גיליון מס' 630

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באדר ב' תשע"א, 31 במרס 2011

עם צרופת תמונתה של ברכה פולד, לשירו של יוסי גמזו בגיליון הקודם.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יהודה דרורי: אז ביבי לא משלם... מה קרה? מי מת?

אריק כץ: הערותיי להגיגיו של אהוד בן עזר (629).

מירב ארלוזורוב: המועמדות למשרה ציבורית הפכה למסוכנת. [ציטוט].

מוטי הרכבי: תקשורת בונה (לא שלנו) מול תקשורת הורסת (דווקא כן שלנו).

אורי הייטנר: אידיוטים שימושיים. // מיכה לימור: פירוש שהחטיא.

קלמן ליבסקינד: ערבים תקפו אתכם? אל תלכו למשטרה! [ציטוט].

משה גרנות כתב אצלנו על "תש"ח". // איליה בר זאב: כמעט אביב.

עוד סיפור קטן על המפגש בין זרבבל לברונקה, מבתו של זרובבל, אלה הרמתי.

ליטמן מור: המחתרת בגיטו וילנה מול המחתרת בגיטו ביאליסטוק.

יורם סלע: דיינו! // משה ברק: גלותיות אנגלית במדינה העברית.

חיים גורי: טרומפלדור שלהם. [ציטוט]. // יוסי גמזו: שִיר בָּאֲגַם.

ד"ר ישראל בר-ניר: המלחמה בלוב – חיזיון שרב במידבר המערבי. [ציטוט].

עמוס גלבוע: "הארץ": "אמ"ן החל לעקוב אחר פעילות אירגוני שמאל זרים!"

אלישע פורת: כמה הערות לגיליון 629. // שושנה צוריאל: המצור על קיבוץ שפיים ואליהו חינסקי הי"ד. // אלישע פורת: אליהו חינסקי.

עופר גביש: השיר "עומדים אנו במשמרת".

מרדכי קידר: סוריה, קץ לחוסר הלגיטימיות? [ציטוט]. // אלמוג בהר, העוברית.

אהוד בן עזר: אז מה אם אני קצת מלוכלך? // אורית ברנר: "מכאיב באמיתותיו הנחשפות בו." // אמנון לורד מראיין את רביב דרוקר [לפני כעשר שנים].

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997. פרק שנים-עשר: מותו,

חלק ראשון. // ממקורות הש"י.

* * *

יהודה דרורי

אז ביבי לא משלם... מה קרה? מי מת?

אינני נמנה עם חסידיו של ראש הממשלה, אבל המתקפה המתוקשרת התעמולתית והמתועבת לגבי נסיעותיו לחו"ל מראה לנו שוב כיצד נרתמת התקשורת להשחיר אדם שפגע ב"ציפור הנפש" (או הכיס) של מישהו (ואין לשלול שזו נקמה על תמיכת נתניהו באישור מסקנות ועדת ששינסקי...)

מספרים לנו כי "מישהם" מימנו לביבי את נסיעותיו לארה"ב (ויש גם שמות, רחמנא ליצלן...) או "כאילו" זה היה שוחד... "כאילו" ביבי נתניהו ומשפחתו חטאו ופשעו, וזאת כאשר לא מספרים לציבור את כל האמת!

והאמת היא: כאשר קוראים את ה"תחקיר" לעומקו מבינים שכל נסיעותיו של נתניהו נעשו למען ארגון הבונדס (שזה גוף רשמי המגייס כספים עבור מדינת ישראל ע"י אגרות חוב. ארגון מכובד הקיים כבר יותר מ-60 שנה). מוסד זה מארגן מידי שנה אסיפות גדולות בכל רחבי ארה"ב ומזמין לאירועים אלו אישים ישראלים (ולא ישראלים) בולטים , כנואמים הראשיים.

בנימין נתניהו נחשב בארצות הדוברות אנגלית כנואם וכמסביר הטוב ביותר! והוא מבוקש מאוד. הוא מוזמן תכופות, ולפעמים מסכים (פעם, פעמיים בשנה). מצד שני, הרי ברור לכול (חוץ מאשר לתחקירני ערוץ 10) שהוא לא חייב לשאת בהוצאות הנסיעה והאש"ל מכיסו.

מה שעוד קורה הוא שהבונדס "מטילים" על אחד משועי העיר את הכבוד להביא ולארח את מר נתניהו ורעייתו (כי מדוע יסע לבד לאירוע שאליו מוזמנים בד"כ זוגות נשואים) בכך ארגון הבונדס גם נותן לעשיר המקומי כבוד וגם חוסך כסף לארגון וגם מקבל לאסיפה את הנואם הטוב ביותר שיצליח לגייס מיליונים למען מדינת ישראל.

פרקטיקה זו קיימת אצל רוב האירגונים היהודים בארה"ב (ובארצות אחרות בעולם) וכשליח לגיוס כספים בארה"ב חזיתי אישית בתופעה זו, שאיננה מעידה על משהו שאינו כשורה. אגב, עד היום לא מעט אישים ישראלים, חברי-כנסת , שרים (כולל נשיאים וראשי ממשלות) – נהנו מסידורים דומים. נכון גם שישנם גם לא מעט "מכובדים" שגם דרשו בנוסף כסף עבור הרצאתם... ואפילו קיבלו... אבל לא שמענו שביבי דרש כסף...

מה עושים כל אותם עיתונאי החולירע? צורחים לך בכותרות ראשיות: "שוד וגזל" כאשר הם מסתירים את האמת, משקרים לציבור והכול כדי להשחיר פניו של ראש הממשלה – כאמור, יתכן בשליחותו של מאן-דהו אשר רוצה לפגוע בראש הממשלה... לא זה שביבי מושלם בניהול המדינה, אלא שלהתמקד בשטויות רק מטשטש את הביקורת האמיתית, שחשוב שתהיה עליו.

לא אכעס לפיכך אם משום מה ראש הממשלה יסרב בשנים הקרובות להופיע ולהתראיין לערוץ 10 עד שיסולקו האחראים לתחקיר... זה על כל פנים מה שאני הייתי עושה אם הייתי ראש הממשלה.

אהוד: גם אני, כמוך, אינני חסידי של ביבי, אבל אני מצטרף לדבריך.

* * *

אריק כץ

הערותיי להגיגיו של אהוד בן עזר (629)

1. זוהי יותר מחוצפה להאשים את יוסי שריד בהצדקת מעשי הרצח המבוצעים ע"י פלסטינאים או כפי שכתבת עליו: "וכרגיל מצדיק את מעשיהם ומטיל את האשמה עלינו." אינני דוברו וגם אינני נמנה על אנשי שלומו ו/או על עמיתיו הפוליטיים, אבל איני יכול שלא לקבוע שצריך שיהא לך יותר מקורטוב של עזות מצח על מנת להאשימו בהאשמה כה חמורה. יוסי שריד הוא איש של שלום, מורה, מחנך, ח"כ ושר חינוך בדימוס, סופר, איש מופת, ציוני, מלח הארץ, לימד בקרית שמונה ובשדרות ומטיף כל חייו לאהבת הזולת ולכיבוד החלש והנזקק. נכון, הוא נגד כיבוש ונגד דיכוי מתמשך של עם אחר. הוא מתנגד לעוולות הנגרמות לפלסטינים ההגונים והתמימים (כן! יש גם כאלו) המגדלים זיתים ועיזים, עובדי אדמה ושוחרי שלום. הוא נגד "תג מחיר". הוא בעד סיום הכיבוש. האם זה הופך אותו למצדיק רצח, רחמנא ליצלן? הגזמת.

2. הביקורת המושמעת על "מנהיגי ישראל" היא ביקורת עניינית ונקודתית, המתייחסת למעשים החורגים מן הנורמה הציבורית ומן הדוגמא האישית, האמורה ללוות את התנהלותם של נבחרי ציבור ואף להיראות. הגנתך הגורפת עליהם אינה ברורה כלל ועיקר ויותר מכך תמוהה קביעתך שכל המגן עליהם ("מנסים להחזירם לשפיות" – את המבקרים) מוגדר על ידם כ"ימני" וכ"פאשיסט". ומה עניין שמיטה להר סיני? מה הקשר עם הבעיות הגלובליות הקשות הפוקדות את האזור ומאיימות על קיומנו? האם מצב מדיני כזה או אחר מצדיק התנהלות קלוקלת, נוגדת אתיקה ואולי גם גובלת בפלילים? האם – וכך אפשר להבין מדבריך – עדיף להתעלם מחריגה מנורמות מוסריות בגין איום חיצוני כזה או אחר? ורק לחשוף אותן כששקט, רוגע, שלוה ואידיליה מסביבנו?

אהוד הנכבד! איני מאמין שזיכרונך בוגד בך, עד כדי כך. ואם זה כן קורה לעיתים, אנא, פשפש קמעה בדפי ההיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה... מה אומרים לך השמות האלו: דרעי, פנחסי, פרץ, בניזרי, הירשנזון, קצב, אולמרט (עדיין זכאי), צחי הנגבי? האם שכחתי מישהו? האם כל מי שמוגדר בז'רגון הפוליטי כשמאלני, מבקר את ביבי וכל מי שמוגדר כימני, מצדיק אותו?! ובכלל, כולנו חייבים לשמור ולכבד את העיקרון: אין לשלול את האדם, אלא את המעשה. הביקורת היא לגיטימית, רצויה ואף מהווה "כלב השמירה" של חברה חופשית ודמוקרטית. וזה, בין היתר, גם תפקידה של התקשורת. המבקרים אינם שונאי ישראל ודורשי רעתה. ההיפך הוא הנכון. ניקיון כפיים וטוהר מידות, ענווה וצניעות, הם לטובת כולנו. לולא התקשורת, לא היו נחשפות שחיתויות, לא היו מתגלים מעשי מרמה והפרות. זה המחיר שחברה דמוקרטית משלמת. עצתי לך, כאיש הצעיר ממך בשנתיים, אנא, התייחס לביקורות באופן ענייני וקונקרטי ואל נא תהדוף אותן באופן גורף ובסיסמאות.

3. כבר כתבתי, כאן, לפני שבועות אחדים, ששלום עושים עם אויבים ושאין אלטרנטיבה לשלום. ושגם כל המלחמות על גבי הגלובוס, מקדמת דנא, רובן הסתיימו בהסכמי שלום או אי לוחמה. או אז, למה לא לייצר תהליך מדיני, גם "אם אין עם מי לדבר" ולמה לא להפוך כל אבן בחיפוש אחר נתיבים למו"מ? לפני שיישפך דם נוסף. הבידוד המדיני, החרמות בעולם, ההפגנות, הדה לגיטימציה של ישראל במקומות רבים בעולם, ההכרה במדינה פלסטינאית, הצוברת תאוצה, כל המהפכות באזורנו ובעיקר האינטרס שלנו, האם כל זה לא מצדיק לעשות כל מאמץ וללא ליאות, להשגת שלום, גם אם בוא יבוא לא בדור הזה? עצם התהליך, במידה ויתחיל ואם יהיה כן ואמיתי, אולי יוכיח גם לעולם שלא כול האשמה היא בנו...

* * *

מירב ארלוזורוב

המועמדות למשרה ציבורית הפכה למסוכנת

[ציטוט מתוך רשימתה ב"דה מארקר" מיום 29.3.11]

...לישראל יש נטייה הרסנית לתעל דיונים חשובים על התאמתם של מועמדים למשרות בכירות דווקא למקומות הפחות חשובים. במקום לדון בהתאמה המקצועית, נסחפים לדון בקשריהם המיניים עם נשים.

התוצאה היא הידרדרות הדיון, משפטיזציה של הדיון, אובדן של מועמדים טובים בגלל סיבות לא רלוונטיות, והגרוע מכל – יצירת רתיעה משמעותית מהגשת מועמדות למשרות בכירות במגזר הציבורי. אין ספק כי הצטברות המקרים יוצרת רושם מתגבר כי בישראל מסוכן מאוד להיות מועמד לתפקיד ציבורי רם דרג, וכי מועמדות כזו יכולה להסתיים לא רק במפח נפש (אי מינוי לתפקיד), אלא גם בהלקאה פומבית של המועמדים – עד כדי חיסול הקריירה הציבורית שלהם, ואפילו אישומים פליליים. מאגר המועמדים לניהול בכיר במגזר הציבורי, עולה חשש כבד מלפנינו, הצטמצם משמעותית בעקבות הצטברות הפרשיות האחרונות.

אז אמנם, גם שלטון החוק וגם האתיקה והמוסר הציבוריים יצאו מחוזקים מכל הפרשיות האחרונות. זהו הצד החיובי של הצטברות הפרשיות. הצד השלילי הוא של רתיעה משירות במגזר הציבורי, עד כדי סכנה של ממש לאיכות הניהול הציבורי. האיזון הנדרש בין השניים –היכולת למנות למגזר הציבורי מועמדים שיהיו גם מוסריים וגם אנשי מקצוע מוצלחים – נראה כמופר לצד אחד.

איך מחזירים את האיזון? אין כאן נוסחה חד-משמעית, וברור כי כל מקרה צריך להישקל לגופו. עם זאת, נכון יהיה לתת משקל גבוה יותר על ההתאמה המקצועית לתפקיד. נכון יהיה גם לתת משקל גבוה יותר לתפקוד של המועמד לאורך שנות הקריירה שלו. בהנחה ש"מי שעושה בהכרח גם טועה," הרי שלא כל טעות צריכה לחסל קריירה – במיוחד אם מדובר בטעות שאינה נוגעת לתפקוד המקצועי הישיר.

נכון יהיה גם להזכיר לכולנו כי אין מועמדים מושלמים, בוודאי לא בישראל, שבה העבירות הקלות על החוק הן נפוצות מאוד. "אין מה לעשות," אמר לנו פקיד בכיר, "ישראל היא לא מדינה של ציות עיוור לחוק. ככה אנחנו. לכל אחד מאתנו יש את הפרגולה שהוא סגר מאחור, וכיום אנשים עושים חשבון שאם הם יגישו מועמדות למגזר הציבורי הם גם יגמרו בלי התפקיד – וגם עם כתב אישום על סגירת פרגולה שלא כחוק." לפיכך, מבחן הפרגולה צריך להיות מבחן חומרת העבירה או הטעות, מידת הרלוונטיות של העבירה או הטעות לתפקיד, וגם חומרת העבירה או הטעות ביחס לפועלו של המועמד לאורך הקריירה שלו.

* * *

מוטי הרכבי

תקשורת בונה (לא שלנו) מול תקשורת הורסת (דווקא כן שלנו)

מאחר שאני גר ועובד בדרום מזרח אסיה, הייתי חשוף לכיסוי תקשורתי של 3 אירועים טראומטיים באזור זה. רעידת האדמה בסיצ'אוון סין, 2008, כ-100,000 הרוגים, טיבוע המשחתת הדרום קוראנית על-ידי הצפון-קוראנים, 2009, כ-60 הרוגים, ומשולש האסונות ביפן רעידת האדמה, הצונאמי ואסון הכור הגרעיני 2011, מעל ל 20,000 הרוגים!

אין לי מספיק מילים להסביר את הבדלי הגישה, הדווח והרצון הכן לעזור. אני מתכוון לגישה התקשורתית בסין ביפן ובקוריאה, לעומת הבריונות של התקשורת הישראלית!

 מיד עם הדיווחים הראשונים על רעידת האדמה בסיצ'אוון, סין 2008, ראיתי תקשורת בתפארתה. כל התקשורת התגייסה למטרה אחת, איך עוזרים ואיך משפרים את מצב ברגעי עצב אלה. איך מרימים את המורל, איך מגייסים כספים, איך שולחים עזרה ואיך מדווחים עניינית על מה שקורה. לא היה חיפוש מיידי של אשמים, לא ניסו לשפד אף אחד ולא ניסו להשיג דיווחים סנסציוניים! במקומות בהם היה חוסר בציוד חפירה, לא ניסו להאשים אף אחד אלא דיווחו: "החילים האמיצים שלנו חפרו בידיהם כדי להציל חיי אדם." במקביל ולא על גלי האתר, התקיים תהליך של הפקת לקחים, הפקת לקחים אמיתית שאמורה לשפר – ולא הפקת לקחים תקשורתית שתפקידה ליצור סנסציה!

כשסיפרתי בישראל, אמרו לי – זאת תקשורת מטעם!

והנה הגיעו האירועים ביפן. אין תקשורת מטעם, ובכל זאת הכיסוי אותו דבר. התקשורת רואה את עצמה שותפה לאסון, ומנסה לעשות כל שביכולתה לעזור. איך מרימים את המורל, איך מגייסים כספים, איך שולחים עזרה ואיך מדווחים עניינית על מה שקורה. לא היה חיפוש מיידי של אשמים, לא ניסו לשפד אף אחד ולא ניסו להשיג דיווחים סנסציוניים!

טיבוע הספינה הקוריאנית לא היה מכת טבע, ושוב תקשורת בונה, איך מרימים את המורל, איך עוזרים למשפחות הנפגעים. לא היה חיפוש מיידי של אשמים, לא ניסו לשפד אף אחד ולא ניסו להשיג דווחים סנסציוניים! ולא נמצא קוריאני אחד שניסה להצדיק את המעשה הנפשע. דבר שקרה אחרי הרצח המתועב באיתמר. ייתכן שגם שם היו מנוולים, אך לא ניתנה להם במה.

גם אצלנו התרחש אסון, אני מתכוון לאסון השריפה בכרמל, איזה הבדל, איזו גישה שונה. העיתונאים הקטנים שלנו ראו בזה הזדמנות ותו לא. ראשית, כל אחד חייב לבוא עם סנסציה, לעזאזל האמת, העיקר שתצליח לזעזע משהו. אבל לא כל סנסציה מתאימה, זו חייבת להיות סנסציה שתואמת את האג'נדה התקשורתית, ואם היא לא מתאימה (כמו העובדה שערבים גרמו לעשרות הצתות) אז שוב לעזאזל עם האמת, העיקר האג'נדה.

לא, התקשורת לא חיפשה מיד אשמים, חיפוש אשמים היה פעם. היום, למי יש זמן לחפש? – התקשורת עסקה ביצירת אשמים. מי צריך ועדות חקירה שלוקחות זמן. קובעים מי אשם בהתאם לאג'נדה, ומשפדים אותו. היערות בערו, בני אדם ניספו, אך למי זה איכפת? צריך לשפד מישהו ויפה שעה אחת קודם. מי יודע מתי תהיה הזדמנות נוספת.

ראיתי בשאט נפש את ההתנהגות הביריונית של בן-זוגה של אהובה תומר. אני מניח שביריונים יש גם ביפן, בסין ובקוריאה. אך מי לעזאזל נותן להם במה? בארץ, מאחר שהוא תקף את מי שמתאים לאג'נדה, הוא קיבל כמה זמן תקשורתי שרצה. עלבון לישראלועלבון לנספים!

אינני אומר שתקשורת אינה צריכה לבקר, להיפך. אולם הביקורת אינה המטרה, הביקורת היא אמצעי שיש להשתמש בו רק במידת הצורך רק עם זו ביקורת אמיתית ובונה! 

 אתן מספר דוגמאות:

הבה נניח שביבי והשר ישי היו בסתר מתגנבים ליערות הכרמל, מציתים ובורחים, ולו לאחר ביצוע הפשע היתה הממשלה יוצאת בהודעה, שהממשלה מאשימה ערבים בהצתה. – במקרה זה, הייתי מצפה שהתקשורת לא תשתוק ותנקה את הערבים מאשמה, ותצביע על ביבי וישי כמבצעי הפשע. אך זה לא קרה, השריפה המקורית הוצתה על-ידי ערבים (לא ידוע אם במכוון או לא) אבל מיד אחר כך הוצתו עשרות שריפות במכוון, וכידוע התקשורת יצאה מעורה להסתיר זאת. יכול מישהו לטעון שהיתה כאן הזנחה, אם היתה הזנחה אז זוהי הזנחה של יותר מ-60 שנה.

דוגמה נוספת, גל"צ, שאמורה להיות תחנה צבאית למען החיילים. התחנה הפכה להיות עיר מקלט לכל המגוייסים הפרוטקציונרים והמקורבים לצלחת. ומאחר שכל המגוייסים מגיעים מקבוצת אוכלוסייה שבוודאי אינה מייצגת את עם ישראל ובוודאי לא את הנוער שמתגייס לצבא, הפכה התחנה לתחנה נגד החיילים, ולא פלא, אין בין חיילי צה"ל לבין הפרוטקציונרים כל דבר משותף. הייתי מצפה מתקשורת, שמחפשת צדק ושיוויון, שתתרעם על תופעה זו. אך מאחר שזה תואם את האג'נדה – אין פוצה פה ומצפצף!

 ודבר אחרון פרשת המרגלת קם. הייתי בארץ כשהתפוצצה הפרשה. זה התחיל כשנראה היה לתקשורת שאפשר לתקוף. זוכרים מבול תקשורתי איך בחו"ל אומרים (רחמנא ליצלן) שגונבת מסמכים צבאיים יושבת בבית (בבית, כן בבית) ולא מרשים לפרסם. המקביל האמריקאי של קם (פרשה שהתפוצצה בסמוך לפרשת קם), שהדליף מסמכים לוויקיליק, הוכנס לכלא (כן לכלא), ולמשפחתו סירבו למסור כל מידע עליו, פשוט העלימו אותו. ואז, כשהתפוצצה הפרשה, פרשה שלא התאימה לאג'נדה, זכורים לי שני דיווחים:

בערוץ 2 הזדעקה המגישה שמבקשים מבלאו שיחזיר את כל המסמכים אפילו את תעודת החוגר שלו (שומו שמיים!)

אבל הזוכה בדיווח היתה רשת ב'. בכתבה שהוקדשה לנושא הם הביאו דיעות מכל שלל הידעות הפוליטיות, ולכן העלו לשידור את אבא של קם, העו"ד של קם ועו"ד שמאלן אמנון זיכרוני שייצג מרגלים רבים. ולמרבית ההפתעה כולם (מענין למה) תמכו במעשיה של קם בדרך זאת או אחרת.

חשבתי מה היה קורה לו זה היה חייל דתי שהיה גונב מסמכים ומוסר אותם לרב, איזו חגיגה תקשורתית. אבל אני מניח שרשת ב', שהיתה בוודאי רוצה לשמור על איזון גם במקרה זה, היתה מעלה לשידור את אבא של קם, את העו"ד של קם ואת העו"ד השמאלן אמנון זיכרוני!

[מוטי הרכבי הוא גם מחבר הרשימה שעליה חתם בשם מוטי בגיליון הקודם]

* * *

אורי הייטנר

אידיוטים שימושיים

במאמרי "מתקפה משולבת" השתמשתי בביטוי "אידיוטיזם שימושי" לתיאור אותם תמימים הנופלים בפח תעשיית ההסתה והשקר האנטי ציונית, ומצטרפים לקמפיין ההיסטרי המלאכותי לנוכח שפעת החוקים ה"גזעניים" וה"פשיסטיים" התוקפת את ישראל, כביכול. בדברי תגובתו, השתמש אהוד בן עזר בביטוי "אידיוטיזם מוסרי" לתיאור התופעה. האמת היא, שלא לאהוד ולא לי זכות היוצרים על ביטוי זה, גם לא לבן דרור ימיני, ממנו למדתי את הביטוי. הקופירייטר הוא לא אחר מ... ולדימיר לנין, שליטה הראשון של בריה"מ.

מיהם אותם אידיוטים, ולמה הם משמשים? אותם תמימים בארצות המערב, אנשים שוחרי טוב, שמרוב להט ליברלי משרתים, שלא בטובתם, את האינטרס המהפכני של הקומוניזם, שהוא הדבר הרחוק ביותר מהליברליזם ומההומאניזם.

את המידע הזה קיבלתי מספרו של אמנון לורד "רצח בין ידידים – אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי." ספר מרתק, שהתקשיתי להניחו מידי, אולם את רוב תובנותיו איני מקבל (בין השאר כמי שכתב שני מחקרים על אורי אבנרי – מחקר מקיף על דרכו הפוליטית ומחקר על מערכת האהבה/שנאה בינו לבין יונתן רטוש והכנענים). הספר קונספירטיבי, ואם לפשט אותו למשפט אחד, הוא מציג את אורי אבנרי כסוכן סובייטי. איני מקבל זאת. אולם אין ספק שיש בספר תובנות מעניינות, גילויים מסעירים ופנינים של ממש. החידוש הגדול ביותר בעבורי, היה הפרק אודות וילי מינצנברג, אדם שעד קריאת הספר לא ידעתי על קיומו.

מסתבר שאיש זה הוא האדריכל והאסטרטג של שיטות התעמולה והארגון של הלוחמה הפסיכולוגית והתעמולתית של הקומוניזם במערב. אין ספק שמלחמה זו נחלה הצלחה רבתי – עובדה שטובי אנשי הרוח והאמנים במערב, כולל בישראל, תמכו בבריה"מ בעידן סטלין, יצאו נגד ארה"ב והמערב, היו "אידיוטים שימושיים" בשירות סטלין, ופעלו בדיוק על פי אסטרטגיה המפורטת בספר, שלא אכנס כאן לפרטיה.

והיום, בישראל ובמערב, אותו אידיוטיזם שימושי, אותה שיטה של מיליון ועדים וארגונים וארגוני משנה ורשימות חותמים על אינספור עצומות ואנשי רוח וסופרים שמרוב תמימות נופלים בקסם מילים כמו "השלום" ו"זכויות האדם" המשרתים את היפוכו של השלום והיפוכם של זכויות האדם.

זה הסיפור של הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, הפורח במערב ואף בישראל. עם מלחמת הגרילה הזאת עלינו להתמודד, כולל על נפשם של התמימים, ההופכים, שלא בטובתם, לאידיוטים שימושיים.

אהוד: אם תמשיך להחזיק בדיעות הלא-תקינות פוליטית האלה – אין לך שום סיכוי להיות אינטלקטואל מוביל, איש אקדמיה נחשב או סופר חשוב בישראל. אבל אם תלמד ללקק את התחת לַאידיוטים השימושיים והמוסריים – אזיי על פת הלחם שלך, החמאה תימרח תמיד בצד הנכון.

* * *

מיכה לימור: פירוש שהחטיא

בוקר טוב אהוד,

שמחתי לקרוא את שני המאמרים מן ה"יקינתון" בקובץ החדש, המגוון והמעשיר שלך.

פירשת בהערתך, פירוש שהחטיא את כוונתי במלים "התבהמותה של חברה תרבותית". לא התכוונתי ולא רמזתי להתנהגות המתייחסת לסכסוך שבינינו לבין הפלשתינאים. שכן, הרצח באיתמר, בעיני אף גרוע מהתבהמות. כיוונתי כפי שכתבתי "כיצד אלימות וחומרנות וחמדנות בהנהגה ובאליטה החברתית הופכים לערכים מקובלים גם בקרב אנשי-כבוד והשכלה ונימוס מן השורה". ברור שמדובר בהדוניזם של המנהיגים ובאלימות של אזרחים כלפי קשישים וכלפי הזולת ברחוב.

בברכה,

מיכה לימור

אהוד: כמובן שידעתי שלא התכוונת לאלימות הפלסטינית אבל רציתי להעמיד את הדברים בפרופורציה, כמו גם לרמוז שאין מה להתגעגע לעבר באשר לאלימות בקרב ישראלים, הציבור פשוט שוכח או לא יודע [למשל, ההתנפלות האלימה של חסידי בגין על הכנסת בבית פרומין ברחוב קינג ג'ורג' – בעקבות הסכם השילומים] וגם העובדה שמיספר התושבים בישראל הוכפל וגם שולש במשך השנים; ומצד שני, להערכתי, מרבית האלימות שאנו צפויים לה בשנים הקרובות והרחוקות כן תהיה על רקע הסכסוך עם הפלסטינים מבית ומחוץ.

* * *

קלמן ליבסקינד

ערבים תקפו אתכם? אל תלכו למשטרה!

אני כותב את הדברים האלה מתוך סערה רגשית אדירה. סערה של מי שהאמין עד לפני כמה שעות שמערכת אכיפת החוק היא כתובת מומלצת למי שמוצא את עצמו מותקף על ידי פורעים ערבים במרכז המדינה שלו. אבל זהו. לא עוד. נגמר.

זריקות אבנים, למרות שעלולות להביא לפגיעה בחיי אדם, מקבלות אצלנו בדרך כלל יחס סלחני. אבן שלא שולחת את הקורבן שלה למחלקה לטיפול נמרץ, לא תגיע לעולם לחדשות. רק חובבי הגלישה באתרי אינטרנט נידחים יודעים שזה מזמן לא עניין של יהודה ושומרון. חיילים חוטפים מכות מערבים בחיפה. אבנים מושלכות על יהודים בנגב, ביפו ובגליל. דגלי חמאס מונפים ברמלה.

השבוע, מי היה מאמין, הגיעה האינתיפאדה הזו עד לדלת הבית שלי. אני, רק כדי להבהיר, מתגורר במושב גמזו. מרחק יריקה מרמלה ולוד, אמצע כביש ירושלים-תל אביב, הכי בתוך הקו ירוק שיש. ביום שני בערב שבנו עם הילדים מטיול בהרי יהודה. מכיוון שלטיול עצמו נסענו בשני רכבים, חשבנו לעבור בבית, להשאיר רכב אחד ולהמשיך לאכול משהו בחוץ עם הילדים. בכביש הגישה למושב הגיע הבום הראשון. אילנה, רעייתי, שנהגה אחריי עם חלק מהילדים, ספגה אבן בפגיעה ישירה בשמשה הקדמית. בין מקום הפגיעה בזכוכית, שבנס לא נשברה, לבין ראשו של הילד שלי הפרידו אולי ארבעים סנטימטר.

כשהאישה והילדים סיפרו בבהלה מה אירע להם, התקשיתי להאמין. אבנים? אצלנו? פגיעה מאסטרואיד נשמעה לי סבירה יותר מידוי אבנים 300 מטר מהבית. בעוד הילדים עסוקים בתיאורים נרגשים ואנחנו בספקולציות אפשריות למקורה של האבן, העברנו אותם לרכב שלי ויצאנו שוב מהמושב. בשנייה שבה הגענו למקום הפגיעה הקודם, נשמע הבום השני. הפעם פגעה האבן בכנף הקדמית, לא רחוק מהחלון של אילנה. הפעם גם ראינו את המפגע, צעיר כבן 18, שכיוון אלינו ממרחק של עשרה מטרים לכל היותר ואחרי שזיהה את הפגיעה נמלט עם שותף נוסף אל תוך השטח המיוער והחשוך.

רק בהמשך התברר שלפנינו ספגו עוד שתי נשים פגיעות ישירות. כמה רגעים אחר כך, אחרי שהזעקנו את המשטרה (שהגיעה אחרי ארבעים דקות לפחות), יצאנו, כמה שכנים, אל תוך החורשה, בניסיון לאתר את הזורקים. המחזה שנגלה לעינינו היה מדהים. במרחק כמה מאות מטרים מהכביש, באמצע השטח, תחת עץ גדול, סביב למדורה, ישבו במעגל כעשרים צעירים ערבים מלוד בגילאי סוף תיכון, עם כמה מורים או מדריכים עטורי זקנים, גלביות וכיפות, כמיטב האופנה האיסלאמית.

"אם אנחנו רוצים גם נשרוף את כל גמזו," איים אחד המזוקנים, מלא ביטחון עצמי, על ראשוני המושבניקים שהגיעו. למשטרה הם סיפרו שיצאו משיעור קוראן במסגד בלוד והלכו לעשות על האש. שני השוטרים שהגיעו התנהגו כאילו נקראו לטפל ברכב שחונה על כחול לבן. כשאחד מבני המושב סיפר שאחד ממנהיגי הקבוצה מלוד איים עליו, הם סירבו לרשום את התלונה או לפחות לקחת פרטים. כשביקשנו שיתעדו את הכתובות בערבית, שריססו על העצים, ביקשו שלא נגיד להם מה לעשות. בסיום האירוע עצרו את הצעיר שזיהינו. אף אחד אחר מהקבוצה שלו, כולל המבוגרים שבהם, לא תושאל שם. אודה ולא אבוש, שבועיים אחרי הפיגוע באיתמר אני מרגיש מעט חוסר נוחות לספר כאן שבנותיי, שספגו אבנים פעמיים בתוך עשר דקות, סירבו ללכת לישון אם לא נישן איתם בחדר. ובכל זאת, זו המציאות. לב המדינה. מאיזה צד שלא תסתכלו עליה.

אלא שכאן רק החל הסיפור האמיתי. אתמול בבוקר קיבלתי טלפון מהמשטרה. החוקר ביקש שאגיע להשלמת חקירה, לבקשת הפרקליטות, כשהוא נותן לי להבין שמדובר בכמה פרטים שחסרים בתלונה שלי, בדרך להגשת כתב אישום נגד מיידה האבנים.

רבע שעה אחר כך, כשישבתי מולו, הפיל עלי את הפצצה. "אני מודיע לך כי הנך חשוד בעבירה של איומים בנשק, אין אתה חייב לומר דבר, כל מה שתאמר ישמש ראיה נגדך."

חשבתי שלא שמעתי טוב. "אני? איומים? בנשק? מאיפה נולד הקשקוש הזה?"

כשהסביר לי שהערבים שהיו בקבוצה שזרקה את האבנים טוענים שאיימתי עליהם, נזכרתי שמיד אחרי האירוע צפה באוזניי חבר שוטר שזה בדיוק מה שיקרה. "בכל פעם שתופסים אותם על משהו הם מיד מגישים תלונה נגדית," הזהיר, "אתה עוד תמצא את עצמך בחקירה."

אז צחקתי. עכשיו כבר לא.

"הרי בערב האירוע היתה בשטח משטרה, שאני בעצמי הזמנתי," הקשיתי על החוקר, "למה אז אף ערבי לא טען שאיימתי עליו? מתי הם נזכרו בזה?"

מהחוקר למדתי שהערבים ראו אותי בתחנה, כשהגעתי בלילה, עם תום האירוע, למסור עדות, והתלוננו שמישהו מהמתלוננים נגדם הוא בכלל העבריין. בינגו. הנה, יש תלונה נגדית. עכשיו אנחנו במשחק דו צדדי. לא עוד תוקף ומותקף. הצעתי לחוקר להזמין לעדות 50 חברי מושב, לפחות, שהיו שם באותו ערב. "תשאל אותם אם מישהו מהם ראה אותי מתקרב אל הערבים, מאיים אליהם או אפילו מדבר איתם בעל פה."

"זו לא חוכמה," השיב לי השוטר, "החברים שלך מהמושב אינטרסנטים."

"נו, והערבים שזרקו עליי אבנים והתלוננתי עליהם, לא אינטרסנטים?" שאלתי אותו, רותח כולי.

כעבור שעה של חקירה, לצד עציר אזוק ברגליו, מדדה לי שוטרת את הגובה, נטלה ממני טביעות אצבעות וצילמה אותי מכל כיוון. אחר כך שוחררתי בערבות.

יצאתי מתחנת המשטרה מושפל ועמוס לקחים כואבים על משטרה עלובה ועייפה, שמעודדת את אזרחיה לא לפנות אליה ולא לבקש את עזרתה. משטרה חפיפניקית עם שוטרים שרוצים לסיים משמרת ולחזור הביתה בשלום.

אם חבורת עבריינים לאומנית, שרוגמת במשך שעה רכבים של אזרחים יהודים תמימים ומסכנת את חייהם, מצליחה להתל בה, במשטרה – כך, אז אני פונה בקריאה לאזרחים: נסו להסתדר לבד. אל תפנו למשטרה, היא לא תעזור. היא תפריע, היא תבזבז את זמנכם, היא תטרטר אתכם ובסוף גם תהפוך אתכם לעבריינים!

פורסם בבלוג של "מעריב" מיום 28.3

אהוד: למרבה הצער, כמו שקורה כבר במיגזר החקלאי, נראה שבשנים הקרובות נצטרך אולי לארגן מיליציות של יהודים כדי להגן על עצמנו במלחמת האזרחים הרוחשת כנראה בישראל, אף כי די ברור שאם לא תהיה ברירה ויהיה עלינו להפעיל נשק להגנתנו – אותנו יתבעו למשפט! – על כך גם מזהירים אותנו מדי שנתיים המדריכים במטווחים, שהם חובה לשם חידוש הרשיונות לנשק. "גם במקרה של אירוע טרור," הם מפצירים, "תפסו מחסה ואל תירו. כי בין הראשונים שיורים בו התוקפים– הוא מי ששולף אקדח לירות בהם!"

על כל פנים מצער להיווכח שגם על רקע כל מה שקורה באיזור מחוץ למדינת ישראל, עדיין יש ערבים ישראליים שלא התפכחו ויש להם החוצפה והאלימות לחשוב שהמדינה שייכת להם וכי בנו יש לידות אבנים ואותנו צריך לגרש. אם כל כך רע לערבים בלוד, מדוע הם לא מבקשים להגר למדינות ערב או לפחות לתחומי עזה וממשלת המוקטעה? שם יקבלו אותם בזרועות פתוחות ויעריכו את אהבת המולדת המְיידית שלהם! – כאן, זו המולדת שלנו, כאן, קברי אבות משפחותינו, ואנחנו לא נזוז מכאן לעולם!

* * *

משה גרנות כתב אצלנו על "תש"ח"

אהוד היקר,

הזכרת את דעתו של יוסף אורן על "תש"ח" של יורם קניוק [גיליון 629]. גם אני פירסמתי על הספר מאמר בגיליון 573 (26.8.2010) בשם – "מבולבלים? גם אנחנו" – וגם דעתי לא היתה נוחה מהרומן. פסחת על מאמרי אולי משום שאני כותב הרבה יותר קצר.

שלך,

משה גרנות

אהוד: פסחתי רק משום שלא זכרתי, כי קצת קשה לי לזכור כל מה שערכתי, כתבתי ופירסמתי ב-629 הגיליונות האחרונים.

* * *

איליה בר זאב

כמעט אביב

סוֹף סוֹף רָגְעוּ הַשָּׁמַיִם, בַּשָּׂדוֹת עוֹד לֹא הֵגִיחַ הָאָבִיב.

לְיַד נַחַל הָאֵלָה

מַמְשִׁיכוֹת לְהַכּוֹת שְׁאֵרִיּוֹת הַחֹרֶף בְּמַחְשׂוֹף

הַתֵּל הַלָּבָן.

יָמִים עֲרִירִים –

מַרְאוֹת מֻכָּרִים נֶעֱטָפִים בָּעֲרָפֶל הַבֹּקֶר, צִוְחוֹת

לַהֲקַת צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת

בְּפִתְחֵי הַמְּעָרוֹת.

מְטוֹסֵי הַקְּרָב שׁוּב מַמְרִיאִים דָּרוֹמָה.

בְּצֹמֶת רְאֵם כִּמְעַט וּמְסַיְּמִים אֶת טִירַת הַחֲלוֹמוֹת,

מִגְרְשֵׁי הַחֲנִיָּה מַמְתִּינִים, אוּלַי

יִקָּרֶה מִי-שֶׁהוּא.

יָמִים יָפִים –

פְּרָחִים ְורֻדִּים שֶׁל נֶקְטָרִינוֹת מְרַפְּדִים

לְשָׁעָה קַּלָּה אֶת הָאֲדָמָה

הַמִּתְחַמֶּמֶת.

שִׁירַת מְדַלְּלוֹת רְעוּלוֹת קוֹרַעַת פְּתָחִים

בְּלֹבֶן רִשְׁתוֹת הַמָּגֵן –

עוֹד מְעַט חֲנָטָה.

* * *

עוד סיפור קטן על המפגש בין זרבבל לברונקה, מבתו של זרובבל

לכבוד אהוד בן עזר שלום רב,

התרגשתי מאוד לקרוא בעיתונך (אותו קראתי בשמחה לראשונה) את הסיפור המרגש והידוע לי על שירו של אבי, זרבבל, "לילדה ביער" ועל ברונקה קליבנסקי.

אני רוצה להוסיף פרט מעניין לסיפור על המפגש המרגש בין ברונקה לאבי, זרבבל גלעד, שאירגן ב-1980 אליהו הכהן, (במסגרת תוכנית טלוויזיה, "על הדשא" אותה הנחה הכהן, בעין חרוד).

בפגישה זו נודע לראשונה לברונקה, שאבי חיבר עליה שיר, מיד כאשר הוא שב לארץ משליחותו, והיא נשארה שם בתופת הנוראה. אבי זרובבל הופתע לשמוע, באותה תוכנית, שהתיאור שתיאר את התנהגותה של ברונקה בשיר לא היה נכון כלל וכלל.

ברונקה סיפרה לו, ששם ברכבת, כאשר פגש בה, היא צחקה עם הגויים כאחת מהם, רק כדי להסוות את מוצאה היהודי, והיא לא נתנה "לקסם הגויי למשוך את ליבה בעורמה", כפי שכתב בשיר וחשב בטעות.

לשניהם היה המפגש מפתיע ומרגש. הם המשיכו לשמור על קשרים חמים עד יומו האחרון של אבי. באותו מפגש ראיתי את ברונקה לראשונה, והיא הרשימה אותי כאישה יפה ומלאת חיים, למרות שכבר לא היתה צעירה.

את השיר החביב אפשר לשמוע באתר זמרשת.

אלה הרמתי

בתו של זרבבל גלעד

* * *

ליטמן מור

שנית מצדה לא תיפול

המחתרת בגיטו וילנה מול המחתרת בגיטו ביאליסטוק

בגיליון "חדשות בן עזר" מס' 629 מה-28 במרס 2011 הודפס פרוטוקול מהישיבה של הקיבוץ ופעילי הסניף "פרייהייט" – ("דרור" בעברית) שהתקיימה ב 27 בפברואר 1943 בגטו ביאליסטוק .

הדיון בישיבה בה השתתפו חברי המחתרת האנטי נאצית בראשותו של מרדכי טננבוים-תמרוף נסב על האפשרויות האופרטיביות של המחתרת נכון לאותה שעה.

בגיליון "חדשות בן עזר" מספר 607 מה-10 בינואר 2011 הודפסה העדות שלי, שניתנה ב-31 בדצמכר 2010 בגבעת חביבה. העדות שלי נסבה על הפגישה של פעילי המחתרת שהתקיימה בליל הסילבסטר ב-31 בדצמבר ב-1941 בגטו וילנה בה הוקרא הכרוז (ביידיש) על ידי אבא קובנר, אשר לימים נחרת בתודעה הלאומית "אל נלך כצאן לטבח!"

אני משתדל בדרך כלל בכתבות שלי להביא לקוראים את העובדות כפי שנחרתו בזיכרוני כל עוד, תודה לאל, הוא לא בגד בי. אני לא היסטוריון ולא מערבב מין שלא במינו. עובדות לחוד ופרשנות לחוד. הפרדה כזו מוסיפה אמינות לאמת (המקצוע שלי, כימאי מזון, כלול במקצעות המדוייקים ולדעת המדענים אין אמת אבסולוטית).

הפעם אסטה קצת מדרכי ואנסה להעמיד את המחתרות בווילנה מול המחתרת בביאליסטוק. אני מקווה שבהמשך יתבררו הדברים מאליהם.

לקוראים המתעניינים בנושא המחתרות של היהודים האנטי נאציות בגטאות ומחוצה להן אני מציע לקרוא בעיון את שתי הפגישות שהתרחשו בווילנה ובביאליסטוק כפי שהובאו בשני הגיליונות הנ"ל.

בשתי הפגישות לא נתקבלו החלטות אופרטיביות. כל אחד מהמשתתפים יצא מהפגישה הדרמטית עם החלטה לפחות וירטואלית אם בכלל. בשתי הפגישות הושם הדגש על ההישרדות. בליל הסילבסטר בווילנה:"פונאר זה מוות." ואם זה מוות אז למה "לטרוח" ולהיות מובל ולמות בפונאר? עדיף למות בגטו, ואם למות בגטו עדיף ליהרג תוך התגוננות והתנגדות בגטו .

משחר נעוריי השתייכתי לתנועת נוער ציונית, בלי כיפה אבל עם המסורת היהודית. את שהתרחש במצדה למדנו בבית הספר "תרבות" בעיר מולדתי ואת הלקח ש"מצדה שנית לא תיפול" השלמתי כאשר שמעתי את ההרצאות באוניברסיטה בווילנה בעמידה, בניגוד להוראה של הרקטור בכתב לחייב את הסטודנטים היהודים לשבת בשלושת הספסלים מצד שמאל של אולמי ההרצאות. (גטו הספסלים).

ראש המחתרת בביאליסטוק היה מרדכי טננבוים-תמרוף. כחבר המחתרת בווילנה, כבר בהיתהוותה, הכרתי את מרדכי אשר הגיע לווילנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

מרדכי השתתף בפגישה בליל הסילבסטר ב"מטבח" כמנהיג תנועת החלוץ "פרייהייט" – "דרור". הוא דגל לצאת מווילנה מערבה לביאליסטוק . לדעתו רצח יהודי ליטא לרבות וילנה היא ייחודית למשתפי הפעולה הליטאים, עם הגרמנים אשר נוקמים ביהודי ליטא שהיו כביכול חסידי הפלישה הסובייטית לארצות הבלטיות ב-1940, לפי ההסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

הייתי בלונדיני עם מראה ארי, הייתי בודד לאחר שעזבתי את בית אבא ב-1939 במטרה לעלות לארץ ישראל, הוא [מרדכי] הזמין אותי לפגישה אבל אני סירבתי לעבור לביאליסטוק. השתייכתי כבר רשמית למחתרת בווילנה פ.פ.או. שהוקמה פורמאלית בחדרו של ראש בית"ר יוסף גלזמן ב-21 בינואר 1942. מעניין שראשי המפלגות הציוניות: אבא קובנר ואדק בורקס מ"השומר הצעיר", סולומון אנטין וניסן רזניק שיבדל"א מ"הנוער הציוני", יוסף גלזמן וחיים לזר מבית"ר – התנגדו להעביר את המחתרת מערבה. הגישה של המפלגות הציוניות היתה שיש לנו עניין עם רצח העם היהודי באשר הוא שם. בכל מקום שהמגף הגרמני ידרוך.

התנועה "פרייהייט" בהנהגתו של מרדכי הצטיירה בעיניי כתנועה סוציאליסטית-ציונית, ואם אינני טועה עם זיקה למפלגת "פועלי ציון שמאל" אשר דגלה במלחמת המעמדות ולשיווי זכויות ליהודים במקומות מושבם בגולה. זרובבל גלעד, מחבר השיר "ילדה ביער", נשלח ב-1937 מהארץ לאירופה לסייע בפעולת "החלוץ". שמעתי אותו נואם בווילנה, כמובן ביידיש, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – מדגיש את הצורך לעלות לארץ ישראל ובאותה מידה את המאבק לשיווי זכויות של היהודים בגולה.

פה המקום לציין שבישיבות החרדיות בארץ האשימו את הסוכנות היהודית והמפלגות הציוניות בחוסר מעש בזמן השואה כי סברו שקורבנות השואה יתרמו לעלייה העתידית של הניצולים. עד כאן בנושא ההישרדות.

הנושא השני הוא היציאה מהגטאות ליער. הפגישה בליל הסילבסטר בגטו וילנה התקיימה 14 חודשים לפני פגישת המחתרת בביאליסטוק. בזמנים ההם זו תקופה ארוכה והתנאים השתנו: פ.פ.או. בווילנה דגל בהתנגדות אנטי גרמנית בגטו וגם מחוץ לגטו. (פעולה פרטיזנית של ויטקה קמפנר הקשרית של פ.פ.או. דפוס מחתרתי בגטו ועוד – "להבות באפר" של רוז'קה קורצ'אק ו"המלחמה על החיים" של כותב שורות אלה). פ.פ.או. לא פסל את היציאה ליער אלא שבראשית 1942 לא היה זכר לפרטיזנים בסביבות וילנה, והאופציה היחידה היתה ההתנגדות בגטו. מפקד הפ.פ.או. היה איציק ויטנברג, חבר פעיל של המפלגה הקומוניסטית בווילנה בזמן הכיבוש הגרמני. (אגב עמדת הסטליניסטים בברית המועצות היתה שונה ודגלה במלחמה הפרטיזנית מאחורי קווי האוייב).

ב-16 ביולי 1943 (יום ויטנברג) התקוממה המחתרת בווילנה נגד היודנראט להסגיר את ויטנברג, מפקד הפ.פ.או. ורק הסכנה של מלחמת אחים מנעה שפיכות דמים.

בגלל התנגדות יהודי הגטו לרעיון המרד של המחתרת החליט מטה ה-פ.פ.או. להעביר את המיקום של ההתנגדות ליער, מרחק של כ-150 ק"מ מהגטו. ב-24 ביולי 1943 יצאה קבוצה בראשותו של גלזמן והגיעה תוך אבידות ליערות נארוץ. בספטמבר 1943 יצאו קבוצות מחתרת (אני יצאתי ב-12 בספטמבר, כשבועיים לפני חיסול הגטו) ליערות נארוץ.

 ביום חיסול הגטו יצאו דרך צינורות הביוב חברי פ.פ.או. בראשות אבא קובנר ליערות רודניקי באזור וילנה. רבים יצאו-ברחו מהגטו בלי נשק, ומיעוטם בנשק אישי – לפרטיזנים. היו כמובן אבידות בנפש, פצועים , נכים, אבל רובם ככולם עלו לארץ והקימו משפחות לתפארת.

גם בפגישה בביאליסטוק נדונה האפשרות של יציאה ליער. בגישה של המתווכחים הושם הדגש על אי האפשרות לשרוד בגלל היעדר נשק להצטרף [עימו] לפרטיזנים. אחדים מהמתווכחים ראו את עצמם כמושפלים אם יהיו ביער ויצטרכו לחפש ולהתחנן אצל האיכרים לפת לחם, ואילו ההווה בגטו עדיין סביל למרות שהעתיד ידוע.

לעניות דעתי ישנו שוני גם בנושא הזה בין וילנה לביאליסטוק. והדבר אומר דרשני. מן הראוי שיבוא חוקר מעמיק ויבדוק את ההשערה שלי:

 רוח המרד וההתנגדות נגד הנאצים היו קרובים לליבם של הנוער שקיבל חינוך יהודי ציוני לאומי ברוח "מצדה לא תיפול שנית!"

אהוד: ליטמן מור בן ה-94 הוא מאחרוני הזוכרים את תקופת השואה והמרד, שעליה הוא מספר במסירות רבה וממקור ראשון בגיליונות המכתב העיתי. אנחנו מאחלים לו עוד הרבה רשימות, ושנות חיים ארוכות וצלולות.

* * *

יורם סלע: דיינו!

לאודי,

גליון 629 – ברונקה קליבנסקי, הסיפור והשיר, אם רק למען זה יצא כל העיתון הנ"ל – דיינו.

תודה רבה,

יורם סלע

ליורם,

אתה צודק. גם לי היתה הרגשה מיוחדת, כבדה מאוד – כאשר הקלדתי את מרבית החומר על ברונקה קליבנסקי ובייחוד הפרק על אחריתו של גיטו ביאליסטוק, ששלח לי חברי שמאי גולן.

הקשר שלי לביאליסטוק, שבה ביקרנו והיא כלולה ביומן המסע שלי "פולניה בלי יהודים" [הנשלח באי-מייל לכל דורש] – הוא שהגל השלישי של מייסדי פתח-תקווה, דרך יהוד, בראשית שנות ה-80 למאה ה-19 – בא משם, וגם אבא של המסתורית המוכרת לך נולד שם.

שלך

אודי

* * *

משה ברק

גלותיות אנגלית במדינה העברית

היום [29.3] התראיינה הזמרת סוזי מילר בערוץ 10, וסיפרה על הגל החדש המצליח של הוראת השפה האנגלית בו היא שותפה. מדובר בהכנסת האנגלית בשיח עם הילדים מגיל 3, "לאחר שהם יודעים כבר עברית," לדבריה. השיח כולל גם שירי אימא ואבא, אותם יש להשריש מגיל זה. כך יגדלו עם "אנגלית מהבית", וידברו אנגלית רהוטה במגע עם העולם הגדול.

ברור לכולנו, שזו סטירת לחי לשורשיות העברית של צברינו. כי מי יתקע לידינו שיחכו עד גיל 3? ומי יערוב לכך שלא יחיו באנגלית כשפה ראשונה כאשר מרבית הערוצים בטלוויזיה, והמצגות במרשתת הם באנגלית?

אני מבין את סוזי, שהיא שואפת לממש את כישוריה בשפת מולדתה. אני מבין שהיא חיה עם שתי שפות שוות ערך להלכה. אך כמו רוב העולים שעלו מגיל הבחרות ואילך, השפה הגלותית בה גדלו כילדים, נותרה שפתם העיקרית. יש להניח כי גם סוזי מבכרת את שפת ילדותה וקוראת בה טוב יותר ועמוק יותר עד היום.

זהו המחיר שמשלם עולה חדש על היקלטותו בישראל. אך לעשות זאת לילדיהם הנולדים בארץ זהו סירוס "שפת האם", האמורה להיות עברית – והפיכתם לבעלי יכולת תקשור עם זרים אך נטולי דקות של עומק רגשי בשפת מולדתם.

עובדה היא שאין אף אומה בעולם, שהסכימה לשלב שפה זרה בקשר שבין הילדים להורים, מלווה בשירי ילדים שהם גולת הכותרת של הקשר המשולש: ילד-הורים-מולדת.

לכן יש לשוב לשיטה בה מתחילים ללמד את השפה הבינלאומית אנגלית (כל עוד היא תשלוט בכיפה) כשפה שנייה בגיל 10-9 ועד גמר בית הספר התיכון יספיקו ללמוד לדבר, לכתוב, לקרוא ולהבין אותה על בוריה, כשפה זרה. אינני חושש גם ל"היגוי הזר". כי זרים אינם חייבים בהיגוי אמין, אמריקאי או אנגלי. הצרפתים אינם דואגים לכך, והערבים – גם אלה המדברים שפה רהוטה, לא מתביישים בנימה השמית באנגלית שלהם. רוב העמים אפילו "מכופפים" מלים אנגליות לאילוצי שפתם.

הכנסת הלשון האנגלית בגיל 3 לבית "אימא-אבא" היא יוזמה תרבותית, בעלת כוונות טובות, אך היא עשויה להיות תרומה נוספת, לצד שפע הלעז ברחובותינו, לניתוץ המימוש של שיבת ציון העברית.

משה ברק

גבת

* * *

אהוד שלום, 

ראשית הערצתי על התמדתך.

העבר תודתי לישראל זמיר על הדברים שכתב על משה רוזנפלד ז"ל ועל עין הסמל. זכיתי להכיר את אמנון, בנו של משה רוזנפלד, שהיה בן שנתיים שנרצח אביו. דרכו התוודעתי לדמותו המיוחדת של רוזנפלד ולתקופה. אני אף עורך טיול שכותרתו "מי ירה ומי זה שם נפל" שרוזנפלד מהווה את חוט השדרה שלו.

ראה את כתבתו של חיים גורי בנושא. למרות שדבריו של בן גוריון קשים לעיכול – יש בהם רוח נבואית.

בברכה, 

יואב אבניאון

טיולי איכות ועוד

* * *

חיים גורי

טרומפלדור שלהם

אני מבקש מחילה מהאקטואליה בשם ההיסטוריה. מי שיקרא את השורות האלה, הנכתבות ביד אחד מזקני הדור, יבין את הקשר שבין הדברים.

באמצע שנת 1935 נהרג השייח עז א-דין אל קאסם בידי שוטרים בריטים במערה ליד הכפר יעבד בשומרון. המעקב אחרי הכנופיה שלו, שמנתה 13 אנשים חמושים, החל לאחר רצח הסרז'נט רוזנפלד, בן המושבה מנחמיה, לרגלי הגלבוע. קצין משטרה ערבי ממוצא מצרי בשם חלים בסטה הלך בעקבות הרוצחים עד החורשה שליד הכפר, שם במערה הסתתרו אנשיו של השייח.

פלוגת שוטרים בריטים הקיפה את המערה. הם קראו לנחבאים בה לצאת ולהסגיר את עצמם. שייח עז א-דין יצא מפתח המערה, ספר קוראן בשמאלו ואקדח בימינו. הוא ירה לעבר השוטרים ואלה הרגוהו. שאר אנשי הקבוצה החמושים ברובים ובאקדחים נכנעו והובלו לג'נין. שם נערך משפטם שנמשך ארבעה ימים. הם נדונו לתקופות מאסר ארוכות.

את הסיפור הזה שמעתי מפי חברי גבריאל צפרוני, אחר מחשובי העיתונאים בארצנו, שנכח במהלך המשפט. צפרוני אומר לי שבפעם הראשונה נחשפה כנופיה מאורגנת וחמושה שפעלה בצפון הארץ שנתיים רצופות כיחידה מאורגנת, ובראשה מנהיג קנאי. הגילוי גרם לזעזוע כבד בארץ.

גם אני, כילד בן 12 אז, זוכר את סיפור המעשה. לימים אני שב אליו במחזור שירים בשם "יריד המזרח": "שייח עז א-דין אל קאסם קבור ליד נשר / ואין שלום לעפרו / ראש 'הקאסמיה' קבור לרגלי הכרמל, ליד נשר / וסכינים צומחות מקברו."

שייח עז א-דין היה אויבנו בנפש. אנשיו רצחו יהודים ביגור, בכפר חסידים, בנהלל, בבלפוריה, לרגלי הגלבוע. שבועיים לאחר הריגת השייח ביעבד, ב-2 בדצמבר 1935, נושא דברים דוד בן-גוריון בישיבת מרכז מפא"י (זכרונות בן-גוריון, כרך ב', עמ' 531) ואומר:

"...הדבר השני שקרה בזמן האחרון ושיש לו לדעתי תוצאות חשובות הוא עניין הריגת השייח עז א-דין אל קאסם. זאת הפעם הראשונה שיש לערבים מעין תל-חי. בזה אני רואה את חשיבות הדבר. כי אם לנו אפשר היה לחנך נוער גם בלי תל-חי, יש לנו ערכים חשובים אחרים, הרי בתוך עסקני הערבים אין דבר כזה... אין אצלם כבוד לשום מנהיג. הם יודעים שכל אחד מוכן למכור את העם הערבי לתועלתו הפרטית. והנה בפעם הראשונה ראו הערבים שנמצא איש שמסר את נפשו על רעיון, וזה בלי ספק יהיה גורם חינוכי גדול מאוד להמוני הערבים, בכל אופן לנוער. דבר זה יתן לערבים כוח מוסרי שחסר להם. זו האחיזה המוסרית הראשונה שלהם."

שערו בנפשכם מה היה מתחולל כאן ועכשיו, היום, בישראל, אילו היו נאמרים דברים כאלה. ח"כ קליינר היה מכריז כי מי שמעז להשוות את הרוצח הנקלה, הטרוריסט הנתעב, שייח עז א-א-דין – ליוסף טרומפלדור, לגיבור הגידם שלנו, איננו ראוי לעמוד בראש המנהיגות הציונית ולהכריז על הקמת מדינת ישראל. גם ב"פופוליטיקה" היו שוחטים אותו, ובמרכז מפא"י היו נשמעים קולות התובעים את החלפתו במועמד אחר לתפקיד ראש הממשלה.

"מעריב", יום ראשון, י"ז באדר תשנ"ח, 15.3.1998.

* * *

יוסי גמזו

שִיר בָּאֲגַם

לָמָּה כְּשֶנָּשַקְתּ עָצַמְתּ עֵינַיִם?

לָמָּה בַּמִּפְרָץ הַלֵּב עָגַן?

לָמָּה נִתְבַּהַלְנוּ כְּשַׂחְיָן מַתְחִיל, בִּשְנַיִם,

פֶּתַע

מֵרָחְבּוֹ שֶל הָאֲגַם?

לָמָּה רָעַדְתּ אִם לֹא הָיָה קַר, כִּקְנֵה גֹמֶא סוֹמֵר יְחִידִי

שֶפָּרַט בָּהּ, בָּרוּחַ שֶלֹּא נִתְנַשְּבָה

אֶלָּא בָּנוּ וּבוֹ,

קָדֶנְצוֹת?

הֵן יָדַעְתּ, אַל תִּהְיִי לִי תְמִימָה שֶכָּזֹאת, שֶתִּהְיִי לִי (תוֹדִי, תוֹדִי)

עַל הַחוֹף מְכֻשָּף הַיָּרֵחַ הַפֶּרֶא

בֵּין טַל לְתַלְתַּל,

הַאֵין זֹאת?

לָמָּה הָיוּ הַדְּבָרִים שֶכָּרִינוּ בַּחֹשֶךְ מֵעֹמֶק הַשֶּקֶט

אַט-אַט

וּמֹרֶךְ-מֹרֶךְ

נֶחְשָׂפִים וְנִבְצָעִים?

לָמָּה עַד שֶהִשַּלְתְּ הִסּוּסִים וּלְבוּשִים – חֲשוּקָה, נְשוּקָה, נוֹשֶקֶת –

מָעַדְנוּ אֶל מָה שֶמַּכְלִים אַף יוֹתֵר מִכְּלִמָּה וְכוֹזֵב אַף מִשֶּקֶר,

אֶל מָה שֶמַּטְבִּיעַ יוֹתֵר מִן הַמַּיִם:

אֶל סַחַף

אֲמִתּוֹת לַחֲצָאִין?

לָמָּה פָּחַדְנוּ לִפְתֹּחַ אֶת כָּל דַּלְתּוֹתָיו שֶל הַלֵּב בִּמְפֻלָּש

לַחָכְמָה לִהְיוֹת פַּעַם תָּמִים עַד סִכְלוּת

וְלַכֹּחַ לִהְיוֹת חַלָּש?

הֲלֹא מָה שֶשָּתַק בָּנוּ חֹרֶף שָלֵם עַד הַלַּיְלָה הַזֶה עַצְמוֹ

לֹא חָדַל לְעַנְבֵּל קַסְטַנְיֶטוֹת בַּדָּם

וְלִבְעֹר

וְלִרְעֹב

וְלִצְמֹא.

וְהָיָה נֶהֱדָר, אַל תַּכְחִישִי. וְהָיָה צוֹבֵט-לֵב כְּעַצְבוּת.

וְהָיִית הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶל עַצְמֵךְ שֶתִּהְיֶה לָך, אֵי פַּעַם, מִשְּנֵינוּ.

וְהָיוּ רִגְעֵי-בְּדֹלַח שְבִירִים שֶל דְּבַר-מָה

לֹא אָמוּר, לֹא גָמוּר, שֶנִּצְּבוּ

בֵּינֵינוּ.

וְאַחַר? אֵיזֶה תַן מְקוֹנֵן בַּמֶּרְחָק מִתְעוֹרֵר לוֹ בְּאַרְיָה נִכְחֶדֶת

וּמַחְרִיד בָּרִיסִים הַטְּלוּלִים שֶל הַסּוּף

רַעַד לַח,

עוֹף נִבְעָת,

נְכָאִים.

עַכְשָיו, שֶכָּל-כָּךְ מְאֻחָר שֶמֻּקְדָּם כְּבָר, אִמְרִי לִי: מִמָּה אַתְּ פּוֹחֶדֶת?

הֲרֵי זֶה הַכְּדַאי הַיָּחִיד בָּעִסְקָה

הַנּוֹאֶשֶת

שֶשְּמָהּ חַיִּים.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

המלחמה בלוב – חיזיון שרב במידבר המערבי

בתקופת מלחמת-העולם השנייה, המידבר המערבי – לוב של היום, היה זירת קרבות סוערת. ב-1942 לא היה חסר הרבה כדי שהקורפוס האפריקאי הגרמני תחת פיקודו של פילדמרשל רומל ישתלט על המזרח התיכון כולל ארץ ישראל, ויגיע אל מקורות הנפט. אם זה היה קורה, תוצאות מלחמת העולם השנייה היו נראות אחרת. רומל נבלם ברגע האחרון באל עלמיין, וזה לא קרה. ביחד עם התבוסה בסטלינגרד זו היתה נקודת המיפנה ממנה החלה הירידה של גרמניה הנאצית. המצב הגיאופוליטי השתנה מאז לחלוטין. לוב, שהייתה מושבה איטלקית מפגרת, היא היום מדינה עצמאית שבזכות הנפט הפכה לכוח משמעותי בעולם. אחרי למעלה מ-40 שנות יציבות יחסית תחת שלטון דיקטטורי, מתגלים סדקים במעמדה. עדיין מוקדם להעריך איך זה ייגמר, אבל כמו לפני 60 שנה, בטווח הארוך להתפתחויות בלוב יכולות להיות השפעות הרות גורל על כל האזור אם לא על העולם כולו.

א. קבלת החלטות - מורה נבוכים

היו"ר מכה בפטיש על השולחן ומכריז בקול דרמטי "רבותיי, הדיון הסתיים, ואני מעמיד את ההחלטה להצבעה. מי בעד?" דומייה שוררת באולם. אף יד אינה מתרוממת. אחרי מיספר דקות של שתיקה מביכה, היו"ר ממשיך, "מי נגד?" הדומייה נמשכת, ושוב אף יד אינה מתרוממת. היו"ר ממתין מספר דקות נוספות וממשיך, "מי נמנע?" השתיקה אינה מופרת גם הפעם אבל עכשיו 15 ידים מתרוממות. היו"ר מכה בפטיש על השולחן ומכריז "ההחלטה התקבלה פה אחד!"

זה לא מה שקרה בישיבת מועצת הביטחון שאישרה את ההחלטה לנקוט באמצעים צבאיים נגד לוב, אבל זה בהחלט יכול היה לקרות. זו דעתם של "מומחי" משפט, מומחים האמורים להתמצא בנושאי חוק בינלאומי.

זאת לא בדיחה. זה בדיוק מה שאמרה איזו משפטנית, שהוצגה כמומחית לנושא, בדיון שהתקיים בטלוויזיה הישראלית בעקבות ההחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון ביום ה', 17 במרס 2011, להתקיף את לוב. לדברי ה"מומחית" הזו, במועצת-הביטחון "נמנע" משמעותו "בעד". אינני מתמצא בפרטי הקוריקולום של המוסדות המכשירים משפטנים, ומה בדיוק הקריטריונים ההופכים אדם ל"מומחה" בתחום משפטי כזה או אחר, להבדיל מסתם משפטן שאיננו מוגדר כ"מומחה". אבל נראה לי שהגינות מינימלית מחייבת אדם העוטה אצטלא של מומחה, שישקיע קצת זמן וילמד לעומק את נושא המומחיות שלו, לפני שהוא מתיישב אל מול מצלמות הטלוויזיה ומנפח את השכל של ציבור הצופים.

ל"חוות הדעת" של המשפטנית מהטלוויזיה אין שום בסיס במציאות לא בגלל האבסורדיות של התרחיש המתואר. חוות הדעת הזאת היא פשוט לא נכונה ועומדת בסתירה ברורה למה שכתוב בחוק (מגילת האו"ם לצורך העניין. במגילת האו"ם יש פרק מיוחד המוקדש למועצת-הביטחון, מעמדה, סמכויותיה ותהליכי קבלת ההחלטות שלה. סעיף 27, פיסקה 3, של אותו פרק מגדיר איך מתקבלות החלטות בנושאים שאינם פרוצדורליים. מה שנאמר שם זה החלטות של מועצת-הביטחון בכל הנושאים האחרים [נושאים לא פרוצדורליים] תתקבלנה ברוב של תשע מחברות המועצה הכולל את כל חמשת החברות הקבועות. חד וחלק – החלטה מתקבלת רק כאשר כל חמשת החברות הקבועות הצביעו "בעד". אין כל רמז לכך שהימנעות של אחת או יותר מהחברות הקבועות דינה כדין הצבעה "בעד".

לאלוהים פתרונים מאיפה ה"מומחית" של הטלוויזיה לקחה את זה, אם כי זו פרשנות ההולמת דפוס חשיבה מהסוג אותו היכרנו אצל נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. למעשה, כל ההחלטות שהתקבלו אי פעם ע"י מועצת-הביטחון ללא תמיכה של כל חמשת החברות הקבועות אינן תקפות. היה מעניין לדעת מה מעמדה של החלטה 242 מנקודת מבט זאת.

אז איך בכל זאת הגענו למצב בו זכות הווטו באה לידי ביטוי רק כאשר ההצבעה היא "נגד"? זה סיפור בפני עצמו, סיפור ששורשיו בתקופת מלחמת קוריאה. בשנת 1950, כשצפון-קוריאה פלשה לדרום, המלחמה הקרה היתה בשיאה. הנשיא טרומן היה נשיא שלא ידע "חוכמות" והגיב מיד. על מנת להגביר את הלגיטימציה של מעשיו הוא היה מעוניין לקבל חסות של האו"ם לפעולה הצבאית נגד צפון קוריאה. הרוסים כמובן לא התלהבו מהרעיון. מצד שני הם לא רצו להופיע בגלוי כתומכים בתוקפנות של צפון-קוריאה. הם החליטו להחרים את ישיבות מועצת הביטחון מתוך הנחה שבהיעדר הצבעה "בעד" של כל חמשת החברות הקבועות במועצה, ההחלטה שטרומן רצה בה לא תתקבל. הרכב האו"ם אז היה שונה באופן מהותי מהיום, וארה"ב יכלה לעשות כמעט כל מה שהיא רצתה. דבר "פעוט" כמו "הרחבה" של משמעות המושג "תמיכה" ל"אי התנגדות" עבר ללא קושי, ולפני שהרוסים תפסו מה מתרחש ההחלטה התקבלה בלעדיהם. הם נאלצו להשלים עם מציאות חדשה. יותר הם לא חזרו על הטעות הזאת. כמו תמיד, בנושאי חוק ומשפט כוחו של התקדים הוא מעל לכל, וזו משימה כמעט בלתי אפשרית להיפטר ממנו גם כאשר ברור בעליל שהוא מנוגד ל"כוונת המחוקק". זה היה מחטף שלא היה מבייש את אהרון ברק, למרות שזה ארע הרבה שנים לפני זמנו. במדינת ישראל היו מכנים את זה "מהפיכה חוקתית".

החלטת מועצת-הביטחון לצאת לפעולה צבאית נגד לוב התקבלה למרות ששתיים מהחברות הקבועות במועצה (רוסיה וסין) נמנעו. בהודעה הרשמית של מזכיר האו"ם נאמר ש"ההחלטה התקבלה ברוב של 10 [בעד] נגד 5 [נמנעים], אבל לפי ההיגיון של המומחים צריך היה לומר שההחלטה התקבלה "פה אחד" כי את הנמנעים יש לספור כ"בעד".

אחרי ההצבעה במועצת-הביטחון צריך להתחיל לחשוב מה עושים עם זה (נראה יותר הגיוני שכדאי היה לחשוב על זה לפני ההצבעה, אבל זה נושא לדיון אחר). אובמה מגלה להוותו שמה שיוצא זה לא בדיוק מה שהוא היה רוצה. כאימרתו של מאמן הבייסבול האמריקאי האגדי, יוגי ברה, כשאתה לא יודע לאן פניך מועדות, בטוח שתגיע למקום אחר. הספורט החביב על אובמה הוא כדורסל. בבייסבול הוא לא כל כך מתמצא.

ב. במדינת הגמדים רעש מהומה. הצבא לובש מדים, יוצא למלחמה

The Gang Who Could Not Shoot Straight

היה פעם סרט בשם זה שתיאר כנופיה של שלומיאלים שהחליטה לשדוד בנק. הסרט, שהיה קומדיה משעשעת, התבסס על מקרה מהחיים. צורת ההתנהלות של מימשל אובמה בפרשה הלובית מזכירה את הסרט הזה.

לאף אחד אין מושג מה בדיוק מה האמריקאים מחפשים בלוב. שר ההגנה, מזכירת המדינה, הרמטכ"ל, היועץ לביטחון לאומי, דובר הבית הלבן, דוברי מחלקת המדינה ומשרד ההגנה, עיתונאים יודעי-כול ופרשנים למיניהם, לכל אחד מהם יש גירסה משלו על המתרחש ומה הם יעדי הפעולה. הגדיל מכולם שר ההגנה שאמר לא כדאי להגדיר יעדים כדי שלא ניתן יהיה לומר שהמבצע נכשל אם היעדים לא יושגו. את ה"חוכמה" הזאת שמעתי בפעם האחרונה מפרס –אצלו זו היתה שיטה. להפעיל את הצבא בלי להסביר ללוחמים באופן ברור וחד משמעי מה מצפים מהם איננה הדרך החכמה ביותר לניהול מלחמה, אבל אובמה צבר את הניסיון הניהולי שלו כ"פעיל שכונתי".

אובמה עצמו נראה ונשמע כמי שכפאו השד. הדבר האחרון שהיה חסר לו זו הסתבכות בעימות צבאי עם עוד מדינה מוסלמית. זה מנוגד לכל האג'נדה שלו בתחום מדיניות החוץ, ויכול להביא לפשיטת רגל מוחלטת של כל מדיניות ההתרפסות שלו כלפי העולם המוסלמי. ולכן, מהרגע הראשון הוא חיפש "אסטרטגית יציאה". אפילו השימוש במושג "מלחמה" הוא בחזקת טאבו. מה שמתרחש בלוב הוא "פעולה צבאית קינטית, במיוחד בצד הקדמי" – וזו שאלה טובה מה המפקדים הצבאיים בשטח יבינו מהמשפט הזה, ואיך הם יתרגמו אותו לשפת המעשה. קשה היה לא לרחם על דובר הבית הלבן כשעמד מול ציבור הכתבים וניסה להסביר את דבריו של הבוס שלו. מומלץ לקרוא את מה ש"הניו יורק טיימס" כתב על הנושא הזה ביום ה-25 במרס 2011 תחת הכותרת "מלחמה סמנטית".

אובמה נמנע מלערב את הקונגרס בתהליך קבלת ההחלטה לצאת למלחמה. דווקא בנקודה זו הביקורת הרבה שניתכה על אובמה בקונגרס ובתקשורת איננה במקומה. אובמה נהג כאן באופן נשיאותי – מתוך למעלה ממאה מלחמות וסכסוכים בהם ארה"ב היתה מעורבת מיום היווסדה, בפחות מחצי תריסר ננקט הצעד הפורמאלי של הכרזת מלחמה ע"י הקונגרס. זה נושא השנוי במחלוקת לאורך כל תקופת קיומה של ארה"ב, ואובמה נוהג כמו נשיאים קודמים שראו במושג מפקד עליון של הכוחות המזוינים מי שיש לו הסמכות להחליט בלי לבקש רשות (במאמר מוסגר – אובמה עצמו, בשנת 2007, כשהיה סנטור, נקט עמדה הפוכה. הוא התבגר קצת מאז). לעומת זאת, בניגוד לכל הנשיאים בעבר, הוא נמנע מלהופיע בפני האומה ולהסביר לציבור את מניעיו ומטרותיו. עבור מי שהצד החזק שלו זו הרטוריקה, השתיקה הזאת צורמת. היא באה כנראה על רקע העובדה שפשוט אין לו מה לומר.

אובמה יוצא מגדרו כדי לטשטש ולהפחית ממעורבותה של ארה"ב בפעולה. הוא שיכנע את עצמו כנראה שאם הוא יחזור הרבה פעמים על כך ש"ארה"ב לא בעסק" – ושזה רק נאט"ו והאו"ם, העולם המוסלמי יתעלם מחלקה של ארה"ב בהפצצות של מדינה מוסלמית. על הרקע הזה אפשר להבין את הלהיטות שלו להעביר את הפיקוד לידי נאט"ו. מאחר ובפועל התרומה האמריקאית למאמץ היא משמעותית ביותר, קשה להאמין שמי שהוא ייקח את זה ברצינות. איחוד ארצות אפריקה כבר גינה את הפעולה בשפה שאיננה משתמעת לשתי פנים והתמיכה של הליגה הערבית גם היא מסויגת ביותר. הקשקוש על כך שמדובר ב"פעולה צבאית הומניטרית" נשמע קצת צולע, והמוכנות של נאט"ו ליטול את האחריות לביצוע היא בעירבון מוגבל בלבד. בניגוד להתפארות של אובמה, בוש באפגניסטן, ויותר מאוחר בעיראק, הצליח לגייס קואליציה בינלאומית הרבה יותר רחבה מזו התומכת באובמה היום, גם אם הפלישה לעיראק לא זכתה לאישור מועצת-הביטחון.

ההמתנה הממושכת של אובמה עד שהוא החליט לעשות משהו, הביאה לכך שהדיקטטור הלובי הספיק להכות במורדים במידה כזאת שאין להם שום סיכוי להתגבר עליו (מלכתחילה מצבם לא היה מזהיר במיוחד), בלי התערבות צבאית ממשית של כוחות זרים – התפתחות שאף אחד לא מעוניין בה. אובמה והילארי קלינטון חוזרים בלי הרף על כך ש"הדחת קדאפי" איננה על סדר היום, אבל באותה נשימה הם מוסיפים ש"מישטר קדאפי אבד את הלגיטימיות שלו," ושעליו לפנות את מקומו.

איך בדיוק הם מצפים שזה יקרה? המעורבות הצבאית של ארה"ב (או נאט"ו למי שמעדיף להתבטא כך) מספיקה כדי לבלום את התקדמותו של קדאפי ולמנוע חיסול סופי של המורדים, אבל היא רחוקה מלאפשר למורדים להטות את הכף ולהדיח את קדאפי, מה גם שבשונה ממצרים, בלוב אין דמות או כוח מרכזי שיכול למלא את החלל שייווצר אם קדאפי יודח. ללא כניסה של כוחות קרקע (אמריקאיים או נאט"ו) צפוי מצב של תיקו שיכול להימשך זמן רב (בעיראק, אחרי שבוש האב נמנע להביא להכרעה במלחמת המפרץ, סדאם חוסיין נשאר בשלטון 12 שנים עד שהודח סופית). נכון לעכשיו, למעט הצרפתים, כל המעורבים דוחים על הסף את האפשרות של הסתבכות במלחמת קרקע, כך שסביר מאוד שהתרחיש העיראקי יחזור על עצמו בלוב.

כאשר לא מדובר ב"מלחמה", היעד ממילא איננו ניצחון או הצלחה. היעד הוא להיחלץ מהסבך מה שיותר מהר. אובמה מתנהג כמו אדם שברגע של חולשת הדעת הציע נישואין למישהי ועכשיו הוא מתחרט ומחפש דרך לחזור בו מההצעה.

הבית השני בשיר הילדים ממנו נלקחה כותרת הפרק, מתחיל בשורה ו"בראש הגדוד צועד, אצבעוני המפקד." זה אולי תיאור הולם לתפקודו של אובמה כמצביא, אבל זו לא בדיוק התדמית של מפקד עליון עבורו הבוחר האמריקאי הצביע

ג. בחירות באופק

כדי למנוע אי הבנות, הכוונה איננה לדמוקרטיזציה כביכול העומדת להתרחש בשעה טובה בעולם הערבי. הנושא הוא נובמבר 2012, המועד בו יתקיימו הבחירות בארה"ב. נותרו קצת יותר משנה וחצי לבחירות וכל החלטה שתתקבל, כל פעולה שתעשה או לא תעשה, כל יוזמה או מחווה שתנקוטנה בתקופה הזאת יקבעו ע"פ שיקול אחד ויחיד – איך זה ישפיע על הבחירות. עוד לא נולד הנשיא שהרצון להיבחר לתקופת כהונה שנייה לא היה בראש סולם העדיפויות שלו, ואובמה אינו שונה בנקודה הזאת מנשיאים קודמים.

הבעייה של אובמה היא שבעוד שהזמן זז ומועד הבחירות מתקרב ובא, סל ההישגים שלו נשאר ריק כביום כניסתו לבית הלבן לפני שנתיים. ממועמד לנשיאות לא נדרשות "קבלות". מועמד כריזמאטי בעל כושר רטורי וסיסמאות כמו "יכול נוכל" או "שינוי לו מחכה אמריקה" – יכולים בהחלט להתגבר על חוסר ניסיון וכישורים. אבל כמו שאמר לינקולן – אפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן – זה מה שקרה ב 2008; אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן – זה מה שקורה עכשיו לדמוקרטים "השרופים" על אובמה; אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן - יש לקוות שזה אכן מה שיקרה ב-2012.

ב-2012 רטוריקה לבד לא תספיק, וגרירת בוש למערכת הבחירות גם היא לא תביא הרבה תועלת. שאלת המפתח ב-2012 עבור הבוחר הממוצע תהיה האם מצבי היום יותר טוב ממה שהיה לפני ארבע שנים, וזה מה שיקבע. נכון לעכשיו ה"קלף" האלקטורלי היחיד של אובמה היא העובדה שלרפובליקנים אין אף מועמד רציני. להתמודד עם נשיא מכהן, אפילו אחד שלא הצטיין במיוחד, זו תמיד משימה קשה ביותר. הסיכוי היחיד של הרפובליקנים לזכות בבחירות של 2012 הוא שאובמה יעשה להם את המלאכה - וייתקע עם איזו פאשלה רצינית.

על הרקע הזה קל להבין מה מניע את אובמה. מי שלא עושה לא עושה שגיאות. אם זה האו"ם או נאט"ו, אז זה לא אובמה. הוא הצליח לצאת "יבש" מהמשבר במצרים, ועכשיו הוא מנסה לחזור על אותו התרגיל בלוב. מבחינה תקשורתית, יש כנראה איזה "קצר" בוושינגטון. בפנטגון לא מודעים לכך שצבא ארה"ב אמור להיות מחוץ לתמונה ובדיווחים שלהם מדובר על מאמץ צבאי של כוחות אותם מובילה ארה"ב ועל התקפות צבאיות המבוצעות בידי ארה"ב. הפנטגון כבר "הכין את הקרקע" בהודעה נוספת שהסיפור הלובי יימשך כמה חודשים (כמה זה "כמה"?). עד עכשיו הפעילות הלובית עלתה למשלם המסים האמריקאי קרוב למיליארד דולר. בעידן אובמה, בו הטריליון הפך להיות יחידה תקציבית, זה נשמע כמו כסף קטן, אבל זו רק ההתחלה.

שאלת המפתח היא כמובן האם הסיפור ייגמר בלוב. הילארי קלינטון כבר הזדרזה להתנער ממה שקורה בסוריה – היא אפילו הגדירה את אסד הצעיר כ"רפורמטור"... אבל הסכנה האמיתית היא סעודיה ונסיכויות הנפט – בחריין בעיקר. אם התרחיש הלובי יחזור שם, בייחוד אם איראן תתערב, אובמה לא יוכל להמשיך לשחק את ה"אני לא בעסק". הוא יצטרך לנקוט עמדה ומה שיותר חמור, הוא לא יוכל להימנע ממעורבות צבאית, מה שיגרור אותו לעימות עם כל העולם המוסלמי ולא עם ארץ אחת או שתיים. אפילו אם האש במזרח התיכון לא תתפשט, אחרי שנושא מרכזי במערכת הבחירות הקודמת היה "בוש סיבך אותנו בשתי מלחמות" הדבר האחרון שאובמה זקוק לו זה להגיע ל 2012 עם מלחמה נוספת שהוא לבדו נושא באחריות לה.

מצבם של הדמוקרטים לקראת 2012 הוא בכי רע. המגמה שהחלה בנובמבר האחרון איננה משתנה, וזו כמעט וודאות שהם יאבדו גם את השליטה בסנאט. זה לא אומר כלום על הבחירות לנשיאות, כי שם הכללים שונים והתוצאות מוכרעות כמעט במלואן ע"י אישיותם של המועמדים. כפי שציינתי למעלה, נשיא מכהן נמצא בעמדת פתיחה המקנה לו יתרון עצום. אבל כפי שקרטר ובוש האב למדו על בשרם, זה לא תמיד מספיק.

ד. מוסר במסדרונות האו"ם

לדברי מזכיר האו"ם החלטת מועצת הביטחון להפעיל כוח נגד לוב הייתה החלטה בעלת בסיס מוסרי. הוא רואה בה נורמה בינלאומית חדשה לביטחון וזכויות אדם, הבאה לענות על כשלון הקהילייה הבינלאומית במניעת ג'נוסייד, פשעי מלחמה, טיהור אתני ופשעים נגד האנושות. לא נראה שהנורמה החדשה הזאת עומדת להיות מיושמת בסוריה, ואני מרשה לעצמי להטיל ספק אם היא תיושם, במידה ויתעורר הצורך – בסעודיה ו/או בבחריין. אבל כדי שלא יהיה ספק, חברת פרלמנט בנורבגיה כבר יצאה בדרישה ליישם את הנורמה הזאת אם וכאשר ישראל תעיז להגיב בכוח על ההפגזות וירי הטילים מעזה!

ד"ר ישראל בר-ניר, "המלחמה בלוב – חיזיון שרב במדבר המערבי", מגזין המזרח התיכון, 28 במרס 2011.

* * *

עמוס גלבוע

"הארץ": "אמ"ן החל לעקוב אחר פעילות אירגוני שמאל זרים!"

בשבוע שעבר התנוססה לרוחב העמוד הראשון של עיתון "הארץ" הכותרת הגדולה הבאה: "אמ"ן החל לעקוב אחר פעילות אירגוני שמאל זרים."

מכיוון שלא מדובר כאן בזוטות אלא בסוגייה עקרונית ובנושא מדיני חשוב ביותר, אסור לדעתי להשאיר את הנושא ללא התייחסות. ובכן, מדובר, לדעתי, בכותרת זדונית, המוליכה שולל את הקוראים, נוטעת במוחם אינפורמציה לא נכונה ברובה, ויוצרת אצלם אסוציאציה מפחידה ומאיימת: השמאל במדינה נתון בימים אלו תחת גל של רדיפות! רוצים לחקור את מקורות המימון שלו, שואפים לחנוק את חופש הביטוי שלו! ועכשיו בא גם גוף מודיעיני ענק, המיועד לספק לקברניטי המדינה מידע והערכה על אויבי המדינה והאיומים עליה, ומתחיל רחמנא ליצלן לעקוב אחר הקולגות שלו בחו"ל. הדמוקרטיה בסכנה!

קריאת הכתבה העובדתית שמתחת לכותרת מבהירה למעשה את טיבה הרע של הכותרת המגמתית. אך כמה טורחים לעשות זאת? רוב הקוראים, להערכתי, מסתפקים בכותרות, ובכותרות המשנה באם ישנן, והכותרות האלו הן שמעצבות את התודעה של הקוראים.

אז מה הן העובדות הפשוטות לגבי "המעקב של אמ"ן"?

כזכור, לאחר המשט של המרמרה, כמעט כל כלי התקשורת תקפו את אמ"ן על שלא ידע על מזימת התורכים ועל ארגון IHH התורכי האסלאמי הקיצוני, שאירגן את כל מסע האונייה ועמד מאחורי גילויי האלימות. גם ועדת השופט טירקל (שחקרה את אירועי המשט) נזפה במודיעין על המידע הדל שהיה בידו לקראת ההשתלטות המבצעית על המרמרה. אמ"ן קם ועשה מעשה. במסגרת חטיבת המחקר שלו הוא הקים מדור חדש שייעודו הוא לאסוף מידע ולנתח את כלל הגופים והגורמים הפועלים כיום בחו"ל על מנת לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל. באלו גופים מדובר?

מדובר בגופי אסלאם קיצוני וגופי שמאל קיצוני וגופים אנרכיסטיים, הפועלים ברמות שונות של שיתוף פעולה, כאשר מרכז פעילותם כיום הוא לונדון. המשותף לכולם הוא היעד של שלילת עצם קיומה של מדינת ישראל, ובוודאי כמדינת הלאום של העם היהודי. כל פעולותיהם ואמירותיהם מכוונות להשגת היעד הזה. יש מהם שאומרים זאת מפורשות, אך לא מעטים מהם, המתוחכמים, מטשטשים את היעד המפורש. הם משתמשים בכתבים שלהם בסיסמאות כמו "הקץ לכיבוש!" והסבריהם מבהירים כי כוונתם היא ל"כיבוש" כל פלסטינה, מהים ועד הירדן, ע"י הציונים; או זכות השיבה של כל מיליוני הפליטים הפלסטיניים למדינת ישראל; האשמת ישראל בטיהורים אתניים, השמדת עם ופשעי מלחמה רצופים השוללים את זכות קיומה כמדינה. הגופים האלו הם המטופלים מחקרית (בלשון "הארץ" –מצויים תחת מעקב) בידי המדור החדש באמ"ן.

באלו גופים לא מדובר? בכל אותם גופים המתנגדים, ולו בחריפות, למדיניות ממשלת ישראל, אך אינם שוללים את עצם קיומה. במסגרת הזו מצויים הרבה ארגוני שמאל וזכויות אדם, הקוראים לסיום הכיבוש בשטחי יהודה ושומרון, לפירוק כל ההתנחלויות, להקמת שתי מדינות לשני עמים. במילים אחרות, ארגונים המותחים ביקורת לגיטימית.

ליבת הבעייה היא שארגוני הדה-לגיטימציה מקדמים את מטרותיהם תוך שימוש מתוחכם בארגוני זכויות אדם, המותחים ביקורת לגיטימית, ופעמים נוצרות קואליציות ביניהן. למשל, בהפגנות בשיח ג'ראח שבירושלים נגד בנייה יהודית.

ולחזור להתחלה. היועצת של בשאר אסד הכריזה כי בנושא ההפגנות בסוריה, העולם צריך לסמוך רק על הטלוויזיה הסורית. עצתי הצנועה: על הטלוויזיה הסורית בוודאי שאין לסמוך, אך גם על כותרות בעיתון "הארץ", כמו בכותרות של עיתונים אחרים שלנו, לא תמיד צריך לסמוך.

פורסם ברובו בגיליון "מעריב" מיום 28.3.11.

* * *

אלישע פורת: כמה הערות לגיליון 629

 ראשונה – תודה לעמוס רודנר על הערתו בעניין עוקשי ויגאל מוסנזון. אם כך כעת זה ברור: הצייר אבשלום עוקשי, שהבאתי את סיפורו כאן, היה חבר רק בקיבוץ איילת השחר – ולא בקיבוץ בנען.

שנייה – תודה ליוסף חרמוני על הערותיו לעניין איליה ארנבורג. אוסיף עוד שפרופ' ברל קוטלרמן, שכתב את הביקורת ב"הארץ", תרבות וספרות, מעל רשימתי [25.3], הוא ממש עילוי. הוא מרצה בבר אילן והתמחותו כוללת את תולדות יהודי בריה"מ, בירוביג'אן ועוד. הוא רב לשונאי מבריק והידע שלו מקיף ועצום. זכיתי לסיועו בכמה עניינים הקשורים באיליה ארנבורג האיש ותקופתו. אך בעניין הביוגרפיה "בסבך הנאמנות", שיצאה זה עתה במוסד ביאליק, אנו חלוקים. אני טוען שהביוגרפיה מנסה – במינון זעיר ולא מרגיז – לטהר את השרץ ארנבורג. זהו ספר אפולוגטי בסופו של דבר, והוא בא ללמדנו שארנבורג היה מסובך כל חייו בסבך הנאמנויות שלו: לסטאלין, ללשון הרוסית, לא חס וחלילה ליידיש! – לחלק מיהודי בריה"מ ולמשוררי העילית האנטי סובייטיים. הוא מוצג כאינטלקטואל יהודי חריף ועצמאי המשחק בגורלו ובתקופתו כרב מג.

אך יש מרחק רב בין דמותו זו, שמצייר הביוגרף – לבין "היהודי הכי נתעב" כפי שכינה אותו בן גוריון. סיפור קצר, שלא בא במאמרי ב"הארץ", יכול להוכיח זאת: בקייץ 1958 נחת מטוס סובייטי נחיתת אונס בלוד, אז עוד לא הומצא השם נתב"ג, ובבטנו גם איליה ארנבורג. ל"ג'רוזלם פוסט" של אז נודע הדבר, ובכתבה בולטת הם כתבו שארנבורג שהה בבטן המטוס למעלה משלוש שעות, ולא יצא ממנו ולו לשנייה קצרה. ברור למה – כי הוא איש של השלטון הסובייטי, ולא יעז להביע יחס למדינת ישראל. יהושע רובנשטיין, מחבר הביוגרפיה, מביא גירסה מקוצרת, הטוענת שהמטוס חנה רק שעה, ושנוסעיו לא הורשו לרדת. הטייה ברורה אפוא. כך או כך, לגירסה זו או השנייה - הוא לא דרך על אדמת ישראל! אלה כבר לא היו ימי הרוצח סטאלין אלא ימי יורשיו, ובכל זאת ארנבורג התנכר לחלוטין לארץ היהודית שצמחה כאן.

ברל קוטלרמן טוען שאסור לשפוט אותו מחוץ להקשר ההדוק של תקופתו. וביחס לתקופתו הוא היה אפילו בחזקת גיבור...

ייתכן שיש הרבה בטענה הזו, אבל אסור להתכחש או להתעלם מדמותו הכוללת, כפי שעשה הביוגרף. אגב הביוגרפיה היא מרתקת. ובין השאר מתגלה לקורא העברי המתעניין, שארנבורג היה "מרבה נשים". הוא אהב אותן בזוגות ובשלשות והן אהבו אותו בנאמנות שנים רבות חרף ה"הרמון" הקטן שסבב אותו. בתו היחידה, זו שהספיקה לפני מותה במוסקבה, להבריח לישראל את עיזבונו הקשור ב"ספר השחור", הנמצא כעת ב"יד ושם", היתה בתו מאחת ממאהבותיו ולא מאשתו.

האיש היה אניגמטי באמת וחי בתקופה נוראה ונוראת-הוד גם יחד. ודמותו לא הובהרה עדיין, חרף הביוגרפיה המלומדת.

שלישית, לשאלה על אליהו חינסקי, כבר כתבנו אצלך פעם שיש שלט זיכרון לזיכרו ופירוט נפילתו בגלעֵד, האנדרטה שבין עין החורש לגבעת חיים. הוא נפל אמנם בקיבוץ שפיים, אך זה קרה באותם יומיים של המצור על גבעת חיים, סוף נובמבר 1945. אחרי שנים רבות של שיכחה והזנחה, הגיעו המועצות האזוריות, והמחלקה להנצחת החייל, להסכמה שחינסקי יצורף לחללי המצור ולשלטי הזיכרון שבגלעד, וכך לא יאבד זכרו. פרטים על כך שמעתי מבני רשפון הראשונים. ניתן לברר בארכיון של רשפון או אצל בני הכפר הראשונים.

* * *

שושנה צוריאל

המצור על קיבוץ שפיים

ואליהו חינסקי הי"ד

[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 429 מיום 23.3.09]

בסוף שנת 1945 גברה העלייה הבלתי-לגאלית לארץ-ישראל. מדרום-אירופה החלו להגיע ספינות מעפילים בזו אחר זו. השלטון הבריטי בארץ ישראל התנגד לתופעת העלייה הבלתי-לגאלית. משרד המושבות, אשר נחשב בעיני רבים למעוז האנטישמיות והאנטי-ציונות באנגליה, עשה כל שביכולתו כדי לעצור את הספינות הנוחתות בחוף הארצישראלי.

מטה הפלמ"ח, באישור המוסדות העליונים של ארגון ההגנה, הכין תוכנית לפיצוץ תחנות ה"ראדאר" (מכ"ם), שהיו פזורות לאורך החוף וגילו את תנועתן של ספינות המעפילים. בליל 23 בנובמבר 1945 פוצצו כמה תחנות משטרה ומכ"ם בריטיות. חלקן ניזוקו קשה, חלקן לא ניזוקו כלל, וחלקן ספגו נזקים קטנים. משטרת החוף של גבעת אולגה חובלה גם היא על ידי כוח הפלמ"ח, שישב בקיבוץ גבעת חיים שבעמק-חפר.

ב-23 לנובמבר 1945 סייעו חברי קיבוץ שפיים לספינת המעפילים "ברל כצנלסון", שנחתה בחוף הסמוך, ועקב כך הטילו הבריטים מצור על הקיבוץ וערכו במקום חיפוש נרחב עם מכשירים מגנטיים לגילוי מחבואי נשק. כאשר נודע הדבר, הוזעקו אנשים מכל עבר להגיע לקיבוץ ולעמוד פנים אל פנים מול הבריטים כדי להניא אותם מביצוע החיפוש בקיבוץ. [ראה רשימתו של משה ברק בגיליון 428].

באותו יום הייתי בדרכי לבית הספר התיכון, וראיתי על יד גן המייסדים בפתח-תקווה שורות של חברי ההגנה עולים על משאיות בדרכם לשפיים, בתוך השורה פגשתי שתי חברות שלי ששאלו אותי מדוע גם אני לא מצטרפת אליהם. מיד החלטתי להיעדר מבית הספר באותו יום ועליתי על המשאית יחד איתן ועם חברי ההגנה. נסענו והגענו עד כביש בקרבת מקום לקיבוץ, כביש שעברו בו פטרולים בריטיים. קיבלנו פקודה לרדת מהמשאיות ולעבור בהתגנבות יחידים אל מעבר לכביש, לאחר שאנו מוודעים שאין פטרול בריטי בסביבה, וכך הגענו לשדה מוקף גדר תיל בקרבת הקיבוץ. הבריטים עמדו מולנו עם הנשק בידיהם כדי למנוע מאיתנו להיכנס לחצר הקיבוץ. היו ויכוחים איתם, וקראנו סיסמאות על עלייה חופשית וכדומה – ואז הם ירו למוות באליהו חינסקי בן פתח-תקווה.

יהי זכרו ברוך!

* * *

אלישע פורת: אליהו חינסקי

[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 430 מיום 26.3.09]

אהוד נכבדי שלום, אנא הבא ב"מגילתך העפה" דברים אלה:

לפני כמה שנים הוצב ציון מיוחד לאליהו חינסקי הי"ד באתר הגלעד – האנדרטה – לזכר הרוגי הכ"א כסלו התש"ה, 25 בנובמבר 1945, בין קיבוץ עין החורש לקיבוץ גבעת-חיים-מאוחד. ניתן להגיע לאתר בקלות משני כיוונים: הראשון מבית-החרושת "פרי גת", והשני מביה'ס התיכון "מעיין" בעין החורש. סיפור הטבח מובא בפרטות ובהרחבה בערך 'המצור על גבעת-חיים' בוויקיפדיה.

 באנדרטה נקבעו גומחות ציון לכל אחד מהנופלים באותו טבח נורא, רצוף אי הבנות וטעויות בשל קשיי התקשורת דאז. המועצה האזורית עמק חפר, והמחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון, השקיעו לא מעט ושידרגו את האתר יפה מאוד בסוף שנת 2005, במלאת חמישים שנה לאירוע המעציב. באותה הזדמנות נקבע גם שלט מפורט המספר את תולדות הטבח ונוספו ציונים. גם סיפורו של אליהו חינסקי הי"ד מובא שם. מעניין ששנים רבות סברנו, אנו בני המקום שחוו את המצור כילדים, שחינסקי היה חבר קיבוץ שפיים.

המועצה האזורית עמק חפר הוציאה גיליון מיוחד של "עלי חפר" בשנת 2005 או 2006 ובו מובא סיפור הקרב מפי אנשים רבים שהשתתפו בו. הרוצה בפרטי פרטים של הסיפור – אך לא בסיפורו של חינסקי, אותו צריך לשמוע מבני כפר שמריהו או שפיים – יפנה לעמי בארי בקיבוץ עין החורש. כל יוצאי פתח תקווה הזוכרים את חינסקי מוזמנים לבקר באנדרטה ולחלוק כבוד מאוחר לחינסקי הי"ד, ורצוי תוך תיאום עם עמי בארי.

 בספרות העברית יש לקרבות בגבעת-חיים ובשפיים כמה הדים:

ראשון – שירו של נתן אלתרמן, בטור השביעי – 'אבידות הבריטים' – שנדפס ב'דבר' בראשית דצמבר 1946. אלתרמן מגיב על שני מוקדי המצור והרוגיו, ג"ח מאוחד ושפיים.

שני – סיפור המצור מפיו של אחד מחברי קיבוץ עין שמר, שהנהיגו את הפריצה מעין החורש לגבעת חיים, בספרו של צבי ארד ז"ל, "ביתו של אדם" 1951.

שלישי – פרטים נוספים על המצור, ובעיקר על הקצין הבריטי קפארטה שניהל אותו, שונא ישראל מובהק, ניתן למצוא בספרו של החוקר ישראל מרקוביצקי מאונ' חיפה, "היחידות היבשתיות של הפלמ"ח", 1989.

רביעי – כמה עבודות היסטוריות שנעשו על ידי סטודנטים על המצור אך טרם נתפרסמו.

אליהו חינסקי הי"ד לא נשכח, והוא מונצח אם כן באנדרטת הכ"א כסלו לזכר נופלי המצור על גבעת-חיים, וכל מוקירי זכרו מוזמנים לכבד את זכרו.

 בברכה,

 אלישע פורת

עין החורש

* * *

עופר גביש: השיר "עומדים אנו במשמרת"

לאב"ע וחב"ע שלום רב.

אני רוצה לנצל את קהלו המסור והידען של העתון הלילי לקבלת מידע לצורך הכנת כתבה ואירוע, בנושא השיר "עומדים אנו במשמרת".

על פי מה שבידי ועל פי הגיוני, עבר השיר מהלך מיוחד ואני מבקש לשוחח עם אנשים ששמעו אותו, או למדו אותו, בנסיבות שיוזכרו.

השיר נכתב תחילה בארץ על ידי שלונסקי, בעת מאורעות 36-39. (על פי ד"ר שולי מרום, המצוטטת בזמרשת, נכתב לנוטרים).

הלחן רוסי עממי ועולה מיד השאלה האם יש קשר בין הגירסה העברית לקודמתה הרוסית?

עוד רגע.

והנה בגיטו וילנה, נכתב בשנות המלחמה (כנראה 1942) שיר ביידיש על פי לחן דומה למדי לשיר העברי, שאת מילותיו כתב הירש גליק (המוכר לנו משיר הפרטיזנים). השיר נקרא "שטיל, די נאכט איז אויסגעשטערנט", וקווי הדמיון בין מילותיו למילות שלונסקי ניכרים היטב.

שני השירים עוסקים בלילה, בכוכבים, ובאישה לוחמת.

ד"ר נתן שחר מצא את "עומדים אנו" בלקט שירים לחיילים הארצישראליים שיצא בשנת 1941. יש להניח שבדרך זו ובשליחויות דומות הגיע לגולה. האם תורגם? האם נכתב מראש ללחן הרוסי ויצא במקרה דומה לשלונסקי? הייתכן שהשיר המקורי ברוסית הוביל לדמיון בין שני השירים?

אגב, דן אלמגור טוען שהשיר נכתב לכבודה של ויטקה קובנר, אשתו של אבא קובנר. שוחחתי איתה, היא כמובן זוכרת את גליק ואת השיר, הטענה שנכתב לכבודה נראית לה הגיונית אך אין לה ידיעה ברורה על כך.

אבל רגע, יש עוד שלב.

לאחר המלחמה, עבר השיר מהלך נוסף, מהלך כפול. אפרים דרור תירגם אותו לעברית, וקרא לו "מזמור שיר לפרטיזנית". בספר מן המיצר (הוצאת בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד) כותב העורך ארנסט הורביץ בפשטות "נכתב ביערות סביבת וילנה".

"שקט ככוכב היה הלילה / קור צורב בלהט עוז / .... / ריבה בלבוש פרוה עם ברט / איך יורה היא כה היטב..."

ממש "עומדים אנו במשמרת מעל ראשינו כוכבים, שומר חבר חברה שומרת ובידינו הרובים". (בנוסח שלונסקי כמובן)

אבל, אמרנו, מהלך כפול. אכן, גם אמיתי נאמן תירגם את השיר, הנה הבית הראשון, אף הוא כאילו תרגמו את שלונסקי לעברית:

"קור עוֹלֶה מִתּוֹךְ הַלַּיִל / הַזָּרוּעַ כּוֹכָבִים / לוֹמֶדֶת עַלְמָה יְפַת-עֵינַיִם / אֶת תּוֹרַת הַלוֹחֲמִים."

מדוע ראו לנכון אפרים דרור ואמיתי נאמן לתרגם לעברית שיר שהגיע מן העברית (וודאי היה מוכר להם)? הייתכן שידעו שמקורו שונה?

מי מכיר? מי יודע?

אהוד – כהרגלך ודאי תעביר את שאלתי גם לכהן אליהו. בעבר שוחחתי עימו על השיר, אולם אשמח אם יש לו חידושים מאז שיחתנו.

בברכה לטורחים,

עופר גביש

* * *

מרדכי קידר

סוריה – קץ לחוסר הלגיטימיות? [ציטוט]

מעל קברו של חאפז אלאסד שבעיירה העלווית קרדאחה, מתנוסס שלט עם פסוק מהקוראן: "צייתו לאללה, צייתו לנביאו ולבעלי השררה שבכם."

על פי הפרשנות, "בעלי השררה" הם השליטים בפועל, גם אם אינם שולטים בחסדי האיסלאם. לא לשווא נבחר פסוק זה, כי הוא אמור לתת הצדקה איסלאמית אפילו לשלטון של כופרים. מאז 1966 מצוי השלטון בסוריה בידי מיעוט עלווי קטן, הנחשב בעיני האיסלאם ככופר, ועל פי ההלכה האיסלאמית, לבניו לא רק שאין זכות לשלוט, אלא אף אין להם זכות לחיות.

במהלך שש השנים, מ-1976 עד 1982, ניסו גורמים מוסלמיים, וביניהם האחים המוסלמים, להביא את שלטון העלווים לקיצו, אך השלטון חיסל כ-50 אלף מהם: כ-20 אלף בכלא תדמור ועוד כ-30 אלף בעיר אל-חמה, כשזו היתה נתונה להפגזה קשה וחלקים ממנה נמחקו כליל. כשבסוף 1989 נפל צ'אושסקו נשיא רומניה, הופיעה על קירות בסוריה הכתובת: "כל צ'אושסקו יגיע יומו," כשלכל סורי ברור היה למי הכוונה. מאז שעלה בשאר אלאסד לשלטון באמצע 2000, התעוררו בלב האוכלוסייה תקוות כי נשיא מודרני, משכיל, רופא, גולש באינטרנט, יביא אביב חדש לסוריה. ואכן, במהלך החודשים האחרונים של שנת 2000, הותר לסורים לארגן מפגשים ציבוריים בעלי אופי פוליטי. אלא שהאליטות השולטות, ובראשן המודיעין, התנגדו להתרת הרסן, וסוריה שקעה שוב לדיכוי החירויות הפוליטיות.

אשליות של שלטון

בעקבות הסתלקותם של נשיאי תוניסיה ומצרים לפני מיספר שבועות, הכריז בשאר אלאסד על רפורמות במנגנון השלטוני, החל להופיע ברחובות ובאירועים ציבוריים, ובתחילת מארס אפילו השתתף בעצמו (הוא הרי רופא!) בחיסון ילדים בתחנה לאם וילד בקרבת דמשק. אבל אזרחי סוריה אינם מאמינים לו. הם רוצים לסלק את קרוביו המושחתים, השולטים בחיי הציבור ובכלכלת המדינה, ומרפדים את כיסיהם במיליארדים, בעוד העם רעב ללחם. הסורים מקנאים באחיהם במצרים ובתוניסיה, אבל חוששים שהשלטון יתנהג כמו קד'אפי.

החורן, החבל הדרום-מערבי הסמוך לגולן, היה ועודנו החלק הנחשל ביותר בסוריה, שמאפייניו הם חברה שבטית, אבטלה גדולה, בצורת שרוששה כפרים, עוני ותחושות עזות של דחיקה לשוליים. הכינוי המשפיל "חורני" נהוג גם בסוריה. גם הכורדים שבצפון המדינה מלאי טענות נגד השלטון: הם מהווים כעשירית מאוכלוסיית המדינה, אבל לרובם אין אזרחות, אין מעמד חוקי ואין טיפול רפואי, לשונם אינה מוכרת ותרבותם מדוכאת. קאמישלי בירתם היתה תמיד מוקד מתיחות עם הרוב הערבי.

מארגני ההפגנות בסוריה כינו את יום שישי האחרון "יום הכבוד", כדי לסמל את קץ ההשפלה שהם סופגים מהשלטון העריץ של משפחות אסד ומח'לוף. ביום זה נערכו הפגנות בערים סוריות רבות, אך בשבת ובראשון המשיכה את המרי רק דרעא, בירת מחוז החורן. במהלך השבוע התרחבה יריעת ההפגנות אל ערים נוספות בחורן, ואפילו בדמשק חשו כמה עשרות אנשים שהפחד מהשלטון הולך ומתפוגג.

מראות הנחישות המערבית בלוב מכניסות את אסד למלכוד: אם יניח להפגנות, הן תתעצמנה כמו בתוניסיה, במצרים ובתימן. אך אם יפעל נגדן בנחישות, כמו שטיפל אביו באל-חמה ב-1982, הוא עלול להצטרף לקד'אפי. בצעד חסר תקדים, התקשר אסד לנכבדי דרעא, התנצל על הרג המפגינים וביקש מהם להקטין את הלהבות. על פי קוד ההתנהגות הסורי, השפיל הנשיא את עצמו כשהתקשר, ועתה על האוכלוסייה להחליט האם לבעוט בו לעזאזל, או לקבל את התנצלותו על הרג המפגינים. כך או כך, מצבו רע. כור ההיתוך הסורי הולך ומתחמם, בתהליך ליכוד העם נגד הנשיא.

טבח בידיים קשורות

בפברואר 1982 כאשר מחקה דיוויזיית "פלוגות ההגנה" של רפעת אסד רבעים שלמים בעיר אל-חמה, ותותחיה הרגו ללא רחם כשלושים אלף גברים, נשים, ילדים וזקנים, כולם אזרחים סוריים, סילק אז המשטר את כל העיתונאים, ועבר חודש עד שהידיעות הראשונות על הטבח דלפו לעולם. להבדיל, זה שבוע שלם סוערת העיר דרעא שבדרום סוריה, על הגבול הירדני, שבמהלכו נהרגו כעשרה מתושביה מאש המשטרה, נעצרו מאות ונפצעו עשרות. אבל התצלומים, הקליפים והידיעות על המתרחש מגיעים לאינטרנט כמעט בזמן אמיתי, למרות שהשלטון סגר את הרשת הסלולרית ואת האינטרנט בעיר. דרך אחת שבה זה נעשה היא לנסוע עם הטלפון שבו צולמו המאורעות לכיוון ירדן, להתחבר לרשת הסלולרית הירדנית ולשלוח את הקליפ ליוטיוב. דרך אחרת היא להתחבר לרשת דרך לווין, תוך עקיפת הספק הסורי המצנזר את האינטרנט. יכולתם של אזרחי סוריה כיום לדווח על פשעי השלטון באופן מיידי באמצעות הטכנולוגיה המודרנית היא הסיבה להבדל בין מיספר ההרוגים ב-1982 ובין מיספרם כיום, שכן השלטון הסורי חושש כי הדלפת סרטי זוועה על הרג המונים בסוריה תגרום למדינות אירופה לתקוף אותו, ולו רק לשם סגירת חשבונות איתו על רצח חרירי, על תמיכתו באיראן ועל הברחות הנשק לחיזבאללה.

התקשורת הרשמית הסורית מדווחת על "קבוצת פרחחים" המעוררת "אי-סדרים" בדרעא, שורפת משרדי ממשלה ופוגעת ברכוש הציבור, אך כולם בסוריה מבינים היטב את משמעות "אי-הסדרים" המתחוללים על רקע הצלחת הרחוב בתוניסיה ומצרים לסלק את נשיאי שתי המדינות. האתגר שבפניו עומדת הקבוצה השליטה בסוריה הוא הפעם הגדול מאי-פעם שהוצב בפני המשטר הסורי מאז הפיכת הבעת' במארס 1963 .

מדינה לא לגיטימית

מאז שיצרה צרפת את סוריה כמדינה מלאכותית חסרת לגיטימציה ציבורית, היתה המדינה קרועה בין הקבוצות השונות – הדתיות (מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים), האתניות (ערבים, כורדים, ארמנים, העדתיות (סונים, שיעים וכיתות נוצריות) והשבטיות. השלטון השקיע מאמץ רב ביצירה ובפיתוח של תודעה לאומית שתכלול תחת מטרייה אחת את כל הקבוצות, ושתיצור יעד חדש לנאמנות של המוני האזרחים. התקשורת והחינוך היו הסוסים העיקריים שעליהם רכבה הלאומיות, ושניהם היו בידי השלטון.

מאז שתפס חאפז אלאסד את השלטון בנובמבר 1970, עסקה התקשורת הסורית יומם ולילה בקשירת כתרים לראשו לשם יצירת אווירה ציבורית שתקבל אותו כנשיא אהוב, מקובל ולגיטימי, ופסליו מפארים עד היום אלפי כיכרות ברחבי סוריה. אך ככל שהתעמולה הממשלתית התאמצה יותר, כך העם השתכנע פחות. אמנם, מאז החיסול האכזרי של המתקוממים באל-חמה, סוריה שקטה יחסית, אבל זהו שקט של פחד, לא של הסכמה. המדינה נתפסת על ידי מרבית אזרחיה כמכשיר דיכוי שנועד להשליט על 20 מיליוני אזרחיה את הקבוצה האכזרית והמושחתת, המגייסת את תמיכתם של ראשי המשפחות באמצעות הענקת מונופולים כלכליים היוצרים "חתולים שמנים" שאוכלים בכל פה את כספו של הציבור. השחיתות השלטונית מקטינה את אפשרויותיה של המדינה להשקיע כספים ביצירת מקומות עבודה. בשל היעדר תשתיות, לא הצטרפה סוריה לתהליך המודרניזציה הכלכלית המקיף מדינות רבות בעולם השלישי. שיעור האבטלה בסוריה הוא דו-ספרתי, ובשנים האחרונות הוכרחו מאות אלפים מתושבי הכפרים ברחבי המדינה לנטוש את החקלאות ואת בתיהם, ולעבור לערים כדי למצוא פרנסה אחרת. הציבור מאשים את השלטון בכל צרותיו, ובמידה רבה של צדק.

כדי להמשיך ולשלוט, מפעילה הקבוצה השלטת לא פחות מ-11 ארגוני ביטחון פנים, אלה גם פוקחים עין זה על זה, כדי להבטיח שלא יקום אחד מהם וישתלט על המדינה. רבים מאזרחי המדינה זכו לחוש על בשרם את יד הברזל של ארגונים אלה, המשליטים פחד בקרב האוכלוסייה. אלא שבשבועות האחרונים, לאחר שהחלה תנועת השחרור העממית הערבית להפיל נשיאים ומשטרים בעולם הערבי, החלו להיבקע סדקים בחומת הפחד גם בסוריה. השימוש ברשתות החברתיות אינו גדול, בגלל העוני, ובשל הפיקוח הממשלתי והצנזורה על האינטרנט ועל התקשורת הסלולרית. לכן השמועות על תאריכי הפגנות עברו בעיקר מפה לאוזן, אך נכונות התושבים לצאת לרחובות ולהיחשף כמתנגדי השלטון אינה גדולה. מחסום הפחד עדיין גבוה, ולא רבים מאמינים כי יש ביכולתם להביא קץ לשליטת המושחתים באמצעות הפגנות לא אלימות.

בשאר אלאסד אמר לפני כחודש שסוריה אינה תוניסיה או מצרים, והוא צדק: הוא יילחם על השליטה במדינה בנחישות וללא כל רגישות, כי אם יפסיד, עלולים הוא ועדתו העלווית להיות קורבן לשחיטה המונית שיבצע בהם הרוב המוסלמי. יש אף שמועות שסוריה שלחה לוחמים לסייע לקד'אפי נגד אויביו, כי אם הוא ייפול, ישפיע הדבר לרעה על יציבות השלטון בסוריה.

הצעירים מפיקים סיסמאות שנועדו לעודד את עצמם ולבזות את השלטון. אחת מהן היא "אסד לבנאן – ארנבּ אלחורן!" – האריה שהיה גיבור גדול נגד החלשים בלבנון הופך לארנב מול גיבורי החורן. גם אם הדבר יצריך זמן וקורבנות (בעת כתיבת שורות אלו מוחזקים על ידי השלטונות מאות צעירים שהפגינו נגדם בימים האחרונים, בניסיון להנמיך את הלהבות), נראה כי הנחישות של צעירי סוריה לסלק את השלטון גדולה, ויש בהם קבוצות המוכנות לשלם בדם את מחיר החירות.

ותמיהה קטנה: בזמן האחרון השתתקה בישראל לחלוטין מקהלת "המומחים לסוריה", שבשנים האחרונות קראו לנו יומם ולילה לרדת מהגולן כי "כולם יודעים מה מחיר השלום עם סוריה" וגם כי "זו הדרך היחידה להפריד בין סוריה ואיראן". מה קרה להם? הם כנראה בלעו את הלשון או שהם עדיין עסוקים בלעיסת הכובע.

אך דבר אחד בטוח: האייתולות של איראן וחסן נסראללה בלבנון מודאגים מאוד מן ההתפתחויות בסוריה, היות שאם המערב יתערב בנעשה בה, עלולה ההתערבות לסכן את הברית שבין משטרים האיראני והסורי, ואת הסיוע הסורי לחיזבאללה.

המאמר מוקדש לזכרו של אברהם בן יצחק.

* * *

עלמא בית לתרבות עברית והוצאת כתר

מזמינים להשקת "צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל", 2010, של אלמוג בהר

בעלמא, בצלאל יפה 4, תל-אביב, יום חמישי, 7.4.11, 20:00

מנחה ומשוחחת: נעמה צאל

דוברים: ניר ברעם, קציעה עלון ורוני סומק

קורא: אלמוג בהר

בהמשך: השקה בבית הקפה תמול שלשום, 15.5.2011, ירושלים.

לפרטים והזמנת כרטיסים: עלמא, טלפון: 03-5663031

כרטיס: 25 ש"ח, לסטודנטים ולגמלאים: 20 ש"ח.

 * * *

אלמוג בהר, מתוך הספר: העוברית

היתה העוברית שטה בגופה של צ'חלה, ופיה ובטנה פתוחים אל אמה אך לבה כבר פועם לבדו ועיניה רואות מעבר שקיפות בטן ההיריון. והיתה הולכת העוברית עם צ'חלה ברחוב ומבחינה בְּעוּברים בבטנן של כל הנשים האחרות, רואה אצל זאת תאומים חבוקים, בן ובת, שכמעט אינם נעים בצפיפות הבטן, ואצל זאת עוּבר בן חודש ימים, עוד לא הכריע בין זכר לנקבה, וזאת עוברית נאה לה, וזאת עוברה אינו נעים ואין מראיתו ממראית בני אדם אלא ממראית חיות השדה, וזאת עוד ביצית שבגופה מחכה לזרע להפוך עובר ובינתיים היא חולמת חלומות. ובין העוברים חולפים קולות דקים כשל חיות הים והם קוראים זה לזה מִבּטָנים, מחליפים ביניהם סימנים של שמחה וזוכרים ברוחם זמנים שהיו עשויים שני חלקים שהתחברו וצמחו.

ועכשיו שאנחנו מתבוננים בעוברית צ'חלה ישנה, ואף העוברית בבטנה ישנה, ושתיהן חולמות. צ'חלה רואה בחלומה בּטָנים פתוחות ומהן יוצאים תינוקות ללא חבל טבור ומתחילים לשוטט בעולם ולדבר בשפות רבות שאינן מוכרות, רק מעלות הד רחוק. ואילו בחלומה של העוברית האמהות מסירות מעליהן הבטנים ומניחות אותן על בעליהן, חותמות הבעות על פניהן ויוצאות לשוחח זו עם זו, גם הן בשפות שאינן מוכרות, אך גם אינן מעלות הד, בעוד הגברים מתחילים לכאוב, זועקים את בוא הצירים, את בוא פתיחת הגוף, וכל גופם נמלא זיעה קרה ואינם יודעים נפשם. רצים זה אל זה אילמים, רק זעקות בפיהם, עיניהם שטות ומחפשות את הנשים, להחזיר להן הבטנים, וכל גבר במוצאוֹ אישה, גם אם אינה אשתו, מנסה למשוך מעליו הבטן ולהלבישה על אותה אישה, אך הבטנים שוב אינן יורדות, ובכי רב עולה בגברים המחפשים במחשבתם חור בגופם דרכו יצאו הם ויישארו התינוקות בתוכם.

רואה העוברית גם את אביה חזקל הולך ומצעק ומצטעק כך, הולך לאורך רחובות רבים ובטן ההיריון של צ'חלה צמודה אליו והיא בתוכה והוא מנסה למשוך הבטן להסירה, להצמידה לאחת הנשים האחרות העוברות ברחובות, והן כולן מסרבות לו, עד שמגיע הוא לפני החכם עובדיה והחכמה מזל, העומדים בפתח ביתם, ואינו יודע אל בטן מי מהם יצמיד את הבטן, והם שניהם עונים לו, בוא, חזקל, יכול אתה להניח את הבטן עלינו ולנוח, די לך מן הזיעה הממלאת את גופך, מן הפחד, תן לנו הבטן והתינוקת ותחיה נפשך. והעוברית קוראת אל חזקל, לא די לך שאתה מושך כל חוטי נפשה של אִמי בשתיקותיך והליכותיך, עוד רוצה אתה להניח אותי בבית זרים, אמנם חכמים, וללכת, וכי אינך מבקש להתכונן גם אתה להיות אבי שאקרא לו אבא.

כך חולמות הן זאת בתוך זאת, העוברית וצ'חלה, ושתיהן מוצאות חלומות רבים לשוחח עמם ולשכוח. כשהתעוררה העוברית מחלומה שלה עוד ראתה סוף חלומה של צ'חלה, תינוקות רבים יוצאים מרחמים, ולשונם, כפי שמדמיינת אותה צ'חלה, כלל אינה כלשונם באמת. ניסתה העוברית להכניס מעט מילים משלה לפי התינוקות שרואה אמה, והיתה מנסה לומר לה לחשים מרגיעים, ראיתי את אבא בחלומותי, כבר רוצה הוא להיות לי אב, כבר רוצה הוא להיות לך בעל, אינו כלל כבעל הלבטים שאת מדמיינת כל הימים. בקול כה רם אמרה העוברית דבריה פעם זאת עד שכמעט הצליחה לעורר אביה ואמה.

       * * *

אהוד בן עזר

אז מה אם אני קצת מלוכלך?

אִמָּא, אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי פִּרְחָח,

אִמָּא, אָז מָה אִם אֲנִי קְצָת מְלֻכְלָךְ?

אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם שִׂחַקְתִּי בַּחוּץ

בַּבּוֹץ וּבַחוֹל וּבְכָל מָה שֶׁנָּחוּץ

לְיֶלֶד כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ חוֹפְשִׁי –

וַאֲנִי מְאֻשָּׁר, מַמָּשׁ, חֵי נַפְשִׁי!

הַשַּׁרְווּל הִתְלַכְלֵךְ כְּשֶׁהִתַּזְתִּי עַל דָּנָה –

בְּמִלְחֶמֶת-הַמַּיִם הָיִיתִי אַלּוּף!

אִמָּא, בֶּגֶד זֶה לֹא קְלִפָּה שֶׁל בָּנָנָה

שֶׁזּוֹרְקִים אַחֲרֵי הַקִּלּוּף –

בֶּגֶד אֶפְשָׁר לְהַשְׁלִיךְ לַכְּבִיסָה

מָה אַתְּ כּוֹעֶסֶת? הִנֵּה בַּכְּנִיסָה

יֵשׁ לִי גַּם נַעֲלַיִם שֶׁל בֹּץ

וְאוֹתָן אֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לִרְחֹץ –

מִי יְכַבֵּס? מִי יִשְׁטֹף? אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ –

אֲנִי בָּאַמְבַּטְיָה, זֶה כֵּיף מְשַׁגֵּעַ!

מאי 1980

מתוך השער החמישי, "שירי ילדים", בספר השירים הנידח "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", בהוצאת "אסטרולוג", 2005, אזל ולא יודפס יותר. אפשר לקבלו בקובץ וורד.

 * * *

"שלח את עמי"

10.4-13.5.2011

התערוכה הקבוצתית "שלח את עמי" בוחנת דרך יצירותיהם של אמני הגלריה היבטים שונים של הציווי "שלח את עמי". משפט זה, שהפך לסיסמא שגורה לכל מאבק חברתי באשר הוא, השואף להשתחררות משיעבוד, מיתרגם בעבודתיהם של האמנים לשחרור אסתטי, תרבותי, רוחני ואישי.

בין המציגים:

הארה של טובי כהן מתייחס לרגע השחרור מהשיעבוד הגשמי להארה רוחנית. כהן בנה סצנה במדבר ובה קבוצת דחלילי-חסידים מתפללת מזרחה.

יואב בן דב בעבודה רעה עם מיצובישי מציע פרשנותו לחלקו השני של המשפט המקורי, כפי שהופיע בספר שמות: "שלח את עמי ויעבדוני."

הנווד של דיויד ברואר וייל הבריטי מציע גרסא משועשעת ליהודי הנודד, אשר אינו מוצא גאולה ונחלה.

אמיר ויינברג מציג צילום שצולם במבצע שלמה, המחשה ל"שלח את עמי" בגרסא העכשווית שלו.

ז'אק ז'אנו, בהומור המייחד את עבודותיו, מציג את השיירה הכפותה, אשר מובלת על ידי האייקון הרבני.

לצד אמני הגלריה יוצגו יצירות קלאסיות של האמנים הישראליים, ביניהם:

אב ובנו על חמור (1960) של ראובן רובין – יצירה משיחית, המתארת את שילוח הגוף על גבי החומר.

דומם עם פיפי משין (1971) של יוסל ברגנר – יצירה המתארת סצינה סוריאליסטית והומוריסטית בו הרועה מרחף עם בני מרעיתו על פני הארץ בדרכו אל הארץ המובטחת.

משה מסרייבו (1955) – עבודה מוקדמת ומכוננת של אריה ארוך, אשר מעניקה את פרשנותו להגדת סרייבו, אחת מהגדות הפסח העתיקות והחשובות בהיסטוריה. בעבודה זו ארוך מקשר בין העבר היהודי הרחוק לקרוב, כאשר משה רבנו מרחף מעל העיירה השרופה לאחר פוגרום, סמל ליציאה משיעבוד אל הגאולה.

רשימת מציגים המלאה:

יונתן אופק, ז'אק ז'אנו, נבויה ימג'וצי, טובי כהן, יואב בן דב, אמיר ויינברג, חגי ארגוב, דיויד ברואר וייל, מלאכי, לאה הירושלמית, ריצ'ארד בילן. אריה ארוך, מרדכי ארדון, מרסל ינקו, נפתלי בזם, פנחס ליטוינובסקי, משה קסטל, יוסל ברגנר, יעקב שטיינהרדט, אבל פאן, יעקב אגם, משה אלנתן, שמואל בק.

התערוכה תינעל ביום שישי, 13 למאי.

לפרטים נוספים: גלריה אנגל, גורדון 26

טלפון: 03-5225637

דוא"ל: info@engel-art.co.il

אתר: www.engel-art.co.il

שעות פתיחה: ימי א'- ה' 10-20, ימי ו' וערבי חג 10-14

 * * *

אורית ברנר

"מכאיב באמיתותיו הנחשפות בו"

לאהוד שלום רב,

נהניתי, כתמיד, מכתב העת העיתי המקוון הלילי שלך על מדוריו השונים. כל כתבה / מדור / שיר / סיפור / מאמר / הערה והארה, מרגשים ומרחיבים ו/או מכמירים את הלב:

ההתכתבות בעניין שירו של זרובבל גלעד וגיבורתו (או גיבורי השיר כולם), במיוחד, על סיפורם הטרגי וההרואי של בני עמנו בתקופה ובמצב הנוראי ההוא, כשהחלופות שעמדו בפניהם (אלה שלא הפנימו את אזהרתו של גלעד...) היו נוראות כל אחת ואחת...

וכמובן הערותיו המלומדות של אליהו הכהן גם לגבי "התקווה" שלנו...

ומאמרו המצויין והמחכים (וגם לצערנו הרב כה נכון...) של אורי הייטנר, כרגיל, ויוסי גמזו בזיכרונו ובתבונתו השירית, ועוד...

נהניתי במיוחד משירך, הכל-כך אותנטי בתיאור קנאת אחים (כאן, כמובן, אחיות, טל ולימור, האכזרית למדי לעתים...) ממש "מפי עוללים ויונקים"... ואשמח מאד לקבלו בקובץ הוורד עם השאר...

אגב, גם עם בנותיי חוויתי תופעה דומה, כאשר איילת, הבכורה, שכל זמן הריון אימה, טענה שהיא מאד מקווה שתהיה זו אחות כדי שתוכל לשחק עימה באהבה, אך בפוגשה בפועל את "צרתה", שחר הקטנה, שאלה/בקשה שמא בכל זאת היא יכולה להתחרט ולהחליפה בבית החולים באח...

בקיצור, עיתונך הלילי מהווה חווייה תרבותית איכותית, גם אם לעיתים מכאיב באמיתותיו הנחשפות בו.

שלך,

אורית ברנר

 * * *

אמנון לורד מראיין את רביב דרוקר

אהוד שלום,

אני שולח לך כאן פרופיל של רביב דרוקר עם ראיון עומק שנערך בעקבות צאת סיפרו "חראקירי" על אהוד ברק. אין לי תאריך מדוייק של פרסום הראיון. זה היה לפני כעשר שנים, אולי קצת פחות. פורסם לראשונה במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". דבריו של דרוקר חושפניים, מאוד, גלויי לב וכנים. הוא לא עשה חשבון כשדיבר. משתקפֶת תקופה שלמה בפוליטיקה ובחברה הישראלית. זו עדות ליושרו של הכתב, למרות שאני חושב שהתחקיר הנוכחי על נסיעות נתניהו משתלב בנסיונות לייצר צונמי נגד ראש הממשלה. בכל אופן נראה לי שרביב בכל זאת שייך לזן נדיר שלא נושא פנים לאישיות פוליטית כזו או אחרת והאמינות שלו גבוהה הרבה יותר משל כתבים אחרים בליגת-העל. זה שווה פרסום חוזר.

כל טוב,

אמנון לורד

את סיפרו של הכתב המדיני של גלי צה"ל, רביב דרוקר, "חראקירי", ניתן להגדיר בפשטות: זהו תיק ראיות. הוא לא עבר את העיבוד הנוסף הדרוש כדי לנסח את העובדות בצורת כתב אישום. הראיות, מיותר לומר, מדברות בעד עצמן. כל כך מדברות בעד עצמן, שרביב דרוקר נמנע במתכוון מלהוסיף את נפנוף האצבע המאשימה. אפשר לדמיין את המהדק הצמוד לערימת הדפים, ואת הפתק שנתלש ממנו – "מומלץ להעמיד לדין."

מה שעולה מיד בקריאה זה שלא נכון לראות בספר דיוקן אישי של אהוד ברק או של שלטונו. זהו דיוקן קבוצתי עם ראש ממשלה. "ניסיתי לכתוב על תקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה, ומטבע הדברים עוד גיבורים עולים וצפים," אמר לי רביב דרוקר.

שוב הגדרה מצמצמת, נצמדת לעובדות, האופיניית למחבר. מי שרוצה לצאת מתיק הראיות שפורש דרוקר, יכול לתת פרשנות סבירה נוספת: יש בספר איזו הרשעה מזעזעת של קבוצה שלמה של אנשים, למעשה של שכבה חברתית שלמה, שדחפה את ברק לראשות הממשלה וליוותה אותו במפולת האדירה. האם גלעד שר, משה גאון, אלדד יניב, אורנה אנג'ל, חיים מנדל שקד, אבינועם ברוג ועוד רבים אחרים הם רק אוסף מקרי של אנשים מוכשרים, שאהוד ברק ליכד כצוות אישי בדרכו לשלטון ובזמן שלטונו? או שהם נציגיה האותנטיים של אליטה מימסדית מסוימת, שנלחמה בשיניים ובציפורניים כדי להדיח את בנימין נתניהו, ולאחר מכן כדי לבסס את אחיזתה בשלטון. אה, כן. ויש עוד אדם מקורב שליווה את ברק בדרכו לשלטון, ולאחר מכן כיועץ סתרים: איתן הבר. זו היתה אחת ההפתעות שלי בקריאת הספר. אני מודה שלא היה לי מושג על מידת חשיבותו של איתן הבר במערכת הייעוץ שהקיפה את ברק. דרוקר עצמו אומר, שגם בשבילו זה היה גילוי.

דרוקר סבור שחשוב מאוד לדעת מי היא הסביבה המקורבת לראש ממשלה, משום שהסביבה הזו מזינה אותו ומשפיעה עליו. הכרת הנפשות הפועלות ודעותיהם מאפשרת לדעת הרבה על ראש הממשלה בנוסח של – אמור לי מהי הסביבה המשפיעה עליך ואומר לך מי אתה. בקטע נדיר שבו הרשה לעצמו דרוקר לגלוש לאמירה יותר מכלילה, הוא קובע: "לקראת 17 במאי 99', בנימין נתניהו… הוא כנראה אחד האנשים השנואים ביותר במדינה. התופעה הקשה ביותר מבחינתו היא שרוב האליטות במדינה – משרד האוצר, בית המשפט העליון, צמרת המשטרה וצמרת הצבא – פשוט מתלכדות, כך זה נראה לפחות, כדי להעיפו מלשכת ראש הממשלה."

ארי שביט תיאר לאחר הבחירות של 99' את יום הבחירות כיום של פוטש. אפשר לקבוע בוודאות, שהמעגלים המקורבים לראש הממשלה לשעבר ברק, המעגלים המשניים והמעגלים השלישיים שסיפקו לו מערכת סיוע ותמיכה למהלכיו השונים – היו נציגיהן הבכירים של האליטות שחברו כדי להדיח את נתניהו. זו קבוצה של אנשים עם שמות כמו אורי שגיא, דני יתום, צבי שטאובר, אמנון ליפקין שחק, בנוסף למקורבים שאותם מחלק דרוקר לחוג אנשי הקמפיין ולחוג אנשי הלשכה. לקבוצה התומכת השתייכו גם אנשי ממסד בתפקידים רשמיים, שלא היו קשורים לברק אך החליקו את דרכו לשלטון.

המקרה של דו"ח מבקר המדינה על צאלים ב' הוא דוגמא ספציפית אחת למערכת השימון הזאת, ולטקטיקות שנקט ברק מול בעיות מסוג זה. ברק ואנשיו איבחנו את פרשת צאלים ב' כנושא המטריד ביותר מבחינתם. ברק רצה לדעת מראש באיזה כיוון הולך מבקר המדינה. "בעצה אחת עם יועצו, עו"ד אלדד יניב, הם החליטו על תרגיל יוצא דופן," כותב רביב דרוקר. התרגיל היה, שיניב, ששימש כדובר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, יערוך ראיון מיוחד לבטאון הוועד עם המבקרת היוצאת מרים בן פורת, וידובב אותה על פרשת צאלים. ההנחה היתה שמגמת הדו"ח תיחשף על ידי כך. בן פורת כמובן לא יודעת, שהמראיין הוא גם יועצו של ברק, ואז היא פולטת: "ברק, הוא עמד שם, תסלחו לי, כמו גולם." היא הוסיפה עוד מידע חשוב, כאשר אמרה ש"נתקלתי בהתנגדות חריפה לעמדותיי." הכוונה היתה לעמדתו של אלוף (מיל') אבי יערי, הממונה על מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה. זה לא רק שיערי חשב אחרת מבן פורת. לאחר פרסום דו"ח גולדברג שהוריד את הלחץ מברק, אמרה בן פורת שלא זכתה לשיתוף פעולה מצד המחלקה שיערי עמד בראשה, ושאלות שהציגה לא נחקרו.

היתה הרגשה שכל המערכת פועלת כשותפה בזכייה הגדולה של ברק. בין המברכים בערב נצחונו של ברק בבחירות היו מיכאל בן יאיר ויעקב ארז, שאף אישר לאחר הבחירות שרבים מבכירי העיתונות פעלו להשגת המטרה של נצחון ברק. דרוקר אף מספר, שמוטי גילת מידיעות אחרונות, דאג להזהיר מראש את ברק שלא ימנה את פואד בן אליעזר כשר לבטחון פנים, כיוון שיש נגדו ראיות העלולות להוביל לכתב אישום. לגבי בכיר נוסף בידיעות אחרונות, איתן הבר, דרוקר קובע ש"ברק היה עבור הבר בבחינת פרויקט אישי." החל משנות השמונים הוא הימר עליו.

אבל את השקפת העולם שעמדה מאחורי תפיסת השלטון ביטא אחיו של ברק, אבינועם ברוג, במכתב שחושף דרוקר בספרו: "לפני כבר מיספר חודשים שלחתי אליך פקס שמתחיל (ע"פ הזיכרון) בערך כך: 'אתה הולך לנצח בבחירות הקרובות'. אתה הולך לנצח משום שרבים בינינו מגדירים את מערכת הבחירות הזאת לא כמאבק פוליטי רגיל אלא כ'קרב אחרון במלחמת עולם'.

"אם לשפוט על פי תגובות הציבור, כנראה שצדקתי. אבל העובדה שצדקתי אינה חשובה (חוץ מאשר לאגו שלי). היא חשובה מכיוון שבבסיסה היתה קיימת ההבנה שמדובר במה שמוגדר על ידי רבים כל כך כ'מלחמת בני אור בבני חושך'.

"בנימין נתניהו היה 'נסיך האופל' (ע"פ הגדרתו המוצלחת כ"כ של יואל מרכוס) אבל ממלכת האופל שלו לא כללה בתוכה את מאיר שיטרית וסילבן שלום, אהוד אולמרט עוזי לנדאו ואפילו לא את 'לימי'. 'ממלכת האופל' שלו מתחה את גבולותיה בין חצרותיה של בני ברק ובתי הונגרין לבין הר נוף, מוסררה ופרדס כץ עם דרעי, ואלי ישי, עם הרב כדורי ובני אלבז עם רביץ ומילר. לא בני אילון ולא חנן פורת רק ביבי – דרעי – וליברמן (עם חוטר ישי דודי אפל ובראון…

"… בכיכר רבין צעקו לך בגרון ניחר 'רק לא ש"ס' והתכוונו לש"סיזם. ההמונים בכיכר אינם עוסקים בש"ס אלא בש"סיזם, אותה תרבות שבטית כוחנית א-מוסרית יהירה מאין-כמוה, דורסנית ומשחתת, שחדרה כמו פרזיט לזרם הדם של החברה היצרנית-מערבית-ליברלית… לשון אחר: זה לא דרעי שצריך ללכת, אלא הש"סיזם שצריך לעבור מן העולם."

שוב, דרוקר אינו מפרשן, אבל מכתב זה ושאר העובדות והפרטים מאשרים את הניתוחים השונים לגבי הרקב, ההשחתה המחשבתית, והשקיעה המוסרית שאחזה בכל אותן אליטות ישנות שחזרו להרף עין היסטורי אחוז תזזית לאחוז שוב בשלטון. את "הרף העין" ההיסטורי הזה, של שנה ומחצה, מתאר רביב דרוקר בפרטים ללא רחם. ומה שמצטייר הוא חזיון של הנהגה מובסת, שהערבים העריכו כי התמוטטה כבר וניתן להביאה לכניעה. כך מתברר מהתמונה שחושף דרוקר לגבי הדרך שבה אירחו המצרים את המשלחת הישראלית בוועידת שרם א-שייח, מיד לאחר פרוץ האינתיפאדה. השפלה כזו עושים להנהגה של מדינה מובסת שבאה לחתום על פירוק וכניעה, כמו בנש הצ'כוסלובקי ב-38'. ואכן, הערבים הבחינו במירוץ הנואש של ברק, בן עמי, ביילין וחבריהם להשיג הסכם בכל מחיר. הם ראו זאת במו"מ הנשכח עם הסורים, הם ראו זאת בהתמוטטות בדרום לבנון, הם ראו זאת בקמפ דייויד ואחר כך בטאבה. מבחינה זו, חוץ מסיפרו של אורי מילשטיין "תיק רבין", זהו הספר הביקורתי הראשון על תקופת של שלטונו של מנהיג ישראלי כלשהו.

לורד: אתה למעשה כיסית את תקופת ברק פעמיים. פעם אחת בזמן אמת, ופעם שנייה כשחקרת את התקופה. האם התמונה שהתגלתה לך בדיעבד יוצרת תהום בין מה שראית אז למה שאתה יודע עכשיו?

דרוקר: "תהום זאת הגזמה. אבל ללא ספק הופתעתי עד כמה ברק היה ראש ממשלה עם תפקוד בעייתי. מנהל גרוע. מדובר בדברים ששמעתי עליהם בזמנו בצורות שונות, אבל לא נוצק בהם תוכן סיפורי. עכשיו יכולתי למלא את הפרטים. אבל התמונה שלי על ברק בזמנו לא היתה כל כך קשה כמו שגיליתי."

לורד: בקטעים מסוימים אתה מתאר אדם שהמחוג שלו משתולל; שזז מפה לשם ופשוט לא יודע מה לעשות.

דרוקר: "באיזשהו שלב, כשהתחילה האינתיפאדה, הרגשתי שהוא מאוד מבולבל. זו תחושה שגם רווחה בציבור, ואז כינו את זה זיגזג."

לורד: ולמרות הכול אתה בכל זאת ממשיך לתת לו קרדיט במידה ידועה של נדיבות. אתה מדבר על הצלחותיו הגדולות בתפקידיו בצבא. אולי מה שאתה מגלה עליו כראש ממשלה משקף גם את צורת תפקודו בתפקידיו הבכירים בצבא?

דרוקר: "יכול להיות. הקרדיטים שאני נותן לו הם מאוד מדודים. אני נמצא הרי בעסק הזה של תדמיות. ואני יודע מה זה שכותבים על מישהו שהוא 'מפקד נערץ ורב פעלים'. ולכן אם תשים לב, לא כתבתי שהיה רמטכ"ל מבריק ושהיה מפקד גדול. להוציא את התקופה שלו בסיירת מטכ"ל, שיש הסכמה כללית שברק היה מאוד מוצלח כלוחם וכמפקד. בכל מקרה לא רציתי לכתוב עליו ביוגרפיה. אלא על תקופת שלטונו. כי ביוגרפיה זה גם לחקור את 'צאלים' ואת תקופתו כראש אמ"ן, סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל."

לורד: אחד הדברים המזעזעים זה חוסר הכבוד כלפי ברק כראש ממשלה. דליה איציק כותבת לו שהוא שקרן ושוביניסט, אורנה אנג'ל מטיחה בו שהוא שקרן וכו'. מה מבחינתך היה הגילוי הכי מזעזע?

דרוקר: "ברמה האנושית מאוד זיעזעה אותי הבגידה שלו באנשים. לאחר שעלה לשלטון – ההתייחסות שלו לאנשים. זה מאוד המם אותי. ידעתי שברק לא מצטיין ברמה האנושית. אבל כשראיתי את עוצמת הפגיעה של האנשים, את עוצמת הכאב, כששמעתי את הסיפורים; זה היה קשה. וכל אלה אנשים שלא רצו לדבר רעה באהוד. ברמה היותר לאומית, הייתי בטאבה, ראיתי את המירוץ הנואש להסכם, איזה ניסיון נואש להשיג הסכם בכל מחיר. ראיתי מה בן עמי עשה, מה ביילין עשה, וישראל חסון וגלעד שר. כשאתה רואה את כל זה אתה אומר, וואו!"

לורד: מה שעולה בעצם שזה לא פורטרט אישי של ברק בשלטון, אלא פורטרט קבוצתי, זו קבוצה גדולה של אנשים.

דרוקר: "יותר משהספר מלמד עליו הוא מלמד על סביבתו. הרגשתי, אם נחזור לעניין של שיחות טאבה, שיש שם מירוץ נואש, אפילו פתטי. אבל יש הבדל בין אמירה כזו שמבוססת על בדיקת הנסיבות, על אמירות קטנות, על פליטות פה של הנציגים הפלשתינים, אבל היא אינה מבוססת על מידע מבוסס לגבי הדברים שקורים בתוך חדרי הדיונים. ומה שמתגלה אחר כך זה שאתה רואה כמה הנושא הזה של המשא ומתן באמת היה נואש. איך המספרים בנושא נכונותה של ישראל לקלוט פליטים עולים מ-30 אלף ל-120 אלף. אתה רואה בתחום הטריטוריה מה בן עמי מציע. אז אני לא שופט. יכול להיות מבחינתם שזה היה טוב. ועידת טאבה, ואני לא רוצה להשתמש בביטויים קשים, אבל בכל אופן זה לא היה משהו חיובי. מזעזע לראות אנשים שאתה מעריך מוכנים ללכת כל כך רחוק."

לורד: באיזה שלב הבנת שתרצה לכתוב ספר על התקופה של ברק?

דרוקר: "עוד תוך כדי ההתרחשות, תיעדתי מתוך מחשבה שארצה לעסוק בתקופה הזאת. חשבתי שזה יהיה ספר על הסכם. ואחרי תום כהונתו של ברק התחלתי לממש את זה. לא הייתי בטוח שהמקורות שאני רוצה שידברו יפתחו את לבם. יש עדיין בעיות בתחום העובדתי. גיליתי כבר תוך כדי תקופת שרון, שכל דיון מתחיל בשאלה מה כבר הוצע לפלשתינים."

לורד: למשל, איזו בעיה עובדתית לא נפתרה?

דרוקר: "יש הרגשה שעד היום יש מחלוקת עובדתית, למשל לגבי השאלה של קמפ דייויד. מה ברק רצה להשיג שם? האם רצה 'לחשוף את פרצופו האמיתי של ערפאת'? או רצה באמת להגיע להסכם. התשובה היא שברק רצה לסגור את העניין. מה ערפאת רצה – לא ברור. המחלוקת משתקפת גם בציון העובדות. למשל, בכל מיני פופוליטיקות ממשיכים להגיד כל הזמן שקמפ דייויד פוצץ על זכות השיבה. עובדתית זה פשוט לא נכון. קמפ דייויד התפוצץ על נושא הר הבית. לגבי השאלה, האם ברק הלך לקמפ דייויד בעצם כדי לעשות מניפולציה ולחשוף את העובדה שערפאת הוא רוצח ולא רוצה שלום; עד כמה שניתן לאתר את הגרעין העובדתי של השאלה – ברק רצה להגיע להסכם."

לורד: אז אתה כן פותר מבחינתך את השאלה הזאת.

דרוקר: "אני לא יודע אם זה פותר, אבל רציתי להציב איזה בסיס עובדתי. יש הרי כאלה בשמאל, או בשמאל הקשה, שאומרים שברק לא הציע כלום לפלשתינים; שבעצם לא היתה הצעה ישראלית אלא רק הצעה אמריקנית. אבל כל אחד יודע שההצעה האמריקנית היא על בסיס של הצעות והסכמות עם הישראלים."

לורד: אהוד ברק אני מבין, לא סייע בידך, לא שיתף פעולה.

דרוקר: "באופן אישי ברק לא שיתף פעולה. ניסיתי הרבה פעמים לפגוש אותו ולשאול אותו שאלות, והוא סירב. גם בתקופת כהונתו לא יצא לי אף פעם לשבת איתו ולנהל שיחה ארוכה של אחד על אחד. זה תמיד היה בקבוצה של עוד עיתונאים."

לורד: בולט אצלך, שאתה לא מנסה לתת פרשנויות, אלא מביא בדרך כלל את החומר נטו. למשל, המכתב של אבינועם שמדבר על מיגור הש"סיזם. זה חומר מזעזע.

דרוקר: "במכתב של אבינועם יש הרבה מאוד היי-לייטס. ניסיתי לאורך כל הספר להמנע מתוספות אישיות. זו לא היתה מטרתי לומר מה רביב דרוקר חושב על זה. כמו שאתה קראת את המכתב של אבינועם והיתה לך דעה, כך בעצם העובדה שבחרתי להביא אותו – יש אמירה. אנשים פירשו את זה כאילו אני נותן בכך קרדיט לאנשים שסיפקו לי מידע. מה שרציתי להראות זה ממי הוזן ברק. באיזו מידה הוא הוזן מעצות של אנשים שלא היה להם שום רקורד בתחום הפוליטי, או הציבורי, אנשים שגם אינם אינטלקטואלים; האנשים הקרובים אליו אלה אנשי שיווק ופרסום שמרגישים חופשי להגיש לברק עצות בכל תחום של החיים. כולל תחומי הביטחון. היה נדמה לי שזה מלמד על הסביבה שמקיפה אותו."

לורד: לדעתך חשוב לדעת מהי הסביבה הקרובה של המנהיג הפוליטי?

דרוקר: "אותי זה מלמד המון על פוליטיקאי. כשפוליטיקאי בוחר אנשים יש לו איזו רצועה שהקצוות שלה הם נאמנות מצד אחד וכישרון מצד שני. לכל פוליטיקאי יש מינון שונה מבחינת הדרישות שלו לנאמנות או לכישרון. יש מעטים מאוד שמוכנים להסתכן בתחום הזה של הנאמנות ולשים דגש על הכישרון. כשאתה רואה מכתב של זיסו לגבי מינויים ברשות השידור שבו הוא כותב: הקריטריון החשוב ביותר זה נאמנות, אתה אומר: זיסו יודע מה הבוס שלו אוהב. זה לא אומר שלא היו סביב ברק אנשים מוכשרים. אבל תשווה אותו לשמעון פרס. פרס לאורך השנים בחר הרבה אנשים שיעבדו בסביבתו, כאשר המפתח שמקנה להם כניסה – זה הכישרון. וזה לא משנה מה אתה חושב על ההשקפות של האנשים האלה. אתה לא יכול לחלוק על מידת הכישרון של אנשים כמו אברום בורג, ביילין, נמרוד נוביק."

לורד: עם כל הכבוד, אין לך תחושה שהאנשים האלה שהזכרת יצאו להם אי שם לעולם הגדול ושכחו אותנו פה בצומת? כלומר, הם איבדו את הקריטריון של מה דרוש לנו?

דרוקר: "במידה רבה האנשים האלה הקימו משרד חוץ אלטרנטיבי. אל תתייחס כרגע לנוביק. יוסי ביילין הקים משרד חוץ פרטי; דרך כל מיני קישורים וצינורות. היו זמנים שחשבתי שזה לגיטימי. היום אני אומר שזה לא לגיטימי. ברמה הציבורית זה לא לגיטימי לבצע פעילות כזאת בזמן של עימות. אני יודע שביילין מודע לכל הביקורת כלפיו בנושא זה."

לורד: כשקוראים את הספר שלך, יש הרבה פעמים תחושה שזו כבר תקופה רחוקה, שזה עבר שנמצא מעבר לתהום. למשל, כל נושא המו"מ עם הסורים. אנשים שכחו שהיה בכלל דבר כזה.

דרוקר: "היתה לי גם תחושה כזאת. אני חוויתי את הדברים באופן רגשי. כמו שברק אומר: אתה רואה את הקרחון שט לעברך. או כמו שאתה רואה סרט, ואתה יודע הטיטניק תטבע."

לורד: במבט לאחור, אתה מרגיש שהשתמשו בך ובעיתונאים אחרים? שהיית שותף לספינים של יועצי ברק?

דרוקר: "לא הייתי שותף לספינים, אבל אכלתי את נקודות המוצא שלהם. ברוב המקרים מקור המידע שלך זה הם. כשגלעד שר אומר לך: יהיה הסכם; זו לא תחושת בטן. אתה מקבל תחושה שזה מקור מוסמך."

לורד: אמרת בטלוויזיה שטעית בגדול, וזה לזכותך, שחשבת בקמפ דייויד שזה ייגמר בהסכם. ואילו דני רובינשטיין, שמכיר היטב את יאסר ערפאת, אמר לך – אין מה לחפש כאן, לא יהיה הסכם, ועזב.

דרוקר: "אני רואה את זה כמחדל מקצועי שלי. מאחר שלא מספיק היכרתי את דמותו של ערפאת. הייתי במגע עם אישים פלשתיניים שהשתתפו במשא ומתן, הייתי בדיאלוג איתם; אבל לא עם ערפאת עצמו. לדאבוני, לא מספיק היכרתי את האיש. ויש עוד שורה של דברים שאם הייתי מכיר לעומק, הייתי יודע שהוא לא יילך על הסכם קבע."

לורד: בעצם אתה נשענת על תחום הבנתך, שזה התחום המדיני הישראלי, ואילו אותם פרשנים שעוסקים בצד השני הם אלה שהיו צריכים לספק את הסחורה מבחינת ההערכה.

דרוקר: "אם אתה מגבש יומרה להעריך, לתת הערכות, אז אני מרגיש היום שלא ידעתי מספיק. והושפעתי יותר מדי מדינמיקת אוסלו. או מה שהנושאים והנותנים מכרו לנו על תהליך אוסלו. לפי אנשי אוסלו, ערפאת נכנס לעניינים רק בסיבוב האחרון. הכול ניתן לסגור עם אבו מאזן ואבו עלא. הייתי שואל, אחרי שישראל הציגה הצעות וויתורים, ומה ערפאת אמר על זה? אז אחד כמו בן עמי היה עונה: דיברת פעם עם ערפאת? כלומר, הוא לא דיבר איתו. ואני קניתי. בדיעבד, נדמה לי שערפאת מוכן לנהל ככה מו"מ להסדר ביניים. אבל לא הסדר סופי. בהחלטות הקריטיות – הוא לא יתן לאבו מאזן לקבל החלטה. היה צריך להביא למעורבותו של ערפאת בשלבים המוקדמים. יוסי קוצ'יק אמר: אני לא הייתי נכנס למו"מ כשהשחקן הראשי לא משחק. לדעתי, אם ברק היה נכנס אישית למו"מ ערפאת גם היה נכנס. אז אפשר היה לשפוט את חלקו של ערפאת. כשאתה שואל את האמריקנים, האם ערפאת הסכים לאיזשהם ויתורים? הם אומרים: לא. אף אחד לא שמע ממנו נכונות לוויתור למשל על השכונות היהודיות בירושלים. אהוד ברק לא עימת אותו עם השאלה הזאת. מבחינה זו סירובו של ברק לפגוש את ערפאת פנים אל פנים בקמפ דייויד נשאר בגדר חידה."

לורד: אולי הסיפור של ערפאת בקמפ דייויד לא כל כך מסובך: האיש ראה את ההתנהלות של ברק במו"מ עם סוריה, שבסוף היה מוכן להכנס גם לתוך הכנרת; הוא ראה את הנסיגה מלבנון, וחשב מה שחשב לגבי ההנהגה הישראלית העומדת מולו.

דרוקר: "יש לי טינה לכל מי שאומר: ערפאת חשב, ערפאת סבור. הייתי חוקר במצ"ח ולא חוקרים על מחשבות. לעומת זה, אני בטוח שהדרך שבה ברק נסוג מלבנון השפיעה על ערפאת. הוא אמר את זה בכמה הזדמנויות: נצטרך לעבור אתכם לנוהל חיזבאללה. דחלאן אמר את זה כמה פעמים. לפי כל הראיות שיש לי, ערפאת מאוד רצה הסדר קבע עם ישראל. יכול להיות שההנחות שלו היו מוטעות. העובדה היא, שגם לשיטתו של עמוס גלעד, שטען כל הזמן שמטרתו של ערפאת להשמיד את מדינת ישראל, ערפאת היה מוכן להסדר ביניים ובתנאים שברק היה יכול להסכים להם. אבל גם בנוגע להסדר קבע עם קץ הסכסוך, ערפאת היה מוכן לעשות את זה, והפערים היו קטנים. שאלה של מיספרי פליטים. אני לא קונה את תורת השלבים. תחנת הביניים היתה יכולה להמשיך עד אחרי שערפאת ילך. ערפאת פעל בצורה כפולה: מצד אחד התכונן להגיע להסדר. מצד שני הכין את העם שלו לעימות מזוין. הוא עשה את שני הדברים בו זמנית. האינתיפאדה, והיום זה ידוע, פרצה במידה רבה נגד ערפאת."

לורד: אתה מציין בספר קשר סימביוטי מאוד מוזר בין ברק לקלינטון. הצלחת לפענח את זה?

דרוקר: "אני חושב שהחטא הכי כבד שרובץ לפתחו של קלינטון זה שהכפיף את שיקול דעתו לשיקול של ברק. נשיא אמריקני שרוצה לקדם תהליך של הסכמים, חייב בנקודות שונות בזמן לדחוק את ראש הממשלה הישראלי אל הקיר. כמו שעשו קרטר וקיסינג'ר. נשיא אמריקני שמכנס את קמפ דייויד נגד רצונם של האנשים הבכירים שלו ונגד רצונו של ערפאת, ורק בגלל שרוה"מ הישראלי אומר לו שרק בדרך של פגישות אינטנסיביות אפשר יהיה להגיע להסכם, ולבסוף לא נפגש עם ערפאת; והנשיא לא לוחץ עליו; אז נדמה לי שזה נשיא שלא מצליח להבחין איפה נגמר האינטרס האמריקני ואיפה מתחיל האינטרס של ראש הממשלה הישראלי. ברק בינו לבינו ודאי מייסר את עצמו על זה שהגענו למצב של היום. לא נוח לו עם המצב שאליו הביא את המדינה."

לורד: אתה מזכיר בספר כמה פעמים קולגות שלך, עיתונאים בכירים, כמו איתן הבר, מוטי גילת, נחום ברנע, יעקב ארז – לאו דווקא בהקשר חיובי. מתקבל הרושם שלאנשים כמו הבר וברנע היתה דריסת רגל בלשכת ברק.

דרוקר: "לא נוח לי לדבר על הקולגות שלי. בכל אופן לא כתבתי על דריסת רגל של ברנע בלשכה. היתה לברנע נגישות לראש הממשלה, כפי שהיתה לו נגישות גם לראשי ממשלה קודמים, כמו נתניהו, רבין ויצחק שמיר. הוא מתח על ברק לא פעם ביקורת קשה. הבר זה דבר אחר. הוא שימש כיועץ בכיר לברק. גם אני לא הייתי מודע לעוצמה ולעומק הקשר הזה. איתן הבר אומר שבכל כתיבתו בכל התקופה ההיא הוא לא התייחס לנושאים הקשורים לברק. ואם כן, הרי נקט בגילוי נאות כאשר הקדים ואמר שאינו אובייקטיבי. אז אין לי בעייה איתו. ארז מעד כשאמר, ש'מבחינת רבים כאן בחירתו של ברק היתה התגשמות של מטרה.' היום הוא אומר, שזו היתה טעות. על ארז אני יכול לומר רק מילים טובות. הוא לקח אותי כסטודנט שנה א' במשפטים לעבודה ב'מעריב'. כתבתי לו, שאני מוכן לעבוד בכל עבודה בעיתון."

דרוקר איננו נמנה על נערי גל"צ, שהגיעו לשם לאחר שסיימו י"ב. הוא הגיע לתפקידו ככתב מדיני אחרי שעבד ב"מעריב". בעוד כחודשיים הוא יוצא ללימודים באוניברסיטת הארוורד. הוא לקח חופשה ללא תשלום מגלי צה"ל, ולא ברור לאן יחזור אחרי הלימודים. הזכרתי לו, שבספר הוא חושף מבלי משים קשר לא נקי שהיה קיים בין ראש הממשלה ברק לבין נשיא אוניברסיטת תל-אביב איתמר רבינוביץ', האחראי בין השאר על חלוקת עשר מילגות יוקרתיות של קרן וקסנר ללימודים בהארוורד. כששמעון בטאט עזב בטריקת דלת את לשכת ברק ועמד להיחשף בראיון ב"מעריב", טלפן ברק לרבינוביץ' וביקש שיסדר לבטאט מילגת וקסנר – ששוויה יותר מ-60 אלף דולר. בינתיים בטאט ויתר על התענוג ויצא עם הגילויים שלו על הלשכה. אך נראה שקרן וקסנר הפכה בכל זאת לאמצעי שיקום או טיפוח של פליטי ברק. ממש בימים אלה מסיימים את שנת הלימודים שלהם גידי גרינשטיין, שהציל את ברק ממוות בקמפ דייויד כשזה נחנק מבליעת בוטן, וגדי בלטיאנסקי. איש לא מטיל ספק במידת כישרונם, אבל ייתכן שהם גם מאוד נאמנים. עכשיו, בעקבות המשתה שערך רבינוביץ' לנשיא-לשעבר קלינטון, ולאחר שנחשף המשבר הכספי הנורא של אוניברסיטת תל אביב, מתגלה פתאום גם דב לאוטמן בתור יו"ר הוועד המנהל של האוניברסיטה. אוניברסיטת תל אביב בידינו, יכולים לומר לעצמם עסקני מפלגת העבודה. או שכך היה זה תמיד.

הזכרתי לרביב דרוקר את האמירה שלו לגבי הגופים החשובים במדינה, שהתלכדו כדי להעיף את נתניהו מראשות הממשלה. "זו אמירה קצת גורפת," הוא אומר עכשיו. "אני כן חושב שהצמרות של הגופים המרכזיים במדינה רצו לסלק את נתניהו. בחודשים האחרונים לשלטונו כל גוף תרם איזו בעיטה משלו. למשל, בית המשפט העליון וההחלטה שלו נגד צעדי הממשלה לסגירת האוריינט האוז. לעניות דעתי, יש לא מעט ביקורת על פסק הדין הזה בעניין האוריינט האוז. או הדלפות מאוד כואבות שבאו מכיוון המשטרה. וכמובן, התקשורת. השיא היה אותו מוות של פעיל ליכוד ביהוד. האירוניה היא, שהתקשורת בעצם נהגה כפי שצריך לנהוג מבחינה מקצועית. כלומר, פירסמה את המסקנות רק לאחר הבחירות ולאחר בדיקה רצינית של המקרה. אבל אם זה היה קורה בצד השני היית מקבל כותרות בנוסח: פעיל העבודה נרצח על ידי פעילי נתניהו. אבל נתניהו הרוויח את היחס העויין כלפיו מצד התקשורת. אני באמת מאמין, שהרבה עיתונאים בכירים הגיעו למסקנה שהאיש הזה לא טוב למדינת ישראל. מסוכן. זה יותר משקף את רוח התקופה. לא ראיתי עוינות כזאת. זה היה שבר מוחלט."

לורד: אתה לא חושש להגיד את הדברים האלה?

דרוקר: "גם ככה הספר שלי מכניס אותי לעימות עם חצי עולם. אני זוכר מאמרים מדהימים שנכתבו נגדו. רבים מאוד הרגישו שנתניהו אינו ראוי להיות ראש ממשלה. שהוא גורם נזק לישראל. כולל כאלה שחשבו בהתחלה שצריך לתת לו צ'אנס הוגן. אבל במשרדי האוצר, המשפטים וכו' חשבו שצריך לסלק את האדם הזה. גם בצמרת הליכוד חשבו כך. יש היום שרים בממשלה שהם מתומכי נתניהו היום. לא נעים לי להזכיר לשרים האלה מה הם אמרו בזמנו על נתניהו. יש לי הרבה תיעוד על זה."

לורד: ברור שאחד השיקולים החשובים של ברק במהלך ההתפטרות המזגזג שלו היה לחסום את נתניהו מחזרה ודאית לראשות הממשלה.

דרוקר: "ברק היה מאוד מבולבל בתקופה הזאת. הבלבול היה בעיקר טקטי. הוא רצה להישאר באחד ממוקדי העשייה. חשב על בחירות כלליות, במטרה להגיע לבחירות כמי שיש לו סיכוי לנצח. אחר כך חשב על הישארות באמצעות בחירות מהירות – שלאחריהן, או שיהיה ראש ממשלת אחדות או שר ביטחון. ועדיף קודם כל לחסום את ביבי. הוא העריך שיש יותר סיכוי לחסום כך את ביבי. ואם הוא לא ינצח, אז לפחות יכהן כשר ביטחון תחת שרון. זאת שאלה שנשארה פתוחה: מה קרה לו בעשרה ימים האלה, בין ההחלטה ללכת לבחירות כלליות לבין ההחלטה על ההתפטרות. מה שינה את עמדתו."

לורד: איך זה להמשיך לעבוד בסביבה הפוליטית והעיתונאית אחרי ספר כזה?

דרוקר: "יש הרבה אנשים שסוחבים עליי הרבה כעסים. כמובן, אהוד ברק. ידעתי את זה מראש. זה לא שימח אותי כשכתבתי את הדברים האלה. זה לא נכתב בעט קלה. עם חלק מהאנשים המוזכרים בספר אני צריך לעבוד גם היום. זה באמת קשה. בסופו של דבר אתה ממשיך לעלות על מטוסו של ראש הממשלה. אתה הולך לקוקטיילים. מדינה של ארבעה אנשים אנחנו. בארה"ב כתבת והאנשים מתחלפים. אצלנו הם תמיד צצים מחדש. אלה תמיד אותם אנשים."

לורד: ברור שגם אתה היית בין אלה שתלו תקוות גדולות בברק. האם אתה בסופו של דבר מרגיש מרומה, וזה מה שקבע במידה רבה את הטון של הספר?

דרוקר: "לא יודע אם מרומה. מאוכזב. מהצורה בה ברק ניהל את הדברים הכי רגישים למדינת ישראל. הסיכונים הבלתי מחושבים שלקח. כשברק עלה לשלטון לא היכרתי אותו מספיק. הייתי שבוי. יש כאלה שטוענים שידעו. אומרים היום, ידעתי כבר אז. אולי הם ידעו, הם רק לא אמרו לי. היום אני מרגיש שאני מבין את הדינמיקה והמנגנון הפנימי שמניע אותו. המנגנון הפנימי הוא כזה, שהנימוקים הם רק משניים לאינטרס האישי. כשאני רוצה להיות שר ביטחון בממשלת פרס – אז אני אסביר לכולם למה חיוני שיהיה שר ביטחון במשרה מלאה. כשאני ראש ממשלה, אז זה ההיפך. ויש עוד נקודות שבהן הוא משנה את עמדתו בלי הנד עפעף. ובכל פעם הוא מסוגל להסביר בלהט ובשכנוע פנימי עמוק, למה חייבים לנהוג רק כך. כשנוצח בבחירות הוא הודיע על פרישה, אבל בשלהי כהונתו הוא הסביר מדוע חשוב שישאר ויהיה שר ביטחון אצל שרון."

לורד: כשרואים סיפור כמו זה של תקופת שלטונו של ברק, ואחר כך קוראים ספר מסכם ומפורט כמו שלך, זה נראה כמעט כמו משל שמישהו התאמץ להמציא כדי להציג איזה לקח.

דרוקר: "לי יש לקח קטן. הלקח הלא חשוב שלי. וזה שאין בארץ ספרות פוליטית ביקורתית ברמה רציפה ושיטתית. כשאתה חושב על אירועים גדולים. אף אחד לא כתב מחקר אובייקטיבי על אוסלו, למשל. האם פרס הבטיח בעל פה לאבו עלא את גבולות 67' כמו שהפלשתינים אומרים, או שלא הבטיח, לפי ההכחשות שלו. לא נכתב ספר רציני על תקופת נתניהו. לא נכתב ספר גם על התקופה שטרם עלייתו לשלטון. בכל מדינה תקופת ההסתגרות של בגין היתה מייצרת ים של ספרים וסרטים. ואצלנו… השמאל תמיד יגיד אותו דבר, לא חשוב מהן העובדות, והימין יענה. במדינות אחרות, לפני שבן אדם עולה לראשות הממשלה, מידת המידע שיש לציבור עליו גדולה מאוד. לנו יש תמיד תחושה שאנחנו יודעים. הוא היה רמטכ"ל. הוא היה שם והוא היה כאן. ואז אנחנו פתאום מופתעים. אנשים לא מתעסקים בדבר הזה, ועיתונאים לא נוטים לכתוב."

אהוד: כמה טוב שכיום ברק הוא שר הביטחון ומופקד על העימות הגרעיני עם איראן, ואילו דרוקר הוא רק עיתונאי שמשתדל כנראה לעשות לנתניהו מה שעשו חבריו-למקצוע לאולמרט. וזה מה שקורה להרבה עיתונאים, שהאף שלהם קרוב מדי לאישים, לרכילויות ולהתרחשויות – ומרוב עצים הם לא רואים את היער.

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שנים-עשר: מותו

חלק ראשון

בטרם ייכנס לבדיקות במרכז הרפואי "שיבא" בתל-השומר יוצא משה עם רחל, ב-23 באפריל 1979, לסיור ממושך בנפאל, בורמה, סינגפור ותאילנד. בתפקידו כשר החוץ הספיק לנסוע גם להודו, לאיראן ולמדינות אחרות. רוב מסעותיו מטרתם היתה למצוא דרכים למשא-ומתן לשלום או להסבירו.

הפעם המאמץ היה קשה לו מאוד. לקצה יכולתו הוא מגיע בתאילנד. מביאים אותו לכפר נידח בהרים, שבקרבתו חווה חקלאית ובה מומחים מישראל. בביתו של ראש הכפר, זקן צנום, גבוה ומקומט, שמקטרת האופיום אינה משה מפיו, הוא רואה שני חבלים דקים שקצותיהם משתלשלים החוצה. מסבירים לו, כי לפי האמונה המקומית יש רוחות טובות ויש רעות; חבל אחד מיועד לכניסת הרוחות, והשני ליציאתן.

 "הייתי עייף מאוד. החום המחניק בחדר, הגובה הרב מעל פני הים, העיקו עלי קשות. ביקשתי שנצא לאוויר הצח ונרד למכוניות. העפתי מבט אחרון בחדר. הרגשתי שאם לא אסתלק בעוד מועד, תפרח נשמתי, תעזוב את גופי ותדדה בקלילות על גבי אחד החבלים, אל עולם הרוחות."

*

הבדיקות מגלות חולשה בשרירי הלב ואנמיה. צילום המעי הגס מראה גידול, שסותם חלק ניכר של המעי. יש צורך בניתוח דחוף. רק לאחר שיוציאו את הגידול יהיה אפשר לדעת אם הוא ממאיר, ואם אכן כך – אם הצליח הניתוח להסירו בטרם התפשטו גרורות. יש לכרות את הגידול עם קטע המעי שמצדדיו, ולחבר מחדש את המעי, לאחר קיצורו.

 "הסברתי לרופאים שאפשרות מותי אינה מטרידה אותי. אילו ידעתי כי עליי למות בעוד שעתיים או בעוד שבועיים, נדמה לי כי לא הייתי מתרגש או מזדעזע מכך. זה שנים רבות שאני מוכן, מבחינה נפשית, להיפרד מהחיים, לעצום את עיני ו'להיאסף אל אבותיי'. לדידי המוות הוא הסוף המושלם שאין אחריו דבר, ואני מוכן לכך בכל עת. פעמים מספר בחיי כבר נזדמן לי לחשוב שאלה היו רגעי האחרונים, ודבר זה לא זיעזע אותי. לאפשרות המוות לא היתה משמעות מבחינת אורח-חיי. את מעשי ופעולותי כילכלתי לאור שאיפות, מאוויים ואמונה."

לבגין הוא מודיע, כי אם יתברר שאינו מסוגל לחזור לכושר-עבודה מלא, יתפטר מהממשלה. רק אם יוכל להמשיך ולתפקד ללא מגבלות – יישאר.

לאחר הבדיקות מקבל משה ארכה של סוף-שבוע קצר. הוא מנצל את יום השישי, כדי לחפור עתיקות כנעניות מדרום לבאר-שבע. בחום היום הוא אוסף אבנים, שצורתן מזכירה בעלי-חיים או בני-אדם, ואשר ספק אם עוצבו ביד אדם או שכך נוצרו בטבע. באמצע האיסוף הוא חש שעינו האחת מחשיכה וחושש שיתמוטט. הוא גורר רגליו אל המכונית, והנהג מסיע אותו חזרה לצהלה. בדרך, בטלטולי המכונית, הוא נרדם כדרכו, אלא שהפעם הוא חולם חלום ששב ופוקד אותו בשנה האחרונה.

במוצאי-שבת, 23 במאי, שלושה ימים לאחר יום-הולדתו – הוא מתאשפז לקראת הניתוח.

*

הגידול אכן היה סרטני, אך משה מקווה להתאושש במהירות, כפי שהצליח לחזור לכוחותיו לאחר שנקבר במפולת החול באזור, ונפגע בעמוד השדרה ופקע מיתר קול בגרונו.

יעל: "הוא סבל מכיב כיבה, מפעולת מעיים בלתי סדירה, מטחורים, ממעגל סגור של מצוקות קיבה ומעיים, שניתוספו למערכת-עצבים המפנימה מתחים, סבל משורה של אלרגיות כרוניות ומאורח-חיים מתיש. שלושה שבועות אחרי הניתוח השתתף אבי בישיבתה השבועית על הממשלה וחזר למשרדו. הוא היה עדיין חלש, ומיתרי הקול שלו נפגעו שוב על-ידי הצינורות הבלתי-נמנעים שהוחדרו לגרונו בשעת הניתוח. הוא סבל מצרידות, אך בדיקת הדם שלו היתה תקינה והוא לא נזקק לכימותרפיה או להקרנות. לסרטן לא היו גרורות. למרבית חולייו האחרים היינו רגילים, ובכל זאת, במבט לאחור, אני יכולה לומר שאבא חי במשך שישים וארבע שנים, ומת במשך שנתיים."

זמן קצר לאחר הניתוח, בטרם יציאתו מתל-השומר, כותב משה שיר בסגנון תנ"כי, שאותו הוא מצרף לצוואתו, ואשר עתיד להתגלות רק לאחר מותו:

בערוב היום

בואו שלושת בני ורחל אל האבן בגן נסב

הערב יורד עליי ורוח מים נושב.

את ימי לא הקדשתי לכם, אב למופת לא הייתי

בדרכי שלי הלכתי, יגוניי וחגיי בקרבי עצרתי. את עצמי חייתי.

רק שניים ידעתי: לזרוע, לחרוש ולקצור הקמה,

וברעום תותחים על ביתנו – בשער השב מלחמה.

את נחלת-האבות לו עבדו נא כל אחד והחרב מעל מיטתכם

ובערוב היום תורישוה להיות נחלה לבניכם.

ועתה ייטול כל אחד תרמילו ומקלו לחצות ירדניכם בדרכו

ואיתכם ברכתי, לתלאות החיים אל ייתן איש מכם לשתקו.

*

רק עוד חודשים ספורים הוא מכהן כשר החוץ של ישראל. ב-2 באוקטובר 1979 מודיע משה לבגין על החלטתו לפרוש מהממשלה. "הדברים שמעניינים אותי," הוא אומר, "איני עוסק בהם, ואלה שאני עוסק בהם – אינם מעניינים אותי. לא באתי לממשלה כדי להיפגש עם שגרירי חוץ וללכת לקוקטיילים."

ולעצמו הוא מהרהר: "קצתי בטענות חברי הממשלה על שאני חורג מסמכויותיי, מתפשר ומוותר למצרים ולאמריקנים, ואילו דעתי היא שעליהם להעריך את עבודתי ולשבח את הישגיי. עתה, שאנחנו בפני המשא-ומתן על האוטונומיה, היו ביני לבין בגין חילוקי-דיעות והבדלי תפיסה עקרוניים. יחסינו התקררו, התרחקנו איש מרעהו, ובגין סמך עליי פחות ופחות. בגין ומפלגתו שאפו להחיל את הריבונות הישראלית על יהודה, שומרון וחבל עזה, אך ספק אם לליכוד היתה דיעה מגובשת באשר למעמדם של הערבים היושבים בהם. בגין, עד כמה שיכולתי להבין מקטעי דברים שאמר, היה מוכן להעניק להם אוטונומיה במסגרת מדינת ישראל. לדעתי, אין להטיל עליהם את ריבונותה של ישראל בניגוד לרצונם. יש למצוא הסדר שיבטיח, כי הערבים לא יהוו במדינת ישראל גורם שישלול ממנה את אופיה היהודי המובהק."

המחלוקת עם בגין נסבה על ניהול המשא-ומתן על כינון האוטונומיה, במסגרת הסכם השלום עם מצרים. משה מתנגד לפשרה טריטוריאלית, שפירושה חלוקת הגדה והקמת מדינה פלסטינית או החזרת רוב הגדה המערבית לממלכת ירדן. הוא בעד פשרה פונקציונאלית, שפירושה מציאת פתרון וקביעת דרך לחיים משותפים עם ערביי הגדה, לא בדרך של סיפוח ושל התיישבות יהודית באזורים בעלי אוכלוסייה ערבית צפופה, אלא תיחום ההתיישבות היהודית לגושים גדולים כגוש עציון, ולקו הירדן, ומתן אוטונומיה רחבה ככל האפשר לערביי הגדה והרצועה. ובאין ברירה – הקמת "אוטונומיה חד-צדדית" שפירושה היערכות חדשה של צה"ל בגדה גם ללא הסכם חתום עם הערבים, שתאפשר להם לנהל בעצמם את חייהם מבלי שייראו משתפי פעולה עם ישראל. משה מאמין שבתום חמש השנים, שהוקצבו על-פי הסכם השלום, תיווצר מציאות שבה ירצו רוב ערביי הגדה והרצועה בהמשך הקשרים ההדוקים עם ישראל, בזיקה לירדן ובקיום מוסדות עצמאיים. הם ינהלו את חייהם בעצמם, ואילו היהודים לא ירגישו זרים בשום שטח משטחי ארץ-ישראל. אלה היושבים בגדה וברצועה ימשיכו להיות אזרחי ישראל. על שלושה עקרונות אין משה מוכן לוותר ביהודה ובשומרון: ביטחון ישראל, המשך ההתיישבות היהודית, ושלא תהיה ריבונות זרה. אך ההתיישבות בשטחים צריכה להיות בגושים גדולים ומבוססת על שיקולים ביטחוניים.

בגין ויתר על כל סיני, אזור כמעט ריק מתושבים, ובלבד שיהודים יוכלו להמשיך ולהתיישב ביהודה ובשומרון, בלב ריכוזי האוכלוסייה הערבית. בגין מאמין, שעל סמך ההסכם שלו עם מצרים, קיבלה למעשה ישראל יד חופשית בשטחים, וכי החלק בהסכם השלום, הדן באוטונומיה, לא היה אלא מס שפתיים מצד מצרים כלפי הפלסטינים. הסיבות של בגין הן לאומיות והיסטוריות. מאז מלחמת יום הכיפורים, הקמתו של "גוש אמונים", ועליית הליכוד לשלטון – ניכרות תנופת התנחלות, הפקעת קרקעות, והיתר ליזמים פרטיים לקנות קרקעות בגדה המערבית. מגמה זו מרוקנת מתוכן את האפשרות להגיע לאוטונומיה במסגרת הסכם השלום, מהווה סיפוח זוחל של שטחי הגדה לישראל, ומקוממת את משה עד כדי הגשת ההתפטרות.

בגין ממנה את מנהיג המפלגה הדתית-לאומית, שר הפנים ד"ר יוסף בורג, לעמוד בראש המשלחת הישראלית לשיחות האוטונומיה; מינוי שפירושו הבעת אי-אמון במשה, ואי-רצון להגיע לפתרון מוסכם על הערבים. ראשי הליכוד והמפד"ל אינם מרוצים מהדרך שבה ניהל משה את המשא-ומתן לשלום עם מצרים. הם חוששים שיביא להסדר דומה גם בגדה המערבית.

בגין מקבל בצער, אך ברצון, את התפטרותו של משה. לאחר ההעזה ההיסטורית הגדולה של הסכם השלום עם מצרים עתיד כוכבו של בגין לדעוך. האדריכל השלישי במשלחת לקמפ דיוויד, שר הביטחון עזר וייצמן, יעזוב את ממשלתו ויתחיל לכנותו בלגלוג בשם "המנוח". שר הביטחון החדש, אריק שרון, יפנֶה את חבל ימית ויהרסו, ומיד אחר כך, ביוני 1982, במקום להתחיל וליהנות מפירות השלום המלא עם מצרים, יגרור את ישראל למלחמת לבנון. בעקבותיה ישקע בגין בערפל נפשי ויינתק יותר ויותר מן המציאות. מעשהו האמיץ האחרון יהיה החלטתו לפרוש מראשות הממשלה, חרף ניסיונותיהם של מרבית מקורביו להסתיר מהציבור את מצבו האמיתי.

כאשר ייסוג צה"ל לקו אל-עריש-ראס-מוחמד, בינואר 1980, עדיין יהיה משה בין החיים; לא כן כאשר תושלם נסיגת ישראל מכל סיני, באפריל 1982. זאת כבר לא יראה.

*

משה הוא עתה בגדר "סיעת יחיד" בכנסת, ומושבו נקבע בשורה האחרונה באגף הימני, ליד גאולה כהן ומשה שמיר.

 "על אף השכנות אין סכנה שאצביע איתך." אומר משה למשה שמיר.

 "תודה לאל!" משיב שמיר בלגלוג. התנגדותו לבגין באה בגלל נימוקים מנוגדים בתכלית לאלה של משה דיין.

*

לאחר שמשה מתפטר מממשלת הליכוד הוא מכריז, כי לעולם לא ירוץ שוב לכנסת. הוא זוכר את הימים שבהם הלך עם בן-גוריון ברשימת רפ"י. הדבר האחרון שעניין אז את משה היה מה שנראה כשיגעון-לדבר-אחד, כקפריזה, של בן-גוריון – הקמת ועדת חקירה משפטית לבירור מוסמך של "העסק ביש" ו"פרשת לבון". דרכו של משה בחזרה למפלגת העבודה חסומה, אך הוא מתנגד לרסיסי מפלגות, הבנויות על קפריזה של אדם אחד.

ואולם ככל שקרב מועד הבחירות, נראה לו שאין הוא יכול לשבת מן הצד ולראות כיצד ממסמסים הליכוד והמפד"ל את המשך תהליך השלום בנושא האוטונומיה. אם יצליח להעביר די מנדטים בכנסת, ייתכן שהקואליציה הבאה תהיה תלויה במפלגתו, והוא יוכל להשלים את המשימה ההיסטורית של הסדר האוטונומיה בשטחים ופתרון הבעיה הפלסטינית.

תומכיו הנאמנים, רובם ממשתפי הכנסים של "הבמה לבירורים מדיניים וחברתיים", שהחלה את פעולתה בספטמבר 1977, מגייסים את התמיכה הכספית, ולקראת הבחירות, המתקיימות ביולי 1981, קמה רשימת תל"ם, תנועה להתחדשות ממלכתית, בראשותו של משה.

יעל: "חזותו בלבד שימשה סיבה מספקת לכמה מאלו שאהבוהו והעריצוהו בעבר להצטרף למפלגתו, ללא קשר ל'פתרון הפונקציונאלי' ליהודה ושומרון. הנה משה דיין, הצעיר הסורר של הפוליטיקה הישראלית, הגיבור הלאומי המורכב, שראייתו עתה מוגבלת, שהליכתו כושלת וקולו צרוד, שלחייו שקועות וראשו כמעט קירח – כל-כך אנושי פתאום; חולשותיו ופגיעותו – חולשתנו, עכשיו או עוד מעט-קט. הוא מבקש אמון, הוא רוצה להישמע, ואנו חייבים להעניק לו את הבמה באהבה ובכבוד. הצבענו בשבילו תוך התעלמות מחוסר התוחלת הפוליטית, ללא אופטימיות או התלהבות, מפני שהרגשנו שאסור לנו לשלול ממנו את הזכות למאבק ולניצחון אישי. הסקרים ניבאו שנים-עשר מנדטים, ואחר-כך – חמישה או אולי שישה, אבל הערכתו היתה קרובה יותר למציאות. הפעם הפסימיות שלו התבררה כמדויקת. בבוקר יום הבחירות ישבנו בגן והוא דיבר על מנדט אחד או שניים."

בליל הבחירות מוצבות מצלמות הטלוויזיה בשידור ישיר במרכזי המפלגות, כדי לקבל את תגובות ראשי המטות לתוצאות המידגם של הטלוויזיה הישראלית ולתוצאות האמת, שמתחילות להגיע ככל שהשידור מתארך אל תוך הלילה. משה יושב במטה תל"ם ולימינו ולשמאלו, כמו ב"סעודה האחרונה", ידידיו ומקורביו שמקצתם מוצבים אחריו ברשימה לכנסת. כולם לבושים בחולצות תכלת חגיגיות, שמשדרות אופטימיות, וחיוך של ציפייה על פניהם; כולם, לבד ממשה שנראה קצת מאולץ.

כאשר מודיעים על תוצאות המידגם, הקרוב לאומדנו של משה, שני מנדטים בלבד, הוא פונה לחבריו ואומר: "רבותי, רק אני נושא באחריות. אני רוצה להודות לכם. עשינו כמיטב יכולתנו. אל תחפשו אשמים. אני האחראי הבלעדי לתוצאה הזו."

מטה תל"ם מתחיל להתרוקן, והתמונה האחרונה הנחרתת בזכרון צופי הטלוויזיה באותו לילה היא של משה, היושב כמעט לבדו באמצע השולחן, לידו רחל, והנה אף הוא קם ללכת. הוא נראה נורא – רזה, ממש שלד, כבוי, אפור. כאילו גזר-דין מוות חתום בפניו.

יעל: "המערך הפסיד בבחירות ויצא מהן מפוצל ומסוכסך, ולא נמצא בו רוחב-לב, שרק המנצחים, כנראה, יכולים להרשות לעצמם, להציע לו לחזור למקום שאליו הוא שייך. היעד של 'תל"ם', לשמש לשון-מאזניים בהרכבת הקואליציה, לא הושג – מערכת הבחירות עלתה הרבה כסף, פגעה במורל ובמצב-הרוח, ותבעה מחיר עצום מבריאותו של אבא. מי שראה את אבי אחרי הבחירות לא היה יכול שלא לחשוב כי הוא נגוע בסרטן. לעורו המדולדל היה גוון אפור, בגדיו היו תלויים ברפיון על גופו והוא הגיע לאפיסת-כוחות.

 "דיברתי עם רחל, דיברתי עם רופאיו, דיברתי עם רופאים ממכרי. הרגשתי כאילו כל אחד יודע משהו שאינני יודעת, ואיש לא היה יכול להרגיעני. תוצאות הבדיקות השונות היו חד-משמעיות: גופו ודמו נקיים מסרטן. לא היו גידולים, גרורות או סימנים של תהליך ממאיר. גם במצב הלב שלו לא היה כדי להסביר את ההידרדרות המהירה שחלה בבריאותו. הרגשתי אובדת עצות. גם אם ידעה רחל יותר ממני, היא היתה נבוכה כמוני, ושתינו היינו שותפות לכאב הצורב של אין-האונים. ככל שהפך תלוי בה יותר מבחינה גופנית, כך נהג ביתר שרירות כלפיה, לפחות בנוכחותי, וזה היה מחזה קורע-לב. הוא לעג והתלונן ונהג בקשי-לב. היא עמדה בכל באהבה רבה ובהבנה, כנראה מבינה שאינו נלחם בה אלא מנסה להיצמד לחיים."

*

אנשים בהנהגת בליכוד, ובהם השר משה נסים, מנסים לצרף לקואליציה את תל"ם על שני חברי הכנסת שלה, משה דיין וזלמן שובל. נקבעת פגישה בין בגין לדיין, בנוכחות חברים מהנהגת תל"ם, ובהם מרדכי בן-פורת וזלמן שובל.

משה אומר לבגין, כי התנאי שלו להיכנס לממשלה הוא שבגין יקבל את רעיון האוטונומיה החד-צדדית, שבשמו הלכה תל"ם לבחירות. הוא מאמין, שאפילו אין אפשרות להגיע להסכם עם הפלסטינים, צריך לגשת לביצוע אוטונומיה חד-צדדית, שפירושה – אי-החלת ריבונות ישראלית בשטחים, אך גם אי-הקמת מדינה פלסטינית; מתן היתר לזרועות הביטחון של ישראל להתפרס בכל מקום ובכל עת שממשלת ישראל תחליט על כך; וכן – מתן היתר ליהודים לגור ולנוע בשטחים בכל מקום שירצו בו; כל זה ייעשה ללא הסכם חתום עם הפלסטינים משום שאין באפשרות מנהיגיהם להסכים בפומבי להצעה, אף כי באופן מעשי היא מקובלת עליהם, בתנאי שישראל תכפה אותה.

בגין אומר: "מר דיין, אם לא קיבלתי זאת כשהיית שר החוץ, מדוע אקבל זאת עכשיו?"

משה משיב לבגין בעצב יותר מאשר בכעס: "מר בגין, אם מדינת ישראל לא תנסה את הדרך הזו עכשיו, היא תצטרך להתמודד עם סכנות הרבה יותר קשות בעוד כמה שנים."

לדברי שובל, בגין אינו מתרשם ביותר מדברי משה.

המשך יבוא

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981) נפרסם בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

הפרסום יחל לאחר סיום פרקי "אומץ", סיפורו של משה דיין

* * *

חבר ותיק ב"קרן החדשה לישראל"

בימים האחרונים נבחר לשמש כיו"ר האיגוד ליהדות רפורמית רביי מניו-יורק בשם ריצ'רד ג'קובס. האיגוד ליהדות רפורמית הוא ארגון מטרייה שתחתיו יש יותר מ-900 קהילות רפורמיות המייצגות כ-1.5 מיליון יהודים, עם תקציב של 27 מיליון דולר. ג'קובס הוא חבר ותיק ב"קרן החדשה לישראל". על פי ציטוט שלו באתר ציוני אמריקה הוא אמר כי הוא גאה בכמעט 20 שנות עבודה עם הקרן החדשה לישראל. ג'קובס גם חבר ב"קבינט" הרבנים של ארגון JSTREET הקיצוני, הממומן ע"י ג'ורג' סורוס.

קישורים:

ג'קובס באתר ה NIF-חפשו תחת ניו יורק

http://www.nif.org/about/international-council

ג'קובס באתר JSTREET

http://jstreet.org/rabbis-and-cantors

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ירון דקל בתוכנית הבוקר ב"קול ישראל", בתגובה להדחתו של גונדר אלי גביזון מתפקידו המיועד כנציב שירות בתי הסוהר – וזאת על רקע עסקי נשים, כביכול: "העולם הרי מלא באָלֶ"פִיוֹת!"

מה שנכון – נכון.

* האם זה נכון שפרס ישראל לעתונות יוענק השנה לעיתונאי "הארץ" גדעון לוי על נאומו האמיץ והמוסרי החושף את פשעי ישראל ב"שבוע האפרטהייד הישראלי" שנערך בטריניטי קולג' בדאבלין? – נאום נוטף תוכחה, מוסרי ותקיף שבו משולבים משפטים מוסריים אמיצים דוגמת "האירועים בעולם הערבי מוכיחים שמשטרים עריצים נופלים בסופו של דבר, והכיבוש הישראלי הוא דוגמא לכך," ו"דרישת ישראל שיכירו בה כמדינה יהודית היא מגוחכת. המשטר הישראלי מושחת מבחינה מוסרית!"

* רק מקריאה בעיתון נודע לנו שאורלי לובין היא פרופיסור ושהיא גם עומדת בראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב.

* מה מדאיג את הטמבל? בימים של אסונות ביפן, התמוטטות המשטרים המוסלמיים בדרך לאנארכיה ולהתפצלות שבטית במזרח התיכון ובצפון אפריקה ואיום קריטי על מקורות הנפט של העולם המערבי – מזכ"ל האו"ם באן קי-מון תקף הלילה (רביעי, 30.3) באופן חריף את המשך הבנייה בהתנחלויות והמשך הכיבוש, והביע תמיכה חד משמעית בקידום הקמת מדינה פלסטינית. "הכיבוש שהתחיל ב-1967 אינו יכול להימשך עוד מבחינה מוסרית ומדינית וחייב להסתיים." כמו כן תקף באן את מדיניות ההתנחלות ביהודה ושומרון. "הבנייה של ישראל בגדה המערבית ובמזרח ירושלים היא בלתי חוקית על פי החוק הבינלאומי והיא מנוגדת למפת הדרכים." המזכ"ל גינה גם את "הרס בתים פלסטינים במזרח ירושלים. לפלסטינים זכות לגיטימית להקים מדינה עצמאית ובת-קיימא משלהם," טען והוסיף כי "לישראל זכות לחיות בשלום ובביטחון בגבולות בטוחים ומוכרים. חייבת להימצא דרך להפוך את ירושלים לבירה של שתי המדינות, ישראל ופלסטין תוך הבטחת המקומות הקדושים המקובלים על כולם." ["הארץ" אונליין, 30.3].

* בעוד המשפט המגוחך שהודבק לאולמרט בפרשת "ראשונטורס" נמשך, כמה מעודד לקרוא בעיתונים ולצפות בטלוויזיה בפרשות "ביביטורס", "ממשלהטורס" ו"כנסתטורס" – ולהיווכח שעשרות אנשי ציבור, ובהם ראש הממשלה, הם, ומשפחותיהם, הוזמנו להרצות בארה"ב מטעם הבונדס ואירגונים אחרים – בתנאים דומים לאלה שבעטיים הודח אולמרט מראשות הממשלה! (שאגב, אם איננו טועים – אלה תנאים שאין בהם שום עבירה על החוק!) – אולמרט ודאי נהנה מאוד כיום לקרוא עיתונים, על משקל – "על דאטפת אטפוך וכל מטיפייך יטופון!"

* במושבי זקנים ברחבי המדינה הוצע מכרז להגשת מועמדויות לבחירת שופטים בתחום מדעי הרוח והתרבות העברית; מחפשים שופטים קשישים שהם עדיין מהתקופה הטרום-פרו-פלסטינית וגם טרם הורעלו בשנאת ישראל.

* בשאר אל-אסד טען בנאומו [אתמול, 30.3] כי השינויים בעולם הערבי ישפיעו לטובה על הפלסטינים, וקָשר בין המתרחש בסוריה – ליחסים בינה לבין המערב. "לא כל מי שיצא לרחובות הוא בוגד, היו אנשים שיצאו בכוונות טובות, אבל נפלו קורבן לאלו שרצו לפגוע במוסדות השלטון. יש מזימה לפרק את סוריה. זה החל בהסתה באינטרנט ובפייסבוק ועבר גם לכלי התקשורת ולרחוב. הצלחנו לבלום את המזימה האמריקאית-ישראלית," קרא הנשיא הסורי בנאומו. "סוריה נמצאת תחת מתקפה שמתחילה במערב ומתרחשת גם בסוריה עצמה. נדע איך להגן עליה ולשמור על אחדותה. תושבי דרעא מייצגים את הנאמנים בחזית המולדת מול האוייב הישראלי. דמם הוא דמנו, הם חלק בלתי נפרד מסוריה. הקורבנות שנפלו באירועים הם בנינו."

ולרמאי הזה, שכסאו מתנודד, ושאם ייפול – יישחטו הוא ובני משפחתו ועדתו העלאווית – אתם רציתם להחזיר את הגולן תמורת "שלום"! – מדוע אתם לא משמיעים איזה קול? (גם אתם, חבריי הטובים, המתגוללים עליי בכל הזדמנות!) – האם נעשיתם כולכם סכלים כאובמה? בקשו מאיתנו לפחות פעם אחת סליחה! – ומי שקיבל סיוע ל"שלום" ולהחזרת הגולן, שגם יחזיר את הכסף!

* בימים האחרונים אין למצוא את גיליונות "מעריב" בחלק מהקיוסקים בצפון תל-אביב, ולא משום שאזלו, אלא מלכתחילה הם לא נשלחו להפצה. האם זה מבשר את תחילתה של פשיטת הרגל של העיתון? אנחנו ושלדון אדלסון – שני הבעלים של עיתוני החינם העבריים, צופים בתופעה הזו בהרבה תקווה – להרס העיתונות המסחרית הכתובה המושחתת לטובת עיתוני החינם הצחורים כשלג! מה עוד שאנחנו, לחינמון שלנו – אפילו לא זקוקים לדפוס "הארץ" ולא מספקים לו פרנסה.

* עכשיו גם הוא עט כדרכו ומבלי לחכות על הפרשה שבכותרות: "במקביל, ביקש מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, להצטייד בסמכויות של ועדת חקירה לקראת ההכרעה אם לפתוח בחקירת נסיעות נתניהו. לאור העובדה כי מושב הכנסת הסתיים היום, פנה המבקר לוועדה לביקורת המדינה וביקש כי יוקנו סמכויות של ועדת חקירה ליועץ למאבק בשחיתות הציבורית במשרד המבקר, ניצב משנה בדימוס נחום לוי. כך שאם יוחלט בסופו של דבר לערוך ביקורת בעניין נסיעות נתניהו הרי שלוי יהיה מוסמך לזמן לעדות כל אדם ולבקש ממנו להציג מסמכים." ["הארץ" און-ליין, 30.3].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,036 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל