גיליון מס' 647

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו באייר תשע"א, 30 במאי 2011

הגיליון הבא יופיע רק ביום חמישי מאוחר בלילה או במהלך יום שישי

עם צרופת עיתון "חזית העם" מיום 2.6.1933 לרשימתו של יוסי אחימאיר בגיליון 646

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אורי הייטנר: 1. ההמנון השני. 2. דינמיקה של כרסום. // נעמן כהן: סדר נשים. 1. סמל השחרור של האביב הערבי בכיכר תחריר – אונס "יהודייה". 2. גולדה לא הזדעזעה. 3. אישה ערבייה פסולה גם היא. 4. עונש מוות ל"נואפת" יהודייה-ישראלית באיראן. // יוסי גמזו: לֹא נִקִּיתָ אֶת הַדָּם, נִיקִיטָה... // אהרון חבר: הורה ודבּקה. // עמי עתיר: להבחין בין מוץ לתבן? // עמירם רביב. תגובה. // יוסף דוריאל: 1. אסטרטגיה לאומית של טמטום עצמי לדעת. 2. מדוע הורה בן-גוריון להשמיד את "אלטלנה"? // י"ז: מסלפים את המציאות ומשקרים בריש גלי. // מתי דוד: נסיגה לקווי 67' סכנה, לעולם לא עוד כניעה לאשלייה. // אהוד בן עזר: לזיכרו של אורי ליפשיץ.  // משה גרנות: דגש על "היינו", על ספרה של יעל נאמן – "היינו העתיד". // יהודה גור-אריה: התראה לפני מעצר. // יהודה בן צור: 70,000 ולא 700,00! // רון וייס: נאום נתניהו בקונגרס non starter. // מרדכי קידר: באוזניים ערביות [ציטוט]. // ד"ר אברהם וולפנזון: דברים בשבחו של אחימאיר.  // יהודה דרורי: "מעז(ה) יצא מתוק..." // רותי איזיקוביץ: יש גם אנשים שהעובדות עושות להם משהו. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שני: 7. חיבתה לחתולים, שנאתה לבובות, ליל הזמירים, וטראכומה. // הידעתם כי "ריח קימוש חריף מזדקר" זה אבר של גבר אצל אסתר ראב? – בעקבות דבריו של רן יגיל. // גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. המשך. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר, רשימת הספרים לשבוע הספר.

* * *

אורי הייטנר

1. ההמנון השני

חודשים אחדים לאחר פטירתה של נעמי שמר, יצא עיתון "הארץ" בכותרת סנסציונית, המבשרת על כך שנעמי שמר, במכתב לגיל אלדמע, מודה בכך ש"גנבה" את מנגינת "ירושלים של זהב" משיר עם באסקי.

נעמי שמר החמירה מאוד עם עצמה בסוגיית ה"פלגיאט" כביכול. לא היתה כאן כל גניבה ספרותית, אלא השפעה לגיטימית של לחן שנתן לה השראה בהלחנת השיר. לכן, אין לראות בסוגייה הזאת יותר מאשר קוריוז. מה שיותר משמעותי בפרשה, הוא השאלה מה הניע את "הארץ" לצאת בכותרת הסנסציונית הזו?

"הארץ" הוא עיתון סולידי שאינו נוטה לסנסציות. בדרך כלל הוא מעדיף להכתיר את גיליונותיו בסוגיות האקטואליה שבלב סדר היום הלאומי, ולא בסקופים מסוג זה. מה גרם לעורכי העיתון לנהוג כך?

מסריו של השיר מנוגדים לקו של עיתון "הארץ", ומן הסתם ראו עורכי העיתון הזדמנות לקעקע את מעמדו. הם לא היו נוהגים כך אלמלא מעמדו של השיר, שהיה כמעט להמנון שני של המדינה.

בשנת היובל, ערך "קול ישראל" משאל בקרב המוני מאזיניו, לבחירת השיר הישראלי האהוב ביותר בכל הזמנים. באופן בלתי מפתיע, "ירושלים של זהב" נבחר ברוב עצום. בשנת השישים נערכו מספר מצעדים נוספים, ובכולם היה השיר במקום הראשון או בין הראשונים. זאת, חרף העובדה שרבים מן המאזינים טרם נולדו כאשר נכתב השיר, 41 שנים קודם לכן.

אך "ירושלים של זהב" הוא הרבה יותר משיר אהוב. מעמדו הוא כמעט כשל המנון. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים היו קריאות רבות להחליף את "התקווה" ב"ירושלים של זהב" כהמנון הלאומי של ישראל. מעניין, שמי שהעלה זאת באופן רשמי בכנסת, היה דווקא אורי אבנרי. אבנרי שלל לאורך שנים את "התקוה", שהנו יותר מדי יהודי ופחות מדי ישראלי לטעמו. ייתכן שמבחינתו היתה זו הזדמנות חד פעמית להביא להחלפת "התקווה". אולם יש לזכור שעיקר הביקורת על "ירושלים של זהב", בשנים שלאחר מכן, התמקדה דווקא בטענת ה"גזענות היהודית" שבו. העובדה שדווקא אבנרי העלה את ההצעה, מעידה על מעמדו של השיר ועל הקונסנזוס סביבו, בימי מלחמת ששת הימים ואחריה.

איכה יבשו בורות המים

בה' באייר תשכ"ז 15.5.67, ביום העצמאות ה-19 של ישראל, הכניס נאצר, נשיא מצרים, כוחות צבא לסיני, והפר בכך את הסכמי הפרוז. בכך החלה תקופת ההמתנה – ההידרדרות הביטחונית בת שלושת השבועות, עד פרוץ מלחמת ששת הימים. במוצאי יום העצמאות נערך פסטיבל הזמר והפזמון, שהיה באותן שנים אחד המוקדים המרכזיים של החג.

כבכל שנה, שודר הפסטיבל בשידור חי ברדיו, וזכה להאזנת שיא. את ההצגה גנב שיר שלא לקח חלק בתחרות. טדי קולק, ראש העיר הטרי של ירושלים, פנה באמצעות גיל אלדמע, ממפיקי הפסטיבל, לנעמי שמר, וביקש ממנה לכתוב שיר על ירושלים. בזמן ספירת הקולות של שירי התחרות, עלתה על הבמה זמרת צעירה מאוד ובלתי מוכרת, שולי נתן, והרטיטה את לבבות הנוכחים באולם והמאזינים בבית, כאשר שרה בקול פעמונים את "ירושלים של זהב".

23 ימים מאוחר יותר שוחררה העיר העתיקה. שירה של נעמי שמר הצטייר כנבואה. האמת היא, ששמר לא כתבה נבואה על שחרור העיר, אלא שיר קינה על אבדן העיר. לא היתה בשיר כל נימה אופטימית. לא היתה בו כל ציפיה לשחרור קרוב של העיר. ההיפך הוא הנכון – היתה זו קינה, שהושפעה ממגילת איכה.

אוויר הרים צלול כיין / וריח אורנים / נישא ברוח הערבים / עם קול פעמונים / ובתרדמת אילן ואבן / שבויה בחלומה / העיר אשר בדד יושבת / ובליבה חומה // איכה יבשו בורות המים / כיכר השוק ריקה / ואין פוקד את הר הבית / בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע / מיללות רוחות / ואין יורד אל ים המלח / בדרך יריחו // אך בבואי היום לשיר לך / ולך לקשור כתרים / קטונתי מצעיר בניך / ומאחרון המשוררים / כי שמך צורב את השפתיים / כנשיקת שרף / אם אשכחך ירושלים / אשר כולה זהב // ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור / הלא לכל שיריך אני כינור.

ההשראה לשיר היא מדרש אודות רבי עקיבא, בו מוזכר צרוף המילים "ירושלים של זהב". "ירושלים של זהב" היה תכשיט זהב שעליו נחקק ציור של העיר. במדרש המספר על חייהם ואהבתם של רבי עקיבא ואשתו, בתו של כלבא שבוע, טרם צאתו אל בית המדרש ועד חזרתו כגדול בתורה, מסופר: "בימות החורף היו ישנים במתבן. היה מלקט תבן מתוך שערותיה. אמר לה: אלמלי היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב." נעמי שמר השתמשה בשם התכשיט כדי לכנות את העיר ירושלים בתואר "ירושלים של זהב".

"איכה יבשו בורות המים" שרה נעמי שמר, בהשראת מגילת איכה. מגילת איכה נפתחת בפסוק: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. היתה כאלמנה רבתי בגויים. שרתי במדינות היתה למס." ונעמי שמר מתארת את המציאות העגומה של ירושלים בהשפעת אותו פסוק: "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה."

מקור השראה נוסף הוא שירו של יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך", שיר הגעגוע הקלאסי לציון וירושלים. יהודה הלוי שר "אני כינור לשיריך" ושירו מהדהד בשירה "הלא לכל שיריך אני כינור."

מתהילים לקחה נעמי שמר את השבועה לזכור את העיר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים קל"ז ה'-ח'). ונעמי שמר נוגעת בשבועה: "אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב." וייתכן שהן אצל נעמי שמר והן אצל יהודה הלוי, השימוש במושג כינור, מושפע מאותו מזמור, המתאר איך תלו גולי בבל את כינורותיהם על ערבות על נהרות בבל, ותמהו "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר."

כל האסוציאציות הן של חורבן, של גלות, של געגוע, של כאב. כך גם הביטוי "יבשו בורות המים." המים הם החיים. והנה, בורות המים יבשו. אולי מבקרת נעמי שמר ברמיזה את המדינה, על כך שלא נעשה די במלחמת העצמאות לשחרור העיר, ומשווה זאת למכירת יוסף: "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק, אין בו מים" (בראשית ל"ז, כ"ג). אולי היא רומזת לכך שהעיר שבויה בידי הישמעאלים, כיוסף. ואולי היא מרמזת לנבואת הזעם של ירמיהו: "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקום מים חיים, לחצוב להם בֹארות בֹארות נשברים, אשר לא יכילו המים." (ירמיהו ב', י"א).

בורות המים הם סמל לארץ-ישראל אצל נעמי שמר. "מאהבתי / הלכתי אל בורות המים / בדרכי מדבר / בארץ לא זרועה / מאהבתי / שכחתי עיר ובית / ובעקבותיך / בנהיה פרועה / אל בורות המים, אל בורות המים / אל המעין אשר פועם בהר / שם אהבתי תמצא עדין / מי מבוע / מי תהום / ומי נהר." והנה, בורות המים יבשו.

את הידיעה על שחרור העיר העתיקה קיבלה נעמי שמר עת שהתה באל עריש, לקראת הופעה, אחת מיני רבות, בפני חיילים. היא הוציאה פיסת נייר, וכתבה בית חדש, ההופך את השיר מקינה לשיר הלל. "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע / אלפי שמשות זורחות / נשוב נרד אל ים המלח / בדרך יריחו."

הפופולריות של השיר היתה עצומה מן הרגע בו נשמע לראשונה ביום העצמאות, אולם העובדה שהוא הקדים בשלושה שבועות בלבד את שחרור העיר העניק לו מימד מיתי. הבית הנוסף העצים עוד יותר את השיר כמבטא בצורה מושלמת את המאווים הלאומיים של עם ישראל, ואת רגשות הציבור ותחושותיו. השיר פרט על הנימים הדקות ביותר של כל יהודי. סליחה, כמעט של כל יהודי.

על ספת הפסיכיאטר

השיר "ירושלים של זהב שמר" על מעמדו בציבור הרחב, כפי שהוכח במשאלי היובל והשישים, אולם שנים אחדות לאחר המלחמה, החל נסוב סביבו ויכוח ציבורי. בערך "ירושלים של זהב" ב"ויקיפדיה" נכתב: "רבים ראו בשיר ביטוי לראייה חד צדדית, שוביניסטית, של המשוררת, המתעלמת מן המורכבות של הסכסוך הישראלי ערבי, ולמעשה אינה רואה בערבים משום אדם. פסקאות כ'כיכר השוק ריקה', היו לצנינים בעיני אלו הסבורים כי גם הערבים שהיו באותה כיכר שוק מטאפורית בירושלים המזרחית בין 1948 ל-1967 הינם בני אדם, וכי הימצאותם בכיכר השוק היא עובדה שיש להתמודד עמה."

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונסנזוס אודותיה. "היא היתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים," כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונסנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו היתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו."

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן."

בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים וייתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי," התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים היתה מחולקת, חצייה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא היתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה." זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

עמוס עוז יודע היטב שנעמי שמר אינה גזענית. הוא בוודאי מכיר את שירי השלום שלה, ובהם "אצלנו בחצר", בו כתבה: "אצלנו בחצר / ילדי העולם כולו / רוקדים במעגל / ואומרים שלום... קוקו ממרוקו יאמר אהלן / והברכה שהוא יביא לי / היא היפה מכולם."

מה שמקומם את עמוס עוז אינו טעותה האמפירית של נעמי שמר, שלא הבחינה בכך שכאשר ירושלים העתיקה היתה חסומה בפני יהודים, היא לא היתה ממש ריקה. עמוס עוז יוצא נגד האמת הרוחנית שביטאה נעמי שמר בשירה.

זו נקודת המחלוקת האמיתית בינה לבין עמוס עוז. עמוס עוז מטיף לחלוקת ירושלים. עמוס עוז נולד וגדל בירושלים, אך יחסו אליה מנוכר למדי. באחד ממאמריו השווה בין אשדוד לירושלים והסביר שהוא מבכר את אשדוד הנורמאלית על ירושלים הלא נורמאלית. בספרו "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית" כתב עוז: "ירושלים די מפחידה אותי. זאת אבן שואבת לכל כוחות הטירוף של היהודים, והמוסלמים, והנוצרים ... ירושלים היא מקום מסוכן מאוד, כי היא שואבת אליה את כל הדחפים הכי קיצוניים בטבע האדם. היא עיר של הקצנה. באמת עיר של הקצנה. עיר טוטלית. בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות בה... הרעלת ההיסטוריה בירושלים הולכת ונעשית יותר חריפה ויותר ברורה. העיר סובלת ממינון יתר, 'אובר-דוז' של היסטוריה... ירושלים כעת היא לא מקום לבני אדם."

הנה, זה הוויכוח האמיתי בין נעמי שמר ומה שהיא מייצגת לבין עמוס עוז ומה שהוא מייצג. אני מעריץ את כתיבתו הספרותית של עמוס עוז ואת כתיבתה השירית של נעמי שמר, אבל בין האמת הרוחנית שלה לבין האמת הרוחנית שלו, אני מבכר את שלה. ואני כל כך מזדהה עם תגובתה לדבריו של עמוס עוז, אודות כיכר השוק שלא היתה ריקה והאנשים שירדו לים המלח בדרך יריחו; התגובה שכה הקפיצה את עוז: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי... "

ושל עופרת ושל שחור

בין הצנחנים, משחררי ירושלים, היה המשורר והזמר מאיר אריאל. אריאל כתב בעיצומם של הקרבות את השיר "ירושלים של ברזל" – פרפראזה על שירה של נעמי שמר, באותה מנגינה.

נעמי שמר לא אהבה את הפרפראזה, בלשון המעטה. עד היום, יש הרואים בשיר התרסה על שירה של נעמי שמר. כך נכתב ב"וויקיפדיה": "לצד התגובות החיוביות לשיר, היו שהגיבו בציניות לקול הפטריוטי שבו. אחד מביניהם היה מאיר אריאל, שחיבר בתגובה את השיר "ירושלים של ברזל" ובו מחאה על חללי המלחמה ועל התגובות הפטריוטיות המוגזמות, לטענתו, שהופיעו לאחר שחרור ירושלים וכיבוש מזרח העיר."

גם מוקי צור סבור כך. במאמרו "שנינו מאותו הכפר?" ("הקיבוץ" 22.7.04) הוא טען שאריאל הפך את "שיר התפילה הזך לווידוי כואב, מעורר ומריר של לוחם."

אני רואה זאת אחרת לגמרי. לדעתי, שירו של אריאל אינו מנוגד לשירה של נעמי שמר, אלא משלים אותו. מה יפה יותר מכך שהצנחנים ששחררו את ירושלים, שרו את שיר הקינה על העיר המחולקת, ומכך שהתאימו את המילים למציאות החדשה שהם יצרו ולחוויה שחוו. לאחר שחרור העיר העתיקה, הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וכו'. וכך גם מאיר אריאל, ממשחררי העיר "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו. / עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב / הנה הנך באור ערביים / כמעט כולך זהב."

מאיר אריאל כואב את כאב המלחמה ומחירה "ושחר קם פתאום / הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא / וכבר היה אדום." וכן "ובאו אמא אחר אמא / בקהל השכולות". כמי שחווה את השכול והכאב, אין הוא שר כנעמי שמר "אשר כולה זהב" אלא "כמעט כולך זהב". אבל הוא לא מתבלבל. הוא מבין שאין אלה חללי שווא. "במחשכייך ירושלים / מצאנו לב אוהב / עת באנו להרחיב גבולייך / ולמגר אוייב." נעמי שמר מקוננת על עיר "ובליבה חומה". מה ראוי יותר מתשובתו של הלוחם המשחרר "הלא לחומותייך קראנו דרור," נעמי שמר כתבה "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף." האסוציאציה של מאיר אריאל היא ללחימה – "נושך שפתיו ולא בלי יגע / הוסיף הגדוד ללחום." מאיר אריאל מבטא גם את גאוות הניצחון "למגר אויב," "נפוצו כל גדודי המלך." והרי בלי הניצחון, מצד אחד, ובלי המחיר הכבד, מצד שני, לא היינו קוראים דרור לחומותייך.

שירו של מאיר אריאל מסתיים בתפילה ותקווה "ירושלים של זהב / ושל עופרת וחלום / לעד בין חומותייך / ישכון שלום." יש מי שיציג שורה זו כניגוד לדרכה של נעמי שמר, אך אין טעות גדולה מזו. נעמי שמר כמהה לשלום והתפללה שיבוא "אם לא מחר, אז מחרתיים." את השלום הנכסף תיארה במושגי נבואת אחרית הימים "ארי בעדר צאן ינהג" (דיאלוג עם "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וגדי ומריא יחדיו, ונער קטן נוהג בם") ו"מעל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב" (דיאלוג עם "וכיתתו חרבותם לאתים, חניתותיהם למזמרות").

בין עיר לשיר

למחרת שחרור העיר העתיקה הופיעה נעמי שמר לפני הצנחנים, משחררי העיר, ושרה להם את "ירושלים של זהב" ולראשונה השמיעה באוזניהם את הבית הנוסף. במשך דקות ארוכות הריעו לה הלוחמים. נעמי שמר, במבוכה, הודתה להם, ואמרה: "מחיאות הכפיים מגיעות לכם. אני רק כתבתי שיר. אתם שחררתם עיר."

... ואני מאמין, שבשירה תרמה נעמי שמר לשחרור ירושלים, לא פחות מהצנחנים בלחימתם.

אהוד: עמוס עוז הוא האורים והתומים של המשכיל/ה הישראלי/ת הממוצע/ת. יש אצלנו אנשים משכילים שאינם יודעים לצטט שום סופר או הוגה דעות אחר (גרשם שלום למשל) – זולת עמוס עוז, ולכן הם נחשבים חכמים מאוד. אך מה לעשות – הרבה דברים נכונים שהוא אומר – אינם חדשים, והרבה דברים חדשים שהוא אומר – אינם נכונים. אנחנו מצידנו מקווים שלעולם לא יאמר שהשמש לא תזרח מחר, כי אז איך נחיה באפלה הנוראה?

2. דינמיקה של כרסום

הבה נתאר לעצמנו תסריט דמיוני, אבל ממש דמיוני. נאום של בנימין נתניהו, שבו הוא מכריז: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים ביהודה ושומרון."

וואהו וואהו. הארץ היתה רועדת. התקשורת היתה מכסחת לו את הצורה. ייתכן ש"שלום עכשיו" היתה מצליחה לחזור לימיה היפים ולמלא את הכיכר. אבל את הדברים האלה נתניהו אפילו לא חלם לומר. את הדברים האלה אמר יצחק רבין בדיון בכנסת, בדיוק חודש לפני הירצחו. נתניהו כבר מזמן לא נמצא שם. נתניהו כבר מזמן נטש את מורשת רבין והלך 90% מהדרך אל מורשת אולמרט. איך זה, שדבריו של רבין הצטיירו כמתינות מופלגת, כוותרנות נוראית, ואילו כשנתניהו אינו מדבר על "בקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה," אלא ממלמל משהו לא מחייב על איזו "נוכחות צבאית ארוכת טווח לאורך נהר הירדן" הוא מוקע כקיצוני, שמרן, סרבן וכו'?

ליכודניק פרנואיד יוכל לראות בכך עדות ל"תשקורת הסמולנית" הרודפת את ביבי / הליכוד / הימין וכו'. אבל אין לכך שחר. הסיבה היא אחרת לגמרי. הסיבה לכך היא הדינמיקה של התהליך המדיני מראשיתו ועד היום. דינמיקה שבה, בעוד הצד הפלשתינאי לא זז כמלוא הנימה מעמדת הפתיחה שלו, כל לאו בצד הישראלי הופך בהדרגה להן. כל ויתור ישראלי, הופך לעובדה מוגמרת ולנקודת המוצא ללחץ על ישראל לוויתור נוסף. וככל שישראל מוותרת יותר, הלחץ עליה גובר. וככל שהלחץ עליה גובר, עמידתה על העמדה שאחרי הוויתור האחרון מוצגת כעיקשות. דבריו של רבין נחשבו לוותרניים, כיוון שהוא ויתר יותר מכפי שישראל היתה נכונה עד אז. דבריו של נתניהו נחשבים קיצונים וסרבניים, כיוון שהוא פחות ותרן מאולמרט.

מה יהיה הסוף של הדינמיקה הזאת? האם היא תעצר בקווי 67'? בהתאם למכתם המפורסם, לפיו "אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב", על מנת לנסות לבחון את המשך הדינמיקה, כדאי לנסות לשחזר את ראשיתה והמשכה.

כנקודת המוצא לבחינה, אציג הרצאה של ח"כ חיים בר-לב, מזכ"ל מפלגת העבודה שבאופוזיציה, בביה"ס "בליך" בר"ג בו למדתי, בשנת 1979. שנתיים קודם לכן, כאשר כל הסקרים צפו ניצחון גדול נוסף למערך, בבחירות דמה ב"בליך" ניצח הליכוד. מאז, נוצרה אגדה ש"בליך" הוא הסייסמוגרף הפוליטי, ולכן כל מנהיגי המפלגות עלו אליו לרגל. היה זה זמן קצר לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים. בר-לב נשא הרצאה בה תקף בחריפות את ממשלת בגין על סרבנותה, על קיצוניותה, על ההתנחלויות ביו"ש ועל אי נכונותה לפשרה טריטוריאלית. אני זוכר את המנטרה, עליה חזר בר-לב שוב ושוב, לכל אורך נאומו – אם נתעקש על הקסבה של חברון, לא נוכל להחזיק בירושלים.

דבריו היו משכנעים מאוד. המסר היה ברור. יש דברים שעליהם לעולם לא נוותר. העיקרי שבהם הוא ירושלים השלמה. לא היה קונסנזוס מוצק מזה. טענתו של בר-לב היתה, שאם ישראל תתעקש על "הכול או לא כלום", היא תישאר בלא כלום. אם ישראל תתייחס לכל השטחים כאל מקשה אחת, כשהקסבה של חברון וירושלים הם היינו הך, היא תזמין לחץ כבד על ישראל לוותר על ירושלים. לכן, עלינו לגלות גמישות בחברון, גם הצד השני יגלה גמישות, וכך נגיע לפשרה שתשמור בידינו את ירושלים, בקעת הירדן וכו'. הרי ברור שגם הערבים יודעים שלעולם לא נחלק את ירושלים. תביעתם היא רטוריקה של תחילת המו"מ.

במאמר מוסגר אומר, שמן הסיבות הדמוגרפיות, וכדי שישראל תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי מוצק, אני מצדד גם היום בוויתורים טריטוריאליים, אפילו באופן חד צדדי. אבל ההיסטוריה הוכיחה שבר-לב טעה. הנכונות לוויתורים אצלנו, לא גרמה לנכונות לוויתורים אצלם. הנכונות לוויתורים אצלנו הפכה כל ויתור לנקודת המוצא לוויתור הבא.

אני מתקדם 17 שנים, ומגיע לבחירות 1996. היה זה לאחר הסכם אוסלו הראשון והשני. לאחר הפרתו השיטתית בפיגועי טרור. אחרי רצח רבין. סמוך לבחירות, יצא הליכוד בסיסמה קשה ביותר: "פרס יחלק את ירושלים!" – מפלגת העבודה ופרס בראשה יצאו מגדרם כדי להכחיש זאת. הסיסמה הוצגה כהשמצה גסה, כעלילה נוראה. ואכן, היתה זו עלילה נוראה והשמצה גסה. לא היתה לפרס כל כוונה לחלק את ירושלים. גם הליכודניקים ידעו שאין זאת אלא סיסמת כזב מבית מדרשו של ארתור פינקלשטיין. הרי גם מרצ ו"שלום עכשיו" דגלו בשלמות ירושלים. שלמות ירושלים הייתה אקסיומה.

אולם כבר אז החלו להישמע זמירות ורינונים, שמה שמחריד בהם, הוא שהם מזכירים את הזמירות והרינונים הנשמעים היום בנוגע ל"זכות" השיבה. דיבורים כמו: "בינינו, הבה נודה שבסוף לא תהיה ברירה, נצטרך למצוא איזשהו פתרון יצירתי גם לסוגיית ירושלים, לתת לפלשתינאים מוצא של כבוד."

מי שלא הסתפק בדיבורים ועשה מעשה, היה יוסי ביילין. במו"מ פרטי שניהל, ללא רשות וללא סמכות, עם מס' 2 ברשות אבו מאזן, הוא הגיע ל"הסכם ביילין-אבו-מאזן". בהסכם זה, נמצא סוף-סוף פתרון יצירתי לסוגיית ירושלים. הפתרון היה הגדרת אבו- דיס, הסמוכה לירושלים, כחלק מאל-קודס, והעברתה לפלשתינאים כדי שיקימו בה את בירתם. אבו דיס תקרא אל-קודס. הפלשתינאים יראו בכך חלוקת ירושלים והקמת בירתם בתוכה. הישראלים ישמרו על ירושלים השלמה בידיהם. ובא לציון גואל.

בספרו "לגעת בשלום" תיאר זאת יוסי ביילין כך: "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו-צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפיתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל-קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים" (ע' 217).

אבו-מאזן התנער מההסכם. פשרת אבו-דיס הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה. מה שנשאר הוא התקדים, שבו מדינאי ישראלי, סגן שר החוץ, הסכים לראשונה להתפשר בנושא שכל הממשלות נשבעו לא להתפשר עליו – ירושלים.

ראש הממשלה אהוד ברק, שבע אכזבות מתהליך הסכמי הביניים, שבהם ערפאת היה מוכן לקבל כל שטח שישראל הסכימה לסגת ממנו, כדי להגדיל את דריסת הרגל שלו בארץ-ישראל כבסיס להמשך המאבק המזוין והטרור – החליט ללכת בדרך אחרת. לא עוד הסכמי ביניים, אלא הסדר קבע. הנוסחה שלו היתה – נסיגה מלאה לקווי 67' (עם חילופי שטחים) תמורת חוזה שלום והכרזה על סיום הסכסוך וסיום התביעות ההדדיות.

ומה עם ירושלים?

עוד בבחירות 99', בהן עלה ברק לשלטון, עמד יוסי שריד על רגליו האחוריות כדי לדחות במועצת מרצ הצעה של זהבה גלאון להכניס למצע מרצ תמיכה בחלוקת ירושלים. בעצרת הזיכרון בגבעת התחמושת ביום ירושלים, שבועות ספורים טרם צאתו לקמפ-דיוויד, עוד נשבע ברק אמונים לשלמות ירושלים. סמוך לוועידת קמפ-דיוויד (2000) יצא יוסי ביילין, בקמפיין מהפכני, בעד ויתור על שכונות הקצה של ירושלים. טענתו היתה, ששכונות אלו מעולם לא היו ירושלים, אבותינו לא התפללו על שועפט, וסיפוחם לירושלים ב-67' היו תוצאת תאבונו המפורז של דיין. הרעיון היה שישראל תוותר על שכונות אלו, וכך תשאיר בידיה את מזרח ירושלים בגבולותיה המוניציפאליים המקוריים. בוועידה, ברק עקף את ביילין, את מרצ ואת "שלום עכשיו" – מ"שמאל". הוא לא ויתר רק על השכונות, אלא גם על מזרחה של העיר המקורית כולל העיר העתיקה והר הבית (זולת הכותל והרובע היהודי).

מרגע זה ואילך, הוויתור הישראלי על ירושלים היה לעובדה. וכן, הנכונות לנסיגה לקווי 67' עם חילופי שטחים. אך הפלשתינאים, כזכור, דחו את ההצעה. הם דחו אותה שוב כעבור שנים אחדות, כאשר אולמרט חזר עליה. מרגע שישראל ויתרה על כל השטחים והסכימה לחלק את ירושלים, המוקד עבר לסוגיית הפליטים.

מה יקרה אם ישראל תסכים לנסיגה לקווי 67'? מה השאלה? זה כבר קרה פעמיים, ואין סיבה לחשוב שהתוצאה תהיה שונה. ההצעה תדחה, בשל סוגיית הפליטים, בשל טענת "זכות" השיבה. וכפי שקרה במו"מ של ברק ושל אולמרט, ברגע שישראל תסכים לנסיגה מלאה, איש כבר לא יתרשם מכך. הלחץ על ישראל יתמקד ב"זכות" השיבה. הלחץ יהיה גם מבפנים.

כבר הסכמנו לוותר על כל השטחים, כעת נסכן הכול בגלל סירוב לקלוט כמה פליטים? הרי ברור, יאמרו כפי שאמרו על ירושלים, שהפלשתינאים אינם חולמים על שיבה מלאה. זה רק חלום, פנטזיה, כמו "שתי גדות לירדן". אבל אין ברירה, צריך לזרוק להם איזו עצם. נקלוט כמה אלפי פליטים. או כמה עשרות אלפי פליטים. מה כבר יקרה לישראל אם תציע לקלוט 100,000 פליטים? הרי אנו מדינה חזקה, אנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר. הרי אם יצטרפו אלינו 150,000 פליטים, לא נודע כי באו אל קירבנו. כלל לא נרגיש את ה-200,000. אז מה הקדושה ב-250,000? למה העקשנות הזאת, הסרבנות הזאת? נציע להם 300,000, שהם יהיו הסרבנים, שהם יגידו לא. הרי צריך למצוא פתרון יצירתי.

ביוזמת ז'נבה נמצאה נוסחה "יצירתית", משהו כמו בלון אבו-דיס. "ישראל תהיה אחת מהמדינות השלישיות שישתתפו במאמץ שיקום הפליטים ותתייחס כבסיס לחישוב מיספר הפליטים שהיא תקלוט, בממוצע המספרים שייקלטו במדינות השלישיות. ההסכם יביא לפתרון קבוע ומלא של סוגיית הפליטים ולאחריו לא יהיו שום תביעות נוספות בנושא." כמו בנושא אבו-דיס, מה שנשאר מהנוסחה היצירתית, היא מסר ישראלי ש"זכות" השיבה אינה טאבו.

מה הגורם לדינמיקה הזאת? הדינמיקה הזאת היא פרי של תבונת הפלשתינאים ושל טיפשותנו. הפלשתינאים לא זזו מעמדת הפתיחה שלהם כמלוא הנימה – נסיגה ישראלית מלאה ו"זכות" השיבה. משמעות הדבר – חלוקת הארץ למדינה פלשתינאית בקווי 67', ממנה יעקרו כל היהודים, ולמדינה נוספת, שלא תוגדר כיהודית, שאליה ינהרו 5 מיליון "פליטים", כשלב בדרך לפלשתין הגדולה מן הים עד הירדן. יש להם סבלנות. ואילו לנו – אין. אנו מנהלים מו"מ נמהר, תחת המסר שאין לנו באמת קווים אדומים. העולם אינו לוחץ על הפלשתינאים, כיוון שהוא יודע שהלחץ לא יזיז אותם מעמדתם. הוא לוחץ עלינו, כיוון שהוא רואה שאנו מתקפלים שוב ושוב. הדינמיקה הזאת נותנת לפלשתינאים יתרון אדיר במו"מ ומדרדרת אותנו אל עברי פי פחת.

חייבים לעצור את הגלישה במדרון החלקלק הזה, ולקבוע את הקווים האדומים שלנו. על ישראל לאמץ את מורשת רבין כבסיס למו"מ עם הפלשתינאים. אם הפלשתינאים ידחו את ההצעה, תהיה ישראל חופשיה לעצב באופן חד צדדי את גבול הקבע שלה, על פי האינטרסים שלה, ושלה בלבד.

* * *

נעמן כהן

סדר נשים

1. סמל השחרור של האביב הערבי בכיכר תחריר – אונס "יהודייה"

מרים חנה (בצרפתית: מָרִיאָן Marianne) היא דמות אלגורית שמקורה במהפכה הצרפתית והיא מסמלת את החירות והתבונה. השם "מריאן" משמש ככינוי לאומה הצרפתית. הזיהוי בין המהפכה לבין דמות הנשית ההולכת בחזה חשוף החל כבר למחרת נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789. לאחר ביטול המלוכה החליט הקונבנט, בעקבות הצעת האב גרגואר, כי דמות החירות תיכלל בחותם הרשמי של הרפובליקה, ותחליף לפיכך את דמות המלך כסמל השלטון.

אישה משמשת גם סמל למהפכת "האביב הערבי". העיתונאי תומס פרידמן מציע לפלסטינים לאמץ את דוגמת ההפגנה בכיכר תחריר, ואכן המראה המרהיב של כיכר השחרור בלב קהיר, בשעת לילה ב-11 בפברואר 2011, יישמר עוד שנים בזיכרון התקשורתי והפוליטי בכל העולם: מאות אלפים שרים, צועקים, רוקדים, מניפים דגלים וחוגגים את ניצחון המהפכה העממית, בהגיע הידיעה על התפטרותו של הנשיא חוסני מובארכ.

אבל העדשה הרחבה, שהציגה במבט-על את האוקיאנוס האנושי הצוהל, החמיצה את אחד הרגעים הקשים שהתחוללו בכיכר באותן שעות. ממש בלב החגיגה התנפלו עשרות, אולי מאות ערבים על לארה לוגאן בת 39, כתבת החוץ הבכירה של רשת הטלוויזיה האמריקאית CBS, שהיתה שם כדי להכין כתבה למגזין החדשות "60 דקות". ההמון "המהפכני" הסוער צעק: "יהודייה! יהודייה!" – "המהפכנים" היכו אותה, הפשיטו אותה, ואנסו אותה.

לוגאן, נחלצה בנס רק בזכות כמה נשים מצריות וחיילים או שוטרים שהבחינו בתקיפה וחילצוה מהאנסים. לוגאן הועברה לבית-המלון שבו שהתה ולמחרת בבוקר הוטסה במהירות חזרה לארצות-הברית, שם טופלה בבית-החולים. כל ערוצי התקשורת הדגישו שלוגאן, ילידת דרום-אפריקה, אינה יהודייה ולא ברור מדוע זוהתה כך על-ידי תוקפיה... לכולם היה ברור שלו היתה יהודיה זה היה מגיע לה...

2. גולדה לא הזדעזעה

גולדה משום מה לא הביעה זעזוע. ואיני מתכוון כמובן לגולדה מאיר ז"ל שבוודאי היתה מזדעזעת מהסיפור, אלא לגולדה שמיפיצקי הידועה יותר בשמה זהבה גלאון. הסיפור המזעזע הזה אינו נדיר באזורנו, כאשר "פעילות שלום" ישראליות ומערביות מוצאות עצמן מותקפות מינית בידי צעירים ערבים במהלך הפגנות הזדהות איתם. מקרים אלו מושתקים. זהבה גלאון שותקת. זה מפריע לה לאג'נדה הפוליטית.

3. אישה ערבייה פסולה גם היא

ביום העצמאות הישראלי השתתפו כ-15 אלף ערבים בעצרת ופסטיבל "יום נאקבה" מוקדם בגליל המערבי, ליד כפרי העקורים א-דאמון וא-רויס. את האירוע אירגנה "הוועדה להגנת זכויות העקורים" והוועדה העממית המקומית, בתיאום עם ועדת המעקב העליונה. בין המשתתפים – חברי כנסת ערבים ובכירי התנועה האיסלאמית, בהם ראש הפלג הצפוני, שייח ראאד סאלח. המשתתפים הניפו דגלים פלסטיניים ושלטים ובהם סיסמאות נגד הכיבוש של 1948. הם מנו ערים כמו כפר סבא, פתח תקווה ואחרות בתוך הקו הירוק, כן הובעה תמיכה בהסכם הפיוס בין חמאס לפתח.

והנה מיד כשהזמרת אמל מורקוס עלתה לבמה, החליטה התנועה האיסלאמית בראשות סלאח ראאד לפרוש מהעצרת. "מצער מאוד שבגלל היותי אישה חלק מהמנהיגים עזבו. קול הנשים שהפכו פליטות ב-1948 היה יותר חזק מקולותיהם של אחרים המנסים לקפח אותנו," אמרה הזמרת. אבל מה לעשות, גברת מורקוס, ה"חוגגת" את הנאקבה הינה לא מספיק כשרה ללאומנות הערבית. גברת מורקוס אינה רק אישה, היא גם נוצרייה...

4. עונש מוות ל"נואפת" יהודייה-ישראלית באיראן

מאיראן נמסר שאדיבה מירזה סולימן קלימי (55) יהודייה, ילידת ישראל ממוצא איראני, הוצאה להורג בתלייה באשמת ניאוף. עימה נתלה בחודש מארס גם בן זוגה, איראני ממוצא ארמני-נוצרי. לא שמענו זעזוע מזהבה גלאון.

* * *

יוסי גמזו

לֹא נִקִּיתָ אֶת הַדָּם, נִיקִיטָה...

"וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא-נִקֵּיתִי"

(יואל ד', כ"א)

לְרֹב הָאֲנָשִים, עַל כָּל עַוְלָה אוֹ בְּרוֹךְ

שֶנַּעֲשׂוּ רַק תְּמוֹל שִלְשוֹם – יֵש זִכָּרוֹן אָרֹךְ,

אוּלָם עַל פְיַאסְקוֹ שֶלִּפְנֵי יוֹבֵל שָנִים נוֹצַר

לְרֹב הָאֲנָשִים, עֻבְדָּה, יֵש זִכָּרוֹן קָצָר.

וְכָךְ אֵרַע שֶכָּל קִצְרֵי-הַזִּכָּרוֹן בֵּינֵינוּ

אֵינָם יוֹדְעִים כִּי בְּדִיּוּק בְּאֵלֶּה הַיָּמִים

מָלְאוּ חֲמִשִּים וְחָמֵש שְנוֹת הִיסְטוֹרְיָה לְמָה שֶחָשַׂף לְעֵינֵינוּ

שִבְרוֹ שֶל חֲלוֹם אֲשֶר בּוֹ הֶאֱמִינוּ רַבִּים וְטוֹבִים (וּתְמִימִים),

הַחֲלוֹם הָאָדֹם שֶפָּעַם בְּלִי לִדֹּם בְּלִבָּם שֶל אוֹתָם בְּקִרְבֵּנוּ

שֶקִּווּ לְשָׂכָר בְּעוֹלָם-הַמָּחָר

שֶקּוֹרֶנֶת עָלָיו

שֶמֶש-הָעַמִּים...

וְהַדְּרָאמָה הַזֹּאת שֶשָּנִים נִתְעַכְּבָה

עַד לִשְעַת-הַפִּצּוּץ, כָּךְ מוֹסְרִים,

נִתְרַחְשָה בְּאוּלָם עֲנָקִי בְּמוֹסְקְבָה

בּוֹ כֻּנַּס הַקּוֹנְגְּרֶס הָעֶשְׂרִים

שֶל אוֹתָהּ מִפְלָגָה מְרֻבַּת חֲבֵרֶיהָ

שֶטֶּרֶם עִדַּן-גּוֹרְבָּצ'וֹב

הִקְשִיבוּ בָּהּ שְלֹשֶת אַלְפֵי נִבְחָרֶיהָ

לַסְּפִּיץ' שֶל נִיקִיטָה חְרוּשְצ'וֹב.

וּמִפְּנֵי שֶבְּקֶשֶב דָּרוּךְ וִיסוֹדִי

אֶת הַסְּפִּיץ' שָמְעוּ שְלֹשֶת הָאֶלֶף

קְצָת תָּמְהוּ: מִשּוּם מָה הוּא הֻכְרַז כְּסוֹדִי

שֶהֲרֵי הַדְלָפוֹת רַבּוֹת דֶּלֶף

מַגִּיעוֹת לְאָזְנֵי רוֹדְפֵי סְקוּפּ וְתַחְקִיר

גַּם מִסּוֹד שֶחוֹלְקִים בּוֹ רַק שְנַיִם

וַאֲפִלּוּ מָסַךְ-הַבַּרְזֶל הוּא רַק קִיר

וְלַכֹּתֶל, אוֹמְרִים, יֵש אָזְנַיִם...

אַךְ הִנֵּה קָם חְרוּשְצ'וֹב (שֶהָיָה, כַּנּוֹדָע,

עוֹזְרוֹ, עוֹשֵׂה-דְבָרוֹ וְשוֹפָרוֹ שֶל אַבָּא סְטָאלִין)

לִפְרֹשׂ שָם אֶת סְאַת רְצִיחוֹתָיו הַמַּחְרִידָה

שֶל שֶמֶש-הָעַמִּים הַמִּפְלַצְתִּי וְהַבֶּסְטְיָאלִי

וּכְשֶסִּיֵּם אֶת שֶפַע גִלּוּיָיו הָאֲיֻמִּים

וְהַס נוֹרָא הָשְלַךְ שָם בָּאוּלָם, פָּנָה בְּמֶתֶק-

שְׂפָתַיִם אֶל צִבּוּר אַלְפֵי שוֹמְעָיו הַהֲמוּמִים:

"אִם יֵש לְמִישֶהוּ כָּאן שְאֵלָה – יִשְלַח לִי פֶּתֶק."

וּכְשֶנִּשְלַח, כִּקְלַיְמֶקְס בְּאוֹתוֹ הַמַּחֲזֶה,

פֶּתֶק קָטָן, בְּעִלּוּם-שֵם, לֵאמֹר: "חָבֵר נִיקִיטָה,

אַתָּה, שֶמְּשַׂחֵק כָּאן לָמֶ"ד-וָי"וְנִיק מִתְחַזֶּה

הַמְּגַנֶּה כָּל עָוֶל אַךְ זִכִּיתָ כְּשֶהִכִּיתָ

בָּעָם כָּל אַקְט-טֵרוֹר כָּזֶה שֶל טֶבַח מְבַזֶּה –

לָמָּה שָתַקְתָּ כָּל הַזְּמַן וְעַד הַיּוֹם חִכִּיתָ

עַד שֶתִּפַּח רוּחוֹ שֶל צ'וּגַשְוִילִי הַנִּבְזֶה?"

נָהַם חְרוּשְצ'וֹב בַּמִּיקְרוֹפוֹן בִּמְלוֹא הָאוֹטוֹרִיטָה:

"יוֹאֵל נָא לְזַהוֹת עַצְמוֹ כּוֹתְבוֹ שֶל פֶּתֶק זֶה!"

וּכְשֶדְּמָמָה קְפוּאָה אֶת הָאוּלָם כֻּלּוֹ הִרְטִיטָה

סָח בְּחִיּוּךְ לִשְלֹשֶת אַלְפֵי אִיש מְצֻמְרָרִים:

"עַכְשָיו מוּבָן לָכֶם לָמָּה שָתַקְתִּי, חֲבֵרִים?"...

וּבוֹ-בַּיּוֹם פָּקַד לִשְלֹחַ אֶת הַסְּטֶנוֹגְרָאמָה

שֶל נְאוּמוֹ זֶה לִגְרוּרוֹת אַרְצוֹ בְּכָל אֲתָר

תַּחַת סִוּוּג שֶל דּוֹקוּמֶנְט סוֹדִי – אַךְ לֵךְ דַּע לָמָּה

נִגְלָה חֹמֶר-הַנֶּפֶץ הַפּוֹלִיטִי הַנִּסְתָּר

לֹא רַק בְּשֶל חֻלְשַת שֵרוּת הַשּוּשוּ הַסּוֹבְיֶטִי

שֶלֹּא הֵבִין כִּי תְפוּצַת-עָל הִיא הִפּוּכוֹ שֶל סוֹד

כִּי אִם גַּם בְּעֶטְיוֹ שֶל לֵב-אִשָּה תָמִים וּפֶתִי

שֶדּוֹן ז'וּאָן רַב-חֵן סִחְרֵר אוֹתָהּ עַד הַיְּסוֹד         

בְּוַארְשָה, בְּמֶרְכַּז הַמִּפְלָגָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית,

כְּשֶהִיא, רָלָ"שִית לִשְכָּתוֹ שֶל פוּנְקְצְיוֹנֵר בָּכִיר,

הִשְאִילָה טֶקְסְט זֶה לִמְחַזְּרָהּ, גֶבֶר מַקְסִים וּמִיסְטִי:

וִיקְטוֹר גְּרָיֶבְסְקִי, זִ'יד וְעִתּוֹנַאי, שֶאֵין מְחִיר

לְחוּש-רֵיחוֹ לִסְקוּפִּים, וְלַמְרוֹת שֶהַשְּפִּיוֹנִים

שֶל הָ-Intelligence וְכָל סוֹכְנֵי הַ-C.I.A

נִסּוּ לְהַעֲלוֹת בְּחַכָּתָם כְּקַרְפִּיוֹנִים

כַּמָּה דַפִּים מִסְּפִּיץ' הִיסְטוֹרִי זֶה אוּלָם –  אוֹי וֵי! –

לֹא הֶעֱלוּ אֲפִלּוּ זְנַב סַרְדִּין עָלוּב, הִבְרִיחַ

גְּרָיֶבְסְקִי אֶת הַסְּפִּיץ' לַשַּגְרִירוּת שֶל יִשְׂרָאֵל

שֶגִּלְגְּלָה זֹאת לְעָמוֹס מָנוֹר, מִי שֶהוֹכִיחַ

כְּרֹאש שַבָּ"כּ לַיֶּנְקִים כִּי אֶפְשָר לְהִתְפָּעֵל

מִמּוֹחַ יְהוּדִי גַם אִם מְדִינָתוֹ קְטַנָּה הִיא

וְכָךְ הִמְטִירוּ מְטוֹסֵי דּוֹד סֶם מָטָר סוֹאֵן

שֶל תִּרְגּוּמֵי נְאוּם חְרוּשְצ'וֹב מִגֹּבַה הַשָּמַיִם

עַל כָּל הַדֶּמוֹקְרַטְיוֹת הָעֲמָמִיּוֹת, בָּהֶן

אָמְרוּ כָּל מַסְפִּידֵי חֲלוֹם נִפְלָא כְּמוֹ סוֹצְיָאלִיזְם

שֶזְּדוֹן-הָעָרִיצוּת בּוֹ כָּל חֶלְקָה טוֹבָה עָכַר:

"נִיקִיטָה, לֹא נִקִּיתָ אֶת הַדָּם כִּי בַּרְבָּרִיזְם

אֵינוֹ עוֹלַם-מָחָר כִּי אִם עוֹלָם לְלֹא מָחָר..."      

* * *

אהרון חבר

הורה ודבּקה

שלום אהוד,

כהשלמה לדבריו של יוסף חרמוני "הורה ל"ג בעומר" בעיתון מס' 645, הנה קריאות נוספות שהיו "המוסיקה" של ריקוד ההורה:

"נוער הזהב רד לנגב!" – כמובן בעיקבות ירידתו (כביכול) של בן גוריון לשדה בוקר.

בנוסח "המתבן של מזרע עולה באש" "השפם של .." או "הזקן של... עולה באש" – קריאות בנוסח זה היו אופייניות לתנועות הנוער כאשר מדריכים רבים היו בעלי שפם וחלקם גם בעלי זקן. עקב ניסיוני הרב כמדריך נוער בזמנים שונים ובמקומות שונים ומהיותי גם בעל זקן וגם בעל שפם שלא בייש את בעליו, זכו שני אלה, הזקן והשפם, לעלות פעמים רבות על המוקד.

קריאות (צעקות) נוספות:

"איש חסיד היה בלי מזון ובלי מחיה.

הוא יצא להכשרה עם חולצה קרועה." 

"הי וי ווֹ, הי וַה ווֹ, הי וי ווֹ וַה ווֹ, ווּ, הי, לֶפטי בֶּפטי בָּלַה בָּלַה בֶּפטי, צ'ינגָלֶה מינגָלֶה לוּף, לוּף, לוּף!"

ועוד...

שונה לחלוטין הוא ריקוד הדבקה. הדבקה היא ריקוד מסוגנן מאוד. אין הוא ריקוד מעגל כי אם ריקוד שורה. בדרך כלל היה זה ריקוד גברים ורק אצל הישראלים הפך להיות ריקוד מעורב נשים-גברים וגם זה רק במקרים מיוחדים. בראש שורת הרוקדים היה רוקד מוביל, שבדרך כלל היה הרקדן הטוב ביותר, ובידו החופשית, הימנית, היה מנפנף במטפחת. לפני השורה ובהתאם להתקדמות השורה היה המנגן, שלרוב היה מחלל, את מנגינת הריקוד. הרוקדים עצמם משמיעים רק קריאות קצרות מדי פעם.

* * *

עמי עתיר

להבחין בין מוץ לתבן?

שלום אהוד,

בעקבות מה שכתב אצלך (בחב"ע 646) עוז אלמוג על "שפת הפייסבוק" – כבר בימים הראשונים של הופעת הפייסבוק, קיבלתי הזמנה מחבר להצטרף. דחיתי אז את ההזמנה. על-פי מה שידעתי אז על הפייסבוק, חשבתי שלא מעניין אותי מה עושה כל "חבר שלי" ומה הוא חושב בכל רגע ורגע. אם להיות יותר בוטה (כפי שאמרתי לחבר אחר), לא צריך לעניין אותו שהקפה שלי הצטנן כיוון שרצתי לשירותים (ובוודאי שלא צריך לעניין אותו איזו "תוצרת" בדיוק השארתי שם).

 היום כולם מדברים בשבחו של הפייסבוק. כשראיתי את המאמר של עוז אלמוג, חשבתי שאקרא, ואולי אשתכנע לשנות את דעתי. התחלתי לקרוא. עוד לא הגעתי לסוף המאמר, אך ממה שהספקתי לקרוא כבר ברור לי שלא אשנה את דעתי. הסיבות רבות. לא הפחותה שביניהן היא קלקולי הלשון של הכותבים שם.

מה לעשות? אפילו שגם אני איני חף משגיאות, אני עדיין רגיש לקלקולי הלשון. איני נשאר אדיש כשמישהו (גם "עיתונאי") אינו מבחין בין לשאול ולהשאיל, בין לשכור ולהשכיר, בין קורה לקורא. (הדוגמה האחרונה – אתמול ב"הארץ").

לשונו של עוז אלמוג דווקא נראתה לי בסדר. לכן הופתעתי כשנתקלתי שם (בקטע שכבר קראתי) בחלק משפט "...מנפה הרבה תבן מן המוץ..." – זה הזכיר לי משהו שכתבתי לפני כחצי שנה לעיתונאי שכותב הרבה ב"הארץ" (מודה ומתוודה. אני עדיין קורא "הארץ"). מצרף לך את מה שכתבתי לו. הוא עדיין לא ענה לי. עדיין דרוש לי הסבר.

שלום למר איקס,

כשהייתי ילד (לפני שנים רבות) היו בסביבה שלנו (כפר סבא / שכונת אליעזר) הרבה שטחי חקלאות. גם של פלאחים ערבים. ראיתי איך הם הפרידו את המוץ מן הבר (או את התבן מן הבר). גם הבנתי (או חשבתי שהבנתי) למה נחוצה הפעולה הזאת.

היום כשקראתי את המאמר שלך ב"הארץ" – לא הצלחתי להבין למה חשוב "להבחין בין מוץ לתבן".

אשמח לקבל הסבר.

תודה וברכה.

עמי עתיר

אהוד: אני לא נבהל מעברית משובשת, עברית "מדוברת", וזאת למרות שהפייסבוק לא מעניין אותי. אתה זוכר את הביטוי המחליא והמטומטם "חבל על הזמן" במובנו ההפוך, כמחמאה? אז הנה גם הוא, כמאות קודמיו מימי תש"ח והלאה, גם הוא כבר כמעט שנשכח. נסה לקרוא את "ימי צקלג" היום, אם אתה עדיין מבין את הסלנג של תש"ח מצד אחד, ואת העברית של תקופת ההשכלה – מצד שני. דפדף במלון לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה. יופי של מילים נשכחות. עולם מלא. והעברית לא ניזוקה כהוא זה. אפילו העברית של העיתונים נותרה על מכונה ב-99% לערך!

* * *

אהוד יקירי,

"אהבתי" את מאמרו של עוז אלמוג [גיליון 646]. גם אני איני חבר (לפי שעה) ברשתות החברתיות ומתעלם מבקשות הצטרפות, אבל מי יודע... 

אשר לשפה, כשאני קורא עבודות סטודנטים (ובהן בין השאר "תתי", "ברי" ו"ברת" ושאר תשניות (מוטציות) לשוניות – נראה שאכן מתרחשת בלייה (ארוזיה) (ראה גיא דוטשר, "גילגולי לשון").

שבת שלום,

עמירם רביב

* * *

יוסף דוריאל

1. אסטרטגיה לאומית של טמטום עצמי לדעת

מפלות שנחלו עמים אחרי שאפשרו לאויב לרמות אותם ידועות יפה בהיסטוריה. כך היה כשהיטלר רימה את צ'מברלין ואחריו את סטלין במלחמת העולם השנייה, ובהמשך – כשבעלות הברית רימו אותו באשר לחוף בו ינחתו כוחותיהם ב-1944. רמאות עצמית מול אויב הדובר אמת – זה פטנט בלעדי של העם היהודי.

גולדה מאיר ויועציה לפני אסון יום הכיפורים לא היו ראשונים שנפלו בפח, כשהאמינו לשקר של אוייב שהסתיר את כוונותיו האמיתיות. על כך הם זכו לביקורת קשה ובסוף גם איבדו את השלטון. קל לתאר מה היה קורה לו סאדאת היה מצהיר מראש – שהוא שולח את צבאו לצלוח את תעלת סואץ, ומנהיגי ישראל היו מגיבים בסיפור דמיוני שמדובר כאן רק בתוכנית של טיול ידידותי, להפגנת יחסי שכנות טובה. אף אחד לא היה סולח לממציאי ההזייה הזו. אבל, 20 שנה לאחר מכן, בתהליך שלא נחקר דיו, הפכו הזיות מסוג זה לנורמה: האויב יכול לפרסם כל הצהרה תוקפנית, אך ברית של פוליטיקאים ותקשורת חנפנית מיד תחפה עליה – בהזיות ובשקרים שמטרתם למנוע התגוננות מהאיום.

כך קיבלנו ב-1993 את הסכמי אוסלו, כשהאוייב פועל בגלוי לניצולם לשיפור יכולות מלחמת הטרור שלו, כך חזר הגיס החמישי שלנו, בכל הזדמנות, לשווק את ההזייה שמסירת הגולן לסוריה תזכה אותנו בשלום גם עם יתר ארצות ערב, וכך כיום – עם שיווק ההזייה ששלום עם "הפלסטינים" יפרוץ מיד אחרי שנערוך ביהודה ושומרון את הפוגרום שערכו כסיליו של שרון נגד היהודים ברצועת עזה. תעשיית השקרים לטמטום עצמי לדעת לוותה בתעשייה לא פחות הזויה – של חלונות: כל פעם התבשרנו שהנה נוצר "חלון הזדמנויות", שאם לא ננצל אותו הוא ייטרק עלינו בפיצוץ נוראי. ו"חלונות" אלו חוזרים ומתחדשים כמו 72 בתולות השאהידים בגן העדן.

ומי עומד בראש תעשיות פורחות אלו? מועדון של "בכירי מערכות הביטחון לשעבר" ותועמלניהם בתקשורת, שאף אחד לא שואל אותם – מה היה חלקם בתהליך ההידרדרות של ישראל למצבה האסטרטגי הנוכחי?

המחשה קולעת להתנהגותם ראינו כשאיש הפה הגדול של "קדימה" הופיע בטלוויזיה אחרי נאומו של נתניהו בוושינגטון ואמר בפאתוס האופייני לו ובלי להניד עפעף: "אחרי 'עופרת יצוקה' כל העולם תמך באולמרט." וזה – אחרי שמלחמה כושלת זו הסתיימה בניתוק הקשרים שהתחילו להתרקם עם כמה מדינות באזור, נתנה לראש ממשלת טורקיה עילה טובה להתייצב בגלוי נגד ישראל (עד כדי העלבה פומבית של הנשיא פרס בכנס בינלאומי), והולידה את דו"ח גולדסטון, שסביבו חוגגים עד היום כל שונאי ישראל בעולם.

כמה ימים לפני כן עוד שמענו שיעור בתכנון אסטרטגי ממנהיגת מפלגתו: "החלטות ישראל לא צריכות להשתנות עם כל דבר שקורה מסביב!" ובמילים פשוטות: אל תבלבלו אותי עם עובדות כשיש לי דעה קבועה מראש! אכן, צריך להוציא מהקבר את קרל פון-קלאוזביץ ומניחי היסוד של תורת האסטרטגיה – שיתחילו לכתוב את ספריהם מחדש, לפי תורת ציפי לבני מארץ הקודש.

ב-25.11.09 עשה נתניהו טעות נוראית, כשהכריז על הקפאת הבנייה ביו"ש ל-10 חודשים, בכניעה לתנאי מוקדם שהכתיבו לו להסכמת אבו-מאזן להתחיל בשיחות על "פתרון הבעייה הפלסטינית". השיחות, כידוע, לא התחילו, אך תרגיל זה העביר את הכדור למגרש הישראלי, ביצירת דיעה עולמית שבנייה בהתנחלויות היא הגורם לשיתוק "שיחות השלום" באזור – דבר מפניו הוא הוזהר על ידי כותב שורות אלו (גם באמצעות התקשורת).

התגובה הנכונה עליה המלצתי היתה – להודיע שאם מחמוד עבאס מקבל את הנוסחה האמריקאית על "מדינה יהודית ומדינה פלשתינית החיות זו בצד זו בשלום וביטחון" – תיכנס איתם ישראל למו"מ על התנאים למימוש חזון זה. מבניית פרדיגמה של התנהלות צפויה מצד האוייב, כתבתי לראש הממשלה שאני מוכן לתת לו ערבות בנקאית אישית – שנוסחה בה מופיע המושג "מדינה יהודית" תידחה על הסף על ידי הערבים. בזה הוא היה מחזיר את הכדור למגרש שלהם, בלי לפגוע בתושבים היהודים של יו"ש ותוך המחשה לכל העולם מיהם סרבני השלום.

עברה שנה וחצי עד שנתניהו התעשת, ואימץ את הנוסחה שהצעתי לו, בנאום שנשא לפני הקונגרס האמריקאי, שזיכה אותו בהבנה מלאה. אני בטוח שהעיוות המחשבתי של נובמבר 2009 נגרם לו רק משטיפת המוח מתוצרת "מחנה השלום" של המטמטמים את עצמנו לדעת.

  אני מצפה מנתניהו שיופיע עם אותו כושר שכנוע גם בנושא של "פתרון בעיית הפליטים", כשאותו "מחנה שלום" מוכר לנו את הבלוף הערבי החצוף לפיו עלינו לשאת באחריות לבעייה זו.

הגיע הזמן לומר את האמת: המדינות שתקפו את ישראל מיד עם הקמתה הן האחראיות להיווצרות הבעייה (שרובה, בכלל, מלאכותית) ולכן – עליהן לקלוט את מי שהכירו בהם כפליטים, כפי שישראל קלטה את היהודים שגורשו בחוסר-כל מארצות ערב, שם הם ישבו יותר זמן מאותם ערבים שברחו מישראל. זה, ולא "גבולות 1967", צריך להיות הסעיף הראשון בשיחות על סיום הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל.

הכותב הוא מחברו של הספר החדש "ללמוד מהחיים", שבו עדות מגוף ראשון על מה שקרה באמת בתש"ח ועל התוכניות שהוגשו לממשלות ישראל לפתרון הסכסוך באזור.

2. מדוע הורה בן-גוריון להשמיד את "אלטלנה"?

שמחתי לקרוא בכתבתו של יואב עפרי (חב"ע 19.5.11) שערב העיון שהוקדש לספרי החדש "ללמוד מהחיים" היה מרתק. ברם, הוא לא דייק בסיפור שחשפתי על סיבת הטבעתה של "אלטלנה" וכן – העורך הנכבד הסיק משום-מה שהייתי נגד פירוק הארגונים הלוחמים שמחוץ ל"הגנה" ומיזוגם הנכון בצה"ל.

מה שסיפרתי על הטבעת "אלטלנה" היה הסוד שגילה לי אחד מאנשי צמרת מפא"י, כשלא יכולתי להבין למה לא הסתפקו בריתוק הספינה מול חוף תל-אביב, עם אפשרות להעביר למחסני צה"ל, יותר מאוחר, את המטענים היקרים שלא הספיקו לפרוק בחוף כפר ויתקין.

לדברי אותו איש, היה זה אחד מראשי מפ"ם, שבדרך כלל היה מסוכסך עם ב"ג, שהזהיר את בן-גוריון מהערך התעמולתי שיפיק מנחם בגין מהפרסום על האספקה החיונית שהביא לצה"ל, יחד עם חטיבת מתנדבים מוכנים לקרב ואונייה בעלת ערך צבאי, וזאת – באמצעים הצנועים שעמדו לרשות האצ"ל ביחס לאלו שהיו ל"הגנה". זה עלול היה, לדבריו, "לסכן את ההגמוניה הפועלית" בבחירות הצפויות למוסדות המדינה החדשה. לכן, צריך היה למנוע הופעה של נשק כלשהו בצה"ל שמקורו הידוע הייתה האונייה של אצ"ל. ומכאן – הנימוק להטביע אותה, על יתרת הנשק שבתוכה.

בניגוד לרושם שהיה לעורך, באותם ימים גם האצ"ל וגם הלח"י הסכימו שלמדינה צריך להיות רק צבא ממלכתי אחד, והיחידות הלוחמות שלהם מוזגו בצה"ל, פרט ליחידות הקטנות שהמשיכו לפעול בירושלים – שנחשבה אז כשטח שמחוץ למדינה החדשה. אבל, גם הן קיבלו על עצמן את הכפיפות לפיקוד העליון של צה"ל בירושלים, עד שמוזגו לצבא הממלכתי בשלב יותר מאוחר. כשבקֶרֶב המתנדבים שהגיעו ב"אלטלנה" התחילו לדבר על סירוב להתגייס לצה"ל, שנהג נגדם בעוינות – היה זה מנחם בגין שהופיע לפניהם עם דרישה תקיפה להתגייס מיד ולקבל את מרות הפיקוד של צה"ל שהוא צבא המדינה, וכך הם עשו, עד האחרון שבהם.

הארגון הלוחם היחידי מימי טרום-המדינה שהיה לו אז "מטה" בתל-אביב היה הפלמ"ח, מבלי של"מטה" זה היתה השפעה כלשהי על מהלכי הקרבות. תיארתי בספרי איך "מטה" זה נאבק להמשך קיומו לאחר שבן-גוריון החליט, בצדק גמור, לפרק אותו בסתיו 1948. באותה תקופה הוצבתי עם חבריי מקורס הטייס הראשון של צה"ל לצוות האוויר הקרבי בתל-נוף, בסיס ענק ששירת אז גם יחידות יבשתיות שפעלו בחזית הדרום תחת פיקודו של יגאל אלון. לפני כל יציאה לגיחת הפצצה על הכוחות המצריים נהגנו להמתין במועדון הקצינים שהשאירו לנו הבריטים ושהפך למועדון ויכוחים בין נציגי היחידות השונות שעברו בבסיס. תיארתי בספר איך השתקתי את התועמלן שניסה לשכנע אותנו להביע התנגדות ל"פירוק הפלמ"ח", כשהצדקתי את החלטת בן-גוריון בעובדות שהיו ידועות כבר אז על "רוח הפלמ"ח" אותה הוא ניסה למכור לנו, כשהיה ברור ש"רוח" זו יכולה רק להזיק לצבא המדינה.

האווירה הכללית ביחידות הלוחמות, לה הייתי שותף מלא, היתה אז – שאין מקום לארגונים צבאיים מחוץ לצה"ל, ויש לקבל ללא ערעור את מרותו של בן-גוריון כמפקד עליון של הצבא.

* * *

י"ז: מסלפים את המציאות ומשקרים בריש גלי

שלום רב לך אהוד,

אל נא תגנה אותי אם תמצא את דברי מוגזמים כביכול אבל מה שאמרתי בביתי אחרי שקראתי את מה שכתבו העיתונאים בעיתון של אש"ף המתקרא במקומותינו "הארץ" – שזה לא שונה בהרבה מ"דער שטירמר" הידוע לשימצה. גם כאן מסלפים את המציאות ומשקרים בריש גלי (וראה מאמרו של יצחק לאור ביום העצמאות, שאליו התייחסתם בעיתון זה).

אם יש 15 מאמרים בעיתון הרי שכולם פותחים ב"נתניהו אמר" או "נתניהו חלם" או "נתניהו שיקר" ועוד. השינאה מעוורת את עיני העורך שמלקט לו שונאי ישראל ומתנגדיה ועושה אותם לעיתונאים בממלכתו.

וראה גם את מאמרו של ישראל הראל מאתמול [26.5] בעיתון של אש"ף בו הוא "מחזיר להם". אלא שמאמר כזה מתפרסם כדי לכסות את ערוותו של העיתון וכדי שלא יטענו נגדו שהוא חד צדדי ומגמתי וכותב רק דברי שטנה נגד ישראל, שחותרים תחת קיומה, ובכוח מנסים להפכה לחסרת זכות קיום.

אני שוב אומר שגם הביטאון הרשמי של אש"ף והחמאס לא עולה על דעתו לפרסם שקרים כאלה.

בברכה,

י"ז

רמת גן

* * *

מתי דוד

נסיגה לקווי 67' סכנה, לעולם לא עוד כניעה לאשלייה. בין נאום אובמה לנאום נתניהו קיימת הראליה

נאומו של נתניהו על בסיס ששת העקרונות היה נאום חוצה מפלגות, שנתן ביטוי אמיתי לקונצנזוס הלאומי והביטחוני ההכרחי, להבטחת המשך הקיום הלאומי. נאום שצריך לתמוך בו ולא להפכו לניגוח אישי ומפלגתי שיגרתי. ששת העקרונות בנאומו תואמים ונאמנים למורשת רבין, למורשת שרון ולמצע קדימה.

מול איומי החזית המוסלמית והלחץ המדיני, דרושה בעת הזו אחדות פנימית ויציבות שלטונית, ולא מריבה מפלגתית הרסנית הקרויה בחירות.

אלה התומכים בנסיגה לקוי 67', בתמורה לעוד טקס וחתימה כביכול על "הסכם שלום" פיקטיבי ונאיבי, ללא ודאות לקץ הסכסוך, קץ התביעות, קץ ההסתה וקץ התביעה לזכות השיבה, יגרמו בפועל למסירת שטחים ונכסים אסטרטגים לחמאס שישתלט על הגדה ועל הרשות הפלסטינית, לאחר שינצח בבחירות הקרובות, כפי שניצח בעבר.

כל אלה שמייצרים אופטימיות מגויסת מזויפת למען נסיגה לקווי 67', בתמורה נאיבית של אמונה בערבויות בינלאומיות, הבטחות נשיאותיות, וחתימות חגיגיות פלסטיניות, שהן כולן מסע אשליות והונאות, יגרמו לכך שלבסוף נעמוד בפני סכנה אמיתית.

הרעיון לפיו החמאס יכיר בישראל ויפנה עורף לטרור הוא רעיון נאיבי, מגוחך וטפשי. תקוות הבל ששותפים לה אפילו כמה אנשי ביטחון בכירים שאיבדו שיקולים רציונליים. הפיוס הטקטי בין החמאס לפת"ח אינו מבדיל בפועל בין הקיצונים למתונים כביכול, בהקשר למטרה הסופית על פי "תורת השלבים", הקמת פלסטין הגדולה, ללא יהודים ציונים בתוכה.

במהלך שלושים השנה האחרונות הזהירו אותנו כל אותם פרשנים ויודעי דבר ממחנה השלום, שחובה עלינו לנצל את ההזדמנויות לשלום אחרת נאבד אותם. ולמרות זאת גדלנו, התפתחנו, התעצמנו ושרדנו. גם עכשיו, אותם הפרשנים מזהירים שלא נאבד את ההזדמנות לשלום וניסוג לקווי 67', למען פתרון של שלום ובטחון.

צריך להשלים עם העובדה, שלטווח הנראה לעין לא נגיע לשלום אמיתי ולביטחון ודאי, כתנאי להקמת מדינה פלסטינית, בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון בשלב זה. שום יוזמות מדיניות חדשות לא יובילו לפתרון הסכסוך. הפלסטינים לא רוצים מדינה, אלא "צדק" שמשמעותו זכות השיבה.

לכל אותם פרשנים ומנהיגים שתומכים בנסיגה לקווי 67', שכבר טעו בעבר יש לומר: לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי וגם בדרג התקשורתי. ואולם לטעות ולא להודות ולהמשיך להשלות זה אסון הרסני.

* * *

אהוד בן עזר

לזיכרו של אורי ליפשיץ

אורי ליפשיץ היה בן גבעת השלושה וגדל בגבעה שממערב למושבה, מדרום למוזיאון "יד לבנים" כיום. וממערב לגדר הירוקה הגבוהה של קיבוץ גבעת השלושה – שכן המשק של שמחה וצבי שכטמן. שמחה היתה בתו הבכורה של דודי ברוך בן עזר ראב, ולימים שינו היא וצבי את שם משפחתם לשוחט. לימים הם בנו עם שותף פתח-תקוואי,  פוקס, את מלון "נוף ערד". במלחמת יום הכיפורים נפל בנם רן שוחט, והוא קבור בערד, כיום גם הוריו לצידו. רן הוא היחיד מצאצאיו של סבי יהודה ראב בן עזר שנפל במלחמה.

בתקופה שאני מספר עליה, סוף שנות הארבעים לערך, המשק הגדול של צבי ושמחה שכטמן בשולי הגבעה היה לתפארת, ונראה כקצה המערבי ביותר של המושבה; גם הבית החד-קומתי היה מיוחד במינו עם גג רעפים אדום-חום ששוליו משתפלים הרחק מעבר לקו הבניין כדי להצל עליו.

בלב החצר, מול הבית, היה לצבי שובך יונים גבוה וענק. היו עולים אליו בסולם. לא היה עוד במושבה שובך כה גדול. עשרות אם לא מאות יונים עופפו ממנו. כל פעם שביקרת שם שמעת את המשק שלהן. לימים נכבש צבי, שהיה יזם בנפשו ומחפש אתגרים, לאיסוף בולים. הוא הגיע לאוסף בולים גדול במיוחד, שהקדיש לרכישתו כספים, כי ראה בכך השקעה.

אורי ליפשיץ, הילד-השכן מגבעת השלושה, חמד מאוד יונים. כל כך רצה שגם לו יהיה שובך קטן עם יונים. הוא ניגש לצבי, כך סיפר לי לימים כשביקרנו בתערוכה בביתו ביפו – וביקש ממנו שני זוגות יונים.

צבי ענה לו שתמורת כך וכך בולים ייתן לו את היונים.

אורי "התלבש" על הדואר המגיע לקיבוץ והיה מקלף בזהירות, או אולי גם גוזר, את הבולים מהמעטפות עוד בטרם הגיעו המכתבים לנמעניהם, חברי הקיבוץ. כך עשה תקופת זמן וכאשר הגיע לכמות רצינית של בולים, הלך  לצבי וקיבל ממנו בתמורה שני זוגות יונים. עוד קודם לכן הכין להן מארגז או מפח מעין שובך קטן, עם סוגר, ואיכלס בו את היונים שקיבל.

ימים אחדים טיפל ביונים בשבי, האכיל אותם ושמר עליהם, עד שהחליט כי הגיע הזמן לתת להן אפשרות למעוף חופשי.

כאשר שיחרר אותן הם עפו גבוה בשמי גבעת השלושה, שהיתה כולה בתים מוקפי עצים וירק, ומיד פנו מערבה וחזרו לשובך הגדול בחצר של צבי שכטמן.

מאוכזב מאוד הלך אורי אל צבי ושמע ממנו רק את המשפט הבא:

"מה, לא ידעת? יונים עפות בחזרה!"

ככה סיפר לי לימים אורי ליפשיץ, שהיה לו בליבו מאז על שכטמן. ואני גם חיברתי סיפור קטן בשם "יונים עפות בחזרה" אך אינני מוצא אותו ולכן כתבתי שוב מהזיכרון את כל הסיפור האמיתי לזיכרו של הצייר אורי ליפשיץ, בן גילי.

* * *

משה גרנות

דגש על "היינו"

על ספרה של יעל נאמן – "היינו העתיד"

אחוזת בית 2011, 216 עמ'

"היינו העתיד" מתאר את ילדותה ונעוריה של הדוברת בקיבוץ יחיעם, שם נולדה ב-1960 וחיתה בו עד גיל עשרים, כשהחליטה "לערוק" אל העיר. הקורא ימצא בספר תיאור ייסודו של הקיבוץ ב-1946, והשם שהוענק לו על ידי יוסף וייץ על שם בנו יחיעם שנהרג בליל הגשרים. הקיבוץ הוקם על ידי שני גרעינים – "ניר" מבני הארץ ו"אחד במאי" של יוצאי הונגריה. ב-1948 נוסף עוד גרעין "הונגרי" בשם "עמלים". תחילתו של קיבוץ יחיעם היתה קשה מנשוא: נשים וילדים נותרו בקריית חיים, והקשר היחיד האפשרי עימם היה באמצעות איתות מורס. המים היו מעופשים, ולא ניתן היה להביא להם אספקה ומים בדרך היבשה בגלל המארבים של הערבים בדרך המובילה למבצר ג'דין, מעוזם של חברי הקיבוץ. הקיבוץ הותקף על ידי לוחמי קאוקג'י, ושיירת יחיעם, שאמורה הייתה להביא ישועה לקיבוץ, נתקלה במארב קטלני, וארבעים ושבעה לוחמים מצאו בקרב זה את מותם (מרץ 1948). רק אחרי שנכבשה תרשיחא (אוקטובר 1948) הסתיימה מלחמת ההישרדות של יחיעם. הספר מספר גם את סיפור קניית הקרקע בשנת 1938 מסבה של מיודעתנו סוהא עראפאת, וכיצד היו צריכים לפצות מיספר פעמים את הבדווים שתפסו חזקה בקרקע וסירבו לפנותה. כן מתאר הספר את המאבק של חברי הקיבוץ להפוך הר טרשים לגן פורח על ידי פיצוץ סלעים והבאת אדמה מהעמק. היות שבהר לא ניתן לקיים חקלאות – הוקצו לקיבוץ אדמות בעמק געתון ובעמק כברי.

העניין העיקרי בו עוסק הספר הוא תיאור ההווי בבית הילדים, והקשר הרופף למדיי עם עולמם של ההורים, ושל המבוגרים בכלל. הכותבת מספרת על שני יקומים נפרדים – יקומם של הילדים, ויקומם של המבוגרים. הורים מבקרים את הילדים לזמן קצוב בערב, וכל שאר היממה הם פרודים לחלוטין. חברת הילדים היא מעין קיבוץ לעצמו עם חדר אוכל משלהם, ישיבות פנימיות וניהול עצמי. א"ד גורדון איננו מוזכר בספר, אבל רוחו מוחשת בהווי הקיבוצי: העבודה היא האידיאל של הקיבוץ ורק על פי שיאים בעבודה והצטיינות בה מודדים את ערכו של החבר. ופה נחשף חוסר השוויון בין המינים בחברה שחרטה על דגלה שוויון בכול: רק מי שעובד בשדה או במטע הבננות זוכה לשבחים, ואילו את הנשים והנערות משבצים בדרך כלל במטבח ובחדר הילדים – שם אין קנה מידה לבדיקת נורמות עבודה. וכן, בעבודות הנחשקות יש רוטציה בין תאבי הג'ובים, אבל יש עבודות "נחותות", כמו קילוף תפוחי אדמה, שאין בהן כל רוטציה מעולם.

בעקבות ההערצה למצטיינים בעבודה נוצר בקיבוץ מעין זלזול סמוי בלימודים – בקיבוץ לא צריכים מלומדים – צריכים ידיים עובדות. ילדים בורחים משיעורים, ויש לכך הבנה מצד המורים והמבוגרים. הדוברת עצמה פרשה מצרפתית, מתמטיקה ופיזיקה, והיא מעידה על עצמה שאפילו אנגלית, שכאילו למדה, לא הספיקה לה כאשר ביקרה באנגליה. מכיתה ז' ועד כיתה י"ב שהתה הדוברת במוסד החינוכי "אשרת", מוסד בו למדו נערים ונערות מהקיבוצים עברון, שמרת, געתון ויחיעם, ומתיאורים שבספר עולה כי היתה הפקרות לא קטנה במה שקשור למשמעת לימודים – נערים גנבו ממתקים מהמועדון, השתוללו לאחר ששומרת הלילה היתה עוזבת, ברחו משיעורים, בילו בנהריה ובחיפה, והיו בנות שנכנסו להריון ונשלחו להפיל – לעיתים מיספר פעמים. אחרי הצהריים כל בעלי התפקידים המבוגרים היו עוזבים את המוסד, והמבוגר היחיד שנשאר היה שומר הלילה, עולה מארגנטינה.

ואני באמת תמה על ההזנחה הזאת המתוארת בספר בפרוטרוט – בנעוריי למדתי מיספר חודשים בקיבוץ גבע שבעמק, ואני זוכר את הרצינות הגדולה שבה לימדו ולמדו. המורים שלי היו מיכל גור-אריה (אימה של דליה רביקוביץ'), יהודית שמחוני (אימו של האלוף אסף שמחוני שנפל בהתרסקות מטוס), נחמן רז (לימים יו"ר ועדת החינוך של הכנסת). אותם חודשים שלמדתי בקיבוץ נחרטו בזיכרוני כדוגמה לאיך חינוך חייב להתנהל.

הדוברת מקפידה לתאר נקודות אור בחינוך שקיבלה בקיבוץ ובמוסד החינוכי: אמנם הלימודים היו כמעט וולונטריים, לא היו בחינות, ובוודאי לא בחינות בגרות, והאפיק העיקרי שאליו היו מנותבים הצעירים היה נתיב העבודה, אבל הקיבוץ והמוסד החינוכי הפגישו אותם עם כפרים ערביים, עם מושבים דתיים, עם העולם העירוני. הדוברת עצמה התנדבה לשנת י"ג להדריך בקן של השומר הצעיר ברמת-גן. הפתיחות הזאת תיזקף לזכותו של החינוך הקיבוצי, בעיקר של השומר הצעיר הסוציאליסטי האדוק והסולד מכל סממן דתי. מדהים היה לקרוא שבביקור הנערים בכפר הערבי טמרה, בהגיעם לכיתה יו"ד – למדו לראשונה (שם!) שיר של ביאליק (עמ' 158).

שני צעדים דרמטיים שמבצעת הדוברת בספר אינם מוסברים כל צורכם, והקורא נשאר ללא מענה: יעל (הדוברת) מחליטה להשתחרר מצה"ל על סעיף נפשי, למרות שהיה לה ג'וב נכסף – אחראית על גינון המחנה, ג'וב שהשאיר לה זמן פנוי בשפע. מזהירים אותה שזה יהיה כתם לכל חייה, והיא בכל זאת מחליטה להשתחרר מהשירות (עמ' 194).

הצעד הדרמטי השני היה לבגוד בקיבוץ ולעבור לעיר (עמ' 203 ואילך). אין בספר הסבר מניח את הדעת כיצד צעירה שספגה את ההווי הקיבוצי עם חלב אימה (שהייתה חייבת לעזוב את בית הילדים לאחר ההנקה...) מחליטה על שני צעדים מהופכים לחלוטין לאתוס הקיבוצי. ייתכן ששם הספר מרמז על פתרון החידה הזאת: חשבנו שאנחנו העתיד – עולם סוציאליסטי ללא מעמדות, עולם אוטופי לחלוטין – חשבנו שאנחנו חלק מהעתיד הזה, אבל התפכחנו – היינו העתיד, ולא נהיה עוד.

אציין עוד שני מאפיינים לכתיבה של יעל נאמן בספר זה: רוב הספר כתוב בגוף ראשון רבים. הרי דוגמה אופיינית: "עבדנו, ניגנו, הצגנו, רקדנו, כתבנו בעלון, הדרכנו, שוטטנו בלי סוף..." (עמ 138). "עמדנו בתורים לשירותים ולשתי המקלחות, בנים ובנות, צחצחנו שיניים, תחבנו את הרגליים לנעלי בית או לכפכפים, הכנו לנו נס קפה, והלכנו לכיתה... רגלינו נגררות על הרצפה, אנחנו נשרכים אחריהן. היינו הפוכים: צילנו הלך לעולם לפנינו. אנחנו דידנו מאחוריו. לא הצלחנו להתרכז בלימודים." (עמ' 140). מִסֵפֶר בעל מאפיינים אוטוביוגרפיים הציפייה היא הרי שהדוברת תכתוב בגוף ראשון יחיד, ואילו בספר זה "היינו העתיד" – כלומר, הגיבור הראשי הוא "אנחנו" – חברת הילדים כולה.

מאפיין שני הוא ריבוי המובאות: יש בספר קטעי עיתונות, קטעים מספרי עיון, ובעיקר ציטוט שלם של שירים של עודד בורלא. לאה גולדברג, גבריאל פרייל וקדיה מולודובסקי. לא ברור מה הייתה מטרתה של המחברת כשהחליטה לצטט את השירים הרבים מתחילתם ועד סופם.

למרות פגימות פה ושם, עליהן רמזתי, הספר מעניין, ומזמין בהחלט תגובה של מחזיק בעט סופרים מבין חברי קיבוץ יחיעם.

* * *

מדי שנה משודר הקטע הזה בטלוויזיה הגרמנית מאז 1963. אין מה לעשות, הוא רק משתבח עם הזמן:

http://www.dailymotion.com/swf/x5zld2

 

* * *

יהודה גור-אריה / הערות-שוליים [9]

התראה לפני מעצר

      צפֶה בזמן הקרוב להדלפה/גילוי/פירסום ב"ויקיליקס" של המסמך הבא:

Top secret

לשכת ראש הממשלה

דאונינג סטריט 10

לונדון, אנגליה

לכבוד

מר ברק ח. אובאמה, נשיא ארה"ב

אדוני הנכבד מאוד,

בעצה אחת עם היועץ המשפטי לממשלת הוד מלכותה וערכאות משפטיות אחרות, הנני פונה אליך כדלקמן:

אני, דייוויד ויליאם דונלד קמרון, ראש ממשלת בריטניה הגדולה [ואישים נוספים] מביע בפניך את מחאתי החריפה על חיסולו הממוקד בדם קר של אדם לא חמוש, לבוש בפיג'מה, בתוך מיטתו, בביתו-מבצרו בעיר אבוטאבאד, פקיסטאן.

שם האדם אוסאמה בן לאדן וכל עניינו בעשרות השנים האחרונות בהובי שלו: רצח אנשים ברחבי העולם, במיוחד בארה"ב, בישראל ובעולם המערבי בכלל.

אין זה בסדר, ולא תקין מבחינה משפטית, לחסל אדם בחיסול ממוקד, ללא הליכים משפטיים מקובלים על כל הממשלים הנאורים בעולם.

מה אתם – ישראלים-ציונים-יהודים?

לידיעתך, אדוני הנשיא: רשמנו לפנינו את כל האישים שישבו בחברתך בחדר המצב וצפו באירוע, בזמן אמת, כפי שזה התפרסם בתמונות.

הערכאות המשפטיות בארצנו מתכוונות להוציא צווי מעצר נגדך אישית ונגד האישים המוזכרים בהגיעכם לאדמת בריטניה, להסגירכם ולהעמידכם למשפט בבית-הדין לפשעים נגד האנושות, בהאג.

בנוסף, הנך נדרש להעביר לידינו את שמותיהם ופרטיהם הצבאיים של חברי יחידת החיסול ["אריות הים"] שפעלה [בניגוד לחוק] בביתו של המנוח, וכן גם את פרטי הטייסים שהטיסו אותם למשימה וכן את הטכנאים שהרכיבו את המצלמות המיוחדות בקסדותיהם של החיילים הנ"ל.

פעולה בלתי-חוקית נוספת שביצעו חיילים אלה: איסוף והחרמה של ניירות ומסמכים וקלטות מבית פרטי, דבר שאינו אלא גניבה ממש.

על החתום:

דייוויד ו. קמרון,

ראש ממשלת בריטניה.

מצטרפים למחאה ולהתראה:

השופט ריצ'רד גולדסטיין, דרום-אפריקה, רג'יפ טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, מועמר קדאפי, נשיא לוב, בשאר אסאד, נשיא סוריה, חסן נסראללה, מנהיג תנועת חיזבאללה, לבנון, איסמעיל הנייה, ראש ממשלת החמאס, עזה.

ראה, הוזהרת!

* * *

יהודה בן צור: 70,000 ולא 700,000!

לאהוד, שלום רב!

שמרתי את הקטע המצורף ורק במקרה נוכחתי היום בטעות שמן הראוי לתקנה.

"הפלי"ם שהעלה לחופי הארץ בימי ההעפלה הבלתי לגאלית כ-700.000 מעפילים ב-66 הפלגות המוסד לעלייה ב'".

מספר המעפילים היה 70,000. אחת מ-66 ההפלגות, האוניה 'בן הכט', אורגנה ע"י המפלגה הרביזיוניסטית.

www.palyam.org – הנהלת אתר הפלי"ם וההעפלה

יהודה בן-צור

אהוד: מדובר בקטע מבוא לשיריו של יוסי גמזו בגיליון 633 מיום 11.4.11, שבו נכתבו השורות המצוטטות לעיל. זה נו"ן שלי שלא הבחנתי באבסורד שבמיספר המעפילים הזה, שהוא יותר מכל היישוב העברי באותן שנים!

* * *

רון וייס: נאום נתניהו בקונגרס non starter

סופר נידח שלום,

נאום נתניהו בקונגרס האמריקאי אינו מאפשר התחלה של מו"מ. עיקרי הנאום:

אי הסכמה לרעיון שהשלום יהיה על בסיס גבולות 1967.

סיפוח גושי התנחלויות גדולים.

סיפוח ושליטה של ישראל בשטחים אסטרטגיים ובשטחים בעלי חשיבות לאומית מחוץ לגושי ההתנחלות.

ירושלים לא תחולק. ז"א שישראל תמשיך לשלוט בכל השכונות הערביות במזרח ירושלים.

לפי עקרונות אלה ברור שהפלסטינים לא יפתחו במו"מ, ובספטמבר העצרת הכללית של האו"ם תמליץ ותתמוך בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: תודה שהִשכלתנו. הרי אם נתניהו היה מוותר על הדרישות הללו, על אחת כמה וכמה לא היה תמריץ לפלסטינים לפתוח איתנו במו"מ, והאו"ם-שמום היה גם הוא על אחת כמה וכמה מכיר בספטמבר במדינה הפלסטינית על גבולות תל-אביב.

* * *

מרדכי קידר

באוזניים ערביות [ציטוט]

בשבוע האחרון ראתה וושינגטון הצגה של שני שחקנים, אובמה ונתניהו, בארבע מערכות: המערכה הראשונה היא הנאום שנשא אובמה לעולם הערבי והאיסלאמי ביום חמישי, ה-19 במאי, השנייה היא מסיבת העיתונאים של נתניהו שבה התנגד לכמה מרכיבים בדברי אובמה הנוגעים לישראל, השלישית היא נאום אובמה בוועידת איפא"ק והרביעית היא נאום נתניהו בפני חברי בית הנבחרים והסנאט. התקבל רושם חזק שאת ההצגה הזאת כבר ראינו ושמענו בעבר. מצד אחד נעים לשמוע שנשיא ארה"ב מחויב לביטחון ישראל, אך מצד שני לא ברור איך מחויבות זו עולה בקנה אחד עם רצונו להקים מדינה פלסטינית עם רצף טריטוריאלי מפאתי באר-שבע עד מבואות עפולה.

התגובה הערבית למרתון הנאומים הזה היתה צפויה, ואולי אפילו פבלובית, שכן למרות הבדלי ההשקפה הברורים בין אובמה לבין נתניהו, רבים בעולם הערבי רואים את שניהם כשני צדדים של מטבע פרו-ישראלי אחד. החשוב לענייננו הוא לא מה שאובמה אומר, אלא מה העולם הערבי שומע.

לדוגמה: כשנשיא ארה"ב אומר מיספר פעמים בנאומו בפני ועידת איפא"ק כי "ארה"ב לא תאפשר לסכן את ביטחונה של ישראל," האוזן הערבית שומעת: "הערבים הם סכנה ברורה ומתמדת ליישות הציונית, וכיוון שהם מאיימים על ביטחונה של ישראל, תעמוד ארה"ב לצידה באספקת נשק ובתמיכה במועצת הביטחון, גם אם זו תתקוף באכזריות את שכניה הערבים כמו שעשתה בלבנון ובעזה."

וכשאובמה אומר: "על ישראל להסכים להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ועזה," שומע הערבי: "המדינה הפלסטינית תקום על 22 אחוזים מפלסטין, ועליה להודות לישראל על נדיבותה הרבה."

גרועה יותר היא דרישתו של אובמה שהמדינה הפלסטינית תכיר בישראל כמדינה יהודית ותחיה לצידה בשלום, שכן המאזין הערבי מבין שאובמה דורש מהערבים להודות בתבוסותיהם מאז 1948, להכיר בדת היהודית כדת רלוונטית, למרות שהאיסלאם – על פי גישתו – בא לעולם כדי להחליף את היהדות (וגם את הנצרות), ולהכיר ביהודים כעם, למרות שהשיח הערבי והאיסלאמי קובע כי היהודים אינם עם או יחידה אתנית, אלא קהילות השייכות לכל אומה ולשון, ולכן אינם זכאים כלל למדינה.

בעייה נוספת העולה מן הדרישה להכיר ביהודיותה של ישראל, היא כי פתרון בעיית הפליטים לא יהיה בשיבתם לבתיהם בתוך ישראל, אלא מחוץ לגבולותיה, ופתרון כזה הוא בעצם דרישה מהערבים להודות כי הם החזיקו את הפליטים במחנות ללא הצדקה, וכי סבלם של הפליטים לאורך 63 שנה היה לשווא.

היהירות הציונית

נתניהו אף מגדיל לעשות ומעלה דרישה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. האוזן הערבית שומעת בדברים אלה דרישה שהערבים אזרחי המדינה הפלסטינית יוותרו על הדבר החשוב ביותר לערבי: הנשק. באתוס הערבי הנובע מתנאי החיים במדבר, הנשק הוא האמצעי הלגיטימי והיחיד שבו שומר הערבי על כבודו, על בנותיו ואשתו, על ביתו ואדמתו. הדרישה של נתניהו מהערבים לוותר על הנשק היא אפוא דרישה חצופה ולחלוטין אינה מקובלת באזורנו רווי הנשק.

דרישה בלתי מקובלת נוספת של נתניהו היא שהקמת מדינה פלסטינית תהווה סוף לסכסוך הישראלי-ערבי. דרישה זו קשה ביותר לשומע הערבי, שכן הסכסוכים הנצחיים נותנים לבני האזור הזה את סיבת קיומם. רק כך ניתן להסביר את הסכסוך בן 1400 השנים בין הסונים לבין השיעים, וסכסוכים שבטיים, דתיים (בין מוסלמים לבין נוצרים) ואתניים (בין ערבים לבין כורדים), הנמשכים דורות רבים ושפכו – ועוד ישפכו – נהרות של דם בכל רחבי המזה"ת.

נאום אובמה לעולם הערבי גרר תגובה חריפה של חמאס תחת הכותרת "נאום אובמה מדגיש את המשך הנטייה של וושינגטון ליישות הציונית, ושאין טעם לסמוך על מסלול ההסדר המדיני."

לשון התגובה (תוספותַיי בסוגריים): "אנו בתנועת חמאס מביעים גינוי ושאט נפש מתוכן נאומו של הנשיא אובמה בעניין הבעיה הפלסטינית, שכן נאומו היה נוטה באופן בוטה לטובת הכיבוש הציוני (48'? 67'?) על חשבון זכויותיהם של הפלסטינים במולדתם. נאום זה מנציח את הסטנדרט הכפול של אובמה – שמצד אחד תומך בזכות העמים לחירות ולכבוד, אך מצד שני הוא מתעלם מזכויות העם הפלסטיני ומדגיש את מחוייבותו לביטחון הישות הציונית. הוא מעודד בכך את הכיבוש לבצע עוד פשעים נגד הפלסטינים ומחזק את מדיניות הטיהור האתני נגד עמנו באדמות הפלסטיניות שנכבשו בשנת 1948. נאום אובמה אינו מחדש דבר בנושא הבעייה הפלסטינית, למעט ההתמקדות בעמדה האמריקנית המסורתית הנוטה לכיבוש, וזה מוכיח את צדקת דרכו של חמאס אשר הדגישה שוב ושוב כי אין טעם להמשיך במו"מ עם הכיבוש, והוזה כל מי שסומך על וושינגטון.

"אנו בתנועת חמאס מדגישים את חשיבות ההישג של הסכם הפיוס הלאומי, הבנייה המחודשת של ביתנו הפלסטיני, החובה למהר לבצע את מה שהוסכם, ולאחד את העם הפלסטיני כדי לעמוד בפני האתגרים והיהירות הציונית, על בסיס הדבקות בזכויות, באקסיומות הלאומיות ובזכותו של עמנו להתנגד לכיבוש בכל האמצעים. אל לנו לסמוך על הפוליטיקה אשר הוכיחה את כישלונה לאורך שנות ההסדרים המדיניים."

גם נאום נתניהו בקונגרס גרר תגובה חשובה של תנועת חמאס, תחת הכותרת: "נאום נתניהו חשף את הגזענות והתוקפנות של הכיבוש הציוני כלפי האומה האיסלאמית, ואת התכחשותו לזכויותינו במולדת."

בתגובה נאמר: "נאום נתניהו היה מלא בזיופים, והוא מנוגד לאמת של המציאות וההיסטוריה, וחשף גזענות, התנשאות וקיצוניות ציונית כלפי העמים הערביים. נאומו לא כלל תוכן מדיני חדש, למעט הדגשת ההשקפה הציונית המבוססת על הכיבוש, באמצעות ההכרזה על הדבקות בירושלים כבירת הישות הציונית, סירובו ל'זכות השיבה' ולנסיגה מהשטחים הערביים שנכבשו בשנת 1967, דבר שמשמעותו היא המשך מדיניות הכיבוש והתוקפנות, ושלילת הזכויות של העם הפלסטיני על מולדתו.

"אנו בתנועת חמאס מדגישים כי אנו דוחים את ההתערבות הציונית-אמריקנית בעניינים הפלסטיניים הפנימיים, שכן אין הם מקבלים את הפיוס הלאומי אשר אנו מדגישים את דבקותנו בו יחד עם אחינו שבתנועת פת"ח ובכל הפלגים הפלסטיניים, כדי להגן על עמנו ועל זכויותינו במולדת.

"אנו קוראים לנשיא עבאס ולוועדת המעקב הערבית לשוב ולדון באופציית המו"מ שהוכחה ככושלת, וכמו כן אנו קוראים להם לגבש השקפה אסטרטגית חדשה המתבססת על תמיכה בעמידתו האיתנה של העם הפלסטיני בכל הצורות שבהן הוא מתמודד עם הכיבוש הציוני היהיר."

תגובה "רגועה" זו של חמאס אינה אמורה להפתיע, שכן אירגון טרור זה מחפש כל דרך להפוך ללגיטימי בעיני העולם, ומנהיגיו אינם מעוניינים להישאר מאחור, כאשר העולם יכיר במדינה פלסטינית בספטמבר הקרוב. לכן, כדי להגיע להסכם הפיוס עם הפת"ח, הניחו לוחמיו לעת עתה את נשקם, והם מתכננים להשתלט על מדינה זו באמצעים דמוקרטיים, כלומר בבחירות הבאות.

נאומי וושינגטון נתנו לחמאס הצדקה נוספת לדרך ההתנגדות – הפסיבית בשלב זה – לכל מו"מ עם ישראל, שכן שלום עם ישראל עלול להעניק למדינת היהודים "תעודת ביטוח חיים", למרות שאין לה בעיניו זכות קיום. חשוב לזכור כי ככל שיגדלו סיכויי ההגעה להסכם כלשהו בין ישראל לבין אש"ף, כך תגדל המוטיבציה של חמאס לעבור להתנגדות אקטיבית, באמצעות ירי טילים ושיגור מחבלים לתוך ישראל כדי לזרוע הרג ושכול, ובכך לסכל את מאמצי אש"ף להגיע להסדר כלשהו עם ישראל. כל עוד אין הסדר שלום כזה באופק, יכול חמאס לאכול את פירות ההסכם שלו עם אש"ף: ליהנות מכספי התרומות מחו"ל מצד אחד, ולשמור על המדינה האיסלאמית שהקים בעזה מצד שני.

המאמר מתפרסם גם ב"ישראל היום" ובמגין "מראה" גיליון 151.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

דברים בשבחו של אחימאיר

 ברצוני לשבח את יוסי אחימאיר על דבריו ב"חדשות בן עזר" מיום חמישי 26.5.2011 – וזאת מכמה וכמה טעמים:

ראשית, יוסי אחימאיר מקיים בכל נפשו מצוות כיבוד אב – ויוצא להגנת אביו מפני האשמות שנרמזו בקטע [המחוק] של דברי ב.ג. בכנסת.

שנית, נתקיימו ביוסי אחימאיר המילים "דברי חכמים בנחת נשמעים."

שלישית, דבריו נכתבו מתוך בקיאות מפליאה בפרטי-הפרטים של פולמוס ישן-נושן – מתכונותיו של היסטוריון משובח ["אלוהים נמצא בפרטים הקטנים"].

רביעית, יוסי אחימאיר הוגן בביקורתו על זיכרונותיי – ואינו משמיץ, חרף זכותו הטבעית להיות רגיש בנושא הנדון.

רק הסתייגות קטנה אחת יש לעבדכם הנאמן להשמיע להגנתו: לא הבעתי דעתי האישית בנושא ב.ג. ואבא אחימאיר – אלא דיווחתי רק על אי-תמיכתו של עיתון-המפלגה ואי-תמיכתה של סיעת-המפלגה במנהיגה הראשי, שעה שהדף מתקפה פרלמנטרית [לגיטימית], שאיימה לגרום, שלא ביודעין ושלא במתכוון, לביטול עיסקת-רכש-וציוד חיונית, שנחוץ לנו עד היום [והלוואי שלא נזדקק] לפירותיה, ועלינו עוד לשמור סודותיה.

דברים כאלה – התמרדות הסיעה והעיתון – אולי לא היו מתרחשים בתנועת ז'בוטינסקי.

* * *

יהודה דרורי

"מעז(ה) יצא מתוק..."

פתיחת מעבר רפיח לרצועת עזה הוא מהלך חשוב ביותר וחיובי מבחינת מדינת ישראל. ראשית כל אין יותר מצור על עזה! הם יכולים לצאת ולבוא למצרים כרצונם. ומכאן שאומות העולם הצדקניות לא יכולות יותר לבוא בטענות לישראל על "המצור האכזרי המרעיב את תושבי הרצועה המיסכנים," (ולארדואן הטורקי למשל אין סיבה יותר לשלוח משטים, וכל "אירגוני זכויות הטרוריסטים" יסתמו את פיהם). הניתוק של הרצועה מהגדה הוא כעת מושלם, כחזונו של אריאל שרון, ועזה לעולם לא תחזור להיות חלק ממדינה פלסטינית!

לאלה החוששים מהברחות, נשאל רק: מה העזתים יכולים עוד להבריח שלא יכלו להבריח בעשרות המנהרות שלהם (שבחלקן אפילו הבריחו מכוניות). ההצלחה הישראלית במניעת הברחות נשק לחמאס היא בדרך כלל בים ובדרכי אפריקה. נכון אמנם שעכשיו סוכנים של האיסלם הקיצוני וחיזבאללה יוכלו להיכנס יותר בקלות, אבל גם לפני כן הם הסתננו דרך המנהרות כשהמצרים מעלימים עין. אולי במצב חופשי יותר ברצועה תתאפשר לנו פעילות מודיעינית קלה יותר.

רצועת עזה הופכת מעתה להיות למעשה באחריות מצרים והם עוד יאכלו מרורים מהעזתים. המצרים הופכים להיות, גם כלפינו וכלפי העולם המערבי, לאחראים על פעילויות החמאס, לרבות הברחות הנשק. וזהו דבר לא כל כך פשוט. כי יש לנו כתובת.

בסיכום אני מציע לכולנו לא כל כך להתרגש מהאקט המצרי ורק לזכור שוב שערבים  (המצרים) הוכיחו שוב שהם לא מקיימים הסכמים. דבר שצריך בכל הזדמנות להזכיר לאמריקאים ולאירופאים. וכמו שהיתה אומרת פה סבתי המנוחה: "כל דבר לטובה..." לא יכולנו לבקש את פריצת ההסכם שלנו עם מצרים והסרת המצור על עזה בעיתוי טוב יותר,  וכמו שאמרו חז"ל "אם אין שכל יש מזל..."

* * *

רותי איזיקוביץ

יש גם אנשים שהעובדות עושות להם משהו

אני לא יודעת מה רצה אורי הייטנר במאמרו כאן [גיליון 646] להדגיש יותר. את ה"נראטיב" של רצח רבין, את ה"נראטיב" הערבי, או את הפוסט מודרנה שהוא אבי אבות הטומאה האנטי ציונית. את מה או את מי רצה לנגח יותר.

את הקשר שקושר מר הייטנר בין "נראטיב" השקרים סביב רצח רבין לבין אלה, ניתן לנתק בקלות. אני מבקשת מכל הקוראים להיכנס ללינק:

 http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=33148

וללינק: http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=36563

יש שם משֶלי מאמרים עוקבים אחדים על נושא השקרים סביב הרצח, הכול מגובה במסמכים רשמיים! והכל בקיצור מספק.

יש שם עובדות המצביעות על סתירות ושקרים, שרבים – תמימים וגם אחרים – לא שאינם יכולים לקעקע, אלא שאינם רוצים אפילו לגעת בהן, כל כך לוהט תפוח האדמה הזה.

אני מבינה לליבם של אלה וגם של אלה: הראשונים אינם יכולים נפשית, לקבל שהם חיים בסדום, ולהיווכח בכך. האחרים מנסים (ומצליחים עד כאן) לגרום לראשונים להתמיד בהמנעות מן האמת. לא בעייה במדינה שבה יש לשב"כ, לתקשורת הסמאלנית ולזרועות המשפט, שליטה בלתי מוגבלת.

אני מקווה שאתה לא תפסול לפני שתחזה בכתוב במו עיניך. כך אתה מבטיח – אין צנזורה. הייתי מסתפקת בתגובה אחת – בעד או נגד – לא חשוב, אחרי שמישהו מן הקוראים יעיז להיכנס ולקרוא. או אז הייתי משתכנעת שיש גם אנשים שהעובדות עושות להם משהו.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

7. חיבתה לחתולים, שנאתה לבובות,

ליל הזמירים, וטראכומה.

באחד מאותם ביקורים ביפו רואה אסתר יום אחד גור חתולים זוחל בין הגמלים שרובצים בפתחה של חנות לקורות עץ אורן. ריח-השרף של הקורות ממלא את האוויר. הגור זוחל בין הגמלים ואוכל את כדורי-הגללים השחורים, שהטילו שמה, אכול ובלוע – ועיניו גדולות מרעב וגופו קטן וצנום, וצבע צהוב חיוור לו, ראשו גדול לעומת גופו, שהוא רק כחופן עצמות קטנות.

אסתר נעצרת. אימה מחזיקה בידה ומושכת אותה ללכת, אבל היא – עיני גור החתולים תקועות בעיניה –

 "מכאן לא אזוז – " פורצת מפיה יללה איומה. לפתע היא רואה לפניה תהום של צער שזורם מעיני החתול הקטן ושוטף ומכסה את כולה. האם נבהלת, אבל אסתר מתייפחת ואינה זזה מן המקום. שום כוח שבעולם לא יכול להזיז אותה מן החתול –

מבטה של האם מתרכך. היא מרימה את הגור המסכן ונותנת לה אותו. אסתר מחבקת את החתול ומאמצת אותו אל ליבה, ויחדיו הם עולים לבית-המלון של חיה טויבה.

אסתר מסתכלת בלעג מהול בבוז על חברותיה הכרוכות אחרי סינר-האם, סורגות, תופרות ומשחקות בבובות. היא מעדיפה להתבונן בציפורים ובחיות, לשחק עם חתולים וכלבים ואפילו עם ארנבות קטנות. העגלים שנולדים ברפת הם ללא ערוך יותר מעניינים בעיניה מן הבובות המכוערות והמשעממות.

הנגר, שעוסק במשק של אביה בהכנת שקתות ועולים לשוורים, מכין לאסתר מתנה – עריסת-עץ קטנה בשביל בובתה – אבל העריסה עומדת ריקה כי אסתר אינה משחקת הרבה בבובות. הן מטופשות בעיניה: שקיק ממולא בנסורת, פנים שריח של צבע טרי נודף מהן, והשיער – צרור פשתן צהוב מכוער. וכשניבעה חור בגופן והנסורת נשפכת מבטנן ומרגליהן זוהי הרי ממש זוועה.

פעם אחת קיבלה במתנה בובה קטנה ממולאה תבן, ארבעת גפיה היו מקלות-עץ ולראשה העשוי מין סבון ורוד היו דבוקים חוטי-פשתן מוקפים בפס-נייר מוזהב. כשנתלכלכה הבובה שטפה אסתר את פניה במים, ומיד נמס כל הראש – והיא זרקה אותה בכעס.

בשובם מיפו הביתה משכיבה אסתר את גור החתולים בעריסת-הבובה ומאכילה אותו בחלב. הוא מסתכל בה בעיניו הגדולות ומתנפל על הצלוחית בלקיקות תאוותניות – עד שכרסו מתעגלת, ולימים עולה בשר על עצמותיו המסכנות.

החתול גדל ונעשה יפה ושערותיו הצהובות מקבלות גוון של זהב טהור, הוא יודע את שעות האוכל, רץ בעקבות הילדה כל היום, ולעת-ערב מסתובב סביב לעריסה ומביט אל אסתר עד שהיא משכיבה אותו ומכסה אותו היטב היטב והוא נרדם כילד.

כל זה נפלא בעיניה, שום צעצוע אחר אינו נחוץ לה פרט למקטרת-פח קטנה שנותן לה אביה במתנה, אולי מתוך הבנה לנטיותיה המוסיקליות – מקטרת-פלאים, שכאשר ממלאים אותה מים ונופחים בה – היא משמיעה קולות של ציפורים; זימרה נפלאה, כמעט טבעית, של דרורים ובולבולים לעת-בוקר, קולות שדומים לסלסולי-זמיר, ואמנם על מיכסה המקטרת מצוייר זמיר קטן. זהו הצעצוע האהוב עליה ביותר. מאוחר יותר עתידים להגיע למושבה זמירים אמיתיים ולמלא את הלילה בקולות שבאים כאילו מעולם אחר.

לימים היא תכתוב בסיפורה "סלוביי":

דממה גדולה ומרחבים סביב המושבה בלילות. רק מן הביצה עולה קירקור הצפרדעים במקהלה בלתי-פוסקת. כשברי-זכוכית הנשפכים בלי הפסק על רצפה קשה. מין אשד בלתי-פוסק המלווה את לילות הירח בארץ הגדולה והריקה. אתה חש בשדות, בלילה, ומה שמאחורי השדות: שטחים ריקים, חול, ואדיות, והלאה, הרים מכוסי-אבנים, והם שותקים, בלילות – הם מתחברים עם השמיים ועם הכוכבים, והדממה גדלה פי כמה. אתה שומע את הדממה תוך שנתך. מעין השוויית לב להווייתך – ואתה שוקע בה ונעשה חלק ממנה –

ולפתע כאילו נפלה אבן לבריכה וניפצה לרסיסים את פני מימיה הרגועים. צלילים, צלילים רמים נועזים, מסולסלים, צלילים שלא שמעתי כמוהם מעודי. אני משפשפת את עיניי: העלה השחר? – אבל זה אינו שחר. זה ליל-ירח, רחב כים, עומד בחצות ליל ללא זיע – והצליל, הצליל מהו? האם ניעור מלאך באמצע הליל וממטיר אותו? ועוד שניים ושלושה צלילים בודדים, טלולים, ופתאום לגאטו ארוך, מין תקיעה שהיא אנחה ארוכה ונרגשת ונגמרת בשני צלילים חדים, רמים, מעודדים, עליזים. ואני קופצת מן המיטה, שמה עליי בגד כלשהו וסנדלים, ואני בחוץ – האוקליפטוס הגדול עומד קפוא ואור ירח ניגר עליו לבן, עילאי.

ומחביונו הקולות – קולות לא מהעולם הזה, איזה אשנב שמיימי רחוק נפתח ומגיר פלא גדול, חד-פעמי – ואני, רק אני, שומעת אותו.

הכל ישן מסביב. קירקור הצפרדעים הוא תשתית, ליווי – והסולן האלוהי מיהו? האם נשלח אליי רק אליי? איש אינו שומע אותו. משהו מרים אותי בציצית-ראשי ואני תלוייה בין שמיים וארץ, כשנחל-עידנים ממיס אותי ומחבר אותי לכל המערכה הזאת הגבוהה – חסד שמיימי, והודייה גדולה ממלאה אותי.

זהו! ופתאום אני על האדמה וחובטת בסנדליי את החול שמתחת לאוקליפטוס. זהו. זהו! אני צוחקת בגאווה מציאותית פשוטה, בניצחון ילדותי. זהו סלוביי –

סלוביי – זמיר ברוסית. היתה זו הופעת-אורח בארץ שהדהימה בנדירות שלה. קיץ אחד שלם שמענו זמירים באוקליפטוסים בפתח-תקוה. הם התפרסמו מהרה ואנשים היו קמים בלילה, או מאחרים שבת בכדי לשומעם. מאז לא שמענו זמירים.

במשך היום נכנסות לעיתים קרובות ציפורים מבעד לחלון לתוך הבית: סנוניות או פשושים. אסתר אוהבת לארוב להן, לסגור את החלון, וכשהן רוצות לצאת היא יכולה לתפוס אותן בידה ואז – להרגיש את גופן החם והרוטט בכפותיה. להחזיק בידה משהו שעף בשמיים – ניראה לה פלא גדול. היא נוהגת לקרב את הציפור לאוזן, להקשיב אל הדופק, לחשוב בליבה, הנה – עולם שלם אני מחזיקה בידי. לעיתים היא מרגישה כי הציפור בוכה, ומחזיקה בה עוד רגע, ואחר-כך משלחת אותה לחופשי.

*

אסתר אינה מספרת מהיכן מביא לה אביה את מקטרת-הפח, מקטרת הפלאים שכמותה אין כניראה לשום ילד במושבה. האם הוא הביא לה אותה בשובו מנסיעתו יחד עם משלחת באי-כוח המושבות לפגישה עם הברון רוטשילד? – לאחר חג הפסח תרס"א, 1901, הפליג יהודה מהארץ לפריז. אותם ימים היו ימים קשים לאיכרים: פרפורים אחרונים של פקידות הברון תוך כדי מעבר המושבה לעצמאות. הם עדיין נזקקים לסיועו הכלכלי, ועדיין זו תקופת כרמי-היין, בטרם באה ההתבססות על הפרדסים.

המשלחת נפגשה בפריז עם הברון ביום שישי, ה17- במאי, בשעות אחר-הצהריים: "הוא היה כל כך תוקפני וגס עד שעוד מעט קט הייתי מתנפל עליו להכותו. מעולם לא קרה לי בימי חיי שבן-אדם יעליבני ויביישני בצורה כזאת ויצא נקי ממני," כותב יהודה ביומנו. הברון אפילו אינו מציע לאיכרים לשבת, אלא צועק עליהם בגסות: "האיכרים הם גאנפ'ס, גנבים. את פתח-תקוה אינני רוצה להכיר עוד."

 "דמיי פרצו אל פניי," מספר יהודה, "ושאלתי בהתאפקות: 'התרשה לי לדבר?' – 'לא!' ענה הברון בצעקה היסטרית. אז הסתובבתי על עקביי ופניתי אל הדלת. האם הכירני מזמן שליוויתיו בנסיעתו לזכרון-יעקב? אותו רגע קפץ הברון ממקומו אחריי, תפש בזרועי והחל להתנצל: לא עלה על דעתו להעליבני באופן פרטי. הוא מבקש את סליחתי. עניתי לו: 'כיוון שהעלבת בצורה כזו את הציבור שלי כולו – אין בקשת הסליחה האישית מאיתי מפיגה את העלבון לציבור.' הברון רטן כמה מילות התנצלות נוספות והושיט לי את ידו. מאין ברירה גם אני החזרתי לו יד."

מפריז נסע יהודה דרך וינה לבקר במחוזות ילדותו שבהונגריה. ליד כפר-הולדתו סנט-אישטוואן הוא פקד את קבר אימו, וחרף קבלת הפנים היפה לה זכה, נפשו יוצאת כבר לחזור הביתה, לדיש ולבציר.

ב-16.6.1901, בטריאסט, לפני שהוא עולה באונייה לחזור ארצה דרך פורט-סעיד, מחכה לו בדואר שמור מכתב מלאה אשתו. היא מתלוננת על "המצרים האלה" – חברת יק"א, מיסודו של הברון הירש, שיישבה יהודים בארגנטינה ועתה באה על מקומה של פקידות הברון בארץ. כדי "לדלל" את מיספר היהודים מפטרת יק"א פועלים מעבודתם אצל הברון ושולחת אותם לחוץ-לארץ.

מטופלת בשלושה ילדים – ברוך בן השלוש-עשרה, אסתר בת השבע ואלעזר בן השנתיים – במשק ובבית החדש, היא כותבת על פקידי יק"א: "טועים הם טעות גדולה אם הם מדמים בנפשם שיהפכו את ארצנו לארגנטינה ויבריחו אותנו מכאן. לא! הורינו שפכו את דמם, וגם אנחנו, לא נזוז מן המקום המקודש בדם. עלינו להישאר וללחום עד כלות כוחותינו..."

אולי מנסיעתו זו מביא לה אביה את זמיר-הפח המופלא, הצעצוע האהוב עליה ביותר בילדותה. ואולם, בשום מקום אין היא מזכירה את נסיעת האב. חיים הויזמן מירושלים מספר כי אימו ביקרה בילדותה בפתח-תקוה ושיחקה שם עם אסתר ראב. לאסתר היתה בובה יפה, מיוחדת, שאותה הביא לה אביה לאחר שחזר מביקור בהונגריה. בירושלים היו הבובות עשויות סמרטוטים, ואימו קינאה באסתר על הבובה הזו. דבריו ממקמים את הסיפור קצת אחרי שנת 1901, לאחר שיהודה חזר ממסעו לפאריס ולהונגריה.

בגלוייה ששלחה אסתר שנים רבות לאחר מכן, ב28- ביוני 1937, מפאריס, ליעקב רבינוביץ בתל-אביב, היא כותבת: "אני יושבת ברגע זה בבית-קפה ברובע הלטיני, נוער הומה מסביב, וכל-כך חבל שאין אני יכולה להיות כעת תלמידה שוב, ודיו לאמור את הפתגם הרוסי אשר אמר בראותו שאני משחקת בבובות שלי."

אסתר למדה אצל רבינוביץ רק בבית-הספר החקלאי ב-1912 ואילך, והיא כבר כבת 18. אולי מדובר בביקור שערך בבית-הספר יק"א שנים אחדות קודם לכן.

*

מחלות העיניים מתרבות בייחוד בשלהי יולי ואוגוסט, כאשר האיכרים דשים את השיבולים במורג, וזורים במיזרה את הגרעינים. באוויר מתנשא אבק רב, החודר אל מתחת לריסי העיניים, מגרה את הקרנית, ואז מחלת הגרענת, הטראכומה – נדבקת בקלות בעיניים המגורות, שגם נוגעים בהן בידיים שאינן נקיות.

כאשר הרופא ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן מגיע ארצה באותה תקופה, הוא מגלה ש"בארץ-ישראל מרפא כמעט כל חנווני עיניים בתור פרס לקוני-סחורה בסכום 20 קופיקות, והוא מושח את עיני כל החולים באבן-העיניים, 'לאפיס', באותו מכחול ומאותה צנצנת." בקושי הוא מצליח לשכנע את הוועד להוציא פקודה האוסרת על הריפוי הזה, מתוך איום של סגירת החנות, וכן מזמין מפאריס כמה מאות משקפי-שמש כחולים להגנה.

אחיה הגדול ברוך מביא אותה כמעט בכוח רכובה על-גבי חמור אל החובש גרדצקי. החדר של "בית הרפואות" מלא בכיות וצווחות של ילדים ואימהות. פצעים נפתחים, והמוגלה מתפרצת כזרם, ולעיתים היישר לתוך פניו של החובש. עיניים טרוטות מטראכומה, שהחובש משפשפן באבן הכחולה ושורף את גרגירי הפגע. קערה גדולה מלאה צמר-גפן מגואל בדם ומוגלה עומדת ליד החובש, וריחה אטום ומעלה בחילה.

על הקיר תלוי כיור של פח ומביטנו משתרבב ברז קטן. סילון דק של מים זולף מן הברז, וגרדצקי החובש טובל בו את קצה אצבעותיו ומנגבן במגבת לבנה שזבובים צובאים עליה. בפינת החדר, על הריצפה האדומה, יושבת בדרך-כלל חבורת ערבים חולים. מזמן לזמן אחד הגברים מכעכע ויורק על הריצפה, אוסף לאיטו את הכאפייה, מכסה בה את מחצית פניו ומתכרבל בגניחה. הנשים השחומות, חיוורות מחולי, צמידיהן מצלצלים, וידיהן אדומות מצבע חינה. זרי זבובים עונדים לעיני ילדיהן החולים, ואיש לא מרים ידו לגרשם.

את גרדצקי החובש אסתר שונאת. איש גוץ ורזה, והיא כמעט גבוהה כמוהו. בטן עגלגלה, זקן אדום, מחולק באמצע ומגיע עד לביטנו, עיניים ירקרקות, מתחת למשקפי-הפנסנה הקשורים אל צווארו בפתיל שחור. ידיו קטנות ורשעיות, צהובות מעישון, בידיים אלה הוא צובט את לחייה בחיבה, ומדיף עליה ריח-טבק, ובידיים אלה מורח את עיניה בלאפיס בוערת כאש. בתנועת-יד אחת הוא מפשיל את ראשה, מטיל אותו בין ברכיו הקשות כבתוך צבת, בעוד ברוך מחזיק את ידיה לבל תפריע לחובש, וכל גופה מפרפר. מגע של אש בתוך העיניים, הלאפיס מטפטף לתוכן – אך זוהי התרופה היחידה והיעילה ביותר.

אבל בסוף הטיפול מוציא גרדצקי קופסת-גפרורים זעירה שנתרוקנה, ועליה תמונה נפלאה. ומושיט אותה לילדה, כפיצוי על הכאב שגרם לה – תמונות! איזו תאווה יש לה לתמונות. אסתר להוטה אחריהן, בייחוד אם הן צבעוניות, היא גוזרת אותן מתוך עיתונים של האב, ה"גרנטלאובה", ומקשטת בהן את הקיר שמעל מיטתה.

יום אחד היא גונבת צרור שלם של תמונות מהמכתבה של חברתה לורת פסקל בבית-הספר. היא אינה יכולה לעמוד בפני הפיתוי להחזיק את התמונות האלה בידיה, להזין בהן את עיניה בכל עת שתרצה.

אלה הן תמונות בשלל צבעים של חיות, של פרחים ושל עצים שלא נגזרו מהעיתונים אלא כך ניקנו: כלב הוא כלב לכל גווניו וצורתו, שושנה היא שושנה, והכל מנייר קשה ונוצץ שאפשר להעביר עליו את האצבע ולמששו.

האם שואלת: "איפה לקחת את התמונות?"

אסתר משיבה שלורת נתנה לה אותן, ומרגישה פחד בגלל השקר, אבל כשהיא מתבוננת בתמונות – אין היא מרגישה פחד כלל, כאילו ביושר הן שייכות לה.

*

למן הילדות שורר אנטאגוניזם בין אסתר לבין אחיה הגדול ברוך. הוא איש מעשה, מלגלג על חלומות וחולמים, והיא ההיפך ממנו. אף שבילדותה הוא אהב אותה והרכיב אותה על כתפיו, היא זוכרת בעיקר את מריבותיהם.

אחיה מלגלגים עליה, מבטלים אותה: ראשית, היא ילדה, ודבר זה עצמו בלבד הוא חסרון ולא מעלה. שנית, הם חזקים ממנה. ברוך ממציא לה כינוי, השניים הקטנים לומדים ממנו. היא נגדם – והם נגדה.

מספרת אסתר בקטע הפרוזה "עונות השנה היו חג בשבילי" שנכתב ב1969-:

ובכל זאת ישנה איזו חיבה מתחת לכל זה אבל כלפי חוץ הכל נוקשה וחמור סביבי. מאמא לא זכיתי מעודי ללטיפה, הסיבה לא ברורה לי עד היום – היא חיבבה את הבכור, שהיה יפהפה ודומה לה, ואני דומה לאבא, ושנינו לא השתייכנו לגזע של סתם "יפהפיים"; ועם זאת שקדה על כך שאלמד שפות, עבודת-יד ובישול – ואמנם כל אלה למדתי בילדותי והם איתי עד היום, חוץ מעבודת-יד, שאמנם מתבטאת לפעמים בציורי-נוף תמימים בצבע פסטל או בציורי-עט שהם לרוב פרופילים של בני-אדם.

לי ולשני אחיי הצעירים, אלעזר ובנימין, היה חדר משותף, הדבר היה מובן מאליו ולא עורר כל סקרנות, לא מצידי ולא מצידם. היינו חבורה של תיישי-בר, היינו מתקוטטים, קוראים זה לזה בשמות-גנאי, ולפעמים עורכים הילולה של כרים בחדרנו; היינו זורקים זה בזה את הכרים הקטנים של מיטותינו – וזו היתה מלחמה לכל דבר – אבל מלווה צחוק, שגם ההורים היו לפעמים נילווים אליה –

אחיי היו רזים ואכולי-מאלאריה כמוני, ואיזה "שדיות" ו"דווקאיות" היתה באופיים של שלושתנו, ונידמה לי שאופי זה נבע גם מהיותנו מתגברים מדי פעם על מחלות מסוכנות-ממש שהיו פוקדות אותנו – היינו רזים, נוקשים ואכזרים במקצת –

הבכור לא קדח ולא חלה מעודו, וגדל כבן-מלך יפהפה מאגדה מזרחית – ולכן גם נבדל משלושתנו בכל – התחתן בהיותו בן תשע-עשרה, ומיד החל להעמיד ולדות-ולדות יפים כמוהו. היה לו מין שביל-זהב בכל – והכל "הלך לו", הוא עבד, אסף רכוש, ולידו אשתו השומרת על הרכוש בשבע עיניים.

אני השתדלתי תמיד להיות דומה לאחיי – לא להראות חולשה ונשיות יתירה, ואבא הבין אותי והסכים ללמדני כמו את אחיי: לירות, לשחות ולרכב על סוס. מילאתי אחר הוראותיו ולא נפלתי מאחיי בשלושת המקצועות האלה – אבא נפח בי מין חוסר-פחד – עד שעליתי בהעזתי לפעמים על אחיי – והדבר היה חורה להם. הדבר היה מאוד יוצא-דופן בימים ההם.

* * *

הידעתם כי "ריח קימוש חריף מזדקר"

 זה אבר של גבר אצל אסתר ראב?

בעקבות דבריו של רן יגיל

רן יגיל: מי שבאמת היה לה סטייל ושארם אישי נדיר היא אסתר ראב (1894-1981) הפתח תקוואית, המשוררת העברית הראשונה, שאף נודעה בפרוותיה ובכובעיה האופנתיים וניהלה בביתה ביד רמה סלון ספרותי ברנז'אי בשנות ה-20, שם לגמו משקאות אלכוהוליים, בכוסות גבוהות כדבעי, ואברהם שלונסקי השתכר ודיבר מיני חרוזי שטיא. ראב היתה טורפת גברים ואלה נפלו לרגליה. היתה נשואה פעמיים והיו לה מאהבים רבים. אך נראה שלגבר אחד חשה קרבה פואטית ותשוקה יותר מכולם, יצחק שנהר (שנברג), הסופר הלירי והמתרגם של "אנה קארנינה" ללב טולסטי (כך במקור). כבר בצעירותה, בתחילת שנות העשרה של המאה הקודמת, הצירה על כך שאביה סירב לשלוח אותה לבית ספר מעורב של בנים-בנות. אישה בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה, יצרית, רגשית, חושנית ומושכת כשירתה העברית המצלולית.

"ולילה לילה תגדל תשוקתי / אליך שוקיך הדקות הקשות / ואתה גא וזר / עלי גווי תהלך / כבשדה קצור / הברכה הזהובה – / ברגליך מבוסס."

מאמא מייה, אמא'לה. כמאמר החוקרת הטובה והמשוררת המצוינת דורית ויסמן: "ריח קימוש חריף מזדקר – מיניות אחרת בשירת אסתר ראב."

על אסתר ראב: מתוך הכתבה "אחרי הכל את שיר" – מאת רן יגיל. פורסם במוסף "סגנון", "מעריב" מיום 25.5.11.

אהוד: את הקטע בעיתון עצמו טרם קראתי. שלח לי אותו יוסי דה ליאון איש פתח תקווה. קשה לי להאמין שרן יגיל, שאני מעריך את כתיבתו, פירסם על אסתר ראב דברים משונים כאלה, אבל אולי זה מה שדורשים ממי שכותב למוסף "סגנון" על משוררות? וטוב אולי שיש מי שנפעם מתשוקתה של אסתר ראב לגברים, כי כיום יש מגמה, בביקורת המגדרית, לראות באסתר ראב משוררת פמיניסטית, ואפילו לסבית ר"ל! – מה שמצחיק אותי מאוד.

* * *

גרשם שלום:

הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספרית אפקים, הוצאת עם עובד 1986

[אזל ולא יודפס יותר כי מדובר בספר של סופר נידח]

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[המשך]

אהוד בן עזר: בכמה מקומות בכתביך אתה מגדיר עצמך כאוטופיסט בגישתך להיסטוריה היהודית, אנארכיסט מבחינת דתית-יהודית, וציוני על פי השקפתך. מהי השקפתך על הציונות וכיצד היא משתלבת עם שתי העמדות האחרות?

גרשם שלום: הציונות מעולם לא הכירה את עצמה עד לסוף – האם היא תנועת המשך ורציפות, או תנועת מרד. מראש היו בציונות, מעצם התחלת הגשמתה, שתי מגמות סותרות לגמרי בתוכה. כל זמן שהציונות לא הוגשמה הלכה למעשה, יכלו שתי המגמות לדור בשלום בכפיפה אחת, כמו שני ספרים בעלי דעות מנוגדות שעומדים בספרייה אחת. מגמות רוחניות יסודיות אינן מתנגשות עדיין במישור המעשי כל זמן שאין הדבר מגיע לידי הגשמה פסיכופיזית.

בולט וברור לדעתי כי שתי מגמות אלה קבעו את מהות הציונות כעניין חי ובעל דיאלקטיקה משלו, וגם קבעו את כל הצרות שעומדות בפנינו היום. האם הציונות היא תנועה המבקשת את המשך המסורת היהודית של כל הדורות, או שהיא באה להכניס שינוי בתופעה היסטורית הנקראת יהדות, בפינומן הקרוי יהדות? הלוא כולנו יודעים כי בדברנו על יהדות אנו מדברים על משהו שישנו, ואשר קשה להגדירו, ולדעתי גם אין צורך להגדירו. והשאלה היא האם רצינו לשנות מיסודה את התופעה הזו ששמה יהדות, או להמשיכה?

בתנועה הציונית היו שני גורמים אלה מתחילה מסובכים ומנוגדים מבחינות רבות. מבחינות תיאורטיות הניגודים באו לכלל הבעה קיצונית עוד לפני הגשמתם. החלק האקטיבי ביותר של התנועה הציונית, שעשה את עיקר הגשמתה, היה בעד מרד וחידוש פני היהדות מבחינה רוחנית. הם אמרו: נשבר לנו מהגלותיות. אך הם לא היו כנענים. הם אמרו שינוי ולא התחלה חדשה.

והיו אחרים שאמרו שהציונות היא הגשמת היהדות המסורתית. שהציונות תיתן כאן אפשרות להגשים חיים כאלה, שקודם לכן עמדו בסימן הגלות ונפגמו ממנו. שתי האפשרויות היו כלולות מראש בגוף החי ששמו ציונות. תנועת-הפועלים הציונית בארץ-ישראל, לכל פלגיה, היתה אנטי-מסורתית באופן מוחלט. היום נוטים לשכוח באיזו חריפות אנטי-דתית הם כתבו והתבטאו אז, כי הם עצמם השכיחו או שכחו כיצד דיברו ומה היו דעותיהם באותה תקופה.

אי-אפשר להעלים עין ממציאות יסודית זו. אנו היום מוכרחים לשלם מחיר ולהתמודד עם כך שההתנגשות בין שני הגורמים הללו פעלה בציונות ופעלה גם ביהדות הגולה. מגמות צנטריפוגאליות וצנטריפטאליות, מן המרכז ואל המרכז, קיימות כיום גם בארץ וגם בגולה, וזו אותה דיאלקטיקה. הברירה היא בין התבוללות וטמיעה לבין התחזקות פנימית יהודית. בגולה מתבטא דבר מצד אחד בצורה של תנועה לאומית יהודית ופרו-ישראלית, ומצד שני בתופעה של משכילים יהודים הבורחים מן המרכז, והם בעלי המגמה הצנטריפוגאלית. כאן בארץ-ישראל אפשר למנות את כל התופעות של הכנעניות בכלל המגמה הצנטריפוגאלית, הם רוצים כאילו להינזר מן המרכז. ולעומתן – תנועה של ריכוז יהודי תודעתי, החפצה בחידוש יהודי כאן בישראל. הבעייה היא – שבירה מדעת של המסורת, או לא. ואלה הם תהליכים שאפשר היה לדעתם מראש.

על האורתודוכסים הלא-ציוניים אין לי טענה. היום יש ניסיון להראות כאילו כל הדתיים היו ציונים. אין לזלזל באנשי המזרחי שראו סינתיזה של ציונות ודתיות. אך לעומתם עמדו האורתודוכסים, שהיוו 90% של היהדות הדתית, והתנגדו בחריפות קיצונית לציונות. היום יש שקר מוסכם לזייף את ההיסטוריה. מספרים לנו כמה החסידות היתה ציונית. שקר. הם היו נאמנים לכוכב שבו נולדו – השלמה לפי-שעה עם הגלות – עד ביאת הגואל. אולי פחות מאחוז אחד מהם נטה אלינו בהתחלה. עם "נטורי קרתא" ודומיהם כמו הרבי מסאטמר אין לי ויכוח: הם עקביים. אך רוב המחנה הדתי הסתגל למציאות החדשה שנוצרה בעקבות הציונות. כאן אתה רואה כמה ניצחה הציונות – שהיום כל הגופים האלה שהיו שונאי הציונות – מסתגלים אליה. וכל זה בא מפני שהציונות היתה תנועה דינאמית. הנה הרבי מלובאביץ', קודמיו היו אויבים מושבעים לציונות. עכשיו חוגים אלה השתתקו. לא נעשו מסכימים לנו מבחינה אידיאולוגית, אבל השתתקו מבחינה מעשית.

הציונות היתה החלק החיוני בעם ישראל, החלק שהיתה בו דינאמיקה ולא רק כוח התמדה. ואני לא מזלזל באורתודוכסיה ובכוח התמדה. אך הצעירים כאן כיום שוכחים כמה דינאמיות היתה בציונות. הרצון, או הצורך – לעמוד עירום בפני ההיסטוריה, לצאת לדרך. ברור שהקונפליקט בין רציפות ומרד הוא עניין הקובע את גורל הציונות. קובע במידה שאנו יכולים לקבוע גורלנו מבחינה פנימית. צריך לדעת שיש מגמות סותרות בציונות ושאין, לפי-שעה, סינתיזה ביניהן. אמנם, אחרי השואה גילו המורדים מחוגי תנועת-הפועלים הציונית, שהם בעצמם ממשיכים. הם הבינו את ערך הרציפות.

אני בין אלה שאומרים שאין ניגוד. ברור שכולנו ממשיכים. מלבד הכנענים. אך אני מאמין שהיהדות היא דבר חי שלא ניתן להגדרה דוגמאטית. את החידוש אי-אפשר להגדיר מראש. כי החידוש בא לא מתוך התכחשות למסורת אלא מתוך דיאלקטיקה, גלגול המסורת. ושתי מגמות אלה לא מיצו עצמן עדיין.

אמרתי שכל דור מפרש את היהדות לעצמו, ומשתמע מכאן, שאין להגדיר אחת ולתמיד מהי יהדות. אמרתי מה שאמרתי כהגדרה אנטי-תיאולוגית מובהקת, ונגד המגמות הדוגמאטיות, שאין אני שותף להן. כיוון ובמשך זמן מה, בין שנת 500 עד 1800 אחר הספירה היתה או נתגבשה יהדות אחת, לא נוכל להניח גם יהדות אחרת?!

אמת-המידה חייבת להיות: מה הם הגילויים החיים של כוח האומה שהיו בכל הדורות ושעתידים עוד לעלות ולהתגבש? מה זו יהדות – לא הוגדרה על-ידי הדת, אם כי זו יומרתם של דתיים שאין אני שותף לתפיסתם. בדרך כלל אני סבור שאפשר להגדיר תופעה היסטורית מתוך ההיסטוריה בלבד. אין כאן תוכן אחיד וממשי: מה בין היהדות שהיתה בימי אברהם אבינו, או משה רבנו, לבין זו של הבעל-שם-טוב? התופעה הנקראת יהדות אינה מסתיימת בשנה ובתאריך, ואיני חושב שהיא עלולה להסתיים כל עוד קיימת יהדות חיה. אם תבקשה הגדרה מנוסחת, אומר – דבר זה נבצר ממני. זה עניין של הקדוש-ברוך-הוא. אילו ידענו להגדיר בנוסחאות מהי יהדות לא היתה כאן תופעה רוחנית מקיפה, אלא היה לפנינו גוף שחיותו נקבעת לפי הגדרות.

אני כופר בתפיסה זו. אני אומר שבמכלול החיים, ברציפות הדורות, התפתחו מגמות שונות מאוד ביהדות. איני מאמין שלא יהיו עוד ביטויים חדשים כאלה בעתיד. אך יש משהו חי שהוא מעבר להגדרות דוגמאטיות. במילים אחרות: לדעתי כוללת היהדות אספקטים אוטופיים שעוד לא נתגלו; כוח חי יש בה, אותו אני מכנה "אספקטים אוטופיים".

יש אספקטים המופנים לאחור, היינו – לכנסת ישראל בעבר. [הכוונה לעם ישראל. – אב"ע]. איני סבור שכל מה שיש בה כבר נתגלה. כסבורני עוד אפשר לגלות דברים נעלים ונעלמים בה, ומי ישורם! אמונתי ביהדות היתה מיוסדת על תפיסה זו. יש גילויים שכבר נתגלו ולבשו צורה היסטורית, ויש המבררים מתוכם רק אותם העניינים הנראים כעתירי-עתיד. מעבר לגילויים כאהל אוסרים לנו ללכת – או אפילו לבחור בתופעות שאמנם היה בהן גילוי מהותנו ההיסטורית, אבל משום מה, במלחמת הדורות נוצחו, ויש גם שנגנזו מכול וכול. גישה זו פסולה בעיניי. אין אנחנו צד בין בעלי המגמות הסותרות, אין אנו מחייבים או שוללים. ובוודאי לא על-פי אמות-המידה של המסורת הרבנית, לומר: צד זה צדק וצד זה לא צדק.

הקורא היום את מגילות מדבר יהודה יודע שאין ממצים את המציאות היהודית בהגדרות של בעלי ההלכה הרבנית. גם כאן היתה יהדות חיה, אף כי נגנזה. העובדה ההיסטורית שכוחות אחרים גברו עליהן, אינה פוסלת אותן מהיות "יהודיות". כלום יכולים לומר שהצדוקים לא היו יהודים והפרושים היו יהודים? זה מופרך מעיקרו. כשאני לעצמי אין חלקי באלה.

ולגבי העתיד אני בטוח שיש אפשרויות של גילויים ביהדות כתופעה רוחנית-לאומי. אלה האספקטים האוטופיים המכוונים לעתיד. אילו הייתי מורה לנוער, כי אז הוריתי היסטוריה כמאמין ביהדות כתופעה חיה. הייתי אומר שעדיין לא העריכו את כל הערכים, והגילויים לא תמו, משום שבשנה זו וזו נתחבר ה"שולחן ערוך" או נתחברה התוכנית הבאזלאית. לכך אני מכנה "תוכן אוטופי". דברים רבים כאלה מצאו תיקונם בעבר ועתידים להופיע ואולי ביתר חיוניות בעתיד.

המשך השיחה יבוא

* * *

אהוד היקר, 

אני שמח שאתה מפרסם את שיחתך עם גרשם שלום. אני חש כמי שקיים מצווה,ועורר אותך לפרסום זה. אל תשליכנו, המשך לפרסם. זהו ספר חשוב ביותר. אף שקראתיו פעמיים, כעת הפעם השלישית, ובכל קריאה יש גילויי חידושים. 

יישר כוחך. 

יואל רפל

אהוד: אולי דברים כמו אלה יגרמו להוצאת "עם עובד" לשקול הדפסה חדשה של "אין שאננים בציון" – כי לי אין השפעה עליהם, ואפילו לא ענו על מכתבי אליהם בנושא.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ציטוט: "למעלה מ-60 תלונות הגיעו אל "האגודה לזכות הציבור לדעת", תוך פחות מיממה, על התבטאויות יונית לוי (חדשות ערוץ 2) תוך כדי תרגומה הסימולטני לנאום ראש הממשלה בקונגרס האמריקאי. כך למשל בעת שדיבר על החופש ממנו נהנים ערביי ישראל לעומת שאר העמים הערביים באזור, הוסיפה יונית מטעם עצמה:

"'מטבע הדברים חלקם היו מדברים עם ראש הממשלה על האפליה שהם מקבלים בחברה הישראלית, אבל זה לא מה שראש הממשלה רוצה לדבר עליו עכשיו.'

"ובכן יונית, אפשר בהחלט לפתוח פאנל, להביא עמדות שונות, לקיים דיון על הנושא החשוב. אבל תוך כדי נאום ראש הממשלה, הדעות הפרטיות שלך זה לא מה שאנחנו צריכים לשמוע."

* הסידרה "צו האופנה", בת 5 פרקים, 40 דקות כל פרק, שבה גם אנחנו משתתפים, תשודר החל מיום חמישי, 9.6, בשעה 21.30 בערוץ 1 של הטלוויזיה. יוצרי הסידרה ביקשו להדגיש בפנינו כי אין קשר בין הסידרה האיכותית שלהם לבין הקדימון ששודר בנושא ואשר להרגשתנו גרם לא מעט אכזבה לצופים. ובכן אתם מוזמנים לצפות, ואנחנו נחזור ונזכיר זאת מדי שבוע ונקווה שלא נתאכזב.

* יואל מרקוס: "בנימין נתניהו יכול היה לקרוא את ספר הטלפונים מעל הפודיום בקונגרס ולזכות באותו 'סטנדינג אוביישן' שזכה לו. נאומו היה בנוי לפי ההוראות של משה סנה, שבטיוטת אחד מנאומיו נרשם 'נימוק חלש, להרים את הקול.' אין ספק שביבי ידע בדיוק באיזו נקודה בנאומו יקומו הנבחרים על רגליהם בתשואות סוערות. הרי זו היתה מלכתחילה מטרתו. להתחיל את הביקור הביזארי שלו באמריקה בהלבנת פניו של הנשיא אובמה, ולסיימו באיגופו על ידי תשואות הקונגרס. לא במקרה הוא זכה למחמאות מליברמן ומחוטובלי." ["הארץ", "עוד ניצחון כזה ואבדנו", 27.5.11]

אכן, יואל מרקוס, גם אתה הִשְׁתוֹקָנְתָ [מלשון שוקן] וטָפַשְׁתָ וזו לך לא הפעם הראשונה. אנחנו מתחילים להתייחס למאמריך המגמתיים, מוכי שגעון הגדלות – באותה מידה של רצינות שאנו מתייחסים לדברי עמיתיך גדעון לוי, עמירה הס ועקיבא אלדר. אולי תצא כבר לפנסיה? הגיע הזמן. ממש חבל על הזמן, במובן המקורי, לא המטומטם.

* שעות ארוכות נמשך השלב האחרון בתחרות הפסנתר על-שם ארתור רובינשטיין בהיכל התרבות (העומד להיהרס, בלי הפגנות ומלחמה, רק כדי להעשיר יזמים וערלי-לב בתל-אביב) – במקום הראשון בתחרות הבינלאומית היוקרתית ביותר זכה הפסנתרן הרוסי הצעיר בן ה-20 דניאיל טריפונוב.

ומה קרה, אובמה, באותו ערב בשאר המדינות באיזור? אסד המשיך לטבוח באזרחיו. אתה המשכת להיות שותף להפצצות לוב מן האוויר. הטבח במלחמת האזרחים בתימן נמשך. ההכנות להפגנת הענק הנוספת במצרים נמשכו וכיכר תחריר עמדה להיות מלאה. חיילים שלך נהרגו בפקיסטאן באותם מטעני-צד ממלוכדים שבהם הטרור הפלסטיני מנסה להרוג את חיילינו. ובשאר המדינות המוסלמיות נמשכו הרעידות, אי-השקט והרציחות.

אתה הבנת את זה, אובמה? או שאתה קורא רק את המהדורה האנגלית של "הארץ" וסבור שאנחנו גרועים מהערבים?

* בשעתו חששו המצרים מפתיחת מעבר רפיח פן הטרור החמאסי יזלוג למצרים. כיום דומה שהחשש הוא גם שאזרחי מצרים יברחו לרצועת עזה מפני חוסר היציבות והרעב בארצם, ובהזדמנות זו גם יוכלו לאמץ לעצמם "פליטות" פלסטינית פיקטיבית ופאראזיטית – וכך תהיה פרנסתם ופרנסת צאצאיהם עד לדור אחרון מובטחת בכספי ארה"ב וסוכנות הסיוע של האו"ם.

* צעדת המוני נשים וילדים "פלסטיניים" אל גבולות ישראל במטרה לממש את זכות השיבה ולגרום לכוחות הביטחון שלנו לעצור אותם באמצעים דרסטיים – תשבור ודאי את לב העולם מרוב רחמים עליהם, כאילו הם הנרצחים היחידים ברחבי העולם המוסלמי, אבל בל נטעה – הם בשר התותחים של התעמולה הפלסטינית הצינית שמטרתה לערער את זכות קיומה של מדינת ישראל, שלנו. הלא עם מיליארדי הדולארים ששפכו עליהם הם היו יכולים להיות ההונג-קונג והסינגפור של המזרח התיכון – אבל הם מעדיפים לחיות בעולמם המוסלמי הפרימיטיבי, הפאראזיטי – עולם של שנאה ותאוות רצח לכל מה שהוא יהודי וישראלי.

* כמה נחמד לשמוע שירדן תומכת בהקמת מדינה פלסטינית ובירתה ירושלים – לצד ישראל בגבולות 67'. וכי מה, האם ירדן תודה שהיא-היא המדינה הפלסטינית מאחר שמרבית אזרחיה פלסטינים – ושעל כן אין צורך בעוד מדינה פלסטינית?

שהרי יום אחד גם "פלסטין" זו שממערב-לירדן תדרוש שישראל היא-היא שתהיה "פלסטין" ותקלוט את כל הפאראזיטים הקרויים "פליטים"!

* לפעמים כותבים גם ב"הארץ" דברים נכונים, ואולי המרחק משוקן קובע ומחדד את המוח. הנה קטע מדבריו של אלוף בן מוושינגטון בגיליון 27.5 של "הארץ":

"אובמה ונתניהו מסכימים שישראל ניצבת בפני סכנה לקיומה כמדינה יהודית דמוקרטית. אבל הערכות המצב שלהם הפוכות וכמוהן הפתרונות שהם מציעים.

"אובמה מאמין שישראל תתקשה לשרוד אם תמשיך בכיבוש השטחים, הרחבת ההתנחלויות ודיכוי הפלסטינים. אם תתבצר בעמדתה, היא תיתקל ברוב פלסטיני בין הירדן לים התיכון, באמצעי לחימה שיפצחו את חומות המגן שלה ובשנאתם התהומית של ההמונים בעולם הערבי, והשילוב המאיים הזה יכריע אותה. אלה דברים קשים, שאובמה חזר עליהם בשני נאומיו, במחלקת המדינה ביום חמישי שעבר ובוועידת אייפא"ק ביום ראשון השבוע. שום נשיא אמריקאי לפניו לא ביטא דאגה חריפה יותר, עמוקה יותר, לעתידה של מדינת היהודים. צאו מהשטחים וזכו בחיים, אומר אובמה.

"נתניהו חושב שאלה שטויות, שאובמה פשוט לא מבין את המציאות במזרח התיכון ושוגה באשליות. ראש הממשלה משוכנע שישראל תיחרב אם תצא מהשטחים. הוא מאמין שתפקידו לעמוד מול הלחץ הבינלאומי, ולסכל את המזימה לסלק את צה"ל והמתנחלים מהגדה המערבית ולהחליפם במדינה פלסטינית. נתניהו מבין שאי אפשר למכור היום בעולם את המסר הזה, ולכן הוא מציע פשרות וירטואליות ומדבר על ויתורים כואבים שלעולם אינם מתגשמים. ---

"המהפכות במדינות ערב רק החריפו את המחלוקת בין נתניהו לאובמה, שהתרחבה מהשטחים לכל האזור. אובמה מתבונן במתרחש וליבו הומה. המפגינים בכיכר א-תחריר, בתימן ובסוריה – מזכירים לו את מאבק השחורים לשוויון זכויות באמריקה של שנות החמישים והשישים. הוא משוכנע שההיסטוריה לצדם, ושההמונים במזרח התיכון ירסקו את הרודנויות ויזכו בכוח פוליטי וזכויות אזרח. אמריקה תיתן להם דוגמה, ותשמש להם כמגדלור של חירות ודמוקרטיה. איזה יופי.

"באוזניים ישראליות, החזון הזה נשמע כמו הזיית סמים פרועה של היפי שנתקע בשנות השישים וממאן להתעורר. לא רק נתניהו, אלא כל השרים, הפקידים, המומחים ואנשי המודיעין הישראלים, שעברו בחודשים האחרונים בוושינגטון, הזהירו את בני שיחם האמריקאים, שמאחורי המפגינים בכיכר מתחבאים האחים המוסלמים ואיראן.

"ישראל מוקפת בזרועות החנק של התמנון האיסלאמי, שסוגרות עליה מכל עבר. טורקיה כבר אבודה. עוד רגע ומצרים, סוריה וירדן ייהפכו בעקבותיה לתואמות-איראן. נתניהו מאמין שמול איום כזה אין תחליף להתבצרות, וכל ויתור על מילימטר ימוטט את החומה כולה. צריך לסגור מדפים ולחכות שהגל העכור יעבור."

* יש לנו מה לומר בקשר לחלק ניכר מתאונות הדרכים בישראל וברכבים אליה הבאים מהגדה, איך מקבלים רשיונות, איך נוהגים ללא רשיונות או בשלילת רשיון, ואיך מתערבבים לעיתים בתאונות רגשות של שינאה וטרור. אבל אם נאמר זאת במפורש ניחשב גזעניים. לכן נמשיך להסתכן, לסבול, וליהרג בשקט, ונתנחם בכך שיש על הכבישים גם הרבה נהגים יהודיים בעלי מנטאליות של פושעים ורוצחים, וכי יש לדון בכל מקרה לגופו ולא להתחשב בסטטיסטיקת המיגזרים של גורמי התאונות הקטלניות.

* בשנת 1994 מלאו 100 שנה להולדת המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, ששירתה תיזכר כל עוד תתקיימנה תרבות וספרות עברית. בשנת 2014 תימלאנה 120 שנה להולדתה. השנה, 2011, מלאו 30 שנים למותה. שום חגיגות לא נעשו ולא תיעשינה. שום רחוב לא נקרא על שמה בתל-אביב (כי היא אינה מגיעה לקרסוליה של יונה וולך, שזכתה ברחוב על שמה בעיר הזו). שום בול גם לא יֵצא לזיכרה של אסתר ראב, שהרי היא לא היתה איזה רב אנטי-ציוני שראוי לבול ישראלי.

* מדי יום מבצע בשאר אסד בסוריה פשעים חמורים הרבה יותר מאלה שעליהם נשפט חוסני מובאראכ המסכן במצרים המסכנה לא פחות ממנו.

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים שלי

לקראת שבוע הספר הנפתח ביום רביעי, 15.6.11

ולאות הוקרה למייסדו המשורר שלמה טנאי ז"ל

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

* * *

"שיינדל"

יאירה גינוסר

שירים

ביום חמישי 2/6/2011 בבית הסופר, קפלן 6 ת"א ב-19.30

חגיגת ההשקה של הספר "שיינדל"

בהוצאת "כרמל"

בהשתתפות

פרופ' הלל ברזל, ד"ר ארנה גולן,עמוס לויטן,

פרופ' חנה יעוז, יאירה גינוסר

מנחה: ציפי שחרור, עורכת "מאזניים"

עמיתים קוראים משירי הספר

* * *

מה שאובמה הסכל לא מגלה לבני עמו הוא שככל שתגבר תמיכתה הנאיבית של ארה"ב ב"מהפכות" שבארצות האיסלאם כן ישלמו יותר חיילים אמריקאיים בחייהם כדי להגן על נכסי צאן הברזל (הנפט) של ארה"ב בתוך הכאוס הפושט והולך בעידודם של איראן והאחים המוסלמים – וכן יצטרך המימשל לשפוך עוד עשרות ומאות מיליארדי דולרים לעזרת מדינות כמו מצרים, שאחרת תפשוטנה את הרגל ואזרחיהן העניים, ואלה ממעמד הביניים הנמוך – יגוועו ברעב.

* * *

The Centrum of Community Education Poland-Israel in Bialystok

 and the Jewish Community in Warsaw

inviting you to participate

at the 4Th Festival of Jewish Culture "Zahor--color and sound"

taking place in June  12-14 ,2011 , in Bialystok

PROGRAM

SUNDAY 12.06 2011

12.00 – Noon--Lectures at Galleria Sledzinskich,Legionowa Street 2

Edyta Kurek from Jewish Historical Institute in Warsaw-

Ringelblum's Archives-secret archives of Warsaw Ghetto.

Ewa Wroczynska – Tykocin as a matriarch of Jewish Communal Centers in the Podlasie area

3:00 – PM Theater NN  from Lublin at Galeria Sledzinskich Warynskiego Street 24a, play "Magician from Lublin"-adapted from the book by Izaak Bashevich-Singer

directed by Tomasz Pietrasiewicz and acted by Witold Dabrowski

5:00 – PM  At City Square by the Tower- presenting the flavor of Israeli and Jewish folklore dance ensemble from Warsaw "Snunit" and Bialystok band – "Frey Lech Trio"

6:00 – PM  Open air concert presenting a Kletzmer band "Opa" from Russia followed by an Israeli rock singer Schachar Gilad

MONDAY– 13.06.2011

11:00 – AM  Fundacja Shalom -City Square by the Tower

presenting & promoting "CWISZN"-Jewish quarterly about the literature and art. presenting the book by Feliks Tych  titled:"

"Memory,history of Polish Jews before ,during and after the Holocaust". Free copies available.

12:00 – NOON at "Akcent" bookstore ,Rynek Kosciuszki 17

promotion of the book by Bella Szwarcman-Czarnota

titled "More precious then pearls"

2:00 – PM History of present days Israel ----- in the form of photographic exhibit at the Zamenhof's Center,

Warszawska Street 19

6:00 – PM Esperanto cafe at Rynek Kosciuszki 10

an Yiddish film followed by the lecture by Wojciech Boklago de Boff about an Yiddish actor Julius Adler born in Bialystok in 1880

8:00 – PM Esperanto Cafe at Rynek Kosciuszki 10

Rajfer Sisters from Israel ,singing songs made famous by Berrry Sisters program's MC – Henryk Rajfer,an actor from the Jewish Theater in Warsaw

TUESDAY– 14.06.2011

12:00 – NOON Musical workshop ,Esperanto Café ,Rynek Kosciuszki 10, Gerard Edery– USA – traditional Sephardi songs

3:00 – PM at Akademia Teatralna, Sienkiewicza street 14

Musical program---Szmonces and lyrics-- songs of the Jewish cabarets of the period between the First and the Second World Wars

performed by the 3rd year students from faculty of Puppetry Art a Bialystok division of of the Warsaw Theatrical Academy under pedagogical supervision of Artur Dwulit , vocal preparation by Bozena Bojaryn-Przybyla and musical direction by Romuald Kozakiewicz

6:00 – PM Gala Concert at Branicki Castle Songs by Gustav Mahler and Mieczyslaw Weinberg, Malgorzata Panko- mezzosopran  and obert Marat-fortepian, Gerard Edery from USA--Sephardi music

Welcome to Bialystok 12,13,14 of June 2011,

Lucy Lisowska – president of sociaty Center of Education Poland Israel, representative of the jewish Community of Warsaw in Bialystok and Podlasie region

cell phone 48 501458792, email lucygold@vp.pl

www.bialystok.jewish,org.pl

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,217 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל