובד האסון המשותף פעלו לקירוב הלבבות ולפחות למשך ערב זה גישרו על התהום הפעורה בין עדות ודתות, ובמיוחד בין הרָאיה לבין התורכים. סוּליאגה אוֹסְמאנְגיץ', הסוחר פטר בּוֹגְדַנוֹביץ', מוֹרְדוֹ פָּאפוֹ, האב מיכאילו, כומר חסון, שתקן ושנון, מוּלָה אִיסְמֶט, ההודז'ה של וישגראד השמן והרציני, ואֱליאָס לוי המכונה האדז'י ליאצ'ו, רבה של הקהילה היהודית, ששמו נודע לתהילה מחוץ לתחומי הקסבה בזכות כושר השיפוט שלו ופתיחות ליבו הטבעית. במקום היו עוד כעשרה מנכבדי המקום, בני שלוש הדתות, שהסבו בצוותא. כולם היו רטובים, חיוורים, שרירי לסתותיהם מתוחים, אך שלווים למראית עין. הם ישבו, עישנו ודיברו על מאמצי ההצלה שנעשו ועל מה שנותר לעשות. מדי רגע נכנסו פנימה צעירים שהמים ניגרו מבגדיהם ובישרו שכל נפש חיה הועלתה העירה ולמיידאן, שלאנשים נמצא מקום בבתי התורכים והנוצרים וכי למטה מוסיפים המים לגאות ומציפים את הסימטאות בזו אחר זו.

הלילה חולף לאיטו וככל שהוא עובר הוא נדמה ענק, כאילו גם הוא מתעצם, בדומה למים שם למטה. הקפה והיי"ש מתחילים להחיות את נפשם של הנכבדים. הולך ונוצר חוג חמים וצר, כמין הווייה חדשה, שזורה מן הממשות הגם שבלתי ממשית כשלעצמה, שאיננה מה שהיה אתמול וגם לא מה שיהיה מחר; כעין אי חולף בתוך זרם הזמן. מתפתחת שיחה שכמו על פי הסכם אילם משנה כיוון. הם נמנעים מכל דיבור על שיטפונות קודמים, המוכָּרים להם רק מהסיפורים, ומשוחחים על דברים אחרים שאין להם שום קשר עם השיטפון הנוכחי ואסונו המתרחש בעצם הרגע הזה.

אנשים נואשים מתאמצים נואשות לשמור על חזות רגועה ולהפגין שוויון נפש, כמעט קלות ראש. על פי כעין הסכם חשאי שיסודו באמונה תפלה ובכללים לא-כתובים אך מקודשים של רוח אדנות ונימוסי רחוב המושלים בהם מקדמת דנא, ראה כל אחד מהם מחובתו להתאמץ גם בשעה זו כדי להסתיר לפחות למראית עין את דאגתו ופחדו, ונוכח פני האסון שאינו בשליטתו לדבר בנימה מבודחת על דברים רחוקים.

ואולם בדיוק כשאנשים החלו נרגעים קמעה ומוצאים בשיחתם הרף של מרגוע המאפשר להחליף כוח, שיזדקקו לו מאוד ביום המחרת, הגיעו כמה אנשים ועימם הסוחר הצעיר קוֹסְטָה בּאראנאץ, רטוב עד לשד עצמותיו, רגליו מכוסות בוץ עד לברכיים ומכנסיו רפויים. נבוך מחמת האור והקהל הרב, השפיל את מבטו ומחה בכף ידו את המים שניגרו מפניו. פינו לו מקום וכיבדוהו ביי"ש, שידו התקשתה לקרב אל שפתיו. כל גופו רעד. לחישה חלפה בקהל הנאספים, כי רצה לקפוץ אל זרם המים האפל, שניגר כעת למטה על הגדה החולית, היישר מעל למקום שבו היו אסמיו ומבשלות השיכר שלו.

היה זה אדם צעיר, שלפני כעשרים שנה הובא לקסבה כשולייה, לימים נשא אישה מבית אמיד ועד מהרה הצליח בעסקיו. בן איכרים זה, שבשנים ספורות והודות לכמה מהלכים נועזים, נטולי נקיפות מצפון, הצליח להתעשר בבת אחת עד שעלה על כמה מהסוחרים האמידים, לא הורגל לשאת בהפסדים ולא היה מסוגל להתמודד עם אסון ואובדן. גם בסתיו ההוא קנה שזיפים ואגוזים בכמות עצומה ובהוצאה שעלתה פי כמה על משאביו, במחשבה כי בחורף יקבע הוא את מחירי האגוזים והשזיפים היבשים וכך יפרע את חובו ויזכה ברווח נאה, כפי שהצליח אשתקד. עתה חרב עליו עולמו.

לנאספים נדרשה שהות נוספת להפיג את הרושם שמראה האיש האבוד הותיר על כולם. שהרי כולם נפגעו על יד השיטפון, מי פחות ומי יותר, ורק מידת הנימוס הטבעי סייעה להם לשמור על איפוק רב יותר מאותו בחור, שלא היה בן המקום.

המבוגרים והנכבדים שביניהם חזרו והיטו את השיחה לדברים של מה בכך. בתוך כך נשמעו סיפורים על ימים עברו, שלא היה להם שום קשר לאסון שכינס אותם כאחים לצרה והקיפם מכל עבר.

הם לגמו יי"ש חם. מתוך סיפוריהם הגיחו דמויות מדהימות מן העבר וזיכרונות על תימהונים למיניהם ועל דברים משונים ומשעשעים. ראשי המדברים היו האב מיכאילו והאדז'י ליאצ'ו. כשהשיחה נגעה בלי משים ב"שיטפונות הגדולים" הקודמים, הזכירו רק דברים קלי ערך ומשעשעים, או שכך הם ניראו כעבור שנים רבות, כאילו ביקשו בסיפוריהם להתריס כנגד השיטפון הנוכחי ולכשפו. הם סיפרו על האב יובאן, כומר מקומי שבני קהילתו דיברו בשבחו כעל אדם טוב אך "ביש מזל", שהאל אינו שועה לתפילתו.

בעיתות בצורת הקיץ, שלעיתים קרובות השחיתה את כל היבולים, היה האב יובאן עורך לשווא את הטקס המסורתי ונושא תפילה לרדת הגשם, שכן לאחריו בדרך כלל התגברו החום ונזקי הבצורת. וכשבסופו של קיץ שחון כזה התחילה הדרינה לגאות ולאיים בשיטפון כולל, יצא האב יובאן אל החוף, כינס אנשים והחל לקרוא תפילה להיפסקות הגשם ונסיגת הגאות. בחור בשם יוקיץ', שתיין ובטלן, בחושבו כי האל בדרך כלל שולח את ההיפך ממה שהתבקש בתפילת האב יובאן, צעק אז בקול רם:

"לא את התפילה הזאת, אבי, אלא את ההיא, של הקיץ, תשמיע את תפילת הגשם, כדי שהמים ייסוגו!"

איסמט אפנדי השמן והמדושן סיפר שוב על אבותיו ועל מאבקם בשיטפון. כך יצאו פעם בעת אחד השיטפונות הקודמים שני הודז'ות [אנשי דת מוסלמים] מווישגראד כדי לערוך את ה"דוֹבָה", תפילה מיוחדת נגד הפגע הזה. ביתו של אחד מהם נמצא בשיפולי הקסבה והיה מאוים על ידי השיטפון, ובית חברו היה על ההר, לשם המים לא יכלו להגיע. תחילה התפלל ההודז'ה מההר, אך המים לא אבו לסגת. צועני מקומי, שביתו כבר החל שוקע במים, צעק אז :

"מה איתכם, אנשים, תביאו את ההודז'ה מהשוק, שהבית שלו מוצף במים, כמו הבתים שלנו. אתם לא רואים שההוא מההר לא מתפלל בלב שלם?"

האדז'י ליאצ'ו, סמוק פנים ומחויך, שתלתלי השיבה השופעים שלו ביצבצו מתחת לתרבושו השטוח להפליא, צוחק על כל אלה וקורא אל הכומר וההודז'ה:

"אל תזכירו יותר מדי תפילות להפסקת השיטפון, פן האנשים ייזכרו ויגרשו את שלושתנו החוצה, שבגשם השוטף בחוץ נשביע את המים בתפילות."

כך הלכו הסיפורים ונשזרו זה בזה, לא-חשובים כשלעצמם ובלתי מובנים לאדם זר, אך בעלי משמעות לגביהם ולגבי בני דורם. היו אלה בעיקרם זיכרונות תמימים וקרובים ללבם, על חייהם בעיר הזאת, היפים, החד גוניים והקשים; וכל זאת בשכבר הימים, ועתה שונה ומשונה, קשור ישירות אליהם ואל חייהם ועם זאת רחוק מהדרמה הלילית הזו, שכינסה אותם לשהות משותפת הזויה שכזאת. כך התחשלו אנשים נשואי פנים שמילדותם הורגלו לכל פגע ומחסור, מתגברים על מועקת ליל "השיטפון הגדול" ומגייסים את תעצומות נפשם כדי להתלוצץ נוכח הפורענות המתרגשת עליהם ולהערים על מצוקתם, באין מנוס ממנה.

אך בעומק נפשם היו כולם נתונים לדאגה הכוססת, ומתחת למעטה בדיחות הדעת שהפגינו נוכח פני האסון רחשה בליבם דאגת המחר, וכל אחד מהם לא חדל להטות אוזנו לשאון המים והרוח המשתוללת למטה בקסבה, שם נותר כל רכושו וקניינו. ולמחרת היום, לאחר ליל השימורים יכלו לִצפות מהמיידאן על המישור מתחת, שבו היו בתיהם שקועים במים, מהם עד מחציתם ומהם עד כרכובי הגגות. ביום ההוא ראו בפעם הראשונה והאחרונה בחייהם את הקסבה בלי הגשר. גובה המים עלה בעשרה מטרים והגשר הוצף כולו, עד שקימרוניו הרחבים הגבוהים נעלמו כליל מן העין והמים נשפכו מעל לגשר, שנעלם תחתם. רק מקום הקאפייה המוגבה הזדקר כעין מפל קטן מעל למים העכורים ששטפו אותו.

כעבור יומיים ירדו המים במהירות, השמיים התבהרו והשמש זרחה במלוא עוזה, כמנהגה בחבל ארץ זה בימי אוקטובר שטופי שמש. ביום צח זה היה מראה העיר מבעית ומדכדך. בקתות הצוענים ודלת העם שבחוף היו נטויות בכיווון הזרם, רבות מהן עקורות גג, וניראו כשלדים לאחר ששכבות הסיד והחימר נשרו מהן וחשפו מקלעת שחורה של נצרי-ערבה. בחצרות המגודרות של בתי האזרחים נפערו חלונות מנופצים, שעל כל אחד מהם סימֵן פס הבוץ האדום עד איזה גובה הגיעו המים. אורוות ורפתות נסחפו, אסמים ושקתות נהפכו על פיהם. בחנויות הנמוכות הגיע הבוץ עד לברכיים, ובתוכו צפה כל הסחורה שנבצר לפנותה בעוד מועד. בסימטאות נתקעו עצים שלמים שהמים נשאו אי משם, לצד פגריהן הצבים של בהמות שטבעו.

זו היתה עירם, שעתה אמורים היו לרדת אליה ולהמשיך בחייהם. ואילו בין הגדות הסחופות, מעל למים העכורים עדיין שהוסיפו לגעוש, ניצב הגשר, צחור וללא פגם באור השמש. המים הגיעו עדיין עד מחצית גובה האתיקים והגשר ניראה כטובל בכעין נהר אחר, עמוק מזה הזורם תחתיו כל ימות השנה. על פני השטח נערמו שכבות טיט שהתייבשו ונקרשו בשמש, ועל הקאפייה נתגבבה שכבה גדולה של סבכי ענפים ושאר משקעי נהר שנבלמו שם, אך כל אלה לא שינו במאום את מראה הגשר, היחיד שעבר את השיטפון ללא פגע ויצא ממנו שלם כשהיה.

העיר כולה התגייסה לעמל הפרנסה ולתיקון הנזקים, ולאיש לא היה פנאי להרהר במשמעות ניצחונו של הגשר, אך בעודם עוסקים בענייניהם בעיר רעת המזל, שכל תושביה כולם ניזוקו בשיטפון ששינה את פניה, ידע כל אחד מהם כי בחייהם יש דבר העומד בפני איתני הטבע ושהודות לתואם הצורני העילאי ולכוחה הסמוי של חוכמת יסודותיו הוא גובר על כל פורענות ויוצא ממנה שלם ובלתי מנוצח.

לאחר השיטפון בא על העיר חורף קשה. כל אשר נאסף בחצרות ובאסמים – קורות עצים, תבואה ותבן – נסחף ואבד בשיטפון. צריך היה לתקן את הבתים, האורוות והגדרות ולהשיג בהקפה סחורה חדשה תחת זו שנשחתה במחסנים ובחנויות. קוסטה באראנאץ, שנפגע קשה מכולם, בגלל הסתכנותו המופלגת בעסק השזיפים, לא שרד את החורף: האיש מת מצער וכלימה. במותו הניח אחריו יתומים רכים בשנים וחובות לא גדולים בכל כפרי הסביבה. בזיכרון העיר הוא נשתמר כאדם שלקח על עצמו יותר משהיה בכוחו לשאת.

ואולם כבר בקיץ הבא החל זכר השיטפון משריש בלב הקשישים, שם יוסיף לקנן לאורך ימים, ואילו הצעירים ישבו על אבן הקאפייה הלבנה החלקה, והיו מדברים ושרים מעל למי הנהר הזורמים עמוק מתחת ובהמייתם מלווים את השירה. בשכחה יימצא מרפא לכול, ואין דרך שכחה יפה מהשיר, כי בשיר האדם זוכר רק מה שאהוב עליו.

כך גדל דור אחרי דור על הקאפייה, בין שמיים, נהר והרים, בלומדו לא להתאבל יותר מדי על מה שאבד לבלי שוב במים העכורים. כאן ספגו את חכמתם הבלתי מודעת של חיי הקסבה: שהחיים הם פלא בלתי נתפס, שבעודם ניגרים בשפעה כבירה ויורדים לטמיון, הם אף על פי כן מאריכים ימים, שרירים וקיימים כמו "גשר הדרינה".

* * *

יהודה דרורי

האם כולנו "גזענים"?

בשנים האחרונות נמשכת הזילות בשימוש במונח "גזענות". למושג זה אין יותר משמעות במאה ה-21. יש להגדיר עוולות יותר במדויק כדי שנוכל להתמודד איתן ולא לשלוח יהבנו על מונח שאיבד את ערכו ומשמעותו.

לפני שמונה שנים פירסמתי מאמר שכותרתו היתה "איפה כל הגזענים ואיפה כל הנבלים?" – ובו טענתי שהזכות הבסיסית של כל אחד מאיתנו הוא לחלוק על דיעה אחרת, להעדיף מישהו על פני מישהו אחר ואפילו לא לאהוב משהו – בין שזה חי, צומח או דומם. אבל אין מילה יותר אהובה על כל הנבלים מאשר לקרוא: "גזען" למי שאינו מקבל את דעתם או למי שאינו אוהב אותם או אפילו מתעב אותם.

והנה התברר לי כי בשנים האחרונות אכן ממשיכים בזילות בשימוש במונח "גזענות". כי בעצם מה היא גזענות במשמעותה המעשית? גזענות מתבטאת בשנאה, הסתה או אלימות על-רקע דתי ו/או לאומי ו/או אנתרופולוגי/סוציולוגי כנגד קבוצת אנשים, וזאת כמובן על בסיס קבוצתי גורף.

אבל האם תורת הגזע של הנאציזם, אמונת הקו-קלס-קלן ותורת ההפרדה בעבר של הלבנים בדרום אפריקה כמוה כהתנגדות לתמיכה כספית גורפת במשפחות מרובות ילדים? – ברור שהשוואה מסוג זה הינה מגוחכת אולם בימינו הזעקה "גזענים" הפכה לנשקם של הנבלים.

"גזענים" – כך מכונים למשל אלו המתנגדים (בגלל היעדר שיוויון) למתן קצבאות לבחורי ישיבה; מצד שני כך קוראים לאלו אשר אינם נותנים דריסת רגל לנערות ממוצא לא אשכנזי לבתי האולפנא שלהם (אף שהסיבה הינה הלכתית-דתית לאותה קבוצה), ובשם זה יש המכנים מפלגה בישראל שאינה נותנת דריסת רגל ברשימתה לכנסת למי שאינו ממוצא "ספרדי" (משום שהיא מייצגת "ספרדים" בלבד).

ולא רק זה. "גזענים" קורא הימין הקיצוני ל"שמאל" – וב"שמאל" הישראלי קוראים כך לכל מי שאינו "משלהם". כאשר רחבעם זאבי ז"ל ניסה להסביר שחילופי אוכלוסין הינם חשובים ביותר לעתידה של מדינת ישראל, הזדעקו עליו השמאל וה"מרכז" הישראלי בקריאות "גזען" (אף שחילופי אוכלוסין התבצעו במקומות לא מעטים בעולם במטרה להביא להפרדה שתמנע אלימות לאומנית ודתית).

בקיצור, כולנו גזענים, ולא רק אנחנו עושים זאת האחד לשני. מה למשל מפריע לפרופסורים הבריטים האנטישמים והצדקנים מלכנות אותנו גזענים מכיוון שאיננו נותנים לערבים את תל אביב, למשל, ובורחים לנו לאירופה? ומה לגבי המדינות הסקנדינביות, המתכננות בלימת השפעת האיסלאם בארצם? דווקא אנחנו הם ה"גזענים" כי אנחנו כבר נלחמים באיסלאם הקיצוני והורגים לפרקים טרוריסטים.

"גזעני" הוא הביטוי המקובל על מרבית הערבים והמוסלמים נגד כל יהודי וישראלי, בין שהוא ציוני ובין שהוא גדעון לוי. שומעים זאת מאחמדינג'אד, מסוריה ה"נאורה", מהחמאס ועד חברי הכנסת הערבים "אוהבי ישראל" (הניזונים ממשכורות האוצר הגזעני).

כאשר פרופסור ידוע לתולדות האיסלאם טוען שבקוראן "ירושלים" כלל לא מוזכרת ולעומת זה בעצם מדובר בקוראן שארץ-ישראל אכן שייכת ליהודים, הוא הופך "לגזעני" באופן אוטומטי בפיהם של כל הדוברים ערבית. כל זאת בעוד שכל העולם יודע שאין דת יותר גזענית ויותר רצחנית מהאיסלאם, השואפת להשמיד את כל הכופרים שאינם מאמינים במשנתו הצדקנית של מוחמד. בעצם הגזענות הצרופה היום בעולם היא זו של האיסלאם! ממש פה, הרשות הפלשתינית הנאורה קבעה דין מוות לכל פלשתיני שימכור נכס נדל"ן ליהודי. אז מדוע לרבנינו אסור להכריז שנכסים יהודים לא מוכרים לזרים?

בסיכומו של דבר, למילה גזענות אין כבר יותר משמעות במאה ה-21. יש להגדיר עוולות יותר במדוייק כדי שנוכל להתמודד איתן ולא לשלוח יהבנו על מונח שאיבד את ערכו ומשמעותו. לכן במאמר קצר זה ביקשתי להכניס לפרופורציות מתאימות את השימוש הנפוץ במילה "גזענות" ולחדול משימוש בה לחלוטין. אני מציע שכל פעם שתשמע או תראה בכתובים את המילה הזו, נזרקת מכל כיוון שהוא, עליך לחקור מיד איזה עוול עשה זה שזועק "גזענות" –  ואז גם תדע מיהו הנבל האמיתי...

אהוד: אתה שוכח את הכלל החשוב – שגם לדבֵּר נגד אלה שמדברים נגד גזענות – זוהי גזענות! והלא ארצנו מלאה גזענות ופשיזם כמים לים מכסים! קרא ושמע את דברי המפגינים ביום שישי האחרון, יום זכויות האזרח בתל אביב! דמגוגיה כזו לא נשמעה אפילו בימי האפרטהייד  בדרום-אפריקה! מוסוליני הוא ממש צדיק לעומת ההאשמות שהוטחו שם בנו! וזאת במדינה הקטנה שלנו, הנאבקת בכל הקמים עליה לכלותה!

* * *

רונית בכר-שחר

צַוָּאַת אֲבִי

לְאֲבִיגַיִל הָיָה רֵיחַ שֶׁתֶן מְזֻקָּק

בְּעִקָּר אַחֲרֵי מִשְׂחָק פִּינְג פּוֹנְג בַּמַּרְתֵּף

אֵיךְ כֵּיוף מְפַנֶּה מָקוֹם לְשִּׁעֲמוּם חָזוּת הַכְּלוּם

דַּוְקָא לֹא עָשִׂיתִי פִּיפִּי בַּמִּטָּה

מַסְרִיחָה הֵם אָמְרוּ מַסְרִיחָה

לַמִּלִּים הָיָה רֵיחַ טוּנָה מַבְאִישָׁה

צוֹאַת גְּלָלִים צוּרַת דַּבֶּשֶׁת לֹא נוֹחָה

אִם עָקֹם תֵּשֵׁב תִּיפּוֹל

הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך מִילוֹת אֶתְמוֹל

בִּצַּת צוֹאָה

בְּדִיּוּק כְּמוֹ צַוָּאָה

צַוָּאַת אֲבִי

* * *

אורי הייטנר

מצע משותף

במוצאי שבת של חנוכה, נערך בקיבוץ איילת השחר אירוע חגיגי לרגל הסמכתה של חברת הקיבוץ זוהר אופז ליפסקי לרבנות, מטעם התנועה ליהדות מתקדמת (הזרם הרפורמי). מועדון היישוב היה מלא מפה לפה, בעיקר בחברי הקיבוץ. אני מעריך שמספר חברי איילת השחר שהשתתפו באירוע מתקרב למאה.

לפני עשרים, שלושים שנה, אירוע כזה לא היה יכול להתרחש באף קיבוץ. הקיבוציות זוהתה באופן מובהק כהתגלמות החילוניות. שחברת קיבוץ תבחר בחיים דתיים, ועוד במסלול רבנות?! זה לא היה עובר. ואם באופן אישי הקיבוץ היה מכיל חברה "חריגה" שבחרה במסלול כזה, ודאי שהקיבוץ לא היה מארגן את האירוע וחבריו הרבים לבטח לא היו נוטלים בו חלק. אין ספק, משהו קורה בקיבוצים, משהו שלא היה בעבר. יש יותר ויותר התקרבות למסורת היהודית. מה שהחל כזרם דקיק שאיפיין עילית אינטלקטואלית והתאפיין בעיקר בצד האינטלקטואלי של לימוד יהדות, ולאחר מכן נראה כאיזה טרנד חולף, היה למרכיב יותר ויותר משמעותי ברבות מן הקהילות, בתרבותן, באורח חייהן.

זוהר אינה רבה של איילת השחר וגם לא תהיה. לא נראה לי שקיבוץ זקוק למוסד כזה. אבל באופן בלתי פורמאלי, עוד בטרם הוסמכה, הייתה זוהר למנהיגה רוחנית תרבותית ברוח היהדות ביישוב. לפני שבועות אחדים, ביקרתי יחד עם חברי קורס מובילי קבלות שבת קהילתיות אותו אני מנחה במרכז "יובלים" – בקבלת שבת בהנחייתה באיילת השחר. הדבר שהרשים אותי יותר מכל, הוא שלמעלה מחמישים מבוגרים, בגילאים שונים, ועוד מיספר דומה של ילדים ובני נוער, נטלו חלק באירוע. כך באותו ליל שבת וכך בכל ליל שבת וחג. כן, המהות היהודית הולכת ומקבלת מקום גדול הרבה יותר בקהילה הקיבוצית, ובכלל – במגזר החילוני בישראל.

חלקו השני של האירוע היה פאנל בו השתתפו, לצד זוהר, מוקי צור ושי זרחי, שאמרו דברים מהותיים ביותר אודות משמעות המסורת והתרבות היהודית בקהילה. לאחר הערב ניגשתי לשי, ואמרתי לו שדבריו טילטלו אותי ונתנו לי הרבה חומר למחשבה. מזה שנים רבות אני מסרב להכניס עצמי להגדרות האנכרוניסטיות של דתי / חילוני. איני דתי ואיני חילוני, אני מסביר. שי ניסח זאת אחרת – אני גם דתי וגם חילוני. יש בזהותי את הדתי ואת החילוני, והאתגר הוא החיים של שני המרכיבים הללו בצוותא.

חלקו הראשון של האירוע כלל ברכות ושירה. ברכה אחת ריגשה אותי במיוחד – הברכה של דבורה בר. דבורה היא אישה דתיה אורתודוכסית, שהופיעה בכיסוי ראש ובמראה המאפיין אישה "דוסית". דבורה הנחתה במשך שנים יחד עם זוהר תוכנית משותפת לנשים דתיות וחילוניות מטעם המדרשה באורנים. דבורה היתה המנחה הדתית ואילו זוהר, שאז עוד הגדירה עצמה כחילונית, היתה בת הזוג שלה בהנחייה הפריטטית. בדבריה, לא טייחה דבורה את המחלוקות הרבות ביניהן, לאורך השנים. דבריה היו יפים, מרגשים ומרשימים. אך מה שריגש אותי באמת, לא היו דבריה, אלא עצם נוכחותה. וכי מה בכך? אם במשך שנים היא הנחתה איתה בצוותא כשהיתה חילונית, קל וחומר שהיא תשתתף באירוע לכבוד הסמכתה לרבנות.

קל וחומר? בשיח הגיוני. אבל הרי לא תמיד השיח הוא הגיוני. הרי בקרב הזרם האורתודוכסי, באופן מסורתי, שלטת התובנה שמוטב שתהיה כופר מוחלט, ובלבד שלא תהיה רפורמי. "רפורמי" – אין מילת גנאי גדולה יותר. למה? בעיקר מתוך בורות. ולכן, כאשר אישה דתיה משתתפת באירוע לכבוד הסמכת אישה לרבה רפורמית ומברכת אותה בפומבי – זה אירוע מהפכני.

שבועות אחדים קודם לכן, העלתה זוהר, ולא בפעם הראשונה, נער בר מצווה באורטל לתורה. משפחתו של הנער היא יותר חילונית מכפי שחילונית יכולה להיות חילונית. והנה, הילד, כמו כל הילדים באורטל, בחר לעלות לתורה. חבר של אבי הילד, הוא שחקן וסלבריטאי מוכר, הנמצא בתהליך חזרה בתשובה, או כפי שקוראים לכך היום "התחזקות".

"טקס רפורמי?!?!" הוא צעק על חברו בזעזוע. "עדיף שלא יעלה לתורה כלל!"

בשנת תרע"ג, 1913, יצאה קבוצה של עשרה רבנים, בראשות הרב קוק והרב זוננפלד, ל"מסע המושבות" – מסע להיכרות וקירוב לבבות עם חלוצי העלייה הראשונה והשנייה.

בשנים האחרונות, מוסד הרב קוק מוציא מדי שנה סיור לשחזור מסע המושבות. בשנתיים האחרונות אני מוזמן לשאת דברים בפני משתתפי המסע. באחד מימי חנוכה השתתפתי בפאנל בפני המשתתפים – כמה עשרות גברים ונשים מן האצולה האינטלקטואלית של החברה הדתית לאומית בירושלים, ובהם רבנים ופרופסורים, בבית הכנסת הישן בראש פינה. השתתפתי בפאנל לצד הרב יהודה פליקס, דתי לאומי, מראשי מערכת החינוך הממלכתית דתית, והרב החרדי ישראל גליס.

בדבריי סיפרתי לקהל את הסיפור על הרבָּה זוהר ליפסקי ועל שתי התגובות אותן תיארתי לעיל. הבחירה, אמרתי להם, היא בין שתי התגובות.

בסך הכל, יצאתי מעודד מאוד מהפגישה הזו. ראשית, מכך שהקהל לא נפל מהרגליים כאשר סיפרתי על רבה רפורמית, ר"ל. לא נשמעה אפילו מחאה רפה מהקהל, גם לא תזוזות חוסר נחת על הכסאות, ולא מתוך נימוס, כיוון שהיה זה קהל עירני ופעיל למדיי.

שנית, מהתגובות שקיבלתי ממשתתפים רבים בתום הפאנל, שחשוב היה להם לברך אותי ובעיקר את מה שאני מייצג בעיניהם.

שלישית, מדברים שאמר בדיון הרב פליקס. הוא סיפר, שבשליחות בארה"ב נחשף למערכת חינוך משותפת של הזרמים השונים ביהדות – מערכת שלומדים בה במעגלים נפרדים אך באותו בית ספר, עם קמפוס משותף ופעילות משותפת, ילדים אורתודוכסים, רפורמים, קונסרבטיבים וכאלה שאינם מגדירים עצמם על פי הזרמים הללו. עיניו נצצו כשהוא סיפר על "הפלא". ונדמה לי שגם הקהל היה נרגש. בהתרגשות הוא סיפר על הפער בין הרפורמים שפגש, לבין מה שידע על הרפורמים – על סידור התפילה שלהם, על המנהגים שלהם וכו'. מיותר לציין שאני הזדרזתי להשוויץ בבית הספר המשותף לחילונים ודתיים העומד לקום בגולן בשנה הבאה. והרב פליקס מיהר להשוויץ שמועצת חמ"ד (חינוך ממלכתי דתי) שבה הוא חבר החליטה ימים אחדים קודם לכן להכיר בבית הספר ולקבל אותו לשורותיו.

משהו טוב קורה בחברה הישראלית. נכון, באותו שבוע התפרסמה גם עצומת הרבנים נגד השכרת בתים לנוכרים. כן, יש גם הקצנה, ונעשים ונאמרים דברים חמורים. אך משהו טוב קורה, הן במגזר "החילוני", הן במגזר "הדתי". יש יותר ויותר מגמות של פתיחות והתקרבות הדדית.

בברכתי במסיבה לכבוד הרבה זוהר, אמרתי בין השאר: "מרכז 'יובלים', השותף ביוזמה ובביצוע של ערב זה, הינו מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית באצבע הגליל. מהות המושג 'פלורליזם יהודי', בעינינו, אינו זהה ל'יהדות אלטרנטיבית' או ל'יהדות חילונית הומאניסטית' ושאר הגדרות מסוג זה, אלא להיות התרבות היהודית מצע משותף למגוון הרחב של כל הדרכים ביהדות, דתיות וחילוניות, אורתודוכסיות וליברליות. השתתפותנו בערב זה אינה הזדהות עם הזרם הרפורמי, אלא עם המגוון היהודי הרחב, שהזרם הרפורמי הוא מרכיב חשוב בתוכו."

את המצע המשותף הזה – חשוב לטפח. זה המסד לחברה ישראלית יהודית בריאה ומאוחדת. החלום שלי, הוא שהגולן יהיה המופת הלאומי של חברה המושתתת על המצע המשותף הזה.

אהוד: שם משפחתה של אימי מלפני נישואיה הוא ליפסקי – מלודז' ומצ'נסטחוב. האם הרָבּה היא קרובה שלי?

דבר נוסף, לאחרונה יצא לנו לארח בתל-אביב קרובת משפחה צעירה החובשת שביס ולובשת בגדים ארוכים, בחורה נפלאה וחברותית, ילידת הארץ, בוגרת סמינר למורות דתי – ולבקר עימה במוזיאון תל-אביב. לחרדתנו נוכחנו שזו לה כנראה פעם ראשונה בחייה שהיא מבקרת במוזיאון. היא לא שמעה שמו של אף צייר ישראלי או עולמי עד כה. כאשר חלפנו על פני האישה הרוחצת של רנואר, שגבה ערום, האורחת שלנו הפנתה לה מיד את הגב וככה חלפה בהליכת-צד על פניה מבלי להסתכל בה! מתברר שזו היתה לה פעם ראשונה בחייה שראתה אמנות אימפרסיוניסטית ואמנות ציור בכלל. כאשר אמרנו לה שאולי ניקח אותה יום אחד לבקר בעין-הוד, היא שאלה מה זה עין-הוד? [וזה היה עוד לפני השריפה]. כשהציצה לתערוכה של גרשוני שאלה למה בכלל מציגים דברים נוראים כאלה? מתברר גם שמימיה לא שמעה קונצרט של מוסיקה קלאסית, לא ראתה תיאטרון, בקיצור, היא חיה עימנו יחד בארץ אחת ומדברת איתנו בשפה עברית אחת – אבל נמצאת בפלנטה אחרת. כל מה שקשור לתרבות העברית המוכרת לנו, ולאמנות הישראלית – לא מעניין אותה ואפילו מעורר בה מראש דחייה כמשהו טרף. אבל על המצוות היא שומרת קלה כחמורה.

לכן ההתפעלות שלך, אורי, מהמפגשים בין דתיים לחילוניים מעוררת בי תמיד חשש. תמיד זה צריך להיגמר, משום-מה, בכניסה שלנו לעולמם הנפלא, ואף פעם לא בכניסה או לפחות בהצצה שלהם לעולמנו, עולם שלעיתים הוא גם מיוסר ואפילו רליגיוזי, על פי ביטוייו באמנות ובספרות שלנו. וזה נובע לא רק מהמיסיונריות ומהצדקנות שלהם, כאילו הם אוחזים בזנבו של הקב"ה – אלא גם מן הבורות הנוראה המאפיינת חלק ניכר מהם, בורות שקשה ממש להאמין שהיא מתקיימת כאן, ממש לידינו, כאן בישראל המודרנית של המאה ה-21 ובמערכות החינוך שלה!

הו, כמה טוב שבאו אלינו מיליון עולים מרוסיה!

* * *

אורי הייטנר: תשובה ליהודה הצבי [גיליון 598]

כאשר אני מלמד את "מעוז צור" (ויריעתי רחבה יותר) אני מספר בהקשר של "שבחי מעוז" שדווקא המעוזים האלה התגלו כמשענת קנה רצוץ ונפלו. אולם אני חושב שהתפסות למעוז בהקשר הספציפי מחטיא את העיקר בשיר. המסר של השיר הוא לא לסמוך על נס אלוהי, אלא ליצור את הביטחון שלנו. ייתכן שדווקא את נושא המעוזים ניתן לתייג כ"לסמוך על הנס". אך המשמעות העמוקה יותר של השיר היא כפי שתיארתי.

* * *

אוריה באר

65 שנה לפתיחת משפטי נירנברג

שוב תאריך שנשכח מאיתנו. שוב תאריך שמעטים זוכרים, למרות חשיבותו הרבה. הפעם תאריך משפטי יוצא דופן, שאין ערוך לחשיבותו במשפט העמים.

בסוף נובמבר 1945 מלאו שישים וחמש שנים לפתיחת המשפטים של הפושעים הנאצים הגדולים בעיר נירנברג, שהיתה ידועה לשמצה, עקב החוקים האנטישמיים שחוקקו בה. משפט נירנברג הראשון נמשך כשנה תמימה, וכך מלאו גם שישים וארבע שנים למתן הכרעת הדין וגזרי הדין.

משפט נירנברג הגדול, ויתר המשפטים שבאו בעקבותיו, הם תוצאה של נפילת הנאציזם, המצוד הגדול שנערך אחרי המנהיגים הפושעים והחלטתם הנחרצת של ארבע המעצמות הגדולות דאז, להקים טריבונל בינלאומי שישפוט את הפושעים ויקבע כללי משפט מחייבים במשפט הבינלאומי.

וכך הועמדו לדין ראשי הרייך השלישי שעשו מעשים איומים, שכמותם לא נעשו בכל תולדות האנושות: רצח שיטתי ומתוכנן של העם היהודי והצוענים, הרעבה ורצח של מיליוני שבויים רוסים, אמריקנים ואחרים של בנות הברית. רצח מתנגדים פוליטיים, הומוסקסואלים, לסביות, חולי נפש ובעצם מי לא. כלומר, כל מי שלא מצא חן בעיני היטלר והמשטר הנאצי, או שהעיז לבטא, ולו גם מילת בקורת עליו.

כוונות בעלות הברית, גם הרוסים, ויתר עשרים המדינות שנספחו אליהם – היו טובות. ההכנות קפדניות, ועריכת המשפט תוכננה לעילא ולעילא. אך תחילת המשפט לא בישרה טובות. הנאשמים. ובראשם גרינג החצוף מכולם, החלו להעלות טענות פורמליסטיות מתישות: "קיבלנו פקודות מהיטלר, עשינו מה שדרש מאיתנו, לא יכולנו להתנגד," ועוד שפע שטויות דומות, ממש מקוממות.

למרבה הצער, עמדו בראש התביעה משפטנים אמריקנים טובים, אך כנראה לא עורכי דין מיומנים, היודעים על בורייה טיבה של חקירה נגדית, איך לשבור עד על דוכן העדים, איך להעמידו על מקומו, ואיך לגרום לכך שבית המשפט ידחה מיניה וביה טענותיו חסרות השחר. וכך נשקפה סכנה, שהמשפט ידרדר לדיון בתילי תילים של טענות פורמליסטיות עקרות וימשך שנים ארוכות.

למרבה המזל, התעשתו התובעים לבסוף, וקיבלו עצת החכמים בחבורה. הם החליטו לשבור את הקיפאון. או אז, הובאו סרטים דוקומנטאריים קשים לצפייה, אך אמיתיים – כאלה שצילמו הנאצים עצמם, כולל קציני גסטאפו ואחרים. וכן צילומים שצילמו צלמי בנות הברית והרוסים, מיד לאחר כיבוש מחנות הריכוז. הובא מסך גדול. וכך, לעיני השופטים, התובעים, השופטים ועוזריהם, הנאשמים והעולם כולו – הוצגו תמונות מזעזעות, אליהן לא יכול היה איש מהפושעים להתכחש.

הסרטים הדוקומנטאריים הקשים עשו את שלהם. כנגד האמת הברוטאלית שהוטחה ממש בפניהם, לא היתה לנאשמים כל תשובה. הם נאלמו דום. מכאן ואילך, נמשך המשפט על דרך סלולה. הסרטים הוגשו כראיות, נעשו סיכומים, ובית המשפט הבינלאומי נתן את גזרי הדין. שנים עשר מהנאשמים נידונו למוות וביניהם: הרמן גרינג, סגנו של היטלר, ומי שהקים את חיל האוויר הגרמני. זה שעשה התקפות טרור על ערי פרזות כמו לונדון, רוטרדם, ורשה וערים אחרות. יואכים פון ריבנטרופ, מי שהיה שר החוץ, המרשל קייטל, שהיה הרמטכ"ל של הצבא שעשה פשעים כה רבים, יוליוס שטרייכר, עורך כתב העת האנטישמי "דר שטירמר", וכן אחרים. שלושה נדונו למאסר עולם וביניהם רודולף הס. שפאר, שהיה ממונה על הכלכלה ושבגינו גוועו מיליונים בעבודות כפייה, נדון רק לעשרים שנות מאסר, כי היה היחידי שהביע שמץ של חרטה. לדעתי לא היה ראוי לכך.

ערב ההוצאה להורג בתלייה, התאבד הרמן גרינג מכמוסת רעל שטמן בין שיניו. כך עשו לפניו, וכך נמלטו מהמשפט גם הימלר וגבלס. האדמירל דיניץ נדון לעשר שנות מאסר, שקוצרו לאחר מכן ורק פון פאפן, דומני, יצא זכאי.

בשנת 1949 נערכה בנירנברג סידרה נוספת של משפטים נגד שנים עשר פושעים נאצים נוספים, ולאחר מכן משפטים נוספים באזור הכיבוש הרוסי ובאזורי כיבוש אחרים.

פסקי הדין של נירנברג הם חשובים ביותר. ראשית דבר הוכרזו המפלגה הנאצית הגסטאפו וה-ס.ס. כ"ארגונים פושעים", אך החשוב יותר היה, שנקבעו בהם הלכות שתוקפן לא פג עד היום: ההגנה של "קיבלתי פקודה" לא נתקבלה, ונדחתה. נקבע שמקבל פקודה בלתי חוקית בעליל, חייב לדחותה ולא לבצעה. גם ההגנות האחרות, כמו – אינכם רשאים לשפוט אותי, כי היתה תקופת מלחמה, אין לכם סמכות בינלאומית, וכיוצא בכך. נקבע בפרוש שפשע נגד האנושות, תוקפו הוא אכס טריטוריאלי. וכן נקבע שאין התיישנות לפשעים איומים אלה.

לכאורה טוב ויפה, אלא שההמשך לא היה טוב כלל. במקום להמשיך במשפטי הפושעים, וגם של הזוטרים, באופן רציף, שיטתי ובלתי מתפשר, עשו בנות הברית הנחות גדולות לנאצים. הם עשו בהמשך עבודה רשלנית למדי, וגילו וותרנות מוגזמת כלפי הרוצחים ועוזריהם.

על מחדלי בנות הברית, ובייחוד האמריקנים, אפשר לכתוב ונכתבו ספרים עבי כרס. לצערי לא אוכל לעשות זאת. אפרט רק מעט ממה שראיתי במו עיניי.

בחודש מאי האחרון ערכנו ביקור עם חברינו, המשפטנים הגרמניים, במחנה הריכוז ברגן בלזן, לא רחוק מהאנובר. לכאן הובאו מרגוט, אימה של אנה פרנק, ויתר בני המשפחה, וכאן גוועו ברעב ובמחלת הטיפוס האיומה. כאן לא היו תאי גזים כמו באושוויץ. אך כאן הניחו לאסירים הפוליטיים, ליהודים ולשבויים למות ברעב שנגרם מאי אספקת מזון מכוונת, ממכות, קור ושאר מרעין בישין. במרץ 1944 בלבד מתו במחנה שמונה עשר אלף מהאסירים מרעב, קור ומחלות. לאחר השחרור מתו עוד שלושה עשרה אלף מאפיסת כוחות ומרעב.

במחנה קטן זה, יחסית, היו בעת השחרור כארבע מאות ושלושים סוהרים, קפּוֹאים ואנשי גסטאפו שהתעללו באסירים. אך ראה זה פלא: רק ארבעים וארבעה מהם הועמדו לדין. אחד עשר מהם נדונו למוות, תשעה עשר נדונו לתקופות מאסר לא ארוכות, וארבעה עשר זוכו. כל היתר לא הועמדו כלל לדין. ממש מדהים.

ההמשך היה גרוע עוד יותר. בתחילת שנות החמישים העבירו בנות הברית את הסמכות להעמיד פושעים נאציים לדין לבתי המשפט הגרמניים. היתה זאת טעות בלתי נסלחת ושטות מעולם השטויות האגדי. התוצאה: פסקי דין מגוחכים, זיכויים אבסורדיים, רחמנות שאינה כלל במקומה, והתנהגות מבזה כלפי קורבנות הנאציזם, ובהם גרמנים רבים.

זכור לי שבשנת 1990 נכחנו בכנס בעיר קטנה, רבנסבורג דומני. הכנס הוקדש לדיון בפשעי הנאצים כלפי חולי הנפש הגרמניים והמוגבלים, לפני המלחמה. שהרי היטלר ומרעיו סברו שאין להניח לאומה הגרמנית המפוארת, שיחיו בה חולים שכאלה, או מוגבלים. הופיעו בפנינו בין השאר זוג משפטנים גרמנים שערכו מחקרים על משפטי הנאצים, לאחר שהסמכות הועברה, כאמור לעיל, לגרמנים. זכורה לי פרופסורית ידועת שם שהודתה בפה מלא שמשפטים אלא לא היו ברובם אלא פארסה ובדיחה עצובה.

לסיכום: מאות ואלפי פושעים נאצים, לא נתנו עד היום את הדין על מעשיהם. אחרים נשפטו לתקופות מאסר קצרצרות. אחרים ברחו בעזרת "הכס הקדוש" וכמריו לדרום אמריקה וחיים שם ברווחה עד היום. משפטי נירנברג היוו ציון דרך חשוב במשפט העמים. מצער שההמשך היה טראגי, מאכזב ומייאש.

אהוד: התאריך אולי נשכח משום שחלק מהעיתונות הישראלית, וגם חוגים רבים בתקשורת ובאקדמיה במדינות המערב – סבורים (בעזרת השוחד הסעודי והטרור האיסלאמי, בעיקר באנגליה) – שאנו הננו הנאצים של היום ויש להעמיד את מנהיגינו ואת לוחמינו למשפט בינלאומי על ג'נוסייד כמו את הנאצים ב"משפטי נירנברג". אכן, הרבה חלאה יש בעולם וגם אצלנו, ואלה הם הגזענים האמיתיים, לא אנחנו.

* * *

יעל בדיחי, יוסי גמזו: דמעות לַשָּׁמש

אהוד שלום,

מסור בבקשה ליוסי גמזו כי שירו אודות השָׁמש בחנוכייה ריגש אותי עד דמעות ואני מודה לו מעומק ליבי על השיר הזה.

תודה,

יעל בדיחי

יעל בדיחי היקרה והנכבדה,

שמחתי כי שירי הצנוע "כשאתה מדליק הערב את אותה חנוכייה" דיבר אל לִבּך כשם שיצא מלִבִּי. כשם שכל צליל המוּפק מכינור או פסנתר, למשל, זקוק לאוזנו הקולטת של מאזין פתוח-לב, כך משורר אינו כותב בחלל ריק וכל הֵד החוזר אליו מקורא רגיש ממריץ ומעודד אותו להמשיך ולהיות נאמן לאמת הפנימית שלו.

והאמת הפנימית שלי אומרת כי אילו היו המתים המוּבָלים לקבורה זוכים לשמוע אלפּית מכל המחמאות הנאמרות עליהם ליד בור קִברם (ולא נאמרו להם במרוצת חייהם) – אולי לא היו מתים בשעה שהלכו לעולמם. אנחנו חברה קשוחה מאוד ולא תמיד קשיחוּת היא סימן לכוח. להיפך, מילה טובה, טפיחה על הכתף, בפרט בשעות משבר, יש בהן עוצמה רבה הרבה יותר.

במיטב האיחולים –

פרופ' י. גמזו

* * *

לאהוד שבת שלום,

אתה אולי חושב זוקף את הערתו של בן כפיר [גליון 598] על בית החרשות סיליקט לרשימת הטעויות שלי – ולא היא. דיברתי עם פרופ' גופנא, שלפי מאמרו כתבתי את הרשימה, דבריו, וכפי שכתב – רוב חברי הקואופרטיב של סיליקט עברו לנחלת יהודה. מיעוט, רובו לא מחברי הקואופרטיב, היה בראשון לציון. בעין הקורא – בן כפיר יודע דוקא על המקום הזה, כי בו עבד סבו, אך לא ידע על המקום העיקרי. אגב, בן כפיר דיבר עם פרופ' גופנא וזה העמידו על טעותו. אלא שכפיר כתב לך לפני שדיבר עם גופנא.

שבת שלום,

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד,

בכל גיליון יש שני קטעים לפחות שמעניינים מאוד אותי ואת גדעון. יש פה מישהו שלא הצליח לקרוא את "ימי ציקלג" עד הסוף... גם את "אישה" כדאי לקצר כדי לברוח אליה. אשמח מאוד לקרוא בדוא"ל את מאמרך על תל אביב בראי הספרות.

אסתר גולדנברג

* * *

יהודה בורשטין: על שכונת מחלול שלי, לאליהו ציפר

לאליהו, שלום רב!

כיליד תל אביב 1925 אני זוכר היטב את השכונה. משנת 1937 התגוררנו בסוף רח' ריינס ובירידתי לחוף הים חלפתי ע"פ השכונה.

ברשימתך השמטת את שם האונייה 'הפורצים', שפרצה את הסגר הימי הבריטי בליל ה-3-4 בדצמבר 1947.

כמה מנערי השכונה שירתו בפלי"ם. אני זוכר את יוס'לה הובר-דרור, שלימים הקים את זרוע הצוללות בחיל הים ואת שאול אהרונוב-אורן, חבלן ביחידת הצוללנים בשייטת 13.

בברכה,

יהודה בורשטין-בן-צור

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק י"ב / עם אחרית דבר ורשימת המשתתפים

בן-דודי החורג פנדי מגיע אלינו יום אחד מהודו כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו. אימו, שעבדה כל ימיה בבית-החולים בבומביי ולא נישאה לאיש, מגלה לו לפני מותה שאביו אינו חייל אנגלי שנהרג בקרבות אל-עלמיין אלא נהג יהודי מהמושבה חובבי-ציון בשם אלכסנדר בן-עמי.

מביא אותו אלי בן-דודי החורג איז'ו ה"ממזר", בנה של גברת מ. שנולד בזמן המלחמה, בטרם שב בעלה מאלכסנדריה, והוא דומה בפניו לי יותר מאשר למייג'ור נורדי, מה שמראה שאמרתו של נפוליאון על הקיבה שמחוללת מהפכות בעולם אולי לא היתה אלא תירוץ קלוש לדודי אלכסנדר, שמתברר כי לא תמיד סירב להזמנותיה של גברת מ. להיכנס אל ביתה.

פנדי מסתובב בשוק הגדול בחובבי-ציון ושואל על דודי אלכסנדר, ואחד מבני האיכרים הוותיקים, שמכיר את דודי ומעלליו, מראה לו את איז'ו, שהוא קצת מפגר, ואני מעסיק אותו בקנייה יומית של ירקות טריים למסעדה שלי, שפאר תפריטה סלט הירקות שאני מכין במו-ידיי, כפי שלמדתי מאבא, שלמד מסבא, והוא צירוף המתכון ההונגרי: להשרות את קוביות המלפפון הזעירות במלח, כדי להפיג את מרירותן – עם המתכון הארצישראלי: לקלף את העגבניות הבשלות, להוסיף פטרוזיליה, שמיר, נענה, שמן זית ירוק-כהה, גבינת צאן וזיתים. לזכרם אני נשאר נאמן לשוק הגדול בחובבי-ציון.

עוד קודם שאנחנו קולטים את פנדי כטבח, אנחנו כבר ארבעה – תופיק מאום-אל-זעתר, שבא לעבוד כפועל בתל-אביב אחרי מלחמת 67', ונעשה שוטף-הכלים והמנקה, וישן אצלי במטבח של המסעדה כדי שלא יצטרך לחזור כל ערב למחנה הפליטים נור-שאמס ששם גרים שאר בני-המשפחה שלנו, מהצד שלו. [הכפר שלו, אום-אל-זעתר, נחרש אחרי מלחמת 48' ונטעו עליו פרדס, ואילו פרדס יוספיה המפואר נכרת כולו בידי קוני האחוזה, ולא נותר ממנו זכר].

והצעיר מבינינו ויקו הרתך, מהכפר הקטן בדרום-איטליה, היחיד שגם נושא ממש את שם-משפחתנו, כי הוא בן חוקי של דודי אלכסנדר. ויקו מגיע ארצה כעובד זר בסולתם, ולאחר הפיטורים אני לוקח אותו בתור מלצר, והוא מלמד את אחיו החורג פנדי להכין פסטה וקנלוני אמיתיים, עם רטבים נהדרים. ויקו הוא היחיד מבינינו שאף פעם אינו נועל סנדלים, ומקפיד שנעליו תברקנה כראי.

 [האם צריך להוסיף את פרחי היסמין שמבצבצים מכיס-חולצתו, ואת המטפחת שעל צווארו? הלא עלולים לחשוב שאני את הכל בודה מדמיוני!]

כאשר מביא איז'ו את פנדי מחובבי-ציון למסעדה שלי על חוף הים ביפו, איני יודע אם להאמין לסיפורו המגומגם. מי יודע, אולי בקצב הזה יופיע לי גם איזה בן-דוד מהצד של ג'אמל-פאשה הקטן, מתורכיה? באותה תקופה סבי, אבי, וגם דודי אלכסנדר כבר אינם בחיים ואינם יכולים לאמת את הדברים. אולי איז'ו, בשכלו הילדותי, מותח אותי? – כמו בחלום אני לוקח תפוז, חוצה אותו בקו-המשווה שלו, מניח לפני פנדי, וכאשר הוא בוזק על החצאים התאומים את המלח, אני רואה לפתע שאני מביט גם בו כמו בראי, הוא זה אני – רק כהה יותר, ומיד אני קם לחבק אותו, מספר לו על מות אביו ועל שלושת אחיו החורגים ועלי, בן-דודו – ומקבל אותו לעבודה.

*

במשך תקופה ארוכה המסעדה שלי, "הדודנים" – היא ממש אטרקציה, והמקומונים מפרסמים עלינו כתבות מצולמות בלי סוף. ההצלחה מתחילה עוד לפני שפנדי מגיע. אנחנו, שלושה אחים חורגים ובן-הדוד שלהם, זה אני – כל אחד ממש "קופייה" (כפי שאימי אומרת), העתקה, של השני, עד שלעתים אני מתחיל לחשוד שאולי דודי אלכסנדר היה גם אבי. אנחנו עובדים בחריצות ואנשים באים לא רק כדי לשבת מול הים ולאכול מהסלט שלי אלא גם להעיף עין עלינו, כפי שתוארנו במקומונים, כמין פלא ביולוגי שדודי אלכסנדר היה בוודאי מדקלם עליו א-פרופו, הפעם בגרמנית: "אלע מנטשן זיינן ברודער".

עם בואו של פנדי אני מפטר את הטבח הקודם, מכניס לתפריט עוף בטנדורי ועוד מאכלים הודיים, וחמשתנו, כולנו כבר בני חמישים, פלוס-מינוס, עובדים ונראים מבוקר עד ערב כאיש אחד. (אותה תקופה אני כבר גרוש גם מאשתי השנייה, עורכת הדין הידועה דינה שפילר-בן-עמי). בגמר העבודה אנו נוהגים להתאסף במרפסת הצופה לים לשבת-יחד של תיישים זקנים, משוחחים על גורלות חיינו השונים. ואם יש ספק בלבי ביחס למוצאנו המשותף, מסירים אותו קולות הציוץ שמשמיע כל אחד מבני-דודיי החורגים כאשר אנחנו מגיעים לדבר בעסקי-נשים – קולות זהים בדיוק לציוצים ששמעתי מפי דודי אלכסנדר כאשר שכב לפני כיובל שנים, באחוריים מקפצים, על האחות הרחמנייה הצבאית מהודו, בחדר-השינה של הוריי, והאכיל את התינוק שלה, מלמטה.

*

האסון מתרחש בגלל אהבתו של פנדי לים. כל שעה פנוייה הוא רץ לטבול במים, אף-על-פי שבחוף, מול "הדודנים", ניצב שלט גדול של העירייה המזהיר במפורש, בעברית ובאנגלית, שאסור לשחות כאן וכי השנה כבר טבעו פה שני אנשים. כאשר פנדי מתחיל לבלוע מים, רץ לעזרתו אחיו תופיק שבכלל אינו יודע לשחות, וכאשר שניהם כבר מפרפרים בין הסלעים, מסיר אחיהם ויקו את חגורתו עם הארנק ומדלג לקראתם, נעליו המבריקות שוקעות בחול, ואחריו מקרטע איז'ו אחיהם המפגר. את כולם בולע הים בזה אחר זה. מסיבות דתיות איני יכול לקבור אותם במקום אחד. גם לא לשבת שבעה עליהם. אני משכיר את המסעדה לזוג עולים מרוסיה, שהגיעו עוד בטרם הודח גורבצ'וב, ומחליט להקדיש עצמי לכתיבה.

יהי סיפור זה, הראשון שכתבתי, מזכרת לנשמתם של איז'ו, ויקו, תופיק, פנדי, ולנשמת דודי אלכסנדר עליו השלום, שעל מותו ברומא נודע לאבא בשחר היום שבו ניסו הטרוריסטים לתלות את הסרג'נט הבריטי בבית-האריזה ביוספיה ושבו יצא לי פעם ראשונה זרע ושבו לורט מאיירסון נפלה מהקומה השנייה של בית האחוזה ושכבה אחר-כך הרבה זמן כמו צמח ב"אסותא" כשהראש שלה מגולח לגמרי, וזה קרה כבר אחרי שנמכרה יוספיה וחזרנו לגור במושבה חובבי-ציון והאנגלים עזבו את הארץ ונוסדה מדינת ישראל.

ואני עוד ראיתי את לורט המסכנה שוכבת שם בשנה הראשונה של המדינה, שבה הוציאו לי בניתוח ב"אסותא" את האפנדיציט, ואני חושב שאחר-כך מתה.

*

אחרית דבר

בגילי, העיסוק במאורעות שהתרחשו לפני כיובל שנים משפיע עלי מאוד.

הלילה, לאחר שהתחלתי בכתיבה, מופיע בשנתי אבא, שהלך לעולמו לפני שנים רבות, ועימו אורחים – יהושע סלומון, ראש המועצה של חובבי-ציון, שחוזר בכובע שעם טרופי ובבגדי חאקי בהירים ממלחמת איטליה בחבש, שבה לא השתתף מעודו, ועימו אפרת אשתו. אדון ג'ייקוב מאיירסון, מעשן סיגר מלופף בבולים, קרח ובעל פני-ילד של וינסטון צ'רצ'יל. טוב, בחלומות זה תמיד יוצא קצת מצחיק. ואני שמח שאוכל לשמוע מהם סיפורים נוספים, גם על דודי אלכסנדר, כי ידע היסטורי אני שואב לא רק מקריאה בספרים ובמסמכים מתולדות אחוזת יוספיה והמושבה חובבי-ציון, ומראיונות עם איכרים ותיקים וצאצאיהם – אלא גם מחלומות שפוקדים אותי כל פעם שאני נוגע בחיים שראיתי בימי ילדותי בכפר.

אבל הפעם איני מצליח. כדרכי אני מתחיל להשמיע במקום לשמוע. מה פתאום חשוב לי להסביר לראש המועצה סלומון, זה שהפורשים פוצצו לו את הקבינט – שהגירוי הראשון שלי להיזכר בסיפורים האלה התרחש כאשר הבעלים של המסעדה ההודית ביפו הצביע לעבר אשכולות ענבי סולטנינה, ספוגי מלח מרוח-הים, שהשתלשלו מעל ראשינו במרפסתו, וסיפר שההודים נוהגים לבזוק מלח על פירות, אפילו תפוזים – ואז נזכרתי בשתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו שאכלו בביתנו לפני כיובל שנים, ומהן נמשך ומשתלשל כל הסיפור כולו – ובעודי נסחף בדיבוריי מוציאה אמא מתא הפרפקטשיין, תנור נפט גבוה בעל שתי להבות ומכל זכוכית מפמפם, תבניות אמאיל אפורות ובהן מאפה בטטות וחצילים ברוטב עגבניות, ואומרת שאני מפריע לאורחים בסעודתם, ואני משתתק.

תל-אביב, ספטמבר 1991 – אפריל 1992

*

D. MORTON

 47Lyttelton Road

 LONDON N2 OUD

 ENGLAND

2nd April, 1992

מר בן-עזר היקר,

שמחתי על מכתבך אשר החזיר אותי בבת-אחת לתקופה שחשבתי כי איש אינו זוכר. מיד לאחר המאורעות, שאתה מזכיר, הוכרחתי לעזוב את ארצך ולא שבתי אליה עוד. הצטערתי מאוד לשמוע, אמנם באיחור של כארבעים-וחמש שנה, על מותה של לורט מאיירסון בנסיבות כה טראגיות.

אין לי התנגדות שתפרסם, בספר שאתה כותב, את כל הידוע לך על אותם ימים ועל אותו לילה במרתף האחוזה של יוספיה, שאותו לא אשכח עד אחרון ימיי. אגב מקטרת הפטרסון שהצילה את חיי עדיין ברשותי, אך לצערי הרופא אסר עלי לאחרונה את העישון.

כידוע לך איני קורא עברית, ולא אוכל לעבור על כתב-היד שלך, אך אני מקווה שאאריך ימים לקרוא את ספרך אם יתורגם לאנגלית.

איני יודע מה ידוע לך על לילה אחד בבית-המלון "עדן" בירושלים. בכל מקרה אבקשך שלא תכתוב דבר על כך, ואני סומך על הגינותך, שחשתי בה מבין השורות של מכתבך.

באשר לשאלותיך האחרות, צר לי לומר כי מימיי לא הכרתי אשה יהודייה בשם גב' ויוי דהאן, ואין לי גם כל קשר לבנותיה הנקראות אילנה וכרמלה. למיטב ידיעתי, גם למייג'ור קמפבל המנוח לא היה מעולם קשר עם אשה יהודייה בשם זה.

ולבסוף, חשוב לי להביא לידיעתך כי השתדלתי תמיד להשתמש בכוח סביר ולנהוג בהגינות בחקירות. מעולם לא עיניתי ולא הרגתי מישהו מהבחורים האמיצים שלכם, ואני לא שומר בלבי טינה לאף אחד, למרות כל מה שעבר עלי באופן אישי.

                                                                                                           שלך בנאמנות,

                                                                                                           דניס מורטון

נ.ב.

על דודך אלכס אולי שמעתי, אך לא היכרתיו באופן אישי, ולמיטב זכרוני הוא גם לא היה בין הנחקרים אצלי. איני יודע מדוע דווקא מייג'ור קמפבל הביא לכם באותו לילה את המכתב על מותו המיסתורי.

*

עו"ד ישעיהו סטרוייצקי

רח' החשמונאים 88

תל-אביב 67011

3 באפריל 1992

                                                                                 רשום

מר בן-עזר הנכבד,

מרשתי, גב' אילנה מור, ייפתה את כוחי להתרות בך שתפסיק לשלוח אליה מכתבים ולהטרידה בטלפון. לא היא, ולא אימה גב' חיה דהאן, אינן מעוניינות להיפגש, להתכתב או לקיים איזה שהוא קשר איתך ועם השקרים שאתה מנסה להפיץ עליהן על ידי כתיבת ספר דוקומנטארי-כביכול, "הלילה שבו ניסו לתלות את הסרג'נט מורטון", שעליו סיפרת להן.

ביכולתי לספק לך בשמן רק את הנתונים כדלקמן: אחותה של אילנה, כרמלה מורטון, עזבה לפני שנים רבות את הארץ, נישאה לאנגלי, מבוגר ממנה בעשרים שנה, התגרשה ממנו לאחר זמן קצר. אחר-כך נישאה ליהודי מקומי בלונדון, אך שמרה על שמה הקודם ונעשתה פעילה בחיים הפוליטיים וכיהנה קדנציה אחת כחברת בית-הנבחרים מטעם הלייבור, באיזור הבחירה שלה בווסט-המפסטד. למרבה הצער, נפטרה במחלת הסרטן לפני שנים אחדות.

בכל שאר השאלות שהצגת למרשתי ולאימה במכתביך ובהטרדותיך הטלפוניות – יש עילה לתביעת-דיבה על הוצאת לשון הרע, אשר תוגש נגדך אם תפרסם או תיתן פומבי למשהו מכל זה, בכל צורה שהיא. מרשתי, גב' אילנה מור, היא ספרית צמרת ידועה ומצליחה בתל-אביב, מפורסמת ומקובלת בחוגים רבים, זכתה בעבר בתואר סגנית מלכת היופי והיתה דוגמנית ידועה, ודחתה תמיד בתוקף נסיונות לפגוע בשמה הטוב ולהפיץ שקרים על אורחות חייה. סיפוריך הבדויים על אימה ועליה עלולים לגרום לשתיהן נזק רב, ולכן בא מכתב זה להזהירך מראש.

דומני כי לא מיותר להזכירך בהקשר זה את השם שיצא לך ככותב ספרי פורנוגרפיה מן הסוג הזול, עובדה שוודאי לא תקל עליך, בבוא היום, לטעון לזכותך בערכאות.

                                                                                 בכבוד רב,

                                                                                 עו"ד ישעיהו סטרוייצקי

*

אודי,

התקשרה אשה מבוגרת בשם ציפה קפלן, שהיתה מורה שלך ברמות-הצופים כשהיית ילד. קראה באחד העיתונים שאתה כותב רומאן דוקומנטארי על אותה תקופה, ומבקשת שתתקשר איתה בהקדם, מפני שיש לה לספר לך משהו חשוב מאוד שאתה לא יודע.

*

רשימת המשתתפים ברומאן

ותפקידיהם

לפי סדר הא"ב של השמות הפרטיים

אברומה, "הראש" – מפקד המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

אווה יואל – אשתו של המכונאי פטר יואל, מאחוזת יוספיה.

אורי בן-עמי – אני.

אחמד – עובד ברפת של אחוזת יוספיה.

איברהים – מנהיג ה"שאבאב" בכפר אום-אל-זעתר.

איז'ו – מהמושבה חובבי-ציון. כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.

אילנה דהאן-מור – בתה הקטנה של ויוי דהאן ממושב כפר-מאהלר, כנראה מסרג'נט מורטון.

אלי הארוך – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

אלי זלינגר – נער ממושב רמות-הצופים.

אליהו שפירא – בעלה של שושנה, אביהם של אמנון ומאיה, מאחוזת יוספיה.

אלימלך שפירא – סופר ותיק מהמושבה פתח-תקוה, מחבר הספר הנדיר "הירקון שבלב", יפו, תרפ"ה-פ"ו. ראה רשימת ביקורת שפירסמתי עליו במדורי "ספרי דורות קודמים" בעיתון"הארץ" מיום 3.3.1972.

אלכסנדר בן-עמי – גר ברומא, כנראה דוד של אורי בן-עמי.

אמנון שפירא – בנם הבכור של אליהו ושושנה שפירא, מאחוזת יוספיה.

אפרת סלומון – אשת יהושע סלומון, ראש המועצה המקומית חובבי-ציון.

ארקאדי – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

בן-עמי – מנהל אחוזת יוספיה, אביו של אורי בן-עמי. מכונה בפי הערבים: חוואג'ה אבו-אורי.

בצלאל פוקס – קצב מהמושבה חובבי-ציון.

ברל – רפתן באחוזת יוספיה.

בת-עמי רוזין – אשתו של מקס רוזין, מהמושבה חובבי-ציון.

גבריאל דויטש-דרור – מורה ומשורר מהמושב רמות-הצופים.

גברת בן-עמי – אימו של אורי בן-עמי, מאחוזת יוספיה.

גיורא הורביץ – נער מאחוזת יוספיה, בנם של חיים וסבינה הורביץ.

גרשון גרין – מסגר ונפח המושב רמות-הצופים.

ג'וזף (ג'ו) מאיירסון – סטודנט מלונדון, בנו של ג'ייקוב מאיירסון ואחיה של לורט, מאחוזת יוספיה.

גידי ישראלי – נער, אחיה של צפרירה ישראלי, מהמושב רמות-הצופים.

ג'ייקוב מאיירסון – הבעלים של אחוזת יוספיה. מכונה בפי הערבים: חוואג'ה אבו-ז'וזף.

דב (דובז'ה) שפילר – נוטר באחוזת יוספיה.

דודל (דוד) גבעוני – הנהג של אחוזת יוספיה.

דוקטור וולף – רופא וטרינר מהמושבה חובבי-ציון.

דינה שפילר-בן-עמי – עו"ד, בתו של דב שפילר, מאחוזת יוספיה.

דניס מורטון – סרג'נט בריטי, כנראה אביה של אילנה דהאן.

הג'ינג'ית – חברת המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

המספר – גם כן אני.

הנזי שטרנבאך – בעלה של לוצי, בעלת בית-קפה במושב כפר-מאהלר.

הנס דיכטר – בעל בית-קפה במושב כפר-מאהלר.

הסבל – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

הקאובוי – שרעבי, חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

השחור – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

ויוי דהאן – אימן של כרמלה ואילנה, מהמושב כפר-מאהלר.

ויקו (ויקטור) בן-עמי – מאיטליה, בן של אלכסנדר בן-עמי.

ולטר שיינקראוט – בעל חנות-מכולת במושב כפר-מאהלר.

זריפה – אשתו של אחמד, העובד ברפת של יוספיה, מאום-אל-זעתר.

חיים ברלין – שוטר בתחנת-המשטרה במושבה חובבי-ציון.

חיים הורביץ – השומר של אחוזת יוספיה. מכונה בפי הערבים: חוואג'ה אבו-ג'ורי.

טלי רסקין – נערה מהמושב רמות-הצופים.

יהושע סלומון – ראש המועצה המקומית של המושבה חובבי-ציון.

ינוקא – נער, חבר המחתרת מהמושבה חובבי-ציון.

ירוחם ישראלי – מזכיר המושב רמות-הצופים, אביהם של צפרירה וגידי, ובעלה של שרה ישראלי.

ישעיהו סטרוייצקי – עו"ד, מתל-אביב.

כרמלה דהאן – בתה של ויוי דהאן, מהמושב כפר-מאהלר, כנראה ממייג'ור קמפבל.

לויטננט ברדליי – מאנגליה, מפקד שריונית בריטית.

לוצי שטרנבאך – אשתו של הנזי, בעלת בית-קפה במושב כפר-מאהלר.

לורט מאיירסון – בתו של ג'ייקוב מאיירסון, מאחוזת יוספיה.

ליזה מאיירסון – אשתו של ג'ייקוב מאיירסון, מאחוזת יוספיה, אימם של לורט וג'ו.

מאיה שפירא – בתם הקטנה של אליהו ושושנה שפירא, מאחוזת יוספיה.

מאיר פולאק – חבר המושב רמות-הצופים.

מוריי קמפבל – מייגו'ר בריטי, בעלה של מילי. כנראה אביה של כרמלה דהאן.

מזל צדוק – הנכה, בעלת-הבית של אברומה "הראש", מהמושבה חובבי-ציון.

מסעודה – אימו של תופיק, מהכפר אום-אל-זעתר.

מילי קמפבל – אשת המייג'ור קמפבל.

מקס רוזין – בעלה של בת-עמי רוזין, פקיד האחוזה יוספיה, מהמושבה חובבי-ציון.

נואר – שומר השער באחוזת יוספיה, נער מהכפר אום-אל-זעתר.

נפתלי קפלן – מפקד בהגנה, גר באחוזת יוספיה.

סבינה הורביץ – אימו של גיורא ואשתו של חיים הורביץ, מאחוזת יוספיה.

סימה זלינגר – אימו של אלי זלינגר, מהמושב רמות-הצופים.

ספקי – בחור מהמחלקה של רפי המ"מ.

עבד – שותפו של איברהים, מהכפר אום-אל-זעתר.

עמירם גרין – בנם של שרה וגרשון גרין, מהמושב רמות-הצופים.

פטר יואל – בעלה של אווה, מכונאי באחוזת יוספיה.

פנדי – מבומביי, כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.

ציפה קפלן – מורה, אשתו של נפתלי קפלן, מאחוזת יוספיה.

צפרירה ישראלי – אחות זמנית במושב רמות-הצופים, בתו של ירוחם ואחותו הבכורה של גידי ישראלי.

קלוץ – נער, חבר המחתרת מהמושבה חובבי-ציון.

רותי – נכדתו של ג'ייקוב מאיירסון, אחיינית של לורט, מתל-אביב.

רפי – בחור מהעמק, מפקד מחלקה של ההגנה באחוזת יוספיה.

שושנה (רוז'קה) שפירא – אשתו של אליהו שפירא, אימם של אמנון ומאיה, מאחוזת יוספיה.

שרה ישראלי – אשתו של ירוחם ישראלי ואימם של צפרירה וגידי, מהמושב רמות-הצופים.

שרקה גרין – אשתו של המסגר גרשון גרין, מהמושב רמות-הצופים.

תופיק – נער מהכפר אום-אל-זעתר, כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.

*

כל קשר בין המציאות לבין הדמויות, המעשים והמקומות

המתוארים ברומאן הוא מקרי בהחלט

*

כתיבת הרומאן נתאפשרה תודות למילגה שהשאיר לי

אבי-החורג משה גרינברג-דגן

שהיה מפקד בהגנה בפתח-תקוה

יהי זכרו ברוך

1992

*

[כיתוב לעטיפה מאחור]

"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" – קורות לילה אחד בשלהי תקופת המנדט הבריטי, באחוזה כפרית בארץ-ישראל, נפרשות בעשרות סצינות קצרות המתרחשות בו-זמנית ברומאן, שמשתתפות בו דמויות רבות של יהודים, ערבים ואנגלים. סיפור עלילה מרתק שיש בו שלטון זר, מלחמות אחים, התבגרות, אהבה ושיגעון.

"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" – רומאן שנכתב בקצב דינאמי ובסגנון פרוע, המחברים יחדיו יסודות של מחזה, סרט קולנוע, ציור וסימפוניה, ומתוך זווית-ראייה היסטורית אשר תרגיז רבים.

"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" – רומאן שביעי של אהוד בן עזר לאחר "המחצבה" (1963), שהוצג גם כסרט קולנוע, "אנשי סדום" (1968), "לא לגיבורים המלחמה" (1971), "השקט הנפשי" (1979), "הנאהבים והנעימים" (1985), "לשוט בקליפת אבטיח" (1987); ושלושה קובצי סיפורים: "הפרי האסור" (1977), "אפרת" (1978) ו"ערגה" (1987). ב-1992 הופיעה בעריכתו האנתולוגיה "במולדת הגעגועים המנוגדים", מיבחר סיפורים על הערבי בספרות העברית, וב-1993 הופיע הרומאן הדוקומנטרי שלו לבני-נוער "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה.

אהוד בן עזר נולד בפתח-תקוה ב-1936, בן לאחת המשפחות שייסדו את המושבה ב-1878, ואשר חותמה ניכר כמעט בכל כתיבתו. לאחר שגורש מגימנסיה "אחד-העם" המקומית, סיים את לימודיו ב"תיכון חדש" בתל-אביב. היה חבר קבוצת עין-גדי, ומדריך ומורה ביישובי-עולים בנגב ובסביבות ירושלים. למד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה כללית ועברית, וכן קבלה אצל גרשם שלום. מ1966- גר בתל-אביב. נשוי ואב לבן. בשנים 1975 ו-1991 זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול. קבלת הפרס בפעם השנייה לוותה בשערוריה, לאחר שראש-הממשלה דאז, יצחק שמיר, סירב לחתום לו על תעודת הפרס והחרים את הטקס, בגלל ביקורת פוליטית של בן עזר על אופיו של הטרור היהודי בתקופת המנדט.

שמו הראשון של הרומאן, בכתב-יד, היה "תפוזים במלח"

המשך דברים על אודות הספר, יבוא

* * *

כאשר מתחילים הגשמים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כאשר מתחילים הגשמים

יש לנו פחות רגשי אשמה

כשאנחנו עושים מקלחת

או מורידים את המים

אחרי שמנגבים את התחת

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בדו"ח הבא שיגיש מבקר המדינה נגד אזרחי ישראל הוא יקבע כי הם אחראים לכך שהם מפקירים עצמם לגורלם ואינם מוגנים מפני אסונות טבע ופגיעות מלחמה ומגיפות. הדו"ח יוכיח כי אזרחי ישראל, שבחרו בכנסת שבחרה בממשלה – הם האשמים בכך שלא השכילו להתקין כיפת ברזל למגן נגד נשק תלול מסלול, שתכסה את כל המדינה; חומות מגן על כל חופיה נגד אפשרות של צונאמי; סגר לכּוּסִים של כל הבתולות בארץ מתחת לגיל שלוש-עשרה הנמצאות בסכנה מיידית לאיבוד בתוליהן; ריצ'רצ'ים (רוכסנים) של בטון מזויין נגד רעידות אדמה והתפרצויות של הרי-געש בגוש דן ובייחוד בבני-ברק וגם בירושלים, בטבריה ובצפת; מכלי-ענק מלאים מים בראשי כל ההרים והגבעות נגד שריפות; חיוב כל ועד-בית לרכוש מסוק כיבוי קטן שיוצב בכוננות על הגג; סכרים ענקיים לרגלי כל הגבעות, בייחוד בחוף הכרמל, נגד שיטפונות; פקקים לעכוזים של כל אזרחיות-ישראל מגיל תשע עד תשעים כדי שגברים לא יתקעו להן שם אצבעות וזיונים; שבעה מיליון חליפות אטומות נגד כל המגיפות; שכירת עשרות אלפי כבאים מיומנים מארצות מזרח-אירופה והמזרח הרחוק, אבל שלא תהיינה בקירבם זונות שרגילות רק לזרנוקים, ואוכלי חתולים וכלבים; וגם חוק מיוחד שיוציא את איתני הטבע ואת הבצורת מחוץ לחוק ויציל את אגם החולה ואת הביצות ואת הכנרת ואת ים המלח וגם יחייב לבנות מיד תיבת נוח לכל אזרחי המדינה לקראת המבול, בפיקוחו הצמוד של מבקר המדינה, וגם להכין לפחות שבעה מיליון בורות קבורה לקראת יום המחדל; ומה שחשוב בייחוד הוא הצעת החוק נגד מפולות שלגים ברחוב י.ל. גורדון בתל-אביב ונגד אסון הטבע החמור ביותר שעלול להתחולל בקדנציה של רון חולדאי  – הריסת היכל התרבות, פרדריק מאן אודיטוריום!

* אנחנו מבקשים לברר אם כבר המציאו סנדלי-בית מעופפים שבהם נוכל להסתובב במיטבח מבלי להותיר טביעות-סולייה שחורות על הרצפה ולחטוף על כך גערות מהמיסתורית.

* אנחנו לא גזענים. אנחנו מוכנים למכור את כל דירותינו לערבים ולצאת שוב בגולה, וזאת מאחר שאנחנו יודעים שלא תהיה לנו שום אפשרות לקנות בתמורה דירות שלנו ביישובים שלהם. אכן, הטירוף הישראלי, הרואה בכל פינה פשיזם וגזענות – עובד שעות נוספות!

* מאחר שמרבית האנשים שאנחנו מכירים הם בעלי הערכה עצמית גבוהה מאוד, אפילו יותר מזו שלנו, והם רואים בנו בני-שיח ראויים רק כאשר אנחנו מניחים להם לדבר רוב הזמן, ומאחר שנדמה לנו כי העניין שלהם בנו ובמה שיש לנו לומר, שואף לאפס (יש לנו חבר שלא נותן לנו לדבר אבל בסוף הפגישה משבח אותנו על כך שאנחנו יודעים להקשיב וגם ולדובב אותו) – אנחנו מעדיפים לדבר יום ולילה, יום ולילה – בעיקר באמצעות הכתיבה במחשב ובמסכו הניבט אלינו, שככה נוכחותם של בני-אדם לא מפריעה לנו, ואנחנו יכולים לחשוב ולהתבטא מבלי להתעצבן. אומרים שכך מתנהגים מיזאנטרופים, שונאי-אדם. אבל אנחנו לא גאונים ולא מיזאנטרופים. אנחנו נולדנו בפתח-תקווה. ומקסימום יבקשו מאיתנו אחדים להפסיק לשלוח להם את המכתב העיתי.

* בעקבות השריפה ביערות הכרמל מתפרסם בעיתונות [סייד קשוע ב"הארץ", 10.12] ומגיע גם אלינו בדוא"ל שיטפון של פירסומים מלאי שיטנה נגד יהודים, ערבים, דרוזים, כבאי-אש, משטרה, שרי ממשלה ומשרדיהם, מתנחלים, ועוד-ועוד. אנחנו לא נפרסם אותם כי נראה לנו שרובם גובל בהסתה, ברשעות, בטמטום ובאי ידיעת העובדות לאשורן – והם רק תורמים לליבוי רוחות השריפה, רוחות המלבות את השנאה ואת מציאת השעירים לעזאזל – רוחות הנושבות בעוז עד לסערה הבאה, שתשכיח את השריפה כי יתרחשו מאורעות יותר תקשורתיים ממנה.

* "אפילו בשעה שאנו מדברים עם שני הצדדים על סוגיות הליבה, ומצפים בסוף לחזור לשיחות הישירות, נעמיק את תמיכתנו במאמצי בניית מוסדות המדינה של הפלסטינים, כי אנו מודעים לכך שהמדינה הפלסטינית שתושג באמצעות המו"מ היא בלתי נמנעת," אמרה קלינטון. שרת החוץ החמיאה כהרגלה לראש הממשלה הפלסטיני על הישגיו "בנסיבות קשות" וליו"ר עבאס "שהביא מנהיגות חזקה ועזר לקדם את פתרון שתי המדינות ועשה הבדל בחיי העם הפלסטיני." ["הארץ" אונליין, 11.12].

* תגידי גברת קלינטון, לא נמאס לך לדבר שטויות על הקמת ה"מדינה" הפלסטינית ועל השלום – שלעולם לא יושג! – ולא באשמתנו כפי שאת רומזת! – האם הבנת אי פעם את המציאות המזרח-תיכונית לפיה מדינה פלסטינית מפורזת [עם נוכחות ישראלית על קו הירדן] לעולם לא תתקבל על דעת ה"פלסטינים" – ואילו מדינה פלסטינית "מפורזת" באופן פיקטיבי, כלומר בהשגחת כוחות או"ם ודומיהם, או לא מפורזת כלל – לעולם לא תתקבל על דעת ישראל, כי אנחנו, בניגוד לשאהידים הפלסטיניים, העיראקיים, האפגניים ודומיהם, שכנראה חביבים עלייך – אנחנו לא מתכוונים להתאבד כדי למצוא חן בעינייך ובעיני הנשיא הסכל שלך!

מה שאת והכסיל אינכם מבינים הוא שכל האיומים הדמוגרפיים עלינו בטלים בשישים לעומת הסכנה לעצם קיומנו שקיימת בהקמת מדינה פלסטינית מזויינת – כפי שקיימת כבר כיום ברצועת עזה, רצועה שנוצרה בדיוק לפי התפיסה שלך ושל נשיאך הסכל, וגם של החוששים משד הדמוגרפיה בקירבנו – הוצאנו את כל היהודים ונתנו עצמאות ל"פלסטינים"! עצמאות להחזיק אותנו בני-ערובה לנשק תלול-המסלול שלהם, וזהו תהליך הנתמך בשתיקה על ידי מרבית מדינות העולם, ובאופן מעשי על ידי סוריה ואיראן!

הגיע גם הזמן שתבינו שהדמוגרפיה איננה בעייה פנים-ישראלית שיכולה להיפתר על ידי הסיסמה הריקה של "שתי מדינות לשני עמים" – אלא שמאז 1948 הדמוגרפיה היא נשק, חלק מכוונתן המוצהרת של מדינות ערב ושל ערביי ארץ-ישראל שלא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, להחזיק את ה"פליטים" במחנות ולא לקלוט אותם בארצות ערב רחבות הידיים [חוץ מבירדן] ולפעול בשקט להרחבת האוכלוסייה הערבית בתוך ישראל על ידי אחוז הריבוי הטבעי הגבוה בעולם – והכול כדי לערער ולהרוס את קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

זוהי מלחמה מלוכלכת המתנהלת על גבם של ה"פליטים", ועד שלא ייקלטו כאזרחים שווי-זכויות במדינות ערב – אין לה פתרון וגם לא יהיה שלום!

אז תמשיכי לקשקש.

* איתרע מזלנו לראות בטלוויזיה בליל שישי האחרון סרט קולנוע ישן ומקסים "כשהארי פגש את סאלי" עם בילי קריסטל ומג ראיין בבימויו של רוב ריינר ולפי תסריט של נורה אפרון. זה אמנם לא סרט חשוב כסרטים הישראליים האחרונים הזוכים בפרסים בעיקר בזכות העמידם אותנו באור שלילי, שהוא חיובי מאוד בעיני מעניקי הפרסים, אבל – מה יש לומר כשאין מה להגיד? – מזמן לא ראינו סרט כל כך נחמד, נחרת בזיכרון, שנון ומשוחק היטב, עושה טוב על הלב. הוא כנראה משנת בציר טובה במיוחד, 1989 – ולמרבה הפלא חלק מהשותפים ליצירתו הם יהודים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,071 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל