גיליון מס' 629

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באדר ב' תשע"א, 28 במרס 2011

הצרופות: 1. בְּרוֹנקה כבת 18, עם צמות, תמונה ממסמך מזוייף שנשאה עימה המעיד שהיא נערה פולנייה. (באדיבות יד ושם). 2. ברונקה בת 25. 3. ברונקה בת כ-80, בערב שנערך בבית הסופר בירושלים ביוני 2003 להשקת ספרה "אריאדנה". 4. תמונת טמה שניידרמן, "המזבח".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: הסיפור המדהים על אודות בְּרוֹנקה קליבנסקי (ויניצקי) עם צרופות תמונותיה. / נורית גוברין, אליהו הכהן. / לַיַּלְדָּה בַּיַּעַר, המילים: זרובבל גלעד, הלחן: דוד זהבי. / ישראל שק: ועוד על השיר הנפלא "לילדה ביער". / אורי דרומי [ציטוט] : אחרי מות, לבד בצד הארי, ברוֹנקה קליבנסקי, קשרית בגטו ביאליסטוק, 1923-2011. / הדסה גרסון: "ילדתי צלולת העיניים". / רזיה אילן: 68 שנים שמרה ברונקה, את תמונתה של טמה שניידרמן, "המזבח". / מרדכי טננבוים-תמרוף: "אי הדרך?..." ויכוח באסיפה כללית של הקיבוץ בביאליסטוק ביום 27 בפברואר 1943.

אליהו הכהן: התקווה הנושנה. // מוטי: אף אחד לא קם!

אורי הייטנר: 1. אפילו הנייר מסמיק. 2. תנועה משתפנת. 3. מתקפה משולבת.

יוסף חרמוני: "לדרך": איליה אהרנבורג ופוזת השלום הסובייטית.

יואב שורק: לשבֵּח את ה'סלט'. // רות ירדני כץ: נתניהו הוא איש יקר.

אבי דרורי: נפט וגז על חשבון בריאות הציבור?  אסון מועד ששמו "פראקינג"!

יוסי גמזו: 65 שָנָה לְרֶצַח בְּרָכָה פוּלְד // ראובן מירקין: סיפורה של מילה.

אהוד בן עזר: אחות קטנה. // ישראל זמיר: עֵין הסמל משה רוזנפלד.

משה כהן: הנדון: משה שלונסקי כמשל. // משה ברק: קַרְאָן במקום לֶקְטוֹר.

צהריים ל-4 ב"המטבחון" ב-225 שקלים. // מיכה לימור: לבד בברלין.

פרופ' אוריאל בכרך על חמ"ד. // מי יכול להוסיף על תולדות אליהו חינסקי?

עמוס רודנר: כבשים הם לפעמים. // אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997. פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים. חלק רביעי. // נעמן בלקינד: גיבור היום הוא דדו ולא דיין. //  ממקורות הש"י.

* * *

הסיפור המדהים על אודות בְּרוֹנקה קליבנסקי

(ויניצקי) עם צרופות תמונותיה

* * *

[פורסם לראשונה בגיליון 625 מיום 14.3.11]

נורית גוברין, אליהו הכהן, זרובבל גלעד, לילדה ביער, דוד זהבי, המעיין בעין-חרוד, ברוֹנקה קליבנסקי

לאהוד שלום,

אני מחפשת את מחבר השיר שהיה מושר בנערותנו. הרי ארבע שורות מתוכו, לא מנוקד ובכתיב חסר:

ילדתי כחלת העינים

ילדה זהבת הצמה.

אל תתני לו לקסם הגויי

למשוך את לבך בערמה.

בנוסף להיותו מושר אצלנו, נזכר השיר בספרו של מרדכי טביב: "כערער בערבה" (1957).

בברכה ובתודה

נורית גוברין

נורית, שלום לך,

השורות שאת מצטטת לקוחות מן השיר "לילדה ביער" שחיבר זרובבל גלעד, איש עין חרוד, והלחין דוד זהבי, איש נען.

את סיפורו של השיר הבאתי בתוכנית הטלוויזיה "על הדשא" שנערכה במעין חרוד בקיץ 1980.

בסוף שנות השלושים, ממש ערב מלחמת העולם השנייה, יצא זרובבל לפולין בשליחות תנועת "החלוץ". תוך כדי מסעו בקהילות היהודיות, ובעיקר בקרב צעירים וצעירות, פגש בנערה יפהפייה וזהובת שיער שלבו יצא אליה. ריח המלחמה המתקרבת כבר הורגש באוויר, והוא השקיע מאמצים רבים כדי לשכנעה למהר ולעלות ארצה, אך הדבר לא עלה בידו, היא נראתה לו כשבוייה בקסם הפולני, הגויי.

עם שובו משליחותו חיבר את השיר, שנודע גם בשם "צוחקת צמרת היער". הוא חזה בו את העומד להתרחש והזהיר אותה כי "מתחת לקסם הגויי מאכלת רוצחת טמונה."

ואכן כעבור זמן קצר פרצה המלחמה ומאז לא שמע עליה. לתומו סבר כי נספתה בשואה.

[ר' צרופה 2. ברונקה בת 25].

באותה תוכנית טלוויזיה ליד המעיין בעין חרוד, הוא הופתע לפגוש אותה, כארבעים שנה לאחר שנפרד ממנה, בפגישה מרגשת מאין כמוה. הבית שציטטת מזיכרונך הוא הבית השלישי, וכדי לדייק, הניסוח המקורי היה "ילדתי צלולת העיניים."

אגב, הנערה גיבורת השיר, שנשבתה ב"קסם הגויי", היא ברונקה קליבנסקי, ולמרבה הצער נפטרה לפני ימים אחדים. להלן מילות השיר במלואן.

בברכה,

אליהו הכהן

* * *

לַיַּלְדָּה בַּיַּעַר

המילים: זרובבל גלעד

הלחן: דוד זהבי

צוֹחֶקֶת צַמֶּרֶת הַיַּעַר

מוּל לֶטֶף מוּפָז שֶׁל חַמָּה;

בָּאָחוּ מֵעֵבֶר לַדֶּרֶךְ

רוֹעַת אַוָּזִים נִרְדָּמָה.

וְעָבִים מַפְלִיגוֹת בָּרָקִיעַ,

קִילוֹן עַל הַבְּאֵר מְדַדֶּה;

אִכָּר בְּחֻלְצָה מָאֳדֶמֶת

אוֹלֵם אֲלֻמּוֹת בַּשָּׂדֶה.

יַלְדָּתִי צְלוּלַת הָעֵינַיִם,

יַלְדָּה זְהֻבַּת הַצַּמָּה,

אַל תִּתְּנִי לוֹ לַקֶּסֶם הַגּוֹיִי

לִמְשֹׁךְ אֶת לִבֵּךְ בְּעָרְמָה.

הַדְּלִי עַל הַבְּאֵר מְטַפְטֵף לוֹ,

צְחוֹקֵךְ מְלַבְלֵב בַּחָרְשָׁה –

הָאִכָּר בַּשָּׂדֶה מִתְמַתֵּחַ;

רָעָה שְׁתִיקָתוֹ וְקָשָׁה.

הַדְּלִי עַל הַבְּאֵר מְטַפְטֵף לוֹ

בָּאָחוּ רוֹגְזָה הָרוֹעָה;

הַבְּאֵר, הַשָּׂדֶה וְהַיַּעַר,

לֹא לָךְ הֵם, לֹא לָךְ, הַזָּרָה.

יַלְדָּתִי צְלוּלַת הָעֵינַיִם,

יַלְדָּה זְהֻבָּה וּרְנוּנָה –

מִתַּחַת לַקֶּסֶם הַגּוֹיִי

מַאֲכֶלֶת רוֹצַחַת טְמוּנָה!

צוחקת צמרת היער
מול לטף מופז של חמה;
באחו מעבר לדרך
רועת אווזים נרדמה.

ועבים מפליגות ברקיע,
קילון על הבאר מדדה;
איכר בחולצה מואדמת
אולם אלומות בשדה.

ילדתי צלולת העיניים,
ילדה זהובת הצמה,
אל תיתני לו לקסם הגויי
למשוך את לבך בערמה.

הדלי על הבאר מטפטף לו,
צחוקך מלבלב בחרשה –
האיכר בשדה מתמתח;
רעה שתיקתו וקשה.

הדלי על הבאר מטפטף לו
באחו רוגזה הרועה;
הבאר, השדה והיער,
לא לך הם, לא לך, הזרה.

ילדתי צלולת העיניים,
ילדה זהובה ורנונה –
מתחת לקסם הגויי
מאכלת רוצחת טמונה!

* * *

[פורסם לראשונה בגיליון 627 מיום 20.3.11]

ישראל שֶׁק: ועוד על השיר הנפלא "לילדה ביער"

שלום רב לאהוד בן עזר,

בהתייחס לדבריו המאלפים כתמיד של אליהו הכהן בחדשות בן עזר מס' 625 על אודות השיר "לילדה ביער" ("צוחקת צמרת היער"), ברצוני להוסיף:

אימי המנוחה, ילידת מזרח פולניה, היתה חברה פעילה ומסורה בתנועת הנוער "פרייהייט" ("דרור" בעברית) שהיתה חלק מתנועת "החלוץ" בפולניה. באמצע-סוף שנות השלושים היתה עם רבים מחבריה וחברותיה בהכשרה לקראת עלייה ארצה. רוב זמנם היו חברי ההכשרה בגליציה המזרחית, וזאת בעיקר בעיר סטאניסלאבוב (היום איבאנו-פרנקיבסק בדרום-מערב אוקראינה).

מאימי למדתי בין השאר שביקר אצלם בהכשרה שליח הקיבוץ המאוחד, "זה שגם חיבר את המנון הפלמ"ח." היה זה כמובן זרובבל גלעד המנוח, איש עין חרוד.

זרובבל הסתובב בין הכשרות "החלוץ", וכאחרים קרא לבני הנוער לעלות ארצה לפני שיהיה מאוחר מדי. ואכן חברי ההכשרות עבדו והסתובבו רבות בכפרים האוקראינים ובחוות של הפולנים, בחפשם עבודה ושכר. היה כמובן חשש שישארו שם. עם זאת איני חושב שהיו רבים שהתקשרו רומנטית לאיכרים האוקראינים.

השיר הנפלא "לילדה ביער" שנכתב בעקבות מסעו של זרובבל (לא כל כך רחוק ממקום הולדתו בבסרביה) הוא נבואה מצמררת על מה שעמד להתרחש שם במזרח אירופה בעבור אך ארבע-חמש שנים.

אימי זכתה להעפיל ממש לפני פרוץ המלחמה בדרכים-לא-דרכים, והגיעה באונייה "טייגר היל" בניווטו של כתריאל יפה (שאח"כ בשנת 1941 היה רב חובל הספינה "ארי הים" ובה ניספה, ואשר על שמו נקראה לימים ספינת מעפילים אחרת).

כמרבית המעפילים נמלטה אימי מחוף תל אביב והצטרפה לקיבוץ בעמק. אבל חלק גדול מחבריה, שעתידים היו לעלות כחלוצים, ביניהם הקרובים-קרובות ביותר, לא זכו, וכמובן נרצחו יחד עם אחיהם באירופה.

 בברכה,

ישראל שֶׁק

* * *

אהוד בן עזר,

בדפי החדשות שלך דובר לאחרונה הרבה על השיר לילדה ביער של זרובבל גלעד, ודברים מעניינים שהוסיף קורא בגיליון 627. אך מעט מאוד על אותה נערה צלולת עיניים וזהובת צמה, שהיתה בת 15 בקיץ 1938, במחנה נוער ליד גרודנו, ואשר שבתה את ליבו של המשורר.

זו ברוֹניה קליבנסקי (אז ויניצקי) ילידת גרודנו, לוחמת בגטו ביאליסטוק, הקשרית האחרונה של הגטו. לא אוסיף מילים. ראה רשימתו היפה של אורי דרומי עליה במדור "אחרי מות", "הארץ", 4.3.11 וגם מכתב למערכת ב"הארץ", שפורסם ב-19.3.11.

ברוֹנקה נפטרה לפני כחודש, בשבוע האחרון של פברואר 2011, בגיל 88.

[ר' צרופה 3. ברונקה בת כ-80, בערב שנערך בבית הסופר בירושלים ביוני 2003 להשקת ספרה "אריאדנה"].

מדוע לא תביא בעיתונך את המאמר של אורי דרומי כולו, כשם שאתה מביא עוד מאמרים שפורסמו בעיתונים ?

תמונתה, שפרסם אורי דרומי בכתבה, לקוחה מתוך המסמך שנשאה עימה, כשהיא מסתתרת תחת זהות של נערה פולניה. אם תחליט לפרסם, אשתדל להשיג לך תמונה אחרת, טובה יותר.

הדסה גרסון

* * *

אורי דרומי / אחרי מות

לבד בצד הארי

ברוֹנקה קליבנסקי, קשרית בגטו ביאליסטוק,

1923-2011

[ציטוט מ"הארץ", 4.3.11]

ברוֹנקה (ברוֹניה) ויניצקי נולדה בגרודנו שבפולין, למדה בגימנסיה "תרבות" והיתה חברה בתנועת "דרור". אחרי הכיבוש הנאצי ב-1941 הופיע בגרודנו מרדכי טננבוים-תמרוף – האיש שיהפוך לדמות המרכזית בחייה – וקרא לצעירים להתאסף בביאליסטוק כדי להתארגן להגנה עצמית.

אך כיצד תיסע נערה יהודייה ברכבת? היא הרהיבה עוז, ניגשה לקצין גרמני, ובחיוך מקסים ביקשה שיקנה לה כרטיס. היתה זו הפעם הראשונה, מיני רבות, שבה מראהּ הארי המצודד ואומץ ליבה סייעו לה לא רק לשרוד, אלא אף לבצע פעולות מסוכנות ביותר.

ברחוב וונסקה שבגטו ביאליסטוק התקבצו חברי התנועה מווילנה, גרודנו והאזור – לקיבוץ "תל חי", שבו האינטנסיוויות והפחד נמהלו ברומנטיקה של נוער אידיאליסטי. ברונקה התאהבה במרדכי הכריזמטי, אך הוא שלח אותה לצד הארי, כדי שתשמש כקשרית. "א צעשמייכלטע שיקסע", הוא קרא לה שיקסע קורנת חיוכים.

היא הסירה את הטלאי הצהוב, ומצויידת בתעודת זהות מזוייפת החלה להפיץ כרוזים, למסור הודעות ולהבריח נשק לגטו. כמו כן הטמינה את ארכיונו של מרדכי, שהתגלה אחרי המלחמה. היא היתה בודדה, וחשה כחיה נרדפת. טמה שניידמן, הקשרית הקודמת ואהובתו של מרדכי, אשר הכניסה אותה לתפקיד, נהרגה. שתי קשריות שקדמו לה נהרגו גם כן. היו אלה מכתביו האינטימיים של מרדכי שנטעו בה כוח להמשיך. באחד מהם הוא הזהירה: "זיכרי, את האחרונה, תהיי זהירה."

[ר' צרופה 1. בְּרוֹנקה כבת 18, עם צמות, תמונה ממסמך מזוייף שנשאה עימה המעיד שהיא נערה פולנייה. (באדיבות יד ושם). פורסמה ברשימתו של אורי דרומי].

ב-27 בפברואר, 1943, זימנה מרדכי לאסיפה חשובה בגטו, שבה הציע כי בהיפתח האקציה הצפויה, יגיהו היהודים ב"קונטראקציה", כדי "להבטיח שאיש מהגרמנים לא ייצא חי מהגטו."

התפתח פולמוס סוער, שבו רוב המשתתפים צידדו דווקא ביציאה אל היער. אלא שברגע האמת, ב-16 באוגוסט, רוב היהודים נשמעו לראש היודנראט בפועל, אפרים ברש, והלכו לפינוי ללובלין, שהסתיים בהשמדתם. מול עיניה הכלות של ברונקה בצד הארי, התחולל קרב קצר בגטו שבסיומו נהרגו מרדכי וחברו להנהגה, דניאל מושקוביץ.

כששוחררה ביולי 1944 על ידי הצבא האדום, גילתה כי 11 מבני משפחתה הקרובים ביותר נרצחו. בייאושה המשיכה לכתוב למרדכי, האהוב המת, הנערץ, ונשבעה לו: "אני רוצה לפרסם את שמך, חייבת. עליך לחיות לדורות. ילדים בבית ספר יזכירו את שמך בהתפעלות, ומבוגרים ביראת כבוד."

אחרי המלחמה היה התחתנה עם מיכאל-מישה קליבנסקי ז"ל, צנחן ופרטיזן, ששירת כקצין בצבא הפולני, ואחרי שלמדה ספרות, אמנות ותיאטרון בשווייץ, עלתה לארץ ב-1949. היא למדה ארכיונאות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, וב-1954 התקבלה לעבוד בארכיון יד ושם, תחת המנהל יוסף קרמיש. יהודית קליימן, שעבדה עימה, אומרת כי בנוסף לכשרון השפות שלה, "היה לה מגע קסם בנייר, ולכל מסמך התייחס בחרדת קודש."

ד"ר יצחק ארד, יו"ר יד ושם לשעבר, אומר כי בשבילה "זו לא היתה עבודה אלא שליחות."

ד"ר רוב רוזט, מנהל הספריות ביד ושם, אומר כי כשנכנס כחוקר צעיר למוסד לפני שנים רבות, התרשם מתמונתו של מרדכי טננבוים-תמרוף שניצבה על שולחנה. אך רזיה גולן, שסייעה לה להוציא את ספרה "אריאדנה", הכולל את פרוטוקול הישיבה הדרמטית בגטו ואת חליפת המכתבים עם מרדכי, מספרת כי בחדר-השינה שלה ניצבה תמונתה של טמה שניידרמן, אותה מסר לידיה מרדכי.

ברונקה, שהניחה אחריה את הבן אלי, נשארה נאמנה להבטחתה למרדכי, לחמה בשצף קצף כנגד מי שלדבריה גימד את המרד בגטו ביאליסטוק והאדיר רק את המרד בגטו ורשה, והזכירה כי גם מרדכי – ולא רק אבא קובנר – קרא שלא ללכת כצאן לטבח. הרצאה בירושלים בפני חברי "ראשית", הקיבוץ העירוני הראשון, הולידה קשר מתמשך, וכשהתגייסו ילדי הקיבוץ לצבא, היא השביעה אותם לשמור על צלם אנוש.

* * *

ילדתי צלולת העיניים

בתגובה על "לבד בצד הארי", "אחרי מות", (מכתב למערכת "הארץ", 18.3)

תודה ל"הארץ" ולאורי דרומי על הכתבה היפה והמרגשת לזיכרה של הפרטיזנית הלוחמת ברונקה קליבנסקי, קשרית בגטו ביאליסטוק, שאותה זכיתי להכיר באופן אישי.

ברצוני להעיר כי זרובבל גלעד כתב עליה את השיר "לילדה ביער". גלעד נשלח לפולין בקיץ 1937 לשנתיים, לעבודה חינוכית בקרב חברי תנועת "החלוץ". הוא חזר ארצה קודם, כי באוויר כבר נשבו רוחות מלחמה, מלחמת העולם השנייה.

בקיץ 1938 ביקר זרובבל במחנות קיץ של התנועה, ובמחנה נוער ליד העיר גרודנו פגש נערה צלולת עיניים וזהובת צמה, מקסימה בצחוקה, ועליה כתב את השיר. השיר נשלח לארץ, ודוד זהבי הלחין אותו.

הנה בית אחד של השיר "לילדה ביער", שיר אזהרה:

"ילדתי צלולת העיניים, / ילדה זהובה ורנונה – / מתחת לקסם הגויי / מאכלת רוצחת טמונה!"

הדסה גרסון

ירושלים

* * *

רזיה אילן

68 שנים שמרה ברונקה, את תמונתה

של טמה שניידרמן, "המזבח"

הילדה זהובת השיער ובהירת העינים בשירו של זרובבל גלעד, ברוניה קליבנסקי, הלכה לעולמה לפני חודש.

עם הקמת מוזיאון "בית לוחמי הגטאות" העבירה ברונקה לשם מסמכים וחפצים משמעותיים: תעודות מזויפות ששימשו אותה כקשרית בין גטאות: המזוודה בה הבריחה נשק לגטו ואחר כך לפרטיזנים, ועוד.

אולם פריט אחד ליווה אותה כל חייה, ניצב על מדף מול עיניה בחדר השינה: תמונתה של הקשרית טמה שניידרמן ניצבת בתוך מעמד מעץ.

טמה, חברתו לחיים של מפקד המחתרת בגטו ביאליסטוק – מרדכי טננבום – היתה קשרית בין גטאות, ונהרגה בשליחות לגטו וורשה בינואר 1943.

את המעמד לתמונתה של טמה – וואנדה (זה כינויה המחתרתי) הכינו חברי המחתרת למפקדם האבל, והוא זה שכינה אותו מזבח.

במכתביו לברונקה הוא כותב: "...ומסביב לוואנדה – סבך של לילך הדור ביופיו, החל בלבן וכלה בסגול הכהה ביותר." – ".. הכול יחד – כאילו בית תפילה עתיק, כאילו פינה של בית קברות מכוסה צמחי בר, או שמא מזבח ביתי." (מאי 1943)

בחודשים האחרונים לחייו נקשרו קשרי אהבה עמוקים בין מרדכי טננבום-תמרוף (שם שהוסיף לאחר מותה של תמרה) לבין ברונקה, שאף היא העריצה את טמה, שהיתה מורת הדרך שלה לתפקיד הקשרית.

לפני המרד בגטו ביאליסטוק, שבמהלכו נהרג מרדכי טננבום-תמרוף וחוסל הגטו, קיבלה ברונקה למשמרת את המעמד עם התמונה.

שישים ושמונה שנים שמרה את בקשתו של מרדכי ואת זיכרה של טמה.

עתה, לאחר שעצמה ברונקה את עיניה, קיבל "בית לוחמי הגטאות" את ה"מזבח".

 [ר' צרופה  4. תמונת טמה שניידרמן, "המזבח"].

* * *

מרדכי טננבוים-תמרוף

אי הדרך?...

ויכוח באסיפה כללית של הקיבוץ ופעילי סניף "דרור" בביאליסטוק

 ביום 27 בפברואר 1943

פרוטוקול הישיבה כפי שנרשם באותם הימים

מרדכי: [טננבויום-תמרוף]: טוב, לפחות, שמצב-הרוחות הוא כשורה. לצערנו לא תהיה אסיפתנו זו שמחה כל-כך. רצונכם – הרי זו אסיפה היסטורית, רצונכם – הריהי טראגית. בין כה וכה – אסיפת-אבל היא. קומץ האנשים המסובים כאן הם אחרוני החלוצים שבפולין. כל אשר מסביב ומחוצה לנו – פגרים מתים. התדעו מה אירע בווארשה? שם לא נותר איש, וכך בבנדין ובצ'נסטחוב, וכך, כנראה, בכל אתר ואתר. אנחנו האחרונים. ודאי שאין זו הרגשה נעימה ביותר להיות האחרון. הרי זה מחייב לאחריות מיוחדת. עלינו להחליט היום, מה המעשה אשר נעשה מחר. אין כל טעם לשבת בצוותא ולהתחמם באווירה של זכרונות. גם לא לשבת יחד ולצפות – דווקא במקובץ – למוות. מה שומה עלינו לעשות?

שתי דרכים לפנינו – להחליט כי עם שילוחו של היהודי הראשון מביאליסטוק הרינו פותחים בפעולה-שכנגד: שממחר אין איש הולך אל בית-החרושת; שבשעת הפעולה אסור לשום איש מאיתנו להסתתר.

הכול מתגייסים לפעולה. עלינו לדאוג לכך שאיש מן הגרמנים לא יֵצא חי את הגיטו. שאף בית-חרושת אחד לא יישאר שלם. – ואין זה מן הנמנע, שלאחר ביצוע הפעולה הזאת נישאר על-פי מקרה בחיים, אולם – להילחם עד האחרון, עד הסוף. זוהי הדרך האחת.

הדרך השנייה היא לצאת אל היער.

היום הלכו שניים, לתור לנו מקום.

אלו הן שתי הדרכים, ומן הדין שנדון עליהן באופן מעשי.

אם כה ואם כה – כתום האסיפה תונהג היום משמעת צבאית. ועלינו עול ההחלטה. אבותינו שלנו לא ידאגו לנו. כאן בית-יתומים. תנאי-קודם למעשה: מן ההכרח שהגישה תהיה אידיאית, כי רעיון התנועה ידריכנו. כל מי שמשער, או נדמה לו, כי אפשרויות ממשיות לו להישאר בחיים, והוא רוצה בכך, ויש את נפשו לנצל אפשרויות אלו – טוב, אנחנו נסייע בידו ככל אשר יהיה לאל ידינו. יטול כל אחד את גורלו בידו. אם לחיים ואם למוות. אולם אנחנו, כקיבוץ אנשים, חייבים במשותף למצוא תשובה קולקטיבית לשאלה הכללית. אין ברצוני לכוף דעתי על מישהו, ומשום כך לא אחווה כעת דעתי.

יצחק: עלינו לבחור באחת משתי הדרכים המוליכות למוות: הדרך האחת להתייצב כלוחמים, והרי זה מוות בטוח, בדרך השנייה – מוות גם בה, אלא בוא יבוא לאחר ימים, שניים או שלושה. יש לבחון את שתי הדרכים. אפשר שנגיע לכלל איזה מעשה. הואיל ואין אני יודע פרטי הדברים לאשורם, הייתי רוצה לשמוע ברורות מפי החברים שהדברים נהירים להם ביותר. אם יש חברים החושבים שיכולים להישאר בחיים – עלינו לשקול בדבר.

הרשל [הרשל רוזנטאל]: עדיין מוקדם לסכם כל מה שעבר עלינו בשנה-ומחצה אלו. אולם, בעמדנו כעת בפני ההחלטה הגורלית, חייבים אנו בכל-זאת למסור לעצמנו דין-וחשבון מהנעשה עד כה. במשך השנה שעברה ניספו מאות אלפי יהודים. האוייב, בכישרון-המעשה הגדול שלו, הצליח לבלבלנו ולהובילנו כבהמות אל בתי-המטבחיים של פּוֹנַאר, חאַלמנוֹ, באֶלז'ץ וטרבּלינקי. פרק זה של השמדת קיבוצי היהודים בפולין יהיה לא רק הטראגי ביותר בקורות היהודים, אלא גם המכוער ביותר. זהו פרק של מגור יהודי ואזלת-יד יהודית. גם התנועה שלנו לא תמיד היתה עמידתה הולמת את השעה: תחת לתת סימן להתנגדות מיואשת נהגנו בכל מקום בדחיות. גם בווארשה היתה ההתנגדות מקבלת צורה אחרת לו הוחל בה לא עם סוף החיסול אלא עם ראשיתו. כאן, בביאליסטוק, נפל בגורלנו להיות האחרונים בטראגדיית-הדמים. מה שומה עלינו לעשות ומה בידינו לעשות? לפי הערכתי הרי המצב האובייקטיבי הוא כך: הרוב המכריע של הגיטו, וגם של משפחתנו שלנו, נידון לכיליון. משפטנו נחרץ. את היער לא ראינו מעולם כמקום-מחסה, היה היה תמיד בעינינו כמקום מלחמה ונקמה.

ואולם עשרות הצעירים שפניהם כיום ליער, אינם מבקשים שם מקום למלחמה, רובם חיים שם חיי קבצנים וסופם, מן הסתם, מוֹת קבצנים.

בתנאים שלנו כיום צפויים גם אנו לאותו גורל של קבצנים.

לא נשאר אפוא למעננו אלא דבר אחד, והוא: ארגון פעולת-התנגדות קולקטיבית בגיטו בכל מחיר, לראות בגיטו את "מוּסה-דאג" ["מוסה דאג" הר ארמני. לפי הרומן של פ. ורפל: "ארבעים הימים של מוסה-דאג"] שלנו ולהוסיף פרק של כבוד לביאליסטוק היהודית ולתנועה שלנו.

מתאר אני לעצמי תגובתו הטבעית של כל בן-אדם אחר, לו ראה שעושים לקרובי-נפשו כדרך שעשו לאחינו, עצמנו ובשרנו; סתם גוי מן השוק – היה בז לחייו שלו, ונועץ סכין בליבו של הרוצח. טבעי הדבר, שהרגש היחידי שהיה משתלט עליו, זו תאוות-הנקמה. לנו הדבר ברור: עם שילוחם של היהודים עלינו לפתח בפעולה-שכנגד. אם יעלה בידי מי לפרוק מעלה רוצח את נשקו וללכת אל היער – מוטב. אדם צעיר, אשר נשק בידו, ימצא מקומו ביער. דעתי היא, שעוד יש שהות בידנו להיכון ליער ולהכין אותו, לראות בו מקום מלחמתנו ונקמתנו.

לי אבד הכול, כל קרוביי ניספו. ועם כל זאת, מתחת לסף ההכרה, קיים בי חפץ-החיים, אלא שאין כל ברירה. רואה אני שרק יחידי-סגולה יכולים להציל נפשם. לו היו סיכויים לחמישים או שישים אחוז של יהודים להישאר, הייתי אומר: דרך התנועה צריכה להיות: להישאר בחיים, ויהי מה. ברם – גורלנו נחרץ, כולנו נידונים לכלייה.

שרה: חברים, על כבוד אין לנו מה לדבר, זה אבד לנו מכבר. במרבית יישובי היהודים עברו ה"אקציות" ללא כל מכשול, ללא כל פעולה-שכנגד. ודאי, שלהישאר-בחיים חשוב יותר מלהמית חמישה גרמנים. אין כל ספק, כי בפעולה-שכנגד נאבד כולנו. ואילו ביער אפשר שיינצלו ארבעים-חמישים אחוד מאנשינו. זה יהיה לכבודנו, וזה יהיה דף חשוב בקורותינו. יש עוד צורך בנו. אשר לכבוד – זה גלה מאיתנו ממילא. להישאר בחיים – זו תעודתנו.

חנוך [חנוך ז'לאזנאגורה, חניך "החלוץ הצעיר", אחד החברים המרכזיים בסניף התנועה בווארשה. בגיל צעיר נכנס לעבוד בבית-חרושת. עשה את הכשרתו בקיבוץ-וילנה. עם בואו של הגרעין הווילנאי לביאליסטוק, נצטרף אליו. פעיל בארגון היהודי הלוחם. נהרג במרד]: אין כל אשליות. צפוי לנו כאן כיליון חרוץ, עד ליהודי האחרון. בפנינו שתי דרכים של מוות. לא היער יצילנו, אף לא התקוממות בגיטו. אין לנו אפוא אלא למות בכבוד. מעטים הם הסיכויים להצלחת התקוממותנו. אינני יודע אם די אמצעים בידינו למלחמה. כולנו אשמים בכך, שכל-כך מעטים אם האמצעים. אולם זה גורלנו. ואת הדבר הזה עשה נעשה.

ביאליסטוק תחוסל כליל, בדומה לשאר ערים. בשעת ה"אקציה" הראשונה הִפלו את בתי-החרושת לטובה. אולם כעת אין איש מאמין עוד שיוציאו אותם מן הכלל.

מובן, שביער גדולות יותר האפשרויות לנקמה; אולם אסור לנו ללכת לשם, כדי לאכול לחם-חסד של האיכר, לקנות במחיר – מזון וחיים.

ללכת אל היער, משמע: לפתוח בפארטיזאניוּת אקטיבית, ולשם כך יש צורך בנשק למכביר.

הנשק שבידנו לא יצלח ליער. אם תישאר עוד שהות בידינו – נקדיש את הזמן הזה לרכישת "כלים", ובכך נלך אל היער.

אך אם ה"אקציה" תקדים לבוא, אין לנו אלא להגיב מיד, עם כיליונו של היהודי הראשון.

חיים [חיים פרידמן, חניך "החלוץ הצעיר" בווארשה. בעל כישרון לציור. עשה את הכשרתו בווילנה ואחר-כך חבר קיבוץ-ביאליסטוק. בארגון היהודי הלוחם עסק בעיקר בהכנת תעודות מזוייפות וכיו"ב. נהרג במרד]: אין עוד יהודים, נותרו רק שרידים. אף אין עוד תנועה – רק שרידים מעטים. לא כדאי לדבר על כבוד. איש כיכולתו צריך להציל את נפשו. לא חשוב כיצד ישפטונו.

(קריאות-ביניים בלתי פוסקות).

מרדכי: – שמענו שתי דעות. הברירה בידיכם. דבר אחד ברור: אנחנו לא נלך אל בתי-החרושת להתפלל שם לאלוהים כי ייחטפו אנשי הבונקרים כדי שנינצל אנחנו. גם אין את נפשנו לראות בעד חלונות מקום-העבודה שלנו כיצד מובלים להשמדה החברים מבית-חרושת אחר.

אנו יכולים-לערוך משאל חברים:

הרשל או חיים? – – –

אליעזר סוכאניצקי (סניף): חברים, דעתי היא כי לא נעשה דבר בשני הכיוונים גם יחד. היעד הוא אידיאה יפה. היער נותן-לנו אפשרות-מה להישאר בחיים. אולם במצבנו כיום, כשה"אקציה" היא קרובה כל כך, הרי זו אשלייה, ואף אם תהא לנו שהות של שלושה ארבעה שבועות, לא יעלה בידינו לרכוש את כל החומרים הדרושים כדי לצאת איתם אל היער. לדעתי, אין לנו אלא מוצא אחד – להשיב על האקציה באקציה שכנגד. אני סבור שעלינו לפעול אך ורק בדרך זו, ולתת תשובה גלוייה באמצעים המעטים שבידינו. – – –

מתוך: "דפים מן הדליקה", פרקי יומן, מכתבים ורשימות. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ח [1948], עמ' 97-101. [ההערות נילוו לטקסט הנדפס].

תודה לחברנו הסופר שמאי גולן, שהעביר לנו את צילום הדפים האלה, המופיעים גם בקובץ "השואה, פרקי עדות וספרות", ערך והקדים מבואות לשערים, שמאי גולן. יד ושם, רשות הזכרון לשואה ולגבורה. בהוצאת ספרית פועלים. עמ' 132-135.

היינו מציעים למורים ולמורות להוציא מהגיליון את החטיבה הזו יחד עם 4 התמונות ולהביא אותה לכיתותיהם לקראת יום השואה הקרב ובא. אנחנו מוכנים לשלוח את החומר בקובץ באי-מייל לכל דורש, יחד עם התמונות.

לשמיעת השיר ניתן להגיע, בעזרת גוגול – אתר זמרשת, לחפש תחת השם "לילדה ביער".

 * * *

אליהו הכהן

התקווה הנושנה

בעמוד השער של "מעריב" מיום שישי האחרון, 25.3.11, הופנה אור הזרקורים לסקופ מרעיש: "ההמנון כפי שלא הכרנו – זהו הנייר המצהיב שעליו כתב נפתלי הרץ אימבר את הגרסה הראשונה של 'התקווה' בשנת 1878."

צמוד לכותרת המרעישה הזו הובא הצילום של כתב היד המקורי של אימבר על גבי "הנייר המצהיב".

בגוף העיתון, במסגרת כתבתה של כרמית ספיר-ויץ על התחדשותה של הספרייה הלאומית בירושלים, מביא העיתון את "הגירסה הקודמת" של ההמנון:

עוד לא אבדה תקוותנו

התקווה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו

לעיר בה דוד חנה

ומתחתיה מובאת "הגרסה הסופית":

עוד לא אבדה תקוותנו

התקווה בת שנות אלפיים

להיות עם חופשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים.

"מעריב"  מסביר לציבור העומדים פעורי פה מול התגלית מדוע ועל ידי מי שונה הנוסח: "הקונגרס הציוני החליט לחזק את הכמיהה לירושלים ותיקן את המקור, באישורו של הרץ אימבר, כך שיכלול את המילים המוכרות."

תהליך ההתחדשות של הספרייה הלאומית אין כמוהו חשוב ומבורך. אך דומה כי ההתרגשות (המוצדקת!) לקראת טקס ההשקה להקמתה של הספרייה הלאומית החדשה, בילבל את דעתם של עורכי "מעריב". הכתבה שנתן לה העיתון במה שורצת טעויות כשרוץ היאור צפרדעים:

1. כתב היד המופיע בתצלום איננו כתב היד המקורי של "התקווה" משנת 1878, אלא כתב יד מאוחר שלא נכתב בבוקר לח בשנת תרל"ח אלא בבוקר צח בשנת תרס"ח, היא שנת 1908.

2. הנוסח המקורי האמיתי של "התקווה" פותח במשפט "כל עוד בלבבו שם פנימה," ונוסח ראשוני מקורי זה אינו מופיע בכתב היד המוצג ב"מעריב".

3. אין בנמצא כתב יד מקורי של "התקווה" משנת 1878. השיר "תקוותנו" בן תשעת הבתים עוד לא היה קיים אז במלואו. הוא נכתב בשלבים, בית אחר בית: בתים ראשונים חיבר אימבר בעיר יאסי שברומניה, ואחרי כן כשעלה לארץ בשנת 1882 והתגורר בירושלים, הוסיף לו עוד בית ( הפותח ב"כל עוד חומת מחמדינו לעינינו מופעת"). בתים נוספים חיבר בחיפה ובמושבות עד שהשלימו ופירסם אותו לראשונה רק בשנת 1886.

4. למגנת ליבנו הטיוטות הראשונות של השיר אבדו כולן. המזוודה שבה שכנו טיוטות וכתבי יד של אימבר אבדה בבית החולים בניו יורק שבו אושפז לפני מותו ולא נמצאה עד היום.

5. כתב היד שצילומו מוצג בשער העיתון אינו בבחינת גילוי הנחשף עתה לראשונה לציבור.  הוא מופיע במהדורת שירי אימבר שיצאה לאור בשנת 1929 ומאז התפרסם באינספור הזדמנויות בספרים ובמאמרים שונים.

6. ההגדרה "ההמנון שלא היכרנו" עבור הנוסח הישן של "התקווה", שכתבו מתנוסס ב"מעריב", אינה מדויקת. מיליוני יהודים בעולם שרו את "התקווה הנושנה" במשך עשרות שנים, והמשיכו לשיר אותו כך גם לאחר שנכתב הנוסח החדש. בקהילות רבות  מושר עד היום "התקווה" בנוסח הישן.

7. לא הקונגרס הציוני תיקן את המקור (כלשון המידע המובא בכתבה במסגרת), אלא המורה והמחנך יהודה ליב מטמן כהן, מי שהיה  מנהל הגימנסיה הרצליה, והוא לא עשה זאת רק "כדי לחזק את הכמיהה לירושלים בשיר", שהרי ירושלים מופיעה במובלע גם בנוסח הקודם ("עיר בה דוד חנה"), אלא, וכפי שהעידה על כך בפניי רעייתו פניה מטמן כהן, מכיוון ש"התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו" כבר נתקיימה אצלו ואצל כל יושבי הארץ, ועל כן המיר אותה בתקווה "להיות עם חופשי בארצנו."

8. תיקונו של מטמן כהן נעשה בשנת 1905 ואימבר מעולם לא אישר אותו,  כפי שצויין ב"מעריב".  

"מפעל השימור ההיסטורי הגדול והמקיף ביותר שנעשה אי פעם בישראל" – אכן מקוּדם בברכה ובהתפעמות הלב אצל כל שוחר מורשת ישראל, אך ראוי לו שילוּוה בכתבה מדויקת ואמינה.

 * * *

מוטי: אף אחד לא קם!

היום, כשרוב תושבי הדרום מתכנן נסיעה לסופרמרקט בהתאם למיספר המקלטים שבדרך! כשוועדי ההורים של ילדי הדרום מסרבים לשלוח ילדים לבית הספר!

היום, כשהעיר השלישית בגודלה במדינה, באר שבע, תחת הפצצה, ודומה יותר לעיר באפגניסטן. 

היום, כששוב מתפוצצים אוטובוסים בירושלים! 

היום, כשטילים איראניים מאימים על חיפה, חדרה ואולי תל אביב! 

מישהו צריך לעשות חשבון נפש, מישהו צריך לקום ולהגיד טעינו! 

איפה הם האנשים שסיפרו לנו שאנו נמצאים בעזה כדי להגן על קומץ מתיישבים! זכור לי שניסיתי לטעון שאנו נמצאים בעזה כדי להגן על דרום ישראל. זכורות לי תשובות הבוז שקיבלתי – באמת העזתים מסוגלים לפגוע בישראל?

זכור לי ששאלתי: "ומה יקרה אם הם יִרו (להבהרה גם בדמיון הפרוע ביותר שלי לא דימיינתי טילים לבאר שבע או לאשדוד, התכוונתי רק ליריות)?" – והשמאלנים השיבו בבוז, "אז ניכנס בהם כמו שצריך!"

אלה בדיוק אותם שמאלנים שכאשר אחרי 8 שנים של טילים וקטיושות הגבנו בעופרת יצוקה, אלה בדיוק אותם אנשים שמצאו מחדש סיבות למה אנו אשמים!

 זכורות לי מלחמת לבנון הראשונה והשנייה. זכור לי היטב למה נכנסנו בפעם הראשונה. קריית שמונה הפכה לעיר רפאים. זכורה לי מצלמת הטלביזיה המסתובבת בעיר הריקה, והכתב מדושן המשכורת והעונג, שכנראה יצא זה עתה מבית קפה בשינקין, מסביר: "נו מה לעשות זאת ישראל השנייה!"

אלה אותם אנשים שהסבירו לנו מחדש שאם נצא מלבנון יהיה שקט ושלום. רק צריך לצאת והכול יהיה בסדר. יצאנו וקיבלנו טילים איראניים גם בצפון.

אלה אותם אנשים שהצליחו להחדיר לראשיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון (חהחהחה!) והרמטכ"ל את המשפט שהבטיח כישלון: "לא יצאנו מלבנון כדי לחזור לשם!" – כואב הלב על הבחורים הנפלאים שהקריבו את נפשם על קונספציה שנתפרה על-ידי קרן הרשע וחבריהם – "לא יצאנו מלבנון כדי לחזור לשם!" 

זכורה לי תיאוריית "האור בקצה המנהרה" – למי שלא זוכר, היו זמנים שבבתי ספר ישראלים לימדו שהבעייה היחידה בסיכסוך הישראלי-ערבי זה האור בקצה המנהרה. וכך רבין נסע לאוסלו ופתח להם פרוז'קטור בקצה המנהרה. לערפאת היתה כבר מדינה ואפילו מטוסים. וראו איזה פלא – במקום לפתֵח מדינה וכלכלה, במקום לדאוג למקומות עבודה, במקום לנסות לשפר את רמת החיים של עמו – הוא בחר בדרך הקלה והבטוחה. פיצוצים בירושלים ובתל-אביב. משהו שאנשים כמוני טענו שיעשה! ובל נשכח, כמו כל שליט ערבי הוא גם דאג לביליון בחשבונות פרטיים בשוויץ. 

למזלנו היה אז ראש ממשלה שהעיז, חשבתם פעם מה היה קורה אילולי היתה "חומת מגן"? חשבתם פעם מה היה קורה אם היו טילים איראניים בגדה? מה היה קורה אם טילים היו מפריכים את שלוות בתי הקפה של שינקין? רבותיי השינקינאים – כדאי שתגידו תודה לשרון ולמתנחלים. הם אלו שאיפשרו לכם לשבת בשקט בצפון תל-אביב ולהפיץ את הביקורת עליהם. 

אז למה פתחתי באף אחד לא קם! כי ציפיתי למעט הגינות, ציפיתי ממנהיגי השמאל, שלום עכשיו וחבריהם, לומר – טעינו! ציפיתי ממדושני המשכורת והכוח מהתקשורת, ציפיתי מהם לבוא לבאר שבע, לאשקלון ובעיקר לשדרות ולבקש סליחה.

אך זה לא קרה, אף אחד לא קם, אף אחד לא לקח אחריות. אני חייב להבהיר – לא הזכרתי את הקרן [לישראל החדשה] כי ממנה איני מצפה לדבר. זהו ארגון זר, ממומן מכספים זרים, שלקח על עצמו להכחידנו. אך מארגון שלום עכשיו ומעתונאי התקשורת, קיוויתי וציפיתי להכרה באשמה! 

ומה באמת קרה לשמאל? אפילו הוא ירד מסיסמאות השלום. גם הוא הבין שאין לא פרטנר, ובמקום לקום ולהגיד טעינו – הוא הפך את תורת השלום לשינאה לחרדים, למתנחלים, לדתיים ולסתם ישראלים שחושבים אחרת. הוא גם בחר בדרך הקלה – התחבר לפיטמת השפע של קרן הרשע, הקרן לישראל חדשה – ועבר לחיים טובים ונוחים (בינתיים עד שיגיעו הטילים גם אליו).

תודה לאל שעם ישראל הבין את הנוסחה הפשוטה "חפש את הכסף": לא שלום, להיות פליטים וכּן טרור – אלה הם מטה לחמם של הערבים, עד שמצב זה לא ישתנה – לא יהיה שלום!

* * *

אורי הייטנר

1. אפילו הנייר מסמיק

ב-29.11.1947 החליטה עצרת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל והקמת שתי מדינות לשני עמים – מדינה יהודית ומדינה ערבית. שטח המדינה היהודית היה בעייתי מאוד – לא נכללה בו ירושלים, לא נכללו בו לוד ורמלה, יפו לא נכללה בו, גם לא הגליל המערבי וחלקים מן הנגב. ואף על פי כן, היישוב היהודי קיבל את ההחלטה בריקודים ברחובות. ואילו תגובת הערבים היתה התנפלות רצחנית על היישוב היהודי, למחרת החלטת העצרת, במטרה להשמיד אותו, שנתיים אחרי השואה.

למחרת הכרזת המדינה פלשו צבאות ערב למדינה, שזה עתה קמה, על מנת להחריבה ולהטביעה בדם. במלחמה הזו היהודים ניצחו, מדינת ישראל קמה. מחיר הניצחון היה כבד מאוד – 6,000 הרוגים, אחוז מן היישוב (בהשוואה לימינו – 70,000 הרוגים!). הפלשתינאים הפסידו במלחמה ושילמו מחיר כבד על תוקפנותם. רבים מהם נעקרו מבתיהם. הצדק ניצח – התוקפן בא על עונשו. מלוא האשמה על הסבל הפלשתינאי, היא עליהם.

וכך מתוארים אירועי מלחמת העצמאות ב"הארץ", במאמרה של עודה בשאראת "הנרטיב הפלסטיני ניצח" (24.3.11): "ב-48' גורש עם, בכוח, ממולדתו... בפלסטין היה עם תוסס ושוקק חיים, ומעשה אכזרי גדע שגרת חייהם של מאות אלפים שהושלכו בברוטאליות, בלי רחמים ובלי חמלה, אל מדבר השכחה והאבדון." אפילו הנייר מסמיק.

אין זה השקר ההיסטורי היחיד בגיליון זה של "הארץ". במאמרו "רשות הדיבור לטרור", מאשים יוסי שריד את ישראל, כמובן, באחריות לגל הטרור: "למתינות של הרשות הפלסטינית לא היה שכר; למאבקה ברוצחים לא היה גמול. --- כשהפוליטיקאים דורכים במקום, זאת שעתם של המחבלים להתקדם; כשהמדינאות שותקת, הטרור מקבל את רשות הדיבור..."

הלקח ההיסטורי של שריד: "... מה שלא עושים השכל והאחריות הניסיון והלקח היו צריכים לעשות. הרי ההיסטוריה הארוכה והקצרה מלמדת, שסופו של הסטטוס קוו באנטה שלו..."

זה מה שמלמדת ההיסטוריה? האם יוסי שריד היה איתנו בשני העשורים האחרונים? עד כדי כך זיכרונו ההיסטורי מתעתע בו? הרי בעקבות הסכם אוסלו וכניסת ערפאת וכוחות אש"ף לעזה ויריחו – הותקפנו בגל טרור שמדינת ישראל לא ידעה כמותו עד אז. כתוצאה מכך רבין הקפיא את המשך הנסיגה, באומרו ש"אין תאריכים קדושים," והיתנה את הנסיגה בהפסקת הטרור.

לאחר רצח רבין, שינה פרס את המדיניות ונסוג מן הערים. תגובת הפלשתינאים – גל טרור חסר תקדים, גדול מקודמו. לאחר שבקמפ-דיוויד עקף ברק את יוסי שריד משמאל והציע לפלשתינאים נסיגה מלאה, למעשה, וחלוקת ירושלים, הם דחו את הצעתו במתקפת הטרור החמורה ביותר שידענו אי פעם, בה נרצחו למעלה מאלף אזרחים וילדים ישראלים, כשפיגועי התאבדות באוטובוסים, במסעדות ובמועדונים היו לעניין של יום יום. על הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף, הגיבו הפלשתינאים בירי בלתי פוסק של טילים לעבר האוכלוסייה הישראלית האזרחית בנגב המערבי.

לעומת זאת, רק פעולות צבאיות כמו "חומת מגן", מלחמת לבנון השניה ו"עופרת יצוקה" הביאו לשקט כמעט מלא (ייתכן שכעת, בעקבות גולדסטון והמערכה לדה-לגיטימציה של ישראל, הפלשתינאים סבורים שלא נעז לממש שוב את זכותנו להגנה עצמית ולכן הם שבים לסורם). אך יוסי שריד, שר החינוך לשעבר, מתעלם מן העובדות, חי בבועה של נרטיב דמיוני ומפיץ את השקר ההיסטורי. אפילו הנייר מסמיק.

לנוכח שני השקרים ההיסטוריים הללו, מה הפלא שיש באותו גיליון של "הארץ" מקום לשקר נוסף, שבו מגדיר את עצמו התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, במאמרו "ישראל בלי דיסידנטים" – "פטריוט ישראלי". עכשיו הנייר ממש מסמיק. לפחות יש לנו אתנחתא קומית.

2. תנועה משתפנת

כשהתקבלתי לחברות באורטל, היה עליי לקבל רוב של 2/3 לפחות בקלפי, לאחר תקופת מועמדות. כך נהוג בכל התנועה הקיבוצית. כל מי שחי בקהילה קטנה יודע מה רבה חשיבותו של כל פרט בתוכה – לטוב ולרע. אדם אחד עלול להרוס קהילה שלמה, ולכן היכולת של קהילה לבחור את חבריה היא יסוד מוסד בעצם יכולתה להיות קהילה.

חוק ועדות הקבלה שהתקבל השבוע בכנסת, מתון בהרבה מתהליך הקבלה לחברות בקיבוץ. הוא בסך הכול מתיר קיומה של ועדת קבלה, שרק מחצית חבריה הם אנשי היישוב, ביישובים המונים פחות מ-400 משפחות בגליל ובנגב, ומציב על הוועדה מגבלות המאפשרות לה למנוע קבלת מועמד רק במקרים חריגים במיוחד. אצלנו, מרכז הקליטה מוסמך לבצע את הסינון המוקדם הזה, ללא מגבלות כלשהן, אפילו בלי להביא את כל הפניות לוועדת הקליטה.

מתקפת העליהום על החוק הזה היא מתקפה על ההתיישבות כולה. מן הראוי היה שהתנועה הקיבוצית תעמוד בראש המאבק להעברתו, ותיתן גיבוי מלא ליוזם החוק, חבר התנועה הקיבוצית, שי חרמש.

אבל התנועה הקיבוצית בחרה להשתפן ולהתקרנף, להיסחף כדג מת בזרם העכור של הפוליטיקלי קורקט; הרי לא נעים להיות בצד הלא נכון, כאשר מלבים בתוכנו היסטריה ופאניקה מול "מתקפת החקיקה הגזענית-פאשיסטית-אפרטהיידית" ושאר שקרים. הרי גיבור התרבות אחמד טיבי השווה את ישיבת הכנסת שקיבלה את החוק לוועידת ואנזה – בה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי", השמדת יהודי אירופה, ואנו הרי רגילים להיות יחד עם טיבי בצד הנכון.

מתנגדי החוק מציגים אותו כשינוי דראסטי, "פאשיזציה של ישראל," "מדינת ישראל ביתנו" (למרות שיוזמי החוק הם בכלל מ"קדימה"), "הלילה השחור של הכנסת," אבל האמת היא שהמציאות שהוא בא לעגן קיימת מראשית ההתיישבות הציונית.

החוק הזה אינו נוגע לקיבוצים, כיוון שעד היום טרם נפגעה זכותם של הקיבוצים לבחור את חבריהם. כנראה שהסיבה לכך היא השותפות הכלכלית – רצון להימנע, בינתיים, מכפייה על אגודה שיתופית לקבל לשורותיה חברים בניגוד לרצונה. אולם העליהום כבר נוגע להרחבות הקהילתיות בקיבוצים, ולא רחוק היום שבו הוא יפגע גם בקיבוצים עצמם. אני מניח שהתוקפים יאמרו שאמנם אין לכפות קבלה לאגש"ת, אך המגורים בקיבוץ הם זכות טבעית של כל אזרח ואין זכות למנוע מאזרח החפץ בכך, ללא הבדל דת גזע ומין, את זכותו לגור בכל בית פנוי בקיבוץ?

מתקפת העליהום על חוק ועדות הקבלה, היא עליהום על ההתיישבות, על מפעל ההתיישבות הציוני כולו. העליהום הזה נובע משתי אידיאולוגיות.

האחת היא האינדיבידואליזם הקיצוני. האידיאולוגיה הזו יצרה שיח זכויות שיש בו מקום רק לפרט, וכל קולקטיב מוצג בו כאיום שיש להגן מפניו על הפרט. אולם דמוקרטיה אמיתית אינה מגינה רק על הפרט, אלא גם על זכותם של פרטים להתאגד כקהילות. הקהילה נועדה להגן על חבריה מפני הניכור והאטומיזציה של החברה העכשווית, ולקיים ערכים של רעות, סולידריות, ערבות הדדית, הזרים כל כך לאידיאולוגיה האינדיבידואליסטית הליברלית הקיצונית.

דמוקרטיה אמיתית תאפשר לקהילה להתאגד כדי לקיים שותפות ערכית, רעיונית, תרבותית ודתית, כדי לקיים אורחות חיים משותפים. השיח האינדיבידואלי הליברלי הקיצוני – גס לבו בערכים הללו, הוא בז לשיח זהויות ותרבויות, הוא נלחם בו. ההתיישבות היא איום על האידיאולוגיה הזאת.

המקור הנוסף של המתקפה על ההתיישבות הוא האידיאולוגיה האנטי-ציונית. האידיאולוגיה הזו נלחמת בכל מה שמריח ציונות, ומה מריח ציונות יותר מהתיישבות ציונית? האידיאולוגיה הזו, השוללת את הזכות לקיים מדינה יהודית, וטוענת שמדינה יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית ומכנה אותה בשם הגנאי "אתנוקרטיה" – יוצאת גם נגד הזכות לקיים יישוב יהודי. כאשר יישובים בגוש משגב ניסחו את חזונם והגדירו את עצמם כיישובים ציוניים, עיתון "הארץ" יצא נגדם בשצף קצף וניהל נגדם קמפיין הסתה בו הם הוגדרו כיישובים גזעניים. שהרי הציונות, בעיניהם, היא גזענות.

השתמטותה והשתפנותה של התנועה הקיבוצית מלעמוד בראש המאבק למען ההתיישבות, מעוררות בי בושה גדולה. איזו צביעות מצד תנועה שביישוביה מקיימת תנאי קבלה מחמירים אלף מונים ממה שהחוק מאפשר ליישובים הקהילתיים; מצד תנועה שהיה עליה לצאת למאבק פומבי בעד החוק ונגד תוקפיו; בעד ההתיישבות הציונית.

ומה נגיד, בקרוב, כשהקמפיין האנטי התיישבותי יתמקד בנו, בקיבוצים?

3. מתקפה משולבת

לילה לא שקט עבר על מדינת ישראל; לילה של פצצות גראד על באר שבע ואשדוד, קסאמים ופצמ"רים על יישובי שער הנגב.

ירי מכוון של טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית, הוא פשע מלחמה מובהק, פשע נגד האנושות. מטרתם של הפלשתינאים היא לזרוע הרג בקרב אזרחים וילדים ישראלים. הפלשתינאים בעזה ניסו לבצע באמצעות רקטות את מה שאחיהם ביצעו באיתמר באמצעות סכין.

הירי מתבצע מאזור ממנו ישראל נסוגה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל אזרחיה עד הישראלי האחרון. והנה, שטח זה הינו בסיס לתוקפנות ופשעי מלחמה נגד אזרחי ישראל. ואם עד לפני שש שנים השלינו את עצמנו שהפלשתינאים יורים על שדרות כדי לסלק אותנו מגוש קטיף, היום, כאשר הם יורים מחורבות גוש קטיף, ברור שמטרתם היא לסלק אותנו מאשדוד ומבאר שבע.

בעקבות ועדת גולדסטון, האינתיפאדה המשפטית נגד קציני וחיילי צה"ל ומסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, מעריכים הפלשתינאים שישראל לא תעז לממש את זכותה להגנה עצמית.

יש לקוות שהם ייווכחו בטעותם.

לילה לא שקט עבר על המדינה, כיוון שבשילוב עם הגראדים על ערי ישראל, נורו גראדים רטוריים, שסכנתם וחומרתם אינה נופלת מזו של הגראדים המתפוצצים. הגראדים הללו שוגרו מעל דוכן הכנסת.

אחמד טיבי, לשעבר יועצו ויד ימינו של רב-המרצחים ערפאת, עמד על דוכן הכנסת, הישווה את ישראל לגרמניה הנאצית ואת ישיבת הכנסת לוועידת ואנזה, הוועידה בה הוחלט על "הפתרון הסופי" ליהודי אירופה.

אחמד טיבי מייצג את האוכלוסייה הערבית היחידה במזה"ת, שנהנית באמת ובתמים מדמוקרטיה ליברלית אמיתית, מזכויות האדם והאזרח, מחופש הביטוי, העיתונות וההתארגנות. הוא מנצל את הזכויות הללו לרעה, כדי להסית נגד מדינת ישראל בבית הנבחרים שלה, ולירות טילי שנאה רטורית לעברה.

הפיגוע הרטורי של טיבי היה בדיון על חוק הנכבה וחוק ועדות הקבלה. איני חסיד של שפעת החוקים השנויים במחלוקת שצצים חדשות לבקרים. חוקים מיותרים ברובם, הנותנים נשק בידי שונאי ישראל כדי להשמיצה, המספקים תחמושת לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל. מצד שני, ההיסטריה המאורגנת כאילו מדובר בחקיקה "גזענית – אנטי דמוקרטית – פשיסטית" וכו', היא שקרית וצינית.

דווקא שני החוקים הללו נחוצים וצודקים. הבעייה היחידה הקשורה לחוקים הללו, היא עצם העובדה שיש בהם צורך, והלא הם אמורים להיות מובנים מאליהם.

חוק הנכבה המקורי, שנועד למנוע מהפרט להתאבל על קיומה של מדינת ישראל, והציג ביטוי של אבל כזה כעבירה פלילית שהעונש עליה הוא מאסר, היה בעייתי למדי מבחינה דמוקרטית. אולם החוק הזה נבלם בשלבי החקיקה הראשוניים. החוק החדש שהתקבל בכנסת, מאפשר למדינה לפגוע בתקציבים של ארגונים הממומנים בידיה, המציינים את קיומה כשואה ("נכבה"). האם אין זה מובן מאליו? הרי זו הדמוקרטיה המתגוננת בהתגלמותה! מי ששוללים את קיומה של המדינה, יהיו ישרים עם עצמם ולא יבקשו ממנה תקציבים.

חוק ועדות הקבלה נועד להגן על ההתיישבות הקהילתית מפני יד גסה שהונפה עליה. הרי ועדות כאלו היו קיימות מאז ומתמיד, בכל ההתיישבות מראשיתה. החוק הזה נועד להגן על זכותה הדמוקרטית של קהילה להתארגן ולקיים שותפות חברתית ותרבותית, על פי אורחות החיים שבחרה. הדמוקרטיה אינה רק זכויות הפרט, אלא גם הזכויות הקולקטיביות של קהילה. אין לי כל ציפייה ששכניי וחבריי ממושב אלוני הבשן יקבלו אותי לשורותיהם, מאחר והם בחרו לחיות בקהילה דתית, ואילו אורחות חיי שונות משלהם. האין זו זכותם הדמוקרטית לחיות את חייהם? החוק הזה נועד לאפשר ליישובים קהילתיים לבחור את חבריהם, והרי כל מי שחי ביישוב כזה יודע, שאדם בעייתי אחד יכול להרוס מרקם חיים של יישוב שלם.

מנין באה המתקפה על החוק הזה? מן הרצון למנוע התיישבות ציונית. לא בכדי, המתקפה לוותה בהסתה נגד יישובים בגוש משגב שניסחו את חזונם והגדירו את עצמם כיישובים ציוניים. מטרת המתקפה היא דה לגיטימציה לעצם רעיון ההתיישבות היהודית מאז הקמת פתח-תקווה לפני 133 שנים; דה לגיטימציה לציונות ולמדינת ישראל. חבל, שגם כאן הצליחו המסיתים להפיל ברשתם את אנשי האידיוטיזם השימושי, שבתמימותם קיבלו את שקר ה"גזענות" והצטרפו למקהלת התקופים.

לילה לא שקט עבר עלינו – מתקפה משולבת של טילים מעזה והסתה ושנאה מעל הכנסת. אני סומך על צה"ל שידע להגן על המדינה מפני החלק הקל יותר של המתקפה, ירי הטילים...

אהוד: את האידיוטיזם השימושי הזה אנחנו מכנה בשם אידיוטיזם מוסרי. ובאשר לרשימה הקודמת אנחנו סבורים כי במדינה דמוקראטית כזו שלנו – זכותו של כל ערבי ישראלי, גם זה המגדיר עצמו פלסטיני ושולל את הגדרתנו כמדינה יהודית – להיעזר בכספו או בכספן של קרנות ומדינות כערב הסעודית, לוב ואיראן, כדי לרכוש בתים וחלקות בכל יישוב קהילתי יהודי בישראל, וגם להסכים שיש למנוע באלימות כל ניסיון של יהודי לקנות בית ולחיות ביישוב ערבי בישראל.

* * *

יוסף חרמוני

"לדרך": איליה אהרנבורג ופוזת השלום הסובייטית

במוסף "ספרות ותרבות" של "הארץ" (25.3.2011) קראנו מאמר [של בר קוטלרמן על הביוגראפיה של איליה ארנברג שכתב יהושע רובנשטיין, לצד כתבה של אלישע פורת על ארנבורג] על איליה ארנבורג, הסופר היהודי ששרד את מסעו ההשמדה הקרויים טיהורים שערכו סטאלין וחבר מרעיו, אלה שהושמדו בעצמם בידי יורשיהם שהושמדו בידי יורשיהם. בשל הישרדותו זו נחשד ארנבורג בשיתוף פעולה מגונה עם מי שבן גוריון כינהו כבר בשנות השלושים "הטבח (הקצב) הגרוזיני", הלא הוא מיודענו יוסף ויסאריונוביץ' ג'וגאשווילי, סטאלין.

לא אאריך בתימצות המאמר, אך כדאי לקוראו.

אני נדרש כאן לאחד ממפעלותיו של אהרנבורג בשירות ארצו ושָליטה הרוצח המשופם. אני מתכוון ל"תנועת השלום העולמית". אהרנבורג הוצג אז, לפני שישים ושלוש שנים, כמי שיזם את כינוס היסוד של תנועה זו. (הייתכן שהקמתה היתה פרי יוזמה סטאלינסטית? קשה להניח שיוזמה שכזו מקורה במוחו הקודח של יהודי, שהבכירים בין בני עמו נאסרים, מעונים במרתפי ה'לוביאנקה' במוסקבה ונרצחים באותם ימים, קיץ 1948). מכל מקום, הפוזה רודפת השלום של ברה"מ הפכה מאז לפן שני של המעצמה המתחמשת הזו, שללא התייצבות ארה"ב מולה, היתה מנסה לכבוש את העולם או חלקים גדולים ממנו.

וזאת מניין לי? ראשית, אני ריאקציונר. כלומר, אני כזה מאז עמדתי על דעתי הפוליטית, בגיל תשע וחצי, עם המעבר מ'המאוחד' ל'איחוד', מבית השיטה לאיילת השחר. אז הבנתי כי חלום העולם הקומוניסטי הוא סיוט, אם יתגשם. ידעתי אז את שהמפ"מניקים סירבו להבין עד נאום חרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית של הברית הסובייטית של המועצות הסוציאליסטיות, ברה"מ, ס.ס.ס.ר – ב-1956.

כילד ריאקציונר בן עשר, מודע פוליטית (ומי לא היה אז כזה?) – נדהמתי מעיוורונה של האינטליגנציה השמאלית העולמית והישראלית, ההולכת שולל אחר יונת השלום שצייר פיקאסו לאותה "תנועת שלום", יונה שחמישים מגאטונים נתחבו שנים ספורות אחר כך במקורה. על פי המאמר ב"הארץ", כינו אהרנבורג ועמיתיו המבולבלים מן המערב את עצמם ב"כינוי האוקסימורוני 'לוחמי שלום'."

להלן אפרוש לקוראים הוכחה, אם יש צורך בה למישהו, לאוקסימורוניוּת המובנית שברדיפת השלום הסובייטית. לפני כחמישים שנה, בתקופת חיזוריו של חרושצ'וב אחר אהדת המערב, יִיצאה מקהלת הצבא האדום את שיריה. המקהלה סבבה בעולם, תקליטיה נמכרו בעולם. חלקים גדולים בעולם שאינו קומוניסטי נפלו שבי בקסמם של הלחנים, העטופים בללייקות ואקורדיונים ומאה זמרים שהביסו, כל אחד לחוד, את הנאצים.

השיר הסובייטי המפורסם ביותר באותו מסע של תעמולה מזמרת, היה "לדרך!" – שיר לכת מלהיב ומבוצע לעילא-ולעילא. מה שלא ידע העולם הוא המסר האמיתי של השיר, המובא בבית השלישי שלו.

תושבי העולם כולו הכירו את הגירסה המצונזרת והמתוקנת, שהמקהלה שרה בעולם כולו, ותקליטיה הנמכרים כלחמניות חגו איתה סביב צירם בעולם כולו. בגירסה זו שרים החיילים הצועדים כי מטרתם היא להגן על כפרי ברה"מ ועריה, ולהבטיח את שגשוגם. גם אני, כשלמדתי – שלושים שנה אחר כך – רוסית ברמה סבירה מינוס, תירגמתי לעצמי ולידידיי את גירסתו זו של השיר, והוא נתפס בעיני כהצהרה מימי "המלחמה הפטריוטית הגדולה," היא מלחמת העולם השנייה, בשמה הרוסי.

שנים אחר כך, קניתי, בטאשקנט, דווקא – פֶיסֶנִיק, שירון רוסי ["פיסניק", הוצאת משרד המלחמה הסובייטי, 1961, מוסקוה], ובו כ-250 שירים ידועים. נעזרתי בו ובדומים לו, כשתירגמתי שירי זמר רוסיים, לי ולידידיי. והנה הגעתי ל"לדרך", וגיליתי כי הגירסה שנמכרה לעולם שונה לחלוטין מהמקור.

השיר, בנוסחו המקורי, נכתב לסרט "מקסים פרפליטצה", שהופק ב-1955. לא עלה בידי לברר דבר של טעם על הסרט, אך השיר "לדרך" מתנופף עדיין ברחבי העולם, דגל שתורנו, הסרט, נשכח זה מכבר. ומה אומר השיר המקורי, בסרט? הבית השלישי הוא אזהרה בוטה:

"שים לב, עולם! אם יהיה צורך, נכבוש את כולך!"

לצורך כתיבת רשימה זו האזנתי לשיר המקורי, בביצועו שבסרט (אין הוא סוחף כביצוע המוכר בעולם מאז 1960). ואכן, המילים המושרות הן אותן המופיעות בשירון שבידי; אלו הניציות, העיטיות. להלן תרגום השיר כולו, על שני בתיו השלישיים: הבית המקורי, קריאת הנץ הרעב, והבית המשופץ, המיית היונה הצחורה של פיקאסו ואהרנבורג:

אל הדרך איתָךְ נצאה

מבטךָ, חייל, הַרֵם!

מניפים רעיךָ את הדגל,

המפַקד שָׁם לפניהם.

 פזמון:

הגדוד צועד, צועד.

ואת, יְפָת-העין

שילחי מכתב או שניים.

החצוצרה קוראת,

הגדוד יוצא לדרך, כעת!

כל לוחם בחור אריה, אֶת

עוז רוחו בַּקרב גילה

והטור בוטח וגאה:

בַּקרב זכינו בַּתהילה!

פזמון: הגדוד צועד, צועד...

(בית ג', גירסה מקורית. כדי למסור את תרגומו של בית ג' המקורי בדיוק מירבי, לא הקפדתי על התאמתו ללחן ולא על חריזה):

שיבינו האויבים את זאת –

איננו מאיימים, אנחנו אומרים –

עימָךְ עברנו מחצית התבל,

ואם צריך – נחזור על כך.

(בית ג', גירסה משופצת):

ועכשיו לסידרה, לַשֶטֶח,

לַזיעה ולרובים!

כדי שכאן, כאן יפרחו לַבֶטָח

כל כפרינו השלֵוִים.

פזמון: הגדוד צועד, צועד...     

לא צריך להיות מומחה לקריאה בין השורות כדי להבין את משמעותה של "האמירה שאיננה אִיוּם" שמשמיעים החיילים: אם יהיה צורך בכך, הרי לאחר ש"עברנו מחצית התבל", כלומר כבשנו/שיחררנו את מחציתה של אירופה, נחזור ונכבוש את המחצית השנייה של אירופה או של התבל כולה, אם להבין את מחצית התבל (polsvet) כפשוטה. דומה שיוסף ויסאריונוביץ' ג'וגאשווילי סטאלין לא היה יכול לומר בצורה ממצה יותר את שנאמר בסיפא המאיים של הבית השלישי בשיר. משמעותו התוקפנית מאוד של הבית הזה היתה ברורה גם לאחראים על מסע השיווק של מקהלת הצבא האדום לעולם המערבי, ועל כן נקטמו ציפורניו, ומקור-העיט המעוקל שלו הפך למקור לוקט סורגום וחמניות, של יונה תמה.

* * *

יואב שורק: לשבֵּח את ה'סלט'

אהוד שלום וברכה,

כבר כמה שבועות שאני קורא בעניין רב חלקים נבחרים מתוך מכתבך העיתי. אין לי אלא להצטרף למשבחים, ובמיוחד לשבֵּח את ה'סלט' שיש בו, בין ספרות לפוליטיקה, היסטוריה והגות, ואת ההתעלות מעל לחלוקות השגורות של שמאל ימין חילוני ודתי וכיוצא באלה.

אני מרגיש קצת כעמית שלך – למרות פערי הדורות והרקע – כי במוסף "שבת" של "מקור ראשון" אנו משתדלים להיות גם מין 'סלט' כזה: מוסף ספרותי יחיד במינו בארץ שהיקפו השבועי גדול (24 עמודים), ועוסק גם בדברי תורה והגות, גם בביקורת ספרות וגם בהיסטוריה ישראלית ויהודית. לאחרונה עלינו גם על המרשתת (ככה אומרים?) עם אתר שבו ניתן לקרוא את כל התכנים שלנו אחרי פרסומם. האתר נקרא www.musaf-shabbat.com

אתה מוזמן לשוטט בו להנאתך. ברכות וכל טוב,

יואב שורק

עורך אחראי, מוסף "שבת" לתורה, הגות ספרות ואמנות בעיתון "מקור ראשון"

* * *

אבי דרורי

נפט וגז על חשבון בריאות הציבור?

או – אסון מועד ששמו "פראקינג"!

הקידוחים שמתבצעים בצמוד בראש העין ומתוכננים באזור עמק האלה עושים שימוש בטכניקה שנוייה במחלוקת שקרויה "פראקינג" (לעיתים נקרא גם "סידוק הידראולי"). זהו תהליך בו מוחדרים עמוק לאדמה תערובת של מים עם חומרים שונים על מנת ליצור ריאקציות לדחיפת הנפט, הגז, ודומיהם – אל פני הקרקע.

זוהי טכניקה חדשה-יחסית בעולם, ובעקבותיה נחשפים סכנות רבות לבריאות הציבור. הפגיעה החמורה ביותר היא למי התהום, אשר מזדהמים בחומרים מסוכנים ביותר. הפראקינג גם נמצא כמי שגורם לשיחרור גזים רעילים לסביבה. חשוב להדגיש כי הפגיעה הסביבתית יכולה להתפרש מרחק רב מאתר הקידוח, שם התהליכים הגיאוכימיים מתרחשים בעומק רב ומחלחלים לרוחב וחזרה כלפי מעלה. זאת אומרת, שאתר קידוח שמבצע פראקינג יכול להחדיר מזהמים למי תהום במרחק של קילומטרים באתר הקידוח ובעומקים משתנים.

הזיהום נגרם בשני שלבים: ראשית, על-ידי סוגי החומרים הלא מבוקרים שמוחדרים לעומק הקרקע. שנית: הריאקציה שמחוללים החומרים הללו עם שכבת החומרים האורגניים (נפט, גז וכיו"ב) יוצרים גזים מסוכנים ומזהמים בלחץ גבוה.

עם היסטוריה קצרה של קידוח "פראקינג" בעולם ידועים כבר כמה מקרים של אסונות סביבתיים: בשנה האחרונה נסגרו אתרי פראקינג של חברות גז במדינת פנסילבניה בארה"ב עקב נדידת גזים לתוך מאגרי מי תהום. תופעות דומות אירעו גם בקולרדו ובטקסס. דווחו על תופעה שקרויה "מים בוערים" – בה מי בארות נדלקים בהצתת גפרור. באוסטרליה נסגר אתר קידוח עקב זיהום מי התהום של עירייה בקווינסלנד.

חברות הנפט מסרבות למסור פרטים על תרכובת הנוזלים בתהליך הזה בטענה שהם שומרים על הפטנטים שלהם. המימשל האמריקאי נהנה מאוד מטכניקת הפראקינג, שבעקבותיה עתודות הגז של ארה"ב גדלו בשנים האחרונות לרמות שיא. בארה"ב ישנם מאבקים אימתניים בין בית המחוקקים לבין חברות הנפט בנושא של הטלת הגבלות חמורות על טכניקה זו, אבל לחץ של המימשל מרפה מאמצי חקיקה אלו.

בעולם, צרפת אוסרת על פראקינג בשטחה, ובבריטניה הנושא נמצא בדיון לוהט.

ובישראל – באה חברה, והתחילה כנראה להחדיר לנו רעלים לאקוויפר מי השתייה של כל גוש דן!

אמנם, הבורסה צוהלת בכל הכרזה חיובית של חברת "גבעות עולם", ואלפי משקיעים קטנים וגדולים עושים "קופות". אבל, כשרווחי המשקיעים ילכו לכימוטרפיה ולבדיקות מח עצם לילדיהם ולילדינו, אני בטוח שכולנו נבכה.

המחבר הוא סמנכ"ל חברת" אקוטק מיחזור בע"מ" והועסק בעבר כיועץ לחברת "דלק אנרגיה".

* * *

רות ירדני כץ

נתניהו הוא איש יקר

נתניהו הוא איש יקר, כל-כך יקר שאנחנו ואחרים משלמים על כל הנאותיו. בסבב הראשון שלו כראש ממשלה שמענו כמה הוא ורעייתו הסתבכו בכל מיני דברים כמו קבלת מתנות, ניצול עוזרות והסתבכות עם איזה קבלן.

פוליטיקאים, אנשי ציבור רמי מעלה, גנרלים, אין להם אבא, אימא ואלוהים. ישנו סיפור שפעם משה דיין נכנס לפרדס לא-שלו וקטף תפוחי זהב. בעל הפרדס תפס אותו בשעת מעשה, וכשזיהה מי האיש הוא אמר: "סליחה, חשבתי שאתה סתם גנב."

הגילויים העכשוויים על נסיעותיו של נתניהו לחו"ל על חשבון המזמינים עם רעייתו ולפעמים עם ילדיו, במלונות מפוארים, בלי חשבון ובלי מצפון – מעידים על חוסר בושה. בושה? אין בושה. אין מצפן ואין מצפון. 

גב' דליה איציק גם היא נהנתה מהמעמד הבכיר שלה. השיפוצים בביתה הפרטי ונסיעות לחו"ל במלונות מפוארים. מר אהוד ברק מה זה חגג... אולמרט לא חשב פעמיים, רוחמה אברהם הבריחה אלכוהול בהיותה שרה, והיא עדיין חברת כנסת וכולם מכירים את הרשימה הארוכה.

אני פשוטת העם שמרוויחה את לחמי ביושר, משלמת מיסים וכל חשבון בזמן, ומנהלת משק בית בסכום שעומד לרשותי, חוסכת פה, מצמצמת שם, מצפה שכך ינהגו הנבחרים. אבל אני מה-זה תמימה. למות! כל פעם מופתעת מחדש מכל הזנאים, הגנבים, הרמאים, השקרנים, נותני השוחד, מקבלי השוחד – וכל פעם נדהמת ושואלת את עצמי: זה אמיתי? ומשיבה לעצמי: עובדה! זה אמיתי. הם חיים בעולם שהם חושבים שבו הכול מותר, שבהם לא יגעו, הם בעלי הכוח והשררה.

התקשורת על כל צורותיה ממלאת תפקיד חשוב ביותר בגילויים אודות התפרעותם של אותם נבחרים גם אם לפעמים היא נסחפת.

אנחנו חיים במדינה מודרנית, מתקדמת, שרוב העם בה הוא ישר והגון, וההישגים הם בל יתוארים בכל התחומים, ואילו הם שיושבים בצמרת, משגעים ומתישים אותנו במעללים שלהם, ובכל הזדמנות אצעק.

מלאך אלוהים

פעם שוחחתי עם עו"ד בכיר ומוביל בארץ והוא אמר לי שכסניגור, אותו לא מעניינת האמת. אם לקוח שלו נאשם ברצח, אונס, שוד וכו' – הוא בונה תיק הגנה על פי מה שהלקוח מספר לו גם אם הוא יודע שהלקוח איננו דובר אמת, גם אם הוא בטוח שהוא אשם, הוא יעשה הכול כדי להוכיח שלקוחו חף מפשע. תפקידו של סניגור הוא להגן על הלקוח שלו. חד וחלק.

עורך הדין ציון אמיר הוכיח זאת. בראיון עם שרה ליבוביץ-דר, ב"מעריב", הוא טוען לא פחות ולא יותר: "אני מבין כל קורבן, אבל בהליך הזה קצב היה הקורבן." ועוד דבר אמר, שכדאי לשים לב אליו: "הכישלון הוא לא שלי אלא של המערכת."

יופי, עו"ד יקר, כולם נכשלו חוץ מסוללת עורכי הדין שקצב שכר, כולל אותך: נכשלו היועץ המשפטי לממשלה, הנשים הנפגעות שהעזו להתלונן, התקשורת, השופטים, כולם. רק הלקוח שלך הוא מלאך אלוהים ואתה סגנו.

* * *

יוסי גמזו

שִשִּים וַחֲמֵש שָנָה לְרֶצַח בְּרָכָה פוּלְד

בְּלֵיל הָעֶשְׂרִים וְשִשָּה שֶבְּחֹדֶש זֶה, הַיְנוּ: לֵילוֹ שֶל שִלְשוֹם,

מָלְאוּ כָּאן שִשִּים וַחֲמֵש שְנוֹת יָגוֹן לִרְצִיחַת נַעֲרָה לֹא נִשְכַּחַת

שֶדַּוְקָא מִשּוּם שֶהַדּוֹר הַצָּעִיר לֹא זוֹכֵר אוֹתָהּ כְּלָל יֵש לִרְשֹם

אֶת שְמָּהּ הַבּוֹעֵר בְּלִבָּם שֶל זוֹכְרֶיהָ כְּאֵש שֶתָּמִיד מִתְלַקַּחַת

עַל לוּחַ לִבּוֹ שֶל כָּל אִיש מִן הָעָם הַזֶּה כִּי בִּזְכוּתָהּ שֶל דְּמוּתָהּ

אֲנַחְנוּ חַיִּים פֹּה בְּאֶרֶץ חָפְשִית שֶלֹּא פַּעַם דּוֹמֶה כִּי כְּסִילֶיהָ

אֵינָם מְבִינִים אֶת גָּדְלוֹ שֶל קָרְבַּן-הַדָּמִים שֶל רַבִּים שֶכְּמוֹתָהּ

מִשּוּם שֶחֵרוּת זֹאת נִתְפֶּסֶת לָהֶם כְּמוּבֶנֶת כָּךְ סְתָם, מֵאֵלֶיהָ.

כִּי כְּלָל לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו שֶיַּלְדֹּנֶת בַּת תְּשַע-עֶשְׂרֵה, מַ"כִּית פַּלְמָ"ח

שֶהִיא חֲנִיכָה מִצְטַיֶּנֶת בַּקּוּרְס בְּג'וּעָרָה תוֹבִיל בְּלֵיל-קְרָב פֹּה

חֻלְיַת לוֹחֲמִים לִמְשִׂימַת-הַטְעָיָה שֶתִּמְשֹךְ תְּשׂוּמַת-לֵב וּבְכָךְ

תַּסִּיחַ אֶת דַּעַת הַבְּרִיטִים מֵחוֹף תֵּל-אָבִיב שֶבַּדֶּרֶךְ אֵלָיו פֹּה,

הָיְתָה אֲמוּרָה לְהַגִּיעַ "אוֹרְד וִינְגֵיט", סְפִינַת-נִצּוֹלִים לֹא לֵגָאלִית,

וְעֵת שֶפָּרַץ מְשֻרְיָן אַנְגְּלִי פֶּתַע לִרְחוֹב מַרְמוֹרֶק, בּוֹ חִכּוּ

פְּקוּדֵי נַעֲרָה זוֹ שֶתֵּכֶף הוֹרְתָה לָהֶם "אֵש!" בַּשָּעָה הַפָטָאלִית

בָּהּ עָטָה תִגְבֹּרֶת אַנְגְּלִית מִשָּׂרוֹנָה (כַּיּוֹם "הַקִּרְיָה") וְהִכּוּ

אַנְשֵי מְשֻרְיָן זֶה מַכַּת יְרִי-נֶגֶד, פִּלְּחוּ צְרוֹרוֹת "בְּרֶן" אֶת גּוּפָהּ שֶל

אוֹתָהּ נַעֲרָה שֶמִּיָד נִלְקְחָה בִּפְקוּדַת גֶּ'נְטְלְמֶנִים גְּדוֹלִים

כְּמוֹ אֵלֶּה מִצְּבָא אַלְבִּיוֹן אֶל מַטֵּה C.I.D לִתְחְקֹרֶת דְּחוּפָה שֶל

רִשְעֵי הַבּוֹלֶשֶת הַבְּרִיטִית בִּמְקוֹם בִּדְחִיפוּת אֶל מִפְתַּן בֵּית-חוֹלִים.

יֵש, עַד הַיּוֹם, הָאוֹמְרִים כִּי נוֹרְתָה גַם אַחַר שֶהֵרִימָה יָדֶיהָ

תַחַת אִיּוּם מַקְלְעֵי הָאִימְפֶּרְיָה שֶחֶבֶר צְבוּעֶיהָ כַּיּוֹם

מַטִּיף לָנוּ שֶפַע מוּסָר הוֹטֶנְטוֹטִי בְּעוֹד בְּדָם קַר הוּא יוֹדֵעַ

עַל כָּל מַטַּח אֵש מִצַּד עַזָּה וְטֶבַח מִקְרֵה-אִיתָמָר הָאָיֹם

צְבִיעוּת שֶכַּתֶּבֶת אַנְגְּלִית אַמִּיצָה בְּשֵם מֶלָנִי פִילִיפְּס הוֹקִיעָה

זֶה כְּבָר בָּאֲתַר אִינְטֶרְנֶט הַ"Spectator" שֶל לוֹנְדּוֹן בְּעוֹד הִיא מוֹנָה

מוֹסְדוֹת אָקָדֶמְיָה, תִקְשֹרֶת וּשְאַר מְמֻמְּנֵי הוֹן עַרְבִי הַמַּרְקִיעַ

יוֹם-יוֹם לִמְרוֹמֵי (וּמְרוּמֵי) פֶּטְרוֹ-דוֹלָר-וּסְטֶרְלִינְג בִּסְחִי מַדְמֵנָה

נוֹטֶפֶת יֻמְרוֹת שֶל דִּווּחַ הוֹגֵן כִּבְיָכוֹל אַךְ מָלֵא בִּכְזָבֶיהָ

מַמָּש בְּדוֹמֶה לָאַנְגְּלִים שֶאָסְרוּ עַל לִווּי אֲרוֹנָהּ שֶל אוֹתָהּ

יַלְדֹּנֶת הֵרוֹאִית לְבֵית-הַקְּבָרוֹת, לְמַעֵט מִשְפַּחְתָּהּ וּקְרוֹבֶיהָ,

עַל קְהַל אֲלָפִים שֶצִּפְצֵף עֲלֵיהֶם וְגָדַש אֶת מְקוֹם קְבוּרָתָהּ.

 הֵם אָסְרוּ גַם לָשֵׂאת תְּמוּנָתָהּ בָּרַבִּים וַאֲנִי עוֹד זוֹכֵר אֶת הַיֶּלֶד

 הַהוּא, בֶּן הַשֶּבַע, גוֹזֵר מֵעִתּוֹן אֶת תַּצְלוּם דְּיוֹקָנָהּ הַיָּפֶה

וְדַוְקָא מַטְמִין אוֹתוֹ בֵּין לְבָבוֹ וְחֻלְצַת יַלְדוּתוֹ הַמֻּטֶּלֶת

עָלָיו כְּשִרְיוֹן דִּמְיוֹנִי מוּל הָרֶשַע הַבְּרִיטִי, עוֹמֵד וְצוֹפֶה

הָמוּם מֵאֵימָה בְּסַפָּה יְשָנָה מוּל רְחוֹב מַרְמוֹרֶק, בְּמִרְפֶּסֶת

קוֹמָה רִאשוֹנָה, שֶעָלֶיהָ צָנְחָה בְּלֵיל אֶמֶש שוֹתֶתֶת דָּם רַב

אוֹתָהּ נַעֲרָה שֶיָּפְיָהּ וְאָפְיָהּ נִתְמַזְּגוּ לִשְלֵמוּת לֹא נִתְפֶּסֶת

שֶתּוֹךְ כְּשִשִּים וַחֲמֵש שְנוֹת חַיִּים תְּהַבְהֵב בְּאַחַד מִשִּירָיו...

* * *

ראובן מירקין

סיפורה של מילה

רכב על קורקינט, עסק בסנפלינג ועשה אפצ'י

קשים חייה של מילה זרה הנקלטת בלשון העברית. שהרי הלשון העברית רוב מילותיה עשויות שורשים ומשקלים ובניינים ואילו הלשונות האירופיות מילותיהן אינן עשויות כך. גם מלאי הצלילים וההגאים של העברית שונה מן המצוי בלשונות אחרות. וכך קורה פעמים הרבה שמילים זרות משתנה צורתן בעברית, לפעמים לבלי הכר.

מילים שעושות "עלייה"

הנה כמה דוגמאות מלשון חכמים, שקלטה מאות מילים מן היוונית ההלניסטית ומן הלטינית: נקניק (מן הלטינית lucanica), ספסל (לטינית subsellium), נמל (יוונית limen), טופס, דפוס (יוונית typos לטינית typus – ראה "יקינתון" גל' 209), אכסניה (יוונית ksenia מן המילה ksenos שפירושה 'אורח, זר' ומכאן המילה המודרנית קסנופוביה 'שנאת זרים') וכיוצא באלה דוגמאות רבות מאוד (גם המילה דוגמה באה מן היוונית digma).

והנה דוגמאות של מילים משלוש לשונות אירופיות, שנקלטו בעברית החדשה בשיבוש צורתן: קורקינֶט, סנֶפְּלינג, מֶסטינג ואַפְּצ'י.

לרכב על קורקינט

המילה קורקינט (באנגלית scooter ובגרמנית Roller) היא שיבוש המילה הצרפתית trotinette הגזורה מן הפעלים trotter, trottiner שפירושם 'לרוץ ריצה קלה, ללכת בצעדים מזורזים'. במעבר מן הצרפתית אל העברית קרו שני שינויים: ההגה t הפך ל-k וההברה הראשונה  tro-הפכה בעברית להיות קור-.

 השינוי הראשון מזכיר את סיפורו של שלום עליכם "האולר", שעל פיו נעשה המחזמר לילדים "טופלה טוטוריטו". מסופר בו על ילד ששמו קופלה (דהיינו צורת החיבה של קופל-יעקב) וכינויו "קוקוריקו". ילד זה פגם היה בדיבורו ובמקום האות ק' הוא ביטא ט'. ליגלגו עליו הילדים ובמקום "קופלה קוקוריקו" כינוהו "טופלה טוטוריטו". אמנם כאן הפך העיצור ק' ל-ט' ואילו במילה קורקינט השינוי הוא מן ט' ל-ק' אבל מדובר באותה תופעה פוניטית.

השינוי השני מן "cro-" ל"קור-" מוכר לי גם כן: חבר היה לי (הוא נפטר לאחרונה), פרופיסור ידוע ללשון העברית. את המילה הלועזית קונ-קור-דנציה הוא ביטא תמיד בצורה משובשת: קרו-קור-דנציה (או קרו-קונ-דנציה).

והרי עדות מעניינת מפיה של הגב' ש"ב, ילידת תל-אביב 1915. לשאלתי אם רכבה על קורקינט בילדותה (דהיינו בשנות ה-20 של המאה הקודמת) השיבה בחיוב. לשאלתי כיצד כינו אז את הכלי המכונה היום קורקינט, השיבה תחילה: קורקינט. אחרי מחשבה נוספת תיקנה עצמה ואמרה: אז אמרו קרוקינט. הווי אומר, היה שלב מעבר שבו שמרה העברית על ההברה הראשונה (בשינוי ט' ל-ק'): טרו-טינט – קרו-קינט, ורק אחר כך (אימתי? איני יודע) נשתנה סדר העיצורים בהברה הראשונה.

לעשות סנפלינג ולאכול מהמסטינג

הדוגמה השנייה היא סוג הספורט המכונה סנֶפְּלינג, שהוא גלישה מִצוקים באמצעות חבל הנכרך סביב גופו של הגולש. על אף דמיונו לכמה מילים באנגלית המציינות סוגי ספורט כגון רפטינג (rafting), סרפינג (surfing) וכדומה, מילה זו אינה אלא יצירה עברית מקורית, שכן ספורט הגלישה מִצוקים נקרא באנגליתrappelling או abseiling (מן הגרמנית abseilen). המילה סנפלינג מקורה בצירוף המילים באנגלית snap link שפירושו 'חוליה שבצידה האחד יש פתח הנפתח ונסגר מכוחו של קפיץ' (בדומה לסוג מסויים של מחזיקי מפתחות). חוליות ה-snap link משמשות לצורך כריכת החבל סביב גוף הגולש.

המילה סנפלינג היא דוגמה מובהקת של 'אטימולוגיה עממית' (מונח בלשני המתרגם את המונח הגרמני Volksetymologie), שבה נהפכה המילה האנגלית link לסיומת -ing כביכול.

כמקרה המילה סנפלינג הוא מקרה המילה מֶסטינג (וברבים מסטינגים). בשנותיה הראשונות של המדינה אכלו חיילי צה"ל מתוך כלי מתכת הקרויים מסטינג(ים), במקום צלחות. המונח העברי המתרגם את מילת מסטינג הוא פִּנכָּה. המילה מסטינג היא 'עיברוּת' של צירוף המילים באנגלית mess tin (mess פירושו בצבא הבריטי 'חדר אוכל' ואילו tin משמעותו 'קופסת שימורים, פח, פחית'). סיום המילה tin נתפס בעברית כאילו הוא הסיומת -ing וכך נוצרה בעברית מילה 'כאילו אנגלית' מסטינג.

התעטשת? לבריאות! עשית פיפי? לבריאות !

הדוגמה האחרונה שאני רוצה להביא היא הביטוי עשה אַפּצ'י (או אפטשי), כלומר 'התעטש'.

מקור הביטוי הוא בלשון הגרמנית hatschi machen המשמש ב'לשון התינוקות' (Babysprache), דהיינו הלשון שמדברים בתוך המשפחה, בעיקר כשמבוגרים מדברים אל ילדים קטנים. איני יודע מפני מה נוספה האות פּ' למילה הגרמנית. לעומת זה מובנת הפיכת האות ה' שבראש המילה הגרמנית לאל"ף. רבים מבין דוברי העברית בימינו אינם מבטאים את האות ה' ובמקומה הם מבטאים אל"ף.

אגב, גם הצירוף עשה פּיפּי מקורו ב'לשון התינוקות' בגרמנית Pipi machen וכיוצא בו בצרפתית faire pipi בעוד שבאנגלית הביטוי המקביל הוא to do wee-wees. אשר לביטוי עשה קָקי הסיפור מורכב יותר. מכל מקום אין הוא בא מן הגרמנית. ויסלחו לי הקוראים שאני עוסק בלשון התינוקות: גם זו לשון שראוי להתייחס אליה ברצינות.

פורסם במדור תרבות ואמנות – "יקינתון" 244. פרופסור ראובן מירקין נמנה עם בכירי הבלשנים בישראל וחבר באקדמיה העברית ללשון.

               * * *

אהוד בן עזר

אחות קטנה

יֵשׁ יַלְדָּה, קוֹרְאִים לָהּ טַל

יְפַת-עֵינַיִם וְתַלְתָּל,

וּלְטַל אָחוֹת – לִימוֹר

קְטַנְטַנָּה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר –

עַל לִימוֹר שֶׁלֹּא תִּפֹּל,

וְלֹא תֹּאכַל עוּגָה מֵחוֹל

וְלֹא תִּשְׁתֶּה לָהּ חֲמִיצָה

מִכַּד פְּרָחִים, בִּמְצִיצָה –

וְלֹא תַּפִּיל אֵיזֶה עָצִיץ

וְלַשִּׁמְשָׁה שֶׁלֹּא תַּרְבִּיץ

פֶּן אֶת יָדָהּ לִימוֹר תִּפְצַע –

אַי! – לָכֵן שְׁמִירָה לָהּ נְחוּצָה –

וְהַמִּשְׁמָר – מֻטָּל עַל טַל

וְזֶה מַרְגִּיז אוֹתָהּ, בִּכְלָל –

מַדּוּעַ זֶה צָרִיךְ אָחוֹת?

יוֹתֵר טוֹב כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת –

בְּבֵית-שִׁמּוּשׁ יוֹרְדִים הַמַּיִם

לוֹקְחִים אֶת קָקִי, וּבֵינְתַיִם

אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל וְגַם לַחְקֹר

אוּלַי יִקְּחוּ גַּם אֶת לִימוֹר?

וְאִם אֶפְשָׁר, הוֹי אִמָּא, אִמָּא,

הַקְּטַנָּה לִדְחֹף שָׁם פְּנִימָה

וְלִלְחֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר –

רַק לֹא לִרְאוֹת עוֹד אֶת לִימוֹר!

אֲבָל אִמָּא לֹא מַרְשָּׁה.

אִמָּא, אַתְּ כָּזֹאת טִפְּשָׁה

אֶת לִימוֹרִי אַתְּ אוֹהֶבֶת

וְעָלַי אֵינֵךְ חוֹשֶׁבֶת! –

בֶּאֱמֶת? – לֹא, רַק בִּצְחוֹק

תִּינֹקֶת מֹתֶק, לֹא לִזְרֹק!

נוֹשְׁקִים אוֹתָהּ, וְגַם מִשְׁמוּשׁ

וְרַק לְקָקִי – בֵּית-שִׁמּוּשׁ!

ינואר 1977

מתוך השער החמישי, "שירי ילדים", בספר השירים הנידח "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", בהוצאת "אסטרולוג", 2005, אזל ולא יודפס יותר. אפשר לקבלו בקובץ וורד. טל ולימור כבר נשואות, ויש להן ילדים משלהן.

* * *

חגיגת עשור לאתר דףדף

www.dafdaf.co.il

בתוכנית: אוהבי קריאה מדברים על ספרי ילדותם

משתתפים: פוצ'ו, אפרים סידון, מיכאל דק, שהם סמיט,

יעל מולצ'דסקי, רחלה זנדבנק, להב הלוי, יערה בר-און

מנחה: דני קרמן  תודות: נירה הראל

יום חמישי, 7 באפריל ב 20.00

קבלת פנים מ-19.30

במרכז תרבות, בית אריאלה, ת"א

מחיר כרטיס: 20 ש"ח

מומלץ להזמין מראש בטל. 6910141, שלוחות 208 ,209

* * *

ישראל זמיר

עֵין הסמל משה רוזנפלד

הגלבוע בימים אלה חוגג, מוריק ביופיו. הצמחייה הירוקה השתלטה עליו וגירשה את הצבע החום מהנוף. פרחי אירוס-הגלבוע שעל פסגותיו לרגע נפתחו. מטיילים מתבשמים מהנופים ולא אחת נתקלים בשלט המורה לכיוון "עין-הסַמָּל". מעטים ידעו מי היה אותו סמל. ברשותכם, צוהר אל אחת הפרשיות שהגלבוע היה עד להן.

סתיו 1935 מתיחות רבה שררה בין הישוב היהודי לבין הערבים בארץ- ישראל. הסתה פרועה ושלוחת רסן בקעה מן המסגדים, השווקים של הישובים הערביים, ובה קריאה נמרצת ל"ג'יהאד" בישוב העברי. שמן רב נשפך על מדורת השטנה, כאשר בנמל יפו נתגלה משלוח גדול של נשק בלתי לגאלי שנועד ל"הגנה". חברת "סולל-בונה" הזמינה כמות גדולה של נשק, שהיה חבוי בתוך חביות מלט שהגיעו מבלגיה.

יום אחד, כאשי הסבלים הערביים פרקו את חביות המלט, חבית אחת החליקה מן המשאית והתנפצה. הרציף התמלא בכדורי רובים ובעלי המשאיות העמוסות נשק מיהרו להסתלק. המשטרה הבריטית הגיעה באיחור רב ולא הצליחה לאתר את הסחורה שנעלמה. יתר החביות הוחרמו. כל זה אירע באוקטובר 1935 וגרם לסערה רבה ולהסתה מוגברת בישוב הערבי, בבחינת : "היהודים מתכוננים להרוג את כולנו."

משה רוזנפלד, בן למשפחת איכרים ממנחמיה, היה אחד היהודים הראשונים שהתגייס לחיל-הספר העבר-ירדני. בהיותו פרש מצטיין, הוא הוסב במרוצת הזמן למשטרת המנדט, וכשוטר-פרש זכה לדרגת סמל. ותיקי תל-אביב והמושבות זוכרים את משה רוזנפלד כשוטר מצטיין בעבודתו במשטרת יפו ובמשטרת בית-דג'ן, שליד ראשון-לציון.

בשנת 1934, משה רוזנפלד התמנה למפקד "נוקטה" של משטרת שאטה, שלא נחשבה אז לתחנת-משטרה, כי אם ל"נקודה" (בערבית: נוקטה) ובה ארבעה שוטרים בלבד. משפחתו הלכה בעקבותיו והתיישבה בקיבוץ תל-יוסף. משה רוזנפלד דיבר ערבית רהוטה, היה בקיא במנהגיהם ובנימוסיהם של הערבים והבדואים, הצטיין ביושר-לב אישי וזכה לכבוד ולהערכה רבה בין ערביי הסביבה. הוא יסד בעמק-יזרעאל את סקציית הרכיבה בסניף "הפועל". ותיקי העמק זוכרים כיצד נאספו פרשי הסביבה, מדי שבת אחר-הצהריים, בבית-אלפא – למרוצי-סוסים. כמו-כן, נערכו ביישובי העמק קורסים לרכיבה נכונה, לקפיצות מעל משוכות, שימוש ברומח, טיפול יומיומי בסוסים והכול בהדרכתו של משה רוזנפלד.

בשמונה בנובמבר 1935, בשעות בוקר, כאשר הגיעו חברי עין-חרוד אל פרדסיהם שלרגלי הגלבוע, נדהמו לגלות כי גניבה בוצעה במקום. סימנים ברורים של עקבות הוליכו לעבר הגלבוע. הם מיהרו להודיע על הגניבה לנוקטת שאטה.

משה רוזנפלד, ועימו שוטר ערבי, יצאו ברכיבה לעבר הפרדסים ומשם המשיכו בעקבות הגנבים, אל רכסי הגלבוע. העקבות הוליכו אל מצוק תלול, שאי-אפשר היה להמשיך ולהתקדם ברכיבה. משה השאיר את עמיתו הערבי עם שני הסוסים והמשיך דרכו ברגל. כעבור זמן-מה נשמעה ירייה. השוטר הערבי חשש שקרה אסון למפקדו, עלה על סוסו ויצא בדהירה לעבר בית-אלפא, כדי להזעיק עזרה.

האדם הראשון שפגש בבית-אלפא היה אליעזר סקלרץ, שעבד אותה עת כשומר-שדות וכעוזר מוכתאר. אליעזר נטל עגלה ויצא עם חברים מחפצי-בה ובית-אלפא, ובהם ד"ר יוליוס רוזנברג, רופא מעולי גרמניה לכיוון הפרדסים.

כיאה לאיש-ביטחון, סקלרץ נטל עימו רובה דו-קני "ג'יפט" והשאיר הוראות:

"אם תשמעו ירייה סימן שיש להזעיק עזרה."

השוטר הערבי הוביל אותם אל המקום, ששם נקשר סוסו של משה. סיפר על-כך אליעזר סקלרץ:

"עלינו במהירות בוואדי עד שהגענו למעיין קטן שפיכּה ולידו קיר אבנים. פתאום הבחנתי, כי ליד הקיר, למרגלות המערה שוכב מישהו ללא נעליים, ללא רובה וללא חגורה. מיד זיהיתי את משה. חור בגודל אגרוף נפער בגולגולתו, ליד עינו השמאלית. למרבה האירוניה, על פניו ביצבץ חיוך ובידו החזיק מקל קטן, ללמדך שלא עלה כלל על דעתו, כי היא נתון בסכנת-חיים. הזדעזעתי מן המראה המחריד ויריתי כמה יריות באוויר. עם הישמע קול היריות מיהר השוטר הערבי, שנותר עם העגלה, לנוקטת שאטה ומשם הועברה הידיעה לנצרת, ואילו אנשינו בישרו על יריות לאנשי 'ועד-הגוש': חיים שטורמן מעין-חרוד, מוסה גולדנברג מבית-אלפא ואהרון אטקין מגבע. כעבור שעה הגיעו השלושה ולאחר הזעזוע הראשון, החלטנו לערוך סיור בסביבה, שמא נמצא את עקבות הרוצחים. חצינו את הוואדי ולפתע נתגלתה מערה עם שתי כניסות. התקרבנו בזהירות וגילינו בתוכה פיתות טריות בצועות המעידות על ארוחה שנפסקה. לידן כאפייה, חלקי לבוש, ערימה של כדורי רובה ומחברת.

"חיים שטורמן, ששלט היטב בערבית, עיין במחברת וציין כי מצויים בה שמות של חברי הכנופייה, שמות של יישובים עבריים שיש לפגוע בהם ושמות של אישים שיש להרוג, וביניהם חיים שטורמן ומוסה גולדנברג, שעסקו ברכישת קרקעות מטעם הקרן-הקיימת לישראל.

"עוד הם מעיינים בחומר, וכוח משטרתי מוגבר הגיע ממשטרת נצרת, בפיקודו של המיור הבריטי פארדי, מפקד האזור, שהחל לחקור אותנו.

"'לא ידעתי אז אנגלית,' נזכר אליעזר סקלרץ, 'אך ידעתי צרפתית, גרמנית וערבית. סיפרתי לקצין הערבי את שאירע וזה תרגם את דבריי לאנגלית. אך גם ללא ידיעה טובה של אנגלית, ידעתי כיצד אותו קצין מתרגם את דברי לפי ראות עיניו ומטעה את הקצין הבריטי במידע שסיפקתי לו. הנחתי כי מתישהו ייערך משפט – אם כמובן יתפסו את הרוצחים – ואצטרך להעיד. החלטתי אפוא ללמוד במהירות אנגלית."

המשטרה גבתה עדויות, סיירה בשטח, נטלה את המימצאים שנמצאו במערה והסתלקה. בשטח נותרו מוסה גולדנברג, חיים שטורמן, אליעזר סקלרץ, עוד חבר, וגופתו של משה. מישהו דאג לאלונקה והם נאלצו להתיר את הפאטס (חותלות) מרגליהם ולהדק בהן את הגופה לאלונקה, בדרכם ברגל, לאורך רכסי הגלבוע, בואך בית-אלפא. המאמץ הפיזי והזעזוע הנפשי התישו אותם כליל. בינתיים החשיך היום, והם בקושי מצאו את דרכם בחשיכה. משה היה בעל גוף והמאמץ לשאת אותו היה רב. בינתיים התקשרו מבית-אלפא למנחמיה ומשפחתו של משה הגיעה והמתינה בקיבוץ. בכוחות אחרונים הם הגיעו לפסגת הברקן, שמעל לבית-אלפא והחלו לקרוא לעורה. חברים למטה שמעו את הקולות, עלו להר וסייעו בהורדת האלונקה.

מי רצח את משה רוזנפלד? האם היה זה רצח על רקע אישי? נקמת-דם? או שמא ידה של כנופייה בדבר? משטרת נצרת שלחה את מיטב בלשיה לג'נין והללו החלו להתחקות אחר הרוצחים. לא עבר זמן רב ומסקנתם היתה, כי לפנינו רצח לאומני, שבוצע על-ידי כנופיה מחיפה שהשתייכה לאגודה פוליטית-דתית, שהיתה חלק מ"אגודת-המוסלמים". בראש האגודה עמד מנהל בית-ספר לא ממשלתי, איש דת קנאי, מטיף ידוע במסגדי חיפה, כבן 65 בשם: עז-א-דין אלקאסם, שהיה ראש הכנופיה. שמו של האיש נישא בגאווה עד עצם היום הזה ומשמש מקור והשראה למעשי רצח.

חברי הכנופייה היו צעירים ערביים דתיים, שנהגו להיפגש בתום התפילה לשיחות בנושאים פוליטיים. את השקפת עולמם ניתן לסכם במשפט אחד: להרוג יהודים היא מצוות אללה, המולדת ומוחמד הנביא.

האם מישהו נותר בחיים מאותה כנופייה? האם היא זכורה עדיין בין ערביי אזור ג'נין? מי הצטרף אז אל שורותיה וכמה אנשים מנתה?

פלטיאל סלע, איש שמורות הטבע, הציע שנעלה אל הכפר הערבי פקועה שעל הגלבוע, יחד עם אליעזר סקלרץ. הם הכירו בשעתו רבים מערביי הכפר, והצטרפתי אליהם. היה זה בראשית אפריל 1979.

אבו-עבדאללה, בן 62, יליד פקועה, זכר היטב את עז-א-דין אלקאסם כמנהיג כריזמאטי שנע ונד עם כנופייתו בין כפרים ערביים והטיל אימה סביבו. אבו-עבדאללה ניסה לתאר את מראהו: "היה לו מין פס דק של זקן קצוץ, שהחל מתנוך אוזנו האחת ונמשך דרך סנטרו אל אוזנו השנייה. הוא ואנשי הכנופיה הסתובבו על הגלבוע, התחבאו במערות מפחד השלטונות, ומדי ערב הגיעו לאחד הכפרים ודרשו בתוקף מזון ונשק. הכול פחדו מהם פחד מוות. הם לא נרתעו מהכאת תושבים במקרים של התנגדות. כל הארחי-פרחי של הכפרים באזור ג'נין הצטרפו לכנופייה והם נדדו בין הכפרים ותיכננו רציחות של יהודים.

שאלה: אבו-עבדאללה, האם מישהו מאנשי הכנופייה עדיין בחיים?

תשובה: לא תמצא אותם היום. רובם נרצחו או נפטרו.

היישוב היהודי לא הירפה ודרש חקירה, משפט והענשת הרוצחים. במאמר מערכת בעיתון "דבר" מה-8.12.35 אנו קוראים:

"...מחובת השלטון לגלות את הסוד, לפענח את התעלומה, איך נרצח משה רוונפלד, בכל הזריזות והחריצות, בכל הרצון והעניין למען שלום הארץ, למען ביטחון החיים בה, למען הנפש והרכוש אשר עליהם הופקד רוזנפלד לשמור – למען הישובים אשר בהרים שמעליהם מסתתרים במערות רוצחים מזויינים ברובים גרמניים, אנגליים מכל המינים, נשק רב. לקול היריות על הר הגלבוע האם לא ידום מבושה הקול האחר שאינו פוסק להטיל אימים על עם-הארץ בנשק היהודי המוברח."

המשטרה הבריטית החליטה ללכוד את הכנופיה ויהי-מה, ובמשך ימים ארוכים עקבה אחריה.

באחד הערבים נודע כי הכנופיה חונה בחורשה ליד הכפר שיח'-זייד, צפונה ליאביד, כ-16 קילומטר מערבית לג'נין וכ-6 ק"מ מהכפר ערערה שבוואדי-ערה. פלוגת שוטרים בת 15 איש נשלחה להקיף את האזור, כשעל הפעולה מפקד מן המטוס סגן מפקד המשטרה הבריטית רייס. חילופי-האש נמשכו שעות רבות. חמישה מאנשי הכנופיה נהרגו. בין ההרוגים היה גם ראש הכנופיה עז א-דין אלקאסם, ואילו ארבעה נוספים הסגירו עצמם לידי כוחות המשטרה, לאחר שאזלה תחמושתם ומנהיגם נורה. בין המסגירים היה גם הרוצח, שירה בשעתו ביעקובי ובבנו מנהלל, אך שוחרר מחוסר הוכחות. בהתקפה זו נהרג גם שוטר בריטי בשם מור. העצורים נלקחו למשטרת-ג'נין והמתינו למשפט.

משפחת רוזנפלד שיכלה את בנה השני. האח הבכור, צבי, נהרג כאשר שמר על שדות מנחמיה.

לילה אחד נערכה בדגניה עצרת יובל ואביהם של משה וצבי רוזנפלד סיפר לקהל הנאספים על ייסורי המתיישבים הראשונים בעמק-הירדן ועל חוסר ביטחון החיים השורר באזור. בחרר-האוכל של דגניה היו תלויות תמונותיהם של בוסל וברסקי.

"עוד עומד האב השכול ומעלה במסיבת החג את זכר הנרצחים הראשונים," נאמר באותו מאמר-מערכת, "וכבר מתבוסס הבן השני בדמיו. עוד אנו נושאים בלבנו את חדוות חג ההשתרשות באדמת הארץ וכבר קורבן חדש לה הבאנו."

למחרת-היום נערכה ההלוויה. בכל הגוש המזרחי של עמק-יזרעאל שרר אז יום אבל כבד. מאז הבוקר שבתה המלאכה במשקים ונפסקו הלימודים בבתי הספר. ההלוויה עם הארון יצאה מבית-אלפא, התעכבה בכל קיבוצי האזור עד לקיבוץ תל-יוסף, שבו משה הותיר אישה, ילדים ושם אף נקבר.

קהל עצום מכל קצות הארץ נהר לעמק. משמר של שוטרים הניח זרים בשם המפקח הכללי של משטרת המנדט, ספייסר. בין המספידים הרבים היה גם איש הסוכנות-היהודית משה שרתוק. נביא אך קטע מדברי האב השכול ליד הקבר:

"משה, לא נפלת מאחיך הגדול, צבי. בניתם גשר בין עמק-הירדן ועמק-יזרעאל. נפלת חלל על הר הגלבוע, שם נפלו גיבורי ישראל שאול ויהונתן. אני גאה בך. ראה את הכבוד שחולקים לך. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים יחד עם כל הגיבורים שנפלו על קדושת השם, העם והארץ."

המשפט החל באחד במארס 1936 ונמשך חודשים ארוכים. הישוב העברי עקב בחרדה ובמתח רב אחר העדויות. האווירה בארץ סערה. בין כותלי בית-המשפט חשת בשנאה העזה היוקדת כלפי הישוב היהודי.

סקלרץ: "המשפט נערך בג'נין, בראשות השופט מר קארי. נסעתי ברכבת-העמק לעפולה ומשם במונית לג'נין. העדתי באנגלית שקספירית. מה לעשות, למדתי אנגלית ממחזותיו של שקספיר – חומר יחיד שהיה בקיבוץ.

"שמונה מאנשי הכנופייה הועמדו לדין ונשלחו לכלא לשנים רבות. פרשת הכנופייה, שמנתה 22 איש, מעלליה וכוונותיה הרצחניות, נתגלו ברבים."

לזכרו של משה רוזנפלד הצמידו אנשי תל-יוסף לוח-זיכרון לסלע, מעל המערה שלידה הוא נרצח.

הוסיף פלטיאל סלע, איש שמורות הטבע: "אחרי מלחמת ששת-הימים, לוח-הזיכרון נופץ בזדון על-ידי אנשי פקועה. עד אז ביקרו במקום מעטים והמעיין נותר זנוח. רשות שמורות-הטבע החליטה לשפץ את המקום ולנקות את המעין. מצאנו תעלה סתומה שהוליכה את מי הנביעה אל תוך בור חפור, לצורך השקיית הצאן. אנשי מושב רם-און החליפוהו בצינור פלסטיק ואת הבור – במיכל ברזל. לוח-הזיכרון המרוסק נמצא ושוחזר במדויק על-ידי חרט-מצבות מעפולה והלוח הוחזר למקומו. בעזרת נוער מתנדב ניקינו את החפיר, בנינו חומת אבנים וסללנו שני שבילים, שאחד מהם מוביל אל מערת המרצחים."

פרשת רצח הסמל משה רוזנפלד היתה מוכרת היטב ביישוב הוותיק, אך ספק אם הדור הצעיר ואלפי המטיילים העולים לפסגות הגלבוע וחולפים ליד שלט המוביל לעין-סמל, שמעו על המקום. לוח הזיכרון, כאמור, מתנוסס מעל למערה, שבה הסתתרו אנשי הכנופיה, ומאמץ רב השקיע צוות שמורות-הטבע, בראשות פלטיאל ז"ל, כדי לשפוך אור על סיפורו של היישוב העברי בתחילת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח, ורצח סמל המשטרה משה רוזנפלד ליד מעיין הנושא את שמו ומעליו לוח- אבן שעליו חרוט:

"עין-סמל ע"ש משה רוזנפלד, שנפל כאן בי"ב בחשוון תרצ"ו (8.11.1935) והוא בן כ"ז."

מטיילים העולים לגלבוע מוזמנים לפקוד את המעיין ולהתוודע לפרשייה עלומה בקורותיו של עם. וברדתם מן ההר יפגשו בעוד לוח-זיכרון, שהוקדש לאיש יקר ואמיץ – לפלטי סלע, לוחם מלחמת-השחרור שהקדיש את חייו לשמירה על הטבע ואיכות החיים.

* * *

משה כהן: הנדון: משה שלונסקי כמשל

מכובדי,

היום [ 25/3], בתוכנית "מחשבות בע"מ" בגלי צה"ל, התייחס משה שלונסקי ומתח ביקורת על "חוק ועדות הקבלה", המכוון לדעתו נגד ערבים, וזה כמובן מפריע לתפיסתו הדמוקרטית השוויונית של שלונסקי, אך באותה נשימה מתוודה האיש ש"אם תבוא לגור על ידי משפחה חרדית עם 10 ילדים זו תהיה בעייה עבורי."

אפשר להבין אותו, החרדים אינם שכנים טובים כמו הערבים, אינם פורצים למכוניות, אינם פורצים לדירות ואפילו רכוש חקלאי אינם גונבים, אינם מטרידים בחורות. אין אצל החרדים גאולת דם, רצח על כבוד המשפחה, לא דורסים פעוטה בכפר תבור בערב יום הכיפורים, לא עורכים פוגרום ביהודים בעכו בערב יום הכיפורים, אינם מניפים דגל פלסטין, אז מי צריך אותם?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

משה ברק, גבת

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ / פרק ל"ב

קַרְאָן במקום לֶקְטוֹר

בשם "לקטור" מכנים בעברית אדם שמקצועו לקרוא ספרים [או כתבי-יד] בשלמותם, לצורך בחינה אם רוצים להוציא אותו לאור, להעניק לו פרס וכו'.

למונח זה אין כל קשר לשורש "קטר" ולדקדוק העברי בכלל. מקורו בלטינית, במילה LEG/LEC, חילופי C/G הידועים למשל בשני מונחים מאותו שורש LECTURE – מקראה, הרצאה; LEGENDE – אגדה. בצרפתית זה הצטמצם למילה LIS שפירושה "קורא".

מן המונח LECTURE נוצר LECTEUR, ככינוי לאנשים שמקצועם הוא קריאת ספרים. בעברית העדפנו את ההיגוי האנגלי/גרמני של שם זה LECTOR/LEKTOR וכתבנו "לֶקְטוֹר".

כדי לסלק מן העברית זמורת זר זו, אני מציע ל"לקטור" את השם "קַרְאָן" מהשורש "קרא" במשקל "פעלן" (כתבן, יצאן, פרשן)

מכיוון שזה שני דורות יצרנו ואימצנו שם מקצוע מהשורש "קרא" לפי נחי ל"ה – "קַרְיָן" למקצוען שקורא בפומבי בקול, נוכל להבדילו עתה מעמיתו הקורא בלא קול ספרים לשם בחינתם, בכך שיכונה "קַרְאָן".

אהוד: התעריף שלנו בתור קראנים הוא כך וכך שקלים על קריאת כתב-יד ולאחר מכן כתיבה ומשלוח בדואר או גם באי-מייל של חוות-דעת על אודותיו, עם עצות לשיפורו, במידת הצורך. רק לאחר שהשולח יקרא את חוות-הדעת, אנחנו מוכנים לפגישה בבית-קפה עם הכותב. אנחנו לא מוכנים לשמוע הסברים ארוכים על כתב-היד בטרם קראנו אותו. את השיק יש לשלוח בדואר יחד עם כתב-היד, כי כבר היו לנו מקרים שלאחר שהשולח לא היה מרוצה מחוות הדעת, הוא נעלם והותיר אותנו עם כתב-היד. פעם היה צריך להשקיע הרבה עבודה וממון בכתב-יד מודפס במכונת-כתיבה או מצולם. היום המחשב מקיא אותם בקלות ולכן צריך גם להיזהר מהכותבים.

* * *

צהריים ל-4 ב"המטבחון" ב-225 שקלים

לפני התשר

המסעדה "המטבחון" נמצאת בשוק הכרמל ברחוב רבי עקיבא 18 וקל לזהותה לפי מרפסת הזכוכית הסגורה הגדולה שבחזיתה. המקום עממי מאוד וארבעתנו לקחנו מנות שונות ואת חלקן גם חלקנו בינינו.

1 מרק שעועית, 24 שקלים. טעמו היה קצת יותר מדי "אשכנזי", בהיר ודליל. אנחנו אוהבים מרק שעועית אדום סמיך בטעם מזרחי. אבל המרק היה אכיל ולא כבד מדי.

1 מנה כבד קצוץ, 24 שקלים. 3 כדורים של כבד קצוץ טרי, נימוח וטעים עם ריבת בצל מצויינת, ירקות טריים אחדים, ושתי מנות לחם לבן טרי.

1 מנה עיקרית קוסקוס בשר בצלחת גדולה 40 שקלים, מנה שהספיקה ל-2 סועדים. לא ברמה של ד"ר שקשוקה ביפו, אבל סביר. הבשר היה קצת שמן מדי.

1 מנה מוסקה, 40 שקלים.

1 מנה מג'דרה, 29 שקלים. היתה חומה ועשוייה היטב ומה שחסר בה היה הבצל המטוגן הפזור למעלה. שאלנו על כך ולא כל כך ידעו על מה אנחנו מדברים.

1 קנקן לימונדה טעימה, 32 שקלים, שיחד עם קנקן מים רגילים הספיק לכל מהלך הארוחה.

1 מאלבי, 14 שקלים, עם משרת דובדבנים שלא סיפקו את טעמו של המזמין, שרגיל למאלבי עם הסירופ האדום בטעם מי ורדים.

1 פרפה חלווה, 22 שקלים. מומלץ ביותר. 2 חתיכות גדולות מאוד וטעימות של פרפה חלווה קר כגלידה, ומעליהן פזורה ערימה נדיבה מאוד של שערות-חלווה, מצויינות אף הן. מנה לגרגרנים שיכולה לספק סיום ארוחה גם ליותר מסועד אחד.

ס"ה 225 שקלים לפני התשר שהיה בסביבות 25 שקל.

המערכת ישבה לסעוד עם האישה הראשונה והבן שלה ועם האישה השנייה, ויחד סיימו בטיול מלבב בשוק.

המטבחון. רבי עקיבא 18, שוק הכרמל, תל אביב. 03-5163689. יש גם משלוחים, וחמין בשבת.

* * *

מיכה לימור

לבד בברלין

בראשית השנה שעברה יצא לאור ספרו של רודולף דיטצן "לבד בברלין" בתרגומה לעברית של יוסיפיה סימון, 53 שנים לאחר שיצא לאור בגרמניה. מאז ועד היום, חודשים רבים, הוא ניצב בראש רשימת רבי המכר בישראל.

רודולף טיציאן עצמו, שפרסם את הספר תחת פסבדון בשם הנס פאלאדה נפטר בגרמניה ב-1947, אותה שנה בה יצא הספר לאור בגרמנית. בשנות החמישים תורגם הספר לשפות רבות וזכה להכרה ולתפוצה בעולם הרחב. והנה, יותר משישה עשורים לאחר צאתו לאור של ספר פרי-עטו של סופר בלתי מוכר לחלוטין בישראל, היתה יצירתו ללהיט בוער בארצנו. ייתכן כי יש כאן תקדים. ספק אם היה בישראל ספר מתורגם משפה זרה שזכה לתפוצה רבה כל-כך בתקופה קצרה כל-כך ועוד ידו נטויה. תופעה כזאת ראויה להסבר.

ההסבר הפשטני והמיידי הוא מן הסתם איכותה הספרותית של היצירה. ואכן זכה הספר לביקורות נלהבות בכל העולם. פרימו לוי, הסופר היהודי-איטלקי הנודע, ניצול שואה שכתב רבי-מכר על השואה, כתב בזמנו כי זהו הספר הטוב ביותר שנכתב אי-פעם על ההתנגדות הגרמנית לנאצים. מבקרים בארה"ב ובקנדה התחרו בהענקת סופרלטיבים מחמיאים לאיכותו של הספר ולגדולתו של הסופר. מי שכבר לגם את המלים המתפרסות על-פני 668 עמודים בעברית, נכח ודאי כיצד הצמא רק גובר עם כל עמוד שעובר. סיפור מתח בלשי מתובל בחדירה פסיכולוגיסטית מדוייקת ומרגשת לתוככי נפשם של גיבורי הסיפור. תיאור כן ביותר ונוקב של חיי יום-יום בברלין בירת הרשע, בימי מלחמת העולם השנייה, בלי ניצול רגשי מיותר או קיצוני מדי של תיאורי זוועות. כשרון מדהים של סופר לספר סיפור אנושי קשה בתקופה רעה, בשפה קריאה וקולחת, בלשון פשוטה ומרתקת אף מרחיבה את הדעת, בסגנון שמחלחל אל נימי נפשו, אל ליבו ומוחו של הקורא עד כדי הבאת ההנאה מן הקריאה, למיצוי מרבי.

אלא שלטעמי אין די בהסבר הזה כדי להנהיר את היקף הצלחתו של הספר בישראל ודווקא עכשיו. שכן כבר היו דברים מעולם. הספרות העולמית, ההיסטורית, הקלאסית והעכשווית, מתורגמת לעברית חדשות לבקרים וזוכה להצלחות ההולמות את הצלחתה ותפוצתה בעולם. סיפור הצלחתו של "לבד בברלין", מעל ומעבר להצלחתם של ספרים מתורגמים אחרים בישראל, לעת הזאת, מחייב הנהרה מורכבת יותר.

הסבר שני אם כן, יכולה להיות העובדה שהריחוק המתהווה והולך מימי השואה, מפלס את הדרך אל נכונותנו, בני הדור השני והשלישי לניצולי השואה בארץ-הקורבנות, וגם צאצאי ההורים ה'יקים' שהסתלקו משם בזמן אך בעלבון ובבושת, להביט במה שקרה לחברה הגרמנית כחברה אנושית, בעת ההיא. במשך דור אפילו שני דורות, דימינו את הגרמנים של התקופה הנאצית – מיקשה סטריאוטיפית אחת. רוצחים בפועל ו/או משתפי פעולה. לא יכולנו ולא רצינו להיכנס לעורם, קל וחומר להזדהות, עם "גרמנים אחרים". ייתכן אפוא שהתרגום של "לבד בברלין" הגיע אלינו עם הפצעתו של עידן חדש. ייתכן.

רציתי לומר שאני מחזיק בהסבר שלישי, אולי הסבר משלים, להצלחתו הבלתי נלאית של הספר, כאן בארץ. הסבר זה קשור כולו להתפתחות האזרחית והציבורית של החברה הישראלית. הספר "לבד בברלין" מנגן על פחדים חדשים ועמוקים הפוקדים את הישראלים לעת הזאת, ואינני מתכוון ל"סכנות הקיומיות" השגרתיות, שרבים הפוליטיקאים שלנו המתנבאים עליהן לשווא. פגיעתו הקולעת של הספר בחרדות קולקטיביות אחרות, היא שמניבה את המשיכה העזה לקרוא בספר. הספר מספר, כאמור בכישרון נדיר ומרתק, על התבהמותה של חברה תרבותית. הוא מצייר, אפילו מצלם, את השלבים התחתונים בסולם ההידרדרות. כיצד אלימות וחומרנות וחמדנות בהנהגה ובאליטה החברתית, הופכים לערכים מקובלים גם בקרב אנשי כבוד והשכלה ונימוס מן השורה. מחלה מידבקת. כיצד בית-דירות רגיל ברובע מכובד, שדרים בו שופט עליון בדימוס ומנהל משמרת במפעל תעשייתי וסוחר יהודי אמיד, "נכבש" בידי דיירים אחרים שאופיים פגום ואכול רגשי נחיתות (והיכן אין כאלה?) המוצאים יום אחד מזור ופורקן לנפשם, באלימות כלפי שכניהם, אלימות שקיבלה לגיטימציה, לכאורה פטריוטית, מעליונים ומתחתונים. "לבד בברלין" איננו רק ספר מהנה ומאלף. הוא גם חומר קריאה הכרחי.

טור העורך, "יקינתון" 243 (דברים שרציתי לומר)

אהוד: ההסבר האחרון אינו מקובל עלינו למרות שהוא מקובל לאחרונה על לא מעט סופרים ואינטלקטואלים חשובים שלנו בדרכם לפרסים ולפרסום בארץ ובעולם. אין אצלנו שום תופעה מיוחדת של "התבהמות" (אלא אם אתה מתכוון לטבח באיתמר, לפיצוץ האחרון ליד האוטובוס בירושלים או לעיתונאים מסויימים ב"הארץ"!) – יש אצלנו המאבק שלנו לשרוד, מעטים מול רבים, מול העולם הערבי והמוסלמי המאיים עלינו, גם בתוך גבולות "הקו הירוק" – מאבק שאין בו שום גזענות ושום דימיון להיסחפות הגרמנית-הנאצית לשנאת היהודים ולהשמדתם!

* * *

פרופ' אוריאל בכרך על חמ"ד

לאהוד שלום רב,

אני מודה לך מאוד על הכתבה שפירסמת בגיליון 627 לרגל הענקת פרס נשיא המדינה עבור ספרי: "בכוח הידע – פרקים בתולדות חיל המדע".

 בספרי ציינתי את תרומתו החשובה של אפרים קציר בהקמת חיל המדע וביצירת התשתית המדעית והביטחונית של המדינה עם הקמתה. אפרים היה מדען דגול, מרצה בחסד ובעל ותק ביטחוני. הוענקה לו דרגת סגן אלוף, אך בהיותו איש-רעים וצנוע, מעולם לא ענד את דרגות הקצונה שלו.

במדינת ישראל קיימים מיספר גופים ביטחוניים סודיים כגון המוסד, השב"כ והוועדה לאנרגיה אטומית. למרות מגבלות הצנזורה דלף מידע על ידי נציגי גופים אלה. הגוף הביטחוני היחיד אשר נשאר עלום הוא חיל המדע, אשר נוסד בתחילת שנת 1948 כמסגרת צבאית והועבר למשרד ראש הממשלה ולמשרד הביטחון בשנת 1952. אפרים קציר והאלוף יוסי בן חנן ביקשו ממני לתעד את תולדות החיל שהייתי בין מקימיו. למזלי נשארו בידי מסמכים מאותה תקופה ואף ראיינתי עמיתים אשר זיכרונם לא בגד בהם.היינו צעירים – תלמידי כימיה ופיסיקה באוניברסיטה העברית. לא ידענו דבר על כימיה צבאית, אך אהרון קציר (אחיו של אפרים) הטיל עלינו לעלות להר הצופים בראשון לפברואר 1948 וללמוד בעצמנו מהי כימיה צבאית. היינו צעירים, מלאי התלהבות ומסירות, וכפי שאמר צבי פלח ז"ל: "היינו צעירים ולא ידענו דבר. אילו היינו יודעים יותר, היינו משתכנעים כי זה לא ילך. לפעמים מוטב לדעת מעט."

למרבית עמיתינו היה רקע צבאי משירות בפלמ"ח או ב"הגנה", ולפיכך החליטה מפקדת חיל המדע, בהשראת בן גוריון, להקים יחידות מבצעיות, אשר יביאו את תוצאות המחקר מן המעבדה לשדה הקרב. דבר זה הוא מיוחד במינו ואין לו אח או רע באף אחד מצבאות העולם.

חיל המדע חולק לשלוש תת-יחידות: חמ"ד א' – כימיה, חמ"ד ב' – ביולוגיה, וחמ"ד ג' –גיאולוגיה-גרעין. לכל אחת מתת יחידות אלה היתה יחידה מבצעית.

היה לי רקע צבאי כאשר שירתי תחת פיקודו של אברשה טמיר בקרבות רמת רחל, ואכן פעלתי גם ביחידות המבצעים. איני יכול להרבות במילים ולתאר פעילויות אלה, אשר בוצעו בחלקן גם מעבר לקוים. רק אציין כי השתתפתי בכיבוש מצודת עיראק סואידן, ובמשלחת מעבר לקוים במאמצים למצוא אורניום.

אכן היתה זו תקופה מרתקת.

* * *

מי יכול להוסיף על תולדותיו של אליהו חינסקי?

שלום רב,

האם אתה יכול לעזור לי לאתר אנשים שהכירו את אליהו חינסקי-כהן ז"ל (1925-1945) או מי מבני משפחתו.

הוא מוזכר בדף הלילי שלך מספר 430.

בכבוד רב,

יעל פולת

* * *

עוד שלוש הערות על הגדנ"ע

לעורך שלום,

קיוויתי שמישהו יעמיד אותך על טעותך,וכן עשו. לכן להוציא כל ספק מליבך: אני הייתי בקורס מ"כ של הגד"נע בגבע לפני קום המדינה, ולאחר מכן מ"כפית בגדנ"ע.

בתודה,

אביבה קם

* * *

עד כמה שידוע לי השם גדנ"ע החל כבר ב-1940 בבית הספר הריאלי בחיפה, שם ד"ר בירם הקים לראשונה את הגדנ"ע.

הניה מליכסון

* * *

ערב טוב אהוד,

לפני קום המדינה היה חג"ם – חינןך גופני מורחב.

תקוה וינשטוק

* * *

עמוס רודנר: כבשים הם לפעמים

שלום,

בשיחה עם בנימין כחלילי מנען, בשנות 1958, על "האמן הקיבוץ", הוא סיפר שסיפּוּרוֹ של יגאל מוסנזון על הצייר מוכר הכבשים, נכתב על הצייר עוקשי מאיֶלת השחר.

ואגב "האמן בקיבוץ" – לסופרים בקיבוץ, בימי היִשוב, לא היה חופש ביטוי. לפי ספרה של ד"ר שולה קשת "המחתרת הנפשית", דוד מלץ מעין חרוד, נאלץ לספוג, בעת הוצאתו לאור של ספרו "מעגלות", טיפול אישי של טבנקין (מטעם מזכירות הקיבוץ המאוחד) ושל בֶּרְל (מטעם הוצאת עם-עובד). טיפול אישי שבסופו קִצץ את יצירתו בֶּרְל קצוץ היטב.

מאידך לציירים לא היה, באותם ימים, תקציב, אבל היה להם חופש יצירה מלא כי המנהיגים לא חשבו שבציור הם מבינים. 

* * *

ערב עיון על מנהיג ומנהיגות

מנהיג אמיתי נולד לעיתים רחוקות, הוא זה ש"כובש מחשבות", "נשמעים לו כמו שנסחפים על-ידי זמרתו של זמר בעל כשרון" – כך הגדיר זאב ז'בוטינסקי את מהותו של מנהיג, והדוגמה שניצבה לנגד עיניו היתה של בנימין זאב הרצל.

בימים אלה ראה אור הספר "מנהיג תהיה לנו!" מאת חתן פרס ישראל פרופ' יחזקאל דרור, ספר שהוא מורה-נבוכים למנהיג מכונן ציוני, ומכון ז'בוטינסקי יערוך ערב עיון חגיגי לרגל צאת הספר לאור. בערב ישתתפו בנוסף למחבר גם: פרופ' זאב צחור, לשעבר נשיא מכללת ספיר, היסטוריון וסופר; עו"ד אוריאל לין נשיא לשכות המסחר ולשעבר יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת; מנכ"ל המכון יוסי אחימאיר יפתח וינחה.

הארוע יתקיים ביום רביעי, כ"ד אדר ב' תשע"א, 30.3.2011, בשעה 18.30, במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

דמי כניסה 20 שקל (לחברי עמותת המכון – הכניסה ללא תשלום).

בערב יימכר הספר החדש במחיר מוזל.

* * *

הרצאה על הנושא: הפלסטינים לאן?

ההרצאה השביעית במסגרת סדרת המפגשים "העולם הערבי והמוסלמי לאן?"

במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב,

תתקיים ביום ראשון 3.4.2011 בשעה 18.00.

המזרחן ד"ר מרדכי קידר, מאוניברסיטת בר אילן, ירצה על הנושא:

הפלסטינים לאן?

משך המפגש שעה וחצי, כולל שאלות ותשובות. דמי כניסה – 50 שקל.

לפרטים נוספים על הקורס ועל ההרצאות הבאות

נא לפנות אל: סוניה, טל' 03-5287320, שלוחה 4

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים.

חלק רביעי

ועידת קמפ דיוויד נמשכת מ-5 עד 13 בספטמבר 1978 והיא משמשת מעין סדנה לדינמיקה קבוצתית, מכבש לחצים או סיר לחץ של המארח, נשיא ארה"ב, וכן סימפוזיון מתמשך, בתנאי מחנה-נופש סגור ומוגן, שהקירבה המתמדת בין משתתפיו אמורה ללכדם סוף-סוף סביב תוכנית שלום מוסכמת אחת.

 "כדי להגיע להסדר היו הצדדים חייבים לעבור משבר נפשי ואידיאולוגי, להינתק מתפיסותיהם המסורתיות ולנקוט עמדות חדשות," אומר משה.

קרטר, סאדאת ובגין מתאכסנים באגף נפרד. למשה מוקצה חדר בביתן הנקרא "אלון אדום". בחדר סמוך מתגוררים היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, היועץ המשפטי של משרד החוץ, מאיר רוזן, ומנהל לשכתו של משה, אליקים רובינשטיין. עוד משתתפים מהצד הישראלי שר הביטחון עזר וייצמן, שגריר ישראל בארה"ב שמחה דיניץ, האלוף-במילואים אברשה טמיר ממשרד הביטחון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יחיאל קדישאי, היועץ לענייני תקשורת של ראש הממשלה, דן פתיר ומזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אפרים פורן.

האתר הנשיאותי קמפ דיוויד מצוי בלב הרים, בחיק יער, הרחק מהמולת העיר ומטרדות היום-יום. יש בו בריכת שחייה, מגרש טניס, חדר ביליארד, קולנוע, מטבח משובח וטבחים פיליפינים. הנוף מרהיב – עצים עבותים, שיחים שופעי ירק, ושלכת המכסה במרבד עבה את פני האדמה. אולם משה אינו מתפעל. "נפשי נתונה למידבר, למרחבים הפרוסים עד לאופק, לעצי התמרים, ללטאות השרועות על החול ללא ניע ורוות בעיניים עצומות את חום השמש."

חברי המשלחות מקבלים מעילי-רוח כחולים, שעליהם כתובת מוזהבת: "קמפ דיוויד". כל אחד חופשי להתלבש כרצונו, אך רצוי ברישול. קרטר מסתובב בחליפת ג'ינס כחולה דהויה, סאדאת בבלייזר על חולצת גולף, בגין בסוודר פתוח על חולצה בצווארון פתוח, וואנס בסוודר רחב מידות. איש אינו עונד עניבה. משה לובש את מעיל-הרוח הכחול על מכנסי חאקי, ומותיר את חליפותיו ארוזות במזוודה. אין חובב גדול ממנו ללבוש לא-פורמאלי.

שעות העבודה אינן סדירות; לעיתים הן נמשכות עד אור הבוקר, וגם לאחר מכן נותרים היועצים המשפטיים – ברק, רוזן, ואוסאמה אל-באז המצרי – ערים, כדי לנסח את הסיכומים שהתקבלו.

לילה אחד יושב משה עם קרטר במרפסת ביתו מחצות ועד ארבע לפנות-בוקר. השניים מדברים בשקט, כדי שלא להפריע את שנתן של אשתו רוזלין ובתו איימי. לפני היפרדם נכנס הנשיא לחדר וחוזר עם חפיסת בוטנים. קרטר, שהיה קודם לכן מושל מדינת ג'ורג'יה, עסק בגידול בוטנים בחוותו והוא עדיין גאה על כך.

בשעות הפנאי האמריקנים משחקים טניס, הישראלים משחקים בביליארד או צופים בסרטי קולנוע. בגין, בנוסף לקולנוע האהוב עליו, משחק שח עם היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, זביגנייב בז'ז'ינסקי. שניהם ממוצא פולני, והם מתנצחים ביניהם במשחק ממש כמו בשעת המשא-ומתן, כל אחד רוצה לנצח.

משה אינו יכול לשחק טניס, גם לא פינג-פונג. בעין אחת אי-אפשר להבחין בכדור הבא ישר עליך. הוא עורך צעדת-בוקר על הכביש המתפתל בין העצים והשיחים של יער קמפ דייוויד, ונזכר בטיולי סוף הקיץ, שערך עם חבריו בימי נעוריו לגליל, לבקעת הירדן ולנגב, וכיצד היו מדקלמים ושרים בקצב ההליכה משיריו של שלונסקי: "אנו כולנו / ידענו כי באנו / מארץ נושבת לארץ נידחת / כי פה ישימון הוא / ולנו נכונו / רעב וקדחת."

המארחים מרגישים צורך לפרוק מעט את המתח הרב המצטבר בדיונים הקשים. ערב אחד נערך מפגן מקצועי מדהים של תרגילי-סדר בביצוע חיילי ה"מארינס", המופקדים על שמירת המחנה. בקצב אחיד הם זורקים את רוביהם מעלה, ולאחר שהרובים מתהפכים באוויר פעמיים, הם חוזרים ותופסים אותם בקול טפיחה אחת בקתותיהם. משה סבור, שמקומו של מפגן כזה הוא בקרקס. כל ימיו בצבא התייחס בשלילה לתס"ח – תרגילי סדר חמושים, למיפגנים ולמסדרים. לדעתו, המלחמה היא מיצוי מלוא כושרו האינדיווידואלי של כל חייל בתנאים הקשים ביותר – ולא פעולת רובוטים, המזיזים את ידיהם ורגליהם בלחיצת כפתור. הוא חש עלבון כאשר משתמשים בחיילים קרביים כבמריונטות, כ"חיילי שוקולד" באופרטה.

סמוך לקמפ דיוויד נמצא שדה הקרב המפורסם של גטיסברג, שבו הובס צבא הדרום בפיקודו של גנרל לי, והוכרע גורל מלחמת האזרחים בארצות-הברית. קרטר, בן הדרום, משמש מדריך בסיור לחברי המשלחות, ואפשר לשמוע בדבריו אהדה לצבאו המובס של גנרל לי, שלא איבד את גאוותו.

היחסים בין הישראלים למצרים אינם חורגים מתחום הקשרים הרשמיים. "מכלל זה יצא עזר, שהיה חביב ליבו של סאדאת. הם הירבו להיפגש. התועלת הממשית משיחותיהם היתה שלפחות היה סדק בקיר שחצץ בין המשלחות."

בין משה לסאדאת שוררים יחסים קורקטיים, מעשיים, אך לא חמים במיוחד. בעיני סאדאת, מלחמת "עשרה ברמאדן", יום הכיפורים, החזירה למצרים את כבודה הצבאי. אולי לכן הוא מרגיש שלא בנוח בנוכחות "גנרל דיין", המצביא הישראלי בעל הרטייה השחורה על עינו, המוכר בכל העולם לא פחות ממנו, ואשר כרמטכ"ל וכשר ביטחון הכריע את הצבא המצרי בשלוש מלחמות, גם אם שילם מחיר כבד על זלזולו בערבים במלחמה השלישית.

סאדאת טועה בקרירותו כלפי משה. דווקא משה הוא שמנהל ויכוחים קשים לא רק כלפי חוץ אלא גם עם בגין, במטרה "לרכך" אותו ולשכנעו להסכים לוויתורים נוספים, שבלעדיהם לא ייכון השלום עם מצרים. במידה מסוימת שני הגיסים-לשעבר, עזר ומשה, אף שאינם נמנים על "שלושת הגדולים", הם שדוחפים את סאדאת ובגין להגיע להסכם, שיש בו ויתורים רבים משני הצדדים.

סאדאת ובגין רחוקים מאוד בתרבותם ובמנטליות שלהם זה מזה, ובאותה מידה רחוקים שניהם מקרטר, ממש שלושה עולמות נפרדים. אך לא קשה להבחין שקרטר מחבב יותר את סאדאת. הופעתו ודרך דיבורו של הנשיא המצרי יש בהם תערובת מפתיעה של אינטליגנציה וחוש לתקשורת מערביים, הדרת מלכות פרעונית, וחוכמת בן-כפר מצרי, שבילדותו הלך יחף על גדות התעלות של הנילוס.

היחסים בין קרטר לבגין אינם חמים במיוחד. הנטייה של בגין להאריך בדיבור בטון של דקלום, להשתמש במליצות של משכיל מזרח-אירופי ולהימנע מספונטניות – מייגעת את קרטר ומקשה עליו להאזין לו.

קרטר מעריך מאוד את היועץ המשפטי אהרן ברק. משה: "כל אימת שהגענו למבוי סתום הציע קרטר שברק, יחידי או בלוויית אחרים, ייכנס אליו. ברק לא התקשה להקפיד על עמדתנו ובו-בזמן לחפש ניסוחים שיהיו מקובלים גם על הצד השני."

אליקים רובינשטיין רואה את הימים ההם כך: "עזר משרה את האווירה, משה עושה את העבודה הקשה במשא-ומתן, אבל בגין הוא המחליט, והוא היחיד שמסוגל להעביר את ההחלטות בכנסת. לפחות שתיים מן ההחלטות הן נועזות ביותר: הורדת היישובים בסיני, ומתכונת האוטונומיה, שקשה מאוד לאותו חלק של הציבור, שבגין מייצג אותו אידיאולוגית. בעצם אין בקמפ דייוויד איש, חוץ מרעייתו וממזכירו קדישאי, שמזדהה עם בגין מבחינה אידיאולוגית."

*

תוצאת הדיונים הממושכים, אשר עד לרגע האחרון דומה היה שיסתיימו ללא סיכום משותף, היא "הסכם מסגרת", שעליו חותמים סאדאת ובגין, וקרטר כעד, במוצאי יום ראשון, 17 בספטמבר 1978, באולם המזרחי של הבית הלבן. הוויתור הגדול והממשי שעושה ישראל הוא נכונותה לנסיגה מוחלטת מסיני והכרה בריבונות המצרית על כל סיני. הנסיגה עתידה להיעשות בשלבים. בינואר 1980 יקבלו המצרים את מרבית סיני עד קו אל-עריש-ראס-מוחמד, ובאפריל 1982 תחזור ישראל לגבול הבין-לאומי של מאי 1967, וכל סיני יחזור לידי המצרים.

הוויתור הגדול והממשי שעושה מצרים הוא נכונותה לחתום עם ישראל על הסכם שלום מלא, תוך הסכמה לפירוז רוב-רובו של סיני ולפיקוח כוחות האו"ם על הפירוז. השתתפותן של מדינות ערב האחרות בתהליך השלום, וכינון אוטונומיה בגדה המערבית וברצועת עזה בתוך חמש שנים, בכפיפות לפריסה-מחדש של כוחות צה"ל בשתיהן – כל אלה הם אמנם חלק בלתי-נפרד מההסכם, כדרישת המצרים, אבל חלק עתידי. למעשה, ההסכם הוא הסכם שלום נפרד בין מצרים לישראל, שבו עושה מצרים ככל יכולתה לעזור לפלסטינים, אבל לא עולה על דעתה לעכב לשם כך את החזרתו של חצי-האי סיני לריבונותה.

לאחר החתימה נאספים ישראלים ויהודים מקומיים להרים כוסית עם בגין במלון "הילטון". משה מצטרף לדקות אחדות ועולה לחדרו.

 "הערב היה אחת השעות הגדולות בחיי. דרך ארוכה עשיתי מעת המשא-ומתן לשלום עם המלך עבדאללה, מערכת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים ועד להסכם קמפ דיוויד. תקופה קשה במיוחד עברתי בין מלחמת יום הכיפורים לבין ההסכם. שמחתי שזכיתי להיות אחד ממעצביו. למרות העייפות והשעה המאוחרת לא יכולתי להירדם. התגעגעתי הביתה. לו הייתי בארץ הייתי חוגג את המאורע כרוחי. אוכל במטבח עם רחל ואחר-כך קורא באוזניה משירי אלתרמן. מחר אחזור לישראל ואדווח לממשלה. בגין יתעכב בארה"ב עוד ימים אחדים. כאשר ישוב ראש הממשלה ארצה, ייערך בכנסת דיון על ההסכם. בוודאי יבקרונו קשות. המערך ישלח בנו חיציו על 'הדרך השלומיאלית' שבה ניהלנו את המשא-ומתן. לבסוף יצטרכו נציגי העם להחליט, אם הם מאשרים או דוחים. יחליטו כאשר יחליטו, אלוהים יודע כי בקמפ דייוויד לחמנו, כמיטב יכולתנו, את מלחמת היהודים."

במהלך הוועידה מטפל זלמן שובל, מבניין השגרירות הישראלית בוואשינגטון, בהסברה השוטפת, תוך תיאום עם אליקים רובינשטיין הנמצא בקמפ דיוויד, ובהכנה להסברת עמדתה של ישראל, אם תיכשל הוועידה. במטוס הממריא ארצה עם מרבית המשלחת הישראלית הוא פוגש את עזר וייצמן, שאומר לו: "תשמח לשמוע שסיכמתי עם בגין, שמשה יהיה הממונה על המשא-ומתן לכינון האוטונומיה."

לתחושת הביטחון של דיין בעתיד ההסכם נוספת אפוא הבטחת בגין, שמועברת לו באמצעות עזר וייצמן, שהוא, משה, יופקד מטעם הממשלה על המשא-ומתן לכינון האוטונומיה. בתוך זמן לא רב עתיד להתברר למשה שלבגין כוונות אחרות.

*

הדיון על הסכם קמפ דיוויד מתקיים בישיבה מיוחדת של הכנסת ב-25 בספטמבר 1978. ההפרעות הקשות ביותר לנאומו של בגין באות מצד חברת תנועתו גאולה כהן, הקוראת לו להתפטר, ולבסוף מוצאת מן האולם. בעקבות חתימת הסכם השלום היא עתידה לפרוש מהליכוד עם חבריה, משה שמיר ויובל נאמן, ולהקים את תנועת "התחייה", שהיא ימנית יותר. כישלונה של התנועה הזאת לעבור את אחוז החסימה בבחירות של 1992 מחזיר לשלטון את מפלגת העבודה, בראשות יצחק רבין.

ראש האופוזיציה, שמעון פרס, מבקר קשות את ההסכם: הוא גרוע ממה שהוצע לנו בעבר, וכולל ויתור על חבל ימית ועל שדות התעופה שבנינו בסיני. חרף כל אלה, האופוזיציה תומכת בהסכם השלום ומברכת את ראש הממשלה והממשלה "על ההחלטה הקשה והנוראה, אבל החיונית, שקיבלו – ללכת לעבר השלום במחיר שנראה כבלתי-אפשרי לממשלה הזו."

ההחלטה מתקבלת ברוב של 84 תומכים, 19 מתנגדים ו-17 נמנעים. רוב המתנגדים והנמנעים הם מקרב הליכוד והמפד"ל, מפלגות הקואליציה. אילו התנגד המערך, ספק אם היה ההסכם זוכה ברוב הדרוש. אכן, אילו הביאה ממשלת המערך (העבודה) הסכם שכזה לכנסת, סביר להניח שבגין היה מדבר כגאולה כהן, הליכוד היה מצביע נגד ההסכם, ורואה בו בגידה לאומית.

משה עתיד לומר: "לא היתה הצעה אחת שהצעתי לכנסת, כשר החוץ, שהמערך הצביע נגדה." ואכן נאומו, הסוגר את הדיון בכנסת, נשמע ללא הפרעות. "בקמפ דייוויד לא היה עלינו לחץ של ארצות-הברית, אבל נמצאנו באותו לחץ שכולנו נמצאים בו עכשיו, הלחץ על עצמנו – בין החלום, שהוא הרצון להגיע למשא-ומתן של שלום עם מצרים, לבין המחיר שצריך לשלם בעבור הגשמתו של החלום. בין כינון שלום מלא עם יחסים נורמליים – לבין התביעה לנסיגה מלאה מסיני, נסיגה של הצבא ושל האזרחים. מעולם לא היתה לנו הצעה כזו לנורמליזאציה של היחסים, כמו בהסכם המסגרת שהושג בקמפ דיוויד.

 "ב-1967, כאשר לוי אשכול זיכרונו לברכה היה ראש הממשלה, כאשר היתה ממשלת ליכוד לאומי, כאשר הגענו עד הסואץ, כאשר הגענו לירדן, כאשר לקחנו את רמת הגולן – האם לא הצענו לעשות שלום, תוך החזרת סיני, עם הסדר ביטחון לחופש השיט? האם לא היינו מוכנים להחזיר את רמת הגולן, עם הסדרים נאותים להבטחת מקורות הירדן? לא הצענו זאת אז?

 "אינני מבקר ואינני מתחרט על כך, שכאשר קיבלנו תשובה שלילית מנשיא מצרים ומנשיא סוריה החלטנו שלא לשבת בחיבוק-ידיים ולחכות עד אשר יתרצו, אלא להעלות יישובים לפי תוכניות שונות בכל הגזרות – ברמת הגולן, בסיני, ביהודה ובשומרון. ישיבה בחיבוק-ידיים בוודאי לא היתה הדרך להתקדם לקראת השלום. אולם אמרנו: לא היישובים יקבעו את קו הגבול אם נגיע להסדר שלום – אלא קו הגבול יקבע את היישובים.

 "עסקנו עם עצמנו, לפי מיטב הכרתנו, לפי מיטב השיקולים הצבאיים והלאומיים. לא רצינו להתפשט בלי סוף. היו חילוקי-דיעות, בעד תוכנית אלון ונגד תוכנית אלון. היו חילוקי דיעות עד היכן צריך ליישב בסיני. אולם היה במצב הזה חיסרון אחד – דנו רק עם עצמנו. אמנם תוך ניסיון לשקול למה מכל זה הערבים יסכימו בעתיד, אבל בכל זאת דנו רק עם עצמנו. עכשיו, בקמפ דיוויד, היה חיסרון ויתרון כאחד – החיסרון היה שמה שראינו במציאות לא תאם את החלום שחלמנו, היתרון היה שמה שראינו בקמפ דיוויד לא היה חלום כי אם מציאות, הצעה מעשית.

 "מה השתנה מאז התקופה שאמרתי כי מוטב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום ללא שארם א-שייח'? כאשר אמרתי זאת, בתקופת נאצר, חשבתי כך, בדיוק כפי שאמרתי, חשבתי שזה עדיף. מאז עברו שמונה שנים, והיום יש מצב אחר, ומשטר אחר במצרים, וכאשר אני צופה ושואל מה יהיה הלאה אני אומר עכשיו: עדיף שלום בלי שארם א-שייח' מאשר שארם א-שייח' בלי שלום!"

ד"ר אשר ססר, ראש מרכז דיין: "אומץ הלב הציבורי להישיר מבט אל המציאות המשתנה, להפיק את הלקח המדיני הנדרש, תוך בחינה מחודשת של מה שהפך בעינינו לאמיתות היסטוריות, ולהנהיג את הציבור להסכמה לאומית חדשה; במילה אחת, אמנות האפשרי – זהו משה דיין."

יעל: "המוניטין של אבי, כ'אדם היחיד היכול לדבר עם הערבים' – לא הסתמך על אופיו הנוח ונועם הליכותיו ולא על הדימוי הערמומי והמפחיד-כמעט של גיבור-מלחמה. הערבית שלו היתה בסיסית ביותר, כל משא-ומתן רציני התנהל באנגלית או באמצעות מתורגמן אמין. הערבים לא חשו בנוח בחברתו, לא היו חיבוקים ונשיקות, ואף-על-פי-כן תמיד הצליח ליצור דיאלוג. היו בו סמכותיות ואמינות. הערבים סמכו על המילה שלו, והוא – על שלהם. מעולם לא נאלץ להעמיד פנים או לשחק. הוא באמת רכש כבוד וחיבה לערבים. לא היה בו שמץ של שנאה אלא חיפוש כן של אפשרות לחיות בצוותא. היה לו יחס חמים ומיוחד לאיכר הערבי ולבדווי הנודד, והוא כיבד את מסורתם. בנוקשותו ובעקשנותו בניהול משא-ומתן היתה תמיד נימה של סולידריות עמוקה. הוא ידע מתי לגלות גמישות, כיוון שהבין היכן גבול היכולת שלהם להתפשר. המאמץ שלו היה מכוון למציאת נוסחה, שיכולה להיות קבילה לשני הצדדים."

*

עדיין נותרו קשיים רבים ושעות ממושכות של דיונים מתישים בארה"ב, במצרים ובישראל. קרטר בא לירושלים ב-10 במרס 1979, לשלושה ימים, לאחר ביקורו בקהיר. הוא נואם בכנסת תוך הפרעות רבות. גאולה כהן נסחבת החוצה בידי שתי כתבניות לאחר שהיא משסעת בקריאות ביניים קולניות את נאומו של הנשיא האמריקני.

קרטר אמור לחזור לקהיר עם נוסח מתוקן של הסכם השלום. בעת הדיונים על הנוסח שהביא עימו מקהיר נוצרת שוב אווירה של משבר. קרטר קצר-הרוח מאיים לצאת ביום המחרת בידיים ריקות, בגלל עקשנותה של ישראל. אחד הנושאים השנויים במחלוקת הוא התחייבות מצרית למכור לישראל נפט במשך שנים רבות. בלילה מסתגר משה לשעות אחדות עם מזכיר-המדינה האמריקני ואנס, ונמצא הפתרון: ישראל תקנה נפט במצרים על בסיס מסחרי, במסגרת יחסים כלכליים בתנאי שלום מלא, ואילו ארה"ב, בנפרד מהסכם השלום, תהיה ערבה להשלמת תצרוכת הנפט המלאה של ישראל למשך חמש-עשרה השנים הבאות, אם לא תוכל ישראל להשיג נפט ממקורות אחרים. גם הפעם משה הוא שמוצא פתרון מעשי למה שנראה בעייה עקרונית.

למחרת, 14 במרס, מטלפן קרטר לבגין מנמל-התעופה בקהיר ומודיע לו שסאדאת אישר את התיקונים שהציעה ישראל.

כך הוליד סוף-סוף הסכם המסגרת את הסכם השלום, שגם הוא נחתם בוואשינגטון בידי סאדאת ובגין, וקרטר כעד, ב-22 במרס 1979, בשעה שתיים אחר-הצהריים, על מדשאת הבית הלבן, בטקס שמשודר בו-זמנית לכל רחבי העולם.

גם הפעם לא נשאר משה לחגוג עד תום סעודת-הערב המפוארת באוהל ענק, שהוקם על מדשאת הבית הלבן. את הארוחה עורכים קרטר ורעייתו לכבוד סאדאת, בגין ורעיותיהם, ועוד איזה אלף ושש מאות מוזמנים. משה חש עייפות רבה. הרעש מפריע לו, והוא מרגיש שאינו מצליח לקלוט מילה. עינו דומעת. לאחרונה היא נחלשת והולכת. בקריאה עליו להיעזר בזכוכית מגדלת. לאחר קריאת עמוד אחד הוא נתקף כאב ראש וחייב לעצום את העין ולנוח מעט. חם מאוד באוהל המוזמנים של הנשיא, ואין למשה די אוויר לנשימה. הוא מבקש סליחה משר החוץ האמריקני, מזכיר המדינה סיירוס ואנס ומרעייתו גיי, שעימם הוא יושב לשולחן, ושב לחדרו במלון בראש כבד וכואב.

חודשיים אחר-כך, ב-20 במאי, יחגוג את יום-הולדתו השישים וארבע. זה יותר משנה הוא חש שבריאותו נחלשת. כל מאמץ גופני ניכר מכביד עליו וגורם לו קשיי נשימה ועייפות רבה, ולעיתים כבדה מאוד. כאשר הוא עולה ברגל קומות אחדות, ליבו פועם בחוזקה.

יעל: "קשה לתאר מה עבר עליו מבחינה גופנית. דווקא בשישה-עשר החודשים העמוסים של המשא-ומתן האינטנסיבי לשלום, הידרדרה בריאותו. היה לו ברור כי שנותיו ספורות, ונראה לו כי בדו-קרב שניהל כל חייו עם המוות, יובס מהר מן הצפוי. כמו במלחמות האחרות, חש בקוצר הזמן, והיו דברים שהרגיש שעליו להספיק ולסיים בכל מחיר, בטרם הפסקת-האש."

בתוך שבועות אחדים עתיד להתברר למשה שהוא חולה בסרטן.

המשך יבוא

* * *

נעמן בלקינד: גיבור היום הוא דדו ולא דיין

בחלק הראשון של הסטנוגרמה [גיליונות 622-623, צרופת "טופּ סֵקְרֵט משה דיין" מיום 7.10.73, שעה 14.30], דיין מתאר את המצב בתעלה כמצב קשה ביותר ומציע לסגת ולייצב קו על המיתלה עם מחיר כבד, ועם חוסר ודאות שקו זה יחזיק מעמד וימנע נסיגה נוספת אשר משמעותה לחימה על ובארץ ישראל עם שתי אוגדות בלבד

אחר הצהריים מגיע דדו ואומר שההצעה של דיין היא Wishful thinking והוא מציע לתקוף ולחצות את התעלה. הצעה שאכן בוצעה והביאה לניצחון מדהים (כיתור הארמיה השלישית וכו' וכו')

נראה לי שגיבור היום הוא דדו ולא דיין, שהתבטא במקום אחר על חורבן בית שלישי.

כל זה מעבר לוויכוח אם ועדת אגרנט צדקה כאשר הטילה את מרבית האשם על דדו ולא על דיין שתיפקד לא רק כדרג המדיני אלא כ"רמטכ"ל על" כפי שרואים גם בסטנוגרמה.

אהוד: אנא קרא בפרקי "אומץ" את ההסבר האמיתי לאזהרתו של דיין על "חורבן בית שלישי".

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981) נפרסם בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

הפרסום יחל לאחר סיום פרקי "אומץ", סיפורו של משה דיין

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברכות חמות ליורם קניוק שספרו "תש"ח" זכה בפרס היוקרתי של מפעל הפיס על שם פנחס ספיר (פינייה קוזלובסקי), ואשר גם צוטט בראיון למיה סלע ["הארץ", 25.3.11] כמי שאומר: "כל החוקים שעברו בזמן האחרון [בכנסת בירושלים] הם חוקים שהיו פעם חוקים נאציים נגד העם היהודי."

* הברברן יוסי שריד אינו משתחרר מהתגובה הדמגוגית הפבלובית שלו לגבי כל מעשה רצח ונבלה שעושים הפלסטינים בנו, וכרגיל מצדיק את מעשיהם גם הפעם ומטיל את האשמה עלינו:

"בנימין נתניהו התהלל שנתיים כמפתח, בימיו שקטה הארץ; על כך היתה גאוותו. אך עד כה הוא נהנה יותר ממחדליו ופחות ממעשיו. מציאות החיים והמוות היתה ונשארה ארעית ושבירה, ולא הפכה למציאות בת-קיימא שלאחר תמורה; נתניהו לא נקף אצבע לחולל אותה. הוא היה עסוק מדי בארגון הנסיעה הבאה של שרה לחו"ל ובדרכי מימונה. --- והנה, הפיגוע אתמול חוזר למקומו, בדיוק לאותו הקיוסק. גם כאשר אין משחררים מחבלים בעבור גלעד שליט, בכל זאת אין מחסור במועמדים מועדים, המוכנים לשחוט באיתמר ולפוצץ בירושלים. כשהפוליטיקאים דורכים במקום, זאת שעתם של המחבלים להתקדם; כשהמדינאות שותקת, הטרור מקבל את רשות הדיבור." ["הארץ", 24.3].

* חבר שלנו שיודע כתוב אבל סובל מקשיי פרנסה החליט לקבל את עצת אשתו ולכתוב ספר שבו ישתין על המדינה – וכך יזכה להצלחה, תחילה מצד מעצבי דעת הקהל הספרותית בארץ, ומאוחר יותר בהוצאות ספרים בחו"ל. בינתיים הוא מחפש סוכן ספרותי בעל קשרים, שיוכל לפנות עם הסינאופסיס של ספרו להוצאות ספרים בארץ ובחו"ל ולקבל עבורו מקדמה נכבדה שתאפשר לו להתמסר ללא דאגות פרנסה לכתיבת הספר שבו ישתין על המדינה ואם יש צורך גם יחרבן עליה. האיכות של ספרו אולי לא תהיה מי-יודע-מה, אבל ההשתנה תחפה על כל מגרעת ספרותית ותכניס אותו לקליקה של גדולי המשתינים על ישראל בספרות העברית.

* תחקיר ערוץ 10 מאשים את נתניהו כי אנשי עסקים וגופים פרטיים מימנו לו טיסות של משפחתו. ככה זה התחיל גם עם האשמת אולמרט בפרשת ראשונטורס וטלנסקי, זאת אחרי שהסעיף הראשון שעימו החל מבקר המדינה את ציד המכשפות נגד אולמרט, בפרשת בנק לאומי – נפל.

שלדון אדלסון, מיליארדר ההימורים היהודי-אמריקאי, בעזרת חינמונו "ישראל היום", תרם אז בפעילותו להדחת אולמרט ולהמלכת נתניהו. מעניין אם עמדת החינמון בפרשת נתניהו תהיה דומה לזו שהיתה לו בפרשת אולמרט, היינו – "אנחנו לא תומכים בשחיתות!" – כך אמרו לנו כאשר סירבו להדפיס רשימה שלנו, שהשתמעה ממנו תמיכה באולמרט, ולכן חדלנו לכתוב עבורם את הטור שלנו!

* במקומות רבים בישראל יושבות חבורות של אנשים משכילים, לא עניים, לא מטורפים, וכאילו האזור כולו אינו גועש סביבנו ומי יודע מה יילד יום, וכאילו האיום הגרעיני מאיראן כבר לא קיים! – הם מחרפים ומגדפים את מנהיגי ישראל, את אלה האחראים על ביטחוננו, כאילו מדובר בחבר אנשים מושחתים שהם-הם מקור כל הרע! – לצ'מברלינים הביקורתיים האלה יש הנאה משונה, אינסופית, לראות אותנו אשמים בכל מה שקורה. ואם אנחנו מנסים להחזיר אותם לשפיות, אזיי אנחנו "ימניים" ו"פשיסטים"! – ככה זה, כשלא ההסתכלות אלא הסִכלות מושלת בכיפה, ומוכי שגעון העליונות הישראלי עדיין סבורים שהערבים לא אוהבים אותנו רק מפני שאנחנו "רעים", ואולם אם כל מעשינו היו "טובים" – הכול היה בסדר, ולא היה צריך אפילו את מלחמת 48' – כי הכול היה ניתן לנו על מגש של כסף!

* אנחנו סבורים שאם שופטי פרס ספיר היוקרתי של מפעל הפיס היו רוצים לתיתו לרומאן אוטוביוגראפי מעולה, כואב ואמיתי – על מלחמת השחרור, ספר שכולו אמת מבחינה היסטורית, למעט הסוואת שמות אחדים – הם היו צריכים לתת אותו לספרו של ישראל זמיר "לכבות את השמש", רומאן דוקומנטארי אכזר וקשה המתרחש בתש"ח, 1948! – רומאן שכמובן לא היה מעודו מועמד לפרס ספיר כי מחברו ידע ודאי מראש שבמצב הנוכחי אין לו סיכוי.

גילוי נאות – ישראל זמיר, בן 80, הוא ידיד שלנו וגם ערכנו את ספרו. ישראל הנלבב הוא חבר קיבוץ בית אלפא ובנו-יחידו של יצחק בשביס-זינגר.

ואתם, הקוראים אותנו בדורות הבאים – זיכרו את דברינו כאן.

* כל אחת ממדינות האיסלאם העשירות מארגנת עכשיו משלוחים מוטסים של מאות רופאים ואנשי צוות רפואי מומחים מבני עמם, ומאות טונות של תרופות וציוד חירום מתוצרתן – לאזורים בצפון יפן שנפגעו ברעידת האדמה, בצונאמי ובקרינה הרדיואקטיבית. ואילו ישראל המיליטריסטית, בהנהגת שני העבריינים נתניהו וברק, ותחת שלטון הדיקטטורה המשפטית והתקשורתית – אינה שולחת דבר אלא מתרכזת בהכנת נשק להשמדה המונית של מדינות מוסלמיות פילנטרופיות אלה. לא פלא אפוא שבפורומים בינלאומיים יפן תומכת בערבים ולא בישראל.

* אנחנו משתתפים בצערם של אנשי העסקים הטורקיים שהשקיעו לאחרונה בבת-בריתם סוריה יותר ממיליארד דולר ועכשיו עומדים לאבד את השקעותיהם. בפתרון בעיית חבל אלכסנדרטה ובהשמדת מדינת ישראל – תנוחמו.

 * האנס הסידרתי ממוצא מזרחי וממנהיגי הליכוד-לשעבר, משה קצב – מקבל 7 שנת מאסר וקיתונות של שופכין בתקשורת. האם 7 שנות מאסר תיגזרנה גם על המרגלת היפה, האשכנזייה, השמאלנית, החצופה, ענת קם, הזוכה לשפע של פרסום אוהד והבנה בתקשורת? מדוע אירגוני הנשים, למשל, לא מגנים את מעשה הבגידה שלה, המטיל כתם על הנשים בישראל?

* ברגע האחרון: המלך עבדאללה השני ובני-משפחתנו ביקשו מקלט מדיני בירושלים. הנשיא מובאראכ ובני משפחתו ביקשו מקלט מדיני באילת. הנשיא אסאד ובני משפחתו ביקשו מקלט מדיני ברמת הגולן.

התקשורת הישראלית ודאי תתנגד למתן מקלט מדיני להם בטענה שדי לנו בשני העבריינים נתניהו וברק השולטים בנו כיום, מה עוד שמהלכות שמועות כי שני עבריינים אלה, עם בני משפחותיהם, יבקשו בקרוב מקלט מדיני ברבת-עמון, בקהיר או בדמשק.

* כל כך שמחנו לשמוע כי בשבת האחרונה הפגינו כרבע מיליון איש בלונדון, חלקם גם השתולל בפראות במרכז מסחרי, זאת ראינו בטלוויזיה, והפעם – נגד קיצוצי תקציב שעושה ממשלתם-שלהם – ולא נגד ישראל, ולא נגד "החומה" בכיכר טרפלגר, ולא בתמיכה בפלסטין! אבל מה תעשו עם אלפי השלטים המזוהמים והמזהמים המוכנים אצלכם לכל הפגנה נגד ישראל? לא חבל?

* בתא טלפון בתל אביב יתקיים כנס היסוד של כל אלה שמחרפים ומגדפים את הנהגת המדינה אבל הם-עצמם מעולם לא העלימו תקבולים, לא רימו את מס הכנסה ולא את נשותיהם.

* אזהרת פסח: ברשתות השיווק הגדולות נהוג לסגור בגיליונות-נייר לבנים גדולים את המדפים שיש עליהם מזון שאינו כשר לפסח, כך בערב החג וכך בימי חול המועד. אך מי ששלח יד אל מאחורי הנייר והוציא מוצר לא "כשר לפסח" כלשהו, היה יכול לקנותו.

לא עוד! – התמנון הרבני השתלט על המחשבים של רשתות השיווק, זאת ודאי באיומים של ביטול ההכשרים, ומעתה אין הקופאיות יכולות להקליד ולבקש תשלום על רשימה ארוכה של מוצרים, רשימה שאותה השתילו כנראה לקופותיהן הממוחשבות – המרגלים והמלשינים של הרבנויות למיניהן, אלה שכמובן מקבלים שכר נאה על השגחתם!

* האם הסניגור עו"ד אביגדור פלדמן הוזה או משקר? "אף לא אחת מהמתלוננות במשטרה [נגד קצב] דיברה על אונס!" ["דה מארקר", "הארץ", 27.3]. הן כנראה לא ידעו שנאנסו עד שהסבירו להן מה זה אונס, ושזה לא מה שהן חשבו קודם שזה אונס!

* אזהרת פסח: כל מי שיש לו בן או בת או קרוב-משפחה אחר בצה"ל, ובייחוד אם הם משרתים במקומות מרוחקים ובגבול, ומגינים עלינו גם בימי חול המועד שבהם עליהם להסתפק בדיאטה של מצות ומזון "כשר לפסח" – אל תשלחו להם בדואר חבילות עם מזון או כל חבילות שהן כי הן תינתנה להם רק לאחר חג שני של פסח – וזאת כדי שלא יזהמו באי-כשרותן את המחנות, הבסיסים והמוצבים של צה"ל! שירעבו החיילים! שייחנקו במצות! אבל לאברכים לא יאונה כל רע!

* מי שרוצה לדעת מה יקרה למפלגת העבודה כאשר בצמרתה ח"כ שלי יחימוביץ, שהיא כידוע אחת מוותיקות מפא"י, מאושיות תנועת העבודה ובעלת ניסיון ביטחוני עשיר – שיסתכל כיצד הצטמקה מר"צ!

* המבקשים חומר נוסף על ספרו של יורם קניוק, "תש"ח", יכולים לקרוא במאמרו המעניין של מבקר הספרות יוסף אורן: "אכן 'ספר הפוך מספר ראוי' על 'תש"ח' של יורם קניוק", שהתפרסם אצלנו בגיליון 553 מיום 17.6.10.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,036 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל